משמעת תקציבית לצד עיוותים בהקצאת המשאבים מתבטאים בקיץ של מחאות
מחבר: צוות מרכז טאוב מחקר על קצה המזלג

ההצלחה יוצאת הדופן של ישראל בבלימת הגידול בהוצאות לוותה בסדר יום ציבורי מעוות לטובת קבוצות אינטרסים בעלות השפעה פוליטית. בקיץ 2011 גלש הכעס למחאות ציבוריות, המתבטאות בהפגנות, בעיצומים ובשביתות

בתחילת שנות השמונים, תקציבי ממשלת ישראל יחסית לתוצר שלה היו בין הגבוהים בעולם המפותח, עם הוצאה ציבורית שעלתה על 70 אחוז מהתוצר הלאומי. בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותכנית הייצוב של אמצע שנות השמונים, חל שיפור מהיר. אך בשנת 1990 שיעור הוצאות הממשלה בתוצר הגיע ל-55 אחוז, והיה  גבוה עדיין מזה של 22 מתוך 23 מדינות OECD  המפותחות ביותר (רק שוודיה הוציאה יותר). עד שנת 2000, ההוצאה הציבורית בישראל המשיכה וירדה לרמה של 51.5 אחוז מהתוצר, שיעור גבוה מזה של כל אותן 23 המדינות, למעט ארבע. אולם כפי שמראה מנכ”ל מרכז טאוב, פרופסור דן בן-דוד (בדו”ח מצב המדינה 2010, שהתפרסם החודש), תקציבי מדינת ישראל הפכו, עם השנים, להיות בין הנמוכים במערב.  למעשה, יחס ההוצאה הציבורית לתוצר של ישראל ב-2010 ירד ל-45 אחוז, שיעור נמוך מזה של 16 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

הירידה העיקרית, והידועה ביותר, ביחס הוצאות-תוצר נבעה מהקטנת שיעור ההוצאות הביטחוניות בתמ”ג, מרמה של 12.6 אחוזי תוצר ב-1990 ל-6.9 אחוזי תוצר ב-2009. חיסכון של עוד ארבע נקודות אחוז נבע מתשלומי ריבית קטנים יותר על החוב הציבורי שהלך וקטן. ואולם יש פחות מודעות להצלחה המרשימה של ישראל בשמירה על יציבות בהוצאות האזרחיות שלה (כלומר, הוצאות ציבוריות בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית).

govt_fig_1_v2

לאור אירועים תנודתיים מאוד (מלחמות ואינתיפאדות, היפר אינפלציה, עלייה מסיבית, רצח פוליטי, וכו’), שאפיינו את ישראל בעשורים האחרונים, היציבות התקציבית – לעומת מה שאירע במערב במהלך אותה תקופה – אינה מובנת מאליה (חלק א’ בתרשים). במשך עשור וחצי, בין 1990 ל-2005, הייתה תנודתיות לא-מבוטלת בהוצאות הציבוריות (כאחוז מתמ”ג) במדינות ה-OECD, שנעו מעליות של 37, 23 ו-21 אחוז בפורטוגל, יפן ובלגיה, לירידות של 21, 20 ו-14 אחוז בנורווגיה, ניו-זילנד והולנד, בהתאמה. לעומת זאת, חלקן של ההוצאות האזרחיות בתוצר הישראלי ב-2005 השתווה לשיעורן ב-1990.

בחמש השנים האחרונות, התפתח מיתון עמוק בחלק ממדינות המערב. בעקבות המיתון, ההוצאות האזרחיות בכל אחת מ-23 מדינות ה-OECD למעט אחת גדלו, בשיעור ממוצע של 12 אחוז (חלק ב’ בתרשים) בין 2005 ו-2010. לעומת מרבית המדינות האחרות, ישראל, שעברה את המיתון הרציני שלה בתחילת העשור במקום בסופו, הורידה ב-6 אחוזים את משקל ההוצאות האזרחיות שלה בתוצר. ישראל ושוויץ הן המדינות היחידות שיחס ההוצאה-תוצר שלהן ירד בשנים 2005-2010. כתוצאה מכך, וכפי שנכתב לעיל, ההוצאות האזרחיות של ישראל נמצאות היום מתחת לאלו של 21 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

ככל שהתקציבים האזרחיים של ישראל נמוכים יותר, מחויבת המדינה לעשות בהם שימוש מושכל יותר. בקופה הציבורית נותר פחות כסף לדרישות מגזריות ולאינטרסים אישיים. באזור גועש, שראה מהומות רחוב ברחבי העולם הערבי מאז תחילת 2011 – ולאור ההיסטוריה של מספר אירועים קטקליזמיים בכל עשור – בן-דוד טוען שעל ישראל לשמור על דרגות החופש התקציביות המעטות שיש לה ולחלק את תקציבה בראייה ממלכתית וכוללת.

