Author Archives: laurabrass

דוח מצב המדינה 2014 של מרכז טאוב

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2014":

יוקר המחיה 

לגמור את החודש: הוצאות, הכנסות וחיסכון של משקי בית בישראל איתן רגב (חוקר במרכז טאוב)

  • משפחה ישראלית ממוצעת לא "גומרת את החודש": עבור משפחה ממוצעת – בכל המגזרים –  ההוצאות גבוהות מההכנסות. הסיבה העיקרית היא מחירי הדיור הגבוהים. עבור יהודים לא-חרדים, רכישת דירת מגורים היא שמעבירה אותם ממאזן חודשי חיובי לשלילי. משק הבית הממוצע לא יכול לרכוש דירה ללא סיוע, לרוב מחסכונות ההורים – ואלו הולכים ומצטמצמים.
  • בממוצע, בקרב יהודים לא-חרדים ההוצאות החודשיות גבוהות ב-864 שקלים מההכנסות. אצל מוסלמים גירעון זה הוא 1,919 שקלים ואצל החרדים הגירעון הוא 3,209 שקלים – כשליש מהכנסותיהם המדווחות.
  • סך הקצבאות והתמיכות החודשיות שמקבלים משקי בית חרדיים עומד על 3,256 שקלים, לעומת פחות מ-2,000 שקלים בחודש בשאר המגזרים. הפער בין החרדים לשאר הקבוצות בהיקף התמיכות נובע ברובו מכספים ממוסדות שאינם ביטוח לאומי (המקור למרבית התמיכות בשאר המגזרים): משרד הרווחה, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות היהודית וישיבות תורניות. היקף התמיכות ממוסדות אלו במשק בית חרדי הוא 1,331 שקלים בחודש בממוצע. סך התמיכות החודשיות שמקבל משק בית חרדי ממוצע – 3,256 שקלים.

H SNR 2014 Fig 1

  • אף שלא חל שינוי משמעותי במחירי הדירות שרכשו משקי בית חרדיים בעשור האחרון, החזר המשכנתא הממוצע שלהם גדלו ב-72% במונחים ריאליים, וגם שיעור בעלי המשכנתאות בקרבם עלה באופן משמעותי. מכיוון שהמשאבים הכלכליים במגזר החרדי הידלדלו משמעותית בעשור האחרון, כיום הם נאלצים לקחת הלוואות גבוהות בהרבה מבעבר כדי לקנות דירה באותו המחיר.
  • בשנים 2012–2003 שיעור רוכשי הדירה למגורים היה דומה בקרב משקי בית חרדיים ומשקי בית יהודיים לא-חרדיים. לעומת זאת, שיעור רוכשי הדירה שאינה למגורים (שעשויה לשמש להשקעה או למגורי הילדים) אצל החרדים הוא יותר מכפול משיעור זה אצל יהודים לא-חרדים. ההשקעה החודשית הממוצעת בנדל"ן של משקי בית חרדיים קפצה בין 2007-2012 מ-1,374 שקלים ל-3,190 שקלים, בהשוואה לעלייה מ-1,407 שקלים ל-1,847 שקלים אצל יהודים לא-חרדים.

שוק הדיור בישראל ד"ר נעם גרובר (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • עליית המחירים בשנים האחרונות בשוק הדיור בישראל הייתה מהירה: מאפריל 2007 עד יולי 2013 עלו המחירים ב-53% במונחים ריאליים. עלייה זו נובעת מגידול בביקוש מחד גיסא, בעיקר עקב ריבית נמוכה ומיסוי מועדף, ומהיצע קשיח מאידך גיסא, הנובע מהביורוקרטיה הסבוכה של תהליך הבנייה, מניגוד עניינים מובנה במישור של הרשויות המקומיות ומהשכיחות הגבוהה של הדיור המשותף בישראל המהווה מחסום להתחדשות עירונית
  • למרות עליית המחירים בשנים האחרונות, שיעור משקי הבית שאין בבעלותם דירה דווקא ירד מ-27.7% ב-2006 ל-26.5% ב-2012. עם זאת, שיעור משקי בית שבבעלותם שתי דירות או יותר עלה  כמעט פי ארבעה, ממצא המשקף את התרחבות פעילותם של משקיעים בשוק הנדל"ן.
  • שיעור משקי הבית הצעירים בגילי 34–25 שאין בבעלותם דירה עלה מכ-43% ב-2003 ל-54% ב-2012. מנגד, שיעור גילאי 65 ומעלה שאין בבעלותם דירה נמצא דווקא בירידה.

H SNR 2014 Fig 2

  • יש מתאם ברור בין מחירי הדירות ובין מספר התחלות הבנייה בישראל. בתחילת שנות האלפיים ניכרה נפילה חדה בהתחלות הבנייה – ירידה של כ-1,000 התחלות בחודש. המספר נותר נמוך עד התאוששות מחירי הדירות ב-2008 ואז החל מספר התחלות הבנייה לגדול, ושב לרמתו מתחילת שנות האלפיים. מגמת העלייה נעצרה, ואף התהפכה, באמצע 2011.
  • הקמת בניין בישראל אורכת בממוצע 13 שנה, מהן הבנייה דורשת שנתיים בלבד ושאר 11 השנים מושקעות בביורוקרטיה, בהנחה שהתכניות אכן מאושרות לבסוף. בולטים באורכם שלבי האישור בוועדה המחוזית (חמש שנים בממוצע) ובוועדה המקומית (שלוש שנים בממוצע). לשם השוואה, ברוב מדינות האיחוד האירופי פרק הזמן המרבי לקבלת היתר בנייה הוא בין 8 ל-12 שבועות.
  • צפיפות המחיה בישראל גבוהה ומתבטאת במספר נמוך מאד של חדרים לאדם בהשוואה בין-לאומית, אפילו לעומת מדינות בעלות צפיפות אוכלוסין גבוהה יותר. מתוך 36 מדינות שנבדקו רק ב-5 מדינות ממוצע החדרים לאדם הוא נמוך יותר מאשר בישראל.

תמונת המאקרו ושוק העבודה 

רפורמה בשוק העבודה של ישראל ואופציית ה-Flexicurity פרופ' דן בן-דוד (מנהל מרכז טאוב) וליאורה בוורס (מנהלת תחום מדיניות במרכז טאוב)

  • בהשוואה של מדדים כלכליים וחברתיים בין דנמרק לישראל, בדנמרק שיעור התעסוקה של גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) גבוה ב-8% מבישראל, פריון העבודה גבוה ב-63% מבישראל והשכר השנתי הממוצע גבוה ב-57%. יתרה מזאת, אי השוויון בהכנסות פנויות בדנמרק נמוך בשליש ושיעור העוני בהכנסות פנויות נמוך ב-62%.
  • מדינות ה-Flexicurity (מדינות שמונהגת בהן מדיניות Flexicurity, המקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובה בעת מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם) נהנו בעקביות משיעור התעסוקה הגבוה ביותר בקרב כל קבוצות המדינות המפותחות מתחילת שנות השמונים. שיעור התעסוקה בישראל היה בתחתית הרשימה באופן מתמיד לצד המדינות הים תיכוניות, עד השנים האחרונות.

H SNR 2014 Fig 3

  • הפרק מציע רפורמה בשוק העבודה המבוססת על יתרונות ה-Flexicurity שניתן ליישם בישראל.

מגמות באי שוויון בשכר העבודה בישראל פרופ' איל קמחי (סגן מנהל מרכז טאוב) וקיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב)

  • פער השכר בין האחוזון ה-90 לאחוזון ה-50 בישראל גבוה בהרבה מבשאר מדינות ה-OECD.
  • פער השכר בין האחוזון ה-50 לאחוזון ה-10 הצטמצם באופן חד בין 1997 ל-2011. אם ב-1997 ישראל הובילה בין מדינות ה-OECD בפער זה, הרי שעד 2011 חמש מדינות אחרות הגיעו לפערי שכר גדולים יותר מבישראל בחלק התחתון של ההתפלגות.
  • עשירוני 8–7 של התפלגות השכר הם הנפגעים העיקריים מהשינויים בשוק העבודה בשנים 2011–1997. שכרם עלה בשיעור נמוך יחסית לבעלי שכר נמוך ולבעלי שכר גבוה, ועקב כך נעשתה התפלגות השכר מקוטבת יותר. אם עשירוני 8–6 הם מעמד הביניים של השכירים, המסקנה היא שהפער בין מעמד הביניים למעמד הנמוך הצטמצם, בעוד שהפער בין מעמד הביניים למעמד הגבוה התרחב.

H SNR 2014 Fig 4

  • במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך ובאלה המתאפיינים בשכר גבוה גדל היקף שעות העבודה יחסית למשלחי היד המתאפיינים בשכר בינוני. למעשה יש טווח רחב של עובדים ממעמד הביניים – הממוקמים במרכז התפלגות השכר – שנפגעו מהשינויים בשוק העבודה עקב ירידה יחסית בשכר ובמספר שעות העבודה שלהם.
  • פערי השכר בין בעלי 16 שנות לימוד ויותר לבעלי השכלה תיכונית לכל היותר עלו מ-83% ב-1997 ל-88% ב-2011. התמורה להשכלה גבוהה יותר לגברים מאשר לנשים, ועלתה אצל גברים בלבד. התמורה להשכלה במשלחי יד בשכר נמוך גדלה, בעוד שבמשלחי יד בשכר גבוה יותר היא ירדה. כלומר, השכלה גבוהה הופכת לבעלת ערך כלכלי גם בקרב עובדים במשלחי יד בשכר נמוך.
  • בתחילת העשור הקודם ההכנסה מעבודה הייתה כשני שלישים מההכנסה הלאומית בישראל. מ-2001 נתח העבודה בהכנסה הלאומית ירד, עד כדי 62% ב-2011. דהיינו, חלק קטן יותר מההכנסה מגיע לעובדים וחלק גדול יותר מגיע לבעלי ההון. ההכנסה מהון מרוכזת בידי העשירונים העליונים, עובדה המחריפה את הקיטוב הקיים בשוק העבודה.

הכלכלה השחורה בישראל ד"ר נעם גרובר (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • ממדי הכלכלה השחורה בישראל מוערכים ב-20% מהתמ"ג, שיעור כפול מאשר במדינות המפותחות. ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים.
  • הטבות המס שמקנה החוק מוטות מאוד לטובת חברות גדולות. למשל, ארבע החברות הגדולות ביותר (מתוך 829 מפעלים מועדפים), קיבלו כ-60% מההטבות. העשירון העליון של החברות (לפי הכנסה) משלם מס חברות בשיעור של 6.8%, פחות ממחצית ממה שמשלם העשירון התחתון (17.6%). החברות הגדולות מנצלות את יכולת המיקוח שלהן מול המדינה ומשלמות פחות מסים ביחס להטבות, עד כדי כך שתקבולי המס המתקבלים מהן נמוכים מעלות ההטבות הניתנות להן. מדיניות המיסוי בישראל מחמירה עם העסקים הקטנים הרבה יותר מאשר עם הגדולים, ואפליה זו עשויה להוות הצדקה בעיני הציבור לנורמה של העלמת מס.
  • השוואה בין-לאומית של נטל המס (מע"מ/מס קניה, מס חברות ומס דיווידנד) כאחוז מכלל ההכנסה, מראה כי שיעור המס הכולל לעסקים קטנים בארץ גבוה יחסית למדינות המערב – כ-58%, בעוד שממוצע ה-OECD  עומד על כ- 51.5%.

H SNR 2014 Fig 5

  • ב-2012 נדרשו לחברה בישראל 235 שעות עבודה בממוצע (כ-20 שעות בחודש) כדי להשלים את הליך תשלום המסים, לעומת 163 שעות בממוצע באיחוד האירופי, 175 שעות בארצות הברית, ופחות מ-100 שעות במדינות מסוימות באירופה. נטל ביורוקרטי זה מכביד יותר על עסקים קטנים, שכן עלות הביורוקרטיה גבוהה ביחס להכנסותיהם ובעיקר ביחס לרווח שלהם.
  • רשות המסים לא מציבה יעדים לאכיפה או שירות ואינה מתנהלת בשקיפות תקציבית, וככל הנראה מקצה פחות מ-1% מתקציבה עבור אכיפה. לאור זאת, אין פלא שהאכיפה מקלה ומוגבלת וגם הענישה לא מספקת הרתעה.
  • במדינות ללא חובת דיווח כללית שיעור חלקה של הכלכלה השחורה מהתמ"ג גבוה יותר בממוצע, כ-21% לעומת 16.5% במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. עלות הגבייה הממוצעת כאחוז מההכנסה ממסים נמוכה יותר במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. כלומר, הנתונים אינם תומכים בטענת רשות המסים כי החלת חובת דיווח כללית כרוכה בהכרח בעלות גבוהה יותר.

חינוך

שילוב יהודים וערבים בבתי ספר בישראל ד"ר אורי שויד, פרופ' יוסי שביט (ראש תכנית המדיניות החינוך במרכז טאוב), מייסלון דלאשה ומורן אופק

  • מספר התלמידים בבתי ספר מעורבים (הכוללים יהודים וערבים) גדל ב-59% בשנים 2013–2003. באותה תקופה גדל מספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם ערבים ב-9%, ומספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם יהודים גדל ב-33%. באוכלוסיית בתי הספר המעורבים שיעור תלמידי החטיבה והתיכון גדול יותר, וגדל מ-52% מהלומדים במסגרות אלו ב-2003 ל-58% ב-2011.
  • החינוך המיוחד הוא חלק משמעותי מבתי הספר המעורבים: בקרב בתי הספר המעורבים העבריים שבהם לומדים עד 5% ערבים (228 בתי ספר), 49 הם מוסדות לחינוך מיוחד. בקרב בתי הספר העבריים ששיעור תלמידים הערבים בהם הוא בין 6% ל-50%, בתי הספר של החינוך המיוחד הם הרוב. מבין בתי הספר הערבים שיש בהם תלמידים יהודים, כרבע מוגדרים כחינוך מיוחד.
  • ניתוח בתי הספר המעורבים (ללא החינוך המיוחד) לפי הרמה הסוציו-אקונומית של היישוב מראה כי הם נפוצים ביישובים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. באשכולות הנמוכים ביותר שבהם רוב היישובים הם ערביים או חרדיים, אין בית ספר מעורב אחד. באשכולות 4–3 לומדים כ-4% מהתלמידים בבתי ספר מעורבים, ובאשכולות 9-10 שיעור הלומדים בבתי ספר מעורבים הוא הגדול ביותר – כ-10% מהתלמידים. למעשה, בתי הספר המעורבים מתרכזים בעיקר ביישובים מאשכולות סוציו-אקונומיים 5 ומעלה. חשוב לציין שהעירוב נפוץ בעיקר בשכונות החלשות ביישובים השונים.

H SNR 2014 Fig 6 מגמות בהתפתחות מערכת החינוך נחום בלס (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • גידול תקציב החינוך ב-2008-2013 אפשר את הקטנת גודל הכיתה הממוצע – הגידול במספר הכיתות היה גדול מהגידול במספר התלמידים. בחטיבת הביניים היה גידול בולט במספר הכיתות (18%), שהביא לירידה של 11% בגודל הכיתה הממוצע. ממוצע התלמידים בכיתה בחטיבה העליונה באותן שנים ירד ב-5%.

H SNR 2014 Fig 7

  • ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל השתפרו: לפי נתוני 2013 לא רק ששיעור הזכאות לבגרות עלה לשיעור של 53.4% מקבוצת הגיל הרלוונטית (לראשונה מאז קום המדינה), אלא גם שיעורי הלמידה וההגשה לבגרות עלו ביותר מ-3%, הישג רב משמעות כשמכלילים  את הקבוצות החלשות באוכלוסייה.
  • תלמידי ישראל שיפרו את הישגיהם במבחנים הבין-לאומיים (במבחנים האחרונים של PISA, TIMSS ו-PIRLS). כשמשווים את הישגיהם להישגי תלמידים בכלל המדינות שהשתתפו בכל אחד מהמבחנים, מתקבלת תמונה חיובית באשר להתקדמותה של ישראל, הן מבחינת ממוצע הציונים והן בהפחתת שיעור התלמידים החלשים והגדלת שיעור החזקים.
  • שיעור הנבחנים בבחינת הבגרות ברמת 5 יחידות במתמטיקה ירד מ-20% ב-2006 ל-13% ב-2011. גם שיעור הנבחנים ב-4 יחידות מתמטיקה ירד בשנים הללו, מכ-29.5% ל-26.5%. שיעור הנבחנים ב-3 יחידות עלה ב-10% בהתאמה.יש לראות נתון זה על רקע הגידול הניכר בחלקם של התלמידים מרקע חברתי כלכלי חלש מכלל אוכלוסיית התלמידים הלומדת ביב'.
  • השימוש בתוספת התקציבית למערכת החינוך בין 2005 ל-2013 היה דיפרנציאלי באופן שפיצה במקצת על האפליה המתמשכת.בחינוך היסודי התקציב לכיתה היה גבוה יותר בחינוך הערבי כבר ב-2005, אך התקציב לתלמיד היה נמוך יותר משמעותית (הסיבה לכך היא שגודל הכיתה הממוצע בחינוך הערבי היה גבוה בהרבה). אמנם בחינוך היסודי התוספת לפי כיתה בחינוך הערבי הייתה דומה לתוספת בחינוך היהודי, אך מכיוון שהכיתות בחינוך הערבי קטנו, בבחינת ההקצאה לתלמיד מגלים שבחינוך הערבי זו גדלה הרבה יותר (45% בחינוך הערבי לעומת 25% בחינוך היהודי). תהליך דומה התרחש בחינוך העל-יסודי, אך אף על פי שברמת חינוך זו ההקצאה לתלמיד בחינוך הערבי גדלה בשיעור גבוה יותר, היא עדיין נמוכה יותר מההקצאה לתלמיד בחינוך העברי.

עוני ורווחה חברתית

עוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל פרופ' חיה שטייר וחיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

  • שיעור העוני בקרב המבוגרים (ישראלים שעברו את גיל הפרישה) נמצא בירידה לאורך זמן, לעומת העלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה, וזאת בעיקר בזכות הפנסיה – שיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה נמוך ביותר. למרות זאת, בהכנסה פנויה (אחרי מסים והעברות), 1 מכל 6 משקי בית מבוגרים בישראל נמצא מתחת לקו העוני.

H SNR 2014 Fig 8

  • בחינת עומק העוני – הפער בין הכנסתם הממוצעת של משקי הבית העניים ובין קו העוני – מגלה שב-2011 ההכנסה הממוצעת של משקי הבית העניים שיש בהם מבוגרים הייתה נמוכה בכ-24% מקו העוני, לעומת הכנסה ממוצעת הנמוכה ב-36% מקו העוני של משקי בית עניים בלי מבוגרים. אולם, עומק העוני בשתי הקבוצות עלה ומצב המבוגרים העניים חמור כיום בממוצע יותר מבעבר.
  • בחלוקה לקבוצות אוכלוסייה מתברר כי שיעור העוני בקרב הערבים המבוגרים הוא הגבוה ביותר – כמעט 60% מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לכ-18% מיוצאי ברית המועצות, ו-11% בלבד בקרב יהודים ישראלים ותיקים(שנולדו בישראל או עלו לפני 1990). בעשורים האחרונים שיעור העוני בקרב הוותיקים ירד, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות. אך בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעור העוני גבוה ויציב – כ-50% במרבית השנים מאז 1997 ועד היום, לרבות שיעור שיא של 60% ב-2010.
  • כשני שלישים מהמבוגרים היהודים הוותיקים נהנים מהכנסה מפנסיה. רק 20% מעולי ברית המועצות המבוגרים מקבלים פנסיה – אך שיעור זה מצוי בעלייה. פחות מ-15% מהערבים המבוגרים מקבלים פנסיה, בשל הקשיים המתמשכים של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה.
  • בקרב מבוגרים יוצאי ברית המועצות המתגוררים במשק בית בראשות קשיש, התשלומים  מהמדינה והמסים מצמצמים את שיעור משקי בית העניים ב-76%, ואצל מבוגרים מקבוצות אלו המתגוררים במשקי בית בראשות צעירים הצמצום עומד על 85%. בקרב הוותיקים הצמצום בעקבות התמיכות והמסים מגיע ל-69% במשקי בית בראשות פרטים בגיל העבודה ו-67% במשקי בית בראשות מבוגרים, ואילו אצל הערבים הצמצום נמוך באופן ניכר בשני סוגי הסדרי המגורים – 23% במשק בית בראשות קשיש ו-32% בלבד במשק בית בראשות צעירים. 
  • הסדרי המגורים, בייחוד בקרב אוכלוסייה התלויה לחלוטין בקצבאות המדינה, משפיעים על סיכוייהם של מבוגרים בגיל הפרישה להימצא מתחת לקו העוני. לאלו המתגוררים במשק בית בראשותם יש סיכויים גבוהים יותר להיות עניים מאשר הסיכוי לעוני בקרב מבוגרים המתגוררים במסגרת משפחות מורחבות, כלומר במשקי בית בראשות צעירים בגיל העבודה.

תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת בישראל שגית אזארי-ויזל (חוקרת במרכז טאוב) ופרופ' חיה שטייר 

  • סך התקציב המוקצה לקשישים גדל מכ-19.8 מיליארד שקלים ב- (במחירי 2012) 2005 לכ-25.9 מיליארד שקלים ב-2012, אך אם בוחנים בפירוט את הסיוע המוענק בתכניות השונות ניתן לראות שחיקה תקציבית בחלק מהן, לדוגמה בתחום הדיור.
  • סך הקצבאות שמעניק המוסד לביטוח לאומי לקשישים, המסייעות להעלות את הקשישים מעל קו העוני, גדל. עם זאת, גובהן נשחק לאורך הזמן ביחס לעליית רמת החיים במשק.
  • ב-1990-2012 ההוצאה הממוצעת לנפש על קצבת הסיעוד גדלה מ-1,859 שקלים לחודש ל-2,561 שקלים (במחירי 2012). מספר הזכאים לקצבה זו גדל אף הוא, למרות העלאת גיל הזכאות. באותן שנים גדל מספר זה כמעט פי חמישה – גידול דרמטי, גם ביחס לגידול במספר הקשישים באותה תקופה. ב-2012 שיעור מקבלי קצבת הסיעוד בקרב קשישים בני 65 ומעלה היה כ-21%, לעומת 8.3% ב-1991.
  • לצד הקצבאות מוענקים לקשישים שירותים רבים, אך התקציבים והשירותים המיועדים להם מתפרשים באופן נרחב בין משרדי ממשלה שונים. ביזור זה משפיע על יכולת המעקב אחר השימוש בתקציבים, מוביל לבזבוז משאבים וגורר אי מיצוי זכויות בקרב האוכלוסייה המבוגרת.
  • מניתוח התקציב של יחידת השירות לזקן במשרד הרווחה בין 2012 ל-2005, עולה פער של עשרות אחוזים בין בסיס התקציב לביצועו. ניצול התקציב ב-2012 היה 46% בלבד מהתקציב המאושר של היחידה באותה שנה.

H SNR 2014 Fig 9

  • היקף הסיוע הממוצע בשכר דירה עבור זכאי נשחק באורח ניכר, מ-40% משכר הדירה הממוצע ב-2005 ל-25% משכר הדירה הממוצע ב-2012. הירידה נובעת בעיקר מעלייה ניכרת בשכר הדירה, בשיעור של כ-5% בממוצע לשנה, לעומת עלייה מזערית של כ-0.3% בממוצע לשנה בהיקף הסיוע. נוסף לכך, התקצוב לסעיף הדיור המוגן פחת עם הזמן, דווקא בתקופה של עלייה בגודלה של האוכלוסייה המבוגרת, ובייחוד בקבוצה שהסיוע מיועד לה. גם שיעור המתגוררים בשכירות בדיור הציבורי מכלל הקשישים נמצא בירידה – מ-13.6% ב-2003 ל-11.4% ב-2011.

דפוסי ההוצאה על מזון בישראל פרופ' דב צ'רניחובסקי (ראש צוות הבריאות במרכז טאוב) ואיתן רגב (חוקר במרכז טאוב)

  • ההוצאה לנפש על מזון בחמישון ההכנסה התחתון עומדת על 517 שקלים בחודש. בחמישון העליון ההוצאה עומדת על 1,224 שקלים לחודש, כלומר, פי 2.4 מהחמישון התחתון.

H SNR 2014 Fig 10

  • ב-2005 היו רוב מוצרי המזון בישראל זולים בהשוואה ל-OECD, אך בתוך שש שנים בלבד נעשו קטגוריות המזון בארץ, מלבד ירקות ופירות, ליקרות יותר. מוצרי החלב בישראל היו יקרים ב-6% בלבד ב-2005, אך ב-2011 הגיעו לרמת מחירים הגבוהה ב-51% מהממוצע ב-OECD; הדגים היו זולים ב-30% ב-2005, אך ב-2011 כבר היו יקרים ב-25% מממוצע ה-OECD. הירקות והפירות נותרו כאמור זולים לעומת ה-OECD, אך ב-2005 הם היו זולים בהרבה (הפרש של 15% ב-2011 לעומת 40% ב-2005). העלייה הדרסטית בשנים האחרונות במחירי המזון בישראל השפיעה שלילית על הרכב צריכת המזון, במיוחד בקרב משפחות עניות המוותרות על פירות וירקות, מוצרי חלב ודגים.

בריאות

מגמות מימון וכוח אדם במערכת הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי  (ראש צוות הבריאות במרכז טאוב) ואיתן רגב (חוקר במרכז טאוב)

  • ההוצאה הציבורית על שירותי רפואה ביחס לתמ"ג בישראל ירדה לאורך השנים, ולעומת זאת בארצות הברית וב-OECD שיעור זה גדל, כך שהפער בין ישראל למדינות המפותחות הולך ומתרחב. ב-1995 הוציאו ישראל, ארה"ב ומדינות ה-OECD בין 5% ל-6% מהתמ"ג על ההוצאה הציבורית לשירותי רפואה, בעוד שב-2011 ארה"ב הוציאה מעל 7%, מדינות ה-OECDהוציאו כמעט 7% וישראל הוציאה פחות מ-5%. כלומר, ביחס למשאביה ישראל מקדישה חלק נמוך ביותר, שעוד הולך וקטן, למימון ציבורי של מערכת הבריאות.
  • בשלושת העשורים האחרונים שיעור הרופאים הצעירים (בני 35 ומטה) באוכלוסייה לכל אלף נפשות ירד ב-60%. במקביל שיעור הרופאים המבוגרים (בני 65 ומעלה) באוכלוסייה עלה ב-95%. בהתחשב בצמצום הכללי במספר הרופאים ביחס לאוכלוסייה בישראל, מגמת ההזדקנות בקרב הרופאים עלולה להביא לירידה משמעותית עוד יותר במספר הרופאים הפעילים.

H SNR 2014 Fig 11

מצב הבריאות ותקצוב המערכת בישראל בראי שיטת ה-DALYs פרופ' דב צ'רניחובסקי (ראש צוות הבריאות במרכז טאוב)וליאורה בוורס(מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב)

  • המחקר בדק את מערכת הבריאות בישראל בהיבט של מדד ה- DALYs– Disability-Adjusted Life Years: שנות חיים מתוקננות לאי תפקוד. בעוד מדדי הביצוע של מערכת הבריאות בישראל ובעולם מבוססים לרוב על שיעורי תמותה, מדד זה מבוסס על נטל תחלואה שנגרם הן ממוות בטרם עת והן מתחלואה ונכות, ולכן מעניק תמונה שלמה יותר של מצב הבריאות.
  • בעוד שמחלות לב וכלי דם ומחלות ממאירות אחראיות ל-42% מהתמותה בישראל, תרומתן לנטל התחלואה (במדד DALYs) היא 18% בלבד. לעומת זאת, בעיות אורתופדיות ודיכאון, הגורמים ל-19% מנטל התחלואה בישראל, כמעט אינם נמנים במניין גורמי המוות.

H SNR 2014 Fig 12

  • בתקציב מערכת הבריאות הציבורית ההקצאה של המנגנון הנוכחי (לפי נוסחת הקפיטציה) לגילי 54–15, שמשקלם בתפקוד במשק הבית ובשוק העבודה רב, נמוכה יחסית לחלקם בנטל התחלואה על פי מדד DALYs.
  • ועדת סל הבריאות מקצה מחצית מתקציבה השנתי לטיפול במחלות ממאירות, שהן מגורמי התמותה העיקריים. מנגד, יש רק תוספת מימון מועטה לטיפול בהפרעות אורתופדיות ונפשיות, שהן מהגורמים העיקריים לנטל התחלואה – בין השאר עקב המנדט הצר של הוועדה, שאינה רשאית להמליץ על טיפולים חלופיים שאינם כרוכים ביישום טכנולוגיות חדשות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים נוספים ולתיאום ראיון ניתן לפנות לגל בן דור 054-4642333

 

מחקר חדש של מרכז טאוב: המצב החברתי-כלכלי במדינות המנהיגות מדיניות של Flexicurity טוב בהרבה מזה של ישראל

  • מדינות ה-Flexicurity מתאפיינות הן בשיעורי תעסוקה גבוהים יותר בהשוואה לישראל והן בשיעורים נמוכים יותר של עוני ואי שוויון בהכנסות.
  •  המחקר של מרכז טאוב בוחן את מדיניות ה-Flexicurity ומציע כיווני מדיניות ליישומה בישראל כחלק מרפורמה בשוק העבודה.

במחקרם החדש, "רפורמה בשוק העבודה של ישראל ואופציית ה-Flexicurity", שיפורסם בקרוב ב-"דוח מצב המדינה 2014" של מרכז טאוב, מתמקדים החוקרים פרופ' דן בן-דוד וליאורה בוורס במדיניות שוק העבודה שנקראת Flexicurity (באנגלית: שילוב של המילים flexibility, גמישות, ו-security, ביטחון). מדיניות זו מקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובה בעת מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם.

ישראל נמצאת בתוואי כלכלי-חברתי שאינו בר-קיימא בטווח הארוך – פריון עבודה מהנמוכים בעולם המפותח ושיעורי עוני ואי שוויון מהגבוהים ביותר. לכן, המדינה זקוקה לרפורמות בתחומי החינוך והתעסוקה. מחקרם של בן-דוד ובוורס מתמקד בתחום התעסוקה, ובוחן את מדיניות ה-Flexicurity והתאמתה לישראל. מדיניות זו נהוגה כיום בצורות שונות במדינות הנורדיות דנמרק, נורווגיה, פינלנד ושוודיה ובהולנד (שייקראו כאן "מדינות ה-Flexicurity").

המחקר מדגיש את הטווח שבין גמישות בשוק העבודה לביטחון כלכלי ותעסוקתי בקרב קבוצות שונות של מדינות (תרשים 1).

H Flexicurity Fig 1

בן-דוד ובוורס מצאו שגם מדינות ה-Flexicurity וגם מדינות פנים יבשת אירופה (אוסטריה, בלגיה, גרמניה וצרפת) מספקות רשת ביטחון כלכלית חזקה עבור פרטים שנמצאים בתקופת מעבר בין עבודות, אולם מדינות ה-Flexicurity משקיעות יותר משאבים במדיניות אקטיבית בשוק העבודה, המסייעת למובטלים להיכנס בחזרה לשוק העבודה, והן גם מעניקות גמישות רבה יותר למעסיקים בנושאי העסקה ופיטורים . אף על פי כן, שתי קבוצות המדינות דומות בתוצאותיהן הגבוהות במדדים חברתיים-כלכליים כגון שכר, פריון, תעסוקה, עוני ואי שוויון – ובכך מעידות שאין מדיניות אחת ויחידה שאידיאלית עבור כל המדינות. חשוב לציין שגם מדינות ה-Flexicurity וגם מדינות פנים יבשת אירופה מציגות נתונים טובים בהרבה במדדים החברתיים-כלכליים מאשר ישראל (כפי שניתן לראות בתרשימים 2-6). 

H Flexicurity Fig 2 H Flexicurity Fig 3 H Flexicurity Fig 4 H Flexicurity Fig 5 H Flexicurity Fig 6

מדד אפשרי אחד לגמישות תעסוקתית הוא שיעור העובדים הנכללים בהסכמים קיבוציים. בישראל כ-50% מהעובדים נכללים בהסכמים כאלו. המחקר של מרכז טאוב מראה את התפלגות העובדים בישראל בכל ענף במשק לפי חלוקה לעובדים הנכללים בהסכמים קיבוציים ואלה שאינם נכללים בהם (תרשים 7). המגזרים שרוב העובדים בהם נכללים בהסכמים, כלומר זוכים להגנה תעסוקתית גבוהה, הם הסקטור הציבורי, מים וחשמל וחלק מתחומי הייצור והבנקאות.

H Flexicurity Fig 7

כפי שאפשר לראות בתרשים 8, יש קשר חיובי בין שיעור העובדים הנכללים בהסכמים אלו ובין השכר השעתי. בצדו השמאלי התחתון של התרשים, המייצג את שיעורי ההשתייכות הנמוכים ביותר להסכמים קיבוציים ואת השכר השעתי הממוצע הנמוך ביותר, נמצאים עובדים בתחומי המלונאות וההסעדה. בסמיכות אליהם נמצאים תחומי החקלאות והבנייה, שגם בהם שיעור העובדים הנכללים בהסכמים קיבוציים נמוך, וכך גם השכר השעתי. בחלקו הימני העליון של התרשים ניתן לראות את העובדים בתחומי החשמל והמים. מגזר זה כולל כמות קטנה יחסית של עובדים; כמעט כולם נכללים בהסכמים קיבוציים ושכרם השעתי הממוצע הוא הגבוה מבין כל המגזרים.

H Flexicurity Fig 8

אף שקיומו של קשר חיובי בין השתייכות להסכם קיבוצי ובין שכר שעתי נראה ברור למדי, יש לסייג את הממצאים. למשל, השכר השעתי קשור גם לרמות ההשכלה, ויש נטייה לקשר חיובי בין מספר שנות הלימוד ובין ההשתייכות להסכם קיבוצי, וכן בין שיעור האקדמאים בכל מגזר לשיעורי ההיכללות בהסכמים אלו. עם זאת, אין זה ברור מאליו כי הקשר נובע מפריון גבוה יותר, מכיוון שההסכמים הקיבוציים בישראל נוטים לכלול סעיפים המבטיחים שכר גבוה יותר לבעלי תארים אקדמיים – בין שההשכלה האקדמית קשורה לעבודתם ומגבירה את פריונם ובין שלאו.

מדיניות ה-Flexicurity משקפת ניסיון למצוא הסדר שייטיב עם כל הצדדים: העובדים, המעסיקים וקובעי המדיניות. העלאת הפריון חייבת להיות מרכיב מרכזי של המדיניות, מכיוון שפריון גבוה סולל את הדרך לרמת חיים גבוהה יותר – וזו מאפשרת, בין השאר, לעמוד בעלויות התקציב הניכרות המתלוות ליישום המודל. לכן, על פתרון כזה לכלול גמישות בשוק העבודה לצד תמיכה כספית במובטלים (לזמן מוגבל), והכשרה מתמדת שיספקו הממשלה והמעסיקים.

הדרישות להצלחתו של המודל הן שוק עבודה גמיש, למידה לאורך החיים של העובדים, מדיניות התומכת בהכשרת עובדים ומערכת ביטוח סוציאלי המעניקה תמיכה כספית בתקופות מעבר בין משרות. התקדמותה של ישראל לעבר מודל ה-Flexicurity כרוכה במגוון יתרונות, אך גם באתגרים. יישום מדיניות שתשפר את התחרותיות במדינה – לרבות עידוד משמעותי של פריון העבודה, שהוא כיום נמוך מאוד – עשוי להיות מועיל ביותר. גם שיפורים במערכת הרווחה, שיתבטאו בשיעורים נמוכים יותר של עוני ואי שוויון, הם חיוניים מאוד למודל, במיוחד לאור ביצועיה החלשים של ישראל בתחום זה. אולם אם שינויים אלו לא יהיו חלק ממדיניות מערכתית מקיפה, עלולות להיות לכך השפעות שליליות על התעסוקה.

 היבטים שונים של מדיניות ה-Flexicurity ניתנים ליישום בישראל, ויכולים להניב שיפורים ניכרים בתחום החברתי-כלכלי. לפי בן-דוד ובוורס, כדי שמודל ה-Flexicurity יצליח, יש צורך במערכת כללים אחידה עבור המגזר הציבורי והמגזר הפרטי בנוגע לגמישות בתעסוקה. מערכת כזו תדרוש גמישות רבה יותר במגזר הציבורי, לרבות: הקלה בנוהלי שכירת עובדים המגיעים מחוץ למגזר הציבורי וניידות גבוהה יותר בין שני המגזרים; ביזור ניהול משאבי האנוש, כדי להעניק שיקול דעת רב יותר למחלקות ולמנהלים; וקשר הדוק יותר בין הביצועים האישיים לתגמול וקידום. כמו כן, כדי להשוות את תנאי העבודה לחלק גדול מן המגזר הפרטי, ייאלץ המגזר הציבורי (והתחומים הבלתי גמישים במגזר הפרטי, כגון בנקאות וביטוח) לוותר גם על הנורמה של תעסוקה לכל החיים, ועל מדיניות הפיטורים והקביעות הבלתי גמישה.

המחקר של מרכז טאוב מבהיר כי בישראל פירושו של יישום עקרונות ה-Flexicurity הוא הוצאות גדולות יותר על רווחה, לצד ייזום תכניות חדשות להכשרת כוח העבודה – כגון "תכנית ויסקונסין" משודרגת, שמטרתה להכשיר את המובטלים ולחשוף אותם להזדמנויות תעסוקתיות חדשות. החוקרים מוסיפים כי "שימור ושיפור זמינותם של מעונות יום לילדים – שכבר כיום הם נגישים יחסית בישראל, ואף הולכים ומתפתחים עקב החלת חוק חינוך חובה כבר מגיל שלוש – הוא גורם חשוב שיתרום להשתתפות בשוק העבודה".

מודל ה-Flexicurity כרוך ברמות גבוהות של מיסוי ישיר, ובהבטחת הכנסה נדיבה. אלמנטים אלו יכולים ליצור תמריצים שליליים לחזרה מהירה לשוק העבודה. בן-דוד ובוורס מציינים שניתן להילחם בתמריצים שליליים אלו באמצעות מדיניות הכשרת עובדים ומערכות בקרה המבטיחות שהמובטלים יחפשו עבודה באופן קבוע. לדבריהם, "בישראל, מדיניות כגון מס הכנסה שלילי גבוה יותר עשויה לסייע לספק תמריצים לעבודה. אכיפה טובה בהרבה של חוקי העבודה הקיימים (במיוחד בנושאי שכר מינימום, שעות עבודה ואפליה בתעסוקה) חיונית ביותר כדי לעודד השתתפות בשוק העבודה, ולהעניק ביטחון לעובדים בעלי מיומנות נמוכה יחסית".

עיקרון יסוד נוסף במערכת ה-Flexicurity הוא מחויבותם של הממשלה, המעסיקים והעובדים ללמידה לאורך החיים. החוקרים מוסיפים ש"חוזי עבודה הכוללים סעיפים בנוגע ללימודי המשך וכן הכוונה תעסוקתית, הכשרה והשכלה בתמיכת הממשלה, מהווים תגובה חשובה להיעדר הביטחון ההולך וגובר שחווים העובדים".

לסיכום, בעוד שיישום כולל של מדיניות ה-Flexicurity בישראל אינו מעשי מבחינה פוליטית או כלכלית, בהחלט יש במדיניות זו היבטים שהמדינה יכולה ליישם, ואף רצוי שתעשה זאת. מטרתו של מהלך זה צריכה להיות שיפור הפריון, הצמיחה והתעסוקה תוך מתן רשת ביטחון סוציאלית משמעותית, שתוכל להעניק לישראלים ביטחון כלכלי בתקופות מעבר בין משרות, בעת שיקבלו סיוע בשיפור מיומנויותיהם המקצועיות. אפשרויות אלו הן בהחלט בגדר האפשרי, אך יישומן ידרוש הערכה מחודשת מקיפה ושיטתית של סדרי העדיפות הלאומיים בישראל.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

כנס מרכז טאוב לשנת 2014 בנושא "תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך בקביעת מדיניות"

ממצאים וציטוטים עיקריים מהכנס:

  •  פרופ' דן בן-דוד הציג ממצאים ממחקריו, וביניהם ממצא חדש ומטריד במיוחד: מאז שהחלה המדינה להשתתף במבחנים הבין-לאומיים, דירוג הישגיהם של תלמידי ישראל בנושאי הליבה מידרדר בעקביות, וב-15 השנים האחרונות היא מצויה בתחתית הרשימה באופן תמידי. נוסף לכך, הפערים בין הישגי התלמידים בקבוצות השונות הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי מאז 1999. לדברי בן-דוד: "אין פלא שפערים חינוכיים גדולים כל כך מתבטאים מאוחר יותר בשיעורי אי שוויון מהגבוהים במערב".
  • פרופ' מומי דהן ביקר את דרך קבלת ההחלטות במדינה: "אנחנו משקיעים יותר מאמץ בקניית קומקום מאשר בעיצוב מדיניות. העתיד הרצוי נראה די מובן מאליו, אבל אנחנו לא ממש מבצעים אותו".
  • פרופ' עומר מואב תקף את קובעי המדיניות שלדעתו מקבלים החלטות בניגוד להיגיון כלכלי, ביניהם שר האוצר יאיר לפיד, ח"כ שלי יחימוביץ', ח"כ תמר זנדברג וח"כ סתיו שפיר: "סתיו שפיר אומרת שבשביל להקל על הדיור צריך לפקח על שכר הדירה – אבל המשמעות היא להוריד את שכר הדירה אל מתחת לשיווי משקל, והעובדות הן שבכל מקום שזה קרה נוצרו מחסור, בנייה ירודה והזנחה של מבנים".
  • פרופ' סטיבן פופר דיבר מניסיונו בעבודה עם ממשלת ישראל: "השלטון בישראל חושב על עידן קודם, העידן שבו נוסדה ישראל, ולא בהכרח מותאם לעת הנוכחית ולאתגרים שהמדינה מתמודדת עמם כיום".
  • השר סילבן שלום: "אם נשלם פחות על חשמל, על מים ועל גז – זה המאבק האמיתי ביוקר המחיה. התכנון מסייע להוריד את עלות המוצרים".
  • ח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה, תקף את הממשלה: "ישראל היא חברה מושחתת. כל שר עובד לעצמו, כל שר רוצה להיות ראש ממשלה תוך דקה. תכנון לטווח ארוך לא מעניין אותם, הם מתחרים מי יהיה הרעשן עם הגימיק הכי גדול". לדבריו, נבחרי הציבור "פועלים על פי מה שמצטלם טוב, ולא על פי טובת הציבור".
  • ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, טענה כי הממשלה כשלה באיתור הכשלים בשוק הדיור לטווח ארוך, אף שהנתונים היו ברורים וגלויים. לדבריה, "אנחנו לא יכולים להסתכל על מדיניות ארוכת טווח אם אנחנו לא מסתכלים על היום ביחס לעבר".
  • מר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, אמר: "במדינת ישראל פועלים כשיש משבר. הרחבת איילון, הירקון, מערכת הביוב העירונית – הכל תכניות שהתחילו במשבר". הוא ביקר את השלטון המרכזי וטען כי השרים לא נבחרים בשל הצלחתם בתפקיד, ולכן אינם צריכים להתאמץ כדי לשפר את הביצועים.

ההקשר הישראלי: ממצאים וסוגיות מרכזיות

הכנס נפתח בהרצאות של שלושה מבכירי הכלכלנים בישראל – פרופ' עומר מואב, פרופ' מומי דהן ופרופ' דן בן-דוד. המושב הייחודי לא התמקד בהשקפות העולם הכלכליות שלהם, השונות בתכלית זו מזו, אלא בקריאה משותפת להנהגת המדינה לקבוע תכניות אסטרטגיות לטווח הארוך שיקבעו כיצד ישראל תיראה בעתיד, אילו שלבים נחוצים להשגת המטרות הרצויות ואיך הם מתכוונים להצעיד את ישראל בכיוון הנכון. עוד קראו הכלכלנים לקובעי המדיניות לפעול על פי עובדות, ולא על בסיס אינטואיציה או דעות רווחות שלעתים עלולות להטעות.

פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, התמקד בממצאים המצביעים על תוואים חברתיים וכלכליים ארוכי-טווח בתחומי הצמיחה, אי השוויון, התעסוקה ותשתיות החינוך והתחבורה. לדברי פרופ' בן-דוד, "על הממשלה להבין את ממדי המגמות הנמשכות כבר כ-40 שנה ולהפנים שהן אינן בנות קיימא. קיים צורך דחוף ביצירת פתרונות רציניים ומקצועיים לנושאים הללו". פרופ' בן-דוד הציג כמה מהנתונים המדאיגים העולים ממחקריו, למשל ששיעורי האי שוויון בהכנסות פנויות בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם אחרי ארצות הברית. ממצא חדש ומטריד במיוחד של בן-דוד הוא שמאז תחילת המבחנים הבין-לאומיים, דירוג הישגיהם של תלמידי ישראל בנושאי הליבה מידרדר בעקביות, וב-15 השנים האחרונות היא מצויה בתחתית הרשימה באופן תמידי. נוסף לכך, הפערים בין הישגי התלמידים בקבוצות השונות הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי מאז 1999, וכפי שמציין בן-דוד, "אין פלא שפערים חינוכיים גדולים כל כך מתבטאים מאוחר יותר בשיעורי אי שוויון מהגבוהים במערב".

כדי להתמודד עם הקשיים הציג פרופ' בן-דוד תכנית מערכתית כוללת, המשלבת כמה רמות: פיתוח מערכת חינוך איכותית ותומכת באזורים עניים בשילוב שיפור תשתיות התחבורה בפריפריה, ולאחר מכן טיפול בבעיות העומק – הגברת השקיפות התקציבית ורפורמה מבנית במערכת החינוך.

פרופ' מומי דהן התמקד בעבודת הממשלה. לדבריו, "אנחנו משקיעים יותר מאמץ בקניית קומקום מאשר בעיצוב מדיניות. העתיד הרצוי נראה די מובן מאליו, אבל אנחנו לא ממש מבצעים אותו". דהן ציין שורה של צעדים לעיצוב מדיניות, מתכנון העתיד הרצוי ועד ליווי המדיניות במחקר ובהערכות, וציין כי כיום קובעי המדיניות אינם מקבלים חלופות למדיניות, ויש לכך השפעה קריטית על תפקודה של הדמוקרטיה. הוא הביא כדוגמה את תכנית מע"מ אפס וציין כי היא נהגתה ללא כל עבודת מטה, ולכן לא ידוע מה העלויות שלה ומה התועלת בצדה. לסיכום אמר פרופ' דהן כי יש לעצב מדיניות כמו שאנחנו נוהגים כצרכנים – לבחון כמה אפשרויות תוך התייחסויות לעלויות ולצרכים.

גם פרופ' עומר מואב דיבר על חשיבותם של ידע ועובדות בקבלת ההחלטות. "כולנו רוצים מדינה עם יותר רווחה ופחות פערים", הוא אומר, "אולם בדיון הציבורי מערבבים בין מטרות לאמצעים, ולא מוודאים כי האמצעים מקדמים אותנו למטרה". כך למשל, הוא אומר, העלאת שכר המינימום היא לכאורה צעד שמקדם רווחה, אולם בפועל היא עלולה להביא לעלייה באבטלה וביוקר המחיה.

פרופ' מואב הבחין בין אלו ש"מייצרים ערך" ובין מי ש"חיים על ערך של אחרים", ועם האחרונים מנה את החקלאים שיש להם מונופול על גידול מסוים, והם חוסמים את האפשרות לתחרות באמצעות איסור על ייבוא מתחרה – כמו גם את ועדי העובדים ואת הקביעות במגזר הציבורי, שאינה מאפשרת התפתחות לתועלת הציבור. כמו כן ביקר פרופ' מואב את הדרישה לפיקוח ממשלתי על שכר הדירה: "סתיו שפיר אומרת שבשביל להקל על הדיור צריך לפקח על שכר הדירה – אבל המשמעות היא להוריד את שכר הדירה אל מתחת לשיווי משקל, והעובדות הן שבכל מקום שזה קרה נוצרו מחסור, בנייה ירודה והזנחה של מבנים". לדבריו, "אם היינו מאמצים את הגישה של הגנה על משרות גם במחיר של רווחה חברתית, אזי לא הייתה עלייה ברמת החיים כלל. העלייה ברמת החיים מתאפשרת באמצעות קדמה, וחסימה של קדמה היא מה שפוגע ברווחה."

הרצאת אורח

פרופ' סטיבן פופר ממכון המחקר Rand Corporation סיפק פרספקטיבה בין-לאומית, לרבות דוגמאות ממדינות שונות, על החשיבות של תכנון לטווח הארוך והצורך בהסתמכות על עובדות בהחלטות אסטרטגיות. השאלה שפתחה את דבריו הייתה "איך גורמים לממשלת ישראל לחשוב בצורה פשוטה וממוקדת?" ככלל, פרופ' פופר דיבר על קביעת יעדים כצעד ראשון ומרכזי בבניית אסטרטגיה, וציין כי אמצעים כמו קריטריונים למדידה והערכה הם גורמים קריטיים. כמו כן, הוא דן בחשיבותה של בניית מערכת שאינה תלויה רק בממשלה, אלא נעזרת ביועצים חיצוניים ומגלה גמישות לחשיבה ותכנון מחודשים.

בקשר לישראל הציע פרופ' פופר לקובעי המדיניות המקומיים לאמץ גישות בין-לאומיות לתכנון אסטרטגיה, שעשויות לסייע להם לקבל החלטות מהירות בהתבסס על מטרות לטווח ארוך ועל ניתוחים והערכות קודמים. לדבריו, "השלטון בישראל חושב על עידן קודם, העידן שבו נוסדה ישראל, ולא בהכרח מותאם היטב לעת הנוכחית ולאתגרים שהמדינה מתמודדת עמם כיום. ההסתגלות וההתייעלות אינן מגיעות מאלתור לטווח קצר, אלא מציפייה לבאות והכנה לעתיד".

פופר הצביע על כמה אתגרים בתכנון האסטרטגי הנוכחי של ישראל, ובהם: נטייה לתגובה ולא למדיניות פעילה; קשיים בתיאום בין משרדי ממשלה; שימוש בלתי מספק במשאבים; מחסור באמצעי מדידה והערכה של תוצאות המדיניות; ושימוש בנוסחאות מדיניות קבועות עבור חברה הטרוגנית ביותר. אך למרות האתגרים הרבים הללו, פרופ' פופר הזכיר כמה התפתחויות חיוביות בתחום התכנון האסטרטגי בישראל הנובעות מפעולות הממשלה באוקטובר 2012, כמו: ייסוד מחלקה לתכנון אסטרטגי במשרד ראש הממשלה, ומאמצים לעורר דרישה לתכנון אסטרטגי בתוך גופי השלטון. "בעבר ישראל ראתה את עצמה כתופעה ייחודית, אולם כיום הממשלה וקובעי המדיניות צמאים למדדי הערכה בין-לאומיים ומבינים את תפקידה של ישראל בהקשר הבין-לאומי", הוא מסכם.

תכנון הלכה למעשה

במושב זה דנו קובעי מדיניות רמי דרג בנושא הכנס, על סמך הממצאים שהוצגו בו ובהתבסס על הידע העשיר שלהם בתחום.
ח"כ סילבן שלום – שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; השר לפיתוח הנגב והגליל; והשר לשיתוף פעולה אזורי – דיבר כשר בממשלה באומרו: "לפעמים אנחנו מקבלים החלטות שנראות כמו החלטות קצרות טווח, אבל הרבה פעמים הן בעצם החלטות ארוכות טווח, כי הפרויקטים הם ארוכים". הוא הביא כדוגמה את תחום המים, שבו יש לישראל תכנית לטווח ארוך, ובזכות תכניות ההתפלה המדינה אינה סובלת כיום ממצוקת מים למרות כמות הגשמים הקטנה. השר שלום קשר בין התכנון לטווח ארוך בנושאי אנרגיה – הקמת תחנות כוח, מתקני התפלה וכו' – ובין יכולתה של הממשלה לספק שירותים לאזרח, ואף אמר כי "אם נשלם פחות על חשמל, על מים ועל גז – זה המאבק האמיתי ביוקר המחיה. התכנון מסייע להוריד את עלות המוצרים".

ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת, התייחס בחריפות לנתונים הנמסרים לציבור: "אנשים אומרים – הנה, האבטלה נמוכה, יחס חוב תוצר סביר, צמיחה סבירה. אבל השאלה היא מי נהנה מפירות הצמיחה האלה? שנים שיקרו לנו עם הממוצעים, עם השכר הממוצע. רק עכשיו נזכרו לגלות את השכר החציוני, ואז רואים שהמצב לא כל כך מזהיר". הוא קבע נחרצות כי "ישראל היא חברה מושחתת", ותקף את נבחרי הציבור שפועלים על פי מה שמצטלם טוב, ולא על פי טובת הציבור. כך למשל הוא טוען כי "מחיר הגז בישראל הוא מונופוליסטי, המחירים בארץ הרבה יותר גבוהים מבחו"ל". בהתייחסו לתכנון לטווח ארוך אמר ברוורמן כי "כל שר עובד לעצמו, כל שר רוצה להיות ראש ממשלה תוך דקה. זה לא מעניין אותם, הם מתחרים מי יהיה הרעשן עם הגימיק הכי גדול". לשיפור מציע השר "כמה שפחות חוקים וכמה שפחות נורמות. חברי כנסת מחוקקים חוקים והם נהיים מפורסמים, אבל לא חושבים לטווח הארוך. צריך אנשים שלא ירצו רק לרוץ לתפקיד הבא".

ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, עקצה את עמיתה לממשלה סילבן שלום: "לפי השר שלום אפשר לסגור את מרכז טאוב כי המצב נהדר. בעולם שאני עוסקת בו המציאות היא שונה מאוד". היא התייחסה בדבריה לחשיבות המידע ההשוואתי לשם תכנון המדיניות, וסיפרה כי "כשאני מנסה לטפל בנושא מסויים, למשל הדיור הציבורי, ואני רוצה נתונים, אני מזמינה מחקר ממחלקת המחקר של הכנסת – ומתברר לי שיש פערים עצומים בין הנתונים של מרכז המחקר של הכנסת למשרד האוצר, למבקר המדינה". לדבריה, "החבר'ה באוצר לא עושים שיעורי בית – זה אבסורד וזה הזוי". בהתייחסה לתחום הדיור אמרה לוי-אבקסיס, "אנחנו לא יכולים להסתכל על מדיניות ארוכת טווח אם אנחנו לא מסתכלים על היום ביחס לעבר. במחקר של מרכז טאוב מ-2006 דיברו על כשלים בשוק המשכנתאות והציעו דרכי התמודדות, אז אל תגידו לי שלא יכלו לצפות את הבאות".

מר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, סיפר על החזון שהוגדר בתקופתו לעיר ירושלים, ותיאר כיצד הפעיל תכניות אסטרטגיות לחיזוק העיר בשלושת תחומי הליבה שזוהו כיתרונות היחסיים שלה – תרבות ותיירות, מחקר בתחום מדעי החיים ופיתוח מוקדי שירות מרחוק. לדברי ברקת, "עוד לפני דיוני תקציב יש תכניות. כל אגף צריך להציג תכניות בנות השפעה, בנות מדידה ובנות השגה. פעם ברבעון יושבים ומסתכלים מה הצליח ומה לא הצליח – ועושים סיכומי ביניים ומבצעים התאמות לפי הצורך".

מר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו, קבע כי "במדינת ישראל פועלים כשיש משבר. הרחבת איילון, הירקון, מערכת הביוב העירונית – הכל תכניות שהתחילו במשבר". הוא ביקר את השלטון המרכזי וטען כי השרים לא נבחרים בשל הצלחתם בתפקיד, ולכן אינם צריכים להתאמץ כדי לשפר את הביצועים. נקודה מרכזית בדבריו של חולדאי הייתה ביזור הסמכויות בין השלטון הארצי לרשויות המקומיות, וכלשונו: "כל הסמכות נמצאת בידי המדינה וכל היכולת לבצע נמצאת בידי השלטון המקומי. לפיכך, יש חשיבות עצומה להעברת הסמכות לשלטון המקומי".

פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל ופרופסור באוניברסיטה העברית, ציין את חשיבותה של אמינות הבנקים בעיני הציבור ליציבות ארוכת טווח. הוא סיפר כי בבנק ישראל "עוקבים ומנטרים את תקציב המדינה במבט לחמש-שש שנים קדימה", ודיבר על תופעות חשובות שניכר שתהיה להן השפעה רבה על העשור הבא: הזדקנות האוכלוסייה, מקור ההון שיניע את הכלכלה בעשור הקרוב, שינויים בהרגלי החיסכון של הציבור הישראלי ועוד.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

על אילו צרכים בסיסיים משפחות בעלות הכנסה נמוכה בישראל נאלצות לוותר?

  • ההוצאה הממוצעת למזון לנפש בישראל היא כ-700ש"ח בחודש, ומתוכם כ- 660ש"ח מוגדרים כהוצאה נורמטיבית (כלומר הוצאה המספקת את צורכי משק הבית אך אינה בגדר מותרות)
  • לישראלי הממוצע בעשירון התחתון חסרים כ-192ש"ח לחודש כדי להגיע להוצאה נורמטיבית, ולאדם בעשירון השני חסרים כ-99ש"ח לחודש.
  • משקי בית שהכנסתם נמוכה מוציאים סכום דומה להוצאה הנורמטיבית על בשר ועופות, לחם ומוצרי בצק ושמנים צמחיים, אך נוטים לוותר על צריכת ביצים, חלב ומוצריו, ובמיוחד על צריכת ירקות ופירות.

כמדי שנה, לקראת ראש השנה , סוגיית אי הביטחון התזונתי ניצבת בראש סדר היום הציבורי בישראל. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, כ-320 אלף בתי אב בישראל, קרוב למיליון איש, סובלים מאי ביטחון תזונתי. מחקר שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ואיתן רגב, שיתפרסם במלואו ב"דוח מצב המדינה 2014" של מרכז טאוב, בודק מהי ההוצאה הממוצעת לנפש על מזון ומגדיר את גובה ההוצאה הנורמטיבית לנפש על מזון בישראל (הוצאה שאינה בחסר אך גם אינה בגדר מותרות). כמו כן, בדקו החוקרים על אילו מוצרי מזון מוותרים בעלי ההכנסות הנמוכות.

צ'רניחובסקי ורגב מצאו כי ההוצאה הממוצעת למזון לנפש בישראל היא כ-700ש"ח בחודש, סכום שעומד על 17% מהכנסות משק הבית ו-21% מהוצאות משק הבית. ירקות ופירות מהווים את ההוצאה הגבוהה ביותר (18%) מכלל הוצאות המזון, ואחריה ההוצאה על בשר ועופות – 16% (תרשים 1).

H Food Insecurity Fig 1

המחקר של מרכז טאוב בחן כיצד שינוי בהכנסה או בגודל משק הבית משפיע על ההוצאה על סעיפי מזון שונים. ישנם מוצרי מזון "הכרחיים" שההוצאה עליהם מושפעת במידה מועטה בלבד מהבדלים בהכנסות (כלומר, גם בהכנסה נמוכה עדיין הצריכה נותרת דומה יחסית), אך מושפעת במידה רבה מגודל משק הבית (דהיינו, ממספר הנפשות). במילים אחרות, גם במשקי בית שעומדים לרשותם פחות משאבים ההוצאה על סעיפי המזון האלו נשארת יציבה יחסית, ולמשקי הבית קשה לוותר עליהם. סעיפי ההוצאה שנמצאו הכרחיים ביותר למשקי בית ישראלים הם בשר ועופות, לחם ומוצריו,   ושמנים צמחיים. הוצאות שהן "הכרחיות למדי" הם חלב ומוצריו וביצים, דגים, וירקות ופירות. משמעות הממצאים היא שככל שההכנסה לנפש נמוכה יותר, מבין המשונות הבסיסים תהיה נטייה גדולה יותר לוותר על מוצרי חלב, דגים וירקות, ולהותיר על כנה את צריכת הבשר והעופות, הלחם ומוצריו, והשמנים הצמחיים.

צ'רניחובסקי ורגב הסיקו שמתוך ההוצאה הממוצעת למזון, העומדת על כ-700ש"ח בחודש לנפש, כ-660ש"ח נחשבים ל'הוצאה נורמטיבית'. ההגדרה התבססה על מציאת טווח הכנסות רחב שבו ההוצאה על מזון יציבה ונותרת קבועה יחסית (העמודות הירוקות בתרשים 2). כך נמצא, שלעומת ההוצאה הנורמטיבית, ההוצאה החודשית של העשירון השני למזון לנפש נמוכה ב-99ש"ח, וההוצאה של העשירון התחתון – ב-192ש"ח לנפש.

H Food Insecurity Fig 2

המחקר של מרכז טאוב גם קבע מהי ההוצאה הנורמטיבית על קבוצות מזון שונות (לוח 1). הסעיפים שבהם ההוצאה הנורמטיבית היא הגבוהה ביותר הם ירקות ופירות (137ש"ח); בשר ועופות  (110ש"ח); וחלב ומוצריו וביצים (101ש"ח). במחקר נמצא שמשקי בית המשתייכים לעשירון התחתון מתקשים לרכוש בשר ועופות, והוצאתם על סעיף זה נמוכה בכ-25% מההוצאה הנורמטיבית. יתרה מזאת, העשירון השני ויתר על 22% מההוצאה הנורמטיבית על חלב ומוצריו וביצים מדי חודש, והעשירון התחתון – על 29%. ויתור משמעותי אף יותר היה בהוצאה על פירות וירקות, שם חסרו לעשירון השני 25ש"ח (18% מההוצאה הנורמטיבית), ולעשירון התחתון – 48ש"ח (35% מההוצאה הנורמטיבית). אם כן, בסעיפים אלו מצטיירת תמונה של מחסור משמעותי בקרב העשירונים התחתונים.

H Food Insecurity Table 1

צ'רניחובסקי מסכם: "דפוסי סך ההוצאה על מזון של משקי בית בישראל ביחס להכנסה מציירים תמונה שאינה מפתיעה: נטל ההוצאה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה לנפש של משק הבית נמוכה יותר. עם זאת מפתיעים וחשובים הם השינויים בהתפלגות הרכב ההוצאה. כך למשל, מעניין וחשוב שההוצאה על ירקות ופירות וגם על מוצרי חלב במידת מה מגלים דפוסי הוצאה דומים לשל מוצרי מותרות וכי, לפיכך, עם ירידת ההכנסות לא רק עלול להווצר מחסור במזון אלא גם איכות התזונה נפגעת"  רגב מוסיף: " קובעי המדיניות צריכים לגבש מדיניות שתקל את המצוקה של משקי בית שידם אינה משגת וצריכת המזון שלהם נמוכה מרמת הצריכה הנורמטיבית בפרט בפירות ובירקות".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

לקראת פתיחת שנת הלימודים: מרכז טאוב מפרסם מחקר חדש בנושא תקציב החינוך

במחקר של נחום בלס ויוליה קוגן ממרכז טאוב בנושא תקציב החינוך בישראל נבחנו שתי סוגיות מרכזיות – גודלו של תקציב החינוך ביחס לעבר ובהשוואה למדינות אחרות בעולם וניסיון לעמוד על מבנה התקציב, רמת ניצולו, שקיפותו והשינויים שחלו בו.

נמצא כי בשנים 2012–2000 גדל ביצוע התקציב (הכסף שהוצא בפועל) ב-45% (במונחים ריאליים – כלומר, לאחר ניכוי האינפלציה). גם בשקלול מספר התלמידים, שגדל ב-24% בשנים 2012–2000, ניתן לראות גידול בהוצאה לתלמיד, גידול שהואץ בין 2009 ל-2012 (תרשים 1). הסיבה לכך היא יישום הסכמי העבודה עם ארגוני המורים והאצת יישום חוק לימוד חובה לגילאי 3-4, שני מהלכים שתבעו תקציבים גדולים יותר.

H Education Budget Fig 1

השוואת ההוצאה לחינוך לתלמיד בישראל להוצאה במדינות ה-OECD מספקת זווית ראיה חשובה על יחסה של ישראל לחינוך. מדינות ה-OECD משקיעות יותר בחינוך בכל אחת משכבות הגיל, ועד שנת 2008 הפער הלך וגדל לרעת ישראל. מאז 2008, שנת התחלת יישום הסכם השכר "אופק חדש" עם מורי החינוך היסודי, תמונת ההשקעה בחינוך השתנתה באופן מהותי. בשנים אלו ההוצאה לתלמיד בישראל עלתה משמעותית (תרשים 1), בזמן שההוצאה הממוצעת ב-OECD קפאה על שמריה ואף ירדה. לאור העובדה שהסכם השכר "עוז לתמורה" עם מורי החינוך העל-יסודי יתבטא תקציבית בעיקר ב-2012–2015, וגם  השלמת יישום חוק לימוד חובה לגילאי 4–3 תתבטא בעיקר ב-2013-2014, בשנים הקרובות מגמת עליית ההוצאה לתלמיד בישראל צפויה להמשיך ואף להתחזק, ומצבה של ישראל, בהיבט זה, לעומת ה-OECD ישתפר. אם כן, הנתונים מצביעים על גידול בתקציב משרד החינוך, ולדברי בלס: "לתפיסה המקובלת על הקיצוצים בתקציב החינוך מראשית התקופה הנחקרת אין אחיזה בנתונים".

תקציב משרד החינוך איננו שקוף לציבור

תקציב המדינה, ובכלל זה תקציב החינוך, הוא הביטוי המוחשי והמיידי לעדיפויות של המדינה בהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. לדברי בלס וקוגן, "לכאורה התקציב והדיונים סביבו פתוחים ושקופים לציבור, אך למעשה אין הדבר כך. התקציב הוא יותר בבחינת מבוך, גם עבור אנשי המקצוע".

במחקר נבחנו שלוש רמות התקציב: התקציב המקורי, התקציב על שינוייו – המשקף את השינויים המוכנסים לתקציב במהלך השנה – וביצוע התקציב המתאר את ההוצאה בפועל בתום השנה. חוקרי מרכז טאוב, בלס וקוגן, גילו כי בין רמות התקציב השונות יש הבדלים גדולים. למשל, ב-2012 השינוי בתקציב המשרד הורכב מתוספות בהיקף של 10.5 מיליארד שקלים והפחתות בסך של 6.1 מיליארד שקלים. היקף השינויים כולם עמד על 16.6 מיליארד שקלים – כמעט מחצית מהתקציב. למותר לציין כי הערך התכנוני בתקציב שמחציתו משתנה במהלך השנה נפגע קשות. לדברי בלס, "חשוב להדגיש שמדובר בממוצע רב שנתי, ועל כן החריגות מהתקציב המקורי אינן מקריות אלא מבטאות מדיניות הברורה לממונים על תקצוב החינוך, אך סמויה (לפחות בעת הדיונים על התקציב) מהציבור."

דוגמאות לחוסר השקיפות בתחומים נבחרים

בלס וקוגן בחנו את השינויים בתקציב ברמת התחומים והתקנות, ומצאו כי גם ברזולוציות  אלה  קשה מאוד לעקוב אחר הכספים ולבחון את העמידה ביעדים שמשרד החינוך הציב לעצמו. נמצא, לדוגמה, ברמת התחום  התקציב שיועד ליחידות המטה כמעט שלא נוצל בתקופה 2005-2012 (דבר המעיד שתחום זה היה למעשה מעין "רזרבה סמויה", ולעומת זאת ההעברות למוסדות תורניים עלו על התקציב המקורי ב-35% (לוח 1).

H Education Budget Table 1

 ברמת התקנות – שהיא רמה ברזולוציה דקה יותר אנו עדים לאותן התופעות.

אוכלוסיות חלשות. מטרת אגף שחר, היחידה לטיפול בנושא צמצום הפערים במשרד החינוך, היא לקדם אוכלוסיות חלשות ולצמצם פערים לימודיים בינן ובין אוכלוסיות מבוססות. התקנה המרכזית בתכנית זו, תקנת תכנית היישובים, תוקצבה במהלך השנים שנבדקו כך שבממוצע, תקנה זו תוקצבה במהלך השנים שנבדקו ב-183 מיליון שקלים בתקציב המקורי וב-412 מיליון שקלים בתקציב על שינוייו, והביצוע בפועל עמד על 341 מיליון שקלים. כלומר, התקציב על שינוייו היה גבוה יותר מפי שניים מהתקציב המקורי בעוד הביצוע עבר את התקציב המקורי ב-86%. זהו דפוס תקצוב שחוזר על עצמו מדי שנה בסעיפים מסוימים כמו סעיף זה. בתקציב המקורי – זה שעובר את הדיון הציבורי – מתקצבים בהיקף נמוך בהרבה מכוונת התקצוב האמיתית.  אז, במהלך השנה, מוסיפים כספים רבים הרחק מהעין הציבורית כך שבסופו של דבר תקציב הביצוע גבוה במידה ניכרת ממה שהוצהר בתקציב המקורי.

דוגמה נוספת לחוסר השקיפות בתקציב היא תקנה שכותרתה "הקטנת מספר התלמידים בכיתות". במהלך 2011–2009 הוקצו בתקציב המקורי כ-218 מיליון שקלים לצורך זה – אך הביצוע הוא 0. נראה שסעיף זה הפך בעצם לסעיף רזרבה, בדומה לסעיפים אחרים שלא נוצלו כלל.

שיפור הישגים. לאחר פרסום תוצאות תלמידי ישראל במבחן הבין-לאומי TIMSS 2011, שהיו טובות בהרבה מבשנים הקודמות, התקיים ויכוח ציבורי בשאלה אם הישגים אלו הושגו בזכות הכנה למבחנים הספציפיים, או שמדובר בשיפור מערכתי ומשרד החינוך טען שהשיפור הושג בשל תוספת שעות לימוד לחטיבות הביניים. חוקרי מרכז טאוב מצאו כי אמנם מופיעה תקנה בשם "תכנית לשיפור הישגים" בסך 370 מיליון שקלים, אך היא מופיעה רק ב-2010 (השנה שבה התכוננו למבחן) ולא מופיעה ב-2011 וב-2012. יתרה מזאת: היא מופיעה רק בתקציב המקורי, ולא בתקציב על שינוייו או בביצוע. האם יש להסיק שהתקציב לא נוצל? לא בהכרח. השערת בלס וקוגן היא שהתקציב הועבר לתקנת שעות הלימוד הכללית ונוצל ומוסיפים שהתקציב ודיווחי החשב הכללי כיום אינם מאפשרים בקרה של ועדת הכספים של הכנסת, קל וחומר של הציבור.

חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב. ביולי 2007 אישרה הכנסת את חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב – אך זה  לא נכלל בתקציב החינוך עד 2011 כאשר הוקצו לכך 17 מיליון שקלים בתקציב המקורי. בתקציב על שינוייו הסכום כבר ירד מיליון שקלים בלבד, ואילו הביצוע היה אפס. לדברי בלס, "העובדה שמשרד החינוך התעכב במשך ארבע שנים בתקצוב החוק, ולבסוף תקצב אותו בסכום מינימלי שלא נוצל, מדברת בעד עצמה".

העברות למוסדות תורניים. התופעה המעניינת בסעיף תקציבי זה היא הניגוד בין צמצום התקציב המקורי ב-2008–2005 ובין הגידול החד ב-2009. נראה שבעקבות חילופי הממשלות ב-2009 ננקטה פעולה כפולה: התקציב המקורי הותאם לתקציב על שינוייו, ובו זמנית התקציב על שינוייו הוגדל ב-27%. לדברי חוקרי מרכז טאוב: "כשבוחנים את שינויי התקציב ברור שהקיצוץ בין 2005 ל-2008 היה פיקטיבי, וזאת לפי העובדה שהן התקציב על שינוייו והן הביצוע גדלו באופן רציף ב-2007–2005, ונותרו בעינם ב-2008". השינויים נעשו במהלך השנה, אף שככל הנראה היה ידוע שייערכו עוד בזמן בניית התקציב המקורי. בלס וקגן מציינים שלאור דעת הקהל השלילית בנוגע לתקצוב החינוך החרדי, כנראה היה קל יותר לבצע שינויים בתקציב דרך ועדת הכספים מאשר להציג את הדברים באורח שקוף בתקציב המקורי המאושר במליאת הכנסת. כמו כן, נמצא כי  תקנות התומכות בכוללים ובישיבות גבוהות הפסיקו להופיע בתקציב החל מ-2008, ולעומתן הופיעה תקנה חדשה (תמיכה במוסדות תורניים), בסכום גבוה יותר משתי התקנות הקודמות יחד (למעט ב-2008). ניתוח הביצוע מול הקיצוץ בתקציב המקורי דאז מלמד כי בפועל לא היה כלל קיצוץ בתקציב לתקנות אלו.

אי ניצול התקציב

משרד החינוך אינו מנצל את מלוא התקציבהעומד לרשותו, וזאת בסדרי גודל של למעלה ממיליארד שקלים בממוצע כל שנה. בד בבד, עולות טענות על קיצוץ המשאבים.  משרד החינוך מסביר את אי ניצול התקציב המלא בסיבות שונות, אך הסבריו בלתי מספקים. לדעת בלס וקוגן, בניהול יעיל ובפתיחות ושקיפות גדולים יותר אפשר להתגבר על הקשיים, או לפחות לצמצם את נזקיהם, וזאת לאור העובדה שאין מדובר כאן בחריגות חד-פעמיות או באי ניצול בשנה ספציפית, אלא בתופעה החוזרת על עצמה בכל השנים שנבדקו.כך חלק מהעברות אולי יכלו להימנע, למשל בתקציב 2011 אושרה העברה של 141 מיליון שקלים מתקציב החינוך לרזרבה הכללית ומשם לביטחון, למטרת גיוס חרדים לצה"ל. מה לזה ולתקציב החינוך?

 המסקנה העולה ממחקר זה חד-משמעית: תקציב החינוך אינו שקוף לציבור. הביטוי הבולט לכך הוא ההבדל בין התקציב המקורי והתקציב על שינוייו והביצוע הנובע מכך. רוב הדיון הציבורי נסוב סביב התקציב המקורי, אך תקציב זה שונה, לעתים במידה רבה מאוד – ובאופן שיטתי המרמז על כך שהתקציב המקורי מוטה בכוונה תחילה במקרים מסויימים. כמו כן, הביצוע שונה מהתקציב על שינוייו, והתהליך של השינויים בתקציב כיום אינו מאפשר מעקב ציבורי. בשל ריבוי הבקשות לשינוי (למעלה מ-8,000 רק ב-2011) ועדת הכספים אינה יכולה לדון ברצינות בכל אחת מהן. לפיכך, בדרך כלל היא מקבלת רשימה של בקשות – לעתים בסכומים גדולים מאוד – ומאשרת אותן כמעט ללא דיון. היקפן הכולל של הבקשות מגיע בממוצע ל-20%–25% מהתקציב המקורי (כלומר, בין8 -10   מיליארד ש"ח). כדי לשפר את המצב, בלס וקוגן ממליצים להפחית את מספר הסעיפים והתקנות במטרה לפשט את התקציב, ולמשל להוריד סעיפים מיותרים שמתוקצבים ב-0; לשנות את הצגת נתוני התקציב, כך שאפשר יהיה לוודא שהתכנון תואם את המציאות; להרחיב את דברי ההסבר; ולשפר את תהליך הכנסת השינויים בתקציב.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב מדגיש את מאפייניהן הייחודיים של משפחות בישראל ואת האתגרים שהן עומדות מולם, וממליץ על פתרונות

בין הנושאים הנסקרים בתקציר:

  • שיעורי הילודה בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח (3.0 ילדים לאישה בהשוואה לממוצע של 1.7 ב-OECD), עם מדיניות ממשלתית המעודדת ילודה במגוון דרכים.
  • המדינה מעניקה סביבה תומכת יחסית לאימהות עובדות, ובכך מובילה לשיעורי תעסוקה  גבוהים יחסית בקרב ישראליות בגילים 25 עד 44 שיש להן ילדים.
  • אחד האתגרים הגדולים ביותר שמולם ניצבות משפחות בישראל הוא העוני: אחד מתוך כל חמישה משקי בית בישראל ואחד מכל שלושה ילדים חיים מתחת לקו העוני. הבעיה בולטת במיוחד בקרב הערבים והחרדים, אולם מתבטאת באופן שונה אצל כל אחת מהקבוצות.

המאמר התפרסם לראשונה בפרסום מיוחד של  האו"ם, Family Futures. הספר פורסם לכבוד יום השנה ה-20 ל"שנת המשפחה הבין-לאומית", שצוינה ב-1994. כותבי המאמרים כוללים ראשי מדינות, שרים, אקדמאים ונציגי עמותות אזרחיות מכל העולם. מרכז טאוב היה הגורם הישראלי היחיד שהוזמן להשתתף בכתיבה.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

במחקר חדש של מרכז טאוב טוען פרופ' שלמה יצחקי: מעבר לחיסכון פנסיה ממלכתי יהיה לטובת החוסכים ולטובת המדינה

לדבריו של יצחקי, "המדינה זיהתה יפה שכדי למנוע מאזרחים ותיקים ליפול למעמסה על החברה יש צורך לכפות על האוכלוסייה ביטוח פנסיוני. עם זאת, היא שוגה בהותירה את החוסכים להתמודד לבד עם ניהול החיסכון". יצחקי טוען כי מרבית האוכלוסייה אינה מסוגלת לעקוב אחר המתרחש בשוק ההון ולהבין את רזי ההשקעה הפיננסית, לכן אין להותיר את מלוא האחריות בידיהם. הפתרון, לדעת יצחקי, טמון במעבר לחיסכון פנסיוני ממלכתי שיוביל לשיפור ביעילות הגבייה והפיקוח של כספי הפנסיה, דמי הניהול יוכלו לרדת, ולחוסכים תיוותר קצבה נדיבה יותר.

בנייר המדיניות של מרכז טאוב מפרט יצחקי כמה יתרונות של הפנסיה הממלכתית על פני הפנסיה הפרטית הנהוגה כיום:

שיפור ביעילות הגבייה והפיקוח. מערך גביית החיסכון לפנסיה מצוי כיום בידי חברות פרטיות  המנהלות את החסכונות. לעומת זאת מערכת הפיקוח והאכיפה, שתפקידה לוודא שכלל העובדים והמעסיקים אכן מפרישים לחיסכון הפנסיוני לפחות את השיעור המינימלי הקבוע בחוק, מצוי בידי המדינה. מצב זה מקשה על המדינה לפקח על החברות הפרטיות. לדברי יצחקי, הבעיה עשויה להיפתר אם המדינה תחליט לגבות את ההפרשות לפנסיה בעצמה, כמו שנעשה לדוגמה בתחום ביטוח הבריאות. היות שמערך התשלום לביטוח לאומי כבר קיים, כל שיש לעשות הוא להגדיל את הסכום המועבר למוסד כך שיכלול גם את ההפרשה לפנסיה.

הפחתת דמי הניהול. ב-2013 החליטה ועדת הכספים של הכנסת להטיל מגבלות על תקרת דמי הניהול בקופות גמל ובביטוח מנהלים: עד 1.05% מהצבירה (היינו מהתשואה ומהחיסכון הנצבר) ועד 4% מהסכום שהופקד החל מינואר 2014. "חוק זה אמור להיטיב עם החוסכים", אומר יצחקי "אולם למעשה לחוסך המצוי עדיין אין דרך להבין מה משמעותם של דמי הניהול בשל החישובים המסובכים הכרוכים בכך, בעיקר לאור העובדה שתקרת דמי הניהול משתנה בהתאם לסוג הקרן".

יצחקי בדק את שיעור דמי הניהול מתוך התשואה של קופת גמל או ביטוח מנהלים הגובה את דמי הניהול המקסימליים לשנת 2014 עבור כל שנת חיסכון בקרן (תרשים 1). הנחת הבסיס, המתבססת על חישובים אקטואריים, היא שהתשואה הממוצעת עומדת על 4% לשנה. כפי שניתן לראות בתרשים, בשנה הראשונה להפקדה דמי הניהול גבוהים יותר מהתשואה באחוז אחד, כלומר החוסך משלם לקרן עוד לפני שצבר רווחים. בשנים שלאחר מכן החישוב משתנה לפי הסכומים הנצברים; כך למשל בשנה השנייה להפקדה נגבים 50% מהתשואה כדמי ניהול, ובשנה החמישית – כ-40%. גם מי שחוסך שנים רבות משלם כמעט 30% מהתשואה כדמי ניהול.

H Pensions Fig 1

נוסף לקשיי החישוב מונה יצחקי עוד כמה חסרונות לגביית דמי הניהול בידי חברות פרטיות. ראשית, לדעתו אופן גביית דמי הניהולרגרסיבי ומביא לחוסר צדק חברתי, כי כושר המיקוח של החוסך על גובה דמי הניהול גדול יותר ככל ששכרו גבוה יותר. שנית, הכסף שנגבה כדמי ניהול מועבר מציבור החוסכים למנהלים ולבעלי הקופות, שנהנים גם משליטה על כספי הקרנות עצמן – במקום לעבור לידי המדינה ולשמש את כלל האזרחים. שלישית, דמי הניהול הנוכחיים מופרזים ביחס לדמי הניהול הנהוגים למשל בארה"ב – המוגבלים עד 0.5% מכלל החיסכון.

קצבה נדיבה יותר לחוסכים. קופת פנסיה פרטית חייבת להיות מאוזנת – משמע, ללא גירעון כלל – כל הזמן, מפני ששמועות על הגירעון עלולות להביא למשיכת כספים המונית של החוסכים, ובעקבותיה – להתמוטטות הקופה. לעומת זאת, מביטוח פנסיה ממלכתי לא יכולה להיות בריחה המונית, מכיוון שאין לו תחליף. לאור זאת, הביטוח הממלכתי בישראל יכול לנצל את הגמישות בנושא האיזון הנדרש ממנו כדי להיות נדיב יותר מהביטוח הפרטי בהתבססו על גידול הכנסות עתידי, הנובע משיעור גידול האוכלוסייה הגבוה המייחד את ישראל (1.5 אחוז לשנה עד היום, ועל פי כל התחזיות הוא ייוותר על כנו גם בעתיד). גידול זה בשיעור העובדים גורר בהכרח גם גידול בסכומי ההפרשות לפנסיה. הביטוח הממלכתי, שאינו מחויב לאיזון אקטוארי, יכול להסתמך על  הגידול הצפוי בסכומים שיופרשו לקרנות הפנסיה ולאפשר לפורשים הנוכחיים שיעור תשואה הגבוה לפחות באחוז אחד מהתשואה בביטוח הפרטי, העומדת על 4% בממוצע.

הצעות לשיפור מערך הפנסיות

במחקר של מרכז טאוב יצחקי מציע כמה שינויים לשיפור מערך הפנסיות, כולל העברת ניהול הקופות לידיים ממשלתיות (אף שהכסף עצמו יישאר בחברות בשוק הפרטי), והקצאת חלק מהכספים להשקעה בפרויקטים ציבוריים מניבים. לפי הצעתו הביטוח הממלכתי יוגבל עד תקרה מסוימת, למשל השכר הממוצע במשק, וסכומים גבוהים יותר ינוהלו כמו היום. לפי התכנית, את כספי החיסכון הפנסיוני תנהל ועדה ממשלתית שתורכב ממומחים, והיא תעביר את החסכונות לניהול של קופות גמל שייבחרו במכרזים – מהלך שיפזר את ההשקעות יקטין את הזעזועים שכינון פנסיה ממלכתית עלול לגרור. כמו כן, יצחקי מציע לבטל את חובת החיסכון הפנסיוני עבור עובדים שכבר עברו את גיל הפרישה, שכיום עדיין נאלצים להפריש ממשכורתם לחיסכון פנסיוני, וכמובן לשלם דמי ניהול. כדי למנוע את המצב הלא הגיוני הזה, רצוי לאמץ את שיטת הביטוח הלאומי, הפוטר מתשלום קשישים (מעל גיל 70) שממשיכים לעבוד.

לסיכום המחקר אומר יצחקי: "הפרטת הביטוח הפנסיוני היא דוגמה נוספת להפרטה שאינה מוצדקת מבחינה כלכלית. הפרטה זו כוללת מרכיב שכמעט אין מי שיתנגד לו – להבטיח את עתידם של המבוגרים שבינינו כדי שלא ייפלו למעמסה על החברה. אלא שלמעשה קיימת כאן העברת כספים מהחוסכים למנהלי קופות הגמל ובעליהן, בחסות משרד האוצר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מחקר חדש של גילת בן שטרית ומרכז טאוב: כך ישראל נסוגה מתמיכתה בתחום הדיור בעשור האחרון בניגוד למדיניותה המוצהרת

הנייר הוצג בדיון בוועדת הכלכלה בראשות ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, במסגרת יום הדיור בכנסת שיזמה שדולת הדיור החברתי בראשות ח"כ איציק שמולי, ח"כ אילן גילאון, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, ח"כ דב חנין וח"כ מירי רגב.

במחקר של מרכז טאוב, מתארת ד"ר גילת בן שטרית כיצד בעשור האחרון נסוגה הממשלה מתמיכתה בדיור, חרף אזהרות חוזרות ונשנות על מצוקה קשה בתחום. מבין אמצעי התמיכה השונים שהונהגו בעבר, שכללו דיור ציבורי ומשכנתאות מסובסדות, לדברי בן שטרית כלי התמיכה היחיד הרלוונטי עבור משפחות מתקשות הוא סיוע בשכר דירה, וגם הוא מאבד מתוקפו. משמעות הדבר היא שעל אף שחזון משרד השיכון והבינוי הוא "דירה נאותה, במחיר סביר ובשכונה הולמת לכל משפחה", בפועל הממשלה החריפה את מצוקת הדיור של אזרחיה ולכך נמצאו כמה ביטויים:

ייבוש מנגנון הדיור הציבורי. בשנות החמישים והששים נבנו מאות אלפי יחידות דיור ציבורי, ובעקבות חוק הדיור הציבורי מ-1998, שאפשר את מכירתן בהנחה גדולה לדייריהן, נמכרו רובן. גם לאחר ביטול החוק החליפו אותו מבצעי מכירה. אולם, הסעיף בחוק שקבע שההכנסות ממכירת הדירות ישמשו לחידוש מלאי הדיור הציבורי, לא קויים וכך בין 1998 ל-2011 נגרעו ממלאי הדיור הציבורי כ-37,500 דירות ‏ונוספו לו רק כאלף דירות. למרות הקשחת הקריטריונים לזכאות עדיין ישנן אלפי משפחות זכאיות שאין עבורן דירות. ב-2010 הוגשו למשרד הבינוי והשיכון כ-8,000 בקשות לדיור, וביולי 2011 היו כ-2,340 משקי בית ברשימת הזכאים הממתינים לדיור ציבורי. לפי נתוני משרד הקליטה משנת 2011, כ-175,000 משקי בית ביקשו דיור ציבורי, מהם כ-39,500 אלף נמצאו זכאים. בן שטרית קובעת כי "בהעדר מלאי בסיסי של דיור ציבורי לא ניתן לספק פתרון מגורים הולם למשפחות חד-הוריות קשות יום, נכים וקשישים, שהן האוכלוסיות שלרוב נמצאות זכאיות לסיוע".

 פגיעה במשכנתאות המסובסדות. בעבר המדינה הציעה משכנתאות מסובסדות אך בעשור האחרון משכנתאות אלו הפכו לכלי בלתי אפקטיבי שהשפעתו על שוק הדיור זניחה. במחקר של מרכז טאוב נמצא כי מספר מממשי המשכנתאות ‏המסובסדות, שעמד על כ-55 אלף ב-1996 ועל כ-30 אלף ב-2003, הצטמק לכדי ‏‏2,200 מממשים בלבד ב-2011. ‏את הירידה החדה מסבירה בן שטרית בשתי סיבות עיקריות: ראשית, בשנת 1998 הוקשחו מאוד הקריטריונים לקבלת משכנתה מסובסדת – למשל הועלה רף הגיל לזכאות – ובהמשך הקריטריונים אף הוחמרו עוד יותר.‏ שנית, תנאי המשכנתאות המסובסדות נעשו אטרקטיביים פחות ופחות. ההצמדה החלקית שהייתה נהוגה (80% מעליית המדד) השתנתה להצמדה מלאה, והריבית על המשכנתאות לא עודכנה בהתאם לריבית הנהוגה בשוק החופשי. בתחילת ‏שנות האלפיים ריבית השוק הייתה מעל 6%, והריבית על ההלוואות ‏המסובסדות הייתה 4%. במרוצת השנים הריבית בשוק פחתה, ואילו ריבית ההלוואות המסובסדות נותרה בעינה, עד שמ-2009 ואילך הריבית של הבנקים נעשתה אטרקטיבית יותר. במצב זה רבים העדיפו ליטול הלוואה בשוק החופשי, ורק ‏זכאים המוגבלים באשראי בנקאי נאלצו להסתפק במשכנתה הממשלתית.

 קיצוץ ההשתתפות בשכר דירה. הסיוע הממשלתי במימון שכר דירה החל בראשית שנות השבעים והתרחב במידה ניכרת בשנות התשעים. כיום זהו כלי המדיניות המשפיע על המספר הרב ביותר של משקי בית, אף שהוא אינו יעיל.  עם זאת, גם אם בוחנים כלי זה כניסיון לשיפור תחום הדיור בישראל, רואים כי גם בו חל כרסום משמעותי בשנים האחרונות. תוך פחות מעשור קוצץ תקציב "מענקי השתתפות בשכר דירה" בכ-‏‏27%, מכ-1.8 מיליארד שקלים ב-2003 לכ-1.3 מיליארד שקלים ב-2011. ‏בעקבות זאת מספר משקי הבית המקבלים סיוע בשכר דירה פחת, מ-195 אלף ב-2001 ל-138 אלף ב-2011. זאת ועוד, ביחס למחירי השכירות העולים, סכום הסיוע בשכר הדירה הוא זעום. ‏במחקר נמצא כי ב-2011 התמיכה הממוצעת למשק בית הזכאי לסיוע עמדה על כ-800 שקלים ‏‏– כ-25% בלבד משכר הדירה הממוצע בישראל דאז, כ-‏‏3,170 שקלים. על כך מוסיפה בן שטרית: "המעבר למדיניות הסיוע בשכר הדירה הרע את ההגנה על זכויות ציבור הזכאים, ‏וזאת משום שלשוכרים בתנאי השוק (לעומת דיירי הדיור הציבורי) אין הגנה בחוק ו‏הם תלויים בבעלי הדירות, שעלולים להעלות ‏את דמי השכירות או לפנותם בתום תקופת החוזה".

 המגמות בשוק הדיור סותרות את חזונה התכנוני של הממשלה

 בתכנית המתאר הארצית לבנייה (תמ"א 35) מפורט החזון התכנוני של הממשלה. בין היתר מדובר  על הצורך בפיתוח הגליל והנגב ועל הרצון לקדם בנייה עירונית צפופה שתאפשר שימור שטחים פתוחים. אלא שבמחקר של מרכז טאוב, מצאה בן שטרית כי ההתרחשויות בפועל אינן עולות בקנה אחד עם חזון זה, ובמקרים מסוימים אף סותרות אותו:

 פחות בנייה, יותר בתים נמוכים. בשנת 2000 שטחה הממוצע של דירה חדשה היה 153 מ"ר, ובשנת 2008 הגיע שטחה הממוצע של דירה חדשה ל-182 מ"ר. בן שטרית: "הבנייה החדשה בישראל בשנים האלו, כולל בנייה ביוזמה ציבורית, התאפיינה בדירות גדולות יותר, ובהתאמה – יקרות יותר".המחקר של מרכז טאוב השווה בין מאפייני התחלות הבנייה בשנים 1995 ו-2007, ומצא כי מספרן ב-2007 פחת ביותר ממחצית לעומת 1995 (30,788 לעומת 72,876 בהתאמה). יתרה מזאת, הבנייה הרוויה צומצמה לטובת בנייה צמודת קרקע. בבנייה הרוויה (בניינים בני 3 קומות ויותר) מספר התחלות הבנייה ב-1995 היה כ-48.5 אלף, לעומת כשליש מזה בלבד בשנת 2007. לדברי בן שטרית, "בנייה צמודת קרקע היא לרוב יקרה ומשמשת אוכלוסייה מבוססת, ולכן, הצמצום הדרמטי בבנייה הרוויה רחוק ממדיניות של דיור בר-השגה".

פחות בנייה על קרקע ציבורית. 93% משטח מדינת ישראל בתחומי הקו הירוק מוגדר כקרקעות ציבוריות. הגיוני להניח שחלק ניכר מהתחלות הבנייה יהיו על קרקעות ציבוריות, אולם הנתונים מפתיעים: בין 2011–2008, כ-51% מהתחלות הבנייה היו על קרקעות פרטיות, לעומת 47% בלבד על קרקעות המדינה. "ויסות קרקעות שונה יכול היה להביא למחירי דיור נמוכים בהרבה" לטענת בן שטרית.

 חיזוק המרכז על חשבון הפריפריה. בחינת פיזור ‏האוכלוסייה היהודית לפי אזורים בין 1995 ל-2011 מראה כי כ-48% מהגידול היה במרכז הארץ, בניגוד לחזון הפיתוח בתכנית המתאר הארצית.

 תוצאותיה של מדיניות צמצום הסיוע בדיור בעשור האחרון

 עלייה חדה במחירי הדירות. ההיצע המצומצם והביקוש הרב הובילו לעלייה חדה במדד מחירי הדירות מ-‏‏2007 ואילך. במחקר נמצא כי הן מדד מחירי המכירה של דירות (כפי שאלה נמדדים על ידי מדד מחירי הדירות המחושב לפי עסקאות מכירת דירות) והן מדד מחירי ההשכרה של דירות (כפי שאלה באים לידי ביטוי על ידי מדד מחירי הדיור המחושב על ‏בסיס חוזי שכר דירה) החלו לנסוק מאז 2007, אולם מדד מחירי הדירות עלה בשיעור גבוה בהרבה – 52% בעלייה ריאלית (כלומר, בניכוי האינפלציה) מצטברת בין 2007 ל-2013 (תרשים 1). הפער בין השינויים במחירי הדירות לשינוי במחירי השכירות מאותת על התפתחות בועה בשוק הדירות.

H Housing Fig 1

 ירידה חדה בשיעורי הבעלות על דירות. בין 1995 ל-2008 חלה ירידה בשיעור משקי הבית שיש בבעלותם דירה: מ-73%  ממשקי הבית ב-1995 ל-66.4% ב-2008. כמו כן, נמצא כי ב-2008 חלקם של משקי בית החיים בשכירות עמד על כ-27% ‏משוק הדיור

העמקת הפערים החברתיים. במחקר נמצא פער גדול בין שיעורי הבעלות על דירות בקרב עשירוני ההכנסה השונים (תרשים 2): בעשירון התחתון שיעור המתגוררים בדירות בבעלותם הוא 35%, לעומת 86.5% בעשירון העליון. משמעות הדבר היא שהקבוצות החלשות חשופות לסיכונים וחוסר היציבות של שוק השכירות הפרטי.

H Housing Fig 2

הסיכון ללווי המשכנתה. בספרות המחקרית מקובל להניח שמשק בית אמור להקצות להוצאות דיור לא ‏יותר מ-25%-30% מהכנסותיו, כך שיוכל גם לצרוך ‏סחורות ושירותים חיוניים אחרים. אולם בישראל, ‏שיעור ההחזר הממוצע של הלווים הוא כ-35% מהכנסתם. יתרה מזאת, ‏24% מהלווים מוציאים לפחות 40% מהכנסתם החודשית על משכנתה, ו-12% מהלווים נאלצים להקצות לפחות 50% מהכנסתם להחזר המשכנתה. מדובר על נטל  הוצאות דיור  כבד מאוד על משקי הבית, המציב את הלווים ב‏סיכון גבוה, ואלו עלולים למצוא עצמם ללא קורת גג. ‏

לסיכום כותבת בן שטרית: "דיור, בדומה לרפואה וחינוך, הוא תחום בעל השפעה נרחבת על השוויון בחברה. המדיניות הממשלתית של צמצום מעורבות בשוק הדיור גובה מחיר בכמה רבדים: סיכול החזון התכנוני של תמ"א 35; הגברת הקיטוב בין המרכז לפריפריה; מחסור בהיצע שהביא לעליית מחירים; ובעיקר תסכול והתמרמרות בקרב קבוצות אוכלוסייה רחבות, שבאו לידי ביטוי בקריאה לצדק חברתי במחאת קיץ 2011".

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מחקר חדש של מרכז טאוב על בחינות הבגרות בישראל

עם תחילת עונת הבגרויות מפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל את "בחינות הבגרות בישראל: סוגיות מרכזיות והצעה לרפורמה" – נייר מדיניות של נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב. המחקר מראה כי בשנים האחרונות ניכרה מגמת שיפור ועלייה באספקטים שונים של בחינות הבגרות, ובניגוד לטענה הנשמעת רבות – אין הוכחה לכך שירידה ברמת הבחינות היא מה שהביא לכך.

 הנתון המרכזי בהקשר זה הוא ששיעורי הזכאות לתעודת בגרות של האוכלוסייה הניגשת לבחינות הבגרות עולים בהתמדה. לפי המחקר, שיעור הזכאות לבגרות עלה מ-46 אחוז ב-2006 ל-50 אחוז בשנת 2012. הגידול משמעותי במיוחד  לנוכח הגידול בחלק האוכלוסייה של הקבוצות שאינן ניגשות כלל לבחינות (חרדים ותושבי מזרח ירושלים שעלה מ12% ל-18.5%) והגידול בשיעורם של בעלי צרכים מיוחדים, ששיעורי הניגשים לבגרות בקרבם נמוכים.

 במחקר התגלה כי בין 2006 ל-2012 אחוז הזכאים לבגרות עלה משמעותית במרבית קבוצות האוכלוסייה: יהודים לא-חרדים (מ-57 אחוז ב-2006 ל-67 אחוז ב-2012), ערבים (ללא מזרח ירושלים, מ-35 אחוז ל-42 אחוז) ודרוזים (מ-44 אחוז ל-55 אחוז). עם זאת, בשתי קבוצות אוכלוסייה לא היה כל שינוי באחוז הזכאים לבגרות: חרדים (8 אחוזי זכאות ב-2006 וב-2012) ובדואים (28 אחוז ב-2006 ו-29 אחוז ב-2012).

לדברי בלס, העלייה בשיעור הזכאים לבגרות ככל הנראה אינה נובעת מירידה ברמתן: "אמנם נעשו בעבר שינויים בבחינות, וביניהם צמצום היקף החומר הנדרש (מיקוד) והוספת מועדי ב' וג' לשיפור הציון, אך כל אלו לא מעידים על כך שרמת הבחינות עצמן ירדה. אין שום עדות מחקרית לכך שהפרמטרים המרכזיים עליהם התלמידים אמורים להיבחן – רמת ההבנה וההעמקה בחומר, כושר הניתוח והיכולת לנסח תשובה – נפגמו, או שהשאלות היום קלות או קשות יותר מהשאלות בעבר".

במחקר של מרכז טאוב התגלה גם כי תלמידי ישראל לא לומדים היום פחות מבעבר, אלא יותר. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, בין 1995 ל-2010 ירד שיעור התלמידים הנבחנים במינימום המקצועות והיחידות הנדרשים לשם זכאות לבגרות (21 יחידות לימוד) מ-38 אחוז ל-29 אחוז, ואילו שיעור התלמידים שבחרו ללמוד לבגרות בהיקף רחב (31 יחידות לימוד ויותר) עלה מ-17 אחוז ל-29 אחוז.

H Bagrut Fig 1

 מדד נוסף שעשוי להעיד על רמת הזכאים לבגרות הוא ממוצע ציוני המבחן הפסיכומטרי. הפסיכומטרי, בהיותו מבחן מכויל, מאפשר להשוות בין ההישגים של דורות שונים, וירידה בציונים עשויה להעיד על רמה נמוכה יותר של בוגרי המערכת. אך הנתונים מראים שרמת המתקבלים לשנה א' במרבית המוסדות האקדמיים דווקא עלתה (באוניברסיטאות, למשל,הציון הממוצע בבחינה הפסיכומטרית עלה ב-15 נקודות בין 2002 ל-2012:מ-603 נקודות ל-618 נקודות).  רק במכללות האקדמיות הלא-מתוקצבות, ששיעור הלומדים בהן עולה בעשור האחרון בהתמדה, רמת המתקבלים ירדה מאוד (מ-553 נקודות ל-532).

החינוך הטכנולוגי בראי בחינות הבגרות

עוד טענה נפוצה היא שהיקף הוראת המדעים בישראל נמוך. אולם במחקר של מרכז טאוב נבדק חלקן של שעות הלימוד במדעים ובטכנולוגיה בחטיבות הביניים (גילאי 14–12) לפי נתוני ה-OECD, והתברר שהוא בין הגבוהים במדינות המערב (תרשים 2).

H Bagrut Fig 2

נוסף לכך,  בלס מצא כי בין השנים 1995 ל-2010 גדלו שיעורי הניגשים לבגרות במתמטיקה, בפיזיקה ובביולוגיה, כמו גם שיעורי העוברים והמצטיינים במקצועות אלו. למעשה, גידול זה עלה בהרבה על הגידול במספר התלמידים באוכלוסייה הרלוונטית (למעט בכימיה), כך שנראה שבמקום לדבר על משבר בהוראת המדעים, ראוי לדבר על הישג משמעותי.

 הצעה לרפורמה בבחינות הבגרות

גורמים שונים משמיעים חדשות לבקרים טענות נגד בחינות הבגרות במתכונתן הנוכחית, למשל שהן מרדדות את התהליך הלימודי החינוכי ואינן מייצגות את תחומי הידע והכישורים הנדרשים לבוגר המערכת בחייו העתידיים, וגם שתפעולן יקר והן גורמות לבזבוז אדיר של ימי לימוד.

 בניסיון להתמודד עם הטענות הללו הועלו במרוצת השנים הצעות רבות לרפורמות בבחינות הבגרות, אולם רובן לא ניסו לשנות מן השורש את הצורך בבחינות בגרות חיצוניות. לעומת זאת, חוקר מרכז טאוב נחום בלס מציע במחקרו הצעה מרחיקת לכת, שלפיה תעודת הבגרות תורכב משלושה חלקים:

 חלק הכלים – יכלול מקצועות שהם כלים חיוניים להשתלבות חברתית ותעסוקתית בחברה:שפת אם, שפה זרה, אזרחות, כישורי מחשב ואולי אף מתמטיקה. המבחנים בחלק זה יהיו ממוחשבים וייערכו במרכזי בחינה ארציים. כל נבחן יוכל לגשת למבחן כמה פעמים שירצה ומתי שירצה, והציון הטוב ביותר ייחשב לו בתעודת הבגרות.  חלק הידע – יכלול את כל שאר מקצועות החובה והבחירה. הציון בחלק זה יינתן בבית הספר ויורכב מממוצע ציוני התלמיד במקצוע בשלוש שנות הלימוד האחרונות. ציון הגמר ייקח בחשבון את רמת הקושי וההעמקה במקצוע ויתבסס על דרכי ההערכה בכל מוסד חינוכי: מבחני סוף שנה בלבד, מבחנים ופרויקטים, פרויקטים עצמאיים וכו'. חלק הערכים – יכלול הערכת התלמיד בתחומים התנהגותיים-ערכיים, כמו התנדבות, מאמץ והתמדה.

אימוץ שיטת הבחינות המוצעת יכול לשמור על ערך התעודה כגורם מעורר מוטיבציה (התלמידים יצטרכו להקדיש את מלוא המאמץ ללימודים במשך שלוש שנים, ולא רק לקראת הבחינה), ולהותיר על כנו את תפקידה כגורם ממיין במוסדות להשכלה גבוהה. בד בבד עשויה התכנית החדשה לחסוך מאות מיליוני שקלים המוקצים לתהליך כתיבת הבחינות ועריכתן ולתשלום גמולי הכנה לבגרות למורים, ואף לבסס את חשיבות ההיבט החינוכי והערכי בפעולת בית הספר.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מרכז טאוב מציג מחקר חדש של ד"ר זויה ניסנוב על מעמד הביניים בישראל

מאז מחאת קיץ 2011 הפך מעמד הביניים לאחד הנושאים המדוברים ביותר בישראל. מחקר חדש של מרכז טאוב שכתבה ד"ר זויה ניסנוב, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, מנתח ממגוון זוויות את מעמד הביניים, שאליו משתייכים מרבית הישראלים, ומציג ממצאים חדשים בנושא הרכבו של המעמד, רמת ההכנסה של המשתייכים אליו והמגמות החלות בו. המחקר יוצג לראשונה ביום ג' הקרוב בכנס של האגודה הישראלית לכלכלה.

