Author Archives: liormorag

ענת גפני

ענת גפני גדלה בישראל והיגרה לארצות הברית אחרי שירותה הצבאי. לאחר שהשלימה דוקטורט במדעי המחשב היא עבדה כמנהל בכיר בהנדסה ובניהול המוצר בחברות סטארט-אפ, וכן בחברות ציבוריות בתחומי מאגרי נתונים, אחסון מידע ושירותי ענן. גפני שימשה גם מנכ"לית ומייסדת של InTouchTech, חברה שהשתמשה בטלפונים החכמים הראשונים ובטכנולוגיות טלוויזיה כדי לבנות פלטפורמה אינטואיטיבית לתקשורת חברתית עבור האוכלוסייה המבוגרת.

במסגרת עבודתה ניהלה גפני צוותים מגוונים מבחינה תרבותית וגיאוגרפית ברחבי ארצות הברית, דרום אמריקה, הודו, סין, יפן וכמה מדינות באירופה. עם הזמן היא נעשתה מומחית ניהול צוותים רב-תרבותיים, הפועלים באזורי זמן שונים, ואהבה את התחום, ומתוך כך פיתחה שיטות חדשניות שהפכו את הניהול מסוג זה למהנה ויעיל כאחד.

ב-2015 חזרה גפני לישראל והחלה לפתח את העניין שלה בנושאים חברתיים-כלכליים באמצעות לימוד אישי, התנדבות ונסיעות.

התחילו לתכנן עכשיו! מה אפשר ללמוד מן הדמוגרפיה הייחודית של ישראל

בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, הדמוגרפיה של ישראל ייחודית ביותר – מציאות שהיא גם מרתקת מבחינה אקדמית וגם בעלת השלכות מרחיקות לכת על קביעת מדיניות. בשל מבנה האוכלוסייה בישראל, רכיבים חשובים של תכנון המדיניות לעשורים הבאים ייראו שונים למדי מן התכנון בארצות הברית, אירופה ושאר העולם המפותח. נדון בכמה מן ההבדלים האלה לעומק בכנס הבין-לאומי למדיניות ע"ש הרברט מ' סינגר שייערך בקרוב במרכז טאוב, "הרכב האוכלוסייה הייחודי בישראל – השלכות ואסטרטגיה לעתיד".

הרכב האוכלוסייה בישראל ייחודי מכמה סיבות. ראשית, אוכלוסיית ישראל גדֵלה בקצב מהיר: היא צפויה לגדול מ-9.2 מיליון בני אדם היום ל-12.4–12.8 מיליון עד 2040. הסיבה העיקרית לגידול זה היא שיעורי פריון גבוהים מאוד – גבוהים בהרבה מהשיעורים במדינות מפותחות אחרות. בפועל, 80% מן הגידול השנתי באוכלוסיית ישראל נובעים משיעור הפריון יוצא הדופן בה. גם ההגירה החיובית נטו לארץ תורמת לגידול: בעשור וחצי האחרונים היגרו לישראל 180,000 איש יותר משעזבו אותה. לבסוף, שיעורי התמותה בישראל פחתו בעשור האחרון בכל קבוצות האוכלוסייה, וכמעט בכל קבוצות הגיל. גם עובדה זו תרמה לגידול באוכלוסייה, בייחוד בגילים מבוגרים יותר.

כל הגורמים האלה יחד מצביעים על מאפיינים אחרים שמייחדים את ישראל. ראשית, האוכלוסייה של ישראל היא בבירור צעירה. אישה ישראלית יולדת בממוצע כ-3.1 ילדים, לעומת ממוצע של כ-1.7 ילדים לאישה במדינות מפותחות אחרות. נתון זה הופך את שיעור הפריון בישראל לגבוה ביותר במדינות ה-OECD, כמעט ילד אחד יותר מן המדינה המדורגת תחתיה. שיעור הפריון הגבוה אינו בא רק מן האוכלוסיות המסורתיות יותר במדינה – חרדים וערבים אזרחי ישראל – אלא גם מנשים יהודיות חילוניות, שיולדות 2.5 ילדים בממוצע.

נוסף על כך, שיעור הפריון בישראל מפר את כל "הכללים הדמוגרפיים" של מגמות הפריון במדינות מפותחות אחרות. העלייה בגיל לידת הילד הראשון וברמת ההשכלה של נשים – מגמות שמלוות במדינות מפותחות אחרות בירידה בשיעור הפריון – לא הביאו לירידה דומה בשיעור הפריון בישראל. התוצאה היא מבנה אוכלוסייה בעל צורת פירמידה, כפי שאפשר לראות בתרשים, בשונה מהמבנה שמאפיין את רוב המדינות המפותחות האחרות, שיש לו צורה של אגס. יתרה מזו, מגמות אלו צפויות להימשך. קצב הגידול בשיעור הפריון בקרב יהודים אמנם צפוי להיות איטי יותר בעשורים הבאים, אבל עקב גידול במספר הנשים היהודיות שיגיעו לגיל הפוריות בשנות השלושים של המאה (מי שהיום הן בשנות העשרה המוקדמות לחייהן) יהיה גידול ניכר במספר הלידות למרות ההאטה הנזכרת. במגזר הערבי עיתוי השינויים האלה הפוך: שיעור הפריון ירד בחדות בעשר השנים האחרונות, אבל קבוצות גיל גדולות של נשים התחילו להגיע כעת לשיא הפוריות שלהן, ועובדה זו צפויה לגרום לעלייה ניכרת במספר הלידות במגזר זה בשנים הקרובות.
heb1

גורם נוסף שמעצב את הדמוגרפיה הייחודית של ישראל הוא העובדה שלמרות שהאוכלוסייה בישראל צעירה יחסית, מספר המבוגרים בה עולה בקצב מהיר. כך, מספר האנשים בני 70 ויותר באוכלוסייה צפוי להכפיל את עצמו לכ-1.41 מיליון בשנת 2040, עם שיעור הזדקנות גבוה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית.

כל המגמות האלה מחייבות התייחסות מצד קובעי המדיניות. לעלייה הגדולה במספרם של ילדים צעירים בשנים הבאות יהיו השלכות על מערכת החינוך בישראל, ובכלל זה על מסגרות החינוך לגיל הרך, שיצטרכו להתרחב ולהתאים את עצמן למצב החדש. בגלל השיעור הגבוה של הילדים באוכלוסייה חשוב אף יותר לטפל בשנים הקרובות באיכות החינוך ובפערים בהישגים הלימודיים, שכן יכולה להיות לכך השפעה רבה על אי השוויון בחברה הישראלית בעשורים הבאים.

השלכה אחרת על המדיניות היא שעלינו להתחיל להתכונן לשלוש קבוצות גיל גדולות מבוגרות מעט יותר – כיום בני 5 עד 19 שנים – שיגיעו לבגרות ויצטרפו לכוח העבודה בשנים הקרובות. קבוצה זו גדולה בהרבה מן הקבוצה שהצטרפה אליו ב-15 השנים האחרונות, והיא עתידה להציב לכלכלת ישראל אתגר של ממש בתחומי ההשכלה הגבוהה, התעסוקה והדיור.

זאת ועוד: למבנה הגילים בישראל יש השלכות על מערכת הבריאות בשני הקצוות של טווח הגילים. שיעור הפריון הגבוה מחייב אותה לתת קדימות לטיפולים בתחומים כמו טרום-לידה. בו בזמן יהיה צורך לשפר את תשתיות הטיפול לטווח הארוך ואת היכולת לספק שירותי בריאות שיענו על הצרכים של אוכלוסיית הקשישים ההולכת וגדלה.

דמוגרפיה אינה גורל – היא אינה מאפשרת לנו לנבא את העתיד; אבל היא מספקת לנו תובנות באשר לאתגרים שיעמדו לפנינו בתחום קביעת המדיניות בעשורים שיבואו. לאור כל זאת, הכנס השנתי של מרכז טאוב שייערך ב-19 באוקטובר יעסוק בגורמים המשפיעים על הדמוגרפיה הייחודית של ישראל ובהשפעה שיכולה להיות לה על סוגיות מדיניות מרכזיות אלו. אם נתחיל בתכנון אסטרטגי עכשיו, נוכל לקדם את פני העתיד טוב יותר.

כיצד לצמצם את אי השוויון: חינוך לגיל הרך בישראל

לגיל הרך יש חשיבות מכרעת בהתפתחות הקוגניטיבית, החברתית והרגשית. יתר על כן, מחקרים מראים שההשקעה בחינוך לגיל הרך מניבה את התשואות הגבוהות ביותר בתחום החינוכי, הכלכלי, החברתי והבריאותי בהמשך החיים, ועשויה לצמצם את אי השוויון בין ילדים מרקע כלכלי-חברתי שונה.

לעיסוק בסוגיות הקשורות לילדות המוקדמת בישראל נודעת חשיבות רבה במיוחד בשל כמה מאפיינים הייחודיים לחברה בישראל: שיעור הפריון בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות המפותחות ועומד על 3.1 (לעומת 1.6 בממוצע במדינות ה-OECD); שיעור הילדים בני 4-0 מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל הוא כמעט כפול משיעורם הממוצע במדינות ה-OECD; ורמות אי השוויון והעוני בקרב ילדים בישראל גבוהות מן הרמות במדינות ה-OECD.

על הצד החיובי, ילדים בגיל הרך בישראל מבלים יותר זמן במסגרות חינוך מאשר במדינות מפותחות אחרות, ועשויות להיות לכך השלכות חשובות. הספרות המחקרית מראה שמספר השנים שבהן ילדים שוהים בילדותם המוקדמת במסגרות חינוך לגיל הרך מנבא במידה רבה את הישגיהם הלימודיים בהמשך החיים.

יותר ממחצית הילדים בני 2-0 בישראל רשומים במסגרות חינוך לגיל הרך, בהשוואה ל-35% בממוצע במדינות ה-OECD. למעשה, כשמדובר בילדים בני פחות משנה ישראל עומדת בראש המדינות המפותחות מבחינת שיעור ההשתתפות של ילדים במסגרות חינוך: 31% לעומת 9% בממוצע במדינות ה-OECD. גם שיעור ההשתתפות של ילדים בני 5-3 במסגרות חינוך גבוה במיוחד: בישראל ההשתתפות כמעט מלאה (99%), לעומת 87% בממוצע במדינות ה-OECD.

יש כמה סיבות אפשריות לשיעור ההשתתפות הגבוה של ילדים בישראל במסגרות חינוך לגיל הרך. ראשית, יש קשר בינו ובין שיעור התעסוקה הגבוה בקרב אימהות לילדים צעירים בישראל. שלא כמו במדינות מפותחות אחרות, שבהן שיעור התעסוקה של אימהות לילדים בני 2-0 נמוך מזה של אימהות לילדים בני 5-3, שיעור התעסוקה בישראל דומה למדי ועומד על 70% ו-75%, בהתאמה. גורם נוסף הוא מדיניות חופשת הלידה. אף שבישראל חופשת הלידה נדיבה יחסית מבחינת התשלום  ­– נשים מקבלות תשלום בשיעור 100% משכרן – משך החופשה בתשלום קצר יותר מאשר במדינות ה-OECD, ועובדה זו יכולה להביא הורים להכניס את ילדיהם למסגרות חינוך בגיל צעיר יותר.

