Author Archives: liormorag

אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

יום עיון להשקת הספר

יום חמישי | 9.1 | י"ב בטבת | 9:30 – 13:00 | הספריה הלאומית, ירושלים

מספר המקומות מוגבל, יש להירשם מראש.

לחצו כאן להרשמה

מושב ראשון: הצגת הספר

בהשתתפות:

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב

פרופ' יוסי שביט, ראש תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב

פרופ' חנה איילון, אוניברסיטת תל-אביב

ד"ר יריב פניגר, אוניברסיטת בן גוריון 

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

 

מושב שני: עד כמה מערכת החינוך יכולה להשפיע על פערים?

בהשתתפות:

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

פרופ' מיכל בלר, נשיאת מכללת לוינסקי לחינוך

ואחרים

הפסקה

 

מושב שלישי: תקצוב דיפרנציאלי והעדפה מתקנת 

בהשתתפות:

פרופ' יוסי שביט, ראש תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

ח"כ יעקב מרגי, סגן יו"ר הכנסת

ח"כ יוסף ג'בארין

שירלי רימון ברכה, ראש מנהל חינוך בתל אביב

לחצו כאן להרשמה

המקום מונגש לאנשים עם מוגבלויות. אם יש לכם צרכים מיוחדים (למשל כיסא קרוב לדלת, חדר הנקה, עזרה של אודיו או עזרה ויזואלית), אנא ציינו בטופס ההרשמה לכנס את בקשתכם וניצור אתכם קשר כדי לדון בכך, או התקשרו למספר 02-5671818. אנא שלחו את בקשתכם לפחות שבוע לפני הכנס.

 

 

בדיקת מצב: נשים בשוק התעסוקה בישראל

שיעורי התעסוקה של נשים בישראל הם בין הגבוהים במדינות ה-OECD בשנת 2019. מדובר במגמה חדשה יחסית. בעשור האחרון שיעור הגידול הגבוה ביותר היה בקבוצת הגיל 35–44, שבה ניכרת עלייה בשיעורן של אימהות לילדים קטנים שנכנסו לשוק העבודה, ובקבוצת הגיל 55–64, העומדת לפני גיל פרישה. הסיבות לגידול בקרב קבוצה זו הן שיעורן הגבוה ממילא של נשים המשתתפות בשוק העבודה בהשוואה לשנתונים קודמים, והישארותן בשוק העבודה לאורך זמן בשל העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62 בשנת 2004.

ככלל, יש קשר בין שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב נשים לעלייה ברמת ההשכלה שלהן. עלייה זו ניכרת כבר בהשכלה התיכונית: שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב בנים ובנות כאחת עלה מאוד בשנים 1999–2013, וכך גם שיעור הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף האקדמיות. אף שהעלייה התרחשה בקרב שתי הקבוצות, יש פער בולט לטובת הבנות: שיעור גבוה יותר של בנות זכאיות לתעודת בגרות, וציון הבגרויות הממוצע שלהן גבוה יותר.

עם זאת, יש פערים מגדריים גדולים בבחירת המקצועות המוגברים בתיכון ובמספר היחידות לבגרות במתמטיקה – מהגורמים המשפיעים על פערי השכר בין נשים לגברים. שיעורם של מקבלי תעודת בגרות בדגש על מקצועות טכנולוגיים גבוה יותר בקרב בנים, וישנו רוב גברי במקצועות בחירה מוגברים כמו מדעי המחשב ופיזיקה, ורוב נשי באמנויות – אמנות, ספרות, תיאטרון וכדומה.

ההבדלים המגדריים ניכרים גם בהשכלה הגבוהה. כבר יותר מ-20 שנה שיעור הנשים הפונות להשכלה אקדמית גבוה משיעור הגברים העושים זאת. עם השנים גדל גם שיעור הנשים הממשיכות לתארים מתקדמים, ובשנת 2017 שיעור הנשים בקרב מקבלי התארים עמד על 58% בתואר ראשון, 63% בתואר שני ו-53% בתואר שלישי. עם זאת, גם כאן השוני המגדרי בין החוגים גדול: נשים פונות יותר למקצועות טיפוליים וחינוכיים כגון סיעוד, עבודה סוציאלית וחינוך, וגברים למקצועות מתמטיים, ובמרבית המקצועות לא חל שינוי משמעותי ב-28 השנים האחרונות. ראויים לציון תחום מדעי החברה ותחום העסקים והניהול, שבהם חל גידול ניכר בשיעור הנשים הלומדות. כמו כן, נשים הן למעלה מ-50% מהסטודנטים בפקולטות לרפואה ולמשפטים. במדעים מדויקים, קרי במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, מספרם המוחלט של הסטודנטים לתואר ראשון גדל פי שלושה בין השנים 2000 ו-2014, אך היות שבקרב גברים העלייה הייתה חדה יותר, חלקן היחסי של הנשים ירד. עד תחילת שנות האלפיים חלה עלייה בשיעור הנשים במקצועות ההנדסה, בעיקר בתחומי הנדסת ביולוגיה, כימיה ומזון והנדסת תעשייה וניהול, אך מאז שיעורן בתחומים אלו הולך ויורד.

גם במשלחי היד ניכרים הבדלים מגדריים: מקצועות חינוכיים וטיפוליים מתאפיינים ברוב נשי, והמקצועות הטכנולוגיים ברוב גברי. בקרב עובדים ללא השכלה אקדמית ההבדלים בין המגדרים הם גדולים במיוחד, אך בקרב אקדמאים ההבדלים ניכרים פחות. מעניין לציין שבין הפער המגדרי במשלחי היד ובין פערי השכר בשוק העבודה מתקיים קשר הפוך: בקרב לא-אקדמאים פערי השכר נמוכים, ואילו בקרב אקדמאים יש פערי שכר משמעותיים, והגברים האקדמאים מרוכזים במשלחי היד שנמצאים ברובד העליון של התפלגות השכר.

ההבדלים במשלחי היד אינם הגורם היחיד לפערי השכר בשוק העבודה. גורמים נוספים שתורמים לכך הם הבדלים במאפייני התעסוקה, כגון שעות עבודה, היקפי משרה, יציאה לחופשות לידה ופסקי זמן לצורך טיפול בילדים, וכן הבדלים בצמיחת השכר בשוק העבודה. ככלל, נשים נוטות יותר מגברים להיות מועסקות במשרות חלקיות (31.8% לעומת 12.9% בקרב גברים בשנת 2017), והיקף המשרה שלהן, קרי מספר שעות העבודה השבועיות, נמוך בממוצע ב-16% מזה של גברים בשנת 2017. הסיבה העיקרית לכך היא שחלקן של הנשים בגידול הילדים ובמטלות הבית עדיין גדול יותר מחלקם של הגברים. גם בקרב המועסקים במשרה מלאה נשים עובדות בממוצע פחות שעות מגברים (שכן הן נוטות פחות לעבוד שעות נוספות).

מבחינת רצף ההשתתפות בשוק העבודה, הרצף של הנשים נקטע בעקבות חופשות לידה ופסקי הזמן שהן לוקחות לטיפול בילדים. היעדרותן עשויה להוביל לצמצום ניסיונן, לפיחות בכישוריהן ולירידה באטרקטיביות שלהן בשוק העבודה. בשנת 2014, 41% מהנשים הישראליות שילדו בחרו למצות יותר מחופשת הלידה שעבורה הן מקבלות שכר מלא – 14 שבועות. בהקשר זה חשוב לציין את שיעור הפריון הגבוה בישראל – 3.1 ילדים בממוצע לאישה – שתורם להגדלת מספר הפעמים שרצף תעסוקתן נקטע. על זאת נוספים הבדלים בצמיחת השכר בין גברים לנשים: אף שהמשכורות ההתחלתיות דומות למדי בקבוצת הגיל 25–29, בקרב גברים צמיחת השכר גבוהה במידה ניכרת, והפער בין גברים לנשים מגיע לשיאו בגיל 45.
שיעור הנשים מבין הסטודנטים לתואר ראשון

בהמשך לכך, פערי השכר המגדריים בישראל משפיעים מאוד על הצבירה לחיסכון הפנסיוני: מאחר שנשים עובדות פחות בממוצע לאורך השנים, לוקחות יותר הפסקות ומועסקות בתפקידים בשכר נמוך יחסית לגברים – גובה ההפקדות שלהן נמוך יותר. יתרה מזו, ישראל היא בין תשע המדינות היחידות ב-OECD שיש בהן פער רשמי בגיל הפרישה בין נשים לגברים, ואחת משלוש המדינות שאינן מתכוונות לשנות זאת בעשורים הקרובים. פירוש הדבר הוא שנשים לא רק צוברות פחות לפנסיה בגלל הסיבות שנמנו לעיל אלא שיש להן פחות שנים לעשות זאת, ולא זו בלבד אלא שהסכום הנמוך שצברו צריך להתחלק על פני יותר שנים – גם בגלל גיל הפרישה המוקדם וגם בגלל תוחלת החיים הארוכה של נשים בהשוואה לגברים.

בדיקת מצב: ערבים בישראל – מהשכלה לתעסוקה

בעשורים האחרונים חל שיפור ניכר ברמת ההשכלה בחברה הערבית בכל רמות החינוך, ובקרב הנשים הערביות בפרט. מבחינת שיעור הלומדים בבית הספר התיכון, מספר התלמידים עלה מ-63% ב-1990 ל-93% ב-2015, כשהעלייה חדה יותר בקרב הבנות. בתקופה זו חל גידול גם בשיעור הלומדים בקרב האוכלוסייה היהודית, אך מכיוון ששיעורם היה גבוה מלכתחילה, העלייה בקרבם מתונה בהרבה – מ-91% ל-97%.

 מבחינת מסלולי הלימוד, שיעורם של התלמידים הערבים הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי עלה. בשנת 2017 היה חלקם של הלומדים במערכת החינוך הערבי במסלולים השונים של החינוך הטכנולוגי-מקצועי יותר מ-45%, לעומת 37% מהתלמידים במערכת החינוך העברי. מעניין לציין שהגידול הרב ביותר היה בקרב אלה הפונים למסלול הטכנולוגי הגבוה (כמו למשל תכנות), וגם בו עלה חלקם על זה של תלמידים מהמגזר היהודי. עובדה זו עשויה לשפר את סיכוייהם בשוק העבודה בעתיד, שכן המסלול הטכנולוגי הגבוה מקנה יכולות מתמטיות גבוהות שנדרשות בשוק ההיי-טק.

אף שבמגזר הערבי לימודי המדעים והחינוך הטכנולוגי נפוצים יותר מאשר במגזר היהודי, בממוצע, איכותה של תעודת הבגרות בו עודנה נמוכה יותר – פחות תלמידים ערבים לומדים מתמטיקה ואנגלית ברמת חמש יחידות. ככלל, הרמה הנמוכה של האנגלית (והעברית, שאותה התלמידים לומדים כשפה זרה נוספת) במגזר הערבי פוגעת ביכולת ההשתלבות של הערבים במקצועות שהשכר בהם גבוה; לפיכך המשך שיפור הרמה בשפות אלו בקרב הערבים הכרחי לצמצום הפערים בשוק העבודה.
היקף הלימודים במסלול הטכנולוגי הגבוה לפי מגזר ומגדר

ראוי לציין את הגידול בשיעור הבנות הערביות שפונות ללמוד בחינוך הטכנולוגי בכלל, ובמסלול הגבוה בפרט. בשנת 2017 נע שיעורן בין 21% בקרב הבדואיות ל-31% בקרב הנוצריות. נוסף על כך, חלקן בכל המגמות המדעיות ההנדסיות גבוה, גם באלה שאינן נחשבות "נשיות", כמו מדעי המחשב, מערכות אלקטרוניות, מדעי הטכנולוגיה וכדומה. בקרב הדרוזיות יותר ממחצית מבעלות תעודת הבגרות המדעית למדו במגמות מדעיות שאינן ביולוגיה או כימיה אשר אינן נחשבות למכוונות היי-טק.

הגידול בשיעור הזכאות לתעודת בגרות במגזר הערבי עלה במידה ניכרת ב-20 השנים האחרונות, כמו גם שיעור הזכאים לתעודת בגרות שעומדת בדרישות הסף האקדמיות. העלייה התרחשה רובה ככולה בקרב הבנות הערביות, ובשנת 2017 השתוו הישגיהן בתחום זה לאלה של היהודיות. בקרב הבנים הערבים העלייה הייתה קטנה יותר, הן בהשוואה לבנות הערביות והן בהשוואה לבנים היהודים. שיעור הזכאות במגזר הבדואי נותר נמוך במיוחד – 25%, ובין השנים 1999–2003 עלה רק ב-5 נקודות האחוז.

הגידול בשיעור הזכאות לתעודת בגרות הוביל לגידול בפונים להשכלה גבוהה. העלייה התרחשה ברובה בקרב נשים ערביות, ואילו בקרב הגברים הערבים העלייה הייתה קטנה בהרבה. העלייה הניכרת ביותר נרשמה בקרב דרוזיות ובדואיות: שיעור הפונות בקרבן להשכלה גבוהה גדל בכ-50% בין השנים 2008 ו-2013, וככל הנראה היא עתידה להוסיף ולעלות.

מבחינת תחומי הלימוד, מעניין לציין את חלקם של הסטודנטים הערבים, גברים ונשים, בקרב הלומדים את מקצועות הבריאות: כשליש מהסטודנטים הערבים בארץ ובחו"ל בוחרים במקצועות אלו. עם זאת, בעשור האחרון ניכרת מגמה שבה הסטודנטים הגברים בעלי הציונים הגבוהים ביותר פונים ללימודי מחשבים והנדסה – ולא למקצועות הבריאות – בשיעורים דומים לאלו של הגברים היהודים.

לעומת זאת רוב הסטודנטיות הערביות, על אף חלקן הגבוה במסלול הטכנולוגי הגבוה בתיכון, אינן ממשיכות ללמוד לימודים מדעיים באקדמיה. שיעורן בקרב הפונים ללימודי מחשבים והנדסה נמוך מזה של גברים ערבים ונשים יהודיות: 22% בקרב הנוצריות והדרוזיות ו-9% בלבד בקרב המוסלמיות, מאלה שלמדו בתיכון תחומים מדעיים שאינם ביולוגיה או כימיה בשנת 2014.

להתפתחויות בתחום ההשכלה הייתה השפעה רבה על התעסוקה של ערבים וערביות. יש קשר חיובי בין השכלה גבוהה לתעסוקה – שיעור התעסוקה גבוה יותר בקרב אקדמאים. שיעור התעסוקה של נשים ערביות נמצא במגמת עלייה: בין שנת 2003 ל-2014 הוא עלה ב-11 נקודות האחוז, שיפור של כמעט 50%, וברבעון השלישי של 2018 הוא כבר עמד על כמעט 40% – פער של אחוז אחד בלבד מהיעד לשנת 2020 לנשים ערביות שהגדירה הוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בשנת 2010. הגידול בתעסוקת הנשים הערביות נבע ברובו המוחלט מהשיפור בהשכלתן: בעלות התואר שבהן משתתפות הרבה יותר בשוק העבודה מאלה שאין להן תואר אקדמי. עם זאת, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עודנו נמוך מאוד יחסית לנשים יהודיות.

לאור הקשר החזק בין ההשכלה לבין התעסוקה בקרב נשים ערביות, עידודן לפנות ללימודים אקדמיים מגוונים, ובפרט ללימודים טכנולוגיים והנדסיים שיכולים להוביל להכנסה גבוהה, יכול לייצר אפקט גלישה משמעותי. למשל, העלייה בשכר של נשים אלו עשויה לתמרץ עוד נשים ערביות לרכוש השכלה גבוהה ולהביא לעלייה בשיעורי התעסוקה, לשיפור במצבן החברתי-כלכלי ולירידה ברמות העוני בקרבן. בד בבד כדאי לשקול להרחיב את תוכניות ההכשרה המקצועית והסיוע בהשמה שניתנים לערביות שאינן אקדמאיות המעוניינות לעבוד.

אשר לגברים ערבים, שיעור התעסוקה בקרבם נמוך מזה של יהודים לא-חרדים וגם מהממוצע מבמדינות OECD. בשנת 2018 הוא עמד על כ-75% לעומת 90% בקרב גברים יהודים לא-חרדים. רמת ההשכלה הנמוכה של הגברים הערבים משפיעה על אפשרויות התעסוקה שלהם, וחלק ניכר מהם מועסקים כעובדים מקצועיים בתעשייה, בבינוי ובחקלאות. שיעור זה אמנם נמצא במגמת ירידה, אך עודנו גבוה מאוד – כ-50% בשנת 2017.

עבודות אלו מאופיינות ביוקרה ובשכר נמוכים, ועובדים בתחומים הללו נמצאים בסיכון גבוה יחסית לאבד את מקור פרנסתם עקב מִחְשוב. נוסף על כך מדובר במקצועות שוחקים, ואכן יש ירידה ניכרת בתעסוקה של גברים ערבים מעל גיל 50 .עובדים מקצועיים, ובמיוחד ערבים, מתאפיינים בהשכלה נמוכה; שיעורם בקרב גברים ערבים ללא השכלה אקדמית הוא 60%, לעומת 34% בקרב גברים יהודים. נתונים אלו מדגישים את החשיבות שבשיפור רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים ויכולים להביא להגדלת הנגישות שלהם למשרות טובות יותר.

נוכח הקשר ההדוק בין השכלה לתעסוקה, לתוכניות מדיניות שמעודדות את האוכלוסייה הערבית בישראל לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב במשרות בשכר גבוה יש הפוטנציאל להיטיב עם האוכלוסייה הערבית בפרט ועם הכלכלה בישראל בכלל.

בדיקת מצב: הישראלים בריאים, אך המערכת לא

בהשוואה בין-לאומית של מודדי תמותה ותוחלת חיים, ביצועיה של מערכת הבריאות בישראל מרשימים. תמותת התינוקות (3.1 לאלף לידות) נמוכה בהשוואה למדינות שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל, כלומר מבוססת על מערך של קופות חולים וגופים דומים המתחרים ביניהם (כמו בלגיה, גרמניה, הולנד, צרפת ושווייץ). תוחלת החיים בעת הלידה גם היא גבוהה יחסית למדינות אלו ועומדת על 82.5 שנים. עם זאת, במבט לעתיד ניכר שמערכת הבריאות עומדת בפני אתגרים, הכרוכים בין השאר בהזדקנות האוכלוסייה ובירידה  בתפקוד המערכת עצמה.

בין השנים 1995 ו-2017 עלה חלקה של ההוצאה הלאומית השוטפת על בריאות מתוך התמ"ג בצורה מתונה למדי, מ-6.9% ל-7.3%, בעוד שבמדינות ה-OECD הוא עלה מ-7.2% ל-8.9% ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא עלה מ-8.7% ל-11%. ככלל, מדינות מעוניינות להגביל את הוצאותיהן על בריאות, אולם הגידול האיטי בהוצאות אלו בישראל מדאיג משתי סיבות. הראשונה קשורה להזדקנות האוכלוסייה, הצפויה להביא לעלייה בהוצאות הבריאות. השנייה נוגעת למחירי הרפואה, שעלו יותר ממדד המחירים הכללי; בין השנים 2011 ו-2017 עלה שכר הרופאים השכירים ביותר מ-40%, בעוד שכרם של כלל השכירים במשק עלה בכ-15% בלבד באותה התקופה.

נוסף על כך, בשנים 2011–2018 מחיר שירותי הרפואה הפרטיים עלה יותר מפי שניים ממדד המחירים לצרכן: כ-9% לעומת כ-4% בהתאמה. נוכח שינויים אלו היינו מצפים שחלקה של ההוצאה על בריאות מהתוצר יעלה בהתאם אבל זה לא קרה, ועלייתו הזעומה עשויה להעיד על הרעה באיכות השירות.

ככלל, ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה דרך ארבע קופות החולים (מכבי, כללית, מאוחדת ולאומית), והוצאה פרטית, שאותה מממנים האזרחים (ישירות מכיסם או באמצעות ביטוחים משלימים ופרטיים). חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל, שנחקק ב-1995, נועד להבטיח לכלל תושבי המדינה גישה שוויונית לשירותים רפואיים. אולם במשך השנים שחלפו מאז, ובפרט מאז נחקק חוק ההסדרים ב-1997, חלה ירידה בחלקו של המימון הציבורי ועלייה בחלקו של המימון הפרטי, עובדה הפוגעת בערך השוויוניות שנקבע בחוק.

ואכן, בישראל חלקה של ההוצאה הציבורית בסך ההוצאה על בריאות הולך וקטן, וב-2017 הוא עמד על 62.8%, לעומת 73.4% בממוצע ב-OECD ו-78.2% במדינות הדומות. כלומר, בישראל האזרחים מממנים חלק גדול יותר מההוצאות על בריאות מאשר במדינות האחרות. בנוסף יש עלייה עקבית בסעיף ההוצאה הפרטית על בריאות בתקציבם הממוצע של משקי הבית: בין השנים 1997 ו-2017 עלתה ההוצאה הפרטית מ-3.9% ל-5.7%.
הוצאה לאומית לשבריאות לנפשעלייתו של מרכיב המימון הפרטי היא, לפחות חלקית, תוצר לוואי של מבנה מערכת הבריאות בישראל אשר מאופיינת בתמהיל ציבורי-פרטי בעייתי. נוסף על המימון הציבורי והתשלום על ביטוחים פרטיים ורפואה פרטית, האזרחים יכולים לרכוש מקופות החולים ביטוחי שירותי בריאות נוספים (שב"ן), הידועים כביטוחים משלימים. לביטוחים הללו, שכ-80% מהאוכלוסייה מבוטחים בהם, יש אופי ציבורי מפני שהם מובילים לסבסוד צולב בין המבוטחים  שכן כולם משלמים מחיר אחיד ללא תלות במצבם הבריאותי. הביטוחים המשלימים מממנים טיפולים שאינם נכללים במסגרת סל הבריאות הממלכתי, אך הם גם מאפשרים לקצר תורים ומאפשרים בחירה רחבה יותר של רופאים במקרה של טיפולים שכלולים בסל.

כתוצאה מכך ערך השוויוניות שנקבע בחוק מופר, משום שחלק מהפעילות שהייתה אמורה להתבצע במערכת הציבורית מועתקת למערכת בבעלות פרטית, וההכנסות מהביטוחים המשלימים והמסחריים עוזרים לממן את המערכת הפרטית יחד עם הביטוחים הפרטיים.

חמור עוד יותר מהתמהיל הציבורי-פרטי  הוא ניגוד העניינים הנובע מתפקידיה השונים של המדינה בשירותי האשפוז בישראל. מערכת האשפוז הכללי פועלת רובה ככולה כ״שוק פנימי״ שנוצר עם החלתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995. בשוק זה מסופקים שירותי הרפואה שהתושב זכאי להם, במימון המדינה ובאסדרתה, באמצעות ארבע קופות חולים. אלה מבטיחות טיפול רפואי – אם ברכישה ממרכזים רפואיים ציבוריים (בתי חולים) ואם בייצור עצמי שלהן. בישראל 58 בתי חולים (ללא בתי חולים למחלות ממושכות): 44 בתי חולים לאשפוז כללי, 12 לבריאות הנפש ו-2 בתי חולים לשיקום. 19 מבתי החולים הם בבעלות הממשלה, 11 בבעלות פרטית, 10 בבעלות ציבורית אחרת או עמותות, 12 בבעלות קופות החולים (בעיקר שירותי בריאות כללית) ו-6 בבעלות המיסיון.

כאמור, במערכת זו קיים ניגוד עניינים. ראשית, המדינה מממנת את קופות החולים אשר משתמשות בחלק מהכספים כדי לרכוש שירותים מבתי החולים. שנית, היא מתפקדת כרגולטור של בתי החולים, ובמסגרת תפקידה זה היא אחראית על קביעת מחירי השירותים וקביעת הכמויות שיסופקו לקופות בכל רמת מחירים. שלישית, היא הבעלים והספקית הגדולה ביותר של שירותי אשפוז דרך בתי החולים שבבעלותה. כך קורה שבפועל המדינה מתחרה במוסדות אשפוז אחרים אשר תלויים בה מבחינה תקציבית ונמצאים בפיקוחה. כתוצאה מכך, למשל, הגבלות תקציביות עשויות להיות גמישות יותר עבור בתי חולים בבעלות המדינה, משום שהיא זו שמכסה את גירעונותיהם. ניגוד עניינים זה שנובע מריבוי תפקידיה של המדינה הוא נושא שמצריך התייחסות.

ישראלים נהנים היום משירותי בריאות טובים, אך מערכת הבריאות ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים הן עקב מימון חסר והן עקב ניגוד עניינים. בעיות אלו יימשכו כל עוד לא תיפתר בעיית ריבוי התפקידים של המדינה כמממנת, רגולטורית ומפעילת שירותים.

האם שלבים שונים בגיל הרך משפיעים על הילד במידה שונה?

babyחוקרים המבקשים להתחקות על מקורם של פערים חברתיים והזדמנויות למוביליות חברתית פונים בדרך כלל אל העבר כדי לנסות לקבוע באיזה שלב בחייו של האדם מתהווים הפערים הללו. לא במפתיע, רבים מהם מחפשים את התשובות לשאלה הזאת בתקופת שהותו של הילד במערכת החינוך, אבל מחקרים חדשים שנעשו מראים שהפערים הללו מופיעים כבר בגיל הרך.

השנים הראשונות לחיים הן תקופה קריטית מבחינת התפתחות המוח: לפי הספרות המחקרית, עד גיל 3 המוח מגיע ל-85% מגודלו, ועד גיל 5 ל-95% מגודלו הסופי. בתקופה זו המוח האנושי מתפתח בקצב מואץ והילד רוכש מגוון כישורים ובהם כישורים קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים, מנטליים ועוד. בשנים מכריעות אלו, החשיפה לסביבה תומכת ומעשירה וחשיפה לגירויים חיוניות להתפתחות המיטבית של הילד.

מחקר חדש של מרכז טאוב, שהופק בתמיכתה הנדיבה של קרן ברנרד ון-ליר, עוסק בהשפעה של גורמים סביבתיים על ההתפתחות בגיל הרך ועל הישגים לימודיים עתידיים. המחקר בדק אם יש הבדל בהשפעה של עוני על הישגים עתידיים בין גילי לידה עד שנתיים לגילי 3–5.

ככלל, החוקרים מצאו כי מאפיינים משפחתיים מסוימים של ילדים משתי קבוצות הגיל שנחקרו (לידה עד שנתיים וגיל 3–5) משפיעים על רמת ההישגים הלימודיים שלהם בהמשך החיים. לדוגמה, ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר, גם הישגי הילדים גבוהים יותר. בנוסף, למספר האחים יש השפעה שלילית בגיל הרך – ככל שמספר האחים גבוה יותר, ההישגים הלימודיים של הילד נמוכים יותר.

אולם בכל הנוגע להשפעה של עוני, נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות הנחקרות. לעוני בגילי לידה עד שנתיים יש מתאם שלילי, חזק במיוחד ומובהק עם הישגים עתידיים, ואילו לעוני שנחווה בגילי 3–5 אין מתאם מובהק. ממצאים אלו תקפים לגבי כל הנושאים הנבדקים במבחני מיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, עברית, אנגלית (כשפה שנייה) ואוריינות מדעית וטכנולוגית.

Math-Heb-long

Language-HEB-long

עוד נמצא במחקר כי יש פערים גדולים בציוני הבגרות בין תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים ובין תלמידים שחוו עוני בגילי 3–5. גם במקרה הזה, המתאם השלילי חזק יותר בקרב הקבוצה שחוותה עוני בשנתיים הראשונות לחיים.

ממצאים אלו חשובים במיוחד נוכח שיעורי העוני הגבוהים בקרב ילדים בישראל, העומדים על כ-26%. אחרי טורקיה, אלה השיעורים הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD. לאור הממצאים הללו אפשר לומר שעוני שנחווה מהלידה ועד גיל שנתיים עלול ליצור "צלקת" שתישאר לאורך זמן ותשפיע על האדם גם בחייו הבוגרים.

חוקרי מרכז טאוב סבורים שעל מנת להתמודד עם תופעת העוני בגיל הרך יש לסייע להורים צעירים למשל באמצעות הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים קטנים, החוקרים אומרים שכדאי להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים ובפרט למשפחות השרויות במצוקה כלכלית. בשל החשיבות הרבה של תקופת הגיל הרך והשלכותיה הרבות, מרכז טאוב מתכוון להמשיך לחקור את הנושא גם בשנים הבאות.

אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

הספר מרכז את הידע הקיים במגוון סוגיות הנוגעות לאי שוויון בחינוך, ודן בהשלכות למדיניות ובצעדים אפשריים לשינויה.

הספר מתעד את אי השוויון ההשכלתי בישראל ודן בתרומה האפשרית של רכיבי מדיניות החינוך לצמצום אי שוויון השכלתי בין צעירים. נראה כי למרות היתרונות שבידי השכבות החזקות יש תקווה שמדיניות חינוכית ממוקדת תוכל לצמצם פערים אלו, גם אם לא לבטלם. התובנה בדבר מרכזיותם של משאבי המשפחה ביצירת פערים השכלתיים אינה צריכה להחליש את שאיפתם של מקבלי החלטות לפעול למען צמצום פערים אלו, אלא דווקא לחזק את מחויבותם לפתח מדיניות המכוונת לצמצומם. פרקי הספר דנים בדרכים המגוונות שבהן מדיניות חינוכית יכולה לקדם הזדמנויות השכלתיות בקרב השכבות החלשות בחברה.

לכתיבתו חברו חוקרי חינוך מהמובילים בישראל ובראשם פרופ' חנה איילון, נחום בלס, ד"ר יריב פניגר ופרופ' יוסי שביט.

הודעה לעיתונות – אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

באמברגו עד יום רביעי (4.12) בשעה 6:00

לספר המלא לחצו כאן

על רקע חילוקי הדעות והמאבקים האידיאולוגיים הרווחים בחברה הישראלית בולטת דווקא הסכמה מקיר לקיר שראוי לצמצם את הפערים בתחום החינוך. רובנו מסכימים שהשכלה היא מפתח להצלחה בחיים, ושיש להבטיח שוויון בהזדמנויות ההשכלתיות לכלל הילדים בישראל. רבים מאמינים גם שצמצום אי השוויון ההשכלתי עשוי לתרום לצמצום אי השוויון הכלכלי הניכר שאנו עדים לו. ובכל זאת, יש בישראל פערי השכלה ניכרים בין בני שכבות חברתיות, לאומים ועדות. פערים אלו יציבים למדי למרות מאמצים ניכרים של המדינה, ובפרט של מערכת החינוך, לצמצמם.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם היום ספר חדש בנושא אי שוויון בחינוך – ממחקר למדיניות, ומרכז את הידע הקיים במגוון סוגיות הנוגעות לאי שוויון בחינוך, ודן בהשלכות למדיניות ובצעדים אפשריים לשינויה. לכתיבתו חברו חוקרי חינוך מהמובילים בישראל ובראשם פרופ' חנה איילון, נחום בלס, ד"ר יריב פניגר ופרופ' יוסי שביט.

ספר זה דן באי השוויון ההשכלתי בישראל. הישגיהם ההשכלתיים של ילדים נקבעים במידה רבה על ידי המשאבים הכלכליים וההשכלתיים שברשות הוריהם. בין משפחות בישראל יש אי שוויון רב במשאבים אלו, והוא תורם לאי השוויון הניכר בהזדמנויות ההשכלתיות של הדור הצעיר. אי שוויון השכלתי נובע לא רק ממשאבי המשפחות כי אם גם מהמבנה של מערכת החינוך והתהליכים המתרחשים בה. כך למשל, בידול בין תלמידים חזקים לחלשים תורם להעצמת אי השוויון בין קבוצות אלו בהישגים. באופן דומה, הפרטה של מערכת החינוך עשויה לקדם את הישגיהם של תלמידים מבתים מבוססים אשר יכולים לעמוד בעלויות החינוך הפרטי ולדחוק תלמידים מבתים עניים לבתי ספר פחות טובים, ובכך לתרום להגדלת הפערים. הספר מתעד את אי השוויון ההשכלתי בישראל ודן בתרומה האפשרית של רכיבי מדיניות החינוך לצמצום אי שוויון השכלתי בין צעירים.

נראה כי למרות היתרונות שבידי השכבות החזקות יש תקווה שמדיניות חינוכית ממוקדת תוכל לצמצם פערים אלו, גם אם לא לבטלם. התובנה בדבר מרכזיותם של משאבי המשפחה ביצירת פערים השכלתיים אינה צריכה להחליש את שאיפתם של מקבלי החלטות לפעול למען צמצום פערים אלו, אלא דווקא לחזק את מחויבותם לפתח מדיניות המכוונת לצמצומם. פרקי הספר דנים בדרכים המגוונות שבהן מדיניות חינוכית יכולה לקדם הזדמנויות השכלתיות בקרב השכבות החלשות בחברה.

יש להפעיל סל שירותים דיפרנציאלי לתלמיד

ישנם פערים בהקצאת המשאבים בין שכבות חברתיות-כלכליות; מדיניות ההעדפה המתקנת שנקט משרד החינוך לא הביאה עד כה לשינוי משמעותי, אולם נראה כי הפערים במשאבים – בייחוד בין המגזר היהודי למגזר הערבי – מצטמצמים.

רק כ-10% מתקציב משרד החינוך מופנה לקידום אוכלוסיות חלשות. חוקרי מרכז טאוב מציעים לשנות את שיטת התקצוב על ידי הפעלת סל שירותים דיפרנציאלי לתלמיד, שהוא כלי משמעותי לקידום שוויון במערכת החינוך, מגיל הגן ועד לחטיבה העליונה. סל כזה יאפשר לרכז את כל השירותים בידי משרד החינוך ולשנות את המצב הקיים היום, שבו רשויות מקומיות בעלות משאבים שונים וצרכים שונים משתתפות במימון החינוך באופן שווה. כמו כן תקצוב דיפרנציאלי יאפשר למשרד החינוך לקבוע מערכת תגמולים נפרדת ומתמרצת למורים המלמדים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. סל השירותים הדיפרנציאלי יתבסס על מדד הטיפוח של בתי הספר, תוך מתן עדיפות למוסדות עם אינטגרציה חברתית ולתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש.

השקעה בגיל הרך מניבה תשואה לפרט ולחברה

שנות החיים הראשונות המכונות "הגיל הרך" הן תקופה קריטית בהתפתחות הילד. הרקע החברתי-כלכלי של המשפחה עשוי להשפיע על היצע הגירויים החיוביים והשליליים שהילד נחשף להם בגיל הרך ואשר משפיעים על התפתחותו ועל הישגיו העתידיים. מחקרים מראים שפערים במצב החברתי-כלכלי בגיל הרך הולכים ומעמיקים במהלך החיים.

חוקרי מרכז טאוב מסבירים כי אי השוויון בהישגים השכלתיים בישראל קשור לאי השוויון הכלכלי בין משפחות עם ילדים בגיל הרך. התערבות בגיל הרך, בזמן שהמוח של הילדים גמיש מאוד, תצמיח תועלת גדולה הרבה יותר מהתערבות בגיל מאוחר יותר, ועשויה לצמצם את אי השוויון בהישגים הלימודיים בין בני שכבות חברתיות שונות. החוקרים מציעים כמה צעדים, בהם הרחבת הנגישות והעלאת רמת הטיפול ואיכות החינוך במעונות היום ובמשפחתונים באמצעות הגדלת שיעור ההשתתפות במוסדות אלה; הקטנת היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הילדים; והשקעה בהכשרה איכותית של מטפלות בגיל הרך. נוסף על כך החוקרים מציעים הגדלה של קצבת הבטחת ההכנסה, הגדלה וחלוקה דיפרנציאלית של קצבאות הילדים, והרחבת מענק העבודה להורים לילדים בגיל הרך שהכנסתם נמוכה. התערבות מוקדמת תניב תשואה לילד בפרט ולחברה בכלל בתחומים רבים.

צמצום גודל הכיתות איננו פתרון יעיל לכלל המערכת, אך יכול לסייע לתלמידים מאוכלוסיות חלשות

הכיתות בישראל הן מהצפופות ביותר במדינות ה-OECD וההישגים של התלמידים הישראליים בינוניים עד נמוכים בהשוואה לעמיתיהם במדינות אלו. האם גודל הכיתות בישראל מסביר את רמת ההישגים הנמוכה של ילדינו?

המצדדים בהקטנת הכיתות טוענים שהדבר יאפשר למורות להעניק תשומת לב רבה יותר לכל תלמיד, יקל על המורים את עבודתם, יפחית נשירה של מורים ועוד. ואולם צמצום מספר התלמידים בכיתה הוא מהלך יקר, המחייב גיוס מורים רבים שלא בהכרח עומדים בסטנדרטים הנדרשים. במגזר היהודי, תלמידים משכבות חברתיות מבוססות לומדים בכיתות גדולות יחסית, ותלמידים מאוכלוסיות חלשות לומדים בכיתות קטנות. לכן, הקטנת הכיתות במגזר זה עשויה לשפר את מצבן של השכבות החזקות דווקא.

למרות האמור לעיל יש עדויות לא מעטות שהקטנת כיתות יכולה להביא לשיפור הישגים כשהדברים אמורים בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי ובכיתות המאוכלסות על ידי תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. חשוב גם להדגיש שצמצום מספר התלמידים בכיתה חייב להתבצע בד בבד עם התאמת דרכי הלמידה ושיטות ההוראה. אי לכך רצוי לפעול לצמצום הכיתות בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות (לרבות במגזר הערבי), ובעיקר בבית הספר היסודי, לצד פיתוח פדגוגי ושינוי בהכשרת המורים.

הפרטה ובחירת הורים במערכת החינוך מגדילות את אי השוויון

יש הרואים בבחירת הורים, בתחרות ובהפרטה של בתי ספר אמצעים יעילים לקידום מערכת החינוך, אולם אין לכך אישוש מחקרי. מרבית המחקרים שבדקו את הנושא לא גילו יתרונות ברורים לפתיחת אזורי רישום או ללימודים בבית ספר פרטי או עצמאי הנהנה ממימון ציבורי על פני לימודים בבית ספר ציבורי רגיל. מחקרים מלמדים שבחירה והפרטה אינן תורמות לשיפור המערכת בכללותה, ואף עשויות להגדיל את היקף אי השוויון במערכת. החוקרים מדגישים שיש לוודא כי מנגנוני הבחירה הקיימים אינם פוגעים במערכת הציבורית וכי הם מקדמים גישות פדגוגיות בעלות פוטנציאל מוכח לשיפור ההוראה והלמידה בקרב תלמידים בעלי הישגים נמוכים.

החוקרים ממליצים שבמקרים שבהם מופעלת בחירת הורים, על המדינה והרשות המקומית להבטיח שבתי הספר אינם גובים תשלומי הורים (שכן תשלומים כאלה מהווים חסם בפני תלמידים משכבות חלשות) ושהם אינם מתנים קבלה לבית הספר במבחני מיון או ראיונות אלא מתבססים על הגרלה במקרה של ביקוש יתר. כמו כן, יש לדאוג למערך הסעות שיאפשר לכלל הילדים באזור להגיע לבית הספר שבחרו הוריהם בלי תלות ביכולתם הכלכלית.       

מחיר המבחנים הסטנדרטיים והפוטנציאל בפיתוח מדידה והערכה

מבחני המיצ"ב נועדו לספק לציבור ולמקבלי החלטות מידע על הישגים ופערים לימודיים, אולם כפי שקרה במדינות אחרות שאימצו מבחנים דומים, גם בישראל נראה כי ההשלכות השליליות של מבחנים אלו עולות על התועלת שבהם. במקום שהמבחנים ישמשו כלי לפיתוח מדיניות המכוונת לצמצום פערים, בתי ספר רבים עסוקים בהכנה אינטנסיבית של תלמידים לבחינות, ובמקרים אחדים אף דווח על הטיה של תוצאות הבחינה. 

לאור זאת, החוקרים ממליצים להפוך את מבחני המיצ"ב למבחן המבוסס על מדגם מייצג של בתי ספר שיספק תמונת מצב של הישגים והיבטים חינוכיים וחברתיים אחרים, ויאפשר בחינת מגמות רב-שנתיות. איסוף נתונים כזה יפחית את הלחצים המופעלים על בתי הספר עקב פרסום הציונים, ויאפשר להתמקד בתהליכי שיפור אמיתיים. לשם כך יש להכשיר את עובדי ההוראה להשתמש בנתוני המיצ"ב ובכלי הערכה אחרים. נוסף על כך יש לנצל את מקורות הידע הקיימים – במשרד החינוך, ברשות הארצית למדידה ולהערכה ועוד, לשם שיפור תהליכי ההוראה בבתי הספר.

גיוון אוכלוסיית התלמידים בבתי הספר

מערכת החינוך בישראל מפוצלת כיום בין "ארבעה שבטים", כדברי נשיא המדינה: חינוך יהודי ממלכתי, חינוך ממלכתי דתי, חינוך חרדי וחינוך ערבי. למרות ניסיונות אחדים שנעשו, קשה לדמיין בישראל שילוב רחב היקף של תלמידים בני ארבעת השבטים. גם בתוך כל "שבט" יש בידול ניכר בין קבוצות שונות.

במערכת החינוך יש הבדלים בין בתי ספר בהרכב החברתי-כלכלי של  אוכלוסיית תלמידיהם. הבדלים אלה  תורמים להנצחת אי השוויון מדור לדור משום שהרכב אוכלוסיית בית הספר משפיעה על הישגי התלמידים בו. לכן החוקרים סבורים כי יש לעודד – למשל באמצעות תמריצים כלכליים – שילוב בין בני ה"שבטים" והמעמדות החברתיים-כלכליים השונים בבתי הספר, ולגוון את אוכלוסיית תלמידיהם על בסיס חברתי-כלכלי.

שיפור הגיוס והכשרה של מורים המשרתים אוכלוסיות פריפריאליות

בשני העשורים האחרונים המכללות להוראה העלו מעט את רף הקבלה, אך הן עדיין קולטות את הסטודנטים החלשים ביותר מבחינת הישגים אקדמיים.

בעשור האחרון הופעלו תוכניות שנועדו למשוך מועמדים עם יכולות אקדמיות גבוהות לעבוד עם אוכלוסיות מוחלשות, בהן תמריצים כספיים והכשרות. עם זאת, עדיין קיימת נשירה של מורים מהתחום, ומורים בעלי ותק גבוה ובעלי תארים מתקדמים נוטים ללמד בבתי ספר שמשרתים אוכלוסיות חזקות יותר. אחת התוכניות שמשרד החינוך מפעיל היא ליווי ותמיכה למורים חדשים, אולם יעילותה טרם נבדקה.

החוקרים סבורים כי יש לעודד מורים עם נתוני רקע חזקים ללמד בבתי ספר שאוכלוסיית התלמידים בהם חלשה יחסית, לספק להם ליווי של חונכים בשנות העבודה הראשונות ולהעניק להם תמיכה מקצועית מקיפה.

מדיניות לצמצום פערים בהשכלה הגבוהה

התרחבות מערכת ההשכלה הגבוהה הביאה לעלייה ניכרת בשיעורי הלמידה בקרב יהודים וערבים, נשים וגברים, עם יתרון לנשים בשני המגזרים, בעיקר בקרב ערבים. עם זאת, העלייה לא הביאה לצמצום הפער הגדול בין יהודים וערבים.

כ-70% מהיהודים בעלי תעודת בגרות ממשיכים ללימודים גבוהים, לעומת כ-50% מהערבים. מבדיקה שנעשתה בקרב יהודים לפי מוצא עולה כי שיעור הממשיכים לאקדמיה עומד על כ-75% בקרב האשכנזים, כ-65% בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, כ-61% בקרב המזרחים ורק על 51% בקרב יוצאי אתיופיה. סיכוייהם של ילדים להורים בעלי השכלה אקדמית להמשיך ללימודים אקדמיים גבוהים באופן ניכר מאלה של ילדים להורים ללא השכלה גבוהה (76% לעומת כ-61% בהתאמה). ישנם גם פערים בבחירת מוסדות הלימוד: מוסלמים ודרוזים לומדים יותר במכללות, ואילו יהודים (בעיקר אשכנזים ויוצאי ברה"מ לשעבר) ונוצרים לומדים יותר באוניברסיטאות. הסיכוי של ערבים לנשור מהתואר כפול מזה של יהודים, ואשר לסיום התואר, מצבם של יוצאי אתיופיה הוא החמור ביותר – פחות ממחציתם השלימו את הלימודים בזמן שהוגדר. במכללות להוראה רק 60% מסיימים את הלימודים בזמן וכ-18% נושרים.

"ממצאי המחקר מראים כי לפערים בתיכון יש השלכות על ההשכלה הגבוהה, ויש לפעול כבר בשלבים מוקדמים של מערכת החינוך, בעיקר בקרב קבוצות מרקע חברתי-כלכלי נמוך ובקרב ערבים", אומרים החוקרים, ומוסיפים: "הפערים בנגישות להשכלה גבוהה בין יהודים וערבים עמוקים ויש לעודד רכישה של השכלה גבוהה בקרב ערבים ולפתח אפשרויות תעסוקה לבוגרים. כמו כן יש להרחיב את המכינות למועמדים ערבים שעומדים בתנאי הסף של מוסדות להשכלה גבוהה".

ההשלכות השליליות של מיון תלמידים

מיון תלמידים נעשה על מנת שילמדו בהתאם לכישוריהם ולתחומי העניין שלהם, אולם המיון מגדיל את אי השוויון, שכן תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך מופנים למסגרות שההזדמנויות החינוכיות הנלוות אליהן מוגבלות.

התלמידים ממוינים לרמות שונות בהקבצות בחטיבת הביניים ולמסלולים שונים בחטיבה העליונה. בעקבות ירידה משמעותית בהיקפו של החינוך המקצועי-טכנולוגי במהלך השנים, הציב משרד החינוך יעדים להרחבתו. הטענות בזכות הרחבה זו הן שהיא תצמצם פערים בין מרכז ופריפריה ובין אוכלוסיות מבוססות לאוכלוסיות מקופחות, תסייע למשק הישראלי, שנפגע בשל מחסור במועסקים בעלי כישורים שמקנה החינוך הטכנולוגי-המקצועי, ותגביר את החינוך לערכי עבודה.

המתנגדים להרחבה טוענים כי החינוך הטכנולוגי-מקצועי מנציח את אי השוויון, על אף השינויים שחלו בו, כיוון שהמגמות המעניקות לבוגריהן הזדמנויות מצומצמות קולטות בעיקר אוכלוסיות חלשות. החוקרים ממליצים לפעול למען צמצום ההקבצות בחטיבות הביניים, למשל באמצעות פיתוח ההוראה בכיתות הטרוגניות, ולעודד תלמידים מתקשים לפנות בחטיבה העליונה למסלול לימודים לבגרות, תוך התחשבות בקשיים הלימודיים שלהם.

הפער המגדרי בחינוך

חלק ניכר מהשיח בנושא הפער המגדרי בחינוך מתמקד בנחיתותן של הבנות בלימודי מתמטיקה ומדעים, אף שהישגי הבנות בכל תחומי הלימוד, ובכל שלבי החינוך, אינם נופלים מאלו של הבנים ואף טובים מהם. הדבר נכון בכל קבוצות האוכלוסייה אך בולט במיוחד בחינוך הערבי. עם זאת, נחיתותם של הבנים במיומנויות שפה, שהיא עקבית וחריפה, כמעט אינה זוכה לעניין מצד מעצבי מדיניות וחוקרי חינוך.

פער מגדרי בלימודי מתמטיקה ומדעים קיים בבית הספר התיכון ובהשכלה הגבוהה, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בשיעור הנמוך של נשים הפונות ללימודי פיזיקה ומדעי המחשב. פער מגדרי זה קשור לפער המגדרי בשכר בשוק העבודה, כיוון שלימודי הנדסה ומדעי המחשב בהשכלה הגבוהה מגדילים את הסיכוי לתגמולים כספיים גבוהים. ממצאים של מחקרים עדכניים מלמדים שעידוד נשים לפנות לתחומים טכנולוגיים עשוי לסייע מאוד לצמצום הפער המגדרי בשכר, אם כי לא להביא לביטולו.

התערבויות פדגוגיות לצמצום פערים בכיתה ובבית הספר

למידה שיתופית בקבוצות קטנות וסיוע פרטני לתלמידים מתקשים הן שתי גישות שנמצאו מועילות בקידום שוויון בין תלמידים, והן דורשות השקעה כלכלית נמוכה יחסית. אולם משרד החינוך לא יצר מסגרת ברורה ליישומן באופן שיועיל דווקא לתלמידים הזקוקים להן.

למידה שיתופית בקבוצות קטנות והטרוגניות יכולה להחליף חלוקה להקבצות הממיינות תלמידים על פי רמה לימודית, ובכך לצמצם את אי השוויון הכרוך בהן. גישה זו דורשת הכשרה וליווי של מורים, וגמישות בארגון שעות הלמידה וחומרי הלימוד. כדי להפעילה נדרשים שינויי תפיסה בקרב מנהלי בתי הספר ובמשרד החינוך. את השעות הפרטניות שהמורים נדרשים ללמד, החוקרים מציעים לייעד קודם כול לקידום תלמידים בעלי הישגים נמוכים באמצעות הוראה ממוקדת בקשיי התלמיד/ה, ולשקול תקצוב תוספת שעות פרטניות לבתי ספר המשרתים אוכלוסיות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, אמר: "חינוך איכותי הוא השקעה משתלמת ודרך למוביליות חברתית. ביכולתו לשמש לצעירים ולצעירות מרקע חברתי-כלכלי חלש מקפצה לעתיד טוב יותר וליציבות כלכלית. בישראל, ילדים להורים ממשפחות מבוססות נהנים לרוב מגישה לחינוך טוב יותר, והפערים בין שכבות האוכלוסייה גדולים. הדבר פוגע בכלל החברה – מדינה שאינה ממצה את הפוטנציאל הטמון בהון האנושי שלה פוגעת בצמיחה הכלכלית שלה עצמה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

אי שוויון מתהווה בגיל הרך: עוני בגיל הרך והישגים לימודיים עתידיים

תקציר מנהלים

הספרות המחקרית מלמדת כי שנות החיים הראשונות הן תקופה קריטית מבחינת התפתחות המוח: עד גיל 3 מגיע המוח ל-85% מגודלו, ועד גיל 5 – ל-95% מגודלו הסופי. בשנים אלו המוח האנושי מתפתח בקצב מואץ: בתקופה זו הילד רוכש מגוון כישורים חיוניים ובהם כישורים קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים ומנטליים. על כן, חוקרים רבים טוענים כי 1,000 הימים הראשונים בחייו של הילד – מההיריון ועד גיל שנתיים – הם התקופה הקריטית ביותר להתפתחות שלו, וכי סביבה תומכת המעודדת חשיפה לגירויים ולהתנסויות מגוונות היא בסיס הכרחי להתפתחות תקינה.

מחקר זה, שהופק בתמיכתה של קרן ברנרד ון ליר, בוחן את ההשפעה של גובה ההכנסה המשפחתית בגיל הרך על הישגים לימודיים במבחני מיצ"ב בכיתה ה', ומבחין לראשונה בין שתי תקופות בגיל הרך – מהלידה עד גיל שנתיים, וגילאי 3–5.

אי שוויון כלכלי והשכלתי בישראל

שיעורי אי השוויון הכלכלי בישראל הם בין הגבוהים במדינות ה-OECD, והדבר נכון במיוחד לגבי ילדים – כמעט 30% מהילדים בישראל חיו בעוני בשנת 2017. למעלה ממחצית המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. ישראל היא בין המדינות עם ההישגים הלימודיים הנמוכים ביותר מבין מדינות ה-OECD, ואחת המדינות המובילות בפערים לימודיים בין תלמידים.

מאפיינים משפחתיים והישגים לימודיים

נמצא כי מאפיינים משפחתיים מסוימים משפיעים על רמת ההישגים הלימודיים של תלמידים משתי קבוצות הגיל שנחקרו (לידה עד שנתיים וגיל 3–5). מהממצאים עולה כי קיים מתאם חיובי חזק בין רמת ההשכלה של ההורים ובין הישגים לימודיים – כלומר, ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר, כך הישגי הילדים גבוהים יותר בממוצע. עוד נמצא כי מספר אחים הוא משתנה בעל השפעה שלילית בגיל הרך – ככל שמספר האחים במשפחה גבוה יותר כך עולה ההסתברות שההישגים הלימודיים של הילד יהיו נמוכים יותר.

עוני בגיל הרך והשפעתו על הישגים במבחני מיצ"ב

לעוני בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה שלילית, חזקה במיוחד ומובהקת על הישגים עתידיים, אך לא לעוני שנחווה בגילי 3–5. ממצאים אלו תקפים לגבי כל הנושאים הנבחנים במבחני מיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, שפת אם, אנגלית ומדעים.

עוני בגיל הרך והשפעתו על זכאות לתעודת בגרות

בפיקוח על הישגים לימודיים קודמים נמצא כי תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים הם בעלי סיכוי נמוך יותר לקבל תעודת בגרות. כמו כן נמצא כי ישנם פערים גדולים בציוני הבגרות בין תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים ובין תלמידים שחוו עוני בגילי 3–5.

נוכח הממצאים הללו ניתן לומר כי חוויית העוני עד גיל שנתיים מטביעה באדם חותם שלילי עמוק המוסיף ללוות אותו גם בחייו הבוגרים.  החוקרים מציעים אפשרויות כמו הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך, ובכך לסייע להורים צעירים. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים קטנים, החוקרים מציעים להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים.

הודעה לעיתונות – אי שוויון מתהווה בגיל הרך: עוני בגיל הרך והישגים לימודיים עתידיים

באמברגו עד יום שלישי (29.10) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

עם סיומה של שנה עמוסת חדשות קשות על המתרחש בגני ילדים ורבת מאבקי הורים, ועם תחילתה של השנה החדשה, מרכז טאוב מפרסם מחקר חדש בתמיכתה של קרן ברנרד ון ליר על ההשפעה של גורמים סביבתיים על ההתפתחות בגיל הרך ועל הישגים עתידיים. תחולת העוני בישראל היא הגבוהה ביותר בין המדינות המפותחות, ובעיקר בקרב ילדים – כמעט 30% – "שיא" בין מדינות ה-OECD (מלבד טורקיה).

המחקר של מרכז טאוב בדק את ההשפעה של ההכנסה המשפחתית בגיל הרך על ההישגים הלימודיים העתידיים של תלמידי ישראל, והבחין לראשונה בין גילאי לידה עד שנתיים לגילאי 3–5, כדי לזהות הבדלים בהשפעה בין שתי קבוצות הגיל. מהממצאים עולה כי לעוני שנחווה בגיל לידה עד שנתיים השפעה ניכרת על ההישגים הלימודיים של הילד בהמשך החיים – על הציונים במבחני המיצ"ב בכיתה ה' ואף על הישגים מאוחרים יותר בהמשך. לא נמצאה השפעה דומה של עוני שנחווה בקרב גילאי 3–5, דבר המעיד על חשיבות ההשקעה באלף הימים הראשונים של הילד.

אי השוויון הכלכלי בישראל הוא בין הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD, וגבוה במיוחד בקרב ילדים – כמעט 30% מילדי ישראל חיו בעוני בשנת 2017. יותר ממחצית המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. ישראל היא גם בין המובילות בהישגים לימודיים נמוכים של תלמידים בקרב מדינות ה-OECD, ואי השוויון בהישגים בין תלמידים בישראל גבוה מאוד. חשוב לציין כי השנים הראשונות לחיים הן קריטיות מבחינת התפתחות המוח: עד גיל שלוש המוח מגיע ל-85% מגודלו, ועד גיל חמש ל-95% מגודלו הסופי.

בתקופה זו כל התהליכים ההתפתחותיים נמצאים בשיאם: קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים, תפיסתיים ועוד. משום כך יש הטוענים כי אלף הימים הראשונים בחייו של האדם – מתחילת ההיריון ועד גיל שנתיים – הם תקופה קריטית להתפתחות, תקופה שבה חשיפת התינוק הרך לסביבה תומכת, מגרה ומעשירה חיונית להתפתחות אופטימלית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו דנה וקנין, פרופ' יוסי שביט וד"ר יצחק ששון בדק את ההשפעה של עוני בגיל הרך על הישגים לימודיים עתידיים, והבחין לראשונה בין שתי קבוצות גיל: גילאי לידה עד שנתיים, וגילאי 3–5.

במחקר נבדקו ילדים יהודים משנתונים 1990-1995 (הנתונים עבור תלמידים ערבים מצומצמים ולכן לא נבדקו) בכמה נקודות זמן מגיל הלידה עד חמש, ובכיתה ה' כשניגשו לבחינות המיצ"ב הבודקות את שליטתם במתמטיקה, עברית, אנגלית ואוריינות מדעית וטכנולוגית. בנוסף נבדקו ההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש בשתי נקודות זמן (בגיל הרך ובגילאי העשרה). השתייכות לחמישון ההכנסה התחתון הוגדרה כעוני והשתייכות לחמישון העליון הוגדרה כעושר. כמו כן נמדדו רמת ההשכלה של ההורים, מגדר התלמיד ומספר האחים שלו בגיל הרך ובגיל העשרה. הניתוח נעשה לפי חלוקה של גילאי לידה עד שנתיים וגילאי 3–5, כדי לבדוק אם יש הבדלים בין הקבוצות.

להשתייכות לחמישון התחתון של התפלגות ההכנסה המשפחתית בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה דרמטית על הציונים בהמשך החיים

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלהשכלת ההורים יש השפעה חיובית חזקה על הישגים – כלומר ככל שהשכלתם עולה כן עולים ההישגים של הילד. כמו כן נמצאה השפעה שלילית של מספר האחים והאחיות בגיל הרך – ככל שמספר האחים גדול יותר ההישגים נמוכים יותר.

הממצא המשמעותי ביותר שעולה ממחקר זה הוא שלעוני בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה שלילית, חזקה במיוחד ומובהקת על הישגים עתידיים, אך לא לעוני שנחווה בגילי 3–5. תוצאות אלו נמצאו בכל המקצועות שנבדקו בבחינות המיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, עברית, אנגלית ומדעים. ממצאים אלו מעידים על החשיבות הרבה של הסביבה שבה גדל הילד במהלך השנתיים הראשונות לחייו.

Math HEB

חשוב לציין שההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש אינה יציבה בקרב משפחות עם ילדים בגיל הרך. זאת משום שיש שינויים ניכרים בכושר ההשתכרות של ההורים בתקופה זו בחיים, בין השאר בעקבות שינויי ותק בשוק העבודה, השכלה ומעברים בין מקומות עבודה. נוסף על כך, בשנים אלו חלים שינויים במספר הילדים הממוצע למשפחה ובקצבאות שהמשפחה זכאית להן. בדיקת התפלגות המשפחות לפי חמישוני הכנסה הראתה שאמנם 30% ממשקי הבית שהשתייכו לחמישון התחתון בגילאי 25–27 נותרו בחמישון זה גם בגילאי 30–32, אולם הרוב עברו לחמישונים אחרים: 19% עברו לחמישון השני, 13% לשלישי, 10% לרביעי ו-8% עברו לחמישון העליון. הנתונים מעידים על ניידות בהכנסה הפנויה בקרב הורים לילדים צעירים, ומסבירים מדוע ההשפעה של עוני בגילי לידה עד שנתיים אינה נמשכת בגילאי 3–5.
Hebrew HEB

עוני בגיל הרך מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות

חוקרי מרכז טאוב בדקו אם העוני בגיל הרך ממשיך להשפיע גם אחרי מבחני המיצ"ב, למשל על הסיכוי לקבל זכאות לתעודת בגרות. בפיקוח על הישגים קודמים נמצא כי עוני בגילי לידה עד שנתיים מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות, וכי יש הבדלים מובהקים בהשפעות העוני בין שתי קבוצות הגיל הרך (לידה עד שנתיים ו-3 עד 5).

על סמך הממצאים העולים מהמחקר של מרכז טאוב אפשר לטעון כי עוני שנחווה בגיל הרך (לידה עד שנתיים) עלול ליצור מעין "צלקת" שנשארת לאורך זמן ומלווה את האדם גם בחייו הבוגרים.

"מצאנו הבדלים מהותיים בין התקופות בגיל הרך בכל הנוגע להשפעת העוני על הישגים לימודיים עתידיים", מסבירים החוקרים, ומוסיפים: "מהמחקר עולה בבירור כי אין לראות בגיל הרך מקשה אחת עם מאפיינים הומוגניים, וכי יש לשים את הדגש דווקא על אלף הימים הראשונים לחיים, שמשפיעים על ההתפתחות העתידית של הילדים. בישראל, שבה 2.5 מיליון ילדים מתחת לגיל 18, ומהם כ-40% מתחת לגיל שש, ואשר בה שיעור העוני בקרב ילדים גבוה במיוחד, חשוב להבין את ההשפעה של עיתוי ומשך העוני על התפתחות הילד. אלה עשויים להסביר חלק מהפערים בהישגים הלימודיים בין השכבות החברתיות, אשר גם הם גבוהים במיוחד בישראל".