הממצא העיקרי של ניסנוב הוא שכאשר משתמשים במודל המחלק את האוכלוסייה לקבוצות הכנסה על פי ההתאמה המיטבית להתפלגות ההכנסות, בישראל מתקבלים ארבעה מעמדות כלכליים ולא שלושה – גבוה, בינוני-גבוה, בינוני-נמוך ונמוך. לפיכך, מדויק יותר להתייחס למעמד הביניים הישראלי לא כמעמד אחיד אלא כשתי קבוצות נפרדות, מעמד בינוני-גבוה ומעמד בינוני-נמוך. שתי הקבוצות נבדלות זו מזו לא רק ברמת ההכנסה אלא גם במאפייניהן הסוציו-דמוגרפיים. לפי המחקר של מרכז טאוב, המעמד הבינוני הנמוך כולל את משקי הבית שהכנסותיהם החודשיות נעו בין 1,950 ל-5,100 שקלים לנפש מתוקננת, שהם בין 50 ל-130 אחוז מההכנסה החציונית באוכלוסייה, קבוצה שגודלה כ-40 אחוז מהאוכלוסייה הכללית; ואילו בעלי הכנסות של יותר מ-5,100 שקלים אך פחות מ-12,540 שקלים לנפש מתוקננת (עד 320 אחוז מההכנסה החציונית) משתייכים למעמד הבינוני הגבוה, וקבוצה זו גודלה כ-29 אחוז מהאוכלוסייה הכללית.

כפי שאפשר לראות בתרשים 1, בין 2002 ל-2011 עלו הפערים בין ההכנסות של שתי הקבוצות, והמעמד הבינוני הנמוך נעשה עני ‏יותר ביחס למעמד הבינוני הגבוה. ‏לדברי ניסנוב, "המטרה לטווח ארוך אמורה להיות איחוד של שתי הקבוצות האמצעיות למעמד ביניים אחד גדול וחזק. לשם כך יש לפעול כדי להפחית את הפערים בין המעמד הבינוני-נמוך ובין המעמד הבינוני-גבוה. על סמך התוצאות שהתקבלו במחקר, המסקנה היא כי הגדלת מספר שנות הלימוד ושיפור ההכשרה המקצועית בקרב המעמד הבינוני הנמוך עשויים לתרום לצמצום המרחק בין שני המעמדות".

H Middle Class Fig 1

הרכב מעמד הביניים: יותר צעירים ותושבי המרכז; פחות עולים, חרדים וערבים

בסדרת פילוחים על פי מאפיינים סוציו-דמוגרפיים שונים נבחן במחקר של מרכז טאוב הרכב המעמדות השונים, ובכלל זה של מעמד הביניים בישראל. הממצאים מגלים כי חרף כל הניסיונות להשיג שוויון בין המגזרים השונים, עדיין יש פערים גדולים בין סיכוייהם של משקי בית מקבוצות אוכלוסייה שונות להשתייך למעמדות הגבוהים.

לפי מחקרה של ניסנוב, הגורם החשוב ביותר בהסבר הפערים בין הקבוצות הוא מספר המפרנסים במשק הבית. בקרב שני המעמדות הנמוכים שיעור משקי הבית שיש בהם פחות משני מפרנסים גבוה מאוד (כמעט 95 אחוז במעמד הנמוך וכ-59 אחוז במעמד הבינוני הנמוך), ולעומת זאת רק בכ-25 אחוז ממשקי הבית במעמד הבינוני-גבוה ובכ-15 אחוז ממשקי הבית מהמעמד הגבוה מספר המפרנסים נמוך מ-2. גורם זה יכול להסביר, לפחות חלקית, את הסיכויים הנמוכים ביותר של חרדים, ערבים ועולים להשתייך למעמד הביניים, שכן במשקי הבית הללו מספר המפרנסים לרוב נמוך במיוחד – רק ב-31 אחוז ממשקי הבית הערביים, למשל, יש יותר ממפרנס אחד.

ניסנוב בחנה את השפעתם של גורמים סוציו-דמוגרפיים שונים על הסיכוי של משק בית להשתייך לכל אחד מהמעמדות, ומצאה כי עצם היותו של משק הבית חרדי מעלה ב-42 אחוז את סיכוייו להשתייך למעמד הכלכלי הנמוך ביותר. השתייכותו של משק בית למגזר הערבי מעלה את סיכוייו להשתייך למעמד זה ב-18 אחוז, ומורידה את סיכוייו להשתייך למעמד הבינוני-גבוה ב-15 אחוז. גורם נוסף שמרחיק את החרדים ואת הערבים מהשתייכות למעמדות הגבוהים הוא ריבוי הילדים; במחקר נמצא כי כל ילד נוסף מתחת לגיל 18 מגדיל את הסיכוי של משק הבית להשתייך למעמדות הנמוכים.

על פי ממצאיה של ניסנוב, נראה כי האוכלוסייה המבוגרת נותרת מאחור בתחום ההכנסות. המעמד הבינוני-נמוך כולל יותר מבוגרים (בני 55 ויותר), ואילו למעמד הבינוני-גבוה משתייכים יותר ראשי משפחות בני 54–35. המעמד הבינוני-גבוה הוא המעמד הצעיר ביותר (45 בממוצע), וגיל ראשי משק הבית בו נמוך כמעט בשלוש שנים בממוצע מהמעמד הבינוני-נמוך. קבוצת העניים היא הקבוצה המבוגרת ביותר. המסקנה היא כי הסיכוי להשתייך לקבוצות בעלות רמת הכנסה גבוהה עולה עד גיל מסוים, ולאחר מכן יורד.

כצפוי, למקום המגורים נמצאה השפעה על המעמד הכלכלי, ותושבי המרכז הם בעלי סיכויים גבוהים יותר להימנות עם המעמדות הגבוהים בהשוואה למשקי בית המתגוררים בצפון הארץ ובדרומה.

H Middle Class Fig 2

ההבדלים בהרכב המעמדות השונים לפי מגדר (תרשים 3) משקפים את העובדה שמשקי בית שבראשם עומדות נשים מונים ברובם מפרנסת אחת – אלמנות, אימהות חד-הוריות ונשים חרדיות – ולכן אלו משתייכים לרוב למעמדות הנמוכים. כך לדוגמה, נמצא כי שליש מהנשים העומדות בראש משקי הבית העניים הן אלמנות. ההשפעה של מאפיין זה ניכרת גם בפילוח הנתונים לפי מצב משפחתי: בקרב זוגות נשואים גוברים הסיכויים להשתייך לקבוצות בעלות רמת הכנסה גבוהה.

H Middle Class Fig 3

בבחינת החלוקה לקבוצות הכנסה לפי יבשת לידה (תרשים 4) נמצא כי בקרב ילידי אפריקה ואסיה הסיכוי להשתייך למעמדות הנמוכים גבוה יותר, אולם בקרב ילדיהם שנולדו בישראל גובר הסיכוי להימנות עם המעמדות הגבוהים. נוסף לכך, נמצא כי באופן ספציפי, לראשי משקי בית שהם ילידי אפריקה יש סיכוי גבוה יותר להשתייך לקבוצות בעלות רמת הכנסה נמוכה לעומת ילידי יבשות אחרות, ואילו ליוצאי אירופה יש יותר סיכוי להשתייך למעמדות גבוהים.

H Middle Class Fig 4

לאור ממצאים אלו מציעה ניסנוב מתווה לפעולה מצד המדינה: "המדיניות המכוונת להגדלת מעמד הביניים צריכה לעודד השתתפות בכוח העבודה ולהציע הזדמנויות תעסוקתיות, בעיקר בקרב גברים חרדים ונשים ערביות, אך בד בבד יש צורך לספק הכשרה מתאימה ולדאוג לאכיפת חוק שכר המינימום, כדי להימנע מהגדלת הפערים בין המעמד הבינוני הנמוך למעמד הבינוני הגבוה ומירידה ברמת החיים הממוצעת במעמד הביניים בכללותו".

קצבאות מצמצמות פערים? תלוי עבור מי

במחקר של מרכז טאוב בדקה ניסנוב את השפעותיהן של קצבת הילדים וקצבת הזקנה על התפלגות ההכנסות של משקי בית. על פי בדיקתה לא נמצאה הוכחה לסברה שקצבת ילדים תורמת לירידה בקיטוב בין עשירים לעניים, לפחות לא מאז הקיצוץ בגובה הקצבה ב-2003. לדבריה של ניסנוב, "הדבר מצטרף לירידה  באפקטיביות של המיסוי בישראל ככלי לצמצום הפערים, וירידה באפקטיביות של המדיניות בכלל למטרה זו". לעומת זאת, קצבת זקנה הוכחה כמקור הכנסה יעיל יותר בצמצום הפערים בהכנסות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

פרסום חדש של מרכז טאוב: "תמונת מצב המדינה 2014"

מן הממצאים החדשים שמתפרסמים בחוברת לראשונה:

  • יש פערים גדולים בין הישגי דוברי העברית להישגי דוברי הערבית במבחני המיצ"ב. בכיתות ח' הפערים בין ציוני המיצ"ב של דוברי העברית לציונים של דוברי הערבית עומדים על 13.8% באנגלית, 9.4% במתמטיקה ו-8.7% במדע וטכנולוגיה. בקרב תלמידי כיתות ה' הפערים נמוכים יותר, אך עדיין גבוהים – 4.6% באנגלית, 8.5% במתמטיקה ו-6.8% במדע וטכנולוגיה. (עמ' 3)
  • גם המבחנים הבין-לאומיים מעידים על פערים בין התלמידים היהודים לערבים. הישגי הילדים היהודים (ללא חרדים) בתחומי לימוד בסיסיים גבוהים ב-4.8% מהממוצע הכללי של ישראל. הישגי הילדים הערבים נמוכים ב-16.8% מהממוצע של ישראל, והם נמוכים גם מהישגי הילדים במדינות מתפתחות כמו ירדן, תוניסיה ומלזיה. (עמ' 4)
  • הפערים בין הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבין-לאומיים הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח באופן עקבי בכל מבחן בין-לאומי מאז שנת 1999. מדינת ישראל  מדורגת במקום הראשון בין המדינות המפותחות בפערים בין התלמידים במדינה בכל מבחן בין-לאומי שנערך מאז 1999. (עמ' 5)
  • ההוצאה הציבורית לתלמיד בחינוך היסודי יחסית לתמ"ג לנפש ירדה מאז שנת 2002 ונותרה נמוכה מממוצע ה-OECD. הפער בין ה- OECDלישראל בתחום ההוצאה הציבורית על בתי ספר על-יסודיים גדל. בעוד ממוצע ההוצאה הציבורית על חינוך יסודי ועל-יסודי ב-OECD נמצא במגמת עלייה, בישראל ההוצאה בתחומים אלו נמצאת בירידה בעשור האחרון. (עמ' 10-11)
  • ההוצאה הציבורית על השכלה גבוהה בישראל מפגרת יותר ויותר אחרי ה-OECD. השוואה בין ההוצאה הציבורית לסטודנט יחסית לרמת החיים בישראל להוצאה בארגון המדינות המפותחות מעידה על פער הולך וגדל לרעת ישראל. (עמ' 18)
  • נטל המס הוקל בשנים האחרונות. נטל המסים, כלומר חלקם של תשלומי המסים בתמ"ג, היה כבד ביחס לממוצע ה-OECD, אולם החל ב-2007 מדיניות המיסוי השתנתה והנטל הוקל והגיע לרמה נמוכה מהממוצע ב-OECD. (עמ' 47)
  • המקורות העיקריים להכנסת המדינה ממסים בישראל שונים מב-OECD. בישראל יש דגש גדול יותר על מסים עקיפים (למשל מע"מ ומכס) מאשר על מסים ישירים (למשל מס הכנסה). המסים העקיפים שמשלמים הישראלים הם המקור ל- 36.7% מהכנסות המדינה ממסים, בעוד שממוצע ההכנסות ממסים עקיפים במדינות ה-OECD עומד על 23.6% מסך ההכנסות ממסים. לעומת זאת, חלקו של מס ההכנסה מתוך סך הכנסות המדינה ממסים בישראל עומד על 30.1%, בעוד שהממוצע ב-OECD הוא 36.6%. (עמ' 48)
  • מחצית מהישראלים אינם משלמים מס הכנסה. 49.7% מהפרטים בישראל לא שילמו מס הכנסה כלל בשנת 2011. בשנת 2012 שיעור זה היה אף גבוה יותר: 52.3%. שני העשירונים העליונים הם המקור לכמעט 90% מכלל הכנסות המדינה ממס הכנסה, והעשירון העליון לבדו אחראי ל-72.9%. שיעור מס ההכנסה השולי הגבוה ביותר בישראל ב-2012 היה 48%, נתון המציב את ישראל במקום השביעי מבין 34 מדינות ה-OECD בדירוג שיעורי המס – והוא עלה ל-50% ב-2013.

לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

מרכז טאוב שמח לשתף אתכם בתקציר המדיניות החדש: "סוגיות עכשוויות במערכת הבריאות".

בתקציר נסקרים, בין היתר, הספקת שירותי בריאות פרטיים בבתי חולים ציבוריים, הגידול במספר רוכשי הביטוחים הפרטיים והתפקיד הכפול של הממשלה כרגולטורית מחד וכבעלת בתי חולים מאידך. כמו כן נכלל בו מידע על מימון מערכת הבריאות, כיסוי ביטוחי, תפקוד בתי החולים וכוח האדם הרפואי.

כתמיד, נשמח לקבל תגובות על התקציר ולספק מידע על נושאים חברתיים-כלכליים נוספים בתקצירים הבאים. לקבלת עותק מודפס של התקציר אפשר לפנות אלינו בכתובת: info@taubcenter.org.il.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מחקר חדש של מרכז טאוב: מדיניות רווחה מצומצמת, הנסמכת על פנסיות פרטיות, מובילה לכך ששיעור העוני בקרב קשישים ישראלים הוא הגבוה בעולם המפותח

  • שיעורי העוני בהכנסות הכלכליות (לפני תשלומי העברה ומסים) בקרב קשישים ישראלים הם הנמוכים במערב, בזכות כיסוי פנסיוני פרטי נרחב יותר מהנהוג במדינות מפותחות.
  • עם זאת, ישראל מסתמכת על מצב זה וממעטת בסיוע לקשישים: קצבאות הזקנה במדינה קטנות והזכאות להשלמת הכנסה נמוכה.
  • התוצאה הכוללת היא ששיעורי העוני בהכנסות פנויות (אחרי תשלומי העברה ומסים) בקרב קשישים הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח.
  • אצל חלק מהקשישים – בעיקר נשים, ערבים ועולים מחבר העמים שעלו בגיל מבוגר – יש חסכונות מועטים לפנסיה פרטית, אם בכלל, ולכן סיוע ציבורי חיוני עוד יותר עבורם.

ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, בחנה את הסיבות לכך ומצאה שמדינת ישראל מעודדת מדיניות של פנסיות פרטיות, שלאורך השנים היו נפוצות יותר בישראל מאשר במדינות אחרות והיום הן בגדר חובה. לצד זאת, ישראל מעניקה לקשישים סיוע מצומצם יחסית. כך לדוגמה גבר ישראלי שנכנס לשוק העבודה ב-2011 ומרוויח שכר הזהה לשכר הממוצע במשק יקבל בפרישתו מפנסיות פרטיות כ-56 אחוז משכרו הממוצע לאורך חייו – שיעור גבוה ביחס למדינות שנבדקו. עם זאת, אותו ישראלי יקבל בזקנתו רק 22 אחוז משכרו מסיוע ציבורי, לעומת ממוצע של 50 אחוז במדינות ה-OECD.

נוסף לכך, בוורס גילתה כי רק 24 אחוז מהקשישים בישראל זכאים לתמיכה של השלמת הכנסה. בעלות על רכב (מסוגים מסוימים), קרקע או הון פוסלת את זכאותם. "קריטריונים אלו נחשבים למחמירים מאוד בסטנדרטים של העולם המערבי ופוגעים בעיקר בזכאותם של קשישים ערבים, שרבים מהם מתגוררים בכפרים ותלויים בבעלות על קרקע וברכב", מסבירה בוורס.

ממצא נוסף שמתפרסם בתקציר המדיניות של מרכז טאוב הוא שהפרשות החובה לפנסיה, ששיעורן כיום הוא 17.5 אחוז (שיעור שנחשב לגבוה ביותר במדינות המערב), מצמצמות את המשכורת נטו של בעלי הכנסה נמוכה, ומטילות עול כלכלי על כתפיהן של משפחות צעירות עניות. לדוגמה, יש עובדים ששכרם נמוך שבפרישתם צפויים להתקיים מסכום של מעל 140 אחוז ממשכורתם הממוצעת בשנות העבודה. מצבם של עובדים אלו ישתפר אם במקום ההפרשה הגבוהה לפנסיה הכסף יתווסף למשכורתם הנוכחית, משום שסביר להניח שהם זקוקים לכסף הזה בהווה עבור צרכים בסיסיים כגון דיור וחינוך ויזדקקו לו פחות בעתיד. יתרה מכך, החלת חובת ההפרשה לפנסיה משמעותה שבעתיד פחות אנשים יעמדו בתנאי הסף לקבלת השלמת הכנסה, לכן רבים מבעלי ההכנסות הנמוכות עשויים למצוא את עצמם במצב פחות טוב בהשוואה למצב של הפרשות וולונטריות לפנסיה. בוורס מסכמת: "המדיניות בישראל מטילה את כל כובד האחריות לעתידם הכלכלי על האזרחים וחסכונותיהם, ומכוונת לסיוע נמוך ככל האפשר מהתקצוב הציבורי. מצב זה מקשה על יכולתן של משפחות בעלות הכנסה נמוכה לכלכל את עצמן בהווה".

H PB Elderly Poverty Fig 1

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333

דוח מצב המדינה 2013 מתפרסם

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2013":

תמונת המאקרו

עוני ואי שוויון בישראל: התפתחויות לאורך זמן ובהשוואה ל-OECD
(פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב וחיים בלייך, חוקר במרכז טאוב)

  • פערי ההכנסות בתוך מעמד הביניים הישראלי הם הגבוהים ביותר מכל מדינות המערב: הכנסות האחוזון ה-75 בישראל גבוהות פי 2.8 מההכנסות של האחוזון ה-25.
  • נתח ההכנסות הכלכליות (כלומר, לפני מסים ותשלומי העברה) שמקבלים העשירים ביותר, כלומר האחוזון העליון, מתוך סך ההכנסות בישראל אמנם גבוה (6.3 אחוז מכלל ההכנסות בישראל), אך אינו גבוה במיוחד ביחס להכנסת האחוזון העליון בשאר המדינות המפותחות. חלקו של האחוזון העליון בישראל בסך ההכנסה הפנויה (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה),5.3 אחוז, נמצא קצת מעל למחצית מהמדינות המפותחות.
  • האפקטיביות של מערכות הרווחה והמס בהקטנת ממדי העוני היא הנמוכה ביותר מבין המדינות המפותחות, אפילו יותר משל האמריקאים.
  • שיעורי העוני בהכנסות כלכליות בישראל גבוהים מאוד גם ללא החרדים והערבים (29 אחוז).
  • העוני בקרב ילדים בישראל, לאחר תשלומי רווחה ומסים, הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח – שליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני.

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל
(פרופ' ערן ישיב, ראש צוות המאקרו-כלכלה במרכז טאוב)

  • שתי מגמות מרכזיות ניכרות בשוק העבודה של ישראל בעשור האחרון: (1) שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה בהתמדה, מ-58 אחוז ב-2003ל-64 אחוז ב-2012. (2) שיעורי האבטלה ירדו מיותר מ-13 אחוז לפחות מ-7 אחוז באותן שנים.
  • שיעורי האבטלה בישראל הם בין הנמוכים בעולם המפותח.

פריון העבודה בישראל
(פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב)

  • בכל הענפים העסקיים מלבד חקלאות – כלומר בתחומי הבינוי, בתעשייה, במסחר, בשירותי אירוח, אוכל ותחבורה, במוסדות פיננסיים ובנדל"ן – פריון העבודה בישראל נמוך בהשוואה לכל המדינות המפותחות שיש נתונים לגביהן עבור השנים האחרונות.
  • ככל שההשקעות בהון גבוהות יותר, פריון העבודה גבוה יותר – גם בין מדינות וגם בין המגזרים העסקיים בתוך ישראל. כמו כן, המחקר מראה את הקשר החיובי הישיר בין פריון העבודה לשכר.

תעסוקה והכנסה

חינוך ותעסוקה במגזר החרדי
(איתן רגב, חוקר במרכז טאוב)

  • שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים בעלי השכלה אקדמית הוא 71 אחוז, לעומת 34 אחוז בלבד בקרב חרדים ללא השכלה אקדמית. ההבדל התהומי בין חרדים בעלי השכלה אקדמית לחסרי השכלה אקדמית מתבטא גם בשכר: ההכנסה הממוצעת של גברים חרדים בעלי תואר היא 13,565 שקלים, לעומת 7,580 שקלים בקרב חרדים ללא תואר אקדמי.
  • בעשורים האחרונים ניכרת עלייה תלולה בשיעור החרדים שסיימו רק בית ספר יסודי או פחות מכך: מכ-30 אחוז מהאוכלוסייה לפני עשור עד כמעט מחצית מהגברים החרדים כיום.
  • פחות ופחות חרדים לומדים בתיכונים, ויותר חרדים לומדים בישיבות גבוהות. למשל, רק 56 אחוז מהגברים החרדים בגילאים 75 ומעלה למדו לימודים תורניים גבוהים אי פעם, לעומת 90 אחוז מבני הגילאים 25-34. משמעות הדבר היא שלצעירים החרדים יש היום פחות כלים להתמודד בשוק עבודה מודרני, אפילו בהשוואה לדור של הוריהם. מגמה זו הפוכה למגמה בכל העולם המערבי, שבה כל דור משכיל יותר מקודמו.
  • ב-80 אחוז מקרב הזוגות הנשואים במגזר החרדי אין תואר אקדמי לאף אחד מבני הזוג. רק ב-5 אחוזים ממשקי הבית יש לשני בני הזוג תואר אקדמי – והכנסתם של משקים כאלו גבוהה פי 2.5 מזו של משפחה חרדית שבה לשני ההורים אין תואר.
  • בבחינה של דפוסי הלמידה מול דפוסי התעסוקה של חרדים ניכר כי המעבר של החברה החרדית בשלושת העשורים האחרונים ממעורבות פעילה בשוק העבודה להתכנסות בעולם התורני אינה רק תוצאה של אידיאולוגיה, גם נובעת במידה רבה ממחסור במיומנויות ובכלים מתאימים להשתלב בשוק בעבודה וממיעוט אלטרנטיבות שפתוחות בפניהם.

נשים בשוק העבודה: השפעת ההשכלה על דפוסי התעסוקה והשכר
(פרופ' חיה שטייר ראש צוות רווחה במרכז טאוב ואפרת הרצברג)

  • רמת ההשכלה של נשים בשוק העבודה עולה: קרוב למחצית מהנשים בכוח העבודה הן אקדמאיות, לעומת 22 אחוז בלבד ב-1980. כמו כן 39 אחוז מהנשים שהשתתפו בכוח העבודה לפני כ-30 שנה היו בעלות השכלה נמוכה מתיכונית, לעומת פחות מ-10 אחוז ב-2011. בשל גידול בהשכלה בקרב נשים, בשלושת העשורים האחרונים חל גידול משמעותי בשיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה. עם זאת, יש הבדלים גדולים בשיעורי ההשתתפות בין הנשים הערביות ליהודיות: כיום 59 אחוז מכלל היהודיות משתתפות בכוח העבודה, לעומת 24 אחוז מהערביות בלבד.
  • שיעורי ההשתתפות של נשים בכוח העבודה נמוכים יותר ככל שרמת ההשכלה נמוכה יותר. שיעור ההשתתפות של בעלות השכלה אקדמית יציב מאוד לאורך שלושת העשורים האחרונים (כ-75 אחוז), ומאידך בקרב הנשים בעלות השכלה הנמוכה מתיכונית יש ירידה של כמעט שליש בשיעור ההשתתפות, מ-28 אחוז ב-1980 ל-20 אחוז בלבד ב-2011.
  • שכר הנשים הממוצע עלה בצורה משמעותית עבור כל קבוצות ההשכלה. אצל נשים בעלות השכלה אקדמית היה הזינוק המשמעותי ביותר, מ-2,582 שקלים ב-1980 ל-8,844 שקלים ב-2011 (מתוקנן למחירי 2011) – מה שהגדיל את הפער בין שכרן של המשכילות ביותר (השכלה אקדמית) לשכר הנשים הכי פחות משכילות (בעלות השכלה הנמוכה מתיכונית) מ-81 אחוז ב-1980 ל-118 אחוז ב-2011.
  • ככלל שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של נשים שיש להן ילדים בני פחות מ-4 גדלו מאוד עם השנים, אולם ככל שהשכלת הנשים נמוכה יותר כך גדל הפער בשיעורי התעסוקה בין אימהות לאלו שאינן אימהות: ב-2011 עמד פער זה על 16 נקודות אחוז בקרב נשים בעלות השכלה נמוכה מתיכונית, לעומת נקודת אחוז אחת בלבד בקרב בעלות השכלה אקדמית.

שינויים בשוויון הזדמנויות בהשכלה, בתעסוקה ובשכר: 2008–1995
(אייל בר חיים; כרמל בלנק, עמיתה בצוות החינוך במרכז טאוב; פרופ' יוסי שביט, ראש צוות חינוך במרכז טאוב)

  • מספר בוגרי תואר ראשון באוניברסיטאות עלה רק במעט בשני העשורים האחרונים: מכ-58,000 בוגרי תואר לפני שני עשורים לכ-65,000 בוגרים ב-2011. מנגד, היה גידול משמעותי ועקבי במספר בוגרי התואר הראשון במכללות: מ-20,000 לפני שני עשורים לכמעט 120,000 בוגרים ב-2011.
  • אמנם הסיכויים לזכות בתעודת בגרות ובתואר ראשון גדלו עבור כלל האוכלוסייה מאז 1995, אך הסיכוי לסיים תיכון ולזכות בתואר ראשון גדלים בקרב ילדים ככל שיוקרת משלח היד של האב גבוהה יותר.
  • הקשר בין יוקרת משלח היד של האב לסיכויי הילדים לקבל תואר שני גדל מאז 1995 רק עבור ילדים לאבות עם יוקרה בינונית וגבוהה של משלח יד.

חינוך והשכלה

"מפריע לכל הכיתה: בעיות משמעת בכיתה והקשר שלהן להישגי התלמידים"
(כרמל בלנק, עמיתה בצוות החינוך של מרכז טאוב ופרופ' יוסי שביט, ראש צוות חינוך במרכז טאוב)

  • ככל שהשכלת ההורים של תלמידי הכיתה נמוכה יותר, הכיתה ממושמעת פחות (כאשר השכלת ההורים מתחת לממוצע, שיעור הכיתות שהפרעות המשמעת בהן רבות מהממוצע גדל בשליש).
  • כשני שלישים מההבדלים ברמת המשמעת בין הכיתות קשור למאפיינים של כיתה ספציפית (כגון מספר התלמידים בה) ולא למאפייני בית הספר (כגון מספר התלמידים בבית הספר, שהוא קבוע עבור כל הכיתות). לפיכך, בעיות המשמעות בכיתה תלויות בעיקר במאפיינים הייחודיים לה, ופחות בבית הספר.
  • בבתי ספר שנוקטים מדיניות אכיפת משמעת נוקשה, רק 17 אחוז מהכיתות אינן ממושמעות, ואילו בבתי ספר שאכיפת המשמעת בהם מתירנית, שיעור כפול מכלל הכיתות (33 אחוז) אינן ממושמעות.
  • בקרב כיתות שבהן יחס המורה נתפס כלא-הוגן היו פי שניים כיתות לא ממושמעות מאשר בקרב כיתות שיחס המורים בהן נחשב להוגן (33 אחוז לעומת 17 אחוז, בהתאמה).

מגמות בהתפתחות מערכת החינוך: מורים ותלמידים
(נחום בלס, חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • בעשור האחרון קיימת מגמה בולטת של צמצום חלקו של החינוך הממלכתי (מ-48 אחוז ב-2000 ל-40 אחוז ב-2013) מכלל הילדים בכיתות א' עד ו'. גם חלקו של החינוך הממלכתי-דתי ירד מ-14.7 אחוז ל-14 אחוז. מאידך ניכר גידול משמעותי בהיקף של החינוך החרדי (מ-13.4 אחוז ב-2000 ל-18.6 אחוז ב-2013), וגידול באוכלוסייה הערבית (כולל דרוזים ובדואים) מ-24.2 אחוז בשנת 2000 ל-27.1 אחוז כיום.
  • בשלוש השנים האחרונות ניכרת בלימה מסוימת בשיעורי השינוי של מרבית קבוצות האוכלוסייה. במערכת החינוך הממלכתית ובמערכת החינוך הממלכתית-דתית הייתה עלייה מסוימת ברישום לכיתות א'-ו'. מאידך, בשתי האוכלוסיות שבהן שיעורי הגידול הם הגבוהים ביותר, החרדים והבדואים, חלה ירידה בשיעור הגידול בשלושת השנים האחרונות.

רווחה חברתית

מצוקות חומריות בישראל
(פרופ' חיה שטייר, ראש צוות רווחה במרכז טאוב וד"ר עליזה לוין)

  • 34 אחוז מהאוכלוסייה בישראל הגיעו למצב של מצוקה חומרית ובשל מצבם הכספי וויתרו על חימום או קירור הדירה. כמו כן, 20 אחוז ויתרו על מזון ו-13 אחוז ויתרו על חשמל או טלפון בשל מחסור כלכלי. מאלו שנזקקו לשירותים רפואיים כמעט 40 אחוז ויתרו על טיפולי שיניים משיקולים כלכליים, 16 אחוז ויתרו על טיפול רפואי אחר ו-15 אחוז ויתרו על תרופות.
  • מצוקה חומרית אינה נחלתם רק של המשתייכים לרביעון ההכנסה הנמוך ביותר בישראל, אלא גם בעייתו של מעמד הביניים – ובשיעורים גבוהים מאוד. בקרב רביעון ההכנסה השני מעל ל-50 אחוז ויתרו על חימום או קירור דירתם, כ-30 אחוז ויתרו על מזון, כ-16 אחוז ויתרו על חשמל או טלפון ומעל ל50 אחוז ויתרו על טיפולי שיניים. אפילו בקרב אנשים המשתייכים לרביעון ההכנסה השלישי, כלומר  בעלי הכנסה לנפש מעל החציון, כ-30 אחוז ויתרו על חימום או קירור דירתם, 14 אחוז ויתרו על מזון ו-35 אחוז ויתרו על טיפולי שיניים בשל שיקול כלכלי.
  • החרדים שנזקקים לתמיכה כלכלית נעזרים יותר בהורים, בחברים ובקרובים, ואילו הערבים נעזרים בשיעורים גבוהים בהרבה בילדיהם. הדבר עשוי להעיד על כך שהחרדים הם "עניים חדשים", ואילו האוכלוסייה הערבית סובלת ממצוקה כלכלית לאורך שנים ארוכות יותר.

בריאות

מערכת שירותי הרפואה
(פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש צוות הבריאות במרכז טאוב ואיתן רגב, חוקר במרכז טאוב)

  • בישראל מספר הרופאים לנפש הוא בין הגבוהים בעולם המערבי (במידה רבה בזכות העלייה מברית המועצות לשעבר), אבל מספר בוגרי לימודי הרפואה לנפש בישראל בשנה עומד על פחות מחצי מהממוצע במדינות המערב. יתרה מכך, בעוד שבמדינות אלו מספר בוגרי לימודי הרפואה עולה בהתמדה, בישראל מספרם נמצא בירידה כבר עשור – מה שמעיד על מספר הרופאים הנמוך יחסית הצפוי לישראל בעתיד אם לא יחולו שינויים משמעותיים במדיניות.
  • מסיימי לימודי כוח אדם סיעודי לנפש בישראל – אחים ואחיות – עומד על כשליש בלבד מהממוצע המערבי, וגם מספר זה נמצא במגמת ירידה כבר עשור.
  • מספר המיטות בבתי החולים בישראל הוא שני שלישים מממוצע המדינות המפותחות, ועוד נמצא במגמת ירידה מתמדת.

החוק לרפורמה בשיקום נכי נפש בקהילה: הערכת ביניים
(פרופ' אורי אבירם, עמית בצוות הבריאות של מרכז טאוב)

  • שירותי בריאות הנפש בישראל התרחבו בעשור האחרון בעקבות הרפורמה השיקומית בבריאות הנפש, שיישומה התחיל בראשית העשור הקודם. עם זאת, עדיין רק חמישית מהאוכלוסייה הזקוקה לשיקום נפשי מקבלת טיפול זה.
  • ההוצאה הממוצעת למשתקם בתחום בריאות הנפש פחתה בחמש השנים האחרונות, ואינה עונה על צרכיה של המערכת.
  • כתוצאה מהרפורמה השיקומית בעשור האחרון: מספרן של המיטות הפסיכיאטריות פחת ב-50 אחוז, ומספר ימי האשפוז השנתיים בתחום בריאות הנפש ירד ב-43 אחוז. משך האשפוז הממוצע התקצר משמעותית, שיעורם של המאושפזים לתקופה ממושכת מבין כלל המאושפזים פחת במידה ניכרת, ומשך השהות הממוצע בקהילה של אלה ששוחררו מאשפוז לפני שנזקקו לאשפוז נוסף התארך במידה ניכרת.
  • בשנים הללו גם הייתה מדיניות מכוונת של צמצום עלויות וכוח אדם בשירותי בריאות הנפש – עד כדי כך שבעוד שבין 1999 ל-2009 מספר המועסקים במשרד הבריאות עלה, מספר המועסקים בשירותי בריאות הנפש ירד בכ-10 אחוזים. במשרד האוצר עדיין מחפשים תכופות אפשרויות לצמצם את תקציב בריאות הנפש, אך המחקר מצביע על כך שללא שירותי השיקום לא הייתה מתאפשרת הפחתת מספר המאושפזים – והמדינה הייתה נדרשת להוצאה נוספת על התקציב נוכחי של כמיליארד שקלים מדי שנה.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים נוספים ולתיאום ראיון ניתן לפנות לגל בן דור 054-4642333

מחקר של מרכז טאוב מוצא ששיעורי העוני בקרב קשישים בישראל הם בין הנמוכים בעולם המפותח לפני תשלומי רווחה ומיסים

  • 50 אחוז מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסתם הכלכלית – כלומר, לפני תשלומי רווחה ומסים. זהו שיעור העוני הנמוך ביותר בעולם המפותח לפי הכנסות כלכליות.
  • 21 אחוז מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסתם הפנויה – כלומר, אחרי תשלומי רווחה ומסים. זהו שיעור העוני הגבוה ביותר בעולם המפותח לפי הכנסות פנויות.
  • מדיניות הרווחה והפנסיה מכוונות לעידוד עצמאות כלכלית של גילאים מבוגרים, אך הן אינן יעילות בצמצום אי השוויון בקרב קשישים ביחס לעולם המפותח.
  • שיעור בני ה-65 ויותר באוכלוסייה הישראלית הוא הנמוך מכל מדינות ה-OECD.

לדברי מנהל מרכז טאוב, פרופ' דן בן-דוד: "נושא העוני בקרב קשישים – אנשים בני 65 ומעלה, גיל שנחשב לגיל הפרישה במרבית הארצות – הוא ככל הנראה הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר היעילות של מערכות המס והרווחה בישראל בצמצום העוני. במובן מסוים, בעיית העוני בקרב הקשישים בישראל חמורה הרבה פחות מאשר בשאר העולם המפותח. אך לאחר פריסת רשת הביטחון החברתית, כלומר הפעולות שנוקטות הממשלות השונות כדי לשפר את מצב הקשישים, המצב פשוט מתהפך – העוני בהכנסות פנויות בקרב הקשישים בישראל עולה לראש הטבלה בעולם המערבי". כפי שמסבירים בן-דוד ובלייך, "חלקם של הקשישים החיים בעוני על פי הכנסתם הכלכלית בישראל נמוך יותר מאשר ב-20 מתוך 21 המדינות האחרות שנבדקו – ועוד הולך וקטן בשני העשורים האחרונים. הכללת או השמטת החרדים והערבים בניתוח אינה משנה תוצאה זו". בעוד שרק 50.2 אחוז מהקשישים בישראל היו חיים מתחת לקו העוני אילו היו תלויים רק בהכנסתם הכלכלית (תרשים 1), ב-15 מתוך 21 במדינות האחרות היו מעל שלושה רבעים מאוכלוסיית הקשישים חיים מתחת לקו העוני ללא ההתערבות הממשלתית. במילים אחרות, חלק קטן יותר מהקשישים בישראל – קטן משמעותית בהשוואה לחלק מהמדינות – היה חי מתחת לקו העוני ללא התערבות רשת הביטחון החברתית.

H Elderly Poverty Fig 1

 במחקר התגלה שאף על פי שאוכלוסיות הקשישים במדינות האחרות גדולות ביחס לישראל, הסיוע המוענק לקשישים בהן יעיל הרבה יותר – וההבדלים בינן ובין ישראל בכל הנוגע לצמצום העוני בקרב הקשישים עצומים (תרשים 2). בן-דוד ובלייך מוצאים שמדיניות הרווחה והמיסוי מבטלת כמעט לחלוטין את העוני בקרב קשישים ב-12 מתוך 22 המדינות, ומצליחה להביא להפחתות של 95 אחוז ומעלה בשיעור העוני במעבר בין הכנסות כלכליות להכנסות פנויות.

H Elderly Poverty Fig 2

חוקרי מרכז טאוב מצאו שכל 22 המדינות מלבד 2 – ארה"ב וישראל – מצליחות לצמצם את שיעורי העוני בקרב הקשישים ב-80 אחוז לפחות. לשם השוואה, ארה"ב הפחיתה את העוני בקרב הקשישים ב-68 אחוז. ישראל – שבה בעיית העוני בהכנסות כלכליות בקרב קשישים היא הקטנה ביותר, ושיעור הקשישים באוכלוסייתה הוא הקטן ביותר – הפחיתה את שיעורי העוני של קשישיה ב-59 אחוז בלבד. כתוצאה מכך, חלקם של הקשישים בישראל הנמצאים עדיין מתחת לקו העוני לאחר תשלומי רווחה ומסים הוא 21 אחוז, השיעור הגבוה ביותר בהשוואה לכל שאר המדינות.

יש כמה סיבות להבדלים הגדולים בין שיעורי העוני היחסיים בהכנסות הכלכליות לבין שיעורי העוני בהכנסות הפנויות בקרב קשישים. חוקרת מרכז טאוב ליאורה בוורס מצביעה על  שני נתונים שעשויים להסביר את שיעורי העוני בהכנסות הכלכליות הנמוכים יחסית של קשישי ישראל: ראשית, שיעור הפנסיות הפרטיות בישראל הוא אחד הגבוהים בקרב מדינות ה-OECD. לכמחצית מהקשישים בישראל הייתה פנסיה פרטית ב-2011, מה שתרם לשיעורי העוני הנמוכים יחסית בארץ בהכנסות כלכליות. כמו כן, בוורס מוצאת שהתשלום הממוצע יקנה לישראלי בגיל הפרישה 78 אחוז משכרו לפני הפרישה, לעומת ממוצע של 69 אחוז ב-OECD, כלומר ש"שיעורי ההחלפה" הממוצע בישראל (בפנסיות פרטיות וציבוריות יחדיו) ניצבים קצת מעל לממוצע ה-OECD.

שיעורי העוני בישראל גבוהים בהכנסות הפנויות מכיוון שתשלומי הביטוח הלאומי – הפנסיות הציבוריות, כפי שהם נקראים בשפה מקצועית – מספקים 22 אחוז מההכנסה הממוצעת של גמלאים ישראלים, לעומת ממוצע של 50 אחוז מההכנסה הממוצעת שמספקים תשלומים דומים במדינות אחרות ב-OECD. כפי שמציינת בוורס, העברות ציבוריות במדינות ה-OECD תורמות 61 אחוז מההכנסה של קשישים – ואפילו יותר בחלק ממדינות אירופה – אך פחות מ-50 אחוז מההכנסה של קשישים בישראל. "לפוליטיקה המקומית יש תפקיד כפול ביצירת תוצאות אלו", מציין פרופ' בן-דוד. "ראשית, חלקם של הקשישים מתוך כלל אוכלוסיית העניים בארצות המפותחות האחרות גבוה באופן ניכר מאשר בישראל. לכן, כאשר מדינות אלו מוציאות אל הפועל תכניות רווחה המיועדות לצמצם את שיעורי העוני הארציים במונחי הכנסות פנויות, אין זה מפתיע שהן נוטות להתמקד בצמצום העוני בקרב קשישים, מכיוון ששם הן זוכות להשפעה גדולה יותר לכל דולר או יורו". היבט שני של הממד הפוליטי הוא שהנתונים הדמוגרפיים של הקשישים "משחקים לרעתם" בישראל. מכיוון שאוכלוסיות הקשישים בארצות אחרות הן חלק גדול יותר מבעלי זכות הבחירה, הן ככל הנראה מצליחות לנתב כוח פוליטי זה לכיוון מדיניות רווחה המבטלת כמעט את העוני בקרב הקשישים במרבית המדינות. כפי שמציינים בן-דוד ובלייך, לקשישים בישראל הייתה תקופה קצרה שהתאפיינה בהשפעה פוליטית מוגברת בין עלייתה לנפילתה של מפלגת הגמלאים, אולם היא הייתה מוגבלת למדי. לסיכום אומר פרופ' בן-דוד כי "רשת הביטחון החברתית בישראל, שמטרתה לחלק מחדש את המשאבים בעזרת תשלומי רווחה ומסים, אפקטיבית הרבה פחות מהרשתות בארצות מפותחות אחרות בכל הנוגע לצמצום העוני ואי השוויון בהכנסות פנויות. זוהי בעיה חמורה באופן כללי בישראל, אך חומרתה בולטת במיוחד בקרב קשישים. שיעור העוני בהכנסות כלכליות בקרב בני 65 ומעלה בישראל הוא אחד מהנמוכים בעולם המפותח (אך גבוה מאוד בהשוואה לכלל האוכלוסייה), והוא עוד הולך ופוחת. עם זאת, שיעור העוני בהכנסות פנויות בקבוצת גיל זו הוא הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות, בהפרש ניכר מיתר המדינות. מרבית האנשים הללו עברו את הגיל שבו הם יכולים לעבוד, ולכן הם תלויים לחלוטין במערכת שתשמור אותם מעל קו העוני – ובישראל מערכת זו אכזבה אותם יותר מבכל מדינה אחרת". מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן. לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333.

מחקר חדש של מרכז טאוב על תעסוקה והכנסה של האוכלוסייה המבוגרת בישראל – התעסוקה וההכנסה של מבוגרים עלו, אך הפערים התרחבו

  • שיעורי התעסוקה של אנשים בגילי 55-74 עלו בעשור האחרון
  • ההכנסה לנפש במשקי בית של בני 65 ומעלה עלתה במידה משמעותית באותה תקופה
  • עם זאת, פערי ההכנסה בין יהודים לערבים גדלו בקרב האוכלוסייה המבוגרת

החוקרים קובעים כי יש להגמיש את תנאי הפרישה כדי ללכת לקראת אלו המעוניינים ומסוגלים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה הרשמי, ובד בבד יש לשפר את רשת הביטחון של הקבוצות החלשות בקרב אוכלוסיית הקשישים כדי לאפשר להם קיום בכבוד.

תחזיות דמוגרפיות מצביעות על גידול חד בשיעור האוכלוסייה המבוגרת במדינת ישראל בשנים הקרובות, ולא ברור באיזו מידה מערכת הביטחון החברתי והמערכת הפנסיונית ערוכות להתמודד עם שינוי זה, ומהן המשמעויות של המגמות והשינויים שמתרחשים בקרב אוכלוסייה זו. מחקר חדש של חוקרי מרכז טאוב פרופ' איל קמחי וקיריל שרברמן, שיפורסם בקרוב ב"דוח מצב המדינה 2013" של מרכז טאוב, בוחן את השינויים בדפוסי התעסוקה ובמצב הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בין השנים 2001-2011. ממצאים מהמחקר יוצגו בישיבה מיוחדת של ועדת הכלכלה בכנסת בראשות ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, שתיערך ב-29.10.13.

לדברי פרופ' איל קמחי, "על פי תחזיות דמוגרפיות עדכניות, העלייה בתוחלת החיים צפויה להביא לגידול מתמשך בשיעור האוכלוסייה המבוגרת בישראל. עד שנת 2010 היה יחס התלות של המבוגרים (מספר בני 65 ויותר יחסית לבני 15-64) יציב יחסית, ונותר ברמה של פחות מ-160 מבוגרים לאלף איש בגילי העבודה. משנת 2011 החל יחס זה לעלות, והוא צפוי להמשיך לעלות באופן רציף ולהגיע לכדי 233 מבוגרים לאלף איש בגילי העבודה בשנת 2030". בעקבות נתונים אלו המחקר של מרכז טאוב בדק האם חל שינוי ביכולתם של מבוגרים לקיים את עצמם ברמת חיים מתקבלת על הדעת לאורך תקופה ארוכה מכפי שכנראה נצפתה מראש.

במחקר נמצא שבעוד שההכנסה לנפש במשקי בית של אוכלוסייה בגילי העבודה המקובלים (עד גיל 64) בישראל לא גדלה במונחים ריאליים (כלומר, בניכוי האינפלציה) בעשור האחרון, ההכנסה לנפש במשקי הבית של מבוגרים גדלה באופן משמעותי (תרשים 1).

H Elderly Employment Fig 1

פרופ' קמחי מסביר שינוי זה: "ההכנסה מעבודה תרמה משמעותית לעלייה בהכנסה לנפש, אולם משקי הבית של המבוגרים נהנו גם מגידול בהכנסות מהון ומפנסיה". אולם כל זה נכון לאוכלוסייה היהודית בלבד, כפי שניתן לראות בתרשים 2, משום שהאוכלוסייה המבוגרת הערבית, שההכנסה לנפש בקרבה הייתה כמחצית מזו של האוכלוסייה היהודית בתחילת העשור, נשארה מאחור, והפערים בינה ובין האוכלוסייה היהודית התרחבו.

H Elderly Employment Fig 2

חוקרי מרכז טאוב קבעו כי הגידול בהכנסה נובע בראש ובראשונה מגידול בשיעורי התעסוקה של האוכלוסייה המבוגרת בישראל. בקרב גברים ונשים בגילי 55-64 (תרשים 3א'), שיעורי התעסוקה בישראל היו במגמת עלייה, ודמו לשיעורים במדינות ה-OECD במשך המחצית הראשונה של העשור הקודם. החל מאמצע העשור הקודם שיעורי התעסוקה בישראל גדלו מהר יותר מאשר במדינות ה-OECD, ונוצר פער של יותר מ-6 נקודות אחוז לטובת ישראל – גם בקרב נשים וגם בקרב גברים.

H Elderly Employment Fig 3A

בקרב בני 65-74 (תרשים 3ב'), שיעורי התעסוקה של הגברים בישראל היו דומים לאלה של הגברים במדינות ה-OECD עד שנת 2004. החל מאמצע העשור השיעורים בישראל גדלו מהר יותר, כך שבסוף העשור נוצר פער של יותר מחמש נקודות אחוז לטובת ישראל. מגמה זו דומה למגמה שנצפתה בקרב בני 55-64, אם כי שיעורי התעסוקה של בני 65-74 נמוכים ביותר מ-50 אחוז משיעורי התעסוקה של בני 55-64. ההבדל הוא שהגידול בשיעור התעסוקה של בני 55-64 הואט בשנים האחרונות, בעוד שהגידול בשיעור התעסוקה של בני 65-74 הואץ.

H Elderly Employment Fig 3B

לגבי נשים בגילי 65-74 הצטיירה תמונה שונה. אמנם שיעור התעסוקה בקרבן גדל מכ-7 אחוזים בשנת 2001 ליותר מ-12 אחוזים בשנת 2011, אולם שיעורי תעסוקה אלו נותרו נמוכים מן הממוצע של מדינות ה-OECD – אם כי הפער הצטמצם החל משנת 2008 עד כדי נקודת אחוז אחת ב-2011.

חוקרי מרכז טאוב מצאו עוד כי אחד הגורמים העיקריים המסייעים לתעסוקה בגיל השלישי הוא ההשכלה. בתרשים 4 ניכר פער משמעותי בין שיעורי התעסוקה של בעלי 9-12 שנות לימוד ובין שיעורי התעסוקה של בעלי עד 8 שנות לימוד, בקרב גברים ונשים בגילאי 65-74 כאחד. שיעורי התעסוקה ממשיכים לגדול כאשר עוברים לקבוצה של בעלי 13 שנות לימוד ויותר, אולם בשיעור נמוך יותר. בין 2001 ל-2011 חל גידול בשיעורי התעסוקה של כל קבוצות ההשכלה. בקרב נשים, שיעורי התעסוקה של בעלות עד 8 שנות לימוד גדלו אך במעט, בעוד ששיעור התעסוקה של בעלות 9-12 שנות לימוד יותר מהוכפל בין 2001 ל-2011.

H Elderly Employment Fig 4

פרופ' איל קמחי מסביר כי "השינויים הדמוגרפיים שמביאים לגידול מתמשך בשיעור הקשישים באוכלוסייה מעלים חשש לגבי היכולת של החברה לאפשר להם קיום נאות. עם זאת אותם שינויים דמוגרפיים, ובמיוחד העובדה שמצבם הבריאותי של הקשישים טוב יחסית לעבר, מאפשרים לקשישים להישאר במעגל התעסוקה ולקיים את עצמם. עוד גורם המאפשר לקשישים לעבוד מעבר לגיל הפרישה הוא שתמהיל התעסוקה בשוק העבודה המודרני משתנה, ושיעור העבודות הדורשות מאמץ פיזי הולך וקטן".

אחד הגורמים שתרומתם ניכרת הן לגידול בתעסוקת הקשישים והן לגידול בהכנסותיהם הוא עליית רמת ההשכלה בקרבם. היות שבעשורים הבאים צפויה עלייה נוספת בהשכלה בקרב האוכלוסייה שתתבגר ותיכנס לקבוצת האוכלוסייה של הקשישים, יש לצפות שמגמות הגידול בתעסוקה ובהכנסה שלהם יימשכו. אולם אין להסיק מכך שלא נדרשת התייחסות של הרשויות לשינויים הדמוגרפיים, ועל כך מגיב פרופ' קמחי: "יש לדאוג להמשך ההגמשה בתנאי התעסוקה ולהקלות במיסוי שיאפשרו לקשישים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה הרשמי, כמובן רק אם הם מעוניינים בכך. במקביל, יש למצוא פתרונות לאותן קבוצות אוכלוסייה שנשארות מאחור – בעיקר האוכלוסייה הערבית, אך גם בעלי ההשכלה הנמוכה. אם עד היום מקובל היה לדבר על שלושה רבדים של מקורות הכנסה לאחר הפרישה – הביטוח הלאומי, קרנות הפנסיה והחיסכון הפרטי – יש להוסיף לכך היום גם רובד רביעי, שחשיבותו הולכת וגדלה, והוא הכנסות מעבודה. אולם עבור אותן קבוצות אוכלוסייה שחסרות את הכלים לנצל את הרובד הרביעי, ולא מתאפשר להן ליהנות מהכנסות מעבודה, על המדינה לחזק את הגופים האחראים על התמיכה בהן – הביטוח הלאומי וקרנות הפנסיה".

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333.

