הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002

דין וחשבון זה יוצא לאור בעת שמדינת ישראל עדיין נמצאת במלחמת טרור קשה ובמשבר כלכלי מתמשך, הגורר עימו מצוקות חברתיות.

השגשוג הכלכלי, שליווה את קליטת גל העולים עד אמצע שנות התשעים, הוחלף בהאטה דרסטית של הצמיחה, כתולדה של מדיניות שנטשה את יעד הצמיחה לטובת יעד יציבות המחירים.  ההאטה הופרה באופן זמני בשנת 2000, אך מיד לאחר מכן שקע המשק במיתון, שממנו אין הוא מצליח להתאושש, משום שגורמיו חיצוניים לכלכלה הישראלית – המלחמה מחד והמיתון העולמי מאידך.

אותותיו של המשבר הכלכלי ניכרים במישורים חברתיים רבים, ומעל לכל ברמת אבטלה גבוהה. המשק הישראלי, שהשכיל להתמודד עם לחץ של היצע עבודה פתאומי, שמקורו בגל העלייה הגדול, אינו מצליח ליצור מקורות תעסוקה למאות אלפי ישראלים הרשומים בתור לקבלת עבודה.  האבטלה פוגעת בהכנסתן של משפחות רבות, הנאלצות להיזקק לדמי אבטלה כדי להתקיים ברמה בסיסית. חלק מהמובטלים נואשים מלמצוא תעסוקה ומידרדרים בסופו של תהליך ארוך לתלות בקבלת דמי הבטחת הכנסה.

המדיניות הכלכלית של הממשלה מתמודדת עם מגבלת תקציב ההולכת ומחריפה, וכחלק מכך מקפיאה – ואף מצמצמת – חלק מהגמלאות, מה שמגביר את הפגיעה במובטלים ובקבוצות רגישות אחרות. בתוך כך נשמעות בחוגים שונים טענות כנגד הסדרי הרווחה הקיימים, ויש מהן הזוקפות את המשבר הכלכלי ואת המפגעים החברתיים לחובתם של הסדרי הרווחה. מנגד עולות טענות שלפיהן הפגיעה בתקציב החברתי היא חמורה ביותר. אלו ואלו נצרכות להארה ברורה יותר של התפתחות ההוצאה הממשלתית ובמיוחד של המרכיב החברתי בה.  על צורך זה בא לענות הספר המוגש בזה.

 העובדות הנחשפות כאן מרובות ומורכבות, ובחלקן מתומצתות בראשית הדו"ח. ואף שאין טעם לחזור עליהן כאן, נראה לי חשוב להצביע על המסר הכפול הבא: שנות התשעים מוכיחות, שכלכלה ורווחה אינן מתחרות. הא ראיה, שבשנים 1990-1996 גדלה ההוצאה החברתית בשיעור ממוצע של כ-7 אחוזים לשנה – חציו בא למעשה לענות על הצרכים הנובעים מגידול האוכלוסייה – ובה בעת צמח המשק במהירות, בקצב שנתי ממוצע של 6 אחוזים. ההוצאה החברתית לא בלמה, ואולי אף דירבנה, את הצמיחה.  גם בשנים של רפיון יחסי, 1996-1999, גדלו המשק והרווחה בשיעורים דומים זה לזה. רק המיתון של השנתיים האחרונות הפר את שיווי המשקל האמור.  מנגד יש להבהיר, שהוצאות הרווחה אכן הוקטנו לאחרונה, אבל עדיין רמתן הכוללת גבוהה במידה רבה מזו של מרבית שנות התשעים. במה דברים אמורים, כאשר עוסקים בהוצאה הכוללת. לא כך הוא כאשר יורדים לפרטים, והרי הכל יודעים מי מצוי בפרטים. הפחתה זעומה של אחוזים ספורים בקצבאות שונות לא תזעזע את כלל האוכלוסייה, אך היא בוודאי עלולה לדרדר משפחות אשר גם לפני כן היו במצב ביש. בין כך ובין כך, ההתקפה הכוללת היוצאת מחוגים שונים על מדיניות הרווחה הישראלית ראוי להודפה. כאמור, התמונה מורכבת מאד, והמעיין בדו"ח זה יוכל לפחות לגבש לעצמו הבנה עמוקה יותר של מצב הרווחה וזיקתה  למדיניות הכלכלית.