לצד מספרם הגבוה של הילדים המשתתפים במסגרות אלו בישראל, הם גם שוהים בהן יותר שעות מילדים במדינות מפותחות אחרות. חוקרים מהיוזמה של מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך מעריכים שילדים ישראלים שוהים במסגרות לגיל הרך כ-40-30 שעות בשבוע, ועל פי הערכות אחרות מדובר אף ב-50 שעות. כך או כך, מדובר במספר שעות גבוה במיוחד בהשוואה למדינות אחרות ב-OECD.

אולם, למרות מספרים גבוהים אלו, מדדי האיכות של מסגרות החינוך לגיל הרך בישראל אינם מעודדים במיוחד. איכות המסגרות לגיל הרך נמדדת בדרך כלל על פי היחס המספרי בין קבוצת הילדים לצוות המטפל, רמת ההשכלה וההכשרה של הצוות המטפל ואיכות התהליכים החינוכיים המתרחשים במסגרות החינוך. מניתוח סקר טאליס (Teaching and Learning International Survey) משנת 2018 עולה כי התוצאות של ישראל במדדים אלו בהשוואה למדינות אחרות שהשתתפו בסקר מעוררות דאגה.

היחס המספרי בין הילדים לצוות המטפל בגני ילדים בישראל – הן דוברי עברית והן דוברי ערבית – גבוה במיוחד בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. למעשה, בישראל מספר הילדים גבוה ב-50% ומספר אנשי הצוות נמוך ב-23% מן הממוצע במדינות ההשוואה. נוסף על כך, אף ש-95% מן הגננות בישראל הן בעלות השכלה גבוהה – נתון מרשים לכל הדעות, כמעט 70% מן הסייעות הן בעלות השכלה תיכונית ומטה. ממצא זה מדאיג במיוחד לנוכח העובדה ששיעור הסייעות מכלל הצוות בגנים בישראל הוא הגבוה ביותר בקרב המדינות שהשתתפו בסקר, בעוד שיעור הגננות בישראל הוא הנמוך ביותר בקרבן. מדד נוסף שניתן ללמוד ממנו על איכות החינוך שמספקות מסגרות אלו הוא שיעור ההוצאה הציבורית על מסגרות חינוך לגיל הרך; בישראל ההוצאה הזאת היא מהנמוכות ביותר במדינות המפותחות.

ממצאים אלו חשובים משום שהמחקר מראה שההישגים הלימודיים בהמשך החיים מושפעים אף הם ממספר שנות ההשתתפות במסגרות חינוך בגיל הרך, ולא פחות מכך – מאיכותן. יתרה מזו, החינוך בגיל הרך יכול לשמש כמנגנון לצמצום פערים בין הישגים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה. עובדה זו נתמכת במחקרים שמראים כי ילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך יכולים להפיק תועלת רבה מבחינת התפתחותם הקוגניטיבית מהשתתפות במסגרות חינוך לגיל הרך. עם זאת, הסיכוי שישהו במסגרות אלו יותר משנתיים נמוך יותר. לכן, אף ששיעור ההשתתפות של ילדים במסגרות חינוך לגיל הרך בישראל הוא הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות, יש לפעול לשיפור איכות המסגרות האלה על מנת להביא לצמצום אי השוויון בחברה הישראלית.

המחקר עליו מתבסס מאמר זה פורסם במסגרת יוזמת מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך. פעילות היוזמה נתמכת על ידי קרן ברכה, קרן ברנרד ון ליר ויד הנדיב.

הכלכלה הנסתרת בישראל

מחקר זה אומד את גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל, או בשמה הנפוץ "הכלכלה השחורה", באמצעות גישת הביקוש למזומן המותאמת לכלכלת ישראל. עריכת אומדנים מסוג זה חשובה כיוון שהפעילות הכלכלית הבלתי-מדווחת שוחקת את בסיס המס וצפויה להוביל להגדלת החוב הציבורי ולירידה בהיקף השירותים הציבוריים ובאיכותם.

המחקר מראה שחלה ירידה בשיעור הכלכלה הנסתרת ביחס לתמ"ג בישראל בשנים האחרונות; שחלקה של העלמת המס בתוך הכלכלה הנסתרת נמצא במגמת ירידה בעשור האחרון בעוד שחלקה של הפשיעה נמצא במגמת עלייה ברורה; ושהמיסים העקיפים ותשלומי ההעברה תורמים להתרחבות הכלכלה הנסתרת בישראל.

אמידת גודלה של הכלכלה הנסתרת

הכלכלה הנסתרת כוללת את כל הפעילות הכלכלית שבה ההכנסה הנובעת ממנה מועלמת מרשויות המס ומהפיקוח הממשלתי. לפי הגדרת ה-OECD, הכלכלה הנסתרת כוללת ארבעה רכיבים עיקריים: ייצור מחתרתי (חוקי, אך מוסתר מרשויות המס); ייצור לא חוקי; ייצור במגזר הבלתי פורמלי (על ידי ארגונים לא רשומים); וליקויים סטטיסטיים (פעילות כלכלית שאינה נרשמת בגלל ליקויים במערכת איסוף הנתונים הממשלתית).

  • לפי ההערכות, הכלכלה הנסתרת מהווה כ-12% מכלל הפעילות הכלכלית במדינות אנגלו-סקסיות, 20%–30% בדרום אירופה ו-40% במדינות המתפתחות.
  • מסקר שערך ה-OECD על הכלכלה הנסתרת במדינות החברות בו עולה כי הכלכלה הנסתרת בישראל בשנת 2008 עמדה על כ-6.6% מהתמ"ג (לא כולל "ייצור לא חוקי").
  • סקר ה-OECD הראה כי 45% מהכלכלה הנסתרת בישראל בשנת 2008 מקורם בליקויים סטטיסטיים, כ-33% בייצור מחתרתי וכמעט 22% מקורם בייצור במגזר הבלתי פורמלי.
  • לפי הערכות בינלאומיות נוספות, גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל בשנים 1995–2015 נע בין 23% ל-19% מהתמ"ג.

אמידת הכלכלה הנסתרת בישראל על פי גישת הביקוש למזומן

גישת הביקוש למזומן המותאמת לכלכלת ישראל שנעשה בה שימוש במחקר מתבססת על היחס בין סך המזומנים שנמשכו מחשבונות העו"ש של הציבור לבין סך העסקאות שבוצעו שלא במזומן כדי לבחון את הביקוש לאמצעי תשלום אנונימיים כנגד כל שקל ששימש לתשלום בעסקה הניתנת לאיתור. בחירה זו נובעת מההנחה שהעסקאות בכלכלה הנסתרת מתבססות על מזומן. במחקר זה נבדקו לראשונה גם השפעת סוג המס (ישיר, עקיף או תשלומי העברה) והשפעתה של הפעילות הבלתי חוקית על גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל.

  • המודל מראה כי גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל ירד מ-14% בשנת 1996 ל-10% בשנת 2018, כך שגודלה של הכלכלה הנסתרת בשנת 2018 עמד על 134 מיליארד ש"ח.
  • שיעור העלמת המס בכלכלה הנסתרת ירד בעשור האחרון ועמד על 1% בלבד מהתמ"ג בשנת 2018. הירידה נבעה מירידה בהיקף משיכת המזומנים מחשבונות העו"ש הפרטיים ועלייה בהיקף העסקאות שבוצעו שלא במזומן מאז 2016, לצד ירידה בנטל המס בעשור האחרון.
  • מיסים עקיפים ותשלומי העברה למשקי הבית – קצבאות ילדים, דמי אבטלה וקצבאות הבטחת הכנסה – תורמים להתרחבותה של הכלכלה הנסתרת. התרחבות זו היא תוצאה של הקצבאות המבוססות על גובה ההכנסה, המעודדות העלמת מס כדי להבטיח את הזכאות להן, וכן של המיסים העקיפים, כמו מע"מ, התורמים להעדפת התשלום במזומן.
  • לצד הירידה בשיעור העלמות המס, היקף הפעילות שאינה חוקית עלה בשני העשורים האחרונים והגיע ל-90% מהכלכלה הנסתרת בשנתיים האחרונות.

piclabib

הגורמים המשפיעים על הכלכלה הנסתרת בישראל

אחת השיטות לדיכוי הכלכלה הנסתרת שהציעו בשנים האחרונות קובעי מדיניות בכל העולם היא צמצום העסקאות במזומן.

  • ב-1 בינואר 2019 נכנס לתוקף חוק המגביל את השימוש במזומן בהתאם להמלצות ועדת לוקר (2014).
  • החוק קובע תקרה של 11,000 ש"ח בתשלום לבית עסק ושל 50,000 ש"ח לאדם פרטי, ומגביל את השימוש בצ'קים מוסבים ופתוחים.
  • יישום לא נכון של המדיניות עלול לפגוע בקבוצות החלשות בחברה ולהעמיק את הפערים בין עשירים ועניים בישראל.

סביר להניח כי משבר הקורונה ישפיע על הכלכלה הנסתרת בישראל.

  • על פי המחקר, שיעור הכלכלה הנסתרת בישראל הגיע לשיא של 18% מהתמ"ג במשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. על כן סביר שגם במשבר הכלכלי הנוכחי, שהיקפו עדיין אינו ידוע במלואו, יגדל שיעורה של הכלכלה הנסתרת בישראל.
  • התקציב שהוקצה בשנת 2020 לצמצום הפגיעה הכלכלית באזרחים בעקבות משבר הקורונה (135.5 מיליארד ש"ח) חולק באמצעות מענקים, אשר חלקם הותנו בתנאי סף מסוימים. תנאים אלו עלולים לעודד בעלי עסקים קטנים להעלים הכנסות כדי לעמוד בהם, ועל ידי כך לתרום להגדלת היקף הכלכלה הנסתרת במשק.
  • עסקים קטנים ועובדים הפועלים בכלכלה הבלתי פורמלית לא ייהנו כלל ממענקים הקשורים למשבר הקורונה כיוון שהכנסותיהם אינן מדווחות לרשויות.

הכלכלה הנסתרת בישראל

באמברגו עד 10.9 (יום ה') בשעה 6:00

אמידת גודלה של הכלכלה הנסתרת – המכונה גם כלכלה שחורה – נחוצה על מנת להעריך את היקף העלמות המס במשק ולבחור את הכלים המתאימים להילחם בתופעה. פעילות כלכלית לא מדווחת שוחקת את בסיס המס, והדבר עלול להוביל להגדלת החוב הציבורי ולירידה בהיקף ובאיכות השירותים הציבוריים הניתנים לאזרחים. מחקר חדש של מרכז טאוב שערך ד"ר לביב שאמי אמד את היקף הכלכלה הנסתרת בישראל ומצא כי בשנים האחרונות גודלה כשיעור מהתמ"ג נמצא במגמת ירידה. יתרה מזו, ניכרת ירידה משמעותית בחלקה של העלמת המס מתוך הכלכלה הנסתרת במדינה, זאת לצד עלייה מתמשכת בחלקה של הפשיעה בתחום המוסר, בפרט זנות וסחר בסמים, בשני העשורים האחרונים. עוד עולה מהמחקר כי המס העקיף ותשלומי ההעברה – קצבת ילדים, דמי אבטלה והבטחת הכנסה – תורמים להתרחבות התופעה. נוכח ממצאים אלו, סביר כי בעקבות משבר הקורונה, שהביא להרחבת הזכאות לדמי אבטלה והמענקים לעצמאים, יגדל חלקה של העלמת המס בכלכלה הנסתרת בישראל.