"לממצאי המחקר יש השלכות על המדיניות בישראל; חשוב לנקוט צעדים אשר יכולים למגר את התופעות השליליות שעשויות לנבוע מעוני ולפגוע בילדים באלף ימיהם הראשונים", אומר נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס. החוקרים מציעים אפשרויות כמו הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך, ובכך לסייע להורים צעירים. ייתכן שחלוקת קצבאות בדפוס שונה מהנהוג היום (קצבאות אוניברסליות שוות) תסייע במיוחד למשפחות קשות יום. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים עד גיל 3 ושיעורי הרשמה גבוהים למסגרות חינוך בגיל הרך, שרק 20% מהן בפיקוח ממשלתי, החוקרים מציעים להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

מעלים את הרף: האם מספיק תלמידים לומדים אנגלית ומתמטיקה ברמה מוגברת?

שנת הלימודים החדשה יצאה לדרך, ותלמידי בתי הספר התיכוניים בישראל חוזרים לשגרה ומתחילים להתכונן לבחינות הבגרות שיתקיימו בהמשך השנה. 

אחת המטרות המרכזיות של משרד החינוך בשנים האחרונות הייתה להעלות את שיעור התלמידים שלומדים אנגלית ומתמטיקה ברמה של חמש יחידות ולהעלות את שיעור הזכאות לבגרות במקצועות אלה. משרד החינוך הציב לו את המטרות האלה בשל חשיבותן לתחומי לימוד רבים במסגרת ההשכלה הגבוהה. יתרה מזו, אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה מקנות כישורים חשובים שמסייעים להשתלב בשוק העבודה ואף מעלות את הסיכוי להשתכר שכר גבוה יותר בעתיד. 

לאחר כמה שנים של ירידה עלה שיעור הנבחנים במקצועות ברמה של חמש יחידות בצורה דרמטית, הן בחינוך העברי והן בחינוך הערבי. באנגלית נרשמה עלייה חדה של 40% מאז 2012, ובמתמטיקה, לאחר צניחה חדה בין השנים 2006 ו-2010, הייתה העלייה דרמטית אף יותר – 80% מאז 2012. בהתחשב בכך ששיעור תלמידי כיתות י"ב עלה בשנים האלה ב-13% בלבד, מדובר בשיפור של ממש. 

השיפור בהישגי התלמידים בבגרות באנגלית ובמתמטיקה אינו זהה בכל קבוצות האוכלוסייה. במגזר הערבי, שבשנת 2006 שיעור נמוך יותר מתלמידיו למדו חמש יחידות מתמטיקה לעומת המגזר היהודי הלא-חרדי, הירידה בשיעור הנבחנים ברמה זו עד 2012 הייתה גדולה יותר, וגם העלייה שבאה בשנים שלאחר מכן הייתה איטית יותר.
Math 23.09.19-large
באנגלית המצב דומה למדי: שיעור התלמידים הערבים שלומדים אנגלית ברמת חמש יחידות נמוך מזה שבמגזר היהודי – פחות מ-17% ב-2017, לעומת כמחצית התלמידים בחינוך העברי הלא-חרדי. עם זאת, חשוב לציין שהשיעור שנרשם ב-2017 הוא יותר מפי שניים מזה שהיה רק שבע שנים קודם לכן, כך שמדובר בשיפור ניכר, ונראה שהמצב עוד ילך וישתפר.
English 23.09.19 - largeהשינוי הגדול ביותר נרשם במגזר הבדואי. בין 2006 ל-2017 כמעט הוכפל מספר התלמידים הבדואים בכיתה י"ב, מספר הזכאים לתעודת בגרות בקרבם גדל פי שניים וחצי, מספר הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה גדל פי ארבעה, ומספר הניגשים לבגרות חמש יחידות באנגלית עלה יותר מפי 11. 

ממצא מעניין נוסף הוא שכמעט כל אלה שלמדו מתמטיקה ברמה מוגברת לומדים במסלול הטכנולוגי, רובם במסלול הטכנולוגי הגבוה, או לומדים מדעים במסלול העיוני. למעשה רק 4.4% מאלה שלמדו מתמטיקה ברמה של חמש יחידות למדו נושאים שאינם מדעיים במסלול העיוני. 

למרות הפערים הגדולים שעדיין קיימים בין המגזרים ובין מסלולי הלימוד השונים, העלייה המרשימה במספר תלמידי התיכון הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית מעידה שמשרד החינוך והעומדים בראשו הציבו מטרות ברורות, ויש להם היכולת והאמצעים להשיג אותן.

 

לומדים יותר, נושרים פחות: מגמות נשירה בחטיבה העליונה

תקציר

שיעור התלמידים בכיתות י'-י"ב שנשרו מבית הספר עמד בשנת תשס"ג (2002/03) על 10%, לעומת פחות מ-8% בשנת תשע"ז (2016/17). אם מוציאים מהחישוב את בתי הספר החרדיים, שרבים מתלמידיהם בחינוך העל-יסודי לומדים בישיבות שאינן בפיקוח משרד החינוך, שיעורי הנשירה יורדים עוד יותר: מ-9% לכמעט-5.5%.

שיעורי נשירה לפי מסלולי לימודים

בקרב הלומדים בחינוך העיוני הירידה בשיעורי הנשירה – הנמוכים מלכתחילה – הייתה מתונה יחסית, אבל בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי חלה ירידה ניכרת: בתוך עשר שנים הצטמצם השיעור כמעט במחצית – מ-9.5% בשנת 2003 ל-5.5% בשנת 2017.

  • בחינוך הטכנולוגי הגבוה שיעורי הנשירה צנחו מ-4.5% בשנת 2006 ל-1.5% בלבד בשנת 2017 – שיעורים נמוכים מאלה של תלמידי החינוך העיוני.
  • בחינוך הטכנולוגי הבינוני שיעור הנשירה ירד מ-11% ל-7%.
  • בחינוך הטכנולוגי הנמוך הצטמצמה הנשירה בשיעור הגבוה ביותר, מ-28% ל-19%.נתונים אלו מעידים כי בניגוד לעבר, החינוך הטכנולוגי מעניק היום ללומדים בו הזדמנויות למוביליות חברתית השוות לאלו של תלמידי החינוך העיוני.

    שיעורי נשירה לפי מגזר ומגדר

    בחינוך הערבי חלה ירידה ניכרת בשיעורי הנשירה, מ-15% בשנת 2003 ל-8% בשנת 2017. עם זאת שיעורים אלו גבוהים בהשוואה לחינוך היהודי, הן בקרב בנים והן בקרב בנות.

    שיעורי נשירה לפי מגזר

    • שיעורי הנשירה בחינוך הטכנולוגי הגבוה במגזר הערבי עומדים על אחוז אחד בלבד, פחות מהשיעור המקביל בקרב תלמידים מהמגזר היהודי.
    • שיעורי הנשירה של בנים במגזר הערבי גבוהים פי שלושה משיעורי הנשירה של בנות במגזר זה.
    • בשנת 2017 עמד שיעור הנשירה בקרב בנות במגזר הערבי על 5%, בהשוואה ל-3% בקרב בנות במגזר היהודי. הפערים בקרב הבנים עמוקים עוד יותר: 11.5% לעומת 5% במגזר היהודי.

    שיעורי נשירה לפי מצב חברתי-כלכלי ואזור מגורים

    כצפוי, שיעורי הנשירה של תלמידים, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי, עולים ככל שמדד הטיפוח של בית הספר עולה (ככל שהמדד גבוה יותר הוא מעיד על רקע חברתי-כלכלי חלש יותר). עם זאת, לאחר פיקוח על משתנים חברתיים-כלכליים לא ניכרים הבדלים גדולים בין אזורי המגורים השונים בשיעורי הנשירה של תלמידים.

    • שיעורי הנשירה בבתי ספר ערביים שקיבלו את מדד הטיפוח הנמוך ביותר (בעלי הדירוג החברתי-כלכלי הגבוה ביותר) עמדו על 2% בלבד, בעוד שיעורי הנשירה בבתי ספר מקבילים במגזר היהודי עמדו על 4.5%.
    • שיעורי הנשירה בבתי ספר מהמגזר היהודי שקיבלו את מדד הטיפוח הגבוה ביותר עמדו על 8.5%. בקרב תלמידים מהמגזר הערבי בעלי רקע חברתי-כלכלי דומה עמד שיעור הנשירה על 6% בלבד.
    • בחינוך הערבי ניכרים הבדלים גדולים בשיעורי הנשירה בין אזורי מגורים שונים, אך לאחר פיקוח על משתנים חברתיים-כלכליים של התלמידים ההבדלים מצטמצמים מאוד ואין בהם די כדי להסביר את שיעורי הנשירה. יוצאי דופן הם בתי הספר של החינוך הערבי במחוז תל אביב, שבהם שיעור הנשירה גבוה ב-8.5 נקודות אחוז משיעור הנשירה בבתי ספר יהודיים באותו אזור.

      שיעורי נשירה בקרב עולים

      בקרב עולים, ובעיקר בקרב מי שעלו אחרי גיל 12, שיעורי הנשירה מוסיפים להיות גבוהים.

      • למעלה מ-9% מקרב העולים נושרים מבית הספר, בהשוואה ל-3% נושרים בקרב תלמידים שנולדו בישראל.
      • שיעור הנשירה בקרב תלמידים שעלו לישראל אחרי גיל 12 מוסיף להיות גבוה ועומד כיום על כמעט 20%. עם זאת, שיעור הנשירה בקרב תלמידים שעלו לישראל בגיל צעיר נמצא במגמת ירידה – מ-10% בשנתון 2008 ל-6% בשנתון 2017.בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בשיעור הנשירה של תלמידים בחינוך העל-יסודי בכל המגזרים, והצטמצמו הפערים בין תלמידים מהמגזר היהודי לבין תלמידים מהמגזר הערבי. עם זאת, כאמור, התופעה מוסיפה להיות רווחת בקרב קבוצות אוכלוסיות חלשות. אחד הפתרונות האפשריים למצב זה הוא לקדם פיתוח של מענים פדגוגיים חדשניים המותאמים לקבוצות האוכלוסייה הללו.

       

הודעה לעיתונות: הנשירה בחטיבה העליונה

באמברגו עד יום ד' (25.9) בשעה 6:00

לחצו כאן למחקר המלא 

עם פתיחת שנת הלימודים, מרכז טאוב מוציא מחקר חדש על שיעורי הנשירה בקרב תלמידי תיכון, שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס. הממצאים מראים כי ממדי הנשירה צומצמו במידה ניכרת, והדבר בולט דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות יותר. עם זאת מהמחקר עולה כי למרות מגמת השיפור בקרב כל הקבוצות והמגדרים, הנשירה עדיין גבוהה יותר בקרב אוכלוסיות חלשות כמו עולים ותלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס, שבדק את תופעת הנשירה בין כיתה י' לכיתה י"ב, מראה ששיעור הנושרים ירד מכמעט 10% בשנתון 2003 לפחות מ-8% ב-2017. ללא בתי ספר חרדיים, אשר חלק גדול מהבנים הלומדים בהם עוברים לישיבות שאינן בפיקוח משרד החינוך, שיעור הירידה גדול אף יותר, מכ-9% לכמעט 5.5%. הנשירה בקרב בנות חרדיות נמוכה, בדומה לשאר הבנות במגזר היהודי.

הירידה בשיעור הנשירה מהחינוך העיוני – שבו שיעור הנשירה היה נמוך יותר מלכתחילה – הייתה קטנה יחסית, בעוד שבחינוך הטכנולוגי הייתה ירידה משמעותית: מ-9.5% ב-2003 לכ-5.5% ב-2017 – כמעט מחצית בתוך עשור. מאז אמצע העשור הנוכחי שיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי כמעט זהה לזה שבחינוך העיוני. המשמעות היא כי שלא כבעבר, החינוך הטכנולוגי מעניק לתלמידיו סיכויי ניעות חברתית דומים לאלה שמעניק החינוך העיוני.

עם זאת ניכרים הבדלים בשיעורי הנשירה בין המסלולים השונים בתוך החינוך הטכנולוגי: במסלול הגבוה ירדה הנשירה מכמעט 4.5% בשיא (ב-2006) ל-1.5% בלבד ב-2017 – שיעור נשירה נמוך מזה שבחינוך העיוני. במסלול הבינוני ירד שיעור הנשירה מ-11% ל-7%. ואולם הירידה הגדולה ביותר בנקודות אחוז חלה דווקא בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הנמוך, שמתמודד עם האתגר של שמירת התלמידים במערכת – מ-28% ל-19%.
שיעורי הנשירה בחינוך הטכנולוגי ובחינוך העיוני

שיעור הערבים הנושרים בחינוך העיוני כפול משיעור היהודים

במגזר הערבי ניכרת ירידה בשיעור הנשירה מיותר מ-15% לכ-8%, ובולטת במיוחד האוכלוסייה הדרוזית, ששיעורי הנשירה בקרבה מתקרבים לאלה של יהודים לא-חרדים. עם זאת, שיעור הנשירה בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני כפול מהשיעור בקרב יהודים. בהתחשב בשיעורי הנשירה הגבוהים בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני, מפתיע לגלות ששיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי הערבי דווקא נמוך מזה שבחינוך העברי. בהיבט המגדרי, שיעור הנשירה של בנים ערבים גבוה יותר מפי שלושה מזה של בנות ערביות.
שיעורי נשירה לפי מגזר

הירידה בשיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי בולטת בחברה הערבית בעיקר בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הגבוה (1% בלבד נושרים) עם שיעור נשירה נמוך מאשר בחינוך היהודי, ועם גידול של יותר מ-40% בשיעור הלומדים בו. בדיקה מעמיקה מגלה כי הגורם המשמעותי ביותר לירידה בנשירה בחינוך הערבי אינו מסלול הלימודים, כי אם דווקא הרקע המשפחתי של התלמידים (תלמידים רבים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר במגזר הערבי פונים לחינוך הטכנולוגי הגבוה).

בבדיקה לפי מגדר מצאו חוקרי מרכז טאוב כי שיעור הנושרים בקרב בנים ירד בין 2003 ל-2017 מכ-11% לכ-7%, ובקרב בנות מכ-6% לכ-3.5% – ירידה של כ-40% בשני המגדרים. בהשוואה בין-מגזרית, שיעור הנשירה של ערביות עמד ב-2017 על כמעט 5% לעומת כ-3% בקרב יהודיות, ואילו בקרב בנים הפער גדול יותר: כ-11.5% בקרב ערבים לעומת כ-5% בקרב יהודים.

בבדיקה לפי מחוזות גיאוגרפיים מצאו החוקרים כי בחינוך העברי אין הבדלים מהותיים בין מחוזות, ובחינוך הערבי יש הבדלים גדולים. עם זאת, לאחר פיקוח על משתני רקע חברתיים-כלכליים נמצא כי המחוז הגיאוגרפי אינו מהווה גורם משמעותי לנשירה. יוצא דופן בהקשר זה הוא מחוז תל אביב של מערכת החינוך הערבית, שבו שיעור הנשירה גבוה משמעותית בהשוואה לשאר המחוזות.

בתי ספר בחינוך הערבי מצליחים למנוע נשירה יותר מבתי ספר בחינוך העברי

כצפוי, היקף הנשירה עולה ככל שמדד הטיפוח של בית הספר גבוה יותר – כלומר ככל שהוא משרת תלמידים מרמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר – בשני המגזרים. חשוב להעיר כי מידת ההצלחה של בתי ספר ברמות טיפוח דומות בחינוך העברי והערבי להביא תלמידים לסיום כיתה י"ב איננה שווה, ויש יתרון בולט למגזר הערבי: בבתי הספר הערביים עם מדד הטיפוח הנמוך ביותר במערכת החינוך הערבי (כלומר שהרקע שלהם הוא החזק ביותר) שיעור הנשירה עומד על כ-2% בלבד, בעוד שבקרב בתי ספר עבריים בעלי מדד טיפוח דומה הוא עומד על 4.5%; ובבתי ספר עם מדד הטיפוח הגבוה ביותר במערכת החינוך העברי (כלומר עם הרקע החלש ביותר) שיעור הנשירה הוא 8.5%. בקרב תלמידים ערבים הלומדים בבתי ספר עם מדד טיפוח דומה עומדת הנשירה על 6% בלבד. שיפור זה בקרב האוכלוסייה הערבית מעיד על כוח החזקה גדול יותר של בתי הספר הערביים.

חוקרי מרכז טאוב מצאו כי בקרב עולים שיעור הנשירה גבוה למדי – מעל 9%, לעומת כ-3% בקרב ילידי הארץ, וגבוה במיוחד בקרב מי שעלו אחרי גיל 12 (כמעט 20%). בקרב מי שעלו בגיל צעיר שיעור הנשירה נמצא במגמת ירידה, מכמעט 10% לכ-6%. יצוין כי התופעה של נשירה מוגברת בקרב מהגרים שהגיעו לארץ היעד בגיל מאוחר אינה ייחודית לישראל ומוכרת גם ממדינות אחרות. ייתכן ששיעורי הנשירה הגבוהים של עולים שעלו אחרי גיל 12 מקורם בעזיבת הארץ או בבחירת מסלולי חינוך אחרים.

לסיכום אומרים החוקרים: "בשנים האחרונות ניכר שיפור בהיקפי הנשירה בחטיבה העליונה. הירידה המתמדת של הנשירה בחינוך הטכנולוגי עשויה להעיד שהחינוך שהוא מעניק לתלמידיו שווה ערך לחינוך העיוני מבחינת ההזדמנויות שהוא פותח ללימודים גבוהים ולהשתלבות בשוק העבודה. ראינו גם צמצום פערים בין יהודים וערבים, אולם תופעת הנשירה עודנה קיימת, ובעיקר בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר". כדי להמשיך ולהוריד את שיעורי הנשירה החוקרים מציעים כמה אפשרויות, בהן פיתוח מסגרות חדשניות שיטפלו בנושרים באופן שונה מהמקובל בבתי הספר העל-יסודיים הרגילים ופיתוח מסגרות ייעודיות שיותאמו לעולים.

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, הוסיף: "למערכת החינוך יש היכולת לתת לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה הזדמנות לרכוש כישורים נחוצים לשוק העבודה העתידי, ולחינוך הטכנולוגי יש חלק חשוב במאמץ הזה. יש לשים לב במיוחד לקבוצות אוכלוסייה שבהן שיעור הנשירה גבוה יחסית, במיוחד בקרב עולים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

ג'ון דון

ג'ון דון הוא עורך דין בדימוס, מומחה בתחום המיזוגים והרכישות. הוא בעל קריירה בת 24 שנים כשותף ב-Jones Day, חברה משפטית עולמית המנהלת עסקים במיליארדי דולרים, ובה 2,500 עובדים ב-45 משרדים ברחבי העולם.

האופי הבין-לאומי של חייו הפרטיים והמקצועיים של ג'ון החל להתפתח כבר בהיותו בן 12, אז עברה משפחתו מאוהיו הכפרית אל גרמניה. בהמשך הוא התגורר במדינות שונות, ורכש ניסיון מעשי בתחום עיסוקו ביותר מ-45 מדינות. דון הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וכיום מכהן בדירקטוריונים של עסקים בבעלות משפחתית ומספק להם ייעוץ לא-משפטי. במסגרת פעילותו הפילנתרופית הוא משמש חבר במועצת המנהלים של בית ספר בזיכיון בקליבלנד המונה 1,200 תלמידים וחבר בוועד המנהל של בית הכנסת "תפארת ישראל" בקליבלנד. כמו כן הוא עובד עם אשתו, לזלי דון, ועם הפדרציה היהודית בקליבלנד במסגרת התוכנית לתמיכה במשפחות מעורבות מבחינה דתית.

בדיקת מצב: מערכת האשפוז הכללי בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב (הראשון מבין שניים) שפורסם בחודש שעבר עוסק במערכת האשפוז הכללי בישראל ומצייר תמונה מקיפה שלה בישראל של שנת 2019. המחקר בוחן את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל בהיבטים של מקורות, תכנון מערכתי, תקצוב והסדרה על ידי המדינה, בעיקר נוכח צרכים הולכים וגדלים של האוכלוסייה המזדקנת.

מערכת האשפוז הכללי בישראל פועלת רובה ככולה במסגרת ״שוק פנימי״ שנוצר עם החלתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995. בשוק זה מסופקים שירותי הרפואה שהתושב זכאי להם, במימון המדינה ובאסדרתה, באמצעות ארבע קופות חולים: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. אלה מבטיחות טיפול רפואי – אם ברכישה ממרכזים רפואיים ציבוריים ואם בייצור עצמי שלהן. ככלל, שירותי האשפוז הכללי נרכשים מבתי חולים ״ציבוריים״ – בתי חולים כלליים שעיקר פעילותם הוא אספקת שירותי רפואה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ללא תלות בבעלותם המשפטית.

מתוך 44 מוסדות לאשפוז כללי, 19 הם בבעלות הממשלה (בתי חולים שעובדיהם הם עובדי מדינה ותקציבם מנוהל במסגרת תקציב המדינה (דוגמת שיבא ורמב"ם), ו-12 בבעלות קופות החולים (למשל סורוקה הוא בבעלות שירותי בריאות כללית, אך מספק שירות לחברי כל קופות החולים). מלבד אלו יש בתי חולים עצמאיים שלא למטרות רווח (כמו שערי צדק), חברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) או חברה בע"מ (אסותא אשדוד). המדינה היא הבעלים והמפעילה של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.

מעמדם הציבורי של בתי החולים בבעלויות השונות המעניקים טיפול במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת המדינה כלפיהם מעולם לא הוסדרו. מצב הדברים חמור במיוחד נוכח העובדה שהמדינה, כגורם המממן והמסדיר את המערכת, היא גם הבעלים והמפעילה הגדולה ביותר של אשפוז כללי, ולמעשה מתחרה בבתי החולים האחרים התלויים בתקציבה ובהסדרתה. מצב זה פוגע בתחרות המנוהלת שהחוק הסדיר לצורכי יעילות ושביעות רצון הציבור וביכולת המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים כמממנת ומסדירה בלתי תלויה של המערכת כולה.

לפי החוק, המדינה אחראית להבטחת שירותי רפואה לציבור, ובהתאם לכך לרישוי ולמימון מספר מיטות ותשתיות אחרות, וכן לקביעת גודל בתי החולים ומיקומם. מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 היה נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. גם לאחר תקנוּן למבנה הגילים הצעיר של ישראל, שמעלה את מספר המיטות לאשפוז כללי ל-1,000 נפש לכ-2.5, הפער בין ישראל למדינות האחרות עדיין נותר גדול. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD  בשנים 2002-2017 וכ-20% במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל), וזאת למרות הגידול היחסי בצרכים ובמספר הקשישים בהשוואה למדינות האחרות.

כאמור, ממוצע המיטות הכללי בישראל הוא נמוך. המצב חמור יותר בפריפריה הגיאוגרפית. בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.

בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד. ההבדלים בין מרכז לפריפריה באים לידי ביטוי גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת בתי חולים ומיטות – הרחבת בתי חולים שהם מעבר לגודל אופטימלי של כ-800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז לאוכלוסייה, במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים בפריפריה שהם בטווחי גודל אופטימליים ולהקים בית חולים נוסף בדרום.
בתי חולים כלליים לפי מספר מיטותלמרות מספר המיטות הנמוך יחסית, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה, אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. בישראל מספר האשפוזים השנתי הממוצע למיטה ("סבב מיטות", המתקבל משילוב של משך אשפוז ושיעור תפוסת מיטות ממוצע) גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות (נכון ל-2016).

סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כ-5 ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות. כלומר, המערכת מוגבלת ביכולתה לקלוט חולים חדשים עקב טיפול בחולים "שזה עתה הגיעו" מצד אחד, ושיעור תפוסה גבוה מצד שני.
ניצול מיטות בבתי חוליםהנתונים מצביעים אפוא על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום. זאת נוסף על הפוטנציאל לאיכות טיפול ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, ועל היעדר היכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה עקב התפוסה הגבוהה.

נוכח הפערים בין הצרכים ובין תשתיות האשפוז, בפרט בפריפריה, תוספת מיטות לאשפוז כללי בישראל – בצורה יעילה ונגישה – היא כנראה בלתי נמנעת בשנים הקרובות, גם בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים המאפשרים כיום הרחבה של השירותים הניתנים בקהילה. ואולם בטרם יושקעו השקעות נוספות במערכת החסרה כדאי להסדיר את תפקידה של המדינה בשוק.

מערכת האשפוז הכללי בישראל: מחזון של ביזור למציאות של ריכוזיות ואובדן שליטה

מערכת האשפוז הכללי בישראל מצויה במשבר מתמשך, עקב פערים גדלים בין צורכי המערכת לבין הקצאת המשאבים הציבוריים לשם התמודדות איתם, ועקב העמקת מעורבות המדינה בניהול השוטף של המערכת, בניגוד לרוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המחקר עוסק באסדרה של מערכת האשפוז ובמעורבות המדינה בה. החוקרים מסיקים כי הליקויים באסדרה והמעורבות היתרה של המדינה משפיעים לרעה על יעילות השימוש במשאבים ועל נגישות הציבור אליהם, ומטילים ספק בכדאיות ההשקעה בהוספת מיטות אשפוז ותקציבים ובתפעול תוכניות מיוחדות שהנהיגה המדינה כמו התוכנית לקיצור תורים, כל עוד ליקויים אלה לא תוקנו.

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל- מחזון של ביזור למציאות של ריכוזיות ואובדן שליטה

למחקר המלא לחצו כאן

מערכת האשפוז הכללי בישראל מצויה במשבר מתמשך, עקב פערים גדלים בין צורכי המערכת לבין הקצאת המשאבים הציבוריים לשם התמודדות איתם, ועקב העמקת מעורבות המדינה בניהול השוטף של המערכת, בניגוד לרוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. חלקו השני של המחקר על מערכת הבריאות בישראל שנערך במרכז טאוב בידי פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר שמתפרסם היום, עוסק באסדרה של מערכת האשפוז ובמעורבות המדינה בה.

החוקרים מסיקים כי הליקויים באסדרה והמעורבות היתרה של המדינה משפיעים לרעה על יעילות השימוש במשאבים ובנגישות הציבור אליהם, ומטילים ספק בכדאיות ההשקעה בהוספת מיטות אשפוז ותקציבים ובתפעול תוכניות מיוחדות שהנהיגה המדינה כמו התוכנית לקיצור תורים, כל עוד ליקויים אלה לא תוקנו.

יש להגדיר "בית חולים ציבורי" כדי להבטיח שירותים זמינים ושוויוניים כקבוע בחוק

חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) אינו מגדיר מהו בית חולים ציבורי אשר מחויב לספק את כל שירותי הסל לחברי כל קופות החולים בהתאם לזכאותם מכוח החוק. בית חולים כזה – גם אם אינו בבעלות המדינה – עלול להידרש להשתתף במימון השירות הממלכתי ממקורותיו שלו. חיוב בית החולים לספק את השירותים מעניק למדינה סמכות על תקציב שאינו שלה ושאינו מובטח. כך עלולים להיווצר מצבים שבהם תושבים מסוימים לא יוכלו לקבל שירותי אשפוז, או שזמינותם של שירותים אלו עבורם תהיה נמוכה יחסית לאחרים, בניגוד לרוח החוק.

החוקרים מציעים להגדיר בית חולים ציבורי בהקשר של אספקת שירותי הבריאות לפי החוק, ללא תלות בבעליו או בצורת התאגדותו, לפי שלושה מבחנים:

א. מבחן נורמטיבי, שלפיו בית החולים יציע את כל שירותיו (לרבות טיפולים אלקטיביים) לכל תושב ובשוויון מלא, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי;

ב. מבחן תפקודי, שלפיו בית החולים מפעיל מערכים ציבוריים כמו מרכזי מצוינות לאומיים, מחלקה לרפואה דחופה ולחירום, לרבות חדרי מיון, ומערכי מחקר והוראה;

ג. מבחן כלכלי, שלפיו עיקר הכנסות בית החולים מתקבלות מהספקת שירותים לסל הממלכתי – כלומר ממכירת שירותים לקופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הכנסות בתי החולים הציבוריים לצורך הספקת שירותים במסגרת החוק יובטחו אפוא מכספי ביטוח בריאות ממלכתי, ובנוסף יובטח להם מימון ייעודי בהתאם למבחן התפקודי.

מדיניות הריסון הכמותי באמצעות מנגנון המחירים המופחתים (CAP) יצרה מצב של התבדרות

על מנת להבטיח נגישות אוניברסלית ושוויונית לאשפוז יעיל ובר קיימא לכל תושב דרושה מעורבות מידתית של המדינה בשוק האשפוז. במסגרת זו המדינה מפקחת על מספר המיטות ועל מחירי השירותים בבתי החולים כדי להתגבר על כשל שוק מובנה במערכת, שעלול להוביל ל"עודף אשפוזים" ועקב כך להטיל נטל תקציבי ולא מוצדק על הציבור.

על כן הנהיגה המדינה את מנגנון ה-CAP. לפי מנגנון זה, המדינה קבעה לבתי החולים מכסה מסוימת של ימי אשפוז שכל בית חולים ציבורי מספק לקופות (לא תקף לשירותים שמבטיחה קופת חולים כללית בבתי החולים שלה); מעבר למכסה זו, עבור כל יום אשפוז נוסף תשלם הקופה לבית החולים כשליש מהמחיר שנקבע. זאת במטרה להרתיע בתי חולים מלהרחיב את אספקת שירותי האשפוז מעבר לנחוץ.

ואולם בפועל, מנגנון זה מאלץ את המדינה להעמיק את מעורבותה בקביעת מספר ימי האשפוז שעל כל בית חולים לספק לקופות החולים, ולשלוט בנתוני הפעילות של כל המוסדות במציאות דינמית שבה גם הטכנולוגיה משתנה במהירות – משימה קשה עד בלתי אפשרית.

אולם מנגנון ה-CAP יצא מכלל שליטה: בתי החולים, שעלויותיהם הקבועות גבוהות, העדיפו לספק שירותים ולו במחיר מופחת כדי לנצל את התשתית הקיימת. קופות החולים מצידן התרגלו למחירים המופחתים ששילמו והדרישה לאשפוז גדלה, אף על חשבון טיפול בקהילה, וכך בטווח הארוך המדינה נאלצת לסבסד את ההפסד שיוצרים המחירים המופחתים.

המנגנון שתוכנן להיות שולי וזמני הפך לנורמה. התמיכה של המדינה בקופות ובבתי החולים גדלה, בניגוד לרוח החוק. בשנים 2002-2013 (השנים שלגביהן יש נתונים מלאים), תפוקת בתי החולים גדלה – בין השאר בשל שינויים טכנולוגיים – בקצב מהיר יותר משנקבע בתוכנית ה-CAP: הנורמה הכמותית שנקבעה הייתה גידול של 8%, אולם בפועל התפוקה של בתי החולים גדלה ב-28% .

כך יצר המנגנון מספר עיוותים במערכת: החלשת המחירים היחסיים המאותתים על קדימויות במערכת (למשל צריכת שירות מסוים בבית החולים לעומת צריכתו בקהילה, או אספקת טיפול מסוים לעומת טיפול אחר שאמור להתבצע באמצעות אותן תשתיות ואותו כוח אדם); קושי בזיהוי הקשר בין הגירעון למקורו והחלשת הבקרה התקציבית; יצירת תלות של קופות החולים במחירים המופחתים ומימון הגירעונות של שירותי האשפוז ישירות מתקציב המדינה, מחוץ לתקציב הסל; ועידוד הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית, שכן המחירים הנמוכים מקשים על בתי החולים להתחרות מול מוסדות פרטיים על עבודתם של אותם רופאים אחר הצהריים.

התוכנית הלאומית לקיצור תורים הביאה למימון השירותים הפרטיים על ידי משלם המיסים

נוסף על הפעלת מנגנון ה-CAP – ובמידה רבה בגללו – הוביל משרד הבריאות תוכנית לקיצור תורים בבתי חולים ציבוריים, שהחלה לפעול ב-2017. זאת כדי להתמודד עם המערכת הפרטית שזמני ההמתנה בה קצרים יותר והיא מאפשרת לבחור את הרופא המנתח (בדרך כלל אותו מנתח כמו במערכת הציבורית) ומשלמת לו ולבית החולים תעריפים גבוהים יותר מאשר דרך מנגנון ה-CAP במערכת הציבורית.

בתוכנית זו מעבירה המדינה לקופות החולים תקציב ייעודי של כ-900 מיליון ש"ח בשנה, נוסף על תקציב הסל, שאמור לאפשר תשלום שכר עידוד לצוותים הרפואיים. נוסף על כך, בתחילת 2018 נכנס לתוקף "חוק הצינון", שנועד למנוע מרופאים להפנות לעצמם חולים מהמערכת הציבורית לפרטית במשך שישה חודשים.

ואולם בדומה למנגנון ה-CAP, גם תוכנית זו כרוכה במערך מורכב של דיווח ובקרה שקשה לנהל. כדי להימנע מהבירוקרטיה, קופות החולים השתמשו בתקציב הייעודי למערכת הציבורית לביצוע ניתוחים בבתי חולים פרטיים המאפשרים בחירת רופא – תוך שימוש במנגנון של הביטוח המשלים. כך יצא שהתוכנית לקיצור תורים הביאה למימון של ניתוחים במוסדות פרטיים במסגרת השב"ן – על חשבון משלם המיסים – והמוסדות הציבוריים מצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול המוסדות הפרטיים בתחרות על שירותיהם של הרופאים אשר באים מהמערכת הציבורית.

אי יעילות המערכת

לפי ממצאי המחקר היה גידול של כ-20% בפריון בייצור שירותים לסל שירותי האשפוז (בשנים 2002-2013). ניתן היה לצפות כי תוספת זו תאפשר למערכת לשפר את הביצועים הפיננסיים של בתי החולים ואולי גם של קופות החולים, ולשפר גם את זמינות שירותי האשפוז לציבור. אולם הגירעונות של בתי החולים והקופות גדלו והשירות לציבור נשאר חסר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתוכנית לקיצור תורים. פירוש הדבר שמדיניות האסדרה – בעיקר מנגנון ה-CAP והתמהיל הציבורי-פרטי – הביאה לאי יעילות מערכתית, לרבות העברה של שירותים ממימון ציבורי לפרטי שיש ספק ביעילותה, שפגעה בכל היבט של המערכת הציבורית במימון ובשירות.

"המדינה שמה לה למטרה לרסן את אספקת השירותים כדי להבטיח את מימון שירותי הסל, הפעילה מנגנון מחירים מופחתים שחייב אותה להתערב יותר, ונוכחה לדעת שהיא בחסר ולא בעודף וכעת נדרש לעודד את הייצור ולא לרסנו", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי. "המדינה יצרה מנגנון בירוקרטי סבוך במקום לתקן את מנגנוני האסדרה ולצמצם את מעורבותה במערכת".

החוקרים מעלים כמה צעדים אפשריים כדי להתמודד עם העיוותים הקיימים במערכת:

  • יציאת המדינה מבעלות על בתי חולים ומניהולם לשם אסדרת המערכת וזמינות מקורותיה.
  • הגדרת "בית חולים ציבורי".
  • ביטול מנגנון ה-CAP והתוכנית לקיצור תורים, ויצירת מנגנון שקוף הכולל הסדרת תכולת מחירי ההתחשבנות, שישקף את עלויות הייצור של אספקת שירותי הסל, הן כשלעצמן והן בהשוואה לחלופות הייצור בקהילה.
  • תקצוב ישיר למימון רכיבי עלות ייחודיים לבית חולים ציבורי, כמו הוראה, מחקר, מערכי חירום וכדומה, שאינם כלולים בסל הבריאות.
  • פיתוח מנגנון שיאפשר בחירת רופא במערכת הציבורית, בדומה לקיים במערכת הפרטית.
  • אימוץ מנגנוני תמחור לחלוקת סיכונים ולוויסות כמויות בדומה למדינות אחרות – למשל מנגנונים בשיטת (Diagnostic Related Groupings) DRG, כמו מנגנון המחירים הדיפרנציאליים שהמדינה מפתחת – על מנת לאפשר לקופות החולים ולבתי החולים להגיע להסדרים ללא התערבות המדינה. הדבר היחיד שהמדינה צריכה להבטיח הוא שלא תהיה פגיעה בתושב.

"לסיכום", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי, "יש לבזר את התכנון והספקת השירותים על ידי מתן אוטונומיה לגופים המתחרים – קופות החולים ובתי החולים – בפיקוח מינימלי של המדינה, להסדיר את מעמדם של בתי החולים הציבוריים ולהוציא את המדינה מבעלות על בתי חולים והפעלתם, כמו גם ממעורבות מיותרת במערכת, כמקובל בעולם המפותח".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צמיחה ו/או אי שוויון? היערכות לעתיד


הכנס השנתי הבין-לאומי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

צמיחה ו/או אי שוויון?

היערכות לעתיד

יום חמישי, 14 בנובמבר, 8:30–16:00, משכנות שאננים, ירושלים

הכנס ייערך בעברית ובאנגלית בליווי תרגום סימולטני

לביוגרפיות של דוברי הכנס

פתיחה
    פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב

(למצגת, באנגלית)

מושב ראשון: הרצאות מרכזיות

פרופ' דייוויד וייל, אוניברסיטת בראון:

    Technology, Economic Growth, and Inequality

(למצגת, באנגלית)

הפסקת קפה

פרופ' ג'אנט גורניק, אוניברסיטת העיר ניו יורק:
Income and Wealth Inequality in Affluent Countries:  Levels, Trends, and Implications for the Middle Class

(למצגת, באנגלית)

מגיב: ד"ר דניאל גוטליב, לשעבר סמנכ"ל תכנון ומחקר, ביטוח לאומי

 

מושב שני: שוק העבודה העתידי והשלכותיו על אי שוויון

יו"ר: פרופ' יוסי זעירא, האוניברסיטה העברית בירושלים

דיון בהשתתפות:

דיתה ברוניצקי, מייסדת אורמת, זוכת פרס ישראל לשנת 2018

(למצגת)

שירה גרינברג, הכלכלנית הראשית, משרד האוצר

שביט מדהלה, חוקרת, מרכז טאוב

ד"ר סיגל שלח, מנכ"ל, ג'וינט ישראל

(למצגת)


ארוחת צהריים (חלבי)

 

מושב שלישי: פיתוח ההון האנושי לעתיד – תפקיד מערכת החינוך בעידוד הצמיחה והקטנת אי השוויון

יו"ר: פרופ' בני בנטל, ראש תכנית מדיניות הכלכלה, מרכז טאוב

דיון בהשתתפות:

מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית, עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה

מוטי אלישע, הממונה על זרוע העבודה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

(למצגת)

פרופ' צביקה אקשטיין, דיקן בית הספר לכלכלה ומנהל מכון אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה (IDC)

(למצגת, באנגלית)

עמנואל בוחבוט, סמנכ"ל מחקר ופיתוח, Social Finance Israel

(למצגת)

הרב מנחם בומבך, ראש הרשת החינוכית "נצח"

נסרין חדד חאג'-יחיא, מנהלת התכנית ליחסי יהודים-ערבים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, שותפה בקרן פורטלנד

(למצגת)

 

הקשר בין צמיחה ואי שוויון לא תמיד ברור. האם כולם נהנים מצמיחה כלכלית או שהיא מובילה לאי שוויון? האם אי שוויון בהכנסות מחליש את הצמיחה הכלכלית או שהוא הכרחי להמשך התפתחותה? מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל עורך מחקרים גם על צמיחה וגם על אי שוויון בישראל, אך לא תמיד ברור מה האינטראקציה בין השניים, ומהן השלכות האינטראקציה על המדיניות. הכנס השנתי ע"ש סינגר לשנת 2019 של מרכז טאוב יתמקד ביחסים בין צמיחה כלכלית ואי שוויון, הן ברמה הבין-לאומית והן בהקשר המקומי.

הכנס ייפתח בהרצאה מפי פרופ' דייוויד וייל, שיציג מבט רחב על הנושא, ואחריו תרצה פרופ' ג'אנט גורניק, שתסביר כיצד ניתן למדוד ולהבין אי שוויון במדינות מפותחות. לאחר מכן נדון במצב בישראל כיום, ונבחן שני תחומים הנתונים להשפעתם של צמיחה כלכלית ואי שוויון. תחילה נדון בשוק העבודה העתידי וננסה לברר אם הוא יתרום לקידומה של צמיחה כלכלית בישראל, ואם הוא צפוי להרחיב את אי השוויון בהכנסות ולהשאיר מאחור עובדים בעבודות מסוימות ובעלי רמת מיומנות מסוימת.

אחר כך נפנה למערכת החינוך, המשמשת כלי מרכזי לפיתוח ההון האנושי, וננסה לבחון כיצד יכולה מערכת החינוך לקדם צמיחה כלכלית ובה בעת לסייע בצמצום אי השוויון בהכנסות, ונבדוק אם מערכת החינוך הישראלית מוכנה להתמודד עם האתגרים האלה.

אנו מקווים שהכנס יספק למשתתפים הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין השניים, שהם מרכזיים כל כך לחברה ולכלכלה בישראל, ושל הסיכונים וההזדמנויות הניצבים בפנינו.

יש להירשם מראש. מספר המקומות מוגבל

הכנס יתקיים בעברית ובאנגלית, עם תרגום סימולטני

האולם במשכנות שאננים בו יתקיימו המושבים הוא מרחב מוגן.

*המקום מונגש לאנשים עם מוגבלויות. אם יש לכם צרכים מיוחדים (למשל כיסא קרוב לדלת, חדר הנקה, עזרה של אודיו או עזרה ויזואלית), אנא ציינו את בקשתכם בטופס ההרשמה וניצור איתכם קשר כדי לדון בכך, או התקשרו למספר: 02-5671818. אנא שלחו את בקשתכם לפחות שבועיים לפני הכנס.

על קצה המזלג: תמונת מצב המדינה לשנת 2019

תמונת מצב המדינה לשנת 2019 שיצאה לאור בחודש שעבר במרכז טאוב והופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת מספרת את סיפורן של החברה והכלכלה בישראל. התמונה הכללית שעולה מהדוח מציגה עלייה ברמת החיים לצד אתגרים רבים ומקום לשיפור.

במערכת החינוך בישראל ניכרים בשנים האחרונות סימנים של התחזקות לצד סימנים של חולשה מתמשכת. כך למשל, ההוצאה לתלמיד בישראל גדלה בין 2010 ו-2015 בכ-25%, בעוד במדינות מפותחות אחרות (מדינות ה-OECD) הגידול היה של כ-4% בלבד. עם זאת, במונחים ריאליים ההוצאה לתלמיד בישראל עדיין נמוכה מהממוצע במדינות האחרות. כך גם בתוצאות הבחינות הבין-לאומיות: השיפור בציונים בישראל גדול יותר מאשר במדינות האחרות, אך הם עדיין נמוכים מממוצע הציונים במדינות אלו.

מאמציו של משרד החינוך להגדיל את שיעורי הזכאים לתעודת בגרות בחמש יחידות במתמטיקה ואנגלית, והתגברות המודעות הציבורית לחשיבות ולתועלת של מקצועות אלו לשילוב מיטבי בשוק התעסוקה, הובילו לעלייה של 20% מאז שנת 2013 במספר התלמידים הניגשים לבגרויות אלו.

נוסף על כך, שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי (אחת המטרות המוצהרות של שרי החינוך בשנים האחרונות) גדל בקרב רוב האוכלוסייה הישראלית, ובסך הכול חלקו של החינוך הטכנולוגי עלה ל-40% מכלל תלמידי כיתות י"ב בשנת 2017. הגידול הרב ביותר היה במספר התלמידים שלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה, המאופיין בהישגים גבוהים ובשיעור גבוה של זכאים לבגרות, כאשר חלק לא פרופורציונלי של תלמידים במסלול הזה מגיע מרקע כלכלי-חברתי חזק. מספר בתי הספר המציעים לימודים אלו גדל גם הוא.
התפלגות מסלולי הלימוד בחינוך העל יסודי

עם זאת, יש הבדלים בין המגזרים השונים ובין המגדרים. שיעור התלמידים הערבים הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה נמצא בעלייה חדה, בייחוד בקרב דרוזים ובדואים, והוא גבוה משיעור היהודים הלומדים בו. שיעורי הזכאות לבגרות במסלול הגבוה דומים בין יהודים לערבים (כ-85%), ואפילו בקרב הבדואים הזכאות לבגרות בשנת 2017 עלתה ל-74%. מדובר במגמה חיובית מאוד שיכולה להביא בעתיד להשתלבות טובה יותר של האוכלוסייה הערבית במסלולים יוקרתיים יותר בשוק העבודה.

בהשוואה מגדרית, במגזר היהודי שיעור התלמידות במסלול הגבוה של החינוך הטכנולוגי קטן במידה ניכרת משיעור התלמידים, בייחוד בבתי ספר ממלכתיים-דתיים, ואילו במגזר הערבי התמונה הפוכה. גם במקרה זה השינוי בולט במיוחד בחינוך הדרוזי והבדואי, כאשר בקרב הבדואים הפער בין הבנות לבנים הוא הגדול ביותר: שיעור הבנות הלומדות במסלול הגבוה עלה מ-6% ל-21% בין 2006 ו-2017, ואילו בקרב הבנים הוא עלה מ-6% ל-12% בלבד.
שיעור התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוהשיעורי התעסוקה וההשתתפות בכוח העבודה הוסיפו לעלות, ואילו שיעור האבטלה ירד לשפל היסטורי – 3.5%. השיפור הגדול ביותר היה בקרב נשים, ובייחוד בקרב נשים ערביות, וניכר שהעלייה החדה בתעסוקה שלהן מתואמת עם העלייה הגבוהה בהשכלה ובשיעור הלומדות באקדמיה. שינויים אלו צפויים להמשיך להשפיע במידה רבה על התפתחויות בחברה הערבית.

הגידול בהשתתפות בכוח העבודה הושפע גם מפעולות שנקטה המדינה, שנועדו לעודד את השתתפותן של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה. עם פעולות אלו נמנות בין השאר תוכניות לשילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה, הרחבת הנגישות של מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי), השקעות במעונות יום, ותוכנית "נושמים לרווחה" של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (בשיתוף ארגון הג'וינט וקרן רש"י). עם זאת, ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה, כלומר על תוכניות שנועדו לעודד את שילובן המיטבי של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה (הכשרות מקצועיות, מימון מרכזי תעסוקה ותוכניות לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה), היא מהנמוכות בקרב מדינות OECD.

אותו חוסר בהשקעות להגדלת המיומנויות של העובדים עד לתקופה האחרונה מורגש היטב בתוצאות סקר PIAAC, סקר מיומנויות מבוגרים של ה-OECD שבוחן את רמת המיומנות של עובדים בגילאי 16-65. הסקר מראה כי רמת המיומנות בקרב העובדים המיומנים ביותר בישראל דומה לזו שבמדינות אחרות, אך בקרב עובדים מיומנים פחות היא נמוכה יחסית, וככל שבוחנים את רמות המיומנות של העובדים החלשים יותר, הפער הולך וגדל.

כפועל יוצא מכך, קיימים הבדלים גדולים בין מיומנות העובדים במגזר ההיי-טק (שהם לרוב בין המיומנים ביותר במשק) לשאר העובדים במשק: הדירוג של עובדי ההיי-טק גבוה בסטיית תקן שלמה כמעט מהעובדים בשאר המשק – פער גדול הרבה יותר מבמדינות האחרות. המצב מדאיג במיוחד בקרב ערבים, שרמת המיומנות שלהם נמוכה במיוחד בכל חלקי ההתפלגות. ממצאי הסקר מצביעים על צורך דוחק לחזק את האוכלוסיות החלשות במדינה.

סקירה קצרה זו היא רק טעימה קטנה מתמונת מצב המדינה. אנו מזמינים אתכם לקרוא עוד על סיפורה של הכלכלה והחברה בישראל בנושאי מצב המשק ורמת החיים, דמוגרפיה, חינוך והשכלה גבוהה, תעסוקה, בריאות ורווחה.

דניאל פרסמן

דניאל פרסמן הוא מתמחה במחלקת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב. הוא גם משתתף בתכנית עמיתי ממשל של המרכז למורשת מנחם בגין. תפקידו במרכז כולל סיוע בקשרי הממשל, וכתיבת תוכן והפצה במדיה החברתית. דניאל סיים ב-2018 תואר במדע המדינה ולימודי יהדות באוניברסיטת אריזונה. הוא עבד במטה הבחירות בעיר מגוריו, התנדב בארגון שמסייע ליהודים בעלי מוגבלויות והיה מתמחה ב-AIPAC (הוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור)

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל – תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

להורדת ההודעה כקובץ לחצו כאן

מדי שנה מטופלים במערכת האשפוז הכללי בישראל כ-1.1 מיליון תושבים. על אף השפעתה על בריאות האוכלוסייה, למערכת אין מדדי תפוקה בריאותיים מדידים. על כן היא נמדדת בדרך כלל ביחסים בין מדד תשומה בסיסי – סך המיטות הארצי, לבין מדדי תפוקה שהם בבחינת אומדנים כלליים לתרומתה של המערכת לבריאות הציבור – מספר ימי אשפוז ומספר המטופלים השנתי. לפיכך, ובשל אופייה האקוטי של המערכת, הציבור שופט אותה בהיבטים של זמני המתנה לאשפוז אלקטיבי והמתנה בחדרי המיון, איכות השירות והאפשרות לבחור רופא באשפוז. לפחות בהיבטים אחרונים אלו נראה שהמדינה כשלה: היא  נאלצה להנהיג תוכנית לקיצור תורים לאשפוז ולבדיקות בבתי חולים כלליים.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר בדק את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל. מהמחקר עולה כי יש כשלים מערכתיים בתכנון המערכת, בתקצובה ובהסדרתה על ידי המדינה, בפרט נוכח צרכים הולכים וגדלים של אוכלוסייה גדלה ומזדקנת. התוצאות: מספר מיטות לאוכלוסייה נמוך יחסית למדינות ה-OECD, אי יעילות בגודל בתי החולים הכלליים ובפיזורם באוכלוסייה, פערים ניכרים בנגישות לשירותי אשפוז בין מרכז ופריפריה, וסבב מיטות (מספר אשפוזים ממוצע למיטה במשך שנה) גבוה במיוחד המקשה על תפקוד המערכת.

בתי חולים כלליים בעלי מעמד ציבורי הם אלה שעיקר פעילותם הוא אספקת שירותי רפואה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ללא תלות בבעלותם המשפטית. מתוך 44 מוסדות לאשפוז כללי, 19 הם בבעלות הממשלה (בתי חולים שעובדיהם הם עובדי מדינה ותקציבם מנוהל במסגרת תקציב המדינה, לדוגמה שיבא ורמב"ם), ו-12 בבעלות קופות החולים (למשל סורוקה הוא בבעלות שירותי בריאות כללית, אך מספק שירות לחברי כל קופות החולים). 

מלבד אלו יש בתי חולים עצמאיים שלא למטרות רווח (כמו שערי צדק), חברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) או חברה בע"מ (אסותא אשדוד). המדינה היא הבעלים של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.
תרשים 1 עברית אשפוז

ריבוי תפקידי המדינה במערכת פוגע ביכולתה להסדיר אותה

מעמדם ה"ציבורי" של בתי החולים בבעלויות השונות המעניקים טיפול במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת המדינה כלפיהם מעולם לא הוסדר. מצב הדברים חמור במיוחד נוכח העובדה שהמדינה, כגורם המממן והמסדיר את המערכת, היא גם הבעלים והמפעילה הגדולה ביותר של אשפוז כללי, ולמעשה מתחרה בבתי החולים האחרים התלויים בתקציבה ובהסדרתה. יתרה מזו, המדינה עלולה להעדיף פתרונות תקציביים קצרי טווח לבתי חולים שבבעלותה ולהימנע מתיקונים בתקציב הסל ובמחירי שירותי האשפוז אשר משרתים את כלל המערכת.

כך למשל, מצבם של תושבי ירושלים התלויים במרכזים הרפואיים הדסה ושערי צדק שאינם בבעלות המדינה נחות, על פני הדברים, בהשוואה למצבם של תושבי תל אביב התלויים במרכזים הרפואיים איכילוב ושיבא, שהם בבעלות המדינה. מציאות זו פוגעת בתחרות המנוהלת שהחוק הסדיר לצורכי יעילות ושביעות רצון הציבור וביכולת המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים כמממנת ומסדירה בלתי תלויה של המערכת. במשך כמעט יובל שנים הוגשו המלצות של ועדות ממלכתיות, ציבוריות וממשלתיות, ואפילו הצעות של שרים, אך המצב עדיין לא תוקן.

המדינה נכשלה בתכנון התשתית

לפי החוק, המדינה אחראית להבטחת שירותי רפואה לציבור, ובהתאם לכך לרישוי ומימון מספר מיטות ותשתיות אחרות, וכן לקביעת גודל בתי החולים ומיקומם. מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. תקנון למבנה הגילים הצעיר של ישראל, שמעלה את מספר המיטות הכלליות ל-1,000 נפש לכ-2.5 – עדיין משאיר פער גדול בין ישראל למדינות האחרות. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD וכ-20% במדינות הדומות בשנים 2002-2017), למרות קצב הזדקנות האוכלוסייה המהיר יותר בישראל מאשר במדינות האחרות.

אשר לסוגיית המימון, שיעור ההוצאה על בריאות מהתמ"ג נמצא במגמת ירידה בכל העולם. עם זאת, בישראל הירידה חדה יותר, וההוצאה נמוכה באופן עקבי מממוצעי המדינות האחרות. חמור מכך, הפערים בין ישראל ובין המדינות האחרות הולכים ומתרחבים.

כאמור, ממוצע המיטות הכללי בישראל הוא נמוך, בייחוד בפריפריה הגיאוגרפית. הפריסה של מיטות האשפוז הכללי בישראל לפי מחוזות מלמדת על אי שוויון במספר המיטות ל-1,000 נפש מתוקננת: בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.  

בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד.

יש אפוא הבדלים בין מרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, והבדלים אלו מתבטאים גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת מיטות: הגדלת בתי חולים שהם מעבר לגודל אופטימלי של כ-800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז לאוכלוסייה, במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים פריפריאליים שהם בטווחי גודל אופטימליים ולהקים בית חולים נוסף על סורוקה בדרום (ראו תרשים להלן).

Fig 8 HEB

נוכח הממצאים האלה, מדגישים חוקרי מחקר טאוב, כדאי להביא בחשבון סוגיות של נגישות ויעילות בעת קבלת החלטות על אישור להקמת בתי חולים חדשים ולהרחבת בתי חולים קיימים.

 איכות הטיפול והשירות בסכנה

למרות מספר המיטות הנמוך יחסית, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה – אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. מספר האשפוזים הממוצע למיטה ("סבב המיטות") בישראל בשנת 2016 היה גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות (ראו תרשים להלן). סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כ-5 ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות.
תרשים 2 עברית אשפוזהנתונים מצביעים על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום (לא בהכרח ביטחוניים). זאת נוסף על איכות טיפול פוטנציאלית ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, והיעדר יכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה, ולו לצורך הענקת שירות טוב יותר, עקב התפוסה הגבוהה.נוכח הפערים בין הצרכים ובין תשתיות האשפוז, בפרט בפריפריה, תוספת מיטות לאשפוז כללי בישראל – בצורה יעילה ונגישה – היא כנראה בלתי נמנעת בשנים הקרובות, גם בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים המאפשרים כיום הרחבה של השירותים הניתנים בקהילה. ואולם בטרם יושקעו השקעות נוספות במערכת החסרה כדאי לצמצם את מעורבות המדינה בשוק זה – מעורבות אשר רק מחמירה את המצב, כפי שמתואר במחקר חדש של מרכז טאוב שעומד להתפרסם בקרוב.

רופאים טוענים כי הוספת מיטות לא תשפר משמעותית את המצב

שיחות עם רופאים העלו כי לדעתם הוספת מיטות לא תשנה באופן ניכר את המצב כיום, וכי יש לשנות את התהליכים הנוגעים לאשפוז כדי להפחית את העומס ולקצר את זמני ההמתנה. הרופאים המליצו בין השאר: להימנע מאשפוזים מיותרים על ידי שחרור ממיון (דבר המחייב תגבור של חדרי המיון במומחים ופיתוח יחידות השהיה); מַעֲבָר לשתי משמרות של רופאים במחלקות האשפוז (במקום משמרת עד השעה 16:00 ולאחר מכן תורנות שמציעה רק טיפול הכרחי) ולעריכת בדיקות גם בשעות הערב ובסופי שבוע לשם קיצור משך האשפוז; בדיקת יעילות האשפוז הביתי ויצירת קשר בין מחלקות האשפוז לרופאים בקהילה; וייעוץ של רופאים לבתי אבות ופיקוח על הטיפול התרופתי הניתן לדייריהם לשם מניעת אשפוז של קשישים באשפוז כללי במקום טיפול מתאים בהם במוסדות שהם שוהים בהם.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

הגורמים הקובעים את חלוקת התקציבים במערכת החינוך הישראלית

תקציב משרד החינוך הוא השני בגודלו בין תקציביהם של משרדי הממשלה – התקציב לשנת 2019 עומד על כ-60 מיליארד שקלים. החלוקה של תקציב זה בין בתי הספר מתבססת בעיקרה על כללי תקצוב ברורים המתבטאים בנוסחאות ובהנחיות ברורות ומפורטות. ולא בכדי; ככל שנוסחאות התקצוב ברורות ומוגדרות יותר, כך העומדים בראש מערכת החינוך חופשיים פחות להעדיף מגזר מסוים. למרות זאת, מחקר שפרסם לאחרונה מרכז טאוב מראה כי בבתי ספר יסודיים רשמיים שיש בהם שש כיתות, א-ו (ללא בתי ספר חרדיים), ההקצאה לתלמיד ולכיתה מבטאת בחלקה לא רק שיקולים חינוכיים, אלא גם שיקולים חברתיים ואידיאולוגיים.

החלק הראשון והמרכזי בהקצאה הוא "התקן הבסיסי", שמבוסס בעיקרו על מספר הכיתות בבית הספר ולא על מספר התלמידים בכיתה. נוסחת התקן הבסיסי קובעת שכל כיתה מזכה את בית הספר במספר מסוים של שעות הוראה, שהן החלק העיקרי בתקציבו. לצורכי תקצוב, מספר התלמידים המינימלי בכיתה הוא 20, וכל תלמיד נוסף מזכה את בית הספר בתוספת תקציב כלשהי (כיתה שיש בה פחות מ-20 תלמידים מקבלת רק מחצית מהתקן הבסיסי).

מכאן שגידול במספר התלמידים בכיתה מעלה את התקן (ובפועל את  ההקצאה) לכיתה, אבל לא בהכרח את ההקצאה לתלמיד. למעשה, פירושו של גידול כזה הוא שההקצאה לתלמיד יורדת ככל שהכיתה גדולה יותר. התרשים להלן מדגים את המשמעות של שיטת תקצוב זו עבור תלמידים בכיתה ג'.
התקציב לכתה ולתלמיד

המספר המרבי של תלמידים הנחשבים "כיתה" לצורכי תקצוב שונה ממספר התלמידים בכיתה בפועל, והוא נקבע על סמך מדד הטיפוח של בית הספר (ככל שהמדד גבוה יותר כך הרקע החברתי-כלכלי של תלמידי בית הספר נמוך יותר): 32 תלמידים בכיתה בבתי ספר שתלמידיהם מרקע חברתי-כלכלי נמוך, ו-40 תלמידים בכיתה בבתי ספר שתלמידיהם מרקע חברתי-כלכלי גבוה. משמעות הדבר בפועל היא ששני בתי ספר שמספר התלמידים בהם זהה עשויים להיות מוגדרים כבעלי מספר שונה של כיתות לתקצוב – ותהיה לכך השפעה על תקציבם הכללי.

נוסף על התקן  הבסיסי, בתי הספר מקבלים גם סלים ייעודיים הניתנים לבתי ספר מתוך הכרה בצורכיהם המיוחדים או עקב הכללתם בפרויקטים מסוימים כמו תוכנית יום לימודים ארוך (הדורשת שעות הוראה נוספות בכל כיתה). סלים ייעודיים אחרים הם למשל "סל הטיפוח", שמטרתו להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך; "סל השילוב", המיועד לעזור בשילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות; "סל  הקליטה", שנועד לסייע בקליטתם של תלמידים שהם עולים חדשים או תושבים חוזרים; ו"סל שעות תפילה", המיועד לאפשר את קיומן של שעות תפילה בבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי.

מכל האמור לעיל עולה בבירור כי ההקצאה הריאלית של בית הספר לכיתה ולתלמיד מושפעת ממשתנים שונים. עם אלו נמנים  מדד הטיפוח של בית הספר, גודל בית הספר, ההשתתפות בתוכנית יום לימודים ארוך וקיומן של כיתות חינוך מיוחד. על אלו נוספים הוותק החציוני של המורים ושיעור המורים בעלי תארים אקדמיים גבוהים.