מחקר חדש של מרכז טאוב מוצא הידרדרות נוספת במצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל

  • באוניברסיטאות המובילות יש כיום פחות אנשי סגל בכיר מאשר לפני 4 עשורים.
  • מאז 1973 גדל מספר הסטודנטים יותר מפי שניים ממספר הפרופסורים.
  • האוניברסיטאות עברו מהעסקת חוקרים אקדמיים (שעלותם גבוהה יותר) להרחבת מיקור-החוץ של ההוראה ולהעסקת מרצים חיצוניים שאינם חוקרים.
  • "בריחת המוחות" מישראל לארצות הברית היא תופעה שאין לה אח ורע בעולם המערבי, עם 29 אנשי סגל ישראלים בארצות הברית – לעומת 25 רק ארבע שנים קודם לכן – על כל מאה שנשארו בארץ ב-2008 (הנתונים העדכניים ביותר הקיימים). ממדי התופעה בישראל גדולים פי כמה מאשר בכל מדינות המערב, לדוגמה רק 1.1 אנשי סגל יפנים או 3.4 צרפתים עברו לארצות הברית על כל מאה אנשי סגל שנותרו במולדתם.

עם תחילת שנת הלימודים האקדמית הניצבת מעבר לפינה, מרכז טאוב מפרסם עבודת מחקר על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל – שתופיע ב"דוח מצב המדינה 2013" של המרכז.

כפי שמציין עורך המחקר, פרופ' דן בן-דוד: "במהלך שני עשורים וחצי מהקמתה, הקימה ישראל אוניברסיטאות מחקר מהשורה הראשונה בעולם. למרות הצפת המדינה בפליטים שהגיעו ארצה רק עם הבגדים שלגופם, תקופת צנע שבה היה מחסור במזון, מלחמות כוללות חוזרות ונשנות ואילוצי תקציב קשים – כבר בתחילת שנות השבעים היו לישראל שבע אוניברסיטאות מחקר חשובות ומספר חברי הסגל הבכירים לנפש נסק והגיע לרמות הדומות לאלה שבארצות הברית" (תרשים 1).

H Higher Education Fig 1

"לעומת זאת, מאז שנות השבעים ישראל עשירה במידה ניכרת ויש לה יכולות רבות יותר לפתח את מערכת ההשכלה הגבוהה, אך המדינה שינתה כיוון באופן דרמטי. במשך תקופה של כארבעה עשורים, האוניברסיטאות  ירדו בעקביות מסדר העדיפויות של המדינה – כפי שניתן לראות בבירור מהנתונים".

תרשים 2 מראה את השינויים באוכלוסייה ובביקוש להשכלה גבוהה בין השנים 1973 ו-2010, ואת תגובת מדינת ישראל מבחינת מספר המשרות האקדמיות שהיא בחרה לממן.

H Higher Education Fig 2

המחקר של מרכז טאוב מצא כי בעוד שאוכלוסיית ישראל עלתה ב-133 אחוז, אוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר גדלה ב-157 אחוז, ומספר הסטודנטים בכל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (כולל המכללות) עלה ב-428 אחוז. לעומת הגידול המאסיבי במספר הסטודנטים, מספרם של אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות המחקר עלה ב-9 אחוז בלבד, בעוד שהשינוי הכולל בסגל האקדמי הבכיר בכל המכללות והאוניברסיטאות עלה ב-40 אחוז בלבד. למעשה, לאורך 35 השנים האחרונות מספר אנשי הסגל הבכירים בשתי האוניברסיטאות המובילות בישראל לא רק שלא גדל, אלא אף הצטמצם. בשנת 2010 היו 17 אחוז פחות משרות סגל בכיר באוניברסיטה העברית מאשר ב-1973 ו-26 אחוז פחות משרות באוניברסיטת תל אביב. גם הטכניון איבד למעלה מרבע (26 אחוז) ממשרות הסגל הבכיר שהיו לו לפני כארבעה עשורים.

תרשים 3 מציג את הגידול במספר הסטודנטים לכל איש סגל בכיר בין השנים 1977 ו-2010. כפי שמציין פרופ' בן-דוד, "המצב גרוע בהרבה מכפי שמשתקף ממספרים אלו, כשמדובר בסטודנטים הלומדים כיום לתארים מתקדמים ובאפשרות להעברת הממצאים העדכניים ביותר מחזית הידע לדור הבא של החוקרים". נמצא כי מספר הסטודנטים לדוקטורט ביחס למספר אנשי הסגל הבכיר עלה מרמה של פחות מסטודנט אחד ליותר משני סטודנטים לכל איש סגל ומספר הסטודנטים לתואר שני לכל איש סגל גדל פי ארבעה, מ-2 ל-8.

H Higher Education Fig 3

כדי למלא את החסר בהוראה, אוניברסיטאות המחקר פנו למיקור חוץ. המחקר של מרכז טאוב מוצא שאלו צירפו לשורותיהן מורים מן החוץ במספרים הולכים וגדלים על חשבון הגידול הנדרש במספר אנשי הסגל הבכיר בעלי הקביעות או במסלול קביעות (תרשים 4). ב-1986 שיעור המרצים מן החוץ עמד על 13 אחוז מכלל אנשי הסגל הבכיר. עד 2010 עלה שיעור זה לכדי 46 אחוז.

H Higher Education Fig 4

כפי שמציין פרופ' בן-דוד, "לפתרון חסכוני זה, המשקף את העניין הציבורי הפוחת במימון אוניברסיטאות המחקר – כפי שזה בה לידי ביטוי בתקציב המדינה – היו שתי השלכות שליליות חשובות. הראשונה היא הידרדרות באיכות ההוראה שסטודנטים זוכים לה – בעיקר כשמדובר בתארים מתקדמים – המגיעה מאנשים שאינם עוסקים באופן פעיל במחקר מתקדם. השנייה היא שייתכן שאלו המשמשים היום כמורים מן החוץ התכוונו להמשיך במסלול מחקרי בתום לימודיהם ולפתח קריירה אקדמית, אך המחסור הגובר בתקני סגל בכיר באוניברסיטאות המחקר של ישראל, יחסית למספר תלמידי המחקר המסיימים, גרם לרבים מהם לנטוש את המסלול המחקרי או למצוא משרות מחקר בחו"ל."

המחקר של מרכז טאוב מראה שישראל ניצבת בראש המדינות שסובלות מבריחת מוחות אקדמיים  לארצות הברית – וזאת בסדרי גודל גבוהים משמעותית משאר המדינות (תרשים 5). המחקר גילה שנתוני בריחת המוחות החריפו בשנים האחרונות: ב-2003-2004 היו 25 מרצים ישראלים בארצות הברית על כל 100 אנשי סגל בכיר בכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל, בהשוואה ל-1-4 מרצים זרים באוניברסיטאות אמריקאיות מכל שאר מדינות העולם (מלבד קנדה, עם 12 מרצים בארה"ב) על כל 100 במדינת האם. עד שנת הלימודים 2007-2008 (הנתונים המעודכנים ביותר הקיימים), פרופ' בן-דוד מצא שבריחת המוחות האקדמיים ממרבית המדינות לארה"ב הצטמצמה – בעוד שבריחת המוחות מישראל לארצות הברית עלתה ל-29 מרצים על כל 100 בישראל.

H Higher Education Fig 5

פרופ' דן בן-דוד מסכם: "ההשכלה היא אולי התשתית החשובה ביותר של מדינה. בישראל נמצאים כמה ממוסדות המחקר האקדמיים המובילים בעולם, והם עשויים להיות המפתח לשדרוג מערכות החינוך היסודי והעל-יסודי ולהעלאת פריון העבודה (הנמוך מאוד יחסית למדינות מפותחות אחרות), החיוני כל כך להתמודדות במשק גלובלי מודרני. במהלך ארבעת העשורים האחרונים, ישראל – שכיום עשירה הרבה יותר בהשוואה למצבה בשנותיה הראשונות, עם יכולת תקציבית גדולה במידה ניכרת מזו שהייתה לה בשנות החמישים והשישים – הזניחה בהתמדה את המוסדות האקדמיים שלה, מה שמטיל סיכון הולך וגובר על עתידה, התלוי לחלוטין ביכולתה להישאר בחזית הטכנולוגיה. לא מאוחר מדי לשנות כיוון, אך זה מחייב את ישראל להחזיר את העדיפויות הלאומיות של המדינה למסלול של העשורים הראשונים – מסלול שבסופו של דבר היה זה שאפשר לישראל להפוך ל'מדינת הסטארט-אפ' שהיא חייבת להיות אם היא חפצה לשרוד בשכונתה העוינת".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מחקר של מרכז טאוב חושף ממצאים חדשים על הגורמים לפריון העבודה הנמוך בישראל

  • ישראלים עובדים הרבה יותר שעות מהמקובל במדינות המפותחות,
  • עם זאת, ההשקעות בהון נמוכות
  • והבירוקרטיה הסבוכה מכבידה עוד יותר על הפריון.

השכר תלוי מאוד בכמות המיוצרת בשעה – או "פריון העבודה".  כפי שיפורסם בקרוב בדוח מצב המדינה 2013 של מרכז טאוב, פריון העבודה בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המפותח. כמו כן, נוצר פער בפריון בין המדינות המובילות במערב לבין ישראל – כשמדינות ה-7G הולכות ומתרחקות מישראל מאז שנות ה-70. במחקר, שערך מנהל מרכז טאוב, פרופ' דן בן-דוד, נבחנו מספר גורמים מרכזיים הקשורים לרמת הפריון הבעייתית של ישראל ומשפיעים עליה. לדוגמה, שעות העבודה הרבות של הישראלים לעומת המקובל במדינות המפותחות (תרשים ראשון). 

H Low Productivity Fig 1

"בעוד שפחות ישראלים עובדים בהשוואה למדינות ה-G7, אלה שמועסקים עובדים הרבה יותר שעות בשנה" אומר פרופ' בן-דוד. "למעשה, המועסקים בישראל עובדים שעות רבות יותר מהמועסקים ב-7G מאז שנות השבעים, והפערים רק התרחבו: שעות העבודה במדינות ה-G7 נמצאות בירידה מתמדת בארבעת העשורים האחרונים, ואילו מספר השעות שעבד הישראלי הממוצע ב-2012 – לאחר תנודתיות רבה בעשורים האחרונים וירידה מאז סוף שנות התשעים –  דומה למספר שעות העבודה של הישראלי הממוצע לפני כשלושה עשורים. למעשה, הישראלים שכן משתתפים בכוח העבודה עובדים יותר שעות מהעובדים במדינות המובילות במערב – אך התפוקה שלהם לשעת עבודה נמוכה בהרבה, והיא הולכת ונסוגה (במונחים יחסיים) מפריון העבודה במדינות ה-7G".

 אמנם יש גורמים ייחודיים לענפי עסקים שונים המשפיעים על כך, אולם יש גם כמה גורמים ברמת המשק הקשורים לפריון הנמוך. להון תפקיד מרכזי ביצירת שיפורים בפריון – וכאן, כפי שמוצא בן-דוד, יש לישראל בעיה רצינית. בנוסף לרמה הנמוכה של תשתית ההון האנושי, ולהזנחה רבת העשורים בתשתית התחבורה בארץ, מלאי ההון לשעת עבודה בישראל נמצא בתחתית דירוג ה-OECD. עבודה והון נחשבים לגורמי ייצור תחליפיים.  הגברת ההון משפרת את פריון העבודה, לכן אין זה מקרי שקיים קשר כל כך חזק בין מלאי הון לפריון העבודה – כפי שניתן לראות בבירור בתרשים השני. "אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי ופיזי מפגינה צמיחה נמוכה בפריון הלאומי" .מציין פרופ' בן-דוד

H Low Productivity Fig 2

לכל הגורמים הללו הבולמים את צמיחתו של הפריון בישראל, יש להוסיף ביורוקרטיה ממשלתית מסורבלת מאוד, המחייבת הקצאת משאבים נוספים על חשבון ייצור של סחורות ושירותים. לדוגמה, התרשים השלישי מראה כי מספר הימים הנדרש להקמת עסק בישראל (34 ימים) הוא השני בגובהו ב-OECD – פי 2.5 מממוצע ה-OECD, העומד על 13 ימים. עלויות ביורוקרטיות גבוהות לחברות ישראליות וזרות המעוניינות לעשות עסקים בארץ ממתנים את התחרות הכל כך חיונית ליצירת לחץ להשקיע, לחדש ולהמציא כדי ליצור מוצרים ושירותים טובים יותר בעלות נמוכה יותר. אף שהרגולציה פחתה, היא עדיין משמעותית וממשיכה לגבות מחיר כבד.

H Low Productivity Fig 3

פרופ' בן-דוד: "השוק המקומי הקטן בארץ מרוכז בידי מעט מדי אנשים, והוא סובל מחוסר תחרות מספקת – גורם קריטי בדרבון השקעות בהון אנושי ופיזי הדרושים לשיפורים בפריון – ומעודף רגולציה.  כל אלה חוברים יחדיו ומובילים ."למחירים מקומיים גבוהים יחסית, הפוגמים באטרקטיביות של הסביבה הכלכלית בישראל

"הבעיות הקשורות לשיעורי התעסוקה הנמוכים יחסית, לשעות העבודה הרבות של העובדים ולפריון העבודה המפגר יותר ויותר אחרי למדינות המפותחות המובילות מתחברות יחדיו, ויוצרות נטל לאומי גובר על כתפיהם של אלה שנושאים בו. זוהי סוגיה משמעותית ההולכת ומחמירה, המחייבת טיפול מערכתי וארוך טווח מצד קובעי המדיניות בישראל."

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333.

 

מחקר חדש של מרכז טאוב בנושא איחודי רשויות מקומיות: איחוד רשויות יכול לחסוך מאות מיליוני שקלים בשנה

כיום יש בישראל כ-50 רשויות מקומיות המונות פחות מ-6,000 תושבים. המחקר של מרכז טאוב מראה כי באספקת שירותים ציבוריים יש לרוב יתרונות לגודל ברשויות המונות בין 7,000 ל-10,000 תושבים, כלומר, העלויות הקבועות (למשל משכורות לבעלי תפקידים) מתחלקות על פני תושבים רבים יותר ועל כן דורשות פחות תקציב לתושב. הנתונים שמביא ריינגוורץ מראים כי ההוצאה לתושב של רשויות שאוחדו בשנת 2003 הייתה נמוכה יותר מאשר ברשויות שלא אוחדו.

כדי להביא את הרשויות לגודלן המיטבי מציע ד"ר ריינגוורץ תכנית לאיחודי רשויות, ומחשב כי על פיה אפשר להביא לחיסכון תקציבי של כ-131 מיליון שקלים בשנה לכל הפחות.

סך הוצאות הרשויות המקומיות עמד על כ-43 מיליארד שקלים בשנת 2010 – כ-16% מהתקציב הממשלתי. כ-35% מהוצאות הרשויות ממומנות מהעברות תקציביות מהשלטון המרכזי, ושאר ההוצאות ממומנות מהכנסות עצמיות ומהלוואות.

ד"ר רינגוורץ, כלכלן מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בארה"ב, מפרט במחקרו רשימה של 25 רשויות העומדות בקריטריונים שנקבעו כאופטימליים להצלחת איחוד רשויות (ראו לוח 1): יש בהן פחות מ-6,000 תושבים והן גובלות ברשות מקומית אחרת הדומה להן במאפייניה התרבותיים והחברתיים. עם הרשויות המופיעות ברשימה נמנות ראש פינה, פרדסיה, סביון וכפר שמריהו. ניתן לראות כי החיסכון התקציבי אשר יתאפשר מתכנית האיחודים הוא משמעותי (ראו לוח 2). לדוגמא, אם סביון וגני תקוה יאוחדו, ייחסכו 7.4 מיליון ₪ בשנה, ואם אליכין ומועצה אזורית עמק חפר יאוחדו, ייחסכו 17.7 מיליון ₪ בשנה.

ב-2003 בוצעה בישראל תכנית דומה לאיחוד רשויות, אולם שלושה מתוך 12 האיחודים שיושמו אז פורקו בשנים 2010–2009 עקב התנגדות התושבים והדרג הפוליטי המקומי. ד"ר ריינגוורץ מציין כי כדי להבטיח את הצלחת איחודי הרשויות שמציע המחקר, יש לבצעם בשיתוף פעולה עם הרשויות המתאחדות. כיצד יש לעשות זאת? לדבריו של ד"ר ריינגוורץ: "יש לשתף את הדרג הפוליטי והניהולי ולוודא שיש שיתוף פעולה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, רצוי לתת מענקי הסתגלות לרשויות המתאחדות כדי לתת מענה לעלויות חד-פעמיות הנובעות מהאיחוד, ולשנות את מבנה מענקי האיזון כך שהמענקים הניתנים לרשויות קטנות יקטנו. צעד זה יתמרץ אותן לפנות לתהליך של איחוד רשויות".

H Municipalities Table 1

H Municipalities Table 2

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-5931577.

הודעה לעיתונות – מחקר חדש של מרכז טאוב בנושא אי שוויון מוצא כי התרחבו הפערים בין מרכז ופריפריה, בין יהודים וערבים ובין משפחות קטנות וגדולות

  • הגורם העיקרי לאי השוויון בהכנסות הוא פערי השכלה, אולם חשיבותו ירדה לאורך זמן.
  • פערי ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה שונות מבחינת לאום, אזור  מגורים ומספר ילדים במשפחה גדלו לאורך זמן.
  • השוני בין משקי הבית בתחומים כמו לאום, השכלה ומספר ילדים מסביר רק כ-20 אחוז מסך אי השוויון בהכנסות, כלומר, חלק הארי של אי השוויון  נובע משוני בהכנסות של פרטים בעלי מאפיינים דומים.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על כך שבשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת אי השוויון בהכנסות נטו גדל בשיעור מתון יותר מאשר אי השוויון בהכנסות ברוטו – נתון המעיד שבאותה תקופה מדיניות הממשלה הצליחה לרסן חלקית את התרחבות הפערים הכלכליים. במחצית הראשונה של העשור הקודם, לעומת זאת, אי השוויון בהכנסות ברוטו נכנס למגמת ירידה, ואילו אי השוויון בהכנסות נטו החל לצמוח בקצב מואץ. בשנת 2009 אי השוויון בהכנסות נטו בישראל היה בין הגבוהים ב-OECD ופיגר רק אחרי צ'ילה, מקסיקו, טורקיה וארה"ב.

פרופ' קמחי, בעבודה משותפת עם מיכל שפיר-תדהר מאוניברסיטת בן-גוריון, בחן את מידת אי השוויון לפי מאפיינים שונים של משק הבית ושל העומד בראשו (כלומר האדם בעל התרומה הרבה ביותר להכנסות של משק הבית) בשנים 1997 ו-2010. כפי שניתן לראות בתרשים, התרומה הגדולה ביותר לאי השוויון מיוחסת למספר שנות הלימוד של ראש משק הבית. עם זאת, גורם זה מסביר פחות מעשרה אחוזים מסך אי השוויון בשנת 1997 ופחות משמונה אחוזים בשנת 2010. גורמים שתרמו בהיקף קטן יותר לאי השוויון היו אזור מגורים, גיל ראש משק הבית, לאום (יהודי\ערבי) ומספר הילדים. התרומות של מגדר, צורת יישוב ומצב משפחתי לאי-שוויון בישראל היו פחות מאחוז אחד.

פרופ' איל קמחי: "כל המאפיינים יחד מסבירים רק כ-20 אחוז מסך אי השוויון, כך שחלק הארי של אי השוויון בהכנסות הוא בין משקי בית המשתייכים לאותן קבוצות אוכלוסייה, ולא בין הקבוצות השונות. עם זאת, ניתן להבחין שלאורך השנים חל גידול בתרומה של האזור, הלאום ומספר הילדים לאי השוויון, מה שמעיד על התרחבות הפערים בין מרכז ופריפריה, בין יהודים וערבים ובין משפחות קטנות וגדולות".

H Income Inequality Fig 1

התפקיד המרכזי של מספר שנות הלימוד ביצירת אי השוויון בהכנסות מפנה זרקור לחשיבותה של מערכת ההשכלה בצמצום פערים כלכליים-חברתיים. עם זאת, פרופ' קמחי מדגיש כי המרדף אחרי תעודות ותארים לא יפתור את הבעיה. לדבריו, יש צורך בשיפור כישורי העבודה דווקא של התלמידים שלא ימשיכו ללימודים גבוהים, כי הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מחוסר תעסוקה ומשכר נמוך.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-5931577.

מחקר חדש של מרכז טאוב על היחס לבעלי חוב בישראל מוצא שהמערכת הנוכחית מעכבת תחרות בשוק ההלוואות וגורמת סבל מיותר לחייבים

התפיסה הנפוצה כי ישראלים עושים שימוש מופרז באשראי ומתייחסים לחובות בחוסר אחריות מתגלה כנטולת יסוד לפי מחקרו של מאיר.  היחס בין חובות משקי בית להכנסה פנויה בישראל נמוך מבכל מדינות ה G7-, ועומד על כחצי מהיחס הממוצע במדינות הללו (תרשים 1). גם שיעור הפיגורים בהחזר הלוואות מכל הסוגים אינו גבוה ממדינות אחרות.

H Debt Repayment Fig 1

במחקר נמצא כי שוק דירוג האשראי הצרכני בישראל איננו מפותח דיו.המשך היישום של חוק שירותי אשראי ורפורמות נוספות יאפשרו גישה טובה יותר לאשראי לרוב הישראלים, וימנעו חבות יתר מאחרים. לדברי ד"ר מאיר, יתרון נוסף יהיה שיפור בתחרותיות: "המצב הנוכחי מעניק לבנקים מונופול על מידע האשראי של הלקוחות, וזה אחד הגורמים לריכוזיות בשוק ההלוואות".

עוד התגלה במחקר של מרכז טאוב כי לאחד מכל שבעה ישראלים בוגרים יש תיק פתוח בהוצאה לפועל, ותיקים נותרים פתוחים לזמן ממושך מאוד. לפי דוח רשות האכיפה והגבייה ל-2012, לכ-755 אלף ישראלים יש תיק פתוח בהוצאה לפועל. ד"ר מאיר: "הנתונים מצביעים על היקף מדאיג של כ-15 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל". כחצי התיקים עדיין נותרים פתוחים לאחר ארבע שנים.

במחקר של מרכז טאוב לא נמצאה כל השפעה חיובית של מאסר בעלי חוב על שוק האשראי, ואף ייתכן כי המאסרים פוגעים בשוק זה. ד"ר מאיר מפרט: "כליאת בעלי חוב היא צעד חריף וחריג בקנה מידה בין-לאומי. בנוסף, האיום במאסר פוגע בביקוש לאשראי ומקטין את כלל הביקוש במשק". מאידך, כשנבחנו ההקלות שננקטו לאורך השנים במדיניות המאסר, כולל ביטול מאסר חייבים ב- 2011, לא נמצאה השפעה שלילית על שוק האשראי – ויתרה מזאת, גביית החובות לא ירדה כלל בעקבות הביטול. תרשים 2 מראה שבשנים האחרונות היקף האשראי הצרכני ממשיך לעלות, בעת שמספר הבקשות לצווי מאסר של בעלי חוב הולך ויורד.

H Debt Repayment Fig 2

ישראל היא היחידה מבין כל המדינות שנבדקו בה מוטלות סנקציות על חייבים שעומדים בכל תנאי התשלום. בישראל, גם אם חייב שהוכר כ"מוגבל באמצעים" ישלם את הסכום שנקבע בהסדר, יוטלו עליו סנקציות: חשבון בנק מוגבל, שלילת שימוש בכרטיס אשראי ועיכוב יציאה מן הארץ – לעומת רוב המדינות, בהן סנקציות מופעלות אך ורק בגין אי-תשלום של חוב מזונות.

עוד נמצא במחקר של מרכז טאוב כי פשיטת רגל אינה מהווה פתרון יעיל עבור משקי בית השקועים בחובות בישראל.אחת המטרות המוצהרות של הליך פשיטת הרגל היא לאפשר התחלה חדשה לאנשים שנמצא כי אין ביכולתם להחזיר חובותיהם. אולם ד"ר מאיר גילה שמתוך יותר מ-50 אלף ישראלים שהוכרו ב-2007 כמוגבלים באמצעים, רק מאות בודדות זכו להתחלה חדשה מסוג זה. פניות רבות לפשיטת רגל נדחות, וגם אלו שזוכים לפטור מחובותיהם נקלעים לתהליך שאורכו שנים רבות. נתון נוסף שהתגלה לראשונה במחקרו של ד"ר מאיר הוא, שמבין הפניות לפשיטת רגל, רק מיעוט הן עבור חובות אישיים (חוב ביתי); .במדגם מייצג, רוב הפניות לפשיטת רגל, כ-55%, הן עבור חובות עסקיים (בדרך כלל בעלי עסקים קטנים ובינוניים).

לאור ממצאי המחקר של מרכז טאוב, ד"ר אשר מאיר ממליץ כי:

  1. מערכת מעשית ואפקטיבית של דירוג אשראי צרכני תיטיב עם הצרכנים ועם השוק, ולכן יש לקדם את פיתוח המערכת הקיימת.
  2. אין הצדקה להטלת סנקציות מרחיקות לכת על חייבים מוגבלים באמצעים, או למאסר חייבים בגין תשלומי חובות רגילים שלא נפרעו.
  3. יש לקבוע קריטריונים שקופים ושוויוניים לקבלת הזדמנות להתחלה חדשה לבעלי חוב, ולשקול תיקים פשוטים יחסית ללא הליך מול שופט ובכך להקל ולייעל את התהליך.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-5931577.

פרסום חדש של מרכז טאוב: מצב המדינה בתמונות 2013

החוברת מציגה את מצב החברה והכלכלה בישראל בכמה תחומי מפתח: תמונת המאקרו, תעסוקה, חינוך, עלויות המחיה, בריאות, שירותים חברתיים ותחבורה. החוברת, בעריכת מנהל המרכז פרופ' דן בן-דוד, מבוססת בעיקר על מחקרי מרכז טאוב ומפרטת היכן ישראל מצטיינת והיכן זקוקה המדינה לשינוי כיוון.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות

לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-5931577.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מינה את גל בן דור למנהלת שיווק ותקשורת

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הודיע כי מינה את גל בן דור לתפקיד מנהלת שיווק ותקשורת. המרכז העצמאי למחקר חברתי-כלכלי, שבסיסו בירושלים, מספק מבט-על מקצועי לציבור הישראלי ולמקבלי ההחלטות בתחומי הכלכלה והחברה.

 בן דור שימשה בשנתיים האחרונות כיועצת תקשורת ויועצת פרלמנטרית לחברי הכנסת פרופ' אבישי ברוורמן (העבודה) ונינו אבסדזה (קדימה). לפני כן ניהלה את עמותת צמ"ח – ציונות, מנהיגות, חינוך הפועלת למען החברה וצעירים בישראל. בתפקידה החדש במרכז טאוב בן דור תהיה אחראית על הקשר השוטף עם כלי התקשורת הישראלים והזרים בארץ, על קשרי הממשל, על ארגון ימי עיון וכנסים, על שיתוף פעולה בנושאי תוכן עם ארגונים רלוונטיים ועל הפצת המידע שמפיק המרכז בתחומי המחקר שלו (כלכלה, בריאות, חינוך, שוק העבודה ורווחה חברתית) באינטרנט וברשתות החברתיות.

 מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי. הצוותים הבין-תחומיים של המרכז – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – והצוות המקצועי .של המרכז עורכים מחקרים, ומגבשים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן

נגישות לצדק חברתי בישראל

ההנגשה של צדק ומשאבים היא הבסיס להבטחת הגשמת זכויות של יחידים וקבוצות בכל תחומי החיים. הבטחת הנגישות כוללת היבטים מוסריים ואתיים,בהטילה על החברה את החובה לדאוג להבטחת הגישה המלאה ביותר של כל חברי החברה לצדק. במקרים רבים השבילים, המובילים להגשמת הזכויות והשגת הצדק, אינם פתוחים ונגישים לכל חברי החברה באופן צודק ושווה. פעמים רבות הם אף סגורים ונמצאים מחוץ להישג היד של חלק מחברי הקבוצות, הזקוקים להם במיוחד: עניים, עולים חדשים, מיעוטים אתניים ולאומיים וחברי קבוצות אחרות, מודרות ומוחלשות. במקרים אלו מפוזרים לאורך השבילים חסמים שונים, המונעים מיחידים ומקבוצות את האפשרות לגשת בקלות למקום הממשי או לעיתים למקום הסמליבו ממוקם הצדק ואתו הזכויות המבטיחות אותו. חוסר נגישות מביא להבדלים ולפערים שיטתיים, שאינם צודקים או מוצדקים, שאינם הכרחיים ושניתן להימנע מהם. לנגישות יש תפקיד חשוב בבניית התחושה של שייכות חברתית והעדרה תורם לתחושות של אי-שייכות, של ניכור ותסכול. החסמים לנגישות נובעים ממגוון גורמים, כגון חוסר במשאבים חומריים, אי-ידיעת השפה, אי-הכרה ואי-ידיעה של זכויות ושל האפשרויות וההסדרים הקיימים בחברה, המאפשרים למצות את הזכויות ואי-הבנה של פעילות המערכות האמונות על עשיית צדק. מטרתו של הספר להאיר את הנחות היסוד השונות של נגישות לצדק, להבין את החסמים,המונעיםמאנשים אתהנגישות לצדק ואת מקורותיהם החברתיים, ולנסות לזהות פתרונות להתמודדאיתם או להסירם, ולו באופן חלקי, מהדרך, בכדי לאפשר ניצול טוב יותר של האפשרויות הקיימות בחברה לנגישות מלאה לכל חבריה בתחומי החיים השונים.

עורכי הספר, הפרופסורים ג'וני גל ומימי אייזנשטדט – שהינם בין החוקרים המובילים בתחום זה בארץ – מעורבים שנים רבות בפעילות השוטפת של המרכז. שניהם חברים בתכנית לרווחה חברתית של מרכז טאוב. בראש התכנית עומד פרופ' גל, שגם מחבר את הפרקים על "ביטחון סוציאלי" בדו"ח המרכז השנתי בשנים האחרונות. החוקרים שהשתתפו בכתיבת פרקי הספר משתייכים לדיסציפלינות שונות וגישותיהם מצטרפות לכדי יצירת תמונה משמעותית במחקר על המדיניות החברתית בהקשר של נגישות לצדק חברתי.

מערכת החינוך – 2008

בחלקו הראשון סקירה של ההתפתחויות העיקריות שחלו בשנים האחרונות באוכלוסיית התלמידים ובאוכלוסיית המורים, שינויים מרכזיים בהרכבם ובמאפיינים אחרים שלהם ולאחריה סקירת ההקצאה לחינוך, ברמה הלאומית וברמה הממשלתית, המשלימה חלק זה של הפרק. החלק השני של הפרק סוקר כמה מן הסוגיות המרכזיות בתחום החינוך, שהעסיקו השנה את הדיון הציבורי: הסוגיה הראשונה מתייחסת לזכאות לתעודת הבגרות ולאיכותה של התעודה. הסוגיה השנייה מציגה משמעויות תקציביות וחינוכיות של ההחלטה לצמצם את מספר התלמידים בכיתה, בעקבות ההסכם שנחתם בין הממשלה לבין ארגון המורים והסוגיה השלישית מתייחסת בקצרה לאי-השוויון בחינוך ולכיווני הפעולה המרכזיים הנדרשים במערכת החינוך בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2008

התכניות מתמקדות בהקלה על עוני; בשמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; בפיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; בהשתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; בהגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; במתן פיצוי על אובדן או פגיעה; בחלוקה מחדש של המשאבים בחברה; ובהגברת השוויון המגדרי (גל, 2004). ההוצאה על התכניות הללו ב-2008מסתכמתב-43.7 מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-39 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו. להלן המגמות העיקריות שחלו בהתפתחות המערכת בשנה האחרונה ולאחריהן סקירה של ההתפתחויות בתחומים העיקריים ושל התכניות העיקריות במערכת.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

 

שירותי הרווחה האישיים – 2008

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם, להגדרת הזכאים להם ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים והרשויות המקומיות (מחלקות הרווחה), אך האחריות להספקת רוב השירותים לאזרחים נתונה בידיהם של ארגונים לא-ממשלתיים (וולונטריים ועסקיים).

הפרק סוקר ובוחן את מצבם של שירותי הרווחה האישיים. בתחילה מוצגת סקירה תמציתית של התפתחות ההוצאה הממשלתית על שירותי הרווחה האישיים והשינויים שחלו בה בשנים האחרונות ובהמשך נבחנות הסוגיות המרכזיות, המאפיינות ומעסיקות שירותים אלו. בחלק האחרון נידונה בהרחבה הסוגיה של העברת האחריות להספקת רבים משירותי הרווחה לארגונים לא-ממשלתיים, תהליך המכונה הפרטה חלקית ונבחנות השפעותיו השונות על מערכת שירותי הרווחה.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2008יעקב קופ (עורך).

מערכת הבריאות – 2008

אופייה הציבורי של מערכת הבריאות בישראל ואיכות כוח האדם במקצועות הבריאות מאפשרים לכאורה קיומם של שירותים ברמה מקצועית גבוהה, הנגישים לכלל האוכלוסייה. אולם מתברר, כי במהלך השנים התרחבו הפערים בין קבוצות אוכלוסייה, בכל הקשור למצב הבריאות ולנגישותן לשירותים. מגמה זו מתרחשת על רקע צמצום עקבי של השתתפות המדינה במימון המערכת והיא מעיבה על ההישגים, אשר הושגו בעבר. לצד התפתחות זו חלה שחיקה של ההשקעה בתשתיות חיוניות, ותחזיות, המתריעות על המחסור העתידי בכוח אדם במערכת, מצביעות על העדר מימוןמספיק למערכת הבריאות, לצורך תחזוק התשתיות הציבוריות הקיימות והתאמתן לצורכי האוכלוסייה בעתיד.

הפרק סוקר השנה ממדים שונים של התפתחות מערכת הבריאות. הסעיף הראשון סוקר את התפתחות ההוצאה הלאומית על שירותי הבריאות ואת השינויים בהרכב המימון שלה, תוך השוואה למדינות OECD. ממד נוסף של סוגיית המימון עוסק בהוצאה על בריאות מסך התצרוכת ומסך-כל הוצאות משקי הבית ומבליט את הבעייתיות של עליית המימון הפרטי. הסעיף השני מעמיד במרכז את קופות-החולים, ספקיות השירותים, מן ההיבט של מקורות המימון העומדים לרשותן, ובהתייחס להרכב המבוטחים שלהן. הסעיף השלישי מתייחס ליחסי הגומלין בין סל השירותים הבסיסי, אותו הקופות מחויבות לספק מכוח החוק, לבין סלי השירותים, שהתפתחו במסגרת "תכניות השב"ן" – התכניות לשירותי בריאות נוספים (הביטוח המשלים) – אותן מציעות קופות-החולים למבוטחיהן. שאלת הכללתן של תרופות מצילות חיים בתכניות השב"ן של הקופות מוצגת כהדגמה לסוגיה זו. הסעיף האחרון של הפרק, סעיף 4, מציג כמה מן הממדים המקובלים בתחום בריאות האוכלוסייה, ומתמקד בהישגים בתחום תוחלת החיים בישראל ובתחום תמותת תינוקות.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008יעקב קופ (עורך)

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008

מאמצע שנת 2003 ועד להאטה הנוכחית גאתה הפעילות הכלכלית בישראל. ניתן להצביע על הישגים רבים, המשקפים את התעוררות המשק במהלך אותה תקופה, הן ברמה המצרפית, כמתבטא בצמיחת התוצר והתוצר לנפש, והן במרכיבים חשובים בה, כדוגמת הגידול בהשקעות זרות בישראל, גידול במספר ובשיעור המועסקים במשק וירידה בשיעור האבטלה, כל זאת תוך עלייה ריאלית בשכר, הן במגזר הפרטי והן בשירותים הציבוריים. את השגשוג הכלכלי ניתן היה לנצל לצמצום אי-השוויון הכלכלי, בין היתר על-ידי השקעה באוכלוסיות חלשות במישורים השונים, אולם מממצאים, המשתקפים בין היתר בדו"ח הנוכחי, נראה שהזדמנות זו הוחמצה ופירות הצמיחה לא חלחלו – לפחות לא במידה מספקת – לכל שכבות האוכלוסייה.

אנו נמצאים עתה בעיצומו של משבר כלכלי עולמי, אשר לצערנו לא פסח על המשק הישראלי. כתוצאה מכך צפויה הרחבת מעגל הנתמכים על-ידי גורמי הרווחה, גידול בהיקף הזכאים לקצבאות מחליפות שכר של הביטוח הלאומי ועומס מוגבר על מערכות חברתיות שונות. הלחימה ברצועת עזה צפויה להטיל בשנת התקציב הנוכחית עומס נוסף על מערכת הביטחון. בעת שכזו, הדאגה לקבוצות החלשות בחברה הופכת להיות נושא מורכב ביותר. דווקא בשעה זו נבחנת עוצמתה של הסולידריות החברתית ונבחנים הלכה למעשה סדרי העדיפויות החברתיים של הממשלה. למסכת האילוצים, שהוזכרו לעיל, יש להוסיף את העובדה, שבראשיתה של שנת 2009 אין עדיין תקציב מאושר, ולמעשה התקציב, לפיו תתפקד הממשלה בחודשים הראשונים של שנה זו, יתבסס על התקציב שאושר בזמנו לשנת 2008 – עובדה זו עלולה להביא למצב בו ברבעון הראשון של שנת 2009 לא יהיה ביטוי תקציבי לצרכים הרלוונטיים לעת הזאת. אחד האתגרים החשובים, שיעמוד בפני הממשלה שתיבחר, יהיה למצוא את הדרך לדאוג לחלשים בחברה ולפעול לצמצומם של הפערים החברתיים-כלכליים, וזאת במקביל למדיניות כלכלית, שמטרתה להציב את המשק הישראלי על מסלול של צמיחה מחודשת.

הסקר החברתי – 2008

הסקר מהווה תוספת חשובה לתמונת המצב החברתי, המוצגת בדו"ח השנתי של המרכז. כמדי שנה, גם השנה הוצגו מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי להבטיח שבתחומים אלה, בהם נשאל הציבור כמה וכמה פעמים, ניתן יהיה לעקוב אחר השינויים החלים בעמדותיו. חלק מהשאלות, הנוגע ישירות במרכיבים הבסיסיים ביותר של תחושת הרווחה החברתית, מהווה בסיס לחישובו של "מדד טאוב" לביטחון חברתי, מדד מספרי, המכּמֵת את תחושת הביטחון החברתי, מעבר למה שניתן ללמוד מתשובות לשאלות בודדות. השימוש במדד כזה להשוואה על פני זמן ולהשוואה בין קבוצות מתוך האוכלוסייה, שהמדד מחושב להן בנפרד, מרחיב ומעשיר את ההתרשמות מעמדותיו ותחושותיו של .הציבור

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

 

 

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2008

שלוש השנים האחרונות התאפיינו בצמיחה כלכלית מרשימה, שבאה לאחר האטה בפעילות הכלכלית בשנים שקדמו להן, 2003-2001. להאטה באותן שנים תרמה הממשלה, בהנהיגה מדיניות פיסקלית מצמצמת חריפה, שהקטינה את הצריכה הציבורית ובלימה זו התגלגלה לחלקים שונים של המשק. בשנים שלאחר מכן, מאמצע שנת 2003, חלה התעוררות ניכרת, כמשתקף במדדים השונים. בין היתר חלה התעוררות בשוק העבודה: קצב הגידול במספר המועסקים ב-2002 עמד על 0.9 אחוז, ומאז חלה עלייה מואצת לקצב גידול של 3.2 אחוזים בממוצע שנתי. במקביל לכך ירד שיעור האבטלה ב-3.4 נקודות אחוז ושנת 2008 צפויה להסתיים עם שיעור אבטלה ממוצע של 6.3 אחוזים. שיעור התעסוקה בקרב גילאי 64-25 נמצא במגמת עלייה מאז 2003 והוא עומד בשנת 2007 על 70 אחוז. גם השכר נמצא בעלייה ריאלית רציפה, מאז שנת 2003, הן במגזר הפרטי והן בשירותים הציבוריים.

הפעילות הערה במשק תרמה לגידול בהכנסות ממסים והביאה לכך שהגירעון ירד מרמת שיא של 5.3 אחוזים בשנת 2003 לאחוז אחד ב-2006, ועד לאיזון תקציבי ב-2007 ולירידה בחוב הציבורי כאחוז מהתוצר. למרבה הצער, השיפור במצב הכלכלי לא גרר עימו שיפור חברתי. דו"ח זה, בפרקיו השונים, מצביע על חסרים בתחומים החברתיים השונים ועל כך, שתקציב המדינה לא הותאם לצרכים החברתיים. הדו"ח מעלה חלופות שיאפשרו קידום חברתי בד בבד עם צמיחה כלכלית – כמובן במגבלות הזמן ומכאובי המשבר העולמי והמקומי.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

תעסוקה, אבטלה ושכר – 2008

הצמיחה במשק, שהואטה במחצית השנייה של 2008, הקיצוצים בתשלומי ההעברה ותכניות מ"רווחה לעבודה" הביאו להתרחבות התעסוקה בכל הענפים ואף לכניסה מוגברת של אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה. עם זאת, שיעור האבטלה נותר גבוה, יחסית, בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה, בעיקר עקב חוסר התאמה בין ההון האנושי הנדרש כיום למשק, לבין זה המוצע על-ידם. היות שמדיניות התעסוקה  שהופעלה לא לוותה בתכניות כספיות תומכות עבודה, הכניסה לשוק העבודה כשלעצמה לא הבטיחה יציאה ממעגל העוני. למרות העלייה שחלה, כאמור, בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה, הרי המשבר בכלכלה העולמית וההאטה המסתמנת בעקבותיו, ברבעון האחרון של 2008, כבר הביאו לפיטורי עובדים בענפי משק שונים, כולל בהיי-טק. במצב זה גוברים החששות, שעם עליית האבטלה, יהיה קשה להבטיח את הישארותם של המצטרפים החדשים לשוק העבודה, מקרב האוכלוסיות החלשות יותר (עובדי קבלני כוח אדם, גברים חרדים ונשים ערביות). החשש הוא, שהם צפויים להיות ראשונים להיפגע מההאטה בביקוש לעובדים עקב ההתפתחויות הנזכרות.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008

סיכומים בתחומים הבאים: התפתחויות הכלכליות; תעסוקה, אבטלה ושכר; הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים; מערכת החינוך; מערכת הבריאות; שירותי הרווחה האישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החברתי – 2008.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2008, יעקב קופ (עורך)

מאפייני פריסת המורים בבתי-הספר ומדיניות העדפה המתקנת

העבודה בחנה את הקשר בין מאפייני המורים בבתי-הספר לבין מדדי הטיפוח שלהם, על מנת ללמוד האם הפריסה בפועל של המורים בבתי-הספר תואמת מדיניות העדפה המתקנת.

 במחקר נמצא, שלא קיימים הבדלים באיכות המורים (לפי הקריטריונים המדידים המקובלים) בין בתי-הספר לתלמידים יוצאי אוכלוסיות שונות וממצא זה מוצג כ"מפתיע" על-ידי המחברים. עוד הסתבר, שהמורים בבתי-הספר לאוכלוסיות החזקות אינם "יקרים" יותר למערכת, אלא ההיפך. כלומר, שמתקיימת ההעדפה תקציבית בכיוון הנכון, אולם בכל זאת "קיימים פערים גדולים ומובהקים בין תלמידים בבתי-ספר לפי מדד הטיפוח" ולכן "ההסבר לפערים איננו טמון במאפייני המורים, כנמדד בוותק, בהשכלה ובשכר שלהם".

אסטרטגיות לצמצום פערים חברתיים-כלכליים

בדיון אצל נשיר המדינה הציב הנשיא אתגר בפני חוקרי מרכז טאוב ויזם הקמת כוח משינה משותף לו, לשר הרווחה והשירותים החברתיים ולמרכז טאוב. כוח המשימה נתבקש לבחון את הדברים באופן מקיף ולהציע אסטרטגיה להתמודדות עם הפעריםשתביא לצמצומם המרבי.

הגנה על נוטלי משכנתאות: אחריות המדינה לרשתות הביטחון

ברוב שנות המדינה לא התעורר צורך להתמודד עם קשיים של לווים בהחזרת תשלומי המשכנתא. גם לא התפתחו כלים נאותים להגנה על נוטלי המשכנתאות. ד"ר בן שטרית מציעה כיוון לפיתרון – "לבטח" את נוטלי המשכנתאות, בהתערבות המדינה, כדי להבטיח שלא ייקלעו למצב בו אי-פירעון המשכנתא יחשוף אותם לפינוי ולחובות שיישארו גם לאחר הפינוי.

המחקר המוצג בחוברת מלווה בדברים שעלו בדיון מומחים בתחום הדיור בישראל, שתגובותיהם מעידות עד כמה מגוונות פניה של הסוגיה אשר הוצגה, ובעקבותיה עלו שאלות נוספות, בנוגע למעורבות המדינה בתחום הדיור.

מערכת הבריאות – 2007

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם (במיוחד בקרב הגברים); ותמותת תינוקות נמוכה מהממוצע של מדינות OECD, אף כאשר שיעור היילודים במשקל נמוך בישראל, המתואם עם תמותת תינוקות גבוהה, בדרך-כלל, גבוה בהרבה בהשוואה למדינות אירופה. גורמים רבים, זולת שירותי הריפוי והמניעה, משפיעים על תוחלת חיים ועל תמותה וביניהם כאלה הקשורים לתרבות, להשכלה ולאורח חיים. יחד עם זאת, למערכת הבריאות יש תפקיד מרכזי במניעה ובהתמודדות עם מצבי תחלואה, והיא תורמת מצידה להישגים שתוארו, באמצעות המדדים האמורים לעיל.

אופייה הציבורי של מערכת הבריאות, כמו גם איכותו של כוח האדם במקצועות הבריאות, מאפשרים לכאורה קיומם של שירותי בריאות ברמה מקצועית גבוהה, הנגישים לכלל האוכלוסייה. יחד עם זאת, במהלך השנים האחרונות, התרחבו הפערים בין קבוצות האוכלוסייה, בכל הקשור למצב הבריאות ולנגישות לשירותים. מגמה זו מתרחשת על רקע צמצום עקבי של השתתפות המדינה במימון המערכת והיא מעיבה על ההישגים, אשר הושגו בעבר על-ידי מערכת הבריאות.

כמדי שנה, הפרק סוקר ממדים שונים של התפתחות מערכת הבריאות. החלק הראשון סוקר, ראשית, את ההוצאה הלאומית על שירותי הבריאות ואת השינויים בהרכב המימון שלה, תוך השוואה למדינות OECD. בהמשך סקרנו את ההתפתחויות העיקריות במערך האשפוזי והתפתחויות מרכזיות של כוח האדם במערכת הבריאות. החלק השני של הפרק מתמקד במשמעויות של אי-השוויון בבריאות ובשירותי הבריאות, כפי שעולה ממדדי הבריאות של האוכלוסייה, מהנגישות לשירותי הבריאות ומהבדלים בתשתיות בין אזורי הארץ השונים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

 

מערכת החינוך – 2007

הסקירה פותחת בהצגת ההתפתחויות העיקריות והשינויים שחלו בעשור האחרון באוכלוסיית התלמידים והמורים במערכת החינוך. בסעיף השני של הסקירה אנו מתייחסים למשאבי המדינה המופנים לחינוך, כמתבטא בהוצאות הממשלה ובחלקן מן ההוצאה הלאומית לחינוך, וכמתבטא בתקציב המדינה. הסעיף השלישי של הסקירה מוקדש השנה לדיון בשינויים שחלו במדיניות משרד החינוך כלפי צמצום הפערים במערכת החינוך והעדיפות הניתנת לקידום אוכלוסיות חלשות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2007

עם זאת, דווקא על רקע השיפור הכללי, בולטת עוד יותר מצוקתן של שכבות אוכלוסייה מסוימות, שפירות הצמיחה הכלכלית אינם מחלחלים אליהן. הניסיון של השנים האחרונות מלמד, כי נדרש זמן רב, כדי שאמצעים מקרו-כלכליים מעודדי-צמיחה ייטיבו עם השכבות החלשות, וההישגים חלקיים ואינם מספקים. לכן, על מנת להתמודד ביעילות עם בעיות כלכליות-חברתיות, הממשלה צריכה להפעיל גם מגוון אמצעים ישירים וממוקדים.

קביעת המדיניות ובחירת האמצעים הרצויים לקידום רווחתן של אוכלוסיות חלשות לוקות בחסר, בין השאר, בשל קשיים בזיהוי ובמדידת עלויות ותועלות, ובמיוחד – בהשוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. הסקירה נועדה לתרום לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית של הממשלה בשיפור התשתית העובדתית. היא מתארת בעקיבות עם סקירות קודמות את ההתפתחויות הרב-שנתיות, ועומדת על המגמות העיקריות בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים. כמו כן, היא מנסה להעריך במידת האפשר את מידת היעילות בהקצאת המשאבים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

 

 

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007

המשק הישראלי מתנהל בתנופה רבה זה מספר שנים, ואף לשנה הקרובה ההערכות המקובלות הן, שהצמיחה תמשיך להיות גבוהה בהשוואה למדינות אירופה המפותחות. התמונה בצד החברתי היא פחות מעודדת. החברה הישראלית ניצבת לאורך כל שנות קיום המדינה בפני אתגרים לא קלים, והיא אף עמדה בכמה מהם בהצלחה ניכרת, אבל כמה מבעיות היסוד לא נפתרו. בראש ובראשונה בולטים הקיטוב בהכנסות ושכיחות העוני, ומשמעות הדבר, שלא הכל אכן נהנים מהצמיחה הכלכלית.

הדו"ח שלפנינו סוקר את המערכות החברתיות המרכזיות של ישראל ואת ההתפתחויות שחלו בהן בשנה זו, על רקע המגמות של השנים האחרונות.

הסקר החברתי – 2007

הסקר נועד להצביע על תחושת הרווחה ותחושת הביטחון החברתי של הציבור בישראל ועל עמדותיו בסוגיות חברתיות שונות. גם השנה הקפדנו, כמדי שנה, להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי שתהיה בידינו התרשמות על המגמות שהתפתחו בעמדות הציבור. עם זאת, הוספנו מספר שאלות חדשות, בתחומים שהערכנו שהם עומדים במוקדי הדיון הציבורי לאחרונה. הסקר מהווה תוספת חשובה לתמונת המצב העולה מהדו"ח השנתי של המרכז, בהצביעו, באופן כללי, על המשך המגמות שנצפו בשנים האחרונות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

תעסוקה ושכר – 2007

ההתאוששות מתבטאת בגידול שחל במדדים העיקריים בתחום זה: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי, שעמד בראשית העשור על 54 אחוז, עלה ל-56.7 אחוז ברבע השלישי של 2007. מספר המועסקים במשק עלה מ-2.3 לכ-2.8 מיליון, ואילו שיעור האבטלה, שהגיע לרמת שיא של כמעט 11 אחוז במחצית השנייה של 2003, ירד בהתמדה לכדי 7.3   אחוזים ברבע השלישי של 2007 – השיעור הנמוך ביותר מאז 1997. גם השכר הממוצע במשק, שירד בשנות ההאטה, שב ועלה לכדי כ-7,813 ש"ח (באוגוסט האחרון). מגמות אלו הושפעו מהצמיחה המהירה של המשק, שהחלה כבר במחצית השנייה של 2003, אולם בשל נטייתם של שוקי עבודה להגיב באיחור מסוים על התאוששות בפעילות הכלכלית במשק, השיפור בשוק העבודה הורגש רק ב-2005 עם התבססות הצמיחה. התחזית לשנים הקרובות צופה המשך האצה בתעסוקה ושיפור במדדים הנזכרים, בהינתן המשך הצמיחה בכלכלה העולמית והמקומית.

הפרק בוחן בפירוט את ההתפתחויות בשוק העבודה ובמדדים שהזכרנו ועומד על ההיבטים המרכזיים במדיניות התעסוקה בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותיים חברתיים 2007.

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2007

תכליתן לספק רשת הגנה לפרטים ולמשפחות, במקרים של העדר (או התמעטות) הכנסה מעבודה ו/או בשל הוצאות נוספות, בגין מגוון נסיבות. התכניות מתמקדות בהקלה על עוני; בשמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; בפיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; בהשתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; בהגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; במתן פיצוי על אובדן או פגיעה; בחלוקה מחדש של המשאבים בחברה; ובהגברת השוויון המגדרי. ההוצאה הציבורית על התכניות הללו ב-2007 מסתכמת ב-42 מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-41 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו.

שירותי הרווחה האישיים – 2007

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים ובידי מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, בעוד הספקת רוב השירותים הועברה לאחריותם של ארגונים לא-ממשלתיים (וולונטריים ופרטיים-עסקיים).