כלכלה נסתרת כוללת כל פעילות כלכלית וההכנסה הנובעת ממנה החומקות מרשויות המס ומפיקוח ממשלתי. לפי הגדרות ה-OECD, הכלכלה הנסתרת כוללת ארבעה רכיבים עיקריים: ייצור מחתרתי (ייצור חוקי אך מוסתר מרשויות המס); ייצור לא חוקי; ייצור במגזר הבלתי פורמלי (של ארגונים לא רשומים שמייצרים מעבר לאספקה עצמית); ופעילות כלכלית שאינה נרשמת ואינה נכללת בחישוב התוצר בגלל ליקויים במערכת איסוף הנתונים הממשלתית. על פי הערכות, הכלכלה הנסתרת מהווה כ-12% מכלל הפעילות הכלכלית במדינות אנגלו-סקסיות, בין 20% ל-30% בדרום אירופה וכ-40% במדינות המתפתחות. הפעילות הכלכלית הענפה שאינה מדווחת לרשויות המס גורעת מהכנסות הממשלה וגורמת לעיוותים במדדים כלכליים חשובים כמו מדידת התוצר.

בסקר של ה-OECD נאמדה הכלכלה הנסתרת בישראל בשנת 2008 ב-6.6% מהתמ"ג (כ-70 מיליארד ש"ח במונחי 2008), אולם ישראל לא דיווחה באותו סקר על הפעילות הלא-חוקית בכלכלה הנסתרת. על פי סקר זה עולה שהכלכלה הנסתרת בישראל בשנת 2008 (ללא חלקה של הפעילות הלא-חוקית) הייתה מורכבת מכ-45% פעילות לא רשומה בגלל ליקויים באיסוף הנתונים הסטטיסטיים, כ-33% ייצור מחתרתי וכמעט 22% ייצור בלתי פורמלי. אולם, הערכות בין-לאומיות אחרות העלו כי גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל בשנים 1995–2015 נע בין 23% ל-19% מהתמ"ג.

הערכת גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל לפי גישת הביקוש למזומן

במחקר של מרכז טאוב נעשה שימוש בגישת הביקוש למזומן המותאמת לכלכלת ישראל. ד"ר שאמי נעזר ביחס בין סך המזומנים שנמשכו מחשבונות העו"ש של הציבור לבין סך התשלומים עבור עסקאות שבוצעו שלא במזומן. גישה זו מאפשרת למדוד את הביקוש לאמצעי תשלום אנונימיים כנגד כל שקל ששימש לתשלום בעסקה הניתנת לאיתור. המודל נשען על ארבע הנחות מרכזיות: (א) שכְּלל העסקאות בכלכלה הנסתרת מתבססות על כסף מזומן.  (ב) שרמת הצריכה הפרטית וההכנסה הפנויה משפיעות על הביקוש לכסף מזומן: ככל שהכנסת הפרט גבוהה יותר כך הוצאותיו גבוהות יותר והוא מחזיק בסכום כסף מזומן גדול יותר. (ג) ככל שנטל המס על האזרח כבד יותר, כך הוא יפנה לביצוע עסקאות בדרכים המאפשרות לחמוק מתשלום מס. (ד) שיש קשר חיובי בין פשיעה ובין הביקוש לכסף מזומן.

ירידה בחלקן של העלמות המס מתוך הכלכלה הנסתרת בישראל ועלייה משמעותית בחלקה של הפשיעה; תשלומי ההעברה תורמים להרחבת הכלכלה הנסתרת

המחקר שערך מרכז טאוב כולל לראשונה הן השפעה של סוג המס (מס ישיר, מס עקיף ותשלומי העברה) והן השפעה של הפעילות הלא חוקית על גודלה של הכלכלה הנסתרת בישראל. על פי המחקר, גודלה של הכלכלה הנסתרת ירד מ-14% ב-1996 ל-10% ב-2018, תוצאות הממוקמות בתווך בין ההערכות הקודמות שנעשו על ידי ה-OECD וחוקרים אחרים. משמעות הדבר היא כלכלה נסתרת בסך 134 מיליארד ש"ח בשנת 2018. השיעור המרבי של כלכלה נסתרת בישראל נצפה בזמן המשבר הכלכלי העולמי של 2007–2008, אז, על פי המודל ששימש את ד"ר שאמי, הוא עמד על 18% מהתמ"ג. אפשר לצפות שגם במשבר הכלכלי הנוכחי, שממדיו עדיין אינם ברורים, נראה עלייה בהיקף הכלכלה הנסתרת במשק.
תרשים1

לפי המחקר, בעשור האחרון חלקה של העלמת המס בכלכלה הנסתרת נמצא במגמת ירידה וב-2018 עמד על 1% מהתמ"ג בלבד. תוצאה זו נובעת מכך שמשנת 2016 החלה מגמת ירידה בסך המזומנים שנמשכו מחשבונות העו"ש של הציבור, לצד גידול בהיקף העסקאות ששילמו תמורתן שלא במזומן. מגמה זו, לצד הירידה בנטל המס שאפיינה את העשור האחרון בישראל, השתקפה בירידה חדה בחלקה של העלמת המס בכלכלה הנסתרת באותן שנים. לפי המודל של מרכז טאוב, המס העקיף ותשלומי ההעברה למשקי בית – קצבת ילדים, דמי אבטלה ותשלומי הבטחת הכנסה – תורמים להתרחבותה של הכלכלה הנסתרת, כפי שעלה גם ממחקרים אחרים שנעשו על ישראל. הסיבה לכך היא כי גמלאות המותנות במבחן הכנסות מעודדות את הזקוקים להן להעלים הכנסה כדי להבטיח את המשך קבלתן. בנוסף, מס עקיף, כמו מע"מ, עלול לתרום לצמצום העסקאות שלא במזומן ולהעדפה לשלם במזומן.

אולם לצד הירידה בחלקה של העלמת המס עלה חלקה של הפשיעה בכלכלה הנסתרת בשני העשורים האחרונים, ובשנתיים האחרונות חלקה בכלכלה הנסתרת עומד על 90%. עלייה זו מתואמת עם העלייה בשיעור תיקי העבירות כלפי המוסר (סחר בסמים וזנות) מכלל תיקי החקירה במשטרה. שיעור זה עלה מ-5% ב-1996 ל-12% ב-2018.
חלק של הפשיעה בכלכלה נסתרת

בשנים האחרונות קובעי מדיניות בעולם מקדמים את רעיון ביטול השימוש בכסף מזומן כדי לדכא פעילות כלכלית לא מדווחת ולמנוע מהכנסות מפעילות לא חוקית לשמש לרכישת מוצרים מהמגזר הפורמלי. כך למשל, סוחר סמים יידרש להציג הכנסה רשומה כחוק כדי לרכוש מכונית. צמצום השימוש במזומן יתרום גם לצמיחה כלכלית במשק ולחיזוק הבנקים המרכזיים לנוכח זעזועים כלכליים, ויביא לשיפור ההטבות הכלכליות והחברתיות שהאזרחים יקבלו בעתיד.

ב-1 בינואר 2019 נכנס לתוקף החוק לצמצום השימוש במזומן בהתאם להמלצות ועדת לוקר (2014), שמטרתו להיאבק בכלכלה השחורה ולצמצם את ההון השחור. החוק כיום מגביל את הסכומים שאפשר לשלם במזומן – 11,000 ש"ח לבית עסק ו-50,000 ש"ח לאדם פרטי, והוגבל גם שימוש בצ'קים מוסבים ופתוחים.

בעניין זה מזהיר ד"ר לביב שאמי ממרכז טאוב כי "על אף ההשלכות החיוביות של צמצום השימוש בכסף מזומן, יישום לא נכון של המדיניות עלול לפגוע באוכלוסיות חלשות ולהעמיק את הפערים בין עשירים ועניים, שכן הגישה לחשבונות בנק אינה שווה לכולם".

לדברי ד"ר שאמי, "בדומה למשבר הכלכלי העולמי של 2007–2008, גם משבר הקורונה צפוי להשפיע על הכלכלה הנסתרת בישראל. יתרה מזו, מדיניות הריחוק החברתי שהונהגה בישראל גרמה לבלימת הפעילות העסקית בטווח המיידי, הן בכלכלה הנסתרת והן בכלכלה הפורמלית. התקציב שהוקדש לצמצום הפגיעה הכלכלית באזרחים ובמשק לשנת 2020 (135.5 מיליארד ש"ח) מחולק באמצעות מענקים שחלקם מותנים בקיומם של כמה תנאים, כמו ירידה של 25% לפחות במחזור הפעילות מתחילת המשבר עד חודש יוני 2020 בהשוואה ל-2019. תנאי זה עלול, לפחות בטווח הקצר, לעודד בעלי עסקים קטנים להעלים הכנסות כדי לעמוד בתנאי הסף, ולתרום בכך להרחבת היקף הכלכלה הנסתרת".

לצד זאת, עסקים קטנים הפועלים בכלכלה הבלתי פורמלית ומובטלים שהועסקו בכלכלה הנסתרת לא ייהנו מהמענקים כיוון שהכנסותיהם אינן מתועדות אצל הרשויות. סביר שהפגיעה הפיננסית בהם תשפיע גם על עסקים במגזר הפורמלי ותפגע בהכנסתם.

על פי הערכות ארגון העבודה הבין-לאומי, כשני מיליארד בני אדם – יותר מ-60% מכלל המועסקים בעולם – מועסקים באופן בלתי פורמלי. עובדים אלו הם חסרי זכויות ורשת ביטחון סוציאלית, ותוכניות החילוץ הכלכליות אינן מביאות אותם בחשבון, ולפיכך סביר שהם הנפגעים העיקריים מהמשבר.

"ההערכות בדבר היקפה של הכלכלה הנסתרת, ובתוכה היקף העלמות המס, חשובות על מנת לסייע לרשויות לפעול למיגור התופעה לרווחת כלל תושבי המדינה", אמר פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

הודעה לעיתונות: סקר מורים המאוגדים בהסתדרות המורים

באמברגו עד 8.9 (יום ג') בשעה 6:00

עם פתיחת שנת הלימודים במתווה שבו מרבית התלמידים ילמדו באמצעות הוראה מקוונת, מרכז טאוב מפרסם סקר מיוחד שערך בשיתוף מלא ובסיוע של הסתדרות המורים. הסקר בדק את עמדותיהן של אלפי מורות, מחנכות, יועצות ומנהלות בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים וגננות (להלן "מורות וגננות"*) בנוגע להוראה מרחוק. הסקר כלל בין השאר שאלות על היקף שעות ההוראה מרחוק במהלך הסגר בשנת הלימודים האחרונה, על הידע והניסיון של מורות וגננות בהוראה מסוג זה וההכנה הנדרשת מהן, ועל התשתית ואמצעי הסיוע שעמדו לרשותן במעבר להוראה המקוונת.