חוקרי מרכז טאוב מצאו כי מרבית השונות מוסברת באמצעות גובה ההוצאה לתלמיד ולכיתה ומקורה בגורמים המוכתבים על ידי נוסחאות קבועות ומוגדרות שמקשות על בעלי עניין להעניק העדפות תקציביות לבתי ספר מסוג זה או אחר. נמצא כי מדד הטיפוח, גודל בית הספר והפעלת יום לימודים ארוך הם הגורמים המסבירים במידה הרבה ביותר את ההבדלים בתקציב לכיתה ולתלמיד בין המוסדות השונים. כפי שניתן לראות בתרשים להלן, סוג הפיקוח (כלומר האם בית הספר הוא ממלכתי או ממלכתי-דתי או אחר) הוא המשתנה בעל ההשפעה הקטנה ביותר מבין המשתנים שנבדקו.

 עם זאת, גם לאחר פיקוח על מאפייניו של בית הספר שצוינו עד כה המחקר מראה כי קיים מדרג בהקצאת התקציבים לבתי ספר יסודיים המשתייכים לזרמי חינוך שונים: את התקציבים הגבוהים ביותר מקבלים בתי ספר בחינוך הממלכתי-דתי, אחריהם – בתי ספר בחינוך הממלכתי, ובמקום האחרון נמצאים בתי הספר בחינוך הערבי.  ההקצאה הגבוהה יחסית לבתי ספר בחינוך הממלכתי-דתי נובעת מהקצבות לשעות תפילה, פיצול כיתות לבנים ולבנות ו"שעות רב", המיועדים לשמור על אופיו המיוחד של החינוך הממלכתי-דתי.
Hebrew graph resized

הודעה לעיתונות: תמונת מצב המדינה 2019

באמברגו עד יום ד' (5.6) בשעה 6:00

"תמונת מצב המדינה 2019" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-71.

הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטים תמונת מצב מורכבת של החברה הישראלית, הכוללת מגמות שיפור לצד אתגרים שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתם: בישראל מולידים יותר ילדים, מועסקים יותר, רמת ההשכלה עולה – וכך גם רמת החיים. מנגד ציוני התלמידים במבחנים הבין-לאומיים נותרו נמוכים יחסית (אף שהשתפרו לעומת העבר), מערכת הבריאות מצויה בקשיים ומעודדת אי שוויון, והקושי להיחלץ מעוני הוא הגדול ביותר מבין מדינות ה-OECD.

את החוברת כתב פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מצב המשק ורמת החיים

המשק הישראלי במצב טוב מתחילת העשור. הכנסת משקי הבית עלתה ורמת המחירים יורדת בהשוואה למדינות המפותחות (אם כי המחירים נותרו גבוהים), אולם ספק אם המגמה החיובית תימשך.

  • עלייה חדה ברמת החיים: בשנים האחרונות חלה עלייה גדולה בהכנסה ובצריכה של משקי הבית. בין 2012 ל-2017 עלתה ההכנסה הריאלית נטו של משקי בית במעמד הביניים (חמישון ההכנסה האמצעי) בכ-22%, ובחמישון התחתון – בכ-19% (לעומת עלייה של 14% בלבד בחמישון העליון). עיקר העלייה נובעת מהגידול בהכנסות מעבודה, שמקורו בעלייה מהירה בשכר וכן בשיעור התעסוקה.
  • במדינות רבות ב-OECD פחתה היכולת לרכוש דיור בשני העשורים האחרונים, ואילו בישראל היא כמעט לא השתנתה במשך תקופה זו. עם זאת, חלה ירידה ביכולת הרכישה בעשור האחרון; בתחילת התקופה ההכנסה הפנויה של ישראלים עלתה מהר יותר ממחירי הדיור ומאז 2007 המצב התהפך, ומחירי הדיור עלו מהר יותר מההכנסה.
  • על פי הערכות מוקדמות, בשנת 2018 צמח התמ"ג במשק בקצב מהיר מהממוצע ב-OECD:  שיעור של 3.3% לעומת 2.9%. אולם התמ"ג לנפש, המדד המשמעותי יותר בקביעת רמת החיים, גדל ב-1.3% בשנה בלבד, לעומת 2.2% בממוצע ב-OECD.
  • לאחר עלייה מתמשכת בשיעור התעסוקה, קשה לצפות לשיפור נוסף ברמת החיים ללא שיפור בפריון העבודה. קצב הצמיחה השנתי של פריון העבודה בישראל מאז שנת 2000 נמוך ביחס לצפוי בהינתן רמתו בשנת 2000: 1.2% לשנה, לעומת צפי של כ-2%.
  • אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני הממשלה החדשה הוא התמודדות עם הגירעון, העומד על 3.8%. זהו שיעור גבוה ביחס לשנים הקודמות, שהתאפיינו בגירעון בטווח של 2%–3% בעקבות המשמעת הפיסקלית שאפיינה את תקציבי הממשלה. גם גובה החוב לגורמים בחו"ל בשנים אלו היה נמוך במיוחד. אולם ההתחייבויות האחרונות של המדינה – בעיקר בתחומי השכר והביטחון – יובילו ככל הנראה להיפוך המגמה: הגירעון צפוי לעלות, דבר שעלול להוביל להורדת דירוג האשראי העולמי של ישראל, לייקור עלויות החוב ולפגיעה בצמיחה.

השינוי הריאלי בהכנסה ובצמיחה

פריון הילודה בישראל שובר שיאים ודפוסים

דפוסי פריון הילודה בישראל יוצאי דופן – הם גבוהים ביחס לכל המדינות המפותחות, גם בקרב חילונים ומסורתיים, ואינם מתיישבים עם הפרדיגמות העולמיות.

  • ישראל בצמרת הדירוג: שיעור הפריון הכולל עמד ב-2015 על 3.1 ילדים לאישה, נתון המציב את ישראל בראש דירוג ה-OECD.
  • מקור העלייה בפריון הילודה – בעיקר יהודים חילונים ומסורתיים: שיעור הפריון הכולל בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות מעולם לא ירד מתחת ל-2.2 (כלומר גבוה מבכל מדינה ב-OECD), ואף עלה ב-20 השנים האחרונות.
  • שילוב ייחודי בין רמת החיים לשיעור הפריון: במדינות שהתמ"ג לנפש בהן דומה לרמתו בישראל, שיעור הפריון נמוך בהרבה (2.02–1.24 ילדים לאישה); ואילו במדינות ששיעור הפריון בהן דומה לזה של ישראל, ממוצע התמ"ג לנפש הוא חמישית מהתמ"ג לנפש בישראל.
  • יהודים משכילים לא מולידים פחות: בדומה למגמה העולמית, בקרב ערבים שיעור הפריון הגבוה ביותר ניכר בקרב בעלי השכלה נמוכה, ואילו בקרב בעלי תואר אקדמי – הנמוך ביותר. בניגוד לכך, בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור הפריון בקרב בוגרות תיכון ובעלות תואר – דומה.

2 - PR Fertility Heb

  • עלייה בגיל הלידה הראשונה אינה מיתרגמת לירידה בפריון בקרב יהודיות: בשנים 2016–1994 עלה הגיל הממוצע בלידה הראשונה בכ-3 שנים בקרב נוצריות ודרוזיות, ובכשנה בקרב מוסלמיות, ושיעור הפריון בקרבן הצטמצם בהתאם (ב-6%, ב-41% וב-30%, בהתאמה). לעומת זאת, בקרב יהודיות הקשר הצפוי בין גיל הלידה לרמת הפריון מתנתק: הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-2.8 שנים אך גם שיעור הפריון עלה בכ-0.4 ילדים.

חינוך והשכלה גבוהה

הישגי התלמידים הישראלים השתפרו והפערים בינינו ובין ה-OECD קטנו, אולם ההישגים עודם נמוכים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. גם ההוצאה לתלמיד עלתה אך היא נותרה נמוכה לעומת ה-OECD.

  •  אוכלוסיית התלמידים בישראל גדלה בכ-44% משנת 2000: גידול זה (2 אחוזים בשנה בממוצע) גבוה יחסית למדינות מפותחות ומתפתחות אחרות. קצב הגידול המהיר ביותר היה בחינוך הבדואי והחרדי.
  • מספר ילדי הגנים עלה ב-81% בין 2000 ל-2015: בעשור האחרון ירד חלקו של החינוך הערבי באוכלוסייה זו, ואילו חלקו של החינוך הממלכתי עלה.
  • ההוצאה לתלמיד בישראל ממשיכה לגדול: הגידול בהוצאה לתלמיד היה מהיר יותר מב-OECD מאז 2010, אך רמת ההוצאה נותרה נמוכה מהממוצע (נכון ל-2015). עם זאת, התפתחויות שהתחוללו מאז 2015 – הסכמי עבודה חדשים עם המורים, פעילויות בחופשים ועוד – צפויות להגדיל את ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל, כך שלפחות בחינוך היסודי היא תתקרב להוצאה הממוצעת ב-OECD בשנים הקרובות.
  • הציונים השתפרו והפערים קטנו: מאז 2008 השתפרו ציוני המיצ"ב ופיזור הציונים הצטמצם – כלומר הפערים הצטמצמו. השיפור הגדול ביותר חל במדעים בכיתה ח' (17.4%).
  • חל שיפור גם בהישגים במבחנים בין-לאומיים, אבל לא מספיק: כמעט בכל המבחנים השיפור של ישראל היה גדול משל המדינות המשתתפות – אולם הציון של תלמידי ישראל היה כמעט תמיד נמוך מהממוצע של המדינות שהשתתפו במבחן ב-2001 וב-2015.
    3 - PR HE Ed fig
  • הדרוזים מובילים בזכאות לבגרות: שיעור הזכאות לבגרות עלה בכל מגזרי החינוך מכ-41% לכ-56%. בבתי הספר הדרוזיים זינק השיעור יותר מפי שניים וכיום הוא הגבוה מבין המגזרים (כ-66%). גם בקרב האוכלוסייה הבדואית הוכפל שיעור הזכאות, אך הוא נותר הנמוך מבין המגזרים (כ-32%).
  • במרבית ענפי התעסוקה, עובדים בעלי מיומנויות גבוהות יותר נהנים מתשואה גבוהה יותר להשכלה בהשוואה לעובדים מיומנים פחות. יוצא מן הכלל הוא תחום החינוך, שבו התשואה ללימודים אקדמיים גבוהה בהרבה בקרב בעלי מיומנויות נמוכות.

הרחבת החינוך המקצועי-טכנולוגי בתיכון

מטרתו של משרד החינוך להרחיב את החינוך המקצועי-טכנולוגי בבתי הספר התיכוניים הושגה במידה רבה, אולם ההתרחבות אינה זהה בכל המגזרים.

  • החינוך הטכנולוגי התרחב: בעשור האחרון חלה עלייה ניכרת בשיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי; בקרב יהודים הוא גדל ל-38% ובקרב ערבים ל-46%. עיקר העלייה הייתה במסלול הגבוה (המאופיין בהישגים גבוהים), ואילו שיעור התלמידים במסלול הנמוך מכלל התלמידים נותר יציב (3%).
  • הדרוזיות והבדואיות מובילות: שיעור התלמידות במסלול הטכנולוגי הגבוה עלה באופן בולט בקרב ערביות, במיוחד בקרב דרוזיות (מ-8% ל-31%) ובדואיות (מ-6% ל-21%).שיעור התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה
  • הרקע משפיע, בעיקר בקרב יהודים: תלמידי המסלול הגבוה מגיעים מהרקע החברתי-כלכלי החזק ביותר, ותלמידי המסלול הנמוך – מהרקע החלש ביותר. הרקע החברתי-כלכלי של תלמידים ערבים ודרוזים במסלול הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים במסלול, אך למרות זאת שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים: כ-90% (נכון ל-2017).
  • פחות ערבים מיהודים ניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה: בשנת 2017 ניגשו לבחינה 19% מהתלמידים היהודים, לעומת 8% בלבד מהערבים. העלייה הגדולה בחלקם של הניגשים לבגרות מוגברת במתמטיקה הייתה בחינוך הטכנולוגי הגבוה (עלייה של כ-60% ב-12 שנים).

התעסוקה בשיא

שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה המשיכו לעלות והאבטלה בשפל היסטורי.

  • נשים ערביות עובדות יותר, גברים חרדים לא: שיעור הנשים הערביות העובדות עולה בהתמדה ומתקרב ליעד הממשלתי ל-2020 שנקבע ב-2010 (41%). בקרב גברים חרדים, לעומת זאת, נעצרה מגמת העלייה שניכרה בתחילת העשור ושיעור התעסוקה שלהם עומד על 49% – רחוק מהיעד הממשלתי שנקבע ל-2020 (63%). זהו אחד האתגרים הגדולים של המשק הישראלי.
  • הטובים להיי-טק, הטובות פחות: רק כשליש מהמועסקים בהיי-טק ב-2017 היו נשים (תופעה בין-לאומית), רובן יהודיות לא-חרדיות. לצד זאת חלה עלייה בייצוג הנשים החרדיות בתחום – מפחות מאחוז לפני כעשור ליותר מ-3% כיום. מפתיע לגלות שנשים ערביות, שלומדות מקצועות מדעיים בשיעורים גבוהים בתיכון, אינן ממשיכות בכיוון זה לעת עתה – בין היתר מפני שרבות מהן גרות בצפון הארץ ואילו מרבית התעסוקה בהיי-טק נמצאת במרכז.
  • רבות מהחרדיות והערביות עוסקות בהוראה: שיעור החרדיות המועסקות בתחום החינוך עומד על 45%. שיעור זה גבוה מאוד בהשוואה ליהודיות לא-חרדיות אולם נמוך ביחס לעבר, ומתקרב לשיעור בקרב ערביות (38%). הירידה מעידה על תהליך הדרגתי של גיוון תעסוקתי, שניצניו ניכרים בפנייה הגוברת של חרדיות ללימודים טכנולוגיים בתיכון.
  • עומדים בפקקים בדרך לעבודה: העומס בכבישים עולה, וב-30 השנים האחרונות מספר המועסקים מחוץ ליישוב המגורים גדל פי שלושה (בעוד כלל האוכלוסייה גדלה פי שניים). העלייה בנסיעות היומיות לעבודה לוותה בעלייה בשימוש ברכב פרטי, והגידול במספר המכוניות הפרטיות עלה על קצב פיתוח הכבישים. לצד זאת, מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית ירדו, ובעשור האחרון עלה שיעור המשתמשים ברכבת.

ענף ההיי-טק – קטר המשק?

הממשלה מבקשת להרחיב את התעסוקה בענף ההיי-טק ולשפר בכך את הכלכלה. אולם מרבית העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות הדרושות לתחום כבר עוסקים בו או בתחומים מתגמלים אחרים, ונראה שכדי להרחיב את התעסוקה בענף יש לשפר את המיומנויות באמצעות מערכת החינוך כבר מגיל צעיר.

  • ענף ההיי-טק נשלט על ידי גברים יהודים לא-חרדים בעלי מיומנויות גבוהות: שיעור המועסקים בהיי-טק הוא הגבוה ביותר ב-OECD ועומד על 8%. בין כלל העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר (כפי שנמדדו בסקר PIAAC), מעל רבע מהגברים ו-12% מהנשים מועסקים בתחום, השיעור הגבוה מכל המדינות גם לגברים וגם לנשים.
  • הפער בין העובדים במשק גדול: כישורי העובדים בחמישוני המיומנות הגבוהים דומים לממוצע בקרב בעלי המיומנויות הגבוהות ב-OECD, ואילו ברמות המיומנות הנמוכות הפער מתרחב וכישורי העובדים בישראל נמוכים ביחס למדינות אחרות, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית. כדי לסגור את הפער צריך להעלות את רמת המיומנות של כלל האוכלוסייה – ובמיוחד של השכבות החלשות – בדורות הבאים באמצעות מערכת החינוך.
    מיומנויות האוכלוסיה הבוגרת
  • שיעור גבוה מהעובדים המיומנים המועסקים בתחומים שאינם היי-טק עובדים בתחומים המתגמלים אותם על כישוריהם (הרבה יותר מאשר במדינות OECD אחרות), כך שלא סביר שיעברו לענף ההיי-טק – ודרוש פתרון אחר למחסור בעובדי היי-טק.

הבריאות טובה, אך מערכת הבריאות מצויה בסיכון

מצב הבריאות בישראל טוב: תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה. אולם יש חשש שהמצב ישתנה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתרחבות הצרכים הרפואיים, לצד פיגור בהגדלת המשאבים.

  • ההוצאה על בריאות עולה לאט יחסית: מאז 1995 שיעור ההוצאה לבריאות מתוך התוצר בישראל עומד על כ-7%, בעוד שב-OECD הוא גדל מ-7% ל-9% ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא גדל ל-11%. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה לצד העלייה בשכר הרופאים יצריכו, ככל הנראה, עלייה בחלקה של ההוצאה על
    בריאות כדי שהמצב לא יידרדר.
    ההוצאה הלאומית על בריאות לנפש

    שכר הרופאים עולה, ומחירי הבריאות עולים בהתאם: בשנים 2018–2011 עלה מדד מחירי הבריאות ב-9% לעומת עלייה של 4% בלבד במדד המחירים לצרכן, בעיקר בשל העלייה בשכר הרופאים.

  • בישראל רווחת נורמה של הפניית חולים מהמערכת הציבורית לפרטית, ורופאים יש תמריץ להגביל את שעות עבודתם במערכת הציבורית לטובת רפואה פרטית. עקב כך נוצרים לחצי שכר במגזר הציבורי: שכר הרופאים במגזר הציבורי עלה ב-42% בשנים 2017–2011 (לעומת עלייה של 15% בלבד בשכר הממוצע במשק).
  • לממן, להפעיל, לפקח: המדינה מממנת את פעילות בתי החולים (באמצעות תקצוב קופות החולים, שמשלמות עבור אשפוז), היא הבעלים של מרבית מיטות האשפוז והיא מפקחת על כל בתי החולים. ריבוי התפקידים מהווה ניגוד אינטרסים.
  • בישראל יש פחות מיטות אשפוז לאלף נפש בהשוואה ל-OECD: בישראל כ-3 מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת 4.8 בממוצע ב-OECD. מספר המיטות לאלף נפש נמצא במגמת ירידה – בישראל ובשאר המדינות שנבדקו – בעיקר עקב שינויים טכנולוגיים.
  • ישראל מובילה את דירוג תפוסת המיטות בקרב מדינות ה-OECD (למעט אירלנד): 94% נכון ל-2016 (לעומת 75% בממוצע במדינות ה-OECD). לעומת זאת, משך האשפוז הממוצע קצר יותר: 5.2 ימים בישראל לעומת 6.7 ב-OECD. אלו מובילים לצפיפות ולזמני המתנה ארוכים גם בחדרי המיון.
    • שלא תצטרכו (בעיקר בפריפריה): מספר המיטות לנפש בפריפריה הדרומית והצפונית הוא הנמוך ביותר בישראל, ובירושלים הגבוה ביותר. יתר על כן, המרחק הממוצע הגדול ביותר בין היישובים למוסדות האשפוז הוא במחוז צפון. הפערים בין המרכז לפריפריה מתואמים גם עם זמני המתנה ארוכים יותר להליכים רפואיים ולבדיקות בפריפריה.

רווחה

רמות העוני ואי השוויון ירדו בשנים האחרונות וההשקעה החברתית עלתה, אך ישראל  עדיין רחוקה מהיעד שהציבה הוועדה למלחמה בעוני.

  • קו העוני עולה, הקצבה לא: העלייה בקצבת הבטחת ההכנסה לא הדביקה את העלייה בקו העוני ובשכר הממוצע, והפער ביניהם גדֵל זה יותר מעשור. סכום הבטחת ההכנסה וקצבת הילדים בעבור זוג עם ילד עמדה בשנת 2000 על כ-70% מקו העוני, ובשנת 2017 – על 40%. כמו כן, שיעור המשפחות המקבלות את הקצבה ירד ביותר ממחצית ב-20 השנים האחרונות, ואילו תחולת העוני ירדה בכ-10% בלבד.
  • ישראל בין השיאניות בקושי להיחלץ מעוני: ממשק בית בעשירון התחתון שמבקש לעלות מעל לקו העוני יידרשו שעות עבודה רבות יותר בהשוואה למדינות ה-OECD, ויש פער גדול בין הכנסת משק בית בעשירון העני ביותר להכנסה החציונית, שקו העוני מחושב לפיה.
    מספר שעות עבודה הדרושות להיחלצות מהעוני
  • מדיניות חלקית של השקעה חברתית: הממשלה מקדמת השקעה חברתית באמצעות פיתוח ההון האנושי, אולם לא ננקטו צעדים לשיפור התוכניות להגנה על אלו שנפלטו זמנית משוק העבודה – דמי אבטלה והבטחת הכנסה.
  • משקיעים בגיל הרך: ההוצאה על בניית מעונות יום ומשפחתונים חדשים גדלה מאוד בשנים 2017–2011, מ-2 מיליון שקלים לכ-260 מיליון שקלים, במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג ולשם עידוד התעסוקה.
  • השקעה נמוכה בהכשרות: ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה (ALMP) היא מהנמוכות בקרב מדינות
    ה-OECD. אמנם ניכרת מגמת עלייה בהוצאה על תחום ההכשרות המקצועיות, אולם עדיין ההוצאה נמוכה מהממוצע ב-OECD (0.06% מהתמ"ג בישראל לעומת 0.13% בממוצע ממדינות ה-OECD).
  • האוכלוסיות החלשות בסכנת קריסה בשל חובות גדולים: בקרב משקי בית בעשירון התחתון השקועים בחובות, היחס הממוצע בין החוב להכנסה מתקרב ל-8.0 – כלומר, חובם עולה במידה בלתי סבירה על הכנסתם השנתית, וספק אם יוכלו לעמוד בהחזר.

פערים מגדריים בפנסיה

במערכת הפנסיה יש רכיבים אוניברסליים המיטיבים עם נשים, אולם בשל הבדלי תעסוקה בין המינים והשפעתם על הפנסיה הפרטית, ובשל ההבדלים בגילי הפרישה, נוצרים פערים לרעת הנשים בהכנסות מפנסיה.

  • מרוויחות פחות – בעבודה ובפנסיה: נתוני "מנורה מבטחים" לשנת 2017 מעידים על פער מגדרי בחיסכון לפנסיה, שנוטה לעלות עם הגיל. הפער נובע מהבדלים במאפייני התעסוקה – נשים מועסקות בשיעור נמוך יותר, בהיקף משרה קטן יותר ובשכר שעתי נמוך יותר.
    השינוי בהישגים במחנים בינלאומיים
  • מפסידות כסף בהארכת חופשת הלידה: אופן צבירת הזכאות לפנסיה בתקופות של לידה וטיפול בילדים משפיע גם הוא על הפער; אישה עם שני ילדים שתצא להפסקה בת חמש שנים מהקריירה לצורך טיפול בילדים (ולפי החוק לא תהיה זכאית להפרשות לפנסיה בחלק מהתקופה) תקבל כ-90% מההכנסה מפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה דומה – שיעור נמוך ביחס לממוצע ב-OECD.
  • לנשים משתלם לדחות את הפרישה: אישה שדוחה את גיל הפרישה (אחרי 62) יכולה לקבל עד 40% תוספת לקצבת הזקנה, לעומת גבר שיוכל לקבל עד 15% לכל היותר אם יפרוש אחרי גיל 67. לפיכך, אישה שדחתה את גיל הפרישה ל-70 תקבל קצבה גבוהה ב-22% מזו של גבר שיעשה זאת.
  • גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, וגיל הפרישה לנשים (62) הוא מהנמוכים. ישראל היא בין שלוש המדינות ה-OECD היחידות שאינן מתכננות לבטל את הפער.
  • לפי סימולציה של "מנורה מבטחים", דחיית גיל הפרישה של אישה נשואה לגיל 67 צפויה להקטין את הפער המגדרי מפנסיה תעסוקתית מ-45% ל-20% (ול-13% כשמביאים בחשבון את קצבת הזקנה). נראה כי העלאת גיל הפרישה תיטיב עם רוב הנשים העובדות, וניתן למצוא פתרונות עבור נשים שייפגעו מכך (מטעמי בריאות, השכלה או גילנות).

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749


 

 

 

מזל טוב לישראל! מצב המשק בשנתו ה-71

בטווח הקצר, נראה כי בשנים האחרונות הכלכלה בישראל חסונה, והדבר בא לידי ביטוי בכמה היבטים: שיעור התעסוקה גבוה מכפי שהיה זה שנים, האבטלה הגיעה לשפל היסטורי, המשכורות עלו, והגידול בתמ"ג דומה לקצב הגידול בעבר.

בשנת 2018 הגידול בתמ"ג בישראל היה גבוה יותר מבמדינות OECD אחרות – 3.3 אחוזים בישראל, בהשוואה ל-2.9 אחוזים בממוצע ב-OECD. אולם היות שהאוכלוסייה בישראל גם מתרבה מהר יותר מאשר ב-OECD, הרי התמ"ג לנפש בישראל (1.4 אחוזים) נותר נמוך מהממוצע ב-OECD, שעמד על 2.2 אחוזים.

כאשר בוחנים את פריון העבודה (כמה המדינה מייצרת בשעה אחת של עבודה) ישראל נמצאת מתחת לממוצע ב-OECD, וכן מתחת לארצות הברית ול-G7, ואינה מצליחה להדביק את הפער. למעשה, בישראל קצב הגידול בפריון הואט מאז שנות השבעים, ואפילו הצמיחה המהירה במגזר ההיי-טק משנות התשעים ואילך לא עצרה את ההאטה.
תמג לשעת עבודה

מגמה זו אומנם מדאיגה, אך אחת הסיבות להיעדר הצמיחה בפריון בעשור האחרון עשויה להיות גם הצטרפות של ישראלים רבי יותר לשוק העבודה. צמיחה בכלכלה יכולה להיות מיוחסת לכמה גורמים, ובהם מלאי ההון האנושי והפיזי, מספר שעות העבודה, והפריון הכולל.

במשך יותר מעשור הגידול במספר שעות העבודה, שמקורו בכניסה של אנשים רבים יותר לשוק העבודה, היה הסיבה העיקרית לגידול בתמ"ג לנפש. ואולם לעובדה שרוב מי שהצטרפו לשוק העבודה בתקופה זו היו עובדים בעלי מיומנויות נמוכות הייתה השפעה שלילית על הגידול בפריון.

למרות זאת, במהלך התקופה חל שיפור מסוים באיכות התעסוקה, הודות לעלייה ברמות הוותק וההשכלה של העובדים. בהתבוננות לעתיד, היות ששיעור התעסוקה – שהוא גבוה כבר כיום – ממשיך לעלות (וקרוב לשיא הגידול האפשרי), ושחלקם של הישראלים בגילי העבודה העיקריים מצטמצם, הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על עלייה בתפוקה של כוח העבודה עתיד לרדת, והמדינה תידרש לחפש אחר מקורות פוטנציאליים אחרים לצמיחה.

כאמור לעיל, את העלייה הניכרת שחלה בשנים האחרונות בשכר הריאלי אי אפשר לייחס לשיפור בפריון, ואפשר למצוא את מקורותיה בירידה יחסית במחירי הצריכה. העלייה בשכר הריאלי, ולצידה הגידול בצריכה, התרחשו לא רק בקרב בעלי הכנסות גבוהות, אלא גם בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר.

אומנם מחירי הצריכה ירדו בשנים האחרונות בכמה קטגוריות, אך למרות זאת רמות המחירים ויוקר המחיה בישראל נותרו גבוהות. הקטגוריה שבה חלה הירידה החדה ביותר במחירים מאז 2015 היא תקשורת, וירידות מחירים ניכרות חלו גם בתחומי המזון, התחבורה, הנופש והתרבות. בה בעת, מחירי הדיור עלו. סביר להניח כי ירידת המחירים נובעת, בחלקה לפחות, מצעדים שנקטה הממשלה בניסיון להפחית את יוקר המחיה.

נוסף על האתגרים הניצבים בפני ישראל – חיפוש אחר מקורות חדשים לצמיחה כלכלית ארוכת טווח והמשך הריסון של יוקר המחיה – המדינה תצטרך לטפל בקשיים של המערכת הפיסקלית, הנתונה בלחץ הולך וגובר.

ישראל הצליחה להפחית מאוד את החוב שלה בשני העשורים האחרונים – מ-90 אחוזים מהתמ"ג ל-60 אחוזים – באמצעות עמידה במגבלות ההוצאה ויישום תוכנית להפחתת הגירעון לרמה של 1.5 אחוזים מהתמ"ג עד 2024. עם זאת, נתונים עדכניים מורים כי במרוצת 12 החודשים האחרונים הגיע הגירעון השנתי ל-3.8 אחוזים מהתמ"ג. שיעור זה גבוה בהרבה מיעד הגירעון המרבי שנקבע ל-2018 – 2.9 אחוזים – ומסתמן כי תקרת הגירעון המרבי שנקבעה לשנת 2019 תיפרץ גם היא.

המצב מחריף עוד יותר עקב "הגירעון הסמוי" בתקציב, שנוצר עקב חריגות תכופות מחוקי ההוצאה והגירעון באמצעות חקיקה הקשורה לתוכניות לטווח ארוך שיש להן השלכות מימון ארוכות טווח. החריגות נעשות באמצעות "הוראת שעה", או הסטה של פעילויות ממשלתיות למסגרות חוץ-תקציביות שבאופן טכני אינן תלויות במגבלות ההוצאה התקציבית.

לאור המגמות הללו, בשנים הקרובות הגירעון של הממשלה עתיד לפרוץ בהרבה את הגבולות שנקבעו לו, אלא אם הממשלה תקצץ את הוצאותיה בצורה ניכרת, או תחליט על העלאת המיסים.

לסיכום, יש סימנים לכך כי מצבה של הכלכלה הישראלית כיום הוא טוב למדי, ושהיא תישאר איתנה גם בעתיד הקרוב. אולם יש להתמודד עם כמה אתגרים כדי שמגמות אלו יוסיפו להתקיים גם בטווח הארוך.

להקדים תרופה למכה: התמודדות עם אתגרים במערכת הבריאות בישראל

תושבי ישראל נהנים מאז 1995 מהכיסוי הביטוחי האוניברסלי שהעניק להם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ומצבם הבריאותי טוב יחסית: למשל, תוחלת החיים בלידה היא מהגבוהות בעולם (82.5 שנים), ותמותת התינוקות מהנמוכות בעולם (3.1 לאלף לידות). אולם, מצב הבריאות הנוכחי משקף את השקעות העבר במערכת הבריאות, וכיום יש סימנים לכך שמצבה הבריאותי הטוב יחסית של אוכלוסיית ישראל עתיד להידרדר עקב התגברות המתח בין הצרכים הרפואיים והמשאבים הקיימים – מתח שמקורו במדיניות הממשלתית, או יותר נכון, בהיעדרה.

צורכי הבריאות של האוכלוסייה בישראל גדלים. אומנם האוכלוסייה בה צעירה, אך היא מזדקנת במהירות. בד בבד שיעור הילודה בישראל עולה – אף שכבר כעת הוא הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות – ומחייב הגדלה של ההשקעה בנשים בהיריון ובתינוקות. נוסף על כך, המדינה מתמודדת עם סיכונים גוברים של מחלות מודרניות המשפיעות על כלל האוכלוסיות דוגמת השמנת יתר, מחלה שאפשר לקשר בחלקה לגידול בפערי ההכנסה ולעליית מחירי המזון.

האתגרים שהמערכת מתמודדת איתם משתקפים בהשקעה שאינה מדביקה את הצרכים המתרבים הללו. חמור מכך, שינויים שנעשים בהרכב ההשקעה אף מחמירים את המצב: בשנת 2017 חלקה של ההוצאה הלאומית השוטפת על בריאות עמד על 7.4 אחוזים מתוך התמ"ג (לעומת 6.9 אחוזים לפני עשרים שנה). נתון זה נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD שעומד על 8.9 אחוזים מהתמ"ג, וכן מהממוצע במדינות דוגמת ישראל, המעניקות ביטוח בריאות ממלכתי הכולל מודלים מערכתיים של קופות חולים – 11.0 אחוזים. הפער בין ישראל למדינות אלו גדל במהלך הזמן, אף שהן אינן מתמודדות עם גידול דומה בצרכים הרפואיים שישראל מתמודדת איתו.

ההוצאה על בריאות כאחוז מהתמ"גאשר להרכב ההוצאה, חלקה של ההוצאה הציבורית מכלל ההוצאה על בריאות הצטמצם, והוא נמוך בהשוואה למדינות מפותחות אחרות שיש בהן כיסוי אוניברסלי: בישראל הוא עומד על כ-63 אחוזים, לעומת 73.5 אחוזים במדינות ה-OECD ו-78 אחוזים במדינות שמערכות הבריאות בהן דומות לזו שבישראל. התוצאה היא שמשקי הבית מוציאים יותר ויותר מכיסם למימון שירותי הבריאות שהם צורכים: חלקה של ההוצאה על בריאות מההכנסה הפנויה של משקי הבית כמעט הכפיל את עצמו בין 1997 ל-2016. משמעותן של התפתחויות אלו היא שהנגישות של הטיפול הרפואי בישראל, המתבטאת בין היתר בזמני המתנה ארוכים, נעשית תלויה יותר ויותר ביכולת לשלם עבורו – בניגוד לרעיון העומד ביסודו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

גרוע מכך, תקנות הביטוחים הפרטיים והמשלימים (שהם ציבוריים למחצה) מאפשרות כיום לרופאים לעבוד בד בבד הן במערכת הציבורית הן במערכת הפרטית. מצב זה מוביל להתנהלות רווחת בקרב רופאים – הפניית חולים שפונים אליהם דרך המערכת הציבורית אל הקליניקה הפרטית שלהם. במערכת הפרטית הם יכולים לגבות מחירים גבוהים יותר עבור טיפולים שלפחות חלקם יכולים להינתן גם במערכת הציבורית, ובמחיר נמוך יותר. נוסף לבעיות האתיות שמצב זה מעורר, ולחשש שרופאים יעודדו ביקוש לשירותיהם הפרטיים ויציעו למטופלים הליכים רפואיים שאינם הכרחיים, התוצאה היא חוסר שוויון בנגישות של הטיפול הרפואי וחוסר יעילות של המערכת.

במקביל, עלויות הבריאות גדלו, בעיקר עקב העלייה בשכר הרופאים ובתעריפים שהם גובים. שכר הרופאים במגזר הציבורי עלה ב-42 אחוזים בין שנת 2011 לשנת 2017, ואילו השכר הממוצע עלה באותה תקופה ב-15 אחוזים בלבד. הסיבה לכך היא שמוסדות בריאות הפועלים במימון ציבורי נאלצים להעלות את שכר הרופאים כדי להתחרות בשכר שמציעים להם המוסדות הפרטיים. נוסף לכך, תשתיות הבריאות הציבוריות אינן מנוצלות במידה המיטבית בשל "הגירה" של רופאים עם החולים שלהם מן המוסדות הציבוריים למוסדות פרטיים, שם הם מעניקים שירותי בריאות הממומנים באמצעות הביטוחים המשלימים.
מגמות בשכר הרופאים בהשוואה לשכר הכלליקיומן של מערכת בריאות פרטית וציבורית בד בבד מתבטא בתמהיל מסורבל שבו מצד אחד אין הבחנה ברורה בין הציבורי לפרטי, ומצד אחר אין שום מבנים המסדירים את פעילותן. המדינה ניסתה להתמודד עם סוגיות אלו באמצעות פתרונות אד הוק דוגמת הגדרה של תקופת צינון בת שישה חודשים שבמהלכה רופא אינו יכול להפנות חולים מן המערכת הציבורית לטיפולו הפרטי, וגיבוש תוכנית מיוחדת לקיצור זמני ההמתנה במערכת הציבורית.

כדי להתמודד עם האתגרים שנוצרים עקב חוסר היעילות של המערכת אפשר לאמץ בישראל אחד משני מודלים (שעקרונותיהם כבר מיושמים במדינות שונות):

במודל הראשון, המכונה "מודל ההפרדה", שתי המערכות – הפרטית והציבורית – מתקיימות ברבדים שונים מבחינת מימון ותשתיות, ומתנהלות במוסדות נפרדים. המאפיין החשוב ביותר של מודל זה הוא שאין בו מעבר – לא של מטופלים ולא של רופאים – בין שתי המערכות. כל מטופל יצטרך לבחור אם לפנות למערכת הציבורית או הפרטית כדי לקבל טיפול רפואי מסוים, ולהשלים אותו במערכת שבחר. בדומה לכך, המקבלים את שכרם מכספי ציבור לא יציעו טיפול במימון פרטי.

המודל השני, "מודל השילוב", ממזג את שתי המערכות, הפרטית והציבורית. במודל זה כל תושב ייהנה מביטוח ציבורי בסיסי, ויוכל לבחור בשירותים נוספים תמורת תשלום מהכיס או באמצעות ביטוח פרטי. לכך יתווסף רובד ביטוחי ורפואי נוסף שיתבוסס כולו על מימון פרטי. אפשר להשוות את מודל השילוב לאפשרות לבחור בין טיסה במחלקת תיירים לטיסה במחלקת עסקים או במחלקה הראשונה, או לחלופין – במטוס נפרד, פרטי. המודל אינו מאפשר תשלום עבור קיצור זמני ההמתנה במערכת הציבורית, והרופאים יכולים לספק גם שירותים בסיסיים וגם שירותים נוספים, אך לא יכולים לעבוד במקביל במערכת הפרטית לגמרי.

למרות כל האמור לעיל, היות שסוגיות הקשורות במדיניות הבריאות מוטמעות עמוק באופן הפעולה של מערכת הבריאות עצמה, דרושה התמודדות מקיפה שתבחן מחדש וביסודיות את המבנה שלה, התמריצים הניתנים במסגרתה והאסדרה שלה.

הודעה לעיתונות: סיוע חומרי לאנשים החיים בעוני – סקירה היסטורית ומגמות נוכחיות

כמעט חמישית מהמשפחות בישראל חיות בעוני, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדות עם 266,000 פניות לסיוע לאנשים החיים בעוני, ושאלת אופן הסיוע למשפחות עניות מעסיקה את קובעי המדיניות זה שנים רבות.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' ג'וני גל, פרופ' מיכל קרומר-נבו, שביט מדהלה וגיא ינאי סוקר את השינויים בתפיסת העוני ואת דרכי ההתמודדות איתו. מהמחקר עולה כי לאורך השנים חלה ירידה חדה בנדיבותה ובנגישותה של קצבת הבטחת הכנסה, המהווה רשת ביטחון למשפחות החיות בעוני, ואילו התקציב הממשלתי המיועד לסיוע חירום למשפחות הללו נותר מצומצם.

המצוקה הכלכלית הגוברת של משפחות החיות בעוני והפניות הרבות לסיוע מצידן הביאו לתפנית בטיפול בהן במחלקות לשירותים חברתיים בשנים האחרונות. אחד הביטויים לכך הוא פיתוח תוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – "נושמים לרווחה". במחקר נבחנו דפוסי השימוש בסיוע החומרי בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות המשתתפות בתוכנית, ונמצא כי מאפיינים אישיים, ובעיקר מגזר, קשורים למידת הניצול של הסיוע הניתן בתוכנית ועל האופן שנראה שמשתמשים בו. החוקרים מצביעים על הצורך בגמישות ובהתאמה אישית באפשרויות הסיוע למשפחות החיות בעוני.

שינויים בהתמודדות עם עוני בראשית שנות האלפיים: צמצום הקצבאות והפרטה במערכת השירותים החברתיים

עיקר האחריות לסיוע כספי למשפחות החיות בעוני הועברה מהמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות למוסד לביטוח לאומי לפני כארבעה עשורים. כיום הסיוע מוענק בעיקר באמצעות קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וסכום קטן יותר, המיועד למימון סיוע חירום, מוענק במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

המחקר של מרכז טאוב מציין כי בעבר הוצמדה קצבת הבטחת ההכנסה לשכר הממוצע. המשבר הכלכלי והאבטלה הגואה בתחילת שנות האלפיים הביאו לשינוי המדיניות ביחס לעוני, ובין היתר הוא התבטא בצמצום חד של סכומי הקצבה ובהקשחת תנאי הזכאות. בעקבות השינויים חלה ירידה במספר הזכאים לקצבה: מ-8 ל-5 אחוזים בלבד מכלל המשפחות. הירידה ברמת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים הגדילה את הפער בין סכום הסיוע לקו העוני. במקביל לכך בשנים 2005–2000 עלתה תחולת העוני מ-17.5 אחוזים לשיא של 20.6 אחוזים מהמשפחות, ומאז ירדה ל-18.4 אחוזים.

לצד צמצום הקצבאות והזכאות נעשו ניסיונות לעודד את השתתפות האוכלוסייה החיה בעוני בשוק העבודה באמצעות תוכניות "מרווחה לעבודה", אולם התוכנית המובילה בתחום (הידועה כ"תוכנית ויסקונסין") הופסקה לאחר תקופת ניסיון מצומצמת.

גם בסיוע שניתן במחלקות לשירותים חברתיים, שיועד לעזרה במצבים כמו קושי לשלם שכר דירה או לרכוש צרכים בסיסיים, חלו שינויים בתקופה זו. ההתפתחות העיקרית הייתה התרחבות פעילותם של גורמים לא-ממשלתיים – כמו ארגוני חברה אזרחית וחברות עסקיות – בתחומי הרווחה והתעסוקה, ותהליך זה השפיע על האצת מיקור החוץ של שירותים חברתיים. דוגמה בולטת לכך היא תרומת "הקרן לידידות", שהכפילה את הסכום שהעביר משרד הרווחה לסיוע חומרי במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים. עם זאת, בשל קשיים ביורוקרטיים ובשל עמדותיהם של העובדים הסוציאליים במחלקות אלו, שסברו כי תפקידם העיקרי הוא טיפול נפשי ולא סיוע חומרי, התקציבים לא נוצלו במלואם.

השפעת המחאה החברתית: השקעה חברתית – אך ללא הגדלת התקציב

המחאה החברתית בשנת 2011 והמלצות ועדת טרכטנברג שקמה בעקבותיה הביאו לשינוי מהותי בשיח על נושאים חברתיים ועל עוני. בשנת 2013 אף הוקמה ועדה ציבורית למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). הוועדה הציבה יעד שאפתני לצמצום שיעור העוני בכמעט מחצית תוך עשור, והמליצה לשם כך על כמה צעדים.

מבין ההמלצות יישמה הממשלה בעיקר את אלו שנועדו לחזק את תחומי החינוך, הדיור והתעסוקה. צעדים אלו מאפיינים תפיסה של השקעה חברתית, המבקשת לחזק את ההון האנושי של משפחות החיות בעוני – בעיקר על ידי הרחבת המענים לטיפול בגיל הרך – וכך לאפשר להורים להשתלב בשוק העבודה ולשפר את הפוטנציאל של הילדים ואת יכולותיהם העתידיות להיחלץ מעוני. אולם לצד צעדים אלו לא חל שינוי גדול בהוצאה החברתית ובהוצאה המיועדת לאוכלוסייה החיה בעוני, ושיעור הזכאים להבטחת הכנסה המשיך לרדת מ-5 ל-3 אחוזים מכלל המשפחות בשנת 2017.

כפי שמציין המחקר של מרכז טאוב, שינוי הגישה הורגש גם במחלקות לשירותים חברתיים. בעקבות הקושי לספק מענה חומרי לפניות של אנשים החיים בעוני בתחילת המאה, בתקופה זו התפתחו אופני סיוע חדשים בשיתוף גורמים חוץ-ממשלתיים:

  • "קופות הידידות": "הקרן לידידות" העבירה כ-20 מיליון שקלים בשנה למחלקות לשירותים חברתיים, והשקיעה בהכשרת העובדים הסוציאליים לשימוש בו. בזכות קלות השימוש והנגישות, הסכום אכן נוצל באופן מרבי. בשנים האחרונות החליטה הקרן לצמצם בהדרגה את הסיוע עד לסגירת הקרנות והעברת האחריות למשרד העבודה והרווחה.
  • סל מענים גמיש – במשרד הרווחה פותחו תוכניות שביקשו לשפר את התפקוד המשפחתי לשם צמצום מצוקת העוני. התוכניות ראו במשפחה יחידת התערבות ושילבו יסודות של טיפול, אימון וייעוץ, ניהול תקציב ומיומנויות חיפוש עבודה. במסגרת זו הוקצה למשפחות סל מענים, שהוא סכום כסף הניתן לשימוש בדרכים שונות ומכוון לתמיכה בשיפור מצב התעסוקה (למשל מסגרות לילדים), אולם הסכום לא הוענק ישירות למשפחה אלא נוצל בהתאם לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים.

    שני סוגי הסיוע האלו הרחיבו את השיח המקצועי בתחום הרווחה ואת ההתמודדות עם נושא העוני כתופעה מערכתית של אי שוויון חברתי-כלכלי, והשפיעו על התפיסה הטיפולית של עובדים סוציאליים. בד בבד התפתחה בסביבות 2010 הפרדיגמה "עבודה סוציאלית מודעת-עוני", המבססת את השיח בנושא עוני על זכויותיהן של המשפחות. גישה זו הכשירה את הקרקע למימושה של התוכנית המקיפה "נושמים לרווחה במרכז עוצמה". הודות לתוספת של "קופות הידידות" ותקציב "נושמים לרווחה" גדל הסכום שהוקצה לסיוע חומרי מ-60 ל-100 מיליון שקלים בשנים 2017–2016.

נושמים לרווחה: רוב המשפחות חד-הוריות, רוב המשתתפים שקועים בחובות

"נושמים לרווחה" מופעלת מאז 2015 ונהפכה לתוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. היא פועלת ב-108 יישובים במעמד חברתי-כלכלי נמוך וברשויות הגדולות, ומאז היווסדה טופלו בה אלפי משפחות. גל, קרומר-נבו, מדהלה וינאי ניתחו את הנתונים שנאספו במסגרתה, ובכך מאפשרים לראשונה להבין את הצרכים החומריים של האוכלוסייה החיה בעוני.

התוכנית מורכבת משני רכיבים עיקריים: (א) מרכזי עוצמה – מרכזים קהילתיים שמתמקדים במיצוי זכויות סוציאלית והפעלת תוכניות תעסוקתיות וקהילתיות; (ב) תוכנית ליווי אינטנסיבית למשפחות הנמשכת שנתיים, וכוללת סל מענים גמיש והתערבות של עובדים סוציאליים. עלות התוכנית היא 100 מיליון שקלים בשנה. מדי שנה מוענקים לכל משפחה המשתתפת בתוכנית 8,000 שקלים (בסך הכל 15,000 שקלים במהלך שתי שנות ההשתתפות, בניכוי 1,000 שקלים המועברים לרשות המקומית לטיפול קבוצתי).עד סוף 2018 טופלו במסגרת התוכנית כ-5,700 משפחות, מתוכן כ-41 אחוזים מהמגזר הערבי והבדואי, ו-44 אחוזים מהצפון.

כ-40 אחוזים מהמשפחות המטופלות הן בנות ארבעה ילדים ומעלה וכ-64 אחוזים מהמשפחות היהודיות (לא כולל חרדים) הן חד-הוריות. ההורים במרבית המשפחות הם בעלי 12 שנות לימוד, 17 אחוזים בעלי השכלה גבוהה וכ-27 אחוזים בעלי השכלה נמוכה מתיכונית.

התפלגות משפחות בתוכנית לפי מגזר ומקום מגוריםרוב משתתפי התוכנית מועסקים, אולם הכנסתם נמוכה והקצבאות הן מקור מרכזי למחייתן. מעבר לקושי הכלכלי המשתקף בנתוני ההכנסות של המשפחות, חלקן הגדול אף מצוי בחובות. כ-70 אחוזים מהמשפחות בתוכנית דיווחו על קיום חוב, וסביר להניח שזהו אף דיווח חסר. נראה אפוא כי סל המענים משמש להם מקור חשוב לסיפוק צורכיהם החומריים הבסיסיים.

 

ערבים ובדואים דיווחו על שימוש בכספי הסיוע לרכישת ציוד בסיסי, חרדים – לעידוד תעסוקה

נראה שהסל משמש את המשפחות בכמה תחומים: צורכי הבית (חשמל, ריהוט ומוצרים לבית), תעסוקה (מימון הכשרות וייעוץ), תשלום חובות ועוד. תכנון השימוש בכסף נעשה בשיתוף המשפחה, והוא מספק מענה לחסכים חומריים ונפשיים כאחד.

באופן כללי בולט בדיווח נתח השימוש בסל לצורכי הבית: כ-42 אחוזים. בקרב משפחות ערביות, ואף ביתר שאת במשפחות חרדיות, שיעור ההוצאה המדווחת על תעסוקה גבוה באופן ניכר ביחס לקבוצות אחרות. בקרב משפחות ערביות, ובפרט בדואיות, בולטת ההוצאה המדווחת על צורכי הבית, ביגוד והנעלה, כלומר חלק גדול יותר מהסל מוקדש לצרכים בסיסיים, מה שמותיר להם סכום נמוך יותר לצרכים כמו בריאות ותשלום חובות. לעומת זאת, בקרב יהודים בולט יותר השימוש בסל לצורכי בריאות, וכן לתשלום חובות.

לדברי החוקרים, עצם קיומם של הבדלים אלו מצביע על הצורך בשמירה על הגמישות של סל המענים, כך שיוכל להוות מענה אמיתי לצרכים השונים של המשפחות המשתתפות בתוכנית.
התפלגות השימוש בכספי הסיוע

אף שסל המענים הגמיש הוא מרכיב מרכזי בתוכנית "נושמים לרווחה", מרבית המשפחות המשתתפות אינן מנצלות את מלוא סכום הסיוע. גובה השימוש בסל בשנה הראשונה לתוכנית הדו-שנתית עמד בממוצע על כ-4,200 שקלים בלבד, מעט יותר ממחצית הסכום המוקצה. עם זאת, נראה כי עם התקדמות התוכנית חלה עלייה במימוש סל המענים: המשתתפים שהצטרפו לתוכנית ב-2017 השתמשו בסכום גבוה יותר. חוקרי מרכז טאוב מציינים כי כ-42 משפחות בלבד (פחות מאחוז מהמשתתפים) עזבו את התוכנית בתוך 6 חודשים או פחות לאחר שניצלו חלק מסכום הסיוע, כלומר על פי רוב המוטיבציה להשתתף בתוכנית איננה הסיוע החומרי בלבד.

"המחקר מלמד על מגבלות מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל בנוגע להתמודדות עם עוני", אומר פרופ' ג'וני גל. "קצבת הבטחת ההכנסה ורשת הביטחון הסוציאלי לאנשים בגיל העבודה החיים בעוני רחוקה מלספק מענה הולם. לצד זאת ניכר שינוי בתפיסה ומעבר לעבודה סוציאלית מודעת-עוני".

החוקרים מצביעים על הצורך לבחון את התמודדות מערכת הרווחה עם צורכי המשפחות החיות בעוני על בסיס נתוני השימוש בסיוע העולים מהמחקר, בפרט בקרב קבוצות אוכלוסייה שנראה שינוטות לממש את הסיוע פחות מאחרות. עוד הם מציינים כי בעוד הקצבאות מכוונות לסיפוק צורכי חיים רגילים, יש צורך בתוספת מענה למצבי חירום או לצרכים מיוחדים. על בסיס הנתונים מהמחקר הם מדגישים גם את החשיבות של קלות השימוש בסלי הסיוע ואת היכולת להשתמש בהם בגמישות על פי צורכי המשפחות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

סיוע חומרי לאנשים החיים בעוני: סקירה היסטורית ומגמות נוכחיות

כמעט חמישית מהמשפחות בישראל חיות בעוני, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים בתפיסת העוני בישראל ובדרכי ההתמודדות איתו. השנים שמאז תחילת המאה מתאפיינות בירידה חדה בנדיבותה ובנגישותה של קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, המהווה רשת ביטחון למשפחות החיות בעוני, ואילו התקציב הממשלתי המיועד לסיוע חירום למשפחות החיות בעוני נותר יציב למדי.

לצד קצבאות הביטוח הלאומי, בעשור האחרון נעשו ניסיונות להציע למשפחות החיות בעוני תוכניות טיפול מקיפות, הכוללות סיוע חומרי מהמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. אחד הביטויים לכך הוא פיתוח תוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – "נושמים לרווחה".

מגמות במדיניות ביחס לעוני ובהענקת סיוע חומרי

כיום הסיוע למשפחות החיות בעוני מוענק בעיקר באמצעות קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וסכום קטן יותר, המיועד למימון סיוע חירום, מוענק במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

מאז תחילת המאה השתנתה הגישה הרווחת לטיפול בעוני בישראל ממודל של "מרווחה לתעסוקה" לגישה המבוססת על השקעה חברתית ועל עבודה סוציאלית מודעת-עוני.

  • חוסר היציבות הכלכלית בתחילת שנות האלפיים התבטא בצמצום חד של סכומי הקצבה ובהקשחת תנאי הזכאות לקבלתה. עקב כך שיעור הזכאים לקצבה ירד מ-8 ל-3 אחוזים בלבד מכלל המשפחות עד שנת 2017.
  • כמו כן, בתחילת שנות האלפיים הואצה מגמת מיקור החוץ של שירותים חברתיים לארגוני חברה אזרחית ולחברות עסקיות.
  • בשנת 2004 הושקה התוכנית "מרווחה לעבודה", במטרה לעודד את השתתפות האוכלוסייה החיה בעוני בשוק העבודה, אולם היא הופסקה לאחר תקופת ניסיון מצומצמת.
  • בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 גבר העיסוק הציבורי ברווחה חברתית. אחד הביטויים לכך היה ייסוד הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). המלצות הוועדה נגעו בתחומי החינוך, הדיור והתעסוקה, ונועדו לחזק את ההון האנושי של משפחות החיות בעוני.
  • בסביבות 2010 התפתחה הפרדיגמה "עבודה סוציאלית מודעת-עוני", המבססת את השיח בנושא עוני על זכויותיהן של המשפחות. גישה זו הכשירה את הקרקע למימושה של התוכנית המקיפה "נושמים לרווחה".

תוכנית "נושמים לרווחה"

"נושמים לרווחה" מופעלת מאז 2015. התוכנית בנויה משני רכיבים עיקריים: (א) מרכזי עוצמה – מרכזים קהילתיים שמתמקדים במיצוי זכויות סוציאלית והפעלת תוכניות תעסוקתיות וקהילתיות; (ב) תוכנית ליווי אינטנסיבית למשפחות הנמשכת שנתיים, וכוללת סל מענים גמיש והתערבות של עובדים סוציאליים.

עלות התוכנית היא 100 מיליון שקלים בשנה. מדי שנה מוענקים לכל משפחה המשתתפת בתוכנית 8,000 שקלים לצרכים שונים, בהתאם לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים ובשיתוף המשפחה.

  • עד סוף 2018 טופלו במסגרת התוכנית כ-5,700 משפחות, מתוכן כ-41 אחוזים מהמגזר הערבי והבדואי, ו-44 אחוזים מהצפון.
  • כ-40 אחוזים מהמשפחות המטופלות הן בנות ארבעה ילדים ומעלה וכ-64 אחוזים מהמשפחות היהודיות (לא כולל חרדים) הן חד-הוריות.
  • ההורים במרבית המשפחות הם בעלי 12 שנות לימוד, 17 אחוזים בעלי השכלה גבוהה וכ-27 אחוזים בעלי השכלה נמוכה מתיכונית.
  • רוב משתתפי התוכנית מועסקים, אולם הכנסתם נמוכה והקצבאות הן מקור מרכזי למחייתם.
  • כ-70 אחוזים מהמשפחות בתוכנית דיווחו על קיום חוב, וסביר להניח שזהו אף דיווח חסר.

נראה שהסל משמש את המשפחות בכמה תחומים: צורכי הבית, תעסוקה, תשלום חובות ועוד. אולם לא כל המשפחות משתמשות במלוא הסכום המוקצה להן במסגרת הסל, ונראה כי יש הבדלים גדולים ביניהן בשימושים בכספי הסיוע.

  • גובה השימוש בסל בשנה הראשונה לתוכנית הדו-שנתית עמד בממוצע על כ-4,200 שקלים בלבד, מעט יותר ממחצית הסכום המוקצה. המשתתפים שהצטרפו לתוכנית ב-2017 השתמשו בסכום גבוה יותר.
  • כ-42 אחוזים מסכום הסל משמשים את המשפחות למימון צורכי הבית (חשמל, ריהוט ומוצרים לבית), כ-28 אחוזים עבור עידוד תעסוקה (מימון הכשרות וייעוץ), וכ-10 אחוזים עבור תשלום חובות.
  • בקרב משפחות ערביות ניכר שימוש רב בכספי הסל לצריכת מוצרי חשמל ואבזור הבית. סעיף שימוש זה בולט במיוחד בקרב משפחות בדואיות, המוציאות כ-50 אחוזים מסל המענים על צורכי הבית.
    התפלגות השימוש בכספי הסיוע לפי תחומים וקבוצות אוכלוסייה

עצם קיומם של הבדלים אלו בין המשפחות באופני מימוש הסיוע מצביע על הצורך בשמירה על הגמישות של סל המענים, כך שיוכל להיות מענה אמיתי לצרכים השונים של המשפחות המשתתפות בתוכנית.

 

 

נשות העתיד: מגמות בחינוך הטכנולוגי בקרב תלמידות תיכון

משרד החינוך, בהנהגתם של ארבעת שרי החינוך האחרונים, השקיע מאמצים רבים בהגדלת מספרם ושיעורם של תלמידי ותלמידות תיכון בחינוך המקצועי-הטכנולוגי (על פני המסלול העיוני). אולם כיצד התבטאו תוצאותיהם של מאמצים אלו בקרב נערים ובקרב נערות? לרגל יום האישה הבין-לאומי שחל החודש, בחנו לעומק את ההבדלים המגדריים בתחום החינוך הטכנולוגי במגזרי החינוך השונים.

באופן כללי, החינוך הטכנולוגי אכן התרחב בעשור האחרון; בשנת 2017 למדו 40 אחוזים מתלמידי י"ב בחינוך הטכנולוגי, לעומת 33 אחוזים בשנת 2006, ומספר התיכונים המציעים מסלולים טכנולוגיים עלה גם הוא בעקביות במהלך תקופה זו.

מחקר עדכני של מרכז טאוב הציע שיטת חלוקה חדשה של המגמות הטכנולוגיות לשלושה מסלולים – גבוה, בינוני ונמוך – בהתבסס על הזכאות לבגרות, על ציוני הבגרות ועל שיעור הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית בכל מגמה. סיווג זה מראה כי חלקם של התלמידים והתלמידות במסלול הטכנולוגי הגבוה (שהישגיהם הלימודיים בו גבוהים) עלה ב-40 אחוזים בעשור האחרון.

ככלל, חלקם של הבנים במסלולים הטכנולוגיים גדול יותר מחלקן של הבנות בכל מגזרי החינוך, למעט בחינוך החרדי. עם זאת, כשמחלקים את החינוך הטכנולוגי למסלול הגבוה, הבינוני והנמוך, מתגלה שבאוכלוסייה הערבית חלה עלייה ניכרת במספר הבנות שבחרו במסלול הטכנולוגי הגבוה. למעשה, בחינוך הערבי התלמידות הן רוב בקרב תלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה – בניגוד לחינוך העברי, שבו שיעור הבנות במסלול זה עודו נמוך בהרבה משיעור הבנים.

Heb graph

השינוי המשמעותי ביותר התחולל באוכלוסייה הדרוזית והבדואית. במגזר הבדואי הפער בין שיעור הבנות הלומדות במסלול הטכנולוגי הגבוה לשיעור הבנים הוא הגבוה ביותר מכל המגזרים: 21 לעומת 12 אחוזים, בהתאמה. העלייה הגדולה בחלקן של הבנות בכל זרמי חינוך הערבי במסלול הגבוה מלווה בהתרחבות גדולה של שיעורי הזכאות לבגרות בקבוצה זו ובעלייה במספר הנשים הערביות הרוכשות השכלה אקדמית.

בניגוד למגמות במגזר הערבי, בקרב יהודים בנות הן עדיין מיעוט במגמות המדעיות בכלל ובחינוך הטכנולוגי הגבוה בפרט. שיעור הבנות במגמות הטכנולוגיות הגבוהות נמוך במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, אף שהבנים הלומדים בחינוך זה לומדים במסלול הגבוה בשיעור גבוה. בקרב בנים בחינוך הממלכתי-דתי 1 מכל 4 תלמידים לומד במסלול הטכנולוגי הגבוה, ואילו בקרב בנות הנתון עומד על פחות מ-1 מתוך 10. נראה כי ההפרדה בין המינים הנהוגה בחינוך הממלכתי-דתי מצמצמת את אפשרויות הלימוד בעבור בנות דתיות. ואכן, רק ב-18 אחוזים מכלל בתי הספר הדתיים לבנות יש מגמות טכנולוגיות, לעומת 48 אחוזים בבתי ספר אחרים (למעט החינוך החרדי). היעדר המגמות הטכנולוגיות עשוי למנוע מבנות דתיות המעוניינות בכך ללמוד מקצועות טכנולוגיים ברמה גבוהה. פתרון אפשרי למצב זה הוא לפתוח מגמות משולבות לכמה בתי ספר דתיים.

