Author Archives: liormorag

הודעה לעיתונות: האם מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

הודעה באמברגו עד יום ד' (12.12) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן

מחקר זה יפורסם בשבועות הקרובים (לצד מחקרים חדשים נוספים) במסגרת "דוח מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב

ישראל נחשבת לאומת הסטארט-אפ, אולם חלקו של מגזר ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד. עם זאת, למגזר זה יש חשיבות רבה למשק בהיותו מקור לרבע מתשלומי מס ההכנסה, ולאחרונה אושרה רפורמה מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

מחקר חדש שערך החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב בדק את היקף הפוטנציאל הטמון בתוכנית זו, באמצעות PIAAC, סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD. המחקר מראה כי הפוטנציאל להתרחבות נוספת של התעסוקה במגזר ההיי-טק מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נמוך, לכל הפחות בטווח הקצר.

הסיבות לכך הן שכבר כיום שיעור העובדים בהיי-טק גבוה יחסית לעולם, ואילו יתר העובדים במשק – בעיקר בקרב ערבים וחרדים – מתאפיינים ברמת מיומנות נמוכה מאוד. בשל כך, הפערים בין הכישורים של עובדי ההיי-טק בישראל ובין כישורי העובדים ביתר ענפי המשק הם הרחבים ביותר מבין כל מדינות ההשוואה, ונראה כי תחום ההיי-טק כבר קלט את מרבית העובדים המסוגלים לעבוד בו.

לאור הממצאים אומר ברנד: "ייתכן שעל קובעי המדיניות לחשוב על מקור חלופי לצמיחה עתידית במשק".

ההיי-טק הישראלי זכה לשם עולמי ונהנה מתמיכה ותמריצים מצד קובעי מדיניות כבר מתחילת דרכו. לאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית לעידוד התעסוקה בתחום, בניסיון להגדיל את מספר הישראלים הנהנים מתנאי העבודה המועדפים בהיי-טק. על רקע זה ניסה החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב להעריך את היקף הפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק באמצעות סקר המיומנויות של ה-OECD (PIAAC). הסקר בוחן את רמת האוריינות בקריאה, במתמטיקה ובפתרון בעיות בסביבה מתוקשבת בקרב גילאי 65–16.

ממצאי המחקר מראים כי למרות הצלחתו של ההיי-טק, לא נראה כי יש לתחום עוד מקום רב לצמוח, בשל חוסר התאמה בין המיומנויות של מרבית העובדים במשק לאלו הנדרשות בענף. רמת המיומנות הממוצעת בקרב עובדים בישראל נמוכה ביחס לממוצע ה-OECD – בפרט בקרב עובדים מהאוכלוסייה החרדית והערבית, שמיומנויותיהן נמוכות במיוחד. לעומת זאת, המיומנויות של עובדי ההיי-טק בישראל דומות למדי לאלו של עמיתיהם במדינות אחרות. הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים בישראל הוא מהגדולים שנמצאו בהשוואה בין-לאומית.

תעסוקה בהיי-טק: העובדים המתאימים כבר שם

עובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים. אם כן, מדוע שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור? המחקר מראה כי עובדים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות, כפי שהן משתקפות בתוצאות סקר PIAAC, משתלבים כבר כעת בשיעורים גבוהים בתעשיית ההיי-טק, וכי הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד וחריג ביחס למדינות אחרות.

הפער בין מיומנויות עובדי ההייטק לשאר הענפים

עוד מראה המחקר של מרכז טאוב כי 22 אחוזים מהעובדים המיומנים ביותר (חמישון ההישגים העליון בסקר) מועסקים בהיי-טק – שיעור גבוה בהרבה מכל יתר מדינות ההשוואה. מנגד, ההסתברות לעבוד בתחום ההיי-טק בקרב עובדים שאינם בחמישון המיומנות העליון נמוך יחסית. ברנד מצא כי אפילו בוגרי לימודי מדעים והנדסה שאינם בעלי מיומנויות גבוהות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות מפותחות אחרות). המסקנה העולה מכך היא שהתועלת בהסבת עובדים שאינם בעלי מיומנויות גבוהות להיי-טק מוטלת בספק.
שיעןר המועסקים בהייטק מתוך חמישון המיומנויות העליון

עוד מיומנות חשובה שנחוצה לתעסוקה בהיי-טק היא שליטה בשפה האנגלית, והסבירות שמי שאינו בקיא בשפה יוכל להשתלב בענף היא אפסית. מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי מחסום השפה משמעותי במיוחד עבור האוכלוסייה הערבית והחרדית, שייצוגה בהיי-טק נמוך במיוחד (פחות מ-5 אחוזים מהעובדים): כ-44 אחוזים מהחרדים וכ-40 אחוזים מהערבים בגילי 44–25 העידו כי אינם בקיאים כלל באנגלית, לעומת 20 אחוזים ו-40 אחוזים (בהתאם) שהעידו על רמה טובה.

לדברי ברנד, "הנתונים מראים כי שיפור הוראת האנגלית במוסדות החינוך של קבוצות אוכלוסייה אלו הוא תנאי הכרחי להנגשת תחום ההיי-טק עבורן".

האם אפשר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק בישראל?

כאמור, הכישורים של מרבית העובדים במשק נמוכים מהנדרש כדי לעבוד בהיי-טק. אולם ברנד ביקש לבחון באמצעות סימולציה את פוטנציאל ההעסקה בקרב עובדים בעלי רמת מיומנות גבוהה שאינם מועסקים בענף. הבדיקה כללה השוואה בין רמות המיומנויות הנחוצות לתעסוקה בהיי-טק במדינות ה-OECD ובין מיומנויות העובדים הישראלים בגילי 44–25 (שבקרבם הסבירות והכדאיות של הסבה מקצועית גבוהות יותר).

ההשוואה העלתה כי שיעור העובדים שסביר להניח שיוכלו להשתלב בהיי-טק עומד על כ-4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה שאינם מועסקים כיום בתחום. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד. עם זאת, מרבית העובדים המצויים בקבוצה בעלת הפוטנציאל (68 אחוזים) מועסקים כבר כעת במשרות בשכר גבוה, ורק חלק קטן מהם (32 אחוזים) צפויים לשפר את מצבם בעקבות מעבר להיי-טק – כלומר, כשמביאים בחשבון את המוטיבציה למעבר תחום, הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בהיי-טק הוא בסביבות אחוז בלבד.

נוסף לאפשרות המוגבלת ביותר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, המחקר מצביע על כך שיש לבחון את כדאיות המאמצים המושקעים בכך. לכאורה התרחבות ההיי-טק עשויה הייתה להשפיע באופן חיובי גם על יתר ענפי המשק (למשל באמצעות זליגת שיטות עבודה מתקדמות), אולם בשל ההבדלים הבולטים בכישורים יש תחלופה מעטה בין העובדים בהיי-טק לעובדים בתחומים אחרים, כך שהיקף ההשפעות החיוביות של ההיי-טק על יתר המשק מוצב בסימן שאלה.

העובדים הישראלים מיומנים פחות מאשר במדינות אחרות, אך ניכרת מגמת שיפור

נתוני המחקר של מרכז טאוב מראים כי ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, המביאות לכושר השתכרות נמוך. שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהן מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון). בקרב האוכלוסייה הערבית התמונה מדאיגה במיוחד: כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

בצד החיוב, הנתונים מעידים על מגמת שיפור במיומנות של האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, ועל שיפור משמעותי אף יותר בקרב האוכלוסייה הערבית; באוכלוסיות אלו קבוצות הגיל הצעירות עולות על קבוצות הגיל הבוגרות מבחינת הישגיהן בסקר המיומנות (בהשוואה לקבוצות הגיל המקבילות במדינות ה-OECD). לפיכך, ייתכן שהפוטנציאל לעלייה בשיעור המועסקים באפיקי תעסוקה בשכר גבוה, כגון מגזר ההיי-טק, יגדל בהמשך הדרך.

"חלק ניכר מהעובדים בישראל הם בעלי רמת מיומנות נמוכה, ולפיכך בעלי כושר השתכרות נמוך. זמינות כוח העבודה הזול גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ומכבידה על פוטנציאל הצמיחה של המשק", אומר ברנד. "ייתכן שהתמקדות בשיפור המיומנויות של קבוצת עובדים זו תניב תשואה גבוהה יותר מההשקעה הנדרשת כדי להעביר את העובדים המיומנים יותר, שממילא אינם רבים, לתחום ההיי-טק".

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, הוסיף כי "הנתונים מראים באופן עקבי את אי השוויון הגבוה בישראל, הנובע מהבדלים גדולים בין כישורי הבוגרים של הזרמים השונים במערכת החינוך. לפיכך, מתן תמריצים למעבר לתחום ההיי-טק לבדו אינו בגדר מענה מספק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

 לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

 

 

 

האם מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

ישראל נחשבת לאומת הסטארט-אפ, אולם חלקו של מגזר ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד. עם זאת, למגזר זה יש חשיבות רבה למשק בהיותו מקור לרבע מתשלומי מס ההכנסה, ולאחרונה אושרה רפורמה מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

המחקר בדק את היקף הפוטנציאל הטמון בתוכנית זו, באמצעות סקר מיומנויות בוגרים של ה-OECD (PIAAC). המחקר מראה כי הפוטנציאל להתרחבות נוספת של התעסוקה במגזר ההיי-טק מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נמוך, לכל הפחות בטווח הקצר. הסיבות לכך הן שכבר כיום שיעור העובדים בהיי-טק גבוה יחסית לעולם, ואילו יתר העובדים במשק – בעיקר בקרב ערבים וחרדים – מתאפיינים ברמת מיומנות נמוכה מאוד. בשל כך, הפערים בין הכישורים של עובדי ההיי-טק בישראל ובין כישורי העובדים ביתר ענפי המשק הם הרחבים ביותר מבין כל מדינות ההשוואה, ונראה כי תחום ההיי-טק כבר קלט את מרבית העובדים המסוגלים לעבוד בו.

דניס קרלטון

דניס קרלטון הוא פרופסור לכלכלה (במשרה על שם דיוויד מק'דניאל קלר) בבית הספר למנהל עסקים ע"ש בוט באוניברסיטת שיקגו. קרלטון מלמד בפקולטות למנהל עסקים, למשפטים ולכלכלה. המחקר שלו מתמקד במיקרו-כלכלה, בארגון תעשייתי ובהגבלים עסקיים. קרלטון פרסם יותר ממאה מאמרים ושני ספרים, ואחד מהם נמנה עם ספרי הלימוד המובילים בנושא ארגון תעשייתי.

קרלטון הוא עמית מחקר בלשכה הלאומית למחקר כלכלי, והוא אחד מהעורכים של Competition Policy International ושל The Journal of Competition Law and Economic. הוא גם סגן העורך של The Journal of Law and Economics. קרלטון זכה בכמה פרסים, ובהם תואר חבר של כבוד בהתאחדות התעשיינים האמריקאית.

קרלטון שימש כסגן המשנה לתובע הכללי בחטיבת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים האמריקאי. הוא גם היה הכלכלן היחיד בוועדה למודרניזציה של תחום ההגבלים העסקיים שהוקמה על ידי הקונגרס, ופרסמה את ממצאיה ב-2007. הוא קשור גם לחברת הייעוץ קומפס לקסקון ושימש כנשיא לקסקון במשך כמה שנים.

קרלטון ייעץ כמומחה בהליכים רבים הקשורים בהגבלים עסקיים, ברגולציה ובקניין רוחני במגוון תעשיות בארצות הברית ובמדינות נוספות, ומרבה להרצות בנושא הגבלים עסקיים. ב-2016 כיהן קרלטון כחבר בוועדה של לשכת עורכי הדין האמריקאית שהכינה סקירה על הגבלים עסקיים עבור הנשיא הנכנס.

לקרלטון דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת MIT מ-1975. שנה לפני כן סיים את התואר השני שלו באותו מוסד, וב-1972 סיים את התואר הראשון באוניברסיטת הארוורד.

פרופ' אדוארד גלייזר

אדוארד גלייזר הוא פרופסור לכלכלה (במשרה ע"ש פרד ואלינור גלימפ) בפקולטה למדעים ואומנויות באוניברסיטת הרווארד, שבה הוא מלמד מאז 1992. בדרך כלל הוא מעביר קורסים על תיאוריות של מיקרו-כלכלה, ומדי פעם הוא מלמד שיעורים על כלכלה אורבנית וציבורית. הוא היה מנהל מרכז טאובמן לממשל מדיני ומקומי, ומנהל מכון רפפורט שבבוסטון.

פרופ' גלייזר פרסם עשרות מאמרים על הגידול הכלכלי בערים, על משפט ועל כלכלה. עבודתו מתמקדת בגורמים לגידול הערים ובתפקידן כמרכז להפצת רעיונות. את תואר הדוקטור שלו קיבל ב-1992 מאוניברסיטת שיקגו.

 

עם ספריו של פרופ' גלייזר נמנים Cities, Agglomeration, and Spatial Equilibrium (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2008); Rethinking Federal Housing Policy (הוצאת American Enterprise Institute, 2008),
וTriumph of the City (הוצאת פינגווין, 2011).

מאחורי הקלעים עם חלוצי הסטארט-אפ הערבי בתל אביב

ישראל ידועה כ"אומת הסטארט-אפ", אך רק כ-8 אחוזים מהישראלים בשוק העבודה מועסקים בהיי-טק. אמנם שיעור זה הוא הגבוה ביותר בעולם, אך בכל זאת תשעה מתוך כל עשרה ישראלים שעובדים אינם שותפים לעולם הזה. מתוך כלל האוכלוסייה, לקבוצות מסוימות קל יותר להשתלב בענף: לפי הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ליהודים אקדמאים בתחומים הקשורים להיי-טק יש סיכוי גבוה פי 1.3 לעבוד בתחום בהשוואה לערבים בעלי תארים דומים.

בפודקאסט  החדש של מרכז טאוב, DataPoint, אנו בוחנים בכל פרק מגמות חברתיות-כלכליות מרכזיות בישראל, כמו התפתחות ההיי-טק, ומתמקדים בסיפורים האישיים שעומדים מאחורי המספרים. 

בפרק הראשון התמקדנו בסיפור ייחודי בעולם ההיי-טק: יזם ערבי צעיר שייסד עם חבריו חברת היי-טק בתל אביב. הפרק, שנקרא Aziz Goes to Tel Aviv ("עזיז הולך לתל אביב", הוקלט באנגלית), מספר את סיפורו של עזיז קעדאן והחברה Myndlift.

עזיז גדל בבאקה אל-גרבייה והשתתף בתוכנית קידום בשם "אתגר", שאפשרה לו להתחיל ללמוד לתואר במדעי המחשב כבר בתיכון. בגיל 21 הקים עם חבר ילדות את Myndlift, בהשראת משפחתו ובעידודה. החברה מפתחת טכנולוגיה המסייעת בטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) ללא תרופות.

בפרק מספר עזיז על הקשיים הניצבים בפניו כיזם ערבי, ברמה האישית ובקנה מידה רחב יותר. בתחילת הדרך הוא התקשה לגייס מימון ממשקיעים ישראלים, אך עם הזמן המצב השתנה: "הייתי אז בן 21, ומן הסתם לא הייתי ביחידת עילית בצבא […] ובקושי היה לי משהו משותף עם המשקיע. הם הסתכלו עליי כאילו הרגל שלי שבורה ואני מנסה לרוץ מרתון". אך לדבריו, לאחר שהצליח להוכיח שהמוצר שלו רווחי, המשקיעים הישראלים נעשו נלהבים: "הם יודעים שצריך היה להתגבר על הרבה משוכות כדי להגיע לזה, והדרך הרבה יותר קשה לערבים […] לכן הם מעריכים את זה יותר וקופצים על ההזדמנות ביתר התלהבות".

עזיז מדבר גם על האתגרים העומדים בפני האוכלוסייה הערבית הנובעים מההבדל בין הריכוזים הגיאוגרפיים של אוכלוסייה זו ושל תעשיית ההיי-טק. רוב הערבים מתגוררים בצפון, אך עיקר פעילות ההיי-טק מתרחשת במרכז. עזיז מציין גם שערבים רבים מתחתנים ומביאים ילדים בגיל צעיר, כך שהלוגיסטיקה הכרוכה בנסיעה מהפריפריה למרכז מורכבת עבורם עוד יותר.

אתגר נוסף העומד בפני יזמים ערבים הוא יצירת קשרי עבודה וקשרים עם משקיעים. לדברי עזיז, יש לשפר את לימודי האנגלית בבתי הספר הערביים כדי לעודד יזמות באוכלוסייה זו ולשפר את מיומנויות התקשורת הדרושות למצגות למשקיעים.

בכנס הבין-לאומי השנתי ע"ש הרברט סינגר שערך לאחרונה מרכז טאוב בנושא "כיצד ייראה שוק העבודה העתידי בישראל?" התקיימו דיונים בסוגיות הקשורות לישראל כאומת הסטארט-אפ, לפיזור הגיאוגרפי של ההזדמנויות התעסוקתיות ושל העובדים ולגיוון ורב-תרבותיות בשוק העבודה – וכולן באות לידי ביטוי בסיפורו של עזיז.

הכנס השנתי למדיניות ציבורית של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

הכנס השנתי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

משתתפי הכנס דנו בשאלה עד כמה יכול מגזר ההיי-טק בישראל לצמוח במונחי הון אנושי זמין, הבדלים בשוק העבודה בין המרכז לפריפריה והאתגרים העומדים בפני קבוצות אוכלוסייה שונות בהשתלבות בכוח העבודה.

מכיוון שהכנס התמקד בעתיד, חלק ניכר מהדיון עסק בפעולות שניתן לנקוט כעת ובשנים הקרובות כדי להיערך לשוק העבודה העתידי.

גם עזיז חושב על עתיד שוק העבודה וכיום  הוא משקיע 20–15 אחוזים מזמנו בליווי אישי של יזמים ערבים, ומקווה שבעתיד יוכל להשקיע בעצמו בחברות כדי לעודד יזמות ערבית.

אף שהוא והמייסד השותף שלו קיבלו החלטה מודעת מאוד למקם את משרדי Myndlift בתל אביב, עזיז חולם לפתוח סניף בבאקה אל-גרבייה, העיר שגדל בה. יש כמה סיבות לחלום הזה, ולדבריו אחת מהן היא ש"יהיה הרבה יותר קל למהנדסים מהקהילה הערבית לעבוד במקום קרוב לבית".

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

למרות התמיכה שהוא והחברה שלו מקבלים מהקהילה הערבית, בינתיים עזיז עדיין לא רואה את עצמו כמודל לחיקוי. הוא מעריך את התמיכה, אך אומר שהיא גם מגבירה עוד יותר את הלחץ המופעל עליו להצליח: "אני לא רוצה לנפץ את התקוות שאני מעורר בקהילה", הוא אומר, "אני רוצה שהן ימשיכו לגדול".

תודה לקרן ע"ש הרברט מ' ונל סינגר על תמיכתה להפקת הפרק! רוצים לתמוך במימון פרקים נוספים? פנו אל michalp@taubcenter.org.il.

 

 

מרטה פרידמן

מרתה פרידמן פעילה ביוזמות פילנתרופיות רבות, בעיקר בתחומי הומניטריה, חינוך והעצמת צעירים. כיום היא חברה בכמה דירקטוריונים: ארגון הג'וינט (JDC); ארגון הידידים האמריקני של עמותת "יד ביד – המרכז לחינוך יהודי-ערבי בישראל"; מוזיאון השואה ביוסטון; והוועד היהודי-האמריקאי. לפני כן היא הייתה חברה שנים רבות בדירקטוריונים של בית הספר אמרי/ויינר ושל Amigos de las Americas.

פרידמן היא תובעת בגמלאות, ובשנות עבודתה התמחתה בנושאי הגירה ואזרחות ביוסטון, טקסס. היא החלה את הקריירה שלה באגודה לסיוע משפטי של מחלקת הזכויות הנוער בניו יורק.

פרידמן היא בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת ניו יורק ותואר שני במשפטים מהמרכז המשפטי באוניברסיטת יוסטון. לה ולבעלה דונלד יש ארבעה ילדים.

מה הן הסיבות לפער הפנסיה המגדרי בישראל?

בשנים האחרונות מתנהל דיון ציבורי ער במגוון סוגיות הנוגעות לפנסיות, ובהן חשש מביצועים לא מספקים של קרנות הפנסיה וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על מערכת הפנסיה.

גיל הפרישה של נשים הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בסדר היום החברתי-כלכלי במדינה. ישראל נמנית עם תשע מדינות ה-OECD שבהן יש הבדל בין גיל הפרישה של גברים (67) לזה של נשים (62). ניסיונות שנעשו להעלות את גיל הפרישה של נשים לא נשאו פרי עד כה. המצדדים בהעלאת גיל הפרישה של נשים טוענים כי הבדל הגיל הוא מהגורמים העיקריים לפער המגדרי בהכנסות מפנסיה לאחר הפרישה מן העבודה. לעומתם יש הטוענים כי העלאת גיל הפרישה תפגע בנשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, שיתקשו להמשיך בעבודתן עד גיל מאוחר יותר.

מחקר חדש של חוקרות מרכז טאוב ליאורה בוורס והדס פוקס ניתח את סוגיית הפנסיה מנקודת מבט מגדרית. בישראל יש לקצבת הפנסיה שני מקורות כספיים: האחד – קצבת הזקנה, והאחר – פנסיה תעסוקתית (שהיא חובה על פי חוק מאז שנת 2008). כדי להציג תמונה מלאה, המחקר בחן הן את הפערים הנובעים מן ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה הן את ההבדלים הנובעים ממערכת הפנסיה עצמה. מטרת המחקר הייתה לזהות את הגורמים המשפיעים על הפער המגדרי בפנסיה, ובהתאם לכך להציג תחזית עתידית לפערי הפנסיה בין נשים לגברים.

עקב מגבלות הנתונים הזמינים קשה למדוד את הפער המגדרי בפנסיה הקיים כיום בקרב גמלאים בישראל. אולם נתונים שהתקבלו על 640,000 אלף מבוטחים שבשנת 2017 הייתה ברשותם קרן פנסיה חדשה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה החדשה הגדולה בישראל) מראים כי אכן קיים פער מגדרי בחסכונות הפנסיה הפרטית, וכי פער זה מתרחב עם עליית הגיל. הפער הגדול ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: חסכונות הפנסיה התעסוקתית של גברים בקבוצת גיל זו גבוהים ב-28 אחוזים מאלו של נשים.

בבחינה של קבוצות האוכלוסייה השונות נמצא כי בקרב ערבים יש הבדלי דורות בפער המגדרי (כנראה בזכות העלייה שחלה בשיעורי התעסוקה ובשיעורי בעלות ההשכלה הגבוהה בקרב נשים ערביות), וכי בקרב נשים חרדיות מאזני הפנסיה גבוהים מאלה של גברים חרדיים (מפני ששיעור הנשים החרדיות העובדות גבוה מזה של הגברים החרדים).

 אילו גורמים משפיעים על הפער המגדרי בפנסיה?

increase or decrease pension gap HEB

נוסף על כך, אף שזכויות הפנסיה נשמרות בזמן חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות), במקרה שאישה בוחרת לדחות את חזרתה לעבודה ולקחת חופשה ללא תשלום (כפי שעושות נשים רבות), או שהיא לוקחת חופשה מהעבודה כדי לטפל בילדיה, אין מופרשים עבורה כספים לפנסיה בתקופה זו.

גורמים אלו משפעים על היקף החסכונות שגברים ונשים צוברים בפנסיות התעסוקתיות שלהם. נוסף על כך, יש הבדל בין המינים באופן שבו גובה הקצבה מחושבת. ישראל נמנית עם ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתייחסות למגדר כקריטריון בחישוב הקצבה החודשית שיש לשלם למבוטח (מקדם הפנסיה) – שיטה שאינה חוקית במדינות רבות. היות שתוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים, קרנות הפנסיה מחלקות את החסכונות הכוללים למספר רב יותר של תשלומים.

מכיוון שכך, נשים רווקות מקבלות בכל חודש חלק קטן יותר מן הסכום הכללי מאשר גברים רווקים (חשוב לציין כי בקרב זוגות נשואים מקדם הפנסיה מושפע גם מחישוב של קצבת הפנסיה לשאירים, כלומר החלק מקצבת הפנסיה שיועבר לבן הזוג במקרה של פטירה. היות שסיכוייהן של נשים ליהנות מקצבת שאירים גבוהים מאלו של בני זוגן, המקדם עבור גברים נשואים ונשים נשואות דומים למדי).

גיל הפרישה הנמוך יותר של נשים – הגורם שקיבל את עיקר תשומת הלב הציבורית בישראל – משפיע על הפער המגדרי בפנסיה בשני כיוונים: מצד אחד, הפער במספר שנות העבודה עקב ההבדלים בגיל הפרישה מצמצם את חסכונות הפנסיה התעסוקתית של נשים. מצד אחר, בשל ההבדלים בגיל הפרישה נשים עשויות לנצל למשך שנים רבות יותר את הזכות לדחות עד גיל 70 (גיל הפרישה המוחלט) את קבלת קצבת הזקנה שמשלם הביטוח הלאומי, ובכך ליהנות מתוספת גבוהה יותר בעבור הדחייה; המוסד לביטוח לאומי מעניק תוספת של 5 אחוזים עבור כל שנת דחייה, כך שנשים שבוחרות לפרוש בגיל 70 מקבלות קצבת ביטוח לאומי הגבוהה ב-25 אחוזים יותר מזו שמקבלים גברים שפורשים באותו גיל.

בהתבוננות קדימה, החוקרות ערכו סימולציה כדי לאמוד את הפער המגדרי בפנסיה בעתיד. הסימולציה הראתה כי בקרב פרטים נשואים שפורשים בגיל 67, הגמלה החודשית של הגבר (פנסיה תעסוקתית וקצבת זקנה) תהיה גבוהה בכ-2,000 שקלים מזו של האישה: 15,300 שקלים בהשוואה ל-13,300 בממוצע, בהתאמה. בקרב רווקים הפער המגדרי צפוי להיות גדול אף יותר: כ-3,000 שקלים לטובת הגברים.

מסקנתן של החוקרות היא כי בישראל המגדר מעצב את מדיניות הפרישה באופן עמוק וייחודי, ויש לו השפעה רבה על הפערים בפנסיה בין גברים לנשים. בהתבוננות לעתיד הן מפנות את תשומת הלב הן לעניינים מבניים במערכת הפנסיה והן לקשר בין מגמות עכשוויות בשוק העבודה לגובה ההכנסות מהפנסיה לאחר גיל הפרישה.

המחקר נערך והופק בתרומתה הנדיבה של קרן הדסה.

הלוך ושוב: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

למחקר המלא לחצו פה

תופעת היוממות (Commuting) – עובדים הנוסעים מדי יום מיישוב מגוריהם ליישוב אחר לצורכי עבודה – נדונה רבות, בעיקר עקב העומס הגדל בכבישים, וסוגיות ההשקעה בפיתוח תשתיות ובתחבורה הציבורית. מחקר חדש של חיים בלייך ממרכז טאוב בדק את מאפייני היוממות בישראל, את הגורמים השונים המשפיעים על הבחירה באמצעי ההגעה לעבודה ואת ההשפעה של מקום המגורים ותשתיות התחבורה בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. מהמחקר עולה כי מרבית העובדים נוסעים מרחק קצר לעבודה ומעדיפים רכב פרטי על פני תחבורה ציבורית, אולם מבלים זמן ממושך יחסית בנסיעה. עוד נמצא כי בפני נשים ערביות ניצבים חסמים גיאוגרפיים שעשויים למנוע את הצטרפותן לשוק העבודה.

בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016). התרחבות היוממות מאופיינת בשימוש מוגבר במכוניות פרטיות, שהן אמצעי התחבורה המרכזי בקרב העובדים. התרחבות זו היא הגורם המרכזי לעומס על התשתיות, שגדל מהר יותר מקצב הרחבת הכבישים – וכך נוצרים הפקקים שכולנו מכירים.

לצד העלייה הגדולה במספר הנוסעים ברכב ניכר בקרב היוממים שינוי במספר הנוסעים בתחבורה ציבורית, ובייחוד עלייה במספר הנוסעים ברכבת, עקב שינויים בהשקעות בתחום.

אופן ההגעה למקום העבודה

כמה רחוק אנחנו נוסעים וכמה זמן זה לוקח?

מהמחקר עולה כי רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן בין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. הבדלים אלו משקפים את הפריסה המרחבית של מקומות תעסוקה מתאימים ביחס למקום המגורים, את ההעדפות האישיות של התושבים ואת חלופות התחבורה הזמינות, הנובעות מהחלטות מדיניות ואזוריות כמו פיתוח תשתיות ותחבורה ציבורית. כך, בקרב עובדים המתגוררים בירושלים 33 אחוזים נוסעים בין חצי שעה לשעה בכל כיוון, כנראה בשל גודלה של העיר ושימוש רב בתחבורה ציבורית – דבר הנובע גם ממאפיינים חברתיים-כלכליים של האוכלוסייה. גם בפתח תקווה רבים מהעובדים נמצאים בדרכים בין חצי שעה לשעה, אולם שיעור גבוה בהרבה בקרבם משתמשים ברכב פרטי ונוסעים עד 20 ק"מ, כלומר משך הנסיעה נגזר מעומסי תנועה. לעומתן בולטת תל אביב בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר ובריבוי הולכי רגל ורוכבי אופניים, בין היתר בעקבות עידוד השימוש באופניים מצד העירייה.
התפלגות העובדים לפי מרחק הנסיעה לעבודה

הגורמים המשפיעים על בחירת אמצעי הגעה לעבודה: יישוב המגורים, מגדר ומגזר

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. מהניתוח שערך בלייך עולים הבדלים בין יהודים לערבים, המושפעים גם ממקום המגורים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית. לעומת זאת, בקרב עובדים ערבים יש שימוש נרחב יחסית בהסעות מאורגנות מטעם המעסיק.

ככלל, תשתיות התחבורה ביישובים ערביים טובות פחות מאשר ביישובים יהודיים, והדבר ניכר בסקרי שביעות רצון. ערבים המתגוררים ביישובים שיש בהם רוב יהודי מרוצים ממצב הכבישים יותר מתושבים ביישובים ערביים, ובקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

נוסף על כך, נמצאו הבדלים מגדריים בבחירת אמצעי התחבורה: גברים נוטים יותר מנשים להשתמש במכונית פרטית, משום שבממוצע הם עובדים רחוק יותר מהבית ומשום שיש יותר גברים בעלי רישיון נהיגה. נשים משתמשות יותר בתחבורה ציבורית – במיוחד בערים הגדולות, שאפשרויות התעסוקה בהן מגוונות.

חלק גדול מהעובדים בתעשייה – בעיקר גברים – מגיעים בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד. אחת הסיבות לכך היא שכיחות העבודה במשמרות בענף זה והמיקום המבודד של מקומות העבודה. שימוש רב בהסעות מאורגנות ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

עוד מאפיין שקשור לדפוסי היוממות הוא השתייכות מגזרית. בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד. ככל הנראה יש לכך קשר למאפיינים חברתיים-כלכליים של קבוצות אלו, ובקרב האוכלוסייה החרדית הנתונים משקפים מדיניות המתחשבת בצורכי קבוצה זו – למשל תדירות גבוהה של קווי אוטובוס מסוימים.

רוצים לנסוע פחות? שלמו יותר

ההחלטה היכן להתגורר ולעבוד מורכבות ממגוון גורמים, ובהם הבדלים בין אזורים במחירי הדיור ומיקום של מרכזי התעסוקה. המחקר של בלייך ממרכז טאוב בחן את הקשר בין יוממות ובין מחירי הדיור באזור המרכז (גדרה עד חדרה).

הניתוח מראה כי עובדים המתגוררים קרוב יותר למרכזי תעסוקה משלמים יותר בממוצע על דיור, ואלו הנוסעים רחוק יותר נהנים ממחירי דיור זולים יותר.

לא מן הנמנע שעובדים רבים מעדיפים יוממות על פני האפשרות של העתקת מקום מגורים. ככלל, שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, ונראה כי בין העוברים יש העדפה להישאר קרובים למקום המגורים הקודם: כ-60 אחוזים משינויי הכתובת נרשמו בתוך היישובים עצמם. באזור גדרה-חדרה המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים, וכן הקִרבה לאזור תל אביב ולערים מרכזיות כמו רחובות והרצליה, עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, לצפיפות האוכלוסייה באזור גדרה-חדרה יש יתרונות חברתיים-כלכליים, ובהתאם ההגירה נטו לאזור הייתה חיובית. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים.

עניין של גיאוגרפיה: איך משפיעות אפשרויות היוממות על תעסוקת הנשים הערביות?

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות. במחקר של מרכז טאוב נבדקה השפעת דפוסי היוממות ומקום המגורים על סוגיה זו. הבדיקה התמקדה באזור הצפון והמשולש (אזור חדרה והמרכז), שם גרות כ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות.

מהנתונים עולה כי כשליש מהמועסקות עובדות מחוץ ליישוב המגורים שלהן. נשים באזור המשולש נוסעות יותר לעבוד ביישובים יהודיים, בעוד בצפון כמחצית מהן עובדות ביישובים ערביים ומחצית ביישובים יהודיים.

בלייך מצא גם כי מרחק הנסיעה לעבודה בקרב נשים ערביות מהמשולש גדול יותר מאשר בקרב ערביות מהצפון. הסיבה לכך היא שבצפון אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפני נשים ערביות במרחק הנחשב סביר (כמו עפולה וכרמיאל) מוגבלות, ולא תמיד יש באפשרותן לנסוע מרחק גדול יותר (למשל לחיפה). לכן, למרות המרחק מאזור המשולש ליישובים אחרים במרכז, נשים מהאזור מוכנות לנסוע רחוק יותר ולשהות זמן רב יותר בכבישים כדי להרחיב את הזדמנויות התעסוקה. סיבה אפשרית נוספת היא מצוקת תעסוקה באזור, שדוחקת רבות להתרחק מיישוב המגורים.

שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בגילי 64–25 מאזורי הצפון והמשולש דומים זה לזה (כ-33 אחוזים). שיעורי התעסוקה הנמוכים באזורים אלו, וכן העובדה שבמחוז הצפון יש שיעור גבוה של נשים ערביות שאינן מחפשות עבודה מפני שלפי עדותן אין בעבורן אפשרויות תעסוקה באזור, עשויים להעיד שלפן הגיאוגרפי יש חשיבות רבה בקביעת שיעורי התעסוקה באוכלוסייה זו. לפיכך, כדי להעלות את שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בכלל, ובצפון בפרט, אפשר לשקול תמריצים לתעשייה כדי ליצור מרכזי תעסוקה חדשים הקרובים ליישובים ערביים, וכן לשפר את אמצעי התחבורה באזורים אלו.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות, העומדים על 66 אחוזים, גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שיש חסמים נוספים שאינם גיאוגרפיים ומשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

"יוממות עשויה להיטיב עם העובדים, מפני שהיא מאפשרת להם להתגורר במקום ובמחיר המתאים להם ולעבוד במקום עבודה שמתאים להם", אומר בלייך, "אולם רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים ובמכוניות פרטיות. כך נוצר עומס על התשתיות, והעומס יהיה משמעותי יותר ככל שהאוכלוסייה תגדל, במיוחד אם תמשיך להתכנס באזור המרכז הצפוף גם כך".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

תקציר מנהלים


נושא היוממות – נסיעה יומית לעבודה מחוץ ליישוב המגורים – מושך תשומת לב גוברת והולכת בשנים האחרונות לאור העלייה המתמשכת בעומס בכבישים, המתלווה לעלייה במספר היוממים. בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016).

אמצעי התחבורה העיקרי של היוממים הוא מכונית פרטית ומספר הנוסעים גדל מהר יותר מהתרחבות הכבישים – וכך נוצרים פקקי התנועה המוכרים.

מרחק ומשך הנסיעה ואמצעי ההגעה לעבודה

רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן שבין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. למשל, הן בירושלים הן בפתח תקווה עובדים רבים נוסעים בין חצי שעה לשעה לכל כיוון, אולם נראה שבירושלים (שבה 91 אחוזים מהתושבים העובדים מועסקים בתוך העיר) הסיבה לכך היא השימוש הנרחב בתחבורה ציבורית וגודלה של העיר, ולעומת זאת בפתח תקווה יש שיעור גבוה בהרבה של עובדים הנוסעים במכונית פרטית למרחק של עד 20 ק"מ, מה שמעיד שזמן הנסיעה נובע בעיקר מעומסי תנועה באזור.

לעומת זאת, תל אביב בולטת בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר, ובריבוי עובדים המגיעים לעבודה באופניים או ברגל.

commuting distances HEB

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית – בין היתר, בשל הטופוגרפיה ההררית של חלק מן היישובים, היוצרת אילוצים טבעיים. ההבדלים בתשתיות ניכרים בסקרי שביעות רצון; שיעור גבוה של ערבים המתגוררים ביישובים ערביים מדווחים על שביעות רצון נמוכה ממצב הכבישים באזורם, ולעומת זאת ערבים החיים ביישובים מעורבים שיש בהם רוב יהודי, וכן יהודים (למעט בירושלים), מדווחים על שביעות רצון גבוהה בהרבה. בקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית, 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

satisfaction with roads HEB

חלק גדול מהעובדים בתעשייה מגיעים לעבודה בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד, וריבוי המשתמשים בהסעות כאלו ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד.

יוממות, הגירה ודיור

יוממות מאפשרת לעובדים להתגורר ביישוב שמתאים להם מבחינת אופי המקום ומחירי הדיור ולצד זאת לעבוד במקום עבודה המתאים להם. בספרות המקצועית בנושא יוממות מוכר קשר חליפין בין הנסיעה לעבודה למחירי הדיור; חוסר הנוחות הטמון במגורים במרחק גדול יותר ממרכזי תעסוקה מלווה ב"פיצוי" בדמות מחירי דיור נמוכים יותר.

מבדיקה של מרחקי הנסיעה היומיים ומחירי הדיור באוכלוסייה היהודית באזור גדרה–חדרה עולה כי בקרב עובדים המתגוררים קרוב יותר לאזורי תעסוקה מרכזיים אכן משלמים בממוצע מחיר גבוה יותר על דיור, ואילו עובדים שנאלצים לנסוע למרחקים גדולים יותר מפוצים במחירי דיור נמוכים יותר.

gedera hadera HEB

המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים באזור גדרה–חדרה עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, תושבים מעדיפים לרוב להישאר בסביבת המגורים המוכרת להם. שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, וכ-60 אחוזים משינויי הכתובת היו בתוך היישובים עצמם. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים מאזור המרכז, שיש בו יתרונות חברתיים-כלכליים (כמו קרבה למרכזי תעסוקה, תרבות ופנאי).

נשים ערביות: גיאוגרפיה, יוממות ותעסוקה

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות.

יותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות מתגוררות בצפון או במשולש (אזור חדרה והמרכז). כשליש מהנשים באזורים הללו מועסקות מחוץ ליישוב מגוריהן. בקרב נשים אלו, תושבות המשולש נוטות לנסוע לעבודה ביישובים יהודיים בשיעור גבוה יותר מתושבות הצפון. נוסף על כך, מרחקי הנסיעה בקרב נשים מהמשולש גדולים יותר מהמרחקים שנוסעות ערביות בצפון. באופן כללי, הצפון מאופיים באפשרויות תעסוקה מעטות יותר ומגוונות פחות, ואזורי התעסוקה המרכזיים במחוז – כמו חיפה – נמצאים במרחק ניכר מחלק מהיישובים הערביים באזור. לעומת זאת, בקרב נשים מהמשולש הקרבה היחסית למרכז, המלווה באפשרויות תעסוקה רבות יותר, מעלה את "סובלנות היוממות" שלהן; נכונותן לנסוע רחוק יותר נובעת אפוא משילוב בין שני גורמים: מרחק נסיעה שעדיין נחשב סביר כדי להגדיל את אפשרויות התעסוקה, לצד מחסור במקומות תעסוקה באזור המשולש, שמוביל נשים רבות לחפש עבודה במרחק רב יותר.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות (66 אחוזים) גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש (33 אחוזים) אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שנוסף לחסמים הגיאוגרפיים יש חסמים נוספים המשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

גיל אפשטיין

גיל אפשטיין הוא פרופסור  לכלכלה באוניברסיטת בר אילן. עם סיום הדוקטוראט שלו מהאוניברסיטה העברית בכלכלה וסטטיסטיקה, עשה גיל פוסט דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב.

גיל הוא עמית מחקר במכון לחקר כלכלת עבודה (IZA) בבון, עמית במרכז למחקר ולניתוח הגירה (CReAM)

ב-University College בלונדון, עמית מחקר  ב-Global Labor Organization בגרמניה וכן ב -Ld'A

(Centro Studi Luca d’Agliano) שבמילנו.

הוא גם חבר במערכות העיתונים Journal Population Economics  ו-Economics.

מחקריו מתמקדים בכלכלת עבודה, כלכלת הגירה, כלכלה ופוליטיקה, מדיניות ציבורית וחברתית.

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

המחקר והפקת העבודה התאפשרו הודות לתרומתה הנדיבה של קרן הדסה

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

בשנים האחרונות נשמעים דיונים רבים על הפנסיות בישראל מכיוונים שונים, ובהם חשש מביצועי הקרנות וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על המערכת הפנסיונית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו ליאורה בוורס והדס פוקס מתמקד בזווית המגדרית, ובוחן את שוק העבודה ואת מערכת הפנסיה כדי להעריך מה יהיו פערי ההכנסות מפנסיה בין נשים לגברים בעתיד.

מן הממצאים העיקריים:

  • ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.
  • גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.
  • הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.
  • הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

חסכונות הפנסיה במבט מגדרי: גברים חוסכים יותר – למעט החרדים

כדי לאמוד את ההכנסה הצפויה מפנסיה לנשים ולגברים בחנו בוורס ופוקס את הרבדים השונים של מערכת הפנסיה בישראל. המערכת מורכבת משלושה חלקים:

  • קצבאות: המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבת אזרח ותיק לכולם החל מגיל 70 (גיל הפרישה המוחלט), ובגיל מוקדם יותר לעובדים שפרשו בגיל הפרישה המותנה (62 לנשים ו-67 לגברים) או לבעלי הכנסה נמוכה. קשישים החיים בעוני מקבלים גם הבטחת הכנסה – אחד מכל חמישה אזרחים ותיקים זכאי לקצבה זו.
  • פנסיה תעסוקתית פרטית: בשנת 2008 הונהגה בישראל חובת ביטוח פנסיוני, ומאז כל עובד ועובדת שכירים מחויבים להפקיד חלק משכרם בקרן פנסיה (וכך גם מעסיקיהם). גובה הקצבה החודשית המשולמת בעת הפרישה נקבע לפי כמות הכסף שנצברה בקרן.
  • הפקדות וולונטריות.

השוני בין נשים לגברים בכל אחד מהרבדים הוא שצפוי להכתיב את עומק הפערים בהכנסות מפנסיה בעתיד.

הנתונים הקיימים במוסדות הממשלתיים אינם מאפשרים להעריך את הפערים המגדריים בחיסכון לפנסיה כיום, מפני שהם מבוססים על משקי בית שלרוב כוללים זוג של גבר ואישה. לפיכך, המחקר של מרכז טאוב התבסס על דרכי אומדן אלטרנטיביות. אחת מהן היא שימוש בנתונים של 640 אלף איש שברשותם הייתה קרן פנסיה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה הגדולה בישראל) בשנת 2017. נתונים אלו אינם מספקים תמונה מלאה של הפערים המגדריים בפנסיה, מפני שהם כוללים את המבוטחים בקרנות חדשות בלבד, אולם הם מקנים אומדן כללי.

מהנתונים עולה כי אכן קיים פער מגדרי בחיסכון לפנסיה תעסוקתית, והוא עולה עם הגיל. הפער המשמעותי ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: גברים בגיל זה נהנים מהכנסה גבוהה ב-28 אחוזים מפנסיה תעסוקתית מאשר נשים. לאור ההבדלים בשיעורי התעסוקה והשכר בין המגזרים השונים, נערכה גם בדיקה לפי שלוש קבוצות אוכלוסייה: ערבים, חרדים וכל השאר.

מהבדיקה עלה כי בקבוצות הגיל המבוגרות יותר (44 ומעלה) הפערים המגדריים הממוצעים בפנסיה גבוהים בקרב ערבים, אולם בעבור בני 44 ומטה הפערים הצפויים באוכלוסייה זו דומים ליתר האוכלוסייה. הצטמצמות הפער בגילים הצעירים משקפת כנראה שינוי בין-דורי – בדור הנוכחי תעסוקת הנשים הערביות גדלה במידה ניכרת, ולכן ההפרשות שלהן לפנסיה צפויות להיות גבוהות בהרבה מאשר בדור הקודם.

לנשים חרדיות בקבוצת הגיל 34–25 מאזני פנסיה תעסוקתית גבוהים מגברים חרדים ב-26 אחוזים – נתון המשקף את שיעורי התעסוקה הגבוהים יותר של נשים בקבוצה זו.
Fig 1 HE

מה משפיע על הפנסיה שלכן? שעות העבודה, טיפול בילדים ומדד המחירים לצרכן

דרך השוואה נוספת שננקטה במחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב היא מדד מקיף ששימש למדידת הפערים המגדריים העתידיים הצפויים בפנסיה במדינות אירופה כדי להשוות את המצב בישראל. המדד כולל נתונים נבחרים מתחום התעסוקה ומתחום מערכת הפנסיה, ובמסגרת בחינת הנתונים הללו בישראל מצאו החוקרות כמה מדדים המשפיעים במיוחד על הפער המגדרי בפנסיה.

נתוני תעסוקה: המדיניות בישראל מעודדת תעסוקת נשים, למשל באמצעות זיכוי מס גבוה יותר משל גברים. ואכן, שיעור התעסוקה של נשים בישראל גבוה יחסית: כ-66 אחוזים בגילי העבודה (פער של 7 נקודות אחוז מגברים, לעומת ממוצע של 15 נקודות אחוז ב-OECD). היות שלקרנות הפנסיה הפרטיות יש תפקיד חשוב מאוד בהכנסות לאחר הפרישה, ריבוי הנשים המועסקות מצמצם את הפערים המגדריים ביחס לעולם. אולם נתונים אחרים דווקא מרחיבים את הפער; הפער בין נשים לגברים בשכר לשעה בישראל ממוקם באמצע דירוג ה-OECD (כ-19 אחוזים נכון לשנת 2016), ויש פער גבוה יחסית (16 אחוזים) בין מספר שעות העבודה השבועיות של נשים (כ-37 שעות) ושל גברים (כ-44 שעות).

רציפות תעסוקתית: העובדה שכמעט רק נשים יוצאות לחופשת לידה בישראל, והן לרוב גם המטפלות העיקריות בילדים, מתבטאת גם בצבירת הזכאות לפנסיה. חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות) נחשבת לתקופה מבוטחת למטרות חישוב ותק העבודה והצבירה לפנסיה, אולם אם אישה בוחרת להאריך את התקופה ללא תשלום (כפי שעושות רבות), פרק זמן זה אינו מבוטח.

ההגנה על הפנסיה בישראל בתקופות של טיפול בילדים מצומצמת יחסית למדינות ה-OECD, שבמרביתן קיימת מדיניות להפחתת הפערים הנוצרים בתחום זה – למשל בזיכויי פנסיה או הפקדות פרטיות למען ההורה. סימולציה של ה-OECD הראתה שאישה בישראל שתצא להפסקת קריירה בת חמש שנים לצורך טיפול בילדים תקבל כ-90 אחוזים מהכנסת הפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה, נתון המציב אותה במקום הרביעי מהסוף בדירוג מדינות הארגון.

קצבאות ממשלתיות: מדיניות החלוקה מחדש במערכת הפנסיה באמצעות קצבאות משפיעה על הפער המגדרי ומעניקה יתרון לנשים. גבר ואישה ששילמו דמי ביטוח לאומי 35 שנים לפחות ופורשים בגיל הפרישה הרשמי יקבלו מביטוח לאומי קצבה חודשית זהה. אולם לכל עובד ועובדת יש אפשרות לדחות את קבלת הקצבה לגיל 70 ולקבל תוספת של 5 אחוזים על כל שנת דחייה – ובגלל הפער בגיל הפרישה, אם אישה תבחר לפרוש רק בגיל 70 היא תקבל 22 אחוזים יותר מגבר שיעשה זאת (3,224 לעומת 2,648 שקלים).

החל משנת 2003 קצבת אזרח ותיק מוצמדת למדד המחירים לצרכן. המדד עולה בקצב איטי מהשכר, ולכן הקצבה נשחקת יחסית להכנסה הממוצעת במשק. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, ההצמדה למחירים משפיעה עליהן יותר ושוחקת את הפנסיה שלהן לאורך זמן לעומת השכר במשק.

סוגיית גיל הפרישה: ישראל היא בין תשע מדינות ה-OECD שיש בהן פערים בגיל הפרישה בין נשים לגברים, ואחת משלוש בלבד שצפויות לשמר את הפער עד שנת 2060. יש לכך תרומה גדולה להפחתת ההכנסות של נשים מפנסיה לעומת גברים, בעוד דחיית הפרישה יכולה להגדיל את הכנסותיה מפנסיה תעסוקתית בשיעור ניכר. גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, ונשים רבות ממשיכות לעבוד אחרי גיל הפרישה המותנה (62). בשנת 2016, 53 אחוזים מהנשים ו-70 אחוזים מהגברים בישראל בני 65-69 עבד – נתון גבוה ביותר מ-10 נקודות אחוז מה-OECD.

מקדם התשלום לפנסיה: ישראל היא בין ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתחשבות במגדר בעת חישוב הסכום החודשי שישולם לכל מבוטח בקרן, דבר שאינו חוקי במדינות רבות אחרות. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, חברות הפנסיה מחלקות את הסכום הכולל שנחסך בקרן ההפקדות לתשלומים רבים יותר – ולכן נשים מקבלות סכום נמוך יותר בכל חודש.

בקרב נשואים החישוב כולל קצבת שאירים ולכן המקדם כמעט זהה, אך לאישה רווקה יש מקדם גבוה (ופנסיה חודשית נמוכה יותר( ב-7.5 אחוזים מגבר רווק שפורש בגיל זהה. לצד זאת, הפער המגדרי בהפרשות הפנסיה המופנות לביטוח חיים ואובדן כושר עבודה דווקא מגדיל מעט את הקצבה לנשים, ומצמצם את הפער ל-6 אחוזים.

מה יהיה הפער המגדרי העתידי בפנסיה?

בניסיון לשער את גובה הפער המגדרי העתידי בפנסיה, ערכו החוקרות של מרכז טאוב סימולציה הבודקת את קצבת הפנסיה בהתבסס על נתונים ממוצעים של גובה השכר וצמיחתו בכל מגדר כיום. בקרב נשואים הפורשים בגיל 67, אישה תקבל כ-13,300 שקלים לחודש מפנסיה (תעסוקתית וקצבת זקנה יחד), לעומת גבר שיקבל כ-15,300 שקלים, כלומר כ-2,000 שקלים יותר מהאישה בסך הכל. בקרב רווקים הפער המגדרי גדול אף יותר, ואישה הפורשת בגיל 67 תקבל כ-3,000 שקלים פחות מגבר.

גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על הפנסיה: אישה שתפרוש בגיל 62 תקבל כ-3,800 שקלים פחות לחודש ממי שפורשת בגיל 67, הן בגלל צבירה נמוכה יותר בקרן הפנסיה הן כי לא תקבל תוספת דחייה של קצבת האזרח הוותיק.
Fig 2 HE

החוקרות בוורס ופוקס מסכמות ואומרות כי יש להעלות את המודעות להשפעת הקריירה על ההכנסה לאחר הפרישה. פוקס הסבירה: "ככל שאדם מפריש סכום גבוה יותר לפנסיה בתקופת העבודה, הוא יקבל קצבה גדולה יותר בפרישה. נשים בישראל אמנם עובדות בשיעורים גבוהים אולם גברים עובדים יותר שנים, שעות העבודה שלהם רבות יותר והשכר גבוה יותר, ועל כן ההכנסה הממוצעת שלהם גבוהה משל נשים. אם רוצים לצמצם את הפער בפנסיה, המפתח הראשי הוא צמצום הפערים בשוק העבודה".

בוורס הוסיפה: "גם מבחינת צעדי מדיניות ממשלתיים יש דרכים לצמצם את הפערים בפנסיה – בראש ובראשונה העלאת גיל הפרישה לנשים (תוך התחשבות בהיבטים השונים של הסוגיה), וכן מציאת פתרונות לשימור רצף ההפרשות לפנסיה ולביטוח הלאומי בעת חופשות לידה וטיפול בילדים ובחינה מחדש של ההיבטים המגדריים בפנסיה הפרטית, למשל בחישוב המקדם".

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מוסיף: "על קובעי המדיניות לחשוב כיצד חלוקת המשאבים תעודד אנשים להשתתף בשוק העבודה, מצד אחד, ולהוריד את אי השוויון מצד אחר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

מן הממצאים העיקריים:

1) ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.

2) גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.

3) הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.

4) הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

כיצד ייראה שוק העבודה העתידי בישראל?

הכנס השנתי ע"ש הרברט מ' סינגר 

כיצד ייראה שוק העבודה
העתידי בישראל?

יום ראשון, כ"ו בחשוון תשע"ט, 4 בנובמבר 2018

מרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר
משכנות שאננים, ירושלים

לסרטוני הכנס לחצו כאן

פתיחה 

מרדכי אלישע, ממונה זרוע העבודה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים  
פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב (מצגת)
מר ג'יי ה' סנדק,
נשיא קרן הרברט ונל סינגר
סוזאן פת בנבנישתי,
מנכ"לית מרכז טאוב

לביוגרפיות של הדוברים

מושב ראשון: פריון, היי-טק ואומת הסטארט-אפ

יו"ר: פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב

הרצאה מרכזית: פרופ' יוג'ין קנדל, האוניברסיטה העברית, מנכ"ל סטארט-אפ ניישן סנטרל (מצגת)

דיון בהשתתפות:
דליה נרקיס, יו"ר חברת מנפאאור ישראל לשעבר (מצגת)
מיכל צוק,
המשנה למנכ"ל משרד הרווחה והממונה על תעסוקה לשעבר (מצגת)
אורן שובל,
מייסד שותף ו-CTO, ויה 

סיכום מחקרי מרכז טאוב על אומת הסטארט-אפ

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

מושב שני: תפקיד המיקום והפיזור הגיאוגרפי של חברות, עובדים ומקומות מגורים

יו"רפרופ' אריק גולד, ראש תכנית מדיניות שוק העבודה, מרכז טאוב (מצגת)

הרצאה מרכזית: פרופ' אדוארד גלייזר, אוניברסיטת הרווארד (מצגת)

דיון בהשתתפות:

ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני) 
אפרת דגן, מנהלת גיוס גלובלי במטה גוגל בארה"ב (מצגת)
 

סיכום מחקר מרכז טאוב על דפוסי הגעה למקום העבודה

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

להיכרות עם עבודתו של פרופ' גלייזר:
"Saving the heartland: Place-based policies in 21st century America" 

ארוחת צהריים (חלבית)

השקת הפודקאסט DataPoint של מרכז טאוב
מאחורי הקלעים של סטארט-אפ ערבי ישראלי 

מושב שלישי: גיוון ורב תרבותיות בשוק העבודה

יו"ר: יוליה איתן, ראש מנהל תעסוקה של אוכלוסיות מיוחדות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים 

דיון בהשתתפות:
ריבי בלר, מנכ"לית עמותת "והדרת" (מצגת)
איימן סייף,
מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה לשעבר (מצגת)
מוישי פרידמן,
מייסד שותף ומנכ"ל קמא-טק

סיכום מחקרי מרכז טאוב על גיוון בכח העבודה

לביוגרפיות של משתתפי הפאנל

למפת הגעה ואזורי חניה לחצו כאן.

בנימין בנטל

בנימין בנטל, בעל תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת מינסוטה, הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת חיפה. הוא היה פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות בעולם, ביניהן אוניברסיטת קליפורניה בסן דיגו, New Economic School במוסקבה, אוניברסיטת הומבולדט בברלין,   Pontifica Universidad Católic בפרו ואוניברסיטת Tongji בשנחאי.

תחומי המחקר שלו כוללים מאקרו-כלכלה וצמיחה כלכלית. בשנים האחרונות הוא מתמקד בחקר השפעתם של חיכוכים הנובעים מאינפורמציה חלקית, במיוחד בשוק העבודה, על תהליכים מאקרו-כלכליים.

עמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל: תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים תפקיד מרכזי יותר ויותר בהספקת שירותי רווחה בישראל. חלקם של הארגונים הפועלים בתחום הרווחה עומד על 15 אחוז מכלל ארגוני החברה האזרחית, והסכום המושקע בפעילותן השנתית עומד בקירוב על 14 מיליארד שקלים. הארגונים והעמותות מספקים מגוון שירותים חברתיים לקהלי יעד נרחבים, אך למרות זאת עד היום היה מחסור במידע באשר להיקף פעילותן והמימון שלהן.

בשל הצורך במידע מקיף בנושא, חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה – עם ד"ר מיכל אלמוג-בר מהמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל – ניתחו את הארגונים בתחום הרווחה שהיו פעילים בין 2013 ל-2016 והכנסתם השנתית עלתה על 500,000 שקלים (748 ארגונים בסך הכל). המחקר ממפה את שדה הארגונים והעמותות לפי כמה מאפיינים, וכן לפי גודל העמותות ומקורות המימון שלהן.

מה ידוע לנו על הארגונים ועל קהלי היעד שלהם?

כמעט רבע מהארגונים שנבדקו במחקר משרתים את האוכלוסייה הכללית, ורוב הארגונים האחרים פונים לילדים ונוער, לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות.

חלק מן הארגונים מיועדים לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות –  23  אחוזים מהם נועדו לסיוע לחרדים (שחלקם באוכלוסייה עומד על 12 אחוזים), ו-7 אחוזים פונים למגזר הערבי (שחלקה בכלל האוכלוסייה הוא כ-21 אחוזים). המחקר העלה גם כי כחמישית מן הארגונים שנבדקו פועלים בפריסה ארצית – כלומר, מעניקים שירותים בלפחות חמש נקודות ברחבי הארץ – וכי שיעור דומה מהארגונים הם חדשים (קיימים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גבוה במיוחד בקרב אלו המוקדשים לסיוע לחרדים ולערבים. כמו כן, בקרב ארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית, מעטים מוגדרים כארגונים גדולים (שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים).

Welfare HE

מאיפה הכסף – ומה עושים בו?

סכום ההכנסות הכולל של ארגוני הרווחה שנכללו במחקר הוא 13.8 מיליארד שקלים בשנה. המקור העיקרי להכנסות הוא הספקת שירותים בעד תשלום (39 אחוזים), ולאחר מכן תקצוב ממקורות ציבוריים (34 אחוזים), ותרומות והכנסות מעיזבונות (25 אחוזים).

מתוך ההכנסות, 23 אחוזים מגיעים לארגונים שעובדים עם ילדים ונוער, וחלק דומה מגיע לארגונים המתמקדים בקשישים ולארגונים הפונים לאוכלוסייה הכללית. בבחינת ההכנסות לפי קהל היעד, נמצא כי רק כ-2 אחוזים מההכנסות מגיעים לארגונים מהמגזר הערבי, לעומת 20 אחוזים לארגונים מהמגזר החרדי. מתוך ההכנסות של ארגונים ערביים, חלק הארי מקורו במימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חרדיים המקור העיקרי להכנסות הוא תרומות.

החוקרים מצאו כי חלק בלתי פרופורציונלי מההכנסות מגיע לארגונים שמשאביהם מרובים יותר; הרוב המוחלט של המימון הציבורי לארגונים ועמותות בתחומי הרווחה (85 אחוזים) מועבר לארגונים שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים (כולל הכנסות ממשרדי ממשלה). נוסף לכך, כמחצית מהתרומות של פילנתרופים מגיעות לעמותות בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר (10 האחוזים העליונים), ורק 2 אחוזים מועברים לארגונים במגזר הערבי.

heb2

מה משמעות הנתונים?

מיפוי העמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל שופך אור על השוני הרב ביניהם. המחקר מוצא פערים ניכרים בין ארגונים ותיקים לחדשים יותר, בין ארגונים גדולים לקטנים, ובין ארגונים הפונים לחברה היהודית לאלו הפועלים בחברה הערבית. למשל, הארגונים הגדולים והוותיקים יותר מקבלים את מרב התקציבים, הן ממקור ציבורי הן מתרומות פרטיות.

יתרה מכך, המחסור בעמותות המשרתות את הציבור הערבי וחלקו המוגבל של המגזר במשאבים מגבילים את גישתה של האוכלוסייה הערבית לשירותים חברתיים המסופקים ע"י העמותות, אף שצורכי הרווחה שלה מרובים. ממצאים אלו מצביעים על הצורך לחזק את ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי, כדי לא להגדיל עוד יותר את הפערים החברתיים בין יהודים לערבים.

בכירי המרכז נפגשו עם נשיא המדינה ראובן ריבלין

בכירי מרכז טאוב בגישה עם נשיא המדינה

נשיא מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, קיבל סקירה על סמך "דוח מצב המדינה 2017" מנשיא מרכז טאוב פרופ' אבי וייס.

פרופ' וייס הציג לנשיא את עיקרי הדוח, ושוחח עימו על הנתונים הדמוגרפיים הייחודיים והמשתנים בישראל ועל קבוצות האוכלוסייה השונות.

הנשיא אמר: "עבודתכם במרכז טאוב בודקת למעשה את כל התחומים שמשפיעים על חייהם של האזרחים חוץ מביטחון. אני קורא את הדוח השנתי של מרכז טאוב בעיון רב, אתם עושים עבודת קודש המסייעת לכל מי שזקוק למידע בתחומים הללו, כל הכבוד לכם".

פרופ' אבי וייס הציג נתונים עיקריים מ"דוח מצב המדינה 2017" וחוברת "תמונת מצב המדינה 2018", בהם נתונים דמוגרפיים וההבדלים בין קבוצות האוכלוסייה בישראל. נשיא המדינה הביע עניין רב בנתונים העולים ממחקרי מרכז טאוב. פרופ' ג'וני גל, ראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב הציג נתונים על עוני בישראל והיישום החלקי של המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני.

פרופ' וייס אמר: "אנו שמחים לחלוק את המחקרים של מרכז טאוב בתחומים השונים ולהוות מקור ידע לבית הנשיא".