כ-5,100 מורות וגננות השיבו על הסקר בעברית, ועוד כ-850 בערבית. בהודעה זו אנו מפרסמים ממוצעים פשוטים בלי לפלג בין מאפייני המורות כגון מגזר, ותק, שלב חינוך וכדומה. בהמשך יפורסמו ניתוחים המתחשבים במאפיינים אלו. 

מהסקר עולה כי אף שמרבית המורות והגננות לא עברו הכשרה ראויה להוראה מרחוק, ושחסרה תשתית דיגיטלית מתאימה לכך (הן בבתי מורות וגננות הן בבתי תלמידים), כמעט כולן לימדו מרחוק בתקופת הסגר ועשו זאת להערכתן בהצלחה. כמו כן, רובן ראו בהוראה מרחוק בתקופת הסגר חוויה חיובית המעצימה את יכולותיהן המקצועיות ואת עצמאותן. המורות והגננות גילו תושייה ובאורח עצמאי חיפשו סיוע במגוון של מקורות. את עיקר הסיוע והתמיכה הן קיבלו ממורות וגננות אחרות או מהסביבה הקרובה – אך מעט מאוד ממשרד החינוך או מהרשויות המקומיות. ממצא חשוב אחר מצביע על כך שמורות וגננות רבות סבורות כי עיקר הנפגעים מההוראה מרחוק הם התלמידים החלשים – מרקע חברתי-כלכלי חלש או בעלי קשיים לימודיים ואחרים.  

  • מאז תחילת המשבר, הרוב המכריע של המורות והגננות – 90% – העבירו שיעורים באופן מקוון.
  • כ-70% מהמורות והגננות ציינו שלא השתתפו כלל בהשתלמות בנושא הוראה מרחוק או שהשתתפו בהשתלמות בת פחות מעשר שעות.
  • כצפוי, לפני משבר הקורונה מורות וגננות רבות (כ-40%) כלל לא השתמשו בהוראה מרחוק, ומעל 60% השתמשו בה פעם עד פעמיים בשנה.
  • רק 8% מהמורות והגננות העידו שהן אינן שולטות בכלים דיגיטליים, 41% אמרו שהתשתית הדיגיטלית בביתן אינה מתאימה, וכמחצית מהמשיבות סבורות כי התשתית בבתי התלמידים אינה מתאימה. מעל מחציתן סבורות גם שאין מי שיסייע לתלמידים עם בעיות טכניות, ו-47% מהמורות והגננות סבורות שאין מי שיסייע להם במטלות הלימודיות.
  • 60% מהמורות העידו שתלמידיהן התקשו לשמור על רמה גבוהה של מוטיבציה ועניין. 25% מהמורות והגננות התקשו להתרכז בעבודה עקב הסחות דעת בבית,
  • ל-34% חסרה תמיכה ממסדית (מבית הספר/הרשות המקומית/משרד החינוך).
  • כ-86% מהמורות והגננות ציינו כי משך הזמן הדרוש להכנת שיעור מקוון גבוה הרבה יותר מהכנת שיעור רגיל עקב הצורך לחפש חומרי למידה באורח עצמאי ולהכין מערכי שיעור חדשים.
  • אשר למטרות ההוראה מרחוק, 76% מהמורות והגננות סבורות שחשוב לוודא שהתלמידים לומדים את החומר, וכ-80% מהן סבורות שחשוב לסייע להם להתמודד עם הסגר ולעודד אותם לבנות לעצמם סדר יום. הרוב המכריע של המורות והגננות הרגישו שהצליחו להשיג את המטרות שהציבו לעצמן בתקופת הסגר.
  • אף שרוב המורות והגננות לימדו את כלל הכיתה, 75% מהן הרגישו שההוראה מרחוק הרבה פחות יעילה בהשוואה להוראה רגילה. גם ההוראה בקבוצות נתפסת בעיני יותר ממחציתן (55%) יעילה פחות. הוראה פרטנית מרחוק נתפסת על ידי 47% יעילה פחות, אך באשר למטלות של למידה עצמית – 40% מהמורות והגננות מצאו אותה יעילה יותר מהוראה רגילה.
  • 33% מהמורות והגננות סבורות שההוראה מרחוק מאפשרת קשר אישי עם התלמידים ו-33% מרגישות שלא. לצד זאת, 51% מרגישות שההוראה מרחוק מאפשרת מעורבות רבה יותר של ההורים, ו-45% מרגישות שהיא מעודדת את התלמידים ללמידה עצמית.
  • רוב המורות והגננות – 65% – סבורות שההוראה מרחוק מעצימה את יכולותיהן המקצועיות, ו-43% מרגישות שהיא מגבירה את העצמאות שלהן.
  • את הסיוע הרב ביותר בתהליך המעבר להוראה מקוונת קיבלו המורות מעמיתות למקצוע, כפי שדיווחו שני שלישים מהמורות והגננות שהשתתפו בסקר. 50% הסתייעו בתלמידים, 50% בבני הזוג/ילדים/שכנים, ו-65% השתמשו בסרטונים באינטרנט. רק 8% הסתייעו ברשות המקומית, ו-20% במשרד החינוך.

    • כאמור, רוב המורות והגננות הסתמכו בעיקר על עצמן כדי להתמודד עם ההוראה מרחוק, אך היו לכך גם כמה היבטים חיוביים מבחינת יכולותיהן והתפתחותן: כ-80% מהמורות והגננות למדו מכך שהן יכולות להתגבר בכוחות עצמן על קשיים בלתי צפויים ו-60% העידו שהועצמו מבחינה מקצועית. 77% אף למדו שהן יצירתיות וגמישות, ו-43% העידו שהמציאות החדשה גרמה להן להכיר טוב יותר את התלמידים וההורים.
    • אשר להשפעת ההוראה מרחוק על התלמידים, 60% חושבות שההוראה מרחוק קידמה מאוד את התלמידים החזקים.
    • 59% הרגישו שההוראה מרחוק פגעה בתלמידים החלשים. הפגיעה התבטאה בעיקר בתלמידים עם קשיי קשב וריכוז (44%), בתלמידים עם לקויות למידה (50%), בתלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים בכיתות רגילות (52%), בתלמידים שגרים רחוק מהמרכז (33%), בתלמידים עם קשיים חברתיים (45%), ובתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש (73%).

נחום בלס, ראש תוכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב, סבור כי תוצאות הסקר מצביעות על כך שציבור המורות והגננות, שנשאב למציאות של הוראה מרחוק ללא הכנה מספקת, הגיב באופן כללי בנכונות רבה להקדיש מאמץ להתמודד עם המצב. הסקר גם מצביע על רמה גבוהה של סולידריות ועזרה הדדית בקרב ציבור המורות והגננות, על פתיחות ונכונות לשיתוף פעולה עם ההורים והתלמידים, ועל החשיבות הרבה שהמורות מייחסות להיבטים שמעבר להקניית חומר לימודי בתהליך החינוכי.

*עיקר המשיבות הן מורות וגננות, לפיכך ההודעה מנוסחת בלשון אישה. על הסקר השיבו חברי הסתדרות המורים, בהם מורות, גננות, מנהלות ויועצות בגנים ובבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים. בהכנת הסקר השתתפו פרופ' אלכס וינרב, פרופ' זמירה מברך, ד"ר ריטה סבר, ד"ר יואל רפ, פרופ' יולי תמיר, ומר נחום בלס.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

הרכב האוכלוסייה הייחודי בישראל – השלכות ואסטרטגיה לעתיד

תאריך: 19.10.2020

להרשמה לחצו פה

ישראל היא יוצאת דופן בין המדינות המפותחות מבחינת הצמיחה המהירה של האוכלוסייה, שיעורי הפריון הגבוהים וההזדקנות המהירה של האוכלוסייה. מטרתנו העיקרית בכנס היא להביא למודעות היבט חשוב נוסף בנושא הדמוגרפיה בישראל, שבשילוב עם הצמיחה הגבוהה יש לו השלכות חשובות לעתיד המדינה ולמדיניות ציבורית בפרט – מבנה האוכלוסייה. יש חשיבות רבה הן לגודלן האבסולוטי של הקבוצות השונות בחברה והן להבדלים במבנה האוכלוסייה שלהן. ההרצאות במושב הראשון יעסקו במבנה האוכלוסייה במדינות מפותחות ובחריגה של ישראל מהסטנדרט. המושבים האחרים יתמקדו בהשפעת מבנה האוכלוסייה הייחודי של ישראל על הכלכלה ושוק העבודה, הבריאות והחינוך במדינה, לפי קבוצות גיל.

הכנס יתקיים בפלטפורמת זום ויועבר בשידור חי בעמוד הפייסבוק של מרכז טאוב

אם נתקלתם בבעיה כלשהי אנא פנו למייל: info@taubcenter.org.il

לביוגרפיות של דוברי הכנס לחצו פה

בהשתתפות:

9:00 – 9:15 – דברי ברכה

הלן אבלס, יו"ר דירקטוריון, מרכז טאוב

ג'יי ה' סנדק, נשיא קרן הרברט ונל סינגר

סוזי פת בנבנישתי, מנכ"לית, מרכז טאוב

9:15 – 11:30  – מושב ראשון: הרצאות אורחות

יו"ר: פרופ' אלכס וינרב, מנהל המחקר, מרכז טאוב; אוניברסיטת טקסס

פרופ' הרב סמית,  אוניברסיטת פנסילבניה: חשיבות מבנה הגילים, היחס בין ילדים ומבוגרים והיתרון הדמוגרפי האפשרי של ישראל

פרופ' רון לי, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי: אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי: ההשלכות הכלכליות של מבנה הגילים והחובות המועברים לדורות הבאים

שאלות ודיון עם הקהל בהנחיית פרופ' וינרב

14:00 – 11:30 – מושב שני: תכנון אסטרטגי לעתיד

11:30 – 12:20 – חינוך

יו"ר: נחום בלס, ראש תכנית מדיניות החינוך, מרכז טאוב

דיון בהשתתפות:

מוטי טאובין, ראש אגף א' אסטרטגיה באגף בכיר לתכנון ואסטרטגיה, משרד החינוך

פרופ' יפה זילברשץ, ראש הות"ת

12:20 – 13:10 – כלכלה

יו"ר: פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב; המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בר אילן

דיון בהשתתפות:

פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, מנהל חטיבת המחקר, בנק ישראל

עינב אהרוני-יונס, מנכ"לית, ג'וינט-תבת

13:10 – 14:00 – בריאות

יו"ר: פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש תכנית מדיניות הבריאות, מרכז טאוב; אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דיון בהשתתפות:

פרופ' יצחק בריק, החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה

פרופ' בשארה בשאראת, יו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית – IMA

רייצ'ל ברנר שלם, סגנית סמנכ״ל תכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות

14:00 – 14:05 – דברי סיכום

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב; המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בר אילן

הכנס יתקיים בעברית ובאנגלית, ובליווי תרגום סימולטני

וירוס הקורונה עשוי להאיץ את האוטומציה בשוק העבודה בישראל – האם אנחנו מוכנים?

