הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1999
מחבר: ג'ימי וינבלט, יואל בלנקט, נחום בלס, דלית נחשון-שרון, יוסף קטן, אריה שירום מחקרי מדיניות

בישראל, כמו בכל מדינות הרווחה המערביות המודרניות, קיימת מערכת שירותים חברתיים המופעלת על-ידי מספר גורמים: ממשלה, מוסדות ללא כוונת רווח, גופים וולונטריים ופילנטרופיים וכן גופים פרטיים עסקיים.

במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחה בעולם אידיאולוגיה אשר גרסה, כי יש להקטין את מעורבות המדינה בכלל, ובנושאים חברתיים בפרט. הדבר הביא לצמצום חלקן של ממשלות בפעילות הכלכלית של מדינות רבות, משקלם של תקציבי ממשלה פחת, וחלקן של ממשלות במימון ובייצור שירותים חברתיים ירד. מגמה דומה התחוללה גם במשק הישראלי. בשנות התשעים התמתנה אידיאולוגיה זו, התעוררו ספקות מסוימים, והסתמנה חזרה מסוימת למודל של הכלכלה המעורבת, שבה יוחס לממשלות תפקיד משמעותי יותר, בעיקר בתחום החברתי. סימנים לגישה זו ניכרים, כפי שנראה בהמשך, גם במדיניות התקציבית והחברתית של ישראל.

הממשלה בישראל היא הגורם העיקרי בייצורם של שירותי הרווחה ובמימון פעולותיהם של הגורמים המפעילים האחרים, והיא מפנה נתח נכבד מתקציבה לשירותים החברתיים. בהגדרת השירותים החברתיים של הממשלה אנו כוללים את פעולות משרדי הממשלה בתחומים החברתיים וכן את קצבאות הביטוח הלאומי, שהן מהמרכיבים החשובים ביותר של מערכת הרווחה הממלכתית. תחומי הפעולה הגדולים במישור החברתי הם חינוך ובריאות, וכן קצבאות הביטוח הלאומי ובתוכם במיוחד קצבאות זיקנה וילדים. תחומים משניים מבחינת ההיקף הכספי הם תחומי הקליטה, הדיור, התעסוקה והשירותים האישיים. דו"ח זה מוקדש בעיקר לניתוח הוצאות הממשלה המופנות לשירותים אלה, אך נקדים לכך סקירה קצרה של הרקע הכלכלי שבמסגרתו נקבע התקציב.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

פרסומים נוספים שעשויים לעניין אותך

ההוצאה הציבורית על רווחה מאת: ג'וני גל ושביט מדהלה-בריק