בתמונה (מימין): פרופ' ג'וני גל, ראש תוכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, סוזאן פת בנבנישתי, מנכ"לית המרכז, נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, נשיא מרכז טאוב אבי וייס ומנכ"ל בית הנשיא, הראל טובי. צילום: דוברות בית הנשיא

אבן היסוד של שוויון הזדמנויות: חינוך בגיל הרך

יש הסכמה רחבה על כך שחינוך הוא המפתח לשוויון הזדמנויות עתידי, להצלחה ולניידות כלכלית בין-דורית – ועקב כך צריך לשאוף לצמצם את אי השוויון החינוכי בין ילדים מרקעים שונים בישראל. ההנחה הרווחת היא שהדרך לצמצום אי שוויון בחינוך עוברת דרך הלימודים בבתי הספר, אולם מחקרים מרחבי העולם מראים כי הפערים בין הישגיהם הלימודיים של ילדים מרקע חברתי-כלכלי שונה מתחילים כבר בגילים צעירים יותר.

לאחרונה פרסם מרכז טאוב סקירת ספרות מקיפה בנושא התהוות אי שוויון בגיל הרך. את הסקירה כתבו פרופ' יוסי שביט, פרופ' יצחק פרידמן, פרופ' ג'וני גל ודנה וקנין, והיא עוסקת במגוון הדרכים שבהן אי שוויון כלכלי שנחווה בילדות המוקדמת עלול להוביל לאי שוויון בהישגים הלימודיים בשלב מאוחר יותר בחיים. נוסף לכך, הסקירה ממפה את הממצאים בנושא ההשפעה של חינוך בגיל הרך על התפתחות הילד ועל הישגיו העתידיים.

על פי הספרות, לחשיפה לגירויים סביבתיים בשנים הראשונות לחיים יש חשיבות מכרעת להתפתחות המוח ומערכת העצבים המרכזית. יכולתו של המוח להשתנות ולהתעצב בתקופת חיים זו היא הרבה ביותר.

השפעות שליליות שנחוות במהלך הריונה של האם או בילדות המוקדמת, כמו מצבי עקה, עלולים להפריע להתפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה. לא רק שלעוני בגיל הרך יש השפעה על היווצרות עקה כרונית, יש גם ממצאים המורים כי ילדים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר מתאוששים מהר יותר מנזקים שנגרמים ממצבי עקה בזמן ההיריון ביחס לילדים ממעמד נמוך יותר.

נוסף על כך, ילדים מרקע חברתי-כלכלי חלש יותר עלולים לסבול ממחסור בגירויים חושיים וחשיפה לחוויות, ומחסור זה עלול להשפיע לרעה על התפתחות היכולות הקוגניטיביות, החברתיות והרגשיות, וכן על ההישגים הלימודיים בעתיד.

הממצאים העולים מהסקירה רלוונטיים במיוחד לישראל משתי סיבות עיקריות: ראשית, אי השוויון בהישגים לימודיים בישראל הוא מהגבוהים ביותר בעולם המפותח. הפער בין התלמידים בעלי ההישגים הגבוהים ביותר לאלו בעלי ההישגים הנמוכים ביותר במבחני פיז"ה 2015 היה מן הגדולים ביותר מבין המדינות שהשתתפו במבחנים בכל אחד מחלקי המבחן: אוריינות מדעים, אוריינות קריאה ומתמטיקה. שנית, אחוז גבוה של ילדים בישראל חי בעוני, בעיקר בקרב ערבים וחרדים (אם כי לא רק בקרבם) – וכאמור, עוני עשוי להיות קשור לאי שוויון בהישגים לימודיים.

יש כמה חלופות מדיניות שאפשר לבדוק כדי להתמודד עם העוני בגיל הרך ועם השלכותיו על ההישגים הלימודיים בעתיד, ובהן:

  • הרחבה ניכרת של הנגישות של מעונות היום והמשפחתונים ושיפור רמת הטיפול בהם: הסקירה הראתה כי התוכניות החינוכיות שהניבו את התשואה הגבוהה ביותר (כלומר השיגו את התמורה הטובה ביותר ביחס להשקעה הכספית) הן אלו שהתמקדו בילדים הצעירים ביותר, מגיל הלידה ועד גיל 5. אולם בישראל רק 20 אחוזים מכלל הילדים בגילי 3–0 לומדים במעונות או במשפחתונים מוכרים ומפוקחים, ובאוכלוסייה הערבית השיעור הוא רק 10.6 אחוזים. הגדלת ההיצע של תוכניות חינוכיות איכותיות לגיל הרך עשויה לסייע בטיפול בנושא.
  • התערבויות כוללות ברמת הקהילה, המתמקדות במשפחות החיות בעוני ויש בהן ילדים קטנים: עוני ומצוקה עלולים להקשות על ההורים לספק לילדיהם את הסביבה המיטבית להתפתחותם. התמודדות פרטנית וכוללת עם מגוון הצרכים של משפחות ושל קהילות החיות בעוני עשויה לחולל שינוי גדול.
  • טיפול מקיף ויעיל יותר בעוני: פעולות ישירות עשויות לסייע לצמצום תחולת העוני בקרב ילדים, ובכלל זה הגדלת קצבאות לסיוע סוציאלי, קצבאות ילדים (ובמיוחד, הגדלת הקצבאות למשפחות עם ילדים בגיל הרך) ומענקי עבודה להורים.

הספרות הקיימת מבססת היטב את טענת החשיבות של טיפול וחינוך בגיל הרך, את השפעתם על ההישגים הלימודיים העתידיים ואת כוחן של ההתערבויות החינוכיות במהלך התקופה הקריטית הזו בצמצום הפערים החברתיים. היא גם מעלה את הצורך במחקרים נוספים בתחום זה, ובפרט במחקרים המתמקדים במצב בישראל ועלולים לסייע בעיצוב המדיניות העתידית.

הסקירה הופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן ון-ליר.

לביב שאמי

לביב שאמי הוא חוקר בכיר במרכז טאוב, חבר סגל במחלקה לכלכלה באקדמית גליל מערבי ומרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת חיפה. הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת חיפה. תחומי המחקר של לביב הם מדיניות מקרו-כלכלית, כלכלה מוניטרית וכלכלות שחורות. לביב ערך ופרסם שני ספרי לימוד: "יסודות הכלכלה" ו-"מבוא לסטטיסטיקה" המיועדים לסטודנטים במימון, ביטוח וייעוץ השקעות.

לביב חי עם אשתו, גם היא כלכלנית, ושני ילדיו – אמילי ולאון כמאל.

מיכל פוזמנטר

מיכל פוזמנטר היא מנהלת בכירה בתחום שותפויות אסטרטגיות במרכז טאוב, והיא אחראית לפיתוח שותפויות חדשות והרחבת בסיס התמיכה של המרכז. 

מיכל עבדה בשלוחת צפון-מזרח ארצות הברית של AIPAC (הוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור) כמנהלת של אזורי ברוקלין וקווינס שבניו יורק וכמנהלת של אזור ווסטצ'סטר, ניו יורק. כמו כן עבדה כמנהלת הפיתוח של האקדמיה העברית ברמן במרילנד, שם היתה אחראית על פיתוח וניהול הקמפיין השנתי של בית הספר. למיכל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת ברנדייס בהתמחות בעסקים בינלאומיים. היא גרה ברעננה עם בעלה וילדיה.

האם החברה היהודית בישראל נעשית חילונית יותר?

איך ייראה ההרכב הדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל בעשורים הקרובים? לפי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה החרדית צפויה לגדול במהירות רבה וחלקה צפוי לעמוד על 50 אחוז מכלל היהודים בישראל עד 2059. תחזיות אלו עוררו חששות רבים בדבר קיימותו של המשק הישראלי נוכח דפוסי ההשכלה והתעסוקה הנוכחיים בקרב חרדים. אולם יש כמה מגמות דמוגרפיות חשובות המתרחשות בימים אלו, ונראה שחלקן אינן מקבלות ביטוי מלא בתחזיות הלשכה.

מחקר שערכו לאחרונה חוקרי מרכז טאוב פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס בוחן את מגמות הניידות בין זרמים דתיים בקרב יהודים, כפי שהם משתקפים בנתוני ההרשמה של תלמידים לבתי ספר מזרמים דתיים שונים במערכת החינוך: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. הניתוח שלהם מצביע על שני ממצאים עיקריים:

שיעורי ההרשמה לכיתה א' אינם תואמים את שיעורי הפריון

  תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבוססות על שיעורי הפריון, הגבוהים בהרבה בקרב חרדים מאשר ביתר קבוצות האוכלוסייה, ובקרב דתיים גבוהים יותר מאשר בקרב מסורתיים וחילונים.
heb1

כצפוי על פי שיעורי הפריון, מספר התלמידים שנרשמו לכיתות א' בזרם החרדי גדל בקצב המהיר ביותר בין 2001 ל-2015 . אולם קצב העלייה היה מתון יותר מזה הצפוי על פי שיעורי הפריון, ובין השנים 2013 ל-2015 הגידול היה נמוך מהצפוי ב-7.5 אחוזים. לצד זאת, החינוך הממלכתי גדל בשיעור שנתי ממוצע של כ-2 אחוזים בין 2001 ל-2015 – גבוה בהרבה מהצפוי על פי שיעורי הפריון בקרב חילונים ומסורתיים.

יש תנועה מן הזרמים הדתיים יותר לזרמים דתיים פחות

מספר התלמידים שעוברים לזרם פחות דתי בין כיתה א' לח' גדול יותר ממספר העוברים בכיוון ההפוך. בפרט, בין 2001 ל-2015 הייתה תנועה נטו (בניכוי מעברים בכיוון ההפוך) של 9 אחוזים בקרב בנים ו-6.4 אחוזים בקרב בנות מהמגזר החרדי לזרם דתי פחות (כ-60 אחוזים מהעוברים הצטרפו לזרם הממלכתי-דתי, והיתר – לחינוך הממלכתי). מגמת עזיבה נרשמה גם בחינוך הממלכתי-דתי: שיעור התלמידים שעברו מזרם זה לחינוך הממלכתי בין כיתה א' לח'
עמד על 16.4 אחוזים בקרב בנים ו-11.7 אחוזים בקרב בנות.

0f804386-40f0-4372-bf34-6aa123b7b10f (2)

מה הנתונים הללו מספרים על מגמת הניידות הדתית?

שני הממצאים – אי ההתאמה בין שיעור הגידול במספר תלמידי כיתה א' לשיעורי הפריון בכל מגזר והמעבר של תלמידים לזרמים דתיים פחות – מרמזים שאף שהקהילות החרדיות והדתיות בישראל ממשיכות לגדול, קצב הגידול שלהן איטי יותר מהצפוי.

וינרב ובלס מראים כי אם המגמות הנוכחיות יימשכו, תהיה להן השפעה ניכרת על הרכב האוכלוסייה העתידי בישראל. בעוד שתחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (העקומות הרציפות בתרשים) חוזות כי על כל 100 יהודים שאינם חרדים יהיו 50 חרדים בשנת 2059, התחזיות המביאות בחשבון את מגמות הניידות הדתית (העקומות המקווקוות) מורות שהנתון יהיה קרוב יותר ל-35 חרדים על כל 100 יהודים שאינם חרדים.

heb3

בה בעת מתרחשים שינויים רבים אחרים בחברה החרדית, לרבות עלייה במספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ובשיעורי התעסוקה. לצד מגמות השינוי ברמת הדתיות, התפתחויות אלו עשויות להעיד שהשפעת השינויים הדמוגרפיים על עתידו של המשק הישראלי אינה צפויה להיות כה עזה כפי שחושבים רבים.

עמותות בתחום הרווחה בישראל: תמונת מצב

תקציר מנהלים

עמותות ממלאות תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. מחקר חדש של מרכז טאוב, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית, ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל.

המחקר מנתח את מאפייניהם של ארגונים שהיו פעילים בתחום הרווחה בשנים 2016–2013, ושהכנסתם השנתית עולה על חצי מיליון שקלים – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בוחן מאפיינים דוגמת מקורות ההכנסה של הארגונים, מספר העובדים בשכר ומספר המתנדבים בהם ואוכלוסיות היעד שלהם. הארגונים ממוינים לפי ותק, היקף הפעילות הכלכלית שלהם, פריסתם הגיאוגרפית ומאפיינים נוספים.

ארגונים רבים פועלים למען החברה החרדית, ורק מעטים למען החברה הערבית

מקרב ארגוני הרווחה שנכללו במחקר:

  • 7 אחוזים מספקים שירותים לאוכלוסייה הערבית, ו-23 אחוזים – לאוכלוסייה החרדית.
  • כחמישית מהארגונים מספקים שירותים לכלל האוכלוסייה, כחמישית מתמקדים בילדים ונוער, והאחרים משרתים אוכלוסיות יעד דוגמת אנשים עם מוגבלויות וקשישים.
  • כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית בקרב הארגונים המתמקדים באוכלוסייה הערבית ובאוכלוסייה החרדית.
  • כ-20 אחוזים מהארגונים הם ארגונים ארציים, ופועלים לפחות בחמישה מוקדי פעילות ברחבי הארץ. כ-20 אחוזים מהארגונים הערביים הם ארציים, בהשוואה ל-13 אחוזים מהארגונים החרדיים.
    heb1

מקורות ההכנסה העיקריים של הארגונים הם הספקת שירותים ומימון ציבורי

סך ההכנסות של הארגונים והעמותות בתחום הרווחה עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מסך ההכנסות נרשמו בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא ילדים ונוער, 22 אחוזים – בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא קשישים, ו-21 אחוזים בקרב ארגונים הפועלים למען כלל האוכלוסייה. עיקר ההכנסות מגיעות מהספקת שירותים (39 אחוזים) וממימון ציבורי (34 אחוזים). הכנסות נוספות מקורן בתרומות ועיזבונות (25 אחוזים).

heb2

בקרב הארגונים הערביים עיקר ההכנסות מגיעות ממימון ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים).

    • רוב ההכנסות של הארגונים הוותיקים יותר (הפועלים יותר מ-15 שנים) מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חדשים יותר עיקר ההכנסות מקורן בתרומות.
    • חלק הארי של המימון שמקורו בממשלה (85 אחוזים) מגיע אל הארגונים הגדולים, שהכנסתם השנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים. בדומה לכך, כמחצית מסכום התרומות מגיעה לארגונים שהכנסותיהן מצויות בעשירון העליון של התפלגות ההכנסות (עשרת האחוזים העליונים).

heb3

  • רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לארגונים ערביים, ואילו הארגונים החרדיים מקבלים חלק גבוה יחסית מהתרומות – 30 אחוזים.
    כוח האדם בארגונים מבוסס בעיקרו על מתנדבים

כוח האדם בארגונים שהשתתפו במחקר מונה 370 אלף איש, מהם 66 אחוזים (243 אלף) מתנדבים.

  • שיעור ניכר מהמתנדבים רשום בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים מהמתנדבים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). חלק גדול במיוחד מן המועסקים בשכר עובדים בארגונים המתמקדים בקשישים (33 אחוזים).
  • כ-87 אחוזים מכוח האדם מתרכזים בארגונים הגדולים, ונראה כי בארגונים הקטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר.
  • כאחוז אחד בלבד מכוח האדם בכל הארגונים מועסק או מתנדב בארגונים מהמגזר הערבי, וכ-11 אחוזים – בארגונים מהמגזר החרדי.

הודעה לעיתונות: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

להורדת הפרסום המלא לחצו כאן 

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים מקום הולך וגדל בתחום הרווחה בישראל, ומספקים שירותים למגוון אוכלוסיות, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות. ב-2016 היו רשומים 43,000 ארגונים  – שיעור גבוה במיוחד של מספר ארגונים ביחס למספר התושבים. למרות זאת, עד כה לא היו נתונים על היקף פעילותם של ארגונים הפועלים בתחום הרווחה, מקורות המימון שלהם, המאפיינים שלהם ואוכלוסיות היעד שלהם. מחקר חדש של מרכז טאוב בשיתוף המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית שופך אור על הנושא, וממפה את העמותות הפועלות בתחומי הרווחה בישראל ואת היקף ההכנסות ומקורות המימון שלהן.

המחקר – שערכו שביט מדהלה, ד"ר מיכל אלמוג-בר ופרופ' ג'וני גל – מגלה כי בקרב המגזר החרדי והמגזר הערבי חלקם של הארגונים החדשים גבוה יחסית. בארגונים הפועלים בחברה הערבית ההכנסות נמוכות בצורה משמעותית מארגונים הפועלים במגזרים אחרים, ורק חלק קטן מהתרומות מגיע אליהם. עוד נמצא כי התמיכה הממשלתית מגיעה ברובה לארגונים גדולים וותיקים.

החברה האזרחית בישראל היא מהגדולות בעולם מבחינת מספר הארגונים הרשומים ביחס למספר התושבים ומבחינת ההיקף היחסי של הפעילות הכלכלית שלהם. בעשור האחרון נרשמו בממוצע כ-1,600 ארגונים חדשים בכל שנה, ובשנת 2016 היו 43,000 ארגונים רשומים (אם כי נראה שרק כ-20,000 מתוכם פעילים). חלקם של הארגונים העוסקים בתחום הרווחה הוא 15 אחוזים מכלל ארגוני החברה האזרחית בישראל.

המחקר של מדהלה, אלמוג-בר וגל כלל ארגונים העוסקים ברווחה שפעלו בין השנים 2016–2013 והכנסותיהם היו גבוהות מ-500 אלף שקלים בשנה – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בדק מאפיינים כמו מקורות הכנסה, מספר מועסקים ומתנדבים ואוכלוסיות יעד שהשירותים מיועדים להן. הארגונים סווגו לפי ותק, היקף פעילות כלכלית, פריסה גיאוגרפית ועוד. ממצאי המחקר מבוססים על ניתוח דוחות שהארגונים הגישו לרשות התאגידים, המופיעים באתר "גיידסטאר ישראל".

ארגונים רבים מיועדים לחברה החרדית, ורק מעטים פועלים בחברה הערבית

כחמישית מהארגונים בתחום הרווחה שנכללו במחקר פועלים למען כלל האוכלוסייה, כחמישית מיועדים לילדים ונוער, והשאר מתמקדים באוכלוסיות יעד כמו בעלי מוגבלויות וקשישים. 7 אחוזים מהארגונים מייעדים את שירותיהם לאוכלוסייה הערבית, והכנסותיהם עומדות על 2 אחוזים בלבד מכלל ההכנסות של הארגונים. לעומת זאת, 23 אחוזים מהארגונים – שהכנסותיהם עומדות על 20 אחוזים מכלל הארגונים – מיועדים למגזר החרדי.

כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים), ובקרב הארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית והחרדית חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית.

מבחינת הפריסה הגיאוגרפית, כ-20 אחוזים הם ארגונים ארציים, הפועלים בחמישה מוקדים ומעלה. כ-20 אחוזים מן הארגונים הערביים הם בעלי פריסה ארצית, לעומת 13 אחוזים מן הארגונים החרדיים. רוב הארגונים הערביים המקומיים פועלים בצפון ובחיפה.
התפלגות קבוצות העמותות לפי קבוצות יעד

עיקר המימון לארגונים – מהספקת שירותים וממקורות ציבוריים; היקף התרומות לארגונים הערביים מצומצם

סך ההכנסות של העמותות בתחום הרווחה שנבדקו במחקר עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מתוכם מגיעים לארגונים הפועלים למען ילדים ונוער, 22 אחוזים לקשישים, ו-21 אחוזים לכלל האוכלוסייה. המקורות העיקריים להכנסות הם מכירת שירותים (39 אחוזים) ומקורות ציבוריים (34 אחוזים). מימון נוסף מגיע מתרומות (25 אחוזים).

משמעות הנתונים הללו היא שהסכומים שמגייסות העמותות מתרומות (פילנתרופיה) עומדים על 28 אחוזים מסך ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל. אומדן הסכום הנתרם הוא כ-3.45 מיליארד שקלים, והוא מגדיל את ההוצאה השנתית על רווחה בישראל מ-12 מיליארד שקלים (סכום ההוצאה ממקור ציבורי) ל-15.45 מיליארד שקלים.

בקרב הארגונים הערביים עיקר המימון הוא ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים). בקרב ארגונים ותיקים (מעל 15 שנים) עיקר ההכנסות מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ובקרב הארגונים הצעירים עיקר ההכנסות מגיעות מתרומות.

בבדיקת היקף המימון הממשלתי עולה כי 85 אחוזים מגיעים לארגונים הגדולים (בעלי הכנסה שנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים), שחלקם עומד על שליש מכלל הארגונים. נתון זה מביא לכך שבקרב ארגונים גדולים המימון הציבורי הוא מקור ההכנסה העיקרי, בעוד מקור ההכנסה העיקרי של הארגונים הקטנים (הכנסה שנתית של עד 3 מיליון שקלים) הוא תרומות.

עוד נמצא במחקר של מרכז טאוב והמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית כי רוב הארגונים המספקים שירותים למבוגרים בגילי העבודה לא מקבלים כל מימון ממשלתי, אולם מרבית הארגונים המטפלים באנשים עם מוגבלויות או באברכים (84 אחוזים בשני המקרים) מקבלים תמיכה ממשלתית. שיעורי התמיכה הממשלתית גבוהים יחסית גם בקרב הארגונים המטפלים בקשישים (78 אחוזים) ובילדים ונוער (79 אחוזים).

בבדיקת היקף התרומות עולה כי רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לעמותות הערביות, ולעומת זאת חלקן של התרומות המועברות לעמותות החרדיות גדול יחסית – 30 אחוזים. גם בהיבט של גודל העמותות התפלגות התרומות אינה שוויונית: כמחצית מועברות לעשירון העליון של העמותות (עשרת האחוזים שהם בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר מכלל העמותות שנבדקו).

כוח האדם בארגונים מתבסס בעיקר על מתנדבים, אולם יש גם משרות רבות בשכר

כוח האדם בארגונים הנבדקים עומד על 370,000 איש, מתוכם 66 אחוזים (243,000) הם מתנדבים. רוב המתנדבים רשומים בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). שני ארגונים בולטים במיוחד הם "חסדי נעמי" (200 מועסקים ו-58,000 מתנדבים), ו"ויצו" (5,000 מועסקים ו-40,000 מתנדבים). בניכוי נתוניהן של שתי עמותות אלו, שיעור המתנדבים בקרב עמותות המתמקדות במשפחות הוא 12 אחוזים, ובקרב אלה המתמקדות בגילאי העבודה – אחוז אחד בלבד. אחוז גבוה במיוחד של מועסקים נרשם בתחום הטיפול בקשישים (33 אחוזים).

כ-87 אחוזים מכוח האדם משתייך לארגונים הגדולים, ונראה כי בקרב ארגונים קטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר. רק אחוז אחד מכוח האדם מועסק או מתנדב בארגונים ערביים, וכ-11 אחוזים בארגונים חרדיים.

מדהלה, אלמוג-בר וגל מסבירים את משמעות הנתונים: "נראה שבמגזרים הערבי והחרדי קמו ב-20 השנים האחרונות ארגונים רבים כדי לספק מענה משלים לשירותי המדינה. מיעוט הארגונים הערביים מעיד על הישענות רבה של המגזר על ארגוני דת, על סיוע בתוך המשפחה ועל התארגנות קהילתית לא רשמית. קיים גם פער ניכר בין גובה ההכנסות של הארגונים הערביים, העומד על 2 אחוזים בלבד מסך ההכנסות של הארגונים, ובין חלקן של ההכנסות המגיעות לארגונים חרדיים (העומד כאמור על 20 אחוזים) ולארגונים יהודיים כלליים".

החוקרים מוסיפים כי "הממצאים מעידים על חשיבותה של הפילנתרופיה כמקור מימון משמעותי של שירותי הרווחה בישראל, ויש לפתח את הפילנתרופיה גם בקרב החברה הערבית". בנושא המימון הממשלתי הם אומרים: "עיקר המימון מגיע לארגונים הגדולים, שחלקם עומד על 33 אחוזים בלבד מכלל הארגונים, וברור כי החלוקה אינה שוויונית".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית פועל להרחבת הידע בנושאי החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית, ההתנדבות, הפילנתרופיה והשותפויות בין מגזריות בישראל. המרכז מתמקד בפעילות מחקרית שמטרתה פיתוח וקידום מחקר בסיסי ושימושי על פעילויות החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית והפילנתרופיה, תפקידיהן ותרומתן לחברה הישראלית. ממצאי המחקרים משמשים בסיס להרחבת פעילות המרכז בפיתוח תכניות לימוד והעשרה שעניינן חברה אזרחית, השתתפות חברתית ופילנתרופיה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

hebupper1

חוברת "תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטת תמונה מורכבת של החברה הישראלית באמצעות בחינה של מגמות בתחומי דמוגרפיה, מאקרו-כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ותעסוקה. אנו שמחים לחלוק עימכם כמה מהממצאים בחוברת, בעריכתו של פרופ' אבי וייס, נשיא המרכז.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בדבר הרכב החברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות עכשוויות

החברה הישראלית כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, 21 אחוזים ערבים ו-5 אחוזים המוגדרים "אחר". חלקם של החרדים הוא כ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וחלקם של החילונים ושל המסורתיים (מסורתיים דתיים ולא-דתיים יחד) – כ-56 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

אמנם שיעור הפריון הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט פי שניים משיעור הפריון במדינות ה-OECD, אך בעשורים האחרונים חלו בהם שינויים מהותיים בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. שיעור הפריון ירד מאוד בקרב ערבים, ואילו בקרב יהודים חלה עלייה מאז 1990.

בחינה של היקף ההצטרפות לכיתות א' בבתי ספר בפיקוח החרדי, הממלכתי-דתי והממלכתי בהשוואה לשיעורי הפריון, ושל המעבר בין סוגי פיקוח בין כיתה א' לכיתה ח', מראה שעיקר התנועה של התלמידים היא מבתי ספר שרמת הדתיות בהם גבוהה יותר לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר (ראו תרשים). אם תימשך מגמת החילון, המתבטאת במעבר של תלמידים בין זרמי פיקוח, חלקם של החרדים צפוי לעמוד על 21 אחוזים מהאוכלוסייה ב-2059 (לעומת 27 אחוזים – על פי התחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

heb2

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אך המחירים נותרו גבוהים

רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות הגידול בפריון העבודה, אולם שינויים שחלו בשנים האחרונות הביאו לשינוי במגמה, והשכר הריאלי החל לעלות. עם זאת, הכלכלה הישראלית מתאפיינת בקיטוב ניכר. לדוגמה, המשכורות בתעשיות ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהמשכורות בשאר ענפי התעשייה.

רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה ב-14 אחוזים מהממוצע במדינות ה-OECD, על אף הירידה שחלה בה בשנים האחרונות. המחירים ירדו במיוחד בתעשיות החשופות לתחרות של סחורות מיובאות דוגמת הלבשה וריהוט.

מאז שנת 2008 עלו מחירי השכירות בכל שנה בממוצע ב-2 אחוזים מהר יותר מאשר האינפלציה, ופירוש הדבר שבמהלך התקופה הגידול בביקוש עלה על הגידול בהיצע. מחירי הדיור עלו בקצב מהיר עוד יותר מאז 2008, אם כי העלייה נפסקה בחודשים האחרונים.

רווחה: שיעור האבטלה נמוך, אך שיעור העוני נותר הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD

בשיעור המועסקים חלה עלייה, ושיעורי האבטלה הוסיפו לרדת. בה בעת, שיעור העוני הנמדד על פי גובה ההכנסה הפנויה הוא הגבוה בקרב מדינות ה-OECD (ראו תרשים).

heb3

חלקה של הממשלה במימון שירותים חברתיים עלה, אך בקצב איטי מאוד, ורוב הגידול היה בתקציבי הבריאות והחינוך. אשר לטיפול בעוני, הסכום שהוקצה בשנת 2017 ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני עמד על 31 אחוזים בלבד מהסכום שהוועדה המליצה עליו. עם זאת, סכום ניכר הוקצה לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהייתה חלק מההמלצות אך לא תוקצבה.

ללא קשר למצבם הכלכלי, הוצאותיהם של כ-37 אחוזים ממשקי הבית היהודיים גבוהות מהכנסותיהם. בין משקי הבית המסתייעים במקורות מימון חיצוניים, בעלי ההכנסות הגבוהות יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי ההכנסות הנמוכות יותר לווים יותר מבני משפחה ומחברים.

בריאות: שיעור ההוצאה מהכיס על שירותי בריאות גבוה יותר בישראל מאשר הממוצע במדינות ה-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה כראוי להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה

חלקה של ההוצאה על בריאות מתוך התוצר המקומי הגולמי נותר יציב, למרות הגידול בצרכים הרפואיים שמקורו בעלייה בתוחלת החיים ובהזדקנות האוכלוסייה. מגמות אלו הביאו לירידה בהוצאה על בריאות לנפש, ולעלייה בהוצאה על טיפול רפואי.

ההוצאה הכוללת על בריאות יציבה יחסית, אולם הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית כאחוז מכלל ההוצאה בישראל לחלקה במדינות ה-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים. התוצאה היא שמשקי בית מוציאים יותר מכיסם על שירותי בריאות, בעיקר באמצעות רכישת ביטוחים פרטיים.

בחינה של רמת הבריאות בקרב האוכלוסייה הערבית מראה כי תוחלת החיים בלידה נמוכה בארבע שנים מזו של האוכלוסייה היהודית, ואף נמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחת הסיבות לכך היא ששיעור תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית גבוה פי שלושה מזה שבאוכלוסייה היהודית. באופן כללי, מצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית משפיע על רמת הבריאות שלה.

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים ניכרים בתחומי הלימוד של סטודנטים בהשכלה הגבוהה, וגידול בשיעורי המועסקים בכל קבוצות האוכלוסייה

אחת המטרות שהציבו שני שרי החינוך האחרונים הייתה להגדיל את חלקם של התלמידים הלומדים מתמטיקה ברמה מוגברת. ואכן, חלקם של הזכאים לתעודת בגרות בחמש יחידות לימוד במתמטיקה עלה מ-10.6 ל-13.8 אחוזים בין 2013 ל-2016. מטרה נוספת של משרד החינוך – להגדיל את שיעור התלמידים במסלולים המקצועיים – נחלה אף היא הצלחה: חלקם של הלומדים במסלולים המקצועיים עלה מ-33 אחוזים בשנת 2010 ל-36 אחוזים בשנת 2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי.

אשר להשכלה הגבוהה, בשני העשורים האחרונים ירד אחוז הסטודנטים הלומדים בתחומים מדעי הרוח ומדעי החברה, ועלה אחוז הסטודנטים הלומדים מינהל עסקים, מקצועות רפואיים, אדריכלות והנדסה (ראו תרשים). בקרב נשים ערביות שיעור הלומדות מקצועות מדעיים וטכנולוגיים בתיכון גבוה ומוסיף לעלות בהתמדה, אך רבות מהן רוכשות תארים אקדמיים דווקא במקצועות החינוך ועובדות בתחום זה.
heb4באופן כללי, חלה עלייה בשיעור המועסקים בקרב הגברים והנשים בכל קבוצות האוכלוסייה – כולל נשים ערביות וגברים חרדים (שבקרבם השיעורים נמוכים במיוחד). בקרב החרדים שיעורי התעסוקה עלו בכל הזרמים, בקרב נשים וגברים כאחד. בקרב גברים חרדים בגילי 30–23 שיעורם של חסידי חב"ד המשתתפים בשוק העבודה הוא הגבוה ביותר, ועמד על כמעט 50 אחוזים ב-2013.

נתונים חשובים אלו ואחרים מוצגים ב"תמונת מצב המדינה 2018" ושופכים אור על כמה מהסוגיות החברתיות והכלכליות החשובות שהחברה הישראלית מתמודדת איתן. אנו מקווים כי הפרסום ישמש מקור מידע לציבור, ויסייע למקבלי החלטות לבסס את החלטותיהם ופעולותיהם על נתונים מהימנים וניתוחים מקצועיים.

 

נעם זונטג

נעם זונטג הוא חוקר במרכז טאוב. הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה וביחסים בין-לאומיים ותואר שני בכלכלת סביבה וניהול, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת התזה של נעם בחנה את האופן בו אנשים מקבלים החלטות בסיכון עבור אנשים אחרים, תוך שימוש בתורת המשחקים.

בעבר עבד נעם כחוקר במחלקה הכלכלית של קבוצת גיאוקרטוגרפיה ובמוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי. כמו כן, הוא עבד ככלכלן תקציבים באגף התקציבים של המועצה להשכלה גבוהה.

אי שוויון מתהווה בגיל הרך: על הקשר בין עוני, עקה וגירויים חושיים להתפתחות הילד ולהישגים

הסקירה נכתבה בעזרתה הנדיבה של קרן ון-ליר

סקירת ספרות זו, שחיברו פרופ' יוסי שביט, פרופ' יצחק פרידמן, פרופ' ג'וני גל ודנה וקנין, דנה במגוון הדרכים שבהן אי שוויון כלכלי שנחווה בילדות המוקדמת עלול להוביל לאי שוויון בהישגים הלימודיים בשלב מאוחר יותר בחיים.

יש הסכמה נרחבת על כך שחינוך הוא המפתח לשוויון הזדמנויות, להצלחה ולניידות כלכלית בין-דורית, ועל כך שיש להבטיח שוויון הזדמנויות בחינוך לכל ילדי ישראל. ההנחה הרווחת היא שיש להתמודד עם אי השוויון בחינוך באמצעות שינויים במערכת החינוך, אולם מחקרים מראים כי הפערים הלימודיים בין ילדים ממעמדות חברתיים-כלכליים שונים מתחילים כבר בגילים צעירים מאוד.

אי שוויון בהכנסות ובהישגים לימודיים

אי שוויון בהישגים לימודיים בישראל הוא בין הגבוהים בעולם המפותח, והסיבה העיקרית לכך היא אי שוויון כלכלי.

  • למרות ירידה קלה בשנים האחרונות, ישראל היא המובילה מבין מדינות ה-OECD בשיעורי אי השוויון בהכנסות פנויות. ב-2015 חלקם של גילאי 17–0 שחיו במשפחות עניות עמד על 25 אחוזים. תחולת העוני בקרב ילדים בישראל גבוהה מאוד ביחס למקובל במדינות הרווחה, והעוני בקרב ילדים מורגש במיוחד בקרב ערבים וחרדים.תחולת העוני בקרב פרטים לפי גיל
      • גם אי השוויון בהישגים לימודיים גבוה במיוחד בישראל. תוצאות מבחן PISA הבין-לאומי ב-2015 מעידות כי הפער שבין הציון המייצג את האחוזון ה-5 לציון המייצג את האחוזון ה-95 נמצא בשלישייה המובילה מבין כל המדינות המשתתפות במבחנים בתחומי מיומנות מדעית, אוריינות קריאה ומתמטיקה.

    עקה וגירויים חושיים

    ספרות המחקר גורסת כי לחשיפה ממושכת לסביבה חווייתית בגילים הצעירים יש חשיבות קריטית להתפתחות המוח ומערכת העצבים המרכזית, וכי הגיל הרך הוא התקופה שבה המוח גמיש ביותר לעיצוב ופתוח במיוחד לשינוי. בעבודה הנוכחית נטען כי המחסור בחשיפה לגירויים קוגניטיביים בגיל הרך, וכן חשיפה למצבי עקה כרוניים, עלולים לדכא את ההתפתחות הנורמלית של מיומנויות קוגניטיביות ולא-קוגניטיביות.

        • מחקרים מראים כי עקה שנחווית בשלב התפתחות המוח עלולה להפריע להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית. באופן דומה, לעקה שחווה האם בזמן ההיריון עלולות להיות השפעות על התפתחות העובר, ובעתיד גם על התפתחותו כתינוק.
        • לא רק שלעוני בילדות יש השפעה על עקה כרונית, יש גם ראיות לכך שמידת ההתאוששות מן הנזק שגרמה עקה בזמן ההיריון קשורה לרקע החברתי-כלכלי של המשפחה: ילדים מרקע גבוה מתאוששים בקלות רבה יותר מילדים שמשפחתם מרקע נמוך יותר.
        • הרקע החברתי-כלכלי של המשפחה עלול להשפיע על הגירויים החושיים הזמינים לילדים קטנים, מה שישפיע על התפתחותם המוחית. לפיכך, ילדים שגדלים בסביבה של עוני קבוע עלולים לסבול מחסך קבוע בחשיפה להתנסויות מעשירות, והדבר עלול להשפיע על ההתפתחות המיטבית של היכולות הקוגניטיביות והמיומנויות החברתיות והרגשיות, וכן על ההישגים הלימודיים בעתיד.
        • קשה מאוד לפצות בשלב מאוחר יותר בחיים על חסר בהתנסויות במהלך "התקופה הקריטית" של התפתחות המוח, ועל חשיפה בלתי מספקת לגירויים חיוניים מסוימים בעת שהמוח נמצא בשיא גמישותו.

    חלופות מדיניות: התמודדות עם עוני בגיל הרך והשלכותיה על ההישגים הלימודיים

    יש טווח אפשרי רחב של פעולות שמטרתן להתמודד עם ההשלכות של עוני בגיל הרך ועם אי השוויון בהישגים הלימודיים בקרב ילדים – התערבויות בשוק העבודה, במערכות הבריאות והחינוך ועוד. הסקירה מתמקדת בשלוש גישות:

    1. הרחבה ניכרת של הנגישות של מעונות היום והמשפחתונים ושיפור רמת הטיפול בהם

    מסגרות חינוכיות לגיל הרך עשויות למתן את החסכים של ילדים ממשפחות מרקע חברתי-כלכלי נמוך, ולהביא לביצועים קוגניטיביים ולא-קוגניטיביים טובים יותר בהמשך הדרך. למעשה, מחקרים הראו כי התוכניות החינוכיות שהתשואה שלהן היא הגבוהה ביותר הן אלו המתמקדות בקבוצת הגיל הצעירה ביותר, מלידה עד גיל חמש. בישראל רק 20 אחוזים מהילדים בגילי 3–0 נמצאים במעונות או במשפחתונים מוכרים ומפוקחים (באוכלוסייה הערבית השיעור הוא 10.6 אחוזים). אפשר לשקול מדיניות שתרחיב באופן ניכר את היצע תוכניות הטיפול והחינוך לגיל הרך ותאפשר גישה נוחה יותר למעונות יום לילדים שהוריהם אינם משתתפים בשוק העבודה באופן קבוע ורציף. נוסף לכך, יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לפיתוח מערכת מעונות יום שתשרת את האוכלוסייה הערבית.

    2. התערבויות כוללות ברמת הקהילה, המתמקדות במשפחות החיות בעוני שיש בהן ילדים בגיל הרך

    עוני ומצוקה עלולים להקשות על ההורים לספק לילדיהם את הסביבה המיטבית להתפתחותם. התמודדות פרטנית וכוללת עם מגוון הצרכים של משפחות באמצעות "עבודה סוציאלית מודעת-עוני" עשויה לחולל שינוי גדול, אולם אינה יכולה להתבצע ללא הרחבה ניכרת של תוכניות ברמת הקהילה.

    3. טיפול מקיף ויעיל יותר בעוני

    גישה נוספת היא פעולות ישירות לצמצום תחולת העוני בקרב ילדים בישראל. פעולות אלו יכולות לכלול הגדלה של קצבאות הסיוע, העלאת סכום קצבאות הילדים האוניברסליות (או התמקדות במשפחות שיש בהן ילדים קטנים) ושיפור הנגישות של מענק העבודה בעבור משפחות עובדות.
    Fig 6 HEB

     

     

     

תמונת מצב המדינה 2018

באמברגו עד יום שלישי (29.5) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן 

"תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-70. הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, מציגים תמונה מורכבת של החברה הישראלית: רמת החיים עלתה וכך גם שיעורי התעסוקה, וניכרים שינויים בהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה. לצד זאת, מחירי המזון והדיור עדיין גבוהים ושיעור העוני בהכנסה פנויה עודנו הגבוה מכל המדינות ב-OECD.

מהשוואה בין-לאומית עולה שהישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם נראה שמערכת הבריאות אינה ערוכה להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה ועם העלויות הכרוכות בכך. במערכת החינוך יש מגמות שיפור, כמו עלייה בשיעור הלומדים מתמטיקה ברמת חמש יחידות ושיפור ניכר בהשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית – בעיקר בקרב נשים. נשים ערביות גם משתתפות בשוק העבודה בשיעור גבוה מבעבר. גם בקרב חרדים עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים כאחד, אולם יש פערים בין הזרמים השונים.  

את החוברת ערך פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בנוגע לתמהיל האנושי בחברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות נוכחיות

  • האוכלוסייה בישראל כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, כ-21 אחוזים ערבים (17.6 מוסלמים, 2.7 בדואים, 1.9 נוצרים, 1.6 דרוזים), וכ-5 אחוזים המוגדרים "אחר". שיעור החרדים מוערך בכ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ושיעור החילונים והמסורתיים היהודים – בכ-56 אחוזים. (עמ' 13)
  • שיעור פריון הילודה הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט כפול מהשיעור במדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בשיעורי הפריון של כל הקבוצות, בעיקר בקרב ערבים: מאז 1960 השיעור בקרב מוסלמים ירד בכ-64 אחוזים, ובקרב דרוזים ב-70 אחוזים. לעומת זאת, בקרב יהודים חלה עלייה של 21 אחוזים בפריון מאז 1990, עקב עלייה בחלקם של החרדים ועלייה בשיעורי הפריון בקרב חילונים ומסורתיים. (עמ' 15)
    שיעור הפריון הכולל לפי מגזר
  • מספר הילדים שהחלו ללמוד בכיתה א' בחינוך הערבי הצטמצם, ומגמה זו תואמת את הירידה בשיעור הפריון של נשים ערביות. בקרב יהודים אין התאמה כזו: מספר תלמידי כיתה א' בחינוך החרדי גדל מאוד, אולם הוא נמוך מהצפוי לפי שיעורי הפריון – וההפתעה הגדולה ביותר היא שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדל בשיעור גבוה מהצפוי. (עמ' 16)
  • בחינת מעברי תלמידים בין זרמי חינוך מגלה כי בין כיתה א' ל-ח' מרבית התנועה היא לכיוון זרמים דתיים פחות.
  • תחזיות האוכלוסייה לטווח ארוך אינן מתחשבות במעבר בין הזרמים, אף שבציבור היהודי ניכרת מגמת חילון בולטת. אם המגמה תימשך, האוכלוסייה החרדית צפויה לעמוד על כ-21 אחוזים מהאוכלוסייה בשנת 2059 (לעומת 27 אחוזים על פי התחזית של הלמ"ס). קצב הגידול האיטי מהצפוי יותיר זמן רב יותר להתבססות מגמות אחרות, כמו גידול בהשתלבותם של חרדים בשוק העבודה. (עמ' 19)

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אולם רמת המחירים נותרה גבוהה וניכרת האטה בצמיחה

  • רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון, בין השאר עקב עלייה בשכר הנומינלי וירידה בקצב עליית המחירים. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות העלייה בפריון. בשנים האחרונות חלו שינויים שהפכו את המגמה, והעלייה בשכר הריאלי מדביקה את העלייה בפריון. (עמ' 22-23)
  • על אף ירידה מסוימת שהחלה בעשור הנוכחי, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-14 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD. ברוב קטגוריות ההוצאה חלו ירידות מחירים גדולות מאז 2005, בעיקר בענפים החשופים לתחרות עם סחורות מיובאות כמו ביגוד וריהוט, אך בסעיפי הדיור והמזון המחירים עלו מאז תחילת שנות האלפיים. (עמ' 27)
  • מחירי השכירות עלו בממוצע ב-2 אחוזים בשנה מעבר למדד המחירים לצרכן מאז 2008, כלומר במשך כל התקופה הביקוש גדל יותר מההיצע. מחירי הדירות עלו בקצב מהיר אף יותר. הסברים אפשריים לכך הם ירידה (או צפי לירידה) בשער הריבית, או ציפייה לעלייה במחירי הדירות. מכיוון ששער הריבית של בנק ישראל קרוב לאפס מאז 2015 ברור כי אין ציפייה לירידת ריבית, ולכן ניתן להסביר את העלייה המהירה במחירי הדירות רק באמצעות ציפיות לעליות מחירים עתידיות. בחודשים האחרונים מחירי הדיור הפסיקו לעלות, ונראה שהמגמה משתנה. (עמ' 28)
  • מצבו של המשק טוב יחסית ושיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה גבוה מאי-פעם, אך ניכרת האטה בצמיחת הפריון. אחת הסיבות לכך היא שרוב המצטרפים לשוק העבודה הם מאוכלוסיות בעלות רמות השכלה וכושר השתכרות נמוכים יחסית. שיפור ההשכלה בקרב קבוצות אלו יכול להוות מקור צמיחה עתידי למשק. (עמ' 29)
  • המשק הישראלי מתאפיין בקיטוב חד. למשל, המשכורות בענפי ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהשכר ביתר המגזר העסקי. פערים אלו גבוהים באופן ניכר מבמדינות אחרות. אחת הסיבות לכך היא שבחלקים נרחבים במגזר העסקי הפריון נותר ללא שינוי זה שנים רבות. (עמ' 32)

רווחה: שיעור האבטלה נמוך וממשיך לרדת, אולם שיעור העוני עודנו הגבוה מבין מדינות ה-OECD

  • שיעור העוני בישראל בהכנסות פנויות הוא הגבוה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. ואולם, בשנה האחרונה שנבדקה (2016) שיעור העוני ירד בכאחוז. לצד זאת, הייתה עלייה בשיעורי התעסוקה ושיעור האבטלה הוא נמוך וממשיך לרדת. לאור העלייה המתוכננת בקצבאות הנכות והזקנה, ייתכן שיחול צמצום נוסף בשיעור העוני בעתיד הקרוב. (עמ' 34)
  • הסכום שהוקדש ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני ב-2017 עמד על 31 אחוזים בלבד מהמלצות הוועדה. לעומת זאת הוקצה סכום נכבד לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהופיעה בהמלצות אך לא תוקצבה. הסכום שיצטבר בחיסכון האישי צפוי להספיק פחות או יותר למימון לימודים גבוהים (למשפחות שבוחרות באפשרות להוסיף לחיסכון 50 שקלים מקצבאות הילדים). התוכנית אינה ייחודית לישראל, אולם רק בישראל זו קצבה אוניברסלית. (עמ' 39)
  • אחוז ההוצאה הממשלתית המוקדש להוצאה חברתית עולה, אך בקצב איטי מאוד. עיקר העלייה היא בתקציבי הבריאות והחינוך, אולם בתחום הבריאות הגידול אינו תואם את התרחבות צורכי הבריאות ואת התייקרות השירותים הרפואיים. (עמ' 35)
  • הסכום המוקצה לקצבאות זקנה עלה בשל הזדקנות האוכלוסייה, והנטל צפוי לגדול ככל שיצטמצם חלקם של גילאי העבודה באוכלוסייה. גם ההחלטה להעלות את קצבת הנכות בשלוש השנים הקרובות, מ-2,800 ל-4,000 שקלים בחודש, צפויה להעמיס על התקציב. (עמ' 36)
  • שיעור מממשי מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) הוא כ-70 אחוזים בלבד ממספר הזכאים. בשנת 2018 צפויים כמה שינויים בתוכנית: הרחבת תנאי הזכאות להורים יחידנים, שתוסיף 50,000 זכאים; השוואת סכום המענק לנשים ולגברים; והעלאת גובה השכר המרבי שהזכאים רשאים להשתכר ללא שלילת המענק. (עמ' 37)
  • כ-37 אחוזים ממשקי הבית של יהודים מוציאים סכום גבוה יותר מהכנסותיהם. מבין משקי הבית שפנו לקבל עזרה בהתנהלות הכספית, בעלי הכנסה גבוהה יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי הכנסה נמוכה יחסית לווים יותר מבני משפחה ומחברים. (עמ' 43)

בריאות: הישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם הם מוציאים אחוז גבוה יותר מכיסם על שירותי בריאות מאשר הממוצע ב-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה ברמה מספקת להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה

  • אחוז ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג נותר יציב, למרות עלייה בצרכים הרפואיים בשל התארכות תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה. אלה גרמו לשחיקה של כ-10 אחוזים בהוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת, והעלייה במחירי שירותי הרפואה הביאה לשחיקה של כ-10 אחוזים נוספים. (עמ' 49)
  • הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית מכלל ההוצאה על בריאות בישראל לחלקה ב-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים, ומשקי בית מוציאים יותר על שירותי בריאות. סיבה מרכזית לכך היא עלייה ברכישת ביטוחים פרטיים, בעיקר בשל האפשרות לבחירת הרופא המנתח ולקיצור זמני ההמתנה. (עמ' 50-51)
  • תוחלת החיים בלידה של האוכלוסייה הערבית בישראל נמוכה ב-4 שנים משל האוכלוסייה היהודית, ונמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחד הגורמים לכך הוא שיעור תמותת התינוקות במגזר הערבי, הגבוה פי שלושה מאשר במגזר היהודי. הגורם העיקרי לפער בתמותת הילדים הוא מומים מולדים. (עמ' 54)
  • הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה יותר של האוכלוסייה הערבית משפיעה על רמת הבריאות; ככל שרמתה החברתית-כלכלית של הרשות המקומית גבוהה יותר, כך תוחלת החיים בה גבוהה יותר. (עמ' 58)

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים משמעותיים בתחומי הלימוד של הסטודנטים, ושיעורי התעסוקה עלו בכל המגזרים – לרבות גברים חרדים ונשים ערביות

  • שיעור הזכאים לבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות עלה בין 2013 ל-2016 מ-10.6 ל-13.8 אחוזים, לאור צעדי עידוד שנקטו שרי החינוך (כמו רשת ביטחון לניגשים לבחינה והוספת מורים למתמטיקה ושעות הוראה). (עמ' 63)
  • מגמות המחשוב והטכנולוגיה בשוק העבודה הביאו את משרד החינוך לעודד חינוך מקצועי, כך שגם מי שלא ירכוש השכלה אקדמית יהיה בעל מקצוע שימושי. בעקבות זאת עלה מספר התלמידים במסלולים אלו מ-33 אחוזים ב-2010 ל-36 אחוזים ב-2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי. (עמ' 64)
  • ביותר מ-60 אחוזים מהכיתות היה ב-2015 לפחות תלמיד אחד שסבל מחרם. תלמידים בחינוך הערבי סובלים מחרם בשיעור גבוה פי 3.5 מתלמידים בחינוך העברי. לצד זאת, חלה ירידה מעודדת של 38 אחוזים בשיעור המדווחים על חרם בחינוך הערבי, ושל 30 אחוזים בחינוך העברי. (עמ' 71-72)
  • התשואה להשכלה גבוהה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ותואר ראשון צפוי להניב תוספת של כ-22.5 אחוזים לשכר של נשים יהודיות ומעל 26 אחוזים אצל ערביות. בקרב גברים, לעומת זאת, התשואה צפויה לעמוד על סביבות 18 אחוזים. בקרב מהגרים התשואה להשכלה נראית נמוכה – 8.8 אחוזים לנשים ו-9.3 אחוזים לגברים – אולם הנתון משקף את הקושי של עולים שהגיעו מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים למצוא עבודות שתאמו את השכלתם. בקרב המהגרים שעלו כילדים התשואה להשכלה דומה לזו של ילידי הארץ. (עמ' 65)
  • בשני העשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בהשכלה הגבוהה: שיעור הסטודנטים במדעי הרוח צנח בכ-50 אחוזים, וחלקם של הסטודנטים במדעי החברה הצטמצם לפחות מ-20 אחוזים. מנגד, שיעור הסטודנטים למִנהל עסקים עלה ביותר מ-50 אחוזים, ולמקצועות הרפואה – ביותר מ-60 אחוזים. העלייה המספרית האבסולוטית הגדולה ביותר (6.4 נקודות אחוז) חלה בשיעור הסטודנטים לאדריכלות והנדסה. (עמ' 66)
  • האוכלוסייה הערבית שיפרה הישגים והפערים בינה לבין האוכלוסייה היהודית מצטמצמים: שיעור הלומדים בתיכון עלה מ-63 אחוזים בשנת 1990 ל-93 אחוזים ב-2015, לעומת 97 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית. שיעור הערביות הלומדות מקצועות טכנולוגיים ומדעיים ברמה מוגברת גבוה וממשיך לעלות בהתמדה, אולם אינו מיתרגם ללימודים גבוהים ולתעסוקה במקצועות אלו. (עמ' 77,81)
  • חלה עלייה גדולה בשיעור הערביות הפונות ללימודים אקדמיים, וכיום השיעור כפול מאשר בקרב גברים ערבים. עם זאת, ההשכלה ממוקדת יתר על המידה בתחום החינוך, כפי שמשתקף גם בשוק העבודה – 3 מתוך 5 נשים בעלות תואר בקרב דרוזיות ומוסלמיות ו-4 מתוך 5 בדואיות עוסקות בחינוך. ייתכן שהסיבה לבחירות אלו היא שתחומי החינוך מאפשרים לערבים לעבוד בקהילה ובשפה הערבית, ונוחים לשילוב עם חיי משפחה. בקרב גברים ערבים רבים עוסקים במקצועות הבריאות. פתיחת אפשרויות תעסוקה חדשות ביישובים ערביים, פיתוח התחבורה ותמריצים להעסקת ערבים עשויים לסייע בפיזור מאוזן יותר בשוק העבודה. (עמ' 87-88)
  • גברים חרדים לומדים משפטים בשיעור גבוה מאוד. נשים חרדיות נוטות יותר לתחומי החינוך והבריאות, אולם הן גם לומדות בשיעורים גבוהים יותר מהחילוניות בחוגים מתמטיקה ומדעי המחשב. בשוק התעסוקה ניכרים הבדלים בין הזרמים: גברים חרדים בגילאי 30–23 מזרם חב"ד מועסקים בשיעור הגבוה ביותר – כ-50 אחוזים (בשנת 2013). בקרב החרדיות השיעור הגבוה ביותר הוא בקרב ליטאיות, שכ-80 אחוזים מהן מועסקות. בכל הזרמים חלה עלייה בשיעורי התעסוקה עם הזמן, הן אצל גברים הן אצל נשים. (עמ' 93-94)

לקריאת החוברת המלאה באתר מרכז טאוב לחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-6909749

 

תקצוב שירותי הרווחה הוא הנמוך ביותר דווקא ביישובים שבהם הכי זקוקים להם

החלק מתקציב הרשויות שמוקדש לרווחה

הרשויות המקומיות בישראל הן האחראיות העיקריות לאספקת שירותי רווחה לפרטים, למשפחות ולקהילות. עובדים סוציאליים ובעלי מקצוע אחרים המועסקים במחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות מטפלים בכ-464 אלף משקי בית במצוקה, ומעניקים להם מגוון שירותים דוגמת טיפול בקשישים, בנכים ובילדים בסיכון.

כיום שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים. בפועל, פירוש הדבר הוא ש-75 אחוזים מתקציב הרווחה ברשויות המקומיות ממומנים על ידי המשרד, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית עצמה, אם כי הרשויות רשאיות להגדיל את הסכום שהן משקיעות, וחלקן אף עושות זאת.

שיטת המצ'ינג עומדת במרכזו של השיח הציבורי. רבים טוענים כי השיטה הקיימת אינה הוגנת וגורמת לאי שוויון בין הרשויות המקומיות במימון שירותי הרווחה, אולם אין די נתונים בנושא. רבים ממקבלי ההחלטות מסכימים כי יש לבטלה או להכניס בה תיקונים, אך אין הסכמה על שיטת המימון שצריכה להחליף אותה. מחקר עדכני של מרכז טאוב שערכו פרופ' גוני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך שופך אור על גודל הפער בין רשויות מקומיות שונות, ובוחן הסברים שונים לכך.

כשבוחנים איזה אחוז מתקציבן מעבירות הרשויות המקומיות לשירותי הרווחה לתושביהן רואים כי רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך משקיעות כ-11 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה, ואילו רשויות במעמד חברתי-כלכלי גבוה משקיעות כ-6 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה.

הרשויות נבדלות ביניהן מאוד גם בהוצאה הממוצעת על רווחה למטופל. הרשויות החזקות ביותר (קבוצת רשויות המכונה "פורום ה-15", שהרשויות החברות בה אינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח מהממשלה) מוציאות בממוצע 9,095 שקלים למטופל מדי שנה, ואילו הרשויות המקומיות הערביות מוציאות בממוצע 3,387 שקלים למטופל. ברשויות החרדיות ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, ובשאר הרשויות היהודיות – 7,318 שקלים.

ההוצאה השנתית הכוללת למטופל

המחקר בודק כמה הסברים אפשריים לפערי המימון הללו. הסבר אפשרי אחד שבחנו החוקרים הוא שהרשויות החלשות אינן יכולות לעמוד בחלקן בעלויות המימון כדי לקבל את מלוא המימון ממשרד העבודה והרווחה. אולם ממצאי המחקר מורים כי יותר מ-90 אחוזים מהרשויות המקומיות אכן מממשות את מלוא התקציב שהוקצה להן בתחילת השנה (ואף יותר מכך), ועם המעטות שאינן עושות זאת נמנות רשויות גם מהאשכולות החברתיים-כלכליים הגבוהים וגם רשויות מהאשכולות הנמוכים. נראה אפוא כי הסבר זה אינו הסיבה העיקרית לפערי המימון.

עם זאת, ייתכן מאוד שהרשויות שמשאביהן מועטים יותר מבקשות מראש תקצוב נמוך יותר מהממשלה, כדי להימנע ממצב שלא יוכלו לעמוד בחלקן במימון בהמשך השנה.

החוקרים מצאו כי הסבר אפשרי אחר – הבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מציעות – מסביר יותר ממחצית מההבדלים במימון הראשוני שמקבלות הרשויות המקומיות ממשרד העבודה והרווחה.

מסגרות טיפול שונות יכולות להיבדל מאוד זו מזו בעלויות שלהן. רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך נוטות להשתמש פחות במסגרות חוץ-ביתיות, שהן יקרות יותר. לנטייה זו, בתורה, יש השפעה על הסכום הראשוני שמקצה להן משרד העבודה והרווחה (וכנראה גם על איכות המענה שמקבלים המטופלים למצוקתם): בהקצאה הראשונית מוקצים בממוצע 3,170 שקלים למטופל לרשויות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בהשוואה לממוצע של 5,400 שקלים למטופל ברשויות האחרות.

ברשויות החרדיות נצפתה תופעה חריגה ומעניינת. אף שהן משתייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך, הן נוטות להשתמש יותר במסגרות טיפול מחוץ לבית, וכפי שצוין לעיל, בסופו של דבר מוציאות יותר למטופל מאשר שאר הרשויות המקומיות היהודיות (למעט פורום ה-15).

נוסף להבדלים בהקצאה המקורית של משרד העבודה והרווחה, הסבר שלישי הוא שרשויות חזקות נוטות להקצות משאבים נוספים לסוגיות רווחה, מעבר למה שנדרש כדי לקבל מימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המצ'ינג. גם כאן הרשויות החרדיות הן חריגות, ומגדילות את ההוצאה על רווחה מעבר לדרוש בשיטת המצ'ינג, אף שהן שייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך.

מאז שהמחקר התפרסם מוסיפים החוקרים להיפגש עם מנהיגים ברמה לאומית ומקומית, חולקים עימם את הממצאים ומוסיפים בכך נתונים חשובים מאוד לדיון בדבר המדיניות הדרושה לטיפול בסוגיה.

מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית

האם האוכלוסייה היהודית בישראל נעשית חילונית יותר?

מה יהיה הרכבה הדתי של אוכלוסיית ישראל בעשורים הקרובים? לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 יהיה שיעורה של האוכלוסייה החרדית כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. ואולם תחזית זאת אינה מביאה בחשבון ניידות דתית בין מגזרים שונים.

במחקר זה בחנו פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מגמות בניידות הדתית בקרב יהודים כפי שהיא משתקפת במעבר של תלמידים בין בתי ספר בסוגי פיקוח שונים. החוקרים מצאו כי עיקר המעבר הוא לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר. מספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית גדול מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון בכל מגזר, ואילו מספרי התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ובמערכות החינוך החרדיות קטנים מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון של מגזרים אלה.

פער בין מספר התלמידים הנכנסים לכיתה א' לשיעורי הפריון

המחקר בחן את מספר התלמידים בכיתה א' לפי סוג הפיקוח של בית הספר שלמדו בו, והשווה אותו למספרם הצפוי על פי שיעורי הפריון בכל מגזר דתי.

  • כצפוי, מספר התלמידים שנכנסו למערכת החינוך החרדית גדל בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' בשנת 2001 לכ-28,000 תלמידי כיתה א' בשנת 2015. בחינוך הממלכתי-דתי הגידול באותן שנים היה מכ-15,000 תלמידים לכ-21,000 תלמידים, ובחינוך הממלכתי – מכ-45,000 לכ-62,500.
  • בשנים 2015–2013 מספר התלמידים בזרם החינוך החרדי היה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי, בהתחשב בשיעורי הפריון במגזר.
  • בשנים 2015–2001 מספר התלמידים בחינוך הממלכתי עלה בשיעור שנתי של מעל 2 אחוזים – גבוה מהצפוי על פי שיעורי הפריון בקרב האוכלוסייה החילונית והאוכלוסייה המסורתית.
  • באותה תקופה, הגידול במספר התלמידים בזרם הממלכתי-דתי תאם את שיעורי הפריון במגזר זה.

המעברים מכיתה א' לכיתה ח' מראים מעבר אל מסגרות חינוך פחות דתיות

המחקר בדק לאיזה סוג פיקוח השתייך כל תלמיד בראשית התקופה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח').

  • כמעט 98 אחוזים מהתלמידים שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר ממלכתי למדו בסוג פיקוח זה גם בכיתה ח'.
  • חלקם של העוזבים את הפיקוח הממלכתי-דתי היה כ-20 אחוזים מקרב הבנות וכ-25 אחוזים מקרב הבנים. רוב התלמידים האלו עברו לפיקוח הממלכתי, ורק מעטים למדו בבית ספר בפיקוח חרדי בסוף תקופת המחקר.
  • כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים עזבו את הפיקוח החרדי. מקרב העוזבים, 6.5 אחוזים עברו לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, וכ-4.5 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.
  • בשנים 2015–2001 הייתה תנועה נטו של 9 אחוזים מהבנים ו-6.4 אחוזים מהבנות שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר בפיקוח חרדי, אל בית ספר ברמת דתיות נמוכה יותר בכיתה ח' (מהם כ-60 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, והשאר לבתי ספר בפיקוח ממלכתי). בדומה לכך, הייתה תנועה של 16.4 אחוזים מהבנים ו-11.7 אחוזים מהבנות מבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.

ניידות דתית בישראל: לקראת חילון

התנועה ממסגרות חינוך דתיות יותר למסגרות חינוך דתיות פחות מסמנת את כיוון הניידות הדתית: האטה בגידול של האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הדתית, ועלייה מעטה בשיעורי הגידול של האוכלוסייה החילונית. האוכלוסייה החרדית תמשיך כמובן לגדול, אך בקצב איטי מכפי שמקובל להניח.