בחודשים האחרונים, מאז התפרצות מגפת הקורונה, השתנתה דרך העבודה שלנו בצורה דרסטית. שינויים אלו הדגישו, ואולי אף האיצו, תהליך שהחל זה מכבר – אוטומציה של שוק העבודה והצורך להתאים אליו את מיומנויות העובדים.

הצורך בנוכחותם של עובדים חיוניים במקום העבודה (כגון קופאים בסופרמרקט) בזמן מגפת הקורונה הסב את תשומת הלב למשרות המחייבות כיום נוכחות פיזית במקום העבודה, אך אין הכרח שיחייבו בעתיד. בה בעת, בעקבות המשבר עסקים רבים מצאו דרכים לבצע באופן מקוון משימות שמעולם לא בוצעו מרחוק, וחשיבותן של מיומנויות הנחשבות חיוניות לשוק העבודה העתידי, כמו אוריינות דיגיטלית, עלתה מהר יותר משהיה קורה בנסיבות רגילות.

כך, באמצעות גורמי "משיכה ודחיפה", כיוון אותנו המשבר ביתר שאת לעבר המגמות שצפויות לעצב את סביבת העבודה שלנו בעשורים הבאים – ובכך הדגיש את חשיבותה של התאמת עובדים ישראלים לדרישותיו של שוק העבודה העתידי.

מחקר שערך לאחרונה מרכז טאוב ממפה את שוק העבודה הישראלי לפני התפרצות מגפת הקורונה בהתבסס על התדירות שבה עובדים משתמשים במיומנויות שנחשבות חיוניות לשוק העבודה העתידי ואת שיעור המשרות/מועסקים שבסיכון. במחקר נמצא כי חלקן של המשרות בסיכון גבוה לאוטומציה בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15%. ממצא מעודד הוא העובדה שבישראל, חלקן של המשרות בסיכון נמוך לאוטומציה עומד על כ-31% – שיעור גבוה מן מהממוצע ב-OECD.

למרות זאת, בשוק העבודה של ישראל, חברי קבוצות אוכלוסייה מסוימות נמצאים בסיכון גבוה יותר לאבד את משרותיהם לאוטומציה בהשוואה לאחרים. במרבית קבוצות האוכלוסייה נמצא כי עובדים בגילי 16–24 הם בסיכון גבוה יותר, אך תופעה זו אינה ייחודית לישראל והיא קיימת גם במדינות מפותחות אחרות. קבוצת האוכלוסייה שבסיכון הגבוה ביותר, בכל קבוצות הגיל, היא קבוצת הגברים הערבים אזרחי ישראל. סביר להניח שיש לכך קשר לעובדה שיותר ממחציתם עובדים בייצור, בבנייה ובהפעלת מכונות – תחומים שבכולם יש סיכון גבוה לאוטומציה. שיעור זה גבוה כמעט פי שניים משיעור הגברים היהודים שעובדים באותם תחומים.

are we prepared heb

מלבד בנייה וייצור, ענפים נוספים שנמצאים בסיכון גבוה לאוטומציה בישראל הם ענף ההובלות והאחסון וענף המזון והמלונאות. לעומת זאת, רמות סיכון נמוכות יותר נמצאו בענפים כגון אמנות, בידור ופנאי, מידע ותקשורת ובתחום החינוך.

רשימה מפורטת יותר של משלחי יד מגלה כי עבודות שדורשות אינטראקציה עם מכונות ועבודות בתחום הפקידות מאופיינות בסיכון גבוה לאוטומציה, ואילו עבודות שבהן נדרשת חשיבה יצירתית, יכולת שיפוט, יכולת לפתור בעיות מורכבות, אינטליגנציה חברתית והשכלה גבוהה מאופיינות ברמות סיכון נמוכות יותר.

אחד המאפיינים של עובדים במשרות בסיכון נמוך למחשוב היא נטייתם להשתמש יותר בסביבה ממוחשבת לעומת עובדים בסיכון גבוה – 86% מהמועסקים במשרות בסיכון נמוך משתמשים במחשב, לעומת 48% מהמועסקים במשרות בסיכון גבוה. קיים גם הבדל בשימוש במחשב בין קבוצות אוכלוסייה בישראל: חרדים וערבים אזרחי ישראל משתמשים במחשב בעבודתם פחות מאשר יהודים לא חרדים, ולכן חשוב מאוד לשפר ולהרחיב את מיומנויות השימוש במחשב בקרבן.

כבר היום אפשר לראות כיצד השפיעו מיומנויות אלו, הנחשבות חיוניות לשוק העבודה העתידי, על עובדים בזמן משבר הקורונה. בחודשים האחרונים נאלצו עובדים רבים להרחיב את עבודתם לסביבה ממוחשבת ולשנות את דרך העבודה המקובלת שלהם – למשל מעבר לפגישות וירטואליות, מכירות אונליין, ואפילו הוראה מקוונת. בד בבד, עסקים ועובדים חסרי יכולת להסתגל או כישורים מתאימים נותרו מאחור. לדוגמה, עסקים קמעוניים עם יכולות מכירה אונליין המשיכו לתפקד למרות המשבר, בזמן שעסקים ללא יכולות כאלה התקשו לשרוד.

נוכח כל האמור לעיל, ובייחוד בעקבות המשבר שהביא לפיטוריהם ולהוצאתם לחל"ת של רבבות עובדים, נראה שהממשלה צריכה להשקיע בתוכניות הכשרה לשיפור המיומנויות וההון האנושי – בעיקר בקרב עובדים בעלי מיומנויות נמוכות – כך שיתאימו לדרישותיו של שוק העבודה העתידי. השקעה כזאת יכולה לסלול את הדרך לצמיחה עתידית ולסייע למשק להתגבר על המכשולים שהציב בפניו משבר הקורונה.

מסגרת חינוך לגיל הרך בישראל בהשוואה בין-לאומית: שיעורי השתתפות, תעסוקת אימהות, מדדי איכות והישגים עתידיים

מחקר זה בוחן את אופיין של מסגרות חינוך לגיל הרך בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD, וכן את השפעתן של מסגרות אלו על ההישגים הלימודיים העתידים של ילדים. נושא זה חשוב במיוחד נוכח שיעור הפריון בישראל, שהוא הגבוה ביותר בקרב מדינות הארגון ועומד על 3.1 ילדים לאישה (לעומת 1.6 בממוצע ב-OECD), וחלקם של ילדים בגילי 0–4 באוכלוסייה, שהוא כמעט כפול מהממוצע במדינות ה-OECD – 10.3% לעומת 5.8%.

השתתפות במסגרות חינוך לגיל הרך

ילדים בגיל הרך בישראל מבלים במסגרות חינוך לגיל הרך זמן רב יותר מילדים במדינות מפותחות אחרות. נראה כי הדבר קשור בין השאר לשיעורי ההעסקה של אימהות לילדים קטנים, למשך חופשת הלידה בתשלום ולמשך הזמן שהילדים שוהים במסגרות אלו.

  • שיעור ההשתתפות של ילדים בגילי 0–2 במסגרות חינוך בישראל הוא 56%, בהשוואה לממוצע של 35% במדינות ה-OECD. ישראל מובילה גם בשיעור ההשתתפות של ילדים בני פחות משנה במסגרות אלו: 31%, לעומת ממוצע של 9% במדינות המפותחות האחרות.
  • שיעור ההשתתפות של ילדים בני 3–5 בישראל גבוה אף הוא במידה רבה, ובשנת 2017 עמד על 99% לעומת ממוצע של 87% במדינות ה-OECD.
  • בשונה ממדינות מפותחות אחרות, שבהן שיעור התעסוקה של אימהות לילדים בני 0–2 נמוך משיעור התעסוקה של אימהות לילדים בני 3–5, שיעורי התעסוקה בישראל דומים למדי: 70% ו-75%, בהתאמה.
  • הטבת חופשת הלידה שאימהות בישראל מקבלות לאורך חייהן נדיבה יחסית. אמנם משך חופשת הלידה בתשלום וללא תשלום קצר יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות – 15 שבועות של חופשה בתשלום בהשוואה לממוצע של 18 שבועות במדינות ה-OECD – אך דמי הלידה בישראל מכסים 100% מהשכר ולא רק חלק ממנו כמו במדינות רבות אחרות.
  • החוקרת מעריכה כי ילדים ישראלים שוהים במסגרות חינוך לגיל הרך כ-30 עד 40 שעות בשבוע, ועל פי מקורות אחרים מספר השעות מגיע אף ל-50. בכל ההערכות האלה מספר השעות השבועיות גבוה מאוד בהשוואה למדינות אחרות ב-OECD.
  • למרות שיעור ההשתתפות הגבוה של ילדים בישראל במסגרות חינוך לגיל הרך, רק 25% מהילדים מתחת לגיל שלוש נמצאים במסגרות בפיקוח משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, ואילו 75% נמצאים במסגרות פרטיות או בבית.

מדדי איכות עבור מסגרות חינוך לגיל הרך

הביצועים של ישראל במדדי האיכות של מסגרות חינוך לגיל הרך מדאיגים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. איכותן של מסגרות חינוך לגיל הרך נמדדת בדרך כלל באמצעות היחס המספרי בין הילדים לצוות המטפל, ההשכלה ורמת ההכשרה של אנשי הצוות, ואיכות התהליכים החינוכיים במסגרות האמורות. חוקרת מרכז טאוב ניתחה את תוצאות הסקר הבין-לאומי טאליס (TALIS – Teaching and Learning International Survey) לשנת 2018 כדי לאמוד את הביצועים של ישראל במדדים אלו בהשוואה למדינות אחרות שהשתתפו בסקר – דנמרק, צ'ילה, גרמניה, איסלנד, יפן, דרום קוריאה, טורקיה ונורווגיה.

  • יחס הילדים–אנשי צוות בגני ילדים בישראל, הן דוברי עברית והן דוברי ערבית, גבוה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות: בישראל 50% יותר ילדים ו-23% פחות אנשי צוות בהשוואה לממוצע במדינות הייחוס.
  • בקרב אנשי הצוות, שיעור הסייעות בישראל הוא הגבוה ביותר (45%) ושיעור הגננות הוא הנמוך ביותר (34%) בהשוואה למדינות הייחוס.
  • אף כי שיעור הגננות בעלות השכלה גבוהה בישראל מרשים ועומד על 95%, כמעט 70% מהסייעות בגני ילדים בישראל הן בעלות השכלה תיכונית או נמוכה יותר, בעוד במדינות הייחוס רק 25% מאנשי הצוות הם בעלי השכלה תיכונית או נמוכה יותר.
  • הוותק הממוצע בקרב אנשי הצוות בגנים בישראל עומד על 10 שנים, והוא נמוך בהשוואה למדינות הייחוס. קיים פער ניכר בוותק אנשי הצוות בין הגנים דוברי העברית לבין הגנים דוברי הערבית: 11 שנים לעומת 7 שנים, בהתאמה.