שירותי הרווחה האישיים מעניקים סיוע למגוון רחב של קבוצות באוכלוסייה – ילדים ובני נוער בסיכון, זקנים מוגבלים, משפחות במצבי מצוקה ומשבר, ובכללן משפחות חד-הוריות ומשפחות עולים, אנשים עם פיגור, נכים, מכורים לאלכוהול ולסמים, ודרי רחוב. שירותים אלו מתרכזים אפוא בהענקת סיוע לאוכלוסיות המהוות את החוליות החלשות והפגיעות ביותר בחברה הישראלית.

פרק זה, הסוקר ובוחן את מצב שירותי הרווחה האישיים, כולל שלושה חלקים. החלק הראשון מציג בצורה תמציתית את התפתחות ההוצאה הממשלתית לשירותי הרווחה האישיים ואת השינויים שחלו בה בשנים האחרונות. החלק השני סוקר את הסוגיות המרכזיות המאפיינות ומעסיקות שירותים אלו. החלק השלישי בוחן בהרחבה שתיים מהסוגיות: התמודדות של שירותי הרווחה המקומיים עם בעיית העוני; ואי-השוויוניות בין יישובים, ובמיוחד בין יישובים יהודיים וערביים בשירותי הרווחה המסופקים לאוכלוסייה.

המאמר הופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007

הפרק סוקר את ממצאי המחקר של המרכז בנושאים הבאים: ההתפתחויות הכלכליות;  תעסוקה ושכר; הוצאות  הבריאות; שירותי הרווחה האישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החרתי. הממשלה על השירותים החברתיים; מערכת החינוך; מערכת

הפרסום המלא הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007, יעקב קופ (2007)

הקטנת גודל הכיתה: משמעויות תקציביות וחינוכיות

בעבודה המוצגת כאן שני רבדים: רובד אחד בחן את עצם נחיצותה של ההחלטה, לאמור – האם הצורך בתחום זה חמור מצרכים אחרים של המערכת, להם נדרש פתרון? או שמא ראוי היה להסב את המשאבים הנוספים שיידרשו ליישום ההחלטה הזאת ולהפנותם לכיוונים בעלי עדיפות גבוהה יותר? ברובד השני מוצגות תוצאות של סימולציות, שנעשו כדי להעריך באופן מפורט את המשאבים שיידרשו ליישום ההחלטה, במונחי שקלים ובמונחי כוח אדם; וכן נבחנות המשמעויות הרחבות יותר של הצעד.

קווים למדיניות זיקנה בישראל: הזיקנה בין נטל לנכס

גם בהקשר הנוכחי של סוגיית ההזדקנות והזיקנה נתייחס לשני הממדים של מצרף זה, בדגש מיוחד על היבטים של "נטל" לעומת "נכס" בביטויה של המדיניות במערכת הציבורית.

השתקפות מדיניות הזיקנה בתקציב המדינה מוצגת במאמר על רקע ההתפתחויות הדמוגרפיות והחברתיות שחלו באוכלוסיית הקשישים בישראל. סוגיות תעסוקה ופנסיה, שהן מהנגזרות הראשיות של השילוב בין דמוגרפיה ומשאבים כלכליים, נדונות בהמשך, ולאחר מכן נסקרים חוק הסיעוד והתפתחותו כ"מקרה מבחן" (case study) בניתוח מדיניות. הדיון המסכם מציג את ההשלכות של נושאים אלו על סוגיית הזיקנה כ"נטל" או כ"נכס". הדילמה שבין "נטל" ל"נכס" מתעוררת במעבר מהממד האישי של הזדקנות אל המישור הכללי יותר של חברה ושל היחסים בין פרטים שונים בחברה.

רפואת הפה והשיניים: אחריות המדינה לתושביה

ב-1994, כאשר נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הושאר התחום הזה מחוץ למסגרת היישומית של החוק. כך הונצח מצב אשר שרר בפועל במערכת הבריאות הוותיקה, לאמור: קיימת בארץ מערכת ענפה ומפותחת של רפואת שיניים, הן מונעת והן קורטיבית, אך השירותים הללו אינם נחלת הכלל, וזוכים בה מי שיכולים ומוכנים לשלם עבור השירות.

התוצאה הברורה היא, כצפוי, אי-שוויון בנגישות לשירותי בריאות השן: מי שידו משגת קונה בכספו את השירות ככל שיידרש לו, והאחרים נמצאים מקופחים.

הבעיה הזאת נוגעת לכלל אזרחי ישראל, והיא הולכת וגוברת על פני השנים במיוחד בקבוצות שונות. לאחרונה, נחשפנו לממצא שלפיו מרבית הקשישים בישראל הגיעו לגיל זיקנה מבלי שנותרה בפיהם אף לא שן אחת. הדיוטות בתחום הרפואה יכולים לחשוב שזו בעיה הנוגעת לאבר יחיד בגופו של האדם, אך למעשה היא כרוכה בחסר בריאותי מקיף, המשפיע על התפקוד הכללי של אדם אשר שיניו אינן מטופלות כראוי, או לא טופלו כלל במשך חייהם. מאמר זה בא להציג את הבעיה במלוא חריפותה, תוך בחינת המצב בארץ לעומת המצב בארצות אחרות.

מהפכת זכויות הילד והשירותים החברתיים לילדים

השינוי החברתי התבטא בשינוי משמעותי במדיניות החברתית כלפי ילדים בישראל ובשירותי הרווחה עבורם. העובדה שהשינוי התרחש במקביל לתהליך נסיגה וצמצום של מדינת הרווחה הישראלית רק מחדדת את גודלו, עד כדי הגדרתו כ"מהפכת זכויות הילד", מפני שבמהלך שנות ה-90 פותחו שירותים חדשים לילדים ועיצבו מחדש את השירותים הישנים, מתוך ראיית הילדים כבעלי זכויות. מאמר זה סוקר את התפתחות השירותים החברתיים לילדים על רקע מהפכת זכויות הילד ומתמקד בשינויים המבניים וה"אידיאולוגיים" שחלו כתוצאה ממנה.

הסעיף הראשון של המאמר סוקר בקצרה את ההתפתחות של זכויות הילד בעולם ובישראל. הסעיף השני עוסק בהשפעה של התפתחות זכויות הילד ותפיסתם על החוק הישראלי בשנות ה-90, תוך התמקדות בחקיקה החברתית. הסעיף הבא אחריו מתייחס למשמעות השינויים במערכת הרווחה ותפיסתם לגבי זכויות הילד ומעמדו. הסעיף הרביעי מציג את החסרים במערכת הרווחה או את האתגרים המוצבים עדיין לפתחה. בסיום המאמר מוצגים סיכום קצר ומסקנות.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה

השוני מתייחס בעיקר לקליטה הראשונית עד לתום השנה הראשונה. בראשית שנות התשעים נזנח במידה רבה מסלול הקליטה הדומיננטי, שעל פיו מרבית העולים הוכוונו מיד עם נחיתתם בנתב"ג למסגרות מעבר מוסדיות ("מרכזי קליטה"), עתירות שירותים בעין, שסיפקו לעולה ולמשפחתו רשת ביטחון, כמענה לצורכיהם המיוחדים בשלב הראשוני להשתלבותם בארץ.

הפרק כולל תאור וניתוח היסטורי-כרונולוגי של תהליכי עיצוב מדיניות הקליטה הישירה תוך זיהוי הגורמים האידיאולוגיים, הכלכליים, הפוליטיים והארגוניים, שהוליכו לשינוי המדיניות; וכן ניתוח מכלול הגורמים והאינטרסים, אשר עכבו/קידמו את תהליך קבלת ההחלטות להפעלת המדיניות החדשה ויישומה בשטח. בהמשך יידונו הסוגיות המרכזיות בתחום מדיניות הרווחה העולות מחקר האירוע והלקחים לעיצוב המדיניות החברתית בישראל.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי – למה דווקא בשנת 1994?

מדוע כשלו כל הניסיונות לחקיקת החוק עד לשנת 1994, ומה היו התנאים והסיבות שגרמו לכך שהצעת החוק משנת 1992 הובאה לכדי סיום ביוני 1994. על שאלות אלה ואחרות ינסה מאמר זה לענות.

לגבי כל אחד מהגורמים המאמר יבחן את מידת תרומתו לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כן תיבחן השאלה, האם הרכיבים שתרמו לחקיקת החוק בשנת 1994 המשיכו להתקיים לאחר אמצע שנות התשעים; זאת, כדי להעריך האם חקיקת החוק התאפשרה כתוצאה מפתיחת "חלון הזדמנויות" צר, חד-פעמי ומוגבל בזמן, או שמא לידתו של החוק הייתה מחויבת המציאות והייתה מתרחשת בכל מקרה.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הפרטת השיכון הציבורי: שינוי או המשכיות במדיניות הדיור

בסוף שנות השישים התקרב מספר היחידות בדיור הציבורי ל-206,000, כ-23 אחוז ממלאי הדירות במדינה. אולם מאז, משקל הדיור הציבורי ומספר הדירות בבעלות ציבורית הלכו והצטמצמו. בתחילת שנת 2006 הדיור הציבורי כלל רק עוד כ-76,000 יחידות, שהיוו קצת יותר מ-2 אחוזים מהמלאי הכולל של הדירות במדינה (סמנכ"ללאכלוס של משרד השיכון, כנס של ידיד 2.2006). ירידה זו נבעה משני תהליכים: הפסקת הבנייה לשכירות ציבורית ומכירת דירות לדיירים, שהחלה כבר בשנות החמישים. הפרטת הדיור הציבורי באה לכאורה לשיאה בשנת 1998 עם חקיקת חוק הדיור הציבורי בכנסת, שאמור היה לאפשר לכל דייר בדיור הציבורי לרכוש את דירתו בתנאים נוחים ביותר.

הפרטת הדיור הציבורי מהווה מהפך עקרוני במדיניות הדיור של הממשלה, המתבטא במעבר ממתן עזרה בעין לנזקקים לחלוקה של נכסי המדינה לדיירים. התהליך מעורר מן הסתם תהיות רבות לגבי הרקע, הסיבות, המטרות והמניעים של השינוי. מאמר זה מנסה לענות על השאלה, איך נוצר המפנה היסודי בתפיסת מדיניות הדיור בישראל, אם כי הוא קרה בתקופה שבה ההפרטה נהפכה למנטרה כלכלית דומיננטית במדינה (בורוכוב וורצברגר, 2001). אבל, כפי שנראה להלן, המציאות הייתה שונה במקצת מהכוונות של יוזמי חוק הדיור הציבורי, שהתקבל ב-1998.

המאמר מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון (סעיף 2) עוסק ברקע העיוני להפרטת הדיור הציבורי. כבסיס לדיון, הוא מנסה להבהיר כמה ממושגי היסוד של מדיניות דיור ושל שוק הדיור, כגון הצורך במעורבות הממשלה וצורותיה, צורות הבעלות והפרטת הדיור הציבורי. החלק הבא (סעיף 3) דן בשוק הדיור בישראל. הוא מתאר את התפתחותו ובעיותיו המרכזיות, שהיוו את הרקע להפרטת הדיור הציבורי. סעיף 4 עוסק בתהליך קבלת חוק הדיור הציבורי, בשחקנים המעורבים בו ובמניעיהם. החלק האחרון (סעיף 5) מסכם את הממצאים העיקריים ודן בחוק הדיור הציבורי כדוגמה לשינוי מדומה במדיניות חברתית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

אידיאולוגיה, פדגוגיה ומדיניות החינוך בישראל

במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיים של התלמידים. במאמר הנוכחי נעמת את שני קווי המדיניות המרכזיים הללו תוך בחינת הדינמיקה של התפתחותם ומשמעותם לגבי מדיניות החינוך בישראל: המרכיבים המרכזיים של כל מדיניות, השחקנים שהיו מעורבים בפיתוחם ותוצאות המדיניות לגבי מערכת החינוך.

נקודת המוצא לדיון היא, ששני קווי המדיניות מבטאים אידיאולוגיות חברתיות-פוליטיות כלליות. אלו, בתורן, מכתיבות התייחסות פדגוגית מסוג מסוים כלפי מערכת החינוך, בבחינת "מה לא בסדר במערכת החינוך ומה צריך לתקן בה". התייחסות פדגוגית זו היא העומדת בבסיס קו המדיניות המרכזי בו נוקטת המערכת, על עירוב השותפים השונים למדיניות, והתוצאות של המדיניות שננקטה. לא ניתן, אם כך, להבין את המדיניות עצמה ללא הבנה מוקדמת של הרקע החברתי-פדגוגי שלה.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הפרטה חלקית של שירותי רווחה אישיים

כתוצאה מכך חלק נכבד מן השירותים, שהממשלה מחויבת מתוקף החוק או מעוניינת לספקם לאוכלוסיות שונות, ניתנים באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים, ובתוכם ארגונים וולונטריים (מלכ"רים) וארגונים עסקיים. עם זאת, בשנים האחרונות התהליך הואץ במידה ניכרת, בהיותו נישא על כפיהם של מעצבי המדיניות החברתית (שרים ועובדים בכירים במשרדים החברתיים), ועל-ידי גורמים כלכליים, פוליטיים ומקצועיים שונים. לפי גישתם, ההפרטה היא מתכון לתיקון ליקויים שונים בתפקודן של מערכות השירותים הללו, שהמדינה והרשויות המקומיות ממלאות בהן תפקיד מרכזי.

הפרק מתרכז בתיאור ובניתוח היישום של מדיניות ההפרטה בשירותי הרווחה האישיים. התהליך המקיף והמואץ של ההפרטה המתרחש בתחום זה משתקף היטב בשתי תופעות מרכזיות: הראשונה, מרבית שירותי הרווחה הממלכתיים והעירוניים ממומנים על-ידי הממשלה והרשויות המקומיות, אך מסופקים על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים, הכוללים ארגונים וולונטריים וארגונים פרטיים-עסקיים. והשנייה, הנתח העיקרי של ההוצאה הממשלתית והמקומית, המיועד לשירותים אלה, מועבר כיום לאותם ארגונים (תמונה מלאה של ההפרטה בשירותים אלו וחלוקת ההוצאה הממשלתית תוצג בהמשך העבודה).

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

עיצוב מדיניות הרווחה בישראל, 2000-2005

בין הגורמים העיקריים היו השינויים הפוליטיים-אידיאולוגיים, שהתחוללו בארץ בשנים 2005-2000; השינוי הרדיקלי שהתחולל באופי משטר הרווחה שהיה נהוג במדינת ישראל; השינויים הארגוניים שהונהגו במבנה מערכות הרווחה בשנים אלה; השינויים הפרוגרמטיים, שהוכנסו בחלק גדול של תכניות הרווחה, במטרה לשנות לטווח הארוך את אופיים ומהותם; והקיצוצים הנרחבים שנעשו במרבית תכניות הרווחה והביטחון הסוציאלי, שהופעלו מטעם המדינה. כל אלה קשורים זה בזה, וביחד הם פעלו ופועלים להביא לתמורות מרחיקות לכת באופייה של החברה הישראלית ובתנאי החיים בה של קבוצות רחבות באוכלוסייה. מטרת מאמר זה לתאר את השינויים הללו ולבחון את משמעותם החברתית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות

קביעת מדיניות מאופיינת בהעדפות, בבחירה בין חלופות שונות ובקבלת החלטות המנחות פעילויות והתנהגויות בכל תחומי החיים. אך יש להדגיש, שגם הימנעות מקבלת החלטות בנושא מסוים היא בחירה המשקפת מדיניות.

 המאמרים בקובץ בוחנים אפוא קשת רחבה של אירועי קביעת מדיניות בתחומים חברתיים שונים, חושפים את התמורות הרבות שעברה מדינה הרווחה הישראלית ואת הגורמים שהשפיעו עליהם ומצביעים על הסתירות וקווי הדמיון והשוני, המשתקפים במגמות ההתפתחות של המדיניות החברתית בישראל בתחומי השירות השונים.

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006

סימניה ניכרים עד היום, והישועה המקווה – שהתבססה על מצעי המפלגות לפני הבחירות ועל קווי היסוד שהותוו על-ידי הממשלה החדשה – בוששה לבוא. בימיה הראשונים של הממשלה עוד ניתן היה לצפות לחידוש פניה של מדינת הרווחה אך תכניות בכיוון זה נכנסו להקפאה עמוקה אחרי המלחמה.

המערכות הציבוריות בישראל עוסקות עתה בהפקת לקחים ממה שאירע ובבירור שאלות נוקבות הסובבות את ההתפתחויות שהיו ואת אלו שעדיין צפויות לנו. מרכז טאוב הקדיש את עיסוקו למישור החברתי במובנו הרחב ביותר – במסגרת זו התקיים דיון במרכז ובעקבותיו הוכנה סידרת תזכירים, שהועברו לממשלת ישראל ולכנסת. האירועים בצפון המדינה חיזקו את ההכרה, שלכידות חברתית היא המפתח ליכולתה של מדינת ישראל להתאושש מפגעיה של המלחמה ולהיערך לימים יבואו. המדינה לא הייתה ערוכה להתמודד עם התקפות טילים ממושכות על שליש משטחה וחמישית מכלל אוכלוסייתה – על כך אין עוררין. אך אף אם השלטונות היו נערכים כראוי ובעוד מועד, הניסיון המצטבר של ישראל הוא שלא הכל היו זוכים לטיפול הטוב ביותר כדי לצמצם את ההיפגעות מטילים ולאפשר התפנות לאזורי רגיעה. על אחת כמה וכמה, כאשר היערכות כזאת לא התרחשה בפועל (לפחות לא בהיקף הנדרש), ויכולת ההיחלצות של הפרט ומשפחתו נגזרה מכוח מצבו הכלכלי והתפקודי האישי. הבריאים והמבוססים, שבין האזרחים המאוימים, יכלו להיחלץ ממצב הסיכון בכוח משאביהם הפרטיים. לא הכל ניצלו אפשרות זאת, אבל היא עמדה לרשותם. לא כן אנשים עם מוגבלויות ואנשים אחרים, שהיו גם חסרי משאבים מתאימים – הם נשארו במקומם בלית ברירה, עד שגורמים פרטיים ומלכ"רים, לצד הרשויות הממלכתיות, סייעו להם בכך.

הסקר החברתי – 2006

כמדי שנה גם השנה הקפדנו להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי להבטיח שבתחומים אלה, בהם נשאל הציבור כמה וכמה פעמים, תהיה בידינו אינדיקציה למגמות ברורות בעמדותיו. כמו כן, שוב כבשנים קודמות, שאלנו מספר שאלות חדשות בתחומים, הנוגעים לרווחת הציבור, שנבחרו בשל היותם במוקד הדיון הציבורי לאחרונה. הסקר מהווה תוספת חשובה והשלמה לתמונת המצב החברתית הכלולה בדו"ח השנתי של המרכז.

ערכנו השנה שלושה סקרים (בפברואר, ביולי ובספטמבר), חלקם מלאים וחלקם כללו את שאלות "מדד טאוב". כל אחד מהמועדים מייצג תקופה שונה של השנה, להלכה לפחות, בכל הנוגע לחברה ולכלכלה, ולממדים הביטחוניים והמדיניים. שנת 2006 הייתה עמוסת תהפוכות ומעניין לבחון, האם ועד כמה האירועים התכופים לאורך השנה השפיעו על תחושת הביטחון החברתי של הציבור כמתבטא ב"מדד טאוב" ועל יתר תוצאות הסקר. סקר פברואר נערך בתקופה שבראשות הממשלה עמד עדיין אריאל שרון, והתחזיות להמשכיות תהליכי ההתאוששות הכלכלית והמדינית היו בשיאן. סקר יולי נערך לאחר הקמת הממשלה החדשה בראשות אהוד אולמרט ולאחר שמערכת הבחירות הדגישה את "סדר היום החברתי", וסקר ספטמבר נערך לאחר תום מלחמת לבנון השנייה ועם ראשית החזרה לשיגרת החיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2006

מערכת זו כוללת שורה ארוכה של תכניות, המופעלות ברובן על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך גם באמצעות משרדי ממשלה אחרים (הביטחון, האוצר, המשרד לקליטת עלייה) ואף באמצעות השוק החופשי (תכניות פנסיה תעסוקתיות). לתכניות הכלולות במערכת הביטחון הסוציאלי מוצבות מספר מטרות מוגדרות – הקלה על עוני; שמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; פיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; השתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; הגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; מתן פיצוי על אובדן או פגיעה; חלוקה מחדש של המשאבים בחברה; והגברת השוויון המגדרי. ההוצאה הציבורית על התכניות הללו ב-2006 מסתכמת ב-44.5  מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-42 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006,  יעקב קופ (עורך).

שירותי הרווחה האישיים – 2006

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם, ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה ומחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, בעוד אספקת רוב השירותים הועברה זה מכבר לאחריותם של ארגונים לא-ממשלתיים, ובהם ארגונים וולונטריים (עמותות) וארגונים פרטיים-עסקיים.

פרק זה, הבוחן את מצב שירותי הרווחה האישיים, כולל שלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון סוקר את המבנה, הרכיבים והמאפיינים של תחומי השירות העיקריים הכלולים במערך שירותי הרווחה האישיים, ואת סקירת השינויים העיקריים שחלו בהוצאה הממשלתית המיועדת לשירותים אלה בשנים האחרונות. החלק השני ממקד את הדיון בכמה מאפיינים ובעיות עיקריות של השירותים, ומצביע על דרכים אפשריות להתמודד עמן. החלק השלישי סוקר בקצרה את ההיחשפות של המאפיינים והבעיות של השירותים באופן תפקודם בעת המלחמה בצפון, בקיץ 2006, ומעלה המלצות לשיפור יכולתם להתמודד עם מצבי חירום בעתיד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2006, יעקב קופ (עורך).

מערכת הבריאות – 2006

שירותי הבריאות מעוגנים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי והם ניתנים תמורת השתתפות נמוכה, יחסית, של הציבור. את ההישגים בתחום בריאות האוכלוסייה ושביעות הרצון משירותי הבריאות יש לזקוף לזכות אופייה הציבורי של מערכת הבריאות בארץ ולזכות רמתו ואיכותו של כוח האדם בשירותי הבריאות. יחד עם זאת, נותרו מספר בעיות, שהמערכת טרם התגברה עליהן והן מעיבות על ההישגים אשר הושגו ואף משתקפות בירידה בשביעות הרצון של הציבור מן השירותים, ובהן במיוחד בעיית אי-השוויוניות בנגישות לשירותים, והעלויות הגוברות של המערכת.

כמדי שנה, הפרק סוקר ממדים שונים של התפתחויות במערכת הבריאות תוך הדגשה של סוגיות, אשר הטיפול בהן עשוי לשפר את תפקוד המערכת ולהבטיח מניעה של פגיעה בבריאות האוכלוסייה. החלק הראשון של הפרק מוקדש לסקירה. הסעיף הראשון עוסק בסוגיית ההיקף המיטבי של ההוצאה על שירותי הבריאות תוך השוואה למדינות OECD. בסעיף השני נבחן הרכב המימון של המערכת והשפעתו על השוויוניות, כאשר הדגש מופנה לעליית חלקו של המימון הפרטי בשנים אחרונות. הסעיף השלישי מוקדש לכוח האדם במערכת הבריאות ובסעיף האחרון יוצגו ממדים נבחרים של רמת הבריאות בישראל, לרבות התפתחויות אחרונות במדדי תמותת תינוקות ותוחלת חיים. החלק השני של הפרק דן השנה במשמעויות של אי-השוויון בבריאות ובשירותי הבריאות בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 2006

החלק הראשון של הסקירה עוסק בשינויים המרכזיים  המאפיינים את אוכלוסיית התלמידים ואוכלוסיית המורים. שינויים אלה משפיעים על אופייה ועל איכותה של מערכת החינוך. התהליכים העיקריים הפוקדים את המערכת אינם חדשים וכבר עמדנו עליהם בעבר, אך חשיבותם המרכזית והתמשכותם מחייבת אותנו לחזור ולתאר אותם בקצרה, כדי לחדד את ההבנה של ההתפתחויות וההשפעות שלהן. בחלקה השני של הסקירה נתמקד במשאבים המופנים למערכת החינוך, תוך ניתוח תקציב החינוך, ההגדרות השונות שלו וסקירת ההתפתחויות שחלו בתחום זה בשנים האחרונות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2006

בינתיים, האירועים הביטחוניים בקיץ 2006 קטעו את הצמיחה הכלכלית המואצת, ויצרו מציאות מדינית-ביטחונית המחייבת חשיבה חדשה לגבי סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים. בתנאים הקיימים, הבעייתיות של התמודדות עם סוגיות כלכליות-חברתיות נעשתה מסובכת וקשה יותר.

קביעת המדיניות הרצויה לקידום רווחתן של אוכלוסיות חלשות סובלת, בין השאר, מקשיים בזיהוי ובמדידת עלויות ותועלות, ובמיוחד – בהשוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. סקירה זו מבקשת לתרום לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית של הממשלה על-ידי שיפור התשתית העובדתית. היא מתארת בעקיבות עם סקירות קודמות את ההתפתחויות הרב-שנתיות ועומדת על המגמות העיקריות בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים, ובו בזמן מנסה להעריך במידת האפשר את יעילותן של ההוצאות.

המאמר מופיע בפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר: לנוכח הצורך להגדיל את ההוצאה לביטחון

לא היה בשינויים המתוכננים בתקציב המדינה לשנת 2007, על פי העקרונות שנקבעו בקווי היסוד של הממשלה, כדי לשנות את המדיניות, שהעמידה במרכזה את הקטנת משקלו של המגזר הציבורי במשק. הכוונה הייתה שהגידול של ההוצאה הציבורית יהיה איטי יותר מהצמיחה הצפויה של המגזר העסקי ומהגידול הצפוי בצריכה הפרטית של משקי הבית, שנאמד ביותר מ-4 אחוזים לשנה. במקביל להקטנת חלקן של הוצאות הממשלה, ההפחתות במיסים היו אמורות להימשך לאחר אישורן במסגרת הרפורמה במיסוי, שהוחל בביצועה בשנת 2003. הרפורמה נועדה להקטין את ההכנסות ממיסים בשנת 2010 בכ-13 מיליארדי שקלים, מתחת לרמה שהייתה מושגת אילו הוקפא המשך ביצועה בשנת 2007.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים האישיים 2006

הפרק סוקר ממצאים בנושאים הבאים: חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר; הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים; מערכת החינוך; מערכת הבריאות; שירותי הרווחה שאישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החברתי – 2006.

הפרסום המלא – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

תנועת תלמידים אופקית במערכת החינוך: מעברים בין המגזרים השונים

המחקר בישראל בסוגיה זו הוא ראשוני. תנועת תלמידים אופקית במערכת היא חלק מנושא רחב יותר של חופש בחירה בית-ספר על-ידי הורים ותלמידים.  ההחלטה לאיזה בית-ספר לשלוח את הילד היא אחת ההחלטות החשובות בחיי משפחה, וכך גם החלטה להעביר את הילד מבית-הספר בו הוא לומד, ובמיוחד כאשר מדובר בהעברה על רקע אופיו האידיאולוגי ו/או החינוכי של בית-הספר.

מאלימות להלימות: אלימות בבתי-הספר: מאפיינים, סיבות ורעיונות

במוקד הדיונים התייחסות לאלימות בבתי-הספר מנקודת ראותם של המנהלים. המאמר נשען גם על מחקרם המקיף של בנבנישתי ואסטור, שפורסם לקראת סוף 2005 ועל מחקרים נוספים שקדמו לו. המאמר איננו מספק תמונה שלמה וכוללנית של בעיית האלימות בבתי-הספר, אף לא מסכת מושלמת של פתרונות. תרומתנו היא  בזוויות הראייה המוצגת בו, בעיקר מנקודת ראותם של המנהלים,  וכן בהארות, במחשבות וברעיונות לפתרון.

 

רפואה מונעת לנשים הרות ולילדים: על פרשת דרכים

שירותים אלה יכולים לזקוף לזכותם חלק מן ההישגים הגבוהים ברמת הבריאות של האוכלוסייה בארץ, בעיקר בתחום מניעת מחלות ומוגבלויות ובתחום הגילוי המוקדם של ליקויים שונים, וכן בהדרכת האימהות וההורים לילדים צעירים. ההישגים הושגו תוך כדי קליטת העלייה מארצות שונות בכל שנות המדינה, ולמרות ההטרוגניות הרבה של האוכלוסייה המשתמשת בשירותים אלה. אולם בשנים האחרונות נשחק התקציב המיועד לבריאות הציבור ולרפואה המונעת והשירותים אינם מקבלים את העדיפות הראויה במסגרת תקציב הבריאות.

עבודתה של פרופ' חוה פלטי סוקרת את תחום המניעה במלואו, את תכניה של המניעה בישראל ואת הישגיה, והיא עומדת על הצורך בעריכת שינויים נדרשים בתכנים. באשר לשינויים הארגוניים – עבודתה סוקרת את השינוי הארגוני המוצע על היתרונות והחסרונות שבו, לרבות סקירת המלצותיהן של הוועדות השונות אשר עסקו בנושא. עבודתה מוצגת על רקע של מחקר רב שנים בנושא, הפורס בפנינו יריעה רחבה אודות שירותי בריאות הציבור, בעיקר השירותים לנשים הרות, לתינוקות, לילדים ולנוער.

חשיבה מחודשת על החינוך העל-יסודי בארץ

על רקע זה גם הוקם כוח המשימה הלאומי לחינוך (ועדת דוברת). קיימת תחושה של משבר על רקע אי-הצלחה במבחנים בינלאומיים, רמת הישגים נמוכה במבחני הצבא, ופערים גדולים בהישגים בבחינות הבגרות בין אוכלוסיות מרקע חברתי-כלכלי שונה. גם הידע של תלמידינו בנושאים ציוניים ויהודיים איננו משביע רצון והוא מצטרף לתחושה של אי-נחת בתחום הערכי, שגם לגביה יש נטייה למדוד ולפעול בדפוסי הפעולה המסורתיים של הקניית הידע, דבר שאין לו בהכרח הצדקה.

אנו מצביעים במאמר הזה על הבעיות המדאיגות ביותר, לדעתנו, בחינוך, מתמודדים עם הסיבות לקיומן, ומציעים כיוונים של חשיבה בדרך אל השינוי והצעות לשיפור.

זכויות זקנים, משפט והשלטון המקומי

במקביל לכך קטן בהתמדה באוכלוסיית ישראל שיעור הילדים ותהליך זה מאיץ את המשך הזדקנות האוכלוסייה.

על אף תהליך ההזדקנות, ישראל צעירה בהשוואה למדינות אירופה, ברובן שיעורי הקשישים נעים בין 15 ל-20 אחוז מהאוכלוסייה. עם זאת, למרות מעמדה הצעיר של ישראל בהשוואה, הרי לא תמיד השיעור הממוצע של הקשישים באוכלוסייה מגלה מספיק את הרכבה הגילי של החברה ביישובי הארץ – ביישובים רבים  שיעור הקשישים גבוה בהרבה מהשיעור הממוצע ומתקרב לממדים של מדינות אירופה. בולטות במיוחד כמה מהערים הגדולות, ששיעורים גבוהים מתושביהן הם קשישים: כך בחיפה, ברמת-גן ובבת-ים, בהן מדובר על שיעור של כ-18 אחוז, בתל-אביב יש למעלה מ-16 אחוז קשישים, ובערים נתניה וחולון, לדוגמא, מדובר בכ-15 אחוז מתושבי העיר.

ד"ר ישראל דורון, ד"ר למשפטים, המרצה בגרונטולוגיה ובעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה מציע בעבודה הצעה קונקרטית ומפורטת – חוק עזר: תושבים ותיקים. המטרה היא לתת לפעילות הרבה המתרחשת ביישובים שונים ממד משפטי פורמלי. ההצעה מורכבת ממודולות שונות, כך שכל רשות מקומית יכולה לבחור במודולות מסוימות מתוכה ולדחות אחרות.

שוויוניות וזמינות של שירותי רפואה דחופה בשלב טרום בית-חולים

לתופעה זו יש השפעה על השוויוניות והנגישות לשירותים, וכן על יעילות השימוש בהם. לאחר למעלה מעשור מהחלת חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, שבבסיסו עמדה החתירה לשוויוניות ולזמינות של שירותי בריאות לתושבי ישראל, מסתבר, כי התפתחויות שחלו בתחומים רבים, מבניות ואחרות, הביאו לצמצום בזמינות ובנגישות וכי יש אף סימנים לשחיקה בבריאות הציבור כתוצאה מכך.

התפתחות שירותי הרפואה הדחופה מושתתת על בסיס פריסה היסטורית, שהתוותה על פני השנים עם תיקונים ותוספות שונות. הפריסה איננה עונה על כל הצרכים ואיננה נובעת ממדיניות ברורה וקבועה, המשקפת הצבת סטנדרטים וקריטריונים ברורים בתחום זה. כך עבודתו היסודית של ד"ר קובי פלג מצביעה על תחום חשוב של שירותי רפואה בו אין כיום שוויוניות בזמינות, ברמת השירות ובמחיר.

מצב זה מעורר שאלות רבות של מדיניות בעיקר מפני שלמערך הפינוי הרפואי ולטיפול הרפואי המהיר והאיכותי בשלב טרום בית-החולים יש חשיבות להצלת חיי אדם במקרים רפואיים דחופים. ד"ר פלג מנתח הן את הפריסה, הן את המימון של מערך השירותים והוא מעלה המלצות למדיניות המתייחסות לממדים השונים של שירותים אלה בישראל, תוך הבאת דוגמאות מרפורמות שבוצעו במדינות שונות בעולם.

היחסים בין שירותי הרפואה בקהילה ומערכת האשפוז

שינויים בתוך המערכת ומחוצה לה, כגון: הזדקנות האוכלוסייה, עלייה בתוחלת החיים, עלייה בכמות החולים הכרוניים, הופעתן המתמדת של טכנולוגיות חדשות, שינויים בשיטות התגמול והסבסוד, הנחיות רגולטוריות, עליית מחירי השירותים ושינויים בנורמות החברתיות, מעצבים באופן תדיר את התנהגות ספקי השירות מחד ושל המבטחים מאידך. תהליכים אלו הביאו לנתק הולך ומתעצם בין המערכת הרפואית האמבולטורית ובין המערכת הרפואית האשפוזית, וכתוצאה לטיפול תת מיטבי בחולה ולהעדר רצף טיפולי.

המציאות היא, שבתי-החולים חופשיים לפתח שירותי רפואה מתקדמים (ויקרים), תוך קיום תחרות ביניהם ופיתוח מקביל של שירותים דומים/זהים במספר בתי-חולים. תהליך זה מואץ במקרים רבים מטעמי יוקרה ותחרות, ללא מגבלה של סל שירותי הבריאות, בעוד שקופות-החולים מנסות, ככל יכולתן, לשמור על התקציב. גם תגמול הקופות בגין ההתפתחות הטכנולוגיות החדשות אינו מדביק את עלותן וגורם למתח ניכר בין המבטחים, המנסים לשמור על איזון תקציבי, לבין בתי-החולים, המעונינים לפתח ולהנחיל את הטכנולוגיות החדשות. יש לציין, כי שני הגופים העיקריים במערכת הבריאות, הקופות ובתי-החולים, שמים את איכות הטיפול וטובת המטופל בראש מעייניהם אך נקודת מבטם שונה. מציאות זו מביאה לעיתים את החולה למצב בלתי אפשרי, בו בית-החולים מעוניין לטפל בו בטכנולוגיה חדשנית והקופה מונעת זאת. כך החולה, ברגעים הקשים ביותר מוצא את עצמו בלב מחלוקת בין המבטח ובין ספק השירותים. בנוסף, התקשורת בין קופת-החולים ובית-החולים לוקה בחסר והחולה המטופל בבית-החולים נאלץ להתמודד גם עם בעיות של חוסר מידע ואי-וודאות. החולה אף עלול למצוא את עצמו אנוס לשמש כלי משחק במחלוקות המתגלעות בין קופת-החולים לבית-החולים בנוגע לקבלת טיפולים ומימונם. במציאות זו מוצא החולה את עצמו ניצב בפני המערכת הרפואית נבוך וחסר אונים ומקבל מסר כפול האחד מבית-החולים והשני מהקופה.

לאור מציאות זו אנו מציעים לפעול לשיפור הקשר בין המערכת הרפואית בקהילה ובין המערכת האשפוזית וזאת הן במישורים הקליניים, הן באפיקים המנהליים, תוך הוצאת החולה מהוויכוח בין המבטחים לספקי השירותים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים שלירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

יעילות ואיכות בבתי אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עיסקיים

לפיכך, לשאלות של יעילות בתי האבות ואיכות השירות שהם מספקים יש חשיבות רבה.

התמקדנו בענף בתי האבות, אך ההרחבה מתבקשת מאליה ובעיקר יישום של המסקנות לענפים נוספים. למלכ"רים בישראל יש חשיבות רבה בתחומי הכלכלה השונים ותרומתם לתוצר של המשק נאמדת בכ-10 אחוזים. יעילותם של המלכ"רים עשויה להשפיע על התוצר בכלל ובעיקר על מספר ענפים בהם פעילות המלכ"רים היא נרחבת, בתחום הבריאות, ההשכלה גבוהה, החינוך, הדת ועוד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

על הפרטה ועל חינוך

טענה נוספת היא, שציבור ההורים מצדו "מצביע ברגלים" ומבטא את אי-שביעות רצונו ממערכת החינוך הציבורית על-ידי נטישתה והעברת ילדיו למערכות חינוך חלופיות, המתאפיינות גם ברמות שונות של הפרטה. טענות אלו יעמדו לבדיקה בעבודה.

המאמר מתרכז בתחום החינוך, אך סוגיית ההפרטה רלבנטית ואקוטית גם בתחום הבריאות, בשירותי הרווחה האישיים, בשירותים חברתיים נוספים ואף בתחום ביטחון הפנים והביטחון האישי של האזרחים. מרכז טאוב עוסק בסוגיה מתוך ראייה בינתחומית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

מסגרת לדיון במדיניות ההפרטה בשירותים חברתיים

בתחילה התבצעו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מתוך צורכי שעה שונים: הצורך להקטין גירעון גדול בתקציב המדינה, כחלק מהתכנית לייצוב האינפלציה של 1985; קיצוצים בשירותים חברתיים ובסובסידיות לעסקים, שהתחייבו מהוצאות ביטחון גדולות ומנטל תשלומי הריבית, שהגדילו את ההוצאה הציבורית מעבר ליכולת המימון. כמו כן, היה צורך להתמודד עם גירעון גדול במאזן התשלומים על-ידי הפניית מקורות מביקוש מקומי בכלל, וצריכה ציבורית בפרט, לייצוא[1]. אולם, בהמשך הפכו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מטרות בפני עצמן: מצד אחד, טענו קובעי המדיניות, שפעולותיו של המגזר הציבורי מתנהלות בחוסר יעילות בהשוואה למגזר העסקי וניתן להגדיל את היעילות על-ידי הפרטת חלק מהפעילויות. מצד שני טענו, שמגזר ציבורי גדול פוגע בפוטנציאל הצמיחה של המשק, מאחר שהוא מונע משאבים מהמגזר העסקי, היכול להשתמש בהן ביתר יעילות, ומאחר שנטל המסים הגבוה, הדרוש למימון מגזר ציבורי גדול יפגע משמעותית ביעילות ובפריון שהם מנועֵי הצמיחה הכלכלית.

. להלן נציג סקירה קצרה של הביצוע בפועל של מדיניות ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מאמצע שנות השמונים. לאחריה נמקד את הדיון בהתוויית מסגרת לדיון בהפרטה של ייצור (וחלוקה) של שירותים חברתיים, בהינתן גודל המימון הציבורי, תוך הצבעה על הנושאים הספציפיים, שיש להעמידם על סדר היום של המבקשים להאיץ את תהליך ההפרטה בשנים הקרובות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירות חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

 

[1] ראה תקציב לאומי, 1986.

הסקר החברתי – 2005

אנו מציגים את תשובות הציבור לשאלות ששאלנו על רמת החיים, על מצב התעסוקה, על הביטחון האישי, ועל רמת שירותי החינוך והבריאות שהציבור מקבל. בהמשך להצגת הממצאים של הסקר בתחומים אלה אנו מציגים תשובות לשאלות ששאלנו בסוגיות שונות של המדיניות החברתית ולשאלות המשקפות העדפות ערכיות של הציבור בכמה מן הסוגיות שעל סדר היום הציבורי. סוגיית הפערים החברתיים, למשל, אשר איננה יורדת מסדר היום החברתי והכלכלי, מועלית בסקר בשני ממדים: האחד מבטא את תחושות הציבור לגבי אופיים של השינויים המתחוללים והשני מבטא את השיפוט של הציבור לגבי תרומתה של המדיניות הממשלתית בתחומים השונים למיתון או להחרפת הפערים. סוגיה זו מהוה ממד של חלק רב מן הנושאים הכלולים בסקר ומסתבר מתוך ראייה כוללת, כי תחושותיו של הציבור לגבי עוצמת הפערים ולגבי התרחבותם נמצאות תואמות לממצאים ממדידות שונות שנעשו במשק בתחום זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי – 2005

חלק מהקצבאות ניתנות באופן אוניברסלי (קצבאות זיקנה וילדים), והאחרות מותנות בעמידה בקריטריונים ובמבחנים מוקדמים (כמו, למשל, הבטחת הכנסה וביטוח אבטלה). במהלך השנים האחרונות חל כרסום בקצבאות במסגרת מאמצי הממשלה לצמצם את התקציב בכלל, ואת התקציב החברתי בפרט. הקיצוצים הבולטים היו בקצבאות המיועדות לאוכלוסייה בגיל העבודה: קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. גמלאות סיעוד, מזונות, מענקי לידה ונפגעי עבודה צומצמו בחלקן, ואילו קצבת הנכות כמעט שלא נפגעה במהלך התקופה הנסקרת.

הרעת כללי הזכאות וקיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי הקטינו את תרומת תשלומי ההעברה לצמצום ממדי העוני: רק 40 אחוז מהעניים נחלצו ממעגל העוני הודות לתשלומי ההעברה ב-2004 לעומת 43 אחוז ב-2003, ו-47 אחוז ב-2002. השפעתם של השינויים תבוא לידי לביטוי מלא יותר בנתוני  2005 וגם אחריה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

 

 

שירותי רווחה אישיים – 2005

אין ספק כי בעת הזו לשירותי הרווחה האישיים תפקיד העשוי להיות קריטי. הם אמורים לבטא יותר מכל את יכולתה של המדינה להבטיח את רווחת תושביה, הנזקקים לסיוע בהשלמה לשירותים האוניברסליים העיקריים המסופקים לכלל התושבים. מסתבר, כי קבוצות רבות באוכלוסייה אינן מסוגלות או מתקשות להתמודד עם המצוקות, הפוגעות קשה בתפקודם ובאיכות חייהם ומקשות על השתלבותם בחברה. מדובר בעיקר בזקנים, בילדים בסיכון, בנערות ונערים במצוקה, בנשים מוכות, במשפחות חד-הוריות (בדרך-כלל אימהות חד-הוריות), במשפחות במצבי משבר, ובנכים, מפגרים, עולים חדשים אשר טרם השתלבו בעבודה ובחברה, אסירים משוחררים, מכורים לסמים ודרי רחוב.

לאתגרים הניצבים בפני שירותי הרווחה האישיים בשנים האחרונות יש השפעה על תפקודם ועל יכולתם למלא את המשימות ולספק מענים הולמים לאוכלוסיות הנזקקות.אחת הביקורות הבולטות לגבי תפקודם היא, שהם מצליחים להגיע רק לחלק מבין הנזקקים – כלומר, הכיסוי שהם מספקים חלקי, ולפיכך קבוצות ופרטים בישראל נותרים במצוקתם באין סיוע מהמדינה. לעיתים, בחלק מהקהילות צצים פתרונות חלופיים, מתוך יוזמות מקומיות וארציות שונות (תרומות וגיוס של כסף ושל מוצרים, סיוע של מתנדבים, הקמת בתי אוכל מסוגים שונים, איסוף והספקת חבילות בסיסיות, בני נוער מתגייסים לסיוע), אולם אין בכך כדי למלא את הצרכים לכלל הנזקקים ברחבי ישראל ולהחליף את הסיוע המקצועי המוגש על-ידי עובדי הרווחה, עובדים סוציאליים בדרך-כלל, שראייתם רחבה יותר ועליהם מוטלת שליחות זו מטעמה של המדינה.

אנו מציגים תחילה, כמדי שנה, סקירה כללית של שירותי הרווחה האישיים בתחומים העיקריים של פעולתם, הכוללת גם את הממד הכמותי של ההוצאה המופנית לתחומים אלה. בהמשך, בחלקו השני של הפרק, אנו מתמקדים בסוגיות העיקריות הנוגעות למבנה ולתפקוד השירותים וליכולתם למלא את משימותיהם ומעמיקים את הדיון בשלוש סוגיות נבחרות (זה אם מתקבלים את השינוי בעניין סעיף 3 הנוכחי). בסוגיות אלה אנו מתווים גם כמה המלצות מרכזיות למדיניות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

מערכת הבריאות – 2005

החלק הראשון של הפרק (סעיף 2) הוא סקירה תמציתית של התפתחות מערכת הבריאות בתקופה האחרונה, כפי שעולה מנתונים שונים. הסקירה מתייחסת לכמה מישורים עיקריים: ראשית, נתייחס לגובה והרכב ההוצאה לבריאות והשינויים החלים בהם, מבחינת הפרטי והציבורי, במשק ובתקציב המשפחה. שנית, נציג כמה ממדים של רמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל, בהם גם תוחלת חיים, תוך הדגשת ההבדל הייחודי במצב הנשים בישראל. שלישית, נציג את השפעות השינויים במימון על השוויוניות במערכת, ונבחן את התפתחות התשומות הריאליות הבסיסיות, כמו שינויים בהיקף הרופאים המועסקים במערכת ובמיטות האשפוז. ובסופו של חלק זה נתייחס בקצרה לשביעות הרצון של הציבור ביחס לשירותי הבריאות שהוא מקבל (נושא אשר עולה גם.

חלקו השני של הפרק (סעיף 3) מוקדש לדיון במספר סוגיות מבניות של המערכת: הסוגיה הראשונה היא בתחום כוח אדם רפואי. היא דנה באפשרות שישראל נכנסת לעידן חדש בתחום היצע רופאים בישראל והביקוש להם. סוגיה זו מבוסס על מאמר שנכתב בנושא על-ידי פרופ' חיים דורון ופרופ' דב צ'רניחובסקי. הסוגיה השנייה עוסקת במערך שירותי החירום בישראל, מערך אשר ראוי להקדיש לו דיון ציבורי ולקבל כמה החלטות מדיניות לגביו. הנושא הורחב למאמר נפרד שנכתב על-ידי ד"ר קובי פלג, והוא נמצא בהכנה לפרסום.הסוגיה השלישית שנויה במחלוקת – שילוב שירותי בריאות לאם ולילד בשירותי הרפואה הכללים. סוגיה זו נכתבה בידי פרופ' חוה פלטי והיא תורחב לכדי מאמר נפרד בהמשך השנה. הנושא נוגע גם ברציפות הטיפול וביכולת לרכז תחת אותו שירות היבטים מניעתיים וקורטיביים של הרפואה. רציפות הטיפול הרפואי היא ממד מרכזי גם בסוגיה נוספת, המוצגת בספר זה, ומוקדש לה פרק נפרד (במדור הסוגיות התחומיות). הפרק מציע רפורמה בתחום הקשר בין רפואת הקהילה ורפואת בתי-החולים. הפרק נכתב על-ידי ד"ר יובל וייס, ד"ר יאיר בירנבאום ופרופ' שלמה מור-יוסף והוא פורס נושא מרכזי בהיערכות שירותי הבריאות בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים בשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 2005

לעומת זאת חלו במערכת החינוך שתי התפתחויות חשובות, אשר השלכותיהן העתידיות עדיין אינן ברורות: הראשונה היא המשך יישום דו"ח שושני לשינוי שיטת התקצוב בחינוך היסודי, והשנייה היא פרסום דו"ח דוברת, אשר עסק בבחינת מערכת החינוך על כל מרכיביה והעמיד הצעות לשינוי ושיפור.

המלצות דו"ח דוברת, שהתקבלו על-ידי הממשלה, נתקלות עתה בקשיים ניכרים, ויישומן המלא, ואפילו החלקי, נראה בעייתי בשלב זה, ואולי אף מוטל בספק. יחד עם זאת ברור שהדו"ח יהווה את הבסיס לכל דיון ציבורי על מערכת החינוך בעתיד, הוא חבק בתוכו חלק גדול מהדו"חות הקודמים, שהתייחסו למערכת החינוך, לתכנית על כוללנית, ועל כן ההמלצות הכלולות בו מהוות כעת נקודת מוצא נאותה לדיון בסוגיות המרכזיות של מערכת החינוך.

גם השנה נייחד את התיאור ה"כמותי" לשני הגורמים המרכזיים במערכת החינוך, התלמידים והמורים. בהתייחסותנו לתלמידים נדון בעיקר בתופעת התנועה "האופקית" בין חלקיה השונים של המערכת, דהיינו המעברים בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי-דתי, ובין החינוך הרשמי לחינוך המוכר, ומהחינוך הציבורי אל החינוך הפרטי (סעיף 2). באשר למורים, ניגע בעיקר בשאלה, האם צפוי מחסור במורים בעתיד הקרוב ואם כן, כיצד ראוי להתמודד עמו (סעיף 3).

בדיון התקציבי נתמקד בתוצאות הראשוניות של שינוי שיטת התקצוב בחינוך היסודי ובפירוט הצורך להרחבת שיטה זו גם לחינוך של ילדי הגנים וגם למערכת החינוך לבעלי צרכים מיוחדים (סעיף 4).

סעיף 5 של הפרק מתמודד עם מדיניות החינוך בהציעו ניתוח למקור המשבר של מערכת החינוך ובהציעו דרכים להתמודד עימו. הניתוח מתמקד בקיטוב המאפיין את מערכת החינוך, בניתוח האוכלוסיות שאינן ממצות את יכולותיהן, ולסיום אנו מעלים הצעות בשלושה תחומים מרכזיים: איכות כוח האדם, תכניות הלימודים ותכנית הליבה, ושינויים בתקצוב בתי-הספר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2005

הדילמות של המדיניות הכלכלית-החברתית נותרו אפוא בעינן: האם די במדיניות מקרו-כלכלית מעודדת צמיחה, כדי לקדם את רווחתן של אוכלוסיות חלשות? ואם השיפור הכללי לא מחלחל למטה במידה מספקת ובקצב מניח את הדעת, מהן דרכי ההתערבות הרצויות של הממשלה? האם יש לחזור למדיניות המסורתית של הגדלת ההוצאה על שירותים חברתיים ותמיכות, או שעדיפה עליה גישה אחרת, ממוקדת יותר ואוניברסלית פחות, הכוללת שינויים משמעותיים ביעדי ההוצאה?

העמדות בשאלות אלו מושפעות מתפיסות אידיאולוגיות, אך גם בעלי השקפות דומות עשויים להיות חלוקים ביניהם בגלל קשיים מעשיים הנעוצים, בין השאר, במגבלות של זיהוי ומדידת עלויות ותועלות, ובעיקר – של השוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. הסקירה להלן מניחה תשתית עובדתית לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית הרצויה של הממשלה. לצד תיאור ההתפתחויות וציון מגמות ארוכות-טווח עיקריות, נעשו גם ניסיונות חלקיים להעריך את יעילותן של ההוצאות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

ממצאים עיקריים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005

החלק הזה של הספר השנתי סוקר את הנושאים הבאים: הוצאות הממשלה של שירותים חברתיים; חינוך; בריאות; שירותי רווחה אישיים; תשלומי העברה – קצבאות הביטוח הלאומי; הסקר החברתי – 2005; הפרטה בשירותים החברתיים – מסגרת לדיון; חינוך: על הפרטה ועל חינוך; רווחה: יעילות ואיכות בבתי אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עסקיים; בריאות: היחסים בין שירותי הרפואה בקהילה ומערכת האשפוז.