בחינוך החרדי חלקן של הבנות במסלול הטכנולוגי הבינוני עלה מ-9 אחוזים ב-2006 ל-46 אחוזים ב-2017, ורבות מהן לומדות במגמת הנהלת חשבונות ומשאבי אנוש. עלייה זו עשויה להעיד על פנייה של חרדיות למסלולי קריירה חדשים, נוסף למסלול החינוך הקלאסי (שבעבר רבות מהן עסקו בו).

השוני הרב בין המגזרים השונים מצריך גישות שונות ומותאמות לבנות המעוניינות ללמוד מקצועות טכנולוגיים ברמה גבוהה. במגזר הערבי, שבו יש שיעור גדול של בנות במסלול הגבוה כבר כיום, חשוב לטפל במעבר בין בית הספר לאקדמיה, שם רבות מהנשים הערביות אינן ממשיכות בתחומים המדעיים שלמדו ובמקום זאת פונות ללימודי חינוך באחוזים גבוהים. במגזר החרדי יש סימנים מעודדים של עליית שיעור הנשים במסלול הבינוני, הפותח בפניהן אפשרויות תעסוקה נוספות, אולם יש עדיין מקום רב לעידוד ההרשמה של נשים למסלול הטכנולוגי הגבוה, שבקושי השתנתה בעשור האחרון. בחינוך הממלכתי-דתי הכרחי להבטיח שהמסלול הטכנולוגי הגבוה פתוח בפני נערות בתיכון, כדי שלנערות דתיות תהיה הזדמנות ללמוד בו.

מובן שיש חשיבות לכך שכל תלמיד ותלמידה יבחרו מקצוע מורחב לפי רצונותיהם וכישוריהם. לצד זאת, יש לתת את הדעת על כך שמיומנויות שנלמדות במסלול הטכנולוגי הגבוה מתואמות עם הזדמנויות תעסוקה במקצועות בביקוש גבוה ועם פוטנציאל השתכרות גבוה יותר בשוק העבודה. עידוד נערות המעוניינות בכך ללמוד את המקצועות הללו עשוי לסייע לצמצם את הפערים המגדריים המופיעים מאוחר יותר בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה.

למה יש בישראל כל כך הרבה ילדים?

שיעור הפריון בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה – הנתון הגבוה ביותר ב-OECD, העולה כמעט בילד אחד על השיעור במדינות הבאות בדירוג (טורקיה ומקסיקו). במבט היסטורי, שיעור פריון דומה נרשם בארצות הברית בתקופת הבייבי-בום באמצע שנות השישים; באיטליה – ב-1931; בגרמניה – ב-1914; בבריטניה – ב-1908; ובצרפת לפני כ-120 שנה, ב-1889.

Heb graphשיעור הפריון בישראל גבוה לא רק בהשוואה למדינות מפותחות, אלא גם ביחס למדינות מתפתחות. למעשה, למרות ההבדלים הגדולים בין ישראל וביניהן בתחומים אחרים – ובהם מדד התמ"ג לנפש – מבחינת הפריון, המדינות הדומות ביותר לישראל הן שכנותיה הגאוגרפיות: מצרים וסוריה.

נהוג להזכיר שני גורמים המעודדים את הפריון הגבוה בישראל: ההיבט התרבותי, הנעוץ בחוויות ההיסטוריות של העם היהודי, והיבט המדיניות, המקל על נשים לשלב בין עבודה לחיי משפחה (כמו ימי מחלת ילד, שעת הנקה ומשרת אם). אולם הקישור בין הגורמים הללו לפריון הגבוה מאבד מתוקפו כאשר משווים את שיעורי הפריון של יהודים בישראל לשיעור בקרב יהודים במדינות אחרות בעולם. אף על פי שהם חולקים את אותה ההיסטוריה, הפריון בקרב יהודים בכל מדינה אחרת בעולם נמוך יותר במידה ניכרת – לרבות בקרב יהודים החיים במדינות אירופה, שמדיניות הרווחה בהן נדיבה יותר מזו שבישראל.

עוד טענה רווחת היא שהפריון הגבוה בישראל נובע משיעורי פריון גבוהים במגזרי אוכלוסייה מסוימים, למשל בקרב נשים חרדיות. ואכן, בקרב אוכלוסייה זו שיעור הפריון הכולל גבוה וניצב על כ-7 ילדים לאישה. עם זאת, העלייה שחלה בפריון בישראל בשני העשורים האחרונים נבעה במידה רבה דווקא מהעלייה בפריון באוכלוסייה החילונית והמסורתית. שיעור הפריון הכולל באוכלוסיות אלו עולה על 2.2 ילדים לאישה, נתון שגם הוא גבוה יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD. בקרב האוכלוסייה הערבית, מגמות הפריון תואמות את אלו שניכרות בעולם המפותח: צמצום ניכר מאז שנות השישים, הנלווה לעלייה ברמת ההשכלה ובשיעורי השתתפות בשוק העבודה בקרב נשים. אם כן, הפריון בישראל עלה בשני העשורים האחרונים אף על פי שהפריון בקרב חרדים נותר יציב ובקרב ערבים הצטמצם מאוד.

נוסף לגובהו, הפריון בישראל יוצא דופן ביחס לעולם בכך שהנורמות לעידוד הילודה ניכרות בקרב כל רמות ההשכלה והדתיוּת במדינה, וגם בכך שהעלייה בפריון התחוללה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה וברמות ההשכלה של נשים, לפחות בקרב האוכלוסייה היהודית. בהשוואה בין-לאומית אלו דפוסים מאוד בלתי שכיחים. למשל, נשים ישראליות יולדות ילדים רבים יותר אף שגיל הילודה שלהן מאוחר יותר, ושעות העבודה שלהן רבות יותר, מנשים במדינות אחרות. שיעורי התעסוקה של נשים יהודיות לא-חרדיות גבוהים יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD, למעט איסלנד. ברחבי העולם הן העלייה בגיל הלידה הראשונה הן עלייה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה קשורים לירידה בפריון, אולם כאמור בישראל זה לא המצב.

נוסף על כך, כמעט בכל מדינה מפותחת נשים משכילות יותר יולדות פחות ילדים מנשים בעלות השכלה נמוכה יותר, אולם בישראל מספר הילדים הממוצע בקרב נשים בנות 40 בעלות תואר אקדמי זהה למספר הילדים של בנות גילן שיש להן השכלה תיכונית.

במידה רבה הסיבות לפריון הגבוה בישראל נותרו בגדר תעלומה. על כל פנים, נתונים אלו ימשיכו להשפיע על החברה הישראלית. התוצאה הישירה של דפוסי הפריון במדינה היא ששיעור גבוה של ילדים נולדים למשפחות מבוגרות יותר ומשכילות יותר ביחס למדינות מפותחות אחרות, ויש לכך השלכות על המדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. הורים מבוגרים יותר נוטים להיות מבוססים ויציבים יותר מבחינה כלכלית, ועובדה זו צפויה להשפיע על נתוני ילדיהם במגוון תחומים – ולרמת ההשכלה של ההורים יש השפעה עקיפה על ההישגים של ילדים אחרים החיים באותו אזור מגורים, כך שאפשר לצפות שלריבוי ההורים המשכילים תהיה השפעה כוללת חיובית. כאשר קובעי מדיניות מתכננים את העתיד, עליהם להביא בחשבון אפוא את דפוסי הפריון יוצאי הדופן במדינה.

החוב של משקי בית בישראל

שיעור החוב של משקי הבית בישראל (כאחוז מתוך התמ"ג) נמוך בהשוואה למדינות מפותחות רבות בעולם, אולם בעשור האחרון הוא נמצא במגמת עלייה, בין היתר בשל סביבת הריבית הנמוכה, עליית מחירי הדירות, הגידול בצריכה הפרטית ומהגידול בהיצע האשראי בעקבות כניסתם של גופים פיננסיים חדשים לענף.

המחקר בודק את רמת החוב של משקי בית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה, קבוצות גיל ומגזרים.

שוק האשראי

 

בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים רגולטוריים לקידום התחרות בענף הבנקאות בכלל, ובשוק האשראי הצרכני בפרט.

  • אספקת האשראי למשקי הבית גדלה בעקבות כניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לתחום האשראי, הסרת חסמים טכנולוגיים והטמעת טכנולוגיות חדישות.
  • יש ארבעה מקורות אשראי עיקריים בעבור משקי הבית: בנקים, גופים מוסדיים, חברות כרטיסי האשראי ואשראי ממשלתי.
  • בין 2013 ל-2017 חל גידול של 148 אחוזים בסך האשראי שמעניקות חברות כרטיסי האשראי לאנשים פרטיים, ושל 140 אחוזים בסך ההלוואות שהעניקו הגופים המוסדיים. בד בבד הואט שיעור הגידול של סך האשראי שהעניקו הבנקים למשקי הבית: 3.9 אחוזים ב-2017 לעומת עלייה של 7.4 אחוזים בכל אחת מחמש השנים שלפני כן.

החוב של משקי הבית בעשור האחרון

היחס בין חוב משקי הבית לתוצר בישראל עומד על 42 אחוזים, ואילו במדינות רבות אחרות הוא עולה על 100 אחוזים (נכון ל-2017), אולם היחס בישראל מצוי במגמת עלייה. התרחבות החוב של משקי הבית בישראל בעשור האחרון נובעת מכמה גורמים: עליית מחירי הדירות, סביבת הריבית הנמוכה, והעלייה בהיצע האשראי ובצריכה הפרטית.

  • נכון לסוף 2017 עמדה יתרת החוב של משקי הבית על כ-530 מיליארד שקלים – גידול של כ-5 אחוזים משנת 2016.
  • בשנים 2017–2008 גדל החוב של משקי הבית ב-84 אחוזים. סך החוב לדיור גדל ב-70 אחוזים, בהשוואה לגידול של 114 אחוזים בסך החוב שלא לדיור.

רמת מינוף משקי הבית לפי עשירוני הכנסה

ניתוח רמות החוב של משקי הבית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה (לפי סקר ארוך טווח של משקי הבית משנת 2016) מעלה חשש לגבי יציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון.

שיעור החייבים בעשירון התחתון נמוך יחסית ועומד על  18 אחוזים בלבד, לעומת 56 אחוזים בעשירון העליון. אולם היחס הממוצע בין גובה החוב של משקי בית בעשירון זה להכנסה השנתית שלהם מתקרב ל-8, כלומר: סך חובם שווה בממוצע להכנסתם הכוללת במשך 8 שנים.
היחס בין גובה החוב להכנסה השנתית לפי עשירון הכנסהחלוקה לפי גיל

  • מחצית מאוכלוסיית העשירון התחתון היא מעל גיל 54, ורק 9 אחוזים מתחת לגיל 25. לעומת זאת, בעשירון העליון 69 אחוזים מהפרטים הם בגילי העבודה העיקריים (54–25).
  • שיעור החייבים בגילי העבודה העיקריים בעשירון העליון עומד על 75 אחוזים, ושיעור החייבים מעל גיל 54 – על 22 אחוזים, לעומת 59 אחוזים ו-35 אחוזים, בהתאמה, בעשירון התחתון.

חלוקה לפי מגזר

  • 23 אחוזים מהערבים בעשירון התחתון חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסה השנתית בקרבם קרוב ל-2.
  • בקרב יהודים לא-חרדים בעשירון התחתון שיעור החייבים עומד על 15 אחוזים בלבד, אולם יחס החוב-הכנסה שלהם גבוה יותר ועומד על כ-3.
  • 30 אחוזים בקרב חרדים חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסתם השנתית עומד על 13.5.

חלוקה לפי ייעוד ההלוואה

  • 64 אחוזים מהחייבים בקרב יהודים לא-חרדים ו-43 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון נטלו הלוואה צרכנית, לעומת 89 אחוזים מהערבים החייבים בעשירון זה.
  • לעומת זאת, 52 אחוזים מהיהודים הלא-חרדים ו72 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון נטלו הלוואה לדיור, לעומת 15 אחוזים בלבד מהחייבים הערבים בעשירון זה. ייתכן שהסיבה לכך היא הקשיים העומדים בפני ערבים המבקשים לקבל הלוואת משכנתה כנגד הנכס שהם מבקשים לרכוש.

חלוקה לפי מקור ההלוואה

  • שיעור המשתמשים במקורות חוץ-בנקאיים לשם קבלת הלוואות שלא לדיור בחמישון התחתון עומד על 22.5 אחוזים, לעומת 12 אחוזים בחמישון העליון.
  • לעומת זאת, שיעורי הפנייה לבנקים לשם הלוואות לא לדיור גבוהים יותר ברמות ההכנסה הגבוהות: 88 אחוזים בחמישון התחתון לעומת 92 אחוזים בחמישון העליון.

תוצאות המחקר מעלות חשש כי התרחבות שוק האשראי והעלייה בחוב של משקי הבית תפגע במיוחד ביציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון, וכי הפגיעוּת הפיננסית של אוכלוסייה זו עלולה להביא לקריסתה הכלכלית במקרה של האטה כלכלית במשק.

הודעה לעיתונות: החוב של משקי בית בישראל

המחקר המלא בקישור 

שיעור החוב של משקי הבית בישראל (כאחוז מתוך התמ"ג) נמוך בהשוואה למדינות מפותחות רבות בעולם, אולם בעשור האחרון הוא נמצא במגמת עלייה. מה הסיכון האפשרי במגמה זו ומי הם משקי הבית הפגיעים במיוחד?

טענה הנשמעת לא אחת בשיח החברתי-כלכלי היא שהרבה משקי בית בישראל לא גומרים את החודש. מחקר חדש של ד"ר לביב שאמי ממרכז טאוב בדק את אחד ההיבטים הקשורים ליכולתם הכלכלית של משקי הבית – רמת החוב – בחלוקה לפי עשירוני הכנסה, קבוצות גיל ומגזרים. תוצאות המחקר מעלות חשש כי התרחבות החוב של משקי הבית תפגע במיוחד ביציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון, וכי הפגיעוּת הפיננסית של אוכלוסייה זו עלולה להביא לקריסתה הכלכלית במקרה של האטה כלכלית במשק.

התחרות בענף האשראי גברה, והישראלים לוקחים יותר אשראי

בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים רגולטוריים לקידום התחרות בענף הבנקאות בכלל, ובשוק האשראי הצרכני בפרט. בשנת 2017 אושר בכנסת החוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות, המושתת על המלצות ועדת שטרום. התמורות שהתרחשו בענף – כמו כניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לתחום האשראי, הסרת חסמים טכנולוגיים והטמעת טכנולוגיות חדישות (כמו בנקאות דיגיטלית) – הגדילו את היצע האשראי ומוצריו בעבור משקי הבית.

כיום יש ארבעה מקורות אשראי עיקריים בעבור משקי הבית: בנקים, גופים מוסדיים (חברות ביטוח, קרנות פנסיה וקופות גמל), חברות כרטיסי האשראי ואשראי ממשלתי. החלוקה בין הגורמים השתנתה מאוד בשנים האחרונות: בין 2013 ל-2017 חל גידול של 148 אחוזים בסך האשראי שמעניקות חברות כרטיסי האשראי לאנשים פרטיים, ושל 140 אחוזים בסך ההלוואות שהעניקו הגופים המוסדיים. בד בבד הואט שיעור הגידול של סך האשראי שהעניקו הבנקים למשקי הבית, בפרט בשנת 2017 (עלייה של 3.9 אחוזים לעומת 7.4 אחוזים בכל אחת מחמש השנים שלפני כן).

החוב בישראל נמוך ביחס לעולם, אך נמצא במגמת עלייה

לפי המחקר של מרכז טאוב, היחס בין חוב משקי הבית לתוצר בישראל עומד על 42 אחוזים, בעוד במדינות רבות אחרות הוא עולה על 100 אחוזים (נכון ל-2017). אולם למרות מצבה היחסי הטוב של ישראל, יחס זה מצוי במגמת עלייה. נכון לסוף 2017 עמדה יתרת החוב של משקי הבית על כ-530 מיליארד שקלים – גידול של כ-5 אחוזים משנת 2016. בשנים 2017–2008 גדל החוב של משקי הבית ב-84 אחוזים. סך החוב לדיור, המגובה בדרך כלל בערך הנכס שבגינו נלקחה ההלוואה, גדל ב-70 אחוזים, בהשוואה לגידול של 114 אחוזים בסך החוב שלא לדיור.

התרחבות האשראי (החוב) של משקי הבית בישראל בעשור האחרון נובעת מכמה גורמים: מעליית מחירי הדירות, המאלצת את משקי הבית לקחת משכנתה גבוהה יותר; מסביבת הריבית הנמוכה, המעודדת לקיחת הלוואות; ומהעלייה בהיצע האשראי ובצריכה הפרטית. לדברי ד"ר שאמי, "בהתרחבות זו טמונים סיכונים העשויים לנבוע ממינוף יתר של משקי בית, כלומר שקיעה בחובות עמוקים ביחס להכנסתם. הדבר עלול לסכן את יציבותם הפיננסית במקרה של עליית שער הריבית במשק או של ירידת מחירי הנדל"ן".

כרבע ממשקי הבית בעשירון התחתון נמצאים בחובות

ניתוח רמות החוב של משקי הבית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה (לפי סקר ארוך טווח של משקי הבית משנת 2016) מעלה כי אמנם שיעור החייבים בעשירון התחתון נמוך יחסית ועומד על  18 אחוזים בלבד (לעומת 56 אחוזים בעשירון העליון), אולם היחס הממוצע בין גובה החוב של משקי בית בעשירון זה להכנסה השנתית שלהם מתקרב ל-8. במילים אחרות, סך החוב של משקי הבית החייבים השייכים לעשירון התחתון שווה בממוצע להכנסתם הכוללת במשך 8 שנים.

לפי המחקר של מרכז טאוב, פירוש הדבר הוא שרמת החוב של משקי בית רבים בשכבה הכלכלית הנמוכה ביותר עולה במידה בלתי סבירה על הכנסתם השנתית, וספק אם יוכלו לעמוד בהחזר החוב. נוסף על כך, השיעור הגבוה ביותר של משקי בית שדיווחו שהם בחובות (שהכנסותיהם אינן מספיקות לכסות את הוצאותיהם ואין ברשותם חיסכון) נמצא בעשירון התחתון – כרבע ממשקי הבית בעשירון זה, לעומת 3 אחוזים בלבד בקרב משקי בית בעשירון העליון.
היחס בין גובה החוב להכנסה השנתית לפי עשירון הכנסהיתרה מזאת, פילוח האוכלוסייה בכל עשירון לפי גיל מדגיש את מצוקתם של החייבים השייכים לעשירון התחתון. בעשירון זה 59 אחוזים מאוכלוסיית החייבים הם בגילי העבודה העיקריים (54–25) ו-35 אחוזים הם מעל גיל 54, בעוד בקרב חייבים בעשירון העליון: 75 אחוזים הם בגילי העבודה העיקריים לעומת 22 אחוזים בגילי 54 ומעלה. פירוש הנתונים הוא שמשקי הבית בעשירון העליון נוטלים הלוואות בעיקר בגילים צעירים ומפחיתים את החוב עם השנים, מה שמאפשר להם לשמור על רמת תצרוכת אחידה יותר לאורך חייהם ולצלוח קשיים כלכליים תוך מזעור נזקים בהשוואה למשקי בית בעשירון התחתון.

הפערים בחוב ניכרים גם בין מגזרי אוכלוסייה שונים. כרבע מהערבים בעשירון התחתון חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסה השנתית שלהם קרוב ל-2. בקרב יהודים לא-חרדים בעשירון זה שיעור החייבים נמוך יותר (15 אחוזים) אולם יחס החוב-הכנסה החציוני גבוה בהרבה (קרוב ל-3), ואילו בקרב חרדים בעשירון התחתון הן שיעור החייבים והן היחס בין החוב להכנסה השנתית גבוהים יותר (30 אחוזי חייבים ויחס חציוני של 13.5).

ד"ר שאמי ממרכז טאוב מסביר כי ההבדלים בנתוני החייבים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בכלל, ולחרדית בפרט, נובעים בעיקר מייעוד ההלוואה: 64 אחוזים מהחייבים בקרב יהודים לא-חרדים ו- 43 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון לקחו הלוואה צרכנית, לעומת 89 אחוזים מהערבים החייבים בעשירון זה – ולעומת זאת 52 אחוזים מהיהודים הלא-חרדים, ו-72 אחוזים מהחרדים לקחו הלוואה לדיור, לעומת 15 אחוזים בלבד מהחייבים הערבים בעשירון זה. כפי שמציין ד"ר שאמי, ייתכן שהשיעור הגבוה של נוטלי האשראי הצרכני במגזר הערבי נובע מהקושי שלהם למשכן נכס שבבעלותם תמורת הלוואה לדיור, כך שהאשראי הנרשם כצרכני למעשה משמש אותם לדיור.
חייבים בעשירון התחתון לפי קבוצות אוכלוסייה

ההבדלים בין רמות ההכנסה השונות ניכרים גם בגורם המַלְווה. לשם קבלת הלוואות שלא לדיור שני העשירונים התחתונים משתמשים במקורות חוץ-בנקאיים בשיעור כמעט כפול משני העשירונים העליונים (כ-22 אחוזים לעומת כ-12 אחוזים, בהתאמה). לעומת זאת, שיעורי הפנייה לבנקים לשם הלוואות שלא לדיור גבוהים יותר ברמות ההכנסה הגבוהות: 88 אחוזים בחמישון התחתון לעומת 92 אחוזים בחמישון העליון.

"הנתונים מחזקים את הטענה שכניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לשוק האשראי הצרכני מגדילה את חשיפתם של משקי הבית בעשירונים התחתונים לאשראי צרכני", מסביר ד"ר שאמי. "כך גדל הסיכון בענף זה הן בעבור משקי הבית, שעלולים להיקלע לחובות, הן עבור הגורמים המלווים, שיקבלו חלק קטן יותר מהחזרי החוב".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

צמיחה כלכלית והרחבת הגיוון התעסוקתי הולכים יד ביד

שוק העבודה בישראל ממשיך להיות חזק וניכרות בו מגמות מעודדות רבות: שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה עולים וכך גם שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים כאחד, ואילו האבטלה מצויה בשפל היסטורי. גם מספר המשרות הפנויות עלה והשכר הממוצע עולה בהתמדה. לעלייה בתעסוקה יש תרומה גדולה לצמיחה הכלכלית במשק בשנים האחרונות.

במחקר חדש של מרכז טאוב מצאו החוקרת הדס פוקס ונשיא המרכז, פרופ' אבי וייס, כי מאז 2003 התרחבה התעסוקה בקרב גברים ונשים בכל קבוצות האוכלוסייה: חרדים, יהודים לא-חרדים וערבים. מגמות אלו מנוגדות למתרחש בעשור שלפני כן, שבמהלכו התעסוקה הצטמצמה או נותרה יציבה בכל הקבוצות למעט נשים יהודיות לא-חרדיות.
שיעורי תעסוקה לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה

שיעור התעסוקה של גברים ישראלים עלה ב-7 נקודות אחוז מאז 2003, והעלייה הושפעה בעיקר מהגידול בשיעורי התעסוקה בקרב גילאי 64–55. בקרב נשים השיעור עלה ב-13 נקודות אחוז, בעיקר בשל הגידול בתעסוקה בשתי קבוצות גיל: בנות 44–35 ובנות 55–64. הגורם לעלייה בכל קבוצה הייתה שונה: בקבוצה הצעירה יותר חלה עלייה בשיעור העובדות בקרב אימהות לילדים קטנים, ובקבוצה המבוגרת יותר גדלו שיעורי התעסוקה בקרב נשים הקרובות לגיל הפרישה ביחס לעבר, וכן חלה עלייה בגיל הפרישה הרשמי: מ-60 ל-62.

בסך הכל שיעור התעסוקה בישראל מציב אותה בעמדה טובה ביחס ל-OECD. שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים יהודים שאינם חרדים גבוהים יותר מהממוצע במדינות הארגון, והשיעור בקרב נשים בקבוצה זו מדורג במקום השני מבין מדינות ה-OECD (אחרי איסלנד).

אולם מה בדבר קבוצות האוכלוסייה האחרות בישראל?

לצד ההתקדמות הכוללת בעשור וחצי האחרונים, בשתי קבוצות אוכלוסייה שיעורי התעסוקה נותרו נמוכים במיוחד: נשים ערביות וגברים חרדים. ב-2010 הציבה הממשלה יעדי תעסוקה לשתי קבוצות אלו לשנת 2020 ונקטה צעדים שונים ליישומם.

ואכן, אחרי שנים של קיפאון, שיעורי התעסוקה של נשים ערביות גדלו ועומדים על כ-40 אחוזים – שיעור כמעט כפול מהנתון ב-2003 ועלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז 2016. שיעור זה מתקרב מאוד ליעד התעסוקה שהציבה הממשלה לקבוצה זו ב-2020: 41 אחוזים. יתרה מזאת, יש כמה סימנים לכך שמגמות אלו צפויות להימשך. רוב הגידול בתעסוקה בקבוצה זו (72 אחוזים) נובע מהעלייה ברמת ההשכלה בקרב נשים ערביות, והיות שהעלייה צפויה להימשך, סביר שהיא תביא לעלייה נוספת גם בשיעורי התעסוקה.

לעומת זאת, שיעורי התעסוקה של גברים חרדים – שעלו ביותר מ-15 נקודות אחוז בין 2003 ל-2015 – ירדו מעט בשנים האחרונות. כיום הם עומדים על 48 אחוזים ורחוקים מיעד התעסוקה ל-2020 (63 אחוזים). מבין המועסקים, כ-42 אחוזים מהגברים בגילי 64–30 עבדו במשרה חלקית ב-2017 (לעומת 15 אחוזים בקרב גברים יהודים לא-חרדים), רובם בשל לימודים בישיבה.

לצורך הבנה מעמיקה של המצב חשוב לבחון את מגמות התעסוקה גם לפי תחום. למשל, 50 אחוזים מהגברים הערבים, שההשכלה בקרבם לא עלתה במידה דומה לזו של הנשים הערביות, מועסקים במשלחי יד בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות. מקצועות אלו מאופיינים בדרישות פיזיות רבות, ולכן ניכרת בקרב גברים ערבים ירידה חדה בתעסוקה אחרי גיל 50.

חלקם של הגברים היהודים הלא-חרדים המועסקים בהיי-טק – התחום הזוכה למרב תשומת הלב בישראל בגלל השכר הגבוה הנהוג בו, וכן בשל חלקו הבלתי פרופורציונלי בתמ"ג, בתשלומי המיסים ובייצוא – עלה מ-8 ל-15 אחוזים, אולם בקרב גברים ערבים וחרדים שיעור המועסקים בענף נותר זניח. גם חלקן של הנשים המועסקות בענף נמוך (כמו בעולם כולו); בשנת 2017 חלקן של נשים מהעובדים בתחום ההיי-טק היה 32 אחוזים, רובן יהודיות לא-חרדיות. עם זאת, חלה עלייה מרשימה בשיעור הנשים החרדיות המועסקות בהיי-טק: מפחות מאחוז אחד באמצע העשור האחרון לכ-3 אחוזים.

אם שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה ימשיכו לעלות, ההשתתפות בקרב גברים חרדים ובקרב נשים וגברים בחברה הערבית חייבת לעלות גם כן. העברת הכשרות מקצועיות לקבוצות שכיום נמצאות בייצוג חסר בשוק העבודה, או הכשרה לעיסוק בענפים ספציפיים, וכן עידוד מעסיקים ליצור גיוון במקומות העבודה, עשויים לסייע לקבוצות אלו לא רק להשתתף בכוח העבודה, אלא גם להשתלב בתחומים הנחשבים יוקרתיים ורווחיים, ובכך לחזק את החברה והכלכלה בישראל בכללותן. יתר על כן, נוסף להכשרה של מבוגרים, חשוב לשפר את רמת המיומנויות של העובדים בשלב מוקדם יותר באמצעות חינוך ברמה גבוהה כבר מגיל צעיר.

כפי שהיטיבה לנסח מנכ"לית מרכז טאוב סוזי פת בנבנישתי, בדבריה בכנס הבין-לאומי השנתי של מרכז טאוב (שעסק בנושא שוק העבודה העתידי): "הסוגיות של צמיחה כלכלית והרחבת הגיוון התעסוקתי בכוח העבודה הולכות יד ביד. הגדלת המעורבות של חלקים נרחבים יותר באוכלוסייה בשוק העבודה – כמו ערבים וחרדים – היא השקעה חשובה לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא מפני שתהיה לכך השפעה חיובית מאוד על הצמיחה הכלכלית שלנו כמדינה".

הודעה לעיתונות: דוח מצב המדינה 2018

באמברגו עד יום ב' (31.12) בשעה 6:00

לקריאת הפרקים המלאים לחצו כאן 

"דוח מצב המדינה" של מרכז טאוב לשנת 2018 רואה אור

הדוח השנתי של מרכז טאוב מתפרסם היום, ומציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל בשנת 2018. הדוח מרכז 10 מחקרים חדשים בתחומי מאקרו-כלכלה, תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, לצד תקצירי המחקרים שפרסם המרכז בשנה החולפת.

עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2018"

מצב המשק: מבט-על
פרופ' בנימין בנטל וגלעד ברנד

בשנת 2018 שיעור התעסוקה נמצא בשיאו והאבטלה בשפל היסטורי, צמיחת התמ"ג גבוהה וניכרת עלייה בשכר. עם זאת, פוטנציאל הצמיחה במגמת ירידה בעקבות השינויים הדמוגרפיים והמגמות בפריון העבודה, שאינו צומח כלל.

  • בהנחה שהממשלה תגדיל את ההוצאה בהתאם לכללים ולמגבלות הקבועים בחוק, נראה כי משנת 2020 היא תפר את מגבלת הגירעון הקבועה אף היא בחוק, ובטווח הרחוק הבעיה אף תחריף. הקושי התקציבי צפוי לגדול עוד אם תמומש כוונת הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון לכ-6 אחוזי תוצר ולהצמידו לשיעור הגידול בתמ"ג. מגמות אלו יפגעו ביכולתה של הממשלה לשפר את השירותים והתשתיות, ועלולות להוביל להחלשת מעמדו של המשק בשוק ההון העולמי.
  • מאז 2012 העלייה בתעסוקה היא המקור העיקרי לצמיחה לנפש. אף שהמצטרפים לכוח העבודה היו בעיקר עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, חל שיפור באיכות התעסוקה – בשל עלייה בוותק ובשיעורי ההשכלה של העובדים. אולם האוכלוסייה בגילי העבודה מצטמצמת, ועימה הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על גידול בתעסוקה. לכן המשק יתקשה להוסיף לצמוח בקצב הנוכחי ללא שיפור בגורמים מעודדי צמיחה אחרים.
  • הגידול בשיעור התעסוקה והעלייה בשכר תורגמו לעלייה מרשימה בהכנסה ובתצרוכת של משקי הבית. השיפור בלט בקרב משקי בית בחמישון ההכנסה האמצעי והתחתון (עלייה של 16 ו-13 אחוזים, בהתאמה, בין 2012 ל-2016) בעוד שבקרב החמישון העליון נרשמה עלייה מתונה יותר (9 אחוזים).
  • בשנים האחרונות קצב עליית המחירים בישראל היה נמוך משמעותית מהקצב ב-OECD. עקב כך, מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5.2 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD. עובדה זו מפתיעה לנוכח מצבו הטוב של המשק ועליות השכר החדות שנרשמו בשנים האחרונות, ומושפעת מהצעדים שננקטו להגברת התחרות המקומית אחרי המחאה החברתית ב-2011.
    • למרות זאת, רמת המחירים בישראל נותרה גבוהה באופן מובהק מזו הצפויה במשק ברמת הכנסה דומה, דבר הפוגע ברמת החיים. על רקע הדיווחים לגבי עליות מחירים צפויות והלחץ הציבורי, הסרת חסמים ועידוד התחרות בשוק המקומי תסייע בהתמודדות עם אתגר זה.תרשים 1 מאקרו

עליית מחירי הדירות והשפעתה על יכולתם של משקי בית לרכוש דיור
קיריל שרברמן

מחירי הדיור עלו בעשור האחרון, אולם היחס בין ההכנסה הפנויה של משק בית למחירי הדיור דומה ליחס שנמדד באמצע שנות התשעים.

  • עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הפחיתה את יכולתם של משקי בית לרכוש דיור. אולם כאשר יכולת זו נבחנת לפי ההכנסה הכוללת של משק בית (הכוללת לרוב הכנסה של שני מפרנסים, וכן הכנסות ממקורות נוספים פרט לעבודה) – ולא לפי שכר העבודה, כמקובל – מתברר כי הירידה ביכולת לרכוש דירה מתונה יותר, והיחס בין ההכנסה הפנויה למחירי הדיור דומה לזה ששרר באמצע שנות התשעים. הסיבה לכך היא שההכנסה הפנויה הכוללת עלתה במידה רבה יותר מהשכר בשנים שנבדקו, בעיקר עקב גידול במספר המפרנסים הממוצע במשק בית.
  • ההכנסה הפנויה של משקי בית צעירים (34–25) צמחה בשיעור דומה לממוצע במשק בשנים 2016–1998, כך שיכולתם לרכוש דיור לא נפגעה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. קבוצת הגיל שיכולתה לרכוש דירה נפגעה במידה הרבה ביותר היא 54–35, משום שהכנסותיהם של משקי בית אלו עלו במידה פחותה מהממוצע.
  • היכולת לרכוש דיור ירדה במידה הרבה ביותר בתל אביב, בירושלים ובמחוז הדרום.
  • רמת המינוף הממוצעת של משקי בית – גובה ההתחייבויות הכספיות נטו לגורמים מלווים כאחוז מהתמ"ג – עלתה מאז 2009, והדבר עלול להקשות עליהם לקבל אשראי נוסף בעתיד. רמת המינוף הנוכחית נמוכה רק במעט מזו שהייתה בשנת 2000, השנה שבה נרשם שיעור המינוף הגבוה ביותר.
    תרשים 2 מחירי דיור

שוק העבודה: מבט-על
הדס פוקס ופרופ' אבי וייס

שיעור התעסוקה הכולל גבוה ובקרב נשים ערביות הוא עלה מאוד, אך השיעור בקרב גברים חרדים ירד. כדי שמגמת העלייה תימשך יש לשפר את התעסוקה בקרב ערבים ובקרב גברים חרדים.

  • שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה ב-2018 הוסיפו להיות גבוהים. שיעור התעסוקה של יהודים לא-חרדים גבוה משיעור התעסוקה הממוצע ב-OECD, ובקרב נשים הוא השני בגובהו (אחרי איסלנד). כדי לשפר עוד את הנתונים יש להעלות את השיעור במגזרים שהתעסוקה בקרבם נמוכה יחסית – ערבים וגברים חרדים.
  • שכר העבודה המשיך לעלות ב-2018 בשיעורים גבוהים. עלייה זו מצטרפת לעלייה המהירה בשכר הריאלי מאז 2014 –11 אחוזים בסך הכל.
  • בעשור האחרון עלה שיעור העוסקים בהיי-טק בקרב גברים יהודים לא-חרדים מכ-8 לכ-15 אחוזים, אך בקרב ערבים וחרדים הוא נותר מזערי. שיעור הנשים המועסקות בתחום נמוך (כמו בשאר העולם), ומרביתן יהודיות לא-חרדיות. לצד זאת יש עלייה מרשימה בשיעור המועסקות בתחום בקרב חרדיות: מפחות מאחוז לכ-3 אחוזים.
  • לאחר כמה שנות קיפאון, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה מאוד. ב-2018 הוא עומד על כ-40 אחוזים – עלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז2016 – והתקרב מאוד ליעד הממשלה לשנת 2020. מרבית העלייה (72 אחוזים) נובעת מהשיפור בהשכלת הנשים הערביות, ולאור המשך העלייה בשיעור הנשים הערביות שפונות להשכלה גבוהה ניתן להניח כי העלייה בתעסוקה תימשך. רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים לא עלתה באופן דומה, והשיפור בקרבם נמוך יחסית – לאחר שנים של ירידה והתאוששות איטית, רק בשנתיים האחרונות חזרו רמות התעסוקה לגובהן משנת 1995. ההשכלה הנמוכה משפיעה גם על אפשרויות התעסוקה של גברים אלו, ו-50 אחוזים מהם עבדו בעבודות שוחקות המאופיינות בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות (נכון ל-2017).
  • שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד במעט בשנים האחרונות, ועומד על כ-48 אחוזים. לפיכך, נראה כי היעד של הממשלה (להגיע ל-63 אחוזי תעסוקה ב-2020) אינו ריאלי. ייתכן שחלק מהירידה נבעה מהגדלת הקצבאות ב-2015. 42 אחוזים מהמועסקים בגילי 64–30 בקבוצה זו עבדו במשרה חלקית ב-2017, רובם בשל לימודים בישיבה.
  • בקרב חרדיות שיעור התעסוקה גדל ב-5.5 נקודות אחוז בין 2013 ל-2018, ועומד על 76 אחוזים. שיעור גבוה מהן עדיין מועסקות בענף החינוך אך הנתון נמצא בירידה, ומנגד שיעור הנשים בסמינרים שלומדות בחינוך הטכנולוגי במגמת עלייה. שיפור רמת הלימוד בסמינרים, לצד פתיחת מסלולים הנדסיים נוספים, יוכלו לפתוח עבורן אפשרויות תעסוקה בשכר גבוה.
  • קצב הזדקנות האוכלוסייה בישראל נמוך יחסית ל-OECD, אך בשקלול שיעור הילודה הגבוה, יחס התלות (היחס בין האוכלוסייה שאינה בגילי העבודה העיקריים לאוכלוסייה בגילים אלו) הוא הגבוה ביותר בארגון. דרך התמודדות אפשרית היא העלאת גיל הפרישה לנשים, שתביא לחיסכון כספי בעבור המוסד לביטוח לאומי (העומד בפני סכנת
    פשיטת רגל).
    תרשים 3 פירוק התעסוקה

    באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?
    גלעד ברנד

    חלקו של ענף ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד, ונראה כי המאמצים להרחיב את התעסוקה בתחום רלוונטיים רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה – וגם אם מאמצים אלו יישאו פרי, לא צפויה השפעה משמעותית על כלל המשק.

    • השוואת מיומנויות העובדים בישראל ובמדינות מפותחות אחרות, לפי תוצאות סקר מיומנות היסוד של ה-OECD (PIAAC), מעלה כי כישורי העובדים בהיי-טק שונים מאוד מאלו של העובדים ביתר התחומים; בישראל עומדים ההבדלים בדירוג המיומנויות בסקר בין העובדים בהיי-טק ליתר המשק על כמעט סטיית תקן שלמה, פער חריג וייחודי בקרב המדינות המפותחות. בשל ההבדלים במיומנויות, גם השכר של עובדי ההיי-טק גבוה בהרבה – כפול משל יתר העובדים במשק – וגם פער זה בולט בגובהו. עוד נמצא כי שיעור העובדים בהיי-טק גבוה ביחס למדינות מפותחות אחרות, והעובדים המיומנים משתלבים בענף בהיקף נרחב כבר כיום. בשל כל אלו, נראה כי התוכניות לעידוד התעסוקה בהיי-טק רלוונטיות רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה בגילי העבודה (כאחוז).
    • בשל הפערים הגדולים בין ההיי-טק ליתר המגזרים, קשה לצפות כי הרחבה של התעסוקה בהיי-טק תוביל לזליגה משמעותית של ידע ושיטות עבודה מתקדמות לתחומים אחרים. ייתכן גם כי מעבר עובדים מיומנים נוספים להיי-טק יאט את התפתחותם של יתרונות יחסיים בתחומים אחרים במשק, שבהם פרופיל התעסוקה מגוון יותר.
    • שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה החרדית והערבית מעידים כי בקיאותם באנגלית חלשה (בניגוד לרמה מדווחת גבוהה בקרב עובדי ההיי-טק). בשל כך, ועקב רמת מיומנות כללית נמוכה (כפי שנמדדת בסקר), היכולת להיעזר בהכשרות מקצועיות כאמצעי לשילובם בהיי-טק (ובכך להביא לצמצום פערים) מוגבלת ביותר. רוב הפוטנציאל להתרחבות קיים דווקא באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, שרוב עובדי ההיי-טק משתייכים אליה ממילא.
    • ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, המביאות לכושר השתכרות נמוך. שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהן מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-) OECDעשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון). בקרב האוכלוסייה הערבית התמונה מדאיגה במיוחד: כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).
    • זמינות כוח העבודה בשכר נמוך גורעת מהכדאיות של התייעלות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות בקרב מעסיקים, וסביר כי זהו אחד הגורמים לשיעורי ההשקעה הנמוכים ולפריון הנמוך בענפי המשק שאינם היי-טק. ייתכן שהתמקדות בשיפור המיומנויות דווקא בקרב עובדים בענפים אלו באמצעות הכשרות מקצועיות מתאימות, וכן בשיפור מערכת החינוך (למען שיפור המיומנויות בקרב דור העתיד), עדיפה על המאמץ להסב עובדים מיומנים נוספים להיי-טק.
      4

    מערכת החינוך: מבט-על
    נחום בלס

    תקציב משרד החינוך עלה עקב גידול במספר התלמידים ובשל יישום תוכניות והסכמי עבודה משנים קודמות. ציוני התלמידים במיצ"ב ובמבחנים הבין-לאומיים אינם עונים על הציפיות, אולם לצד זאת ניכרים שיפור בהישגים וצמצום פערים בין התלמידים.

    • אוכלוסיית התלמידים גדלה בקצב של 2 אחוזים לשנה מאז שנת 2000. קצב הגידול בחינוך החרדי, הבדואי והדרוזי יורד, ולעומת זאת הוא עולה בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי.
    • תקציב משרד החינוך גדל ב-83 אחוזים במונחים ריאליים בין 2005 ל-2018. העלייה נובעת מהגידול במספר התלמידים, מהחתימה על הסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", ומיישום חוק לימוד חובה מגיל 3 ותוכניות כמו צמצום מספר התלמידים בכיתה. תקציב החינוך המיוחד גדל בשיעור כמעט כפול מהתקציב הכולל, בעיקר בשל עלייה גדולה (127 אחוזים) במספר התלמידים בו.
    • התקציב הריאלי לתלמיד בישראל גדל מאז 2010 בקצב מהיר מאשר ב-OECD, לפי הנתונים האחרונים (משנת 2014), ונראה כי מגמה זו נמשכה עד 2018 בשל התהליכים שצוינו. למרות העלייה המהירה, סכום ההוצאה בישראל נותר נמוך יותר מאשר במדינות ה-OECD בשנה שנבדקה: 7,981 דולרים לתלמיד בחינוך היסודי בישראל, לעומת 8,631 בממוצע ב-OECD, ו-7,987 דולרים לתלמיד בחינוך העל-יסודי בישראל לעומת 10,010 דולרים בממוצע ב-OECD (נכון ל-2014).
      תרשים 5 מבוא חינוך

      • מאז שנת 2000 גדל מספר המורים בחינוך היסודי ב-28 אחוזים במגזר היהודי, וב-20 אחוזים במגזר הערבי. בחינוך העברי נרשמה ירידה קלה באחוז הנשים בקרב המורות, וכן בגיל הממוצע של כלל המורים ובוותק שלהם, ואילו במגזר הערבי המגמות הפוכות. שיעור המורים בעלי השכלה אקדמית עלה משנת 2000 בשני המגזרים: מ-50 ל-89 אחוזים בקרב יהודים, ומ-37 ל-94 אחוזים בקרב ערבים.
      • הציונים של תלמידי ישראל במיצ"ב ובמבחנים הבין-לאומיים אינם עונים על הציפיות, אולם ניכר שיפור משמעותי ביחס לעבר הן במיצ"ב הן במבחנים הבין-לאומיים. יתרה מזאת, השיפור בציונים ובצמצום הפערים בין התלמידים (מאז המבחן הראשון) היה גדול מהשיפור ברוב המדינות שהשתתפו במבחנים הבין-לאומיים.

        ההוצאה לכיתה ולתלמיד בחינוך היסודי הרשמי
        נחום בלס וחיים בלייך

        תקציב משרד החינוך לכיתה ולתלמיד גדל מאוד בשנים האחרונות. רוב התקציב מוקצה לבתי הספר על פי נוסחאות קבועות, ולגורמים שונים במערכת יש רק השפעה מוגבלת על גובהו. אולם למרות הנוסחאות האוניברסליות, גם בפיקוח על המאפיינים של מוסדות החינוך התקצוב בחינוך הממלכתי-דתי הוא הגבוה ביותר, ובחינוך הערבי הוא הנמוך ביותר.

        • יש כמה מאפיינים עיקריים המשפיעים על התקציב לתלמיד ולכיתה בחינוך היסודי הרשמי הרגיל (במוסדות הכוללים כיתות א'-ו' בלבד): מדד הטיפוח של בית הספר – ככל שהמדד גבוה יותר (ומעיד על רקע חברתי-כלכלי חלש יותר), כך עולה ההקצאה לתלמיד; גודל בית הספר – ככל שהוא גדול יותר, כך ההקצאה לתלמיד נמוכה יותר; והשתתפות במסגרת של יום לימודים ארוך, המעלה את ההוצאה לכיתה בכ-14 אחוזים בממוצע ולתלמיד בכ-15 אחוזים.
        • בבדיקה שבודדה כל גורם המשפיע על התקצוב נמצא כי רוב רובם של ההבדלים הניתנים להסבר קשורים לגורמים שההשפעה עליהם מוגבלת, כגון מדד טיפוח, השתתפות ביום לימודים ארוך וגודל בית הספר. תרומתם של המגזר וסוג הפיקוח להבדלים הניתנים להסבר קטנה בהרבה (כ-13 אחוזים בתקצוב לכיתה וכ-8 אחוזים בתקצוב לתלמיד).
        • גם בפיקוח על מאפייני מוסדות החינוך התקציב לכיתה ולתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי הוא הגבוה ביותר, ובחינוך הערבי הוא הנמוך ביותר – הפער ביניהם מגיע עד 10 אחוזים. ניתן להסביר חלק מהפער באמצעות סלים ייחודיים, אולם את יתר הפער לא ניתן להסביר מפני שהשיקולים לתקצוב אינם שקופים.
        • יתרונו של החינוך הממלכתי-דתי נובע מכך שהוא מקבל סלים ייחודים, כגון תוספות בעבור שעות תפילה, פיצול לבנים ובנות ושעות רב. תוספות אלו מיועדות לשמור על אופיו, אולם מנגד אפשר לטעון שיש להעניק תקציבים בהיקף דומה לשם שמירה על ייחודו של החינוך הממלכתי. עוד יש לציין כי האפשרות לקיים סוגי פיקוח שונים לפי רמת דתיות קיימת רק במגזר היהודי.
          תרשים 7 תקציב לתלמיד ולכיתה

          החינוך הטכנולוגי-מקצועי: מגמות והתפתחויות בשנים 2017–2006
          הדס פוקס, גיא ינאי ונחום בלס

          שיעור הלומדים בתיכון בחינוך הטכנולוגי הגבוה עלה, בעיקר בקרב דרוזים ובדואים. גם בשיעור הבנות הערביות במסלול זה חלה עלייה, אולם בקרב יהודיות דתיות הוא נותר נמוך.

          • חלוקה חדשה ומבוססת הישגים של מגמות החינוך הטכנולוגי מגלה כי בין 2006 ל-2017 עלה חלקם של התלמידים הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה (שההישגים בו הם הטובים ביותר) ב-40 אחוזים, לצד עלייה נמוכה יותר במסלולים האחרים. עלייה זו נבעה בעיקר ממשיכת תלמידים מצטיינים מהמסלול העיוני למסלול הטכנולוגי הגבוה (כפי שמעידה הירידה בחלקו של החינוך העיוני בקרב תלמידי התיכון מ-67 ל-60 אחוזים בשנים אלו).
          • העלייה הגדולה ביותר בשיעור הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה הייתה בחינוך הערבי, במיוחד בקרב דרוזים (20 נקודות אחוז) ובדואים (11 נקודות אחוז). בנתון זה טמונה הזדמנות להשתלבות עתידית טובה יותר של האוכלוסייה דוברת הערבית במסלולים יוקרתיים בשוק העבודה.
          • שיעור הבנות במסלול הגבוה במגזר הערבי עלה מאוד, והוא אף גבוה משיעור הבנים (31 לעומת 26 אחוזים). הפער בחינוך הבדואי גדול אף יותר (21 לעומת 12 אחוזים, בהתאמה). עלייה זו מצטרפת לשיפור שחל בשיעור הזכאות לבגרות ובפנייה ללימודים אקדמיים בקרב נשים ערביות, שהשפעותיה כבר ניכרות בגידול בתעסוקה (ראו בפרק "שוק העבודה: מבט-על" בספר זה).
          • יש שיעור נמוך של בנות יהודיות הלומדות במסלול הגבוה, במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, ואילו בקרב בנים דתיים השיעור גבוה יחסית. ייתכן כי הלימודים הנפרדים מביאים לצמצום אפשרויות הבחירה עבור בנות דתיות, מפני שהיצע המגמות הטכנולוגיות הגבוהות בבתי הספר לבנות בחינוך הממלכתי-דתי הוא נמוך במיוחד (רק 18 אחוזים מבתי הספר הממלכתיים-דתיים לבנות מציעים מגמות כאלו, לעומת 48 אחוזים בקרב שאר בתי הספר מלבד חרדים).
          • אף שהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים הערבים במסלול הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים, שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים לאלה של עמיתיהם היהודים. גם בקרב התלמידים הבדואים במסלול זה, שהרקע החברתי כלכלי שלהם נמוך במיוחד, שיעור ההצלחה בבגרות עומד על כ-74 אחוזים.
          • מספר הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה עלה ב-56 אחוזים מאז 2012, ומספר הניגשים לבגרות באנגלית ברמה זו גדל ב-20 אחוזים מ-2013 עד 2017 (מעבר לגידול במספר התלמידים). עם זאת, שיעור הלומדים אנגלית ברמה מוגברת במגזר הערבי נמוך יחסית ועומד על כ-17 אחוזים בלבד, לעומת כ-51 אחוזים בקרב יהודים. פער זה משמעותי ליכולתם להשתלב בעתיד במקצועות שהשכר בהם גבוה, כמו ענף ההיי-טק (ראו בפרק "באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?" בספר זה).
            תרשים 6 טכנולוגי
            מערכת הבריאות: מבט-על
            פרופ' דב צ'רניחובסקי

            מודדי הבריאות של ישראל כיום טובים, אולם הם משקפים את השקעות העבר במערכת.  כיום יש סימנים להרעה במצבה היחסי של בריאות האוכלוסייה והמצב עלול להידרדר – אלא
            אם יהיו שינויים ברמת המימון והסדרה של ההרכב הציבורי-פרטי במערכת.

            • חלקה של ההוצאה הלאומית על בריאות מתוך התמ"ג עמד ב-2017 על כ-7.4 אחוזים, לעומת כמעט 9 אחוזים בממוצע ב-OECD ו-11 אחוזים במדינות אירופיות שיש בהן מערכות בריאות דומות לזו של ישראל. חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות עומד על כ-63 אחוזים, לעומת כ-73.5 אחוזים ב-OECD וכ-78 אחוזים בקרב מדינות בעלות מערכות דומות.
            • מאז 1995 גדלה ההוצאה על בריאות לנפש פי 2.5 בממוצע במדינות

              ה-OECD ופי 3 במדינות הדומות. בישראל היא בקושי גדלה פי 2.
              תרשים 8 בריאות

              • הגידול בהוצאה על בריאות היה דומה לגידול בתמ"ג לנפש – כ-1.7 אחוזים לשנה בממוצע מאז 1995. אולם כשמביאים בחשבון את השינויים במחירי הרפואה ביחס למדד הכללי ואת הגידול בצרכים הנובע ממבנה גיל האוכלוסייה, מתקבל גידול של כ-0.9 אחוזים בלבד לנפש מתוקננת לפי גיל.
              • רמת המימון הנמוכה, וכן חלקו הגבוה של המימון הפרטי, לא יאפשרו לישראל לשמור על מעמדה הגבוה בין המדינות המפותחות בכל הקשור לרמת בריאות האוכלוסייה. כמו כן, הגידול בחלקו של המימון הפרטי תורם להרחבת הפערים בנגישות שירותי הרפואה לקבוצות אוכלוסייה שונות ולעלייה במחירי הרפואה.
              • העלייה הגבוהה יחסית במחירי הרפואה נובעת בעיקר מהתמהיל הציבורי-פרטי שהתפתח במערכת ומהשפעתו על שכר הרופאים. שכר זה עלה בכ-42 אחוזים בשנים 2017–2011, לעומת כ-15 אחוזים בקרב יתר השכירים במשק. עלייה זו חריגה גם בהשוואה בין-לאומית. סיבה מרכזית לכך היא שרופאים יכולים להפנות חולים מהמערכת הציבורית לטיפולים במערכת הפרטית, ובמסגרתה הם גובים מחירים גבוהים יותר עבור טיפולים שיכולים להתבצע ברובם במערכת הציבורית. בד בבד, הם מצמצמים את עבודתם במערכת הציבורית. ­
              • ישראל יכולה לשפר את המצב על ידי הסדרת מתן הטיפול הרפואי במימון פרטי לעומת הטיפול במימון ציבורי, לפי מודלים של הפרדת מערכות או של איחוד מוסדר ביניהן (הנהוגים במדינות שונות). שני המודלים אינם שוללים את הזכות לרפואה פרטית אולם אינם מאפשרים מעבר בין חלקי המערכת כדי להמשיך באותו טיפול, כפי שקורה כיום.

                דפוסי הפריון יוצאי הדופן בישראל
                פרופ' אלכס וינרב, פרופ' דב צ'רניחובסקי ואביב בריל

                שיעור הפריון בישראל יוצא דופן ביחס לעולם לא רק בגובהו אלא בכמה מאפיינים  נוספים, ובהם עלייה בפריון למרות התאחרות גיל הנישואים ושיפור בהשכלת הנשים, וכן עלייה חדה יותר בפריון דווקא באוכלוסייה החילונית והמסורתית.

                • שיעור הפריון הכולל בישראל הוא הגבוה מכל מדינות ה-OECD, ועמד על 3.1 ילדים לאישה בשנת 2015. במרבית המדינות ירדו שיעורי הפריון עם השנים, אולם בישראל השיעור עלה בשני העשורים האחרונים ב-0.2, והמקור לכך הוא דווקא האוכלוסייה החילונית והמסורתית. בד בבד, מאז 2004 ירד שיעור הפריון בקרב נשים מוסלמיות שיעור הפריון ירד בכמעט ילד אחד, ובקרב נשים חרדיות בכחצי ילד.
                • שיעור הפריון מחוץ לנישואים בישראל נמוך (פחות מ-10 אחוזים, לעומת כ-40 אחוזים בממוצע ב-OECD) אך נמצא במגמת עלייה: מ-3 אחוזים בשנת 2000 ל-5 אחוזים ב-2016 בקרב נשים בנות 39–25, ו מ-7 ל-17 אחוזים מבין כלל הלידות של בנות 40 ומעלה. עלייה בפריון שמתרחשת הן במסגרת הנישואים הן מחוצה לה גם היא יוצאת דופן במדינות המפותחות.

                תרשים 9 פריון

                • שיעור הפריון הכולל כמעט זהה בקרב נשים יהודיות וערביות, אולם יש הבדלים משמעותיים בדפוסים של כל קבוצה. בקרב נשים ערביות גיל הלידה הראשונה נמוך בארבע שנים; אחוז הנשים שחיות ללא ילדים גבוה בהרבה (13.7 אחוזים בקרב ילידות 1967–1947, לעומת 6.4 אחוזים בקרב יהודיות); והמתאם השלילי בין השכלה לפריון גבוה בהרבה.
                • ברוב קבוצות האוכלוסייה בישראל, ככל שההשכלה עולה – הפריון יורד. אולם המצב שונה בשתי קבוצות: בקרב גברים יהודים שאינם חרדים מספר הילדים זהה בקרב אקדמאים ובעלי השכלה נמוכה יותר; וחרדיות אקדמאיות אמנם יולדות מאוחר יחסית, אך עד סוף שנות השלושים לחייהן הפריון בקרבן עולה ומתלכד עם התוואי של חרדיות בעלות השכלה נמוכה.
                • עיקר ההבדל בפריון בין ישראל למדינות מפותחות נובע מכך שמשפחות משכילות יחסית – ששיעורן מבין המשפחות בישראל גבוה, וממשיך להתרחב – מביאות לעולם הרבה יותר ילדים ממקבילותיהן באירופה. בשל דפוסים אלו שיעור גבוה יותר מהילדים בישראל נולדים להורים מבוגרים יותר ולהורים אקדמאים (בהשוואה לכל מדינת OECD אחרת).


                מערכת הרווחה: מבט-על

                פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה

                 מדיניות ההשקעה החברתית הנהוגה בשנים האחרונות הביאה להתמקדות בשיפור ההון האנושי ובהנגשת שוק העבודה לאוכלוסיות שונות, אולם שיעורי העוני ואי השוויון נותרו מהגבוהים ב-OECD.

                • ההוצאה החברתית (הוצאות החינוך, הבריאות והרווחה) עמדה ב-2017 על 59 אחוזים מסך ההוצאה הממשלתית, גידול של 2 נקודות אחוז ביחס ל-2016. ההוצאה על רווחה בלבד גדלה בכ-9 אחוזים, בעיקר בשל ההוצאה על תוכנית "חיסכון לכל ילד" של המוסד לביטוח לאומי ובשל הגידול בתקציבים של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ושל משרד השיכון. אולם השינויים הללו לא נגעו למרבית האוכלוסייה הנזקקת, ושיעור המשפחות החיות בעוני ורמת אי השוויון נותרו מהגבוהים מבין מדינות ה-OECD.
                • בשנים האחרונות התגבשה מדיניות של "השקעה חברתית" – פעולות המבקשות לשפר את ההון האנושי של האזרחים ואת נגישותו של שוק העבודה עבורם, כגון הרחבת מערך החינוך בגיל הרך ותוכנית "חיסכון לכל ילד", הגדלת המשאבים להכשרות מקצועיות והפעלת תוכניות תעסוקתיות ממוקדות מגזרים. לצד זאת אין עדיין סימן לאימוץ מרכיבים מרכזיים אחרים בתפיסת ההשקעה החברתית: הרחבת תוכניות ביטוח אבטלה והבטחת הכנסה.
                • לאחר מחאת ארגוני הנכים, ב-2018 הועלו קצבת הנכות הכללית וכן תקרת הדיסריגארד (ההכנסה המרבית שאדם עם מוגבלות יכול להרוויח מעבודה מבלי לפגוע בזכאות לקצבה) מ-2,800 ל-3,700 שקלים. התוצאות ניכרות בשינוי היחס בין הקצבה לשכר הממוצע במשק: בין 2010 ל-2018 חלה שחיקה בקצבת הנכות לעומת השכר, אולם מאז תחילת השנה גדל שיעור הקצבה בזכות הסכמים שנחתמו. הסכמים אלו אפשרו לקצבה של נכים שיש להם בן או בת זוג ושני ילדים, למשל, להגיע לכ-64 אחוזים מהשכר הממוצע במשק, לעומת 54 אחוזים לפני כן.
                  תרשים 10 רווחה

                  • ההוצאה על הכשרות מקצועיות בישראל עומדת על 0.06 אחוזים מהתמ"ג – כמחצית מהממוצע ב-OECD. אמנם בשנים האחרונות הוצאה זו נמצאת במגמת עלייה, אך במונחי תמ"ג לא חלו בה שינויים משמעותיים.
                  • במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג, ההוצאה של האגף למעונות יום ומשפחתונים כמעט הוכפלה בין 2011 ל-2017. בפרט, ההוצאה המוקדשת לבינוי ולהסבת מבנים למעונות יום גדלה מאוד: מכשני מיליון לכ-260 מיליון שקלים. גידול זה משקף את המעמד המרכזי הניתן כיום במדינות הרווחה לחינוך בגיל הרך ולחשיבות ההתערבויות בגיל זה להגדלת ההון האנושי, במיוחד בקרב ילדים במשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית קשה.
                  • תוספת ההוצאה למלחמה בעוני בשנת 2017 עומדת על 48 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת לפי ועדת אלאלוף. אמנם חלק ניכר מהמלצות הוועדה אומץ מבחינה עקרונית, אולם בפועל התקצוב החסר של ההמלצות, לצד הימנעות הממשלה מיישום המלצות מרכזיות אחרות, פגעו באפקטיביות שלהן בהתמודדות עם בעיית העוני.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749 

 

תקציר: מעבודה לגמלאות – הפער המגדרי בפנסיה בישראל

בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי בנוגע למגוון סוגיות הקשורות לפנסיה, ובהן החשש מביצועי קרנות הפנסיה וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על מערכת הפנסיה. בישראל יש שני מקורות עיקריים להכנסה מפנסיה: קצבאות זקנה (שהמוסד לביטוח לאומי מעניק לגמלאים ולאזרחים ותיקים החיים בעוני) ופנסיה תעסוקתית (שהיא חובה על פי חוק משנת 2008). ההבדלים בין גברים לנשים בכל אחד מהמקורות צפויים להכתיב את היקף הפערים העתידיים בהכנסה מפנסיה…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן.