ההוצאה הציבורית על מסגרות חינוך לגיל הרך היא מדד חשוב נוסף שיש לתת עליו את הדעת, נוכח העובדה שהספרות המחקרית מראה כי התערבות חינוכית והשקעה בחינוך בשנות החיים הראשונות מניבות את התשואה הכלכלית והחינוכית הגבוהה ביותר.

  • ההשקעה הציבורית בטיפול בגיל הרך עבור ילדים בגילי 0–2 בישראל היא מהנמוכות ביותר במדינות ה-OECD.
  • ההוצאה הציבורית בישראל עבור ילדים בגילי 3–5 גבוהה יותר, אך היא עדיין מהנמוכות בקרב המדינות המפותחות.

מסגרות חינוך לגיל הרך והישגים עתידיים

מחקרים מראים כי ילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך עשויים להרוויח יותר מהשתתפות במסגרות חינוך לגיל הרך מבחינת התפתחותם הקוגניטיבית, אך הסבירות שיהיו במסגרות כאלה במשך יותר משנתיים נמוכה יותר. הספרות המחקרית מראה כי מספר השנים שילדים שוהים במסגרות חינוך לגיל הרך הוא מנבא טוב להישגים אקדמיים בהמשך החיים.

  • אי השוויון בין שכבות חברתיות-כלכליות בהשתתפות במסגרות חינוך לגיל הרך במשך יותר משנתיים נמוך בישראל בהשוואה למדינות אחרות. 87% מהילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך ו-94% מהילדים מרקע חברתי-כלכלי גבוה נמצאים במסגרות אלו למעלה משנתיים.
  • בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים ושל בית הספר, הפער בתוצאות מבחן פיז"ה בישראל בין תלמידים ששהו במסגרות חינוך לגיל הרך לפחות שנתיים לבין תלמידים ששהו בהן פחות משנתיים הוא מהגדולים ביותר בקרב מדינות ה-OECD. פער זה עומד בישראל על 39 נקודות, לעומת ממוצע של 15 נקודות במדינות המפותחות האחרות.

בהקשר לממצאים הנוגעים להישגים עתידיים, חשוב לזכור כי הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים נמדד בגיל 15 ולא בגיל הרך, וכי הממצאים המתבססים על נתוני המבחנים הבין-לאומיים אינם מביאים בחשבון את איכותן של מסגרות החינוך לגיל הרך.

במחקר עתידי של יוזמת מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך בכוונתנו לבחון אם מסגרות החינוך לגיל הרך בישראל מקדמות את ההישגים האקדמיים של ילדים בטווח הקצר והארוך, אם קיימים הבדלים בין שכבות חברתיות-כלכליות וקבוצות אוכלוסייה בגיל הכניסה למסגרות חינוך לגיל הרך ובסוג המסגרות, ואם הבדלים בין סוגי המסגרות משפיעים על הישגי הילדים.

סקירת הספרות הזאת פורסמה כחלק מיוזמת מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך. פעילות היוזמה נתמכת על ידי קרן ברנרד ון ליר, קרן ברכה וקרן יד הנדיב.

הודעה לעיתונות: השקעה חברתית בישראל

רעיון ההשקעה החברתית מבוסס על התפיסה שלמדינת הרווחה תפקיד חשוב בחיזוק ההון האנושי של תושביה על מנת שיוכלו לממש את יכולותיהם, ובכך גם לתרום לצמיחה במשק.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וגיא ינאי עוסק ברעיון ההשקעה החברתית ומבקש להציבו במוקד הדיון על המדיניות החברתית בישראל, ובחשיבה על אופן הקצאת המשאבים לנושאים חברתיים והיקפם. המחקר בוחן את היתרונות ואת המגבלות של ההשקעה החברתית, בדגש על ההשלכות של אימוץ מדיניות זו על המאבק בעוני ובאי שוויון בהווה ועל הנטייה של תוכניות השקעה חברתית להיטיב עם אוכלוסיות חזקות יותר ולאו דווקא עם מי שחיים בעוני.

ההוצאה החברתית נחלקת לשלוש קטגוריות: הגנה חברתית, הכוללת קצבאות סיוע לאנשים החווים מחסור כלכלי; השקעה חברתית, הכוללת תוכניות לחיזוק יכולות הפרט, קידום מוביליות חברתית וחינוך וטיפול בגיל הרך; והוצאות אחרות, שאינן שייכות במובהק להגנה חברתית או להשקעה חברתית, דוגמת מערכת הבריאות. בשני העשורים האחרונים חל גידול בכלל ההוצאה החברתית של ישראל. ההשקעה החברתית צמחה מ-65 מיליארד ש"ח ב-1998 ל-110 מיליארד ש"ח ב-2017, במידה רבה עקב הוצאות על ילדים ומשפחות (כמו תוכנית חיסכון לכל ילד והשקעה במעונות יום), וב-2017 הגיעה ישראל לשיא בחלקה של ההשקעה החברתית מתוך ההוצאה החברתית המיועדות להגנה ולהשקעה חברתית  – 48%. ההוצאה על הגנה חברתית גדלה מ-53 מיליארד ש"ח ב-1998 ל-103 מיליארד ש"ח ב-2017. עיקר הגידול בהוצאה זו מקורו בסעיפים הנוגעים לזקנה, עקב העלייה בתוחלת החיים, הגידול באוכלוסיית הזקנים והטיפול בזקנים סיעודיים.

בהשוואה בין-לאומית – ישראל מדורגת בראש בחלקה של ההשקעה החברתית בסך ההוצאה החברתית אך בתחתית בהיקף ההוצאה על השקעה חברתית

במרוצת השנים ניתן בישראל דגש תקציבי גבוה להשקעה חברתית, והיא ניצבת בראש הטבלה הבין-לאומית לצד מדינות רווחה כמו שוודיה ודנמרק מבחינת חלקה של ההשקעה החברתית בסך ההוצאה החברתית. אולם בחינת ההיקף הכולל של ההוצאה המוקדשת להשקעה חברתית ביחס לתמ"ג מגלה פער ניכר בין ישראל לבין מדינות אלו: בעוד שדנמרק ושוודיה הוציאו באופן עקבי למעלה מ-11% מהתמ"ג שלהן על השקעה חברתית, בישראל נעה ההוצאה על השקעה חברתית בין 6.7% ל-8% מהתמ"ג בלבד.

יחס ההשקעה החברתית מסך ההוצאה החברתית הגבוה של ישראל נובע בעיקר מהוצאה חברתית כוללת נמוכה. דבר זה משקף החלטות פוליטיות וחברתיות לגבי היקף המשאבים שהמדינה מגייסת מהציבור בצורה של מיסים, והאופן שבו היא בוחרת להקצות את המשאבים הללו. מאז 2009 הוציאה ישראל על נושאים חברתיים אחוז קטן יותר מהתמ"ג בהשוואה למדינות רווחה אחרות. מבדיקת ההוצאה על השקעה חברתית לנפש עולה כי ישראל מוציאה על השקעה חברתית עבור אדם בגיל העבודה (64-20) כ-4% בלבד מהתמ"ג לנפש, בדומה למדינות שבתחתית המדרג. בהשקעה לנפש בגילי 19-0 ישראל מדורגת אחרונה, עם השקעה חברתית של כ-15% בלבד מהתמ"ג לנפש (לעומת 26%-27% בשוודיה ובדנמרק). ההוצאה הציבורית לחינוך וטיפול בגיל הרך לילדים בגילי 4-0 בישראל נמוכה מאוד ועומדת על כ-8% בלבד מהתמ"ג לנפש, לעומת שיעורים של כ-27% במדינות רווחה אחרות.

רכיב ההשקעה במדיניות פעילה בשוק העבודה, שתופס תאוצה בשנים האחרונות, מתמקד בסיוע לשילוב בתעסוקה וכולל הכשרות, סיוע במציאת עבודה וכדומה. שיעור ההשקעה של ישראל בתחום זה הוא מהנמוכים ב-OECD ועומד על כ-0.17% מהתוצר בלבד, לעומת 0.54% בממוצע ב-OECD.

הנהנים העיקריים מההשקעה החברתית הם ממעמד הביניים ולא מהאוכלוסיות הנזקקות

על אף התועלת שבהשקעה חברתית, נראה שגישה זו אינה חפה ממגבלות. ראשית, כלל לא ברור שתרומה לצמיחה הכלכלית או לתפקוד המשק היא קנה המידה הנכון להערכת תוכניות רווחה. שנית, החוקרים מצביעים על חשש מפני פגיעה בהתמודדות עם עוני ואי שוויון אם משאבים מוסטים מהגנה חברתית בהווה להשקעה חברתית עתידית. ביקורת נוספת כנגד מדיניות ההשקעה החברתית היא שהנהנים העיקריים ממנה עשויים להיות מעמדות הביניים – למשל כתוצאה מיכולתם של בעלי השכלה גבוהה לנצל טוב יותר תוכניות חברתיות, בתחומי החינוך והביטחון הסוציאלי.

שימוש במעונות יום – בעיקר בקרב מעמד הביניים

החינוך בגיל הרך הוא חלק משמעותי בהשקעה החברתית, ונראה ששיעור המשתמשים במערכת מעונות היום המפוקחים גבוה יותר בקרב מעמדות הביניים מאשר בקרב האוכלוסיות החלשות. שיעור משקי הבית שילדיהם משולבים במסגרות אלו מסך משקי הבית עם ילדים בגילים הרלוונטיים עומד על 17% באשכולות החברתיים התחתונים, 15% באשכולות העליונים ו-24% באשכולות הביניים. למעשה, חלקם של ילדים למשפחות ממעמד הביניים במעונות עומד על 41%, אף שהן מהוות רק 31% מהאוכלוסייה עם ילדים בגילים אלו.

מבדיקה לפי קבוצות אוכלוסייה עולה כי הקבוצה המשתמשת במידה המשמעותית ביותר במעונות היום היא האוכלוסייה החרדית – 41% ממשקי הבית עם ילדים בגילים הרלוונטיים, לעומת 16% בקרב יהודים לא חרדים ורק 8% בקרב ערבים. ייתכן שהסיבה לשימוש המועט של האוכלוסייה הערבית בשירות זה קשורה להיעדר מעונות ותשתיות מספקות ביישובים ערביים.

תוכנית "חיסכון לכל ילד" מפספסת את מטרתה ומעמיקה את הפערים החברתיים

תוכנית ההשקעה החברתית "חיסכון לכל ילד" מבקשת לעודד מוביליות חברתית עתידית באמצעות הבטחת משאבים שיוכלו לסייע בשילוב בשוק העבודה, בהשכלה גבוהה או בתוכניות הכשרה. אולם ניתוח של המוסד לביטוח לאומי מראה כי קיים מתאם חיובי משמעותי בין מצבם החברתי-כלכלי של הורי הילד לבין החיסכון הצפוי לו, בשל מסלול ההשקעה שהוריו בחרו עבורו ובחירתם אם להכפיל את הקצבה מעבר לחיסכון הניתן על ידי הממשלה. לדוגמה, בעוד פחות משליש מהורי הילדים בחמישון התחתון מוסיפים כסף מעבר להפקדות המדינה, בחמישון העליון מעל 75% מההורים בוחרים לעשות כן.