אם המגמות הללו יימשכו תהיה להן השפעה ניכרת על הרכבה העתידי של החברה בישראל. אף שלפי תחזיותיה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים, הרי אם יובאו בחשבון גם מגמות הניידות הדתית, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

תחזיות האוכלוסייה לפי אומדני הלמס ולפי חלופת מרכז טאוב

האם החברה היהודית עוברת תהליכי חילון?

להורדת המחקר המלא לחצו כאן

איך ייראה ההרכב הדתי של האוכלוסייה בישראל בעשורים הקרובים? שאלה זו עומדת במרכז השיח הציבורי ויש לה חשיבות לקביעת  עתידה הכלכלי, האידיאולוגי והביטחוני של המדינה. לפי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חלקה של האוכלוסייה החרדית יעמוד על סביבות 50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בשנת 2059. אלא שהערכה זו אינה מביאה בחשבון מעברים בין מגזרים לאורך זמן.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס בחן את מגמות השינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית כפי שהן משתקפות בתנועה בין מגזרים במערכת החינוך, ומצא כי עיקר התנועה היא לזרמים דתיים פחות. המחקר מראה כי אם מביאים בחשבון את המעברים בין המגזרים, שיעור החרדים בשנת 2059 צפוי להיות נמוך בהרבה – בסביבות 35 אחוזים.

המחקר מצביע על כך שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדול ב-5.9 אחוזים מהצפוי על בסיס שיעורי הפריון במגזר, בעוד החינוך הממלכתי-דתי קטן ב-8.2 אחוזים והחרדי קטן ב-7.7 אחוזים מהצפוי.

בשנים האחרונות עוסק השיח הציבורי ברמת הדתיות של האוכלוסייה היהודית. יש הטוענים כי החילונים צפויים להפוך לזן נכחד תוך זמן קצר, ומולם טוענים אחרים כי החברה הדתית – ובכלל זה החרדית – עוברת תהליכי חילון מואצים. מחקר חדש שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב ביקש לבחון את הסוגיה באמצעות בחינת מגמות הניידות במערכת החינוך בשנים 2015–2001, ולא על פי הסקר החברתי כנהוג. ההנחה היא כי ההתרחשויות במערכת החינוך היהודית, המחולקת כידוע לזרמים דתיים, הן ייצוג אמין למדי של המגמות בכלל החברה.

החוקרים בדקו את מספר התלמידים בכיתות א' לפי זרם דתי (סוג פיקוח, לפי מונחי משרד החינוך) לעומת מספרם הצפוי בהתאם לשיעורי הפריון של קבוצות האוכלוסייה השונות על פי נטייתן הדתית, ואת היקפי המעברים בין סוגי הפיקוח בין כיתות א' ל-ח'. הממצאים מעלים כי החינוך הממלכתי מתרחב מעבר לצפוי, לעומת צמצום בזרמים הממלכתי-דתי והחרדי. הגורם העיקרי לכך הוא תנועה רבה יותר מהזרמים הדתיים לחינוך הממלכתי מאשר בכיוון ההפוך.

האוכלוסייה החרדית גדלה בקצב המהיר ביותר, אולם הגידול נמוך מהצפוי

וינרב ובלס בדקו את העלייה במספר הנרשמים לכיתה א' בכל מגזר, והשוו אותה לעלייה הצפויה על פי שיעורי הפריון בכל מגזר. כצפוי, מספר התלמידים בחינוך החרדי גדל בין 2001 ל-2015 בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' לכ-28,000. בחינוך הממלכתי-דתי מספר התלמידים עלה בשנים אלו מכ-15,000 לכ-21,500, ובחינוך הממלכתי חלה עלייה מכ-45,000 לכ-62,500 תלמידים.

בעוד שהגידול במספר התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי תואם את מגמות הפריון לאורך כל התקופה, ההתאמה בחינוך החרדי מתקיימת רק עד 2012; בשנים 2015–2013 היה מספר התלמידים בזרם זה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי לפי שיעורי הפריון. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי מספר התלמידים בכיתה א' גדול מהצפוי, והגידול השנתי במספר התלמידים עומד בממוצע על יותר מ-2 אחוזים.

חשוב לציין כי בשל סיבות כמו זמינות גבוהה יותר (בעיקר בפריפריה) או זיקה למסורת, שיעור בלתי ידוע מהתלמידים בחינוך החרדי מגיעים מבתים בעלי זיקה דתית חלשה יותר מהנדרשת בבית הספר – ובניכוי התלמידים הללו הפער בין מספר התלמידים הצפוי בחינוך החרדי למספרם בפועל יהיה גדול עוד יותר.

וינרב ובלס כותבים כי אפשר להסביר את חוסר ההתאמה בין התחזיות למציאות בכמה תהליכים, ובהם עיבוי הזרם הממלכתי בשל עלייה מאסיבית של נשים בגיל הפריון מברית המועצות לשעבר והצטרפות ילדי מהגרים וערבים. עם זאת, חלק גדול ממנו נובע משינויים בנטייה הדתית של התלמידים ובני משפחותיהם, המתבטאת במעבר בין זרמי החינוך.

הפער בין מספר התלמידים הצפוי בכיתה א' למספר התלמידים בפועל

המעברים בין זרמים בחינוך בין כיתה א' לכיתה ח': החינוך החרדי מאבד יותר תלמידים מהחינוך הממלכתי

המחקר עקב אחר תלמידים שנולדו בשנים 2003–1992 ובדק לאיזה זרם דתי הם השתייכו בתחילת תקופת הבדיקה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח'). מהנתונים עולה כי כמעט 98 אחוזים מהתלמידים ומהתלמידות שלמדו בבית ספר ממלכתי בכיתה א' נשארו בזרם זה גם בכיתה ח'. רוב רובם של העוזבים עברו לבית ספר ממלכתי-דתי, ורק 0.4 אחוזים עברו לבית ספר חרדי.

בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי היקף השינוי גדול יותר. שיעור העוזבים את החינוך הממלכתי דתי עמד על כ-20 אחוזים מהבנות ו-25 אחוזים מהבנים. רובם עברו לחינוך הממלכתי, ורק אחוזים בודדים סיימו את התקופה בחינוך החרדי. את החינוך החרדי עזבו כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים. 6.5 אחוזים עברו לחינוך הממלכתי-דתי וכ-4.5 אחוזים לחינוך הממלכתי – שיעור הגדול פי 11 מהעוברים מהחינוך הממלכתי לחרדי.

המעברים בין הזרמים מעידים על האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית והדתית

"משמעות המעברים בין הזרמים היא האטה משמעותית בקצב הגידול של האוכלוסייה הדתית, האטה קלה בגידול האוכלוסייה החרדית, ועצירת הירידה – ואף עלייה קלה – בקצב הגידול של האוכלוסייה החילונית בישראל", מסבירים חוקרי מרכז טאוב וינרב ובלס. "נראה כי חלקים נרחבים בחברה הדתית ובחברה החרדית חווים רמות שונות של ירידה ברמת המחויבות הדתית". למרות זאת, הם מציינים כי "שיעורי הפריון בקרב חרדים עדיין גבוהים בהרבה מאשר בשאר הקבוצות, ולכן העלייה בחלקה של האוכלוסייה החרדית צפויה להימשך. עלייה זו, בשילוב יציבות או גידול בחלקה של האוכלוסייה החילונית – על חשבון האוכלוסייה הדתית והמסורתית – יוצרות חברה מקוטבת יותר מבחינה דתית".

מחקרים קודמים שנעשו בנושא הראו כי מגמות הירידה ברמת הדתיות נמשכות עד כיתה י"ב ואף מעבר לכך, ובסך הכל כ-15 אחוזים מהחרדים בכל דור צפויים לעזוב את המגזר. חיזוק נוסף לכך הוא שמאז 1996 ניכר פער בין מספר המצביעים בפועל למפלגת "יהדות התורה" למספר הצפוי על סמך שיעורי הריבוי הטבעי של האוכלוסייה החרדית.

אם מגמות אלו יימשכו, תהיה להן השפעה ניכרת על ההרכב העתידי של האוכלוסייה בישראל. לפי ההערכה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החלופה הבינונית), המתבססת רק על שיעורי הפריון, ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים. אולם אם מביאים בחשבון את המגמות בשינוי ברמת הדתיות, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, סיכם באומרו כי "צריך להתייחס בזהירות לתחזיות המבוססות על שיעורי ריבוי טבעי בלבד, ללא התחשבות בגורמי השפעה נוספים. נוסף למעברים בין המגזרים, יש להביא בחשבון שרמת הדתיות לא מעידה בהכרח על עמדות בנוגע להשתתפות בשוק העבודה, למשל, והנתונים מראים שיותר ויותר חרדים מצטרפים למעגל התעסוקה מבלי לוותר על סגנון החיים שלהם"

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

מה מחירה של הבריאות – ומי משלם עליה?

חלקה של ההוצאה הכוללת על בריאות מתוך התוצר הלאומי הגולמי בישראל נותר יציב למדי בשני העשורים האחרונים, ועמד על כ-7 אחוזים. שיעור זה נמוך בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD  (עשרה אחוזים בממוצע). עיקר ההוצאה היא ציבורית, כפי שניכר בתקציב המדינה לשנת 2019, המקצה 38 מיליארד שקלים למשרד הבריאות. אולם לצד ההוצאה הציבורית, חלק ניכר משולם היישר מהכיס. מחקר עדכני של מרכז טאוב שופך אור על היחס בין הוצאה פרטית לציבורית על בריאות בישראל.

המחקר מורה כי חלקו של המימון הציבורי מסך ההוצאה הלאומית על בריאות הצטמצם במהלך העשור האחרון וירד מ-70 ל-61 אחוזים. עקב כך, חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD.

בה בעת חל גידול בפער בין ההיצע לביקוש במערכת הבריאות הציבורית. מצד אחד, הדרישה לטיפול רפואי גדלה בעשור האחרון עקב ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה. מצד אחר, חלה ירידה בהיצע כוח האדם הרפואי במערכת, לפחות במגזר הציבורי, ומספר הרופאים והאחיות לנפש ירד מאז ראשית שנות האלפיים.

עודף הביקוש לשירותי הבריאות במגזר הציבורי הביא רבים לפנות אל מערכת הבריאות הפרטית. כפועל יוצא מכך, ההוצאה הפרטית על בריאות גדלה מ-4.5 אחוזים בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים בשנת 2015. חלק ניכר מהגידול מקורו בהוצאה על רכישת ביטוחים רפואיים פרטיים. זו עלתה במהלך התקופה מ-18 אחוזים מסך ההוצאה של משקי בית על בריאות ל-37 אחוזים.

ההוצאה על ביטוחים הפרטיים מתוך סך ההוצאה על בריאות

מקרב מי שדיווחו על שימוש בשירותי רפואה פרטיים, 42 אחוזים אמרו כי עשו זאת בראש ובראשונה כדי שיוכלו לבחור בעצמם רופא או מנתח, ו-22 אחוזים פנו לשירותים פרטיים כדי להשיג תור קרוב יותר מזה שנקבע להם במערכת הציבורית.

האירוניה היא שאזרחי ישראל מוציאים יותר מכיסם כדי לקבל טיפול רפואי הולם במרפאות פרטיות, אף שהטיפול בהן ניתן פעמים רבות על ידי אותם רופאים העובדים במערכת הציבורית. יתרה מזאת, ידוע כי רופאים מפנים את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל הקליניקות הפרטיות שלהם. יש בכך משום פיתוי עבור מי שמוכנים לשלם יותר עבור שירותי בריאות טובים יותר (וכמובן גמול כלכלי לרופאים). ואולם ככל שהרופאים מקדישים זמן רב יותר לעבודתם הפרטית, שירותים ציבוריים רבים יותר, דוגמת חדרי ניתוח, אינם מנוצלים ביעילות. זאת ועוד, הקדשת שעות עבודה רבות יותר למערכת הפרטית מחמירה עוד יותר את בעיית כוח האדם במערכת הציבורית.

יתרה מזאת, ככל שיותר בעלי אמצעים פונים למערכת הרפואה הפרטית מתרחבים הפערים בנגישות של שירותי הרפואה למשקי בית ברמות הכנסה שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים. גם אם תופעה זו לכשעצמה אינה בעייתית, היא חותרת תחת עקרון השוויוניות שבבסיס מערכת הבריאות הישראלית.

בשנים האחרונות פעלה הממשלה בכמה כיוונים כדי להתמודד עם האתגרים שניצבים בפני מערכת הבריאות הציבורית, כולל ניסיונות לקצר את זמני ההמתנה, איסור על רופאים להפנות את מטופליהם מן המערכת הציבורית אל המרפאות הפרטיות, והקצאת כספים לשיפור התשתיות בבתי החולים. ואולם כדאי לשקול רפורמות גם בתחומים אחרים, כולל הרחבת האפשרות לבחור רופאים גם במערכת הציבורית וגיבוש מדיניות שתביא לגידול במספר העוסקים ברפואה. שיפור במערכת הבריאות הציבורית בישראל יוכל לרסן את הגידול בהוצאה מן הכיס על שירותים רפואיים, ולצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים בנגישותם של שירותי רפואה שוויוניים.

הודעה לעיתונות: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי 21.3

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר קיריל שרברמן, בשיתוף עם ארגון "פעמונים", בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, כלומר – הפער השוטף. פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. המחקר בדק את הקשר בין מאפייני משק הבית, כמו המעמד החברתי-כלכלי וגילו של ראש משק הבית, לסיכוי להימצא בפער שלילי.

שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הגורמים המשפיעים ביותר על פער שלילי בין ההכנסות להוצאות: דיור ומעמד חברתי-כלכלי

אחת ההוצאות העיקריות של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). בשל מרכזיותה של ההוצאה, ובשל העובדה שמחירי הדיור עלו משמעותית בעשור האחרון, משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. המחקר של מרכז טאוב מצא כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה, וכי הפער גדול במיוחד בקרב משקי בית של לא-נשואים שבראשם בני 60–50 ובקרב משקי בית של נשואים בני 50–40. עם זאת, מדובר בקבוצה קטנה מאוד (אחוזים בודדים) מסך משקי הבית בישראל.

עוד נמצא כי רוב משקי הבית המשלמים רק החזרי משכנתה לא נמצאים במינוס. המאזן הכספי במשקי בית של נשואים שמשלמים רק שכר דירה נמצא בממוצע מאוזן, ללא פער חיובי או שלילי בולט, אך במשקי בית לא-נשואים נמצא פער שלילי בקרב שוכרי דירות צעירים במיוחד (גילאי 29–25) ומבוגרים במיוחד (גילאי 60–50). כצפוי, בקרב משקי בית ללא עלויות דיור כמעט אין פער שלילי, ואצל רובם ההכנסות אף עולות על ההוצאות.

סוג ההוצאה על דיור התברר כמשמעותי לגודל הפער השלילי גם בבדיקה שכללה שילוב בין כמה  מאפיינים, כמו גיל ראש משק הבית, מקום המגורים והרקע החברתי-כלכלי. בקרב משקי בית של לא-נשואים, ההוצאה המשולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). הוצאה על שכירות בלבד הגדילה את הפער ב-52 אחוזים, ועל משכנתה בלבד – ב-39 אחוזים. שלושת המאפיינים הללו היו הגורמים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על גודל הפער השלילי השוטף במשקי בית של לא-נשואים.

בקרב נשואים השפעתו של סוג ההוצאות על דיור על הפער בין ההוצאות להכנסות הייתה נמוכה בהרבה. הוצאה על משכנתה וגם על שכר דירה הגדילה את הפער השלילי ב-14 אחוזים (המאפיין השני בהשפעתו על גודל הפער), הוצאה על שכירות – ב-7 אחוזים (המאפיין הרביעי בחשיבותו), והוצאה על משכנתה הגדילה את הפער השלילי באחוז אחד בלבד ביחס למשקי בית זהים במאפייניהם שאין להם הוצאה על דיור.

לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון). בקרב לא-נשואים השתייכות למעמד הנמוך מגדילה את הפער השלילי ב-37 אחוזים, אולם כאמור, בקבוצה זו סוג ההוצאה על דיור משפיע במידה רבה יותר.

הוצאות על ביגוד וקוסמטיקה ועלויות הדיור מגדילות את הפער השלילי

ניתוח נוסף במחקר של מרכז טאוב בחן את ההשפעה של חלוקת תקציב ההוצאות בין קטגוריות צריכה שונות על גודלו של הפער השלילי. מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים). סביר להניח כי הסיבה להשפעה הרבה היא שהוצאות אלו אמנם אינן תכופות אך הן גדולות יחסית, ולרוב לא מתוכננות, ולכן מקשות על ניהול מאוזן של התקציב – בניגוד להוצאות קבועות ומתוכננות כמו שכר דירה, חינוך ואחזקת דירה.

ההוצאה השנייה במידת השפעתה על הפער השלילי בקרב לא-נשואים היא משכנתה: 3.8 אחוזים (לעומת 1.9 אחוזים בקרב נשואים). בקרב נשואים הקטגוריה השנייה בהשפעתה היא הוצאות אחזקת דירה (חשבונות מים, חשמל, ארנונה וגז), והיא מגדילה את הפער השלילי ב-6.8 אחוזים (בקרב לא-נשואים ההשפעה של סעיף הוצאה זה אינה משמעותית).

הגורם המוביל ברשימת בעלי החובות – הבנקים

המחקר של שרברמן התבסס, בין היתר, על נתוני ארגון "פעמונים", שאפשרו לו לנתח את חובות משקי הבית בישראל (נתונים שאינם זמינים באופן מלא במקורות אחרים). אחד הניתוחים במחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50. החוב הגבוה ביותר לבנקים נרשם במשקי בית בקבוצת הגיל 49–45, והחוב הגבוה ביותר למשפחה ולחברים, וכן לגורמים מסחריים, הוא בקרב גילאי 60–50.

גודל חוב ממוצע לבעלי חוב לפי מעמד חברתי-כלכלי

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד שחמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים), חמישון ההכנסה התחתון חייב את הסכום הנמוך ביותר לבנקים (כ-88,000 שקלים). מנגד, החמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ומבני משפחה.
שכיחות יחסית של בעלי חוב בחובות מסחריים

ניתוח מעמיק של חובות לגורמים מסחריים מעלה כי הגורם השכיח ביותר בקבוצה זו הוא חובות פיננסיים – בעיקר לאשראי מגופים חוץ-בנקאיים (חברות ביטוח, או חברות כרטיסי אשראי למשל). הגורם השני בשכיחותו הוא חובות ארנונה וקנסות, הגורם השלישי הוא הוצאות על חינוך, והגורם הרביעי הוא חובות לספקי תשתיות (חשמל, מים וגז).

לפי שרברמן, "המשמעות היא שלהוצאות אחזקת דירה והוצאות על חינוך יש תרומה גדולה יותר להסתבכות כספית של משקי בית מזו שנמצאה במחקר, בשל הנטייה לדחות תשלומים אלו כדי להתמודד עם קשיים בתזרים השוטף".

סך האשראי במשק עלה במהירות, אך מצבה של ישראל טוב בהשוואה בין-לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

המחקר בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי והוצאות על דיור. מהנתונים עולה כי ההוצאות על דיור הן המשמעותיות ביותר בקביעת גובה הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב לא-נשואים, והמעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשמעותי ביותר בקרב נשואים. עוד נמצא כי חלה עלייה מהירה בסך האשראי שלקחו משקי בית בשנים האחרונות, אולם מצבה של ישראל בהשוואה בין-לאומית טוב מאוד.

הסכנה שבפער שלילי

פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הוצאות משקי הבית – משכנתה מול שכירות

אחת ההוצאות המשמעותיות ביותר של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. נמצא כי כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה.

בקרב משקי בית של לא-נשואים, עצם ההוצאה משולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון).

מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים).

למי חייבים?

המחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50.

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד חמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים) וההחמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ובני משפחה.

השוואה בין לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

סוגרות את הפער? הישגיהן של נשים ערביות

הדיון במצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל מתמקד, בדרך כלל, בפערים שעדיין קיימים בינה ובין האוכלוסייה היהודית, ואינו מדגיש את התחומים שבהם חל שיפור. במקרה של נשים ערביות, הנתונים שמתמקדים בהם בדרך כלל הם שיעורי התעסוקה הנמוכים, שעמדו בשנת 2017 על 34 אחוזים בקבוצת הגיל 64–25. ואולם מחקר שערכה באחרונה החוקרת הדס פוקס מראה כי התמונה המלאה כוללת גם התקדמות ניכרת שחלה בקרב נשים ערביות בתחומי ההשכלה, וכן שיפור במצבן התעסוקתי – אף שהוא מוגבל יותר.

הישגים השכלתיים חשובים לדיון בתעסוקה, היות שידוע שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים. בה בעת, יש עדיין מקום לשיפור גם בקרב חלק זה של האוכלוסייה.

השיפור בנתוני ההשכלה ניכר כבר בבית הספר התיכון: שיעור הנשים הערביות הזכאיות לבגרות עולה על זה של גברים ערבים, ומתקרב לזה של נשים יהודיות לא-חרדיות (להלן: יהודיות). נראה כי הרקע החברתי-כלכלי הנמוך, בממוצע, של האוכלוסייה הערבית הוא הגורם לכך שהפערים עדיין קיימים. כאשר מפקחים על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות בכל תת-הקבוצות גבוה מזה של נשים יהודיות.

גם בשיעור השתתפותן של נשים ערביות בהשכלה הגבוהה חל גידול ניכר. במיוחד בולטת עלייה של כמעט 50 אחוזים שחלה בין שנת 2008 לשנת 2013 בקרב נשים בדואיות ודרוזיות, בעוד בקרב הגברים הערבים, לעומת זאת, כמעט שלא חל שינוי בשיעור הפונים להשכלה גבוהה. עם זאת, שיעור הנשים שהן בעלות תואר אקדמי נמוך מזה של נשים יהודיות. בשנת 2014 כמחצית מהנשים היהודיות והערביות הנוצריות בגילי 33–30 היו בעלות תואר אקדמי, אולם שיעור בעלות התואר בקרב נשים ערביות מתת-הקבוצות האחרות היה נמוך יותר: 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 אחוזים בקרב דרוזיות, ו-16 אחוזים בקרב בדואיות.

אף שיותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות הזכאיות לתעודת בגרות למדו במגמות מדעיות-הנדסיות בתקופת התיכון (בהשוואה ל-39 אחוזים בלבד מהנשים היהודיות) – תחומים הפותחים אפשרות לשכר עתידי גבוה – חלקן של הפונות ללימודים אקדמיים בתחומי המדעים וההנדסה הוא קטן יחסית. לעומת זאת, שיעור גבוה של נשים ערביות רוכשות תארים בחינוך: 42 אחוזים בקרב המוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב הבדואיות (בהשוואה ל-16 אחוזים בקרב יהודיות).

אותה מגמה נמשכת גם בשוק העבודה. בקרב מוסלמיות, דרוזיות ובדואיות יותר מ-50 אחוזים מבעלות התואר האקדמי עובדות בתחום החינוך, ובהן אקדמאיות רבות שלא למדו חינוך. שיעור זה גבוה פי שלושה מהשיעור בקרב נשים יהודיות.
ענפי תעסוקה של אקדמאים בגילי 25-35

מצבן של הנשים הערביות בתחום החינוך הוא מורכב. מצד אחד, בשנים האחרונות עלה מספר שעות העבודה הממוצע של מורים ערבים (גברים ונשים), וירד חלקן של נשים המועסקות במשרה חלקית. פירוש הדבר הוא שנשים רבות מצליחות למצוא תעסוקה בהיקף משרה גדול. מצד אחר, הנתונים מראים כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך מתקשים למצוא עבודה בתחום. בעוד שיעור היהודים שקיבלו הכשרה בתחום החינוך והשתלבו בהוראה נותר יציב למדי בעשור האחרון, בקרב ערבים חלה ירידה ניכרת.

זאת ועוד, הביקוש למורים ערבים אינו צפוי לגדול, מכמה סיבות: שיעורי הפריון באוכלוסייה הערבית יורדים; שיעורי הלמידה באוכלוסייה הערבית הגיעו למיצוי והגידול אינו צפוי להימשך; ונבלמה מגמת הצמצום במספר התלמידים בכיתה. לכן כבר כעת יש בתחום עודף של נשים, ויש סימנים לכך שהוא צפוי לגדול אף יותר בעתיד.

באופן כללי, שיעורי התעסוקה בקרב נשים ערביות עלו מאז ראשית המאה, אך הגידול דומה לזה שחל בקרב נשים יהודיות, כך שהפער בין שתי הקבוצות כמעט שלא הצטמצם. בעוד שיעורי התעסוקה של בעלות תואר נותרו יציבים ועומדים על כ-75 אחוזים, בולט במיוחד הגידול שחל בקרב נשים ללא השכלה אקדמית בקבוצת הגיל 54–45. עם זאת, שיעור התעסוקה בקבוצת הגיל 64–25, אשר עמד ב-2017 על 34 אחוזים, עדיין גדול מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים.

פערי השכר בין ערבים ליהודים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחומי הבריאות והחינוך (תחומים שבהם רוב המשרות הן במגזר הציבורי), אך גבוהים בקרב בוגרי הנדסה, מדעי המחשב, מינהל עסקים וניהול.

מן הנתונים שהוצגו לעיל עולה כי הפערים בין נשים ערביות לנשים יהודיות מוסיפים להתקיים. עם זאת, כשמביאים בחשבון שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים, אפשר לקוות כי ההתקדמות שחלה בתחום החינוך תלווה בשנים הבאות בשיפור גם בשוק העבודה. מגמות כאלו יקדמו את הנשים הערביות, ויוכלו להוות מקור צמיחה לכלכלה הישראלית בכללותה.

כדי להתמודד עם הקשיים הקיימים ולקדם קבוצת אוכלוסייה זו אפשר לשקול כמה כיוונים: שיפור מערכת החינוך הערבית; ייעוץ לתלמידות ערביות שיכלול הכוונה לתחומי לימוד שיש להם ביקוש בשוק העבודה; הגדלת ההיצע המקומי של אפשרויות תעסוקה מתאימות; ושיפור הנגישות של מקומות עבודה מחוץ ליישובי המגורים.

השקת הדוח הכלכלי של ה-OECD על ישראל ל-2018

אירוע ההשקה של הדוח הכלכלי של ה-OECD  על ישראל, שערך  מרכז טאוב בשיתוף עם ה-OECD, התקיים בערב יום ראשון, 11 במרץ, במרכז למורשת בגין בירושלים. את האירוע הנחתה  ליאורה בוורס, מנהלת ניתוח המדיניות במרכז טאוב, והוא משך קהל של יותר מ-50 משתתפים, החל בעובדי מדינה, אנשי אקדמיה ועיתונאים וכלה באזרחים סקרנים. זוהי הפעם השלישית שמרכז טאוב וה-OECD מקיימים אירוע מסוג זה, והוא משקף את הידוק היחסים בין שני הארגונים בחמש השנים האחרונות.

את הערב פתח פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD, והציג את מחקר המדינה הדו-שנתי האחרון על ישראל. בראשית דבריו שיבח מר ג'ארט את מצב המאקרו-כלכלה בישראל ואת הישגיה הפיסקליים בעשור האחרון, ואמר כי הם מהטובים ביותר ב-OECD. עם זאת, הוא הוסיף כי הגידול המרשים בתוצר המקומי הגולמי עשוי להיות מוסבר בחלקו על ידי הגידול באוכלוסייה. עוד הוא ציין ששיעור האבטלה יורד בחדות ובעקביות, וכי רק שש מדינות ב-OECD הגיעו להישגים טובים יותר בתחום זה. מר ג'ארט סיכם את דבריו החיוביים בהדגישו את הירידה ברמת החוב הלאומי של ישראל ואת חוסנו של המשק, והצדיק את מדיניות הריבית הנמוכה שנוקט בנק ישראל. עם זאת, הוא טען כי יש להיערך להעלאה הדרגתית של הריבית כאשר שיעור האינפלציה יתייצב ביעד שנקבע.

פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD

פיטר ג'ארט, ראש החטיבה הראשונה למחקרי מדינה ב-OECD

ואולם לא הכול ורוד בממצאי המחקר של ה-OECD. מר ג'ארט הצביע על העלייה החדה במחירי הבתים בעשור האחרון, וכן על הפערים הגדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. הוא ציין את עמדת ה-OECD ולפיה הוצאה ציבורית נמוכה פוגעת ביכולתה של הממשלה לתת מענה לאי שוויון חברתי. "מעל לכל, רפורמות והשקעה ציבורית גדולה יותר בחינוך ישפרו את מיומנויותיהם של החרדים ושל הערבים, ויאפשרו להם לעבוד במקצועות מכניסים", אמר, בהתייחסו לפערים הקיימים כיום בשכר ובנתוני התעסוקה בין קבוצות מוחלשות לבין שאר האוכלוסייה, בעיקר בשל היעדר מיומנויות מתאימות. לדברי מר ג'ארט, ההוצאה בישראל על חינוך לתלמיד נמוכה בהשוואה ל-OECD, אף כשהצרכים רבים יותר. הוא שב והדגיש את הצורך בחיזוק ההכשרה המקצועית של כוח העבודה ובהגברת המאמצים לספק הכשרה לאנשים שאינם מועסקים.

הקהל

הקהל

עוד אתגרים חשובים שעל ישראל להתמודד איתם, לדברי מר ג'ארט, הם התשתיות הלקויות, במיוחד בתחבורה הציבורית, והקושי בעשיית עסקים. אשר לתשתיות, המלצות ה-OECD נעות מהקצאת די משאבים לרשויות המקומיות כך שיוכלו לממן שירותי תשתיות מקומיים, ועד קידום של כבישי אגרה אוטומטיים. כדי לשפר את סביבת העסקים בישראל הדגיש מר ג'ארט את הצורך בהתייעלות הביורוקרטיה. במחקר נמצא כי עסקים בישראל נדרשים למספר הגבוה ביותר של תשלומי מס בקרב מדינות ה-OECD, כי הזמן הנדרש להסדרת המיסים הוא רב מאוד, וכי קשיים אלו משפיעים בעיקר על חברות קטנות ובינוניות.

בהמשך הערב נשא דברים פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב. בהסתמכו על הממצאים שפורסמו ב"דוח מצב המדינה 2017" הסביר פרופ' וייס כי בישראל התפתחו שתי כלכלות נפרדות. הוא ציין כי השכר בתחום ההיי-טק גבוה פי 2.46 מהשכר במגזר העסקי שאינו בתחום ההיי-טק, פער גבוה מהממוצע ב-OECD. לדברי פרופ' וייס, "הניידות של כוח העבודה אמורה למנוע מצב זה, אולם בישראל היא נמוכה". עוד הסביר כי מעמדו החזק של השקל פוגם בייצוא ובכך מביא עסקים לפעול בשוק המקומי, ולא העולמי. מצב זה מוביל לתחרותיות נמוכה ולהשקעה מועטה בציוד מתקדם.

פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב

פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב

פרופ' וייס הוסיף להתייחס לדוח של ה-OECD, ובמיוחד להמלצותיו להגדיל את ההוצאה בלי להגדיל את החוב, ושאל: "ה-OECD ממליץ להגדיל את ההשקעה הציבורית בחינוך ובתשתיות. כיצד אפשר להגדיל את המימון לתחומים אלו ולהמשיך בהתנהגות פיסקלית אחראית?" הוא ציין כי שיעורי המס הגבוהים אינם מאפשרים הגדלה ניכרת של ההוצאה, בעיקר משום שחלק ניכר מהתקציב מופנה לתחום הביטחון. פרופ' וייס ציין גם כי דוח ה-OECD אינו משקף בהכרח התפתחויות חיוביות שחלו בחינוך, ובמיוחד בקרב נשים ערביות. גם בקרב החרדים ניכרת מגמת שיפור בשנים האחרונות, למשל גידול במספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.

לאחר שפרופ' וייס סיים את דבריו התכנס פאנל בנושא חינוך ותשתיות, והמומחים הציגו את תגובותיהם לממצאי ה-OECD.

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית התמקד בתחום התשתיות. הוא ביטא את הערכתו לסקר של ה-OECD, וקבע כי זהו הדוח המקיף ביותר שנכתב על התשתיות בישראל, בהתחשב במיעוט החומר שהתפרסם בנושא ושאפשר להתבסס עליו.

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית

פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית

פרופ' גרונאו הזכיר את עבודתו מ-1998 שעסקה במגזר השירות הציבורי בישראל ונקראה "הרפורמה שלא הייתה", וציין שבחלק מהתעשיות, למשל בתעשיית האלקטרוניקה, בוצעו ב-20 השנים האחרונות רפורמות בודדות, או שלא בוצעו כל רפורמות. "הפיל שבחדר", גורס פרופ' גרונאו, "הוא הכלכלה הפוליטית", והוא הדגיש את התפקיד המרכזי שממלאים איגודי העובדים בקביעת השכר.

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, שיבח את העבודה המעמיקה שנעשתה בדוח ה-OECD, אך הוסיף כמה הסתייגויות. לשיטתו, בתחום החינוך מיוחסת חשיבות רבה מדי למבחנים בין-לאומיים דוגמת PISA ו-PIIAC. לדבריו, "הכלכלה היציבה, ההישגים התרבותיים והחברתיים של החברה הישראלית עומדים בניגוד בולט להישגיהם הנמוכים בדרך כלל של תלמידי ישראל במבחנים אלו".

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

בלס התייחס גם להמלצה שבדוח ה-OECD בדבר התניית התקצוב של בתי ספר חרדיים בהוראה של לימודי ליבה דוגמת מתמטיקה ואנגלית, וציין את האתגרים התרבותיים והפוליטיים הכרוכים בצעדים מסוג זה. הוא הדגיש את הצורך לעזור ל"חוזרים בשאלה" הבוחרים לעזוב את העולם החרדי, והצביע על היעדרן של תוכניות סיוע.

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס, שכתבה באחרונה דוחות על מגמות בחינוך ובשוק העבודה בקרב ערבים, הדגישה את הצורך לשלב את ההיבט המגדרי בדיון על הערבים ועל החרדים. "ציוניהן של נשים חרדיות הרוכשות השכלה גבוהה דומים לאלו של נשים לא-חרדיות", ציינה, והוסיפה כי קשה לגלות אופטימיות בכל הקשור לגברים חרדים, משום שהם אינם לומדים לימודי ליבה, ובקרב אלו מהם הפונים למוסדות להשכלה גבוהה יש שיעורי נשירה גבוהים. בקרב ערבים יש גם פערים גדולים בין הישגי הגברים להישגי הנשים.

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס

פוקס ציינה כי "הישגיהן של נשים באקדמיה גבוהים בהרבה מאלו של גברים, אך חלק ניכר מהן רוכשות השכלה בתחום החינוך, שבו השכר נמוך בדרך כלל". היא הציעה לחפש דרכים לעודד נשים ללמוד תחומים המאפשרים עבודה במקצועות שהשכר בהם גבוה יותר, אולם הוסיפה כי חשוב במיוחד להפנות את תשומת הלב לחסמים שעומדים בפני הגברים הערבים.

מרכז טאוב מברך על הקשרים החזקים בינו ובין ה-OECD ומקווה להמשיך לעבוד יחד למען המטרה המשותפת – קידום המחקר והדיאלוג המשמעותי בסוגיות מדיניות שהן קריטיות לשיפור רווחתה של החברה הישראלית.

השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

למחקר גם גרסה בשפה הערבית שזמין כאן

המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה. אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

מרכז טאוב מודה מקרב לב לקרן דיאן פ' וגילפורד גלזר, מיסודה של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, על תמיכתה הנדיבה במחקר שתקציר זה מתבסס עליו.

הודעה לעיתונות – השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן
התקציר פורסם גם בערבית.
לקריאת הפרסום המלא בערבית
לחצו כאן

לקראת יום האישה הבין-לאומי, ולאור החלטת הממשלה לקידום האוכלוסייה הערבית, מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את מצבן של הנשים הערביות בישראל מבחינת השכלה ותעסוקה. המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה.

אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

נשים ערביות מאופיינות כקבוצה עם נתוני השכלה ותעסוקה נמוכים יחסית, אולם נראה כי נתונים אלו משתפרים בצור ניכרת בשנים האחרונות. מחקר חדש של חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס בסיוע רכזת התוכן תמר פרידמן-ווילסון מעלה כי שיעור הנשים הערביות המצליחות בבגרות עולה בהרבה על נתוני הבגרות של גברים ערבים, ומתקרב לזה של יהודיות שאינן חרדיות (כפי שניכר בתרשים).

שיעור הזכאות לבגרות

נראה שניתן לייחס את הגורם לפער שעדיין קיים בין המגזרים הוא הרקע החברתי-כלכלי הנמוך יותר של האוכלוסייה הערבית: בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעור הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות גבוה מזה של היהודיות. נתון מעודד נוסף שעולה מהמחקר הוא שנשים ערביות רבות בוחרות להרחיב בתיכון לימודי מדעים והנדסה, הטומנים בחובם פוטנציאל לשכר גבוה בעתיד – מעל 70 אחוזים מהזכאיות לבגרות לומדות במגמות אלו, לעומת 39 אחוזים בלבד בקרב יהודיות.

גם שיעורי הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה עלו באופן משמעותי בין 2008 ל-2013 בקרב נשים ערביות, בעוד שבקרב גברים ערבים כמעט שלא חל שינוי. העלייה הגדולה ביותר, קרוב ל-50 אחוזים, היא בקרב נשים בדואיות ודרוזיות. אולם למרות העלייה עדיין יש פערים בין הקבוצות: בשנת 2014 היו כמחצית מהיהודיות והנוצריות בנות 33–30 בעלות תואר, ואילו שיעור האקדמאיות היה רק 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 בקרב דרוזיות ו-16 בקרב בדואיות. עם זאת, לאור העלייה שחלה בשיעורי הלמידה בשנים האחרונות הפער צפוי להצטמצם.

עוד עולה מהמחקר של מרכז טאוב כי נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים ללימודים גבוהים במקצועות החינוך: 42 אחוזים בקרב מוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב בדואיות, לעומת כ-20 אחוזים בקרב נוצריות ודרוזיות וכ-16 אחוזים בקרב יהודיות. למרות שיעור גבוה של נשים שמרחיבות בתיכון מדעים (מלבד כימיה וביולוגיה), שיעור הממשיכות לתחומים קרובים בהשכלה גבוהה עומד על 31 אחוזים בקרב יהודיות, 21 בקרב נוצריות, 22 בקרב הדרוזיות, ורק 9 אחוזים בקרב המוסלמיות.

השיפור בהישגים בהשכלה, שהביא לצמצום הפערים בין ערביות ליהודיות, אינו ניכר באותה מידה בנתוני שוק העבודה. העלייה שחלה בשיעור התעסוקה של נשים ערביות בנות 25-54 אינה גבוהה ביחס למצופה: מ-21 אחוזים בשנת 2000 ל-35 אחוזים ב-2016, לעומת עלייה בסדר גודל דומה שהביאה את שיעור התעסוקה ל-80 אחוזים בקרב יהודיות. עלייה משמעותית במיוחד בתעסוקה חלה בקרב ערביות בגילי 45–54 ללא השכלה אקדמית, מ-10 לכ-20 אחוזים. בקרב ערביות אקדמאיות שיעור התעסוקה עומד על כ-75 אחוזים וכמעט לא השתנה בעשור האחרון.

לפי פוקס ופרידמן ווילסון, "שיעור התעסוקה הנמוך בקרב כלל הנשים הערביות מפתיע ביחס לשיפור שחל בתחום החינוך. שיעור התעסוקה בגילי 64–25 עומד על 34 אחוזים ב-2017 ורחוק מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים. אולם העלייה בחלקן של ערביות הפונות להשכלה גבוהה מצביע על שיפור צפוי בהיקף השתלבותן בשוק העבודה בשנים הקרובות, היות ששיעור התעסוקה של אקדמאיות ערביות גבוה בהרבה מזה של נשים ללא השכלה אקדמית".

במחקר של מרכז טאוב עולה כי אחוז גבוה של נשים ערביות עובדות בתחומי החינוך: מעל 50 אחוז בקרב מוסלמיות, בדואיות ודרוזיות בעלות תואר אקדמי – פי שלושה מהיהודיות המועסקות בתחום זה. הנתון כולל גם ערביות רבות שלא למדו חינוך אך עובדות בתחום זה.
בוגרי לימודי הוראה שהשתלבו במקצוע

מספר שעות העבודה הממוצע של מורות בחינוך הערבי עלה, לצד ירידה בחלקן של המועסקות במשרה חלקית, כך שנראה כי רבות מוצאות עבודה ובהיקף משרה גדול. אולם לצד נתונים אלו, עולה כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך התקשו למצוא עבודה בתחום: כפי שרואים בתרשים, אחוז הערבים שקיבלו הכשרה בחינוך והשתלבו בהוראה ירד מ-90 אחוזים ב-2005 ל-59 אחוזים ב-2015, לעומת יציבות בקרב יהודים של כ-74 אחוזים. נוסף למספרם הרב של בוגרי תארים בחינוך, היצע המורים במגזר הערבי אינו תואם את הצרכים האזוריים: בעוד בדרום דרושים מורים רבים יותר לאוכלוסייה הבדואית, דווקא בצפון יש היצע עודף.

ההבדלים בין יהודים לערבים ניכרים גם בשכר הממוצע, בקרב גברים ונשים כאחד. הפערים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחום הבריאות והחינוך וגדולים בקרב בוגרי הנדסה, מחשבים, מינהל עסקים וניהול. פערי השכר בין נשים יהודיות לערביות בעלות תואר במחשבים גבוה במיוחד ועומד על כ-60 אחוזים (כנראה בשל הבדלים בכישורים המתמטיים, כפי שהם מתבטאים בציון בחלק הכמותי בפסיכומטרי).

לסיכום, מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה של נשים ערביות גדלים אך הם עדיין נמוכים, ויש פוטנציאל גדול לעלייה נוספת בשל הגידול בשיעור הערביות הרוכשות השכלה גבוהה. עוד עולה כי יש כמה מחסומים הניצבים בפני נשים ערביות בדרך לשיפור נתוני התעסוקה: ציוני פסיכומטרי נמוכים, בקיאות נמוכה בשפה העברית, ואחוז גבוה של ערביות הפונות לתעסוקה בתחומי החינוך ולא לתחומי מדעים, היי-טק והנדסה. אפשר להתמודד עם המחסומים הללו ולקדם קבוצה זו בכמה אופנים, ובהם: שיפור מערכת החינוך הערבית, ייעוץ לתלמידות כדי להגביר את המודעות למקצועות נדרשים והכוונה לאקדמיה ולשוק העבודה, והגדלת אפשרויות התעסוקה ביישובים ערביים ובסביבתם.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מסביר כי "החלטנו להוציא את התקציר שעוסק בהשכלה ותעסוקה של נשים ערביות בישראל, לקראת יום האישה ולאור היעדים שהציבה הממשלה לקידום האוכלוסייה הערבית בשנים הקרובות. לצד מגמות שיפור, ישנם תחומים בעייתיים ומחסומים הניצבים בפני נשים ערביות, שעשויות להוות מקור צמיחה משמעותי במשק הישראלי בשנים הקרובות, ולכן יש להקדיש לכך תשומת לב".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

اندماج النّساء العربيّات في سوق العمل: التّعليم، التّشغيل والأجور

تلاقي قضية التّعليم والتّشغيل عند المجتمع العربيّ اهتمامًا جماهيريًا واسعًا. يركّز هذا الملخّص في التطورات الحاصلة بالتّعليم الفوق الابتدائيّ والتّعليم العالي عند النّساء العربيّات، بالإضافة إلى الاتّجاهات في مجال التّشغيل. كذلك تمّ فحص الفروق بين الاتّجاهات عند مجموعات مختلفة داخل المجتمع العربيّ: مسلمات، ومسيحيّات، ودرزيّات وبدويّات. يعتمد الملخّص بالأساس على بحث معمّق نُشِت نتائجه في "تقرير وضع الدّولة 2017" وفحص التّعليم والتّشغيل عند الشباب العرب (فوكس، 2017).

מי הם התורמים הישראלים?

phil-heb1

פילנתרופים בישראל

בעשורים האחרונים השתנו פניה של הפילנתרופיה בחברה הישראלית, ולצד מנהג הצדקה המסורתי התפתח סוג חדש של פילנתרופיה מודרנית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' קלוד בר רבי וחנן יונה ביקש לשרטט את מאפייניהם של הפילנתרופים הישראלים כיום. החוקרים בחנו את סכום התרומה ואת נדיבות התורמים (הנמדדת במונחים של שיעור התרומה מתוך ההכנסה) וחקרו את הקשרים בין מאפיינים אישיים לסיכוי לתרום. המחקר מבוסס על נתונים של רשות המיסים הישראלית בין השנים  1999 ל-2011, ולכן מייצגות רק אנשים אשר הגישו דוחות מס.

סך התרומות הפילנתרופיות שדווחו גדל פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים לשנה ל-606 מיליון שקלים לשנה. התרומה השנתית הממוצעת בקרב הפילנתרופים הייתה 2,776 שקלים. עם זאת, פעמים רבות התרומה אינה עקבית – יש שתורמים רק פעם או פעמיים בכמה שנים ואינם מדווחים על שום תרומה בשנים אחרות, כך שהממוצע כולל גם את מי שלא תרמו דבר בשנה מסוימת. בניכוי התורמים שלא תרמו בשנה מסוימת, הממוצע השנתי עומד על 7,958 שקלים.

החוקרים מצאו כי כמעט 99 אחוזים מכל התורמים שדרשו החזרי מס בישראל הם יהודים. גילם הממוצע של התורמים הוא 48, ו-19 אחוזים מהתורמים הם משקי בית שבראשם עומדות נשים. כ-82 אחוזים מהתורמים הם נשואים, ובמשפחות התורמים יש 2.89 ילדים בממוצע. כ-34 אחוזים מהם נולדו מחוץ לישראל – כשליש ממדינות אסיה ואפריקה, כשליש מאמריקה, אוקיאניה ומערב אירופה, וכשליש ממזרח אירופה.

כ-93 אחוזים מהתורמים דיווחו כי הכנסתם העיקרית היא מיגיעה אישית (כלומר הכנסה פעילה כגון משכורת או הכנסה מעסק), והסיווג התעסוקתי הנפוץ ביותר בקרב התורמים היה "ארגונים" (למשל ארגונים חוץ-ממשלתיים, מלכ"רים וארגונים ציבוריים).

מה ידוע לנו על הקשר בין תכונות התורמים למאפייני התרומות?

המחקר מתמקד בקשר בין היקף התרומות, הנדיבות והסיכוי לתרום למאפייניהם של התורמים כפי שבאים לביטוי במשתנים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים.

הכנסה ותעסוקה:

במחקר נמצא כי אף שתורמים שהכנסתם גבוהה תורמים סכומים גבוהים יותר בממוצע, הרי בעלי הכנסה נמוכה נדיבים יותר בממוצע (כלומר תורמים יותר ביחס להכנסתם). מעניין לראות כי כשההכנסה עולה על 500 אלף שקלים חלה עלייה מתונה ברמת הנדיבות, והיא עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר. פילנתרופים שמקור הכנסתם העיקרי היה מיגיעה אישית (דוגמת משכורת או הכנסה מעסק) תרמו בממוצע 1,285 שקלים  יותר מאשר פילנתרופים שעיקר הכנסתם ממקור פאסיבי (דוגמת שכירות או רווחי הון), אך נטו להיות פחות נדיבים. ייתכן שהסיבה לכך היא שאמנם תורמים שהכנסתם מגיעה ממקור פעיל מרוויחים יותר בממוצע, אך הכנסתם רגישה יותר לתנודות פוטנציאליות ולסיכונים.

פילנתרופים המועסקים בהיי-טק, בתעשייה, בבנקאות ובפיננסים הם התורמים הגדולים ביותר, והם גם הנדיבים ביותר בהשוואה לפילנתרופים מתחומי עיסוק אחרים. לצד זאת, רק חלק קטן מן המועסקים בתחום ההיי-טק תורמים, וייתכן שהנורמות הפילנתרופיות טרם התבססו במגזר צעיר זה – כפי שהתבססו בענפים ותיקים יותר.

מגדר, גיל, מצב משפחתי ומספר ילדים:

משקי בית שבראשם נשים נוטים להיות נדיבים יותר בתרומותיהם, כלומר תורמים אחוז גבוה יותר מהכנסת משק הבית. עם זאת, משקי בית שבראשם גברים נוטים לתרום סכומים גבוהים יותר בממוצע.

במחקר נמצאה גם מגמה הקשורה לגיל שהיא ייחודית בספרות האקדמית: עד גיל 43 פילנתרופים מצמצמים מדי שנה את תרומתם המוצהרת, הן במונחי סכום התרומה הן במונחים של אחוז התרומה מהכנסתם, ואילו מגיל 43 ואילך הם מגדילים מדי שנה את תרומתם.

אשר למצב המשפחתי ולמספר הילדים, המחקר מראה כי יש מתאם בין נישואים ובין תרומות נמוכות יותר, ופילנתרופים אלמנים הם הנדיבים ביותר בבדיקה לפי מצב משפחתי. נוסף לכך, יש קשר חיובי בין מספר הילדים במשפחה לפעילות פילנתרופית, ועם כל ילד נוסף גדלה התרומה ב-542 שקלים.

עלייה והשתייכות לקבוצת מיעוט:

פילנתרופים שעלו לישראל תורמים יותר כסף מאשר פילנתרופים ילידי ישראל, והם גם נדיבים יותר. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים ותורמים סכומים גבוהים יותר בממוצע, ואילו דפוסי התרומה של פילנתרופים שעלו לישראל וחיים בה יותר מ-21 שנים דומים לאלו של תורמים ילידי ישראל. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים חדשים מביאים עימם תרבות שונה של תרומה, אבל עם הזמן ובהדרגה הם מושפעים מדפוסי התרומה המקומיים.

אשר לקבוצות מיעוט, יש תת-ייצוג בולט של ערבים בפעילות הפילנתרופית המדווחת. אף שהערבים הם כ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, רק אחוז אחד מהפילנתרופים שדיווחו על תרומות הם ערבים.
פילנטרופיה בעברית

הסיכוי להיות פילנתרופ

משקי בית פילנתרופיים שונים ממשקי בית באוכלוסייה הכללית כמעט בכל קטגוריה שנבחנה: הכנסה שנתית, הרכב משפחתי וסיווג תעסוקתי. בעלי הכנסה גבוהה, בעלי הכנסה מעבודה והעובדים במגזר הנדל"ן או בארגונים ועמותות (ארגונים חוץ-ממשלתיים, מלכ"רים וארגונים ציבוריים) נוטים יותר מאחרים לפעילות פילנתרופית. עולים מאמריקה ומארצות הברית נוטים לפעילות פילנתרופית יותר מילידי ישראל, אסיה ואפריקה. נוסף לכך, לפילנתרופים יש בממוצע יותר ילדים מאשר לאוכלוסייה הכללית.

באופן כללי, ממצאי המחקר מצביעים על עלייה גדולה בכמות הפילנתרופיה בישראל, אך גם על ההבדלים המובהקים בהתנהגות פילנתרופית בין תורמים על בסיס משתנים סוציו-דמוגרפיים וכלכליים רבים. בכך, המחקר שופך אור על הבדלים מעניינים בין הפילנתרופים ובין האוכלוסייה הכללית. מהבחנות אלו מצטיירת דמותם של הפילנתרופים הישראלים ה"חדשים".

קלוד בר רבי

קלוד בר רבי הוא פרופסור חבר בבית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל שבאוניברסיטה העברית וראש תכנית המנהלים לתואר שני במדיניות ציבורית. לפני הצטרפותו לסגל האוניברסיטה העברית הוא שימש כפרופסור לכלכלה בבית הספר למדיניות ציבורית ב-RAND, קליפורניה, כפרופסור אורח במחלקה לכלכלה באוניברסיטת UCLA בקליפורניה, וכחוקר במכון RAND לחקר מדיניות ציבורית.

נושאי המחקר של פרופ' בר רבי נפרסים על פני קשת רחבה של תחומי מדיניות ציבורית, ובהם ביטחון וביטחון פנים, כלכלת אנרגיה ומשאבי טבע, כלכלת עבודה, בריאות ופיתוח. מחקריו של פרופ' בר רבי  בנושאי טרור וביטחון התפרסמו בכתבי עת מקצועיים מהמובילים בעולם וזכו לחשיפה תקשורתית רחבה בארץ ובעולם.

פרופ' בר רבי סיים את לימודי הדוקטורט בכלכלה באוניברסיטת פרינסטון בשנת 2005. הוא בוגר תואר ראשון ושני בכלכלה (שניהם בהצטיינות יתרה) ותואר שני בהצטיינות יתרה במנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית. כמו כן בר רבי הוא בעל תואר שני נוסף בכלכלה יישומית אמפירית מאוניברסיטת פרינסטון.

בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

הפרק עוסק בבריאותה של האוכלוסייה הערבית בהשוואה לאוכלוסייה היהודית בישראל בהיבטים שונים, ובהם גורמי הסיכון האופייניים לערבים ונגישות שירותי הרפואה עבורם.

תוחלת ואיכות החיים של הערבים בישראל

בארבעים השנים האחרונות הלך וגדל הפער בין יהודים לערבים בתוחלת החיים הצפויה עבור מי שכיום הוא בן 30, ובשני העשורים האחרונים אף חלה בו האצה מסוימת. כלומר ההרעה היחסית בבריאות האוכלוסייה הערבית מקורה בעיקר בבריאות של מבוגרים, ובעיקר של גברים.

נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מורים כי שיעור המדווחים על "בריאות טובה מאוד" הוא כמחצית מאוכלוסיית המדגם, בקרב יהודים וערבים כאחד. מהמחצית הנותרת בכל האוכלוסייה, יותר ערבים מאשר יהודים דיווחו על בריאות "לא כל כך טובה" או "בכלל לא טובה". עם זאת, הדיווח על קיומה של בעיה רפואית היה שווה בקרב שתי האוכלוסיות. לא כן באשר לחומרת הבעיה: שיעור המדווחים כי הבעיה מפריעה לתפקודם היום-יומי גבוה באוכלוסייה הערבית ביותר מ-10 אחוזים מאשר באוכלוסייה היהודית.

  • תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל (79 שנים) היא הגבוהה ביותר בעולם הערבי-מוסלמי, אך היא נמוכה ביחס לאוכלוסייה היהודית (82.7 שנים) ולממוצע ב- OECD(81.6 שנים).
  • קיימים פערים ניכרים בין יהודים לערבים בתמותת תינוקות: בקרב יהודים שיעור התמותה עמד על 2.7 לאלף לידות, לעומת 3.4 בקרב דרוזים, 3.0 בקרב נוצרים ו-7.5 בקרב מוסלמים. תמותת תינוקות, ובריאות האוכלוסייה בכלל, קשורות למצב החברתי-כלכלי. לצד הפערים, גם במדד זה נתוניהם של ערבים בישראל טובים בהשוואה למדינות ערביות.
  • סיבות המוות המובילות בקרב ערבים שונות מאלו המובילות בקרב יהודים. בקרב ערבים בולטים במיוחד מומים מולדים, תאונות דרכים ועבודה ושיעורים גבוהים יחסית של מחלות כרוניות. ניתן להסביר חלק מהפער בדפוסים חברתיים של האוכלוסייה הערבית, ובהם נישואי קרובים, שמעלים את שיעור המומים המולדים, ושיעור גבוה של מעשנים (44 אחוזים מהגברים הערבים מעשנים, לעומת 22 אחוזים מהגברים היהודים).

    זמינות ומימון שירותי רפואה

עקב מצבה הכלכלי, האוכלוסייה הערבית תלויה יותר מהאוכלוסייה היהודית במימון ציבורי לצורך אשפוז. תלות זו מוצאת ביטוי גם בשיעורים הגבוהים יותר של המוותרים על טיפול רפואי בשל קשיים כלכליים, בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. מסקר בריאות האוכלוסייה הערבית עולה כי כשליש מהמטופלים לא רכשו תרופות מסיבות כלכליות.

  • במחוזות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית – בחיפה, בירושלים ובעיקר בצפון הארץ – ניכר מחסור ברופאים, בכוח אדם סיעודי ובציוד רפואי. כמן כן, המרחק הממוצע מבית חולים ליישובים ערביים הוא כ-22 קילומטרים, לעומת כ-14 קילומטרים עבור יישובים יהודיים.
  • באוכלוסייה היהודית שיעור המדווחים על שימוש בשירותי בריאות פרטיים כפול כמעט מאשר באוכלוסייה הערבית: כ-22 אחוזים לעומת כ-11 אחוזים, בהתאמה. הסיבה העיקרית לשימוש בשירותי בריאות פרטיים בקרב האוכלוסייה היהודית היא הרצון לבחור רופא, ובקרב האוכלוסייה הערבית – אי יכולת לקבל שירות ציבורי.
  • ערבים עוסקים פועלים פחות למניעה ומבקרים פחות אצל רופאים מומחים, אך מבקרים יותר אצל רופא משפחה ומתאשפזים יותר. כלומר השימוש בשירותי רפואה נעשה רק כשמצב הבריאות מחריף. דפוס זה מאפיין לרוב קבוצות בעלות הכנסה נמוכה, וייתכן שהוא מושפע גם ממאפיינים תרבותיים.

בריאות האוכלוסייה הערבית עברית 

התפתחויות עכשוויות במערכת הבריאות

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

הפרק עוסק בסוגיות הבוערות ביותר במערכת הבריאות, ובהן איזון בין מימון ציבורי לפרטי, התנהלות קופות החולים וההיערכות להזדקנות האוכלוסייה.

מימון המערכת

היציבות בהוצאה הכללית על בריאות והירידה בחלקה של ההוצאה הציבורית מעידות על כך שכדי לקבל טיפול רפואי הולם הישראלים צריכים להוציא יותר כסף מכיסם הפרטי. מגמות אלו מובילות לפער גדל בגישה לשירותי בריאות בין משקי בית בעלי רמות הכנסה שונות ומשקי בית באזורים גיאוגרפיים שונים.

  • ההוצאה על בריאות כחלק מהתוצר המקומי הגולמי נשארה יציבה בשני העשורים האחרונים, ועומדת על כ-7 אחוזים מהתוצר, לעומת 10 אחוזים בממוצע במדינות ה-OECD. לעומת זאת, המימון הציבורי כחלק מההוצאה הלאומית הכוללת על בריאות ירד מכ-70 אחוזים ל-61 אחוזים (לעומת כ-77 אחוזים ב-OECD). מגמות אלו, לצד הביקוש הגובר לשירותי רפואה עקב הזדקנות האוכלוסייה והצמצום בכוח האדם הרפואי, תורמים לעליית מחירי הרפואה (יחסית למדד המחירים הכללי). כך גדלים הפערים בגישה אל שירותי רפואה בין משקי בית ברמות הכנסה שונות.

  • חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD. כמגמה משלימה חלה עלייה בהוצאה הפרטית על בריאות, מסך ההוצאות של משקי הבית: מכ-4.5 אחוזים בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים ב-2015. הסיבה העיקרית לעלייה היא ההוצאה על ביטוחים פרטיים, שעלתה מ-18 אחוזים בשנת 2000 ל-37 אחוזים בשנת 2015. המשמעות היא שהישראלים צריכים להוציא יותר מכיסם הפרטי כדי לקבל טיפול ראוי, במרפאות פרטיות – על ידי רופאים מהמערכת במימון ציבורי – ובשעה שמתקנים במערכת זו אינם מנוצלים. המצב הנוכחי גורם לאי יעילות במערכת, ולפערים גדלים בגישה לשירותי בריאות בין משקי בית בעלי רמות הכנסה שונות ובאזורים גיאוגרפיים שונים.

הגישה לשירותים וחופש בחירה במערכת הציבורית

  • מבין התושבים שדיווחו על שימוש בשירותי רפואה פרטיים, 42 אחוזים אמרו שעשו זאת כדי שיוכלו לבחור ברופא המטפל, ו-22 אחוזים נוספים פנו לשירותים פרטיים כדי להשיג תור במועד מוקדם יותר.
  • בשנה האחרונה התעצמו שתי מגמות: רכישת מרפאות לביצוע ניתוחים בידי חברות ביטוח בריאות מסחריות, ורכישה מלאה או חלקית של מוסדות רפואיים פרטיים בידי קופות החולים. צעדים אלו מעלים שאלות בדבר העלייה בדרישה לטיפולים רפואיים פרטיים, הוצאות שאינן הכרחיות, חופש הבחירה במערכת והמבנה של מערכת הבריאות בישראל, המשלב בין פרטי וציבורי.

היערכות להזדקנות האוכלוסייה

  • הממשלה נקטה כמה צעדים לשיפור השירות הרפואי לקשישים, ובהם: (1) העלאת קצבת הזקנה המרבית לטיפול סיעודי בקשישים ל-5,000 שקלים; (2) ביטול מבחן האמצעים לילדים לשם קביעת סבסוד טיפול ממושך במוסד; (3) הסדרת מעבר מידי של מבוטחים קבוצתיים בביטוח סיעודי של מקומות העבודה לביטוחים של קופות החולים.
  • לצד זאת, הטיפול הסיעודי בישראל נחות יחסית למדינות המפותחות. הוא מתבסס ברובו על הוצאה פרטית, מפוצל
    בין גורמים ממשלתיים רבים ונדרש מימון ציבורי כדי לשפרו.

מבוא בריאות עברית

מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות: מבט על

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

 המבוא מתאר את ההתפתחויות שעברו על מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות. מדברי ההסבר לתקציבים, ובעיקר מהחלקים העוסקים בדגשים, עולה בבירור ששני השרים האחרונים שעמדו בראש המשרד הדגישו את אותם יעדים: (1) צמצום פערים בתקצוב החינוך לשכבות ולמגזרים; (2) צמצום מספר התלמידים בכיתות; (3) הרחבת שיעור הלומדים מתמטיקה מוגברת (חמש יחידות); (4) הרחבת שיעור הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי.

רקע

  • שיעור התלמידים החרדים והערבים עלה מ-15 אחוזים לכמעט 50 אחוזים בין 1960 ל-2000, והמשיך לעלות עד לשנת 2010, אך בין 2010 ל-2016 המצב השתנה. בתקופה זו נעצר ואף ירד מספר התלמידים הערבים שנרשמו לכיתה א'. באותה תקופה נבלם גם הגידול במספר התלמידים החרדים, וכעת הוא דומה לשיעור הצמיחה במגזרים אחרים באוכלוסייה היהודית.
  • בין שנת 2000 לשנת 2016 גדל תקציב משרד החינוך ב-86 אחוזים במונחים ריאליים. מספר עובדי ההוראה צמח ב-55 אחוזים ומספר הכיתות ב-34 אחוזים. באותה תקופה עלה מספר התלמידים ב-30 אחוזים בלבד.