תקציר: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

עמותות וארגונים ממלאים תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. המחקר, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית,  ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

תקציר: אי שוויון מתהווה בגיל הרך – על הקשר בין עוני, עקה וגירויים חושיים להתפתחות הילד ולהישגים

כיצד חוויות בילדות המוקדמת משפיעות על ההתפתחות ועל ההישגים? הספרות האקדמית מצביעה על מגוון דרכים שבהן אי שוויון כלכלי שנחווה בגיל הרך עלול להוביל לאי שוויון בהישגים הלימודיים בשלב מאוחר יותר בחיים. יש הסכמה נרחבת על כך שחינוך הוא המפתח לשוויון הזדמנויות, להצלחה ולניידות כלכלית בין-דורית, ועל כך שיש להבטיח שוויון הזדמנויות בחינוך לכל ילדי ישראל; מחקרים מראים כי הפערים הלימודיים בין ילדים ממעמדות חברתיים-כלכליים שונים מתחילים כבר בגילים צעירים מאוד…

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

תקציר: השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה – השכלה, תעסוקה ושכר

הדיון במצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל מתמקד, בדרך כלל, בפערים שעדיין קיימים בינה ובין האוכלוסייה היהודית, ואינו מדגיש את התחומים שבהם חל שיפור. אולם בקרב נשים ערביות חלה התקדמות ניכרת בתחום ההישגים בהשכלה, וכן שיפור במצבן התעסוקתי – אף שהוא מוגבל יותר…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן.

תקציר: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

סוגיית ההגעה לעבודה מושכת תשומת לב רבה יותר בישראל בשנים האחרונות, עם החמרת פקקי התנועה בישראל בעקבות העלייה במספר הנוסעים. ב-30 השנים האחרונות עלה מספר המועסקים העובדים מחוץ לאזור מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים (נכון לשנת  2016). בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים (64–25) המכונית הפרטית היא אמצעי התחבורה העיקרי בקרב הנוסעים לעבודה, ומספר הנסיעות עלה בקצב מהיר יותר מהתרחבות תשתית הכבישים – וכך נוצרים פקקי התנועה שמוכרים מדי לתושבי ישראל.

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות".

תקציר: מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית

מה יהיה הרכבה הדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל בעשורים הקרובים? לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 יהיה שיעורה של האוכלוסייה החרדית כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. תחזית זו מעלה חששות כבדים בדבר הצמיחה העתידית של המשק,  בהינתן דפוסי ההשכלה והתעסוקה הנוכחיים בקרב חרדים; אולם בבחינת הנושא ניכרות כמה מגמות דמוגרפיות משמעותיות הצפויות להשפיע על תחזית זו, ונראה כי חלק מהן אינן מובאות בחשבון במלואן בתחזיות הקיימות…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא"

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

תקציר: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

כיצד משקי בית בישראל נקלעים לחובות? בשל הקושי להעריך את עומק החובות בפועל בשל מגבלות נתונים, אפשר למדוד בהקשר זה את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי וסוג ההוצאות על דיור (למשל שכירות או תשלומי משכנתה).

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא"

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

מערכת הרווחה: מבט-על

נתוני ההוצאה על רווחה בשנים האחרונות, וכן החלטות הממשלה בתחומים הנוגעים לרווחתם ולביטחונם הסוציאלי של תושבי המדינה, מצביעים על שתי מגמות עיקריות במערכת הרווחה בישראל: יציבות ארוכת שנים בכל הקשור לרמת ההוצאה החברתית ולמידת האפקטיביות של ההתמודדות עם עוני ואי שוויון, ולצידה – נטייה להדגיש רכיבים של תפיסת "ההשקעה החברתית" בפעולות מדינת הרווחה.

ההוצאה החברתית

מאז שנות האלפיים ההוצאה על ביטחון סוציאלי ועל רווחה חברתית כשיעור מהתמ"ג נותרה די יציבה, וכך גם תחולת
העוני בישראל. המגמה הכללית בתקופה זו היא ששיעור המשפחות החיות בעוני ורמת אי השוויון בין תושבי המדינה נותרו מהגבוהים מבין מדינות ה-OECD.

Welfare expen as percent of GDP HEB

  • ההוצאה החברתית (הכוללת את הוצאות הממשלה על חינוך, בריאות ורווחה) עמדה בשנת 2017 על כ-223 מיליארד שקלים – גידול של 18 מיליארד שקלים בהשוואה לשנת 2016.
  • במונחים כספיים ההוצאה על רווחה בלבד גדלה בשנה זו בכ-9 אחוזים, ועמדה בשנת 2017 על כ-110 מיליארד שקלים. מקורו של גידול זה בעיקר בהוצאה על תוכנית "חיסכון לכל ילד" של המוסד לביטוח לאומי, ובגידול בתקציבים של משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים ושל משרד השיכון.
  • בפברואר 2018, לאחר מחאת ארגוני הנכים, הועלו קצבת הנכות הכללית וכן תקרת הדיסריגארד (ההכנסה המרבית שאדם
    עם מוגבלות יכול להרוויח מעבודה מבלי לפגוע בזכאות לקצבה): מ-2,800 ל-3,700 שקלים.באופן רשמי אימצה הממשלה את המלצות הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף), אולם הדבר לא הביא לשינוי ניכר במדיניות ביחס לעוני.

    • תוספת ההוצאה בשנת 2017 עבור כלל התחומים שנכללו בהמלצות הוועדה הסופיות (לעומת ההוצאה בשנת 2014) עומדת על כ-3.6 מיליארד שקלים – 48 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת (7.4 מיליארד שקלים בשנה).
    • אמנם חלק ניכר מהמלצות הוועדה אומץ מבחינה עקרונית, אולם בפועל התקצוב החסר של ההמלצות, לצד הימנעות הממשלה מיישום המלצות מרכזיות אחרות, פגעו באפקטיביות שלהן בהתמודדות עם בעיית העוני.

יישום מדיניות של השקעה חברתית

לגישת ההשקעה החברתית במדיניות רווחה יש שלושה רכיבים מרכזיים:

  1. "זרימה": הקלה של הכניסה לשוק העבודה והיציאה ממנו בעבור קבוצות שונות
  2. "מלאי": שיפור מתמיד באיכות ההון האנושי ובמיומנויות התושבים
  3. "בולמי זעזועים": יצירת רשת ביטחון לקבוצות אוכלוסייה פגיעות. בשנים האחרונות נקטה ישראל צעדים אשר נועדו בעיקרם לחזק את רכיבי המלאי והזרם בתפיסת ההשקעה החברתית, אולם לא נעשה מאמץ לשכלל את הרכיבים הנכללים בהגדרה "בולמי זעזועים".
  4.  Social investment areas HEB
    • חיסכון לכל ילד: תוכנית "חיסכון לכל ילד", אשר הסכום שהוקצה לה עמד בשנת 2017 על 4.2 מיליארד שקלים, מבקשת להקל על צעירים את המעבר להשכלה ולשוק העבודה. התוכנית נועדה לחזק את ההון האנושי בקרב אוכלוסיות מוחלשות ולסייע לניידות החברתית שלהן בעתיד.
    • מעונות יום: במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג, ההוצאה של האגף למעונות יום ומשפחתונים כמעט הוכפלה בין 2011 ל-2017 ועמדה בשנת 2017 על כ-1.64 מיליארד שקלים. בפרט, ההוצאה המוקדשת לבינוי ולהסבת מבנים למעונות יום גדלה מאוד: מכשני מיליון לכ-260 מיליון שקלים.

    גידול זה משקף את המרכזיות המיוחסת היום במדינות הרווחה לחינוך בגיל הרך ולחשיבות ההתערבויות בגיל זה להגדלת ההון האנושי, במיוחד בקרב ילדים במשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית קשה.

    • תעסוקה: ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה, דהיינו על תוכניות אשר נועדו לעודד את שילובן המיטבי של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה, היא מהנמוכות מקרב מדינות ה-OECD. מתוך הוצאה זו החלק המוקדש להכשרות מקצועיות בישראל עומד על 0.06 אחוזים מהתמ"ג – כמחצית מהממוצע במדינות ה-OECD. אמנם בשנים האחרונות הוצאה זו נמצאת במגמת עלייה, אך במונחי תמ"ג לא חלו בה שינויים משמעותיים.תקציבו של האגף להכשרה מקצועית ולפיתוח כוח אדם במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים עלה ב-26 אחוזים בין 2013 ל-2017. נוסף על כך, חלקה של ההוצאה המוקדש להכשרות מקצועיות של מבוגרים עלה על חשבון החלק המוקדש לצעירים, ועמד על 43 אחוזים מתקציב ההכשרות המקצועיות בשנת 2017.

      • מענק עבודה ותוכניות התערבות: אף שלא חלו שינויים מהותיים בגובה המענק הממוצע מאז 2012 (כ-3,700 שקלים לשנה), בשנת 2017 הורחבה הזכאות למענק עבור הורה יחיד, ועקב כך התווספו כ-50,000 זכאים נוספים למענק. נוסף על כך, בשנים האחרונות אפשר לראות מאמצים לקידום תוכניות התערבות דוגמת "נושמים לרווחה" שמפעיל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, במטרה להתמודד עם הדרתן של משפחות החיות בעוני.

         

        אם כן, יש סימנים לכך שהמדינה מבקשת לקדם את תפיסת ההשקעה החברתית: הרחבת מערך החינוך בגיל הרך; הגדלת המשאבים המושקעים בהכשרה מקצועית; הפעלת תוכניות תעסוקתיות הממוקדות במגזרים ספציפיים; תוכניות הוליסטיות שמטרתן לסייע למשפחות החיות בעוני בהשתלבותן בשוק העבודה; והנהגת תוכנית "חיסכון לכל ילד".

        עם זאת, עדיין אין סימן לאימוץ רכיבים מרכזיים אחרים בתפיסה, שמטרתם להבטיח את איכות חייהם של מי שנפלטים משוק העבודה (ואת שילובם המיטבי מחדש בשוק), או לשמש בולמי זעזועים בעבור מי שאינם יכולים להשתלב בשוק זה.

         

דפוסי הפריון יוצאי הדופן בישראל

ידוע שרמות פריון הילודה בישראל גבוהות יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, ושזהו הגורם העיקרי לגידול האוכלוסייה החריג בגובהו. אולם הפריון בישראל יוצא דופן לא רק בגובהו, אלא גם בכך שניכרות בו נורמות לעידוד ילודה שחוצות מגזרים, רמות השכלה ורמות דתיות שונות – וכן מפני שהעלייה בפריון התרחשה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה והתרחבות ההשכלה בקרב נשים, לפחות באוכלוסייה היהודית.

פריון הילודה: רמות ומגמות

שיעור הפריון הכולל בישראל בשנת 2015 היה 3.1, והוא גבוה במידה חריגה ומעל שיעור ההחלפה – מספר הילדים הממוצע לאישה הנחוץ כדי לשמור על גודל האוכלוסייה, העומד על 2.1).

המגמה הכוללת בעולם ב-150 השנים האחרונות היא ירידה ניכרת בשיעורי הפריון. השינוי הראשון – הידוע בשם "מפנה הפריון" – הוריד את שיעור הפריון הכולל ל-3–2 ילדים לאישה, ובמסגרת "מפנה הפריון השני", שהתרחש בשנות השבעים ירד השיעור אל מתחת ל-2 ילדים לאישה. ישראל היא היחידה מבין מדינות ה-OECD שמפנה הפריון השני לא התרחש בה.

  • שיעור הפריון הכולל בישראל נמצא בראש טבלת ה-OECD וגבוה כמעט ילד אחד יותר מהמדינות הפוריות ביותר אחריה – מקסיקו וטורקיה. שיעור הפריון הכולל בישראל גבוה בהרבה גם מהשיעור במדינות BRICS (ברזיל, הודו, רוסיה, סין ודרום אפריקה), וכן בכלכלות מתפתחות אחרות.
  • למרות ההבדלים הרבים ביניהן, המדינות שישראל קרובה אליהן ביותר מבחינת רמת הפריון הן השכנות הגאוגרפיות שלה – מצרים וסוריה.
    • שיעור הפריון הכולל בישראל מעולם לא ירד אל מתחת ל-2.8 ילדים, ואף עלה ב-0.2 בין 1995 ל-2015. פרט לישראל, בכל המדינות ששיעור הפריון הכולל שלהן עלה על 2.0 בשנת 1995 חלה ירידה בפריון עד שנת 2015. שיעורי הפריון של קבוצות שונות בישראל דומים זה לזה באופן יחסי. העלייה של 0.2 ילדים בשני העשורים האחרונים נובעת במידה רבה מהפריון באוכלוסייה החילונית והמסורתית.
        • בין 1960 ל-2016 ירד שיעור הפריון הכולל של הנוצרים מ-4.7 ל-2.1; הפריון בקרב הדרוזים צנח מ-7.3 ל-2.3 ילדים בשנים 2010–1970; והפריון בקרב המוסלמים צנח גם הוא משיעור המוערך ב-9.2 בשנת 1965 ל-3.3 ילדים 50 שנים לאחר מכן.
          • מאז שנת 2005 רמות הפריון הלאומיות נמצאות במגמת עלייה, אף שהפריון בקרב המוסלמים והדרוזים ירד והפריון בקרב הנוצרים יציב – בגלל עלייה בפריון בקרב יהודים (אמנם הפריון בקבוצה זו ירד במקצת בין 1960 לשנות התשעים של המאה הקודמת, אולם מאז הוא עולה).
            • מאז שנות השמונים של המאה העשרים שיעור הפריון הכולל נע סביב 7 ילדים לאישה בקרב חרדים, וסביב 2.5 לאישה בקרב חילונים ומסורתיים המגדירים עצמם כלא-דתיים. אולם הפריון באוכלוסייה החרדית בשנים 2013–2007 היה מעט נמוך יותר מהפריון באמצע שנות התשעים, ואילו הפריון בקרב האוכלוסייה היהודית שאינה חרדית עלה מאז שנות התשעים.
              • גם בקרב הנשים היהודיות המזדהות כחילוניות וכמסורתיות שיעור הפריון הכולל מעולם לא ירד מ-2.2, כך שהוא גבוה יותר משיעור הפריון הכולל בכל המדינות האחרות ב-OECD.
                פריון תרשים 1

דפוסי הפריון הייחודיים בישראל

הפריון בישראל יוצא דופן בכמה מאפיינים, לרבות שיעורי הפריון מחוץ לנישואים, הגיל בעת הלידה הראשונה, מאפייני הנשים החיות ללא ילדים והקשר בין פריון לרמות ההשכלה.

פריון מחוץ לנישואים

  • ב-OECD ובמדינות מפותחות נוספות יש מתאם חיובי בין שיעור הפריון הכולל לשיעור הילדים הנולדים מחוץ למסגרת הנישואים. אולם בישראל מתאם זה אינו מתקיים: למרות שיעור הפריון הגבוה במדינה, שיעור הפריון מחוץ לנישואים הוא אחד הנמוכים בעולם (פחות מ-10 אחוזים, לעומת כ-40 אחוזים בממוצע ב-OECD). עם זאת, שיעור זה נמצא במגמת עלייה: מ-3 אחוזים בשנת 2000 ל-5 אחוזים ב-2016 בקרב נשים בנות 39–25, ו מ-7 ל-17 אחוזים מבין כלל הלידות של בנות 40 ומעלה.

  • גיל בעת הלידה הראשונה

    • הגיל בעת הלידה הראשונה במדינות ה-OECD ממשיך לעלות, בעיקר בשל שיפור הגישה לאמצעי מניעה יעילים ובשל העלייה ברמות ההשכלה והתעסוקה בקרב נשים, שיש לה מתאם שלילי עם שיעור הפריון.
    • בשנים 2016–1994 הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-3 שנים בקרב נשים נוצריות ודרוזיות, ובשנה אחת עבור מוסלמיות. העלייה תואמת את הירידה בשיעור הפריון הכולל באוכלוסיות אלו.
    • לעומת זאת, בקרב נשים יהודיות הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-2.8 שנים בתקופה זו, אף על פי ששיעור הפריון הכולל בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות עלה בכ-0.2 ילדים כאמור. המשמעות היא שהעלייה בשיעורי הפריון בגילים מבוגרים חזקה יותר מהירידה בפריון בגילים צעירים יותר.

      חיים ללא ילדים

      • במדינות שבהן נפוצים אמצעי מניעה, אין קשר ברור בין שכיחות החיים ללא ילדים לשיעור הפריון הכולל. במדינות במזרח אירופה יש נטייה פחותה לחיים ללא ילדים לצד שיעור פריון כולל נמוך יותר בהשוואה למדינות במערב אירופה ובארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
      • באופן כללי שיעור האנשים החיים ללא ילדים בישראל נמוך יחסית, והתופעה מעט נפוצה יותר בקרב נשים ערביות מאשר בקרב נשים יהודיות: ל-13.7 אחוזים מהנשים הערביות בגילי 59–45 אין ילדים, לעומת 6.4 מהיהודיות בנות אותו הגיל.

        השכלה

        • רמת ההשכלה בקרב נשים היא אחד הגורמים החשובים ביותר המשפיעים על הפריון זה זמן רב. נשים משכילות יולדות מעט יותר ילדים מנשי משכילות פחות בעקביות, לכן לעלייה ברמות ההשכלה – הרצויה ברמה האישית וברמה החברתית מטעמים רבים – יש "מחיר" בדמות ירידת הפריון בחברות שונות.
        • ברוב קבוצות האוכלוסייה בישראל, ככל שההשכלה עולה – הפריון יורד. אולם המצב שונה בשתי קבוצות: בקרב גברים יהודים שאינם חרדים מספר הילדים זהה בקרב אקדמאים ובעלי השכלה נמוכה יותר; ובקרב חרדיות אקדמאיות גיל הלידה מאוחר יחסית, אך עד סוף שנות השלושים לחייהן הפריון בקרבן עולה ומתלכד עם התוואי של חרדיות בעלות השכלה נמוכה.
          Children per woman and edu HEBעיקר ההבדל בפריון בין ישראל למדינות מפותחות נובע מכך שמשפחות משכילות יחסית – ששיעורן מבין המשפחות בישראל גבוה, וממשיך להתרחב – מביאות לעולם הרבה יותר ילדים ממקבילותיהן באירופה. בשל דפוסים אלו שיעור גבוה יותר מהילדים בישראל נולדים להורים מבוגרים יותר ולהורים אקדמאים (בהשוואה לכל מדינת OECD אחרת).

מערכת הבריאות: מבט-על

מודדי הבריאות של ישראל כיום טובים יחסית, אולם הם משקפים את השקעות העבר במערכת. כיום יש סימנים להרעה מסוימת בבריאות האוכלוסייה והמצב עלול להידרדר עוד – אלא אם תחול עלייה בחלקו של המימון הציבורי בכלל מערכת הבריאות ואסדרה של התמהיל הציבורי-פרטי במערכת.

מודדי בריאות בישראל

בריאות האוכלוסייה בישראל במצב טוב על פי מודדי בריאות מקובלים, כמו תמותת תינוקות ותוחלת חיים. עם זאת, יש סימנים מדאיגים בעניין המצב העתידי.

  • תמותת התינוקות בישראל נמוכה: 3.1 לאלף לידות. נתון זה נמוך גם בהשוואה למערכות בריאות הדומות לישראל: בלגיה, גרמניה, הולנד, שווייץ וצרפת. נתון מטריד העולה מהנתונים הוא ההתייצבות בתמותת תינוקות מאז 2013 , על אף הפוטנציאל לשפר מודד זה בקרב קבוצות אוכלוסייה מסוימות.
  • תוחלת החיים בעת הלידה גבוהה יחסית ועומדת על 82.5 שנים, אך יש סימנים לכך שעלולה לחול הרעה במצבה היחסי של ישראל במונחי תוחלת חיים ושנות חיים בתפקוד תקין.

    מקורות המימון של מערכת הבריאות

    • ההוצאה על בריאות כאחוז מהתמ"ג נותרה קבועה יחסית, למרות הגידול המרשים במשק הישראלי. חלקה הציבורי של ההוצאה נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות הנוקטות גישה של ביטוח אוניברסלי.
    • חלקה של ההוצאה הלאומית על בריאות מתוך התמ"ג עמד ב-2017 על כ-7.4 אחוזים, לעומת כמעט 9 אחוזים בממוצע ב-OECD ו-11 אחוזים במדינות אירופיות שיש בהן מערכות בריאות דומות לזו של ישראל.
    • חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות עומד על כ-63 אחוזים, לעומת כ-73.5 אחוזים ב-OECD וכ-78 אחוזים בקרב מדינות בעלות מערכות דומות. בה בעת חלקה של ההוצאה על בריאות בהכנסה הפנויה של משקי הבית עלה מ-3.9 אחוזים ב-1997 ל-5.9 אחוזים ב-2016.
    • בין 1995 ל-2017 גדלה ההוצאה על בריאות לנפש פי 2.6 בממוצע במדינות ה-OECD ופי 2.7 במדינות הדומות. בישראל היא גדלה פי שניים בלבד.
      • הגידול בהוצאה על בריאות היה דומה לגידול בתמ"ג לנפש – כ-1.7 אחוזים לשנה בממוצע מאז 1995. אולם כשמביאים בחשבון את השינויים במחירי הרפואה ביחס למדד הכללי ואת הגידול בצרכים הנובע ממבנה גיל האוכלוסייה, מתקבל גידול של כ-0.9 אחוזים בלבד לנפש מתוקננת לפי גיל.
        ההוצאה על בריאות לנפש

        בעיות במערכת הבריאות: התמהיל הציבורי-פרטי ושכר הרופאים

        רמת המימון הציבורי הנמוכה יחסית, וכן הגידול בחלקו של המימון הפרטי, תורמים לעלייה במחירי הרפואה ולהרחבת הפערים בנגישות שירותי הרפואה לקבוצות אוכלוסייה שונות.

        העלייה הגבוהה יחסית במחירי הרפואה נובעת בעיקר מהתמהיל הציבורי-פרטי שהתפתח במערכת ומהשפעתו על שכר הרופאים. שכר זה עלה בכ-42 אחוזים בשנים 2017–2011, לעומת כ-15 אחוזים בקרב יתר השכירים במשק. עלייה זו חריגה גם בהשוואה בין-לאומית. סיבה מרכזית לכך היא שרופאים יכולים להפנות חולים מהמערכת הציבורית לטיפולים במערכת הפרטית, ובמסגרתה הם גובים מחירים גבוהים יותר עבור טיפולים שיכולים להתבצע ברובם במערכת הציבורית. בד בבד הם מצמצמים את עבודתם במערכת הציבורית. בשל כך מוסדות רפואיים במימון ציבורי מתחרים עם עצמם במתן שירותים במימון פרטי – ושיטה זו בתורה מעלה את גם היא את המחירים במערכת הציבורית.

        ישראל יכולה לשפר את המצב באמצעות יישום מודלים של הפרדת מערכות או של איחוד מוסדר ביניהן (הנהוגים במדינות שונות).

        מודל ההפרדה

        לפי פתרון זה, שתי המערכות יתקיימו ברבדים נפרדים מבחינת המימון ומבחינת התשתיות. במסגרת המודל:

        • המימון הציבורי יורכב מהמיסים המשולמים בתוספת התשלומים המועברים כיום לקופות, נוסף לתשלומים שמעבירים כיום משקי הבית לקופות החולים במסגרת ביטוחי השב"ן. כך תהיה אפשרות לבחירת סל רחב יותר מהסל הבסיסי גם במסגרת הציבורית.
        • כל מוסד שיספק רשימת טיפולים שתיקבע מראש ויעמוד בקריטריונים מוגדרים יוכל לקבל מימון ציבורי, ובהתאם לכך להיחשב לציבורי ולקבל מטופלים שהופנו למערכת הציבורית – גם אם יהיה בבעלות פרטית.
        • במערכת הפרטית תושבים יוכלו לשלם בעבור טיפול לפי בחירתם באמצעות ביטוחים מסחריים מגוונים או ישירות מכיסם.
        • כל מטופל יצטרך לבחור לפני כל פנייה למערכת באיזו מן המערכות יעדיף להיות מטופל, ובחירה זו תחייב אותו לאורך הטיפול כולו.
        • עובדים שהכנסתם מגיעה מכספי ציבור לא יציעו טיפול תמורת תשלום פרטי, אלא יעבדו במשרה מלאה (full timers) במערכת הציבורית.

        שירותי חירום הניתנים כיום במערכת הציבורית לא יתמכו במערכת הפרטית.
        מודל ההפרדה

        מודל השילוב

        לפי פתרון זה המערכת הפרטית והציבורית ימוזגו. במסגרת המודל:

        • כל תושב ייהנה מביטוח ציבורי בסיסי, המשלב את הכיסוי הבסיסי והמשלים הקיימים כיום (כמו במודל המופרד).
        • לכך יתווסף רובד ביטוח נוסף במימון פרטי לחלוטין.
        • השילוב במודל מתבטא בכך שהשירותים האלקטיביים (הניתנים במסגרת הביטוחים המשלימים או המסחריים) יסופקו באותה מערכת המספקת את השירותים הציבוריים. הביטוח הנוסף יקנה למבוטחים שירותים מעבר למוצע בסל הציבורי, אולם לא יכלול אפשרות לקיצור תורים לעומת הרפואה הציבורית. באופן כללי, המערכת הציבורית תציע סל שירותים במימון ציבורי ודרגות בחירה מסוימות, והשירותים הציבוריים יינתנו במוסדות בבעלות פרטית וציבורית כאחד, אולם התושבים יוכלו גם לרכוש ביטוחים פרטיים, או לשלם באופן פרטי על טיפולים ושירותים שאינם כלולים בסל הציבורי.

         

 

החינוך הטכנולוגי-מקצועי: מגמות והתפתחויות בשנים 2006–2017

בשנים האחרונות, תחת שרביטם של ארבעה שרי חינוך, מיקד משרד החינוך את מאמציו בחינוך העל-יסודי בהגדלת מספרם של הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי ושיעורם מכלל התלמידים. יעד נוסף, הקשור במידה לא מעטה ליעד הראשון, היה הגדלת מספרם ושיעורם של הניגשים לבחינות בגרות במתמטיקה ובאנגלית ברמה של חמש יחידות. בפרק זה נבחנו לעומק מאפייניהם של התלמידים בחינוך הטכנולוגי העל-יסודי, על בסיס חלוקה חדשה למסלולים המוצעת בפרק.

הגידול בחינוך הטכנולוגי

חלקו של החינוך הטכנולוגי עמד על 40 אחוזים מכלל תלמידי כיתות י"ב בשנת  2017 (בהשוואה לכ-33 אחוזים בשנת 2006), ובמסגרתו 15 אחוזים לומדים במגמות במסלול הגבוה, 23 אחוזים במסלול הבינוני, ופחות מ-3 אחוזים במסלול הנמוך (לפי החלוקה החדשה).

Students by edu tracks HEB

 

  • בין 2006 ל-2017 עלה חלקם של התלמידים הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה (שההישגים בו הם הטובים ביותר) ב-40 אחוזים. עלייה זו נבעה בעיקר ממשיכת תלמידים מצטיינים מהמסלול העיוני למסלול הטכנולוגי הגבוה (כפי שמעידה הירידה בחלקו של החינוך העיוני בקרב תלמידי התיכון מ-67 ל-60 אחוזים בשנים אלו).
  • בשעה שמספר כלל התלמידים בכיתה י"ב גדל בין השנים 2006 ל-2017 בכמעט 18 אחוזים, מספר הלומדים בחינוך העיוני גדל בכ-4,000 תלמידים בלבד (גידול של 6 אחוזים), ואילו מספר הלומדים בחינוך הטכנולוגי גדל בכ-14,000 תלמידים (גידול של 42 אחוזים). אם מתמקדים עוד יותר אפשר לראות כי הגידול הרב ביותר היה במספר התלמידים הלומדים בחינוך הטכנולוגי הגבוה – כ-7,000 תלמידים, כלומר גידול של 65 אחוזים.
  • מספר בתי הספר המציעים אך ורק מסלול עיוני עלה ב-17 מוסדות בלבד בתקופה זו, ואילו מספר בתי הספר המציעים מסלולים טכנולוגיים-מקצועיים עלה ב-291.

מגמות בחינוך הטכנולוגי-מקצועי לפי מגזר ומגדר

שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי גדל בכל זרמי החינוך (עברי וערבי), אך יש הבדלים גדולים בין המגזרים והמגדרים.

high technological edu HEB

  • העלייה הגדולה ביותר בשיעור הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה הייתה בחינוך הערבי, במיוחד בקרב דרוזים (20 נקודות אחוז) ובדואים (11 נקודות אחוז).
  • בשנת 2017 שיעור הלומדים במסלול הגבוה במגזר הערבי כולו היה גבוה משיעורו בקרב יהודים.
  • שיעור הבנות במסלול הגבוה במגזר הערבי עלה מאוד, והוא אף גבוה משיעור הבנים. הפער בין המינים בחינוך הבדואי הוא הגדול ביותר (21 אחוזים מהבנות הבדואיות לומדות במסלול זה, לעומת 12 אחוזים מהבנים).
  • יש שיעור נמוך של בנות יהודיות הלומדות במסלול הגבוה, במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, ואילו בקרב בנים דתיים השיעור גבוה יחסית. ייתכן כי הלימודים הנפרדים מביאים לצמצום אפשרויות הבחירה עבור בנות דתיות, מפני שהיצע המגמות הטכנולוגיות הגבוהות בבתי הספר לבנות בחינוך הממלכתי-דתי הוא נמוך במיוחד (רק 18 אחוזים מבתי הספר הממלכתיים-דתיים לבנות מציעים מגמות כאלו, לעומת 48 אחוזים בקרב שאר בתי הספר שאינם חרדיים).
  • בחינוך החרדי חלקן של הבנות הלומדות במסלול הטכנולוגי הבינוני עלה מ-9 אחוזים ל-46 אחוזים , ורבות מהתלמידות במסלול זה למדו במגמות הנהלת חשבונות ומשאבי אנוש. העלייה הגדולה בשיעור החרדיות הלומדות במגמות אלו עשויה להעיד שאת מקומה של ההוראה, שהיה התחום העיקרי שזוהה עם חרדיות בעבר, תופסים כעת תחומי לימוד אחרים.

חינוך הטכנולוגי: רקע חברתי-כלכלי ולימודי

בהתאם לצפוי, קיים מדרג בנתוני הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים בחינוך הטכנולוגי, והוא חופף לרמת ההישגים הלימודיים של תלמידי כל אחד מהמסלולים הטכנולוגיים השונים: תלמידי המסלול הטכנולוגי הגבוה מגיעים מהרקע הגבוה ביותר, ולאחריהם תלמידי המסלול הבינוני והנמוך. בקרב יהודים יש דמיון ברקע התלמידים במסלול העיוני ובמסלול הטכנולוגי הגבוה, אך בקרב ערבים התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה מגיעים מרקע מעט מבוסס יותר.

  • השכלת הורי התלמידים בחינוך היהודי במסלול הטכנולוגי הגבוה ובמסלול העיוני עומדת על 13.7 שנים בממוצע, ואילו השכלת הורי התלמידים הערבים במסלולים אלו עומדת על כ-11.7 שנים במסלול הגבוה ועל כ-10.5 שנים במסלול העיוני.
  • אף שהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים הערבים במסלול הטכנולוגי הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים, שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים לאלה של עמיתיהם היהודים – כ-90 אחוזים. גם בקרב התלמידים הבדואים במסלול זה, שהרקע החברתי כלכלי שלהם נמוך במיוחד, שיעור ההצלחה בבגרות עומד על כ-74 אחוזים.
  • תוצאות מבחני המיצ"ב במתמטיקה, שנערך בכיתה ח', מעידות כי הכישורים המתמטיים של תלמידי המסלול הטכנולוגי הגבוה גבוהים יותר מאלו של תלמידים במסלול העיוני, וכן של תלמידים במסלולים הטכנולוגיים הבינוני והנמוך; האחוזון הממוצע (כלומר דירוג הציון בבחינת המיצ"ב) של תלמידי המסלול הגבוה עולה ב-16 אחוזונים באוכלוסייה היהודית וב-20 אחוזונים באוכלוסייה הערבית על האחוזון הממוצע של תלמידי החינוך העיוני.

    נתוני הבגרות

  • שיעור הזכאות לבגרות עלה ב-42 אחוזים בשנים שנבדקו.
  • מספר הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה ירד בין 2006 ל-2012 ומאז עלה ב-56 אחוזים. במגזר הערבי שיעור הניגשים לבחינה במתמטיקה ברמת חמש יחידות בשנת 2006 היה נמוך משיעורם במגזר היהודי – 11 אחוזים לעומת 15.5 אחוזים. במגזר זה הירידה עד שנת 2012 הייתה גדולה יותר, וההתאוששות מאז איטית יותר.
  • מספר הניגשים לבגרות באנגלית ברמה מוגברת גדל ב-20 אחוזים מ-2013 עד 2017 (מעבר לגידול במספר התלמידים). עם זאת, במגזר הערבי שיעור זה נמוך יחסית ועומד על כ-17 אחוזים בלבד, לעומת כ-51 אחוזים בקרב יהודים.
  • מבין התלמידים שניגשים לבחינה במתמטיקה ברמת חמש יחידות 47 אחוזים היו תלמידי החינוך הטכנולוגי, רובם תלמידי המסלול הגבוה (נכון ל-2017).
  • שיעור הלומדים מתמטיקה ברמת חמש יחידות שאינם לומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה או במסלול עיוני מדעי נמוך מאוד, ואף נמצא במגמת ירידה: רק 6 אחוזים מבין תלמידי מתמטיקה ברמת חמש יחידות ב-2017 למדו במסלול עיוני שאינו כולל הרחבת מקצוע מדעי.

 

ההוצאה לכיתה ולתלמיד בחינוך היסודי הרשמי

ההוצאה של משרד החינוך (ללא תקציבים שמעבירים גופים אחרים) לכיתה ולתלמיד בחינוך היסודי עלתה מאוד בשנים האחרונות. רוב התקציב מוקצה לבתי הספר על פי נוסחאות קבועות, ולגורמים שונים במערכת יש השפעה מוגבלת על גובהו. אולם למרות הנוסחאות האוניברסליות, גם בפיקוח על המאפיינים של מוסדות החינוך התקצוב בחינוך הממלכתי-דתי הוא הגבוה ביותר, ובחינוך הערבי הוא הנמוך ביותר.

תקצוב החינוך היסודי

תקצוב בתי הספר היסודיים נקבע כיום לפי שלושה אפיקי תקצוב עיקריים, המבטאים שיקולים חינוכיים, חברתיים ואידאולוגיים.

1. תקן בסיסי: תקצוב המיועד להבטיח לבית הספר את מספר שעות העבודה של מורים (שעות שבועיות) שיאפשר להורות את תוכנית הלימודים הנדרשת (ולהשיג מטרות חינוכיות נוספות).

  • התקן הבסיסי המועבר לכל מוסד חינוכי נקבע על פי מספר הכיתות, ולא על פי מספר התלמידים. מספר התלמידים המינימלי לפתיחת כיתה הוא 20, וכל תלמיד נוסף מעבר לילד ה-20 מזַכה את בית הספר בתוספת תקציב – ואם מספר התלמידים נמוך מ-20, הכיתה מקבלת רק מחצית מתקצוב התקן הבסיסי.
  • קביעת הרף למספר התלמידים המינימלי בכיתה לצורכי תקצוב (בניגוד למספר התלמידים שנחוץ לפתיחת כיתה בפועל) משתנה בהתאם לדירוג מדד הטיפוח של בית הספר (ככל שהמדד גבוה יותר, כך הרקע החברתי-כלכלי של תלמידי בית הספר נמוך יותר). בבית ספר שתלמידיו מרקע מבוסס גודל הכיתה לתקצוב הוא 40 תלמידים, ואילו בבית הספר בדירוג החלש ביותר הוא עומד על 32. בפועל משמעות ההבדלים היא שבבתי ספר הכוללים מספר תלמידים זהה עשוי מספר הכיתות לצורכי תקצוב להיות שונה, ועקב כך תקציבם הכולל עשוי להיות שונה.
  • בעקבות החלטת מדיניות בנושא, מספר התלמידים המרבי בכיתות א'-ג' אמור להצטמצם ל-34 עד סוף 2018.

    התקציב לכיתה ולתלמיד בכיתה ג'2. סלים ייעודיים המוקצים על פי נוסחה: תקציבים הנוספים לתקן הבסיסי על סמך מאפייני התלמידים במוסד. תקציבי הסלים הם "צבּועים" (כלומר מיועדים למטרה מוגדרת) ומועברים אוטומטית לבתי הספר על פי נוסחאות קבועות.

    • סל טיפוח – מיועד לסייע בצמצום פערים לימודיים וחינוכיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, על פי קריטריון חברתי-כלכלי. התקצוב בסל זה עלה בשנת 2014.
    • סל שילוב – מיועד לקליטת תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות. הסל מוקצה על פי נוסחה: 5.4 אחוזים מכלל התלמידים בכל בית ספר מקבלים תוספת של 1.85 שעות שבועיות לכל אחד.
    • סל שעות תפילה – נועד לאפשר קיום תפילה בבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי. התקצוב בסל עומד על 1.22 שעות שבועיות לכל כיתה לצורכי תקצוב.
    • סל קליטה – מיועד לעולים חדשים ולתושבים חוזרים. התקציב בסל מביא בחשבון את ארץ העלייה ואת משך השהייה של התלמיד בארץ.3. סלים אחרים: סלים מיוחדים הניתנים על פי החלטה מיוחדת, בעקבות הכללת בתי ספר מסוימים בפרויקטים ספציפיים או מתוך הכרה בצורך מיוחד.

      הגורמים המשפיעים על התקציב

      המחקר בוחן את מידת ההשפעה של גורמים שונים המשפיעים על התקצוב לכיתה ולתלמיד: מדד הטיפוח, גודל המוסד,  קיומן או היעדרן של כיתות חינוך מיוחד, השתתפות במסגרת של יום לימודים ארוך, המגזר וסוג הפיקוח, ותק חציוני של מורים ושיעור המורים בעלי תארים מתקדמים.

      הנתונים העולים מהבדיקה מתמקדים בשני פנים עיקריים: ההשפעה השולית של כל משתנה על התקצוב והתרומה של כל משתנה לשונות המוסברת.

      תוצאות הרגרסיה הרב-משתנית, הכוללת פיקוח על משתני בית הספר, מראות כי מרבית ההבדלים בין המוסדות בתקצוב לכיתה ולתלמיד יכולים להיות מוסברים בכמה משתנים:

      • רוב רובם של ההבדלים הניתנים להסבר – 87 אחוזים מההבדלים בתקציב לכיתה ו-92 אחוזים מההבדלים בתקציב לתלמיד – קשורים לגורמים שההשפעה עליהם מוגבלת, כגון מדד טיפוח, השתתפות ביום לימודים ארוך וגודל בית הספר. תרומתם של המגזר וסוג הפיקוח להבדלים הניתנים להסבר קטנה בהרבה: כ-13 אחוזים בתקצוב לכיתה וכ-8 אחוזים בתקצוב לתלמיד.
        תרומת מאפייני בית הספר ליכולת להסביר הבדלי תקצוב

     

 

 

מערכת החינוך: מבט-על

בשנים האחרונות חלו במערכת החינוך התפתחויות בולטות בארבעה מוקדים: הרכב אוכלוסיית התלמידים, תקציב משרד החינוך, אפיוני כוחות ההוראה והישגים לימודיים.

הרכב אוכלוסיית התלמידים

אוכלוסיית התלמידים בישראל גדלה, אך הגידול לא אחיד היה במשך התקופה, והתבטא באופן שונה בגילים ובקבוצות אוכלוסייה שונות.

  • מאז שנת 2000 גדלה אוכלוסיית התלמידים בישראל בכ-44 אחוזים (גידול של 2 אחוזים לשנה), שיעור חריג בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.
  • חלה ירידה בקצב הגידול בחינוך החרדי, הערבי הבדואי והדרוזי, אך הוא במגמת עלייה בחינוך היהודי הממלכתי והממלכתי-דתי.
  • מספר הילדים בגנים גדל בשנים 2015–2000 ב-81 אחוזים (לעומת גידול של 43 אחוזים בכלל האוכלוסייה). קצב הגידול המהיר ביותר היה בשנים 2010–2015, התקופה שבה יושם חוק לימוד חובה חינם בקרב גילאי 4–3.

תקציב

תקציב משרד החינוך עלה באופן כללי. בפרט חל גידול בנתח התקציב המוקצה לחינוך מיוחד ובהוצאה לתלמיד.

  • תקציב משרד החינוך גדל ב-83 אחוזים במונחים ריאליים בשנים 2018–2005 עקב גידול במספר התלמידים, החתימה על הסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", יישום חוק לימוד חובה לגילי 4–3 ותכניות כגון צמצום מספר הילדים בכיתה.
  • תקציב החינוך המיוחד גדל כמעט פי שניים בהשוואה לתקציב מערכת החינוך בכללותה, בעיקר עקב העלייה המשמעותית (127 אחוזים) במספר התלמידים במסגרות חינוך זה.
  • הגידול במספר תלמידי החינוך המיוחד היה מהיר במיוחד בקרב תלמידים המאובחנים באוטיזם – מספרם עלה מ-894 בשנת 2000 ל-11,145 בשנת 2018. מספר התלמידים בעלי הפרעות התנהגותיות קשות עלה מ-2,347 ל-17,483 במשך אותה תקופה.
  • התקציב הריאלי לתלמיד בישראל גדל מאז 2010 בקצב מהיר מאשר ב-OECD, לפי הנתונים האחרונים (משנת 2014), ונראה כי מגמה זו נמשכה עד 2018 בשל התהליכים שצוינו. למרות העלייה המהירה, סכום ההוצאה בישראל נותר נמוך יותר מאשר במדינות ה-OECD בשנה שנבדקה: 7,981 דולרים לתלמיד בחינוך היסודי בישראל, לעומת 8,631 בממוצע ב-OECD, ו-7,987 דולרים לתלמיד בחינוך העל-יסודי בישראל לעומת 10,010 דולרים בממוצע ב-OECD (נכון ל-2014).

Per student expenditure HEB

אפיוני כוחות ההוראה

  • היצע המורים: לעיתים נשמעות טענות על עודף מורים בישראל, והיה צפוי כי עודף כזה יוביל לירידה בהיקפי המשרות שלהם. אולם בחינוך היסודי עלה היקף המשרה הממוצע מ-73 אחוזים בשנת 2000 ל-77 אחוזים בשנת 2018 בחינוך העברי. גם בחינוך הערבי, שלגביו מופנות רוב הטענות על עודף היצע, חלה עלייה קלה בהיקף המשרה הממוצע של מורים בחינוך היסודי, מ-82 אחוזים ל-84 אחוזים. מגמות אלו מעידות כי אין עודף מורים בחינוך היסודי. לעומת זאת, בחינוך העל-יסודי ירד היקף המשרה הממוצע במגזר היהודי מ-78 אחוזים בשנת 2010 ל-70 אחוזים בשנת 2018, ובאותן שנים נרשמה בחינוך הערבי ירידה מ-95 אחוזים ל-85 אחוזי משרה.
    • רמת השכלה אקדמית: בחינוך היסודי העברי עלה שיעורם של המורים בעלי השכלה אקדמית מ-50 אחוזים בשנת 2000 ל-89 אחוזים בשנת 2018, ובחינוך הערבי עלה שיעורם מ-37 אחוזים ל-94 אחוזים. בחינוך העל-יסודי הגיע תהליך האקדמיזציה של סגל ההוראה בשני הזרמים למיצוי כמעט מלא (92 אחוזים).
      • פמיניזציה (עליית שיעור הנשים במקצוע ההוראה): שיעור המורות הנשים בחינוך העברי היסודי ירד מ-90 אחוזים מכוח ההוראה בשנת 2000 ל-86 אחוזים בשנת 2017. לעומת זאת, בחינוך הערבי עלה שיעור הנשים מ-65 ל-78 אחוזים. בדומה לכך, בחינוך העל-יסודי תהליך הפמיניזציה כמעט נעצר בחינוך העברי (87 אחוזים בשנת 2010 לעומת 86 אחוזים בשנת 2018) והתחזק בחינוך הערבי (עלייה מ-36 אחוזים בשנת 2000 ל-57 אחוזים בשנת 2018).

        הישגים לימודיים

        ישנם פערים גדולים בין התלמידים במבחני המיצ"ב בישראל, ובמבחנים בין-לאומיים הפערים הם בין הגדולים ביותר, במיוחד בקרב המדינות המפותחות. בד בבד חל שיפור בהישגים הלימודיים בישראל, ובעשורים האחרונים מצטמצמים הפערים בהישגים במבחנים הארציים והבין-לאומיים.

        • לאורך השנים חל שיפור ניכר בציונים במבחני המיצ"ב: עלייה מרשימה ביותר של חצי סטיית תקן בין כל המבחנים (במתמטיקה ובאנגלית בכיתה ה'; במתמטיקה, באנגלית ובמדעים בכיתה ח').
        • השיפור בתוצאות של ישראל במבחנים הבין-לאומיים גדול יותר מהשיפור הממוצע במרבית המדינות, וגדול יותר גם מהשיפור הממוצע בקרב המדינות שהשתתפו במבחן הראשון והאחרון שנכללו במחקר. ישראל הייתה אחת משלוש המדינות בעלות השיפור הגדול ביותר בציונים במבחני PIRLS ו-TIMSS שנכללו במחקר, והייתה במקום הראשון בצמצום הפערים במבחן PIRLS ובמבחן PISA במתמטיקה ובמדעים.
        • בהשוואה לציון הממוצע של המדינות שהשתתפו בכל המבחנים הבין-לאומיים בתקופת המחקר, הציון הממוצע של ישראל כמעט תמיד היה נמוך מהממוצע, אך הפער הצטמצם מאוד.

        ככלל, במערכת החינוך בישראל התקדמה באופן ניכר בעשורים האחרונים, אך לאור התפקיד החשוב שממלאת המערכת ביצירת חברה חזקה ומשגשגת, עלינו להבין את האתגרים שעדיין קיימים ולהתמודד עימם.

         

 

 

שוק העבודה: מבט-על

גם ב-2018 שמר שוק העבודה על מצבו הטוב: שיעורי ההשתתפות מוסיפים לעלות, שיעורי התעסוקה עולים בקרב גברים ונשים כאחד והאבטלה מצויה בשפל היסטורי. גם במספר המשרות הפנויות חלה עלייה, וכך גם בשכר. המחקר בנושא שוק העבודה סוקר את המגמות בשוק בכללותו, וכן בוחן שינויים שחלו בקבוצות אוכלוסייה שונות.

שוק העבודה: תמונה כללית

שיעור התעסוקה בישראל הגיע למעט יותר מ-78 אחוזים – הודות לשיעור הבלתי מועסקים, שהוסיף לרדת והגיע לשפל של כ-4.3 אחוזים.

  • בסך הכל שיעור התעסוקה בקרב גברים עלה ב-7 נקודות אחוז מאז שנת 2003, ובקרב נשים ב-13 נקודות אחוז.
  • שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים יהודים שאינם חרדים ונשים חרדיות גבוהים יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, והשיעור בקרב נשים לא חרדיות מדורג במקום השני מבין מדינות הארגון (אחרי איסלנד). בשני המינים נבע חלק הארי של הגידול משינויים באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית (5 ו-10 נקודות אחוז אצל גברים ונשים, בהתאמה), בעיקר מפני שזו הקבוצה הגדולה ביותר.
  • בחלוקה לפי קבוצות גיל מתברר כי עיקר העלייה בשיעורי תעסוקת הנשים מקורה בקבוצות הגיל 44–35 ו-64–55, אולם הסיבה להתרחבות התעסוקה בכל אחת מהקבוצות שונה: בקבוצה הצעירה יותר ניכרת עלייה בשיעורי התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים, ואילו בקבוצה המבוגרת חלה עלייה בשיעורי הנשים העובדות בשנים הסמוכות לגיל הפרישה ביחס לעבר, וכן עלייה בגיל הפרישה עצמו. בקרב גברים העלייה המשמעותית ביותר בתעסוקה נבעה מקבוצת הגיל 64–55.
  • שכר העבודה המשיך לעלות ב-2018 בשיעורים גבוהים. עלייה זו מצטרפת לעלייה המהירה בשכר הריאלי מאז
    2014 – 11 אחוזים בסך הכל.
    שיעורי תעסוקה לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה

שיעורי התעסוקה בהיי-טק

אף שבמגזר ההיי-טק עובדים רק כ-9–8 אחוזים מהעובדים במשק, הוא תורם כ-12 אחוזים לתוצר המקומי הגולמי, כרבע מתשלומי המיסים וכ-42 אחוזים לייצוא. שיעורי התעסוקה במגזר זה אינם אחידים בכל קבוצות האוכלוסייה והמגדרים.

  • בעשור האחרון עלה שיעור העוסקים בהיי-טק בקרב גברים יהודים לא-חרדים מכ-8 לכ-15 אחוזים, אך בקרב ערבים וחרדים הוא נותר מזערי.
  • שיעור הנשים המועסקות בתחום נמוך (כמו בשאר העולם) ועומד על 32 אחוזים מהמועסקות בענף ב-2017, מרביתן יהודיות לא-חרדיות.
  • שיעור התעסוקה בהיי- טק בקרב הנשים החרדיות נמצא בעלייה מרשימה: מפחות מאחוז אחד באמצע העשור הקודם למעל ל-3 אחוזים כיום.
    שיעור התעסוקה בהיי-טק

מגמות בשוק העבודה לפי קבוצות אוכלוסייה

תעסוקת ערבים

  • לאחר כמה שנות קיפאון, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה מאוד ועומד על כ-40 אחוזים – כמעט כפול מהשיעור בשנת 2003 ועלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז 2016 – והתקרב מאוד ליעד הממשלה לשנת 2020 (41 אחוזים). מרבית העלייה (72 אחוזים) נובעת מהשיפור בהשכלת הנשים הערביות.
  • רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים לא עלתה באופן דומה לנשים ערביות, והשיפור בקרבם נמוך יחסית. ההשכלה הנמוכה משפיעה גם על אפשרויות התעסוקה של גברים אלו, ו-50 אחוזים מהם (נכון ל-2017) עבדו בעבודות המאופיינות בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות. נוסף על כך מדובר במקצועות שוחקים, ואכן בתעסוקת הגברים הערבים יש ירידה ניכרת החל מגיל 50.

תעסוקת חרדים

 

  • לאחר שעלה ביותר מ-15 נקודות אחוז בין 2003 ל-2015, שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד במעט בשנים האחרונות, ועומד על כ-48 אחוזים – רחוק מהיעד שנקבע ל-2020,העומד על 63 אחוזים. כ-42 אחוזים מהמועסקים בגילי 64–30 בקבוצה זו עבדו במשרה חלקית ב-2017 (לעומת 15 אחוזים מהמועסקים בקרב גברים יהודים לא-חרדים), רובם בשל לימודים בישיבה. כ-23 אחוזים מהמועסקים החרדים עובדים בתחום ההוראה, ללא השכלה אקדמית או על-תיכונית שאינה ישיבתית.
  • בקרב חרדיות שיעור התעסוקה גדל ב-5.5 נקודות אחוז בין 2013 ל-2018 ועומד על 76 אחוזים. כ-51 אחוזים מהחרדיות מועסקות במשרה חלקית – ומבין המועסקות חלקית, 55 אחוזים עושות זאת בשל הצורך לטפל במשפחה ובמשק הבית. שיעור זה גבוה מהשיעור בקרב ערביות (36 אחוזים) ובקרב נשים יהודיות לא-חרדיות (30 אחוזים). שיעור המועסקות בענף החינוך בקרב חרדיות ירד מ-58 אחוזים בשנת 2004 ל-46 אחוזים ב-2017, ובד בבד שיעור הנשים החרדיות שלומדות בחינוך הטכנולוגי בבתי הספר התיכוניים עלה מאוד.

תעסוקת ותיקים

קצב הזדקנות האוכלוסייה בישראל נמוך יחסית ל-OECD, אך בשקלול שיעור הילודה הגבוה, יחס התלות (היחס בין האוכלוסייה שאינה בגילי העבודה העיקריים לאוכלוסייה בגילים אלו) הוא הגבוה ביותר בארגון. דרך התמודדות אפשרית היא העלאת גיל הפרישה לנשים.

 

עליית מחירי הדירות והשפעתה על יכולתם של משקי בית לרכוש דיור

עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הפחיתה את יכולתם של משקי הבית לרכוש דיור. עם זאת, כאשר היכולת לרכוש דיור נבחנת לפי ההכנסה הפנויה הכוללת, ולא לפי מספר המשכורות הדרוש לקניית דירה (המדד המשמש לרוב להערכת יכולת זו בתקשורת ובשיח הציבורי), מתברר כי הירידה ביכולת זו מתונה יותר. הסיבה לכך היא שההכנסה הפנויה הכוללת של משקי הבית עלתה במידה רבה יותר משכר העבודה בין 1998 ל-2016, בעיקר בשל גידול במספר המפרנסים הממוצע במשקי הבית.

מדידת היכולת לרכוש דיור

מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 עד שנת 2007 חלה במדינות מפותחות רבות עלייה במחירי הדיור. המחירים ירדו מעט בעת המשבר הכלכלי שחל ב-2008, אולם עד 2017 הם עלו שוב לרמתם שלפני המשבר. מאז מחציתה השנייה של שנת 2007 מחירי הדיור הריאליים בישראל נמצאים במגמת עלייה (במונחים שנתיים). עקביות המגמה לאורך עשור, וכן קצב העלייה, הם חסרי תקדים.

נהוג לחשב את היכולת של משקי בית לרכוש דיור באמצעות היחס בין המחיר הממוצע (או חציוני) של דירה ובין שכר העבודה הממוצע (או החציוני) – כלומר מספר המשכורות הנחוץ כדי לרכוש דירה. אולם יש במדד זה כמה חסרונות: הוא אינו מביא בחשבון הכנסה ממקורות נוספים פרט לעבודה ואת מספר המפרנסים במשק בית. לאור הבעיות בשימוש במדד זה, הפרק אומד את היכולת לרכוש דיור באמצעות היחס בין מדד מחירי הדיור למדד ההכנסה הפנויה הממוצעת למשק בית.

  • בין 1998 ל-2016 ההכנסה הפנויה הממוצעת גדלה ב-2.3 אחוזים בשנה, ואילו השכר החודשי הממוצע גדל ב-1 אחוזים בלבד.
  • בין 1998 לשנים 2008–2007 הן ההכנסה הממוצעת הן השכר החודשי עלו – והיכולת לרכוש דיור השתפרה. אולם מאז המדדים ירדו ונעשה קשה יותר לרכוש דירה.
  • במרבית מדינות ה-OECD פחתה יכולתם של משקי בית לרכוש דירות ביחס ל-2005. המצב בישראל היה דומה אך עליית מחירי הדיור התרחשה כעשור מאוחר יותר.

Ratio of housing prices to disposable income HEB

היכולת לרכוש דיור לפי מאפיינים של משקי הבית

הנתונים שהוצגו לעיל משקפים תמונה כללית, אולם אינם משקפים בהכרח את השינוי ביכולת לרכוש דיור בקרב קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, או באזורים שונים בארץ.

  • ההכנסה המשפחתית הפנויה הממוצעת בקרב עולים צמחה מהר יותר מההכנסה הפנויה הממוצעת במשק: 2.9 אחוזים בשנה בין 1998 ל-2016, לעומת שינוי שנתי ממוצע של 2.2 אחוזים בשנה בקרב ותיקים (ילידי הארץ). מכאן אפשר להסיק כי יכולתם של העולים לרכוש דיור פחתה במידה מצומצמת יותר מהממוצע בכלל הציבור.

    קניית דירה היא אחת הרכישות הגדולות ביותר בחיי משק בית, לכן רובם המכריע של רוכשי הדיור נאלצים לממן את הקנייה באמצעות הלוואות. לפיכך מדד חשוב נוסף לבחינת יכולתם של משקי הבית לרכוש דירות הוא האשראי העומד לרשותם, והיכולת שלהם להחזיר הלוואות.

    • ההכנסה הפנויה של משקי בית צעירים (34–25) צמחה בשיעור דומה לממוצע במשק בשנים 1998–2016, כך שיכולתם לרכוש דיור נפגעה במידה דומה לזו שבכלל האוכלוסייה.
    • קבוצת הגיל שיכולתה לרכוש דירה נפגעה במידה הרבה ביותר היא 54–35, משום שהכנסותיהם של משקי בית אלו עלו במידה פחותה מהממוצע.
  • היכולת לרכוש דיור ירדה במידה הרבה ביותר בתל אביב, בירושלים ובמחוז הדרום. במחוזות הצפון, השרון וגוש דן
    (ללא תל אביב) היכולת לרכוש דיור פחתה במידה הדומה לממוצע הארצי.
    Housing prices by geographic area HEB

    מינוף משקי בית

  • רמת המינוף הממוצעת של משקי בית – גובה ההתחייבויות הכספיות (נטו) לגורמים מלווים כאחוז מהתמ"ג – עלתה מאז 2009, והדבר עלול להקשות עליהם לקבל אשראי נוסף בעתיד.
  • בבחינת המגמות באשראי שניתן למשקי בית נמצא כי האשראי לדיור כאחוז מהתמ"ג ירד מעט בין 2000 ל-2007, והתחיל לעלות שוב באיטיות בסביבות 2013. האשראי שלא לדיור עלה מ-10.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-13.4 אחוזים בשנת 2009, נותר יציב עד 2013 ואז החל לעלות שוב וניצב על 15.4 אחוזים ב-2017. האשראי נטו (הלוואות בניכוי חסכונות) צנח בחדות מ-27.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-10.7 אחוזים ב-2009, אולם לאחר מכן המגמה התהפכה והאשראי נטו זינק שוב ל-23.4 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2017.
  • רמת המינוף הנוכחית נמוכה רק במעט מזו שהייתה בשנת 2000, השנה שבה נרשם שיעור המינוף הגבוה ביותר.

הנתונים מראים כי עליית מחירי הדיור נתנה את אותותיה, ומאז המחצית השנייה של 2007 חלה עלייה ביחס בין מחירי הדיור לבין ההכנסה הפנויה, משמע: בשנת 2016 קשה יותר לרכוש דירה מאשר בשנת 2007. עם זאת, המדידה לפי היחס בין ההכנסה הפנויה של משק הבית מראה כי היכולת לרכוש דיור נפגעה פחות ממה שנראה במדידה לפי המדד המקובל של היחס בין מחירי הדירות לשכר הממוצע (או החציוני).

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2018

ניתן להגיע אל כל פרק בנפרד דרך תוכן העניינים בצד שמאל למטה.

אנו מתכבדים להציג את "דוח מצב המדינה" מהסדרה ע"ש סינגר לשנת 2018. הפרקים המופיעים בספר עוסקים במגוון נושאים רחב, ומבוססים על מחקרים ייחודים המציגים פנים רבים של המצב החברתי-כלכלי בישראל. מן הנושאים הנסקרים בספר אפשר ללמוד רבות על המדיניות החברתית המקומית, ולהבין כיצד לשפר את רווחתם של תושבי ישראל.

מצב המשק: מבט-על

בשנת 2018 שיעור התעסוקה נמצא בשיאו והאבטלה בשפל היסטורי, קצב צמיחת התמ"ג דומה לזה שנרשם בשנים האחרונות וניכרת עלייה בשכר. עם זאת, פוטנציאל הצמיחה במגמת ירידה בעקבות השינויים הדמוגרפיים והמגמות בפריון העבודה, שאינו צומח כלל.

התהליכים המאקרו-כלכליים

מההתפתחויות בחלקם של מרכיבי התמ"ג העיקריים עולה תמונה של יציבות ושל מה שקרוי "צמיחה מאוזנת".

  • צמיחת התמ"ג בשנת 2018 צפויה להסתכם ב-3.2 אחוזים – שיעור מעט נמוך ביחס לעבר, המשקף צמיחה של כ-1.2 אחוזים לנפש.
  • מאז שנת 2010 לא ניכרים שינויים משמעותיים בחלקם היחסי של מרכיבי התמ"ג העיקריים: תצרוכת פרטית, תצרוכת ציבורית, ההשקעה בנכסים קבועים, הייצוא והייבוא.

    • רוב התנודתיות שניכרה בהשקעה בנכסים קבועים מאז שנת 2010 נובעת מפעילות ההשקעה של ענפי המשק: בין 2012 ל-2015 ירד חלקה של השקעה זו בתמ"ג בכ-2 נקודות אחוז, אך בשנתיים האחרונות התאוששה ההשקעה ועלתה בקצת יותר מנקודת אחוז.
    • בתצרוכת הממשלתית ניכרה יציבות במרכיב המופנה לצריכת הפרט, לצד ירידה קלה במרכיב הקולקטיבי (נובעת מירידת חלקה של ההוצאה הביטחונית).