השקעה בהשכלה גבוהה

ההשקעה בהשכלה הגבוהה מהווה כ-40% מסך ההוצאה על השקעה חברתית בגילי העבודה, אך היא אינה מתחלקת באופן שווה בין כל חלקי האוכלוסייה, ועיקר הנהנים ממנה הם יהודים מרקע חברתי-כלכלי בינוני-גבוה. שיעור הממשיכים ללימודים גבוהים באשכולות בינוניים וגבוהים גבוה לאורך זמן  בכ-20 נקודות אחוז לעומת השיעור באוכלוסיות החלשות. בבדיקה לפי מגזר עולה כי שיעור הממשיכים בקרב יהודים עומד על כ-50%, לעומת כ-30% בקרב ערבים (נכון ל-2017).

"יכולתה של מדינת הרווחה להתמודד עם עוני בהווה או לעודד מוביליות חברתית בעתיד באמצעות השקעה חברתית מוגבלת. התמודדות מוצלחת בשני היעדים הללו מחייבת הרחבה של ההוצאה הן על הגנה חברתית והן על השקעה חברתית, וכן שיפור מבנה תוכניות ההשקעה החברתית. מצער שאין בישראל דיון מעמיק במידה שבה רצוי להקצות משאבים להשקעה חברתית ובאופן שבו הקצאה זו תבוא לידי ביטוי", אמר פרופ' ג'וני גל.

החוקרת שביט מדהלה הוסיפה: "יש להגדיר מטרות לטווח ארוך לתוכניות להשקעה חברתית ולהעריך את התועלת שלהן. בייחוד בתקופה זו, על קובעי המדיניות ליצור איזון בין השאיפה לשפר את הונם החברתי של התושבים לבין הצורך להתמודד עם מצוקות, עוני ואי-שוויון, ובהתאם לכך להקצות את המשאבים".

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, אמר: "מאז תחילת המשבר אנו רואים את הצורך הגובר בהשקעה חברתית, למשל בהכשרות לעובדים שיוכלו להשתלב בשוק העבודה המשתנה בקצב מואץ, ובצורך של הורים במסגרות לילדים כדי שיוכלו לצאת לעבוד. זאת לצד קצבאות שיסייעו לאלה שנקלעו למצוקה. עכשיו יותר מתמיד צריך להשקיע גם בהון האנושי וגם בהגנה חברתית".

השקעה חברתית בישראל

רעיון ההשקעה החברתית מבוסס על התפיסה שלמדינת הרווחה תפקיד חשוב בחיזוק ההון האנושי של תושביה על מנת שיוכלו לממש את יכולותיהם, ובכך גם לתרום לצמיחה במשק.

ההוצאה החברתית נחלקת לשלוש קטגוריות: הגנה חברתית, הכוללת קצבאות סיוע לאנשים החווים מחסור כלכלי; השקעה חברתית, הכוללת תוכניות לחיזוק יכולות הפרט, קידום מוביליות חברתית וחינוך וטיפול בגיל הרך; והוצאות אחרות, שאינן שייכות במובהק להגנה חברתית או להשקעה חברתית, דוגמת מערכת הבריאות.

המחקר בוחן את רמת ההוצאות על השקעה חברתית בהשוואה למדינות רווחה אחרות וממשיך לבחון את היתרונות ואת המגבלות של ההשקעה החברתית ועל הנטייה של תוכניות השקעה חברתית להיטיב עם אוכלוסיות חזקות יותר ולאו דווקא עם מי שחיים בעוני.

השקעה חברתית בישראל ובהשוואה בין-לאומית

בהשוואה בין-לאומית ישראל ניצבת בראש הטבלה הבין-לאומית לצד מדינות רווחה כמו שוודיה ודנמרק מבחינת חלקה של ההשקעה החברתית בסך ההוצאה החברתית, אך בתחתית מבחינת היקף ההוצאה על השקעה חברתית. מיקום נמוך זה נובע מהוצאה ציבורית כללית נמוכה על הגנה חברתית.

  • בין 1998 ל-2017 ההשקעה החברתית צמחה מ-65 מיליארד ש"ח ל-110 מיליארד ש"ח, וההוצאה על הגנה חברתית גדלה מ-53 מיליארד ש"ח ל-103 מיליארד ש"ח.
  • בעוד שדנמרק ושוודיה הוציאו באופן עקבי למעלה מ-11% מהתמ"ג שלהן על השקעה חברתית, בישראל נעה ההוצאה על השקעה חברתית בין 6.7% ל-8% מהתמ"ג בלבד.
  • ישראל מוציאה על השקעה חברתית עבור אדם בגיל העבודה (64-20) כ-4% בלבד מהתמ"ג לנפש, בדומה למדינות שבתחתית המדרג.
  • בהשקעה לנפש בגילי 19-0 ישראל מדורגת אחרונה, עם השקעה חברתית של כ-15% בלבד מהתמ"ג לנפש (לעומת 26%-27% בשוודיה ובדנמרק).
  • ההוצאה הציבורית לחינוך וטיפול בגיל הרך לילדים בגילי 4-0 בישראל נמוכה מאוד ועומדת על כ-8% בלבד מהתמ"ג לנפש, לעומת שיעורים של כ-27% במדינות רווחה אחרות.
  • שיעור ההשקעה של ישראל במדיניות פעילה בשוק העבודה, תחום שמתרכז בסיוע לשילוב בתעסוקה, הוא מהנמוכים ב-OECD ועומד על כ-0.17% מהתוצר בלבד, לעומת 0.54% בממוצע ב-OECD.

heb1מגבלות להשקעה חברתית

על אף התועלת שבהשקעה חברתית, נראה שגישה זו אינה חפה ממגבלות. ראשית, כלל לא ברור שתרומה לצמיחה הכלכלית או לתפקוד המשק היא קנה המידה הנכון להערכת תוכניות רווחה. יותר מכך, מדיניות של השקעה חברתית יכולה אף לפגוע בנסיונות להפחתת העוני והאי שוויון, אם המשאבים מופנים לכיוון שאינו הגנה חברתית. נושא נוסף לתשומת לב שהועלה על ידי החוקרים הוא שהנהנים העיקריים מחל מתוכניות ההשקעה החברתית הם בני המעמד הבינוני ולא אלו שבאמת זקוקים להן. 

משלוש תכניות של השקעה חברתית נהנים יותר דווקא בני מעמד הביניים: שימוש במעונות יום, תוכנית "חיסכון לכל ילד" והשכלה גבוה:

מעונות יום

מעמדות הביניים משתמשים יותר במעונות היום המפוקחים מאשר האוכלוסיות החלשות.

  • ב-24% ממשקי הבית עם ילדים בגילים הרלוונטיים באשכולות הביניים הילדים משולבים במסגרות אלו בהשוואה ל-17% באשכולות החברתיים התחתונים, ו-15% באשכולות העליונים.
  • חלקם של ילדים למשפחות ממעמד הביניים במעונות עומד על 41%, אף שהן מהוות רק 31% מהאוכלוסייה עם ילדים בגילים אלו.
  • 41% ממשקי הבית עם ילדים בגילים הרלוונטיים באוכלוסייה החרדית משתמשים במעונות היום, לעומת 16% בקרב יהודים לא חרדים ורק 8% בקרב ערבים.

חיסכון לכל ילד

למרות שתוכנית "חיסכון לכל ילד" תגדיל בעתיד את הכנסתם של ילדים ממשפחות שחיות בעוני, הוא עלולה להעמיק פערים חברתיים.

  • קיים מתאם חיובי משמעותי בין מצבם החברתי-כלכלי של הורי הילד לבין החיסכון הצפוי לו, בשל מסלול ההשקעה שהוריו בחרו עבורו ובחירתם אם להכפיל את הקצבה מעבר לחיסכון הניתן על ידי הממשלה.
  • בעוד פחות משליש מהורי הילדים בחמישון התחתון מוסיפים כסף מעבר להפקדות המדינה, בחמישון העליון מעל 75% מההורים בוחרים לעשות כן.

השכלה גבוהה

עיקר הנהנים מהשקעה בהשכלה גבוהה הם יהודים מרקע חברתי-כלכלי בינוני-גבוה.

  • שיעור הממשיכים ללימודים גבוהים באשכולות בינוניים וגבוהים גבוה לאורך זמן בכ-20 נקודות אחוז לעומת השיעור באוכלוסיות החלשות.
  • שיעור הממשיכים בקרב יהודים עומד על כ-50%, לעומת כ-30% בקרב ערבים (נכון ל-2017).

    כדי ליהנות מיתרונות ההשקעה החברתית, על מדינות רווחה להכיר במגבלות ההשקעות האלה. עליהן לוודא שתוכניות ההגנה החברתית נותנות  מענה הולם לעוני ולאי שיוויון, ובמקביל לוודא שהתוכניות אפקטיביות ומסייעות לאלו שזקוקים לעזרה הגדולה ביותר.

 

פערי המיומנויות של עובדים בישראל

יש ראיות רבות לכך שהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות בישראל דומים בהישגיהם לעמיתיהם במדינות מפותחות אחרות. ואולם בה בעת רמת המיומנות של חלק גדול מהאוכלוסייה בגיל העבודה בישראל נמוכה במידה חריגה, ושכרם, בהתאם לכך, נמוך אף הוא. נוסף על ממצאים מדאיגים אלו, משבר הקורונה הבליט את העובדה שכאשר הכלכלה מתמודדת עם זעזוע לא צפוי, העובדים ברמת המיומנות והשכר הנמוכה ביותר הם בדרך כלל אלה שנפלטים משוק העבודה. הדבר מדגיש את החשיבות של שיפור המיומנויות בקרב כלל אוכלוסיית העובדים בישראל.

סקר מיומנויות הבוגרים (PIAAC) של ה-OECD מודד את רמת המיומנות של עובדים בגילי 16–65 במדינות ה-OECD, כולל ישראל. ניתוח של ממצאי הסקר מראה שבישראל כ-95% מהעובדים עם מיומנויות בחמישון העליון הם יהודים לא חרדים, שיעור גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. יתרה מזו, לקבוצת אוכלוסייה זו משתייכים כ-60% מעובדי ההיי-טק בישראל.

הישגיהם של העובדים הישראלים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר דומים להישגים של מקביליהם במדינות מפותחות אחרות, ודומה שהם אינם יוצאי דופן במיוחד. יתרה מזו, הישגיהם נמוכים יותר מאלה של עובדים מקבילים במדינות OECD המפותחות ביותר. אפילו המיומנויות של 5%–10% הישראלים המצטיינים ביותר אינן יוצאות דופן בהשוואה לאלה של מקביליהם במדינות מפותחות אחרות. מה שמדאיג יותר הוא רמת המיומנות הנמוכה בקרב המגזר הערבי; רמת המיומנות של החמישון העליון של העובדים הערבים אזרחי ישראל דומה לרמת המיומנות של האחוזון ה-60 באוכלוסייה הישראלית היהודית.