מחד, עומדת לזכותה של מדינת ישראל היכולת המוכחת להשתלט על ההוצאות בסביבה כה תנודתית, וביתר משמעת מזו שגילו מדינות אחרות שעברו תקופות סוערות הרבה פחות. מאידך, אחריות פיסקאלית כזאת מחייבת שימוש נבון יותר בכספי הציבור. בתחום זה ממשלות ישראל הצליחו פחות. הדבר נכון גם לגבי הכנסות המדינה, הנגבות בצורה מעוותת ובלתי שוויונית (כפי שנידון במאמר נלווה בחדשון זה, על בסיס דבריו של ירום אריאב, מנכ”ל האוצר לשעבר).

בצד ההוצאות, תשלומי הרווחה לנפש גדלו בעקביות במשך יותר מארבעה עשורים – ובמכפלות של הגידול ברמת החיים במדינה. זהו מצב שאינו בר-קיימא בטווח הארוך. התופעה נוצרה בזמן שחלק גדול מאוד – וגדל – של האוכלוסייה בישראל אינו מקבל את הכלים או את התנאים לעבוד במשק מודרני. כתוצאה מכך, שיעור המשפחות שהיו חיות מתחת לקו העוני (אילולא התמיכות שקיבלו) הינו בסביבות השליש – לעומת “רק” רבע ב-1979. קשיים אישיים להתמודד במשק גלובלי מתורגמים גם לחוסרים לאומיים גוברים בקליטה, ביישום ובפיתוח של ידע, מה שמשפיע על קצב הצמיחה הכלכלית של המדינה כולה. לכן, למרות שמוצדק לקרוא לישראל “מדינת הסטארט-אפ”, הכינוי מתייחס לחלק הולך וקטן של החברה הישראלית.

במקום לנצל את המשאבים העומדים לרשותן, באופן שהיה יכול להניע שינוי חיובי וקבוע בתוואים החברתיים-כלכליים ארוכי הטווח של המדינה, ממשלה אחר ממשלה נתנה למערכת החינוך – שנחשבה על-ידי רבים לאחת הטובות בעולם – לשקוע לתחתית העולם המפותח, עם כל ההשלכות שיש לכך על הצמיחה, העוני והצורך בתשלומי רווחה.

כפי שמציין בן-דוד, אזרחים בריאים רבים, שהיו יכולים לעבוד, מקבלים תמיכות גדולות מהמדינה בזמן שמספר רב של קשישים ונכים נאלץ לחיות בעוני מחפיר. הרפורמה המערכתית היחידה בחינוך, שהתקבלה על-ידי הממשלה לפני כחצי עשור, ננטשה. מערכת הבריאות, שעדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם, מספקת שירותים פחות ופחות שוויוניים, בעת שחלקה של המדינה בסך הוצאות הבריאות הולך ויורד מאז הרפורמה הגדולה באמצע שנות התשעים .

בן-דוד ממשיך וטוען: “אחריות תקציבית אינה נוגעת רק לשמירה על התקציב הכולל בתקופות יוצאות דופן. היא גם מחייבת החלטות רציניות – ולעתים, קשות מבחינה פוליטית – לגבי חלוקת התקציבים. לכך קוראים קביעת עדיפויות לאומיות, ולישראל נותר עוד מרחק גדול לכסות בתחום זה.”

גל המחאות הציבוריות הגדול בישראל בקיץ 2011 משקף את חוסר הנכונות הגובר בקרב הציבור להשלים עם עיוותים מתמשכים בהוצאות הציבוריות בישראל, בהיותן מיטיבות עם קבוצות אינטרס צרות ובעלות השפעה פוליטית מסיבית, על חשבון אינטרס הציבור הכללי בתחומי החינוך, הבריאות והדיור.

פרסומים נוספים שעשויים לעניין אותך

ההוצאה הציבורית על רווחה מאת: ג'וני גל ושביט מדהלה-בריק