    המערכת הפיסקלית נתונה ללחץ גובר. בתקציב 2019 חורגת הממשלה ב-3 אחוזי תוצר מהסכום המוקצה לה על פי כלל ההוצאה, ונראה שהיא עומדת לחרוג גם מתקרת הגירעון הקבועה בחוק.

    • למרות הירידה בגירעון בשנים האחרונות, הגירעון בישראל הוא עדיין מהגדולים ביותר מבין מדינות ה-OECD. החוב הלאומי עמד על 6.75 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2016 – נתון הממקם את ישראל בערך במרכז ההתפלגות בקרב המדינות הנסקרות.
    • בהנחה שהממשלה תגדיל את ההוצאה בהתאם לכללים ולמגבלות הקבועים בחוק, נראה כי משנת 2020 היא תפר את מגבלת הגירעון הקבועה אף היא בחוק, ובטווח הרחוק הבעיה אף תחריף.
    • הקושי התקציבי צפוי לגדול עוד אם תמומש כוונת הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון לכ-6 אחוזי תוצר
      ולהצמידו לשיעור הגידול בתמ"ג.
      חלקם של מרכיבי התמג באחוזים

      צמיחה ופריון 

      ישראל מתאפיינת בשיעורי צמיחה גבוהים מאלה של מדינות ה-OECD, אולם ההשוואה משתנה כאשר המדד הוא  שיעור הצמיחה של התמ"ג לנפש. נוסף על כך, אין שיפור בפריון העבודה.

      • בשנת 2017 צמח המשק ב-3.5 אחוזים, בהשוואה לשיעור צמיחה ממוצע של 3.0 אחוזים במדינות ה-OECD. אולם מכיוון שהאוכלוסייה בישראל גדלה בכ-2 אחוזים בשנת 2017, קצב גידול התמ"ג לנפש עמד רק על 1.5 אחוזים, ואילו ב-OECD גדל התמ"ג לנפש ב-2.4 אחוזים בממוצע.
      • ישראל אינה מצליחה להדביק את הפער בינה ובין ממוצע מדינות ה-OECD וה-G7 (ובינה ובין ארצות הברית) במדד התמ"ג לשעת עבודה. ב-2016 ירד התמ"ג לשעת עבודה בישראל ל-55.5 אחוזים מהתמ"ג של ארצות הברית, לעומת 58 אחוזים בשנת 2000.
      • ישראל חווה האטה בקצב הגידול של הפריון הכולל מאז 1973 (כלומר בין 1961 ל-1973 קצב הגידול היה מהיר יותר), ואפילו הצמיחה המהירה של מגזר ההיי-טק בישראל מאז שנות התשעים של המאה הקודמת אינו מספיק כדי להתגבר על ההאטה.
      • מאז 2012 העלייה בתעסוקה היא המקור העיקרי לצמיחה לנפש. אף שהמצטרפים לכוח העבודה היו בעיקר עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, חל שיפור באיכות התעסוקה – בשל עלייה בוותק ובשיעורי ההשכלה של העובדים. אולם האוכלוסייה בגילי העבודה מצטמצמת, ועימה הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על גידול בתעסוקה.

      מחירים ויוקר המחיה 

      השנים האחרונות התאפיינו בעלייה נאה בשכר הריאלי, שאיננה נובעת משיפור בפריון העבודה אלא מהוזלת מחירי הצריכה ביחס למחירי כלל המוצרים והשירותים שיוצרו במשק. למרות זאת, רמת המחירים בישראל עודנה גבוהה.

      • משנת 2015 נרשמה במשק עליית שכר נאה, שהקיפה את כלל רמות ההכנסה וקבוצות האוכלוסייה.
      • הגידול בשיעור התעסוקה והעלייה בשכר תורגמו לעלייה מרשימה בהכנסה ובתצרוכת של משקי הבית. השיפור בלט בקרב משקי בית בחמישון ההכנסה האמצעי והתחתון (עלייה של 16 ו-13 אחוזים, בהתאמה, בין 2012 ל-2016) בעוד שבקרב החמישון העליון נרשמה עלייה מתונה יותר (9 אחוזים).
      • בשנים האחרונות קצב עליית המחירים בישראל היה נמוך משמעותית מהקצב ב-OECD. עקב כך, מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5.2 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD.
        • בסעיף התקשורת חלה ירידת המחירים החדה ביותר, והוזלות משמעויות נמצאו גם בסעיפי המזון, התחבורה, והתרבות והבידור. לצד זאת חלה עליית מחירים בסעיף הדיור. סביר שירידת המחירים נובעת גם מצעדים שנקטה הממשלה להפחתת יוקר המחיה במשק.
          מגמות המחירי צריכה בישראל וב-oecd

       

       

 

מרחיקים לכת: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

במחקר של מרכז טאוב שפורסם לאחרונה בדק החוקר חיים בלייך היבטים שונים של דפוסי ההגעה לעבודה בישראל, ומצא כי רוב הנסיעות לעבודה בישראל קצרות. שלושה מתוך ארבעה עובדים בגילי העבודה העיקריים נוסעים עד 20 ק"מ כדי להגיע למקום עבודתם, ורובם נוסעים במכוניות פרטיות.

התפלגות העובדים לפי מרחק הנסיעה לעבודה

62 אחוזים מהיוממים נוסעים לעבודה במכונית פרטית, ורק 17 אחוזים נוסעים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים לעבודה באופניים או ברגל, ו-8 אחוזים נוסעים בהסעות מאורגנות מטעם המעסיק. במונחי משך הנסיעה, כ-60 אחוזים מהעובדים נוסעים עד חצי שעה, 30 אחוזים נוסעים בין חצי שעה לשעה, ו-10 אחוזים נוסעים במשך יותר משעה בכל כיוון.

משך הנסיעה לעבודה עשוי להיות מושפע מגורמים מגוונים באזורים שונים בארץ. לדוגמה, בירושלים ובפתח תקווה, יוממים רבים נוסעים בין חצי שעה לשעה, אך נראה כי בירושלים (שבה 91 אחוזים מהתושבים עובדים בתוך העיר) הדבר נובע מהשימוש הנרחב בתחבורה ציבורית ומגודלה של העיר, ואילו בפתח תקווה (שבה 44 אחוזים מהתושבים עובדים בתוך העיר), שיעור גבוה יותר מהיוממים נוסעים במכונית פרטית ומגיעים למרחק עד 20 ק"מ, נתון המצביע על כך שמשך הנסיעה נובע מפקקי תנועה.

יש גם הבדלים באמצעי התחבורה ובדפוסי ההגעה לעבודה בין יישובים יהודיים לערביים. לדוגמה, בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית. גם הטופוגרפיה ההררית של חלק מהיישובים יוצרת אילוצים טבעיים הפוגעים בניידות. מסקרים עולה כי בקרב משתמשי התחבורה הציבורית, 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה ביותר לביתם, לעומת 63 אחוזים בלבד מהערבים. באופן דומה, תושבי יישובים ערביים מדווחים על רמות שביעות רצון נמוכות יותר ממצב הכבישים באזור שלהם מאשר ערבים המתגוררים ביישובים עם רוב יהודי.

לאור השתתפותן המצומצמת של נשים ערביות בכוח העבודה, בחן בלייך במחקרו את דפוסי היוממות בקרב אוכלוסייה זו. הרוב המוחלט של הנשים הערביות המועסקות (כ-70 אחוזים) מתגוררות בצפון או באזור המשולש (חדרה והמרכז). שני שלישים מנשים אלה עובדות באזור מגוריהן, ושליש עובדות מחוץ לאזור המגורים שלהן.

בקרב העובדות מחוץ לאזור, מרחק הנסיעה של הנשים מהמשולש גדול יותר מאשר המרחק שנוסעות הנשים מהצפון. נראה כי הסיבה לכך היא שבקרב הנשים מהמשולש "הסובלנות ליוממות" גבוהה יותר מאשר בקרב הנשים בצפון. באופן כללי, הזדמנויות התעסוקה בצפון מוגבלות יותר ומגוונות פחות, ומרכזי התעסוקה הגדולים – כמו חיפה – מרוחקים במידה ניכרת מהיישובים הערביים.

על כן, נסיעה למרחק מעט גדול יותר אינה מובילה בהכרח להרחבה משמעותית בהזדמנויות התעסוקה. לעומת זאת, עקב הקִירבה היחסית של הנשים במשולש למרכז הארץ, שם הזדמנויות התעסוקה רבות יותר, יש סיכוי גדול יותר שהגדלת מרחק הנסיעה תרחיב את היצע הזדמנויות התעסוקה.

חשוב לציין כי ייתכן שנכונותן של נשים ערביות מהמשולש לנסוע למרחקים גדולים יותר נובעת משילוב של שני גורמים: הנסיעות הארוכות נעשות סבירות יותר עקב הרחבת היצע הזדמנויות התעסוקה (כפי שצוין לעיל) או מצוקת התעסוקה באזור המשולש, המאלצת נשים לחפש עבודה במרחק רב יותר מהבית.

אם כן, האם האתגרים הניצבים בפני נשים ערביות בהשתלבות בשוק העבודה תלויים רק בגיאוגרפיה? שיעורי התעסוקה של נשים ערביות ביישובים מעורבים גבוהים יותר מאשר בצפון ובאזור המשולש, אך נמוכים יותר מאשר שיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות. הדבר מעיד כי מעבר לחסמים הגיאוגרפיים המשמעותיים, יש מכשולים נוספים המשפיעים על דפוסי התעסוקה בקרב נשים ערביות, כגון השליטה בעברית ובאנגלית, אפליה בלתי רשמית מצד המעסיקים, מחסור במעונות יום הולמים לילדים ונורמות חברתיות.

החודש פורסם דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, וקובעי המדיניות והתקשורת עוסקים בנושא. אין זה מפתיע שלקיומן של הזדמנויות תעסוקתיות או להיעדרן יש השפעה על יכולתם של הפרטים ושל משקי הבית להיחלץ מהעוני. חשוב להבין כי הנגישות להזדמנויות תעסוקתיות תלויה במידה רבה בהתאמה המרחבית בין מקומות תעסוקה למקומות המגורים, וכן באפשרויות התחבורה וזמני הנסיעה הדרושים כדי לנוע ביניהם.

הבנה מעמיקה יותר של דפוסי היוממות בקרב ישראלים מספקת תמונה מדויקת יותר של השפעת ההתאמה המרחבית על ההשתתפות בשוק העבודה ועל הזדמנויות תעסוקתיות, במיוחד עבור כמה מקבוצות האוכלוסייה המוחלשות ביותר.

הודעה לעיתונות: האם מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

הודעה באמברגו עד יום ד' (12.12) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן

מחקר זה יפורסם בשבועות הקרובים (לצד מחקרים חדשים נוספים) במסגרת "דוח מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב

ישראל נחשבת לאומת הסטארט-אפ, אולם חלקו של מגזר ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד. עם זאת, למגזר זה יש חשיבות רבה למשק בהיותו מקור לרבע מתשלומי מס ההכנסה, ולאחרונה אושרה רפורמה מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

מחקר חדש שערך החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב בדק את היקף הפוטנציאל הטמון בתוכנית זו, באמצעות PIAAC, סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD. המחקר מראה כי הפוטנציאל להתרחבות נוספת של התעסוקה במגזר ההיי-טק מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נמוך, לכל הפחות בטווח הקצר.

הסיבות לכך הן שכבר כיום שיעור העובדים בהיי-טק גבוה יחסית לעולם, ואילו יתר העובדים במשק – בעיקר בקרב ערבים וחרדים – מתאפיינים ברמת מיומנות נמוכה מאוד. בשל כך, הפערים בין הכישורים של עובדי ההיי-טק בישראל ובין כישורי העובדים ביתר ענפי המשק הם הרחבים ביותר מבין כל מדינות ההשוואה, ונראה כי תחום ההיי-טק כבר קלט את מרבית העובדים המסוגלים לעבוד בו.

לאור הממצאים אומר ברנד: "ייתכן שעל קובעי המדיניות לחשוב על מקור חלופי לצמיחה עתידית במשק".

ההיי-טק הישראלי זכה לשם עולמי ונהנה מתמיכה ותמריצים מצד קובעי מדיניות כבר מתחילת דרכו. לאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית לעידוד התעסוקה בתחום, בניסיון להגדיל את מספר הישראלים הנהנים מתנאי העבודה המועדפים בהיי-טק. על רקע זה ניסה החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב להעריך את היקף הפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק באמצעות סקר המיומנויות של ה-OECD (PIAAC). הסקר בוחן את רמת האוריינות בקריאה, במתמטיקה ובפתרון בעיות בסביבה מתוקשבת בקרב גילאי 65–16.

ממצאי המחקר מראים כי למרות הצלחתו של ההיי-טק, לא נראה כי יש לתחום עוד מקום רב לצמוח, בשל חוסר התאמה בין המיומנויות של מרבית העובדים במשק לאלו הנדרשות בענף. רמת המיומנות הממוצעת בקרב עובדים בישראל נמוכה ביחס לממוצע ה-OECD – בפרט בקרב עובדים מהאוכלוסייה החרדית והערבית, שמיומנויותיהן נמוכות במיוחד. לעומת זאת, המיומנויות של עובדי ההיי-טק בישראל דומות למדי לאלו של עמיתיהם במדינות אחרות. הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים בישראל הוא מהגדולים שנמצאו בהשוואה בין-לאומית.

תעסוקה בהיי-טק: העובדים המתאימים כבר שם

עובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים. אם כן, מדוע שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור? המחקר מראה כי עובדים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות, כפי שהן משתקפות בתוצאות סקר PIAAC, משתלבים כבר כעת בשיעורים גבוהים בתעשיית ההיי-טק, וכי הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד וחריג ביחס למדינות אחרות.

הפער בין מיומנויות עובדי ההייטק לשאר הענפים

עוד מראה המחקר של מרכז טאוב כי 22 אחוזים מהעובדים המיומנים ביותר (חמישון ההישגים העליון בסקר) מועסקים בהיי-טק – שיעור גבוה בהרבה מכל יתר מדינות ההשוואה. מנגד, ההסתברות לעבוד בתחום ההיי-טק בקרב עובדים שאינם בחמישון המיומנות העליון נמוך יחסית. ברנד מצא כי אפילו בוגרי לימודי מדעים והנדסה שאינם בעלי מיומנויות גבוהות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות מפותחות אחרות). המסקנה העולה מכך היא שהתועלת בהסבת עובדים שאינם בעלי מיומנויות גבוהות להיי-טק מוטלת בספק.
שיעןר המועסקים בהייטק מתוך חמישון המיומנויות העליון

עוד מיומנות חשובה שנחוצה לתעסוקה בהיי-טק היא שליטה בשפה האנגלית, והסבירות שמי שאינו בקיא בשפה יוכל להשתלב בענף היא אפסית. מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי מחסום השפה משמעותי במיוחד עבור האוכלוסייה הערבית והחרדית, שייצוגה בהיי-טק נמוך במיוחד (פחות מ-5 אחוזים מהעובדים): כ-44 אחוזים מהחרדים וכ-40 אחוזים מהערבים בגילי 44–25 העידו כי אינם בקיאים כלל באנגלית, לעומת 20 אחוזים ו-40 אחוזים (בהתאם) שהעידו על רמה טובה.

לדברי ברנד, "הנתונים מראים כי שיפור הוראת האנגלית במוסדות החינוך של קבוצות אוכלוסייה אלו הוא תנאי הכרחי להנגשת תחום ההיי-טק עבורן".

האם אפשר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק בישראל?

כאמור, הכישורים של מרבית העובדים במשק נמוכים מהנדרש כדי לעבוד בהיי-טק. אולם ברנד ביקש לבחון באמצעות סימולציה את פוטנציאל ההעסקה בקרב עובדים בעלי רמת מיומנות גבוהה שאינם מועסקים בענף. הבדיקה כללה השוואה בין רמות המיומנויות הנחוצות לתעסוקה בהיי-טק במדינות ה-OECD ובין מיומנויות העובדים הישראלים בגילי 44–25 (שבקרבם הסבירות והכדאיות של הסבה מקצועית גבוהות יותר).

ההשוואה העלתה כי שיעור העובדים שסביר להניח שיוכלו להשתלב בהיי-טק עומד על כ-4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה שאינם מועסקים כיום בתחום. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד. עם זאת, מרבית העובדים המצויים בקבוצה בעלת הפוטנציאל (68 אחוזים) מועסקים כבר כעת במשרות בשכר גבוה, ורק חלק קטן מהם (32 אחוזים) צפויים לשפר את מצבם בעקבות מעבר להיי-טק – כלומר, כשמביאים בחשבון את המוטיבציה למעבר תחום, הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בהיי-טק הוא בסביבות אחוז בלבד.

נוסף לאפשרות המוגבלת ביותר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, המחקר מצביע על כך שיש לבחון את כדאיות המאמצים המושקעים בכך. לכאורה התרחבות ההיי-טק עשויה הייתה להשפיע באופן חיובי גם על יתר ענפי המשק (למשל באמצעות זליגת שיטות עבודה מתקדמות), אולם בשל ההבדלים הבולטים בכישורים יש תחלופה מעטה בין העובדים בהיי-טק לעובדים בתחומים אחרים, כך שהיקף ההשפעות החיוביות של ההיי-טק על יתר המשק מוצב בסימן שאלה.

העובדים הישראלים מיומנים פחות מאשר במדינות אחרות, אך ניכרת מגמת שיפור

נתוני המחקר של מרכז טאוב מראים כי ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, המביאות לכושר השתכרות נמוך. שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהן מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון). בקרב האוכלוסייה הערבית התמונה מדאיגה במיוחד: כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

בצד החיוב, הנתונים מעידים על מגמת שיפור במיומנות של האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, ועל שיפור משמעותי אף יותר בקרב האוכלוסייה הערבית; באוכלוסיות אלו קבוצות הגיל הצעירות עולות על קבוצות הגיל הבוגרות מבחינת הישגיהן בסקר המיומנות (בהשוואה לקבוצות הגיל המקבילות במדינות ה-OECD). לפיכך, ייתכן שהפוטנציאל לעלייה בשיעור המועסקים באפיקי תעסוקה בשכר גבוה, כגון מגזר ההיי-טק, יגדל בהמשך הדרך.

"חלק ניכר מהעובדים בישראל הם בעלי רמת מיומנות נמוכה, ולפיכך בעלי כושר השתכרות נמוך. זמינות כוח העבודה הזול גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ומכבידה על פוטנציאל הצמיחה של המשק", אומר ברנד. "ייתכן שהתמקדות בשיפור המיומנויות של קבוצת עובדים זו תניב תשואה גבוהה יותר מההשקעה הנדרשת כדי להעביר את העובדים המיומנים יותר, שממילא אינם רבים, לתחום ההיי-טק".

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, הוסיף כי "הנתונים מראים באופן עקבי את אי השוויון הגבוה בישראל, הנובע מהבדלים גדולים בין כישורי הבוגרים של הזרמים השונים במערכת החינוך. לפיכך, מתן תמריצים למעבר לתחום ההיי-טק לבדו אינו בגדר מענה מספק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

 לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

 

 

 

באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

חלקו של מגזר ההיי-טק בישראל עומד אמנם על כ-8 אחוזים בלבד מסך התעסוקה, אך חשיבותו למשק רבה: הוא מניב כרבע מתשלומי מס ההכנסה בישראל, והוא המקור לחלק ניכר מהערך המוסף הגלום בייצוא הישראלי. החל מתחילת דרכו נהנה ההיי-טק הישראלי מתמיכה ותמריצים מצד קובעי המדיניות, ולאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

אף שעובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים, שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור. השאלה היא: עד כמה התעסוקה בהיי-טק יכולה לגדול?

נראה כי התוכניות לעידוד התעסוקה בהיי-טק רלוונטיות רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה בגילי העבודה, לכל הפחות בטווח הקצר, בשל כמה גורמים העולים מממצאי המחקר.

מיומנויות היסוד של העובדים: השוואה בין-לאומית

לפי  תוצאות PIAAC, סקר מיומנות היסוד של ה-OECD , ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות.

  • שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהם מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון).
  • כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

נתונים אלו מצביעים על צורך בשיפור מהותי של מערכת החינוך על שלביה השונים כדי לשפר את מיומנויות העובדים העתידיים ולשפר את הזדמנויות התעסוקה שלהם.

ההיי-טק לעומת יתר שוק העבודה

תוצאות סקר PIAAC מצביעות על הבדלים חדים בין מיומנויות העובדים במגזר ההיי-טק לשאר העובדים במשק.

  • הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד, וחריג ביחס למדינות מפותחות אחרות.

הפער בין רמת המיומנויות בין עובדי ההיי-טק לשאר ענפי המשק

ממצא אחר שעולה מהסקר הוא ששיעור גדול מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות כבר מועסק בתחום ההיי-טק ולעובדים אחרים קשה  להשתלב בענף.

  • למעלה מ-20 אחוזים מהעובדים המשתייכים לחמישון המיומנות העליון מועסקים במגזר ההיי-טק – השיעור הגבוה ביותר מכל מדינות ההשוואה. כ-60 אחוזים מהמועסקים במגזר ההיי-טק ממוקמים בחמישון העליון של המיומנות וההסתברות להימצא בהיי-טק פוחתת משמעותית ברמות מיומנות נמוכות יותר.
  • אפילו בוגרי לימודים גבוהים בתחומי מדעים והנדסה המזוהים בסקר כבעלי מיומנויות נמוכות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות OECD אחרות).
  • בקרב פרטים המשיבים כי אינם בקיאים באנגלית, ההסתברות להיות מועסק במגזר ההיי-טק אפסית בכל רמות המיומנות.
  • שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה החרדית והערבית מעידים כי בקיאותם באנגלית חלשה (בניגוד לרמה מדווחת גבוהה בקרב עובדי ההיי-טק). בשל כך, ועקב רמת מיומנות כללית נמוכה (כפי שנמדדת בסקר), התועלת הצפויה לצמוח מהכשרות מקצועיות כאמצעי לשילובם בהיי-טק (ובכך להביא לצמצום פערים) מוגבלת ביותר.
  • רוב הפוטנציאל להתרחבות קיים דווקא באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, שרוב עובדי ההיי-טק משתייכים אליה ממילא.

הפוטנציאל להתרחבות מגזר ההיי-טק

מסימולציה שנערכה במחקר עולה כי ריבוי העובדים המיומנים המועסקים כבר כיום בענף ההיי-טק, בשילוב רמת המיומנות הנמוכה של העובדים ביתר ענפי המשק, מביא לכך שהפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק נמוך יחסית למדינות אחרות, לפחות בטווח הקצר.

  • ההשוואה העלתה כי הפוטנציאל להגדלת התעסוקה בהיי-טק עומד על סביבות 4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד.
  • מבין בעלי הכישורים המתאימים, שיעור העובדים הצפויים לשפר באופן ניכר את מצבם התעסוקתי באמצעות הסבה לתחום ההיי-טק קטן ושווה בערכו לכאחוז בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה.
  • ההיי-טק מתאפיין בייצוג חסר של נשים, ונראה שרוב הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בתחום טמון בקבוצה זו.מעבר לשאלה באיזו מידה ניתן להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, יש גם מקום לבחון אם מהלך זה כדאי למשק. בשל הפערים הגדולים בין ההיי-טק ליתר המגזרים, קשה לצפות כי הרחבה של התעסוקה בתחום תוביל לזליגה משמעותית של ידע ושיטות עבודה מתקדמות לתחומים אחרים. יתרה מכך, ייתכן כי מעבר של עובדים מיומנים נוספים להיי-טק יאט את התפתחותם של תחומים אחרים במשק, שבהם פרופיל התעסוקה מגוון יותר.זמינות כוח העבודה בשכר נמוך גורעת מהכדאיות של התייעלות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות בקרב מעסיקים, וסביר כי זהו אחד הגורמים לשיעורי ההשקעה הנמוכים ולפריון הנמוך בענפי המשק שאינם היי-טק. ייתכן שהגדלת ההשקעות והטמעת הטכנולוגיה בענפים אלו, התמקדות בשיפור המיומנויות דווקא בקרב העובדים המועסקים בהם באמצעות הכשרות מקצועיות מתאימות, וכן שיפור מערכת החינוך (לשם שיפור המיומנויות בקרב דור העתיד), עדיפות על המאמץ להסב עובדים מיומנים נוספים להיי-טק.

     

 

דניס קרלטון

דניס קרלטון הוא פרופסור לכלכלה (במשרה על שם דיוויד מק'דניאל קלר) בבית הספר למנהל עסקים ע"ש בוט באוניברסיטת שיקגו. קרלטון מלמד בפקולטות למנהל עסקים, למשפטים ולכלכלה. המחקר שלו מתמקד במיקרו-כלכלה, בארגון תעשייתי ובהגבלים עסקיים. קרלטון פרסם יותר ממאה מאמרים ושני ספרים, ואחד מהם נמנה עם ספרי הלימוד המובילים בנושא ארגון תעשייתי.

קרלטון הוא עמית מחקר בלשכה הלאומית למחקר כלכלי, והוא אחד מהעורכים של Competition Policy International ושל The Journal of Competition Law and Economic. הוא גם סגן העורך של The Journal of Law and Economics. קרלטון זכה בכמה פרסים, ובהם תואר חבר של כבוד בהתאחדות התעשיינים האמריקאית.

קרלטון שימש כסגן המשנה לתובע הכללי בחטיבת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים האמריקאי. הוא גם היה הכלכלן היחיד בוועדה למודרניזציה של תחום ההגבלים העסקיים שהוקמה על ידי הקונגרס, ופרסמה את ממצאיה ב-2007. הוא קשור גם לחברת הייעוץ קומפס לקסקון ושימש כנשיא לקסקון במשך כמה שנים.

קרלטון ייעץ כמומחה בהליכים רבים הקשורים בהגבלים עסקיים, ברגולציה ובקניין רוחני במגוון תעשיות בארצות הברית ובמדינות נוספות, ומרבה להרצות בנושא הגבלים עסקיים. ב-2016 כיהן קרלטון כחבר בוועדה של לשכת עורכי הדין האמריקאית שהכינה סקירה על הגבלים עסקיים עבור הנשיא הנכנס.

לקרלטון דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת MIT מ-1975. שנה לפני כן סיים את התואר השני שלו באותו מוסד, וב-1972 סיים את התואר הראשון באוניברסיטת הארוורד.

פרופ' אדוארד גלייזר

אדוארד גלייזר הוא פרופסור לכלכלה (במשרה ע"ש פרד ואלינור גלימפ) בפקולטה למדעים ואומנויות באוניברסיטת הרווארד, שבה הוא מלמד מאז 1992. בדרך כלל הוא מעביר קורסים על תיאוריות של מיקרו-כלכלה, ומדי פעם הוא מלמד שיעורים על כלכלה אורבנית וציבורית. הוא היה מנהל מרכז טאובמן לממשל מדיני ומקומי, ומנהל מכון רפפורט שבבוסטון.

פרופ' גלייזר פרסם עשרות מאמרים על הגידול הכלכלי בערים, על משפט ועל כלכלה. עבודתו מתמקדת בגורמים לגידול הערים ובתפקידן כמרכז להפצת רעיונות. את תואר הדוקטור שלו קיבל ב-1992 מאוניברסיטת שיקגו.

 

עם ספריו של פרופ' גלייזר נמנים Cities, Agglomeration, and Spatial Equilibrium (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2008); Rethinking Federal Housing Policy (הוצאת American Enterprise Institute, 2008),
וTriumph of the City (הוצאת פינגווין, 2011).

מאחורי הקלעים עם חלוצי הסטארט-אפ הערבי בתל אביב

ישראל ידועה כ"אומת הסטארט-אפ", אך רק כ-8 אחוזים מהישראלים בשוק העבודה מועסקים בהיי-טק. אמנם שיעור זה הוא הגבוה ביותר בעולם, אך בכל זאת תשעה מתוך כל עשרה ישראלים שעובדים אינם שותפים לעולם הזה. מתוך כלל האוכלוסייה, לקבוצות מסוימות קל יותר להשתלב בענף: לפי הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ליהודים אקדמאים בתחומים הקשורים להיי-טק יש סיכוי גבוה פי 1.3 לעבוד בתחום בהשוואה לערבים בעלי תארים דומים.

בפודקאסט  החדש של מרכז טאוב, DataPoint, אנו בוחנים בכל פרק מגמות חברתיות-כלכליות מרכזיות בישראל, כמו התפתחות ההיי-טק, ומתמקדים בסיפורים האישיים שעומדים מאחורי המספרים. 

בפרק הראשון התמקדנו בסיפור ייחודי בעולם ההיי-טק: יזם ערבי צעיר שייסד עם חבריו חברת היי-טק בתל אביב. הפרק, שנקרא Aziz Goes to Tel Aviv ("עזיז הולך לתל אביב", הוקלט באנגלית), מספר את סיפורו של עזיז קעדאן והחברה Myndlift.

עזיז גדל בבאקה אל-גרבייה והשתתף בתוכנית קידום בשם "אתגר", שאפשרה לו להתחיל ללמוד לתואר במדעי המחשב כבר בתיכון. בגיל 21 הקים עם חבר ילדות את Myndlift, בהשראת משפחתו ובעידודה. החברה מפתחת טכנולוגיה המסייעת בטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) ללא תרופות.

בפרק מספר עזיז על הקשיים הניצבים בפניו כיזם ערבי, ברמה האישית ובקנה מידה רחב יותר. בתחילת הדרך הוא התקשה לגייס מימון ממשקיעים ישראלים, אך עם הזמן המצב השתנה: "הייתי אז בן 21, ומן הסתם לא הייתי ביחידת עילית בצבא […] ובקושי היה לי משהו משותף עם המשקיע. הם הסתכלו עליי כאילו הרגל שלי שבורה ואני מנסה לרוץ מרתון". אך לדבריו, לאחר שהצליח להוכיח שהמוצר שלו רווחי, המשקיעים הישראלים נעשו נלהבים: "הם יודעים שצריך היה להתגבר על הרבה משוכות כדי להגיע לזה, והדרך הרבה יותר קשה לערבים […] לכן הם מעריכים את זה יותר וקופצים על ההזדמנות ביתר התלהבות".

עזיז מדבר גם על האתגרים העומדים בפני האוכלוסייה הערבית הנובעים מההבדל בין הריכוזים הגיאוגרפיים של אוכלוסייה זו ושל תעשיית ההיי-טק. רוב הערבים מתגוררים בצפון, אך עיקר פעילות ההיי-טק מתרחשת במרכז. עזיז מציין גם שערבים רבים מתחתנים ומביאים ילדים בגיל צעיר, כך שהלוגיסטיקה הכרוכה בנסיעה מהפריפריה למרכז מורכבת עבורם עוד יותר.

אתגר נוסף העומד בפני יזמים ערבים הוא יצירת קשרי עבודה וקשרים עם משקיעים. לדברי עזיז, יש לשפר את לימודי האנגלית בבתי הספר הערביים כדי לעודד יזמות באוכלוסייה זו ולשפר את מיומנויות התקשורת הדרושות למצגות למשקיעים.

בכנס הבין-לאומי השנתי ע"ש הרברט סינגר שערך לאחרונה מרכז טאוב בנושא "כיצד ייראה שוק העבודה העתידי בישראל?" התקיימו דיונים בסוגיות הקשורות לישראל כאומת הסטארט-אפ, לפיזור הגיאוגרפי של ההזדמנויות התעסוקתיות ושל העובדים ולגיוון ורב-תרבותיות בשוק העבודה – וכולן באות לידי ביטוי בסיפורו של עזיז.

הכנס השנתי למדיניות ציבורית של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

הכנס השנתי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

משתתפי הכנס דנו בשאלה עד כמה יכול מגזר ההיי-טק בישראל לצמוח במונחי הון אנושי זמין, הבדלים בשוק העבודה בין המרכז לפריפריה והאתגרים העומדים בפני קבוצות אוכלוסייה שונות בהשתלבות בכוח העבודה.

מכיוון שהכנס התמקד בעתיד, חלק ניכר מהדיון עסק בפעולות שניתן לנקוט כעת ובשנים הקרובות כדי להיערך לשוק העבודה העתידי.

גם עזיז חושב על עתיד שוק העבודה וכיום  הוא משקיע 20–15 אחוזים מזמנו בליווי אישי של יזמים ערבים, ומקווה שבעתיד יוכל להשקיע בעצמו בחברות כדי לעודד יזמות ערבית.

אף שהוא והמייסד השותף שלו קיבלו החלטה מודעת מאוד למקם את משרדי Myndlift בתל אביב, עזיז חולם לפתוח סניף בבאקה אל-גרבייה, העיר שגדל בה. יש כמה סיבות לחלום הזה, ולדבריו אחת מהן היא ש"יהיה הרבה יותר קל למהנדסים מהקהילה הערבית לעבוד במקום קרוב לבית".

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

למרות התמיכה שהוא והחברה שלו מקבלים מהקהילה הערבית, בינתיים עזיז עדיין לא רואה את עצמו כמודל לחיקוי. הוא מעריך את התמיכה, אך אומר שהיא גם מגבירה עוד יותר את הלחץ המופעל עליו להצליח: "אני לא רוצה לנפץ את התקוות שאני מעורר בקהילה", הוא אומר, "אני רוצה שהן ימשיכו לגדול".

תודה לקרן ע"ש הרברט מ' ונל סינגר על תמיכתה להפקת הפרק! רוצים לתמוך במימון פרקים נוספים? פנו אל michalp@taubcenter.org.il.

 

 

מרטה פרידמן

מרתה פרידמן פעילה ביוזמות פילנתרופיות רבות, בעיקר בתחומי הומניטריה, חינוך והעצמת צעירים. כיום היא חברה בכמה דירקטוריונים: ארגון הג'וינט (JDC); ארגון הידידים האמריקני של עמותת "יד ביד – המרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל"; מוזיאון השואה ביוסטון; והוועד היהודי-האמריקאי. לפני כן היא הייתה חברה שנים רבות בדירקטוריונים של בית הספר אמרי/ויינר ושל Amigos de las Americas.

פרידמן היא תובעת בגמלאות, ובשנות עבודתה התמחתה בנושאי הגירה ואזרחות ביוסטון, טקסס. היא החלה את הקריירה שלה באגודה לסיוע משפטי של מחלקת הזכויות הנוער בניו יורק.

פרידמן היא בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת ניו יורק ותואר שני במשפטים מהמרכז המשפטי באוניברסיטת יוסטון. לה ולבעלה דונלד יש ארבעה ילדים.

מה הן הסיבות לפער הפנסיה המגדרי בישראל?

בשנים האחרונות מתנהל דיון ציבורי ער במגוון סוגיות הנוגעות לפנסיות, ובהן חשש מביצועים לא מספקים של קרנות הפנסיה וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על מערכת הפנסיה.

גיל הפרישה של נשים הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בסדר היום החברתי-כלכלי במדינה. ישראל נמנית עם תשע מדינות ה-OECD שבהן יש הבדל בין גיל הפרישה של גברים (67) לזה של נשים (62). ניסיונות שנעשו להעלות את גיל הפרישה של נשים לא נשאו פרי עד כה. המצדדים בהעלאת גיל הפרישה של נשים טוענים כי הבדל הגיל הוא מהגורמים העיקריים לפער המגדרי בהכנסות מפנסיה לאחר הפרישה מן העבודה. לעומתם יש הטוענים כי העלאת גיל הפרישה תפגע בנשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, שיתקשו להמשיך בעבודתן עד גיל מאוחר יותר.

מחקר חדש של חוקרות מרכז טאוב ליאורה בוורס והדס פוקס ניתח את סוגיית הפנסיה מנקודת מבט מגדרית. בישראל יש לקצבת הפנסיה שני מקורות כספיים: האחד – קצבת הזקנה, והאחר – פנסיה תעסוקתית (שהיא חובה על פי חוק מאז שנת 2008). כדי להציג תמונה מלאה, המחקר בחן הן את הפערים הנובעים מן ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה הן את ההבדלים הנובעים ממערכת הפנסיה עצמה. מטרת המחקר הייתה לזהות את הגורמים המשפיעים על הפער המגדרי בפנסיה, ובהתאם לכך להציג תחזית עתידית לפערי הפנסיה בין נשים לגברים.

עקב מגבלות הנתונים הזמינים קשה למדוד את הפער המגדרי בפנסיה הקיים כיום בקרב גמלאים בישראל. אולם נתונים שהתקבלו על 640,000 אלף מבוטחים שבשנת 2017 הייתה ברשותם קרן פנסיה חדשה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה החדשה הגדולה בישראל) מראים כי אכן קיים פער מגדרי בחסכונות הפנסיה הפרטית, וכי פער זה מתרחב עם עליית הגיל. הפער הגדול ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: חסכונות הפנסיה התעסוקתית של גברים בקבוצת גיל זו גבוהים ב-28 אחוזים מאלו של נשים.

בבחינה של קבוצות האוכלוסייה השונות נמצא כי בקרב ערבים יש הבדלי דורות בפער המגדרי (כנראה בזכות העלייה שחלה בשיעורי התעסוקה ובשיעורי בעלות ההשכלה הגבוהה בקרב נשים ערביות), וכי בקרב נשים חרדיות מאזני הפנסיה גבוהים מאלה של גברים חרדיים (מפני ששיעור הנשים החרדיות העובדות גבוה מזה של הגברים החרדים).

 אילו גורמים משפיעים על הפער המגדרי בפנסיה?

increase or decrease pension gap HEB

נוסף על כך, אף שזכויות הפנסיה נשמרות בזמן חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות), במקרה שאישה בוחרת לדחות את חזרתה לעבודה ולקחת חופשה ללא תשלום (כפי שעושות נשים רבות), או שהיא לוקחת חופשה מהעבודה כדי לטפל בילדיה, אין מופרשים עבורה כספים לפנסיה בתקופה זו.

גורמים אלו משפעים על היקף החסכונות שגברים ונשים צוברים בפנסיות התעסוקתיות שלהם. נוסף על כך, יש הבדל בין המינים באופן שבו גובה הקצבה מחושבת. ישראל נמנית עם ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתייחסות למגדר כקריטריון בחישוב הקצבה החודשית שיש לשלם למבוטח (מקדם הפנסיה) – שיטה שאינה חוקית במדינות רבות. היות שתוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים, קרנות הפנסיה מחלקות את החסכונות הכוללים למספר רב יותר של תשלומים.

מכיוון שכך, נשים רווקות מקבלות בכל חודש חלק קטן יותר מן הסכום הכללי מאשר גברים רווקים (חשוב לציין כי בקרב זוגות נשואים מקדם הפנסיה מושפע גם מחישוב של קצבת הפנסיה לשאירים, כלומר החלק מקצבת הפנסיה שיועבר לבן הזוג במקרה של פטירה. היות שסיכוייהן של נשים ליהנות מקצבת שאירים גבוהים מאלו של בני זוגן, המקדם עבור גברים נשואים ונשים נשואות דומים למדי).

גיל הפרישה הנמוך יותר של נשים – הגורם שקיבל את עיקר תשומת הלב הציבורית בישראל – משפיע על הפער המגדרי בפנסיה בשני כיוונים: מצד אחד, הפער במספר שנות העבודה עקב ההבדלים בגיל הפרישה מצמצם את חסכונות הפנסיה התעסוקתית של נשים. מצד אחר, בשל ההבדלים בגיל הפרישה נשים עשויות לנצל למשך שנים רבות יותר את הזכות לדחות עד גיל 70 (גיל הפרישה המוחלט) את קבלת קצבת הזקנה שמשלם הביטוח הלאומי, ובכך ליהנות מתוספת גבוהה יותר בעבור הדחייה; המוסד לביטוח לאומי מעניק תוספת של 5 אחוזים עבור כל שנת דחייה, כך שנשים שבוחרות לפרוש בגיל 70 מקבלות קצבת ביטוח לאומי הגבוהה ב-25 אחוזים יותר מזו שמקבלים גברים שפורשים באותו גיל.

בהתבוננות קדימה, החוקרות ערכו סימולציה כדי לאמוד את הפער המגדרי בפנסיה בעתיד. הסימולציה הראתה כי בקרב פרטים נשואים שפורשים בגיל 67, הגמלה החודשית של הגבר (פנסיה תעסוקתית וקצבת זקנה) תהיה גבוהה בכ-2,000 שקלים מזו של האישה: 15,300 שקלים בהשוואה ל-13,300 בממוצע, בהתאמה. בקרב רווקים הפער המגדרי צפוי להיות גדול אף יותר: כ-3,000 שקלים לטובת הגברים.

מסקנתן של החוקרות היא כי בישראל המגדר מעצב את מדיניות הפרישה באופן עמוק וייחודי, ויש לו השפעה רבה על הפערים בפנסיה בין גברים לנשים. בהתבוננות לעתיד הן מפנות את תשומת הלב הן לעניינים מבניים במערכת הפנסיה והן לקשר בין מגמות עכשוויות בשוק העבודה לגובה ההכנסות מהפנסיה לאחר גיל הפרישה.

המחקר נערך והופק בתרומתה הנדיבה של קרן הדסה.

הלוך ושוב: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

למחקר המלא לחצו פה

תופעת היוממות (Commuting) – עובדים הנוסעים מדי יום מיישוב מגוריהם ליישוב אחר לצורכי עבודה – נדונה רבות, בעיקר עקב העומס הגדל בכבישים, וסוגיות ההשקעה בפיתוח תשתיות ובתחבורה הציבורית. מחקר חדש של חיים בלייך ממרכז טאוב בדק את מאפייני היוממות בישראל, את הגורמים השונים המשפיעים על הבחירה באמצעי ההגעה לעבודה ואת ההשפעה של מקום המגורים ותשתיות התחבורה בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. מהמחקר עולה כי מרבית העובדים נוסעים מרחק קצר לעבודה ומעדיפים רכב פרטי על פני תחבורה ציבורית, אולם מבלים זמן ממושך יחסית בנסיעה. עוד נמצא כי בפני נשים ערביות ניצבים חסמים גיאוגרפיים שעשויים למנוע את הצטרפותן לשוק העבודה.

בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016). התרחבות היוממות מאופיינת בשימוש מוגבר במכוניות פרטיות, שהן אמצעי התחבורה המרכזי בקרב העובדים. התרחבות זו היא הגורם המרכזי לעומס על התשתיות, שגדל מהר יותר מקצב הרחבת הכבישים – וכך נוצרים הפקקים שכולנו מכירים.

לצד העלייה הגדולה במספר הנוסעים ברכב ניכר בקרב היוממים שינוי במספר הנוסעים בתחבורה ציבורית, ובייחוד עלייה במספר הנוסעים ברכבת, עקב שינויים בהשקעות בתחום.

אופן ההגעה למקום העבודה

כמה רחוק אנחנו נוסעים וכמה זמן זה לוקח?

מהמחקר עולה כי רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן בין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. הבדלים אלו משקפים את הפריסה המרחבית של מקומות תעסוקה מתאימים ביחס למקום המגורים, את ההעדפות האישיות של התושבים ואת חלופות התחבורה הזמינות, הנובעות מהחלטות מדיניות ואזוריות כמו פיתוח תשתיות ותחבורה ציבורית. כך, בקרב עובדים המתגוררים בירושלים 33 אחוזים נוסעים בין חצי שעה לשעה בכל כיוון, כנראה בשל גודלה של העיר ושימוש רב בתחבורה ציבורית – דבר הנובע גם ממאפיינים חברתיים-כלכליים של האוכלוסייה. גם בפתח תקווה רבים מהעובדים נמצאים בדרכים בין חצי שעה לשעה, אולם שיעור גבוה בהרבה בקרבם משתמשים ברכב פרטי ונוסעים עד 20 ק"מ, כלומר משך הנסיעה נגזר מעומסי תנועה. לעומתן בולטת תל אביב בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר ובריבוי הולכי רגל ורוכבי אופניים, בין היתר בעקבות עידוד השימוש באופניים מצד העירייה.
התפלגות העובדים לפי מרחק הנסיעה לעבודה

הגורמים המשפיעים על בחירת אמצעי הגעה לעבודה: יישוב המגורים, מגדר ומגזר

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. מהניתוח שערך בלייך עולים הבדלים בין יהודים לערבים, המושפעים גם ממקום המגורים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית. לעומת זאת, בקרב עובדים ערבים יש שימוש נרחב יחסית בהסעות מאורגנות מטעם המעסיק.

ככלל, תשתיות התחבורה ביישובים ערביים טובות פחות מאשר ביישובים יהודיים, והדבר ניכר בסקרי שביעות רצון. ערבים המתגוררים ביישובים שיש בהם רוב יהודי מרוצים ממצב הכבישים יותר מתושבים ביישובים ערביים, ובקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

נוסף על כך, נמצאו הבדלים מגדריים בבחירת אמצעי התחבורה: גברים נוטים יותר מנשים להשתמש במכונית פרטית, משום שבממוצע הם עובדים רחוק יותר מהבית ומשום שיש יותר גברים בעלי רישיון נהיגה. נשים משתמשות יותר בתחבורה ציבורית – במיוחד בערים הגדולות, שאפשרויות התעסוקה בהן מגוונות.

חלק גדול מהעובדים בתעשייה – בעיקר גברים – מגיעים בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד. אחת הסיבות לכך היא שכיחות העבודה במשמרות בענף זה והמיקום המבודד של מקומות העבודה. שימוש רב בהסעות מאורגנות ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

עוד מאפיין שקשור לדפוסי היוממות הוא השתייכות מגזרית. בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד. ככל הנראה יש לכך קשר למאפיינים חברתיים-כלכליים של קבוצות אלו, ובקרב האוכלוסייה החרדית הנתונים משקפים מדיניות המתחשבת בצורכי קבוצה זו – למשל תדירות גבוהה של קווי אוטובוס מסוימים.

רוצים לנסוע פחות? שלמו יותר

ההחלטה היכן להתגורר ולעבוד מורכבות ממגוון גורמים, ובהם הבדלים בין אזורים במחירי הדיור ומיקום של מרכזי התעסוקה. המחקר של בלייך ממרכז טאוב בחן את הקשר בין יוממות ובין מחירי הדיור באזור המרכז (גדרה עד חדרה).

הניתוח מראה כי עובדים המתגוררים קרוב יותר למרכזי תעסוקה משלמים יותר בממוצע על דיור, ואלו הנוסעים רחוק יותר נהנים ממחירי דיור זולים יותר.

לא מן הנמנע שעובדים רבים מעדיפים יוממות על פני האפשרות של העתקת מקום מגורים. ככלל, שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, ונראה כי בין העוברים יש העדפה להישאר קרובים למקום המגורים הקודם: כ-60 אחוזים משינויי הכתובת נרשמו בתוך היישובים עצמם. באזור גדרה-חדרה המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים, וכן הקִרבה לאזור תל אביב ולערים מרכזיות כמו רחובות והרצליה, עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, לצפיפות האוכלוסייה באזור גדרה-חדרה יש יתרונות חברתיים-כלכליים, ובהתאם ההגירה נטו לאזור הייתה חיובית. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים.

עניין של גיאוגרפיה: איך משפיעות אפשרויות היוממות על תעסוקת הנשים הערביות?

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות. במחקר של מרכז טאוב נבדקה השפעת דפוסי היוממות ומקום המגורים על סוגיה זו. הבדיקה התמקדה באזור הצפון והמשולש (אזור חדרה והמרכז), שם גרות כ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות.

מהנתונים עולה כי כשליש מהמועסקות עובדות מחוץ ליישוב המגורים שלהן. נשים באזור המשולש נוסעות יותר לעבוד ביישובים יהודיים, בעוד בצפון כמחצית מהן עובדות ביישובים ערביים ומחצית ביישובים יהודיים.

בלייך מצא גם כי מרחק הנסיעה לעבודה בקרב נשים ערביות מהמשולש גדול יותר מאשר בקרב ערביות מהצפון. הסיבה לכך היא שבצפון אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפני נשים ערביות במרחק הנחשב סביר (כמו עפולה וכרמיאל) מוגבלות, ולא תמיד יש באפשרותן לנסוע מרחק גדול יותר (למשל לחיפה). לכן, למרות המרחק מאזור המשולש ליישובים אחרים במרכז, נשים מהאזור מוכנות לנסוע רחוק יותר ולשהות זמן רב יותר בכבישים כדי להרחיב את הזדמנויות התעסוקה. סיבה אפשרית נוספת היא מצוקת תעסוקה באזור, שדוחקת רבות להתרחק מיישוב המגורים.

שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בגילי 64–25 מאזורי הצפון והמשולש דומים זה לזה (כ-33 אחוזים). שיעורי התעסוקה הנמוכים באזורים אלו, וכן העובדה שבמחוז הצפון יש שיעור גבוה של נשים ערביות שאינן מחפשות עבודה מפני שלפי עדותן אין בעבורן אפשרויות תעסוקה באזור, עשויים להעיד שלפן הגיאוגרפי יש חשיבות רבה בקביעת שיעורי התעסוקה באוכלוסייה זו. לפיכך, כדי להעלות את שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בכלל, ובצפון בפרט, אפשר לשקול תמריצים לתעשייה כדי ליצור מרכזי תעסוקה חדשים הקרובים ליישובים ערביים, וכן לשפר את אמצעי התחבורה באזורים אלו.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות, העומדים על 66 אחוזים, גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שיש חסמים נוספים שאינם גיאוגרפיים ומשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

"יוממות עשויה להיטיב עם העובדים, מפני שהיא מאפשרת להם להתגורר במקום ובמחיר המתאים להם ולעבוד במקום עבודה שמתאים להם", אומר בלייך, "אולם רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים ובמכוניות פרטיות. כך נוצר עומס על התשתיות, והעומס יהיה משמעותי יותר ככל שהאוכלוסייה תגדל, במיוחד אם תמשיך להתכנס באזור המרכז הצפוף גם כך".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

תקציר מנהלים


נושא היוממות – נסיעה יומית לעבודה מחוץ ליישוב המגורים – מושך תשומת לב גוברת והולכת בשנים האחרונות לאור העלייה המתמשכת בעומס בכבישים, המתלווה לעלייה במספר היוממים. בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016).

אמצעי התחבורה העיקרי של היוממים הוא מכונית פרטית ומספר הנוסעים גדל מהר יותר מהתרחבות הכבישים – וכך נוצרים פקקי התנועה המוכרים.

מרחק ומשך הנסיעה ואמצעי ההגעה לעבודה

רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן שבין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. למשל, הן בירושלים הן בפתח תקווה עובדים רבים נוסעים בין חצי שעה לשעה לכל כיוון, אולם נראה שבירושלים (שבה 91 אחוזים מהתושבים העובדים מועסקים בתוך העיר) הסיבה לכך היא השימוש הנרחב בתחבורה ציבורית וגודלה של העיר, ולעומת זאת בפתח תקווה יש שיעור גבוה בהרבה של עובדים הנוסעים במכונית פרטית למרחק של עד 20 ק"מ, מה שמעיד שזמן הנסיעה נובע בעיקר מעומסי תנועה באזור.

לעומת זאת, תל אביב בולטת בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר, ובריבוי עובדים המגיעים לעבודה באופניים או ברגל.

commuting distances HEB

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית – בין היתר, בשל הטופוגרפיה ההררית של חלק מן היישובים, היוצרת אילוצים טבעיים. ההבדלים בתשתיות ניכרים בסקרי שביעות רצון; שיעור גבוה של ערבים המתגוררים ביישובים ערביים מדווחים על שביעות רצון נמוכה ממצב הכבישים באזורם, ולעומת זאת ערבים החיים ביישובים מעורבים שיש בהם רוב יהודי, וכן יהודים (למעט בירושלים), מדווחים על שביעות רצון גבוהה בהרבה. בקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית, 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

satisfaction with roads HEB

חלק גדול מהעובדים בתעשייה מגיעים לעבודה בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד, וריבוי המשתמשים בהסעות כאלו ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד.

יוממות, הגירה ודיור

יוממות מאפשרת לעובדים להתגורר ביישוב שמתאים להם מבחינת אופי המקום ומחירי הדיור ולצד זאת לעבוד במקום עבודה המתאים להם. בספרות המקצועית בנושא יוממות מוכר קשר חליפין בין הנסיעה לעבודה למחירי הדיור; חוסר הנוחות הטמון במגורים במרחק גדול יותר ממרכזי תעסוקה מלווה ב"פיצוי" בדמות מחירי דיור נמוכים יותר.

מבדיקה של מרחקי הנסיעה היומיים ומחירי הדיור באוכלוסייה היהודית באזור גדרה–חדרה עולה כי בקרב עובדים המתגוררים קרוב יותר לאזורי תעסוקה מרכזיים אכן משלמים בממוצע מחיר גבוה יותר על דיור, ואילו עובדים שנאלצים לנסוע למרחקים גדולים יותר מפוצים במחירי דיור נמוכים יותר.

gedera hadera HEB

המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים באזור גדרה–חדרה עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, תושבים מעדיפים לרוב להישאר בסביבת המגורים המוכרת להם. שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, וכ-60 אחוזים משינויי הכתובת היו בתוך היישובים עצמם. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים מאזור המרכז, שיש בו יתרונות חברתיים-כלכליים (כמו קרבה למרכזי תעסוקה, תרבות ופנאי).

נשים ערביות: גיאוגרפיה, יוממות ותעסוקה

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות.

יותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות מתגוררות בצפון או במשולש (אזור חדרה והמרכז). כשליש מהנשים באזורים הללו מועסקות מחוץ ליישוב מגוריהן. בקרב נשים אלו, תושבות המשולש נוטות לנסוע לעבודה ביישובים יהודיים בשיעור גבוה יותר מתושבות הצפון. נוסף על כך, מרחקי הנסיעה בקרב נשים מהמשולש גדולים יותר מהמרחקים שנוסעות ערביות בצפון. באופן כללי, הצפון מאופיים באפשרויות תעסוקה מעטות יותר ומגוונות פחות, ואזורי התעסוקה המרכזיים במחוז – כמו חיפה – נמצאים במרחק ניכר מחלק מהיישובים הערביים באזור. לעומת זאת, בקרב נשים מהמשולש הקרבה היחסית למרכז, המלווה באפשרויות תעסוקה רבות יותר, מעלה את "סובלנות היוממות" שלהן; נכונותן לנסוע רחוק יותר נובעת אפוא משילוב בין שני גורמים: מרחק נסיעה שעדיין נחשב סביר כדי להגדיל את אפשרויות התעסוקה, לצד מחסור במקומות תעסוקה באזור המשולש, שמוביל נשים רבות לחפש עבודה במרחק רב יותר.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות (66 אחוזים) גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש (33 אחוזים) אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שנוסף לחסמים הגיאוגרפיים יש חסמים נוספים המשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

גיל אפשטיין

גיל אפשטיין הוא פרופסור  לכלכלה באוניברסיטת בר אילן. עם סיום הדוקטוראט שלו מהאוניברסיטה העברית בכלכלה וסטטיסטיקה, עשה גיל פוסט דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב.

גיל הוא עמית מחקר במכון לחקר כלכלת עבודה (IZA) בבון, עמית במרכז למחקר ולניתוח הגירה (CReAM)

ב-University College בלונדון, עמית מחקר  ב-Global Labor Organization בגרמניה וכן ב -Ld'A

(Centro Studi Luca d’Agliano) שבמילנו.

הוא גם חבר במערכות העיתונים Journal Population Economics  ו-Economics.

מחקריו מתמקדים בכלכלת עבודה, כלכלת הגירה, כלכלה ופוליטיקה, מדיניות ציבורית וחברתית.

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

המחקר והפקת העבודה התאפשרו הודות לתרומתה הנדיבה של קרן הדסה

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

בשנים האחרונות נשמעים דיונים רבים על הפנסיות בישראל מכיוונים שונים, ובהם חשש מביצועי הקרנות וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על המערכת הפנסיונית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו ליאורה בוורס והדס פוקס מתמקד בזווית המגדרית, ובוחן את שוק העבודה ואת מערכת הפנסיה כדי להעריך מה יהיו פערי ההכנסות מפנסיה בין נשים לגברים בעתיד.

מן הממצאים העיקריים:

  • ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.
  • גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.
  • הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.
  • הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

חסכונות הפנסיה במבט מגדרי: גברים חוסכים יותר – למעט החרדים

כדי לאמוד את ההכנסה הצפויה מפנסיה לנשים ולגברים בחנו בוורס ופוקס את הרבדים השונים של מערכת הפנסיה בישראל. המערכת מורכבת משלושה חלקים:

  • קצבאות: המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבת אזרח ותיק לכולם החל מגיל 70 (גיל הפרישה המוחלט), ובגיל מוקדם יותר לעובדים שפרשו בגיל הפרישה המותנה (62 לנשים ו-67 לגברים) או לבעלי הכנסה נמוכה. קשישים החיים בעוני מקבלים גם הבטחת הכנסה – אחד מכל חמישה אזרחים ותיקים זכאי לקצבה זו.
  • פנסיה תעסוקתית פרטית: בשנת 2008 הונהגה בישראל חובת ביטוח פנסיוני, ומאז כל עובד ועובדת שכירים מחויבים להפקיד חלק משכרם בקרן פנסיה (וכך גם מעסיקיהם). גובה הקצבה החודשית המשולמת בעת הפרישה נקבע לפי כמות הכסף שנצברה בקרן.
  • הפקדות וולונטריות.

השוני בין נשים לגברים בכל אחד מהרבדים הוא שצפוי להכתיב את עומק הפערים בהכנסות מפנסיה בעתיד.

הנתונים הקיימים במוסדות הממשלתיים אינם מאפשרים להעריך את הפערים המגדריים בחיסכון לפנסיה כיום, מפני שהם מבוססים על משקי בית שלרוב כוללים זוג של גבר ואישה. לפיכך, המחקר של מרכז טאוב התבסס על דרכי אומדן אלטרנטיביות. אחת מהן היא שימוש בנתונים של 640 אלף איש שברשותם הייתה קרן פנסיה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה הגדולה בישראל) בשנת 2017. נתונים אלו אינם מספקים תמונה מלאה של הפערים המגדריים בפנסיה, מפני שהם כוללים את המבוטחים בקרנות חדשות בלבד, אולם הם מקנים אומדן כללי.

מהנתונים עולה כי אכן קיים פער מגדרי בחיסכון לפנסיה תעסוקתית, והוא עולה עם הגיל. הפער המשמעותי ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: גברים בגיל זה נהנים מהכנסה גבוהה ב-28 אחוזים מפנסיה תעסוקתית מאשר נשים. לאור ההבדלים בשיעורי התעסוקה והשכר בין המגזרים השונים, נערכה גם בדיקה לפי שלוש קבוצות אוכלוסייה: ערבים, חרדים וכל השאר.

מהבדיקה עלה כי בקבוצות הגיל המבוגרות יותר (44 ומעלה) הפערים המגדריים הממוצעים בפנסיה גבוהים בקרב ערבים, אולם בעבור בני 44 ומטה הפערים הצפויים באוכלוסייה זו דומים ליתר האוכלוסייה. הצטמצמות הפער בגילים הצעירים משקפת כנראה שינוי בין-דורי – בדור הנוכחי תעסוקת הנשים הערביות גדלה במידה ניכרת, ולכן ההפרשות שלהן לפנסיה צפויות להיות גבוהות בהרבה מאשר בדור הקודם.

לנשים חרדיות בקבוצת הגיל 34–25 מאזני פנסיה תעסוקתית גבוהים מגברים חרדים ב-26 אחוזים – נתון המשקף את שיעורי התעסוקה הגבוהים יותר של נשים בקבוצה זו.
Fig 1 HE

מה משפיע על הפנסיה שלכן? שעות העבודה, טיפול בילדים ומדד המחירים לצרכן

דרך השוואה נוספת שננקטה במחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב היא מדד מקיף ששימש למדידת הפערים המגדריים העתידיים הצפויים בפנסיה במדינות אירופה כדי להשוות את המצב בישראל. המדד כולל נתונים נבחרים מתחום התעסוקה ומתחום מערכת הפנסיה, ובמסגרת בחינת הנתונים הללו בישראל מצאו החוקרות כמה מדדים המשפיעים במיוחד על הפער המגדרי בפנסיה.

נתוני תעסוקה: המדיניות בישראל מעודדת תעסוקת נשים, למשל באמצעות זיכוי מס גבוה יותר משל גברים. ואכן, שיעור התעסוקה של נשים בישראל גבוה יחסית: כ-66 אחוזים בגילי העבודה (פער של 7 נקודות אחוז מגברים, לעומת ממוצע של 15 נקודות אחוז ב-OECD). היות שלקרנות הפנסיה הפרטיות יש תפקיד חשוב מאוד בהכנסות לאחר הפרישה, ריבוי הנשים המועסקות מצמצם את הפערים המגדריים ביחס לעולם. אולם נתונים אחרים דווקא מרחיבים את הפער; הפער בין נשים לגברים בשכר לשעה בישראל ממוקם באמצע דירוג ה-OECD (כ-19 אחוזים נכון לשנת 2016), ויש פער גבוה יחסית (16 אחוזים) בין מספר שעות העבודה השבועיות של נשים (כ-37 שעות) ושל גברים (כ-44 שעות).