יעד ראשון: צמצום פערים בתקצוב החינוך לשכבות ולמגזרים

  • בין שנת 2013/2014 לשנת 2015/2016 (תשע"ד–תשע"ו) נוספו לתקציב הכולל של החינוך היסודי הרשמי 878 מיליון שקלים, מתוכם רק 215 מיליון (24 אחוזים) הוקדשו לתלמידים בשני חמישוני הטיפוח הנמוכים. בחטיבת הביניים סל התוספת היה של 600 מיליון שקלים, מהם 172 מיליון לשני החמישונים התחתונים (29 אחוזים).
  • בחינוך העברי עלה התקציב הממוצע לתלמיד בחמישון הטיפוח התחתון ב-2 אחוזים. בחינוך הערבי בתי ספר משלושת עשירוני הטיפוח התחתונים זכו לתוספת ממוצעת של בין 3 אחוזים ל-5 אחוזים.

יעד שני: צמצום מספר התלמידים בכיתות

  • למרות ירידה מסוימת בגודל הכיתות בין שנת 2011 לשנת 2013, הרי בין 2013 ל-2016 נרשמה עלייה קלה במספר התלמידים בכיתות החינוך העברי, והאטה במגמת הצמצום של מספר התלמידים בכיתות החינוך הערבי.
  • בתי הספר במגזר הערבי והיהודי לא חוו שינוי משמעותי בעקבות החלטת הממשלה להקטין את מספר התלמידים בכיתות בשנת 2013/2014.

יעד שלישי: הרחבת שיעור הלומדים מתמטיקה מוגברת (חמש יחידות)

  • בין 2014 ל-2016 שיעור הזכאים לבגרות בחמש יחידות מתמטיקה עלה מ-9.5 אחוזים ל-11.4 אחוזים מכלל הניגשים לבגרות. ייתכן שחלק מהשינוי נובע משינוי בהרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית תלמידי כיתה י"ב.

יעד רביעי: הרחבת שיעור הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי

  • מאז 2010 עלה שיעור תלמידי החטיבה העליונה הלומדים בחינוך המקצועי-טכנולוגי ל-35 אחוזים בחינוך היהודי ול-43 אחוזים בחינוך הערבי – ובסך הכל 37.4 אחוזים מהתלמידים.

מבוא חינוך עברית

 

התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

מדיניות הרווחה בישראל, כפי שהיא משתקפת בהוצאה הממשלתית ובחלוקת המשאבים, נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. לצד היציבות המתמשכת, שתי התפתחויות מהשנה האחרונה מצביעות על האופן שבו משתנה המדיניות. האחת היא תוכנית "חיסכון לכל ילד", שיצאה לפועל בעקבות מסקנות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל, והאחרת היא ההסכם להגדלת קצבאות הנכות, שיצא לפועל לאחר מאבק ציבורי ופוליטי מתמשך. 

לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

התקציב יציב, אך ההוצאה גדלה:

  • ב-2016 תוקצבו נושאי רווחה ב-101 מיליארד שקלים, כמחצית מסך ההוצאה החברתית הכוללת.
  • אף שנראה כי יש יציבות בהוצאה ביחס לסך ההוצאה הממשלתית וביחס לתמ"ג, במונחים ריאליים חלה עלייה של 7.7 מיליארד שקלים ביחס לשנה הקודמת – גידול של 8 אחוזים בשנה, לעומת גידול שנתי ממוצע של 4 אחוזים מאז תחילת העשור.
  • ההוצאה על ביטחון סוציאלי היא כ-85 אחוזים מסך ההוצאה על רווחה, וההוצאות עבור מערכת זו עלו מ-82 מיליארד שקלים ב-2015 ליותר מ-86 מיליארד שקלים ב-2016 במונחים ריאליים. חלקה הגדול של העלייה נובע מהוצאה גדולה יותר על קצבאות זקנה וקצבאות ילדים.

תוכנית חיסכון לכל ילד

  • לפי ההערכות העלות השנתית של התוכנית היא כ-2 מיליארד שקלים. למרות זאת, נתוני המוסד לביטוח לאומי מספטמבר 2017 מצביעים על הוצאה של 3.66 מיליארד שקלים, ככל הנראה בשל תשלומים רטרואקטיביים עבור 18 החודשים הקודמים.
  • הריכוזיות בתחום קופות הגמל שבחרו ההורים לניהול החסכונות בולטת: מבין 21 המוסדות הפעילים במסגרת התוכנית, המוסד המועדף הוא קופת הגמל "אלטשולר שחם" (24 אחוזים מכלל תוכניות החיסכון) ואחריה בנק הפועלים (12 אחוזים).

העלאה בקצבאות הנכים

  • הרכיב השני בגודלו בהוצאות המוסד לביטוח לאומי הוא ההוצאה על קצבאות נכות כללית, שהן כ-20 אחוזים מסך ההוצאה.
  • ההסכם שנחתם עם הנכים בספטמבר 2017 כולל סעיפים שונים שמשמעותם העיקרית היא העלאת קצבאות הנכות עד לגובה 4,000 שקלים לנכה בעל אי כושר השתכרות של 100 אחוזים, הגדלה ניכרת של סכומי הכסף שאדם עם מוגבלות יכול להשתכר בלי שקצבתו תיפגע ("דיסריגרד") והצמדת הקצבאות לשכר הממוצע במשק. ההסכם אמור להיות מיושם מינואר 2018, והסכום המוקצה למימושו עד תחילת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.

תקציבי משרד העבודה והרווחה ומשרד הבינוי והשיכון

  • בשנים האחרונות נרשמה עלייה מתמשכת בתקציב משרד העבודה והרווחה, ובשנת 2016 הוא עמד על 6.43 מיליארד שקלים, ב-10 אחוזים יותר מתקציב 2015.
  • רוב תקציב המשרד (77 אחוזים) מיועד לרשויות המקומיות (ראו: תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות).
  • תקציב משרד הבינוי והשיכון ב-2016 הוכפל בהשוואה לתקציב 2015 – מ-1.8 מיליארד שקלים ל-3.9 מיליארד שקלים.
  • בשנת 2016 חל גידול ניכר במכירות וברכישות של דירות לזכאי הדיור הציבורי, והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים, מעבר להכנסות בקרן, עבור רכישת דירות למאגר הדיור הציבורי.

יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל

  • בשנת 2016 חל גידול בהוצאה על קצבת השלמת הכנסה לקשישים, בהוצאות משרד הכלכלה בתחום התעסוקה ובהוצאה על הדיור הציבורי. ההוצאה שהוקצתה ליישום המלצות הוועדה עמדה בשנה זו על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת (7.4 מיליארד שקלים לשנה), לעומת 6 אחוזים בשנת 2015. ההערכה היא כי בשנת 2017 ההוצאה בפועל תעמוד גם היא על כ-31 אחוזים מההוצאה המומלצת.
  • בחישוב סך ההוצאה המומלצת לא נכלל יישום ההמלצה להפעלת תוכנית "חיסכון לכל ילד", משום שהיא אמנם הופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה. הכללת עלותה של תוכנית זו מגדילה את סך ההוצאה עבור יישום ההמלצות באופן משמעותי לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת.
  • בתחומים אחרים, ובמיוחד בכל הקשור בבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים, התקדמות הממשלה ביישום המלצות הוועדה איטית. מבין ההמלצות המרכזיות של הוועדה אשר לא יושמו בולטת ההמלצה להעלאת הסכום הניתן במסגרת תוכנית הבטחת הכנסה, המשמשת רשת ביטחון לאוכלוסייה החיה בעוני.

תוספת ההוצאה לישום המלצות ועדת אלאלוף

פילנתרופים בישראל: תמונת מצב עדכנית

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

בין 1999 ל-2011 גדל סך התרומות המדווחות לרשויות המס בישראל כמעט פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים ל-606 מיליון שקלים בשנה.

במחקר, המתבסס על נתוני כלל התורמים שביקשו זיכוי מס בעבור תרומות לעמותות מוכרות בישראל, נבחנים מאפייני הפילנתרופים הישראלים המודרניים. הפרק בודק את גובה הסכומים הנתרמים ואת נדיבות התורמים (אחוז התרומה מתוך ההכנסה), ובוחן את הקשר בין מאפיינים אישיים לסיכוי לתרום כסף.

משקי הבית של פילנתרופים שונים מאלו של האוכלוסייה הכללית בכל קטגוריה שנבדקה, לרבות גובה ההכנסה, ההרכב המשפחתי וענפי התעסוקה. בעלי הכנסה גבוהה, פרטים שיש להם הכנסה מיגיעה אישית, אלו המועסקים במגזר הנדל"ן או בארגונים נוטים יותר מאחרים לפילנתרופיה; אנשים שמוצאם מאמריקה ומאירופה נוטים להשתייך לקבוצת התורמים במידה רבה יותר מאשר ילידי הארץ וילידי אפריקה ואסיה; נוסף לכך, לפילנתרופים יש ילדים רבים יותר בממוצע לעומת כלל האוכלוסייה.

משקי בית בראשות נשים ועולים נוטים לתרום יותר

  • משקי בית בראשות נשים נוטים להיות נדיבים יותר בתרומתם במונחים של שיעורים גבוהים יותר של התרומה מתוך ההכנסה.
  • פילנתרופים שעלו לישראל תורמים סכומים גדולים יותר מילידי הארץ, והם גם נדיבים יותר מהם. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים, ותורמים בממוצע סכומים גדולים יותר. המאפיינים של פילנתרופים עולים שהתגוררו בישראל 21 שנים ויותר דומים לאלו של תורמים ילידי הארץ. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים מביאים איתם תרבות תרומות שונה, אך זו מתכנסת בהדרגה לרמה המקובלת בתרבות המקומית.

מיעוט תורמים מקרב הערבים ואנשי ההיי-טק

  • פילנתרופים המועסקים בענפי ההיי-טק, התעשייה, הבנקאות והפיננסים הם התורמים המשמעותיים והנדיבים ביותר בהשוואה לפילנתרופים מענפי כלכלה אחרים. לצד זאת, רק מיעוט קטן מהעובדים בענף ההיי-טק תורמים, וייתכן כי בענף הצעיר טרם התבססו נורמות של תרומה כפי שקרה בתעשיות המסורתיות.
  • עם היישובים הנדיבים ביותר בישראל נמנו יישובים עשירים ככפר שמריהו וסביון, ויישובים מאשכול חברתי-כלכלי נמוך כגון מודיעין עילית, חצור הגלילית וטבריה. ירושלים ותל-אביב אינן נמנות עם העשירייה הפותחת של היישובים בדירוג לפי נדיבות.
  • בפילנתרופיה הרשמית הישראלית יש תת-ייצוג משמעותי של ערבים: אף כי הם מהווים 20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, רק אחוז אחד מהפילנתרופים הם ערבים.

פילנתרופיה עברית

 

דפוסי השתלבות החרדים בשוק העבודה: ניתוח פנים-חרדי והשוואה רב-מגזרית

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

הפרק בוחן את השתלבות הצעירים החרדים בשוק העבודה בהשוואה למגזרים אחרים בישראל ובוחן במה אפשרויות התעסוקה שלהם ויכולת ההשתכרות שלהם שונות מהקבוצות האחרות בהתבסס על רמת ההשכלה, תחום הלימוד, ענף התעסוקה ומקום המגורים.

חלקו הראשון של פרק מתמקד במגמות התעסוקה העכשוויות של צעירים חרדים ומוצא עליה משמעותית בשיעורי התעסוקה של גברים ונשים חרדיים. גברים חרדים עובדים בשיעורים גבוהים יותר בפריפריה ובשיעורים נמוכים יותר בערים הומוגניות מבערים מעורבות.

חלקו השני של הפרק משווה בין ארבע קבוצות אוכלוסייה (חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים וערבים) ובוחן את היחס בין חינוך ומשתני רקע נוספים לאפשרויות התעסוקה ויכולות ההשתכרות של כל קבוצה. שיעור התעסוקה של חרדים במהלך הלימודים לתואר דומה מאוד לזה של חרדים שהם כבר בעלי תואר, דבר שיכול להצביע על כך שגברים חרדים ההחלטה לרכוש תואר חשובה באותה מידה כמו התואר עצמו. בנוסף, המחקר בוחן את ההשפעה של מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים, וחינוכיים על מצב התעסוקה והשכר בקרב ישראלים צעירים מכל המגזרים.

השתלבות החרדים בשוק העבודה

  • בשנים האחרונות חלה עלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל-2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגילי 30–23 ב-9 נקודות אחוז – העלייה הגדולה מבין כלל המגזרים בישראל – והגיעו לרמה של 73 אחוזים בקרב נשים ו-36 אחוזים בקרב גברים. העלייה המשמעותית ביותר חלה בקרב נשים וגברים מהזרם החסידי.
  • שיעורי התעסוקה של החרדים בפריפריה גבוהים מבמרכז הארץ. יתכן זה קורה בשל עליית מחירי הדיור בישובים החרדיים הוותיקים, שמכריחים צעירים להגר לפריפריה.
  • שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות (דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית), הן בפריפריה הן במרכז, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות. בהנחה שלמקום המגורים יש השפעה על אפשרויות התעסוקה ועל ההחלטה לעבוד, בהיבט התעסוקתי יש יתרון לבניית שכונות חרדיות בערים מעורבות על פני הקמת ערים נפרדות.

    השפעת ההשכלה ומאפיינים אישיים על מאפייני התעסוקה והשכר

  • ­­שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים דומה לשיעור בקרב חרדים בעלי תואר. כ-76 אחוזים מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי (בגילי 35–25) וכ-67 אחוזים מהסטודנטים החרדים היו מועסקים ב-2013, לעומת 37 אחוזים מהחרדים באותה קבוצת גיל שלא פנו להשכלה גבוהה. המשמעות היא שההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה מושפעת במידה רבה יותר מההחלטה לצאת לעבוד (המתבטאת בפנייה ללימודים) ופחות מעצם קבלת התואר.
  • לעומת זאת, בקרב נשים ערביות ניכר פער גדול בין שיעורי התעסוקה של בוגרות התארים לאלו של הסטודנטיות –
    כלומר עבורן התואר משפר בהרבה את ההסתברות להיות מועסקות.
  • הסיכוי של צעיר חרדי בעל תואר למצוא תעסוקה גבוה ב-26.5 מזה של צעיר חרדי שלא רכש השכלה גבוהה. סיכויו של גבר דתי-לאומי למצוא השכלה גבוהים ב-17.6%, של גבר חילוני גבוהים בכ-20% וסיכויו של צעיר ערבי למצוא תעסוקה גבוהים בכ-14% מסיכויו של צעיר ערבי שלא רכש השכלה גבוהה. בקרב נשים – סיכוייה של אישה חרדים בעלת תואר למצוא עבודה בוהים ב-18% מסיכוייה של חרדית שלא רכשה השכלה, של אישה דתית-לאומית גבוהים בכ-19%, של חילונית ב-14.4%. הסיכוי של ערביה ישראלית בעלת השכלה למצוא עבודה גבוה ב-44.2% מאלו של ערביה חסרת השכלה גבוהה.
  • כמעט 50% מהתארים של גברים חרדים הם במנהל עסקים, משפטים או במדעי הרוח, לעומת רק 30% בקרב גברים חילוניים. ל-34% מהגברים החילונים יש תואר במקצועות מדעיים (הנדסה, ארכיטקטורה, מתימטיקה ומדעי המחשב), לעומת 25% מהגברים החרדיים. ליותר גברים חרדים תואר במקצועות שהשוק רווי בהם, ולפחות מהם תארים במקצועות מדעיים  בעלי הכנסה גבוהה.

    השפעת מוצא והשכלת ההורים על ההשכלה וההכנסה

  • השפעתה של הכנסת ההורים על הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות – שמגדילה מאוד את הסיכוי לרכישת השכלה אקדמית – גבוהה פי ארבעה בקרב האוכלוסייה הערבית מאשר בקרב יהודים.
  • ליבשת המוצא של ההורים יש השפעה ניכרת על הכנסתם החזויה של ילדיהם, בכל המגזרים. בפיקוח על הכנסתם והשכלתם של ההורים (והשכלת האם בפרט) עולה כי יהודיות לא-חרדיות שאביהן נולד בצפון אפריקה צפויות להרוויח יותר מנשים שאביהן נולד בארץ. ממצא זה עשוי להעיד כי בהינתן שוויון הזדמנויות בהשכלה, הפערים העדתיים בשכר מצטמצמים. לעומת זאת, גברים שאימם נולדה באחת ממדינות אסיה צפויים להרוויח פחות מגברים שאימם נולדה בארץ.

דפוסי השתלבות החרדים עברית

 

השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

מרכז טאוב מודה מקרב לב לקרן דיאן פ' וגילפורד גלזר, מיסודה של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, על תמיכתה הנדיבה בפרק זה.

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

 השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בנתוני ההשכלה והתעסוקה בחברה הערבית. בפרק נבחנו המגמות הללו בחלוקה לתתי-קבוצות במגזר ולפי מגדר, ונמצא שחל שיפור ניכר בהשכלה התיכונית ובהשכלה הגבוהה – אולם יש פערים גדולים בין תתי-הקבוצות.

עלייה ניכרת בשיעור הזכאים לבגרות

בין שנת 1999 לשנת 2013 עלה מאוד שיעור הזכאים לבגרות, אך בעוד הנשים הערביות התקרבו להישגי הנשים היהודיות, העלייה בקרב רוב קבוצות הגברים הערביות מתונה יותר.

  • נראה כי גורם מרכזי לפערי ההשכלה בין יהודים לערבים הוא רקע חברתי-כלכלי חלש יותר של האוכלוסייה הערבית. בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים היו גבוהים יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל הקבוצות, אולם בקרב הגברים הערבים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים – והפערים אף גדלו בעשור האחרון.
  • שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית-הנדסית. ההבדלים בולטים במיוחד בקרב נשים: 39 אחוזים מקרב היהודיות הזכאיות לבגרות בשנת 2013 למדו במגמה מדעית-הנדסית, לעומת 71 אחוזים מקרב בדואיות ו-84 אחוזים מקרב נוצריות, ובמגזר הערבי יש רוב נשי במרבית המגמות המדעיות-הנדסיות.

לימודים אקדמיים: נשים פונות בשיעור גבוה למקצועות הבריאות והחינוך

  • שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, במיוחד בדואיות ודרוזיות – עלייה של כמעט 50 אחוזים בין 2008 ל-2013. בקרב גברים השיפור נמוך בהרבה, אם כי הנתונים אינם כוללים גברים ערבים הלומדים לתואר אקדמי בחו"ל.
  • נשים ערביות (ובמיוחד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים. מגמה זו עלולה להוביל לקשיים תעסוקתיים: בשנת הלימודים תשע"ד 59 אחוזים מהמועמדים לשיבוץ להוראה במגזר הערבי לא השתבצו בבתי ספר, ואם לא תחול ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטיות הלומדות לתעודת הוראה הרי חלקן של המועמדות שלא משתבצות בבתי ספר צפוי לגדול עם הגידול בשיעור האקדמאיות הערביות.
  • הציון הפסיכומטרי הממוצע של ערבים הוא נמוך יחסית לציון הממוצע של היהודים. נראה כי חלק גדול יותר מהנבחנים הערבים אינם מגיעים לרף הנדרש לקבלה לחוגים השונים, שכן כמחצית מהגברים הערבים שניגשו לבחינה הפסיכומטרית אינם לומדים באקדמיה בישראל (חלקם פנה ללימודים בחו"ל).
  • כמו בעבר, גברים ערבים רבים פונים ללימודים בתחום הבריאות (בישראל ובחו"ל), אך לצד זאת יש עלייה בשיעור הפונים ללימודי הנדסה ומחשבים – מה שעשוי להעיד על פתיחות לתחומי תעסוקה חדשים.

מהו שכרם של הערבים בהשוואה ליהודים?

  • פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בתחומי הבריאות והחינוך, אך גבוהים בקרב מי שלמדו הנדסה, מחשבים, מינהל עסקים וניהול. בתחומי ההנדסה והמחשבים הפערים הגבוהים בשכר נובעים במידה רבה מהבדלים בענפי התעסוקה של בוגרי תחומים אלו: האקדמאים היהודים מועסקים בענפים רווחיים יותר (למשל, 28 אחוזים מהבוגרים היהודים מועסקים בתכנות, לעומת 16 אחוזים בלבד מהבוגרים הערבים).

מהם ההבדלים בין תתי-הקבוצות השונות?

האוכלוסייה הנוצרית מגיעה להישגים הגבוהים ביותר בכל המדדים: מבחני הבגרות, שיעור בעלי תואר אקדמי ותחומי עבודה, והפערים בינה לאוכלוסייה היהודית מצטמצמים עם השנים.

בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שהיא הקבוצה הגדולה ביותר, נרשמו שיפור כללי במדדי ההשכלה לצד פערים לטובת הנשים ונטייה בולטת ללימוד תחומי הבריאות והחינוך באקדמיה.

הישגיהם של הדרוזים מעורבים: מצד אחד שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם הם גבוהים במיוחד, ושיעורי התעסוקה שלהם גבוהים. מצד אחר תחומי התעסוקה שלהם מצומצמים, ושיעור גבוה מהאקדמאים הדרוזים מועסק במערכת הביטחון.

האוכלוסייה הבדואית מגיעה להישגים הנמוכים ביותר בכל המדדים, אף שבקרב הנשים חל שיפור ניכר. הרוב המוחלט של האקדמאים הבדואים עוסק בחינוך.

ערבים באקדמיה עברית

 

חרם בין תלמידים

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

המחקר מציג נתונים עדכניים על תופעת החרם בישראל, מתמקד בקשר שבין קורבנוּת לחרם ללאום, למעמד, למגדר ולדרגת כיתה, וסוקר את השינויים בדפוסי הקורבנוּת לאורך זמן.

חרם חברתי הוא חוויה נפוצה בבתי ספר בישראל, והסבל הרב שנגרם לילדים מוחרמים משאיר בהם חותם בל יימחה. בספרות חרם נכלל בקטגוריה של בריונות יחס – אלימות שאינה פיזית בעיקרה ומאופיינת בחזרתיות וביחסי כוחות לא שוויוניים בין התוקף לקורבן.

היקף תופעת החרמות – מהי הסבירות שתלמיד יוחרם בבית הספר?

  • ב-2015, 5.6 אחוזים מהתלמידים דיווחו שהוחרמו בחודש שעבר, וכ-4 אחוזים אמרו שקראו להחרים אותם גם דרך הרשת.
  • למרות השיעור הנמוך של תלמידים שהוחרמו, ביותר משישים אחוזים מהכיתות יש לפחות תלמיד אחד שהיה קורבן לחרם.
  • תופעת החרמות מקובלת יותר בבית הספר היסודי ובכיתות ה' ו-ו'. שיעור התלמידים שסובלים מחרם או מתופעות בריונות יורד ככל שגיל התלמידים עולה.

אילו תלמידים מוחרמים?

המחקר בחן את מאפייני התלמידים שנפגעו לפי זרם החינוך, המגדר והמצב כלכלי-חברתי.

  • קיימים פערים גבוהים מאוד בין זרמי החינוך בשיעור התלמידים המדווחים כי הוחרמו: שיעור המדווחים בבתי ספר ערביים עומד על 11 אחוזים, לעומת 4 אחוזים בבתי ספר עבריים. ב-79 אחוזים מהכיתות בחינוך הערבי יש לפחות תלמיד אחד הסובל מחרם, לעומת 50 אחוזים מהכיתות בחינוך העברי.
  • גם בין זרמי החינוך הערבי התגלו פערים גבוהים בדיווח על חרם: בחינוך הבדואי דיווחו על חרם 15 אחוזים מהתלמידים, בחינוך הערבי 10 אחוזים, ובחינוך הדרוזי 7 אחוזים.
  • בקרב היהודים בנות מדווחות על קורבנות לחרם בשיעורים גבוהים במעט מבנים: כ-5 אחוזים לעומת כ-4.5 אחוזים, בהתאמה. בקרב הערבים המגמה הפוכה: כ-17 אחוזים מהבנים דיווחו על קורבנות לחרם לעומת כ-13 אחוזים מהבנות. הממצא במגזר הערבי מאתגר את הטענה הרווחת בעולם ולפיה חרם ונידוי הם סוג אלימות הרווח בקרב בנות.
  • בבדיקת השכלת הורים כמשתנה שמייצג מעמד חברתי-כלכלי נמצא כי תלמידים ממעמד נמוך סובלים מחרמות בשיעורים גבוהים יותר מתלמידים ממעמדות גבוהים. הקשר נבחן בזרמי החינוך בנפרד ונמצא הן ברמת הכיתה הן ברמת התלמיד: בחינוך הערבי, כ-16 אחוזים מהתלמידים שהשכלת הוריהם 11 שנות לימוד מדווחים על חרם, לעומת כ-11 אחוזים מהתלמידים שהוריהם בעלי 16 שנות לימוד ומעלה. בקרב יהודים המגמה דומה: 6 אחוזים מהתלמידים שהשכלת הוריהם נמוכה יחסית, לעומת 4 אחוזים מהתלמידים שהשכלת הוריהם גבוהה. נמצא קשר בין חרם להשכלת הורים גם ברמת הכיתה. בכיתות שהשכלת ההורים הממוצעת בהן נמוכה יש לתלמידים סיכוי גבוה יותר לסבול מחרם, גם בפיקוח על השכלת הוריהם.

הקשר בין חרמות להישגים בבית הספר

  • הן בחינוך הערבי והן בחינוך היהודי, הציון במתמטיקה של תלמידים שהיו קורבנות לחרם נמוך ב-4 נקודות בממוצע מהציון של תלמידים שלא היו קורבנות לחרם.
  • בציון באנגלית יש הבדל ניכר בין הזרמים: בחינוך הערבי הציון של תלמידים שסבלו מחרמות נמוך ב-8 נקודות בממוצע מהציון של תלמידים שלא סבלו מחרמות, ובחינוך העברי – הציון של תלמידים שסבלו מחרמות נמוך ב-4 נקודות בממוצע מהציון של תלמידים שלא סבלו מחרמות.

מגמת הדיווח על חרם לאורך זמן

  • בין שנת 2007 לשנת 2015 חלה ירידה ניכרת בשיעור הדיווח על קרבנוּת לחרם: בחינוך הערבי מ-18 ל-11 אחוזים, ובחינוך היהודי מ-5 אחוזים לכ-3.5 אחוזים. הירידה משמעותית בקרב מי שסובלים מחרם בשיעורים הגבוהים ביותר – תלמידי בתי הספר היסודיים, ותלמידים בזרם החינוך הערבי. יש לבחון את הגורמים לירידה ולעודד את הרחבת המגמה גם אל שאר הכיתות.חרם עברית

 

 

 

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2017

שנת 2017 התאפיינה בעלייה בשיעור התעסוקה ובשכר הריאלי, ובירידה בשיעור האבטלה – שנמצא בשפל היסטורי. אולם הצמיחה לנפש אינה גבוהה בהשוואה למדינות אחרות, ופריון העבודה אינו צומח כלל.

התוצר המקומי הגולמי צפוי לצמוח בשנת 2017 בקצב של 3.1 אחוזים, שיעור המשקף צמיחה של כ-1.1 אחוזים בתוצר לנפש. נתונים אלו נמוכים מהצמיחה אשתקד (שעמדה על 4.0 אחוזים בתוצר ו-1.9 אחוזים בתוצר לנפש), אך דומה לממוצע הצמיחה בשנים האחרונות. הסימנים מעידים שהמשק נמצא בסביבת תעסוקה מלאה, ומכאן ששיעור הצמיחה הנוכחי משקף ככל הנראה את פוטנציאל הצמיחה ארוך הטווח של המשק, ולא מעבר מתקופת שפל לתקופת גאות.

  • הגידול בשיעור התעסוקה לצד העלייה בשכר הריאלי הממוצע הובילו לעלייה מרשימה בהיקפי הצריכה ולעלייה ברמת החיים בשנים האחרונות.
  • מחירי הצריכה בישראל גבוהים באופן ניכר מהמחירים במדינות מפותחות אחרות, אך מסתמן מפנה לטובה ויש סימנים לתהליך של התאמת המחירים לרמה המאפיינת מדינות מפותחות אחרות.
  • למרות הנתונים המעודדים, במבט לטווח ארוך נראה כי הגידול בהיקפי התעסוקה מתקרב לכדי מיצוי, וכי העלייה בשכר נובעת משיפור זמני בתנאי הסחר של המשק, ולא מעלייה בפריון. מכאן עולה החשש כי העלייה המהירה בצריכה הפרטית לא תתמיד לאורך זמן, ויידרשו מקורות אחרים שיסייעו לצמצום הפער בין רמת החיים בישראל לזו שבמדינות המפותחות האחרות.
  • מחירי הדירות ממשיכים לעלות בקצב מהיר יותר משכר הדירה, ובכך נמשכת הירידה בתשואה לבעלות על דירה. מאחר שהריבית חדלה לרדת לפני יותר משנתיים, נראה שההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיות משקי הבית והמשקיעים לעליות מחירים נוספות בעתיד – הן במחירי הדירות הן בשכר הדירה הממוצע.

מבוא מאקרו עברית

דוח מצב המדינה 2017

לחצו  לקריאת כל פרקי  דוח מצב המדינה 2017  

"דוח מצב המדינה" של מרכז טאוב לשנת 2017 רואה אור

הדוח השנתי של מרכז טאוב, המתפרסם היום, מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2017. הדוח מרכז 10 מחקרים חדשים בתחומי תעסוקה, מאקרו-כלכלה, חינוך, בריאות ורווחה. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי דוח מצב המדינה 2017:

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2017

גלעד ברנד, פרופ' אבי וייס וד"ר אסף צימרינג

השנה החולפת התאפיינה בעלייה בשיעור התעסוקה ובשכר הריאלי לעומת ירידה בשיעור האבטלה, שנמצא בשפל היסטורי. אולם הצמיחה לנפש נמוכה ביחס למדינות אחרות, ופריון העבודה אינו צומח כלל.

  • הגידול בשיעור התעסוקה, לצד העלייה בשכר הריאלי הממוצע, הובילו לעלייה מרשימה בהיקפי הצריכה בשנים האחרונות ולעלייה ברמת החיים. עם זאת, חלקים רחבים בשוק העבודה מתאפיינים עדיין בפריון עבודה ובשכר נמוכים. כמו כן, על אף השיפור בתחום, רמת המחירים בישראל עודנה בין הגבוהות במדינות ה-OECD.
  • בטווח הארוך צפויים למדינה אתגרים דמוגרפיים שעלולים להאט את קצב הצמיחה במשק עוד יותר, ובראשם ירידה בחלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים, לצד עלייה בחלקן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית וכישוריהן אינם תואמים את שוק העבודה המודרני.
  • מחירי הדירות ממשיכים להתייקר בקצב מהיר יותר משכר הדירה ובכך נמשכת הירידה בתשואה לבעלות על דירה. מאחר שהריבית חדלה לרדת לפני למעלה משנתיים, נראה שההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיות משקי הבית והמשקיעים לעליות מחירים נוספות בעתיד, הן במחירי הדירות הן בשכר הדירה הממוצע.
    מחירי הצריכה הפרטית במדינות ה-OECD

דפוסי השתלבות החרדים בשוק העבודה: ניתוח פנים-חרדי והשוואה רב-מגזרית

ד"ר איתן רגב

הפרק מתמקד בדפוסי ההשתלבות הייחודיים של חרדים בשוק העבודה, ובוחן את מאפייני התעסוקה על בסיס המגדר, הזרם החרדי ומקום המגורים. כמו כן נבחן הקשר בין גורמים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים והשכלתיים ובין מצב התעסוקה והשכר בקרב צעירים מכל המגזרים.

  • בשנים האחרונות חלה עלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל-2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגילי 30–23 ב-9 נקודות אחוז – העלייה הגדולה מבין כלל המגזרים בישראל – והגיעו לרמה של 73 אחוזים בקרב נשים ו-36 אחוזים בקרב גברים. העלייה המשמעותית ביותר חלה בקרב נשים וגברים מהזרם החסידי.
  • שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות (דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית), הן בפריפריה הן במרכז, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות. בהנחה שלמקום המגורים יש השפעה על אפשרויות התעסוקה ועל ההחלטה לעבוד, בהיבט התעסוקתי יש יתרון לבניית שכונות חרדיות בערים מעורבות על פני הקמת ערים נפרדות.
  • ­­שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים דומה לשיעור בקרב חרדים בעלי תואר. כ-76 אחוזים מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי (בגילי 35–25) וכ-67 אחוזים מהסטודנטים החרדים היו מועסקים ב-2013, לעומת 37 אחוזים מהחרדים באותה קבוצת גיל שלא פנו להשכלה גבוהה. המשמעות היא שההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה מושפעת במידה רבה יותר מההחלטה לצאת לעבוד (המתבטאת בפנייה ללימודים) ופחות מעצם קבלת התואר. לעומת זאת, בקרב נשים ערביות ניכר פער גדול בין שיעורי התעסוקה של בוגרות התארים לאלו של הסטודנטיות – כלומר עבורן התואר משפר בהרבה את ההסתברות להיות מועסקות.
  • השפעתה של הכנסת ההורים על הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות – שמגדילה מאוד את הסיכוי לרכישת השכלה אקדמית – גבוהה פי ארבעה בקרב האוכלוסייה הערבית מאשר בקרב יהודים.
  • ליבשת המוצא של ההורים יש השפעה ניכרת על הכנסתם החזויה של ילדיהם, בכל המגזרים. בפיקוח על הכנסתם והשכלתם של ההורים (והשכלת האם בפרט) עולה כי יהודיות לא-חרדיות שאביהן נולד בצפון אפריקה צפויות להרוויח יותר מנשים שאביהן נולד בארץ. ממצא זה עשוי להעיד כי בהינתן שוויון הזדמנויות בהשכלה, הפערים העדתיים בשכר מצטמצמים. לעומת זאת, גברים שאימם נולדה באחת ממדינות אסיה צפויים להרוויח פחות מגברים שאימם נולדה בארץ.
    דפוסי השתלבות החרדים עברית

פילנתרופים בישראל: תמונת מצב עדכנית

פרופ' קלוד בר רבי וחנן יונה

המחקר בוחן את מאפייני הפילנתרופיים הישראלים המודרניים, וזהו המחקר הראשון בנושא פילנתרופים ישראלים המתבסס על נתוני כלל התורמים שביקשו זיכוי מס בעבור תרומות לעמותות מוכרות בישראל. בפרק נבדקים גובה הסכומים הנתרמים ואת נדיבות התורמים (אחוז התרומה מתוך ההכנסה), וכן הקשר בין מאפיינים אישיים ובין הסיכוי לתרום.

  • סך התרומות המדווחות לרשויות המס בישראל גדל בין 1999 ל-2011 כמעט פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים ל-606 מיליון שקלים בשנה.
  • משקי בית בראשות נשים נוטים להיות נדיבים יותר (תורמים אחוז גבוה יותר מההכנסה), אולם משקי בית שעומדים בראשם גברים תורמים סכומים גבוהים יותר.
  • פילנתרופים שעלו לישראל תורמים סכומים גדולים יותר ביחס לילידי הארץ, והם גם נדיבים יותר. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים, ותורמים בממוצע סכומים גדולים יותר, ולעומת זאת מאפייני פילנתרופים שעלו לפני 21 שנים או יותר דומים לאלו של תורמים ילידי הארץ. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים מביאים איתם תרבות תרומות שונה, אך זו מתכנסת בהדרגה לרמה המקובלת בתרבות המקומית.
  • יש תת-ייצוג משמעותי של ערבים בפילנתרופיה הישראלית הרשמית – אף כי חלקם עומד על 20 אחוזים מהאוכלוסייה, רק אחוז אחד מהפילנתרופים הם ערבים.
  • פילנתרופים המועסקים בענפי ההיי-טק, התעשייה, הבנקאות והפיננסים הם התורמים המשמעותיים והנדיבים ביותר ביחס לפילנתרופים מענפי כלכלה אחרים. לצד זאת, רק מיעוט קטן מהעובדים בענף ההיי-טק תורמים, וייתכן כי בענף הצעיר טרם התבססו נורמות של תרומה, כפי שקרה בענפי התעשיות המסורתיות.
  • בין היישובים הנדיבים ביותר נמצאות רשויות עשירות, כמו כפר שמריהו וסביון, לצד יישובים מאשכול חברתי-כלכלי נמוך, כגון מודיעין עילית, חצור הגלילית וטבריה. ירושלים ותל אביב אינן נמצאות בעשירייה הפותחת של היישובים בדירוג לפי נדיבות.
    פילנתרופיה עברית

התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה

פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה

מדיניות הרווחה בישראל נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית עודנה נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולכן לא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

  • ההוצאה החברתית על רווחה, בריאות וחינוך עמדה בשנת 2016 על 205 מיליארד שקלים – 57 אחוזים מסך ההוצאה הממשלתית (ללא חוב ותשלומי ריבית). ההוצאה על רווחה עומדת על כמחצית מסך ההוצאה החברתית, ועל כשליש מסך ההוצאה הממשלתית. על אף היציבות בחלקה של ההוצאה לרווחה מכלל ההוצאה הממשלתית, במונחים ריאליים חלה תוספת של למעלה מ-7 מיליארד שקלים בתקציב (גידול של 8 אחוזים בשנה).
  • תקציב משרד השיכון והבינוי הכפיל את עצמו ב-2016 (ביחס ל-2015) והיה קרוב ל-4 מיליארד שקלים. אחד הביטויים לכך הוא התרחבות ניכרת של מערך הדיור הציבורי: נרכשו כ-780 דירות חדשות והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים לרכישת דירות למאגר.
  • בשנת 2017 צפויה ההוצאה על יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני לעמוד על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת, בדומה לשנת 2016 (לעומת 6 אחוזים ב-2015). אם מכלילים בחישוב זה את ההוצאה עבור יישום תוכנית "חיסכון לכל ילד" – שהופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה ולא נכללה בסך ההוצאה המומלצת – עולה סך ההוצאה עבור יישום המלצות הוועדה לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת. לצד זאת, הממשלה מתקדמת באיטיות ביישום המלצות אחרות, בעיקר בתחום הבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים.
  • בהמשך למאבק הציבורי בנושא קצבאות הנכות הוחלט על שינוי מדיניות, וסכום הקצבאות יועלה החל משנת 2018. הסכום המיועד למימוש המדיניות עד שנת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.
    מבוא רווחה עברית

תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך

שירותי הרווחה ברשויות המקומיות מתוקצבים בשיטת המצ'ינג (מימון תואם) – על כל שקל שהרשות משקיעה משרד העבודה משלים שלושה שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו נבחנת בבג"ץ עתירה נגד שיטת המימון בטענה שהיא אינה שוויונית. הפרק בוחן את דפוסי התקצוב ומצביע על כך שאכן קיים אי שוויון ניכר בתקצוב בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות, אך הפער מוסבר ברובו בהבדלים בסוגי הטיפול המוצעים לנזקקים – ובפרט ברמת ההוצאה על טיפול חוץ-ביתי, שהיא יקרה במיוחד. הפערים הללו קשורים, ככל הנראה, בעיקר למגבלות המשאבים של היישובים החלשים, להיעדר מענים חוץ-ביתיים המותאמים לאוכלוסייה הערבית ולהעדפות היישובים באשר לאופן ההתמודדות עם הצרכים.

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה (הכוללת את הקצאת משרד העבודה והרווחה בסוף השנה והתוספת העצמית של הרשות) בערים חזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15) היא 9,095 שקלים למטופל, בעוד ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד.
  • הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים למטופל ברשויות מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר. סיבה נוספת אשר מגדילה את הפער היא יכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים נרחבים בהרבה מאלה הנדרשים לקבלת המימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המימון התואם.מצ'ינג עברית

מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות: מבט על

פרופ' יוסי שביט ונחום בלס

האתגר הגדול ביותר העומד בפני מערכת החינוך הוא צמצום אי השוויון החמור בין תלמידים מרקעים שונים. מבחינה זו חלה התקדמות מסוימת בשנים האחרונות, אולם הדרך לשוויון עוד ארוכה.

  • ההוצאה לתלמיד גדלה בכל המערכת, אולם בעיקר בשכבות החזקות (חמישוני הטיפוח העליונים). פחות מ-30 אחוזים מהתוספת הוקצו לתלמידים בשני החמישונים הנמוכים.
  • בהיבט של שעות ההוראה לתלמיד, בבתי ספר בחינוך היסודי העברי המשתייכים למעמד הנמוך ביותר (חמישון תחתון) חלו שינויים מינוריים בלבד בשנים האחרונות (עלייה של כ-2 אחוזים), בעוד בחמישונים התחתונים בבתי ספר ערביים חל גידול ממוצע של 3-5 אחוזים. אולם על אף השינויים, מספר השעות לתלמיד בחינוך הערבי נותר נמוך ממספר השעות לתלמיד בחינוך העברי.
  • תוצאותיו של המהלך לצמצום במספר התלמידים בכיתה ניכרו בעיקר בחינוך הערבי, שהכיתות בו היו גדולות מאוד לפני כן. בחינוך העברי חל שינוי קטן מאוד, והוא התרכז בעיקר בחמישונים המבוססים.
    מבוא חינוך עברית

חרם בין תלמידים

פרופ' יוסי שביט וערן חכים

הפרק בוחן את התופעה של חרם ובריונות בבתי הספר, ומתמקד בקשר שבין הסיכוי להיות קורבן לחרם למאפייני התלמיד או התלמידה: לאום, מעמד, מגדר ודרגת כיתה. עוד נסקרים השינויים בדפוסי הקורבנוּת לאורך זמן.

  • שיעור המדווחים על חרם ב-2015 עמד על כ-6 אחוזים מכלל התלמידים בבתי הספר בישראל. בלמעלה מ-60 אחוזים מהכיתות יש לפחות ילד אחד מוחרם.
  • קיימים פערים משמעותיים בין זרמי החינוך בשיעור התלמידים המדווחים שהוחרמו: 11 אחוזים בבתי ספר ערביים, לעומת 3.4 אחוזים במוסדות עבריים. גם בתוך החינוך הערבי התגלו פערים גבוהים בין תת-המגזרים: 15 אחוזים מהתלמידים במגזר הבדואי דיווחו על חרם, לעומת 10 אחוזים במגזר הערבי ו-7 אחוזים במגזר הדרוזי.
  • בנות יהודיות מדווחות על קורבנוּת לחרם בשיעורים גבוהים במעט מבנים: כ-5.2 אחוזים לעומת כ-4.7 אחוזים. במגזר הערבי המגמה הפוכה: כ-17 אחוזים מהבנים דיווחו על קורבנות לחרם לעומת כ-13 אחוזים מהבנות.
  • תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך סובלים מחרמות בשיעורים גבוהים יותר מתלמידים ממעמדות גבוהים: בקרב תלמידים ממעמד נמוך יותר (הורים בעלי 11 שנות לימוד) מדווחים על קורבנות לחרם 16 אחוזים מהתלמידים הערבים ו-6 אחוזים בקרב יהודים, לעומת כ-11 אחוזים בקרב ערבים ו-4 אחוזים בקרב יהודים ממעמד גבוה יותר (הורים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה).
  • בין 2007 ל-2015 חלה ירידה ניכרת בשיעור הקורבנות לחרם: מ-18 ל-11 אחוזים מהתלמידים בחינוך הערבי, ומ-5 לכ-3.4 אחוזים בחינוך היהודי. הירידה גדולה במיוחד בקרב מי שסובלים מחרם בשיעורים הגבוהים ביותר – תלמידי בתי הספר היסודיים, ותלמידים בזרם החינוך הערבי. על כן, יש לבחון ולעודד את הגורמים לירידה כדי להרחיבם גם לשאר הכיתות.
    חרם עברית

השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

הדס פוקס

בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בנתוני ההשכלה והתעסוקה בחברה הערבית. הפרק בוחן את המגמות הללו בחלוקה לתתי-קבוצות ולפי מגדר, ומצא שחל שיפור ניכר בהשכלה התיכונית ובהשכלה הגבוהה – אולם יש פערים גדולים בין תתי-הקבוצות הערביות.

  • נראה כי גורם מרכזי לפערי ההשכלה בין יהודים לערבים הוא רקע חברתי-כלכלי חלש יותר של האוכלוסייה הערבית. בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות היו גבוהים יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל הקבוצות, אולם בקרב הגברים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים – והפערים אף גדלו בעשור האחרון.
  • ביחס ליהודים, שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית-הנדסית. ההבדלים בולטים במיוחד בקרב נשים: 39 אחוזים מהיהודיות הזכאיות לבגרות בשנת 2013 למדו במגמה מדעית, לעומת 71 אחוזים בקרב בדואיות ו-84 אחוזים בקרב נוצריות.
  • שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, במיוחד בדואיות ודרוזיות – עלייה של כמעט 50 אחוזים בין 2008 ל-2013. בקרב גברים השיפור נמוך בהרבה (אם כי ייתכן שחלק מכך נובע מהעובדה שהנתונים אינם כוללים לימודים לתואר אקדמי בחו"ל, הנפוצים בקרב גברים ערבים).
  • נשים ערביות (ובמיוחד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים. מגמה זו עלולה להוביל לקשיים תעסוקתיים: בשנת הלימודים תשע"ד 59 אחוזים מהמועמדים לשיבוץ להוראה במגזר הערבי לא השתבצו בבתי ספר, ואם לא תחול ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטיות לתעודת הוראה שיעור זה צפוי לעלות עם הגידול בשיעור האקדמאיות הערביות.
  • כמו בשנים קודמות, גברים ערבים רבים פונים ללימודים בתחום הבריאות (בארץ ובחו"ל), אך לצד זאת יש עלייה בשיעור הפונים ללימודי הנדסה ומחשבים – מה שעשוי להעיד על פתיחות לתחומי תעסוקה חדשים.
  • פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בבריאות ובחינוך, אך גבוהים בקרב מי שלמדו הנדסה, מחשבים, עסקים וניהול. הפערים הגבוהים בתחומים אלו נובעים במידה רבה מהבדלים בענפי התעסוקה של הבוגרים: האקדמאים היהודים מועסקים בענפים רווחיים יותר (למשל, 28 אחוזים מהבוגרים היהודים מועסקים בתכנות לעומת 16 אחוזים מהבוגרים הערבים).

    ערבים באקדמיה עברית

התפתחויות עכשוויות במערכת הבריאות

פרופ' דב צ'רניחובסקי

הפרק עוסק בסוגיות הבוערות ביותר במערכת הבריאות, ובהן איזון בין מימון ציבורי לפרטי, התנהלות קופות החולים וחברות הביטוח המסחריות, וההיערכות להזדקנות האוכלוסייה.

  • חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD. כמגמה משלימה חלה עלייה בהוצאה הפרטית על בריאות: מכ-4.5 אחוזים מסך ההוצאות של משקי הבית בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים ב-2015. הסיבה העיקרית לעלייה בהוצאה היא רכישת ביטוחים פרטיים.
  • הביקוש לטיפולים רפואיים עלה, בעיקר עקב הזדקנות האוכלוסייה. בד בבד הצטמצם היצע כוח האדם הרפואי, בעיקר במערכת במימון ציבורי. עקב כך עלו מחירי הרפואה. מגמות אלו, בצירוף התלות הגוברת במימון פרטי (שאינו נגיש לכולם), מביאים להגדלת הפערים בנגישות שירותי הרפואה עבור משקי בית ברמות הכנסה שונות ואזורים שונים בארץ.
  • לאור הזדקנות האוכלוסייה והעניין הציבורי בנושאי הטיפול הסיעודי, הממשלה נקטה כמה צעדים לשיפור השירות הרפואי לקשישים, ובהם העלאת קצבת הזקנה המרבית לטיפול סיעודי בקשישים ל-5,000 שקלים, ביטול מבחן האמצעים לילדיהם לשם קביעת סבסוד טיפול ממושך במוסד, והסדרת מעבר מיידי של מבוטחים קבוצתיים בביטוח סיעודי של מקומות העבודה לביטוחים של קופות החולים. למרות זאת, הטיפול הסיעודי בישראל עדיין ירוד בהשוואה למדינות המפותחות ונדרשת אסטרטגיה להסדרת הנושא – הן מבחינת כיסוי ביטוחי רחב יותר הן מבחינת תכלול הטיפול בקשישים בידי גורם אחד.
  • לאחרונה ניכרת מגמה גוברת של רכישת מוסדות רפואה פרטיים על ידי קופות החולים – שהן מוסדות ללא כוונת רווח  ועל ידי חברות מסחריות. מגמה זו מעלה שאלות בנוגע לעידוד ביקושים להליכים רפואיים (לא בהכרח נחוצים) במימון פרטי, לצמצום חופש הבחירה במערכת ולחלוקה בין מימון ציבורי לפרטי במערכת הבריאות.
    מבוא בריאות עברית

בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל

פרופ' דב צ'רניחובסקי, בשארה בשאראת, ליאורה בוורס, אביב בריל וחן שרוני

הפרק עוסק בבריאות האוכלוסייה הערבית בהשוואה לאוכלוסייה היהודית בישראל מהיבטים שונים, ובהם גורמי הסיכון האופייניים לערבים ונגישות שירותי הרפואה עבורם.

  • תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל (79 שנים) היא הגבוהה ביותר בהשוואה לעולם הערבי-מוסלמי, אך היא נמוכה ביחס לאוכלוסייה היהודית (82.7 שנים) ולממוצע ב- OECD (81.6 שנים).
  • קיימים פערים ניכרים בין יהודים לערבים בתמותת תינוקות: בקרב יהודים שיעור התמותה עמד על כ-2.7 לאלף לידות, לעומת כ-3.4 בקרב דרוזים, כ-3.0 בקרב נוצרים וכ-7.5 בקרב מוסלמים. גם במדדים אלו נתוניהם של ערבים בישראל טובים בהשוואה למדינות ערביות מוסלמיות אחרות. תמותת תינוקות בפרט, ותוחלת החיים בכלל, קשורות למצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה.
  • סיבות המוות האופייניות לערבים שונות מהסיבות המובילות אצל יהודים. בקרב ערבים בולטים במיוחד מומים מולדים, תאונות דרכים ועבודה ושיעורים גבוהים יחסית של מחלות כרוניות. ניתן להסביר חלק מהפער בדפוסים חברתיים של האוכלוסייה הערבית, כמו נישואי קרובים שמעלים את שיעור המומים המולדים ושיעור גבוה של מעשנים (44 אחוזים מהגברים הערבים מעשנים, לעומת 22 אחוזים בקרב גברים יהודים).
  • במחוזות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית – בחיפה, בירושלים ובעיקר בצפון – ניכר מחסור ברופאים, בכוח אדם סיעודי ובציוד רפואי. כמן כן, המרחק הממוצע מבית חולים ליישובים ערביים הוא כ-22 ק"מ, לעומת כ-14 ק"מ מיישובים יהודיים.
    בריאות האוכלוסייה הערבית עברית

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2017

ניתן להגיע אל כל פרק בנפרד דרך תוכן העניינים בצד שמאל למטה.

אנו מתכבדים להציג את "דוח מצב המדינה" מהסדרה ע"ש סינגר לשנת 2017. הפרקים המופיעים בספר עוסקים במגוון נושאים רחב, ומבוססים על מחקרים ייחודים המציגים פנים רבים של המצב החברתי-כלכלי בישראל. מן הנושאים הנסקרים בספר אפשר ללמוד רבות על המדיניות החברתית המקומית, ולהבין כיצד לשפר את רווחתם של תושבי ישראל.

תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם מצוקותיהם של כ-465,000 משקי בית. שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומנים על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית.

המחקר בוחן את דפוסי התקצוב של שירותי רווחה ברשויות המקומיות בישראל ואת הפערים בין הרשויות. הממצאים מראים כי קשה לתלות את המקור העיקרי לפער בחוסר יכולת של הרשויות לעמוד בחלקן במימון, אם כי בהחלט ייתכן שרשויות שלרשותן עומדים המקורות המעטים ביותר מבקשות מראש הקצאה נמוכה יחסית מחשש שלא יוכלו לממן את חלקן. לעומת זאת, מן הנתונים עולה כי הסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות – ובפרט לרשויות הערביות – נמוך יותר, בעיקר בשל מסגרות הטיפול השונות שהן מפנות אליהן. סיבה נוספת לפער היא נכונותן ויכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים רבים מעבר לאלה הנדרשים לקבלת המימון.

קיים אי שוויון ניכר במימון שירותי הרווחה בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות

האחריות העיקרית לטיפול ברווחתם של יחידים, משפחות וקהילות מוטלת על הרשות המקומית, אך הקצאת המשאבים למימון מענים לצרכים דומים אינה זהה בכל הרשויות.

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה עומדת על 11 אחוזים מהתקציב ברשויות המשויכות לאשכול חברתי-כלכלי נמוך, ועל 6 אחוזים מהתקציב באשכולות הגבוהים.
  • בערים חזקות, המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15), ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל עומדת על 9,095 שקלים, ואילו ביישובים ערביים ההוצאה למטופל עומדת על 3,387 שקלים בלבד. ברשויות חרדיות, המדורגות באשכולות נמוכים, ההוצאה הממוצעת למטופל היא 8,749 שקלים, לעומת 7,318 שקלים ביתר הרשויות היהודיות.

קיים אפוא אי שוויון ניכר בין רשויות שונות, ודווקא לתושבים הזקוקים לסיוע יותר מכל ומתגוררים ביישובים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים מוקצים משאבים מעטים יותר.

הסבר ראשון לאי השוויון: הרשויות החלשות אינן מסוגלות להשלים את עלויות המימון הנדרשות לקבלת מלוא התקציב מהרווחה

מנתוני המחקר קשה לקבוע באיזו מידה יכולת המימון העצמי משפיעה על גובה התקציב:

  • רוב רובן של הרשויות (92 אחוזים) מממשות את מלוא התקציב שנקבע להן בתחילת השנה, ואף מקבלות תוספת.
  • מבין 20 הרשויות שאינן מממשות את התקציב שהוקצה להן, רק שמונה מדורגות באשכול חברתי-כלכלי נמוך (כולן רשויות ערביות), ואילו 12 הרשויות האחרות מדורגות דווקא באשכול חברתי-כלכלי גבוה.

אף שמרבית הרשויות הצליחו דווקא לעמוד במימון שנדרש מהן, ייתכן בהחלט כי רשויות בעלות משאבים מועטים מבקשות מראש הקצאה קטנה יותר כדי להימנע מהשלמת המימון במהלך השנה.

הסבר שני לאי השוויון: הרשויות החלשות מקבלות מימון פחוּת בעיקר בשל הקצאה הראשונית ממשרד העבודה והרווחה

חוקרי המרכז מצאו שהפערים בהקצאה בין המגזרים עשויים להיות מוסברים בהבדלים בין הרשויות במאפייני הטיפול ובמאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים. בפרט נמצא שלדפוסי השימוש במסגרות הטיפול יש משקל גבוה בהסבר התופעה – זהו המקור ל-64 אחוזים מהשונות הניתנת להסבר.

  • הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים בממוצע לרשויות מהאשכולות הנמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים לרשויות האחרות.
  • הפערים בהקצאה הממוצעת בולטים גם בבדיקת היישובים על פי הרכב דמוגרפי: 2,682 שקלים ביישובים הערביים, 5,483 שקלים ביישובים היהודיים, וסכומים גבוהים יותר ביישובים חרדיים וביישובי פורום ה-15.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל יכול להיות מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר.

הסבר שלישי לאי השוויון: רשויות חזקות יכולות להוסיף לתקציב סכום גבוה מהנדרש לקבלת המימון ממשרד הרווחה

  • יישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים: שיעור ההוצאה העצמית מסך ההוצאה על רווחה עומד על 30 אחוזים בממוצע ברשויות ערביות, 36 אחוזים בממוצע ברשויות פורום ה-15, ו-37 אחוזים בממוצע ברשויות חרדיות (אף שהן משתייכות לאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים יותר).

תוספות אלו מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל בשירותי הרווחה יש פערים גדולים אף יותר משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה.

מצ'ינג עברית

האם תחרות רבה יותר משפרת את שירותי הרווחה? מיקור חוץ במשרד העבודה והרווחה

שירותי הרווחה בישראל עוברים תהליך של הפרטה מאז שנות השמונים, והמגמה אינה נבלמת גם בשנים האחרונות. מחקר שערכו החוקרת שביט מדהלה והחוקר הראשי פרופ' ג'וני גל שופך אור על תופעה זו ומתמקד בשירותים שמשרד העבודה והרווחה מעביר לידי גורמים חיצוניים, הן חברות עסקיות הפועלות למטרת רווח הן ארגונים הפועלים ללא מטרת רווח (עמותות). תהליך מיקור החוץ מתבצע באמצעות מכרזים שמפרסמת הממשלה, המזמינים ספקים חיצוניים להתחרות ביניהם על חוזה להספקת השירותים.

ההנחה שבבסיס מיקור החוץ של שירותי הרווחה היא שמערכת כזאת מאפשרת תפקוד גמיש ויעיל יותר, ושהתחרות בין ספקים המתמחים בתחומים שונים תשפר את השירותים שהאזרחים מקבלים.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: הסבר

מראשית המאה ה-21 חל גידול ניכר במיקור החוץ של שירותי הרווחה שבאחריות משרד העבודה והרווחה. בשנת 2000 הוציא המשרד על שירותי מיקור חוץ כ-2.3 מיליארד שקלים (במחירי 2015) – כ-70 אחוזים מתקציבו הכולל. בשנת 2015, שבה התקציב הכולל של המשרד הגיע ל-6 מיליארד שקלים, ההוצאה על שירותי מיקור חוץ עלתה ל-80 אחוזים מתקציבו הכולל והגיעה ל-4.8 מיליארד שקלים. סכום זה הופנה למיקור חוץ של שירותים בארבעה תחומים: מסגרות לסובלים מנכויות, טיפול בבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, שירותי שיקום ושירותים אישיים וחברתיים.

לידי אילו ארגונים נמסרו שירותים אלו? ספקי השירותים למשרד העבודה והרווחה כוללים הן ארגונים שלא למטרת רווח והן חברות עסקיות הפועלות למטרת רווח. ב-2015 מספר הספקים של שירותי רווחה במסגרת משרד הרווחה עמד על 2,697, שני שלישים מהם היו גופים עסקיים, ושליש ארגונים ללא מטרת רווח. עם זאת, התשלומים לשני סוגי הספקים היו דומים: כמחצית מהתשלומים לגופים עסקיים פרטיים וכמחצית לארגונים ללא מטרת רווח. בשנים שנבדקו במחקר חלה עלייה במספר הספקים שהם ארגונים ללא כוונת רווח וגם בתשלומים לארגונים אלו. בה בעת חלה ירידה במספר הספקים שהם חברות עסקיות.

רוב ספקי השירותים למשרד העבודה והרווחה הם בעלי ותק רב, כלומר החלו לעבוד עם המשרד לפחות שנה אחת קודם ל-2015. ואולם אף שרק 56 אחוזים מקרב הספקים הם בעלי ותק רב, הם מקבלים 94 אחוזים מסך התשלומים של המשרד למיקור חוץ. נתון זה משקף את העובדה שהמשרד שם דגש על ניסיונם של הספקים, ושבתחומים שונים חשוב למשרד להמשיך לעבוד עם אותם ספקים שעבד עמם בעבר כדי לשמור על רצף ולא לפגוע במקבלי השירותים.

out1heb

ריכוזיות ותחרות בשוק שירותי הרווחה

אף שחלקם של חמישים הספקים הגדולים ביותר (המקבלים יותר מ-20 מיליון שקלים בכל שנה) של שירותי רווחה במיקור חוץ היה בשנת 2015 רק 2 אחוזים מכלל ספקי השירותים של המשרד, הם קיבלו כ-46 אחוזים מסך כל המשאבים שהופנו לתשלומים עבור מיקור חוץ (בהשוואה ל-49 אחוזים בשנת 2000). 48 מחמישים הספקים הגדולים הם גם בעלי ותק רב. בסך הכול, ב-2015 מבין ספקי השירותים הגדולים 58 אחוזים היו חברות עסקיות, 38 אחוזים ארגונים שלא למטרת רווח, ו-4 אחוזים ארגונים חדשים בשירות המשרד.

out2heb

ממצאי המחקר באשר לרמות הריכוזיות מורים כי התחרות בין ספקי השירותים בתחומי הרווחה היא מוגבלת. עם זאת, הנתונים מורים כי חלה ירידה בכמה תחומי רווחה שבהם הריכוזיות גבוהה מאוד, ולצדה עלייה בכמה תחומים שבהם הריכוזיות נמוכה. פירוש הדבר הוא שאף שבאופן כללי התחרות נמוכה, מיקור החוץ הולך ונעשה תחרותי יותר. אפשר לצפות כי למגמה זו תהיה השפעה חיובית על עלות השירותים החברתיים, ואולי גם על איכותם.

חשוב לשים לב כי התחרות בין הספקים מתקיימת בשלב ההתמודדות על המכרזים הממשלתיים, וברוב המקרים הם אינם מתחרים על הלקוחות המקבלים את השירותים. בדרך כלל הלקוחות מופנים אל ספקי השירותים על ידי המשרד או הרשות המקומית, ואין להם אפשרות של ממש לבחור את הספקים המועדפים עליהם.

המחקר מעלה את השאלה בדבר חשיבותה של תחרות בשירותי הרווחה. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי שירותים היא אחת ההצדקות להפרטה. מצד אחר, מסדרת ראיונות שנעשו לצורך המחקר עלה כי המשרד בוחר ספקים בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בתחום השירות. מכאן שכאשר שירותיו של הספק משביעי רצון, לתחרות מיוחסת חשיבות מועטה בלבד.

יתרה מזאת, הטענה הרווחת היא כי כשמדובר בטיפול הניתן במסגרת שירותים חברתיים הרי שמירה על המשכיות חשובה יותר מעידוד תחרות באמצעות חילופי ספקים. השמירה על ההמשכיות חשובה כדי למנוע זעזועים שעשויים להיגרם למקבלי השירות עקב חילופי אנשי צוות, למשל.

הודעה לעיתונות: תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם מצוקותיהם של כ-465,000 משקי בית. השירותים הללו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו נבחנת בבג"ץ עתירה נגד שיטת המימון בטענה שאינה שוויונית. מחקר חדש של פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך ממרכז טאוב עשוי לשפוך אור על סוגיה זו.

המחקר (שיפורסם ב"דוח מצב המדינה 2017" בחודש הקרוב) בוחן את דפוסי התקצוב של שירותי רווחה ברשויות המקומיות בישראל ואת הפערים בין הרשויות. הממצאים מראים כי קשה לתלות את המקור העיקרי לפער בחוסר יכולת של הרשויות לעמוד בחלקן במימון, אם כי בהחלט ייתכן שהרשויות שלרשותן עומדים המקורות המעטים ביותר מבקשות מראש הקצאה נמוכה יחסית מחשש שלא יוכלו לממן את חלקן.

לעומת זאת, ניכר בנתונים שהסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות – ובפרט לרשויות הערביות – נמוך יותר, בעיקר בשל הבדלים במסגרות הטיפול אליהן מפנות הרשויות. סיבה נוספת לפער היא נכונותן ויכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים רבים מעבר לאלה הנדרשים לקבלת המימון.