הממצאים מהפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005

. הדבר בולט, בין היתר, בתחושות הציבור כפי שבאות לידי ביטוי בסקר החברתי שמקיים המרכז זה כמה שנים: "מדד טאוב" לתחושת הביטחון החברתי, המבוסס על תוצאות הסקר, עלה במקצת בשנתיים האחרונות, אך זאת רק בהיבט של האוכלוסייה בכללה. לא כך בקבוצות משנה בתוכה: אבחנה בין מי שהכנסתם גבוהה מהממוצעת במשק ובין אלה שהכנסתם נמוכה ממנה מלמדת, שהראשונים מדווחים על הרגשת שיפור, בעוד שבעלי ההכנסה הנמוכה מן הממוצע חשים הרעה בביטחונם החברתי-כלכלי. אילו ביטא הדבר תחושות בלבד – ניחא. אבל התחושה הזאת מגובה בנתונים אובייקטיביים לא מעטים, כגון תחולת העוני שהתרחבה בשנים האחרונות, בהמשך לתהליך מתמשך בכיוון זה.

חלק מהמגמה הזאת ניתן לייחס למעשי שלטון, ובמיוחד לתקציב הממשלה ולהיקף פעולותיה בתחומים החברתיים. בימים אלה הוגש לכנסת תקציב הממשלה לשנת 2006. תקציב זה נבנה מלכתחילה כתקציב המשך, באפשרו גידול הוצאות בהיקף של אחוז תמ"ג יחיד. גם אילו הופנתה כל התוספת לסעיפים החברתיים, לא היה בכך לאזן את הירידה המצטברת של השנים 2002-2004. אבל מניתוח תקציב המדינה, שהונח על שולחן הכנסת, נראה כי ההוצאה החברתית הכוללת תהיה ברמה שווה לזו שהייתה בשנה החולפת. ממילא, ההוצאה בממוצע לנפש תהיה נמוכה אף מזו שבשנים האחרונות. עם זאת, יש לציין, כי בעת כתיבת שורות אלה מופיעות הכרזות שונות בדבר הגדלה צפויה של התקציב החברתי, אשר תצורף לתקציב המדינה במהלך דיוני הכנסת על חוק התקציב.

בתנאים כאלה צפויים אנו להמשיך ולראות משק מתפתח בקצב מרשים למדי, אך מערכת חברתית שאינה מסוגלת להיענות לצורכי הקבוצות החלשות בחברה.

הוראת מדיניות חברתית: מסגרת קונספטואלית לתכנית הוראה

עם זאת, ניכר כי הידע בנושאים הקשורים בהיבטים שונים של מדיניות חברתית, הן בקרב קובעי המדיניות ומעצבי דעת הקהל והן בקרב הציבור ככלל, הוא מועט מידי. אין בכך כדי להפתיע, מפני שלצד מספר מצומצם של גורמים מקצועיים, העוסקים בעיצוב ובמחקר במדיניות חברתית, תחום זה לא זכה למקום נרחב במוסדות להשכלה גבוהה. לא זו בלבד שבישראל אין חוגי לימוד המתמקדים במדיניות חברתית (כמו למשל, בבריטניה), אלא שגם במחלקות אוניברסיטאיות, אשר בהן צפוי היה למצוא קורסים וקבוצות מחקר העוסקים במדיניות חברתית, על היבטיה השונים (כגון, כלכלה, סוציולוגיה, מדע המדינה, מדיניות ציבורית), מעטים מאד הקורסים והמורים, המתמחים בתחום זה.

יוצאי דופן בהקשר זה הם בתי-הספר לעבודה סוציאלית, אשר קיימת בהם מסורת ארוכת שנים של הכללת נושאי המדיניות חברתית בתכנית הלימודים לתוארי בוגר ומוסמך. הנחת היסוד, אשר הביאה לכך היא, שהעובדים הסוציאליים מועסקים בתפקידים מנהליים ומקצועיים שונים במגוון רחב של ארגוני רווחה. במסגרת תפקידיהם הם עוסקים למעשה ביישום של מדיניות חברתית ולכן גם עשויים להשפיע על עיצובה. יש חשיבות רבה להכשרת עובדים סוציאליים לעסוק בפרקטיקה של מדיניות חברתית. יחד עם זאת, הבחינה של אופן הוראת המדיניות החברתית ודרכי הכשרתם של עובדים סוציאליים בבתי-הספר לעבודה סוציאלית, לקראת עיסוקם בניתוח ובשינוי מדיניות חברתית, מעלה בעיות רבות. מטרת העבודה לבחון את הסוגיות השונות, הקשורות בהוראת מדיניות חברתית במסגרת לימודי העבודה הסוציאלית, במגמה להציע תכנית מפורטת להוראת מדיניות חברתית כחלק מלימודי הבוגר במקצוע זה.  אמנם הדיון יתמקד בהוראת מדיניות חברתית בהקשר הספציפי של עבודה סוציאלית, אך ניכר כי הסוגיות והדילמות, דרכי ההתמודדות המוצעים והתכנית המפורטת המוצעת, רלוונטיים גם להוראת מדיניות חברתית במסגרות אקדמיות אחרות.

מעורבותה של מערכת המשפט בעיצוב מדיניות הבריאות

עקרון הפרדת הרשויות מצמצם לכאורה את ההשפעה של הרשות השופטת על המדיניות החברתית הכוללת, אולם הניסיון מלמד שלבתי המשפט במדינות דמוקרטיות יש תפקיד חשוב ביישום מדיניות ציבורית הנשענת על עקרונות של צדק חברתי. פעמים רבות משפיע בית המשפט על עיצובה של המדיניות ועל תפקוד הרשות המחוקקת באמצעות מה שמכונה 'חקיקה שיפוטית'. העבודה הנוכחית מהוה המשך לעבודה הקודמת. שתי העבודות בוצעו במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.

מטרת המחקר הייתה לבחון את פסקי הדין אשר נדונו בבתי המשפט בישראל ואשר נוגעים לרפורמה במערכת הבריאות וללמוד מתוכם על התפקיד שמילאו עד כה בתי המשפט בהיבט המערכתי הכולל של מערכת הבריאות, להציג את השקפת העולם של  בית המשפט בהקשר לכללי התפעול הראויים במערכת הבריאות, ולבדוק מגמות המסתמנות מפסקי דין הקשורים למערכת הבריאות בישראל מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

מערכת החינוך – 2004

הממד הראשון הוא הגידול במספר התלמידים והשינויים בהתפלגותם בין מגזריה של המערכת; הממד השני הוא ההתפתחות בגודלן של מסגרות החינוך – בתי-הספר והכיתות. גם ממד זה נידון על רקע ההתפלגות בין מגזרי המערכת. פיצולה של מערכת החינוך בין זרמים וקהילות משתקף בריבוי בתי-הספר הקטנים – תופעה זו נידונה בהרחבה. הממד השלישי הוא תקצוב מערכת החינוך והשינויים שחלו בו לפי רמות החינוך; והממד הרביעי עוסק בהתפתחויות מרכזיות שאפיינו את כוח האדם במערכת החינוך.

בחלק השני של הפרק אנו מעלים לדיון שני נושאים מרכזיים המעסיקים את החברה בישראל: העלייה שחלה בחלקה של ההוצאה הפרטית לחינוך, או מימון המערכת על-ידי "מקורות אחרים", ובמיוחד באמצעות תשלומי ההורים. והנושא השני –  אי-השוויון בהישגים, פערים לימודיים והקשר ביניהם. בהקשר זה אנו מתייחסים ליכולת הפעולה של מערכת החינוך לצמצום הפערים בין תלמידים יוצאי שכבות חברתיות שונות. אנו מעלים הצעה ליוזמה ופעילות חינוכית מפצה, הכרוכה בהקצאת משאבים כספיים עודפים, כלפי אותן קבוצות אוכלוסייה, שהישגיהן אינם מגיעים לכלל מיצוי בשל מאפיינים חברתיים-כלכליים מסוימים. ההצעה היא לבחור בפעולות שיביאו להעלאת רמת ההישגים של כלל האוכלוסייה, תוך צמצום אי-השוויון בין חלקיה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

סיכום ממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004

ממצאים בנושאים הבאים: ההתפתחוחןת הכלכליות וההוצאה הממשלתית; חינוך; בריאות; שירותי רווחה אישיים; תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי; הסקר החברתי – 2004; כלכלה: שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות; עבודה: תעסוקה, אבטלה ומדיניות רווחה; חינוך: היערכות חינוכית חדשה בבית-הספר העל יסודי; בריאות: הרפורמות בבריאות הנפש.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004

 הדבר נאמר בנימה מסויגת, משום שבחודשים האחרונים של השנה הייתה שוב האטה בצמיחה, ובכל זאת נראה כי השנה בכללותה עשויה להיות תפניתית, לחיוב, לעומת השנים הקודמות. השינויים הללו קשורים, ללא ספק, בתנאים הכלכליים המשתנים ובנסיבות משלימות אחרות, וביניהן ההפחתה בעוצמת פיגועי הטרור בתוך ישראל. כיוון שכך לא ניתן לקבוע אם שנת 2004 היא ראשיתה של התאוששות או שמא אין זו אלא אתנחתא זמנית. כך או כך, תחושת ההקלה הכלכלית לא הורגשה במישור החברתי. היפוכו של דבר, בקטעים שונים חלה החמרה, והתקציב לשנת 2005 אינו מבשר המשך טובות.

הספר פותח, כרגיל, בניתוח התקציב החברתי. פרק זה נכתב השנה על-ידי יעקב ליפשיץ על בסיס ניתוח נתוני התקציב וההוצאה בפועל על-ידי הצוות הקבוע העוסק בכך במרכז – יואל בלנקט ויוליה קוגן. השנה הצטרפה אליהם מרינה קונין, אשר נטלה חלק מרכזי גם בהכנת ההצגה המאוירת בראשית הספר. תקציב המדינה לשנת 2005 הוגש לכנסת, אך הצעת התקציב נדחתה ברוב קולות. בהצעת התקציב מתוכננת הפחתה ריאלית בהוצאה החברתית, הן במונחים מוחלטים והן במונחים יחסיים, למשל כאחוז מהתוצר של המשק.

סקירת השירותים המוצגת בחלק א' של הספר הוכנה על-ידי צוות נרחב, שכלל את נחום בלס בתחום החינוך, יואל בלנקט, מרינה קונין ופרופ' דב צ'רניחובסקי בתחום הבריאות, פרופ' יוסי קטן בתחום שירותי הרווחה האישיים, ורוני בר-צורי שסקרה את נתוני הביטוח הלאומי. בהשלמה לניתוח האובייקטיבי של התקציב ושל ההתפתחות הפיזית בשירותים השונים מופיע הסקר החברתי של המרכז, המציג את עמדות הציבור בנושאים החברתיים השונים. הסקר, שבוצע עבורנו על-ידי מכון רפי סמית, עוצב על-ידי הצוות יואל בלנקט, נחום בלס, דלית נחשון-שרון, מרינה קונין, ויוליה קוגן, אשר גם ניתחו את תוצאותיו. ארנון גפני מסכם את מכלול המאמרים בפתיחה של הספר.

החלק השני של הספר כולל סוגיות נבחרות בתחומי הכלכלה והחברה שנכתבו – כאמור לעיל – על-ידי פרופ' צבי זוסמן, רוני בר-צורי,  וד"ר דן שרון, וכן פרק על הרפורמות בבריאות הנפש, שנכתב על-ידי פרופ' אבנר אליצור, ד"ר יהודה ברוך, פרופ' יעקב לרנר, ופרופ' מרדכי שני.

הרפורמות בבריאות הנפש בישראל

התפתחות הטיפול בחולי נפש, כולל התנועה לאל-מיסוד בפסיכיאטרייה, צמחה מתוך אידיאולוגיות ותהליכים חברתיים אשר אפיינו את המאה העשרים. מודלים רבים הוצעו ליישום רפורמות אלו במדינות שונות. עם זאת השוואה בין מדינות וחיקוי מודלים מחייב זהירות רבה, מאחר ששירותי בריאות בכלל ושירותי בריאות נפש בפרט, תלויים בתרבות הארגונית של מערכת הבריאות במדינה.

מדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות בעולם, מחויבת לרפורמה בבריאות הנפש. יישומה המושכל של הרפורמה בארץ מותנה לא רק בהבנת התהליכים החברתיים אלא גם בהתאמתה של הרפורמה לתפיסות המקצועיות והחברתיות, אשר עמדו ביסוד הקמת שירותי בריאות הנפש בארץ עד כה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

מישלבים חינוכיים: כיתות וקבוצות – הצעה לשינוי דרכי ההוראה בחינוך העל-יסודי

המסמך תומך בהפעלת מערכת חינוך משולבת ובה שני מנגנונים משלימים – כיתה וקבוצה. מדובר בתוספת של למידה משמעותית בקבוצות קטנות, בה מתקיימות הנחיה פרטנית המתייחסת לצרכים לימודיים ספציפיים של תלמידים, תכניות התקדמות אישיות ולמידת עמיתים. מסגרת משולבת זו – כיתות וקבוצות למידה – תאפשר הגדלה משמעותיות של הלימוד הכיתתי עבור כלל הפרטים בתוכה, תהיה רלבנטית לצרכיו של הפרט, ותסייע בפיתוח אחריות הלומד להתקדמותו. יש להדגיש, מסמך זה אינו תומך בהחלפה של הכיתה במנגנון אחר כי אם בהוספת הקבוצות כמשלים חשוב לתהליך הלמידה במסגרת הכיתה. לדבר זה סיבות כלכליות ברורות, אך הוא נובע גם מן ההכרה בערך הכיתה כמרכיב חשוב ובסיסי בתהליך החינוך. עצם הרעיון של קיום המישלב כיתה-קבוצה נבחן במספר גדול של פרוייקטים והוא הוכיח את עצמו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

תעסוקה, אבטלה ומדיניות רווחה

עולם זה מתאפיין בגלובליזציה של כוח עבודה ומוצרים, קצב שינויים מהיר, הנובע מתהליכים רבים, ובעיקר מחדירה מואצת של טכנולוגיות חדשות, התורמות מצִדן, להיווצרות עיסוקים חדשים ולשינויים במבנה העיסוקים. הטכנולוגיות החדשות משנות גם את דפוסי ההעסקה של עובדים והיקפם, תוך צמצום ושינוי הדפוסים המסורתיים; הן מביאות לכניסת קבוצות חדשות של עובדים, תוך דחיקתן של אחרות מחוץ לשוק העבודה; ולהתגברות הצורך בעובדים מיומנים והקטנת הביקוש לעובדים בעלי השכלה נמוכה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות: ישראל 1989-2002

הגידול בפערים בין השכירים בשוק העבודה משתקף בגידול הפערים בהכנסה הכלכלית לנפש (תקנית) של משקי הבית, לפני קבלת תשלומי העברה ותשלום מסים, וכן בגידול בתחולת העוני הכלכלי – אחוז הנפשות במשקי בית מתחת לקו העוני מכלל האוכלוסייה. הפערים בשוק העבודה עומדים גם מאחורי הגידול בתחולת העוני בקרב ילדים, המתבטא בעליית אחוז הילדים במשקי בית, הנמצאים מתחת לקו העוני, מכלל הילדים – נושא  הנמצא מחוץ למסגרת פרק זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז , הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

הסקר החברתי – 2004

הסקר מהווה כלי משלים לניתוח ההקצאה לשירותים חברתיים, בהציגו את חוות דעתם של מקבלי השירותים – כלל הציבור, והוא מעשיר את הדיון המשולב המתקיים במרכז במדיניות כלכלית וחברתית, בהתייחסו לנושאים העיקריים בתחומים החברתיים – חינוך, בריאות, פערים חברתיים, ביטחון אישי, הכנסה ותעסוקה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי – 2004

המעברים המתרחשים והצפויים להתרחש של אוכלוסיות חלשות בין מצבי תעסוקה למצבי אבטלה מובנים בשוק העבודה הנוכחי. מצבים אלה מחייבים להנהיג מדיניות של הבטחת הכנסה לקיום מינימלי בכבוד לא רק לאוכלוסייה העובדת אלא גם לזו שאינה עובדת, הן באופן זמני, והן זו שיכולת השתלבותה בשוק העבודה מוגבלת.

מן הראוי, שההחלטות הנוגעות לגמלאות הביטוח הלאומי ולמקומן  במארג הרווחה בישראל תועלנה לדיון ציבורי מסודר, שירחיב בסוגיית אוניברסליות מול סלקטיביות בגמלאות, וכי החלטות כה משמעותיות לא תתקבלנה בחטף, בדלת אחורית של "חוקי הסדרים" ודומיהם.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 2004

מצב זה מקשה על קביעה ברורה של סוגי הצרכים הנכללים בטווח פעולתם או מצויים מחוצה לו, ועל מיקומם בסולם עדיפויות, שבו ייקבעו דפוסים מוגדרים וברורים של הקצאת משאבים ופיתוח תכניות שונות. העובדה, שצרכים רבים הם דחופים ומחייבים מענה מיידי מביאה במקרים רבים לעיסוק של שירותי הרווחה ב"כיבוי שריפות" ולצמצום מעורבותם בבעיות יסודיות יותר ובפעילויות המיועדות לטפל בגורמים המביאים להיווצרות מצוקות שונות. יתר על כן, עומס הבעיות והצרכים, המופנה אל שירותי הרווחה האישיים וההיקף המוגבל של משאבים העומדים לרשותם, מקשה עליהם ל"כסות" את מכלול צורכי האוכלוסיות הנזקקות, וחלקם נותר ללא מענה הולם. הכיסוי החלקי בולט במיוחד בקרב ילדים ובני נוער במצבי סיכון.

 היישובים בישראל שונים זה מזה בתמהיל הצרכים המאפיין אותם, כנובע מהבדלים בהרכבם החברתי והדמוגרפי, ממיקומם הגיאוגרפי ומחוסנם החברתי והכלכלי. הם שונים גם בהיקף המשאבים המוקצה לרווחה בכל אחד מהם ובהבדלים במארג של ארגוני סיוע, המסוגלים לחבור למחלקת הרווחה באספקת השירותים ולתרום לרמת ההיענות של מערכת הרווחה הכוללת ביישוב לצרכים השונים של תושביהם.

הסקירה מתמקדת בבחינה של המרכיבים המשפיעים על תפקודה של מערכת שירותי הרווחה האישיים ברמה הארצית והמקומית ועל יכולתה לעמוד בצורה הולמת באתגר של מתן מענה הולם לצורכי האוכלוסייה. להלן נתרכז בשלושה מרכיבים עיקריים: היקף המשאבים הכספיים העומד לרשות שירותי הרווחה האישיים, התשתית החוקית של השירותים, והארגונים המעורבים באספקת השירותים, תפקידיהם ויחסי הגומלין ביניהם.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

שירותי בריאות – 2004

המערכת משיגה זאת באמצעות רמת המקורות הבלתי מבוטלת והאיכותית, בעיקר בתחום כוח האדם. האתגר העומד בפני המערכת, בהתמודדותה עם השינויים במערכת המימון בעיקר, לטובת המימון הפרטי, הוא לשמר את הקיים תוך ניסיון לשפרו. בעקבות השינויים מסתמנת הרעה מסוימת בשביעות הרצון מהמערכת וקיים חשש שהשינויים בהרכב המימון יביאו גם להרעה יחסית בבריאות האוכלוסיות החלשות, אשר נגישותן היחסית לשירותי הרפואה פוחתת.

השנה ימלא עשור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר העניק זכות יסוד לסל שירותי רפואה לכל תושב בישראל והסדיר את מערכת המימון המבטיחה זכות זו בצורה הוגנת ושוויונית. החוק הוא נדבך ראשון במאמצי הרפורמה של מערכת הבריאות הישראלית כפי שהוצעה במקור על-ידי "ועדת נתניהו" ולאחרונה על-ידי "ועדת אמוראי". נדבכי רפורמה חשובים אחרים, אשר נוגעים לחוק באופן ישיר ועקיף, הם נושאים אשר אינם מגיעים לידי מימוש על אף שהמערכת עוסקת בהם רבות. אנו מעלים השנה בחלקו השני של הפרק שלושה נושאים כאלה.

החלק הראשון של הפרק הוא סקירה המתמקדת בביצועי מערכת הבריאות בתקופה האחרונה, כפי שהם עולים מהנתונים העומדים לרשותנו. ביצועי מערכת הבריאות נדונים בכמה מישורים: ראשית, נציג כמה ממדים של רמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל, תוך התייחסות לשיעורי תמותה בגילים שונים, לתוחלת חיים ולתוחלת חיים "בריאים". שנית, נעמוד על גובה והרכב ההוצאה לבריאות, והשינויים החלים בהם, מבחינת הפרטי והציבורי, במשק ובתקציב המשפחה. שלישית, נציג את השפעות השינויים במימון על השוויוניות במערכת, ונבחן את התפתחות התשומות הריאליות הבסיסיות, כמו שינויים בהיקף הרופאים המועסק במערכת ובמיטות האשפוז. בסעיף הרביעי של חלק זה נתייחס לשביעות הרצון של הציבור ביחס לשירותי הבריאות שהוא מקבל.

בחלקו השני של הפרק, כאמור, אנו דנים בשלוש בעיות יסוד של מערכת הבריאות, שטרם הגיעו לכלל פתרון. הנושא הראשון הוא הקפיטציה או מנגנון ההקצאה לשירותי רפואה, המנתב את מרבית כספי הציבור. המנגנון לא שופר ולא עודכן זה עשור. הנושא השני נוגע לניסיונות בלתי נלאים ומתסכלים להביא לתיאגוד בתי-החולים, לפחות בתי-החולים הממשלתיים על מנת לשפר את תפקוד משרד הבריאות והמערכת. הנושא השלישי שנוי במחלוקת – שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) במסגרת הציבורית. נושא אחר מתחום הבריאות, אשר מוקדש לו פרק מיוחד בספר זה (במדור הסוגיות התחומיות), הוא הרפורמה בתחום שירותי בריאות הנפש בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2004

הבדלים גדולים בין התכנון ובין הביצוע עשויים להיות פועל יוצא מהשתנות הנסיבות, אך בה במידה הם גם יכולים ללמד על אי-מימוש המדיניות וסדר העדיפויות הרצויים.

בשנים האחרונות הוכנסו שינויים גדולים יחסית בהיקף התקציב ובהרכבו במהלך השנה. שינויים כאלה מקשים על מימוש תכניות העבודה של משרדי הממשלה השונים ביעילות, והם עלולים להתבטא בתת ביצוע ובסדרי עדיפויות משובשים. כך, לדוגמא, על-פי הצעת התקציב לשנת 2003 – השנה האחרונה שלגביה קיימים נתוני ביצוע – ההוצאות החברתיות בתקציב הרגיל היו אמורות להסתכם ב-98.4 מיליארד ש"ח, ולאחר שינויים שונים שהוכנסו במהלך השנה – ב-95.6 מיליארד ש"ח. בפועל, ההוצאות החברתיות בתקציב הרגיל הסתכמו בשנת 2003 ב-92.5 מיליארד ש"ח בלבד. הביצוע בפועל היה אפוא 94 אחוז בלבד מהתכנון המקורי וכ-97 אחוז מהתקציב, כפי שעודכן במהלך השנה.

הסטיות בביצוע לעומת התקציב המעודכן היו גדולות יותר בהוצאה על שירותים חברתיים ישירים מאשר בהוצאה להבטחת הכנסה, ובתוכם הייתה סטייה גדולה יותר בהוצאה על בריאות ועל שירותי רווחה אישיים מאשר בהוצאה על חינוך (ראה לוח 1). בהוצאות על שירותים ישירים אחרים, הסטייה העיקרית הייתה בסעיפים הקשורים לקליטת עולים. שיעורי תת הביצוע של התקציב המעודכן מעוררים חשיבה כי סדרי העדיפויות שתוכננו לא נשמרו בפועל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

השתקפותה של מדיניות בריאות בראי החקיקה

ד"ר טוביה חורב ערך בדיקה מקיפה של התהליכים שעבר חוק ביטוח הבריאות מאז אישורו בכנסת לפני עשור בדיוק (ביוני 1994). הוא מציג בפנינו את ממצאי הבדיקה שערך, כדי ללמוד על השינויים שחלו במהלך העשור במדיניות הבריאות. עבודתו של ד"ר חורב מעמידה את ההתפתחויות אל מול הכוונות שהיו טמונות בחקיקה והוא קורא לבלום את ההתפתחויות, שהסיטו את הרפורמה מדרכה המרכזית, בהשלמת החקיקה של חוק היסוד: זכויות חברתיות, אשר יכלול בתוכו גם את הזכות לשירותי בריאות הולמים שלא ניתן יהיה לפגוע בה.

מדיניות רווחה לילדים ולנוער

המאמר של יגאל בן-שלום ורוני בר-צורי סוקר את התחום של הקצאת המשאבים לילדים בישראל וממפה את הגורמים הפועלים ב"זירה", שחלק רב מהם ארגונים לא-ממשלתיים. על רקע זה מתווה המאמר כמה כיווני פעולה עיקריים הראויים להשתלב בתכנית התערבות לאומית שיש לגבש בהקדם.

הקצאת משאבים לשיורתים חברתיים 2003

אחד הביטויים לנסיגה הכלכלית הוא גודל התוצר לנפש, שרק לפני מספר שנים הציב את ישראל במקום מכובד בין ארצות אירופה. היום ישראל רחוקה ממיקום זה. הדו"ח מציין, תוך שימוש בטבלאות וגרפים רבים, כי המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית מוכתבת ע"י תפיסה כלכלית-חברתית הסוברת כי יש להפחית, ככל האפשר, את חלקה של המדינה בכלכלה הלאומית בכלל ואת חלקם של תשלומי ההעברה בפרט. מדעני חברה וכלכלה רבים, וגם גורמים פוליטיים, רואים במדיניות זו סכנה למרקם החברתי-כלכלי בישראל.

מדיניות דיור בישראל: תמיכת הממשלה בחזקות דיור שונות

כתוצאה ממדיניות זו, שיעורי הבעלות על דיור בארץ הינם גבוהים ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי, ובעלות על דיור השתרשה כנורמה בחברה הישראלית. הכלי העיקרי המופעל בישראל לתמיכה בשוק הדיור הוא מתן משכנתאות מסובסדות.

המאמר פורסם על-ידי המרכז בגירסה רחבה ומפורטת יותר במרץ 2003.

המאמר הזה מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

אי-שוויון בחינוך בישראל

בדיון ברקע החברתי-כלכלי התייחסנו בעיקר למרכיב השכלת ההורים, או למדד הטיפוח, המפורסם לגבי מוסדות החינוך, ולמדד החברתי-כלכלי של יישובים, שפותח על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם": מדידת העוני בישראל בפרספקטיבה בינלאומית

חשיבות המידע על היקף העוני והשפעתו האפשרית על עיצוב המדיניות החברתית בישראל מחייבת אותנו לבחון, האם אפשר להסתפק במדידת העוני הנוהגת היום בישראל, או האם יש להחליפה באחרת. פרק זה סוקר שיטות שונות למדידת עוני, המיושמות כיום במדינות שונות בעולם או הוצעו על-ידי חוקרים העוסקים בנושא זה. ניתוח הדגמים השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם העיקריים יסייע בידינו לשקול פיתוח ואימוץ של שיטות מדידה, אשר יספקו תמונה מהימנה יותר על תופעת העוני, על שינויים החלים בה ועל מורכבותה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

המלכוד הפיסקלי והמוניטרי של כלכלת ישראל בדרך ל"עשור האבוד השני"

התיזה הבסיסית של המאמר היא שהמדיניות הפיסקלית והמוניטרית נמצאות במלכוד. הביטוי המוחשי ביותר של מלכוד זה הוא במניעת הפעלתה היעילה של המדיניות המאקרו-כלכלית, באופן הפוגע בהתמודדות הראויה עם המשבר. משגים שנעשו במדיניות הפיסקלית והמוניטרית, מאז תחילתו של המשבר בסוף שנת 2000, החריפו את המלכוד ופגעו קשות באמינות הממשלה ובנק ישראל. את היעד המרכזי של המדיניות הכלכלית בשנת 2003 ניתן לאפיין כניסיון לשיקום האמינות בשני התחומים. משימה זו הצליחה במידה מסוימת, ובכך התרחקנו מהסכנה של הידרדרות למשבר פיננסי, שהיה מחריף במידה ניכרת את המשבר הריאלי, אולם לא ניתן לקבוע שהממשלה ובנק ישראל הצליחו להיחלץ מהמלכוד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

מנגנון הקפיטציה הישראלי וההקצאה הציבורית לשירותי רפואה בישראל

מאחר שמנגנון הקפיטציה הוא אמצעי מרכזי להקצאת מקורות מימון ציבוריים למערכת הבריאות, הוא גם מכשיר מרכזי ליישום מדיניות במערכת. מבנה המנגנון ויישומו הם במידה ניכרת הביטוי הפיננסי למבנה המערכת, לאופן ניהולה (במפורש או מכללא), לקדימויותיה ולתפיסת הצדק החברתי שלה. יצוין כי גם אם המדיניות שביסוד הקצאת המשאבים אינה ברורה או מאופיינת דיה, המנגנון מכתיב למעשה מדיניות מאחר שטמונות בו מערכות תמריצים, המשפיעות על התנהגות המערכת.

ככלל, על קברניטי מערכת הבריאות לאמץ את מנגנון הקפיטציה למימוש מדיניות שוויונית בקידום מערכת הבריאות. בהתייחס לכך, יש לעדכן את מנגנון הקפיטציה לעתים מזומנות בהתאם לעדכונים שונים בסל הבריאות וביצועם על בסיס נתוני הוצאה של קופות-החולים. לשם כך יש למצוא דרכים בחקיקה לפיהן הממשלה תוכל לקבל נתונים על ההוצאה לבריאות של פרטים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

שיקולים לקביעת הגודל הרצוי של המגזר הממשלתי

למעשה נשענת המדיניות להקטנת המגזר הציבורי על שתי הנחות יסוד שונות, שהתערבבו יחד בתכנית האוצר ובדיון הציבורי: האחת היא, שישראל נקלעה לגירעון תקציבי גדול מדי ולחוב ציבורי גבוה מדי, המסכנים את היציבות הפיננסית ומחייבים משמעת תקציבית נחרצת. ההנחה השנייה היא, שגם במשק, שבו קיים שיווי משקל פיסקלי (ובמקרה של ישראל, אחרי שיוחזר שיווי המשקל הפיסקלי), יש לשאוף להקטנת המגזר הציבורי כדי להגדיל בכך את קצב הצמיחה של המשק.

הגודל צריך להיקבע על-ידי ניתוח מעמיק של הגורמים השונים, העשויים להשפיע לחיוב ולשלילה על הגודל הרצוי, ניתוח שטרם נעשה בישראל על-ידי גופי המחקר האמורים לסייע לקובעי המדיניות. מחקר יסודי כזה הוא מחוץ למסגרת סקירה זו, אולם על פי ניתוח ראשוני של מחקרים, שנעשו ברובם במדינות אחרות ומקצתם גם בישראל, ניתן להצביע כבר עתה על נקודות החולשה של המדיניות הקיימת, השואפת לצמצום המגזר הציבורי גם בטווח הארוך, היינו לאחר שיוחזר האיזון הפיסקלי.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

סקר שירותי רווחה – 2003

הסקר מהווה כלי משלים לניתוח ההקצאה לשירותים חברתיים, בהציגו את חוות דעתם של מקבלי השירותים – כלל הציבור. כמדי שנה גם השנה נוספו מספר שאלות בתחומים שונים ונגרעו שאלות בתחומים אחרים. הקפדנו להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח קבוע על מנת לקבל באותם התחומים, שנשאלו כמה וכמה פעמים, אינדיקציה למגמות בעמדות הציבור בסוגיות חברתיות שונות.

ניתן לסווג את שאלות הסקר לשלוש קטגוריות:

  1. שאלות המתייחסות להערכת הנשאלים את המציאות החברתית הכללית ואת השינויים בה, תוך התייחסות לרמת אי-השוויון והפערים החברתיים.
  2. שאלות המתייחסות לשינויים שהתחוללו בשנה האחרונה במצב הכלכלי וברמת השירותים שמקבל האזרח הן ברמה הכללית והן ברמה האישית.
  3. שאלות הבוחנות את התייחסותו של הנסקר לשאלות של מדיניות חברתית-כלכלית, בנושאים העומדים במוקד הדיון הציבורי. ניתן לראות בתשובות לשאלות הללו גם השתקפות של ההעדפות האידיאולוגיות-פוליטיות של הנשאלים.

הסקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים שלירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 2003

במצב שבו לא קטנו צרכיה של האוכלוסייה הנזקקת לתמיכה, וכאשר התמיכות הישירות צומצמו, סביר לצפות לגידול בביקוש לשירותי רווחה אישיים.

ניתוח ההתפתחויות האחרונות בהוצאה לשירותים חברתיים בישראל, מצביע על פגיעה גורפת ומשמעותית במשפחות מקבלי קצבאות. נכללות בהן משפחות עם ילדים, שנפגעו ישירות מהקטנת סכומי הקצבאות החודשיים וממניעת עדכונן, מהקטנת מענקי הלידה ומפגיעה עקיפה כתוצאה מקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה למשפחות עניות, למשפחות חד-הוריות וקיצוצים בהטבות למגזרים, בהן גדול חלקן של משפחות עם ילדים. מדיניות זו שנועדה, לדעת מעצביה, לעודד יציאה לעבודה באמצעות הקטנת הכנסות המשפחה, מעוררת שאלות מוסריות כבדות לגבי חומרת הפגיעה בילדים, מבלי שנשקל או ניתן פיצוי ותגמול לילדים עצמם, באמצעות הפעלת שירותים לרווחתם. נראה, שנדרשת הבחנה רגישה יותר בסוגי המשפחות במצוקה: בין משפחות עם ילדים המסוגלות להיכנס למעגל העבודה, לבין אחרות, שאינן יכולות להוציא מקרבן מפרנסים. לגבי הסוג הראשון – יש להשקיע בהכשרה מתאימה לפרטים כדי להביא לשילוב מרבי של משפחות אלו בשוק העבודה. לגבי הקבוצה האחרונה, קיימת חובה להמשיך לספק לה שירותים נדרשים על אף שאינה עובדת, מתוקף עקרונות יסוד של סולידריות חברתית. הבחנה כזו במדיניות דיפרנציאלית לקבוצות חברתיות שונות, שתיעשה לאחר בדיקה ואפיון המשפחות, תמנע סחף במדיניות הרווחה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

מערכת הבריאות – 2003

ראשית נסקור את התפתחות השירותים ומימונם, תוך בחינת שתי החטיבות העיקריות של המערכת, מערך בתי-החולים ומכלול השירותים האמבולטוריים, הניתנים בעיקר על-ידי קופות-החולים. לבסוף נסקור כמה ממדים של רמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 2003

השנה הקדשנו לנושא האחרון מקום נכבד יותר בפרק. ההתפתחויות בתחום כוח האדם בחינוך שזורות בהתפתחות כל המודדים האחרים של מערכת החינוך. יש להן השלכות על הסוגיות המרכזיות המעסיקות היום את קובעי המדיניות בתחום החינוך.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2003

התקציב מגלם לכאורה את התפיסות הכלכליות והאידיאולוגיות של העומדים בראש המערכות הכלכליות והפוליטיות, אך יש לזכור שבגרסתו הסופית התקציב הוא תוצאה של מאבקים פוליטיים ושלטוניים על חלוקת עוגת המשאבים הלאומית. היקף ההוצאה החברתית והרכבה הם פִּריו של תהליך בו משתתפים גורמים רבים: הממשלה, שריה, הכנסת, התקשורת, גופים ציבוריים ואקדמיים. התקציב, כפי שהוא מאושר בסופו של דבר על-ידי הכנסת, הוא "השורה התחתונה"של החלטות והכרעות שאותן נסקור בארבע רמות:

  1. הרמה הראשונה עוסקת בחלקה של הפעילות הממשלתית בכלל הפעילות המשקית או בלשון אחרת – חלקו של תקציב המדינה בכלל המקורות העומדים לרשות המשק.
  2. הרמה השנייה דנה בהתפלגות תקציב המדינה בין תחומי ההוצאה העיקריים – שירותים חברתיים, החזר חוב, ביטחון וממשל כללי.
  3. הרמה השלישית עוסקת בחלוקה בין השירותים החברתיים הראשיים. היא מציגה את שתי החטיבות – השירותים הישירים והשירותים המסופקים בעין.
  4. הרמה הרביעית היא החלוקה הפנימית בין הנושאים השונים בתוך כל אחד מהשירותים החברתיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003

סיכומים בנושאים הבאים: ההוצאה הממשלתית; מערכת החינוך; שירותי בריאות; שירותי רווחה אישיים; סוגיות נבחרות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

שוויוניות ומערכת הבריאות בישראל: עוני יחסי כגורם סיכון לבריאות

יש סימנים לכך, שהשונות עלולה להתרחב עם המשך המגמות הנוכחיות בהתפלגות ההכנסות, במימון מערכת הבריאות, ובהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. לפני החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995, אספקת שירותי הבריאות בארץ והנגישות אליהם לא היתה שוויונית. הקיפוח היה חמור במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית, בעיירות הפיתוח ובקרב האוכלוסייה הקשישה. החוק שיפר את המצב ויצר פוטנציאל לשפרו עוד יותר. אך מאז יישומו חלה הרעה במצב, בעיקר עקב המדיניות הממשלתית בתחום מימון המערכת ובהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. במאמר זה אנו בוחנים מחדש את הקשר בין מערכת הבריאות לשוויוניות חברתית וכלכלית בישראל לאחר החלת החוק, ולאור ההחמרה בהתפלגות ההכנסות בישראל. לרשותנו עמדו נתונים ממחקרים שונים, במיוחד מהתקופה שלאחר החלת החוק. על בסיס הבחינה שערכנו אנו ממליצים על דרכים לשיפור המצב.

העבודה כוללת 4 סעיפים: סעיף 1מסכם את הממצאים העיקריים של העבודה הזאת וכולל המלצות לתיקון המצב; סעיף 2 מציג תמונת מצב של הבריאות לפי מאפיינים חברתיים-כלכליים, כנמדד על-ידי מודדים אובייקטיביים מקובלים וכן באמצעות מודדים סובייקטיביים, כמו סקרי שביעות רצון של המשתמשים בשירותים וסקרי הערכה של הציבור הרחב בתחום הבריאות; סעיף 3 שוטח בקצרה מערכת מושגית, המתייחסת לבחינת ההשפעה של מצבם החברתי-כלכלי של הפרט וסביבתו על בריאותו. על בסיס מערכת זו מנוסחת הגישה החותרת להשגת שוויוניות במערכות בריאות ציבוריות, כמו הישראלית. על בסיס גישה זו מנוהל הדיון בממדי השוויוניות בשני הסעיפים הבאים. סעיף 4 עוסק בשוויוניות האנכית, הקשורה בעיקר במימון של המערכת ובהשפעת השינויים שהונהגו בה על דפוסי השימוש של צרכנים-מבוטחים בעלי הכנסות ברמות שונות. וסעיף 5 עוסק בשוויוניות האופקית, הקשורה לזמינות המרחבית-גיאוגרפית של השירותים והנגישות אליהם על רקע ריכוז של מגזרי אוכלוסייה חלשים יותר בפריפריה המרחבית של ישראל.

 

הנהגות מקומית מובילות לשינוי – "אפשר גם אחרת": דגמי הצלחה ברשויות מקומיות

בבסיס העבודה שנעשתה הוצגה השאלה של הקידום החברתי-כלכלי של היישובים מזווית שונה: האם ניתן לזהות נסיבות המאפשרות להנהגה המקומית, או לרשות המקומית לערוך שינוי יסודי באורח מכוון ולהגיע לתוצאות. העבודה מפנה את הזרקור למקומות שהצליחו, שהוכיחו ש"אפשר גם אחרת". אנו מצביעים על מספר ישובים בהם התחולל שינוי משמעותי ושיטתי, שהיה מכוון להעלות את הרמה החברתית-כלכלית של התושבים ואת הדימוי של היישוב.

אזור הדרום: בין נטל למשאב

הטיעון העיקרי שהמאמר מעלה הוא, שבתנאים מסוימים מודל שכזה אינו מתאר כראוי את היחסים האמיתיים בין הדרום למרכז, כפי שהם מתהווים בשנים האחרונות. אבחון מוטעה של יחסי הדרום עם המרכז עשוי להוביל לגיבוש אמצעי מדיניות מוטעים. במאמר נבחנת השפעת המדיניות הציבורית על התפתחות האזור, ונטען כי המדיניות שננקטה לא היתה תמיד יעילה. ניתוח נתונים של העשורים האחרונים מוביל למסקנה, כי יש לשקול מעבר ממדיניות של התייחסות לדרום לפי הדפוס של מרכז-פריפריה (מדיניות "מפצה" בעיקרה) למדיניות של תמיכה בחיזוק כושר התחרות האזורי.

מדיניות הדיור בישראל

המסמך שלפנינו מעלה לדיון את השאלות הנוגעות למדיניות הדיור בישראל ואת השלכותיהן על מידת השוויון הכלכלי בין קבוצות הכנסה וקבוצות של חזקות מגורים בישראל. סעיף 1 מציג סקירה תמציתית של האמצעים העומדים לרשות הממשלה להתערבות בשוק הדיור, וסעיף 2 מוקדש לבחינת המניעים של ממשלות שונות לתמוך בחזקת המגורים של בעלות דיור בעולם ובישראל. סעיף 3 מתמקד במדיניות עידוד בעלות הדיור שנהגה בישראל בשנות התשעים ובהשפעותיה. סעיף 4 עוסק בחזקת המגורים של השכירות הסוציאלית, אשר בעקבות מדיניות הממשלה חלקה בשוק הדיור הולך וקטן. סעיף 5 מציג ניתוח של השפעת מדיניות הממשלה על קבוצות הכנסה שונות. סעיף 6 דן במגבלות של מדיניות עידוד בעלות הדיור, כאשר הטענה היא שחזקת מגורים זו אינה מתאימה לספק מענה לקבוצות הכנסה חלשות. סעיף 7 מתייחס לתופעה המתרחבת בשנים האחרונות, של גידול במספר משקי הבית הנזקקים לקבלת סיוע בשכר דירה, ודן ביתרונותיה וחסרונותיה של מדיניות זו. סעיף 8 דן במדיניות הדיור המתאימה לישראל ומפנה את הזרקור ליתרונות של חזקת השכירות הסוציאלית עבור שכבות אוכלוסייה חלשות. 

הנהגיות מקומיות מובילות לשינוי

כל אלה ממדים שונים של הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה המאפיינת יישובים אלה לאורך שנים רבות. ישובים רבים במדינה סובלים מדימוי נמוך. הדבר נובע מתחושת התושבים כי רווחתם נמוכה, כי ההנהגה המקומית אינה עושה די לקידום היישוב ואין הם ממצים את מה שניתן בדרך-כלל לקבל מן המדינה. לתחושה זו ישנם גורמים שונים, הרמה הכלכלית הנמוכה המביאה לרמת הכנסה נמוכה או אף לאבטלה, תנאי דיור בלתי מספקים ובמקרים רבים גם שירותים ציבוריים, ובעיקר חינוך ורווחה, ברמה שאיננה מספקת. מכלול גורמים עשוי ליצור את התחושה הקשה שיש לה בסיס במציאות החברתית והכלכלית. בנסיבות אלה מופנות הטענות למנהיגות המקומית – ראשי העירייה או המועצה המקומית – גם בנושאים אשר, לכאורה, אינם בתחום הסמכויות שלהם, כלומר גם כאשר דומה שאין בכוחם של המנהיגים המקומיים להציג פתרונות יעילים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

אסטרטגיה כלכלית-חברתית

כל אלה תרמו להתפתחות המשק, להקטנת הגירעון השוטף במאזן התשלומים, לצמצום החוב החיצון נטו ולהקטנת החוב הממשלתי במונחי תוצר.

ייצוב המשק בכל הנוגע לאינפלציה ולמאזן התשלומים, תוך כדי הקטנת משקל החוב הציבורי והחיצוני, אפשר שחרור משאבים כלכליים לשימוש המגזר העסקי והפעלת שורה של רפורמות משקיות. תמורות אלה קירבו את המבנה של כלכלת ישראל לזה של כלכלות המערב אליהן אנחנו שואפים להידמות. המשק עבר, אפוא, תהליכים חיוביים אך נחשף גם לקשיים ולבעיות שחלקם מאפיינים גם משקים מתקדמים אחרים.  בדומה לתהליך במשקים המפותחים האחרים, נמשך הגידול היחסי בפעילות ענפי השירותים, הפיננסים והמסחר על חשבון צמצום הפעילות בתעשייה, בחקלאות ובבנייה.  ההתפתחות בכיוון זה מעלה את הערך המוסף ובטווח הארוך מאפשרת עלייה ברמת החיים, אך היא עלולה להקשות במימון עודף הייבוא המאפיין את המשק הישראלי מאז ומעולם.  למרות צמצום האינפלציה, פריון הייצור קפא על שמריו ובכך הגביל את הצמיחה ואת השיפור ברמת החיים.  ההשתלבות והפתיחות לכלכלה העולמית הגדילו את חשיפת המשק לזעזועים מהעולם.  מאפיין נוסף של ההשתלבות בעולם המערבי הוא תהליך גידול התלות בעובדים זרים, המחליפים את העובדים הישראלים (והפלסטינים) במגוון רחב של עיסוקים, בדרך-כלל בתחומי השכר הנמוך.  תהליך זה תורם לגידול בשיעור האבטלה, בעיקר של עובדים בעלי ידע מקצועי מוגבל והשכלה נמוכה יחסית, ובכך מגדיל את אי-השוויון בחלוקת ההכנסה ואת תחולת העוני.

בשלהי שנת 2000 נקלע המשק הישראלי למשבר כלכלי חריף הנגרם משילוב של מספר גורמים עיקריים: המיתון בכלכלה העולמית, המשבר בענפי תעשיית הטכנולוגיה העילית (ההיי-טק) ובבורסת הנאסדק, ומעל לכל, קריסת התהליך המדיני, תהליך שהחל כבר ב-1991 במדריד, וחידוש האלימות והטרור בישראל. אמנם גורמים אלה לא נבעו מחולשות פנימיות של הכלכלה הישראלית, אך מדיניות כלכלית חלופית, בתחומים הפיסקליים והמוניטריים, עשויה היתה להקטין את הנזקים. במסגרת זו לא נפרט את חולשות המדיניות בעבר, אלא נציג מתווה לאסטרטגיית מדיניות כלכלית-חברתית עתידית שתסייע להשיג את היעדים הכלכליים והחברתיים של ישראל תוך סיוע ליציאה מהמשבר הנוכחי בו נמצא המשק.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

כלכלה בעת חלחמה בעצימות נמוכה

חלקו הראשון של המאמר מציג התפתחויות כלכליות שניתן לייחס אותן למצב הביטחוני, אם כי יש לומר כי פעלו גם גורמים נוספים, אקסוגניים ואנדוגניים, שתרמו להרעה במצב הכלכלי, וקיים קושי לבודד בין ההשפעות השונות. הדיון העיקרי בהמשך מוקדש לסוגיה של הקצאת המקורות לביטחון על רקע הנסיבות הביטחוניות והכלכליות שנוצרו. מצד אחד, לפי הדעה הרווחת, דורש העימות המתמשך עם הפלסטינים להגדיל את הוצאות הביטחון, ואילו מצד אחר, צמיחה כלכלית נמוכה, ואפילו שלילית, כמו גם שיקולים של יציבות כלכלית, מגבילים את היכולת להקצות משאבים גדולים יותר לביטחון.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מדיניות הממשלה במשק במשבר

המשבר חריף יותר בעוצמתו ונבדל מהמיתון בגורמיו העיקריים, מלחמה ממושכת עם הפלסטינים, וקריסת תעשיית ההיי-טק הישראלית בעקבות המשבר העולמי שפקד אותה. הזעזועים החיצוניים פגעו תחילה בענפי יצוא חשובים, ענפים שתרמו רבות לצמיחת המשק במשך שנות התשעים. בהמשך, במהלך השנתיים האחרונות, התפשט המשבר לתחומי משק רבים אחרים, להשקעות המקומיות תחילה ולאחר מכן גם לצריכה הפרטית. במקביל לפגיעה של הזעזועים החיצוניים בפעילות של המגזר העסקי הם הלכו והכבידו גם על תקציב המדינה: מצד אחד, פעולות האיבה הביאו לגידול הוצאות הביטחון, שהלכו והתעצמו והם יגיעו בשנת 2002 לשיעור של 10 אחוזים מהתוצר. מצד שני, הכנסות המדינה הלכו וקטנו במקביל לירידה בפעילות המשקית. ההתפתחויות הללו חייבו את הממשלה לקיצוצים נרחבים בהוצאות לשירותים חברתיים ולתשלומי העברה ואף הגדילו את הגירעון הכולל בתקציב הממשלה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

סקר שיורתי רווחה – 2002

הסקר תוכנן במרכז ובוצע בידי מכון סמית – ייעוץ ומחקר בע"מ. הסקר נערך ביולי 2002, נדגמו בו  1000 אנשים מכל רחבי הארץ, בכל צורות היישוב, ובכל מגזרי האוכלוסייה. הסקר הציג בפני הנשאלים 23 שאלות, העוסקות בנושאים העיקריים בתחומים החברתיים – חינוך, בריאות, פערים חברתיים, ביטחון אישי, הכנסה ותעסוקה. השנה הוספנו מספר שאלות אשר נועדו להתרשם מתחושת הציבור לגבי סובלנות חברתית ואפליה בישראל.

תוצאות הסקר מדווחות השנה בשני חלקים. החלק הראשון מדווח על הממצאים לפי הנושאים השונים בהתייחסו לכלל ציבור הנשאלים, תוך השוואת המצב בשלוש השנים האחרונות. הדיווח מתייחס לתכונות חברתיות-כלכליות של הנשאלים, לרמת ההשכלה, לרמת ההכנסה וגם לגיל הנשאלים ולאפיונים נוספים שלהם.

החלק השני מייחד את הדיווח להבדלים בין קבוצות באוכלוסייה, במיוחד לפי לאום ומוצא. בחלק זה נסקרים שוב כל הסעיפים והדיווח מתרכז בהבדלים שנמצאו בין הקבוצות באוכלוסיית ישראל ביחס לנושאים המרכזיים והסוגיות המרכזיות שעלו בסקר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מערכת הביטוח הלאומי – 2002

בשנת 2001 הסתכמה ההוצאה הכוללת על הקצבאות בקרוב ל-43 מיליארד ש"ח, במחירים שוטפים, סכום הגדול ריאלית (בניכוי עליית המחירים) פי 4 מהסכום שהוצא על הקצבאות 20 שנה קודם לכן, בראשית שנות השמונים. במהלך שנות השמונים התווספו למערך הקצבאות שני ענפי ביטוח חדשים בעקבות חקיקה – הבטחת הכנסה (החל ב-1982) והסיעוד (החל ב-1988) – אשר תרמו לבדם כ-16 אחוז לגידול ההוצאה הכוללת. אך רוב הגידול בהוצאות המוסד התרחש במסגרת הענפים "המסורתיים", כגון קצבאות זיקנה ושאירים, קצבאות ילדים, קצבאות נכות לסוגיהן ודמי אבטלה.

הגידול שהתרחש ברמת ההוצאה מצדיק לכשעצמו את הצורך בניתוח הסיבות והתהליכים שתרמו לכך, אך העובדה, שהעלייה המתמדת בתקציבי הגמלאות נמשכה גם בשנות האטה ומיתון כלכלי, ובמסגרת מדיניות כלכלית ששאפה, ברוב השנים, להוריד את חלקו של המגזר הציבורי בפעילות הכלכלית, מקדה את הדיון הכלכלי והחברתי במערך הקצבאות. כך, גם אם רק חלק מתקציב הביטוח הלאומי ממומן למעשה מתקציב המדינה, והיתר מקורו בגבייה ישירה מן הציבור וממקורות עצמאיים של המוסד לביטוח הלאומי, לווה כל דיון בתקציב המדינה בהצעות לצמצומים ובקיצוצים במערך הקצבאות.