רציפות תעסוקתית: העובדה שכמעט רק נשים יוצאות לחופשת לידה בישראל, והן לרוב גם המטפלות העיקריות בילדים, מתבטאת גם בצבירת הזכאות לפנסיה. חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות) נחשבת לתקופה מבוטחת למטרות חישוב ותק העבודה והצבירה לפנסיה, אולם אם אישה בוחרת להאריך את התקופה ללא תשלום (כפי שעושות רבות), פרק זמן זה אינו מבוטח.

ההגנה על הפנסיה בישראל בתקופות של טיפול בילדים מצומצמת יחסית למדינות ה-OECD, שבמרביתן קיימת מדיניות להפחתת הפערים הנוצרים בתחום זה – למשל בזיכויי פנסיה או הפקדות פרטיות למען ההורה. סימולציה של ה-OECD הראתה שאישה בישראל שתצא להפסקת קריירה בת חמש שנים לצורך טיפול בילדים תקבל כ-90 אחוזים מהכנסת הפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה, נתון המציב אותה במקום הרביעי מהסוף בדירוג מדינות הארגון.

קצבאות ממשלתיות: מדיניות החלוקה מחדש במערכת הפנסיה באמצעות קצבאות משפיעה על הפער המגדרי ומעניקה יתרון לנשים. גבר ואישה ששילמו דמי ביטוח לאומי 35 שנים לפחות ופורשים בגיל הפרישה הרשמי יקבלו מביטוח לאומי קצבה חודשית זהה. אולם לכל עובד ועובדת יש אפשרות לדחות את קבלת הקצבה לגיל 70 ולקבל תוספת של 5 אחוזים על כל שנת דחייה – ובגלל הפער בגיל הפרישה, אם אישה תבחר לפרוש רק בגיל 70 היא תקבל 22 אחוזים יותר מגבר שיעשה זאת (3,224 לעומת 2,648 שקלים).

החל משנת 2003 קצבת אזרח ותיק מוצמדת למדד המחירים לצרכן. המדד עולה בקצב איטי מהשכר, ולכן הקצבה נשחקת יחסית להכנסה הממוצעת במשק. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, ההצמדה למחירים משפיעה עליהן יותר ושוחקת את הפנסיה שלהן לאורך זמן לעומת השכר במשק.

סוגיית גיל הפרישה: ישראל היא בין תשע מדינות ה-OECD שיש בהן פערים בגיל הפרישה בין נשים לגברים, ואחת משלוש בלבד שצפויות לשמר את הפער עד שנת 2060. יש לכך תרומה גדולה להפחתת ההכנסות של נשים מפנסיה לעומת גברים, בעוד דחיית הפרישה יכולה להגדיל את הכנסותיה מפנסיה תעסוקתית בשיעור ניכר. גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, ונשים רבות ממשיכות לעבוד אחרי גיל הפרישה המותנה (62). בשנת 2016, 53 אחוזים מהנשים ו-70 אחוזים מהגברים בישראל בני 65-69 עבד – נתון גבוה ביותר מ-10 נקודות אחוז מה-OECD.

מקדם התשלום לפנסיה: ישראל היא בין ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתחשבות במגדר בעת חישוב הסכום החודשי שישולם לכל מבוטח בקרן, דבר שאינו חוקי במדינות רבות אחרות. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, חברות הפנסיה מחלקות את הסכום הכולל שנחסך בקרן ההפקדות לתשלומים רבים יותר – ולכן נשים מקבלות סכום נמוך יותר בכל חודש.

בקרב נשואים החישוב כולל קצבת שאירים ולכן המקדם כמעט זהה, אך לאישה רווקה יש מקדם גבוה (ופנסיה חודשית נמוכה יותר( ב-7.5 אחוזים מגבר רווק שפורש בגיל זהה. לצד זאת, הפער המגדרי בהפרשות הפנסיה המופנות לביטוח חיים ואובדן כושר עבודה דווקא מגדיל מעט את הקצבה לנשים, ומצמצם את הפער ל-6 אחוזים.

מה יהיה הפער המגדרי העתידי בפנסיה?

בניסיון לשער את גובה הפער המגדרי העתידי בפנסיה, ערכו החוקרות של מרכז טאוב סימולציה הבודקת את קצבת הפנסיה בהתבסס על נתונים ממוצעים של גובה השכר וצמיחתו בכל מגדר כיום. בקרב נשואים הפורשים בגיל 67, אישה תקבל כ-13,300 שקלים לחודש מפנסיה (תעסוקתית וקצבת זקנה יחד), לעומת גבר שיקבל כ-15,300 שקלים, כלומר כ-2,000 שקלים יותר מהאישה בסך הכל. בקרב רווקים הפער המגדרי גדול אף יותר, ואישה הפורשת בגיל 67 תקבל כ-3,000 שקלים פחות מגבר.

גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על הפנסיה: אישה שתפרוש בגיל 62 תקבל כ-3,800 שקלים פחות לחודש ממי שפורשת בגיל 67, הן בגלל צבירה נמוכה יותר בקרן הפנסיה הן כי לא תקבל תוספת דחייה של קצבת האזרח הוותיק.
Fig 2 HE

החוקרות בוורס ופוקס מסכמות ואומרות כי יש להעלות את המודעות להשפעת הקריירה על ההכנסה לאחר הפרישה. פוקס הסבירה: "ככל שאדם מפריש סכום גבוה יותר לפנסיה בתקופת העבודה, הוא יקבל קצבה גדולה יותר בפרישה. נשים בישראל אמנם עובדות בשיעורים גבוהים אולם גברים עובדים יותר שנים, שעות העבודה שלהם רבות יותר והשכר גבוה יותר, ועל כן ההכנסה הממוצעת שלהם גבוהה משל נשים. אם רוצים לצמצם את הפער בפנסיה, המפתח הראשי הוא צמצום הפערים בשוק העבודה".

בוורס הוסיפה: "גם מבחינת צעדי מדיניות ממשלתיים יש דרכים לצמצם את הפערים בפנסיה – בראש ובראשונה העלאת גיל הפרישה לנשים (תוך התחשבות בהיבטים השונים של הסוגיה), וכן מציאת פתרונות לשימור רצף ההפרשות לפנסיה ולביטוח הלאומי בעת חופשות לידה וטיפול בילדים ובחינה מחדש של ההיבטים המגדריים בפנסיה הפרטית, למשל בחישוב המקדם".

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מוסיף: "על קובעי המדיניות לחשוב כיצד חלוקת המשאבים תעודד אנשים להשתתף בשוק העבודה, מצד אחד, ולהוריד את אי השוויון מצד אחר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

מן הממצאים העיקריים:

1) ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.

2) גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.

3) הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.

4) הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

כיצד ייראה שוק העבודה העתידי בישראל?

הכנס השנתי ע"ש הרברט מ' סינגר 

כיצד ייראה שוק העבודה
העתידי בישראל?

יום ראשון, כ"ו בחשוון תשע"ט, 4 בנובמבר 2018

מרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר
משכנות שאננים, ירושלים

לסרטוני הכנס לחצו כאן

פתיחה 

מרדכי אלישע, ממונה זרוע העבודה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים  
פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב (מצגת)
מר ג'יי ה' סנדק,
נשיא קרן הרברט ונל סינגר
סוזאן פת בנבנישתי,
מנכ"לית מרכז טאוב

לביוגרפיות של הדוברים

מושב ראשון: פריון, היי-טק ואומת הסטארט-אפ

יו"ר: פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב

הרצאה מרכזית: פרופ' יוג'ין קנדל, האוניברסיטה העברית, מנכ"ל סטארט-אפ ניישן סנטרל (מצגת)

דיון בהשתתפות:
דליה נרקיס, יו"ר חברת מנפאאור ישראל לשעבר (מצגת)
מיכל צוק,
המשנה למנכ"ל משרד הרווחה והממונה על תעסוקה לשעבר (מצגת)
אורן שובל,
מייסד שותף ו-CTO, ויה 

סיכום מחקרי מרכז טאוב על אומת הסטארט-אפ

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

מושב שני: תפקיד המיקום והפיזור הגיאוגרפי של חברות, עובדים ומקומות מגורים

יו"רפרופ' אריק גולד, ראש תכנית מדיניות שוק העבודה, מרכז טאוב (מצגת)

הרצאה מרכזית: פרופ' אדוארד גלייזר, אוניברסיטת הרווארד (מצגת)

דיון בהשתתפות:

ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני) 
אפרת דגן, מנהלת גיוס גלובלי במטה גוגל בארה"ב (מצגת)
 

סיכום מחקר מרכז טאוב על דפוסי הגעה למקום העבודה

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

להיכרות עם עבודתו של פרופ' גלייזר:
"Saving the heartland: Place-based policies in 21st century America" 

ארוחת צהריים (חלבית)

השקת הפודקאסט DataPoint של מרכז טאוב
מאחורי הקלעים של סטארט-אפ ערבי ישראלי 

מושב שלישי: גיוון ורב תרבותיות בשוק העבודה

יו"ר: יוליה איתן, ראש מנהל תעסוקה של אוכלוסיות מיוחדות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים 

דיון בהשתתפות:
ריבי בלר, מנכ"לית עמותת "והדרת" (מצגת)
איימן סייף,
מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה לשעבר (מצגת)
מוישי פרידמן,
מייסד שותף ומנכ"ל קמא-טק

סיכום מחקרי מרכז טאוב על גיוון בכח העבודה

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

למפת הגעה ואזורי חניה לחצו כאן.

בנימין בנטל

בנימין בנטל, בעל תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת מינסוטה, הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת חיפה. הוא היה פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות בעולם, ביניהן אוניברסיטת קליפורניה בסן דיגו, New Economic School במוסקבה, אוניברסיטת הומבולדט בברלין,   Pontifica Universidad Católic בפרו ואוניברסיטת Tongji בשנחאי.

תחומי המחקר שלו כוללים מאקרו-כלכלה וצמיחה כלכלית. בשנים האחרונות הוא מתמקד בחקר השפעתם של חיכוכים הנובעים מאינפורמציה חלקית, במיוחד בשוק העבודה, על תהליכים מאקרו-כלכליים.

עמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל: תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים תפקיד מרכזי יותר ויותר בהספקת שירותי רווחה בישראל. חלקם של הארגונים הפועלים בתחום הרווחה עומד על 15 אחוז מכלל ארגוני החברה האזרחית, והסכום המושקע בפעילותן השנתית עומד בקירוב על 14 מיליארד שקלים. הארגונים והעמותות מספקים מגוון שירותים חברתיים לקהלי יעד נרחבים, אך למרות זאת עד היום היה מחסור במידע באשר להיקף פעילותן והמימון שלהן.

בשל הצורך במידע מקיף בנושא, חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה – עם ד"ר מיכל אלמוג-בר מהמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל – ניתחו את הארגונים בתחום הרווחה שהיו פעילים בין 2013 ל-2016 והכנסתם השנתית עלתה על 500,000 שקלים (748 ארגונים בסך הכל). המחקר ממפה את שדה הארגונים והעמותות לפי כמה מאפיינים, וכן לפי גודל העמותות ומקורות המימון שלהן.

מה ידוע לנו על הארגונים ועל קהלי היעד שלהם?

כמעט רבע מהארגונים שנבדקו במחקר משרתים את האוכלוסייה הכללית, ורוב הארגונים האחרים פונים לילדים ונוער, לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות.

חלק מן הארגונים מיועדים לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות –  23  אחוזים מהם נועדו לסיוע לחרדים (שחלקם באוכלוסייה עומד על 12 אחוזים), ו-7 אחוזים פונים למגזר הערבי (שחלקה בכלל האוכלוסייה הוא כ-21 אחוזים). המחקר העלה גם כי כחמישית מן הארגונים שנבדקו פועלים בפריסה ארצית – כלומר, מעניקים שירותים בלפחות חמש נקודות ברחבי הארץ – וכי שיעור דומה מהארגונים הם חדשים (קיימים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גבוה במיוחד בקרב אלו המוקדשים לסיוע לחרדים ולערבים. כמו כן, בקרב ארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית, מעטים מוגדרים כארגונים גדולים (שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים).

Welfare HE

מאיפה הכסף – ומה עושים בו?

סכום ההכנסות הכולל של ארגוני הרווחה שנכללו במחקר הוא 13.8 מיליארד שקלים בשנה. המקור העיקרי להכנסות הוא הספקת שירותים בעד תשלום (39 אחוזים), ולאחר מכן תקצוב ממקורות ציבוריים (34 אחוזים), ותרומות והכנסות מעיזבונות (25 אחוזים).

מתוך ההכנסות, 23 אחוזים מגיעים לארגונים שעובדים עם ילדים ונוער, וחלק דומה מגיע לארגונים המתמקדים בקשישים ולארגונים הפונים לאוכלוסייה הכללית. בבחינת ההכנסות לפי קהל היעד, נמצא כי רק כ-2 אחוזים מההכנסות מגיעים לארגונים מהמגזר הערבי, לעומת 20 אחוזים לארגונים מהמגזר החרדי. מתוך ההכנסות של ארגונים ערביים, חלק הארי מקורו במימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חרדיים המקור העיקרי להכנסות הוא תרומות.

החוקרים מצאו כי חלק בלתי פרופורציונלי מההכנסות מגיע לארגונים שמשאביהם מרובים יותר; הרוב המוחלט של המימון הציבורי לארגונים ועמותות בתחומי הרווחה (85 אחוזים) מועבר לארגונים שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים (כולל הכנסות ממשרדי ממשלה). נוסף לכך, כמחצית מהתרומות של פילנתרופים מגיעות לעמותות בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר (10 האחוזים העליונים), ורק 2 אחוזים מועברים לארגונים במגזר הערבי.

heb2

מה משמעות הנתונים?

מיפוי העמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל שופך אור על השוני הרב ביניהם. המחקר מוצא פערים ניכרים בין ארגונים ותיקים לחדשים יותר, בין ארגונים גדולים לקטנים, ובין ארגונים הפונים לחברה היהודית לאלו הפועלים בחברה הערבית. למשל, הארגונים הגדולים והוותיקים יותר מקבלים את מרב התקציבים, הן ממקור ציבורי הן מתרומות פרטיות.

יתרה מכך, המחסור בעמותות המשרתות את הציבור הערבי וחלקו המוגבל של המגזר במשאבים מגבילים את גישתה של האוכלוסייה הערבית לשירותים חברתיים המסופקים ע"י העמותות, אף שצורכי הרווחה שלה מרובים. ממצאים אלו מצביעים על הצורך לחזק את ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי, כדי לא להגדיל עוד יותר את הפערים החברתיים בין יהודים לערבים.

בכירי המרכז נפגשו עם נשיא המדינה ראובן ריבלין

בכירי מרכז טאוב בגישה עם נשיא המדינה

נשיא מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, קיבל סקירה על סמך "דוח מצב המדינה 2017" מנשיא מרכז טאוב פרופ' אבי וייס.

פרופ' וייס הציג לנשיא את עיקרי הדוח, ושוחח עימו על הנתונים הדמוגרפיים הייחודיים והמשתנים בישראל ועל קבוצות האוכלוסייה השונות.

הנשיא אמר: "עבודתכם במרכז טאוב בודקת למעשה את כל התחומים שמשפיעים על חייהם של האזרחים חוץ מביטחון. אני קורא את הדוח השנתי של מרכז טאוב בעיון רב, אתם עושים עבודת קודש המסייעת לכל מי שזקוק למידע בתחומים הללו, כל הכבוד לכם".

פרופ' אבי וייס הציג נתונים עיקריים מ"דוח מצב המדינה 2017" וחוברת "תמונת מצב המדינה 2018", בהם נתונים דמוגרפיים וההבדלים בין קבוצות האוכלוסייה בישראל. נשיא המדינה הביע עניין רב בנתונים העולים ממחקרי מרכז טאוב. פרופ' ג'וני גל, ראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב הציג נתונים על עוני בישראל והיישום החלקי של המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני.

פרופ' וייס אמר: "אנו שמחים לחלוק את המחקרים של מרכז טאוב בתחומים השונים ולהוות מקור ידע לבית הנשיא".

בתמונה (מימין): פרופ' ג'וני גל, ראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, סוזאן פת בנבנישתי, מנכ"לית המרכז, נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, נשיא מרכז טאוב אבי וייס ומנכ"ל בית הנשיא, הראל טובי. צילום: דוברות בית הנשיא

אבן היסוד של שוויון הזדמנויות: חינוך בגיל הרך

יש הסכמה רחבה על כך שחינוך הוא המפתח לשוויון הזדמנויות עתידי, להצלחה ולניידות כלכלית בין-דורית – ועקב כך צריך לשאוף לצמצם את אי השוויון החינוכי בין ילדים מרקעים שונים בישראל. ההנחה הרווחת היא שהדרך לצמצום אי שוויון בחינוך עוברת דרך הלימודים בבתי הספר, אולם מחקרים מרחבי העולם מראים כי הפערים בין הישגיהם הלימודיים של ילדים מרקע חברתי-כלכלי שונה מתחילים כבר בגילים צעירים יותר.

לאחרונה פרסם מרכז טאוב סקירת ספרות מקיפה בנושא התהוות אי שוויון בגיל הרך. את הסקירה כתבו פרופ' יוסי שביט, פרופ' יצחק פרידמן, פרופ' ג'וני גל ודנה וקנין, והיא עוסקת במגוון הדרכים שבהן אי שוויון כלכלי שנחווה בילדות המוקדמת עלול להוביל לאי שוויון בהישגים הלימודיים בשלב מאוחר יותר בחיים. נוסף לכך, הסקירה ממפה את הממצאים בנושא ההשפעה של חינוך בגיל הרך על התפתחות הילד ועל הישגיו העתידיים.

על פי הספרות, לחשיפה לגירויים סביבתיים בשנים הראשונות לחיים יש חשיבות מכרעת להתפתחות המוח ומערכת העצבים המרכזית. יכולתו של המוח להשתנות ולהתעצב בתקופת חיים זו היא הרבה ביותר.

השפעות שליליות שנחוות במהלך הריונה של האם או בילדות המוקדמת, כמו מצבי עקה, עלולים להפריע להתפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה. לא רק שלעוני בגיל הרך יש השפעה על היווצרות עקה כרונית, יש גם ממצאים המורים כי ילדים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר מתאוששים מהר יותר מנזקים שנגרמים ממצבי עקה בזמן ההיריון ביחס לילדים ממעמד נמוך יותר.

נוסף על כך, ילדים מרקע חברתי-כלכלי חלש יותר עלולים לסבול ממחסור בגירויים חושיים וחשיפה לחוויות, ומחסור זה עלול להשפיע לרעה על התפתחות היכולות הקוגניטיביות, החברתיות והרגשיות, וכן על ההישגים הלימודיים בעתיד.

הממצאים העולים מהסקירה רלוונטיים במיוחד לישראל משתי סיבות עיקריות: ראשית, אי השוויון בהישגים לימודיים בישראל הוא מהגבוהים ביותר בעולם המפותח. הפער בין התלמידים בעלי ההישגים הגבוהים ביותר לאלו בעלי ההישגים הנמוכים ביותר במבחני פיז"ה 2015 היה מן הגדולים ביותר מבין המדינות שהשתתפו במבחנים בכל אחד מחלקי המבחן: אוריינות מדעים, אוריינות קריאה ומתמטיקה. שנית, אחוז גבוה של ילדים בישראל חי בעוני, בעיקר בקרב ערבים וחרדים (אם כי לא רק בקרבם) – וכאמור, עוני עשוי להיות קשור לאי שוויון בהישגים לימודיים.

יש כמה חלופות מדיניות שאפשר לבדוק כדי להתמודד עם העוני בגיל הרך ועם השלכותיו על ההישגים הלימודיים בעתיד, ובהן:

  • הרחבה ניכרת של הנגישות של מעונות היום והמשפחתונים ושיפור רמת הטיפול בהם: הסקירה הראתה כי התוכניות החינוכיות שהניבו את התשואה הגבוהה ביותר (כלומר השיגו את התמורה הטובה ביותר ביחס להשקעה הכספית) הן אלו שהתמקדו בילדים הצעירים ביותר, מגיל הלידה ועד גיל 5. אולם בישראל רק 20 אחוזים מכלל הילדים בגילי 3–0 לומדים במעונות או במשפחתונים מוכרים ומפוקחים, ובאוכלוסייה הערבית השיעור הוא רק 10.6 אחוזים. הגדלת ההיצע של תוכניות חינוכיות איכותיות לגיל הרך עשויה לסייע בטיפול בנושא.
  • התערבויות כוללות ברמת הקהילה, המתמקדות במשפחות החיות בעוני ויש בהן ילדים קטנים: עוני ומצוקה עלולים להקשות על ההורים לספק לילדיהם את הסביבה המיטבית להתפתחותם. התמודדות פרטנית וכוללת עם מגוון הצרכים של משפחות ושל קהילות החיות בעוני עשויה לחולל שינוי גדול.
  • טיפול מקיף ויעיל יותר בעוני: פעולות ישירות עשויות לסייע לצמצום תחולת העוני בקרב ילדים, ובכלל זה הגדלת קצבאות לסיוע סוציאלי, קצבאות ילדים (ובמיוחד, הגדלת הקצבאות למשפחות עם ילדים בגיל הרך) ומענקי עבודה להורים.

הספרות הקיימת מבססת היטב את טענת החשיבות של טיפול וחינוך בגיל הרך, את השפעתם על ההישגים הלימודיים העתידיים ואת כוחן של ההתערבויות החינוכיות במהלך התקופה הקריטית הזו בצמצום הפערים החברתיים. היא גם מעלה את הצורך במחקרים נוספים בתחום זה, ובפרט במחקרים המתמקדים במצב בישראל ועלולים לסייע בעיצוב המדיניות העתידית.

הסקירה הופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן ון-ליר.

לביב שאמי

לביב שאמי הוא חוקר בכיר במרכז טאוב, חבר סגל במחלקה לכלכלה באקדמית גליל מערבי ומרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת חיפה. הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת חיפה. תחומי המחקר של לביב הם מדיניות מקרו-כלכלית, כלכלה מוניטרית וכלכלות שחורות. לביב ערך ופרסם שני ספרי לימוד: "יסודות הכלכלה" ו-"מבוא לסטטיסטיקה" המיועדים לסטודנטים במימון, ביטוח וייעוץ השקעות.

לביב חי עם אשתו, גם היא כלכלנית, ושני ילדיו – אמילי ולאון כמאל.

מיכל פוזמנטר

מיכל פוזמנטר היא מנהלת בכירה בתחום שותפויות אסטרטגיות במרכז טאוב, והיא אחראית לפיתוח שותפויות חדשות והרחבת בסיס התמיכה של המרכז. 

מיכל עבדה בשלוחת צפון-מזרח ארצות הברית של AIPAC (הוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור) כמנהלת של אזורי ברוקלין וקווינס שבניו יורק וכמנהלת של אזור ווסטצ'סטר, ניו יורק. כמו כן עבדה כמנהלת הפיתוח של האקדמיה העברית ברמן במרילנד, שם היתה אחראית על פיתוח וניהול הקמפיין השנתי של בית הספר. למיכל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת ברנדייס בהתמחות בעסקים בינלאומיים. היא גרה ברעננה עם בעלה וילדיה.

האם החברה היהודית בישראל נעשית חילונית יותר?

איך ייראה ההרכב הדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל בעשורים הקרובים? לפי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה החרדית צפויה לגדול במהירות רבה וחלקה צפוי לעמוד על 50 אחוז מכלל היהודים בישראל עד 2059. תחזיות אלו עוררו חששות רבים בדבר קיימותו של המשק הישראלי נוכח דפוסי ההשכלה והתעסוקה הנוכחיים בקרב חרדים. אולם יש כמה מגמות דמוגרפיות חשובות המתרחשות בימים אלו, ונראה שחלקן אינן מקבלות ביטוי מלא בתחזיות הלשכה.

מחקר שערכו לאחרונה חוקרי מרכז טאוב פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס בוחן את מגמות הניידות בין זרמים דתיים בקרב יהודים, כפי שהם משתקפים בנתוני ההרשמה של תלמידים לבתי ספר מזרמים דתיים שונים במערכת החינוך: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. הניתוח שלהם מצביע על שני ממצאים עיקריים:

שיעורי ההרשמה לכיתה א' אינם תואמים את שיעורי הפריון

  תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבוססות על שיעורי הפריון, הגבוהים בהרבה בקרב חרדים מאשר ביתר קבוצות האוכלוסייה, ובקרב דתיים גבוהים יותר מאשר בקרב מסורתיים וחילונים.
heb1

כצפוי על פי שיעורי הפריון, מספר התלמידים שנרשמו לכיתות א' בזרם החרדי גדל בקצב המהיר ביותר בין 2001 ל-2015 . אולם קצב העלייה היה מתון יותר מזה הצפוי על פי שיעורי הפריון, ובין השנים 2013 ל-2015 הגידול היה נמוך מהצפוי ב-7.5 אחוזים. לצד זאת, החינוך הממלכתי גדל בשיעור שנתי ממוצע של כ-2 אחוזים בין 2001 ל-2015 – גבוה בהרבה מהצפוי על פי שיעורי הפריון בקרב חילונים ומסורתיים.

יש תנועה מן הזרמים הדתיים יותר לזרמים דתיים פחות

מספר התלמידים שעוברים לזרם פחות דתי בין כיתה א' לח' גדול יותר ממספר העוברים בכיוון ההפוך. בפרט, בין 2001 ל-2015 הייתה תנועה נטו (בניכוי מעברים בכיוון ההפוך) של 9 אחוזים בקרב בנים ו-6.4 אחוזים בקרב בנות מהמגזר החרדי לזרם דתי פחות (כ-60 אחוזים מהעוברים הצטרפו לזרם הממלכתי-דתי, והיתר – לחינוך הממלכתי). מגמת עזיבה נרשמה גם בחינוך הממלכתי-דתי: שיעור התלמידים שעברו מזרם זה לחינוך הממלכתי בין כיתה א' לח'
עמד על 16.4 אחוזים בקרב בנים ו-11.7 אחוזים בקרב בנות.

0f804386-40f0-4372-bf34-6aa123b7b10f (2)

מה הנתונים הללו מספרים על מגמת הניידות הדתית?

שני הממצאים – אי ההתאמה בין שיעור הגידול במספר תלמידי כיתה א' לשיעורי הפריון בכל מגזר והמעבר של תלמידים לזרמים דתיים פחות – מרמזים שאף שהקהילות החרדיות והדתיות בישראל ממשיכות לגדול, קצב הגידול שלהן איטי יותר מהצפוי.

וינרב ובלס מראים כי אם המגמות הנוכחיות יימשכו, תהיה להן השפעה ניכרת על הרכב האוכלוסייה העתידי בישראל. בעוד שתחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (העקומות הרציפות בתרשים) חוזות כי על כל 100 יהודים שאינם חרדים יהיו 50 חרדים בשנת 2059, התחזיות המביאות בחשבון את מגמות הניידות הדתית (העקומות המקווקוות) מורות שהנתון יהיה קרוב יותר ל-35 חרדים על כל 100 יהודים שאינם חרדים.

heb3

בה בעת מתרחשים שינויים רבים אחרים בחברה החרדית, לרבות עלייה במספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ובשיעורי התעסוקה. לצד מגמות השינוי ברמת הדתיות, התפתחויות אלו עשויות להעיד שהשפעת השינויים הדמוגרפיים על עתידו של המשק הישראלי אינה צפויה להיות כה עזה כפי שחושבים רבים.

עמותות בתחום הרווחה בישראל: תמונת מצב

תקציר מנהלים

עמותות ממלאות תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. מחקר חדש של מרכז טאוב, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית, ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל.

המחקר מנתח את מאפייניהם של ארגונים שהיו פעילים בתחום הרווחה בשנים 2016–2013, ושהכנסתם השנתית עולה על חצי מיליון שקלים – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בוחן מאפיינים דוגמת מקורות ההכנסה של הארגונים, מספר העובדים בשכר ומספר המתנדבים בהם ואוכלוסיות היעד שלהם. הארגונים ממוינים לפי ותק, היקף הפעילות הכלכלית שלהם, פריסתם הגיאוגרפית ומאפיינים נוספים.

ארגונים רבים פועלים למען החברה החרדית, ורק מעטים למען החברה הערבית

מקרב ארגוני הרווחה שנכללו במחקר:

  • 7 אחוזים מספקים שירותים לאוכלוסייה הערבית, ו-23 אחוזים – לאוכלוסייה החרדית.
  • כחמישית מהארגונים מספקים שירותים לכלל האוכלוסייה, כחמישית מתמקדים בילדים ונוער, והאחרים משרתים אוכלוסיות יעד דוגמת אנשים עם מוגבלויות וקשישים.
  • כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית בקרב הארגונים המתמקדים באוכלוסייה הערבית ובאוכלוסייה החרדית.
  • כ-20 אחוזים מהארגונים הם ארגונים ארציים, ופועלים לפחות בחמישה מוקדי פעילות ברחבי הארץ. כ-20 אחוזים מהארגונים הערביים הם ארציים, בהשוואה ל-13 אחוזים מהארגונים החרדיים.
    heb1

מקורות ההכנסה העיקריים של הארגונים הם הספקת שירותים ומימון ציבורי

סך ההכנסות של הארגונים והעמותות בתחום הרווחה עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מסך ההכנסות נרשמו בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא ילדים ונוער, 22 אחוזים – בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא קשישים, ו-21 אחוזים בקרב ארגונים הפועלים למען כלל האוכלוסייה. עיקר ההכנסות מגיעות מהספקת שירותים (39 אחוזים) וממימון ציבורי (34 אחוזים). הכנסות נוספות מקורן בתרומות ועיזבונות (25 אחוזים).

heb2

בקרב הארגונים הערביים עיקר ההכנסות מגיעות ממימון ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים).

    • רוב ההכנסות של הארגונים הוותיקים יותר (הפועלים יותר מ-15 שנים) מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חדשים יותר עיקר ההכנסות מקורן בתרומות.
    • חלק הארי של המימון שמקורו בממשלה (85 אחוזים) מגיע אל הארגונים הגדולים, שהכנסתם השנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים. בדומה לכך, כמחצית מסכום התרומות מגיעה לארגונים שהכנסותיהן מצויות בעשירון העליון של התפלגות ההכנסות (עשרת האחוזים העליונים).

heb3

  • רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לארגונים ערביים, ואילו הארגונים החרדיים מקבלים חלק גבוה יחסית מהתרומות – 30 אחוזים.
    כוח האדם בארגונים מבוסס בעיקרו על מתנדבים

כוח האדם בארגונים שהשתתפו במחקר מונה 370 אלף איש, מהם 66 אחוזים (243 אלף) מתנדבים.

  • שיעור ניכר מהמתנדבים רשום בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים מהמתנדבים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). חלק גדול במיוחד מן המועסקים בשכר עובדים בארגונים המתמקדים בקשישים (33 אחוזים).
  • כ-87 אחוזים מכוח האדם מתרכזים בארגונים הגדולים, ונראה כי בארגונים הקטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר.
  • כאחוז אחד בלבד מכוח האדם בכל הארגונים מועסק או מתנדב בארגונים מהמגזר הערבי, וכ-11 אחוזים – בארגונים מהמגזר החרדי.

הודעה לעיתונות: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

להורדת הפרסום המלא לחצו כאן 

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים מקום הולך וגדל בתחום הרווחה בישראל, ומספקים שירותים למגוון אוכלוסיות, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות. ב-2016 היו רשומים 43,000 ארגונים  – שיעור גבוה במיוחד של מספר ארגונים ביחס למספר התושבים. למרות זאת, עד כה לא היו נתונים על היקף פעילותם של ארגונים הפועלים בתחום הרווחה, מקורות המימון שלהם, המאפיינים שלהם ואוכלוסיות היעד שלהם. מחקר חדש של מרכז טאוב בשיתוף המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית שופך אור על הנושא, וממפה את העמותות הפועלות בתחומי הרווחה בישראל ואת היקף ההכנסות ומקורות המימון שלהן.

המחקר – שערכו שביט מדהלה, ד"ר מיכל אלמוג-בר ופרופ' ג'וני גל – מגלה כי בקרב המגזר החרדי והמגזר הערבי חלקם של הארגונים החדשים גבוה יחסית. בארגונים הפועלים בחברה הערבית ההכנסות נמוכות בצורה משמעותית מארגונים הפועלים במגזרים אחרים, ורק חלק קטן מהתרומות מגיע אליהם. עוד נמצא כי התמיכה הממשלתית מגיעה ברובה לארגונים גדולים וותיקים.

החברה האזרחית בישראל היא מהגדולות בעולם מבחינת מספר הארגונים הרשומים ביחס למספר התושבים ומבחינת ההיקף היחסי של הפעילות הכלכלית שלהם. בעשור האחרון נרשמו בממוצע כ-1,600 ארגונים חדשים בכל שנה, ובשנת 2016 היו 43,000 ארגונים רשומים (אם כי נראה שרק כ-20,000 מתוכם פעילים). חלקם של הארגונים העוסקים בתחום הרווחה הוא 15 אחוזים מכלל ארגוני החברה האזרחית בישראל.

המחקר של מדהלה, אלמוג-בר וגל כלל ארגונים העוסקים ברווחה שפעלו בין השנים 2016–2013 והכנסותיהם היו גבוהות מ-500 אלף שקלים בשנה – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בדק מאפיינים כמו מקורות הכנסה, מספר מועסקים ומתנדבים ואוכלוסיות יעד שהשירותים מיועדים להן. הארגונים סווגו לפי ותק, היקף פעילות כלכלית, פריסה גיאוגרפית ועוד. ממצאי המחקר מבוססים על ניתוח דוחות שהארגונים הגישו לרשות התאגידים, המופיעים באתר "גיידסטאר ישראל".

ארגונים רבים מיועדים לחברה החרדית, ורק מעטים פועלים בחברה הערבית

כחמישית מהארגונים בתחום הרווחה שנכללו במחקר פועלים למען כלל האוכלוסייה, כחמישית מיועדים לילדים ונוער, והשאר מתמקדים באוכלוסיות יעד כמו בעלי מוגבלויות וקשישים. 7 אחוזים מהארגונים מייעדים את שירותיהם לאוכלוסייה הערבית, והכנסותיהם עומדות על 2 אחוזים בלבד מכלל ההכנסות של הארגונים. לעומת זאת, 23 אחוזים מהארגונים – שהכנסותיהם עומדות על 20 אחוזים מכלל הארגונים – מיועדים למגזר החרדי.

כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים), ובקרב הארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית והחרדית חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית.

מבחינת הפריסה הגיאוגרפית, כ-20 אחוזים הם ארגונים ארציים, הפועלים בחמישה מוקדים ומעלה. כ-20 אחוזים מן הארגונים הערביים הם בעלי פריסה ארצית, לעומת 13 אחוזים מן הארגונים החרדיים. רוב הארגונים הערביים המקומיים פועלים בצפון ובחיפה.
התפלגות קבוצות העמותות לפי קבוצות יעד

עיקר המימון לארגונים – מהספקת שירותים וממקורות ציבוריים; היקף התרומות לארגונים הערביים מצומצם

סך ההכנסות של העמותות בתחום הרווחה שנבדקו במחקר עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מתוכם מגיעים לארגונים הפועלים למען ילדים ונוער, 22 אחוזים לקשישים, ו-21 אחוזים לכלל האוכלוסייה. המקורות העיקריים להכנסות הם מכירת שירותים (39 אחוזים) ומקורות ציבוריים (34 אחוזים). מימון נוסף מגיע מתרומות (25 אחוזים).

משמעות הנתונים הללו היא שהסכומים שמגייסות העמותות מתרומות (פילנתרופיה) עומדים על 28 אחוזים מסך ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל. אומדן הסכום הנתרם הוא כ-3.45 מיליארד שקלים, והוא מגדיל את ההוצאה השנתית על רווחה בישראל מ-12 מיליארד שקלים (סכום ההוצאה ממקור ציבורי) ל-15.45 מיליארד שקלים.

בקרב הארגונים הערביים עיקר המימון הוא ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים). בקרב ארגונים ותיקים (מעל 15 שנים) עיקר ההכנסות מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ובקרב הארגונים הצעירים עיקר ההכנסות מגיעות מתרומות.

בבדיקת היקף המימון הממשלתי עולה כי 85 אחוזים מגיעים לארגונים הגדולים (בעלי הכנסה שנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים), שחלקם עומד על שליש מכלל הארגונים. נתון זה מביא לכך שבקרב ארגונים גדולים המימון הציבורי הוא מקור ההכנסה העיקרי, בעוד מקור ההכנסה העיקרי של הארגונים הקטנים (הכנסה שנתית של עד 3 מיליון שקלים) הוא תרומות.

עוד נמצא במחקר של מרכז טאוב והמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית כי רוב הארגונים המספקים שירותים למבוגרים בגילי העבודה לא מקבלים כל מימון ממשלתי, אולם מרבית הארגונים המטפלים באנשים עם מוגבלויות או באברכים (84 אחוזים בשני המקרים) מקבלים תמיכה ממשלתית. שיעורי התמיכה הממשלתית גבוהים יחסית גם בקרב הארגונים המטפלים בקשישים (78 אחוזים) ובילדים ונוער (79 אחוזים).

בבדיקת היקף התרומות עולה כי רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לעמותות הערביות, ולעומת זאת חלקן של התרומות המועברות לעמותות החרדיות גדול יחסית – 30 אחוזים. גם בהיבט של גודל העמותות התפלגות התרומות אינה שוויונית: כמחצית מועברות לעשירון העליון של העמותות (עשרת האחוזים שהם בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר מכלל העמותות שנבדקו).

כוח האדם בארגונים מתבסס בעיקר על מתנדבים, אולם יש גם משרות רבות בשכר

כוח האדם בארגונים הנבדקים עומד על 370,000 איש, מתוכם 66 אחוזים (243,000) הם מתנדבים. רוב המתנדבים רשומים בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). שני ארגונים בולטים במיוחד הם "חסדי נעמי" (200 מועסקים ו-58,000 מתנדבים), ו"ויצו" (5,000 מועסקים ו-40,000 מתנדבים). בניכוי נתוניהן של שתי עמותות אלו, שיעור המתנדבים בקרב עמותות המתמקדות במשפחות הוא 12 אחוזים, ובקרב אלה המתמקדות בגילאי העבודה – אחוז אחד בלבד. אחוז גבוה במיוחד של מועסקים נרשם בתחום הטיפול בקשישים (33 אחוזים).

כ-87 אחוזים מכוח האדם משתייך לארגונים הגדולים, ונראה כי בקרב ארגונים קטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר. רק אחוז אחד מכוח האדם מועסק או מתנדב בארגונים ערביים, וכ-11 אחוזים בארגונים חרדיים.

מדהלה, אלמוג-בר וגל מסבירים את משמעות הנתונים: "נראה שבמגזרים הערבי והחרדי קמו ב-20 השנים האחרונות ארגונים רבים כדי לספק מענה משלים לשירותי המדינה. מיעוט הארגונים הערביים מעיד על הישענות רבה של המגזר על ארגוני דת, על סיוע בתוך המשפחה ועל התארגנות קהילתית לא רשמית. קיים גם פער ניכר בין גובה ההכנסות של הארגונים הערביים, העומד על 2 אחוזים בלבד מסך ההכנסות של הארגונים, ובין חלקן של ההכנסות המגיעות לארגונים חרדיים (העומד כאמור על 20 אחוזים) ולארגונים יהודיים כלליים".

החוקרים מוסיפים כי "הממצאים מעידים על חשיבותה של הפילנתרופיה כמקור מימון משמעותי של שירותי הרווחה בישראל, ויש לפתח את הפילנתרופיה גם בקרב החברה הערבית". בנושא המימון הממשלתי הם אומרים: "עיקר המימון מגיע לארגונים הגדולים, שחלקם עומד על 33 אחוזים בלבד מכלל הארגונים, וברור כי החלוקה אינה שוויונית".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית פועל להרחבת הידע בנושאי החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית, ההתנדבות, הפילנתרופיה והשותפויות בין מגזריות בישראל. המרכז מתמקד בפעילות מחקרית שמטרתה פיתוח וקידום מחקר בסיסי ושימושי על פעילויות החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית והפילנתרופיה, תפקידיהן ותרומתן לחברה הישראלית. ממצאי המחקרים משמשים בסיס להרחבת פעילות המרכז בפיתוח תכניות לימוד והעשרה שעניינן חברה אזרחית, השתתפות חברתית ופילנתרופיה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

hebupper1

חוברת "תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטת תמונה מורכבת של החברה הישראלית באמצעות בחינה של מגמות בתחומי דמוגרפיה, מאקרו-כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ותעסוקה. אנו שמחים לחלוק עימכם כמה מהממצאים בחוברת, בעריכתו של פרופ' אבי וייס, נשיא המרכז.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בדבר הרכב החברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות עכשוויות

החברה הישראלית כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, 21 אחוזים ערבים ו-5 אחוזים המוגדרים "אחר". חלקם של החרדים הוא כ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וחלקם של החילונים ושל המסורתיים (מסורתיים דתיים ולא-דתיים יחד) – כ-56 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

אמנם שיעור הפריון הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט פי שניים משיעור הפריון במדינות ה-OECD, אך בעשורים האחרונים חלו בהם שינויים מהותיים בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. שיעור הפריון ירד מאוד בקרב ערבים, ואילו בקרב יהודים חלה עלייה מאז 1990.

בחינה של היקף ההצטרפות לכיתות א' בבתי ספר בפיקוח החרדי, הממלכתי-דתי והממלכתי בהשוואה לשיעורי הפריון, ושל המעבר בין סוגי פיקוח בין כיתה א' לכיתה ח', מראה שעיקר התנועה של התלמידים היא מבתי ספר שרמת הדתיות בהם גבוהה יותר לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר (ראו תרשים). אם תימשך מגמת החילון, המתבטאת במעבר של תלמידים בין זרמי פיקוח, חלקם של החרדים צפוי לעמוד על 21 אחוזים מהאוכלוסייה ב-2059 (לעומת 27 אחוזים – על פי התחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

heb2

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אך המחירים נותרו גבוהים

רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות הגידול בפריון העבודה, אולם שינויים שחלו בשנים האחרונות הביאו לשינוי במגמה, והשכר הריאלי החל לעלות. עם זאת, הכלכלה הישראלית מתאפיינת בקיטוב ניכר. לדוגמה, המשכורות בתעשיות ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהמשכורות בשאר ענפי התעשייה.

רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה ב-14 אחוזים מהממוצע במדינות ה-OECD, על אף הירידה שחלה בה בשנים האחרונות. המחירים ירדו במיוחד בתעשיות החשופות לתחרות של סחורות מיובאות דוגמת הלבשה וריהוט.

מאז שנת 2008 עלו מחירי השכירות בכל שנה בממוצע ב-2 אחוזים מהר יותר מאשר האינפלציה, ופירוש הדבר שבמהלך התקופה הגידול בביקוש עלה על הגידול בהיצע. מחירי הדיור עלו בקצב מהיר עוד יותר מאז 2008, אם כי העלייה נפסקה בחודשים האחרונים.

רווחה: שיעור האבטלה נמוך, אך שיעור העוני נותר הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD

בשיעור המועסקים חלה עלייה, ושיעורי האבטלה הוסיפו לרדת. בה בעת, שיעור העוני הנמדד על פי גובה ההכנסה הפנויה הוא הגבוה בקרב מדינות ה-OECD (ראו תרשים).

heb3

חלקה של הממשלה במימון שירותים חברתיים עלה, אך בקצב איטי מאוד, ורוב הגידול היה בתקציבי הבריאות והחינוך. אשר לטיפול בעוני, הסכום שהוקצה בשנת 2017 ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני עמד על 31 אחוזים בלבד מהסכום שהוועדה המליצה עליו. עם זאת, סכום ניכר הוקצה לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהייתה חלק מההמלצות אך לא תוקצבה.

ללא קשר למצבם הכלכלי, הוצאותיהם של כ-37 אחוזים ממשקי הבית היהודיים גבוהות מהכנסותיהם. בין משקי הבית המסתייעים במקורות מימון חיצוניים, בעלי ההכנסות הגבוהות יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי ההכנסות הנמוכות יותר לווים יותר מבני משפחה ומחברים.

בריאות: שיעור ההוצאה מהכיס על שירותי בריאות גבוה יותר בישראל מאשר הממוצע במדינות ה-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה כראוי להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה

חלקה של ההוצאה על בריאות מתוך התוצר המקומי הגולמי נותר יציב, למרות הגידול בצרכים הרפואיים שמקורו בעלייה בתוחלת החיים ובהזדקנות האוכלוסייה. מגמות אלו הביאו לירידה בהוצאה על בריאות לנפש, ולעלייה בהוצאה על טיפול רפואי.

ההוצאה הכוללת על בריאות יציבה יחסית, אולם הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית כאחוז מכלל ההוצאה בישראל לחלקה במדינות ה-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים. התוצאה היא שמשקי בית מוציאים יותר מכיסם על שירותי בריאות, בעיקר באמצעות רכישת ביטוחים פרטיים.

בחינה של רמת הבריאות בקרב האוכלוסייה הערבית מראה כי תוחלת החיים בלידה נמוכה בארבע שנים מזו של האוכלוסייה היהודית, ואף נמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחת הסיבות לכך היא ששיעור תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית גבוה פי שלושה מזה שבאוכלוסייה היהודית. באופן כללי, מצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית משפיע על רמת הבריאות שלה.

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים ניכרים בתחומי הלימוד של סטודנטים בהשכלה הגבוהה, וגידול בשיעורי המועסקים בכל קבוצות האוכלוסייה

אחת המטרות שהציבו שני שרי החינוך האחרונים הייתה להגדיל את חלקם של התלמידים הלומדים מתמטיקה ברמה מוגברת. ואכן, חלקם של הזכאים לתעודת בגרות בחמש יחידות לימוד במתמטיקה עלה מ-10.6 ל-13.8 אחוזים בין 2013 ל-2016. מטרה נוספת של משרד החינוך – להגדיל את שיעור התלמידים במסלולים המקצועיים – נחלה אף היא הצלחה: חלקם של הלומדים במסלולים המקצועיים עלה מ-33 אחוזים בשנת 2010 ל-36 אחוזים בשנת 2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי.

אשר להשכלה הגבוהה, בשני העשורים האחרונים ירד אחוז הסטודנטים הלומדים בתחומים מדעי הרוח ומדעי החברה, ועלה אחוז הסטודנטים הלומדים מינהל עסקים, מקצועות רפואיים, אדריכלות והנדסה (ראו תרשים). בקרב נשים ערביות שיעור הלומדות מקצועות מדעיים וטכנולוגיים בתיכון גבוה ומוסיף לעלות בהתמדה, אך רבות מהן רוכשות תארים אקדמיים דווקא במקצועות החינוך ועובדות בתחום זה.
heb4באופן כללי, חלה עלייה בשיעור המועסקים בקרב הגברים והנשים בכל קבוצות האוכלוסייה – כולל נשים ערביות וגברים חרדים (שבקרבם השיעורים נמוכים במיוחד). בקרב החרדים שיעורי התעסוקה עלו בכל הזרמים, בקרב נשים וגברים כאחד. בקרב גברים חרדים בגילי 30–23 שיעורם של חסידי חב"ד המשתתפים בשוק העבודה הוא הגבוה ביותר, ועמד על כמעט 50 אחוזים ב-2013.

נתונים חשובים אלו ואחרים מוצגים ב"תמונת מצב המדינה 2018" ושופכים אור על כמה מהסוגיות החברתיות והכלכליות החשובות שהחברה הישראלית מתמודדת איתן. אנו מקווים כי הפרסום ישמש מקור מידע לציבור, ויסייע למקבלי החלטות לבסס את החלטותיהם ופעולותיהם על נתונים מהימנים וניתוחים מקצועיים.

 

נעם זונטג

נעם זונטג הוא חוקר במרכז טאוב. הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה וביחסים בין-לאומיים ותואר שני בכלכלת סביבה וניהול, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת התזה של נעם בחנה את האופן בו אנשים מקבלים החלטות בסיכון עבור אנשים אחרים, תוך שימוש בתורת המשחקים.

בעבר עבד נעם כחוקר במחלקה הכלכלית של קבוצת גיאוקרטוגרפיה ובמוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי. כמו כן, הוא עבד ככלכלן תקציבים באגף התקציבים של המועצה להשכלה גבוהה.

אי שוויון מתהווה בגיל הרך: על הקשר בין עוני, עקה וגירויים חושיים להתפתחות הילד ולהישגים

הסקירה נכתבה בעזרתה הנדיבה של קרן ון-ליר

סקירת ספרות זו, שחיברו פרופ' יוסי שביט, פרופ' יצחק פרידמן, פרופ' ג'וני גל ודנה וקנין, דנה במגוון הדרכים שבהן אי שוויון כלכלי שנחווה בילדות המוקדמת עלול להוביל לאי שוויון בהישגים הלימודיים בשלב מאוחר יותר בחיים.

יש הסכמה נרחבת על כך שחינוך הוא המפתח לשוויון הזדמנויות, להצלחה ולניידות כלכלית בין-דורית, ועל כך שיש להבטיח שוויון הזדמנויות בחינוך לכל ילדי ישראל. ההנחה הרווחת היא שיש להתמודד עם אי השוויון בחינוך באמצעות שינויים במערכת החינוך, אולם מחקרים מראים כי הפערים הלימודיים בין ילדים ממעמדות חברתיים-כלכליים שונים מתחילים כבר בגילים צעירים מאוד.

אי שוויון בהכנסות ובהישגים לימודיים

אי שוויון בהישגים לימודיים בישראל הוא בין הגבוהים בעולם המפותח, והסיבה העיקרית לכך היא אי שוויון כלכלי.

  • למרות ירידה קלה בשנים האחרונות, ישראל היא המובילה מבין מדינות ה-OECD בשיעורי אי השוויון בהכנסות פנויות. ב-2015 חלקם של גילאי 17–0 שחיו במשפחות עניות עמד על 25 אחוזים. תחולת העוני בקרב ילדים בישראל גבוהה מאוד ביחס למקובל במדינות הרווחה, והעוני בקרב ילדים מורגש במיוחד בקרב ערבים וחרדים.תחולת העוני בקרב פרטים לפי גיל
      • גם אי השוויון בהישגים לימודיים גבוה במיוחד בישראל. תוצאות מבחן PISA הבין-לאומי ב-2015 מעידות כי הפער שבין הציון המייצג את האחוזון ה-5 לציון המייצג את האחוזון ה-95 נמצא בשלישייה המובילה מבין כל המדינות המשתתפות במבחנים בתחומי מיומנות מדעית, אוריינות קריאה ומתמטיקה.

    עקה וגירויים חושיים

    ספרות המחקר גורסת כי לחשיפה ממושכת לסביבה חווייתית בגילים הצעירים יש חשיבות קריטית להתפתחות המוח ומערכת העצבים המרכזית, וכי הגיל הרך הוא התקופה שבה המוח גמיש ביותר לעיצוב ופתוח במיוחד לשינוי. בעבודה הנוכחית נטען כי המחסור בחשיפה לגירויים קוגניטיביים בגיל הרך, וכן חשיפה למצבי עקה כרוניים, עלולים לדכא את ההתפתחות הנורמלית של מיומנויות קוגניטיביות ולא-קוגניטיביות.

        • מחקרים מראים כי עקה שנחווית בשלב התפתחות המוח עלולה להפריע להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית. באופן דומה, לעקה שחווה האם בזמן ההיריון עלולות להיות השפעות על התפתחות העובר, ובעתיד גם על התפתחותו כתינוק.
        • לא רק שלעוני בילדות יש השפעה על עקה כרונית, יש גם ראיות לכך שמידת ההתאוששות מן הנזק שגרמה עקה בזמן ההיריון קשורה לרקע החברתי-כלכלי של המשפחה: ילדים מרקע גבוה מתאוששים בקלות רבה יותר מילדים שמשפחתם מרקע נמוך יותר.
        • הרקע החברתי-כלכלי של המשפחה עלול להשפיע על הגירויים החושיים הזמינים לילדים קטנים, מה שישפיע על התפתחותם המוחית. לפיכך, ילדים שגדלים בסביבה של עוני קבוע עלולים לסבול מחסך קבוע בחשיפה להתנסויות מעשירות, והדבר עלול להשפיע על ההתפתחות המיטבית של היכולות הקוגניטיביות והמיומנויות החברתיות והרגשיות, וכן על ההישגים הלימודיים בעתיד.
        • קשה מאוד לפצות בשלב מאוחר יותר בחיים על חסר בהתנסויות במהלך "התקופה הקריטית" של התפתחות המוח, ועל חשיפה בלתי מספקת לגירויים חיוניים מסוימים בעת שהמוח נמצא בשיא גמישותו.

    חלופות מדיניות: התמודדות עם עוני בגיל הרך והשלכותיה על ההישגים הלימודיים

    יש טווח אפשרי רחב של פעולות שמטרתן להתמודד עם ההשלכות של עוני בגיל הרך ועם אי השוויון בהישגים הלימודיים בקרב ילדים – התערבויות בשוק העבודה, במערכות הבריאות והחינוך ועוד. הסקירה מתמקדת בשלוש גישות:

    1. הרחבה ניכרת של הנגישות של מעונות היום והמשפחתונים ושיפור רמת הטיפול בהם

    מסגרות חינוכיות לגיל הרך עשויות למתן את החסכים של ילדים ממשפחות מרקע חברתי-כלכלי נמוך, ולהביא לביצועים קוגניטיביים ולא-קוגניטיביים טובים יותר בהמשך הדרך. למעשה, מחקרים הראו כי התוכניות החינוכיות שהתשואה שלהן היא הגבוהה ביותר הן אלו המתמקדות בקבוצת הגיל הצעירה ביותר, מלידה עד גיל חמש. בישראל רק 20 אחוזים מהילדים בגילי 3–0 נמצאים במעונות או במשפחתונים מוכרים ומפוקחים (באוכלוסייה הערבית השיעור הוא 10.6 אחוזים). אפשר לשקול מדיניות שתרחיב באופן ניכר את היצע תוכניות הטיפול והחינוך לגיל הרך ותאפשר גישה נוחה יותר למעונות יום לילדים שהוריהם אינם משתתפים בשוק העבודה באופן קבוע ורציף. נוסף לכך, יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לפיתוח מערכת מעונות יום שתשרת את האוכלוסייה הערבית.

    2. התערבויות כוללות ברמת הקהילה, המתמקדות במשפחות החיות בעוני שיש בהן ילדים בגיל הרך

    עוני ומצוקה עלולים להקשות על ההורים לספק לילדיהם את הסביבה המיטבית להתפתחותם. התמודדות פרטנית וכוללת עם מגוון הצרכים של משפחות באמצעות "עבודה סוציאלית מודעת-עוני" עשויה לחולל שינוי גדול, אולם אינה יכולה להתבצע ללא הרחבה ניכרת של תוכניות ברמת הקהילה.

    3. טיפול מקיף ויעיל יותר בעוני

    גישה נוספת היא פעולות ישירות לצמצום תחולת העוני בקרב ילדים בישראל. פעולות אלו יכולות לכלול הגדלה של קצבאות הסיוע, העלאת סכום קצבאות הילדים האוניברסליות (או התמקדות במשפחות שיש בהן ילדים קטנים) ושיפור הנגישות של מענק העבודה בעבור משפחות עובדות.
    Fig 6 HEB

     

     

     

תמונת מצב המדינה 2018

באמברגו עד יום שלישי (29.5) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן 

"תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-70. הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, מציגים תמונה מורכבת של החברה הישראלית: רמת החיים עלתה וכך גם שיעורי התעסוקה, וניכרים שינויים בהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה. לצד זאת, מחירי המזון והדיור עדיין גבוהים ושיעור העוני בהכנסה פנויה עודנו הגבוה מכל המדינות ב-OECD.

מהשוואה בין-לאומית עולה שהישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם נראה שמערכת הבריאות אינה ערוכה להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה ועם העלויות הכרוכות בכך. במערכת החינוך יש מגמות שיפור, כמו עלייה בשיעור הלומדים מתמטיקה ברמת חמש יחידות ושיפור ניכר בהשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית – בעיקר בקרב נשים. נשים ערביות גם משתתפות בשוק העבודה בשיעור גבוה מבעבר. גם בקרב חרדים עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים כאחד, אולם יש פערים בין הזרמים השונים.  