בין הממצאים העיקריים:

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה עומדת על 11 אחוזים מהתקציב ברשויות המשויכות לאשכול חברתי-כלכלי נמוך, ו-6 אחוזים באשכולות הגבוהים.
  • ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל בערים חזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15) היא 9,095 שקלים, ואילו ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד. ברשויות חרדיות, המדורגות באשכולות נמוכים, ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, לעומת 7,318 שקלים ביתר הרשויות היהודיות.
  • ניכר פער לרעת הרשויות החלשות כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים ברשויות מהאשכולות הנמוכים לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל יכול להיות מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר.

בימים אלו נדונה בבג"ץ עתירה בנושא אי השוויון ברמת שירותי הרווחה הניתנים ברשויות המקומיות.  דוח שהוגש במסגרת העתירה ציין את הבעייתיות בשיטת המצ'ינג (מימון תואם), המחייבת את הרשויות להשתתף ב-25 אחוזים מעלות מימון שירותי הרווחה, ובהיעדר קריטריונים ברורים להקצאת המשאבים של משרד הרווחה.  מחקרם של פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך, שיתפרסם בקרוב ב"דוח מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב, מנסה לענות על השאלה מהו המקור לפערים ברמת שירותי הרווחה שמקבלים התושבים ברשויות חזקות וברשויות חלשות, ובוחן כמה הסברים אפשריים. המחקר המקיף כולל בדיקה של 253 רשויות מקומיות בישראל – יהודיות, חרדיות וערביות, בכל קשת הדירוג החברתי-כלכלי.

קיים אי שוויון ניכר במימון שירותי הרווחה בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות

על פי חוק שירות הסעד, האחריות העיקרית לטיפול ברווחתם של יחידים, משפחות וקהילות מוטלת על הרשות המקומית, אם באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים  או שירותים הניתנים בקהילה ואם באמצעות מוסדות רווחה מחוץ ליישוב. משרד העבודה והרווחה הוא מקור המימון העיקרי לפעילות הרווחה של הרשויות המקומיות, ואחראי לקביעת המדיניות והרגולציה בתחום. מהנתונים עולה כי, באופן לא מפתיע, ככל שהרשות המקומית משויכת לאשכול חברתי-כלכלי נמוך יותר, צורכי הרווחה של התושבים רבים יותר והיא נדרשת להקצות חלק גדול יותר מתקציבה לנושאי הרווחה. בהתאם לכך, ברשויות המשויכות לשלושת האשכולות הנמוכים ההוצאה על רווחה מהווה 11 אחוזים מהתקציב בממוצע, וברשויות המשויכות לשלושת האשכולות הגבוהים היא מהווה 6 אחוזים מהתקציב בממוצע.

בעוד שיעור ההוצאה על רווחה כחלק מתקציב הרשות נוטה לגדול ככל שהיישוב חלש יותר, הנתונים מראים כי סכום ההוצאה הכוללת על מטופל בשירותי הרווחה דווקא קטן ככל שהרשות חלשה יותר. בעוד ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל בערים המשתייכות לפורום ה-15 (הערים העצמאיות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה, הנחשבות לחזקות ביותר) היא 9,095 שקלים, בקרב רשויות ערביות היא עומדת על 3,387 שקלים בלבד. לעומת זאת, הרשויות החרדיות חורגות מכלל זה: אף על פי שהן מצויות בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, ההוצאה הממוצעת על מטופל בהן (8,749 שקלים) גבוהה בהשוואה לסכום ההוצאה בשאר הרשויות היהודיות (7,318 שקלים).

אם כן, לפי הנתונים שאספו חוקרי מרכז טאוב קיים אי שוויון ניכר בין רשויות שונות, ודווקא לתושבים הזקוקים לסיוע יותר מכל ומתגוררים ביישובים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים מוקצים משאבים מעטים יותר. מגמה זו עשויה להגדיל את אי השוויון החברתי אשר קיים ממילא בין קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.

ההסברים העיקריים לאי השוויון: פערים בסכומים שמקצה משרד העבודה והרווחה, ותוספת תקצוב עצמי ברשויות עשירות

מעל 4 מיליארד שקלים מתקציב משרד העבודה והרווחה (העומד על 5.5 מיליארד שקלים נכון לשנת 2014) הוקצו למימון פעילות הרווחה של הרשויות המקומיות. חלוקת התקציב לרשויות מבוססת על נוסחאות שגיבש המשרד ומחושבות מדי שנה לפי כמה קריטריונים, ובהם מספר התיקים המטופלים במחלקות לשירותים חברתיים, סוג היישוב וגודלו, מצבו החברתי-כלכלי ועקרונות נוספים שאינם שקופים לציבור. במהלך שנת התקציב המשרד בוחן את התקצוב ומגדיל או מקצץ את המימון בהתאם לצרכים חדשים או לנכונות הרשויות להשלים את חלקן במימון. הרשויות רשאיות להרחיב את הספקת השירותים גם באמצעות מימון ממקור עצמאי, כמו קרנות פילנתרופיה או כספי מיסים.

יתכן כי תקצוב שירותי הרווחה ושיטת המצ'ינג יוצרים אי שוויון בין רשויות מקומיות

לא אחת נשמעת הטענה כי שיטת המימון התואם יוצרת אי שוויון בין רשויות מקומיות ופוגעת בתושבים הנזקקים לסיוע. לפי טענה זו, הרשויות שמשאביהן הכספיים מעטים ביותר, שתושביהן הם בעלי צורכי הרווחה הרבים ביותר, אינן מסוגלות להשלים את עלויות המימון הנדרשות לקבלת מלוא התקציב מהרווחה, ולכן מספקות שירותים חברתיים מוגבלים יותר.

מחקרם של גל, מדהלה ובלייך בוחן את הסוגיה, אולם מן הנתונים קשה לקבוע באיזו מידה יכולת המימון העצמי משפיעה על גובה התקציב. רוב רובן של הרשויות (92 אחוזים) מממשות את מלוא התקציב שנקבע להן בתחילת השנה, ואף מקבלות תוספת. מבין 20 הרשויות שאינן מממשות את התקציב שהוקצה להן, רק שמונה מדורגות באשכול חברתי-כלכלי נמוך (כולן רשויות ערביות), ונראה כי הסיבה לכך היא אי יכולתן להשלים את המימון הנדרש מהן. 12 הרשויות האחרות מדורגות דווקא באשכול חברתי-כלכלי גבוה, ונראה כי במקרים אלו אין להן צורך במלוא הסכום כדי לספק שירותי רווחה.

משמעות הנתונים היא שמרבית הרשויות דווקא הצליחו לעמוד במימון שנדרש מהן לשם קבלת ההקצאה, ואף יכלו לממן את חלקן בתקציב נוסף. עם זאת, ייתכן בהחלט כי רשויות בעלות משאבים מועטים מבקשות מראש הקצאה קטנה יותר כדי להימנע מהשלמת המימון במהלך השנה.

עובדים במשרד העבודה והרווחה מעידים כי בקשה להקצאות נמוכות מהצרכים עלולה להיות קשורה במיוחד להימנעות משליחה לטיפול במסגרות חוץ-ביתיות עקב קושי במימון. מוסדות המעניקים למטופלים שירותי מגורים מחוץ לבתים נחשבים לרכיב יקר במיוחד בעלויות הרווחה, וההנחה היא כי רשויות חלשות עלולות לבקש עבור חלק מהמטופלים מסגרת קהילתית ולא חוץ-ביתית בשל העלות, גם אם היא נחשבת לטיפול טוב יותר עבורם.

הרשויות החלשות מקבלות מימון פחוּת, בעיקר בשל הפניה למסגרות טיפול שעלותן נמוכה יותר

הסבר שני שבדקו חוקרי מרכז טאוב בנוגע לפערים בין הרשויות המקומיות ברמת ההוצאה על רווחה מתמקד בהקצאה הראשונית ממשרד העבודה והרווחה. לפי מדיניות המשרד, בהקצאת המשאבים ניתנת עדיפות ליישובים חלשים שיש בהם ריכוז גבוה של בעלי נזקקות. אולם למרות ההחלטה ניכר פער לרעת הרשויות החלשות כבר בהקצאה הראשונית: ההקצאה הממוצעת למטופל עומדת על כ-3,170 שקלים לרשויות מהאשכולות הנמוכים לעומת כ-5,400 ליתר הרשויות.

נתוני התקציב למטופל בסוף השנה, לאחר ההתאמות לניצול התקציב ולצרכי הרשויות, מלמדים כי הפער אף גדל: 3,630 שקלים בממוצע באשכולות  הנמוכים, ו-6,078 ביתר הרשויות. הפערים בהקצאה הממוצעת בולטים גם בבדיקת היישובים על פי הרכב דמוגרפי: 2,682 שקלים ביישובים הערביים, 5,483 שקלים ביישובים היהודיים, וסכומים גבוהים יותר ביישובים חרדיים וביישובי פורום ה-15.

כדי להסביר את הפערים בהקצאה של משרד העבודה והרווחה ליישובים השונים, בדקו החוקרים את מאפייני מסגרות הטיפול הנהוגות בכל רשות. מסגרות הטיפול מחולקות לשירותים ישירים שמעניקים העובדים הסוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים, שירותים במסגרת הקהילה ומסגרות חוץ-ביתיות. הבדיקה מצביעה על הבדלים גדולים בין הרשויות בשיעור המטופלים במסגרות בקהילה ובמסגרות חוץ-ביתיות. ביישובים הערביים השימוש במסגרות אלו מועט יותר מאשר במגזר היהודי, וביישובים החרדיים הוא גבוה במידה ניכרת מאשר ביתר היישובים. עוד נמצא כי שיעור השימוש במסגרות חוץ-ביתיות ובקהילה גובר עם העלייה בחלקם היחסי של התושבים החרדים ביישוב.

כדי להסביר את ההבדלים הקיימים בתקציב למטופל בין המגזרים, בוצע ניתוח רב-משתני. חוקרי מרכז טאוב מצאו שהפערים בהקצאה בין המגזרים עשויים להיות מוסברים בהבדלים באופן הטיפול האופייני לרשויות שונות ובמאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים שונים. בפרט נמצא שלדפוסי השימוש במסגרות הטיפול יש משקל גבוה בהסבר התופעה – זהו המקור ל-64 אחוזים מהשונות הניתנת להסבר.

heb1_cr
heb2_cr

הרשויות החזקות מוסיפות משאבים למימון שירותי רווחה, והפער בין הרשויות גדל

ההסבר השלישי לפערי תקציב הרווחה בין הרשויות הוא יכולתן להוסיף לתקציב סכום גבוה מהנדרש לקבלת המימון. כאמור, על פי שיטת המצ'ינג רשויות אמורות לממן 25 אחוזים מהוצאות הרווחה של היישוב. במחקר של מרכז טאוב נמצא כי כמעט כל היישובים מוסיפים מעבר לסכום המתבקש, אולם יישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים: שיעור ההוצאה העצמית מסך ההוצאה על רווחה עומד על 30 אחוזים בממוצע ברשויות ערביות, 36 אחוזים בממוצע ברשויות פורום ה-15, ו-37 אחוזים בממוצע ברשויות חרדיות (אף שכאמור הן משתייכות לאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים יותר).

התוספות הללו מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל בשירותי הרווחה יש פערים גדולים אף יותר משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה.

החוקרים אומרים כי "ממצאי המחקר מלמדים על כך שקיים אי שוויון משמעותי בתקצוב שירותי הרווחה המקומיים, והדבר משפיע על הטיפול במי שנזקקים לשירותים אלו. לאור זאת, יש לבחון מחדש את אופן קביעת התקצוב, ולאמץ מדיניות אשר תבטיח לנזקקים גישה שווה ונוחה לטיפול, ללא קשר למקום מגוריהם".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

מי בכנס?

דוברי כנס מרכז טאוב

סיגל אלון היא פרופסורסיגל אלון חבר בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. המחקר שלה מתמקד בדינמיקה ובגורמים לאי שוויון בהשכלה הגבוהה (על בסיס מעמד, אתניות, גזע ומגדר) בארצות הברית ובישראל. היא חוקרת גם את האפקטיביות של מדיניות בתחומים של קבלה ללימודים, נשירה מהלימודים, העדפה מתקנת וסיוע כלכלי לסטודנטים בצמצום אי השוויון הזה.

נקודת המבט של פרופ' אלון היא אינטר-דיסציפלינרית ומשלבת רעיונות ושיטות מחקר מכמה תחומים: סוציולוגיה, כלכלה, דמוגרפיה ופסיכולוגיה. פרופ' אלון הייתה עמיתת מחקר ב-Russell Sage Foundation, באוניברסיטת פרינסטון ובאוניברסיטת ויסקונסין. מאמריה התפרסמו בכתבי עת מובילים בסוציולוגיה, בכלכלה ובחינוך, ומחקריה זכו למימון של קרנות אמריקניות וישראליות מובילות. מחקרה פורץ הדרך בנושא העדפה מתקנת התפרסם בסדרה של מאמרים ובספר Race Class and Affirmative Action, אשר יצא בהוצאת הספריםRussell Sage Foundation  בסוף שנת 2015. הספר זכה לתהודה בפסיקות של בית המשפט העליון בארצות הברית ולהתייחסות נרחבת במדיה האמריקנית.

נחום בלס

נחום בלס חוקר את תחום החינוך זה 45 שנה, ומכהן כחוקר בכיר במרכז טאוב כבר 25 שנה. בעבר מילא נחום תפקידים שונים, ובהם עוזר מנהל שר החינוך, מנהל לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, מנהל המחלקה לתכנון חברתי באגף הפיתוח במשרד החינוך ומנהל המכון לפיתוח מבני חינוך ורווחה. מאז 1989 הוא עובד כחוקר עצמאי. נחום ריכז והיה שותף למגוון פרויקטים: תכנון החינוך בשנות השמונים, היערכות לקליטת גל העלייה מרוסיה, תכנון יום לימודים ארוך, ועדת שושני לתקצוב החינוך היסודי ושתי ועדות משנה בכוח המשימה הלאומי למערכת החינוך.

מגמות בהשכלה ובשכר בקרב ישראלים ממוצא אתיופי: מבט מגדרי

במחקר של מרכז טאוב משנת 2015 עלה כי בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר רמת ההשכלה נמוכה, אולם יוצאי אתיופיה שגדלו ולמדו בישראל הגיעו להישגים לימודיים טובים יותר. בתקציר מדיניות הממשיך את המחקר בחנו הדס פוקס ותמר פרידמן ווילסון את ההתפתחויות בהשכלה ובשכר בקרב יוצאי אתיופיה, תוך התמקדות בפערים המגדריים. במחקר עלה כי הפערים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית קיימים עדיין אך מצטמצמים, וכי נשים בקרב קבוצה זו מצליחות יותר מהגברים.

מגמות בהשכלה ובשכר בקרב ישראלים ממוצא אתיופי: מבט מגדרי

לרגל חג הסיגד, תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב מגלה כי נתוני ההשכלה והתעסוקה של יוצאות אתיופיה משתפרים בהתמדה, אולם הגברים נותרים מאחור

במחקר של מרכז טאוב משנת 2015 עלה כי בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר רמת ההשכלה נמוכה, אולם יוצאי אתיופיה שגדלו ולמדו בישראל הגיעו להישגים לימודיים טובים יותר. בתקציר מדיניות הממשיך את המחקר בחנו הדס פוקס ותמר פרידמן ווילסון את ההתפתחויות בהשכלה ובשכר בקרב יוצאי אתיופיה, תוך התמקדות בפערים המגדריים. במחקר עלה כי הפערים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית עדיין קיימים אך מצטמצמים, וכי נשים בקרב קבוצה זו מצליחות יותר מהגברים.

אחוז זכאים לבגרות בקרב אתיופים

נערות ממוצא אתיופי זכאיות יותר לבגרות מהנערים בקבוצה זו; הפער בין יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית מצטמצם

שיעור בוגרי י"ב בקרב יוצאי אתיופיה עולה על 90 אחוזים ודומה לשיעור בקרב שאר האוכלוסייה היהודית. יש פער בין הקבוצות בשיעור הזכאים לבגרות, אולם הוא הולך ומצטמצם: בקרב נערות ממוצא אתיופי שיעור הזכאות עמד על 53 אחוזים ב-2013 (עלייה של 15 אחוזים מ-1999), לעומת 65 אחוזים בקרב שאר האוכלוסייה היהודית ו-51 אחוזים באוכלוסייה הערבית. שיעור הזכאות בקרב נערים ממוצא אתיופי עמד על 33 אחוזים (עלייה של 9 אחוזים מ-1999), לעומת 52 אחוזים בקרב שאר האוכלוסייה היהודית ו-28 אחוזים בקרב האוכלוסייה הערבית.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף האקדמיות בקרב ישראלים ממוצא אתיופי זינק ביותר מפי שניים בין 1999 ל-2013, אך נותר נמוך ביותר ממחצית מהשיעור בשאר האוכלוסייה היהודית.

נשים יוצאות אתיופיה מצליחות לצמצם פערים, הגברים לא

בקרב גברים יוצאי אתיופיה בגילי 33–30 רק 8 אחוזים הם בעלי תואר, לעומת 29 אחוזים בשאר האוכלוסייה היהודי בקרב צעירות יוצאות אתיופיה הנתונים גבוהים בהרבה: 22 אחוזים מהן בעלות תואר, לעומת 43 בקרב שאר היהודיות.

ההתפלגות בין האוניברסיטאות למכללות דומה בקרב יוצאות אתיופיה ואצל שאר היהודיות, אך בקרב הגברים הפערים
בין הקבוצות גדולים, ויוצאי אתיופיה לומדים במכללות בשיעור גבוה בהרבה. גם התפלגות מקצועות הלימוד מגלה פער גדול בין הקבוצות: ישראלים ממוצא אתיופי נוטים יותר לתחומי מדעי החברה, וממעטים ללמוד בחוגים כמו הנדסה, אדריכלות ומדעי המחשב – ויש לכך השלכות גם על שיעורי התעסוקה ועל השכר.

אם כן, חלקם של בעלי התואר האקדמי בקרב יוצאי אתיופיה נותר נמוך, אך בהתחשב ברמת ההשכלה של דור ההורים
שלהם, ההתקדמות של נשים יוצאות אתיופיה מרשימה. עם זאת, חשוב לבחון לעומק את הסיבות לכך שהתקדמות כזו אינה ניכרת בקרב גברים יוצאי אתיופיה.

הכנסתם של יוצאי אתיופיה נמוכה משאר האוכלוסייה היהודית, גם בקרב אקדמאים

כאמור, רמת ההשכלה של ישראלים ממוצא אתיופי נמוכה מרמת ההשכלה של יתר האוכלוסייה היהודית, ומכאן שגם הכנסתם נמוכה יותר. אולם גם בקרב לא-אקדמאים ניכר פער בין הקבוצות (2.5 אחוזים בקרב גברים ו-10 אחוזים בקרב נשים). בקרב אקדמאים הפערים גדולים יותר (22 אחוזים בקרב גברים ו-18 אחוזים בקרב נשים), ונותרים גבוהים גם אחרי פיקוח על תחומי הלימוד. הפערים יכולים לנבוע מאיכות התעודה האקדמית, מעבודה במגזר הפרטי לעומת הציבורי ומעוד גורמים, אך נראה כי גם האקדמאים ממוצא אתיופי אינם משתלבים עדיין באופן מיטבי בשוק העבודה הישראלי.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

החינוך הערבי בישראל: האם הפערים מצטמצמים?

במשך שנים סבל החינוך הערבי בישראל מהזנחה ומאפליה. אלו באו לידי ביטוי בפערים היחסיים הגדולים בינו ובין החינוך היהודי (עברי) – הן בהקצאת המשאבים והן בהישגים הלימודיים. אף שהפערים התקציביים ממשיכים להתקיים, החוקר הראשי נחום בלס מצא כי בשנים האחרונות חל שיפור ניכר בהישגיהם של תלמידים ערבים, וכי הפערים בינם ובין תלמידים יהודים מצטמצמים.

באופן ספציפי, כאשר משווים בין תלמידים בעלי רקע חברתי-כלכלי דומה, לא זו בלבד שהישגי התלמידים בחינוך הערבי השתפרו במהלך השנים בצורה ניכרת, אלא שהם מתקרבים לאלו של התלמידים בחינוך העברי, ובתחומים מסוימים אף עולים עליהם.

 הקצאת משאבים: תקציבים, איכות כוח האדם בהוראה, כיתות קטנות

למרות ההבדלים בתקצוב לתלמיד ובתקצוב לכיתה, הפערים בין שתי מערכות החינוך באיכות כוח ההוראה ובמספר התלמידים בכיתה כמעט נסגרו. התקצוב לתלמיד בחינוך הערבי נותר נמוך בהרבה בהשוואה לחינוך העברי: לעומת 20,000 שקלים שהוקצו לתלמיד בחינוך היסודי העברי בשנת 2015, לתלמיד בחינוך הערבי הוקצו רק כ-16,000 שקלים. ואולם התקצוב לתלמיד בחינוך הערבי עלה מהר יותר מאשר בחינוך העברי.

 עם זאת, בחינוך הערבי חל שיפור באיכות המורים, כפי שבא לידי ביטוי ברמת ההשכלה שלהם. שיעור המורים בעלי השכלה אקדמית בחינוך הערבי עולה על שיעורם בחינוך העברי בכל דרגות בית הספר. זאת ועוד, שיעור המורים בעלי תואר שני בחינוך הערבי עלה ומתקרב לזה שבחינוך העברי, אם כי בחינוך העל-יסודי הפערים נותרו גדולים.

באופן דומה, בעוד מאמצי משרד החינוך לצמצם את מספר התלמידים בכיתה לא הביאו לשינוי ניכר בחינוך העברי, הרי שהתוצאות היו מרשימות יותר בחינוך הערבי: בשנת 2015 מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים היה נמוך בחינוך הערבי בהשוואה לחינוך העברי, וגבוה ממנו רק בחינוך העל-יסודי.

 תוצאות: שיעורי למידה, הישגים לימודיים וציונים במבחנים בין-לאומיים

שיעורי הלמידה של תלמידים ערבים בבתי הספר ובחינוך הגבוה גבוהים משהיו בעבר, והישגיהם הלימודיים השתפרו בכמה תחומים. ואולם הפער בין הישגיהם של תלמידים בשני זרמי החינוך נותר גדול – הן ברמה הלאומית והן בציונים במבחנים בין-לאומיים.

שיעורי הלמידה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בחינוך הערבי עלו במידה ניכרת בין 1990 ל-2015. מרשים במיוחד הגידול שחל בתקופה זו בקרב הבנות: מ-59 אחוזים ל-94 אחוזים. נוסף לכך חלה עלייה בשיעור הערבים שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, ובשיעורם מקרב כלל בעלי תואר אקדמי בישראל. על אף התקדמות זו, חשוב לשים לב שבשנת 2015 שיעור הצעירים (גילי 25-34) בעלי יותר מ-13 שנות לימוד היה נמוך בהרבה בקרב הערבים (36 אחוזים) מאשר בקרב היהודים (72 אחוזים).

אשר להישגים בבחינות המיצב בכיתה ה', בין 2007 ל-2016 חלה בקרב דוברי ערבית עלייה ניכרת בציונים במתמטיקה, ועלייה בינונית בציוני האנגלית, מה שהביא לצמצום הפער במקצועות אלו בין שני זרמי החינוך. במבחני המיצב בכיתה ה' שהתקיימו באותה תקופה הצטמצם פער הציונים במדעים ובטכנולוגיה, אך הפער במתמטיקה גדל, והפער באנגלית נותר כשהיה.

כאשר ממיינים את התלמידים לשלוש קבוצות חברתיות-כלכליות ומשווים בין תלמידים מאותו רקע כלכלי-חברתי מצטמצם הפער באנגלית בין דוברי עברית ובין דוברי ערבית בכמחצית. הפער יכול להיות קטן אף יותר לו הישגי התלמידים היו מנותחים על פי חלוקה עדינה יותר של הקבוצות החברתיות-כלכליות.

חלקם של הניגשים לבחינות הבגרות בחינוך הערבי דומה לזה שבחינוך העברי, והפער בין שיעור דוברי העברית ובין שיעור דוברי הערבית בזכאות לתעודת בגרות הצטמצם מ-17 אחוזים בשנת 2000 ל-12 אחוזים בשנת 2015. אמנם בקרב התלמידים הערבים חל שיפור בציוני הבגרות במתמטיקה, בכימיה ובביולוגיה, אך הפער בין שיעורי ההצלחה במבחן באנגלית 5 יחידות עדיין גדול: בחינוך העברי עברו את המבחן 58 אחוזים, ובחינוך הערבי – 14 אחוזים.

heb

בניגוד להישגים שנזכרו לעיל, במבחנים הבין-לאומיים הפערים בין תלמידים בשני זרמי החינוך הצטמצמו במידה נמוכה יותר, ובכמה מקרים נותרו כשהיו, גם בקרב תלמידים מרקע חברתי-כלכלי דומה. הפערים באו לידי ביטוי במבחני PIRLS (לבתי ספר יסודיים) בשנת 2011 ובמבחני PISA (לבתי ספר על-יסודיים) בשנת 2015, ולא הצטמצמו גם לאחר השוואה בין תלמידים מקבוצות בעלות רקע חברתי-כלכלי דומה. עם זאת, הפער בציוני המתמטיקה במבחן TIMSS (לחטיבות הביניים) ב-2017 הצטמצם מאוד כשהובא בחשבון הרקע החברתי-כלכלי, מה שעשוי להצביע על כך ששורשי הפער נעוצים בהבדלים במעמדם החברתי-כלכלי של התלמידים.

 מה אפשר לעשות?

העובדה שרוב הפערים בין הישגיהם של תלמידי החינוך העברי ואלו של תלמידי החינוך הערבי מצטמצמים כשמדובר בתלמידים מרקע חברתי-כלכלי דומה מעידה כי אפשר להסביר חלק ניכר מהם ברקע החברתי-כלכלי. כדי לצמצם פערים אלו חשוב לטפל בסוגיות רחבות יותר הקשורות למצב החברתי-כלכלי של שני המגזרים.

 

סקר ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה הישראלי

מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית
משיקים פרויקט ראשון מסוגו:
מה עושים עם התואר הזה?

בשנים האחרונות בדקו חוקרי מרכז טאוב היבטים שונים של שוק העבודה הישראלי כדי לזהות בעיות וכשלים מרכזיים שפוגעים בפריון העבודה ובצמיחה. אחד הממצאים העיקריים העולים מן המחקרים הוא חוסר הלימה ניכר בין הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה: התפלגות המקצועות הנלמדים באקדמיה שונה מאוד מהתפלגות המקצועות הדרושים למשק. התוצאה היא פגיעה בפריון ובצמיחה, והתרחבות פערי השכר בין הסקטורים השונים.

כדי לנסות ולהתמודד עם נושא זה מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית משיקים פרויקט ייחודי וראשון מסוגו: ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה בישראל.

שוק העבודה הישראלי מתאפיין בחוסר הלימה משמעותי בין הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה. במחקרם על פערי פריון מראים החוקרים ד"ר איתן רגב וגלעד ברנד (2015) כי ענף השירותים העסקיים והאחרים בישראל כפול בגודלו מזה שבמדינות ה-OECD.

כרבע מעובדי המגזר העסקי בישראל מועסקים בענף זה, לעומת כשמינית בלבד ב-OECD, ויש לכך תרומה רבה לפער הפריון. במחקרה על הגורמים לפערי השכר בין נשים לגברים (2016) מצאה החוקרת הדס פוקס כי שיעור הנשים בקרב כלל הסטודנטים בתחומים הטכנולוגיים היה ונותר נמוך, ועומד על 20-30 אחוז בלבד.

עובדה זו, ובחירת המקצוע בכלל, הם מהגורמים המרכזיים המסבירים את פערי השכר השעתיים בין נשים לגברים. במחקר נוסף משנת 2015 מראים ברנד ורגב כי שוק העבודה הולך ונעשה דואלי יותר ויותר, וכי כיום, שלא כבעבר, אין כמעט מעבר של עובדים מיומנים בין הסקטורים השונים.

נוכח הדואליות הגוברת, גדלה החשיבות שבהתאמת הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה. כאשר יש חוסר הלימה בין המקצועות הנלמדים באקדמיה לצורכי המשק, שוק העבודה מתקשה לתקן את עצמו, והתוצאה היא פגיעה בפריון ובצמיחה והתרחבות פערי השכר בין הסקטורים השונים. כדי לנסות ולהתמודד עם בעיה זו, ולתת לסטודנטים העתידיים הכוונה המבוססת על ניסיונם של הבוגרים כיום, מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית משיקים את פרויקט ההשכלה הגבוהה.

מטרת הפרויקט היא ליצור הלימה טובה יותר בין המקצועות הנלמדים באקדמיה לבין צורכי שוק העבודה. בימים אלה מופץ שאלון הפונה אל בוגרי האקדמיה ובוחן את אופן השתלבותם בשוק העבודה, ואת מידת ההתאמה של השכלתם לעיסוקם בפועל. השאלון בוחן את הרלוונטיות של ההשכלה האקדמית בהקשר של הקניית כלים מקצועיים, מציאת עבודה, כושר השתכרות ואופק מקצועי.

מטרת השאלון היא להפיק מניסיונם המעשי של הבוגרים נתונים ותובנות שיועילו לבחירה במקצוע הלימודים ולהערכת הרלוונטיות שלו בשוק העבודה – ולהעביר אותם לסטודנטים העתידיים שמתלבטים בבחירת תחום לימודיהם.

השאיפה היא להקנות להם כבר בשלב מוקדם זה מידע חיוני על צורכי שוק העבודה כדי שיוכלו לעשות בחירה מושכלת של תחום הלימודים, ובכך להביא לתיקון הדרגתי של בעיית חוסר ההלימה. לפרויקט זה, אם יצליח, יכולה להיות השפעה חיובית גדולה על פריון העבודה והצמיחה במשק, באופן שייטיב עם כולנו.

אתם מוזמנים להקדיש דקות אחדות למילוי אנונימי של השאלון, להשפיע ולהוביל לשינוי אמיתי.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית היא מרכז הפעילות לייצוג הסטודנט הישראלי, ובית לאגודות ולקהילות הסטודנטים שפועלות ברחבי הקמפוסים במכללות ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ. תפקידנו להעצים את מעמד הסטודנט בישראל, דרך מגוון רחב של פעילויות, כולל הקמה וייסוד של גופים המתמחים בשינוי מציאות דרך עשייה מקצועית ועמוקה הנוגעת בלב העשייה הציבורית, ניצבת מול מקבלי ההחלטות ומקדמת כל יום את המקום והכח של הסטודנטים, אנשי המחר.

 

 

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

תקציר מחקר

אף שענפי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית בישראל נחשבים בעולם למובילים בתחומם, הכלכלה הישראלית מתאפיינת בפריון עבודה נמוך, ולכן גם ברמת חיים נמוכה, בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. מהו המקור לסתירה בעייתית זו?

מחקר חדש של חוקר מרכז טאוב גלעד ברנד מגלה כי מקור הבעיה הוא בפער הגדול בשוק העבודה בין ענפי ההיי-טק, התעשיות המתוחכמות ושאר ענפי הייצוא, המתאפיינים בשכר גבוה ובצמיחה מהירה, למגזרים האחרים בשוק העבודה, שבהם השכר נמוך והצמיחה איטית. במחקר נמצא כי שלא כמו במדינות מפותחות אחרות, להצלחתם של המגזרים המשגשגים יש השפעה מעטה בלבד על שאר ענפי הכלכלה. בין היתר, משום שניידות העובדים בין שתי קבוצות הענפים היא נמוכה, מה שמוביל להתפתחותן של שתי כלכלות נפרדות. לאור ממצאים אלו נראה כי להשקעה הממשלתית בהיי-טק יש השפעה מוגבלת על שאר חלקי השוק, וכי יש לשקול כיווני פעולה אחרים.

שוק אחד – שתי כלכלות

ברנד טוען כי הסיבה העיקרית להבדלי הצמיחה בין הענפים היא הפערים הגדולים במיוחד בין הענפים המייצאים (שרובם משתייכים לתחומי ההיי-טק והתעשייה המתקדמת) לענפים המקומיים, שפועלים בעיקר בשוק הישראלי.

  • הרכב הייצוא בישראל ריכוזי מאוד, ונשען במידה רבה על חברות ההיי-טק והתעשיות המתקדמות: 56 אחוזים מכלל המועסקים בענפים המייצאים עובדים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית – כמעט פי שתיים מהממוצע ב-OECD, והשיעור הגבוה מבין כל המדינות.
  • מיומנויותיהם של עובדי ההיי-טק גבוהות מהממוצע ב-OECD (כפי שנמצא במחקר PIAAC), אך מיומנויותיהם של העובדים האחרים במגזר העסקי נמוכות מאוד, ומדורגות בין המקום ה-20 ל-25 מקרב שאר מדינות ה-OECD.

Hebrew graph

האם ההשקעה בהיי-טק משפיעה על שאר שוק העבודה?

הספרות הכלכלית מורה כי היתרונות שהתעשיות המייצאות מפיקות מן החשיפה הבין-לאומית ומהתחרות אמורים לחלחל אל שאר המגזרים בשוק באמצעות ניידות עובדים: מצופה כי השכר גבוה והביקוש לעובדים בתעשיות אלו ימריצו עובדים לעבור מתעשיות מקומיות לתעשיות מייצאות. מצב זה אמור לשמש תמריץ עבור התעשיות המקומיות להתייעל כדי לשמור על רווחיותן, ובעקבות זאת – להגדיל את פריון העבודה ולהעלות את השכר. אולם בניגוד למדינות מפותחות אחרות, שבהן ההצלחה במגזר המייצא אכן חלחלה לשאר המגזרים בשוק, בישראל תהליך זה לא התרחש.

  • הביקוש לעובדים נוספים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית הוא אכן רב. לדוגמה, בקרב פקידים ועובדי משרד יש כשלושה מחפשי עבודה לכל משרה פנויה, ואילו בקרב הנדסאים וטכנאים יש 1.5 מחפשי עבודה לכל משרה פנויה.
  • ניידות העובדים מהתעשיות המקומיות לתעשיות הייצוא היא נמוכה, משום שתעשיות הייצוא דורשות עובדים בעלי ניסיון ומיומנויות גבוהות.

עקב הניידות הנמוכה של העובדים היעילות, פריון העבודה והשכר במגזר המקומי אינם עולים, למרות הצלחתם של ענפי ההיי-טק.

שיפור הפריון בישראל

הריכוזיות של הייצוא הישראלי והתבססותו על מוצרים עתירי טכנולוגיה נובעת ככל הנראה לא רק מהיתרונות היחסיים של ישראל בתחום, אלא גם מהתמריצים הממשלתיים שניתנו לענפים אלו לאורך השנים. לאור הנתונים שפורטו לעיל ברנד סבור כי ההשקעה בהיי-טק לבדה אינה צפויה להביא לשיפור בפריון העבודה בשאר המגזרים בשוק העבודה. עם זאת, השקעה ישירה במגזרים מקומיים לא מסחריים כרוכה בסיכון, מכיוון שאפשרויות צמיחת התמ"ג בהם מוגבלות בהשוואה לענפים המסחריים. זאת ועוד, שיפור הפריון במגזר המקומי עשוי להביא לשיפור היעילות על חשבון עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, ואלו עלולים לאבד את עבודתם לטובת טכנולוגיות מתקדמות.

  • למרות הגידול החד בעובדים בענפי השירותים והמסחר, חלקם בתוצר המקומי הגולמי לא השתנה כמעט בארבעת העשורים האחרונים (50–45 אחוזים), כך ששיעור הולך וגדל של עובדים חולק את אותו נתח מעוגת התוצר.
  • חסמי הייבוא בישראל מצמצמים את היקף הסחר. הייבוא עומד על כ-28 אחוזים מהתמ"ג בלבד – שיעור נמוך בהשוואה למרבית מדינות ה-OECD.
  • היקף הייבוא לישראל הצטמצם ב-1.3 אחוזים בעשור האחרון, והיא המדינה היחידה ב-OECD שהיקף הייבוא שלה ירד בתקופה זו. יש לזכור כי היקף הייבוא של מדינה מכתיב במידה רבה גם את היקף הייצוא שלה, באמצעות מנגנון שער החליפין.
  • חלה ירידה בשיעור המועסקים ברוב הענפים בתעשיית הייצוא.

פריון העבודה הכללי בישראל יוכל להשתפר אם תהיה ניידות של עובדים מהמגזר המקומי אל המגזר המייצא, שבו, כאמור, יש ביקוש רב לעובדים. ואולם לדברי ברנד, "כדי לגשר על פערי המיומנות בין העובדים בשני המגזרים יש לשקול ייסוד של מסלולי הכשרה מקצועית וטכנולוגית שיגבירו את הניידות התעסוקתית וירחיבו את נגישות התעסוקה בענפים המייצאים". הסרת מגבלות הסחר ושינוי מדיניות ההשקעה הממשלתית כך שיאפשרו תחרות רבה יותר בייבוא ובייצוא יכולים גם הם לתרום לשיפור פריון העבודה, משום שיאפשרו ליותר חברות ישראליות ליהנות מהיתרונות שמביאה החשיפה לשווקים הבין-לאומיים.

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

הודעה לעיתונות 

למחקר המלא לחצו כאן

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר גלעד ברנד בוחן את הגורמים לפער החריג בין ענפי ההיי-טק, התעשיות המתוחכמות ויתר הענפים המייצאים, המתאפיינים בשכר גבוה ובצמיחה מהירה, ובין יתר שוק העבודה, שבו השכר נמוך והצמיחה אטית. קוטביות זו חריגה בהשוואה בין-לאומית: הממצאים מראים שהצלחתם של הענפים המשגשגים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, כפי שקורה במדינות מפותחות רבות, בין היתר מפני שניידות העובדים בין שתי קבוצות הענפים השונות נמוכה – וכך מתקיימות בישראל שתי כלכלות נפרדות.

לאור הנתונים, נראה כי השקעה ממשלתית נוספת בהיי-טק לבדה לא תוביל לעליית הפריון והשכר בשאר המשק, ויש לחפש כיווני פעולה אחרים.

בין הממצאים העיקריים:

• בעוד שבמדינות מפותחות אחרות הצלחתם של הענפים המשגשגים משפיעה גם על יתר ענפי המשק, נראה כי ממצא זה אינו תקף למשק הישראלי.

• עובדי היי-טק בישראל מרוויחים יותר מפי שניים מיתר עובדי המגזר העסקי – פער גבוה בהרבה מבמדינות מפותחות אחרות.

• המיומנויות של עובדי ההיי-טק גבוהות מהממוצע ב-OECD, אך ההישגים של יתר העובדים במגזר העסקי שאינו היי-טק נמוכים מאוד: מדורגים במקום ה-20 מתוך 24 מדינות ה-OECD שבמדגם.

• בישראל יש חסמי ייבוא המצמצמים את היקף הסחר עם חו"ל. שיעור הייבוא מהתמ"ג עומד על כ-28 אחוזים, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ונמצא במגמת נסיגה זה כעשור. הגבלת הייבוא תומכת בשקל החזק ובכך פוגעת בעיקר ביצואניות הקטנות שאינן ענפי היי-טק, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר.

לא אחת מכונה ישראל "אומת הסטארט-אפ", אולם ההצלחה של ענפי ההיי-טק לאו דווקא מורגשת בקרב כלל התושבים – והפריון לעובד, הקשור בקשר הדוק לרמת החיים במדינה, נותר נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. מחקר חדש של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עומד על הקשר בין ענפי המשק השונים ומראה מדוע הצמיחה המאפיינת את ענפי הטכנולוגיה העילית אינה מחלחלת לשאר המשק.

שוק אחד – שתי כלכלות: הצמיחה בענפים המייצאים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, והקיטוב בין העובדים בענפים השונים גדל

לפי ברנד, הסיבה המרכזית להבדלי הצמיחה בין הענפים היא שיש בישראל פערים גדולים במיוחד בין פרופיל העובדים בענפים המייצאים לחו"ל בהיקף רחב (שרובם משתייכים לתחומי ההיי-טק והתעשייה המתקדמת) ובין הענפים המקומיים, שפועלים בעיקר בשוק הישראלי.

הספרות הכלכלית והניסיון ההיסטורי מלמדים שהצמיחה בענפים המייצאים גבוהה יותר משל הענפים הפועלים בעיקר בשוק המקומי. החברות המייצאות חשופות יותר לחזית הטכנולוגית בעולם, ניצבות בפני תחרות עזה בשוק העולמי וצוברות ניסיון כתוצאה מחשיפה לשווקים חדשים. צמיחה זו הייתה צפויה להשפיע גם על יתר המשק דרך ניידות העובדים ומנגנון המחירים.

אולם בעוד שיש סימנים לתהליכים אלו במדינות מתפתחות אחרות, נראה שאלו תקפים פחות במשק הישראלי. למשל, במדינות שבהן הפריון בענפים המייצאים השתפר לאורך זמן, עלה שכר העבודה גם ביתר המשק; אולם המשק הישראלי חורג מהקשר בין המשתנים – וכוח הקנייה של העובדים גדל בקצב אטי מהצפוי (כפי שניכר בתרשים).

לפי ברנד, נראה שהתהליך שפועל במרבית מדינות העולם אינו תקף בישראל מפני שההבדלים בין העובדים בענפים המייצאים לאלו המועסקים בענפים המקומיים גדולים באופן חריג, ולכן ניידות העובדים נמוכה. למשל, מיומנות העובדים בענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי נמוכה מ-20 מתוך 24 מדינות OECD שבמדגם – אף על פי שהשכלתם הפורמלית אינה נופלת מזו שביתר המדינות המפותחות – ואילו מיומנותם של העובדים בענפים המייצאים גבוהה מעט מהממוצע.

ההבדלים הגדולים בין תכונות העובדים בשתי הקבוצות, שלא נצפו בהיקף דומה במדינות אחרות, מביאים לכך שאין מעבר של עובדים בין הקבוצות, ומנגנון המחירים שתואר למעלה חלש – כלומר, צמיחת הפריון בענפים המייצאים אינה מעודדת לחצי שכר והתייעלות ביתר שוק העבודה. כפועל יוצא מכך הפערים בשכר הם הגבוהים מכל יתר המדינות במדגם: עובדי מגזר ההיי-טק מרוויחים יותר מפי שניים מיתר העובדים במגזר העסקי

heb1

ההשקעה בהיי-טק משתלמת?

עוד מראה ברנד במחקרו כי הרכב הייצוא בישראל ריכוזי מאוד, ונשען במידה רבה על חברות ההיי-טק והתעשיות המתקדמות: 56% מסך המועסקים בענפים המייצאים עובדים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית – כמעט כפול מהממוצע ב-OECD והנתון הגבוה מבין כל המדינות. הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי ההרכב הייחודי של התעשיות המייצאות מביא לכך שהן מבוססות על העובדים בקצה העליון של התפלגות היכולות במשק, ולכן ההצלחה בענפים הללו אינה גוררת אחריה עלייה דומה בפריון בכלל המשק.

לאור זאת מעלה ברנד את השאלה האם המדיניות הממשלתית, המתמקדת בתמריצים לענפי ההיי-טק, צפויה לפתור את הבעיות גם ביתר שוק העבודה. ענפי ההיי-טק מעסיקים כ-9% מהעובדים במשק, וכבר כעת ניכר כי המעסיקים בתחום זה ניצבים בפני מגבלת היצע של עובדים – קרי, מתקשים לגייס עובדים מתאימים. מכאן, סביר לצפות שתמרוץ ממשלתי נוסף לחברות בתחומים אלו יתבטא במידה רבה יותר בעליית שכר נוספת לעובדים הקיימים, ופחות בעלייה בכמות העובדים בענף.

הריכוזיות של הייצוא הישראלי במוצרים עתירי טכנולוגיה נובעת ככל הנראה לא רק מהיתרונות היחסיים של ישראל בתחום, אלא גם מהתמריצים שניתנו לענפים לאורך השנים במסגרת התקנות לעידוד השקעות הון, ההגבלות על הייבוא במשק וצעדי מדיניות אחרים של הממשלות לדורותיהן בנושאי סחר בין-לאומי.

צעדים אלו תורמים במישרין לריכוזיות הרבה של הייצוא הישראלי, בכך שהם מעודדים את פעילותן של כמה יצואניות גדולות על חשבון יצואניות אחרות דרך מנגנון שער החליפין. השקל החזק מכביד במיוחד על פעילותן של החברות היצואניות שאינן עתירות טכנולוגיה, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר. עבור חברות כאלו, שינויים קטנים יחסית בשער החליפין יכולים להיות ההבדל בין פעילות ייצוא מצליחה לצורך להיוותר בגבולות השוק המקומי.

heb2

גישות נוספות לשיפור פריון העבודה: הכשרות מקצועיות והסרת החסמים לייבוא

כאמור, לאור התנאים שפורטו לעיל, ההשקעה בהיי-טק לבדה אינה צפויה להביא לשיפור בפריון ביתר שוק העבודה, אולם גם השקעה ישירה בענפים המקומיים טומנת בחובה סיכונים. פוטנציאל הצמיחה בענפים המקומיים נמוך – הם מושפעים פחות מחדשנות טכנולוגית ותלויים בביקוש מקומי בלבד, המוגבל מטבעו ותלוי ברמת ההכנסה של המשק. הנתונים שמביא ברנד מראים כי למרות הגידול החד בענפי השירותים והמסחר, חלקם בתוצר נותר כמעט זהה במשך ארבעה עשורים (45%–50%), כך ששיעור הולך וגדל של עובדים מתחלק בנתח שאינו גדל בעוגת התוצר.

נוסף לכך, הענפים המקומיים מתאפיינים בשפע יחסי של עובדים בשכר נמוך, לכן אין לחברות תמריץ כלכלי חזק להטמעת טכנולוגיות חדשות המביאות לחיסכון בכוח אדם. יתרה מכך: תמריצים לעידוד השקעות הון בענפים המקומיים עשויים לסייע בשיפור הפריון, אולם יש סיכון שהדבר יבוא על חשבון העובדים, מפני שהם תחליפיים לטכנולוגיה – והטמעת טכנולוגיות מתקדמות יותר עלולה לדחוק את העובדים נטולי הכישורים לענפים שבהם הפריון נמוך אף יותר, או לאבטלה.

נראה אם כן ששיפור הפריון במשק – הנחוץ להעלאת רמת החיים – עובר דרך הסטת התעסוקה בענפים המקומיים לעבר הענפים המייצאים. הנתונים מצביעים על שפע יחסי של עובדים במשלחי היד המאפיינים את הענפים המקומיים, לעומת קושי לגייס עובדים בענפים המייצאים. למשל, בקרב פקידים ועובדי משרד יש כ-3 מחפשי עבודה לכל משרה פנויה, לעומת יחס של 1.5 עובדים לכל משרה פנויה של הנדסאים וטכנאים.

לדברי ברנד, "כדי לגשר על פערי המיומנות בין העובדים בענפים המקומיים לכישורים הנדרשים בענפים המייצאים, ניתן לחשוב על ייסוד מסלולי הכשרה מקצועית והכשרה טכנולוגית שיגבירו את הניידות התעסוקתית וירחיבו את הנגישות לתעסוקה בענפים המייצאים".

המחקר של מרכז טאוב מציין גורם משמעותי נוסף שעשוי לעודד ייצוא ולאפשר לחברות נוספות ליהנות מהיתרונות של חשיפה לשוק הבין-לאומי: הסדרת תנאי השוק. המשק הישראלי מתאפיין בריבוי חסמי סחר, ובהם רגולציה רבה, תקנים ייחודיים לישראל והסדרה המכבידה על יבואנים מקבילים. חסמים אלו מקשים על הכניסה לשוק ויוצרים יתרונות לגודל במקטע הייבוא, ובכך מקטינים את היקף התחרות ומייקרים את המחירים של המוצרים המיובאים. כתוצאה מכך היקף הייבוא בישראל עומד על כ-28 אחוזים מהתמ"ג, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ואף חלה בו נסיגה בעשור האחרון (ירידה של 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה).

הירידה בהיקף הסחר היא תופעה כמעט ייחודית לישראל. היקף הייבוא קובע במידה רבה את היקף הייצוא (דרך מנגנון שער החליפין), לכן גם הייצוא בישראל נמוך יחסית ונמצא במגמת נסיגה, וכך גם שיעור המועסקים בענפים המייצאים (למעט בתחום תוכנה ושירותי מידע). כך, התבססות הייצוא על ענפי ההיי-טק הולכת וגוברת. צמצום הסחר מונע מהמשק למצות את יתרונותיו היחסיים, ולכן אינו סימן חיובי בראייה לטווח ארוך.

לסיכום אומר ברנד כי "נראה שהכיוון לשיפור הפריון בכלל המשק אינו עובר רק דרך מתן תמריצים להשקעות נוספות בהיי-טק, אלא בגיוון הרכב הייצוא לצד מסלולי הכשרה מקצועית וטכנולוגית, שיאפשרו ניידות בין המגזרים, וכן הסרת חסמים ושינוי מדיניות ההשקעות, כך שתאפשר תחרות רבה יותר על העובדים במשק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

אי שוויון בחינוך: מהעריסה עד האוניברסיטה

taub191-1כל סרטוני הכנס, כולל הפאנלים השונים וההרצאות המרכזיות, בערוץ היוטיוב שלנו

הכנס השנתי ע"ש הרברט מ' סינגר שקיים מרכז טאוב ב-2017 קיבץ יחד חוקרים מישראל ומארצות הברית כדי לדון בשאלות ליבה, שהן פרובוקטיביות לעיתים, הקשורות לאי השוויון במערכת החינוך בישראל על כל שלביה, וכדי לבחון התפתחויות עכשוויות שעשויות לעזור בצמצום הפערים בתחום.

הכנס נפתח בקבלת פנים חמה ובדברי ברכה שנשאו מנכ"ל מרכז טאוב פרופ' אבי וייס, חברת מועצת מרכז טאוב ענת גפני, וג'יי סנדק, נשיא קרן הרברט ונל סינגר וידיד קרוב של מרכז טאוב, שהגיע השנה לכנס בלוויית בנו, סטפן סנדק.

בראש המושב הראשון, שכותרתו "חינוך ואי שוויון", עמדה פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר ולשעבר שרת החינוך, והשתתפו בו פרופ' נוח לוין אפשטיין מאוניברסיטת תל-אביב (למצגת שהציג בכנס לחצו פה) ונחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב (למצגת שהציג בכנס לחצו פה). הדוברים פרסו את תפיסתם באשר לאופן שבו יש להתמודד עם אי השוויון במערכת החינוך, והמגמות החשובות שתיארו סיפקו מסגרת לנושאי היום. רקע ההורים צוין כמנבא חשוב להישגים לימודיים, והוצגו הצעות למדיניות דוגמת תקצוב דיפרנציאלי, שנותן העדפה לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש.

את ההרצאה המרכזית הראשונה נשא פרופ' דלטון קונלי מאוניברסיטת פרינסטון. קונלי הציג את המחקר שלו על היחסים בין גנטיקה, הישגים לימודיים ומוביליות חברתית, אך הבהיר כי הגנטיקה אינה חזות הכל. הוא סיכם את הרצאתו באומרו כי ככל שהטכנולוגיה הופכת את המידע הגנטי על פרטים לזמין יותר (בעיקר בקרב השכבות העשירות בחברה), קובעי המדיניות מוכרחים לקחת תפקיד פעיל בדיון, שכבר מתקיים, ולהביא בחשבון את ההשלכות האפשריות של המדיניות על התפקיד שהגנומיקה עשויה למלא בחברה.

המושב השני התמקד בחינוך המקצועי, ובראשו עמד ח"כ יוסי יונה (המחנה הציוני). לצד ח"כ יונה השתתפו במושב פרופ' יוסי שביט, ראש תוכנית מדיניות חינוך במרכז טאוב (למצגת שהציג לחצו פה), אלעד דה מלאך מבנק ישראל (למצגת לחצו פה) ושירין נאטור חאפי, מנהלת בית הספר הערבי אורט להנדסה ומדעים בלוד. גב' נאטור חאפי הציגה את סדרי העדיפויות שלה כמנהלת, וציינה שהפתרון המקובל של יום חינוך ארוך אין בו די כדי לעורר בתלמידים מוטיבציה להצלחה. תלמידים זקוקים למרחב פיזי שיבטא את אותה רצינות ומקצוענות שמצופה מהם להפגין בלימודיהם.

בראש המושב השלישי, "השכלה גבוהה", עמד פרופ' ברטולד פרידלנדר, נשיא המכללה האקדמית הדסה ירושלים. חברי הפאנל, פרופ' סיגל אלון מאוניברסיטת תל-אביב ויריב פניגר מאוניברסיטת בן גוריון, סקרו את הריבוד החברתי באוניברסיטה, ואת יעילותה של ההעדפה המתקנת בצמצום פערים בהישגים.

את ההרצאה המרכזית השנייה בכנס נשא פרופ' ג'יימס הקמן, חתן פרס נובל וחבר המועצה הבין-לאומית המייעצת של מרכז טאוב. להרצאה קדמו דברי פתיחה שנשאו פרופ' אבי וייס והח"כ לשעבר פרופ' מנואל טרכטנברג. בהרצאתו, שכותרתה "על הקשר בין עוני, מתח והתפתחות בגיל הרך", הראה פרופ' הקמן כי פערי ההישגים שאנו רואים בגיל 18 מתקיימים כבר בילדות המוקדמת, וקבע כי שאלת המפתח היא מתי וכיצד יש לפעול. לטענתו, "אם נתחיל בגיל 20, השיטה היעילה ביותר (להבטחת הצלחה) היא כנראה להשקיע ביחידים בעלי מוטיבציה ויכולת. אך אם נשקיע היום ביכולות הבסיסיות של ילדים צעירים מקופחים, התמורה להשקעה תהיה גדולה בהרבה". (המצגת של פרופ' הקמן, באנגלית, נמצאת פה)

המושב האחרון, שבראשו עמד פרופ' יוסי שביט, התמקד בניתוח ההשלכות של המדיניות. השתתפו בו כרמל בלנק מאוניברסיטת תל-אביב, נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, דניאלה בן עטר (המצגת שלה נמצאת פה) מקרן ון ליר ומאיר קראוס, לשעבר מנהל מינהל החינוך בירושלים. חברי הפאנל והקהל דנו בדרכי פעולה שונות – מהדרכת הורים ברמה המוניציפלית ועד שיפור תקני התקצוב ברמה הלאומית.

הכנס הבין-לאומי של 2017 היה הצלחה גדולה. הוא קיבץ מומחים מובילים בכל תחום שהציגו בפני קהל של יותר מ-200 אנשים דרכים אפשרויות להתמודדות עם שאלות בוערות של מדיניות חברתית. אנו מודים לכל הדוברים והמשתתפים ומצפים להמשך השיח בנושאי מדיניות חשובים אלו.

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

תקציר המחקר

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

המחקר בוחן את התקדמות התלמידים בזרמי החינוך השונים מכיתה א' עד לכיתה ח', כדי לבדוק מה שיעור התלמידים המתקדמים במסלולים בלתי רגילים, לפי מגזר.

מסלולי התקדמות בלתי רגילים אלו כוללים קפיצת כיתה, חזרה על כיתה, ירידה לכיתה קודמת או שילוב בין המסלולים בשנים עוקבות, והמחקר גילה כי הם נפוצים יותר בזרמים מסוימים במערכת החינוך מאשר באחרים. חוקרי המרכז פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס גילו כי מסלולי ההתקדמות החריגים שכיחים יותר במגזר החרדי, ובפרט ברשת מעיין החינוך התורני, מאשר במערכת החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, או הערבי. המחקר בוחן באופן מקיף ושיטתי באמצעות בחינת ההתקדמות של תלמידים בין הכיתות בשכבות א'-ח' מ-2001 ועד 2015.

באופן תאורטי, מסלולי התקדמות חריגים נועדו בבסיסם לספק מענה חינוכי אישי לתלמידים שמסיבות שונות לא הצליחו לסיים כיתה מסוימת בהצלחה, או מתקדמים בקצב מהיר במיוחד וזקוקים לאתגרים חדשים. אך כשנרשמים במערכות מסוימות דפוסים חריגים במיוחד הדבר יכול לרמוז על כך שקביעת התקדמות התלמידים בהן אינה נובעת מצרכים חינוכיים אישיים של התלמידים, אלא משיקולים ארגוניים ומנהליים.


בנים מתקדמים במסלולים בלתי רגילים בשיעור גבוה יותר מבנות

באופן כללי, מסלול ההתקדמות של בנים שגרתי פחות מזה של הבנות. סיכוייהם של הבנים לחזור על כיתה, לרדת או לקפוץ כיתה גבוהים כמעט פי שניים מסיכוייהן של הבנות. נתון זה לא מפתיע מפני שמחקרים קודמים הראו כי בדרך כלל שיעורי הבנים בקרב אוכלוסיות מיוחדות – הן בקרב תלמידים בעלי בעיות משמעת והן בקרב בעלי צרכים מיוחדים – גבוהים משיעורי הבנות.

 

שיעורי החריגות הגבוהים ביותר הם במגזר החרדי

במערכת החינוך הממלכתי נרשם השיעור הנמוך ביותר של מסלולי התקדמות חריגים. בזרם זה רק כ-5% מהבנים ו-3% מהבנות נשארו כיתה וכ-3.5% מהבנים ו-2% מהבנות חזרו ואז קפצו על כיתה.

לעומת זאת, הזרם שבו מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר היה החינוך החרדי. כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור (שכמעט ואינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך) נשארו כיתה, וכ-10 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה. בחינוך החרדי המוכר (בתי ספר הממומנים בחלקם מכספי המדינה ונתונים לפיקוחה החלקי, אך לא שייכים לה) כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה וכ-14 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים מהבנים נשארו כיתה וכ-18 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר של התקדמות בלתי רגילה: כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה, וכ-25 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.*

בקרב הבנות שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אולם גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי. בחינוך החרדי המוכר כ-13 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-9 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני כ-21 אחוזים חזרו על כיתה וכ-15 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה. לעומת זאת, ברשת החינוך העצמאי – שבה מתחנכות מרבית הבנות החרדיות – דומים מסלולי ההתקדמות לאלו של הבנות  בזרמים הממלכתי-דתי, הערבי, הדרוזי והבדואי: כ-7 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-5 אחוזים חזרו וקפצו כיתה.

תרשים ראשון להודעה התקדמות תלמידים

 

מסלולי ההתקדמות החריגים בחינוך החרדי צמחו לאורך זמן

בחינוך הממלכתי היהודי, בחינוך הממלכתי-דתי ובמערכת החינוך הערבית נשארו מסלולי התקדמות הלא רגילים דומים יחסית לאורך זמן. בניגוד להם, סיכוייהם של תלמידים במגזר החרדי שנולדו בשנת 2000 לרדת כיתה או לחזור על כיתה היו גבוהים ב-50% משל אלה שנולדו ב-1995.

בבדיקת מספר השנים הנחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בכל זרם, עלה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה – נמוך יותר  מאשר בבתי ספר דתיים, שם עמד הנתון על 1.025 שנים, או בבתי ספר ערביים שם התקופה היא של 1.029 שנים. הזמן הדרוש במסגרות אחרות: בחינוך החרדי- כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני.

 

מה כל זה אומר?

קיים שוני משמעותי בשיעורי התלמידים המתקדמים במסלולים חריגים בין מגזרי החינוך וסוגי הפיקוח השונים. בעוד שיעור מסלולי ההתקדמות נמוכים בבתי הספר הממלכתיים, בבתי הספר החרדיים הם החריגים ביותר. נראה שהדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל-ארציות ומצביע על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל.

 

*בתי ספר עצמאיים בחינוך החרדי קשורים בדרך כלל למפלגת אגודת ישראל, ובתי ספר של מעיין החינוך התורני קשורים למפלגת ש"ס.

הוצאה מן הכיס: תשלומי הורים עבור חינוך טרום-חובה

heb1

בחודש יולי הודיע שר החינוך כי בשנת הלימודים 2018–2017 תחל לפעול תכנית מסובסדת חדשה לצהרונים, שתגדיל את מספר השעות שבהן תלמידים בחינוך טרום-חובה ציבורי נמצאים במסגרת, ובכך תקל את הנטל הכספי המוטל על ההורים.

זוהי ההתפתחות האחרונה בתהליך של רפורמות שהתחולל בעקבות המחאה החברתית בישראל וועדת טרכטנברג (ועדה לשינוי חברתי-כלכלי שבראשה עמד פרופ' מנואל טרכטנברג) שהוקמה בעקבותיה. סוגיה מרכזית באירועי 2011, שזכתה לכינוי "מחאת העגלות", ביקשה להפנות את תשומת הלב להוצאות הגבוהות שיש להורים לילדים בגיל טרום-חובה על חינוך, נטל שמכביד מאוד על משפחות צעירות ומשפיע בצורה ניכרת על ההחלטות הפיננסיות והתעסוקתיות שהן מקבלות.

בין שנת 2003 לשנת 2012 עלתה ההוצאה על חינוך בגילאי טרום-חובה ב-43 אחוזים במונחים ריאליים, עלייה שאין לה מקבילה בשאר שכבות הגיל במערכת החינוך, והיא גדולה בהרבה מהעלייה בהכנסות ובהוצאות של משקי הבית. אמנם המסגרות הציבוריות לחינוך טרום-חובה הן זולות יותר מהמסגרות הפרטיות, אך עדיין ההורים היו צריכים לשלם עבורן, אם כי משפחות מרקע חברתי-כלכלי נמוך קיבלו הנחה.

לאורך רוב קיומה של המדינה, חוק חינוך חובה כיסה את עלות חינוכם של ילדים בגיל חמש ומעלה, פרט למקרים מיוחדים. ואולם, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג החליטה הכנסת להרחיב את החוק ולהחילו גם על גילאי שלוש-ארבע החל בשנת הלימודים 2013–2012. בפועל המשמעות הייתה שהממשלה מממנת מסגרות ציבוריות לחינוך טרום-חובה, ובד בבד מסבסדת מסגרות טרום-חובה פרטיות רבות.

ממחקר שערכו לאחרונה חוקרי מרכז טאוב קיריל שרברמן ונחום בלס עולה כי הגידול בהוצאה הממשלתית על חינוך טרום-חובה שבא בעקבות החוק הביא לירידה של 11.5 אחוזים בהוצאות של הורים לחינוך לגילאי שלוש-ארבע במיוחד. עם זאת, בד בבד חלה עלייה קלה בהוצאות ההורים על מסגרות יום לבני שנתיים. אחת הסיבות לכך עשויה להיות שהורים שבעבר נאלצו לשלם על חינוך לילדים בגיל שלוש-ארבע יכלו כעת לנצל את הכספים שהתפנו כדי לממן מסגרות לאחים ולאחיות הצעירים, בני השנתיים.

