מספר העובדים הזרים בישראל גדל ממספר זניח לפני שני עשורים לקרוב ל-200 אלף עובדים ושיעורם מכלל המשרות במגזר העסקי הישראלי נאמד במעל לעשרה אחוזים.
המדיניות ארוכת השנים של אישורה ואף עידודה של הכנסת עובדים זרים שנויה במחלוקת – לא רק מבחינה אזרחית אלא גם מבחינה כלכלית. המתנגדים להכנסת זרים טוענים, שהעובדים הזרים דוחקים החוצה עובדים מקומיים, וכי המדיניות הנוהגת מטיבה עם המעסיקים על חשבון האוכלוסייה הפגיעה ביותר – עובדים מעוטי השכלה. התומכים במדיניות זו טוענים, שהזרים מועסקים לרוב במגזרים שהישראלים אינם פונים לעבוד בהם. לפיכך – לטענתם – הזרים ממלאים תפקיד חשוב בהחזקת מגזרים מקומיים חיוניים בלי להסב נזק כלשהו.
מנהל מרכז טאוב, דן בן דוד, עסק בסוגיה זו בפרק על שוק העבודה בדו”ח מצב המדינה האחרון שפרסם המרכז. כפי שניתן לראות בתרשים, הוא מצא ראיות לקשר בין חלקם של העובדים הזרים במגזר העסקי ובין שיעורי אי-התעסוקה של גברים ערבים מעוטי השכלה.
העובדים הלא-ישראלים בתרשים כוללים לא רק עובדים זרים, אשר מספרם עד תחילת שנות ה-90 היה קטן מאוד, אלא גם עובדים פלשתינים מהשטחים. שיעור הלא-מועסקים בתרשים מתייחס לגברים ערבים ישראלים בגילאים 35-54 בעלי 0-10 שנות לימוד. קיים קשר חזק בין שיעור העובדים הזרים במגזר העסקי לבין שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים ערבים מעוטי השכלה בגילאי העבודה העיקריים. בעקבות העלייה החדה במספר העובדים הזרים בחלק השני של שנות ה-90 נראית עלייה גדולה בשיעורי אי-התעסוקה של גברים ישראלים ערבים מעוטי השכלה; ובעקבות הירידה בחלקם של הלא-ישראלים בהמשך, נראית ירידה מתונה יותר בשיעורי אי-התעסוקה בקרב הגברים הערבים.
התועלת כתוצאה מהבאת עובדים זרים משתנה בין מדינות. במדינות בהן קיים מחסור בעובדים לא-מיומנים, הבאת הזרים אינה יוצרת בעיה של דחיקה החוצה של עובדים מקומיים. אבל ישראל מתאפיינת זה עשרות שנים במספר גדול יחסית של עובדים, החסרים כישורים בסיסים לתעסוקה במשק המודרני. לכן, הזרימה הגדולה של עובדים זרים לישראל, בעלות העסקה נמוכה מזו של ישראלים, מביאה לפגיעה בשכרם של ישראלים לא-מיומנים ומגבירה את הקושי שלהם למצוא תעסוקה.