המודעות הציבורית הגוברת להתרחבות הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה תרמה גם היא להחרפת הדיון על מיקומן ויעילותן של הקצבאות בהקטנת הפערים ובהגנה על המגזרים החלשים באוכלוסייה מהידרדרות למצוקה חברתית ואף לעוני.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

 

שירותי רווחה אישיים – 2002

שירותי הרווחה האישיים מופיעים כמרכיב נפרד של ההוצאה, לצד שירותי החינוך והבריאות ולצד ההוצאה הגדולה לתשלומי הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. למרות חלקם הקטן יחסית בהוצאה, שירותים אלה הם אחד הנדבכים המרכזיים של השירותים החברתיים הפועלים בישראל. הם מעניקים מענה חיוני לבעיות ולצרכים של יחידים, משפחות, קבוצות ואף קהילות, שאינם מסוגלים או מתקשים להתמודד עם מצוקות שונות, הפוגעות בתפקודם ובאיכות חייהם ומקשות על השתלבותם בחברה.

החלק הראשון של הפרק סוקר את התפתחות שירותי הרווחה האישיים, הממומנים בעיקר על-ידי הממשלה והרשויות המקומיות ומופעלים על-ידי גופים ממשלתיים ועירוניים וארגונים לא-ממשלתיים רבים (עמותות וארגונים פרטיים-עסקיים). בחלקו השני של הפרק מועלות כמה סוגיות מרכזיות העוסקות במבנה ובתפקוד של שירותי הרווחה האישיים. הסוגיות מחייבות דיון, מסקנות ויישום בעת עיצוב כיווני ההתפתחות של שירותים אלה, במיוחד לנוכח התקופה הקשה והיקף המצוקות עמן עליהם להתמודד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

שירותי הבריאות – 2002

בהשלמה לניתוח ההוצאה הממשלתית לבריאות בפרק הקודם אנו בוחנים ראשית את ההוצאה הלאומית לבריאות ודרכי מימונה. סעיף זה עומד על המגמה הנמשכת של עליית חלקה של ההוצאה הפרטית – המימון על-ידי משקי הבית. הסעיפים הבאים של הפרק – סעיפים 2  ו-3 – סוקרים את ההתפתחויות העיקריות במערכת האשפוז (בתי-החולים) ובקופות-החולים. בסעיפים אלה מועלות סוגיות מרכזיות, כמו הנהגת השר"פ בבתי-החולים הממשלתיים; סוגיית משך האשפוז ומגמת הירידה בשהייה הממוצעת; וכן מגמות ושינויים במימון קופות-החולים והעלייה בשיעורי ההשתתפות של המבוטחים – כלל הציבור במדינה. סעיף 4 מציג בקצרה נתונים על היקף המועסקים בתחום הבריאות בישראל ועל שיעורי הביקור אצל רופאים, וסעיף 5 משקף את רמת הבריאות של האוכלוסייה, כפי שהיא מתבטאת בכמה מודדים מקובלים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 2002

השנה בחרנו להרחיב מעט את היריעה בהתייחסות לשינויים דמוגרפיים רלבנטיים – שינויים שחלו בהרכב התלמידים – ולשינויים מבניים, המתרחשים במערכת החינוך, שלהשפעתם על החינוך והחברה,לא הוקדשה עד כה,להערכתנו, תשומת הלב הראויה. הכרת המבנה המוסדי של מערכת החינוך, המורכב ומסובך ממה שנראה על פניו, חשובה בשל ההשפעות מרחיקות הלכת שיש לו על המתרחש היום במערכת החינוך ובחברה.

החלק הראשון של הפרק עוסק בשינויים הדמוגרפיים ובמבנה של המערכת בשנים האחרונות והוא כולל שני סעיפים; החלק השני מקדיש סעיף לכל אחת מרמות החינוך העיקריות של המערכת ומאיר בתוכן סוגיות הקשורות להרכב הדמוגרפי, למבנה ולהישגים בכל אחת מרמות החינוך.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2002

בהתאם לכך, הפעולות הנעשות על-ידי הממשלה בתחום החברתי מבטאות את מדיניותה בכל אחד מהתחומים הללו. הדבר מתייחס הן לגודלו הכולל של התקציב החברתי והן לחלוקתו בין השירותים השונים ובין הצרכנים למיניהם. ההוצאה החברתית מממנת מגוון רחב של שירותי חינוך, בריאות, רווחה וקליטה וכן מספר גדול של תשלומי העברה לקשישים, למשפחות עם ילדים, למובטלים, ועוד כיוצא באלה. ההוצאה החברתית היא המרכיב הגדול ביותר בתקציב המדינה.

המערכות החברתיות נועדו לספק חינוך והשכלה לילדים, לדאוג לבריאות התושבים, לשמור על הכנסת המשפחות ברמה מסוימת, וכדומה. מכלול השירותים הללו מבטא את מדיניות הרווחה הנוהגת בפועל במדינה. מדיניות זו מבוססת על תפיסות חברתיות ועקרונות רווחה שהתפתחו במהלך השנים במדינות המפותחות. התועלת הכוללת לחברה בנושאים אלה היא מעבר לתועלת האישית. בתחום הבריאות קל להמחיש זאת: אדם שאינו מחסן עצמו מפני מחלות מסוימות, מהווה מקור להידבקות של אחרים בחברה. בנוסף, מדינת הרווחה מכירה בכך, שקיים אינטרס ציבורי, שלכל אדם תינתן הזדמנות בסיסית שווה בחברה, ושיקול זה מכתיב את פיתוחן של המערכות הללו במימון משותף, מתוך קופת המיסים הכללית. מובן שהדברים אמורים להתבצע מבלי לפגוע במוטיבציה שיש לפרטים לפעול בעניין ביוזמתם, ולמנוע התנערות הפרט מאחריותו האישית בנושאים אלה.

כל הפעולות הללו מוצאות את ביטוין בתקציב המדינה, כפי שיפורט בעמודים הבאים.

המאמר מופיע בפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

 

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002

הסיכום סוקר הנושאים הבאים: ההוצאה הממשלתית הכוללת והחברתית; מערכת החינוך; שירותי הבריאות; שירותי רווחה אישיים; קצבאות הביטוח הלאומי; מקרו-כלכלה.

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002

השגשוג הכלכלי, שליווה את קליטת גל העולים עד אמצע שנות התשעים, הוחלף בהאטה דרסטית של הצמיחה, כתולדה של מדיניות שנטשה את יעד הצמיחה לטובת יעד יציבות המחירים.  ההאטה הופרה באופן זמני בשנת 2000, אך מיד לאחר מכן שקע המשק במיתון, שממנו אין הוא מצליח להתאושש, משום שגורמיו חיצוניים לכלכלה הישראלית – המלחמה מחד והמיתון העולמי מאידך.

אותותיו של המשבר הכלכלי ניכרים במישורים חברתיים רבים, ומעל לכל ברמת אבטלה גבוהה. המשק הישראלי, שהשכיל להתמודד עם לחץ של היצע עבודה פתאומי, שמקורו בגל העלייה הגדול, אינו מצליח ליצור מקורות תעסוקה למאות אלפי ישראלים הרשומים בתור לקבלת עבודה.  האבטלה פוגעת בהכנסתן של משפחות רבות, הנאלצות להיזקק לדמי אבטלה כדי להתקיים ברמה בסיסית. חלק מהמובטלים נואשים מלמצוא תעסוקה ומידרדרים בסופו של תהליך ארוך לתלות בקבלת דמי הבטחת הכנסה.

המדיניות הכלכלית של הממשלה מתמודדת עם מגבלת תקציב ההולכת ומחריפה, וכחלק מכך מקפיאה – ואף מצמצמת – חלק מהגמלאות, מה שמגביר את הפגיעה במובטלים ובקבוצות רגישות אחרות. בתוך כך נשמעות בחוגים שונים טענות כנגד הסדרי הרווחה הקיימים, ויש מהן הזוקפות את המשבר הכלכלי ואת המפגעים החברתיים לחובתם של הסדרי הרווחה. מנגד עולות טענות שלפיהן הפגיעה בתקציב החברתי היא חמורה ביותר. אלו ואלו נצרכות להארה ברורה יותר של התפתחות ההוצאה הממשלתית ובמיוחד של המרכיב החברתי בה.  על צורך זה בא לענות הספר המוגש בזה.

 העובדות הנחשפות כאן מרובות ומורכבות, ובחלקן מתומצתות בראשית הדו"ח. ואף שאין טעם לחזור עליהן כאן, נראה לי חשוב להצביע על המסר הכפול הבא: שנות התשעים מוכיחות, שכלכלה ורווחה אינן מתחרות. הא ראיה, שבשנים 1990-1996 גדלה ההוצאה החברתית בשיעור ממוצע של כ-7 אחוזים לשנה – חציו בא למעשה לענות על הצרכים הנובעים מגידול האוכלוסייה – ובה בעת צמח המשק במהירות, בקצב שנתי ממוצע של 6 אחוזים. ההוצאה החברתית לא בלמה, ואולי אף דירבנה, את הצמיחה.  גם בשנים של רפיון יחסי, 1996-1999, גדלו המשק והרווחה בשיעורים דומים זה לזה. רק המיתון של השנתיים האחרונות הפר את שיווי המשקל האמור.  מנגד יש להבהיר, שהוצאות הרווחה אכן הוקטנו לאחרונה, אבל עדיין רמתן הכוללת גבוהה במידה רבה מזו של מרבית שנות התשעים. במה דברים אמורים, כאשר עוסקים בהוצאה הכוללת. לא כך הוא כאשר יורדים לפרטים, והרי הכל יודעים מי מצוי בפרטים. הפחתה זעומה של אחוזים ספורים בקצבאות שונות לא תזעזע את כלל האוכלוסייה, אך היא בוודאי עלולה לדרדר משפחות אשר גם לפני כן היו במצב ביש. בין כך ובין כך, ההתקפה הכוללת היוצאת מחוגים שונים על מדיניות הרווחה הישראלית ראוי להודפה. כאמור, התמונה מורכבת מאד, והמעיין בדו"ח זה יוכל לפחות לגבש לעצמו הבנה עמוקה יותר של מצב הרווחה וזיקתה  למדיניות הכלכלית.

קווי מדיניות להחייאת יישובי הבדואים

המאמר שלפנינו עוסק בתהליך העיור, בהצלחה המוגבלת שלו, ובהצעות לפיתוח אסטרטגיה שתוכל להביא לתיקון המצב. המחבר כתב מחקר מקיף במרכז לחקר הבדואים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בשנת 1999,An Urban Development Strategy for the Negev's Bedouin  Community, ובו ניתוח מעמיק יותר של סוגיות אלו. המאמר שלפנינו מסכם בקצרה את המחקר המלא תוך הפניית הדגש להצעת מסגרת למדיניות.

יותר ממחצית מהאוכלוסייה הבדואית הישראלית, עברו, עד כה, את תהליך העיור בנגב.  שבעת היישובים העירוניים (העיירות) שתוכננו לקלוט את האוכלוסייה גדלו בקצב מהיר. תכנונם כלל חלוקה של המגרשים ותשתית ציבורית, הכוללת בתי-ספר, מרפאות ומקומות ציבוריים אחרים. אולם המציאות מלמדת, למרבה הצער, כי הקצאת השטחים כשלעצמה איננה מבטיחה את קיומן של קהילות בריאות ומתפקדות. למעשה, יישובים עירוניים אלה מדורגים בין העניים ביותר בישראל: חמישה מתוך שבעה יישובים דורגו בשנת 1999, השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים, בין היישובים הנמוכים ביותר בארץ לפי מכלול מקובל של אינדיקטורים חברתיים-כלכליים (נתוני מרשם האוכלוסין ומידע עירוני ואדמיניסטרטיבי של גורמים ממשלתיים). כך, למשל, היישוב הגדול ביותר מביניהם, רהט, מדורג במקום הנמוך ביותר מכל יישובי הארץ.

היישובים הבדואיים מאופיינים על-ידי הכנסה משפחתית נמוכה מן הממוצע, שיעורי אבטלה גבוהים, פעילות מסחרית או ותעשייתית נמוכה, שיעורי אלימות ופשיעה גבוהים, ולעומת זאת, שיעורי ריבוי טבעי וגידול אוכלוסייה מן הגבוהים בעולם. באשר לגידול הדמוגרפי – בנוסף לשיעורי הפריון הגבוהים בקרב הבדואים נמשכת גם ההגירה מן הכפרים. ההתפתחות המשמעותית הצפויה, שאין לחלוק עליה, היא, שבתוך כמה שנים, בהיעדר שינוי במדיניות, תהיה סך-כל אוכלוסיית היישובים הבדואים קרובה לזו של העיר באר-שבע. יישובים אלה יהפכו, לכן, במהירות, לגורם משמעותי במבנה החברתי והדמוגרפי של הנגב כמכלול.

תכנון היישובים הקודם הזניח כמה סוגיות חשובות ביותר, החיוניות להצלחת יישוב עירוני, כגון סוגיות של תחבורה, תעסוקה ותקשורת. היעדר בסיס כלכלי ליישובים אלה היה כישלון גדול נוסף של התכנון. אם, לשם המחשה, עיירות אלו היו מיועדות להתקיים לפי דפוס של "ערי שינה", אזי כוח העבודה שלהן היה צריך למצוא תעסוקה במרחק סביר ליוממות. אולם התעסוקה והתחבורה לא היו בנמצא. אם הן היו אמורות להיות אף יותר מכך – מוקדים של שירותים ותעסוקה – הרי המתכננים היו צריכים לחשוב על סוג התעשייה שניתן להעבירה לאזורים אלה ובמקביל ליצור את התשתית ואת התמריצים ההכרחיים כדי להבטיח את ההצלחה.

כל תכנית עבור הבדואים צריכה להוות חלק אינטגרלי מתכנון כוללני של הנגב.  אזור בגודל כזה צריך להיות גורם בעל תרומה משמעותית לכלכלת המדינה. אבל המרחב המפוצל היום למספר יישובים עירוניים, שאינם מתפקדים, הכולל גם אזורים כפריים מנותקים, נתון במצב מתמיד של עוני ותלוי בהזרמת השקעות לא יעילות ובמערך התמיכות של מערכת הרווחה.

פרופ' הרווי ליטוויק מזהה תנאים הכרחיים מקדימים החייבים להתקיים לצורך שינוי האזור: מערכת תחבורה אזורית, מערכות תקשורת, סיפוק צורכי האנרגיה של האוכלוסייה (הן על-ידי דרכים יצירתיות וחדשניות והן בדרכים קונבנציונליות), יצירת תעסוקה ועידוד השקעות והבאת הון לאזור, ובנוסף הספקת שירותי הבריאות והרווחה הבסיסיים. הדרישה המכרעת היא למצוא את ההרכב הנכון של הגורמים, שבאמצעותם ודרך האינטראקציה החיובית שלהם תתאפשר התאוצה שתביא להתפתחות כלכלית אמיתית.

פרופ' ליטוויק מציע תכנית לנגב בכלל ולבדואים בפרט. הוא מציע לבחון ולנתח את הפעילויות והתפקוד של רהט, היישוב העירוני הבדואי הגדול ביותר, ולמקד בהם את הבסיס של לב הכלכלה הבדואית: מכללה קהילתית בדואית, בית-חולים אזורי שני, משרד ראשי של המרכז המוצע של הרשות לפיתוח ערים בדואיות, משרדי ממשלה אזוריים וארציים ומשרד ראשי מוצע של הבנק לפיתוח הבדואים.  תל-שבע היא העיירה הבדואית השנייה בגודלה והיא בעלת היתרון הכלכלי של מיקום מרכזי יותר וקירבה לבאר שבע. להלן כמה גורמים חיוניים למסגרת תשתית העסקים העיירה הזו: פארק תעשייתי עם דגש על תעשייה מודרנית ולא מסורתית, יצירת אפשרויות של "חממה" עסקית, תכנית להכשרת יזמים, מרכז להכשרת נוער לעבודה בתעשייה ותכנית העשרה. גם לגבי שאר הערים, צריך לזהות את היתרונות היחסיים של כל אחת מהן וליצור קשרים מתאימים לתעשיות חוץ. אחד הגורמים החיוניים ביותר לאינטגרציה של האזור הוא פיתוח רשת התחבורה, כמו לדוגמא, יוזמה של פיתוח נמל התעופה "נבטים", שישרת את הערים הקטנות כבסיס לטיסות צ'רטר לשימוש אזרחי. כל הסוגיות הנדונות חייבות להילקח בחשבון על כל הפרטים.

המחבר מדגיש כי ייעשה עוול גדול לקהילה הבדואית אם המדיניות תהיה מכוונת לתיקון טעויות העבר בלבד. לישראל יש מחויבות היסטורית והזדמנות ייחודית לגרום הנעה מהותית של האוכלוסייה הבדואית על-ידי יצירת מערך יישובים מתוך הערים והעיירות שלהם, מערך שיהווה בסיס לשיפור ארוך טווח, לעומת גטאות של פיגור, עימותים ואלימות.

המאמר באנגלית בלבד.

 

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2001

הדו"ח  המוגש בזאת מתאר בהרחבה את הממדים השונים של המציאות החברתית, ומספק תמונה מורכבת של צמיחה במגזר אחד מול דשדוש במגזר אחר – כל אחד מהם נותן תיאור אמין ומוצק של המציאות באותו קטע, אך מולו התפתחות מנוגדת בקטע אחר של המערכת החברתית-כלכלית. ניסינו להציג כאן את האמת המלאה, על כל צדדיה, ולכן התמונה היא מורכבת ולא ניתן למצותה בציון יחיד. המעיין באוסף הממצאים המוצג כאן יוכל בסיום הקריאה להתוות לעצמו תמונה מסכמת ולהגיע להערכת מצב משלו, אבל אין ספק שהוא יזהה כאן את גודל האתגרים שבפניהם נמצאת החברה הישראלית.

קווים למדיניות כלפי העובדים הזרים בישראל

אולם, בעוד שהמשק הישראלי קולט את העובדים הזרים, הרי המנגנונים של המדינה פועלים למנוע את כניסתם, לגרש את הנכנסים באופן בלתי חוקי ולמנוע מהם הגנה בעת שהותם בארץ. ההשלכה הבלתי מכוונת של המדיניות הנוהגת היא מתן מטריה ממשלתית למדיניות הניצול הננקטת על-ידי חברות כוח אדם ועל-ידי מעסיקים רבים.

המציאות מלמדת כי גם אם מדיניות לאומית צריכה לחתור לצמצום מספר העובדים הזרים בישראל, בגין הרגישות של החברה לקיומו של רוב יהודי וציוני בארץ, הרי מסיבות מבניות של המשק הסיכוי לגירוש הרוב הגדול של העובדים הזרים נמוך ביותר. בעל המחקר מציע לאמץ מדיניות, אשר תייעל את הבקרה על מספר העובדים הזרים ומשך שהותם בישראל, תשמור על מספר מצומצם יחסית שלהם במשק, ותמנע את הניצול הבלתי מוסרי שלהם.

מגדר במדינת הרווחה בישראל: התפתחויות וסוגיות

המחברים מציינים כי חל שיפור במצבן של הנשים ובתחומים מסוימים צומצמו הפערים, אולם השוויון טרם הושג וקיימים עדיין פערים גדולים. המחברים מצביעים על כיוונים אפשריים להתמודדות עם הבעיות. הסוגיות המועלות על-ידיהם ראויות לשמש בסיס לדיון ציבורי.

אוכלוסייה ומשאבים בערים הגדולות

בהמשך לכך נבדק, האם ההשתתפות של משרדי הממשלה מתחשבת בהבדלים ומסייעת לערים, שמצבן קשה יותר, כתוצאה מהרכב האוכלוסייה המחייב יתר שירותים או מקשה על גיוס הכספים.

המציאות הנחשפת במחקר זה מלמדת על הצורך להתמודד עם היתרונות של הביזור ומתן יתר אוטונומיה לראשי הערים לעומת היתרונות של ריכוז והכוונה של השירותים ממוקד אחיד ולפי קריטריונים אחידים.

שירותי רווחה אישיים – 2000

קבוצות אלו מהוות את החוליות החלשות והפגיעות בחברה. הפרק מתאר את השירותים השונים בתחום זה ואת אוכלוסיית מקבלי השירותים. הוא מתרכז בפעילויות המגזר הממשלתי (הממשלה והרשויות המקומיות) ובפעילות ארגונים וולונטריים וחברות פרטיות-עסקיות, המספקים שירותים במימון הממשלה.  לגבי שירותים נוספים של הארגונים הלא-ממשלתיים השונים, אלה הגבירו בשנים האחרונות את מעורבותם והיקף פעילותם בתחומי הרווחה במידה ניכרת, אך אין בידינו די נתונים בכדי לנתח את היקף פעולתם לפי תחומיה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

שירותי בריאות – 2000

במובן זה, השירותים הם בגדר סוכנויות של הממשלה למימוש החוק. השירותים מסופקים לאזרחים על-ידי ארבע קופות-החולים הפועלות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. קופות-החולים מפעילות רשת של מרפאות, כולל מרפאות של רופאים עצמאיים הקשורים עמן ומרפאות מומחים בקהילה, בנוסף למרפאות החוץ של בתי-החולים שאף הן מספקות שירותי רפואת מומחים.

בתי-החולים משלימים את רשת המרפאות הענפה, והם מעניקים טיפולים אינטנסיביים יותר מאלו שניתן לספק במרפאות. הגדרה זו היא מספיק כללית כדי לאפיין את ההתמחות הנבדלת, להלכה, של כל אחת משתי המערכות העיקריות – האמבולטורית והאשפוזית. בפועל אין ההבדלה מתקיימת באופן מלא, ובמיוחד ניתן לראות את השינויים המתרחשים על פני זמן. השינויים אינם חד-כיווניים: בעבר, הכיוון היה בדרך כלל של העברת טיפולים מבתי-החולים אל המרפאות הקהילתיות. בחלוף הזמן, ועקב תמריצים שונים, התפתחו מעברים גם בכיוון הנגדי, היינו – הרחבת השירותים המרפאתיים המוגשים על-ידי בתי-החולים.

המאמר סוקר מערכת האשפוז, משך האשפוז, שיעורי רופאים וביקורים אצל רופא, ובריאות האוכלוסייה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2000

הפעולות הקונקרטיות היוצאות אל הפועל במימון הממשלה אמורות לבטא את ההתגלמות הממשית של ההצהרות המילוליות. לכן, אף שהיקף התקציב  והרכבו אינם נזכרים במפורש במצעי המפלגות, וגם לא בקווי הפעולה של הממשלה, הרי מימושה של המדיניות המוצהרת נבחן בסופו של דבר בהקצאה שנקבעה ליעדים השונים. בתוך מכלול הכוונות הכתובות בקווי הפעולה של הממשלה, מופיע ההיבט הכלכלי בשני מישורים: מישור אחד הוא הצמיחה של המשק והרכבה, שהוא יעד מיעדי המדיניות, והמישור השני הוא האילוץ שלו על גודל התקציב. בדו"ח שלפנינו איננו בוחנים את מידת ההתאמה בין ההצהרות המילוליות ובין המימוש בתחומי החיים השונים, אלא מתמקדים בזיהוי המדיניות דרך ניתוח הממדים הכספיים של פעולות הממשלה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – 2000

המאמר מסכם הנושאים הבאים: הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים; מערכת החינוך; שירותי הבריאות; שירותי רווחה אישיים; בריאות חברתית – אינדקטורים נבחרים; סקר שירותי רווחה; דמוקרטיה של רווחה: להגברת מעורבותה החברתית של הממשלה במשטר; טיפול ופיצוי נפגעי פשיעה אלימה בישראל.

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000

גם במישור הכלכלי, האווירה האופטימית שליוותה את התחדשות הצמיחה, בסוף 1999, נעכרה עם ההאטה בפעילות המשקית, אשר הוזנה גם היא על-ידי האירועים הביטחוניים-המדיניים. במישור החברתי נשארה האבטלה ברמה גבוהה של כ8.5- אחוזים מכוח העבודה. על רקע התפתחויות אלו הוגש לכנסת תקציב המדינה, אשר ככל הנראה טרם הביא לידי ביטוי את ההתרחשויות הביטחוניות ואת תוצאותיהן הכלכליות.

הדו"ח שלפנינו מנתח את הוצאות הממשלה בשנים האחרונות ומתרכז, כמובן, בסעיפים החברתיים.  מתכונתו של הדו"ח השתנתה והורחבה באופן שהוא כולל השנה חמישה מדורים. ניתוח ההקצאה המסורתי מתפצל הפעם לשני מדורים – הכספי והפיזי. המדור הראשון מנתח את ההוצאה החברתית, ואילו המדור השני סוקר את ההתפתחות בפועל של השירותים. מדור שלישי בוחן את הבריאות החברתית של ישראל בעזרת אינדיקטורים נבחרים. המדור הרביעי מציג את תוצאותיו של סקר רווחה שנעשה לקראת פרסום הדו"ח, ובו נשאלו הנסקרים לטיבם של השירותים הניתנים במסגרות החברתיות השונות. המדור החמישי דן בסוגיות תחומיות.

טיפול ופיצוי נפגעי פשיעה אלימה בישראל

בשנים האחרונות גברה המודעות לעבירות מין, הנחשבות כפשיעה אלימה לכל דבר והן כלולות באותו פרק בחוק. גניבות, מעשי הונאה, סחיטה ותרמית גם הם בעלי השלכות חמורות על הנפגע. אדם שרכושו הפרטי הושחת, נסחט או נלקח ממנו זקוק וראוי להתייחסות, לסיוע ולתמיכה מתאימים.

המדיניות הנוהגת בישראל לגבי אנשים שנפגעו אינה אחידה. בראש סולם הנפגעים בישראל עומדות משפחות שכולות ומי שנפגעו במערכות ישראל, לאחריהם בולט מקומם של נפגעי פעולות איבה. נפגעי עבודה זכאים לקבל טיפול מקיף במסגרת תכניות הביטוח הלאומי והטיפול בנפגעי תאונות דרכים מוסדר בחוק ומאורגן בידי הביטוח הפרטי. אך בכל הקשור לפגיעה פלילית, אלימה, אדם אינו יכול לבטח עצמו כנגדה ומלבד ביטוח חיים למקרה מוות לא ניתן לרכוש כיסוי ביטוחי לאירוע מסוג זה.

בשונה מן ההתייחסות לקבוצות נפגעים אחרות, תשומת לב ציבורית מעטה מוקדשת בישראל לקיומם ולצורכיהם של נפגעי פשיעה אלימה. בישראל לא קיימת מדיניות ביחס למתן טיפול וסיוע לקורבנות אלה. אדם הנפגע מפשיעה אלימה מופנה במידת הצורך לשירותי הבריאות (גוף ונפש), הניתנים במסגרת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי", או לשירותי הרווחה הניתנים על-ידי הרשויות המקומיות בתוקף "חוק שירותי הסעד – תשי"ח 1958". שירותים אלה אמורים אמנם לסייע לאדם ולמשפחה במצוקתם, אולם אין הם מתמחים בטיפול הנחוץ לנפגעי פשיעה. העבודה השוטפת המוטלת עליהם מרובה וספק אם קורבנות הפשע יקבלו באמצעותם את הסיוע החומרי והנפשי לו הם נזקקים, ואם יזכו לו בהיקף ובעיתוי מתאימים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

 

 

להגברת מעורבותה החברתית של הממשלה במשטר של כלכלת שוק

יעד מרכזי נוסף הוא "צמצום אי-השוויון בחלוקת ההכנסות הכלכלית". ועוד הודגש כי היעד המרכזיהינו "התבססות המשפחות בעשירונים הנמוכים על הכנסה כלכלית שתלך ותגדל ושתהיה תלויה, עד כמה שפחות, בתשלומי העברה".

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

סקר שירותי רווחה – 2000

אלו הם, ללא ספק, כלי מדידה מתאימים לניתוח הרווחה בישראל ומידת תרומתם של השירותים הממשלתיים לקידומה. עם זאת, להשלמת התמונה ראוי היה להוסיף את ההסתכלות על הנושא מצידם של הצרכנים – מקבלי  השירות. נקודת מבטם עשויה להוסיף ממד משמעותי לניתוח, בשני מובנים: האחד, האם מקבל השירות חש שהוא מקבל את השירותים להם הוא מצפה, או איך הוא מעריך את רווחתו האישית בתחומים שונים. המובן השני הוא, כיצד נתפס המצב החברתי הכללי בישראל בעיני האזרח, ומה "יודע" הפרט על הקצאת המשאבים לציבור בכללותו ועל התפתחות השירותים. יש בכך כדי לספק היזון חוזר חשוב למקבלי ההחלטות לגבי תכנון פעולותיהם, בהתחשב בדגשים העיקריים המושכים את תשומת ליבם של צרכני השירותים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

בריאות חברתית – אינדיקטורים נבחרים – 2000

; האינדיקטורים שלוקטו, שישה עשר במספר, מאורגנים בארבעה פרקים: דמוגרפיה; אבטלה, תלות ואי-שוויון; עוני; אלימות ונזקי גוף.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

שירו לנו משירי ציון

. הפלורליזם בתחום המוסיקה הפופולרית בישראל אינו ריבוי פשוט של סגנונות מוסיקליים הנובע באופן ישיר ממיגוון ההקשרים התרבותיים מהם מורכבת האוכלוסייה בישראל. המחויבות העקרונית של חלק ניכר מהעשייה התרבותית בישראל לעניין בנייתה של 'תרבות ישראלית' אותנטית, מייצרת מובחנות והיררכיה בתוך פלורליזם זה. המובחנות היא בין התרבויות המוסיקליות הנתפסות על-ידי המערכת המוסדית של המוסיקה הפופולרית כמשתתפות מרכזיות בהגדרת ה'ישראליות' לבין תרבויות מוסיקליות הנתפסות כשוליות לעניין זה. ההיררכיה נוצרת כתוצאה מיחסי הכוח בין תרבויות המוסיקה השונות, הגורמים לכך שחלק מהן נתפסות כיותר 'ישראליות' מאשר אחרות.

"המאמר מופיע כפרק בספר "פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי.

וכל העם רואים את הקולות: הומוגניות וסקטוריאליות בתקשורת

כמו בסביבה החברתית-תרבותית היותר רחבה, המשמעויות של השינויים הללו ניתנות להבנה במונחים של השינויים בשוקי היזמות, התעסוקה, היצירה והצריכה, הניהול וההגדרות המקצועיות. ההקשרים, המאפיינים, התהליכים והמגמות העיקריים של שינויים אלה בסביבה התקשורתית בישראל הם הנושאים המרכזיים בפרק זה. הדגש העיקרי מושם על המידות השונות של אחידות ופלורליזם בחברה ובסביבה התקשורתית; והשינויים באופי וברמות של אינטגרציה וסקטוריאליות.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

וקיבצתי אתכם מן העמים: תהליכי עלייה וקליטה

ההגירה לישראל מתרחשת לא כתהליך רציף, אלא ב"גלים", שמקורם בהתרחשויות משבריות, בדרך-כלל, מחוץ למדינת ישראל, שאינן מושפעות על-ידי המדינה ולרוב גם קשה מאד לחזותם זמן רב מראש. ובעוד שהעיתוי של גלי ההגירה לישראל קשור בעיקר במשברים בארצות המוצא של המהגרים, הרי היקף המהגרים המגיע בכל גל, לעומת זאת, מושפע בין היתר, מהחלופות הפתוחות בפני המהגרים באותה תקופה.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

עניי עירך קודמים: הגיוון בשירותי רווחה

שירותי הרווחה בישראל מתאפיינים גם הם על-ידי פלורליזם והפרדה מצד אחד, ומצד שני על-ידי הומוגניות ואחידות. לגורמים השונים הדוחפים לשני הכיוונים ישנה השפעה על מדיניות שירותי הרווחה ועל מבנה השירותים ודפוסי תפקודם. נתייחס להלן בקצרה לגורמים העיקריים, התורמים ללכידות ולפיצול.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

חנוך לנער על פי דרכו: מבדיל ומאחד במערכת החינוך

החברה בישראל, כהרבה חברות אחרות, היא הטרוגנית מאד. ראשית, בולטת בה החלוקה הלאומית, בין רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול; ובתוך הרוב היהודי, קיימות חלוקות על פי צירי הדת, הוותק בארץ, המוצא העדתי (בנוסף, כמובן, לחלוקות הרווחות על פי צירי הריבוד הקיימים בכל חברה). מן הדין לציין גם את קיומם של העובדים הזרים, שאף כי אינם אזרחי המדינה, הם חיים ורוקמים כאן חלק מחיי החברה, התרבות, הדת, המשפחה והחינוך שלהם.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

יגיע כפיך כי תאכל: כוח עבודה: תעסוקה ושכר

הפרק מתמקד בפלורליזם העדתי והאתני של החברה הישראלית, ובמידה פחותה גם בנושא המיגדר (ג'נדר) ומקום המגורים. נתייחס אל התחלקות השכר והשתנותו על פני זמן כדבר נתון, ונבחן תוך כדי כך את תפקודם היחסי והמוחלט של המרכיבים השונים של החברה הישראלית בשוק העבודה.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

טוב שכן קרוב מאח רחוק: הפרדה ושיתוף במקום מגורים

הנגישות של משאבי טבע ושל שירותים מהווה את הפן החברתי של מחקרים גיאוגרפיים רבים, המתקשרים לשאלות מוסריות של השוויון החברתי. קיומם של שירותים ומשאבים נגישים לכאורה אינו אחיד לכל קבוצות אוכלוסייה. מערכת ביוב אינה מבטיחה את הביוב של אזורי שכונות עוני, קיום של כבישי גישה אינו מעניק באופן אוטומטי תחבורה לכל וקיום בתי-חולים אינו אומר שהכל זוכים לטיפול מספק. בקיצור, נגישות במרחב אינה חופפת את הזמינות של הזדמנויות לשימוש בשירותים הקיימים.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

אלפי רבבות ישראל: השפעות דמוגרפיות

התוצאה היא, שבמשך ארבעה עשורים  נשמר, פחות או יותר, היחס של 1:4 בין שני המגזרים הראשיים הללו. יחד עם זאת, היציבות המשתמעת מכך עשויה להטעות: בשני התהליכים היו תמורות ניכרות על פני השנים.

לסיכום – מבחינה דמוגרפית זיהינו מספר גושים אתניים, שגודלם היחסי היה יציב בדרך-כלל, תוך תנודות מסוימות בנקודות זמן שונות. הן האלמנטים היציבים והן היסודות המשתנים מושפעים במידה רבה מפעולתם הדיפרנציאלית של שני הגורמים הבסיסיים – הגירה וריבוי טבעי. גורם אחר הפועל במגזר היהודי הוא, מבנה גיל ייחודי, אשר יוצר מתכונת גידול מחזורית שביטוייה מתגלים הן במישור הדמוגרפי והן במישור של המערכות החברתיות. גורמים אחרים, מעבר לאלו שנסקרו בפרק זה, וכן האינטראקציה החברתית בין הגושים השונים נידונים בהרחבה בפרקים הנושאיים של דו"ח זה.

המאמר מופיע כפרק בספר "פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי.

יחד שבטי ישראל? שסעים עיקריים בחברה הישראלית

במוקד הדיון יחסי הגומלין בין ארבעה מגזרים: בין יהודים לערבים; בין דתיים לבין חילוניים; בין יוצאי אירופה (האשכנזים) לבין יוצאי ארצות האיסלאם (המזרחיים). ולבסוף, נצייר בקווים כלליים את התפתחותה של קהילת יוצאי חבר המדינות, המטלטלת בין נטייה להשתלבות בחברה הישראלית הוותיקה לבין נטייה לשמר את המסורת התרבותית הייחודית שלה בתוך גבולות מוגדרים במידה זו או אחרת.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי"

במרכז לחקר המדיניות החברתית התנהל במהלך השנתיים האחרונות מחקר על מגמות פלורליסטיות בחברה הישראלית, כחלק ממחקר השוואתי עם ארצות-הברית ואוסטרליה – שתי ארצות הגירה, אשר כמו ישראל, קלטו מהגרים רבים, ולא עוד, אלא שהמהגרים הם חלק מכריע מאוכלוסיותיהן. המחקר נערך בשיתוף עם מכון ברוקינגס בוושינגטון       (Brookings Institution) והאוניברסיטה הלאומית האוסטרלית (Australian National University). נקודת המוצא למחקר המשותף היתה, ששלוש הארצות הללו עברו במשך הזמן תהליכים של שינוי בחיבור קבוצות מוצא נבדלות לאומה אחת, וההנחה היתה שארצותינו יכולות ללמוד זו מזו וללמד זו את זו מניסיונן בתחומים אלה, כדי לקדם לכידות חברתית ורווחה חברתית לתועלת תושביהן.

מודל אופטימלי למערך רפואת השיניים בישראל

. במרבית המדינות המתועשות חלה בשני העשורים האחרונים ירידה דרסטית ברמת העששת. לעומת זאת, בישראל, כמו גם במדינות העולם השלישי, נמשכה עד שלהי שנות התשעים מגמת עלייה ברמת העששת.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

עשר שנים להפעלת חוק ביטוח סיעוד – משמעויות ולקחים

הדיון בחוק הסיעוד העלה מספר סוגיות הקשורות לביצוע החוק: גיוס המטפלות, הכשרתן והבטחת איכות עבודתן, מעורבות המשפחות בבחירת ספקי השירותים ובתכנון סל השירותים, מהימנות ותקפות מבחן התלות ומרכיביו, רמות הגימלה הקיימות, השיעור הגבוה של הפונים לקבלת שירותים שבקשתם נדחתה, והרכב סל השירותים. אפשר לסכם כמה לקחים עיקריים שנלמדו בבחינת סוגיות אלו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

פריון גבוה כתנאי לצמיחה בת-קיימא

שאלה מרכזית היא, כמובן, האם הרמה הנמוכה של הפריון במשק הישראלי נקבעה על-ידי גורמים שאינם בשליטה ישירה של המדיניות הכלכלית של הממשלה, או שבכוחה של המדיניות להביא למפנה בתחום זה, הן בצעדים שיגדילו את גורמי הייצור שיעמדו לרשות המגזר העסקי, והן בצעדים שיביאו לניצול יעיל  יותר של גורמי הייצור המופעלים. הדיון בהמשך עוסק בנושאים אלה, תוך הסתמכות על ממצאים עיקריים מהמחקרים שצוינו לעיל, ותוך הרחבת היריעה של הדיון ב"חידת" הפריון, הבאת השוואות בינלאומיות, והצבעה על צעדי מדיניות הדרושים לשינוי המגמות השליליות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תכנית פעולה – שירותי רווחה אישיים

האתגר המרכזי הניצב בפני שירותים אלה הוא ליצור קשר בעל משמעות עם האוכלוסיות הנזקקות, לספק להן שירותים ההולמים את צורכיהן ולסייע להם להיחלץ ממצבי המצוקה והעוני שהם נתונים בהם. ההמלצות המפורטות להלן מיועדות לסייע בעיצוב מערכת שירותי רוחה אישיים המסוגלת להתמודד עם אתגרים אלה ולסייע לשיפור במצבן של האוכלוסיות במצוקה בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תכנית פעולה – טיפול ואשפוז סיעודי

ההמלצות המפורטות לעיל מבוססות על ניתוח המצב בתחום הגריאטרי, כפי שמוצג בסעיפים הבאים אחר-כך. תחילה יתואר היקף הבעיה הנובע מאי הכללת האשפוז הסיעודי בסל החובה במסגרת חוק ביטוח הבריאות. בהמשך לכך מוצגות התפיסות הערכיות והארגוניות, החיוניות לגיבוש מדיניות. כאן מועלות מספר סוגיות: הסוגיה הראשונה עוסקת בצורת ההתייחסות להוצאה הלאומית לבריאות – האם המדיניות צריכה לדאוג לרמת ההוצאה הלאומית או רק לרמת ההוצאה הציבורית. סוגיה שנייה היא סוגיית המימון, והיא עוסקת במיוחד בשאלה, האם המימון לאשפוז סיעודי צריך להיות נפרד מהמימון לביטוח הבריאות הכללי. הסוגיה השלישית עוסקת בזיהוי הגורם המוסדי המועדף לצורך ניהול הביטוח הסיעודי, בהתחשב באתגרים הקיימים בתחום התיאום וההמשכיות של שירותי הבריאות. חלק מהדיון בסוגיות אלה ניזון מהניסיון במספר מדינות אחרות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תכנית פעולה – שירותי הבריאות

. מטרה אחרת היתה להביא לידי כך, שסל הבריאות שלו זכאי כל תושב בישראל יהיה כוללני ומקיף, במובן זה שהוא יכלול בתוכו מרכיבים שבעידן שקדם לחוק לא היו כלולים בסל שקופות-החולים הושיטו לחבריהן. האם השיג החוק מטרות אלו? עדיין לא. חלק משמעותי מהמלצות צוות הבריאות מכוון לקרב את תהליך השגת המטרות הללו. כמו כן כוללות ההמלצות הסבר של הסיבות העיקריות הגורמות לכך שמטרות חשובות אלו טרם הושגו.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי כמעט ואיננו עוסק במגזר האשפוז של מערכת הבריאות. בתי-חולים כלל אינם מוזכרים בחוק. לפיכך, מרכיב חשוב של עבודת צוות הבריאות וההמלצות שגיבש קשורים למגזר זה של מערכת הבריאות, מגזר בתי-החולים. בנוסף, מערכת הבריאות הציבורית בישראל איננה כוללת את שירותי בריאות השן ואת האשפוז הסיעודי לקשישים. אלו הם  שירותים שבמדינות רבות אחרות, שישראל שואפת להדמות אליהם, נתפסים כמרכיב הכרחי של מערכת בריאות ציבורית מתוקנת. מרכיב בעייתי נוסף של מערכת הבריאות הינם שירותי בריאות הנפש, שעל הספקתם לאזרחים מופקד עדיין משרד הבריאות.

היבט כללי יותר של מערכת הבריאות שהצוות עסק בו היה התהליך של הפעלת שינויים חוקיים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בשנים האחרונות, מרבית השינויים בחוק נעשים באמצעות חוק ההסדרים, המקבל את אישור הכנסת בצמידות לחוק התקציב. לתהליך זה ישנן השלכות שליליות ברורות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תכנית פעולה – מערכת החינוך

הקבוצה הראשונה כוללת המלצות העוסקות במהלכי מדיניות ממלכתית, שאינם כרוכים בהכרח בהקצאת משאבים, אולם הם עשויים להשפיע על דרכה של מערכת החינוך, על מעמדה בחברה ועל איכותה. בקבוצה זו נכללות המלצות 3- והמלצה 10.

קבוצת ההמלצות השנייה ממוקדת בהקצאת משאבים המיועדים למהלכים שעניינם צמצום פערים בתשומות המופנות למגזרים השונים, בהתחשב בצרכים דיפרנציאליים, כדי להביא  לצמצום פערים בהישגים לימודיים. על קבוצה זאת נמנות ההמלצות 7-5.

קבוצת ההמלצות השלישית מתרכזת בהקצאת משאבים המיועדים למהלכים פדגוגיים שעניינם שיפור התהליך החינוכי והעלאת רמת התפוקות של המערכת. מדובר בהמלצות  4, 8, 9, ו11-.

איננו מציעים קנה מידה לקביעת סדר קדימויות כלשהו בין המלצות אלה. עם זאת נדמה כי ההמלצה בדבר החלת המערכת הממלכתית על כל ילדי האומה, ההמלצה בדבר צמצום הפונקציות הביצועיות של משרד החינוך, וההמלצה לגבי הצבת היעד של 50 אחוז זכאי תעודת בגרות מקרב בני ובנות השנתון הגילי בסוף הקדנציה של הממשלה, מחייבות קבלת החלטה והיערכות מיידית על מנת להבטיח את מימושן.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

הצעה למדיניות כלכלית חלופית

במרכזה של המדיניות הכלכלית שננקטה בשנים האחרונות עמד ריסון פיסקלי ומוניטרי חריף. מדיניות הריסון, שנועדה להקטין את האינפלציה, נמשכה זמן רב מדי ובעוצמה חזקה מדי.  המדיניות המוניטרית אף חיזקה באופן מלאכותי את ערכו של השקל לעומת הדולר, דבר שהאט את גידול היצוא והגדיל את היקף היבוא. הפעלת המדיניות המוניטרית על-ידי בנק ישראל והמדיניות הפיסקלית על-ידי משרד האוצר התנהלה רוב הזמן, ובמרבית העניינים, ללא תיאום והסכמה בין שני הגורמים.

השפעה חיובית אחת נודעה למדיניות הנהוגה – היא סייעה בהורדת הקצב השנתי של  האינפלציה  מכ11- אחוז  בשנים 1992-96  לקצב של    כ–5 אחוזים בשנים 1998-99. ההשפעות האחרות – רובן ככולן שליליות, ואפשר להצביע עליהן כמחיר הכבד ששילמה החברה הישראלית: הצמיחה הכלכלית  נפסקה,  התוצר המקומי לנפש לא גדל עוד מאז שנת 1997, שיעור האבטלה הגיע בשנת 1999 לשיא של כ9- אחוזים, רמת הביקושים במשק – מצד הצריכה הפרטית, הצריכה הציבורית, וההשקעות –  ירדה באופן תלול וגם שיעור הגידול של היצוא פחת במידה משמעותית.

המדיניות הכלכלית החלופית, המוצעת כאן, נועדה לחלץ את המשק מהמיתון, לחדש את הצמיחה ולהגדיל את התעסוקה על בסיס תנופה של היצוא, באמצעות שינוי האסטרטגיה בתחומי המדיניות הפיסקלית והמוניטרית. כמו כן מתייחס הפרק לרפורמות הנחוצות בתחומי המיסוי, בשוק ההון, ובמפעלי תשתית כלכליים מרכזיים, וכן גם להוצאות הביטחון אשר השפעתן המקרו-כלכלית רבה. חידוש הצמיחה ילווה בהקטנת אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות ובהשגת יעדים חברתיים נוספים.

 התכנית מתבססת על התפיסה שהמדיניות הקיימת, אם תימשך, לא תביא לתפנית הרצויה בשנים הקרובות. על פי הניסיון ההיסטורי, המשק הישראלי נחלץ בעבר מתקופות של שפל על-ידי צירוף של צעדי מדיניות וזעזועים חיצוניים (מלחמת ששת הימים, גל העלייה של שנות התשעים ומקרים אחרים). לקראת סוף 1999 מסתמנת התאוששות מה בפעילות המשקית, אולם אין בהתפתחות זו בכדי להביא את המשק לניצול מלוא פוטנציאל הייצור והצמיחה.

המיתון כרוך באובדן תוצר ובירידת התוצר לנפש, המתבטאים בירידת רמת החיים, בהקטנת העוצמה של מדינת ישראל (גם העוצמה הביטחונית, בגלל הצטמצמות הפער עם מדינות ערב), בחוסר ניצול של גורמי הייצור ובגידול האבטלה.  כל אלה גוררים מחיר כלכלי לא מבוטל, אך גם מחירים חברתיים ואישיים המתמקדים בעיקר בקרב משפחות המובטלים, תוך החרפה באי-השוויון בחלוקת ההכנסות ובשכיחות העוני.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

 

שירותי רווחה אישיים – 1999

תפקידם של השירותים הללו לסייע למגזרים החלשים והפגועים ביותר בחברה: ילדים בסיכון, משפחות במצוקה עמוקה, דרי רחוב, נשים מוכות, נכים, זקנים בודדים ומוגבלים, בני נוער זנוחים, עולים חדשים המתקשים להשתלב בחברה ומכורים לסמים. המערך הכולל בתחום זה מאורגן כך שהשירותים מסופקים על-ידי מגוון גדול של ארגונים: משרדי ממשלה, מחלקות מקומיות לשירותים חברתיים, עמותות מקומיות וארגונים פרטיים-עסקיים. מספר הארגונים גדל עם התפתחות תהליך ההפרטה החלקי המבוצע כעת בכלל השירותים החברתיים ובתוכם בשירותי הרווחה האישיים. ארגונים אלה מספקים לאוכלוסיות שבטיפולם קשת מגוונת של  שירותים קהילתיים ומוסדיים.

הדיון בפרק זה מתרכז  בהוצאה של משרד העבודה והרווחה ובחלק מההוצאה של המוסד לביטוח לאומי. מכלול הוצאות זה אינו משקף את כלל המשאבים המוקדש לשירותי הרווחה האישיים, הניזונים גם ממשאבים ממשלתיים נוספים (כמו מענקי האיזון של משרד הפנים לרשויות המקומיות), וממשאבים של הרשויות המקומיות, של עמותות (שרבות מהן מקבלות סיוע ממשלתי) וכן גם ממשאבים פרטיים. עם זאת, ההקצאה הממשלתית מהווה מרכיב מרכזי של המשאבים העומדים לרשות שירותי הרווחה האישיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

מערכת הבריאות – 1999

ההוצאה הלאומית לבריאות כוללת כמו כן את כלל ההוצאות של התושבים על קניית תרופות ומכשירים רפואיים ואת ההוצאות של הממשלה למחקר ולפיתוח בבריאות, לתקצוב מינהל הבריאות (תקציב משרד הבריאות) ולהשקעות במבנים ובציוד במערכת הבריאות. בשנת 1998 היתה עלייה בהוצאה הלאומית לבריאות במחירים קבועים בשיעור של כ2- אחוזים לנפש (או בשיעור כולל של כ5- אחוזים) וזאת לאחר יציבות יחסית בשנת 1997. ההוצאה הלאומית הגיעה בשנת 1998 ל8.4- אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי.

האם ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל גבוהה יחסית למדינות המתועשות בעולם, שבדרך כלל מקובלות כקבוצת השוואה לישראל?

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 1999

הסעיף הראשון להלן מציג איפיונים מרכזיים  של מספר התלמידים תוך הפניית תשומת הלב לתהליכים ומגמות עיקריים. לאחר מכן מתמקד הפרק בשתי המסגרות הארגוניות המרכזיות של המערכת: הכיתה ובית-הספר.

הגידול וההתפתחות של שתי המסגרות הללו במערכת החינוך נושא השלכות שיש להן משמעות תקציבית חשובה. המסגרת הכיתתית היא המרכיב המכריע בכל הנוגע לאופן התקצוב של המערכת, ומספר הכיתות הוא הגורם שגידולו קובע במידה רבה את העלות.

הסעיף השני בפרק עוסק בסוגיית גודל הכיתה על היבטיה השונים, החינוכיים והארגוניים-כלכליים. הסעיף מציג את התפלגות הכיתות לפי גודל, לפי קריטריונים שונים של האוכלוסייה, ובהתייחס לכך מתמקד בבדיקה של ההשלכות שתהיינה לצמצום מספר התלמידים בכיתה.

הסעיף השלישי עוסק בסוגיית גודל בית-הספר ובהיבטים שונים שלה. גורמים שונים משפיעים על גודלם של בתי-הספר והשינויים בהם אורכים זמן רב, בדרך כלל. הנתונים והדיון להלן מאירים כמה מרכיבים של הסוגיה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1999

במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחה בעולם אידיאולוגיה אשר גרסה, כי יש להקטין את מעורבות המדינה בכלל, ובנושאים חברתיים בפרט. הדבר הביא לצמצום חלקן של ממשלות בפעילות הכלכלית של מדינות רבות, משקלם של תקציבי ממשלה פחת, וחלקן של ממשלות במימון ובייצור שירותים חברתיים ירד. מגמה דומה התחוללה גם במשק הישראלי. בשנות התשעים התמתנה אידיאולוגיה זו, התעוררו ספקות מסוימים, והסתמנה חזרה מסוימת למודל של הכלכלה המעורבת, שבה יוחס לממשלות תפקיד משמעותי יותר, בעיקר בתחום החברתי. סימנים לגישה זו ניכרים, כפי שנראה בהמשך, גם במדיניות התקציבית והחברתית של ישראל.

הממשלה בישראל היא הגורם העיקרי בייצורם של שירותי הרווחה ובמימון פעולותיהם של הגורמים המפעילים האחרים, והיא מפנה נתח נכבד מתקציבה לשירותים החברתיים. בהגדרת השירותים החברתיים של הממשלה אנו כוללים את פעולות משרדי הממשלה בתחומים החברתיים וכן את קצבאות הביטוח הלאומי, שהן מהמרכיבים החשובים ביותר של מערכת הרווחה הממלכתית. תחומי הפעולה הגדולים במישור החברתי הם חינוך ובריאות, וכן קצבאות הביטוח הלאומי ובתוכם במיוחד קצבאות זיקנה וילדים. תחומים משניים מבחינת ההיקף הכספי הם תחומי הקליטה, הדיור, התעסוקה והשירותים האישיים. דו"ח זה מוקדש בעיקר לניתוח הוצאות הממשלה המופנות לשירותים אלה, אך נקדים לכך סקירה קצרה של הרקע הכלכלי שבמסגרתו נקבע התקציב.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999

העשור המסתיים והולך בשבועות אלה היטיב להפגין את הדינמיקה הזאת. המחצית הראשונה של שנות התשעים היתה תקופת פריחה כלכלית מחודשת, שאיפשרה למדינה להתמודד עם האתגר של קליטת גלי עלייה המוניים, בהיקפים שלא היו כמותם מאז ראשית שנות המדינה. השגשוג הכלכלי לא פסח על מערכות השירותים הציבוריים, שהלכו והתרחבו. היפוכו של דבר במחצית השנייה של העשור, כאשר המיתון הכלכלי וההאטה בפעילות המשק הלכו יד ביד עם האטה, ואף נסיגה, בהתפתחות השירותים החברתיים. וכך, בעוד שהשירותים החברתיים לנפש גדלו ב25- אחוז בשנים 1990-96, הרי שהתקופה האחרונה, מאז 1996, אופיינה בדשדוש יחסי.