ולכן, ההוצאה הממוצעת של משק בית לילד בכל גילאי הטרום-חובה (שנתיים עד חמש) ירדה אחרי החלת החוק רק בשלושה אחוזים. החוקרים מצאו גם שבתוך שנתיים הביא החוק לעלייה ברישום של בני שלוש-ארבע למסגרות לחינוך טרום-חובה: מ-80 אחוזים ל-89 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית, ומ-65 אחוזים ל-79 אחוזים באוכלוסייה הערבית בישראל.

כפי שניתן לראות בתרשים שלהלן, הנהנים העיקריים מההחלה האוניברסלית של חוק חינוך חובה על גילאי שלוש-ארבע היו משקי בית המשתייכים למעמד הבינוני ולמעמד הגבוה, ולא אלו שבשני חמישוני צריכה תחתונים. הסיבה לכך היא שהסובסידיות לחינוך טרום-חובה ניתנו למשפחות מהמעמדות הנמוכים ביותר עוד לפני המחאה החברתית של 2011 כחלק מתוכנית "יום חינוך ארוך", שמימנו מסגרת ציבורית לילדים בגילאי טרום-חובה ברשויות שבהן שכבות במעמד חברתי-כלכלי חלש.

heb2

כדי להעריך נכונה את השפעתו של החוק על אלו המשתייכים למעמדות חברתיים-כלכליים אחרים, חשוב להביא בחשבון מהו התשלום עבור ילד במסגרת טרום-חובה ציבורית או פרטית למשך יום שלם. מצד אחד התשלום עבור מסגרות חינוך טרום-חובה ציבוריות מכוסה באמצעות חוק חינוך חובה, אלא שעד כה הוא מימן טיפול בילדים עד השעה 14:00 לכל המאוחר. כדי לאפשר לילדיהם להישאר במסגרת גם אחרי שעות אלו הורים יכולים לרשום את ילדיהם לצהרונים או מועדוניות בפיקוח ולקבל סבסוד של עד 400 שקלים לחודש, בהתאם למצבם החברתי-כלכלי. ואולם ההנחות הללו מכסות רק חלק מהעלויות הכוללות, וההורים נדרשים לתשלומים נוספים עבור פעילויות בשעות אחר הצהריים אם ברצונם לעבוד במשרה מלאה או שעות רבות יותר. מצד שני, רוב המסגרות הפרטיות, אף שהן מסובסדות רק בחלקן מכוח חוק חינוך חובה, מספקות שירות לאורך כל היום, כולל בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

זוהי דוגמה נוספת לדרך שבה היישום האוניברסלי של החוק תורם בעיקר למשפחות מהמעמד הבינוני והגבוה. בקרב משפחות ששולחות את ילדיהן למסגרות פרטיות, החוק הביא לירידה בהוצאה על טיפול ליום מלא, בזכות הסובסידיה הממשלתית הניתנת לחלקו הראשון של היום. ובניגוד לכך, הורים השולחים את ילדיהם למערכת הציבורית עדיין צריכים למצוא עבורם פתרונות לשעות אחר הצהריים אם הם רוצים להמשיך לעבוד אחרי השעה 14:00.

ההוצאה הממוצעת לצהרונים עלתה ב-45 אחוזים בין 2003 ל-2014 בקרב משקי בית עם ילדים בגילאי שלוש-ארבע בלבד. העלייה בולטת במיוחד בשנים 2012 ו-2014. נראה שההסבר לכך הוא שסבסוד החינוך בגילאי טרום-חובה בשעות הבוקר אפשר להרבה יותר הורים לממן לילדיהם מסגרות לשעות אחר הצהריים. עלייה זו של 45 אחוזים משקפת גם עלייה בתעסוקה במשרה מלאה בקרב נשים צעירות, אשר יוצרת דרישה גדולה יותר להרחבת שעות הטיפול בילדים. כך החוק אפשר ליותר הורים לנצל את הכסף שהיה אחרת מופנה לחינוך טרום-חובה ולממן באמצעותו תכניות לילדיהם לשעות אחר הצהריים, אבל לא בהכרח צמצם את הנטל הכולל של מימון מסגרות ליום מלא עבור ילדים בגיל טרום-חובה.

heb3

התוכנית החדשה לצהרונים מסובסדים שהוכרז עליה ביולי שעבר תדאג לתלמידים במסגרות הציבוריות – בגילאי טרום-חובה ובבתי ספר יסודיים – מסיום שעות הלימודים הרגילות בבית הספר עד השעה 16:00, ותכלול ארוחה חמה, השגחת מורים וחוגים. מטרת הצעדים הללו היא להרחיב את שעות הטיפול בילדים למען הורים עובדים, ולהקל את הנטל הכלכלי הכרוך במימון מסגרות יום מלא לטיפול בילדים.

חשוב לשים לב שההוצאה הכוללת לתלמיד בחינוך טרום-חובה, יחסית לתמ"ג לנפש, לא השתנתה בצורה משמעותית מאז הרחבת חוק חינוך חובה והחלתו על גילאי שלוש-ארבע. מה שכן השתנה הוא חלקם של תשלומי ההורים בהוצאה הכללית, בהשוואה להוצאה הציבורית הממשלתית. חלקו של הציבור במימון החינוך בגילאי טרום-חובה גדל מכ-79 אחוזים בממוצע לפני שנת 2011 ל-92 אחוזים בשנת 2013–2012. בהתאמה, חלקו של המימון הפרטי, שעמד על כ-21 אחוזים בממוצע לפני 2011, ירד לכ-8 אחוזים בשנת 2013–2012.

הנטל הכולל נופל אפוא פחות על ההורים, ויותר על המדינה. הצהרונים המסובסדים החדשים התקבלו מתוך הבנה שלמרות הכול, משפחות שהכנסתן נמוכה או בינונית שילדיהן נמצאים במסגרות טרום-חובה ציבוריות עדיין נזקקות לעזרה רבה יותר במימון תכניות לשעות אחר הצהריים.

הודעה לעיתונות: מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי (13.9) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'-ח': הבדלים בין מגזרים

מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את ההתקדמות של תלמידים מזרמי חינוך שונים מכיתה א' לכיתה ח', כדי לבדוק מה שיעור התלמידים המתקדמים במסלולים בלתי רגילים: קפיצת כיתה, חזרה על כיתה, ירידה לכיתה קודמת או שילוב בין המסלולים בשנים עוקבות. החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מצאו כי מסלולי התקדמות בלתי רגילים שכיחים במיוחד במגזר החרדי, ובפרט ברשת מעיין החינוך התורני. כמו כן, שכיחותם של מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים בבתי הספר החרדיים עולה עם השנים, ואילו בשאר המגזרים היא נותרת יציבה ואף יורדת. לדברי החוקרים, שיעור גבוה במיוחד של תלמידים המתקדמים במסלולים החריגים מעיד שיש סיכוי
סביר שקביעת התקדמות התלמידים אינה נובעת מצרכים חינוכיים אישיים של התלמידים, אלא משיקולים ארגוניים ומינהליים.

מן הממצאים העיקריים במחקר:

  • בנים מתקדמים במסלולית חריגים בשיעור גבוה מבנות: בחינוך הממלכתי כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות, ובחינוך הממלכתי-דתי והערבי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות.
  • שיעורי החריגות הגבוהים ביותר נמצאו במגזר החרדי: כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור (שכמעט ואינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך) נשארו כיתה, בחינוך החרדי המוכר (בתי ספר הממומנים בחלקם מכספי המדינה ונתונים לפיקוחה החלקי, אך לא שייכים לה) כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה, בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים, וברשת מעיין החינוך התורני כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה.
  • בבדיקת מספר השנים הנחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בכל זרם, עלה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על 025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני.

לא אחת נשמעות בשיח הציבורי טענות על אי סדרים ברישום תלמידים במערכת החינוך, אולם על פי רוב טענות אלו מתבססות על מקרים נקודתיים. פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס, חוקרים ראשיים במרכז טאוב, החליטו לבחון את הנושא באופן מקיף ושיטתי באמצעות בחינת ההתקדמות של תלמידים בין הכיתות בשכבות א'-ח'. העבודה מתבססת על נתוני משרד החינוך לכלל התלמידים הרשומים שנולדו בשנים 2000–1994 ולמדו בכיתות א'-ח' בשנים 2015–2001, ובודקת – לראשונה בישראל – את הפער בין מסלול ההתקדמות הצפוי של כל תלמיד ותלמידה (למידה של שנת לימודים אחת בכל כיתה) ובין המסלול שהם עוברים בפועל.

מסלולי התקדמות חריגים במערכת החינוך כוללים קפיצת כיתה (דילוג על שכבה אחת), חזרה על כיתה, ירידה לכיתה נמוכה יותר, ובמקרים נדירים – שילוב בין שני מסלולים בשנים שונות (למשל, חזרה על כיתה ובשנה אחרת קפיצה לכיתה גבוהה יותר). מסלולים אלו נועדו בבסיסם לספק מענה חינוכי אישי לתלמידים שמסיבות שונות לא הצליחו לסיים כיתה מסוימת בהצלחה, או מתקדמים בקצב מהיר במיוחד וזקוקים לאתגר. עם זאת, לדברי החוקרים שיעורים מוגדלים של תלמידים המתקדמים במסלולים אלו – ובפרט של תלמידים שחזרו על כיתה וגם קפצו כיתה בשתי שנים שונות – עשויים לרמז כי החריגות מהמסלול הרגיל לא נועדו לשרת את צורכיהם האישיים של התלמידים, אלא לענות על צרכים ארגוניים של המוסדות.

תרשים ראשון להודעה התקדמות תלמידים

בנים מתקדמים במסלולים בלתי רגילים בשיעור גבוה יותר מבנות; שיעורי החריגות הגבוהים ביותר הם במגזר החרדי

הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי באופן כללי, מסלול ההתקדמות של בנים שגרתי פחות מזה של הבנות. סיכוייהם של הבנים לחזור על כיתה, לרדת או לקפוץ כיתה גבוהים כמעט פי שניים מסיכוייהן של הבנות (כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות בחינוך הממלכתי, ובחינוך הממלכתי-דתי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות). נתון זה מתיישב עם מחקרים קודמים, שהראו כי בדרך כלל שיעורי הבנים בקרב אוכלוסיות מיוחדות – הן בקרב תלמידים בעלי בעיות משמעת והן בקרב מחוננים – גבוהים משיעורי הבנות.

עוד עולה מהנתונים כי השכיחות הנמוכה ביותר של מסלולי התקדמות בלתי רגילים היא בחינוך היהודי הממלכתי; בזרם זה פחות מאחוז מהבנים בכיתות א'-ח' ירדו כיתה, כ-5 אחוזים נשארו כיתה וכ-4 אחוזים קפצו כיתה. בקרב הבנות הנתונים עמדו על כמחצית משיעורים אלו.

לעומת זאת, הזרם שבו מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר היה החינוך החרדי. כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור נשארו כיתה, וכ-10 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה. בחינוך החרדי המוכר כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה וכ-14 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים מהבנים  נשארו כיתה וכ-18 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר של התקדמות בלתי רגילה: כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה, וכ-25 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בחינוך הערבי (כולל בדואים ודרוזים) ובזרם הממלכתי-דתי שיעור הבנים המתקדמים במסלול בלתי רגיל גבוה יותר מאשר במגזר הממלכתי ונמוך ביחס לחינוך החרדי: כ-10 אחוזים חזרו על אותה כיתה, וכ-6 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בקרב הבנות כאמור שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אולם גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי. בחינוך החרדי המוכר כ-13 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-9 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני כ-21 אחוזים חזרו על כיתה וכ-15 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה. ל­­עומת זאת, ברשת החינוך העצמאי – שבה מתחנכות מרבית הבנות החרדיות – דומים מסלולי ההתקדמות לאלו של הבנות  בזרמים הממלכתי-דתי, הערבי, הדרוזי והבדואי: כ-7 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-5 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך הממלכתי היו שיעורי ההתקדמות החריגה הנמוכים ביותר: רק כ-3 אחוזים חזרו על כיתה וכ-2 אחוזים
חזרו או קפצו כיתה. ההבדלים בין המגזרים נותרו בעינם גם לאחר שהובא בחשבון מיקומו של בית הספר

שכיחותם של המסלולים הבלתי רגילים עלתה בחינוך החרדי, ונותרה יציבה בשאר הזרמים

וינרב ובלס ממרכז טאוב בדקו במחקרם האם חל שינוי בשיעור התלמידים המופנים למסלולים חריגים לאורך זמן. מהממצאים עולה שבבתי ספר ממלכתיים יהודיים מסלולי ההתקדמות דומים לאורך שבע שנות הלידה שנבדקו (שיעור נמוך מ-0.5 אחוזים מכלל המחזור), והתבניות דומות בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך הערבי על זרמיו.

לעומת זאת, במגזר החרדי ניכרו שינויים משמעותיים בין השנים, והמסלולים הבלתי רגילים נעשו שכיחים יותר עם הזמן: לתלמידים שנולדו בשנת 2000 היה סיכוי גבוה בכ-50 אחוזים לרדת כיתה או לחזור על כיתה לעומת ילידי שנת 1995.

כדי לקבל זווית נוספת בדק המחקר של מרכז טאוב כמה שנים נחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת, בהתחשב בדפוסי ההתקדמות הייחודיים לכל זרם חינוך. הבדיקה העלתה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על  1.025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי הנתונים היו גבוהים יותר: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני. בקרב תלמידות המגמות היו דומות.

אם כן, הממצא המרכזי של המחקר הוא שקיים שוני משמעותי בשיעורי התלמידים המתקדמים במסלולים חריגים בין מגזרי החינוך וסוגי הפיקוח השונים. החריגות נפוצות יותר בבתי ספר חרדיים, ונמוכות יותר בבתי הספר הממלכתיים. החריגות הגבוהות ביותר נמצאו ברשת מעיין החינוך התורני ובעיקר בקרב בנים. לדברי החוקרים, "ריבוי התלמידים במסלולים הבלתי רגילים, ובעיקר השיעור הגבוה יחסית של תלמידים במסלול המשולב שאמור להיות נדיר ביותר – תלמידים שחזרו על כיתה ובהמשך קפצו כיתה – מצביעים על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל. הדמיון בשיעורי החריגות בין מחוזות שונים עשוי להעיד כי ככל הנראה הדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל-ארציות".

וינרב ובלס מסכימים כי פיקוח הדוק יותר על בתי הספר עשוי למנוע תופעות כמו דיווח על כיתות מלאות, הזכאיות למלוא התקצוב לכיתה, כאשר בפועל הן קטנות יותר, ואף לצמצם את משך השהות במערכת החינוך למינימום ההכרחי. בכך ניתן להפחית ככל הנראה את עלויות החינוך הציבוריות.

תרשים שני להודעה התקדמות תלמידים

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

מערכת הבריאות הציבורית בישראל אינה נותנת מענה מספק לצורכי האזרחים

למרות קיומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי מ-1995, ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות גדלה בשנים האחרונות מהר יותר מאשר ההוצאה הציבורית, ובכך הגדילה את חלקה של ההוצאה הפרטית בהוצאה הכללית על בריאות. גידול זה עשוי להעיד כי בעיני תושבי ישראל, מערכת הבריאות הציבורית אינה נותנת מענה מספק לצורכיהם הרפואיים. כתוצאה מעליית חלקה של ההוצאה הפרטית גדלו הפערים ביכולת לקבל טיפול רפואי בין עשירים לעניים ובין מרכז לפריפריה, ואלה מגדילים את אי השוויון במערכת הבריאות.

במחקרם שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2016" מצאו חוקרי מרכז טאוב פרופ' דב צ'רניחובסקי, חיים בלייך ואיתן רגב כי ההוצאה הפרטית על בריאות גדלה מאז שנות התשעים המאוחרות. ב-2014 ההוצאה הפרטית של משק בית על טיפול רפואי הייתה כ-906 שקלים בחודש בממוצע, או כ-5.9 אחוזים מהוצאה הממוצעת של משק הבית, בהשוואה ל-3.9 אחוזים ב-1997.

1

ההוצאה הציבורית לנפש עלתה מ-4,819 שקלים ב-1995 (במחירי 2014) ל-6,377 שקלים ב-2014, שיעור גידול שנתי ממוצע של כ-1.5 אחוזים. מנגד, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מ-2,247 שקלים (במחירי 2014) ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים. במילים אחרות, שיעור הגידול בהוצאה הפרטית היה גבוה בהרבה מהגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות משתנה בהתאם להכנסה. כשבוחנים את ההוצאה ברמת משקי הבית, ולא ברמת הפרט, עולה כי משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר (החמישון העליון) הוציאו על בריאות סכום גבוה כמעט פי שלושה מאשר משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה (החמישון התחתון) – 17,352 שקלים בהשוואה ל-5,772 שקלים בשנה, בממוצע.

יתרה מזאת, הסכום שהוציאו בעלי ההכנסות הנמוכות היווה שיעור גדול יותר מהכנסתם ביחס להוצאה של בעלי ההכנסות הגבוהות. ב-2015 משקי בית שהכנסתם נמוכה הוציאו 9.5 אחוזים בממוצע מההכנסות הפנויות על טיפול רפואי, בהשוואה ל-4.8 אחוזים שהוציאו משקי הבית שהכנסתם גבוהה. כך, לא זו בלבד שהטיפולים הרפואיים נגישים פחות למשקי בית שהכנסתם נמוכה, הנטל המוטל עליהם כדי לממן את הטיפולים הוא גבוה יותר, ובא על חשבון רכישת מוצרים או שירותים אחרים.

2

אפשר לחלק את ההוצאה הפרטית לשתי קטגוריות עיקריות: הוצאה על ביטוחים ותשלומים ישירים מהכיס. במהלך תקופה קצרה למדי שיעור הישראלים שרכשו ביטוחי בריאות משלימים של קופות החולים (הנחשבים לפרטיים-למחצה) עלה מ-50 אחוז ל-80 אחוז – כלומר, רק העניים ביותר לא הרשו לעצמם הוצאה זו.

ביטוחים פרטיים מסחריים מקובלים פחות מאשר ביטוחים משלימים, אף שיותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה רכשו ביטוח בריאות מחברה פרטית. חלק מהוצאות פרטיות אלו הן מיותרות; ישראלים משלמים לעתים קרובות באופן פרטי עבור שירותים שהם זכאים להם במסגרת הביטוחים הציבוריים.

שלא במפתיע, עם עליית ההכנסה עולה ההוצאה הפרטית על טיפולים משלימים, טיפולים מקבילים (שירותים פרטיים שניתן לקבלם גם באמצעות סל הבריאות) וביטוחי חיים פרטיים. העובדה ששיעור כה גדול – שאף הולך וגדל – מקרב בעלי ההכנסות הגבוהות רוכש טיפולים מקבילים עשויה להעיד שרבים חשים כי מערכת הבריאות הציבורית אינה עונה לצורכיהם, אם בסוג הטיפול שהיא מספקת ואם באיכותו.

הביטוחים הרפואיים הפרטיים אכן מספקים למבוטחים כמה יתרונות משמעותיים, ובהם קיצור ניכר של זמני ההמתנה לטיפול (שעלולים להיות ממושכים מאוד במערכת הציבורית). משמעות הדבר היא שבעלי אמצעים יכולים לא רק לבחור את רופאיהם, אלא גם לעבור את ההליכים הרפואיים שהם זקוקים להם בתוך פרק זמן קצר בהרבה.

אולם במישור החברתי השכיחות הגבוהה של הביטוחים הפרטיים מובילה להרחבה של פערי הזמנים בהמתנה לתורים. ההוצאה פרטית המתרחבת, בצירוף העובדה ששירותי הבריאות הפרטיים והציבוריים מסופקים על ידי אותם גורמים, דוחפת את נותני השירותים להאריך את זמני ההמתנה לטיפולים במימון ציבורי כדי להסיט חולים אל הטיפולים הפרטיים, וכך הם נהנים מהכנסות נוספות.

עוד ממצא חשוב של המחקר הוא שההוצאה הפרטית על טיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות האוניברסלי (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים (הכלולים בסל) היא גבוהה יותר במקומות שבהם השירותים הציבוריים זמינים פחות – בעיקר בקרב ערבים, ובמידה מסוימת גם בקרב חרדים.

מטרתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי הייתה להבטיח לכל תושבי המדינה גישה שווה לסל בסיסי של שירותים רפואיים, בלי קשר להוצאתם על שירותי בריאות פרטיים. הגידול בחלקה של ההוצאה הפרטית במערכת הבריאות סותר במידה מסוימת את רעיון הגישה השווה לטיפול, ומביא לכך שהאזרחים בשכבות החלשות מוציאים על בריאות שיעור גבוה יותר מהכנסתם בהשוואה לבעלי הכנסות גבוהות יותר – עובדה שאינה מתיישבת עם רוח החוק.

המלחמה בעוני – איפה אנחנו עומדים?

הוועדה למלחמה בעוני בישראל (ועדת אלאלוף) הציגה בשנת 2014 תכנית מפורטת לצמצום שיעור העוני בישראל בכמחצית בתוך עשור, באמצעות צעדי מדיניות בתחומי הרווחה, הביטחון הסוציאלי, התעסוקה, הדיור, הבריאות והחינוך. במחקר שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה 2016" בחנו חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'ון גל ושביט מדהלה את יישום התכנית ומצאו שכמחצית מההמלצות יושמו, אולם הדרך להשגת מטרותיה העיקריות עודנה ארוכה.

שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD לפי הכנסות פנויות לשימושו של משק הבית (אחרי הורדת מס ותשלומי העברה), והפערים החברתיים גדלו משמעותית בעשורים האחרונים. הוועדה, בראשות ח"כ אלי אלאלוף, נוסדה ב-2013 ביוזמת שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן, כדי להמליץ על דרכים להתמודדות עם שיעור העוני הגבוה ולחזק את שוויון ההזדמנויות בישראל. מטרות הוועדה היו שאפתניות: לצמצם את העוני בישראל בכמחצית, ובכך להשוות את שיעור העוני בישראל לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD
(11 אחוז).

עד כה יושמו המלצות הוועדה במידה משתנה, כפי שיפורט מיד, וחלקן לא יושמו כלל. הסכום המוקצה ליישום ההמלצות צפוי לעלות ב-2017, בעיקר בתחומי הרווחה והביטחון הסוציאלי.

רווחה וביטחון סוציאלי: בתחום זה יושמו כמה המלצות, ובהן הוספת 150 תקנים של עובדים סוציאליים המטפלים במשפחות ועלייה בתקציב המוקדש למשפחות במצוקה. נוסף לכך, הממשלה העלתה את קצבת הבטחת ההכנסה לקשישים בסכום שנע בין 130 ליחיד ל-540 שקלים לזוג (התקציב הוגדל ב-2017 ואמור להמשיך לגדול ב-2018). בינואר 2017 החלה המדינה במימוש תכנית נוספת שהומלצה בוועדה: פתיחת תכנית חיסכון לכל ילד מתחת לגיל 18. בכל חודש מעביר המוסד לביטוח לאומי תשלום קבוע בסך 50 שקלים לחשבון החיסכון, והורי הילד יכולים להוסיף סכום זהה.

המלצה חשובה שטרם יושמה היא העלאת קצבת הבטחת ההכנסה לאלו שחיים מתחת לקו העוני לרמה שהציעה הוועדה.

תעסוקה: מאז שהגישה הוועדה את המלצותיה הורחבה בחוק הזכאות למענק עבודה (מס הכנסה שלילי) למשפחות חד-הוריות, אנשים בעלי מוגבלויות ועצמאים. קורסי הכשרה מקצועית הורחבו גם הם, וכן תכניות תעסוקה לאנשים החווים קשיים בהשתלבות בשוק העבודה ואנשים בעלי מוגבלויות. חלה עלייה גם במימון מעונות היום לילדי עובדים.

דיור: הסיוע בשכר דירה הוגדל בכ-900-600 שקלים לחודש לזכאים. עם זאת, אף שהוועדה המליצה להרחיב את תנאי הזכאות כדי שמשקי בית נוספים יהיו זכאים לסיוע בשכר דירה, זה עדיין לא בא לידי ביטוי. הממשלה הגדילה את מלאי הדירות בדיור הציבורי אבל לא מספיק לענות על הביקוש, וכך נשארות משפחות רבות שעדיין מחכות לדיור ציבורי.

התכנית "שכונה שווה" לשיקום שכונות במצוקה באמצעות תשתיות, השקעות ותכניות קהילתיות אחרות לא יושמה עד כה.

בריאות: הרשויות החלו ביישום סבסוד ציבורי לטיפולי שיניים לקשישים מעל גיל 75 המקבלים השלמת הכנסה, וכן לילדים עד גיל 14 (ובשנים הקרובות תורחב הזכאות לילדים עד גיל 18). שירותי הבריאות לתלמיד, שהיו מופרטים, הושבו לאחריות משרד הבריאות באזורים מסוימים בשל אי שביעות רצון משירותי החברות הפרטיות. עם זאת, היחס בין מספר אחיות בית הספר למספר התלמידים לא השתפר.

המלצות נוספות הנמצאות בתהליכי בדיקה הן הקמת מרכזי קידום בריאות ומניעה לקשישים והפחתת השתתפויות עצמיות בתרופות ובשירותים רפואיים.

חינוך: כ-100 מיליון שקלים בשנה נוספו לתקציב כדי להוסיף שעות לימוד לבתי ספר עבור תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. מנגד, ההמלצה להשקיע בחינוך קדם-יסודי לא יושמה.

ההוצאה על יישום ההמלצות גדלה ב-2017

עלות ההמלצות של ועדת אלאלוף עמדה על 7.4 מיליארד שקלים מדי שנה. בשל הבחירות שנערכו ב-2015 יישמה הממשלה המלצות מעטות בלבד באותה שנה, והתוספת לסעיפים הרלוונטיים בתקציב עמדה על 434 מיליון שקלים בלבד. ב-2016 נוספו לתקציב 1.9 מיליארד שקלים – כ-26 אחוז מהסכום שעליו המליצה הוועדה.

עד סוף 2017 צפויה תוספת התקציב להגיע ל-4 מיליארד שקלים, שהם כ-54 אחוז מהמלצת הוועדה. מרבית התוספת מוקדשת לרווחה ולביטחון סוציאלי, ובפרט לתכנית "חיסכון לכל ילד", למענקי מס הכנסה שלילי ולהגדלת סכום הבטחת ההכנסה לקשישים. צעדים אלו מהווים שיפור ביישום המלצות הוועדה, אם כי כאמור הם אינם מספיקים כדי להשיג את יעדיה העיקריים.

תוספת ההמלצה ליישום מסקנות אלאלוף למלחמה בעוני

אחד האתגרים העיקריים ביישום ההמלצות נובע מכך שהממשלה טרם ייסדה רשות שתאגד את המלחמה בעוני, שהייתה מאפשרת ניהול יעיל וממוקד יותר של התהליך מהשיטה הנוכחית, שמבזרת את הטיפול בתופעה בין גופים ממשלתיים רבים. יתרה מכך, בשל מגבלות תקציב, גם התוספות שהוקצו ליישום ההמלצות ב-2017 הן רק כמחצית מהסכום שהומלץ בוועדת אלאלוף (שכאמור עמד על 7.4 מיליארד שקלים בשנה).

עקב כך, הממשלה לא יישמה כמה מן ההמלצות המרכזיות של הוועדה, כמו הגדלת קצבת הבטחת ההכנסה לאלו שחיים מתחת לקו העוני, והקצתה סכומים מוגבלים ליישום המלצות אחרות, כמו מענקי עבודה, הכשרות מקצועיות ורכישת דירות נוספות למאגר הדיור הציבורי.

 

הודעה לעיתונות: מגמות בשוק העבודה

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן 

מגמות בשוק העבודה

שוק העבודה הישראלי עובר מכלכלה מסורתית לכלכלת טכנולוגיות מידע ושירותים מודרנית. עקב כך, חלק מהמקצועות במשק מצויים בסיכון לאוטומציה, כלומר העובדים שמועסקים בהם עשויים להיות מוחלפים במכונות או במחשבים. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' קלוד בר רבי וקיריל שרברמן מגלה כי בשנים האחרונות חלה ירידה בחלקם של עובדים במקצועות בסיכון גבוה, אולם בקרב ערבים ועולים הירידה קטנה יותר מאשר בקרב יהודים שאינם עולים. עוד מצא המחקר כי התשואה להשכלה עלתה מאז 2003, בעיקר בקרב נשים.

מממצאי המחקר:

  • בין 2013 ל-2015 חלה עלייה בחלקם היחסי של עובדים במשלחי יד בסיכון נמוך לאוטומציה, וירידה בחלקם של משלחי יד בסיכון גבוה. הירידה בקרב נשים הייתה גדולה יותר מאשר בקרב גברים.
  • במגזר הערבי נרשמה עלייה בחלקם של עובדים במקצועות בסיכון נמוך יחסית, בעיקר עובדי מכירות ושירותים. לעומת זאת, בקרב עולים שיעור המועסקים במשלחי יד בלתי מקצועיים (המוגדרים בסיכון גבוה) בקרב גילאי 54–45 עלה, מה שעלול לנבוע מקשיי קליטה.
  • פער השכר השעתי בין בעלי 18 שנות לימוד לבעלי 12 שנות לימוד עמד על כ-35 אחוז בקרב גברים ועל כ-40 אחוז בקרב נשים ב-2014 – עלייה ביחס ל-2003. פער השכר הקטן ביותר בין רמות ההשכלה השונות הוא בקרב עולים.
  • במגזר הערבי כישורי העובדים נמוכים יחסית: שיעור בעלי מיומנויות גבוהות בקריאה ובמתמטיקה עמד על
    אחוז אחד בלבד, לעומת 13–10 אחוז בקרב יהודים (לפי סקר מיומנויות מבוגרים של
    PIAAC).

בשנים האחרונות מתחולל דיון ער בנושא מקצועות הנמצאים בסיכון גבוה להיעלם משוק העבודה כתוצאה מתהליכי מודרניזציה, המתבטאים במעבר מכלכלה מסורתית, שבה התעשייה והייצור הם הקטר של המשק, לכלכלת טכנולוגיות מידע ושירותים, שבה ענפים עתירי ידע והשירותים הם מנועי הצמיחה העיקריים.

מחקר חדש של פרופ' קלוד בר רבי וקיריל שרברמן ממרכז טאוב מוסיף נדבך חדש לעיסוק בנושא, ובוחן את המגמות בסיכון לאוטומציה בשוק בין 2013 ל-2015. המחקר בודק את השינויים בחלקם היחסי של משלחי יד שונים בכלל המשק, ומציג את השינויים לפי דירוג הסיכון לאוטומציה של משלחי היד. השינויים נבחנו הן במגזר הכללי, הן בחלוקה לגברים ולנשים ולמגזרים שונים (יהודים  שאינם עולים, ערבים ועולים שהגיעו לישראל מאז 1990).

המחקר מצא שהחלק היחסי של עובדים במשלחי יד בסיכון נמוך עלה, ואילו חלקם של עובדים במשלחי יד בסיכון גבוה ירד. השינויים בקרב נשים היו גדולים יותר מאשר בקרב גברים, בעיקר מפני שחלה עלייה בחלקם של העובדים בקטגוריה "מקצועות אקדמיים", ובקרב נשים רמת ההשכלה הממוצעת גבוהה יותר. בד בבד חלקם של משלחי היד הפקידותיים בכלל המשק הצטמצם, ואחוז הנשים המועסק במקצועות אלו גבוה במיוחד.

לצד זאת מצאו בר רבי ושרברמן ירידה משמעותית בחלקן של נשים המועסקות בקטגוריית הפקידות – תהליך שעשוי להצביע על כך שעבודות אדמיניסטרציה מסוימות כבר עברו תהליך אוטומציה ומחשוב (ועדות לכך היא סגירת סניפי בנקים, מיקור חוץ של שירותי מזכירות ושימוש בתוכנות מחשב לניהול משרד).

העלייה בחלקן של משרות בסיכון נמוך, הנובעת כנראה מביקוש גובר למקצועות הדורשים מיומנות גבוהה, משפיעה על גובה השכר הממוצע.

ערבים רבים יותר עובדים כעובדי מכירות ושירותים; עולים המועסקים כעובדים בלתי מקצועיים חשופים לסיכון גבוה לאוטומציה

ממצאי המחקר של מרכז טאוב מראים כי במגזר הערבי חלה ירידה בחלקם של עובדים בתעשייה וייצור (הנחשבים לבעלי סיכון גבוה לאוטומציה) ועלייה גדולה יחסית בחלקם של עובדי מכירות ושירותים ובעלי מקצועות פקידותיים, הנמצאים בסיכון נמוך יותר. הסבר אפשרי לכך הוא שתהליך האוטומציה של עבודות ייצור, תעשייה ובינוי הוביל לכך שעובדים בעלי מיומנויות נמוכות נאלצו לעבור לעבודות בשירותים ומכירות. חל שינוי קטן (עלייה של אחוז) בחלקם של ערבים העובדים במשלחי יד אקדמיים. עם זאת, השינוי קטן ביחס לאוכלוסייה היהודית (עלייה של 1.9 אחוזים), ובהתאם גם השינוי בשכר הממוצע בקרב ערבים נמוך יותר.

סיבה אפשרית לכך היא שהכישורים הרלוונטיים לשוק העבודה במגזר הערבי נמוכים יחסית: שיעור בעלי מיומנויות גבוהות בקריאה ובמתמטיקה בקרב ערבים בגילי 65–16 עומד על אחוז אחד בלבד, לעומת 13–10 אחוז בקרב יהודים (לפי סקר מיומנויות מבוגרים בין-לאומי של PIAAC).

בקרב עולים נרשמה ירידה גדולה יותר בחלקם של העובדים המקצועיים ועלייה קטנה יותר בחלקם של העובדים במשלחי יד אקדמיים (ביחס ליהודים שאינם עולים). עלייה חריגה בחלקם של המועסקים במשלחי יד בלתי מקצועיים (דוגמת ניקיון ושמירה) ניכרת בקרב גברים בני 54–45 שעלו לישראל בשנים 1995–1990. לדברי החוקרים, "הנתונים מעידים ככל הנראה על קשיי קליטה בקרב קבוצה זו של עולים שנמצאים בישראל מעל עשור ומתקשים להסתגל לשינויים בשוק העבודה המודרני".

נשים שעלו לישראל מ-2008 ואילך מועסקות כעובדות בלתי מקצועיות בשיעורים גבוהים כמעט בכל קבוצות הגיל, אולם השינויים בתמהיל משלחי היד בקרבן מהיר יותר – ומכאן אפשר להניח שסיכוייהן לשפר את מצבן ולעבוד במשלחי יד רווחיים יותר ובסיכון נמוך יותר לאחר ההתאקלמות בארץ גבוהים יותר משל הגברים.

עם הסיבות לקושי של עולים להיקלט בשוק התעסוקה נמנות קשיי שפה בעברית, ולעתים גם באנגלית. העולים בכלל, והנשים העולות בפרט, מאופיינים בשיעור גבוה של בעלי תארים אקדמיים שאינם תואמים את שוק העבודה המקומי, ולכן מתפשרים על תעסוקה במשלחי יד שאינם דורשים השכלה אקדמית. למרות זאת, עולים מועסקים בשיעורים מעט גבוהים מאלו של יהודים שאינם עולים.

השינוי בחלקם היחשסי של משלחי יד

גידול הפערים על בסיס השכלה תורם להגדלת פערי ההכנסות מעבודה, בעיקר בקרב גברים; בקרב עולים הפערים התרחבו

החלק השני במחקרם של פרופ' בר רבי ושרברמן עסק בשינוי בתשואה להשכלה, היינו: באיזו מידה שנת השכלה פורמלית משפרת את שכרו השעתי הממוצע של העובד (בפיקוח על מאפיינים אחרים של העובדים כמו ניסיון פוטנציאלי, מגזר ומשלח יד).

הממצאים מראים כי מאז שנת 2003 חלה עלייה כללית בתשואה להשכלה. עלייה זו מעודדת עובדים (בעיקר צעירים) לרכוש השכלה נוספת, ובכך הם משפרים את האיכות והמיומנות של כוח העבודה. אולם גידול התשואה להשכלה תורם גם להגדלת הפערים בין העובדים בהכנסות מעבודה.

בשנת 2003 שכרם השעתי של גברים בעלי 18 שנות לימוד (המקבילות לתואר שני) היה גבוה בכ-31 אחוז משכרם של בעלי 12 שנות לימוד (המקבילות לסיום תיכון או תעודת בגרות). ב-2011 עמד הפער על כ-40 אחוז, בשל עלייה בתרומה של שנת השכלה לשכרו של העובד. בשנת 2014 הפער עמד על כ-35 אחוז, כלומר גבוה יותר מב-2003 אך נמוך יותר מב-2011. הצטמצמות הפערים בין 2011 ל-2014 נבעה בעיקר מעליית השכר בקרב גברים בכל רמות ההשכלה ומירידה בתרומה של שנת השכלה לשכר.

בקרב נשים, הפער במתאם בין השכר השעתי להשכלה ב-2003 של בעלות 18 שנות לימוד לבעלות 12 שנות לימוד עמד על כ-27 אחוז. ב-2011 עלה הפער לכ-37 אחוז וב-2014 הוא הגיע לרמה של כ-41 אחוז. לפי בר רבי ושרברמן, הסיבה לגידול בפער היא שינויים בתמהיל משלחי היד שנשים הועסקו בהם בין 2003 ל-2014.

בקרב גברים ערבים פערי השכר בין עובדים משכילים לעובדים בעלי השכלה נמוכה יותר היו דומים לשיעור הכללי ב-2003, אולם עד 2014 חלה ירידה בפער, בניגוד למגמה בקרב כלל הגברים. ההבדל נעוץ בכך שהעלייה בשכרם של גברים ערבים בשנים אלו הייתה מתונה יותר מאשר בקרב כלל הגברים, לכן ערכה של שנת השכלה נותר נמוך יותר.

גם בקרב גברים עולים חלה עלייה בתשואה להשכלה, אולם הפערים נמוכים יותר מאשר בקרב כלל הגברים: פער השכר בין עולה בעל 18 שנות לימוד לבעל 12 שנות לימוד היה רק כ-14 אחוז ב-2003,  וכ-22 אחוז בשנת 2014. להבדלים בין התפלגות משלחי היד בקרב עולים לזו של יהודים שאינם עולים יש תרומה רבה לפערים בין הקבוצות. חלקם היחסי של העולים העובדים במשלחי יד בשכר נמוך ובינוני, גבוה ביחס ליהודים שאינם עולים, וכך גם שיעור בעלי ההשכלה האקדמית שמועסקים במשלחי יד אלו, לכן התשואה להשכלה בקרבם קטנה יותר.

מגמה שונה ניכרה בקרב נשים עולות. בקבוצה זו ירדה התשואה להשכלה בין 2003 ל-2011, בשל עלייה בחלקן היחסי של עובדות במשלחי יד בשכר ביניים או נמוך (מכירות ושירותים, מקצועות פקידותיים וטכניים) וירידה בחלקן של מועסקות כעובדות מקצועיות ובלתי מקצועיות ועובדות בתפקידי ניהול.  לעומת זאת, בין 2011 ל-2014 חלה עלייה בתשואה להשכלה בקרב עולות, כתוצאה מעלייה בחלקן של מועסקות במשלחי יד אקדמיים, המשך עלייה בחלקן של מועסקות במשלחי יד טכניים וירידה במשלחי יד פקידותיים.

בין היתר, העלייה חלה הודות לנשים צעירות שהיו קטינות בעת עלייתן, שהשכלתן וכישוריהן מותאמים יותר לשוק העבודה הישראלי. שיעורן של עולות אקדמאיות המועסקות במשלחי יד בשכר בינוני ונמוך גבוה משל גברים עולים, נתון המרמז שכישוריהן מותאמים פחות לשוק העבודה ביחס לגברים.

חוקרי מרכז טאוב מציינים כי "העלייה בתשואה להשכלה, בשילוב הגידול בהיצע העבודה של בעלי השכלה גבוהה, מצביעה על המשך העלייה בביקוש לעובדים בעלי מיומנויות גבוהות, וסביר להניח שהעלייה בשכרם תימשך".

פער השכר גדל, בעיקר הפער בין ערבים ועולים לשאר האוכלוסייה

מתחילת שנות האלפיים נצפתה מגמה של צמצום פערים בין בעלי שכר גבוה לנמוך, אולם משנת 2013 ואילך ניכרת התרחבות הפערים בשוק העבודה. אי השוויון מתבטא גם בפערי השכר בין יהודים שאינם עולים לערבים, ובין עולים ליהודים  שאינם עולים. בבדיקה לאורך זמן הפער בין יהודים לערבים נמצא יציב למדי אולם הפערים בין עולים ליהודים ותיקים וילידי הארץ הצטמצמו, בשל שיפור בתמהיל משלחי היד בשנים האחרונות (בעיקר בקרב נשים עולות). גם לשיעורי תעסוקה גבוהים יותר של עולים ועולות הייתה תרומה לצמצום הפערים.

בר רבי ושרברמן מציינים כי "המגמות שתוארו לעיל תרמו להאצת תהליך הקיטוב בתעסוקה ובשכר, המלווה בגידול אי השוויון בשוק העבודה. אולם מגמות אלו משקפות גם תמורות חיוביות, כמו מודרניזציה של כוח העבודה". לדבריהם, "הגידול בפער השכר מושפע מכניסתם של בעלי מיומנויות נמוכות לשוק העבודה, שבעבר נסמכו כנראה על מערכת הרווחה וכעת תורמים לתוצר הלאומי. אך הסיבה העיקרית היא עלייה מתמדת בחלקם של בעלי השכלה אקדמית בהיצע העבודה, בשל כניסתם של עובדים צעירים ומשכילים יותר מבעבר לשוק העבודה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

 

מגמות בשוק העבודה

שוק העבודה הישראלי עובר מכלכלה מסורתית המבוססת על תעשייה וייצור, לכלכלה המבוססת על טכנולוגיות מידע ושירותים מודרניים. כתוצאה מכך, יש בשוק מקצועות הנמצאים בסיכון לאוטומציה – כלומר בסיכון שהעובדים המועסקים בהם יוחלפו במכונות או במחשבים. כדי להיערך לצרכים העתידיים של שוק העבודה, יש לעודד עובדים המועסקים בעבודות בסיכון גבוה לאוטומציה יעברו לעבודות בסיכון נמוך.

בשנים האחרונות נרשמה ירידה בחלקם של העובדים במקצועות בסיכון גבוה לאוטומציה, אולם הירידה הייתה קטנה יותר בקרב ערבים ועולים מאשר בקרב יהודים שאינם עולים.

בדומה לכך שקבוצות האוכלוסייה בישראל אינן מוכוונות לצרכים העתידיים של שוק העבודה באותה מידה, גם רמת ההשכלה והתשואה להשכלה משתנות בין המגזרים ומשפיעות על פערי השכר.

50e58e01-ed09-427a-abfd-3670126b4be1 (6)

נשים עוברות למקצועות בסיכון נמוך בשיעור גבוה יותר מגברים

השינויים ברמת הסיכון בקרב נשים גדולים מאשר בקרב גברים, בעיקר בשל העלייה בחלקן של נשים העובדות במקצועות אקדמיים, הדורשים רמת מיומנות גבוהה ונמצאים בסיכון נמוך לאוטומציה. עוד תרמה לכך ירידה בחלקם של העובדים במקצועות פקידותיים, מאחר שנשים רבות הועסקו במקצוע זה. הסיבה לירידה היא ככל הנראה שמקצועות אלו כבר החלו לעבור תהליך אוטומציה ומחשוב, וראיה לכך היא סגירת סניפי בנקים, מיקור חוץ של שירותי מזכירות ושימוש בתוכנות מחשב לניהול משרד.

יותר ערבים עובדים בשירותים ומכירות

במגזר הערבי חלה ירידה בחלקם של העובדים בתעשייה וייצור (מקצועות הנחשבים בסיכון גבוה לאוטומציה) ועלייה גדולה יחסית בחלקם במכירות ושירותים (מקצועות בסיכון נמוך יותר). לצד זאת חלה עלייה קטנה בלבד בחלקם של ערבים העובדים במקצועות אקדמיים. ייתכן שהדבר נובע ממיומנויות נמוכות יחסית של ערבים בקריאה וכתיבה ובמתמטיקה (לפי סקר מיומנויות מבוגרים של PIACC).

עולים עובדים במשלחי יד בלתי מקצועיים, ולכן חשופים לסיכון גבוה לאוטומציה

בקרב גברים בני 54–45 שעלו לישראל בתחילת שנות התשעים חלה עלייה חריגה בחלקם של העובדים במשלחי יד בלתי מקצועיים, דוגמת ניקיון ושמירה. הנתון מצביע על קשיי קליטה של קבוצה זו בשוק העבודה המודרני בישראל.

גם בקרוב נשים עולות חלקן של העובדות במשלחי יד בלתי מקצועיים עלה, אולם תמהיל משלחי היד בקבוצה זו השתנה מהר יותר – ומכאן שסיכוייהן לשפר את מצבן ולעבור למקצועות בסיכון נמוך לאורך זמן גדולים יותר מאשר בקרב גברים עולים.

שתי הבעיות המרכזיות העומדות בפני העולים הם חוסר שליטה בשפה, ותארים אקדמיים שאינם תואמים את שוק העבודה הישראלי.

פערי השכר מתרחבים, במידה רבה בשל שינויים בתשואה להשכלה

מגמה בולטת נוספת בשוק העבודה בישראל היא שלרמת ההשכלה יש השפעה גדולה יותר מבעבר על השכר. המחקר בדק גם שינויים לאורך זמן בתשואה להשכלה – כלומר, באיזו מידה שנת השכלה פורמלית משפרת את השכר השעתי הממוצע.

המגמה הכללית בישראל משנת 2003 הייתה עלייה בתשואה להשכלה. עלייה זו עודדה עובדים לרכוש השכלה גבוהה נוספת, ובכך לשפר את איכות ורמת המיומנות של כוח העבודה, אולם היא תרמה גם לעלייה בפערי השכר בין עובדים בעלי השכלה גבוהה לעובדים משכילים פחות. פער השכר השעתי בין בעלי 18 שנות השכלה (המקבילות לתואר שני) ובין בעלי 12 שנות לימוד (המקבילות להשכלה תיכונית או תעודת בגרות) עמד על 35 אחוז בקרב גברים ו-40 אחוז בקרב נשים בשנת 2014 – נתון גבוה יותר מאשר בשנת 2003.

העלייה בתשואה להשכלה חלה גם בקרב גברים עולים, אולם הפערים בין רמות ההשכלה השונות נותרו נמוכים ביחס לשאר הגברים באוכלוסייה. ייתכן כי חלק מההבדל נובע משינויים בתמהיל משלחי היד בקרב עולים ויהודים שאינם עולים – בקרב עולים גדל חלקם היחסי של העובדים הבלתי מקצועיים בשכר נמוך, על חשבון משלחי היד בשכר ביניים. לעומת זאת, התשואה להשכלה בקרב נשים עולות ירדה בין 2003 ל-2011 אך עלתה משמעותית בין 2011 ל-2014. בין היתר, העלייה נבעה מכך שלשוק העבודה הצטרפו נשים שעלו היו צעירות, וכישוריהן והשכלתן תואמים את שוק העבודה הישראלי.

פערי השכר גדלו, בעיקר בין ערבים ועולים לבין שאר האוכלוסייה

פערי השכר עלו בשל קיטוב בשוק העבודה: עלייה בחלקם של קצוות התפלגות השכר לעומת דרג הביניים בשנים הנבדקות נכנסו לשוק עובדים בעלי מיומנויות נמוכות. מגמה זו היא חיובית, משום שנראה כי בעבר נסמכו עובדים אלו על מערכת הרווחה וכעת הם תורמים לתוצר הלאומי, אולם הם עדיין מרוויחים שכר נמוך יחסית. בד בבד, חלה עלייה עקבית בחלקם של בעלי השכלה גבוהה בכוח העבודה, בשל כניסתם של עובדים צעירים ומשכילים לשוק העבודה, ועובדים אלו משתכרים שכר גבוה יחסית.

בחינת קבוצות האוכלוסייה השונות חושפת אי שוויון, המתבטא בפערי שכר בין יהודים וערבים ובין עולים ליהודים שאינם עולים. פער השכר בין יהודים וערבים נותר יציב למדי לאורך זמן אולם הפער בין עולים ליהודים שאינם עולים הצטמצם, בעיקר בשל שיפור בתמהיל משלחי היד בקרב עולים, ובפרט בקרב נשים עולות, בשנים האחרונות.

האם תלמידים בכיתות קטנות יותר מגיעים להישגים גבוהים יותר בלימודים?

סיום שנת הלימודים הנוכחית ותכנון שנת הלימודים הבאה הן הזדמנות טובה לדון בסוגיות חשובות במדיניות החינוך. למעשה, באותה תקופה לפני שנים אחדות הורים ותלמידים בישראל יצאו לרחובות במסגרת הפגנות שכונו "מחאת הסרדינים", כדי למחות על הצפיפות הגדולה המאפיינת את הכיתות בישראל.

כחלק מהמחאה, הורים מכל רחבי הארץ שלחו קופסאות סרדינים אל משרדו של שר החינוך נפתלי בנט, כדי להמחיש את טענתם כי התלמידים נדחסים בתוך כיתות הלימוד כשם שהסרדינים נדחסים לתוך קופסת שימורים.

טענותיהם נתמכו בנתונים בין-לאומיים על הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים. מבין 34 מדינות שהשתתפו במחקר של ה-OECD דורגה ישראל במקום החמישי בהקשר של גודל הכיתה – ממוצע של 27 תלמידים בכיתה בבית ספר יסודי ו-32 תלמידים בכיתה בחטיבת הביניים. בד בבד, מבדיקת הישגיהם של תלמידים ישראלים בני 15 במבחני פיז"ה הבין-לאומיים (PISA) במתמטיקה, בקריאה ובמדעים, עולה כי התלמידים הישראלים נוטים להישגים נמוכים בשלושת התחומים שנבדקו.

הנחתם של הורים ומורים כי צמצום מספר התלמידים בכיתה יוביל לשיפור בהישגי התלמידים אינה תופעה  חדשה, וגם לא ייחודית לישראל. אולם החוקרים רעות שפריר, יוסי שביט וכרמל בלנק מצאו לאחרונה כי כשמבודדים את גודל הכיתה מגורמים אחרים שעשויים להשפיע על הישגי התלמידים – דוגמת רמת ההשכלה של ההורים והישגים קודמים בלימודים – לא נמצא קשר מובהק בין גודל הכיתה להישגים בכיתה ח'.

הקושי העיקרי בניסיון להבין את השפעת גודל הכיתה על הישגי התלמידים הוא שלעתים קרובות ההצבה לכיתות אינה אקראית, אלא משקפת שיקולים חינוכיים שיטתיים שהם כשלעצמם עשויים להשפיע על הישגי התלמיד. למשל, תלמידים שהישגיהם נמוכים באופן יחסי מוצבים פעמים רבות בכיתות קטנות מלכתחילה, בתקווה שבמסגרת כזאת יגיעו להישגים טובים יותר.

במחקר, שהתפרסם בדו"ח השנתי של מרכז טאוב, נותחו הישגי התלמידים שהשתתפו בבחינות המיצ"ב בשפה (עברית) ב-2006 וב-2009, וכן נתוני רקע של אותם תלמידים. בבדיקה ראשונית החוקרים מצאו דווקא קשר חיובי בין גודל הכיתה להישגים, כלומר, הישגי תלמידים הלומדים בכיתות גדולות הם לכאורה גבוהים יותר מאלו של תלמידים בכיתות קטנות.

ואולם, כאשר פיקחו על רמת ההשכלה של ההורים ועל הישגים קודמים, מצאו החוקרים כי הקשר בין גודל הכיתה לבין ההישגים אינו מובהק סטטיסטית בשום כיוון. במודל זה נמצא כי המנבא החזק ביותר של הציון בבחינת המיצ"ב של התלמיד בעברית בכיתה ח' הוא הציון של אותו תלמיד עצמו בבחינת המיצב בכיתה ה' – כלומר הישגים קודמים.

הקשר בין גודל כיתה להצלחה בלימודים

מחקרים קודמים במדינות אחרות הראו כי מיעוטים אתניים ובני שכבות חברתיות-כלכליות נמוכות נוטים יותר מאחרים להפיק תועלת מכיתות קטנות. החוקרים בחנו את ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על ההישגים משתנה בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, ובין תלמידים חזקים לחלשים בישראל. ואולם ההשערה לא אומתה: בשום קבוצה לא נמצא קשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב להזכיר שתי הסתייגויות עיקריות מהנתונים הללו. ראשית, הנתונים נכונים לגבי תלמידי כיתות ח' בלבד, וייתכן שלו היו נבדקים תלמידים בכיתות א', למשל, התוצאות היו אחרות. שנית, גם אם הציונים אינם מושפעים מגודל הכיתה, חוויית הלמידה עשויה בהחלט להשתנות בהתאם למספר התלמידים, ועשויה להיות לכך חשיבות לא פחותה מההשלכות האקדמיות.

כמו כן, כיתות קטנות יכולות לאפשר שימוש בשיטות הוראה שעשויות לסייע לתלמידים להצליח – למשל, הוראה פרטנית או הוראה בקבוצות קטנות – אבל לא ברור אם מורים שעובדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את היתרונות הפוטנציאליים שכיתות כאלו מזמנות. אם המורים נוקטים שיטות הוראה דומות לאלו המקובלות בדרך כלל בכיתות גדולות, הם עשויים לבטל את היתרון הגלום בכיתות הקטנות.

תמונת מצב המדינה 2017

השנים החולפות בישראל היו טובות במובנים רבים: האבטלה ירדה, אחוז גבוה מהחרדים נכנסו למוסדות להשכלה גבוהה ולשוק העבודה, שיעור תעסוקת הנשים גבוה מאי פעם וההוצאה החברתית עלתה. כמו כן ניכרות מגמות שיפור במערכת החינוך, ונראה כי הישראלים ממשיכים להיות בריאים יותר מעמיתיהם האירופאים.

לצד זאת, מחקרי מרכז טאוב מגלים גם נתונים מדאיגים: הישראלים מוציאים יותר על בריאות, האוכלוסייה נמצאת במגמת הזדקנות מתמשכת, נתון שיצריך היערכות מתאימה, מקורות הצמיחה במשק כיום אינם כנראה בני קיימא ושיעור העוני בישראל לפי הכנסות פנויות הוא עדיין הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD.

כל הנתונים הללו, ורבים אחרים, נמצאים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. החוברת בנויה מתרשימים המלווים בהסבר קצר בכל עמוד, בהתבסס על מחקרי מרכז טאוב מהשנה החולפת. היא מציגה תמונה מקיפה וכוללת – ועם זאת נגישה וקריאה מאוד – של מצב החברה והמשק בישראל בתחומים מאקרו-כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ושוק העבודה.

מן הממצאים הבולטים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב:

מאקרו-כלכלה: בשנה החולפת ניכרו עלייה בתעסוקה, ירידה באבטלה ועלייה גדולה בתמ"ג, אולם לא בטוח כי המגמה החיובית תוכל להימשך ויש למצוא מקורות צמיחה אחרים

המשק צומח בקצב נאה, אך יתקשה להתמיד בקצבי הצמיחה הנוכחיים. ב-2016 חלה עלייה חדה ומפתיעה של 4 אחוז בתמ"ג. אולם נראה כי זו חריגה מהתוואי ולא מגמה. הגורמים להאצה בצמיחה בשנה זו היו השקעה גדולה וחד-פעמית של חברת "אינטל" במפעל בקריית גת ועלייה חדה בייבוא מכוניות בעקבות שינויים צפויים בדרגות המס. בהסתכלות ארוכת טווח הצמיחה של כלכלת ישראל מאכזבת, במידה רבה בשל קיפאון ממושך בפריון בענפים שאינם היי-טק ותעשייה – כלומר, רובו המוחלט של המגזר העסקי. פריון העבודה ירד מעט בשנה האחרונה, בהמשך למגמה שמאפיינת את חמש השנים האחרונות, בין היתר בשל כניסתן של אוכלוסיות חדשות בעלות מיומנויות נמוכות לשוק העבודה.

ישראל מדורגת במקום 22 מתוך 34 מדינות ה-OECD בתמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה, ודירוג זה נותר קבוע כבר שנים. עם זאת, יתרונה של ישראל על המדורגות תחתיה הצטמצם מאוד ויתרונה ממשיך להישחק בעקביות, וללא שיפור בתוואי הצמיחה הנוכחי המשק הישראלי עלול להידרדר במורד הרשימה.

רמת התעסוקה בישראל כיום גבוהה מאוד ונראה שכמעט הגיעה למיצוי. גורם שצפוי לצמצם את היקף התעסוקה הוא הזדקנות האוכלוסייה בישראל: הירידה בחלקם של גילאי העבודה העיקריים (64–25) באוכלוסייה בחמש השנים האחרונות גרעה כשתי נקודות אחוז מהצמיחה לנפש, ומגמה זו צפויה להימשך ולגרוע כ-0.6 אחוז מהצמיחה מדי שנה עד תום העשור.

בעשור האחרון קצב הגידול בהון האנושי ירד משמעותית. לאחר כמה שנים שמרכיב ההון האנושי תרם משמעותית לצמיחה, מסתמן כי צמיחה זו מתקרבת לידי מיצוי. יותר ויותר מהעובדים שנקלטים בשוק העבודה למדו במכללות שנפתחו בעשורים האחרונים (בעיקר בתחומי עריכת דין ומנהל עסקים), ואיכות ההכשרה שהן מעניקות נמוכה ביחס לאוניברסיטאות.

ישראל מדורגת במקום ה-52 ברמת הקושי לנהל עסקים, לפי דוח הבנק העולמי לשנת 2016 – מתחת לרוב מדינות ה-OECD. דירוג זה מצביע על הצורך לייעל את תהליכי הביורוקרטיה.

1

רווחה: ההוצאה על רווחה ועל המלחמה בעוני עלתה, אולם שיעור העוני לפי הכנסות פנויות בישראל נותר הגבוה ביותר בין מדינות ה-OECD

  • שיעור העוני בישראל נמוך מבמרבית מדינות ה-OECD לפי הכנסות כלכליות (לפני השפעת המסים והתשלומים מהמדינה), אולם לפי בדיקת ההכנסות הפנויות לשימוש משק הבית ישראל נמצאת במקום האחרון, לצד מקסיקו. ההפרש הגדול בין שני סוגי מדדי העוני (הכנסות כלכליות מול הכנסות פנויות) מעיד על חוסר הצלחה של המדינה בצמצום העוני בעזרת מיסוי ומערכת הביטחון הסוציאלי, בין היתר בשל נטל המס הנמוך ואוכלוסיות גדולות המתאפיינות בהון אנושי נמוך, אחוזי השתתפות נמוכים בשוק העבודה ומשפחות גדולות.
  • בשנת 2017 צפויה תוספת ההוצאה למלחמה בעוני לעמוד על כ-4 מיליארד שקלים (כ-54 אחוז מהסכום שהומלץ בוועדת אלאלוף), לעומת 1.9 מיליארד שקלים (כ-26 אחוז) ב-2016. עיקר תוספת התקציב ב-2017 תוקדש להפעלת תכנית "חיסכון לכל ילד", למס הכנסה שלילי ולהגדלה נוספת של השלמת הכנסה לאזרחים ותיקים.
  • ההוצאה החברתית (הכוללת חינוך, בריאות ורווחה) עמדה בשנת 2015 על 192 מיליארד שקלים, הרמה הגבוהה ביותר מתחילת המאה. ההוצאה הכוללת על רווחה עומדת על כ-94 מיליארד שקלים, שהם כ-21 אחוז מסך ההוצאה הממשלתית.

  • עיקר העלייה בתקציב הרווחה התרכזה בתחום הקצבאות, בייחוד בשל שינויים דמוגרפיים (כמו הזדקנות האוכלוסייה) והרחבת ההוצאה על אנשים עם מוגבלות. לעומת זאת, ההוצאות על תחומים כמו טיפול מוסדי ומערך שירותי הרווחה ירדו לאורך השנים.

  • כ-80 אחוז מתקציב משרד הרווחה מוקצה למיקור חוץ, ו-94 אחוז מהתשלומים למיקור חוץ מועברים לספקים ותיקים (אף שהם מהווים רק 56 אחוז מכלל הספקים).
  • בקרב משקי בית בראשות בני 66 ומעלה שיעור בעלי הדירה עומד על 77 אחוז, וליותר ממחצית האוכלוסייה יש הכנסה מפנסיה תעסוקתית. שיעורי משקי הבית שאין להם הכנסה מפנסיה תעסוקתית או דירה בבעלותם ירד מ-20 אחוז ב-2003 ל-16 אחוז ב-2015. ניכרים פערים בתחומים אלו בין קבוצות האוכלוסייה השונות: מצבם של יהודים ותיקים טוב בהרבה משל ערבים ועולים – אם כי מצבם של העולים השתפר באורח ניכר2

    בריאות: הישראלים חיים זמן רב יותר ובבריאות טובה יותר מאזרחי מדינות אחרות, אך הם גם מוציאים סכום גבוה על שירותי בריאות. ניכר אי שוויון בין משקי הבית בהיבטים שונים של בריאות: לבעלי הכנסה נמוכה אין אפשרות לרכוש סל מזון בריא והם מוציאים אחוז גבוה מהכנסתם על בריאות, ותושבי הפריפריה ממתינים זמן רב יותר לטיפולים רפואיים

  • ישראל מדורגת במקום התשיעי בעולם בתוחלת החיים (כ-82 שנים), ובמקום העשירי בתוחלת החיים בבריאות טובה (כ-71.7 שנים). נטל התחלואה בישראל הצטמצם בכ-17 אחוז לאדם בין 1990 ל-2015, בעיקר בשל העלייה בתוחלת החיים. אחד הגורמים הבולטים ביותר התורמים לנטל התחלואה הוא סוכרת, המשפיעה בעיקר על בעלי הכנסה נמוכה: חלקה בנטל גדל בכ-60 אחוז במשך התקופה.