את החוברת ערך פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בנוגע לתמהיל האנושי בחברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות נוכחיות

  • האוכלוסייה בישראל כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, כ-21 אחוזים ערבים (17.6 מוסלמים, 2.7 בדואים, 1.9 נוצרים, 1.6 דרוזים), וכ-5 אחוזים המוגדרים "אחר". שיעור החרדים מוערך בכ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ושיעור החילונים והמסורתיים היהודים – בכ-56 אחוזים. (עמ' 13)
  • שיעור פריון הילודה הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט כפול מהשיעור במדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בשיעורי הפריון של כל הקבוצות, בעיקר בקרב ערבים: מאז 1960 השיעור בקרב מוסלמים ירד בכ-64 אחוזים, ובקרב דרוזים ב-70 אחוזים. לעומת זאת, בקרב יהודים חלה עלייה של 21 אחוזים בפריון מאז 1990, עקב עלייה בחלקם של החרדים ועלייה בשיעורי הפריון בקרב חילונים ומסורתיים. (עמ' 15)
    שיעור הפריון הכולל לפי מגזר
  • מספר הילדים שהחלו ללמוד בכיתה א' בחינוך הערבי הצטמצם, ומגמה זו תואמת את הירידה בשיעור הפריון של נשים ערביות. בקרב יהודים אין התאמה כזו: מספר תלמידי כיתה א' בחינוך החרדי גדל מאוד, אולם הוא נמוך מהצפוי לפי שיעורי הפריון – וההפתעה הגדולה ביותר היא שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדל בשיעור גבוה מהצפוי. (עמ' 16)
  • בחינת מעברי תלמידים בין זרמי חינוך מגלה כי בין כיתה א' ל-ח' מרבית התנועה היא לכיוון זרמים דתיים פחות.
  • תחזיות האוכלוסייה לטווח ארוך אינן מתחשבות במעבר בין הזרמים, אף שבציבור היהודי ניכרת מגמת חילון בולטת. אם המגמה תימשך, האוכלוסייה החרדית צפויה לעמוד על כ-21 אחוזים מהאוכלוסייה בשנת 2059 (לעומת 27 אחוזים על פי התחזית של הלמ"ס). קצב הגידול האיטי מהצפוי יותיר זמן רב יותר להתבססות מגמות אחרות, כמו גידול בהשתלבותם של חרדים בשוק העבודה. (עמ' 19)

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אולם רמת המחירים נותרה גבוהה וניכרת האטה בצמיחה

  • רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון, בין השאר עקב עלייה בשכר הנומינלי וירידה בקצב עליית המחירים. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות העלייה בפריון. בשנים האחרונות חלו שינויים שהפכו את המגמה, והעלייה בשכר הריאלי מדביקה את העלייה בפריון. (עמ' 22-23)
  • על אף ירידה מסוימת שהחלה בעשור הנוכחי, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-14 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD. ברוב קטגוריות ההוצאה חלו ירידות מחירים גדולות מאז 2005, בעיקר בענפים החשופים לתחרות עם סחורות מיובאות כמו ביגוד וריהוט, אך בסעיפי הדיור והמזון המחירים עלו מאז תחילת שנות האלפיים. (עמ' 27)
  • מחירי השכירות עלו בממוצע ב-2 אחוזים בשנה מעבר למדד המחירים לצרכן מאז 2008, כלומר במשך כל התקופה הביקוש גדל יותר מההיצע. מחירי הדירות עלו בקצב מהיר אף יותר. הסברים אפשריים לכך הם ירידה (או צפי לירידה) בשער הריבית, או ציפייה לעלייה במחירי הדירות. מכיוון ששער הריבית של בנק ישראל קרוב לאפס מאז 2015 ברור כי אין ציפייה לירידת ריבית, ולכן ניתן להסביר את העלייה המהירה במחירי הדירות רק באמצעות ציפיות לעליות מחירים עתידיות. בחודשים האחרונים מחירי הדיור הפסיקו לעלות, ונראה שהמגמה משתנה. (עמ' 28)
  • מצבו של המשק טוב יחסית ושיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה גבוה מאי-פעם, אך ניכרת האטה בצמיחת הפריון. אחת הסיבות לכך היא שרוב המצטרפים לשוק העבודה הם מאוכלוסיות בעלות רמות השכלה וכושר השתכרות נמוכים יחסית. שיפור ההשכלה בקרב קבוצות אלו יכול להוות מקור צמיחה עתידי למשק. (עמ' 29)
  • המשק הישראלי מתאפיין בקיטוב חד. למשל, המשכורות בענפי ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהשכר ביתר המגזר העסקי. פערים אלו גבוהים באופן ניכר מבמדינות אחרות. אחת הסיבות לכך היא שבחלקים נרחבים במגזר העסקי הפריון נותר ללא שינוי זה שנים רבות. (עמ' 32)

רווחה: שיעור האבטלה נמוך וממשיך לרדת, אולם שיעור העוני עודנו הגבוה מבין מדינות ה-OECD

  • שיעור העוני בישראל בהכנסות פנויות הוא הגבוה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. ואולם, בשנה האחרונה שנבדקה (2016) שיעור העוני ירד בכאחוז. לצד זאת, הייתה עלייה בשיעורי התעסוקה ושיעור האבטלה הוא נמוך וממשיך לרדת. לאור העלייה המתוכננת בקצבאות הנכות והזקנה, ייתכן שיחול צמצום נוסף בשיעור העוני בעתיד הקרוב. (עמ' 34)
  • הסכום שהוקדש ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני ב-2017 עמד על 31 אחוזים בלבד מהמלצות הוועדה. לעומת זאת הוקצה סכום נכבד לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהופיעה בהמלצות אך לא תוקצבה. הסכום שיצטבר בחיסכון האישי צפוי להספיק פחות או יותר למימון לימודים גבוהים (למשפחות שבוחרות באפשרות להוסיף לחיסכון 50 שקלים מקצבאות הילדים). התוכנית אינה ייחודית לישראל, אולם רק בישראל זו קצבה אוניברסלית. (עמ' 39)
  • אחוז ההוצאה הממשלתית המוקדש להוצאה חברתית עולה, אך בקצב איטי מאוד. עיקר העלייה היא בתקציבי הבריאות והחינוך, אולם בתחום הבריאות הגידול אינו תואם את התרחבות צורכי הבריאות ואת התייקרות השירותים הרפואיים. (עמ' 35)
  • הסכום המוקצה לקצבאות זקנה עלה בשל הזדקנות האוכלוסייה, והנטל צפוי לגדול ככל שיצטמצם חלקם של גילאי העבודה באוכלוסייה. גם ההחלטה להעלות את קצבת הנכות בשלוש השנים הקרובות, מ-2,800 ל-4,000 שקלים בחודש, צפויה להעמיס על התקציב. (עמ' 36)
  • שיעור מממשי מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) הוא כ-70 אחוזים בלבד ממספר הזכאים. בשנת 2018 צפויים כמה שינויים בתוכנית: הרחבת תנאי הזכאות להורים יחידנים, שתוסיף 50,000 זכאים; השוואת סכום המענק לנשים ולגברים; והעלאת גובה השכר המרבי שהזכאים רשאים להשתכר ללא שלילת המענק. (עמ' 37)
  • כ-37 אחוזים ממשקי הבית של יהודים מוציאים סכום גבוה יותר מהכנסותיהם. מבין משקי הבית שפנו לקבל עזרה בהתנהלות הכספית, בעלי הכנסה גבוהה יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי הכנסה נמוכה יחסית לווים יותר מבני משפחה ומחברים. (עמ' 43)

בריאות: הישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם הם מוציאים אחוז גבוה יותר מכיסם על שירותי בריאות מאשר הממוצע ב-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה ברמה מספקת להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה

  • אחוז ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג נותר יציב, למרות עלייה בצרכים הרפואיים בשל התארכות תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה. אלה גרמו לשחיקה של כ-10 אחוזים בהוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת, והעלייה במחירי שירותי הרפואה הביאה לשחיקה של כ-10 אחוזים נוספים. (עמ' 49)
  • הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית מכלל ההוצאה על בריאות בישראל לחלקה ב-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים, ומשקי בית מוציאים יותר על שירותי בריאות. סיבה מרכזית לכך היא עלייה ברכישת ביטוחים פרטיים, בעיקר בשל האפשרות לבחירת הרופא המנתח ולקיצור זמני ההמתנה. (עמ' 50-51)
  • תוחלת החיים בלידה של האוכלוסייה הערבית בישראל נמוכה ב-4 שנים משל האוכלוסייה היהודית, ונמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחד הגורמים לכך הוא שיעור תמותת התינוקות במגזר הערבי, הגבוה פי שלושה מאשר במגזר היהודי. הגורם העיקרי לפער בתמותת הילדים הוא מומים מולדים. (עמ' 54)
  • הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה יותר של האוכלוסייה הערבית משפיעה על רמת הבריאות; ככל שרמתה החברתית-כלכלית של הרשות המקומית גבוהה יותר, כך תוחלת החיים בה גבוהה יותר. (עמ' 58)

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים משמעותיים בתחומי הלימוד של הסטודנטים, ושיעורי התעסוקה עלו בכל המגזרים – לרבות גברים חרדים ונשים ערביות

  • שיעור הזכאים לבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות עלה בין 2013 ל-2016 מ-10.6 ל-13.8 אחוזים, לאור צעדי עידוד שנקטו שרי החינוך (כמו רשת ביטחון לניגשים לבחינה והוספת מורים למתמטיקה ושעות הוראה). (עמ' 63)
  • מגמות המחשוב והטכנולוגיה בשוק העבודה הביאו את משרד החינוך לעודד חינוך מקצועי, כך שגם מי שלא ירכוש השכלה אקדמית יהיה בעל מקצוע שימושי. בעקבות זאת עלה מספר התלמידים במסלולים אלו מ-33 אחוזים ב-2010 ל-36 אחוזים ב-2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי. (עמ' 64)
  • ביותר מ-60 אחוזים מהכיתות היה ב-2015 לפחות תלמיד אחד שסבל מחרם. תלמידים בחינוך הערבי סובלים מחרם בשיעור גבוה פי 3.5 מתלמידים בחינוך העברי. לצד זאת, חלה ירידה מעודדת של 38 אחוזים בשיעור המדווחים על חרם בחינוך הערבי, ושל 30 אחוזים בחינוך העברי. (עמ' 71-72)
  • התשואה להשכלה גבוהה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ותואר ראשון צפוי להניב תוספת של כ-22.5 אחוזים לשכר של נשים יהודיות ומעל 26 אחוזים אצל ערביות. בקרב גברים, לעומת זאת, התשואה צפויה לעמוד על סביבות 18 אחוזים. בקרב מהגרים התשואה להשכלה נראית נמוכה – 8.8 אחוזים לנשים ו-9.3 אחוזים לגברים – אולם הנתון משקף את הקושי של עולים שהגיעו מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים למצוא עבודות שתאמו את השכלתם. בקרב המהגרים שעלו כילדים התשואה להשכלה דומה לזו של ילידי הארץ. (עמ' 65)
  • בשני העשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בהשכלה הגבוהה: שיעור הסטודנטים במדעי הרוח צנח בכ-50 אחוזים, וחלקם של הסטודנטים במדעי החברה הצטמצם לפחות מ-20 אחוזים. מנגד, שיעור הסטודנטים למִנהל עסקים עלה ביותר מ-50 אחוזים, ולמקצועות הרפואה – ביותר מ-60 אחוזים. העלייה המספרית האבסולוטית הגדולה ביותר (6.4 נקודות אחוז) חלה בשיעור הסטודנטים לאדריכלות והנדסה. (עמ' 66)
  • האוכלוסייה הערבית שיפרה הישגים והפערים בינה לבין האוכלוסייה היהודית מצטמצמים: שיעור הלומדים בתיכון עלה מ-63 אחוזים בשנת 1990 ל-93 אחוזים ב-2015, לעומת 97 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית. שיעור הערביות הלומדות מקצועות טכנולוגיים ומדעיים ברמה מוגברת גבוה וממשיך לעלות בהתמדה, אולם אינו מיתרגם ללימודים גבוהים ולתעסוקה במקצועות אלו. (עמ' 77,81)
  • חלה עלייה גדולה בשיעור הערביות הפונות ללימודים אקדמיים, וכיום השיעור כפול מאשר בקרב גברים ערבים. עם זאת, ההשכלה ממוקדת יתר על המידה בתחום החינוך, כפי שמשתקף גם בשוק העבודה – 3 מתוך 5 נשים בעלות תואר בקרב דרוזיות ומוסלמיות ו-4 מתוך 5 בדואיות עוסקות בחינוך. ייתכן שהסיבה לבחירות אלו היא שתחומי החינוך מאפשרים לערבים לעבוד בקהילה ובשפה הערבית, ונוחים לשילוב עם חיי משפחה. בקרב גברים ערבים רבים עוסקים במקצועות הבריאות. פתיחת אפשרויות תעסוקה חדשות ביישובים ערביים, פיתוח התחבורה ותמריצים להעסקת ערבים עשויים לסייע בפיזור מאוזן יותר בשוק העבודה. (עמ' 87-88)
  • גברים חרדים לומדים משפטים בשיעור גבוה מאוד. נשים חרדיות נוטות יותר לתחומי החינוך והבריאות, אולם הן גם לומדות בשיעורים גבוהים יותר מהחילוניות בחוגים מתמטיקה ומדעי המחשב. בשוק התעסוקה ניכרים הבדלים בין הזרמים: גברים חרדים בגילאי 30–23 מזרם חב"ד מועסקים בשיעור הגבוה ביותר – כ-50 אחוזים (בשנת 2013). בקרב החרדיות השיעור הגבוה ביותר הוא בקרב ליטאיות, שכ-80 אחוזים מהן מועסקות. בכל הזרמים חלה עלייה בשיעורי התעסוקה עם הזמן, הן אצל גברים הן אצל נשים. (עמ' 93-94)

לקריאת החוברת המלאה באתר מרכז טאוב לחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-6909749

 

תקצוב שירותי הרווחה הוא הנמוך ביותר דווקא ביישובים שבהם הכי זקוקים להם

החלק מתקציב הרשויות שמוקדש לרווחה

הרשויות המקומיות בישראל הן האחראיות העיקריות לאספקת שירותי רווחה לפרטים, למשפחות ולקהילות. עובדים סוציאליים ובעלי מקצוע אחרים המועסקים במחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות מטפלים בכ-464 אלף משקי בית במצוקה, ומעניקים להם מגוון שירותים דוגמת טיפול בקשישים, בנכים ובילדים בסיכון.

כיום שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים. בפועל, פירוש הדבר הוא ש-75 אחוזים מתקציב הרווחה ברשויות המקומיות ממומנים על ידי המשרד, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית עצמה, אם כי הרשויות רשאיות להגדיל את הסכום שהן משקיעות, וחלקן אף עושות זאת.

שיטת המצ'ינג עומדת במרכזו של השיח הציבורי. רבים טוענים כי השיטה הקיימת אינה הוגנת וגורמת לאי שוויון בין הרשויות המקומיות במימון שירותי הרווחה, אולם אין די נתונים בנושא. רבים ממקבלי ההחלטות מסכימים כי יש לבטלה או להכניס בה תיקונים, אך אין הסכמה על שיטת המימון שצריכה להחליף אותה. מחקר עדכני של מרכז טאוב שערכו פרופ' גוני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך שופך אור על גודל הפער בין רשויות מקומיות שונות, ובוחן הסברים שונים לכך.

כשבוחנים איזה אחוז מתקציבן מעבירות הרשויות המקומיות לשירותי הרווחה לתושביהן רואים כי רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך משקיעות כ-11 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה, ואילו רשויות במעמד חברתי-כלכלי גבוה משקיעות כ-6 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה.

הרשויות נבדלות ביניהן מאוד גם בהוצאה הממוצעת על רווחה למטופל. הרשויות החזקות ביותר (קבוצת רשויות המכונה "פורום ה-15", שהרשויות החברות בה אינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח מהממשלה) מוציאות בממוצע 9,095 שקלים למטופל מדי שנה, ואילו הרשויות המקומיות הערביות מוציאות בממוצע 3,387 שקלים למטופל. ברשויות החרדיות ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, ובשאר הרשויות היהודיות – 7,318 שקלים.

ההוצאה השנתית הכוללת למטופל

המחקר בודק כמה הסברים אפשריים לפערי המימון הללו. הסבר אפשרי אחד שבחנו החוקרים הוא שהרשויות החלשות אינן יכולות לעמוד בחלקן בעלויות המימון כדי לקבל את מלוא המימון ממשרד העבודה והרווחה. אולם ממצאי המחקר מורים כי יותר מ-90 אחוזים מהרשויות המקומיות אכן מממשות את מלוא התקציב שהוקצה להן בתחילת השנה (ואף יותר מכך), ועם המעטות שאינן עושות זאת נמנות רשויות גם מהאשכולות החברתיים-כלכליים הגבוהים וגם רשויות מהאשכולות הנמוכים. נראה אפוא כי הסבר זה אינו הסיבה העיקרית לפערי המימון.

עם זאת, ייתכן מאוד שהרשויות שמשאביהן מועטים יותר מבקשות מראש תקצוב נמוך יותר מהממשלה, כדי להימנע ממצב שלא יוכלו לעמוד בחלקן במימון בהמשך השנה.

החוקרים מצאו כי הסבר אפשרי אחר – הבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מציעות – מסביר יותר ממחצית מההבדלים במימון הראשוני שמקבלות הרשויות המקומיות ממשרד העבודה והרווחה.

מסגרות טיפול שונות יכולות להיבדל מאוד זו מזו בעלויות שלהן. רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך נוטות להשתמש פחות במסגרות חוץ-ביתיות, שהן יקרות יותר. לנטייה זו, בתורה, יש השפעה על הסכום הראשוני שמקצה להן משרד העבודה והרווחה (וכנראה גם על איכות המענה שמקבלים המטופלים למצוקתם): בהקצאה הראשונית מוקצים בממוצע 3,170 שקלים למטופל לרשויות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בהשוואה לממוצע של 5,400 שקלים למטופל ברשויות האחרות.

ברשויות החרדיות נצפתה תופעה חריגה ומעניינת. אף שהן משתייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך, הן נוטות להשתמש יותר במסגרות טיפול מחוץ לבית, וכפי שצוין לעיל, בסופו של דבר מוציאות יותר למטופל מאשר שאר הרשויות המקומיות היהודיות (למעט פורום ה-15).

נוסף להבדלים בהקצאה המקורית של משרד העבודה והרווחה, הסבר שלישי הוא שרשויות חזקות נוטות להקצות משאבים נוספים לסוגיות רווחה, מעבר למה שנדרש כדי לקבל מימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המצ'ינג. גם כאן הרשויות החרדיות הן חריגות, ומגדילות את ההוצאה על רווחה מעבר לדרוש בשיטת המצ'ינג, אף שהן שייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך.

מאז שהמחקר התפרסם מוסיפים החוקרים להיפגש עם מנהיגים ברמה לאומית ומקומית, חולקים עימם את הממצאים ומוסיפים בכך נתונים חשובים מאוד לדיון בדבר המדיניות הדרושה לטיפול בסוגיה.

מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית

האם האוכלוסייה היהודית בישראל נעשית חילונית יותר?

מה יהיה הרכבה הדתי של אוכלוסיית ישראל בעשורים הקרובים? לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 יהיה שיעורה של האוכלוסייה החרדית כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. ואולם תחזית זאת אינה מביאה בחשבון ניידות דתית בין מגזרים שונים.

במחקר זה בחנו פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מגמות בניידות הדתית בקרב יהודים כפי שהיא משתקפת במעבר של תלמידים בין בתי ספר בסוגי פיקוח שונים. החוקרים מצאו כי עיקר המעבר הוא לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר. מספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית גדול מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון בכל מגזר, ואילו מספרי התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ובמערכות החינוך החרדיות קטנים מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון של מגזרים אלה.

פער בין מספר התלמידים הנכנסים לכיתה א' לשיעורי הפריון

המחקר בחן את מספר התלמידים בכיתה א' לפי סוג הפיקוח של בית הספר שלמדו בו, והשווה אותו למספרם הצפוי על פי שיעורי הפריון בכל מגזר דתי.

  • כצפוי, מספר התלמידים שנכנסו למערכת החינוך החרדית גדל בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' בשנת 2001 לכ-28,000 תלמידי כיתה א' בשנת 2015. בחינוך הממלכתי-דתי הגידול באותן שנים היה מכ-15,000 תלמידים לכ-21,000 תלמידים, ובחינוך הממלכתי – מכ-45,000 לכ-62,500.
  • בשנים 2015–2013 מספר התלמידים בזרם החינוך החרדי היה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי, בהתחשב בשיעורי הפריון במגזר.
  • בשנים 2015–2001 מספר התלמידים בחינוך הממלכתי עלה בשיעור שנתי של מעל 2 אחוזים – גבוה מהצפוי על פי שיעורי הפריון בקרב האוכלוסייה החילונית והאוכלוסייה המסורתית.
  • באותה תקופה, הגידול במספר התלמידים בזרם הממלכתי-דתי תאם את שיעורי הפריון במגזר זה.

המעברים מכיתה א' לכיתה ח' מראים מעבר אל מסגרות חינוך פחות דתיות

המחקר בדק לאיזה סוג פיקוח השתייך כל תלמיד בראשית התקופה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח').

  • כמעט 98 אחוזים מהתלמידים שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר ממלכתי למדו בסוג פיקוח זה גם בכיתה ח'.
  • חלקם של העוזבים את הפיקוח הממלכתי-דתי היה כ-20 אחוזים מקרב הבנות וכ-25 אחוזים מקרב הבנים. רוב התלמידים האלו עברו לפיקוח הממלכתי, ורק מעטים למדו בבית ספר בפיקוח חרדי בסוף תקופת המחקר.
  • כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים עזבו את הפיקוח החרדי. מקרב העוזבים, 6.5 אחוזים עברו לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, וכ-4.5 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.
  • בשנים 2015–2001 הייתה תנועה נטו של 9 אחוזים מהבנים ו-6.4 אחוזים מהבנות שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר בפיקוח חרדי, אל בית ספר ברמת דתיות נמוכה יותר בכיתה ח' (מהם כ-60 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, והשאר לבתי ספר בפיקוח ממלכתי). בדומה לכך, הייתה תנועה של 16.4 אחוזים מהבנים ו-11.7 אחוזים מהבנות מבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.

ניידות דתית בישראל: לקראת חילון

התנועה ממסגרות חינוך דתיות יותר למסגרות חינוך דתיות פחות מסמנת את כיוון הניידות הדתית: האטה בגידול של האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הדתית, ועלייה מעטה בשיעורי הגידול של האוכלוסייה החילונית. האוכלוסייה החרדית תמשיך כמובן לגדול, אך בקצב איטי מכפי שמקובל להניח.

אם המגמות הללו יימשכו תהיה להן השפעה ניכרת על הרכבה העתידי של החברה בישראל. אף שלפי תחזיותיה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים, הרי אם יובאו בחשבון גם מגמות הניידות הדתית, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

האם החברה היהודית עוברת תהליכי חילון?

להורדת המחקר המלא לחצו כאן

איך ייראה ההרכב הדתי של האוכלוסייה בישראל בעשורים הקרובים? שאלה זו עומדת במרכז השיח הציבורי ויש לה חשיבות לקביעת  עתידה הכלכלי, האידיאולוגי והביטחוני של המדינה. לפי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חלקה של האוכלוסייה החרדית יעמוד על סביבות 50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בשנת 2059. אלא שהערכה זו אינה מביאה בחשבון מעברים בין מגזרים לאורך זמן.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס בחן את מגמות השינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית כפי שהן משתקפות בתנועה בין מגזרים במערכת החינוך, ומצא כי עיקר התנועה היא לזרמים דתיים פחות. המחקר מראה כי אם מביאים בחשבון את המעברים בין המגזרים, שיעור החרדים בשנת 2059 צפוי להיות נמוך בהרבה – בסביבות 35 אחוזים.

המחקר מצביע על כך שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדול ב-5.9 אחוזים מהצפוי על בסיס שיעורי הפריון במגזר, בעוד החינוך הממלכתי-דתי קטן ב-8.2 אחוזים והחרדי קטן ב-7.7 אחוזים מהצפוי.

בשנים האחרונות עוסק השיח הציבורי ברמת הדתיות של האוכלוסייה היהודית. יש הטוענים כי החילונים צפויים להפוך לזן נכחד תוך זמן קצר, ומולם טוענים אחרים כי החברה הדתית – ובכלל זה החרדית – עוברת תהליכי חילון מואצים. מחקר חדש שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב ביקש לבחון את הסוגיה באמצעות בחינת מגמות הניידות במערכת החינוך בשנים 2015–2001, ולא על פי הסקר החברתי כנהוג. ההנחה היא כי ההתרחשויות במערכת החינוך היהודית, המחולקת כידוע לזרמים דתיים, הן ייצוג אמין למדי של המגמות בכלל החברה.

החוקרים בדקו את מספר התלמידים בכיתות א' לפי זרם דתי (סוג פיקוח, לפי מונחי משרד החינוך) לעומת מספרם הצפוי בהתאם לשיעורי הפריון של קבוצות האוכלוסייה השונות על פי נטייתן הדתית, ואת היקפי המעברים בין סוגי הפיקוח בין כיתות א' ל-ח'. הממצאים מעלים כי החינוך הממלכתי מתרחב מעבר לצפוי, לעומת צמצום בזרמים הממלכתי-דתי והחרדי. הגורם העיקרי לכך הוא תנועה רבה יותר מהזרמים הדתיים לחינוך הממלכתי מאשר בכיוון ההפוך.

האוכלוסייה החרדית גדלה בקצב המהיר ביותר, אולם הגידול נמוך מהצפוי

וינרב ובלס בדקו את העלייה במספר הנרשמים לכיתה א' בכל מגזר, והשוו אותה לעלייה הצפויה על פי שיעורי הפריון בכל מגזר. כצפוי, מספר התלמידים בחינוך החרדי גדל בין 2001 ל-2015 בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' לכ-28,000. בחינוך הממלכתי-דתי מספר התלמידים עלה בשנים אלו מכ-15,000 לכ-21,500, ובחינוך הממלכתי חלה עלייה מכ-45,000 לכ-62,500 תלמידים.

בעוד שהגידול במספר התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי תואם את מגמות הפריון לאורך כל התקופה, ההתאמה בחינוך החרדי מתקיימת רק עד 2012; בשנים 2015–2013 היה מספר התלמידים בזרם זה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי לפי שיעורי הפריון. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי מספר התלמידים בכיתה א' גדול מהצפוי, והגידול השנתי במספר התלמידים עומד בממוצע על יותר מ-2 אחוזים.

חשוב לציין כי בשל סיבות כמו זמינות גבוהה יותר (בעיקר בפריפריה) או זיקה למסורת, שיעור בלתי ידוע מהתלמידים בחינוך החרדי מגיעים מבתים בעלי זיקה דתית חלשה יותר מהנדרשת בבית הספר – ובניכוי התלמידים הללו הפער בין מספר התלמידים הצפוי בחינוך החרדי למספרם בפועל יהיה גדול עוד יותר.

וינרב ובלס כותבים כי אפשר להסביר את חוסר ההתאמה בין התחזיות למציאות בכמה תהליכים, ובהם עיבוי הזרם הממלכתי בשל עלייה מאסיבית של נשים בגיל הפריון מברית המועצות לשעבר והצטרפות ילדי מהגרים וערבים. עם זאת, חלק גדול ממנו נובע משינויים בנטייה הדתית של התלמידים ובני משפחותיהם, המתבטאת במעבר בין זרמי החינוך.

הפער בין מספר התלמידים הצפוי בכיתה א' למספר התלמידים בפועל

המעברים בין זרמים בחינוך בין כיתה א' לכיתה ח': החינוך החרדי מאבד יותר תלמידים מהחינוך הממלכתי

המחקר עקב אחר תלמידים שנולדו בשנים 2003–1992 ובדק לאיזה זרם דתי הם השתייכו בתחילת תקופת הבדיקה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח'). מהנתונים עולה כי כמעט 98 אחוזים מהתלמידים ומהתלמידות שלמדו בבית ספר ממלכתי בכיתה א' נשארו בזרם זה גם בכיתה ח'. רוב רובם של העוזבים עברו לבית ספר ממלכתי-דתי, ורק 0.4 אחוזים עברו לבית ספר חרדי.

בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי היקף השינוי גדול יותר. שיעור העוזבים את החינוך הממלכתי דתי עמד על כ-20 אחוזים מהבנות ו-25 אחוזים מהבנים. רובם עברו לחינוך הממלכתי, ורק אחוזים בודדים סיימו את התקופה בחינוך החרדי. את החינוך החרדי עזבו כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים. 6.5 אחוזים עברו לחינוך הממלכתי-דתי וכ-4.5 אחוזים לחינוך הממלכתי – שיעור הגדול פי 11 מהעוברים מהחינוך הממלכתי לחרדי.

המעברים בין הזרמים מעידים על האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית והדתית

"משמעות המעברים בין הזרמים היא האטה משמעותית בקצב הגידול של האוכלוסייה הדתית, האטה קלה בגידול האוכלוסייה החרדית, ועצירת הירידה – ואף עלייה קלה – בקצב הגידול של האוכלוסייה החילונית בישראל", מסבירים חוקרי מרכז טאוב וינרב ובלס. "נראה כי חלקים נרחבים בחברה הדתית ובחברה החרדית חווים רמות שונות של ירידה ברמת המחויבות הדתית". למרות זאת, הם מציינים כי "שיעורי הפריון בקרב חרדים עדיין גבוהים בהרבה מאשר בשאר הקבוצות, ולכן העלייה בחלקה של האוכלוסייה החרדית צפויה להימשך. עלייה זו, בשילוב יציבות או גידול בחלקה של האוכלוסייה החילונית – על חשבון האוכלוסייה הדתית והמסורתית – יוצרות חברה מקוטבת יותר מבחינה דתית".

מחקרים קודמים שנעשו בנושא הראו כי מגמות הירידה ברמת הדתיות נמשכות עד כיתה י"ב ואף מעבר לכך, ובסך הכל כ-15 אחוזים מהחרדים בכל דור צפויים לעזוב את המגזר. חיזוק נוסף לכך הוא שמאז 1996 ניכר פער בין מספר המצביעים בפועל למפלגת "יהדות התורה" למספר הצפוי על סמך שיעורי הריבוי הטבעי של האוכלוסייה החרדית.

אם מגמות אלו יימשכו, תהיה להן השפעה ניכרת על ההרכב העתידי של האוכלוסייה בישראל. לפי ההערכה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החלופה הבינונית), המתבססת רק על שיעורי הפריון, ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים. אולם אם מביאים בחשבון את המגמות בשינוי ברמת הדתיות, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, סיכם באומרו כי "צריך להתייחס בזהירות לתחזיות המבוססות על שיעורי ריבוי טבעי בלבד, ללא התחשבות בגורמי השפעה נוספים. נוסף למעברים בין המגזרים, יש להביא בחשבון שרמת הדתיות לא מעידה בהכרח על עמדות בנוגע להשתתפות בשוק העבודה, למשל, והנתונים מראים שיותר ויותר חרדים מצטרפים למעגל התעסוקה מבלי לוותר על סגנון החיים שלהם"

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

מה מחירה של הבריאות – ומי משלם עליה?

חלקה של ההוצאה הכוללת על בריאות מתוך התוצר הלאומי הגולמי בישראל נותר יציב למדי בשני העשורים האחרונים, ועמד על כ-7 אחוזים. שיעור זה נמוך בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD  (עשרה אחוזים בממוצע). עיקר ההוצאה היא ציבורית, כפי שניכר בתקציב המדינה לשנת 2019, המקצה 38 מיליארד שקלים למשרד הבריאות. אולם לצד ההוצאה הציבורית, חלק ניכר משולם היישר מהכיס. מחקר עדכני של מרכז טאוב שופך אור על היחס בין הוצאה פרטית לציבורית על בריאות בישראל.

המחקר מורה כי חלקו של המימון הציבורי מסך ההוצאה הלאומית על בריאות הצטמצם במהלך העשור האחרון וירד מ-70 ל-61 אחוזים. עקב כך, חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD.

בה בעת חל גידול בפער בין ההיצע לביקוש במערכת הבריאות הציבורית. מצד אחד, הדרישה לטיפול רפואי גדלה בעשור האחרון עקב ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה. מצד אחר, חלה ירידה בהיצע כוח האדם הרפואי במערכת, לפחות במגזר הציבורי, ומספר הרופאים והאחיות לנפש ירד מאז ראשית שנות האלפיים.

עודף הביקוש לשירותי הבריאות במגזר הציבורי הביא רבים לפנות אל מערכת הבריאות הפרטית. כפועל יוצא מכך, ההוצאה הפרטית על בריאות גדלה מ-4.5 אחוזים בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים בשנת 2015. חלק ניכר מהגידול מקורו בהוצאה על רכישת ביטוחים רפואיים פרטיים. זו עלתה במהלך התקופה מ-18 אחוזים מסך ההוצאה של משקי בית על בריאות ל-37 אחוזים.

ההוצאה על ביטוחים הפרטיים מתוך סך ההוצאה על בריאות

מקרב מי שדיווחו על שימוש בשירותי רפואה פרטיים, 42 אחוזים אמרו כי עשו זאת בראש ובראשונה כדי שיוכלו לבחור בעצמם רופא או מנתח, ו-22 אחוזים פנו לשירותים פרטיים כדי להשיג תור קרוב יותר מזה שנקבע להם במערכת הציבורית.

האירוניה היא שאזרחי ישראל מוציאים יותר מכיסם כדי לקבל טיפול רפואי הולם במרפאות פרטיות, אף שהטיפול בהן ניתן פעמים רבות על ידי אותם רופאים העובדים במערכת הציבורית. יתרה מזאת, ידוע כי רופאים מפנים את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל הקליניקות הפרטיות שלהם. יש בכך משום פיתוי עבור מי שמוכנים לשלם יותר עבור שירותי בריאות טובים יותר (וכמובן גמול כלכלי לרופאים). ואולם ככל שהרופאים מקדישים זמן רב יותר לעבודתם הפרטית, שירותים ציבוריים רבים יותר, דוגמת חדרי ניתוח, אינם מנוצלים ביעילות. זאת ועוד, הקדשת שעות עבודה רבות יותר למערכת הפרטית מחמירה עוד יותר את בעיית כוח האדם במערכת הציבורית.

יתרה מזאת, ככל שיותר בעלי אמצעים פונים למערכת הרפואה הפרטית מתרחבים הפערים בנגישות של שירותי הרפואה למשקי בית ברמות הכנסה שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים. גם אם תופעה זו לכשעצמה אינה בעייתית, היא חותרת תחת עקרון השוויוניות שבבסיס מערכת הבריאות הישראלית.

בשנים האחרונות פעלה הממשלה בכמה כיוונים כדי להתמודד עם האתגרים שניצבים בפני מערכת הבריאות הציבורית, כולל ניסיונות לקצר את זמני ההמתנה, איסור על רופאים להפנות את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל המרפאות הפרטיות, והקצאת כספים לשיפור התשתיות בבתי החולים. ואולם כדאי לשקול רפורמות גם בתחומים אחרים, כולל הרחבת האפשרות לבחור רופאים גם במערכת הציבורית וגיבוש מדיניות שתביא לגידול במספר העוסקים ברפואה. שיפור במערכת הבריאות הציבורית בישראל יוכל לרסן את הגידול בהוצאה מן הכיס על שירותים רפואיים, ולצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים בנגישותם של שירותי רפואה שוויוניים.

הודעה לעיתונות: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי 21.3

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר קיריל שרברמן, בשיתוף עם ארגון "פעמונים", בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, כלומר – הפער השוטף. פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. המחקר בדק את הקשר בין מאפייני משק הבית, כמו המעמד החברתי-כלכלי וגילו של ראש משק הבית, לסיכוי להימצא בפער שלילי.

שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הגורמים המשפיעים ביותר על פער שלילי בין ההכנסות להוצאות: דיור ומעמד חברתי-כלכלי

אחת ההוצאות העיקריות של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). בשל מרכזיותה של ההוצאה, ובשל העובדה שמחירי הדיור עלו משמעותית בעשור האחרון, משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. המחקר של מרכז טאוב מצא כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה, וכי הפער גדול במיוחד בקרב משקי בית של לא-נשואים שבראשם בני 60–50 ובקרב משקי בית של נשואים בני 50–40. עם זאת, מדובר בקבוצה קטנה מאוד (אחוזים בודדים) מסך משקי הבית בישראל.

עוד נמצא כי רוב משקי הבית המשלמים רק החזרי משכנתה לא נמצאים במינוס. המאזן הכספי במשקי בית של נשואים שמשלמים רק שכר דירה נמצא בממוצע מאוזן, ללא פער חיובי או שלילי בולט, אך במשקי בית לא-נשואים נמצא פער שלילי בקרב שוכרי דירות צעירים במיוחד (גילאי 29–25) ומבוגרים במיוחד (גילאי 60–50). כצפוי, בקרב משקי בית ללא עלויות דיור כמעט אין פער שלילי, ואצל רובם ההכנסות אף עולות על ההוצאות.

סוג ההוצאה על דיור התברר כמשמעותי לגודל הפער השלילי גם בבדיקה שכללה שילוב בין כמה  מאפיינים, כמו גיל ראש משק הבית, מקום המגורים והרקע החברתי-כלכלי. בקרב משקי בית של לא-נשואים, ההוצאה המשולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). הוצאה על שכירות בלבד הגדילה את הפער ב-52 אחוזים, ועל משכנתה בלבד – ב-39 אחוזים. שלושת המאפיינים הללו היו הגורמים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על גודל הפער השלילי השוטף במשקי בית של לא-נשואים.

בקרב נשואים השפעתו של סוג ההוצאות על דיור על הפער בין ההוצאות להכנסות הייתה נמוכה בהרבה. הוצאה על משכנתה וגם על שכר דירה הגדילה את הפער השלילי ב-14 אחוזים (המאפיין השני בהשפעתו על גודל הפער), הוצאה על שכירות – ב-7 אחוזים (המאפיין הרביעי בחשיבותו), והוצאה על משכנתה הגדילה את הפער השלילי באחוז אחד בלבד ביחס למשקי בית זהים במאפייניהם שאין להם הוצאה על דיור.

לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון). בקרב לא-נשואים השתייכות למעמד הנמוך מגדילה את הפער השלילי ב-37 אחוזים, אולם כאמור, בקבוצה זו סוג ההוצאה על דיור משפיע במידה רבה יותר.

הוצאות על ביגוד וקוסמטיקה ועלויות הדיור מגדילות את הפער השלילי

ניתוח נוסף במחקר של מרכז טאוב בחן את ההשפעה של חלוקת תקציב ההוצאות בין קטגוריות צריכה שונות על גודלו של הפער השלילי. מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים). סביר להניח כי הסיבה להשפעה הרבה היא שהוצאות אלו אמנם אינן תכופות אך הן גדולות יחסית, ולרוב לא מתוכננות, ולכן מקשות על ניהול מאוזן של התקציב – בניגוד להוצאות קבועות ומתוכננות כמו שכר דירה, חינוך ואחזקת דירה.

ההוצאה השנייה במידת השפעתה על הפער השלילי בקרב לא-נשואים היא משכנתה: 3.8 אחוזים (לעומת 1.9 אחוזים בקרב נשואים). בקרב נשואים הקטגוריה השנייה בהשפעתה היא הוצאות אחזקת דירה (חשבונות מים, חשמל, ארנונה וגז), והיא מגדילה את הפער השלילי ב-6.8 אחוזים (בקרב לא-נשואים ההשפעה של סעיף הוצאה זה אינה משמעותית).

הגורם המוביל ברשימת בעלי החובות – הבנקים

המחקר של שרברמן התבסס, בין היתר, על נתוני ארגון "פעמונים", שאפשרו לו לנתח את חובות משקי הבית בישראל (נתונים שאינם זמינים באופן מלא במקורות אחרים). אחד הניתוחים במחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50. החוב הגבוה ביותר לבנקים נרשם במשקי בית בקבוצת הגיל 49–45, והחוב הגבוה ביותר למשפחה ולחברים, וכן לגורמים מסחריים, הוא בקרב גילאי 60–50.

גודל חוב ממוצע לבעלי חוב לפי מעמד חברתי-כלכלי

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד שחמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים), חמישון ההכנסה התחתון חייב את הסכום הנמוך ביותר לבנקים (כ-88,000 שקלים). מנגד, החמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ומבני משפחה.
שכיחות יחסית של בעלי חוב בחובות מסחריים

ניתוח מעמיק של חובות לגורמים מסחריים מעלה כי הגורם השכיח ביותר בקבוצה זו הוא חובות פיננסיים – בעיקר לאשראי מגופים חוץ-בנקאיים (חברות ביטוח, או חברות כרטיסי אשראי למשל). הגורם השני בשכיחותו הוא חובות ארנונה וקנסות, הגורם השלישי הוא הוצאות על חינוך, והגורם הרביעי הוא חובות לספקי תשתיות (חשמל, מים וגז).

לפי שרברמן, "המשמעות היא שלהוצאות אחזקת דירה והוצאות על חינוך יש תרומה גדולה יותר להסתבכות כספית של משקי בית מזו שנמצאה במחקר, בשל הנטייה לדחות תשלומים אלו כדי להתמודד עם קשיים בתזרים השוטף".

סך האשראי במשק עלה במהירות, אך מצבה של ישראל טוב בהשוואה בין-לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

המחקר בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי והוצאות על דיור. מהנתונים עולה כי ההוצאות על דיור הן המשמעותיות ביותר בקביעת גובה הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב לא-נשואים, והמעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשמעותי ביותר בקרב נשואים. עוד נמצא כי חלה עלייה מהירה בסך האשראי שלקחו משקי בית בשנים האחרונות, אולם מצבה של ישראל בהשוואה בין-לאומית טוב מאוד.

הסכנה שבפער שלילי

פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הוצאות משקי הבית – משכנתה מול שכירות

אחת ההוצאות המשמעותיות ביותר של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. נמצא כי כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה.

בקרב משקי בית של לא-נשואים, עצם ההוצאה משולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון).

מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים).

למי חייבים?

המחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50.

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד חמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים) וההחמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ובני משפחה.

השוואה בין לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

סוגרות את הפער? הישגיהן של נשים ערביות

הדיון במצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל מתמקד, בדרך כלל, בפערים שעדיין קיימים בינה ובין האוכלוסייה היהודית, ואינו מדגיש את התחומים שבהם חל שיפור. במקרה של נשים ערביות, הנתונים שמתמקדים בהם בדרך כלל הם שיעורי התעסוקה הנמוכים, שעמדו בשנת 2017 על 34 אחוזים בקבוצת הגיל 64–25. ואולם מחקר שערכה באחרונה החוקרת הדס פוקס מראה כי התמונה המלאה כוללת גם התקדמות ניכרת שחלה בקרב נשים ערביות בתחומי ההשכלה, וכן שיפור במצבן התעסוקתי – אף שהוא מוגבל יותר.

הישגים השכלתיים חשובים לדיון בתעסוקה, היות שידוע שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים. בה בעת, יש עדיין מקום לשיפור גם בקרב חלק זה של האוכלוסייה.

השיפור בנתוני ההשכלה ניכר כבר בבית הספר התיכון: שיעור הנשים הערביות הזכאיות לבגרות עולה על זה של גברים ערבים, ומתקרב לזה של נשים יהודיות לא-חרדיות (להלן: יהודיות). נראה כי הרקע החברתי-כלכלי הנמוך, בממוצע, של האוכלוסייה הערבית הוא הגורם לכך שהפערים עדיין קיימים. כאשר מפקחים על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות בכל תת-הקבוצות גבוה מזה של נשים יהודיות.

גם בשיעור השתתפותן של נשים ערביות בהשכלה הגבוהה חל גידול ניכר. במיוחד בולטת עלייה של כמעט 50 אחוזים שחלה בין שנת 2008 לשנת 2013 בקרב נשים בדואיות ודרוזיות, בעוד בקרב הגברים הערבים, לעומת זאת, כמעט שלא חל שינוי בשיעור הפונים להשכלה גבוהה. עם זאת, שיעור הנשים שהן בעלות תואר אקדמי נמוך מזה של נשים יהודיות. בשנת 2014 כמחצית מהנשים היהודיות והערביות הנוצריות בגילי 33–30 היו בעלות תואר אקדמי, אולם שיעור בעלות התואר בקרב נשים ערביות מתת-הקבוצות האחרות היה נמוך יותר: 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 אחוזים בקרב דרוזיות, ו-16 אחוזים בקרב בדואיות.

אף שיותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות הזכאיות לתעודת בגרות למדו במגמות מדעיות-הנדסיות בתקופת התיכון (בהשוואה ל-39 אחוזים בלבד מהנשים היהודיות) – תחומים הפותחים אפשרות לשכר עתידי גבוה – חלקן של הפונות ללימודים אקדמיים בתחומי המדעים וההנדסה הוא קטן יחסית. לעומת זאת, שיעור גבוה של נשים ערביות רוכשות תארים בחינוך: 42 אחוזים בקרב המוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב הבדואיות (בהשוואה ל-16 אחוזים בקרב יהודיות).

אותה מגמה נמשכת גם בשוק העבודה. בקרב מוסלמיות, דרוזיות ובדואיות יותר מ-50 אחוזים מבעלות התואר האקדמי עובדות בתחום החינוך, ובהן אקדמאיות רבות שלא למדו חינוך. שיעור זה גבוה פי שלושה מהשיעור בקרב נשים יהודיות.
ענפי תעסוקה של אקדמאים בגילי 25-35

מצבן של הנשים הערביות בתחום החינוך הוא מורכב. מצד אחד, בשנים האחרונות עלה מספר שעות העבודה הממוצע של מורים ערבים (גברים ונשים), וירד חלקן של נשים המועסקות במשרה חלקית. פירוש הדבר הוא שנשים רבות מצליחות למצוא תעסוקה בהיקף משרה גדול. מצד אחר, הנתונים מראים כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך מתקשים למצוא עבודה בתחום. בעוד שיעור היהודים שקיבלו הכשרה בתחום החינוך והשתלבו בהוראה נותר יציב למדי בעשור האחרון, בקרב ערבים חלה ירידה ניכרת.

זאת ועוד, הביקוש למורים ערבים אינו צפוי לגדול, מכמה סיבות: שיעורי הפריון באוכלוסייה הערבית יורדים; שיעורי הלמידה באוכלוסייה הערבית הגיעו למיצוי והגידול אינו צפוי להימשך; ונבלמה מגמת הצמצום במספר התלמידים בכיתה. לכן כבר כעת יש בתחום עודף של נשים, ויש סימנים לכך שהוא צפוי לגדול אף יותר בעתיד.

באופן כללי, שיעורי התעסוקה בקרב נשים ערביות עלו מאז ראשית המאה, אך הגידול דומה לזה שחל בקרב נשים יהודיות, כך שהפער בין שתי הקבוצות כמעט שלא הצטמצם. בעוד שיעורי התעסוקה של בעלות תואר נותרו יציבים ועומדים על כ-75 אחוזים, בולט במיוחד הגידול שחל בקרב נשים ללא השכלה אקדמית בקבוצת הגיל 54–45. עם זאת, שיעור התעסוקה בקבוצת הגיל 64–25, אשר עמד ב-2017 על 34 אחוזים, עדיין גדול מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים.

פערי השכר בין ערבים ליהודים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחומי הבריאות והחינוך (תחומים שבהם רוב המשרות הן במגזר הציבורי), אך גבוהים בקרב בוגרי הנדסה, מדעי המחשב, מינהל עסקים וניהול.

מן הנתונים שהוצגו לעיל עולה כי הפערים בין נשים ערביות לנשים יהודיות מוסיפים להתקיים. עם זאת, כשמביאים בחשבון שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים, אפשר לקוות כי ההתקדמות שחלה בתחום החינוך תלווה בשנים הבאות בשיפור גם בשוק העבודה. מגמות כאלו יקדמו את הנשים הערביות, ויוכלו להוות מקור צמיחה לכלכלה הישראלית בכללותה.

כדי להתמודד עם הקשיים הקיימים ולקדם קבוצת אוכלוסייה זו אפשר לשקול כמה כיוונים: שיפור מערכת החינוך הערבית; ייעוץ לתלמידות ערביות שיכלול הכוונה לתחומי לימוד שיש להם ביקוש בשוק העבודה; הגדלת ההיצע המקומי של אפשרויות תעסוקה מתאימות; ושיפור הנגישות של מקומות עבודה מחוץ ליישובי המגורים.

השקת הדוח הכלכלי של ה-OECD על ישראל ל-2018

אירוע ההשקה של הדוח הכלכלי של ה-OECD  על ישראל, שערך  מרכז טאוב בשיתוף עם ה-OECD, התקיים בערב יום ראשון, 11 במרץ, במרכז למורשת בגין בירושלים. את האירוע הנחתה  ליאורה בוורס, מנהלת ניתוח המדיניות במרכז טאוב, והוא משך קהל של יותר מ-50 משתתפים, החל בעובדי מדינה, אנשי אקדמיה ועיתונאים וכלה באזרחים סקרנים. זוהי הפעם השלישית שמרכז טאוב וה-OECD מקיימים אירוע מסוג זה, והוא משקף את הידוק היחסים בין שני הארגונים בחמש השנים האחרונות.

את הערב פתח פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD, והציג את מחקר המדינה הדו-שנתי האחרון על ישראל. בראשית דבריו שיבח מר ג'ארט את מצב המאקרו-כלכלה בישראל ואת הישגיה הפיסקליים בעשור האחרון, ואמר כי הם מהטובים ביותר ב-OECD. עם זאת, הוא הוסיף כי הגידול המרשים בתוצר המקומי הגולמי עשוי להיות מוסבר בחלקו על ידי הגידול באוכלוסייה. עוד הוא ציין ששיעור האבטלה יורד בחדות ובעקביות, וכי רק שש מדינות ב-OECD הגיעו להישגים טובים יותר בתחום זה. מר ג'ארט סיכם את דבריו החיוביים בהדגישו את הירידה ברמת החוב הלאומי של ישראל ואת חוסנו של המשק, והצדיק את מדיניות הריבית הנמוכה שנוקט בנק ישראל. עם זאת, הוא טען כי יש להיערך להעלאה הדרגתית של הריבית כאשר שיעור האינפלציה יתייצב ביעד שנקבע.

פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD

פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD

ואולם לא הכול ורוד בממצאי המחקר של ה-OECD. מר ג'ארט הצביע על העלייה החדה במחירי הבתים בעשור האחרון, וכן על הפערים הגדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. הוא ציין את עמדת ה-OECD ולפיה הוצאה ציבורית נמוכה פוגעת ביכולתה של הממשלה לתת מענה לאי שוויון חברתי. "מעל לכל, רפורמות והשקעה ציבורית גדולה יותר בחינוך ישפרו את מיומנויותיהם של החרדים ושל הערבים, ויאפשרו להם לעבוד במקצועות מכניסים", אמר, בהתייחסו לפערים הקיימים כיום בשכר ובנתוני התעסוקה בין קבוצות מוחלשות לבין שאר האוכלוסייה, בעיקר בשל היעדר מיומנויות מתאימות. לדברי מר ג'ארט, ההוצאה בישראל על חינוך לתלמיד נמוכה בהשוואה ל-OECD, אף כשהצרכים רבים יותר. הוא שב והדגיש את הצורך בחיזוק ההכשרה המקצועית של כוח העבודה ובהגברת המאמצים לספק הכשרה לאנשים שאינם מועסקים.

הקהל

הקהל

עוד אתגרים חשובים שעל ישראל להתמודד איתם, לדברי מר ג'ארט, הם התשתיות הלקויות, במיוחד בתחבורה הציבורית, והקושי בעשיית עסקים. אשר לתשתיות, המלצות ה-OECD נעות מהקצאת די משאבים לרשויות המקומיות כך שיוכלו לממן שירותי תשתיות מקומיים, ועד קידום של כבישי אגרה אוטומטיים. כדי לשפר את סביבת העסקים בישראל הדגיש מר ג'ארט את הצורך בהתייעלות הביורוקרטיה. במחקר נמצא כי עסקים בישראל נדרשים למספר הגבוה ביותר של תשלומי מס בקרב מדינות ה-OECD, כי הזמן הנדרש להסדרת המיסים הוא רב מאוד, וכי קשיים אלו משפיעים בעיקר על חברות קטנות ובינוניות.

בהמשך הערב נשא דברים פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב. בהסתמכו על הממצאים שפורסמו ב"דוח מצב המדינה 2017" הסביר פרופ' וייס כי בישראל התפתחו שתי כלכלות נפרדות. הוא ציין כי השכר בתחום ההיי-טק גבוה פי 2.46 מהשכר במגזר העסקי שאינו בתחום ההיי-טק, פער גבוה מהממוצע ב-OECD. לדברי פרופ' וייס, "הניידות של כוח העבודה אמורה למנוע מצב זה, אולם בישראל היא נמוכה". עוד הסביר כי מעמדו החזק של השקל פוגם בייצוא ובכך מביא עסקים לפעול בשוק המקומי, ולא העולמי. מצב זה מוביל לתחרותיות נמוכה ולהשקעה מועטה בציוד מתקדם.

פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב

פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב

פרופ' וייס הוסיף להתייחס לדוח של ה-OECD, ובמיוחד להמלצותיו להגדיל את ההוצאה בלי להגדיל את החוב, ושאל: "ה-OECD ממליץ להגדיל את ההשקעה הציבורית בחינוך ובתשתיות. כיצד אפשר להגדיל את המימון לתחומים אלו ולהמשיך בהתנהגות פיסקלית אחראית?" הוא ציין כי שיעורי המס הגבוהים אינם מאפשרים הגדלה ניכרת של ההוצאה, בעיקר משום שחלק ניכר מהתקציב מופנה לתחום הביטחון. פרופ' וייס ציין גם כי דוח ה-OECD אינו משקף בהכרח התפתחויות חיוביות שחלו בחינוך, ובמיוחד בקרב נשים ערביות. גם בקרב החרדים ניכרת מגמת שיפור בשנים האחרונות, למשל גידול במספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.

לאחר שפרופ' וייס סיים את דבריו התכנס פאנל בנושא חינוך ותשתיות, והמומחים הציגו את תגובותיהם לממצאי ה-OECD.

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית התמקד בתחום התשתיות. הוא ביטא את הערכתו לסקר של ה-OECD, וקבע כי זהו הדוח המקיף ביותר שנכתב על התשתיות בישראל, בהתחשב במיעוט החומר שהתפרסם בנושא ושאפשר להתבסס עליו.

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית

פרופ' גרונאו הזכיר את עבודתו מ-1998 שעסקה במגזר השירות הציבורי בישראל ונקראה "הרפורמה שלא הייתה", וציין שבחלק מהתעשיות, למשל בתעשיית האלקטרוניקה, בוצעו ב-20 השנים האחרונות רפורמות בודדות, או שלא בוצעו כל רפורמות. "הפיל שבחדר", גורס פרופ' גרונאו, "הוא הכלכלה הפוליטית", והוא הדגיש את התפקיד המרכזי שממלאים איגודי העובדים בקביעת השכר.

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, שיבח את העבודה המעמיקה שנעשתה בדוח ה-OECD, אך הוסיף כמה הסתייגויות. לשיטתו, בתחום החינוך מיוחסת חשיבות רבה מדי למבחנים בין-לאומיים דוגמת PISA ו-PIIAC. לדבריו, "הכלכלה היציבה, ההישגים התרבותיים והחברתיים של החברה הישראלית עומדים בניגוד בולט להישגיהם הנמוכים בדרך כלל של תלמידי ישראל במבחנים אלו".

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

בלס התייחס גם להמלצה שבדוח ה-OECD בדבר התניית התקצוב של בתי ספר חרדיים בהוראה של לימודי ליבה דוגמת מתמטיקה ואנגלית, וציין את האתגרים התרבותיים והפוליטיים הכרוכים בצעדים מסוג זה. הוא הדגיש את הצורך לעזור ל"חוזרים בשאלה" הבוחרים לעזוב את העולם החרדי, והצביע על היעדרן של תוכניות סיוע.

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס, שכתבה באחרונה דוחות על מגמות בחינוך ובשוק העבודה בקרב ערבים, הדגישה את הצורך לשלב את ההיבט המגדרי בדיון על הערבים ועל החרדים. "ציוניהן של נשים חרדיות הרוכשות השכלה גבוהה דומים לאלו של נשים לא-חרדיות", ציינה, והוסיפה כי קשה לגלות אופטימיות בכל הקשור לגברים חרדים, משום שהם אינם לומדים לימודי ליבה, ובקרב אלו מהם הפונים למוסדות להשכלה גבוהה יש שיעורי נשירה גבוהים. בקרב ערבים יש גם פערים גדולים בין הישגי הגברים להישגי הנשים.

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס

פוקס ציינה כי "הישגיהן של נשים באקדמיה גבוהים בהרבה מאלו של גברים, אך חלק ניכר מהן רוכשות השכלה בתחום החינוך, שבו השכר נמוך בדרך כלל". היא הציעה לחפש דרכים לעודד נשים ללמוד תחומים המאפשרים עבודה במקצועות שהשכר בהם גבוה יותר, אולם הוסיפה כי חשוב במיוחד להפנות את תשומת הלב לחסמים שעומדים בפני הגברים הערבים.

מרכז טאוב מברך על הקשרים החזקים בינו ובין ה-OECD ומקווה להמשיך לעבוד יחד למען המטרה המשותפת – קידום המחקר והדיאלוג המשמעותי בסוגיות מדיניות שהן קריטיות לשיפור רווחתה של החברה הישראלית.

השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

למחקר גם גרסה בשפה הערבית שזמין כאן

המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה. אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

מרכז טאוב מודה מקרב לב לקרן דיאן פ' וגילפורד גלזר, מיסודה של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, על תמיכתה הנדיבה במחקר שתקציר זה מתבסס עליו.

הודעה לעיתונות – השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן
התקציר פורסם גם בערבית.
לקריאת הפרסום המלא בערבית
לחצו כאן

לקראת יום האישה הבין-לאומי, ולאור החלטת הממשלה לקידום האוכלוסייה הערבית, מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את מצבן של הנשים הערביות בישראל מבחינת השכלה ותעסוקה. המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה.

אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

נשים ערביות מאופיינות כקבוצה עם נתוני השכלה ותעסוקה נמוכים יחסית, אולם נראה כי נתונים אלו משתפרים בצור ניכרת בשנים האחרונות. מחקר חדש של חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס בסיוע רכזת התוכן תמר פרידמן-ווילסון מעלה כי שיעור הנשים הערביות המצליחות בבגרות עולה בהרבה על נתוני הבגרות של גברים ערבים, ומתקרב לזה של יהודיות שאינן חרדיות (כפי שניכר בתרשים).

שיעור הזכאות לבגרות

נראה שניתן לייחס את הגורם לפער שעדיין קיים בין המגזרים הוא הרקע החברתי-כלכלי הנמוך יותר של האוכלוסייה הערבית: בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעור הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות גבוה מזה של היהודיות. נתון מעודד נוסף שעולה מהמחקר הוא שנשים ערביות רבות בוחרות להרחיב בתיכון לימודי מדעים והנדסה, הטומנים בחובם פוטנציאל לשכר גבוה בעתיד – מעל 70 אחוזים מהזכאיות לבגרות לומדות במגמות אלו, לעומת 39 אחוזים בלבד בקרב יהודיות.

גם שיעורי הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה עלו באופן משמעותי בין 2008 ל-2013 בקרב נשים ערביות, בעוד שבקרב גברים ערבים כמעט שלא חל שינוי. העלייה הגדולה ביותר, קרוב ל-50 אחוזים, היא בקרב נשים בדואיות ודרוזיות. אולם למרות העלייה עדיין יש פערים בין הקבוצות: בשנת 2014 היו כמחצית מהיהודיות והנוצריות בנות 33–30 בעלות תואר, ואילו שיעור האקדמאיות היה רק 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 בקרב דרוזיות ו-16 בקרב בדואיות. עם זאת, לאור העלייה שחלה בשיעורי הלמידה בשנים האחרונות הפער צפוי להצטמצם.

עוד עולה מהמחקר של מרכז טאוב כי נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים ללימודים גבוהים במקצועות החינוך: 42 אחוזים בקרב מוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב בדואיות, לעומת כ-20 אחוזים בקרב נוצריות ודרוזיות וכ-16 אחוזים בקרב יהודיות. למרות שיעור גבוה של נשים שמרחיבות בתיכון מדעים (מלבד כימיה וביולוגיה), שיעור הממשיכות לתחומים קרובים בהשכלה גבוהה עומד על 31 אחוזים בקרב יהודיות, 21 בקרב נוצריות, 22 בקרב הדרוזיות, ורק 9 אחוזים בקרב המוסלמיות.

השיפור בהישגים בהשכלה, שהביא לצמצום הפערים בין ערביות ליהודיות, אינו ניכר באותה מידה בנתוני שוק העבודה. העלייה שחלה בשיעור התעסוקה של נשים ערביות בנות 25-54 אינה גבוהה ביחס למצופה: מ-21 אחוזים בשנת 2000 ל-35 אחוזים ב-2016, לעומת עלייה בסדר גודל דומה שהביאה את שיעור התעסוקה ל-80 אחוזים בקרב יהודיות. עלייה משמעותית במיוחד בתעסוקה חלה בקרב ערביות בגילי 45–54 ללא השכלה אקדמית, מ-10 לכ-20 אחוזים. בקרב ערביות אקדמאיות שיעור התעסוקה עומד על כ-75 אחוזים וכמעט לא השתנה בעשור האחרון.

לפי פוקס ופרידמן ווילסון, "שיעור התעסוקה הנמוך בקרב כלל הנשים הערביות מפתיע ביחס לשיפור שחל בתחום החינוך. שיעור התעסוקה בגילי 64–25 עומד על 34 אחוזים ב-2017 ורחוק מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים. אולם העלייה בחלקן של ערביות הפונות להשכלה גבוהה מצביע על שיפור צפוי בהיקף השתלבותן בשוק העבודה בשנים הקרובות, היות ששיעור התעסוקה של אקדמאיות ערביות גבוה בהרבה מזה של נשים ללא השכלה אקדמית".

במחקר של מרכז טאוב עולה כי אחוז גבוה של נשים ערביות עובדות בתחומי החינוך: מעל 50 אחוז בקרב מוסלמיות, בדואיות ודרוזיות בעלות תואר אקדמי – פי שלושה מהיהודיות המועסקות בתחום זה. הנתון כולל גם ערביות רבות שלא למדו חינוך אך עובדות בתחום זה.
בוגרי לימודי הוראה שהשתלבו במקצוע

מספר שעות העבודה הממוצע של מורות בחינוך הערבי עלה, לצד ירידה בחלקן של המועסקות במשרה חלקית, כך שנראה כי רבות מוצאות עבודה ובהיקף משרה גדול. אולם לצד נתונים אלו, עולה כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך התקשו למצוא עבודה בתחום: כפי שרואים בתרשים, אחוז הערבים שקיבלו הכשרה בחינוך והשתלבו בהוראה ירד מ-90 אחוזים ב-2005 ל-59 אחוזים ב-2015, לעומת יציבות בקרב יהודים של כ-74 אחוזים. נוסף למספרם הרב של בוגרי תארים בחינוך, היצע המורים במגזר הערבי אינו תואם את הצרכים האזוריים: בעוד בדרום דרושים מורים רבים יותר לאוכלוסייה הבדואית, דווקא בצפון יש היצע עודף.

ההבדלים בין יהודים לערבים ניכרים גם בשכר הממוצע, בקרב גברים ונשים כאחד. הפערים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחום הבריאות והחינוך וגדולים בקרב בוגרי הנדסה, מחשבים, מינהל עסקים וניהול. פערי השכר בין נשים יהודיות לערביות בעלות תואר במחשבים גבוה במיוחד ועומד על כ-60 אחוזים (כנראה בשל הבדלים בכישורים המתמטיים, כפי שהם מתבטאים בציון בחלק הכמותי בפסיכומטרי).

לסיכום, מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה של נשים ערביות גדלים אך הם עדיין נמוכים, ויש פוטנציאל גדול לעלייה נוספת בשל הגידול בשיעור הערביות הרוכשות השכלה גבוהה. עוד עולה כי יש כמה מחסומים הניצבים בפני נשים ערביות בדרך לשיפור נתוני התעסוקה: ציוני פסיכומטרי נמוכים, בקיאות נמוכה בשפה העברית, ואחוז גבוה של ערביות הפונות לתעסוקה בתחומי החינוך ולא לתחומי מדעים, היי-טק והנדסה. אפשר להתמודד עם המחסומים הללו ולקדם קבוצה זו בכמה אופנים, ובהם: שיפור מערכת החינוך הערבית, ייעוץ לתלמידות כדי להגביר את המודעות למקצועות נדרשים והכוונה לאקדמיה ולשוק העבודה, והגדלת אפשרויות התעסוקה ביישובים ערביים ובסביבתם.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מסביר כי "החלטנו להוציא את התקציר שעוסק בהשכלה ותעסוקה של נשים