מן הראוי להדגיש, שעצם ההאטה איננה מלמדת בהכרח על רמת שירותים ירודה, שהרי במקרים מסוימים בא הדבר אחרי תקופת שגשוג ועלייה למדרגה גבוהה, אשר עצם שימורה מהווה יעד נכבד. אין בידינו כלים לקביעה מהי הרמה המוחלטת הרצויה באספקת השירותים, והדרך היחידה הפתוחה בפנינו היא להשוות את המצב בכל נקודת זמן, בהשוואה לקודמותיה. ואכן, דרך זו ננקטת במדור הראשון בספר שלפנינו, הפורס יריעה רחבה של נתונים וניתוחים שמהם יכול הקורא להסיק את מסקנותיו לגבי "מצב האומה" בתחום החברתי. סיכום קצר של הממצאים העיקריים מופיע בעמוד הבא.

במדור השני של הספר מציעים צוותים מקצועיים של המרכז שורה של המלצות למדיניות בתחומים השונים. המדור פותח בהצעה למדיניות כלכלית חלופית, אשר בידה לחלץ את המשק מהמיתון המתמשך שפקד אותו. חידוש הצמיחה הוא יעד כשלעצמו, אך הוא מהווה גם בסיס  לחידוש פיתוחן של המערכות החברתיות. צוותי מומחים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה מתווים בהמשכו של המדור דרכים לשיפור תפקודן של המערכות הללו ולקידום היעדים החברתיים של מדינת ישראל.

המדור השלישי מנתח שלוש סוגיות תחומיות. הסוגיה האחת בוחנת את מוצאותיו של הפריון הכלכלי בישראל, בהשוואה לארצות מפותחות אחרות. ניתוח זה אמור להפנות את תשומת ליבם של קובעי המדיניות לחשיבותו של גורם זה – פריון גורמי הייצור –  בהגברת הצמיחה. הסוגיה השנייה מתייחסת להסדרי הסיוע לקשישים, הסדרים הבאים לידי ביטוי במסגרת החוק לביטוח סיעוד. השירותים בתחום זה מגיעים עתה לרבבות רבות של קשישים, ומאפשרים להם להמשיך ולתפקד בביתם ובקהילתם, מבלי להיזקק לסידור מוסדי. עשור לפעולתו של החוק  הוא תקופה ארוכה מספיק כדי להצדיק בחינה מחודשת של ההישגים מצד אחד, ושל הבעיות המבקשות פתרונן – מצד שני. סוגיה שלישית בוחנת את הצורך ואת היתרונות הגלומים בהרחבת תחולתו של חוק ביטוח בריאות באופן שתחול גם על רפואת השן, אשר לדעת מומחים רבים מצריכה שיפור, ובמיוחד בנגישות הבלתי שוויונית אל שירותיה.

שוק העבודה בחברה פלורליסטית

בעבודה זו נתמקד בעיקר בנושאי הפלורליזם העדתי והאתני של החברה הישראלית, ובמידה פחותה גם בנושא המיגדר (ג'נדר) ומקום המגורים. נתייחס אל התחלקות השכר והשתנותו על פני זמן כדבר נתון, ונבחן תוך כדי כך את תפקודם היחסי והמוחלט של המרכיבים השונים של החברה הישראלית בשוק העבודה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ(עורך).

על המאחד והמפריד במערכת החינוך

ראשית, בולטת בה החלוקה הלאומית, בין רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול; ובתוך הרוב היהודי, קיימות חלוקות על פי צירי הדת, הוותק בארץ, המוצא העדתי (וכמובן שקיימות חלוקות על פי צירי  הריבוד הקיימים בכל חברה). מן הדין לציין גם את קיומם של העובדים הזרים, שאף כי אינם אזרחי המדינה, הם חיים  ורוקמים כאן חלק מחיי החברה, התרבות, הדת, המשפחה והחינוך שלהם.

דומה כי שתי שאלות, הקשורות זו בזו, מחייבות בירור מקדים הרלבנטי להמשך העבודה: ראשית, האם ריבוי הקבוצות והגוונים בחברה, כשלעצמו,  הופך את החברה בישראל לחברה פלורליסטית? ושאלה שנייה, כיצד לגרום לכך  שההטרוגניות והחלוקה בצירים השונים יתרמו ללכידות החברה הישראלית ולא יהפכו לגורמי פירוד?

שאלות אלה מתחדדות עוד יותר על רקע היות החברה הישראלית, חברה חדשה, המושתתת על גלי הגירה מתמשכים, ששאפה להיות שונה בדפוסי חייה מהדפוסים שעוצבו בגולה. לפיכך, החיפוש אחרי מנגנוני גיבוש וליכוד איפיין את שלבי .התארגנותה

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

תמורות בקבוצות האוכלוסייה – השפעות דמוגרפיות

בתקופה האחרונה חל שינוי בדפוס זה, כאשר הגיעו לארץ לא-יהודים במספרים ניכרים, ובעיקר מברית-המועצות לשעבר. כמו כן יש להזכיר, שבמהלך מלחמת השחרור עזבו ערבים רבים את השטח שהיה אחר כך למדינת ישראל. נקודת המוצא שבחרנו – בין היתר משום מהימנות הנתונים הסטטיסטיים – היא המיפקד הראשון שנערך במדינה, ב8- בנובמבר 1948, שהוא המקור המהימן ביותר על אוכלוסיית ישראל בשנת הקמתה.

התהליך הדמוגרפי השני, ריבוי טבעי, פעל כמובן על כל קבוצות האוכלוסייה, אך השפעתו היתה מכרעת במגזר הערבי. למעשה, צמיחתו של מגזר זה נזקפת במלואה לזכות הריבוי הטבעי, הגבוה כמעט כפליים מזה של האוכלוסייה היהודית. ועוד יש לציין, שבעשורים הראשונים למדינה היחס בין שיעורי הריבוי הטבעי היה גבוה אף יותר – כמעט שלושה לאחד.

שני המקורות לגידול האוכלוסייה,  הגירה וריבוי טבעי, פעלו אם כן, באופן נבדל על גודלן של שתי קבוצות האוכלוסייה הראשיות. גם קבוצות המשנה, בתוך כל אחת מהקבוצות הראשיות, הושפעו בצורה נבדלת מגלי העלייה ומהתפתחות הריבוי הטבעי. הסעיף הבא סוקר את התפתחות העלייה ואת השפעותיה הנבדלות לפי קבוצות אוכלוסייה, ובסעיף שאחריו ייבחנו התהליכים בתחום הריבוי הטבעי. בהמשך יידונו התפתחויות דמוגרפיות נוספת שהתלוו לשני התהליכים הראשיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 1998

מדובר באוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה הישראלית, כמו: ילדים בסיכון, זקנים במצבי מוגבלות ומצוקה, נערות ונערים במצוקה, נשים מוכות, משפחות במצבי משבר, נכים, מפגרים, עולים חדשים הנתונים בקשיי הסתגלות, אסירים משוחררים, ומכורים לסמים.

ארגוני שירות שונים פועלים בזירת שירותי הרווחה האישיים והם אחראיים לספק  לאוכלוסיות אלו סיוע הכולל ייעוץ, טיפול, אספקת מידע, תיווך, הדרכה ברמה האישית, המשפחתית והקבוצתית, ועזרה חומרית. ארגונים אלו עוסקים גם בפיתוח, מימון והפעלה של שירותים קהילתיים ומוסדיים שונים: מוסדות, מועדונים ומרכזי יום לקשישים, מעונות ודיור קהילתי למפגרים ולנכים, מקלטים לנערות במצוקה ולנשים מוכות, מועדוניות וצהרונים לילדים, מרכזי שיקום לנכים, תחנות לייעוץ משפחתי ומרכזי גמילה מאלכוהול ומסמים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

שירותי הבריאות – 1998

למען האמת יש לציין שגם לפני חקיקת חוק זה סבלה מערכת הבריאות ממשברים מתמשכים, אבל חוק זה אמור היה להיות פתרון, לפחות כספי, לבעיית מערכת הבריאות, ולא כך המצב. אחד המאפיינים הבולטים של מערכת הבריאות בשנים אלה הוא הניסיון המתמיד והעקבי של הממשלה לצמצם את מעורבותה התקציבית ולהביא להגדלת חלקו של הציבור במימון ההוצאה הלאומית לבריאות.

      בסקירתנו השנה שונתה ההצגה של הוצאות הבריאות על מנת לקרבה אל השינויים שהתחוללו בשנים האחרונות במבנה המימון של המערכת. אחד השינויים העיקריים היה ביטול דמי החבר בקופות-החולים והמרתם במס בריאות. לפי כללי החשבונאות הלאומית, יש הבדל מהותי בין שתי צורות הגבייה הללו – האחת וולונטרית והשנייה מחייבת. במהלך ההסבה השתנו כמובן פרמטרים שונים שהביאו לתחולה נבדלת של המימון. יחד עם זאת, על מנת לאפשר מעקב השוואתי רב-שנתי יש מקום להציג את מס הבריאות כמחליפו של הביטוח הפרטי (דמי חבר) הישיר שהיה נהוג לפני חוק הבריאות. בהתאם לכך, העברות הביטוח הלאומי במסגרת מס הבריאות לא נכללו כאן בהוצאה הממשלתית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 1998

יש לראות האטה זו על רקע הנסיגה והצמצומים בתחומים אחרים של השירותים החברתיים מחד גיסא והמיתון הכלכלי המתמשך מאידך גיסא.

פרק החינוך מתמקד השנה בעיקר בהתרחבות ההשכלה העל-תיכונית והגבוהה, ההולכת וצוברת תאוצה. נקודת המוצא שלנו היא החינוך העל-יסודי, ובמיוחד שלב המעבר ממנו אל ההשכלה הגבוהה – בחינות הבגרות – שהשגתן, יוצרת את הבסיס והתשתית לאפשרויות הנפתחות בפני בוגרי מערכת החינוך הפורמלית בדרכם העתידית. הפרק פותח בניתוח המשאבים הכספיים העומדים לרשות המערכת, ולאחר מכן נסקרת ההתפתחות הפיזית של המערכת, כהקדמה לדיון בסוגיות ההשכלה הגבוהה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

ההוצאה החברתית והרכבה – 1998

נוסף על פעולות אלה קיים מקבץ של קצבאות המשולמות לפרטים ולמשפחות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שחלקן ממומן מתקציב המדינה. הצירוף של שני המקבצים הגדולים הללו מהווה את התקציב החברתי הממלכתי של מדינת ישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

מיתון, צמיחה ותקציב המדינה

להשפעת הצמצום בהיקף העלייה ממדינות חבר העמים, הריסון התקציבי וריבית ריאלית גבוהה, נוספה השנה ההשפעה על ההאטה בסחר העולמי בעקבות המשברים במדינות בדרום אסיה, רוסיה, ובדרום אמריקה. המיתון המתמשך מחייב ניהול מדיניות אנטי-מחזורית באמצעות תקציב מדינה יותר מרחיב, ובאמצעות מדיניות מוניטרית פחות מרסנת, שיסייעו למגזר העסקי לצאת מהמיתון ולהגיע לקצב הצמיחה התואם את הגידול בכוח העבודה ובפריון בשנים הבאות. עם זאת, לנוכח אי היציבות במערכת הפיננסית העולמית, והחשיפה הגדולה של המשק הישראלי לזעזועים חיצוניים, יש להפעיל את הצעדים המרחיבים בכלל ואת המדיניות התקציבית בפרט, באופן מתון, בכפוף ליעדים רב שנתיים בתחום ההוצאה הציבורית, הנגזרים מכושר הצמיחה האופטימלי של המשק בטווח הארוך.

המאמר מופיע כפרק בפרום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998

גודלו והתפלגותו בין השימושים השונים מכתיבים את התפתחותם של קטעים חשובים בפעילות הציבורית, ומשפיעים במידה רבה על התפקוד של החברה כולה ושל כל חלק ממנה. בראייה כזאת אנו בוחנים את התפתחות הרווחה החברתית על סמך ניתוח תקציב המדינה המופנה אל השירותים החברתיים.

לאורך כל השנים נטל תקציב המדינה חלק מסיבי מן התוצר של המשק ותיעל אותו לאפיקים ציבוריים, כמתחייב מהגדרת הממשלה את צורכי המשק. עצם גודלו של התקציב, במונחים מוחלטים ויחסיים, משך תשומת לב רבה בדיונים הכלכליים, ולעתים קרובות חייבו ההתפתחויות הכלכליות התאמות ברמתם הכללית של התקציב ושל מרכיביו.

בשנים האחרונות, כפי שמראים הנתונים בדו"ח זה, התחלף סדר הגודל של שני הענפים הראשיים – חברה מול ביטחון. למעשה התחלפו שני המכלולים הללו במיקומם היחסי, וההוצאה החברתית נטלה בדיוק אותו מקום שתפס בעבר תקציב הביטחון. כך קרה, אפוא, שהתקציב החברתי החליף את תקציב הביטחון גם כיעד ראשון במעלה כל אימת שמתעורר צורך לקצץ (וכאמור – מתי לא?). זה כנראה גורלו של מקבץ שמשקלו בתקציב הכולל עולה על חמישים אחוז.

כלכלת ישראל – בדגש קל 1998

הדבר נעשה תוך שימוש עתיר באמצעים גרפיים, אשר בשילוב עם ניסוח בהיר, לאטכני בעיקרו, מאפשר כניסה קלה יחסית לנבכי המשק ומתן תמונה מקיפה למי שאינו אמון  על הספרות הכלכלית המקצועית.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

שירותי בריאות הנפש על פרשת דרכים: סיכויים וסיכונים לאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי

הרפורמה בשירותי בריאות הנפש בישראל היתה אמורה להיכנס לתוקפה באחד ביוני 1995. היא נחשבת לאחד השינויים הגדולים שהונהג בעקבות חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב1994- והיא מהווה מפנה דרמטי בהשוואה לעבר, מאז ייסוד שירותי בריאות הנפש בישראל.

לפי התכנית החדשה של ביטוח הבריאות הממלכתי נכללים שירותי בריאות הנפש, כולל טיפול אשפוזי וטיפול אמבולטורי במסגרת שירותי הבריאות להם זכאים אזרחי המדינה. הבסיס לרפורמה הונח על-ידי דו"ח הוועדה הממלכתית – ועדת נתניהו, שהוגש ב1990- ועל-ידי דו"ח מבקר המדינה מ1991-. הדו"חות משקפים ביקורת ארוכת טווח על מערכת הספקת שירותי בריאות הנפש בישראל המבוססת על עבודות רבות. באופן כללי, הרפורמה נגזרה משיקולים פוליטיים וכלכליים ונקבעו כמה מטרות עיקריות: העברת כל ההספקה הישירה של שירותי הבריאות מסוכנויות ממשלתיות לארגונים לא-ממשלתיים, פתרון המשבר הכלכלי של קופת-חולים הכללית, ושליטה בגידול עלויות הטיפול הרפואי על-ידי הכנסת שיקולי שוק ומערכות טיפול מבוקר (managed care systems) לזירת שירותי הבריאות.

הרפורמה מנסה לגרום לשינויים משמעותיים ביותר במבנה מערכת שירותי בריאות הנפש ובדרך הספקתם במדינה. הצלחתה או כישלונה תלויים באופן שבו היא תיושם. הרפורמה היא עדיין בגדר תכנית, ותהליך יישומה רק החל. למעשה, משרד הבריאות דחה את יישומה כבר מספר פעמים.הדחייה היתה בשל חילוקי דעות בין אגף שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, לבין קופת-חולים הכללית בנוגע לרמות קפיטציה וגובה המימון וכן בנוגע לעקרונות למימון מרכיבים שונים של מערכת הספקת השירות. הגירעון התקציבי של קופות-החולים והמשבר הכספי של מערכת הבריאות בכללותה, אשר התגלה לאחרונה במלוא חומרתו, עלול להוות גורם נוסף אשר יעכב את יישום הרפורמה המוצעת בתחום בריאות הנפש.

שירותי בריאות הנפש עוסקים בין היתר בתחום הסמים. הרשות למלחמה בסמים הוקמה ב1988- כדי לתאם ולכוון המאמצים הממלכתיים לעיסוק בבעיות ההתמכרות. התחום הוא רחב ומחייב התייחסות מעמיקה, מעבר למסגרת שהותוותה למאמר זה.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997.

המדיניות כלפי בתי-ספר אקסטרניים

ועדת החינוך והתרבות של הכנסת החליטה ב29- בנובמבר 1995 על הקמת ועדת משנה לבדיקת בתי-הספר האקסטרניים. בראש הוועדה עמד ח"כ ד"ר זאב בנימין בגין, אשר פנה למנהל המרכז לחקר המדיניות החברתית לסייע לו בבחינה המקצועית של הנושא. המרכז ארגן צוות מומחים אשר השתתף בדיוני הוועדה וקיים מספר פגישות. הצוות כלל את החוקרים  פרופ' חיים אדלר,  ראש תחום החינוך במרכז, ד"ר ג'ואן האריסון מאוניברסיטת בר-אילן, פרופ' תמר הורוביץ מאוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' אריה לוי מאוניברסיטת תל אביב, ד"ר ריטה סבר מהאוניברסיטה העברית, ופרופ' יעקב קופ, מנהל המרכז. הצוות הגיש את מסקנותיו והמלצותיו אומצו על-ידי ועדת החינוך של הכנסת.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997.

 

כיווני ההתפתחות בחינוך המיוחד בישראל: פרספקטיבה בינלאומית

חינוך מיוחד מוגדר כהוראה המעוצבת בצורה מיוחדת כדי לענות לצרכים המיוחדים של ילדים עם נכויות (disabilities) וקשיים מתמשכים, תוך הבחנה בין הסוגים השונים של הנכויות (גופניות, נפשיות, חושיות והתפתחותיות) והמשתמע מהן. ההנחה היא כי ילדים אלו, המאובחנים ומוגדרים כ"תלמידי חינוך מיוחד", או "תלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים", זקוקים לחומרי הוראה מיוחדים ולשיטות מיוחדות על מנת שההוראה שלהם תהיה יעילה. ביסוד איתורם ואבחונם מונחת התפיסה, כי ללא התאמה זו בדרכי ההוראה, לא יוכלו התלמידים ללמוד את הכישורים והתכנים הנלמדים על-ידי בני גילם, וליהנות משוויון הזדמנויות בהתפתחותם.

במרבית ארצות המערב התחוללה בעשרים השנים האחרונות התפתחות מואצת של חקיקה, תכניות, מסגרות חינוך, ודרכי הוראה בתחום החינוך המיוחד. ישראל הצטרפה למגמה זאת ב1988- כאשר נחקק חוק החינוך המיוחד. בימים אלו, בהם מתבצעת בישראל תכנית ליישום חוק החינוך המיוחד, יש עיסוק מוגבר בארצות שונות בחקיקה, בפיתוח תקנות ועריכת רפורמות בנושא זה. באנגליה, לדוגמא, מתקיימת פעילות אינטנסיבית לביצוע  Code of Practice שפורסם ב1993-. בארצות-הברית, הקונגרס אישר מחדש את התיקונים בחקיקה בנושאי חינוך מיוחד בחודש נובמבר 1995. בניו-זילנד פרסם משרד החינוך מסמך כוונות ב1991-, ובעקבותיו ממוקדים המאמצים ביישום רפורמה בחינוך המיוחד.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997.

תיאגוד בתי-חולים ציבוריים הישראל: הערכת ההתפתחות וחלופות למדיניות

החוק לביטוח בריאות ממלכתי הסדיר – לטוב ולפעמים לרע – תחומים רבים במערכת הבריאות. אחד התחומים שנשאר פרוץ הוא עניין מעמדם הפורמלי והמעשי של בתי-החולים.

הבסיס הארגוני הקיים בתחום זה הוא תוצאה של התפתחויות היסטוריות שראשיתן מגעת עד ראשית מאה זו, הקרבה לסיומה. מערכת האשפוז בנויה רבדים-רבדים: יש בה רשת עניפה של בתי-חולים ממשלתיים שנוסדו עוד בימי המנדט, ופיזורם הגיאוגרפי כמו גם ייעודם ותבניתם נבעו משיקולים שניתן היה להבינם בשעתם, אך ההצדקה לשמרם כהווייתם ובשייכותם הארגונית אינה מובנת מאליה. לצידם של אלה מפעילה קופת-חולים הכללית בתי-חולים משלה – גם הם פרוסים היום ללא קשר הכרחי לצרכים הייחודיים של הקופה. כל האשפוז בעיר הבירה מתבצע בשלושה-ארבעה בתי-חולים ציבוריים, שבין היתר היו מחלוצי הרפואה בארץ. ולבסוף – מספר בתי-חולים פרטיים בהיקף לא גדול, אך עם מגמת גידול פוטנציאלית כחלק מתהליכי הפרטה המתרחשים בשירותים החברתיים.

 מזה זמן רב מורגש הצורך לבחון מחדש את אופן ארגונם של בתי-החולים ולעדכן את כללי פעילותם בכפוף לשיקולים כלל-מערכתיים של שירותי הבריאות. אחת ממטרות הלוואי התמקדה בניסיון לשחרר את משרד הבריאות מאחריותו הישירה לתפעולם השוטף של בתי-החולים הממשלתיים. אולם עיקר המאמץ מופנה למציאת נוסחה שתאפשר ניהול יעיל יותר של מערך האשפוז במדינת ישראל על סף המאה העשרים ואחת.

ההצעות השונות שהועלו בעניין זה קראו לתיאגודם של בתי-החולים ולהפיכתם למרכזי ניהול כלכלי עצמאיים, על פי שיטה שניתן יהיה ליישמה בהמשך גם במוסדות האשפוז האחרים. תשומת לב רבה ניתנה תוך כדי כך לדרכים בהן יקויימו מנגנוני בקרה ממלכתיים, כאחת הפעולות המרכזיות של משרד הבריאות. כך ניתן יהיה להגשים את הכוונות המוצהרות שלפיהן משרד הבריאות – בהשתחררו מעול הניהול השוטף של חלק נכבד ממערך האשפוז – יוכל להתרכז בתפקידו כגוף מתכנן ומכוון, המתאם את כל השירותים הרפואיים במדינה.

שינויים מקיפים בכיוון האמור, יש בהם הבטחה לייעול מערכת הבריאות, ועם כל הטוב הצפון בשינויים מקיפים כאלה יש חשש שייפגעו יעדים חברתיים, כגון הבטחת שוויון בנגישות, מתן שירות הוגן לשכבות השונות באוכלוסייה, ועוד. מטעם זה, המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל מצא לנכון ליזום הכנת דו"ח זה, הבוחן את החלופות השונות העומדות על הפרק להחלטתם של קובעי המדיניות.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997.

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997

תקציב המדינה המוגש לכנסת מאפשר למחוקקים ולציבור לבטא את התפיסה החברתית-כלכלית המקובלת עליהם ולבחון על פיה את טיבו של התקציב. במבט ראשון מצביעים הממצאים בדו"ח המרכז לשנה זו, כי אנו נמצאים בנקודת תפנית, כאשר לאחר כמעט עשור של פיתוח והקצאה מוגברת של משאבים לתחום החברתי, עברנו שנה של האטה ונכנסים לשנה של דריכה במקום.

ממצאינו השנה מראים, כי ההוצאה לנפש בשירותים הישירים (היינו, להבדיל משירותי קצבאות) תהיה קטנה מזו שבשנת 1997. במיוחד נכון הדבר לגבי שירותי הבריאות. ברור, שאם מאריכים את תקופת ההשוואה, מתקבלת תמונה שונה: על פני כל שנות התשעים, כולל בשלוש השנים האחרונות, גדלה ההוצאה החברתית במידה גבוהה מהנדרש כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אף על פי כן, הרושם שנוצר בציבור הוא של מצוקה תקציבית ההולכת ומתהווה. מנין הוא נובע? בהנחה שאין זאת התרשמות מדומה, אפשר להסבירה בשני גורמים עיקריים.

הגורם האחד הוא שחיקה שחלה ביעילות ההוצאה הציבורית. בשנות התשעים אנו עדים לגידול בהוצאה הציבורית במידה רבה יותר מצמיחת התוצר של המשק: בין 1990 ל1996- גדלה ההוצאה ב20- אחוז יותר מהתמ"ג. אולם בה בעת התייקרו תשומותיהם של השירותים הציבוריים ב25- אחוז יותר מהתייקרות כלל התשומות במשק. עקב כך, מלוא הגידול בנטל על התמ"ג נספג בעליית מחירים יחסיים, ואף יותר מכך. כתוצאה, תוספת הנטל לא התבטאה בתוספת תמורה אלא להיפך – חלה ירידה של כ5- אחוז ביחס בין תפוקת השירותים ובין התפוקה של המשק.

הגורם השני  – ואולי העיקרי – לתחושת המצוקה הוא, שמידת השוויוניות בחברה הלכה והצטמצמה. מקובל להתייחס לעניין השוויון בעיקר במישור ההכנסות. אך יש לזכור כי השירותים הציבוריים אמורים לפעול להקטנת פערים, אם בהווה ואם בעתיד. בנידון זה נראה שהפערים אינם נעלמים, על אף המשאבים העצומים המופנים אל שירותי החברה למיניהם. עדיין אנו מוצאים כי הישגי התלמידים באזורי מצוקה נמוכים הרבה מאלה של חבריהם בשכבות המבוססות. נגישותה של האוכלוסייה בפריפריה אל שירותי הבריאות מפגרת אחר זו של התושבים במרכז הארץ. כך גם אנו מוצאים כי על אף השיפורים על פני השנים, מצבו של המגזר הערבי ונגישותו לשירותי רווחה אינם משתוים לאלו שבמגזר היהודי, אשר גם בתוכו הפערים הם בלתי מבוטלים, ובוודאי לא מוצדקים.

האתגר המרכזי בפניו ניצבים, אפוא, קברניטי המדיניות הכלכלית-חברתית הוא לשנות את גישת התכנון של תקציב המדינה. תקציבי השירותים החברתיים יוצאים בדרך כלל מפריסה רחבה, הרואה לנגד עיניה את כלל האוכלוסייה ורק בשוליים מופנים משאבים מיוחדים בכיוון החותר להקטנת פערים. אין לצפות שדרך זו תביא לתיקון ממשי של המצב. במקום זה יש להציב את היעד של צמצום הפער במקום מרכזי, אולי כנקודת המוצא הראשית לתכנונם ולפריסתם של השירותים. אין שנה כשנת החמישים למדינה, המתאימה לשינוי גישה כזה.

שירותי רווחה אישיים – 1997

תקציבי השירותים האישיים בשנות התשעים שונים לבלי היכר לעומת אלו של שנות השמונים, ברמתם אך במיוחד בהרכבם ובאופן מימונם.

היקף ההוצאות המופנות לאוכלוסיית הקשישים מגיע השנה כמעט לשני-שליש(!) מכלל התקציב לשירותים אישיים, וזאת בעיקר בעטיו של חוק הסיעוד. שירות זה נהנה ממקור מימון אוטונומי, שנוסחתו דינמית ועל כן גם התפתחותו מואצת ביותר. כדי לעמוד על ממדי השינוי אפשר להצביע על כך, שתקציב השירותים לקשישים ב1980- היווה 12 אחוז בלבד מכלל ההוצאות לשירותים אישיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

שירותי הבריאות – 1997

במערכת שתוארה כאן בקצרה פועלים כוחות רבים, לעתים בכיוונים מנוגדים, או לפחות תחרותיים, ולעתים באופן משלים. יעדיהם הבסיסיים לקדם את בריאותה של האוכלוסייה, תוך שמירה על מסגרת נתונה של מגבלת המשאבים. ידוע הדבר, שבכל הארצות המפותחות מתרחש תהליך מתמשך של הגדלת נתח התוצר הלאומי המופנה לשירותי הבריאות.

 מדיניות חברתית-כלכלית נכונה מכוונת למקסימיזיציה של הרווחה מבלי להתעלם מן ההשלכות הכלכליות וממגבלות התקציב. לפיכך, על מדיניות הבריאות להבטיח טיפול רפואי לכל אדם, בלי קשר למידת יכולתו לשלם עבורו, אך כל זאת במסגרת המגבלות הכלכליות של החברה ותוך התחשבות ביעדים חברתיים אחרים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

מערכת החינוך – 1997

במהלך השנים, מאז 1980, עברה ההוצאה הממשלתית לחינוך תהפוכות דומות – ובחדות רבה יותר – לאלו שעברו על סך ההוצאה הממשלתית לייצור שירותים חברתיים. ב1980- הוציאה המערכת כ10.8- מיליארד ש"ח לחינוך. באותה תקופה למדו כ1.2- מיליון תלמידים במערכת החינוך, דהיינו הוצאו כ9,000- ש"ח בממוצע לכל תלמיד. לאחר שחיקה של מספר שנים, הגיעה ההוצאה הממשלתית לחינוך ב1986- ל10.1- מיליארד ש"ח, כשמספר התלמידים הגיע ל1.4- מיליון. כלומר, ההוצאה הממשלתית לתלמיד ירדה ל7,200- ש"ח. מנקודת שפל זו, החלה ההוצאה לחינוך לעלות מחדש. רק בשנת 1992 הגיעה ההוצאה  הממוצעת לתלמיד לרמתה משנת 1980 (ראה ציור 1), מאז היא המשיכה לעלות, וב1997- הגיעה ל12- אלף ש"ח בממוצע לתלמיד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

ההוצאה החברתית והרכבה – 1997

מעורבות הממשלה במתן שירותים (בייצורם הישיר או במימונם) ובהענקת תשלומי העברה מוצדקת בדרך כלל בטיעונים מוסריים, אידיאולוגיים ובטיעונים כלכליים טהורים. במישור המוסרי-אידיאולוגי מקובל לחשוב שאחד התפקידים החשובים של ממשלה הוא יצירת חברה בריאה יותר. קיימים חילוקי דעות מהותיים על עצם הגדרת המושג "חברה בריאה", על המינון הרצוי למעורבות הממשלה, ועל המנגנונים אשר משיגים את היעדים הנבחרים בתחום זה. למרות זאת, קיימת הסכמה רחבה לכך, שעל ממשלה להבטיח אמצעי קיום מינימליים לתושבים, לבטח אותם מפני מצבים שליליים שאין עליהם שליטה אישית, ולהבטיח תנאים אשר יתנו הזדמנויות לניידות חברתית אנכית. במישור הכלכלי הטהור נהוג לחשוב, שקיימים כשלי שוק בהספקת מוצרים ציבוריים אותם הממשלה יכולה לתקן. כלומר, לפי השקפה זו קיימים מוצרים ושירותים שייצורם וצריכתם משפיעה לא רק על הנוגעים בדבר, אלא גם על חלקים נוספים של החברה או על החברה כולה. לכן, פעילות השוק, המתעלמת מההיבטים החברתיים והרחבים בייצור וצריכת מוצרים אלה, מביאה להקצאת מקורות לא מתאימה ולייצור בכמויות שאינן אופטימליות מהבחינה החברתית. דבר זה ניתן לתיקון באמצעות מעורבות ממשלה על-ידי ייצור ישיר, מימונו או סיבסודו, או גם על-ידי חקיקה והסדרים מוסדיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1997

בישראל, כמו בכל מדינות הרווחה המערביות המודרניות, קיימת מערכת שירותים חברתיים המופעלים על-ידי מספר גורמים: ממשלה, מוסדות ללא כוונת רווח, גופים וולונטריים ופילנטרופיים וכן גופים פרטיים עסקיים. במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחה בעולם אידיאולוגיה אשר גרסה, כי יש להקטין את מעורבות המדינה בכלל, ובנושאים חברתיים בפרט. הדבר הביא לצמצום חלקן של ממשלות בפעילות הכלכלית של מדינות רבות, משקלם של תקציבי ממשלה פחת, וחלקן של ממשלות במימון ובייצור שירותים חברתיים ירד. מגמה דומה התחוללה גם במשק הישראלי.

בשנות התשעים התמתנה אידיאולוגיה זו, התעוררו ספקות מסוימים, והסתמנה חזרה מסוימת למודל של הכלכלה המעורבת שבה יוחס לממשלות תפקיד משמעותי יותר, בעיקר בתחום החברתי. סימנים לגישה זו ניכרים, כפי שנראה בהמשך, גם במדיניות התקציבית והחברתית של ישראל.

תחומי הפעולה הגדולים במישור החברתי הם חינוך ובריאות, וכן קצבאות זיקנה וילדים. תחומים משניים מבחינת ההיקף הכספי הם תחומי הקליטה, הדיור, התעסוקה והשירותים האישיים. דו"ח זה מוקדש בעיקר לניתוח הוצאות הממשלה המופנות לשירותים אלה. נסקור תחילה את הרקע הכלכלי  שבמסגרתו נקבע התקציב, ולאחר מכן נציג את הממצאים העיקריים הנובעים מניתוח הקצאת המשאבים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

הממד השוויוני בפעילות שירותי הרווחה האישיים

שאלת השוויוניות בפעילות שירותי הרווחה האישיים בחנו תוך התייחסות לממדים שונים: זמינות של שירותי רווחה אישיים זהים בהיקף ובטיב לאוכלוסיות בעלות צרכים דומים; גישה פתוחה ושווה לסוכנויות המספקות שירותים; השימוש בפועל בשירותים על-ידי האוכלויות הנסקקות להן דומה; שוויוניות בהקצאת משאבים לאזורים, ליישובים ולמגזרים שונים של האוכלוסייה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

שוויוניות במערכת הבריאות בישראל

המסמך גם מציע לקובעי מדיניות כיוונים אפשריים להמשך בדיקת הנושא ולשיפור המצב. בחינת היבטים של שוויוניות במערכת הבריאות, בהקשר להתפתחות המשק והחברה בכלל ובמערכת הבריאות בפרט, היא חלק בלתי נפרד משמירתה של ישראל כמדינת רווחה מודרנית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

אי-שוויון בחינוך בישראל

התיאור מאפשר להצביע על המגמות העיקריות של ההתפתחות והוא מהווה בסיס לניסיון להסביר את דרכי היווצרות אי-השוויון בחינוך. הדיון בתהליכים השונים ממקד את אי-השוויון בגורמים שונים ובלבים שונים של מערכת החינוך ומביא להצעות תמדיניות והתוויה של דרכי פעולה העשויות לסייע לציצומו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

הורשת נכסים כלכליים – בעלות על דירה

במוקד המחקר ניתוח של השפעת האמצעים הכלכליים של ההורים והעזרה הכספית שהם מעניקים על בעלות-הדירה ועל השוויון בדיור (מרכיב מרכזי במשאבים הכלכליים) בדור המקבלים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

אי-שוויון בהתחלקות ההכנסות

העבודה בוחנת את השפעת הכלים הפיסקליים על אי-השוויון: מס הכנסה, התשלומים לביטוח לאומי, המיסים העקיפים למיניהם, הקצבאות, התמיכות ותשלומי העברה, והסובסידיות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הלאומית על חינוך ובריאות

מכלולך הגורמים הללו והתפתחותם הוא מוקד דיוננו במאמר זה, ואשר אם לסכמו באופן כוללני, הוא מגלה כי האפקטיביות של ההוצאה לצריכה ציבורית וזרחית פחתה מאד בשנים 1994-1995, ועקב כך לא קיבל הציבור את מלוא התמורה על הנטל המוגדל שהעומס על התמ"ג כדי לספק את השירותים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים 1996

דין וחשבון זה מנתח את ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בשנת 1996 ואת התקציב לשנת 1997. ניתוח הממצאים מתייחס גם להתפתחויות בשנות השמונים ובמהלך שנות התשעים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

כלכלת ישראל – בדגש קל

הדבר נעשה תוך שימוש עתיר באמצעים גרפיים, אשר בשילוב עם ניסוח בהיר, לא-טכני בעיקרו, מאפשר כניסה קלה יחסית לנבכי המשק ומתן תמונה מקיפה למי שאינו אמון על הספרות הכלכלית המקצועית.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

ישראל לקראת 2000 – דו"ח חברתי

הסקירה בפרק מלמדת על תגובתיות בדיעבד של השירותים החברתיים לשינויים בתנאים ובהעדפות של הפרטים. באשר לעתיד מציינים המחברים את הצורך להיערך באופן שיטתי יותר להמשכם של התהליכים החברתיים ולשינויים המתבקשים מכך במדיניות החברתית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה לשירותים חברתיים 1994-1995

ניתוח ההוצאה והרכבה עשוי, לפיכך, ללמד על מדיניות הממשלה המתממשת בעזרת המשאבים המופנים על התחומים השונים. דיון וחשבון זה מנתח את ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בשנה 1994 ואת התקציב לשנת 1995. ניתוח הממצאים נעשה בהקשר רחב  יותר, ומתייחס גם להתפתחויות בשנות הזמונים ובמהלך שנות התשעים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה. 

הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1992-1993

השנה הפרסום כולל הפרקים הבאים:

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים, ג'ימי וינבלט, יואל בלנקט
תמורות דמוגרפיות במדינת ישראל בראשית שנות התשעים, סרג'ו דלה-פרגולה
מאפיינים חברתיים – תמורות והשלכות, משה ליסק
מאפייני רווחה בערים הגדולות, יעקב קופ, יואל בלנקט, דלית שרון

הפרסום יסופק לפי בקשה.

מאפיינים חברתיים – תמורות והשלכות

פרק זה הוא ראשיתו של דו"ח מקיף שייכלל מעתה בפרסום השנתי של המרכז כהשלמה לניתוח הקצאת המשאבים לשירותים חברתיים. בפרסום הנוכחי אנו דנים תחילת בכמה מן הנושאים ובוחנים על מה מעידים הממצאים כשאנו  סוקרים אותם מנקודת הראות הסוציולוגית שהוצגה לעיל. לאחר מכן מתרכז הדיון בשני נושאים מרכזיים, השכלה ותעסוקה, שבהם נפרסת בהרחבה היריעה באמצעות מספר אינדקטורים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1992-1993, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים 1992-1993

הפרק מציג את הרקע הכלכלי במשק בראשית שנות התשעים ובמיוחד ב-1992, ובוחן את רמת ההוצאה הממשלתית המתוכננת ליעדים חברתיים לשנת 1993.  החלק השני דן בהתפתחות ההוצאה החברתית בתקציב הממשלה, על מגמותיה והרכבה בתריסר השנים האחרונות ומסיים עם דיון מעמיק בהתפתחות ההוצאה הממשלתית לתחומים חברתיים השונים: הכנסה, ושירותי החינוך והבריאות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1992-1993, ויסופק לפי בקשה.

קווים למדיניות החינוך בשנות התשעים

דיונים אלו הובילו להכנת שורה של ניירות עמדה:

למדיניות החינוך בשנות התשעים – סיכום הממצאים, יעקב קופ

חינוך בגיל הרך, צ'רלס ו' גרינבאום

טיפוח ואינטגרציה בחינוך, חיים אדלר

מערכת החינוך הטכנולוגי, דן שרון

מערכת ההשכלה הגבוהה, גדעון שפסקי

שינויים במערכת החינוך בזיקה למערכת הבטחון, נחמיה דוידי

הפרסום יסופק לפי בקשה.

הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1990-1991

הדו"ח השנתי של המרכז סוקר הנושאים הבאים:

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים, יעקב קופ, יואל בלנקט
הקצאת משאבים ציבוריים למערכת החינוך, רות קלינוב
שירותי הרווחה האישיים בין עשור לעשור, יעקב קופ, דלית שרון
העברות הכנסה תוך דורית בביטוח זיקנה, לאה אחדות, יהודה גבע
מבנה המגזר ומאפייני המיסוי שלו בישראל, ג'יצי ויינבלט
מיסוי תרומות לארגונים ללא כוונת רווח, ג'ימי ויינבלט
מיסוי מלכ"ר – השוואה בינלאומית, ברטון וייסברוד

הפירסום יסופק לפי בקשה. 

קליטת עלייה, מגמות דמוגרפיות, והיערכות השירותים במחוז הדרום

בעת הכנתה של חוברת זו נתבשרנו כי ב-11 ספטמבר 1990 הגיע ארצה העולה המאה אלף לשנה זו.  ייחודו של אירוע זה טמון בשתי עובדות: האחת – לראשונה מאז תקופת הקמת המדינה, שהיקף העלייה השנתית מסתכם במספר תלת-ספרתי . והשנייה – גם נתון גבוה זה נחשב נמוך לעומת הצפוי בהמשך השנה ובשנים הקרובות.

הפירסום יסופק לפי בקשה. 

התכנית להפעלת יום חינוך ארוך: היבטי עלות וכוח אדם

כ"פיצוי" על הקיצוצים החל להתפתח "החינוך האפור", שגרר טענות גדבר התחזקות המגמות לאי שוויוניות בחינוך. אחת התגובות של המערכת על התפתחות זו מתגבשת עתה בתכנית להנהגת יום חינוך ארוך, תכנית המשתלבת במגמה הכללית של מעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים.

מחקר זה עוסק במשמעויות של הפעלת התכנית ליום חינוך ארוך.

המאמר יסופק לפי בקשה.

הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989

השנה הדוח כולל הפרקים הבאירם:

הוצאות הממשלה בתחום החברתי 1988-89, יעקב קופ, יואל בלנקט, דלית שרון
סובסידיות למוצרי יסוד והתחלקות ההכנסות במשק, לאה אחדות, אפרים צדקה
תנאי מחקר של מדענים בישראל, גדעון שפסקי
משוב במערכת החינוך, זהבה שש
חינוך לגיל הרך במגזר הערבי בישראל, פריד אבו-גוש, שלומית כנען
שינויים דמוגרפיים ושירותים חברתיים בריכוזים העירוניים הגדולים, יעקב קופ יואל בלנקט, דלית שרון
ירושלים – איפיון דמוגרפי כבסיס לתכנון שירותים, יעקב קופ, יואל בלנקט, דלית שרון

הפירדום יסופק לפי בקשה.

שינויים דמוגרפיים ושירותים חברתיים בריכוזים העירוניים הגדולים

בשנה שחלפה התווספו שני נדבכים חשובים בלימוד הנושא. הנדבך האחד הוא המבנה הדמוגרפי כמגדיר ביקוש לשירותים ציבוריים, והשני – איפיון כלכלי-חברתי של אוכלוסיית המדינה.

המחקר המוצג כאן עוסק בקבוצת הערים הגדולות במדינה.

המאמר מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1988-1989,  ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה בתחום החברתי, 1988-1989

הממדים הללו נסקרים הן בנקודת הזמן האמורה, והן על רקע הגדלים המקבילים בעבר, ובעיקר על-פני שנות השמונים.

המאמר מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989 ויסופק לפי בקשה.

הצעה להקמת מרכז משוב למערכת החינוך בישראל

המרכז המוצע אמור לספק3 למערכת החינוך משוב על תוצריה ותפוקותיה. תפקידים אחרים שמרכז כזה יכול למלא, ואשר אינם קשורים למדידה תוצרים, נעשים היום על ידי פונקציות שונות – בתוך משרד החינוך ומחוצה לו.

המאמר גם מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1988-1989, וגם כנייר מדיניות ויסופק לפי בקשה.

פיתוח חינוך טרום-חובה בחברה הערבית בישראל

מרבית הילדים הערבים מגיעים למסגרת החינוך הפורמלית בלי שלבי הכנה מספיקים של חינוך טרום חובה, אשר צריך להעניק את תשתית הגירויים הלימודיים הנדרשים, וכתוצאה מכך, קשה להם להתמודד עם דרישות בית הספר.

המאמר גם מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989, וגם כנייר מדיניות ויסופק לפי בקשה. 

תנאי המחקר של מדענים בישראל: העברת מוקדי המחקר של מדענים ישראליים לחו"ל: התהליך, גורמיו, והאפשרויות לתיקום המצב

המחקר מנסה לבדוק, האמנם קיימת עדיפות, במונחי כמו7ת, לביצוע מחקרים של חוקרים ישראליים בחוץ-לארץ על ביצועם בארץ, ואם כן היא קיימת – מה הם רכיביה העיקריים של עדיפות זו. המחקר מעלה פתרונות אפשריים כדי לבלום את הגידול האמור, שטמונות בו סכנות רבות לעתיד המדע בישראל.

הפירסום מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1988-1989 וגם כנייר מדיניות ויסופק לפי בקשה.

סובסידיות למוצרי יסוד והתחלקות ההכנסות במשק

הסובסידיות למוצרי מזון יסודיים ולתחבורה ציבורית היא מכשיר חשוב במכלול המערכות המיעדות לצמצום הפערים בחלוקת ההכנסות במשק. לקיצוץ בסוסידיות יש, חפיכך, השפעה שלילית על אי-השויון בהתחלקות ההכנסות במשק.

המאמר סוקר ההתפתחות של מערכת הסובסידיות ונותן הצעה חלופית לסובסידיות למוצרי יסוד.

המאמר גם מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989, ויסופק לפי בקשה. 

ירושלים – איפיון דמוגרפי כבסיס לתכנון שירותים

התחזית הדמוגרפית, שביסוד המחקר, בנויה על נתונים ממיפקד האוכלוסין האחרון, שנערך ב-1983, ועל נתונים משלימים בתחומים של ילודה, תמותה והגירה בין יישובים. נתונים אלה שימשו בסיס לתחזית עירונית לתקופה המסתיימת בשנת 2003, היינו בראשית המאה הבאה.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989, ויסופק לפי בקשה.

סוגיות ברווחה פיסקלית: לקראת רפורמה במס הישיר

בדומה למצב השורר במדינות רבה, בולטים גם בישראל עיוותים במידת הצדק השוויוני שבמערכת המס. אלו נוצרו כתוצאה משיעורי המס הגבוהים, האינפלציה הדוהרת, העדפות שניתנו מדי פעם לקבוצות אינטרסנטיות באוכלוסייה, ותיקונים חלקיים אחרים שהוכנסו לעתים במערכת.

בשנים האחרונות הקדיש המרכז תשומת לב מיוחדת לסוגיות שונות ברווחה הפיסקלית של ישראל.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

לחידוש דרכי הטיפול בעליה וקליטה

בתום המחקר הוגש לסוכנות היהודית דין וחשבון מקיף, בשם "המחלקה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית: חלופות לשינוי 1987". הפרק המוצג כאן הציב קווים להיערכות מחודשת בתחום זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

מגמות במערכת הבטחת הכנסה בשנים 1980-1987

הגורם העיקרי להתפתחות זו הוא העלייה ברמות הממוצעות של הקיצבות בתחומים שונים של הבטחת הכנסה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הלאומית על בריאות

מתקבל הרושם – לפחות אצל חלק מן הציבור, וכן אצל חלק מן העוסקים בנושא – שקיימת מגמה מתמשכת של קיצוצים מפליגים באמצעים העומדים לרשות מערכת הבריאות; וזאת למול מגמה הפוכה של צרכים הולכים וגדלים המחייבת דווקא להגדיל את המאבים העומדים לרשות מערכת הבריאות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

הקצאת משאבים ציבוריים לחינוך

כפי שיוצג במאמר היה תהליך זה מלווה במידה מסויימת של החלפת מימון ציבורי במימון פרטי. במצב דברים זה – עולות מאליהן שאלות של שוויון חברתי. לבסוף, כאשר מוקפא המימון הציבורי, נודעת חשיבות יתרה לסוגיות עלות-תועלת וכמה מהן יידונו להלן.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתציים ,1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה בתחום החברתי 1987-1988

המודדים שניעזר בהם לניתוח מדיניות ההקצאה הם משקל ההוצאות החברתיות בתקציב (הכולל והרגיל) ובתוצר המקומי הגולמי; דפוסי הגידול במונחים ריאליים; והתחלקות עוגת ההוצאה החברתית גין השירותים השונים. בחלק השני של הפרק יוצקו ההתפתחויות הדמוגרפיות הרלבנטיות להיערכות השירותים החברתיים.

המאמר הופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1987-1988 ויסופק לפי בקשה.

הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988

השנה הספר כולל את מחקרי הקצאת המשאבים לשירותים החברתיים 1987-1988 ובו חמישה פרקים: א) הוצאה    הממשלה בתחום החברתי מאת יעקב קופ, יואל בלנקט ודלית שרון; ב) הקצאת משאבים ציבוריים לחינוך מאת רות קלינוב; ג) ההוצאה הלאומית על בריאות מאת גור עופר; ד) מגמות במערכת הבטחת ההכנסה; ה) לחידוש הטיפול בעלייה וקליטה מאת ישראל כ"ץ.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

המחלקה לעלייה ולקליטה בסוכנות היהודית: חלופות לשינוי 1987

אנו סבורים שההיערכות המתוקנת לטיפול בעלייה ובקליטה כמוצע בדו"ח מבטיחה את הגמישות הדרושה להתאמת המבנה והארגון של המחלקה לצורכי ההיקף של גלי עלייה שונים ולתנודות בהם.

מאמר מקוצר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ונקרא "לחידוש דרכי הטיפול בעליה וקליטה."

המאמר יסופק לפי בקשה.  

מדיניות חברתית כלפי הורים עובדים עם ילדים בגיל הרך

ההסדרים בנויים רובם במסגרת האילוצים של ההוצאה הציבורית ברמתה הקיימת, אך גלום בהם הפוטנציאל של שיפור המצב הכלכלי היחסי של משפחות הורים עובדים ברמות ההכנסה הבינןניות והנמוכות יותר. בחלק מן החלופות מוצעת גם הגמשה של תנאי החופשה, שתאפשר למשפחות ניצול זכות החופשה והמשאבים הכלכליים הנלווים לה בתנאים נוחים יותר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

מבנה השכר בתעשייה וההשלכות של הנהגת שכר נינמום על עלויות השכר והייצור

העדפת המגזר במדיניות הממשלה והניסיון לעודד עובדים ממגזרים אחרים לעבור אליו נובעת מתרומת התעשייה לצמיחה הכלכלית ולמאזן התשלומים. יש אם כן טעם, ואף חשיבות לאומית, בחקר מבנה השכר בתעשייה, במאפייניו ובגורמים המשפיעים עליו.

בעבודה זאת נבדק מבנה השכר בתעשייה מכמה זוויות.

המאמר מופיע כפרק בפרזום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

היערכות שירותי הבריאות העידן של משבר כלכלי

 בשני ימי הדיון השתתפו מומחים מתחומי הבריאות השונים: מינהל רפואי, כלכלת בריאות, תכנון ומחקר רפואי.

המתדיינים מייצגים קשת רחבה ומגוונת של גורמים המשפיעים על עיצוב שירותי הבריאות בארץ – משרד הבריאות, קופת חולים כללית, בתי חולים, רשויות מקומיות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

עלות והקצאה של שירותים – עדיפויות במדיניות חברתית

הקיצוצים שמנסים לבצע במתן שירותים אלה, והנסיונות להטיל חלק ממימון השירותים על מקבלי השירותים, נתקלים בהתנגדות נמרצת מחוגים שונים.

המודדים של עלות והקצאה של שיורתים חברתיים המובאים בעבודת המרכז מאפשרים בדיקה של העוב'ות בדבר המכלול והמרכיבים של מה שניתן אולי לזהות כמערך הרווחהף ניתן בעזרתם לבחון ולהעריךאת מערכת העדיפויות המתגלה במסגרת מערך זה, עך משמעותו וההגיון הפנימי שלו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הלאומית לשירותים חברתיים

הסקירה ההיסטורית וההשוואה הבינלאומית נועדו להכניס את הדיון במה שמכונה בציבור "קיצוצים" לתוך פרספקטיבה מתאימה: מה קרה לרמת הפעילות בשירותים אלה עד שהגיעה את הקיצוצים, ובאיזו רמה עומדים שירותים אלה בהשוואה לרמתם במדינות אחרות שהן בעלות רמת תוצר לנפש, או רמת התפתחןת, דומות לזו של ישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.