    • מצב הבריאות של האוכלוסייה בישראל מעט­­­­­ טוב יותר משל אזרחי המדינות המובילות באירופה, גם כשמביאים בחשבון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר. אולם היתרון הכולל של נטל התחלואה עלול להימחק בשל הזדקנות האוכלוסייה הצפויה, ועל המדינה להיערך בהתאם.
    • שיעור המבוטחים בביטוח משלים של קופות החולים בישראל זינק מ-50 ל-80 אחוז בין 1999 ל-2012, ו-40 אחוז מהאוכלוסייה מחזיקים בביטוח פרטי.
    • משקי בית בחמישון העליון משקיעים בבריאות סכום גבוה כמעט פי שלושה מאשר משקי בית בחמישון התחתון, אך ההוצאה הממוצעת מתוך ההכנסה נמוכה יותר בחמישון העליון (4.8 אחוז) מאשר בחמישון התחתון (9.5 אחוז).
    • באזורי המטרופולין זמני ההמתנה לניתוחים קצרים יותר מבפריפריה. למשל, זמן ההמתנה במחוז הדרום כפול מבירושלים. כמו כן, בעוד בצפון יש 2.2 רופאים לאלף איש, במחוזות אחרים יש לפחות 3.2 רופאים.
    • סל מזון בריא אינו בהישג יד עבור רבים. משרד הבריאות ממליץ על תזונה ים-תיכונית עשירה בירקות, פירות ודגנים מלאים. אולם משפחה ממוצעת בחמישון ההכנסה התחתון צריכה להוציא 65 אחוז מהכנסתה על מזון כדי לרכוש סל מזון בריא, נתון שהופך את הסל לבלתי ניתן להשגה.3חינוך: חלקו של הזרם הערבי במערכת החינוך ירד וקצב הגידול של הזרם החרדי הואט, אך חלקם של התלמידים ממגזרים אלו המגיעים מרקע חלש גדל עם השנים. שיעור גבוה מהחרדים פונים למוסדות להשכלה גבוהה, אך רבים מהם נושרים מהלימודים
    • בעקבות יישום חוק לימוד חובה לגילאי 3-4 בקרב כלל האוכלוסייה ירד חלקם של משקי בית במימון ההוצאה הלאומית על חינוך טרום-חובה: מ-21 אחוז ב-2011 ל-11 אחוז ב-2013. לצד זאת חלה עלייה בהוצאות על חינוך לגילאי שנתיים.
      • שינויים דמוגרפיים משמעותיים במערכת החינוך: בשנים האחרונות הצטמצם חלקו היחסי של הזרם הערבי בחינוך, וקצב הגידול של הזרם החרדי הואט מאוד (אם כי הוא עדיין גדל מהר יותר משאר הזרמים).
      • בין 2011 ל-2014 גדל חלקם של תלמידים מרקע חלש במגזר החרדי, ובמגזר הערבי הוא הצטמצם בצורה דרמטית.
      • חל גידול משמעותי במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי, אולם שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים עדיין נמוך מאוד. בשנת 2014 החלו ללמוד לתואר אקדמי 3,227 חרדים, ושיעור הסטודנטים במגזר עמד על כ-15 אחוז אצל הנשים ו-8 אחוז אצל הגברים. לצד זאת, רק כ-2.4 אחוז מהגברים החרדים וכ-8.3 אחוז מהנשים החרדיות בגילאים 25-35 היו בעלי תואר. יתרה מכך, כאשר מפלחים את נתוני יוצאי מערכת החינוך החרדית לפי זרמים מתברר כי חלק ניכר מהלומדים לתואר משתייכים למעשה לזרם החרד"לי, ובניכוי בני זרם זה אחוז החרדים הלומדים באקדמיה הוא 6 אחוז בקרב גברים ו-12 אחוז בקרב נשים.5

        שוק העבודה: שיעור תעסוקת הנשים גבוה מתמיד; נשים עובדות קרוב יותר לבית; מיומנויות המחשוב של העובדים החרדים והערבים נמוכות, אולם בקרב יהודים לא-חרדים המיומנויות גבוהות ביחס למדינות אחרות

          • תעסוקת הנשים בישראל הגיעה לשיעור הגבוה בכל הזמנים ב-2014 – 74.3 אחוז – והשיעור נשמר גם ב-2015. נתון זה מציב את ישראל מעל לממוצע במדינות ה-OECD(67.4 אחוז). נשים יהודיות מועסקות בשיעור גבוה במיוחד (גבוה מהשיעור בכל מדינות ה-OECD למעט אחת), אך אחוז הנשים הערביות המועסקות נמוך מהשיעור בכל מדינות ה-OECD. שיעור תעסוקת הגברים נמצא מתחת לממוצע ה-OECD, אולם הפער מצטמצם.
          • הפער בין השכר הריאלי לפריון העבודה הצטמצם מאז שנת 2014. נראה כי המקור לפער נבע מכך שמדד המחירים לצרכן, שמשפיע על השכר הריאלי, עלה במהירות רבה יותר מאשר מדד המחירים ליצרן (מחירי כלל הסחורות והשירותים במשק) – לכן כוח הקנייה של העובדים נשחק. בשנתיים האחרונות השכר הריאלי עלה, אולם נראה כי העלייה נבעה מסגירת פער המחירים, ואינה צפויה להימשך.
          • סקר מיומנויות דיגיטליות בין-לאומי מראה כי רק כ-27 אחוז מהבוגרים בישראל דורגו ברמות המיומנות הגבוהות, לעומת 31 אחוז ב-OECD. בקרב יהודים לא-חרדים רמת מיומנויות המחשב טובה ביחס למדינות אחרות, אולם בקרב חרדים הרמה ירודה ובקרב ערבים היא נמוכה אפילו יותר.
          • נשים עובדות פחות שעות, ובכך טמון ההסבר העיקרי לפער השכר בין נשים לגברים בישראל. הגורם השני בחשיבותו לקביעת הפער הוא משלחי יד וענפים: נשים נוטות לבחור משרות המאפשרות היקף משרה נמוך, כמו הוראה, המאופיינות בשכר שעתי נמוך. כמו כן, שנשים מגיעות להישגים מתמטיים נמוכים יותר מגברים, והוכח שהישגים גבוהים יותר במתמטיקה קשורים לרמת שכר גבוהה יותר.
            לאחר שקלול של כמה גורמים מדידים העשויים להשפיע, פער השכר הבלתי מוסבר צונח מ-30 ל-6 אחוז, וייתכן שגם פער זה נובע מגורמים בלתי נצפים, כמו הבדלים בנטייה לנהל משא ומתן על השכר. מכך עולה כי יש להתבונן על ההבדלים בין מסלולי החיים של נשים ושל גברים כדי להבין טוב יותר את מקורם של פערי השכר.
          • הקיטוב המגדרי בבחירת ענפי תעסוקה מתחיל כבר בתיכון; בנות מגיעות להישגים כלליים גבוהים יותר ושיעור הזכאיות לתעודת בגרות גבוה יותר, אך הן פונות פחות למקצועות ריאליים (כמו מתמטיקה, מחשבים ופיזיקה). במבחני המיצ"ב בכיתה ה' ההישגים בחשבון דומים בין בנים לבנות, אך עד גיל התיכון כבר נפתח פער. לפיכך, כדי לשנות את המצב יש לעודד בנות ללמוד מקצועות ריאליים כבר בבית הספר היסודי, ואף קודם לכן.
          • רק 27 אחוז מהסטודנטים למדעי המחשב הם נשים, ובין בוגרות התואר רבות מועסקות בחינוך או בענפים אחרים, ולא במקצועות רווחיים יותר בתחום שלמדו. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שעות העבודה הארוכות בתחום, וייתכן שצמצום מספר שעות העבודה, או הרחבת האפשרות לעבוד מהבית, יכולים לאפשר לנשים רבות יותר לעבוד בתחום ההיי-טק.
          • נשים נשואות נוטות לעבוד קרוב לבית יותר מגברים נשואים, לכן האפשרויות העומדות בפניהן מעטות יותר – וגם בכך יש להסביר חלק מפער השכר.
          • 6לקריאת החוברת המלאה באתר מרכז טאוב לחצו כאן

             

        מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

מתכוננים לעתיד: טיפול סיעודי בישראל

מספר הישראלים המבוגרים (בני 70 ומעלה) צפוי להכפיל את עצמו מ-610,000 כיום לכ-1.24 מיליון בשנת 2035. עקב כך, מדד אי התפקוד בישראל – שהוא באופן טבעי גבוה יותר בקרב מבוגרים – צפוי לגדול באותו פרק זמן אפילו מהר יותר מאשר הגידול באוכלוסייה הכללית. שינוי דמוגרפי משמעותי זה יגביר את הדרישה לטיפול סיעודי – סוגיה מאתגרת כבר כיום.

אוכלוסיה בוגרת בישראל תכפיל את עצמה

טיפול סיעודי מסייע לאנשים בני כל הגילים הנזקקים לסיוע תפקודי, רגשי או חברתי בפעולותיהם היום-יומיות. בפועל, ושלא במפתיע, רוב אלו הנזקקים לטיפול סיעודי משתייכים לאוכלוסייה המבוגרת.

ממצאי מחקר של מרכז טאוב מראים כי מערכת הטיפול הסיעודי בישראל אינה שוויונית ויעילה בהשוואה למדינות ה-OECD המפותחות בעלות מערכת רווחה חברתית דומה (דוגמת צרפת, גרמניה, הולנד והממלכה המאוחדת). בישראל היחס בין ההוצאה על טיפול סיעודי לתוצר המקומי הגולמי גבוה כמו במדינות שהנהיגו ביטוח סיעודי אוניברסלי, אף שבישראל אין ביטוח אוניברסלי כזה.

גם שיעורם של מי שמקבלים טיפול סיעודי בקהילה, ולא מהמדינה, גבוה יותר: כ-19 אחוז מהטיפול הסיעודי ניתן בקהילה, בהשוואה לתשעה אחוזים בלבד במדינות ה-OECD. אף שבאופן עקרוני זהו מצב רצוי, ייתכן שמקורו באפשרויות ובנגישות המוגבלות של הטיפול המוסדי בישראל.

משמעותם של הנתונים שהוצגו לעיל היא שבעתיד הקרוב ישראלים רבים יותר יזדקקו לטיפול סיעודי, אך המערכת הקיימת אינה ערוכה לכך ויש בה ליקויים רבים. ההוצאה הכללית על טיפול סיעודי בישראל בשנת 2014 – כולל טיפול בקהילה, טיפול במוסד ופרמיות מביטוח סיעודי – מוערכת בכ-15.3 מיליארד שקלים, אולם הממשלה רק מממנת קצת יותר ממחצית מהוצאה זו, כלומר 8.3 מיליארד שקלים. לעומת זאת, סך המימון הפרטי עומד בכ-7.3 מיליארד שקלים (2014).

המימון הפרטי של הטיפול הסיעודי בישראל גבוה פי שלושה מאשר הממוצע ב-OECD, כ-45% לעומת 16%, ורובו של הטיפול הפרטי הוא סיעוד ביתי. הסכום שמשקי הבית מוציאים על טיפול סיעודי מתחלק בין כמה תחומים: כ-39 אחוז היא על מטפלים (בדרך כלל עובדים זרים); כ-37 אחוז – על דיור מוגן; וכ-22 אחוז – על תשלומים עבור ביטוח פרטי. המימון הציבורי של הטיפול הסיעודי, הסדרתו והפיקוח עליו מתפצלים בין המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה וקופות החולים. פיצול זה תורם לאי היעילות של המערכת הציבורית.

הוצאה פרטית על טיפול סיעודי גבוהה

נטל הטיפול הסיעודי נופל אפוא בעיקר על המבוגרים ובני משפחותיהם. זהו נטל כלכלי, פיזי ורגשי, בין השאר בשל הצורך להתמודד עם הביורוקרטיה. יתרה מזאת, במקרים רבים בני המשפחה צריכים לצמצם את היקף עבודתם או לעזוב אותה לגמרי כדי לטפל בהוריהם המזדקנים. העומס הרב ביותר מוטל על משקי הבית מהמעמד הבינוני, אשר מתקשים לממן בעצמם מטפל או דיור מוגן מחד, ואינם עניים דיים כדי שיהיו זכאים לטיפול במוסד ציבורי מאידך.

נתוני מרכז טאוב מראים כי כמעט כל המדינות שמערכות הרווחה החברתית שלהן דומות לזו של ישראל נוטות להעדיף טיפול סיעודי המבוסס על פתרונות בעלי אופי ציבורי, למשל שילוב של חובת תשלומי ביטוח ושל מימון ציבורי, ולא על הוצאה פרטית, כדי לספק לאזרחיהן אפשרויות טיפול באמצעות ביטוח סיעודי אוניברסלי.

לאור ממצאים אלו, החוקרים פרופ' דב צ'רניחובסקי, ד"ר אביגדור קפלן, מר איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן מציעים כמה חלופות לרפורמה בטיפול הסיעודי בישראל, ובהן:

• הגדרת סל בסיסי אוניברסלי לטיפול סיעודי, בנפרד מסל הבריאות.

• מימון סל הטיפול הסיעודי באמצעות מקורות ציבוריים קיימים, וכן באמצעות מסים. העלאת גיל הפרישה היא אפשרות נוספת לצמצם את היקף המימון הנדרש מהממשלה.

• מתן אפשרות לאזרחים לרכוש ביטוחים סיעודיים פרטיים משלימים נוסף לביטוחים האוניברסליים הציבוריים שהם זכאים להם.

• הקמת רשות ממשלתית ייעודית שתהיה אחראית לכל היבטי הטיפול הסיעודי, במקום המערכת המפוצלת הקיימת כיום.

המלצות לטיפול סיעודי

באמצעות חלופות מדיניות אלה יופחת הנטל של המשפחות, האחריות הציבורית תגדל, והמערכת תהיה שוויונית ויעילה. מתן עדיפות לביצוע רפורמה במערכת כעת יוכל לשפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם הגידול הצפוי באוכלוסייה המזדקנת ולטפל בה.

חשיבה מחודשת על סדר העדיפויות של טיפולים רפואיים בישראל

נתוני הבריאות בישראל הם טובים לפי מדדים בסיסיים, דוגמת תמותת תינוקות ותוחלת חיים. עם זאת, בעוד תוחלת החיים הכוללת עלתה, במיוחד בכלכלות מתפתחות, ובהן ישראל, תוחלת החיים בבריאות טובה לא עלתה באותו קצב. כלומר, תוחלת חיים גבוהה יותר אין פירושה בהכרח רמה גבוהה של תפקוד ורווחה. כתוצאה מכך, המושג "בריאות טובה" נעשה רחב הרבה יותר מחיים וממוות. האתגר של מערכת הבריאות המודרנית הוא להמשיך להשקיע מאמצים בשיפור תוחלת החיים בדרך של הפחתת שיעורי מוות ספציפיים ברחבי האוכלוסייה, בד בבד עם הגדלת תוחלת החיים בבריאות טובה.

מאמר זה נועד לסייע לקובעי מדיניות הבריאות בישראל לקבוע סדר העדיפויות שיאריך את תוחלת החיים בבריאות טובה, על ידי הפחתת נטל התחלואה וייחוס משקל רב יותר לתפקוד היום-יומי ולרווחה לאורך זמן ולא להתמקד במניעת מוות.

 

חשיבה מחודשת על סדר העדיפויות של טיפולים רפואיים בישראל

למחקר המלא בנושא חשיבה מחודשת על סדר העדיפויות של טיפולים רפואיים בישראל

מה המחיר של העלייה המבורכת בתוחלת החיים? לאור העלייה המשמעותית בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה הצפויה בישראל יש לבדוק לא רק את משך שנות חייו של אדם, אלא גם את איכותן. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים ליאורה בוורס ופרופ' דב צ'רניחובסקי בודק את סוגיית שנות החיים הבריאות במונחי נטל התחלואה, המודד אובדן תפקוד לצד התייחסות לתמותה. המחקר משווה את ישראל למדינות מפותחות אחרות, מראה את השפעתם של מצבים בריאותיים שונים על נטל התחלואה ומשרטט את האתגרים הניצבים בפנינו בתחום זה.

בין הממצאים העיקריים:

  • תינוק שנולד בישראל היום צפוי לחיות 71.7 שנים בבריאות טובה – כעשור פחות מתוחלת החיים הכוללת הצפויה (82.1 שנים). כמו כן, תוחלת החיים בבריאות טובה גדלה בקצב אטי יותר מתוחלת החיים הכוללת.
  • נטל התחלואה הנובע ממחלות לב וסרטן ריאות בישראל נמוך יותר מבמדינות אחרות, והנטל הנגרם ממחלות לב ושבץ ירד בשיעור משמעותי (58 אחוז) ב-25 השנים האחרונות.
  • לצד זאת, השמנה וצריכה רבה של סוכר הם גורמי סיכון משמעותיים יותר בישראל מאשר במדינות אחרות, בעיקר בקרב ילדים.

    • ללא פעולות של הממשלה לעורר מודעות לבריאות, ובמיוחד להבטיח נגישות של מזון בריא ולסמן מזונות שאינם בריאים – בעיקר בקרב האוכלוסייה הצעירה – ישראל צפויה לחוות עלייה משמעותית בנטל התחלואה בעשורים הקרובים.

נכון לשנת 2015 תוחלת החיים בישראל עומדת על 82.1 שנים, נתון המדרג אותה במקום התשיעי בעולם (ירידה בהשוואה לשנת 2013, אז דורגה במקום החמישי בעולם). בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בתוחלת החיים, אולם אורך החיים אינו בהכרח ערובה לאיכותם; לפי מחקר חדש של מרכז טאוב, מדד הבוחן את תוחלת החיים בשנים של בריאות טובה ותפקוד מלא עלה בשיעור נמוך יותר מתוחלת החיים הכוללת. תינוק שנולד היום בישראל צפוי לחיות 71.7 שנים בבריאות טובה, כלומר כעשור פחות מתוחלת החיים הכוללת הצפויה לו (82.1). העלייה במדד תוחלת החיים בבריאות טובה בישראל נמוכה מעט יחסית למדינות אחרות שתוחלת החיים בהן גבוהה. הנתונים מראים כי ישראל ניצבת בפני בעיה, ולא ניתן עוד להתייחס לבריאות טובה רק בהקשר של חיים ומוות.

החל משנת 1995 מונהגת בישראל זכאות אוניברסלית לביטוח בריאות. במסגרת התקצוב הממשלתי לתחום מתכנסת מדי שנה ועדת סל הבריאות, והיא קובעת סדרי עדיפויות להכללת טכנולוגיות חדשות בסל הבריאות במימון ציבורי. ועדת הסל, וכמוה קובעי המדיניות והציבור, מתמקדת בעיקר בטכנולוגיות המונעות תמותה, ומקצה פחות משאבים למחלות שאינן גורמות לתמותה, דוגמת בעיות אורתופדיות, דיכאון, מיגרנות ובעיות הקשורות לשמיעה ולראייה. אף שאינן גורמות לתמותה, מחלות אלו מטילות נטל כבד על רבים וגובות מחיר כבד: מהחולה – במובן של כאב וירידה בתפקוד ובאיכות החיים; מבני משפחתו הנאלצים לטפל בו; ומהחברה ומהמשק – במונחים של אובדן ימי עבודה או בירידה בפריון העבודה.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו ליאורה בוורס ופרופ' דב צ'רניחובסקי בוחן שינויים בנטל התחלואה בשנים 2015–1995. החוקרים השתמשו במאגר הנתונים הבין-לאומי של המכון למדידה והערכה של בריאות (The Institute for Health Metrics and Evaluation, להלן IHME) שנאספו לאורך שנים בכל מדינות העולם.

המדד לשנות חיים בבריאות לא מלאה הוא DALYs – שנות חיים מתוקננות לאי תפקוד (Disability-Adjusted Life Years). באמצעות מדד זה, המביא בחשבון שיעורי תמותה לצד חוסר תפקוד ותחלואה, השוו החוקרים בין איכות החיים לתוחלת החיים בישראל, וזיהו את המגמות במדינה בהשוואה למדינות אירופה. החוקרים מצביעים על יתרונותיה היחסיים של ישראל לצד חסרונותיה, וצופים את האתגרים שמערכת הבריאות תיאלץ להתמודד איתם לאור הזדקנות האוכלוסייה בעשרים השנים הבאות.

גרף1

כאבי גב, סוכרת ודיכאון הם מהגורמים העיקריים לנטל התחלואה בישראל כיום

בוורס וצ'רניחובסקי בחנו את המחלות המשפיעות ביותר על האוכלוסייה בישראל כיום לפי מדד נטל התחלואה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, כאבי גב וצוואר גורמים לנטל גבוה ממחלות לב, בהתחשב בריבוי האנשים הסובלים מבעיות אלו ובהתמשכות הכאבים. חמשת המצבים הבריאותיים המשפיעים ביותר על נטל התחלואה הם כאבי צוואר וגב תחתון, מחלות לב, סוכרת, מחלות הקשורות לראייה ולשמיעה ודיכאון (בסדר זה). החוקרת ליאורה בוורס אומרת כי "הנטל הנגרם ממחלות לב ושבץ ירד בצורה ניכרת (58 אחוז) מאז  1995, כחלק ממגמה בין-לאומית שסיבותיה הן הצלחה בזיהוי וטיפול מוקדם, ופיתוח של טיפול תרופתי חדש ויעיל בהורדת רמות הכולסטרול ולחץ הדם. לעומת זאת, נרשמה עלייה במדד מסת הגוף (BMI) ובשיעורי הסוכרת, ואלו גרמו לאפקט הפוך ומנעו ירידה אפשרית נוספת במחלות לב".

מחלות שקשורות ללחץ דם גבוה, כמו מחלות לב, כליות, שבץ וסוכרת, מושפעות בעיקר מהתזונה. אמנם התזונה הים-תיכונית הנהוגה בישראל – הכוללת צריכה גבוהה של ירקות, פירות וקטניות – טובה לבריאות, אך לצד זאת הישראלים נוטים לצרוך כמויות גבוהות יחסית של סוכר ומלח ולא מספיק דגנים מלאים.

כמחצית הילדים בישראל שותים משקאות ממותקים מדי יום – שיעור גבוה אפילו מזה שבארצות הברית.כפי שאפשר לראות בתרשים, רמה גבוהה של סוכר בדם היא גורם הסיכון המשמעותי ביותר בנטל התחלואה בישראל, וחלקה בנטל התחלואה במדינה גבוה בכ-61% מחלקה בנטל התחלואה באירופה (כאשר מביאים בחשבון את ההבדלים בהרכב הגילים באוכלוסייה). גם בעיית ההשמנה חריפה מאוד בישראל) בעיקר בקרב ילדים(, וחלקה בנטל התחלואה גבוה בכ-21% מאשר באירופה.

משרד הבריאות נקט צעדים משמעותיים לטיפול בבעיה זו: איסור על מכירת מוצרי מזון לא בריאים בבתי הספר, המלצה לסימון מוצרים שאינם בריאים באמצעות תוויות ברורות ובולטות, והגבלת  השיווק של אוכל לא בריא לילדים. עם זאת, בעיה משמעותית הניצבת בפני הציבור היא העלות הגבוהה של סל מזון בריא שכולל כמות מספקת של פירות, ירקות, אגוזים ושמנים בריאים, העושה אותו בלתי ניתן להשגה עבור רבים. נוסף לכך, הפיקוח על מחירי המזון בישראל מבוסס כיום על שיקולים כלכליים וחקלאיים, ולא נעשה בהתייעצות עם משרד הבריאות בנוגע לשיקולים תזונתיים.

גרף 2

בהשוואה לתושבי אירופה, תושבי ישראל סובלים בין השאר יותר מסוכרת, מחלות כליה, אנמיה, מומים מולדים ודיכאון, ומערכת הבריאות עתידה להתמודד עם מקרים רבים יותר של סרטן, מחלות לב ושבץ, דמנציה ומחלות נפשיות

המחקר של מרכז טאוב מראה כי בישראל שיעור התמותה מסרטן ריאות, ממחלות לב, משבץ וממחלות כבד נמוך משמעותית מבאירופה, גם אחרי שמביאים בחשבון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שיעור נמוך יותר של עישון טבק וצריכת אלכוהול. אולם לצד הירידה בשיעורי המעשנים בישראל לאורך זמן,  20 אחוז מבני כיתות י' בישראל מעידים כי עישנו, לעומת 17 אחוז ממקביליהם באירופה, וגיל התחלת העישון מוקדם יותר בהשוואה לעבר.נטל התחלואה הנגרם מסוכרת בישראל גבוה כמעט ב-90% מבאירופה (בתקנון לגיל), והנטל בשל מחלות הקשורות לכליות (הדורשות טיפול בדיאליזה או השתלה) גבוה כמעט פי שניים.

בישראל נגרם נטל גבוה יותר גם בשל אנמיה, מומים מולדים ודיכאון. אנמיה פוגעת רבות בנשים בהיריון ומתבטאת בתשישות ובחולשה, ועשויה להביא ללידה מוקדמת או ללידת תינוק במשקל נמוך. נוסף לכך, האנמיה שכיחה בקרב ילדים וקשורה להתפתחות קוגניטיבית, מוטורית ושפתית מאוחרת. אפשר לפתור את הבעיה באמצעות העשרת מוצרי מזון בתוסף ברזל יעיל, כפי שנעשה במדינות אחרות, ודרך הגברת מודעות בקרב הציבור.החוקרים בוורס וצ'רניחובסקי השוו את הגורמים לנטל התחלואה בישראל ובאירופה, שאוכלוסייתה מבוגרת יותר, גם ללא תקנון לגיל, כדי לבדוק אילו בעיות משפיעות יותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת ועתידות להשפיע גם על ישראל בעשורים הקרובים לאור הזדקנות האוכלוסייה.

ההשפעה של הרכב הגילים על בריאות האוכלוסייה ברורה; מבדיקת מדד שנות חיים מתוקננות לאי-תפקוד עולה כי משקלן של בעיות כמו כאבי צוואר וגב תחתון, מחלות לב, שבץ, אלצהיימר, סרטן ריאות, נפילות וחרדה גבוה יותר באירופה, בעיקר בשל האוכלוסייה המבוגרת יותר (אם כי יש לכך עוד גורמים).

לסיכום אומרת בוורס כי "הקשר בין מצבי הבריאות העיקריים המשפיעים על נטל התחלואה הוא סגנון חיים. קובעי מדיניות בישראל יכולים להשפיע באופן פעיל על הארכת שנות החיים הבריאות על ידי עידוד לתזונה טובה יותר ופעילות גופנית, פיקוח על מזון ועיצוב סביבה ובתי ספר בריאים יותר. בין שמדובר בכאבי גב, בסוכרת או בדיכאון, הדרך העיקרית להבטיח אוכלוסייה מזדקנת בריאה יותר בהמשך היא להתמקד במניעה, בעיקר בקרב צעירים ובקרב אוכלוסייה מרקע חברתי-כלכלי נמוך, הנמצאת בסיכון גבוה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

גרף3

 

 

הא לחמא עניא: מי יכול לקנות סל מזון בריא?

 סל מזון בריא בסיסי מוגדר כתזונה הולמת החיונית לתפקוד גופני, נפשי, קוגניטיבי וחברתי. הגישה לסל כזה היא זכות יסוד בחברה מודרנית, בדומה לזכות לשירותי חינוך ובריאות, למשל. בישראל טרם נעשה ניסיון משמעותי לאפיין סל מזון בריא בסיסי ולהתמודד עם משמעותו של מימון סל כזה מתקציב משק הבית, למרות ההערכה כי כ-130 אלף בתי אב בישראל סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ורבים עוד יותר סובלים מתזונה לקויה. מחקרם של החוקרים ד"ר ג'נטה אזרייבה, בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג, רן מילמן ופרופ' דב צ'רניחובסקי הוא ניסיון ראשון לאפיין סל כזה ולנתח את משמעותו עבור משפחות במעמדות חברתיים-כלכליים שונים. 

סל המזון הבריא מחולק לכמה קבוצות מזון. משרד הבריאות קבע את הרכב הסל לפי פירמידת המזון הים-תיכונית הרווחת בישראל ולפי דפוסי האכילה של העדות השונות. דפוס זה דוגל בהעדפה של מזונות טבעיים ובלתי מעובדים שמקורם בצומח – ירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות ואגוזים – בשילוב כמויות קטנות יחסית של מזון מן החי: ביצים, מוצרי חלב, דגים, עוף ובשר. חלקן היחסי של קבוצות המזון בסל והכמויות המומלצות לצריכה יומית באים לידי ביטוי בהגדרת גודלן של מנות המזון, בהתבסס על הגדרותיהם של משרד החקלאות של ארצות הברית ושל משרד הבריאות הישראלי.

לתזונה המאוזנת שהסל מציע יש כמה יתרונות: ראשית, היא בריאה יותר, מונעת מחלות לב ומסייעת בהארכת תוחלת החיים. שנית, היא מבוססת בעיקר על מזונות מהצומח, ולכן מזיקה פחות לסביבה ולבעלי החיים. מזון גולמי מן הצומח הוא גם זול יותר, בדרך כלל, ממזון מעובד מן החי. עוד יתרון הטמון בתזונה זו – היא מעודדת אכילה חברתית-משפחתית ומזון ביתי.

כדי לחשב את עלות הסל הכוללת נבחנו מחירי המוצרים המרכיבים אותו. היות שניתן להרכיב את המנה היומית המומלצת בכל קבוצה מכמה פריטים – למשל, קבוצת הדגנים יכולה להכיל לחם, אטריות וכו' – נבחרה בכל קבוצה העלות החציונית של מרכיבי המזון בה. נוסף לכך, כדי להוזיל את עלות הסל מצד אחד, אך לא לפגוע בהרכב המינימלי הדרוש לשמירת ערכו התזונתי מצד שני, הוא הורכב לפי כמה עקרונות: נבחרו פריטי מזון זולים ונגישים המשקפים איזון בין הערך התזונתי לדפוסי הצריכה של עדות שונות; משקל פרטי המזון צומצם למינימום ההכרחי לשמירת הערך התזונתי הנדרש. כך נגרעו מן הסל סוגי בשר יקרים דוגמת בקר והמבורגר, ובמקומם הוספו ביצים וקטניות כמקורות לחלבון.

לאחר שחושבה עלות המנה היא הוכפלה במספר המנות המומלץ לכל קבוצת גיל. החישוב למבוגר נעשה לפי מספר המנות הממוצע לגבר ולאישה בגיל 50–25, ולילדים לפי מספר המנות הממוצע הנדרש בכל קבוצה עד גיל 18. חישוב זה הראה כי העלות החודשית של סל המזון הבסיסי למבוגר ממוצע הסתכמה ב-2015 ב-844 שקלים לחודש, והעלות לילד ממוצע הסתכמה ב-737 שקלים לחודש. שיעורם של חלבון מהחי וקטניות הוא כ-40 אחוז מעלות הסל למבוגר, של דגנים – 22 אחוז מעלותו, של ירקות – 11 אחוז, וכן גם של פירות ומוצרי חלב. שיעורם של מזונות עשירים בשומן הוא 4 אחוזים מערכו של הסל. ההתפלגות דומה גם בסל המומלץ לילדים.

לאחר חישוב עלות הסל והרכבו בחן המחקר את עלות סל המזון הבריא למשק בית. מטבע הדברים, ההוצאה הנדרשת ממשקי הבית לרכישת סל מזון עולה ככל שמספר הנפשות במשק הבית גדל. נוסף לכך, ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת לרכישת סל המזון הבריא יורדת ככל שרמת ההכנסה של משק הבית עולה, מאחר שבישראל יש יחס הפוך בין גודל משק הבית לגובה ההכנסה.

חלוקה של שיעור ההוצאה הנדרשת לפי עשירוני הכנסה מעלה תמונה של פערים גדולים בין שני העשירונים העליונים לתחתונים, הן בשיעור ההוצאה הנדרשת מתוך ההכנסות והן בין השיעור ההוצאה בפועל על רכישת מזון. למעשה, שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בשני העשירונים התחתונים גבוה פי תשעה משיעורה בשני העשירונים העליונים.

בעשירון העליון ההוצאה הממוצעת הנדרשת למימון סל מזון בריא בסיסי היא הנמוכה ביותר, מכיוון שמספר הנפשות הממוצע במשקי הבית בעשירון זה הוא הנמוך ביותר:2.46 . משפחה ממוצעת בשני העשירונים העליונים צריכה להוציא כ-7 אחוזים מהכנסתה (כ-2,143 שקלים) כדי לממן סל מזון בריא לכל בני הבית, ואילו ההוצאה שלה על מזון בפועל עומדת על כ-10 אחוזים. לעומת זאת, הנתונים של ששת העשירונים התחתונים מעידים על הוצאת חֶסֶר ביחס לנדרש למימון סל מזון בריא.

בעשירון הנמוך ביותר, למשל, ממוצע הנפשות למשק הבית הוא הגבוה ביותר: 4.37, ולכן ההוצאה החודשית הנדרשת לרכישת סל המזון הבריא היא הגבוהה ביותר ועומדת על 3,450 שקלים. משפחה משני עשירוני ההכנסה הנמוכים ביותר צריכה להוציא כ-65 אחוז מסך ההכנסה החודשית הפנויה שלה (4,965 שקלים) כדי לרכוש סל מזון בריא, אך בפועל היא מוציאה על מזון רק כ-42 אחוז מהכנסתה.

תרשים 1 ניוזלטר סל מזון

קשה לדעת אם ההוצאה הנמוכה מהסכום המומלץ בארבעת העשירונים האחרונים על מזון (ובמיוחד בשניים הנמוכים ביותר) נובעת מהעדפה של מזון זול יותר (ואולי בריא פחות) ומסדר עדיפויות שונה, או מאילוץ כלכלי. עם זאת, נראה כי לעומת ששת עשירוני ההכנסה הגבוהים, שעבורם רכישה של הסל הבריא היא קרוב לוודאי עניין של מודעות והעדפה, הרי בשניים העניים ביותר רכישת הסל הבריא אינה אפשרות זמינה במגבלות הכנסת משק הבית וההוצאות האחרות הדרושות לניהולו.

תרשים 2 ניוזלטר סל מזון

חלוקת עבודה: פערי שכר בין נשים לגברים בישראל

פערי השכר בין נשים לגברים בישראל נמצאים במגמת ירידה עם השנים, אולם הם עדיין גבוהים. מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי הגורם המשמעותי ביותר לפער השכר הוא שנשים עובדות בהיקף משרה נמוך יותר, אולם יש חשיבות רבה גם לעובדה שנשים עובדות במשלחי יד ובענפים שהשכר בהם נמוך יותר.

פער השכר בין נשים לגברים בשוק העבודה בישראל נע בין 32 ל-42 אחוז (תלוי בשיטת החישוב). הבדל זה נחקר רבות ויש חילוקי דעות באשר למקורו: יש התולים אותו באפליית נשים, ולעומתם יש הטוענים כי מקור הפער הוא בהבדלים בתכונות של כל מין ובהעדפות תעסוקתיות שונות. המחקר של הדס פוקס ממרכז טאוב, שהתפרסם לאחרונה ב"דוח מצב המדינה 2016", ביקש לבחון את מצבן של הנשים בשוק העבודה ולהתמקד בגורמים להבדלי השכר בין המינים. לשם כך בחנה פוקס את הפער בהתבסס על מאפיינים אישיים ודמוגרפיים של העובדים, ובהם מספר שעות העבודה, רמת ההשכלה ומשלחי היד והענפים שהנבדקים עוסקים בהם. המדידה כללה נתונים מ-2011–2010.

לפי החישוב של פוקס, הגורם המשמעותי ביותר בפער השכר המגדרי הוא מספר שעות העבודה: 57 אחוז מהפער נובע מהיקף המשרה הנמוך יותר של נשים (ראו תרשים ראשון). ב-2015 הועסקו 34 אחוז מהנשים העובדות בגילי 54–25 במשרה חלקית, לעומת 17 אחוז מהגברים, וגם בקרב העובדים המועסקים במשרה מלאה נשים עובדות שעות מעטות יותר.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר, שאחראי ל-14 אחוז ממנו, הוא ההבדל בין משלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים – כלומר, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר (כפי שיודגם בהמשך). לעומת זאת, משתנה שנות הלימוד מצמצם את הפער בחמישה אחוזים, מפני שנשים משכילות יותר מגברים בממוצע – ורמת השכלה גבוהה יותר מעלה את השכר הממוצע.

gap1

בסך הכל, יותר משני שלישים מפערי השכר נבעו מההבדלים בנתונים האישיים שבחנה פוקס, ובהם שנות הניסיון בתחום, היקף המשרה, המצב המשפחתי ורמת ההשכלה. הפער שאינו נובע מגורמים אלו עשוי לשקף אפליה, אך ייתכן גם שהוא נובע ממאפיינים שאינם ניתנים למדידה בכלים ששימשו במחקר, כמו יכולות אישיות, התפקיד המדויק של העובד או פירוט מדויק יותר של משלח היד. כדי להביא בחשבון גם את מרכיב היכולות האישיות (שסביר להניח שיש לו תפקיד חשוב בקביעת השכר) נעזרה פוקס בבסיס נתונים ייחודי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנוסף לנתונים שכבר הוצגו בחישובים קודמים כלל גם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי. מבחנים אלו משקפים במידה מסוימת את הנדרש בשוק העבודה ולכן הציונים בהם יכולים להיות מדד טוב לייצוג "איכות" העובד מבחינת תגמול בשוק העבודה. מאגר זה כולל נתונים עבור גילאי 31–29 בשנת 2008.

אחד הנתונים המעניינים ביותר שהתקבלו באמידה זו היא שלמרכיב משלחי היד והענפים יש השפעה גדולה יותר על פערי השכר בקבוצת האקדמאים הצעירים מאשר בקרב כלל הגילאים – נתון שמדגיש את חשיבות בחירת המקצוע לקביעת שכרן העתידי של נשים. בקרב אקדמאים רכיב זה היה המשפיע ביותר על פער השכר, והוא הסביר יותר ממחצית מהפער (כפי שניכר בתרשים השני). ההבדלים בציוני הבגרות והפסיכומטרי מגדילים גם הם את פער השכר, ותרומתם המשותפת לפער המוסבר הייתה 13 אחוז. פוקס מסבירה זאת בכך שלנשים אמנם ממוצע בגרות גבוה מלגברים, אך ללימודי מתמטיקה ברמה של חמש יחידות ולחלק הכמותי בבחינה הפסיכומטרית יש השפעה רבה יחסית על השכר, ונשים נוטות להגיע להישגים פחותים בתחומים אלו. בחישוב זה פער השכר הבלתי מוסבר עמד על 6 אחוזים בלבד.

gap2

לאור תפקידם החשוב של ההישגים המתמטיים בקביעת השכר בחן המחקר את הפערים המגדריים בתחום זה בשלבים שונים לאורך החיים. הנתונים מראים כי ההישגים הנמוכים יותר בקרב נשים ניכרים כבר מגיל צעיר: בבחינות המיצב במתמטיקה בכיתה ה' במגזר היהודי הישגי הבנות נמוכים יותר משל בנים (אך הן חזקות יותר באנגלית) ובמבחניPISA הישגיהן נמוכים יותר במתמטיקה וגבוהים יותר בקריאה. בתיכון בנות מעטות יותר לומדות מתמטיקה ברמת חמש יחידות והציון הממוצע שלהן נמוך יותר. בקרב סטודנטים בכל התארים שיעור הנשים הוא לפחות מחצית (ולרוב למעלה מכך) אולם הן נוטות לרכוש מקצועות טיפוליים וחינוכיים ואילו גברים הם רוב במקצועות המתמטיים והמדעיים, שהשכר בהם גבוה יותר בממוצע. ב-2014, למשל, רק 27 אחוז מהסטודנטים למתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב היו נשים.

הקיטוב המגדרי ממשיך גם בשוק העבודה, ונשים עודן מועסקות בשיעורים גבוהים בתחום החינוך ובשיעורים נמוכים מאוד במקצועות טכנולוגיים. אפילו בקרב בוגרי מדעי המחשב שיעור גבוה יחסית של נשים אינן ממשיכות לעבוד בתחום. ייתכן שהסיבה לכך היא שנשים פונות לתחומים המאפשרים גמישות בשעות העבודה ותעסוקה במשרה חלקית, כמו חינוך, ונמנעות ממקצועות הנחשבים לתובעניים מבחינת שעות העבודה, כמו תחומי הטכנולוגיה, המדע והפיננסים (כפי שמראה התרשים השלישי).

gap3

לאור הממצאים, נראה כי כדי להמשיך לצמצם את פערי השכר יש להגביר את המודעות להשפעת בחירת מקצוע הלימודים באקדמיה על השכר. כמו כן, התרומה של היכולות המתמטיות לשכר, לצד ההישגים הנמוכים יותר של נשים בתחומים אלו כבר מגיל צעיר, מראים כי יש להמשיך בתכניות שיעודדו נשים להעמיק במקצועות מדעיים. נוסף לכך, יש צורך בבחינה מעמיקה יותר של השאלה מדוע נשים אינן פונות למקצועות טכנולוגיים, הנחשבים למקצועות יוקרתיים ומניבים שכר גבוה. פוקס מציינת כי ייתכן שהסיבה לכך היא שנשים עדיין נחשבות למטפלות העיקריות בילדים ובעבודות הבית. אם זו אכן הסיבה, אפשר לבחון את האפשרות לגלות גמישות בשעות העבודה ולהציע ימי עבודה קצרים יותר לגברים ונשים כאחד, כדי לאפשר לנשים מתאימות שמעוניינות בכך להיכנס לתחומים אלו, למצות את יכולותיהן ולצמצם את אי השוויון המגדרי בשכר הכולל.

טיפול סיעודי בישראל: סוגיות מימון וארגון

האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים; חלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה, ובעיקר של גילאי 70 ומעלה, צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 . עקב כך, מדד אי התפקוד – שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים – צפוי לגדול בקצב מהיר ב 16- אחוז מקצב הגידול של האוכלוסייה. התחלואה והירידה בתפקוד בקרב קשישים מביאות לצורך הולך וגדל בעזרה מתמדת בבית, ובמקרים חמורים יותר – באשפוז סיעודי במוסד. שינוי היחסים בין קבוצות הגיל – יותר בני 70 ומעלה ביחס לבני 69 – 15 צפוי להחריף את סוגיית הטיפול הסיעודי, והנטל על משקי הבית ועל המשק בכללו ילך ויגדל.

טיפול סיעודי בישראל: סוגיות מימון וארגון

למחקר המלא לחצו כאן

תחזיות האוכלוסייה של ישראל לעשורים הקרובים מצביעות על הכפלת אוכלוסיית גילאי 70 ומעלה, ובהתאם – על גידול בצרכים הסיעודיים. כיצד נערכת המערכת להתמודד עם השינויים הבלתי נמנעים? מחקר חדש של מרכז טאוב מציג תמונת מצב מדאיגה של הטיפול הסיעודי בישראל. לפי המחקר, המשווה לראשונה בין ישראל למדינות ה-OECD במישור זה, הטיפול בישראל אינו שוויוני ואינו יעיל, ושיעור המימון הפרטי גבוה כמעט פי שלושה מהממוצע במדינות אלו. עורכי המחקר מציעים כמה פתרונות אפשריים בהם להגדיר את הטיפול הסיעודי, המיועד לא רק לקשישים, כסל אוניברסלי שיעוגן בחוק וינוהל בידי רשות ייעודית.

האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים; חלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה, ובעיקר חלקם של גילאי 75 ומעלה, צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 מכ-610 אלף כיום לכ-1.24 מיליון, בעוד ששאר האוכלוסייה תגדל בכ-31%. עקב כך, מדד אי התפקוד – שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים – צפוי לגדול ב-43% ובקצב מהיר ב-16% מקצב הגידול של האוכלוסייה. השינוי מבטא הארכה מבורכת של תוחלת החיים, אך מחייב היערכות לצורכי הבריאות הגדלים של האוכלוסייה. התחלואה והירידה בתפקוד בקרב הקשישים מביאות לצורך הולך וגדל בעזרה מתמדת בבית, ובמקרים חמורים יותר – באשפוז סיעודי במוסד. שינוי היחס בין גילאי 70 ומעלה לגילאי 69–15 צפוי להחריף את סוגיית הטיפול בהורים, והנטל על משקי הבית ילך ויגדל.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' אביגדור קפלן, איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן בוחן את סוגיית מימון הטיפול הסיעודי וארגונו. נוסף לכך, המחקר משווה לראשונה בין מערכת הטיפול הסיעודי בישראל למערכת במדינות ה-OECD. על בסיס ההשוואה ולאור ניסיונן של מדינות אחרות מציעים החוקרים פתרונות אפשריים להסדרת שוק הטיפול הסיעודי.

רק מחצית מההוצאה על ביטוח סיעודי מגיעה ממקור ציבורי, והאחריות על התחום מחולקת בין משרדים שונים

האתגרים המרכזיים במערכת הטיפול הסיעודי הם חוסר כיסוי מספק לכלל האוכלוסייה, מימון הטיפול, ריבוי רשויות הממונות על ניהול התחום והסדרתו, וחוסר היערכות לקראת העתיד.

המחקר של מרכז טאוב מראה כי סך ההוצאה הלאומית על טיפול סיעודי בישראל – הכוללת טיפול בקהילה, טיפול מוסדי ותשלומים לביטוח סיעודי – מוערכת ב-15.3 מיליארד שקלים לשנת 2014. מתוכם המימון הציבורי מסתכם בכ-8.3 מיליארד שקלים, כלומר: כמחצית מסך ההוצאה.

המימון הציבורי כיום מחולק בין:

• המוסד לביטוח לאומי – מממן שירותי סיעוד ביתיים ומסבסד את הטיפול לכ-160,000 קשישים בעלות של 5.31 מיליארד שקלים, שהם כ-64% מסך המימון הציבורי.

• משרד הבריאות ומשרד הרווחה – מממנים דיור מוגן לכ-14,000 קשישים בעלות של 2.1 מיליארד שקלים, שהם כ-26% מהמימון הציבורי.

• המדינה באמצעות קופות החולים – מממנת טיפול סיעודי מורכב (לבעלי בעיות רפואיות מורכבות) לכ-1,600 קשישים בעלות של 891 מיליון שקלים, שהם כ-10% מהמימון הציבורי.

הפיצול בין הגורמים גורם לאי יעילות ולפגיעה ברצף הטיפול, ולא פחות מכך – לסבל הקשיש ובני ביתו. בעיה נוספת היא שהזכאות לטיפול מוסדי אינה אוניברסלית ותלויה במבחני הכנסה. מבנה מימון זה מותיר קבוצת ביניים של משקי בית שאינם עניים דיים כדי לזכות בסיוע סיעודי מספק, אך אינם עשירים דיים כדי להרשות לעצמם דיור מוגן במימון פרטי.

1-new

הנטל על משקי הבית כבד וצפוי לגדול עוד יותר

המחקר של מרכז טאוב מראה כי המימון הפרטי מחולק בין הוצאת משקי הבית על העסקת עובדים זרים בעלות של כ-2.6 מיליארד שקלים בשנה (39% מההוצאה הפרטית), ו-2.5 מיליארד שקלים על דיור מוגן (כ-37% מההוצאה הפרטית). יתר ההוצאה הפרטית היא על פרמיות ביטוח פרטי נטו, והיא מוערכת ב-1.6 מיליארד שקלים – כ-22% מסך ההוצאה הפרטית.

מספר בעלי הביטוח הסיעודי בישראל אינו ברור; לפי אומדן המפקח על הביטוח, נכון לשנת 2014 ל-5.31 מיליון איש היה ביטוח סיעודי, קבוצתי או פרטי, אולם לפי סקר הוצאות המשפחה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השיעור נמוך בהרבה. הפער הגדול נובע כנראה מתת-דיווח מחוסר מודעות לביטוחים הניתנים באמצעות קופות החולים ומקומות העבודה. כך או כך, נראה כי אין כיסוי ביטוחי מלא. ההסתמכות הנרחבת על מימון של משקי הבית, לצד הגידול החד הצפוי בצרכים, יחריפו את סוגיית הטיפול בבני משפחה ויטילו נטל שילך ויכביד על משקי הבית.

איפה ישראל ביחס למדינות ה-OECD? שוויונית פחות, יעילה פחות

המחקר של מרכז טאוב מציג לראשונה את המצב בישראל ביחס למדינות ה-OECD. החוקרים מראים כי מבחינת רמת ההוצאה על טיפול סיעודי ביחס לתמ"ג (כ-1.4 אחוזים), ישראל קרובה למרבית מדינות סקנדינביה – אולם במדינות אלו מונהג ביטוח סיעודי אוניברסלי, ואילו בישראל כאמור אין ביטוח כזה. מנגד, רמת ההוצאה בישראל גבוהה יותר ממדינות כמו אוסטרליה או גרמניה, שמערכת הטיפול הסיעודי בהן דומה יותר למערכת הישראלית. כמו כן נמצא כי ההוצאה בישראל גבוהה יחסית בהתחשב בכך שחלקה של אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה מכלל האוכלוסייה קטן מההוצאה במדינות שרמת ההוצאה בהן דומה. משמעות הנתונים היא שהמערכת בישראל כנראה אינה יעילה בהשוואה בין-לאומית.

עוד מאפיין בולט של הטיפול הסיעודי בישראל הוא חלקו הגבוה במיוחד של המימון הפרטי, העומד על כ-45% – כמעט מפי שלושה מהשיעור במדינות ה-OECD, שבהן המימון הפרטי עומד על ממוצע של 16% בלבד. המחקר מראה כי ישראל בולטת גם בשיעור המטופלים בקהילה: כ-19% מגילאי 65 ומעלה לעומת כ-9% במדינות ה- OECDשיש עבורן נתונים נגישים. נתון זה עלול להעיד על מחויבות גדולה יותר לטיפול בקהילה בישראל, אך הוא עלול גם להצביע על אפשרויות מוגבלות יחסית של נגישות לטיפול מוסדי. במצב זה חלק גדול מהנטל נופל על משקי הבית, הן במימון טיפול סיעודי באמצעות עובדים זרים והן באובדן ימי עבודה. ההסתמכות הנרחבת על משקי הבית מביאה לחוסר שוויון בין משפחות ברמות הכנסה שונות: משקי בית שאינם יכולים לממן טיפול סיעודי בבית או דיור מוגן נאלצים לשאת במלוא נטל הטיפול בעצמם.

כחלק מההשוואה הבין-לאומית בחן המחקר של מרכז טאוב פתרונות שונים מרחבי העולם. הנתונים מראים כי כמעט כל המדינות הדומות לישראל במימון שירותי הרווחה בחרו בפתרונות בעלי אופי ציבורי, המשלבים בין תשלום ביטוח חובה למימון ציבורי, ובכך מאפשרים את קיומה של מערכת טיפול סיעודי אוניברסלית יעילה ושוויונית.

התפלגות הוצאה על טיפול סיעודי לפי מקורות מימון, מדינות ה-OECD, 2010-2011

הצעות הממשלה להסדרת הביטוח הסיעודי סותרות זו את זו

בניסיון להסדיר את מימון הביטוח הסיעודי, הממשלה הציגה שתי יוזמות סותרות בנושא. רפורמה שהציע משרד האוצר מבקשת להפוך את הביטוח הסיעודי המבוסס על פרמיה קבוצתית (באמצעות ארגוני גמלאים ומקומות עבודה) לביטוח המבוסס על פרמיה אישית. מנגד, רפורמה שהציע משרד הבריאות עניינה להנהיג ביטוח סיעודי אוניברסלי, באמצעות שימוש בכספי מס הבריאות והעברת ניהול וארגון הטיפול הסיעודי המוסדי לקופות החולים – אגב צמצום האחריות הכספית של המשפחה. אולם לדברי החוקרים, "שתי ההצעות אינן מתייחסות לסוגיות הבסיסיות בתחום הטיפול הסיעודי: הזכאות הסלקטיבית לטיפול מוסדי והפיצול בין גופים שונים בארגון השירות".

חוקרי מרכז טאוב מסבירים שהצעת משרד האוצר והצעת משרד הבריאות להסדרת הטיפול הסיעודי אינן עונות על הבעיות העיקריות בישראל. גישת משרד האוצר, המבקשת להפריט את הביטוחים הסיעודיים עוד יותר, לא הוכיחה את עצמה בעולם; הבסיס הכלכלי המשמש למימון ביטוח פרטי מצומצם יחסית, מפני שבעלי הכנסה נמוכה אינם יכולים לרכוש אותו ובעלי הכנסות גבוהות מעדיפים לעתים למצוא הסדרים אחרים, כמו טיפול ביתי. כמו כן, הפרמיות של ביטוח פרטי גבוהות יחסית, בשל הסיכון הגבוה הנובע מהקושי לחזות לטווח ארוך את הגידול באוכלוסייה הסיעודית ואת צרכיה. אנשים צעירים אינם נוטים לרכוש ביטוח סיעודי, וחובת ביטוח אוניברסלית עשויה למנוע מהם להישאר נטולי אמצעים לטיפול בזקנתם, ובד בבד תגדיל את מקורות המימון לכיסוי טיפול סיעודי לדור המבוגר יותר.

בנוגע לגישת משרד הבריאות החותרת לאוניברסליות, ולו חלקית, של ביטוח סיעודי, אומר פרופ' צ'רניחובסקי כי היא "תואמת את המגמות הבין-לאומיות וראויה מבחינת עיקרון המימון הציבורי", אך מציין כי חסרים בה אלמנטים בסיסיים: "ההצעה מתמקדת בפן הרפואי של הטיפול הסיעודי ואינה עונה על צרכים אחרים, כמו תמיכה חברתית. כמעט בכל מדינות ה-OECD האחרות הביטוח הסיעודי הוא ענף נפרד של מערכת הרווחה ולא של מערכת הבריאות. כמו כן, ההצעה הנוכחית של משרד הבריאות אינה עונה באופן מספק על שאלות הפיצול הרחב במערכת הישראלית ומקורות המימון הנדרשים להרחבת הטיפול הסיעודי".

אפשר להתמודד: קווים לרפורמה של הטיפול הסיעודי – ביטוח סיעודי חובה לכל, מימון ציבורי ממקורות קיימים והעלאת גיל הפרישה

לאור מיפוי הבעיות במערכת וההשוואה הבין-לאומית, התוו עורכי המחקר של מרכז טאוב כמה נקודות לרפורמה כוללת שתסדיר את תחום הטיפול הסיעודי:

• הגדרת סל בסיסי אוניברסלי לטיפול סיעודי.

• מימון: הסל הבסיסי ימומן ממקורות ציבוריים קיימים, בתוספת תשלום חובה שייגבה מכל האזרחים. מקור מימון נוסף טמון במהלך להעלאת גיל הפרישה והתאמתו להארכת תוחלת החיים. לצד זאת, בשל העלויות הגבוהות של הטיפול הסיעודי ומגמת העלייה בצרכים, ייתכן שיש לשמר את מבחני ההכנסה לצורך מימוש הזכאות, כמקובל בכמה ממדינות ה-OECD.

• ביטוח פרטי: לצד הביטוח האוניברסלי יתאפשר ביטוח סיעודי משלים.

• הקמת רשות ייעודית: האחריות לניהול הטיפול הסיעודי תוטל על רשות ייעודית כוללת אחת. הרשות תרכוש שירותי טיפול סיעודי מגורמים עצמאיים (כמקובל היום) ושירותים רפואיים מקופות החולים, ותדאג לרצף טיפולי במערכת שוויונית ויעילה יותר מהקיימת.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

סדנה לאנשי מפלגת ישראל ביתנו

מרכז טאוב אירח ב-22 בינואר את חברי הכנסת של מפלגת "ישראל ביתנו" לסדנה שעסקה בנושאי מפתח בחברה ובכלכלה בישראל. המפגש כלל הצגה קצרה של הנושאים החברתיים והכלכליים הבולטים בחברה הישראלית, והרצאות מעמיקות של חוקרי המרכז בנושאי מערכת החינוך והשתתפות נשים בשוק העבודה.

מנכ"ל המרכז פרופ' אבי וייס היה הראשון להציג, כשהשתמש במחקרים הלקוחים מהפרסום המרכזי של המרכז, דוח מצב המדינה 2016, שיצא לפני כמה שבועות. פרופ' יוסי שביט, ראש תכנית מדיניות החינוך במרכז, הציג כמה מהאתגרים העומדים בפני מערכת החינוך בישראל והדגיש את תפקידם של קובעי המדיניות בשיפור המערכת ובצמצום הפערים. החוקר הראשי נחום בלס המשיך את טיעוניו של פרופ' שביט, סיפק תמונת מצב דמוגרפית של תלמידי ישראל, וענה על שאלות ששאלו חבר המפלגה.

בחלקה האחרון של הסדנה הציגה החוקרת הדס פוקס ממצאים חדשים על הבדלי השכר בשוק העבודה הישראלי בין גברים לנשים, והתרכזה בגורמים השונים המשפיעים על שכר של הנשים ועל התעסוקה שלהן.

תודה לשר הביטחון אביגדור ליברמן, לשרת העליה והקליטה סופה לנדוור, לחברי הכנסת רוברט אילטוב, עודד פורר ויוליה מלינובסקי ולצוות המפלגה על שהתארחו אצלנו. אנו מצפים להמשיך ולהעמיק בשיחות ובהצגה של הנושאים החברתיים וכלכליים שמשפיעים על חייהם של הישראלים.

יוזמות חדשות בהתמודדות עם עוני

הכנס השנתי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר עסק ביוזמות חדשות בהתמודדות עם עוני בעולם בכלל ובישראל בפרט. בתוך כך, נבחנו המדיניות העכשווית ואפשרויות עתידיות במאבק בעוני.

הכנס, בהשתתפות למעלה מ -150 נוכחים, כלל הרצאות ופאנלים בנושאים הבאים: עוני ומדיניות העוני בישראל כיום, גישה מבוססת הון חברתי לטיפול בעוני, סקירה אודות מקרי בוחן בנושא התפתחות ילדים בהקשר בינלאומי ורשמים מהתנסויות של מדינות במתן הכנסה בסיסית אוניברסלית. לצד זאת, נבחנה ההתקדמות מאז פרסום מסקנות וועדת אלאלוף אודות הדרכים להתמודדות עם העוני והגברת שוויון ההזדמנויות בישראל לפני שנתיים.

הכנס נפתח עם דברי פתיחה מפי אל"מ מירי אייזן, חבר דירקטוריון מרכז טאוב, מר ג'יי סנדק, נשיא קרן סינגר הרברט ונל, שנתנה חסות לכנס, ופרופסור אבי וייס, מנכ"ל של מרכז טאוב.

פרופסור ג'ון גל, חוקר בכיר במרכז טאוב ומכהן כראש תכנית המחקר בתחום מדיניות הרווחה החברתית, העביר הרצאת רקע שעסקה במצב העוני במדינת ישראל. גל הסביר שבמדינת ישראל ישנם מעל 1.7 מיליון עניים (מעל 400,000 משקי בית עניים) ושכ-40% מאזרחי המדינה אינם מסוגלים לכסות את ההוצאות הכספיות של משקי הבית שלהם. "עוד דבר שצריך להדאיג אותנו – הוא שבהשוואה של מדינת ישראל לשאר מדינות ה-OECD  מדד העוני בארץ גבוה מאשר כל שאר המדינות למעט מקסיקו". גל טוען כי על המדינה להתייחס לנושא בהול זה "לאור העובדה שהתמודדות עם עוני היא אחת מתחומי האחריות הבסיסיים של מדינת רווחה מודרנית". לצד מתן סקירה אודות מצב הנוכחי של העוני בישראל פרופסור גל פתח את בימת הכנס לדיון אודות יוזמות חדשות הן במדיניות והן בדרכי התמודדות עם העוני.

הנואם המרכזי, פרופסור אבנר דה-שליט מהאוניברסיטה העברית, טען שעל מנת להתמודד ולטפל בבעיית העוני עלינו להיות מסוגלים להבין, לנתח ולכמת אותה לעומק. פרופסור דה-שליט הציע גישה על פיה הבנת העוני מקורה בהערכה וניתוח של החירויות והזדמנויות הפתוחות בפני האנשים הנמצאים במעגל העוני. הפרופסור נתן דוגמא של אם חד הורית המוצאת עבודה אך בפועל נדרשת נסיעה של שעה ממקום מגוריה למקום העבודה. האם אכן עובדת ויכולה להגיע אל מקום עבודתה אך למעשה זוהי אינה הזדמנות אמתית שכן משך הנסיעה והעבודה דורשים ממנה לבחור בין היותה מועסקת לבין היותה אם.

דה-שליט הדגיש את החשיבות של תקשורת ישירה עם אנשים ממעגלי העוני על מנת להבין מה הן, לתפיסתם, ההזדמנויות החשובות להם באמת. בהמשך לכך, הציג גישה הטוענת שדרך נוספת להתמודדות עם העוני היא פיתוח קשרים בין אישיים, בדמות חבריוות ורשתות חברתיות, שיש להן השפעות חיוביות על משתנים כגון תעסוקה ובריאות.

הפאנל שנערך לאחר דברים אלו התמקד במקרי בוחן בנושא התפתחות ילדים בהקשר בינלאומי. הפאנל כלל שלושה דוברים מהמרכז לפיתוח חברתי מאוניברסיטת וושינגטון שחוקר את הנושא במשך מספר עשורים ואף חבר למרכז טאוב בפרסום תקציר המדיניות בנושא בקיץ 2016. פרופסור מייקל שרדן, מבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש גורג' וורון בראון באוניברסיטת וושינגטון והמייסד של ה- CSD דיבר על התקדמות אל עבר מדיניות "Asset-Building" להתמודדות עם עוני. שרדן גורס כי מדיניות כזו עדיפה על מדיניות של העברת כספים כדי למגר את העוני משום שהיא מהווה מסייעת בהקניית אמצעים וכלים להתמודדות אישית לאורך זמן עבור הפרט וכן מעודדת אחריות אישית ותחושת מסוגלות. שרידן טען שמדיניות זו אפקטיבית הרבה יותר כאשר היא מוטמעת לציבור הרחב בגילאים צעירים. בהתייחס לנקודה זו הפרופסור אמר "אנו לעיתים תכופות מדי חושבים כיצד נעזור לאנשים עניים לשרוד את החודש הקרוב, אך עלינו למקד את החשיבה שלנו לבחינה כיצד עלינו להשקיע בעתיד של אנשים בעוני ולא רק בנקודת הזמן הספיציפית". הגברת לי צו, המנהלת הבינלאומית של ה-CSD, סקרה את מדיניות חשבונות חיסכון לילדים שהושמו ברחבי העולם במדינות כגון בריטניה, דרום קוריאה, הונג קונג, סין וסינגפור. צו ציינה כי ישנה מגמה רחבת היקף בעולם למחקר אודות הנושא וישנה הבנה כי מדיניות נכונה תוביל לתמורות חיוביות בקרב אוכלוסיות רבות.

פרופסור מיכל גרינשטיין-וייס, מייסדת ומנהלת של מרכז Envolve לשינוי בהרגלי בריאות ומנהלת שותפה של המרכז להתפתחות סוציאלית, הציגה את המדיניות החדשה של ישראל שעל פיה לכל ילד מתחת לגיל 18 יפתח חשבון חסכון החל מינואר 2017. פרופסור גרינשטיין-וייס לקחה חלק פעיל בדיונים והחלטות הנוגעות לפתיחת חשבונות החיסכון בעבור ילדים בישראל ואף ייעצה למדינת ישראל בנושא.  "הדבר המעניין ומרגש ביותר בחקיקה בדבר חשבונות החיסכון בעבור ילדי ישראל הוא כי האפשרות לחשבון חיסכון בעבור ילדים כבר קיים בישראל ועלינו רק להמשיך ולבנות על גבי התשתית הקיימת". הפרופסור טענה שהמדיניות החדשה חוקקה לאור תפיסת הציבור את פערי האי שוויון הצומחים, הדרישה מצד הקהילה החרדית לקצבאות ילדים גדולות יותר וכן העניין שהביע משרד הכלכלה בפיתוח המיומנות הכלכליות של אזרחי המדינה.

הנושא הבא שבו דן הפאנל הינו מדינות במתן הכנסה בסיסית אוניברסלית. פרופסור אולי קנגס, מנהל קשרי ממשל בקלה – המוסד לביטוח סוציאלי של פינלנד, תיאר את הניסיונות בתחום מדיניות זה במדינתו. קנגס סיפר כי הניסוי בפינלנד העלה שאלות אודות היכולת לחוקק ולהטמיע מדיניות בתחום ברחבי האיחוד האירופי על פי המודל הפיני וכן את השאלה האם מדיניות זו תהווה תמריץ בעבור מהגרים להשתכן בפינלנד על מנת לזכות בהכנסה הבסיסית האוניברסלית. פרופסור קנגס ציין כי על פי המודל הפיני שיתחיל בחודשים הקרובים 2,000 משתתפים יזכו להכנסה בסיסית יזכה בסכום של כ-560 יורו לחודש וכן כי הטמעת הרעיון של מתן הכנסה בסיסית אוניברסלית, אף על פי היותה פשוטה, הינה סיוט ביורוקרטי לאור המורכבות של מערכת הרווחה במדינות הנורדיות.

אל דברים אלו הגיב פרופסור דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, כי התגובה החכמה ונכונה לתכנית היא שמדינת ישראל תהיה מוכנה עם תכניות מדיניות עתידיות הקשורות להכנסה בסיסית אוניברסלית. כמו כן, התייחס לטענה כי מתן סיוע זה יהווה תמריץ שלילי ויוביל לכך שתחול עלייה באבטלה מרצון בכך שהציג ממצא שבחן את סוגיה זו במדינות שהוטמעו בהן מדיניות הכנסה בסיסית והוכיח כי חלה ירידה נמוכה ומינורית מאוד. ד"ר ליה אטינגר, מנהלת אקדמית במרכז השל לקיימות ועמיתה בכירה במכון שחרית לפוליטיקה חדשה, מיקדה את תגובה על הצורך בשינוי החברתי בחיי היום יום הנדרש לצד שינוי המדיניות של מתן הכנסה בסיסית. ד"ר אטינגר טוענת כי על מנת להטמיע סבסוד זה אנו צריכים לבנות תרבות המתאימה למדיניות שכן במודל התעסוקה המושרש כיום אנשים ממעטים לחוש קשר רגשי בתפקידם .

מושב הסיום של הכנס עסק בבחינת ההתקדמות מאז פרסום לפני שנתיים של מסקנות ועדת אלאלוף אודות הדרכים להתמודדות עם העוני והגברת שוויון ההזדמנויות בישראל. פרופסור שלמה מור-יוסף, מנכ"ל ביטוח לאומי, התייחס לעובדה שרק כ-58% ממסקנות והמלצות הועדה הושמו אך לדבריו זוהי הצלחה גדולה יותר מרוב הוועדות. פרופסור מור-יוסף המשיך ואמר שישנה עוד דרך ארוכה אך נעשתה עבודה רבה וטובה. הוא המשיך ואמר כי זהו יום חג בעבור הביטוח לאומי שכן היום הוצאו 1.3 מיליון מכתבים לעדכון הורים בדבר תכנית חשבונות חיסכון לילדים. פרופסור מיכל קרומר-נבו, פרופסור במחלקה לעבודה סוציאלית ע"ש שפיצר מאוניברסיטת בן גוריון בנגב,  התייחסה לקשיים בהתמודדות עם עוני ופירטה שעובד סוציאלי העובד במשרה מלאה מטפל ב-125 משפחות בו זמנית ועל כן הוא יכול לפגוש את המשפחות בהפרשים של כמה חודשים. לדבריה היא מאמינה גדולה בהמלצת וועדת אלאלוף הטוענת שיש להוריד את כמות המשפחות המטופלות על ידי עובדת סוציאלי בודד ל-50-60 משפחות לכל היותר בו זמנית. פרופסור קרומר-נבו המשיכה ואמרה שעבודה טובה לצד מדיניות יעילה צריכות להיות מבוססות על אנשי מקצוע המאמינים באנשים במעגלי העוני וביכולתם ומסוגלות בחיים.

מר ח'יר אלבז, מנכ"ל שותף באג'יק מכון הנגב, דיבר על מדד העוני בנגב בכלל ובקהילה הבדואית בפרט. בנגב, כ-50% מהאוכלוסייה שנעצרה על ידי המשטרה הם בדואים אף על פי שהם מהווים קטן מאוד מבחינת האוכלוסייה הכללית. במהלך הכנס מר אלבז אמר שאם אנו מעוניינים לשפר את מצבן של אותן אוכלוסיות עניות אנו נדרשים לכלל המגזרים – ראשון, שני ושלישי, ואף האוכלוסייה הענייה בעצמה. הגברת רותי יהושע מהפורום למאבק בעוני, שישבה גם היא בתת וועדה של וועדת אלאלוף, שיתפה במאבק שלה כילדה שגדלה בעוני ואמרה שעלינו להבין כי לעוני ישנן השלכות ארוכות טווח ואף משפיע בהמשכיות דורות. כמו כן, היא טענה שעל מנת שנוכל להתמודד עם בעיות אלו עלינו לשתף את הנאבקים בעוני עצמם על מנת להבין את הפערים האמיתיים.

חבר הכנסת אלי אלאלוף (כולנו), אשר עמד בראש וועדת אלאלוף בין השנים 2012-2014 וכיום מכהן כיו"ר הוועדה לעבודה, רווחה ובריאות, הגיב לחברי הפאנל ואמר שהעוני לא יעלם לעולם ושאנו נמשיך להיאבק בו. עם זאת, חבר הכנסת המשיך ואמר שעלינו להמשיך לדאוג למגר את תופעת העוני במדינת ישראל והצהיר כי אחת מן המטרות של הוועדה היא שעד שנת 2018 לא יהיו אוכלוסיות של קשישים שיחיו מתחת לקו העוני וזאת בהתאם לתקציבים שבהם דנים היום. הוא המשיך והסביר כי המאבק בעוני הוא חוצה סקטורים ומשרדי ממשלה ודורש שיתוף פעולה של גורמים מגוונים ורבים, וכן שהטבות ותמריצים אינם מספיק בכדי להוציא אדם ממעגל העוני אלא רק מדיניות הרותמת את כלל הגורמים העוסקים בעניין. חבר הכנסת אלאלוף סיים את דבריו עם התגובה לעשיית מרכז טאוב בהפצרה שמרכז טאוב לא יפסיק את מחקרו ופעילותיו ואף ציין שקריאת מחקרי המרכז סייעה לו בגיבוש דעותיו.

כנס מרכז טאוב 2016 היה הצלחה גדולה, והשיתוף בין חוקרי מרכז טאוב, מומחים בינלאומיים ושותפים ממגוון רקעים הביא ליצירת דיון פורה ומועיל. אנו מודים לכל משתתפי הכנס והאורחים.

האתגרים של המחר – אירוע צעירים

הנואמים באירוע

יותר ממאה צעירים הגיעו לערב משותף של מרכז טאוב ושל WIZE, עמותה ללא מטרות רווח הפועלת לקידום תרבות, מדע וידע לקהל הרחב, שעסק בהזדמנויות ובמכשולים שעומדים בפני ישראל. במהלך האירוע דיברה חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק על מקצועות שנמצאים בסיכון להחלפה על ידי טכנולוגיה, העיתונאי והפעיל החברתי תומר אביטל דיבר על הצורך בשקיפות בממשלה ובמוסדותיה, והיזם אורן שובל הציג את הסטארט-אפ שהקים, Via, שמציע פתרון לבעיות התחבורה.

מדהלה-בריק הסבירה שחלק מהתעשיות בישראל נמצאות בסיכון גבוה יותר למחשוב, במיוחד אלה שבהם עוסקות האוכלוסיות החלשות יותר. "בדרך כלל כשאנשים שומעים את הממצאים", אמרה, "תחילה הם אומרים 'וואו, 40% מהעובדים יהיו מובטלים'. אבל כעיקרון, ההיסטוריה מלמדת אותנו שהתפתחויות טכנולוגיות חדשות דווקא מייצרות הזדמנויות תעסוקה חדשות"

אביטל, שעלה לבמה מייד לאחר מדהלה-בריק, שיתף את הקהל בכמה דוגמאות לחוסר השקיפות במוסדות שמפוקחים על ידי המדינה. אביטל הסביל שפעמים רבות אנשים בתפקידים בכירים במוסדות האלה מעורבים בתוצר הסופי, דבר שיכול להוביל לשחיתות. כדוגמה ציין אביטל את הייבוא לישראל. "כל סחורה שרוצים לייבא לישראל חייב לעבור דרך מכון התקנים. ומי יושב במוסד הזה? היצרנים המקומיים. מה תפקידם של היצרנים המקומיים? למקסם את הרווחים שלהם".

שובל דיבר על פתרונות יצירתיים לבעיות התחבורה בישראל ובעולם. "האם תחבורה ציבורית יכולה להיות יעילה, זמינה וזולה? היום היא לא. היא זולה ומסובסדת על ידי בספי המסים, אבל לא נוחה". הסטארט-אפ של שובל, שפועל בכמה ערים בארצות הברית, מציע שילוב בין מוניות שירות לשירות קרפול.

במסגרת שיתוף הפעולה הפורה בין מרכז טאוב ל-HIT מכון טכנולוגי חולון הוצגו עבודות נבחרות של הסטודנטים בכניסה לפאב. בסיום הערב הוענקו מלגות לעבודות הנבחרות, שמייצגות בצורה הטובה ביותר את האמירה של מרכז טאוב.

הסדנה הבין-לאומית בנושא הון חברתי ובריאות

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתכבד לארח אתכם לסדנה הבין-לאומית בנושא הון חברתי ובריאות לשנת 2016.

ההרשמה בקישור

הסדנה תערך באנגלית

8:00 – 9:00 Registration & Refreshments

9:00-9:15 Greetings
Prof. Avi Weiss, Taub Center Executive Director
Prof. Dov Chernichovsky, Taub Center Health Policy Program Chair

9:15-10:00 Opening Remarks: Social Capital and Health
Prof. Yonatan Halevy, Shaare Zedek Medical Center (Israel)
Prof. Lorenzo Rocco, University of Padova (Italy)

10:00-10:45 Social Capital and Child Injury: Religious and Orthodox Families Living in Religious Cities vs. Families Living in Non-Religious Cities
Presenter: Maya Siman-Tov, University of Haifa (Israel)
Discussant: Dr. Michal Hemmo-Lotem, Sheba Medical Center Fund (Israel)

10:45-11:00 Coffee Break
11:00-11:45 The Influence of Social Capital and Built Environment on Body Mass Index among Urban City-Dwellers in Toronto, Canada

Presenter: Dr. Vered Kaufman-Shriqui, Hebrew University of Jerusalem (Israel)
Discussant: Prof. Ronit Endwelt, University of Haifa; Ministry of Health (Israel)

11:45-12:30 Is There a Slide Down after Climbing the Hill? An Initial Examination of Demographic Trends after the Baby-Boom Generation has Passed Through. Implications for Health, Community-Level Social Capital, Health Care Capital, and Health Human Resources

Presenter: Prof. Eric Nauenberg, University of Toronto (Canada)
Discussant: Prof. Alex Weinreb, Taub Center Principal Researcher; University of Texas at Austin (USA)

12:30-13:30 Lunch

13:30-14:15 Is Childcare Bad for the Mental Health of Grandparents? Evidence from SHARE

Presenter: Prof. Lorenzo Rocco, University of Padova (Italy)
Discussant: Prof. Ariela Lowenstein, Max Stern Yezreel Valley College (Israel)

14:15-15:00 Housing Instability and Children's Access to Healthcare
Presenter: Prof. Hope Corman, Rider University (USA)
Discussant: Prof. Orly Manor, Hebrew University of Jerusalem (Israel)

15:00-15:15 Coffee Break

15:15-16:00 Social Capital and Health: Cross-Cultural Applicability in the Israeli Setting
Presenter: Naham Shapiro and Dr. Milka Dunchin, Hebrew University of Jerusalem
(Israel)

Discussant: Prof. Orna Baron-Epel, University of Haifa (Israel)

יום עיון למשרד לשוויון חברתי

הצוות הבכיר של המשרד לשוויון חברתי, בראשות מנכ"ל המשרד אבי כהן, הגיע ליום עיון מיוחד במרכז טאוב כדי ללמוד ולהכיר את מחקרי המרכז בתחומי מדיניות הרווחה ואי השוויון בחברה הישראלית. יום העיון כלל מצגת של מנכ"ל המרכז אבי וייס, של החוקר הראשי ג'וני גל ושל החוקר חיים בלייך.

פרופ' וייס דיבר על מטרות ופעילות המרכז והציג את ממצאי המחקרים האחרונים. חיים בלייך דיבר על עוני וחוסר שוויון בקרב האוכלוסיה המבוגרת בישראל, והשווה בין מצבה למצב אוכלוסיה דומה בחו"ל. ג'וני גל סיכם את היום בשיחה על ביטחון סוציאלי בישראל ועל קשר בינו ובין עוני.

בסוף יום העיון התפתח דיון ערני ומעניין שעסק במגוון הנושאים שהוצגו.

תדרוך לעוזרים הפרלמנטריים

כ-25 עוזרים פרלמנטריים מכל קצוות הקשת הפוליטית הגיעו לכינוס של מרכז טאוב שעסק במצבה הכלכלי-חברתי של ישראל. לאחר התכנסות וכיבוד קל, הקבוצה צפתה במצגות של מנכ"ל המרכז אבי וייס, החוקר הבכיר איתן רגב והחוקרת הדס פוקס. פרופ' וייס פתח בדיון במקצועות שנמצאים בסבירות גבוהה להפוך לממוחשבים בשנים הבאות, ובדיון במקצועות הדורשים מיומנויות שהמחשב, ככל הנראה, לא יוכל להחליף. בהמשך דיבר על מגמות במערכת החינוך בישראל, כולל שינויים מגדריים ודמוגרפיים שקורים במוסדות החינוך הגבוה, ושינויים בתחומים אלה שמתרחשים בשוק העבודה. לבסוף דן פרופ' וייס ביוקר המחייה בישראל והתמקד במיוחד בסיבות למחירי המזון והדיור הגבוהים בישראל. הוא גם הציג מספר דרכים להורדת מחירים אלה.

לאחר פרופ' וייס הציג החוקר הבכיר איתן רגב, שדיבר עם הנוכחים על הפריון בישראל. רגב דן בפערים הצומחים בין ישראל ומדינות ה-OECD, והציג מספר תעשיות וגורמים שפוגעים בצמיחת הפריון. החוקרת הדס פוקס דיברה על מדיניות חופשת הלידה הנהוגה בישראל וכיצד היא בהשוואה לנהוג ב-OECD.  פוקס דנה גם בהצעות שהיא והחוקרת ליאורה באוורס הציעו בנושא בתקציר מדיניות שפרסם מרכז טאוב. בנוסף דיברה פוקס על מגמות בחינוך, תעסוקה ודיור בקרב צעירים בישראל.

מרכז טאוב מחוייב לספק מידע אמין ולא מוטה למקבלי ההחלטות בישראל. אנו מקווים שהעוזרים הפרלמנטריים מהמפלגות השונות ימשיכו להיעזר במחקרנו במהלך עבודתם החשובה בכנסת. תודה למי שהצטרף אלינו!

חיסכון ארוך טווח לילדינו

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בוחן חלופות שונות לתכניות חיסכון ארוך טווח לילדים, עבור התכנית  שתיושם בינואר 2017. התכנית מבקשת להבטיח כי בידי כל צעיר המגיע לשלב תחילת חייו הבוגרים יהיו משאבים שיסייעו לו להשתלב באופן מיטבי בחברה הישראלית.

במציאות הישראלית, שבה תחולת העוני ושיעורי אי השוויון גבוהים במיוחד, עשרות אלפי צעירים המסיימים את הלימודים התיכוניים או את השירות הצבאי/לאומי נאלצים להתחיל את חייהם הבוגרים ללא המשאבים הנדרשים למימוש יכולותיהם. יישום תכנית חיסכון לילדים יאפשר לאותם צעירים להיכנס לעולם המבוגרים כשברשותם סכום כסף שיסייע להם בתחילת דרכם.

בעולם קיימת מגמה של תכניות חסכון לילדים ואילו בישראל לאחרונה אושרה תשתית חוקית לתכנית חיסכון ייעודית בחוק ההסדרים. לפני מספר ימים נחתמה על ידי שר האוצר תקנה העוסקת בהקמת מנגנון חיסכון לכל ילד וכעת מתקיימים דיונים אחרונים לפני אישורה הסופי של התוכנית. תקציר מדיניות חדש מאת יו"ר תכנית מדיניות הרווחה, פרופ' ג'וני גל, והחוקרת שביט מדהלה-בריק ממרכז טאוב, בשיתוף החוקרות פרופ' מיכל גרינשטיין-וייס ומרדית' קובינגטום מהמכון להתפתחות חברתית באוניברסיטת וושינגטון, מציג חלופות שונות לתכניות חיסכון ובוחן מהן ההשלכות החברתיות והתקציביות של כל אחת מהן.

חשיבותן של תכניות חיסכון לילדים והמצב בישראל

בעשרים השנים האחרונות הולך ומתרחב השימוש בכלי של "בניית נכסים" (asset building) כאמצעי להתמודדות עם עוני ואי שוויון. בבסיס תפיסה זו עומדת ההנחה שמשפחות ויחידים המבקשים להתקדם ולשפר את מצבם זקוקים למשאבים כדי להשקיע בתחומי החינוך, הדיור ושוק העבודה. הנחה זו מתעצמת עוד יותר לנוכח העובדה שבקרב משפחות בעלות הכנסות נמוכות מספר הילדים גדול יותר, ועל כן הסיכוי שלאותם ילדים יחסרו הנכסים החיוניים לפיתוח כישורים גדול בהרבה.

במהלך העשורים האחרונים החלו לפתח בישראל תכניות שונות המיועדות לביסוס הנכסים של צעירים שמתחילים את חייהם הבוגרים, למשל תכניות המעניקות מלגות להשכלה גבוהה לתושבי הפריפריה ולאוכלוסיות יעד ספציפיות, דוגמת האוכלוסייה החרדית, כמו גם מענקי שחרור ופיקדונות לחיילים משוחררים ולמשתתפים בשירות הלאומי-האזרחי. אולם היקפן של התכניות הללו מצומצם, ואוכלוסיית היעד אינה מקיפה את כל קבוצות האוכלוסייה. החלופות שמציע המחקר של מרכז טאוב מציעות גם תכניות אשר מרחיבות את אוכלוסיית היעד וגם כאלה המיועדות לאוכלוסיית יעד ספציפית. פירוט ההבדלים ביניהם והמשמעויות מוצגים במחקר.

חלופות לתכנית חיסכון לילדים

במחקר מציגים החוקרים ארבע חלופות לתכניות חיסכון:

חלופה א' (חוק ההסדרים)

חלופה זו מבוססת על ההצעה שאושרה במסגרת חוק ההסדרים ב-2015. התכנית מיועדת לכלל הנולדים החדשים, ובמסגרתה המדינה תקצה 50 שקלים בחודש לכל חוסך, ועוד מענק משיכה בגובה משתנה (500 שקלים עבור פדיית החיסכון בגיל 18, ו-1,000 שקלים בגיל 21). לאלו היכולים להרשות לעצמם  תינתן האפשרות להפקיד בחיסכון עוד 50 שקלים בחודש על חשבון קצבת הילדים. פתיחת החיסכון בגיל 18 תתאפשר עבור לימודים, פתיחת עסק, נישואים או רכישת דירה. החל מגיל 21 ישוחרר החיסכון ללא כל הגבלה (בהתאם להחלטת ממשלה מס' 362).

 

  • בסוף התקופה יעמוד לרשות הילד סכום של כ-12,200 שקלים (13,000 שקלים אם המשיכה תהיה בגיל 21), וכ-23,930 שקלים אם הוריו יבחרו באופציית התוספת לחיסכון (25,000 שקלים בגיל 21).
  • עלויות התכנית למדינה בשנה הראשונה מוערכות בכ-110 מיליון שקלים, והעלות השנתית לאחר שתגיע התכנית להבשלה מוערכת בכ-2.4 מיליארד שקלים.

חלופה ב' (הוועדה למלחמה בעוני)

חלופה זו מציגה תכנית המבוססת על ההמלצה למתן "מענק העצמה", שהוצגה בדוח הוועדה למלחמה בעוני. לפי ההצעה, המענק יינתן לילדים החיים במצוקה כלכלית אשר הוריהם לא נהנים מפטור ממס הכנסה על תכניות חיסכון (פנסיות, קרנות השתלמות, קופות גמל וכו'). במסגרת תכנית זו, לאחר לידה תינתן ליולדת אפשרות להפקיד את מענק הלידה בחשבון על שמו של הנולד. כמו כן תוצע כברירת מחדל הפקדה חודשית של סכום מינימלי, למשל 50 שקלים, מתוך קצבת הילדים, והממשלה תפקיד בהתאם סכום מקבילmatching)  – מימון תואם – ביחס של 1:1). למשפחה תהיה זכות סירוב לתכנית זו והיא תוכל להמשיך לקבל את קצבת הילדים במתכונת הרגילה. תכנית זו מציעה ריבית ריאלית בגובה 5 אחוזים, אשר תסובסד מכספי משרד האוצר (בניגוד ליתר החלופות המציעות ריבית שוק).

  • בתום תקופת החיסכון, בהגיע הילד לגיל 18, יעמוד לרשותו סכום של כ-37,370 שקלים. סכום זה יהיה מיועד לרכישת השכלה או הכשרה מקצועית, סיוע בפתיחת עסק והשקעה לטווח ארוך יותר.
  • בהנחה כי שליש מהמשפחות הזכאיות לתכנית יממשו את זכאותן ויחסכו עד שהילד יגיע לגיל 18, עלויות התכנית בשנה הראשונה מוערכות בכ-12 מיליון שקלים, ובעת ההגעה לסכום המלא העלות השנתית צפויה להיות כ-580 מיליון שקלים.

חלופה ג' Center for Social Development, 2010))

תכנית זו מבוססת על תכנית ראשונית שגיבש צוות חוקרים מ-Center for Social Development באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס בשנת 2010 במיוחד לישראל. ההצעה שימשה בזמנו בסיס להתפתחות הדיונים בישראל על הרעיון של תכניות חיסכון לילדים. התכנית מציעה פתיחת תכנית חיסכון ארוך טווח לכלל הילדים מרגע הלידה כברירת מחדל, לצד מתן אפשרות ויתור להורים שאינם מעוניינים בהצטרפות אליה. חשבון חיסכון זה יתחיל מסכום בסיסי בשווי מענק הלידה (קיזוז המענק) ומדי חודש בחמש השנים הראשונות מפתיחתן יופקדו בו 50 שקלים מקצבת הילדים החודשית ו-50 שקלים נוספים מכספי המדינה )מימון תואם של 1:1). למשפחות שהכנסותיהן נמוכות אשר ירצו להשתתף בתכנית תקצה המדינה 100 שקלים נוספים בחודש (מימון תואם של 2:1) בחמשת השנים הראשונות. כמו כן, המדינה תפקיד סכום של 1,000 שקלים בשתי נקודות ציון לאורך התכנית: כשהילד יעלה לכיתה א' ובמעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים.

  • סכום החיסכון המצטבר צפוי להגיע לכ-22,120 שקלים עבור ילד המגיע ממשפחה בעלת הכנסה נמוכה ולכ-16,500 שקלים עבור שאר הילדים. הסכום מיועד לשמש את הצעירים לרכישת השכלה, הכשרה מקצועית, שיפוץ או רכישת דירה, קניית רכב או פתיחת עסק.
  • בהנחה שכשליש מן המשפחות יממשו את זכאותן לתכנית ויחסכו 50 שקלים בחודש, העלות השנתית למדינה בהבשלה מוערכת בכ-355 מיליון שקלים בשנה.

חלופה ד' (התכנית המשולבת)

חלופה זו מציעה הענקת חיסכון ארוך טווח לכל ילד, והגדלת סכום החיסכון לילדים המגיעים מרקע של מצוקה כלכלית. בדומה להמלצה שניתנה בדוח ועדת העוני (חלופה ב') ולהמלצות המרכז להתפתחות חברתית (חלופה ג'), גם בתוכנית זו תינתן ליולדת אפשרות להפקיד את מענק הלידה לחשבון על שמו של הילד בעקבות הלידה. נוסף להפקדה הראשונית, עבור כלל הילדים עד גיל 18 תפקיד המדינה 50 שקלים בחודש. לילדים המגיעים ממשפחות החיות בעוני תינתן אפשרות לחסוך סכום נוסף לפי בחירתם – 10 שקלים או 50 שקלים בחודש – באמצעות ניכוי הסכום מקצבת הילדים, ולקבל מהמדינה סכום מקביל (מימון תואם של 1:1).  זיהוי הילדים הזכאים לחיסכון הנוסף יהיה לפי זכאות המשפחות לקצבאות ושירותי רווחה אחרים: קצבת נכות, הבטחת הכנסה, מענק עבודה או ילדי פנימיות מסוג שיקומי, שיקומי-טיפולי וטיפולי החיים בפנימייה שנה או יותר.

  • בסוף תקופת החיסכון כל ילד יהיה זכאי למענק בגובה של כ-13,060 שקלים. ילדים הזכאים לחיסכון נוסף אשר הוריהם מימשו את מלוא הזכות והפקידו 50 שקלים בחודש יהיו זכאים לכ-36,500 שקלים. סכום זה ישמש את הילדים עבור רכישת השכלה, הכשרה מקצועית, הקמת עסק או רכישת דירה.
  • בהתבסס על ההנחה כי שליש מן המשפחות הזכאיות להפקדה מורחבת יממשו זכות זו במלואה ויפקידו 50 שקלים בחודש, בהבשלה מלאה צפויה עלות שנתית של כ-2.5 מיליארד שקלים.

כפי שאפשר לראות בתרשים, יש שוני ניכר בין התכניות במדדים השונים. לפיכך, כדי להכריע בין החלופות קובעי המדיניות יצטרכו לתת את הדעת על כמה סוגיות. אחת המרכזיות שבהן היא גובה הסכום שיינתן לצעירים המשתתפים בתכנית כשיגיעו לגיל שבו ניתן לקבל את הסיוע. שאלה חשובה נוספת היא אוכלוסיית היעד: האם התכנית תקיף את כל אוכלוסיית הצעירים, תתמקד באוכלוסייה בעלת הכנסה נמוכה או תשלב בין שתי האפשרויות, כלומר תציע חיסכון לכלל האוכלוסייה בתוספת תנאים מיוחדים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. עוד שאלה מרכזית בבחירת החלופות היא התחשבות ברצונם של המשתתפים. בחלק מהחלופות עצם החיסכון הבסיסי אינו תלוי ברצון ההורים ובהפקדה מצדם ובחלקן יש תלות ברצונם להשתתף בתכנית ובהקצאת סכום חודשי לחיסכון. כפי שמציין המחקר, ישנם פערים גבוהים בין החלופות בהיקף ההוצאה הציבורית הנדרשת ליישום כל אחת מהחלופות. הסכום שיידרש מהמדינה בעת הבשלה מלאה של התכנית נע בין 355 מיליון שקלים ל-2.48 מיליארד שקלים לשנה. בנוסף, מנגנון המימון התואם  (matching) אינו פשוט וישנו קושי ביישום מנגנון מסוג זה.(נדרש בכל החלופות מלבד החלופה הראשונה.)

CDA Heb Figure

מסקנות

תכניות חסכון לילדים נשענות על ההנחה שצריך להתמודד עם עוני ואי שוויון באמצעות מגוון כלים.  אלו כוללים הקצאת משאבים לאוכלוסיות יעד מגוונות בהווה כדי להבטיח קיום בכבוד ונגישות לשירותים חברתיים חיוניים, אך, בה בעת, לתת אפשרות לצעירים לחסוך מספיק נכסים שיאפשרו להם להשתלב בחברה. אימוץ מדיניות חברתית של בניית נכסים מאפיין מדינות רבות בעולם בעשור האחרון ומוצע להנהיג רעיון דומה בישראל. לאור ממצאי הבדיקה של מרכז טאוב, נראה כי יש מקום להנהיג תכנית בניית נכסים גם בישראל. לדברי פרופ' גל ממרכז טאוב, "כל עוד אימוץ תכנית מעין זו יתווסף לתשלום קצבאות ומתן שירותים חברתיים נגישים ברמה נאותה, ולא יבוא במקומם, נדמה כי היא עשויה לתרום תרומה של ממש למכלול התכניות המבקשות להתמודד בדרך טובה יותר עם הרמות הגבוהות של העוני ואי השוויון הקיימות בחברה הישראלית".

כאמור לפני מספר ימים אישרה הממשלה תקנה העוסקת בעיקרה באופי מנגנון הניהול הפיננסי של תוכנית חיסכון לכל ילד ובימים אלה מתנהלים דיונים על המבנה הסופי של התוכנית.  ממחקרים שנערכו במדינות אחרות עולה כי תכניות המיועדות לצבירת נכסים, אשר מיועדות לכלל האוכלוסייה אך גם מעניקות סיוע רב יותר לצעירים הגדלים במשפחות החיות בעוני (תכניות פרוגרסיביות), הן בעלות הסיכוי הרב ביותר להצליח בצמצום העוני, וגם זוכות בתמיכה ציבורית מקיפה ויציבה. מדהלה בריק ממרכז טאוב סיכמה "ממצאי הניתוח הנוכחי מצביעים על כך שגישה זו אמנם מצריכה משאבים רבים ומורכבת יותר להפעלה, אולם היא תעניק לצעירים נכסים משמעותיים בתום התכנית ותסייע בהתמודדות עם אי שוויון."

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

 

 

 

תכנית חיסכון לילדים בישראל: רקע וסקירת חלופות‏‏

הרעיון של חיסכון לילדים מיושם במדינות שונות בעולם זה יותר מעשור, ובשנים האחרונות נדון גם בישראל. תקציר המדיניות הנוכחי בוחן חלופות שונות לתכנית חיסכון לילדים ומצביע על ההשלכות החברתיות והתקציביות של כל אחת מהחלופות

הרצאה בנושא מצב הצעירים בישראל

כ-70 צעירים סקרנים הגיעו לפאב "המעוז" בתל אביב כדי לשמוע את מנכ"ל המרכז אבי וייס באירוע שכותרתו "כמה עולה לי הבירה? מצבם הכלכלי של הצעירים בישראל". האירוע, בשיתוף WIZE, תנועה לשינוי תרבות הצעירים בישראל, נפתח בהצגה כללית של כלכלת ישראל ומשם עבר לתיאור תחנות בחייו של כל ישראלי, מגן הילדים ועד לפנסיה. הקהל גילה עניין מיוחד בממצאים שמצביעים על יוקר המחיה בישראל ועל העלייה במחירי הדיור והמזון בשנים האחרונות, ובגרפים שהצביעו על כך שיותר צעירים נשארים לגור עם הוריהם.

דירקטוריון המרכז נפגש בירושלים

לראשונה מזה שנים ניהל דירקטוריון מרכז טאוב את פגישתו השנתית בירושלים. המרכז התכבד לארח את חברי הדירקטוריון, ובמיוחד את אלו שהגיעו לישראל לרגל האירוע מארצות הברית ומאוסטרליה, כולל יושב ראש הדירקטוריון מייקל סאקסון (בולטימור, ארה"ב), וסגניו הלן אבלס (מלבורן, אוסטרליה) וג'ים אנגל (דנבר, ארה"ב). חברי הדירקטוריון פגשו את צוות המרכז, כמה מראשי ומעמיתי תכניות המדיניות וקובעי מדיניות שונים, ודנו עימם בנושאים החברתיים והכלכליים שעומדים בלב הדיון הציבורי בישראל. חברי האסיפה הכללית של מרכז טאוב וידידים נוספים של המרכז הוזמנו גם הם להשתתף בחלק מהמפגשים.

במהלך ההתכנסות הציגו כמה מחוקרי המרכז בפני חבר המנהלים את ממצאי מחקריהם האחרונים, וחלקם אף הציעו טעימה מעבודות עתידיות. עבור חברי הדירקטוריון זו הייתה הזדמנות מצוינת לשמוע על ממצאי המחקר ממקור ראשון, וההצגות הצמיחו כמה דיונים מרתקים.

אחד משיאי הכינוס היה מפגש עם חבר הכנסת אלי אלאלוף (כולנו), שדן בעוני בישראל. אלאלוף דיבר לצד החוקרים הראשיים ג'וני גל (ראש תכנית מדיניות הרווחה) ודב צ'רניחובסקי (ראש תכנית מדיניות הבריאות). "תפקידו של שר האוצר הוא להבטיח שבתוך שלוש שנים לא יהיו זקנים עניים בישראל", אמר חבר הכנסת, המכהן כראש וועדת העבודה, הרווחה והבריאות. "אנחנו רצים כדי להדביק את הפערים מול ה-OECD אבל תוך כדי כך אנחנו שוכחים מאחור את האוכלוסיות החלשות". לדברי אלאלוף, הטיפול בבעיית העוני אינו עניין רק של תקציב, אלא קשור בקשר הדוק לסוגיות של דיור וחינוך וליחסה של החברה לתופעת העוני. אלאלוף שיבח את מרכז טאוב ואמר שהוא חשוב בזכות העצמאות שלו: "הוא חוקר את מה שהוא בוחר לחקור, כך שאין השפעה על התוצאות".

פאנל נוסף כלל מפגש עם עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים; פרופ' איתן ששינסקי, מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית; ומנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס. השלושה דנו בנושא התחרות בישראל, ובמיוחד בתעשיית המזון. "הדרך המיידית לשנות את הריכוזיות בתחום המזון היא לאפשר ולעודד ייבוא", אמרה הלפרין. היא ציינה שכיום מספר קטן של חברות שולט במשק, ופרופ' וייס חידד את דבריה: "אותן חברות לא רק שולטות בייצור, אלא הן גם היבואניות המרכזיות של מוצרים בתחומים רבים – דבר שמוסיף לפגיעה בתחרות".

נוסף לישיבות ולהצגות, חברי המנהלים סייר ב"כיוון", מרכז תעסוקה לחרדים של ארגון "ג'וינט ישראל-תבת", ולמדו על שירותי התעסוקה והתמיכה שמספק הארגון. אנשי הדירקטוריון שמעו את חוויותיהם של ארבעה משתתפים בתכנית, שסיפרו על השתלבותם בשוק התעסוקה ועל האופן שבו הם תומכים בחברי קהילה אחרים כדי שיצאו גם הם לעבוד.

מפגש חבר המנהלים בירושלים היווה הזדמנות מצוינת עבור חברי הדירקטוריון ואנשי המרכז לדון בנושאים שונים, לחלוק חוויות ולהחליף דעות. אנו מצפים לפגישה נוספת בירושלים באביב 2017, ולהמשך העבודה המשותפת לאורך כל השנה.

מעורבותן של הרשויות המקומיות במימון שעות העבודה במערכת החינוך

המחקר בוחן את מידת מעורבותן של הרשויות המקומיות במימון שעות העבודה של כוחות ההוראה בחינוך היסודי הממלכתי-עברי הרשמי הרגיל, ואת מדיניות ההעדפה המתקנת שהן נוקטות בתחומיהן. חלקן של הרשויות במימון בין 2001 ל-2009 עמד על כ-2 שעות שבועיות לכיתה, המהוות פחות מ-4 אחוזים מסך השעות וקרוב לשליש מהשעות שמקורן אינו במשרד החינוך. מימון הרשויות צמצם מכ-32 אחוז לכ-27 אחוז את ההעדפה המתקנת בהקצאת השעות שמשרד החינוך מעמיד לטובת תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש לעומת תלמידים מרקע חזק. הסיבה היא שרשויות חזקות הקצו לבתי הספר היסודיים משאבים רבים הרבה יותר מרשויות חלשות, אף על פי שהרשויות החזקות הנהיגו בתחומיהן מדיניות משמעותית של העדפה מתקנת לטובת בתי ספר שתלמידיהם באים מרקע חלש – תוספת של 3–2 שעות שבועיות לכיתה יחסית לבתי ספר שתלמידיהם באים מרקע חזק. קיים מתאם חיובי בין חוסנן הפיסקלי של הרשויות המקומיות ובין השקעותיהן בחינוך היסודי הממלכתי-עברי, בהנחה שיתר המשתנים קבועים: כל עלייה של אחוז אחד בסך ההכנסה הממוצעת מתושב מביאה לגידול של 1.2 אחוז בהשקעה בחינוך (גמישות של 1.2), והגמישות ביחס לגובה החוב לתושב (בערכו המוחלט) היא כ-0.4-. ההעדפה המתקנת בתוך הרשות מתואמת חיובית עם הדירוג החברתי-כלכלי שלה ועם חוסנה הפיסקלי.

אוכל למחשבה: על מחירי המזון בישראל

בשוק המזון בישראל התרחשו שינויים משמעותיים ומעניינים בעשור האחרון. מחירי המזון עלו במהירות בין 2005 ל-2014 – תופעה ייחודית יחסית למשק הישראלי (בניגוד לעלייה במחירי הדיור, לדוגמה, שהתרחשה בעוד מדינות מפותחות). העלייה החדה במחירי המזון בשנים אלו לוותה בעלייה בשולי הרווח בתעשיית המזון. בתוך ארבע שנים בלבד התשואה להון בתעשייה, המהווה אינדיקציה לשולי הרווח, גדלה ב-12 נקודות אחוז. תופעה זו לא ניכרה בענפי תעשייה אחרים, כפי שמודגם בתרשים הבא. השילוב בין העלייה במחירים לעלייה בשולי הרווח בענף ייצור המזון מצביעה על שינוי במבנה התחרות בתעשייה זו.

 

1

ירידה ברמת התחרות המקומית עשויה להיות הסבר פשוט לעלייה הן במחירים והן בשולי הרווח. ואכן, יש כמה ראיות לירידה כזו. כך למשל, רשת "קלאבמרקט" התמוטטה ונקנתה בידי רשת "שופרסל" ב-2006, והוועדה לבדיקת התחרותיות בשוק המזון הצביעה על רכישה זו כרכיב מפתח בירידה במידת התחרות בישראל, שגרמה לעליית המחירים. כמו כן, מכירתה של "תנובה" לקרן "אייפקס" ב-2008 הובילה ככל הנראה למדיניות מקסום רווחים אגרסיבית יותר. נוסף על כך, ב-2006 הוחמרו נוהלי משרד הבריאות לייבוא מקביל של מוצרי מזון, ומדיניות זו הסירה איום תחרותי מצד ייבוא שלא דרך היבואן הרשמי.

 
השוואה בין-לאומית של מחירי המזון תומכת גם היא בטענה שהמחירים בישראל נעשו יקרים יותר בשל היעדר תחרות. במחקרו משווה ברנד את השינויים במחירי המזון בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. ממצאיו מראים כי מחירי המזון בישראל עלו במידה חריגה גם בהשוואה למדינות אחרות. למשל, בין 2005 ל-2013 העלייה במחירי המזון הייתה גבוהה מהעלייה במדינות מפותחות אחרות בשיעור ניכר. יש בכך ראיה נוספת לכך שהתחרות בישראל הצטמצמה בתקופה זו.

 
ניתן היה לצפות שפתיחת פערי מחירים בין ישראל למדינות אחרות תיצור ליבואנים הזדמנות לייבא מוצרים זולים יותר ולהשיג רווח מהיר – ובכך להביא להפחתת פער המחירים לאורך זמן. אלא שלישראל אין מדיניות של מסחר חופשי כאשר מדובר במוצרי מזון. כפי שניכר בתרשים השני, שיעור הייבוא מכלל מוצרי המזון בישראל נותר הנמוך ביותר מבין מוצרי הצריכה העיקריים לאורך שנים. מדיניות זו באה לידי ביטוי בריבוי הגנות מכסיות, מכסות ייבוא, תקנות והסדרי ייבוא מחמירים. באמצעות שינוי במדיניות בתחום זה ניתן להמריץ את התחרות בענף ולהגדיל את רווחת הצרכן.

heb graph

 

מידת החשיפה הנמוכה של הענף לייבוא משתקפת היטב בתרשים השלישי. התרשים מציג את שיעור הייבוא בקבוצות מזון שונות לפי חלקה של הקבוצה בהוצאה על מזון. כך למשל, בקטגוריות מזון הנצרכות ביותר – למשל דגנים, בשר, פירות טריים ומוצרי חלב – שיעורי הייבוא נמוכים מאוד. לעומת זאת, מזונות שחלקם בכלל צריכת המזון נמוך, כמו סוכר ומוצריו ודגים, מיובאים בשיעור גבוה. לפיכך, מרבית צריכת המזון בישראל תלוי בעיקר ביצרנים המקומיים והתחרות מחו"ל כמעט אינה קיימת.
fixing graph

השינויים במבנה השוק שהתרחשו לפני עשור, כמו גם חסמי הייבוא, מצביעים על הגורם העיקרי לכך שהמחירים בישראל התייקרו בקצב כה מהיר: ירידה ברמת התחרות בענף. אפשר לראות דוגמה לכך בהשוואה לתעשיות אחרות: בתחילת שנות התשעים יושמה תכנית לחשיפה מאסיבית של השוק הישראלית לסחורה מיובאת, והיא הובילה לעלייה משמעותית במוצרי צריכה מסוימים. כך למשל נעליים, ביגוד, ריהוט ומוצרים למשק הבית הוזלו משמעותית. לעומת זאת, שיעור הייבוא של מוצרי מזון נותר נמוך למדי, והמצב החמיר בשל שינויים במבנה השוק המקומי – שגם להם היה תפקיד בצמצום התחרות.

 
לאור הנתונים מצביע מחקרו של ברנד, לצד מחקרים אחרים של מרכז טאוב בנושא זה, על חשיבות המשך חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת התחרות, הוזלת המחירים ושיפור רווחת הצרכנים בישראל.

חוקרי מרכז טאוב ביום התעסוקה בכנסת

חוקרי מרכז טאוב נטלו חלק מרכזי ביום התעסוקה בכנסת שאורגן על ידי חברת הכנסת עליזה לביא. היום, שכותרתו "אתגרי המחר בתעסוקה: הכשרה והשכלה בעולם משתנה", בחן כיצד שוק התעסוקה בישראל משתנה ומהן הדרכים הטובות ביותר שבהן יכולה הממשלה לנקוט כדי להכין את הדור הבא של הישראלים שנכנסים לשוק העבודה. מחקרים של מרכז טאוב שעוסקים במצב התעסוקה בישראל הוצגו בשש ועדות כנסת במהלך היום, ובנוסף בכנס מרכזי.

חברת הכנסת לביא פתחה את היום בהצהרה: "ישראל נרדמה. נרדמנו בעבודה. אנחנו ממשיכים לגדל את ילדינו על פי התפיסות ובאותה מערכת חינוך שבה אנחנו גדלנו. אנחנו לא נותנים לילדינו ולנכדינו את הכלים, ההזדמנויות והמיומנויות שאותם הם צריכים כדי להצליח".

בוועדת הכלכלה דיבר מנכ"ל מרכז טאוב אבי וייס על חוק העסקים הקטנים שעבר בכנסת יום לפני כן. כפי שהוצג בוועידה המשותפת של מרכז טאוב וה-OECD, סיבה מרכזית ליוקר המחיה בישראל היא היעדר תחרות. פרופ' וייס אמר שחקיקה ומדיניות נבונות יכולות ליצור את התחרות הנכונה למערכת וליצור השפעה שתחלחל למערכת כולה.

פרופ' וייס והחוקר הבכיר איתן רגב דיברו בוועדה לביקורת המדינה. פרופ' וייס הציג את המחקר החדש של חוקרת המרכז שביט מדהלה-בריק שמראה כי בערך 40% משעות העבודה בישראל נמצאות בסיכון להיות מוחלפות על ידי מחשוב במהלך שני העשורים הבאים. רגב דיבר על הצפת השוק בעורכי דין וברואי חשבון ועל האתגרים שבשילוב הקהילה החרדית בשוק העבודה.

החוקר הראשי נחום בלס הציג בפני ועדת החינוך, התרבות והספורט את הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם שוק העבודה המשתנה באמצעות מערכת החינוך. מערכת זו, לדברי בלס בוועדה, חייבת לספק לתלמידים כלים בסיסיים טובים ובנוסף לספק כלים מקצועיים רלבנטיים שיכינו תלמידים למקצועות העתיד.

בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי הציגה החוקרת הדס פוקס נתונים על מקומן של הנשים בשוק העבודה הישראלי, כולל נתונים על פערי השכר בין גברים לנשים, הזיקה בין חינוך לתעסוקה וניתוח של הסיבות שמניעות נשים לבחור במשרות חלקיות.

בוועדת המדע והטכנולוגיה התנהל דיון כיצד רובוטים, מחשבים וטכנולוגיה באופן כללי ישנו את נוף עולם התעסוקה העתידי. חברי הכנסת שהשתתפו בדיון ופרופ' וייס דנו בהשפעות הדמוגרפיות של מחשוב התעשייה בישראל. 52% מהאוכלוסיה הלא יהודית עוסקת במקצועות בתחומי התעשייה והבינוי שנמצאים בסיכון גבוה.

קלוד בר רבי, סמנכ"ל המחקר במרכז טאוב, דיבר בפני ועדת המשנה למעמד הקשיש (היושבת תחת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות) ודן במצב התעסוקה והעוני בקרב הקשישים בישראל. הוא הדגיש את העובדה שקשישים מקבוצות אוכלוסיה שונות מועסקים יותר מבעבר, דבר שאומר שגיל הפרישה לפנסיה נדחה.

בסיום יום התעסוקה נערך פאנל מומחים בהנחיית חברת הכנסת עליזה לביא. הפאנל כלל גם את פרופ' דוד פסיג, עתידן שמתמחה בניבוי מגמות חברתיות וטכנולוגיות; עדינה בר שלום, כלת פרס ישראל ומייסדת המכללה החרדית בירושלים; חברת הכנסת יעל גרמן (יש עתיד), שרת הבריאות לשעבר; פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה; מיכל צוק, הממונה על התעסוקה והמשנה למנכ"ל משרד הכלכלה; ופרופ' אבי וייס. שהדגיש את החשיבות שבהכנת תושבי ישראל, ובמיוחד אלה המשתייכים לאוכלוסיות חלשות יותר, למקצועות העתיד. "אני יכול לקחת היום חרדי וללמד אותו הנהלת חשבונות" אמר וייס, "למה דווקא הנהלת חשבונות? כי זה מקצוע קל יחסית ללימוד שיכניס אותו במהירות יחסית לשוק העבודה. אבל בעוד חמש שנים איש לא יזדקק לו! אז אנחנו צריכים ללמד אותו משהו אחר או לחלופין לנסות לספק לו השכלה רחבה יותר".

בנוסף הזכיר פרופ' וייס לחברי הפאנל שלא כל המקצועות נמצאים בסיכון למחשוב ושמקצועות שדורשים מגע אישי ויצירתיות נמצאים בסיכון נמוך. לדוגמה, למקצועות מתחום שירותי הרפואה כמו רופאים, פסיכולוגים ומטפלים ימשיך להיות ביקוש גבוה. "הדברים שייעלמו, והמקומות שבהם עלינו להיזהר, הם מקצועות שדורשים חזרתיות. אלו המקצועות שיוחלפו בקלות בידי מחשבים".

יום עיון בנושא מצב התחרות בישראל

יום העיון בנושא "מצב התחרות בישראל", המשותף למרכז טאוב ול-OECD, התקיים ב-1 בפברואר ומשך יותר מ-50 איש, כולל בכירים במשק, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת. הכנס, בהנחיית  ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, נפתח בדבריו של פרופ' אבי וייס, מנכ"ל המרכז, והוא הציג ממצאים מרכזיים מ"דוח מצב המדינה 2015". לדברי וייס, "יש הבדל בין היכולת להעלות מחירים ליכולת שלא להוריד אותם. אם אתה לא מתמודד עם תחרות אתה לא נדרש להוריד מחירים".

אחרי וייס דיבר בכנס קלוד ג'ורנו, ראש דסק ישראל ב-OECD. ג'ורנו התייחס לדוח ה-OECD שהתפרסם יום קודם לכן ואמר שפגמים רבים בשוק הישראלי פוגעים בפריון במשק. לדבריו יש לקדם תחרות בתחומי המזון, הבנקאות והחשמל, ובאופן כללי לפתוח את המשק לתחרות מול חו"ל. המלצה נוספת של ג'ורנו היא להפוך את הרגולציה לידידותית יותר לעסקים ולשפר את יעילות ההתערבות הממשלתית. הוא גם הצביע על כך שיוקר המחיה בישראל גבוה ב-20% מבספרד וב-30% מבקוריאה, שתי מדינות בעלות שיעור הכנסה דומה לזה שבישראל.

לאחר ג'ורנו הציגו חוקרי מרכז טאוב איתן רגב וגלעד ברנד מסקנות שקשורות לתחרות ויוקר המחיה בישראל מתוך מחקריהם האחרונים. לדברי ברנד נרשמה עליה חריגה במחירי המזון החל מ-2006, שלוותה בעליה בשולי הרווח בענף. רגב הציג נתון המצביע על כך שקבוצות המזון הנצרכות ביותר הן דווקא אלא שמיובאות בשיעור הנמוך ביותר וסיים בשאלה: "האם מדובר בפעולה של קבוצות גדולות שמפעילות לובי חזק?"

במסגרת פאנל "תחרות בישראל" שאל פרופ' וייס מדוע המחירים בישראל לא ירדו כמו במדינות אחרות. לדבריו, הסיבות לכך היא בידודה היחסי של ישראל, שלא סוחרת עם שכנותיה, הרגולציה שהביאה לצמיחה של מונופולים במספר תחומי מפתח והנטייה לרצות איגודים חזקים שמונעת תחרות במשק. פרופ' דיוויד גילה, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, אמר במסגרת הדיון שמאמציה של הממשלה להגדיל את התחרות התקבלו בביקורת. "זה אומר שאם הממשלה תחליט להילחם ביוקר המחיה ולקדם את התחרות עליה להיות נחושה בכך. אתגר משמעותי שאנו ניצבים בפניו בשנים האחרונות הוא יוקר מחירי המזון. החוק שנחקק לפני שנה צריך להיות מיושם בקפידה כדי שיעבוד, ובנוסף יש להיאבק בריכוזיות של הקמעונאים".

פרופ' איתן ששינסקי מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית ועמית תכנית מדיניות הכלכלה במרכז טאוב, אמר ש"במקום לטפל בכל פעם בנושא נקודתי אחר הקשור לפנסיה, עדיף לערוך שינוי מערכתי כולל". לדבריו הוא תומך במהלכים האחרונים של הממונה על שוק ההון, שכוללים הורדת דמי ניהול והגנה על גמלאים, אבל צריך לשקול ללכת בעקבות מדינות שעשו יותר. "אני יודע שזה תהליך טראומטי שלא יקרה ביום אחד, אבל זה עדיף על ניסיון לתקן בכל פעם עד שצצה בעיה במקום אחר".

דפנה אבירם ניצן, לשעבר מנהלת המחלקה למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים, התמקדה בשוק המקומי ואמרה כי הגברת הייבוא לבדה אינה מספיקה. "על מנת שישגשג, השוק המקומי זקוק לתחרות פנימית גדולה יותר ולדרבונים שיגרמו לו לשפר את הפריון". לדבריה מחירי המזון הגבוהים נובעים ממס ערך מוסף גבוה, הצורך בתו כשרות ומהסביבה העסקית הכולל בישראל.

דנה הלר, ראש חטיבת תחרותיות וסגנית הכלכלן הראשי ברשות ההגבלים העסקיים, דיברה על האיזון הדרוש בין רגולציה ליעילות. "יש נטייה לתקן פגמים ברגולציה באמצעות רגולציה נוספת, אך זהו לא ההליך הנכון. ראשית יש לזהות את הנקודות שמונעות כניסה וזהו הצעד הראשון במציאת פתרונות טובים. לפעמים המחשבה שמחסור ברגולציה הוא דבר טוב יכולה לבלבל, אך הסוד הוא למצוא איזון נכון".

אנלוגי בעולם דיגיטלי: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

השוק המודרני הוא דינמי ומעוצב לאור מגוון השפעות, וביניהן התפתחויות טכנולוגיות, גלובליזציה והעדפות משתנות של צרכנים. אף שההתפתחות הטכנולוגית המואצת היא חיובית לרוב, יש לה מחיר נלווה: היעלמות מקצועות משוק העבודה. במחקר שפורסם לאחרונה ב"דוח מצב המדינה 2015" השתמשה חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק בסולם שפיתחו חוקרים אמריקנים, הנע בין 0 ל-1, ומיפתה את המקצועות בשוק העבודה בישראל לפי שלוש רמות סיכון למחשוב: נמוכה (מתחת ל-0.3), בינונית (בין 0.3 ל-0.7) וגבוהה (0.7 ומעלה).
מדהלה-בריק מצאה כי בקרב עובדים בגילי 64–25, 39 אחוז משעות העבודה הן במקצועות הנחשבים לבעלי סיכון גבוה למחשוב. 20 אחוז מהשעות הן במקצועות בסיכון בינוני, ו-41 אחוז מהשעות הן במקצועות בסיכון נמוך, כפי שניכר בתרשים הראשון. פירוש הדבר הוא שבערך מיליון עובדים ישראלים נמצאים בסיכון גבוה להיות מוחלפים במחשבים או מכונות. מקצועות כמו חייטים, עובדי בנייה, מנהלי חשבונות ופקידים משתייכים לקבוצת המקצועות בסיכון גבוה, כמו גם מקצועות אחרים המתאפיינים בפעולות חזרתיות או טכניות. מנגד, מקצועות הדורשים יצירתיות, אינטליגנציה חברתית ויכולת משא ומתן מאופיינים בסיכון נמוך למחשוב. כפי שמציינת מדהלה-בריק, מגמות אלו אינן ייחודיות לישראל. במדינות כמו ארצות הברית וגרמניה עומד חלקן של שעות העבודה במקצועות בסיכון גבוה על 47 ו-49 אחוז מכלל שעות העבודה בשוק, בהתאמה.

1

מגמת המחשוב צפויה לפגוע בעיקר במקצועות שמתאפיינים בשיעור גבוה של קבוצות עובדים פגיעות במיוחד – גברים לא-יהודים, עובדים צעירים ועובדים בעלי שכר נמוך. ככלל, נמצא במחקר מתאם שלילי בין השכר הממוצע במקצוע ובין ההסתברות שלו למחשוב – כלומר, בעלי שכר נמוך יותר נוטים להיות בסיכון גבוה יותר. עקב כך, גברים לא-יהודים מוגדרים כקבוצה בסיכון גבוה: 57 אחוז מהגברים הדרוזים, הנוצרים והמוסלמים מועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. יותר ממחצית משעות העבודה של גברים בקבוצה זו הן בתחומי התעשייה והבינוי ובמשלחי יד של עובדים מקצועיים. לעומת זאת, רק 35 אחוז מהגברים היהודים ו-39 אחוז מהנשים (יהודיות ולא-יהודיות) מועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. קבוצות אחרות שעשויות להיפגע במיוחד ממגמת המחשוב הן עובדים צעירים ופרטים בלתי מועסקים. כ-60 אחוז משעות העבודה של צעירים בגילי 24–15 הן במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. כמו כן, שיעור הבלתי מועסקים גבוה יחסית במשלחי היד המדורגים בהסתברות גבוהה למחשוב, ובעיקר בקרב עובדים בלתי מקצועיים ועובדים בתעשייה ובבינוי. פירושו של דבר הוא שפרטים אלו יתקשו למצוא את דרכם בחזרה לשוק העבודה.
ככלל, לרמת ההשכלה הממוצעת במקצוע יש מתאם שלילי עם רמת הסיכון למחשוב. מקצועות שיש בהם שיעור נמוך יותר של עובדים בעלי תואר אקדמי נמצאים בהסתברות גבוהה יותר למחשוב. כפי שמראה התרשים השני, מגמה זו עקבית לאורך מרבית התפלגות המקצועות, למעט שתי סטיות עיקריות. הראשונה היא קפיצה בשיעור האקדמאים במקצועות שסווגו בהסתברות גבוהה ביותר למחשוב. קפיצה זו נגרמת בשל מקצועות כגון סוכני ביטוח, עובדי מזכירוּת, מנהלי חשבונות ופקידי דלפק בבנק – שלרבים מהעוסקים בהם יש תואר אקדמי, אך בכל זאת הם נמצאים בסיכון גבוה למחשוב. הסטייה השנייה מצויה בקצה הנגדי של סקאלת הסיכון למחשוב – ירידה בשיעור המועסקים האקדמאים במקצועות שסווגו בהסתברות הנמוכה ביותר למחשוב. עם מקצועות אלו נמנים ספרים, ספורטאים, קוסמטיקאיות ושוטרים, שלרובם יש שנות לימוד מעטות יחסית. מדהלה-בריק מציינת כי אמנם להשכלה גבוהה בהחלט יש תפקיד חשוב בקביעת רמת הסיכון למחשוב, אולם היא אינה מגנה בהכרח על עובד ממגמת המחשוב, וגם להפך: עובדים בעלי השכלה נמוכה אינם נמצאים בהכרח בסיכון גבוה.

2

החלפת עובדים במסגרת מגמת המחשוב מביאה עמה גם פן תעסוקתי אחר: הזדמנויות חדשות בשוק העבודה. הכשרות מקצועיות הן כלי מדיניות שעשוי לסייע בהתמודדות עם השינויים הצפויים בשוק העבודה, ולהכין את האוכלוסייה להזדמנויות תעסוקה בתחומים חדשים בסיכון נמוך. תכניות כאלו כבר קיימות, הן במסגרת קורסים המועברים באגף להכשרה מקצועית של משרד הכלכלה והן במסגרת שוברים לסבסוד הכשרה מקצועית. עם זאת, יש צורך מהותי להרחיב את השירותים הללו: מקרב כחצי מיליון מחוסרי עבודה הפוקדים את לשכות התעסוקה בשנה, פחות מאחוז הופנו להכשרות אלו. כמו כן, יש לעדכן את המקצועות הנלמדים בהכשרות; ממצאי סקר של לשכת התעסוקה מראים כי המקצועות הנפוצים ביותר שלומדים מקבלי השוברים להכשרה נמצאים בסיכון גבוה למחשוב – למשל הנהלת חשבונות וחשבות שכר. הרחבת תכנית ההכשרות המקצועיות, והתאמתם לצרכים העתידיים של שוק העבודה בישראל, תבטיח כי האוכלוסייה, ובפרט הפרטים הפגיעים ביותר, תיהנה מאפשרויות לתעסוקה מובטחת בטווח הארוך.

תמר פרידמן ווילסון

תמר אחראית על פיתוח האסטרטגיה ועל ההוצאה לפועל של תוכן קצר ונגיש לקהל הרחב. היא אחראית על פיתוח אמצעים בעלי השפעה שיסייעו לציבור ללמוד על המגמות החברתיות-כלכליות שמוצגות במחקרי מרכז טאוב.

 

תמר היא בוגרת אוניברסיטת פנסילבניה, שם סיימה ב-2015 תואר במדע המדינה עם התמקדות בלימודי המזרח התיכון בעת החדשה. לפני תפקידה הנוכחי עבדה במחלקת השיווק של המרכז. לפני בואה לישראל התמחתה תמר במכון למחקר מדיניות חוץ בפילדלפיה ובוועדת החוץ בבית הנבחרים בארצות הברית.

עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

פרק זה בוחן את ממדי העוני ואי השוויון בישראל לאורך זמן ובהשוואה למדינות ה-OECD , תוך חלוקה לשתי קבוצות עיקריות: גילאי 59 ומטה וגילאי 66 ויותר. באוכלוסייה בגילי 59 ומטה ממדי העוני ואי השוויון בישראל הם בין הגבוהים במדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות (ההכנסות של משק הבית מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) וגם בהכנסות פנויות – ההכנסה ברוטו (כולל תשלומי העברה) בניכוי מסים ישירים. לצד זאת, במהלך השנים 2011 – 2002 עלו שיעורי התעסוקה בכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל, והעלייה הובילה לצמצום ממדי אי השוויון בהכנסות כלכליות (אף כי לא התלוותה לכך ירידה משמעותית בשיעורי העוני). בהכנסות הפנויות עלו ממדי אי השוויון עד שנת 2006 ומאז התייצבו, בעוד ששיעורי העוני התרחבו באופן די עקבי, בעיקר בקרב ערבים וחרדים. בקרב האוכלוסייה בגילי הפרישה, ממדי העוני בהכנסות הפנויות גבוהים משמעותית מאלה שב- OECD . עם זאת, המשאבים הכוללים (הסדרים פנסיוניים ציבוריים ופרטיים כאחד) המוקצים לקשיש מציבים את ישראל במקום גבוה יחסית בדירוג המדינות המפותחות כלומר, גובה הסכום המוקצה לכך אינו – נמוך ביחס לעולם, אולם חלוקתו בין הקשישים אינה שוויונית. אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית הכוללת בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס במדינה הם בין הנמוכים ביותר בעולם המערבי, ולקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על מידת צמצום הפערים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה מאז תחילת שנות האלפיים, בדגש על השנה האחרונה. בשנה זו בעיות הדיור ויוקר המחיה ניצבו במרכז השיח הפוליטי והציבורי, והוועדה למלחמה בעוני שהוקמה ביוזמת הממשלה מסרה את המלצותיה, שכללו הצעות להרחבה ניכרת של מערך השירותים החברתיים. למרות זאת, נתוני ההוצאה החברתית בתחומי הביטחון הסוציאלי והרווחה החברתית אינם מעידים על שינוי כיוון במדיניות בתחומים הללו בשנה החולפת. יתר על כן, בחלק משמעותי מהמערכות העוסקות בתחומים אלו נמשכה ירידה בהוצאה בפועל, או התייצבות על רמת הוצאה נמוכה לעומת שנים קודמות. דוגמאות בולטות לכך הן ההוצאה על קצבאות ילדים והבטחת הכנסה וההוצאה של משרד השיכון. לעומת זאת, חל גידול מתמשך בהוצאה על ביטחונם הסוציאלי של קשישים ושל אנשים בעלי מוגבלויות, כמו גם בהוצאה של משרד הרווחה והשירותים החברתיים על משק בית שבטיפולו ובסכום המוקדש לסיוע לניצולי שואה.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

פרק זה בוחן את ההתפתחויות במאפיינים הכלכליים והחברתיים של צעירים בגילי 18–34 בישראל מאז 1995, תוך חלוקה לפי קבוצות גיל ומאפיינים אישיים. בתחומי ההשכלה והתעסוקה נמצא כי שיעור הסטודנטים ובעלי ההשכלה האקדמית בקרב הצעירים גדל מאוד מאז שנות התשעים, בד בבד עם פתיחתן של מכללות רבות. גיל תחילת הלימודים נדחה, ומרבית הסטודנטים מרוכזים בגילי 23–26. עוד נמצא כי שיעורי התעסוקה של השכבה הצעירה ביותר ירדו, וחלה עלייה חדה בשיעור המועסקים במשרות חלק