ובכל זאת, עובדים ישראלים בעלי מיומנויות גבוהות מצליחים בדרך כלל למצוא משרות טובות יחסית למקביליהם במדינות אחרות, כלומר יש להם סיכוי גבוה במיוחד לעסוק במקצועות שמנצלים את כישוריהם ולקבל תגמול הולם לרמת המיומנות הגבוהה שלהם. חלק גדול מן העובדים המצטיינים בישראל, גם בהשוואה לעובדים בעלי מיומנויות גבוהות מאוד במדינות מפותחות אחרות, מועסקים בתחומי ההנדסה, המדע וטכנולוגיות המידע והתקשורת (ICT), וחלק קטן יחסית מהם עובדים בתחומים שאינם מנצלים את רמת המיומנות הגבוהה שלהם והשכר בהם נמוך יותר. כך, אף שההישגים של העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר בישראל בסקר PIAAC אינם מזהירים בהשוואה להישגי עמיתיהם ממדינות ה-OECD, העובדים הישראלים מצליחים להשתלב במשרות איכותיות יותר מעמיתיהם במדינות אלו. ייתכן שהישג זה משקף מיומנויות ויכולות כגון יוזמה ויצירתיות, שאינן זוכות לביטוי הולם בסקר של PIAAC אך מוערכות מאוד בשוק העבודה.
heb1אחד המאפיינים שמייחדים את ישראל בהשוואות בין-לאומיות הוא שרמת המיומנות הגבוהה זוכה לתשואה גבוהה במידה יוצאת דופן: די בעלייה של סטיית תקן אחת ברמת המיומנות של עובד בישראל שמשתייך לאחוזון המיומנות ה-80 כדי להקפיץ אותו לאחוזון ה-99. התקדמות זו מיתרגמת לעלייה בשיעור של 33% בשכרם של גברים ובשיעור של 26% בשכרן של נשים – שיעורים גבוהים משיעור העלייה בתשואה על מיומנויות במדינות ה-OECD.

הצלחתם של עובדים בעלי מיומנויות גבוהות בשוק העבודה בישראל מביאה אותם לרמת שכר דומה לזו של עמיתיהם במדינות ה-OECD. עם זאת, ברמות המיומנות הנמוכות יותר השכר בישראל נמוך בכ-40%–50% משכרם של עובדים ברמות מקבילות ב-OECD. הפער הזה מפתיע בהתחשב בכך שבהשוואה למקביליהם במדינות ה-OECD, שיעור גבוה יחסית של עובדים ישראלים ברמות המיומנות הנמוכות הם בעלי השכלה גבוהה. ואולם שוק העבודה הישראלי אינו מפצה בעלי השכלה גבוהה שרמת המיומנות שלהם נמוכה יחסית, שכן התשואה על השכלה אקדמית בקרב עובדים יהודים לא חרדים ברמה נמוכה של מיומנויות שואפת לאפס. הדבר ממחיש את הקושי בצמצום פערי השכר על ידי הגדלת הנגישות להשכלה גבוהה.
heb2

הפערים הגדולים בישראל בין עובדים ברמות מיומנות גבוהות ונמוכות היו סיבה לדאגה עוד לפני משבר הקורונה, אבל הסגר הכלכלי והזינוק במספר המובטלים (כולל העובדים שהוצאו לחל"ת) שבא בעקבותיו הבליטו עוד יותר את חוסר היציבות וחוסר הביטחון של עובדים ישראלים בעלי רמת מיומנות נמוכה. לאמיתו של דבר, השכר הממוצע של העובדים שהוצאו לחופשה בעקבות הסגר נמוך בכ-40% משכרם של עמיתיהם שלא הוצאו לחופשה. בעקבות תקופה מתמשכת של פעילות כלכלית נמוכה עלולים רבים מן העובדים לשעבר, ובעיקר בעלי המיומנויות הנמוכות שבהם, להישאר מחוץ למעגל העבודה, בלי כל סיכוי למצוא עבודה בתום תקופת זכאותם לדמי אבטלה.

כדי לעזור לאותם עובדים מציע שירות התעסוקה הישראלי מגוון רחב של קורסים מקוּונים ללא תשלום שיכולים לקדם עובדים מן האוכלוסיות החלשות יותר, בייחוד בפריפריה, לקראת תעסוקה בעתיד. צעדים אלו לשיפור מיומנויות העובדים נחוצים בישראל גם בימי שגרה, אך בימי משבר חשיבותם גדולה פי כמה וכמה. אחת התוצאות החיוביות שעשויות להיות למשבר הקורונה היא הבאת נושא השיפור הנדרש בכישוריהם של בעלי המיומנויות הנמוכות אל קדמת הדיון הציבורי.

משבר הקורונה והשפעתו על נשים בשוק העבודה: נזק בלתי הפיך או ירידה לצורך עלייה?

תקציר מנהלים

עם התפרצות נגיף הקורונה ושיתוק המשק, עובדים רבים איבדו את מקום עבודתם או יצאו לחל"ת. מחקר זה בוחן את ההשפעה של המשבר מנקודת מבט מגדרית, ומראה כי השיתוק הכלכלי הביא לאבטלה של נשים בשיעור גבוה יותר מאשר גברים: אף על פי שנשים הן מעט פחות מ-50% מכלל המועסקים במשק, 56% מהתביעות לדמי אבטלה שהוגשו בין 1 במרץ ל-10 במאי 2020 הוגשו על ידי נשים. הדבר עלול לפגוע בהתקדמות בשיעורי התעסוקה ובשכר של נשים בישראל.

לפני משבר הקורונה

לפני משבר הקורונה, שיעור התעסוקה וכמוהו גם שיעור הילודה של נשים בישראל היה גבוה מהשיעור הממוצע במדינות ה-OECD, ופערי השכר המגדריים היו במגמת ירידה.

  • שיעור התעסוקה של נשים בישראל עלה בשלושים השנים האחרונות ב-20 נקודות אחוז ועומד כיום על 75% (84% בקרב נשים יהודיות לא חרדיות). שיעור זה גבוה מהשיעור הממוצע במדינות ה-OECD (66%) וצומח בקצב מהיר ממנו.
  • שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה בקרב המדינות המפותחות ועומד על 3.1 ילדים לאישה, ושיעור התעסוקה של אימהות לילדים קטנים גבוה אף הוא.
  • פער השכר לשעה בין גברים ונשים בישראל ירד מ-17.3% בשנת 2008 ל-15.8% בשנת 2017.
  • בשנת 2018, כשליש מהנשים בישראל הועסקו במשרה חלקית בהשוואה ל-13% מהגברים. גם בקרב עובדים שהועסקו במשרה מלאה, נשים עבדו 10% פחות שעות מגברים.

האבטלה בעקבות משבר הקורונה

בין 1 במרץ ל-10 במאי השנה (2020) הוגשו כ-875,000 תביעות לדמי אבטלה על ידי ישראלים בגילים 67-20. כ-487,000 מכלל התביעות (56%) הוגשו על ידי נשים. ישראל אינה המדינה היחידה שבה נשים פוטרו מעבודתן בשיעור לא פרופורציונלי במשבר הקורונה, ונראה כי מדובר במגמה עולמית. עם זאת, נראה שבמקרה הישראלי, הסיבה לכך אינה נעוצה בעובדה שנשים נוטות לעבוד במגזרים הנחשבים פגיעים יותר (כפי שקורה במדינות אחרות).

  • הנשים הישראליות נפגעו יותק מגברים כמעט בכל הענפים: ב-18 מתוך 19 ענפים בישראל (מלבד ענף הנדל"ן), שיעור הנשים שהגישו תביעה לדמי אבטלה גבוה משיעור הנשים באותו ענף.
  • לדוגמה, 83% ממגישי התביעות לדמי אבטלה בקרב עובדים במקצועות הבריאות הם נשים, בעוד חלקן מכלל העובדים בענף זה עומד על 76%. באופן דומה, נשים היוו 54% מכלל מגישי התביעות לדמי אבטלה בענף טכנולוגיות המידע והתקשורת, בעוד שיעורן מכלל העובדים בענף עומד על 41%.
  • נשים צעירות נפגעו מהמשבר במיוחד – בקרב בני 24-20, 60.5% מהנשים איבדו את עבודתן, לעומת 39.5% מהגברים בני אותו גיל.

נראה כי נשים נפגעו ממשבר הקורונה בצורה הקשה ביותר – הסיכוי שלהן לאבד את מקום עבודתן או לצאת לחל"ת גבוה יותר בשל העובדה שהן נוטות לעבוד פחות שעות, במשרות חלקיות ובתפקידים זוטרים יותר, משתכרות פחות, ומתקשות לצבור ותק כתוצאה מיציאה לחופשות לידה.

  • בקרב הורים עובדים עם ילדים, נשים עובדות בממוצע 23 שעות בשבוע, לעומת 36 שעות בקרב גברים.
  • ברוב משקי הבית נשים הן מפרנסות משניות.
  • עם סגירתם של בתי הספר והגנים, משפחות רבות החליטו שהנשים יהיו אלה שיפסיקו לעבוד ויישארו בבית לטפל בילדים. 46% מכלל מגישי התביעות לדמי אבטלה התגוררו במשק בית שבו היה לפחות ילד אחד מתחת לגיל 18, ול-18% מדורשי העבודה היה ילד מתחת לגיל שנתיים.
  • משקי בית שבראשן עומדות נשים יחידניות נפגעו במיוחד ממצב זה.
  • נשים יהודיות, ונשים חרדיות בפרט, נפגעו מהמשבר בצורה הקשה ביותר. חלקן של הנשים בקרב דורשי העבודה במגזר הערבי כמעט לא השתנה בחודשים שקדמו למשבר ובשיאו (בחודשים מרץ-אפריל).

הנורמות המשתנות במקום העבודה ובמשקי הבית בתקופת משבר הקורונה טומנות בחובן הזדמנויות עבור נשים בשוק העבודה העתידי

האימוץ המהיר של שיטות עבודה מרחוק בתקופת משבר הקורונה עשוי לחולל מהפכה בשוק העבודה. אימוץ של נורמות עבודה גמישות המאפשרות לעובדים לעבוד גם מהבית עשוי למשוך יותר נשים לענפים שהשכר הממוצע בהם גבוה – ענפים אשר עד למשבר הקורונה לא היו נהוגות בהם שיטות עבודה מרחוק. כמו כן, עקב השבתת המשק, גברים רבים יותר נחשפו לשגרה של טיפול בילדים. מצב זה עשוי להוביל לשינויים ארוכי טווח בנורמות המגדריות ובחלוקת הנטל של עבודות הבית והטיפול בילדים.

  • סקר שערכה הלמ"ס בסוף אפריל השנה מראה כי 61% מהעובדים בהיי-טק ו-46% מהעובדים בתחום הפיננסים והביטוח – שני ענפים שהשכר הממוצע בהם הוא מהגבוהים במשק – עבדו מהבית ביום שבו נערך הסקר, לעומת 15% ומטה מהעובדים בענפים אחרים.
  • שליש מחברות ההיי-טק הודיעו שיפעלו להרחבת היקף העבודה מרחוק עם תום המשבר. בענף הפיננסים, הידוע בפערי השכר בין גברים ונשים, לא הביעו רצון להמשיך בעבודה מרחוק. שיעור העובדים מהבית בענף זה צנח מ-46% בסוף אפריל ל-10% בלבד בתחילת יוני.
  • בשנת 2018, במשקי בית זוגיים, נשים השקיעו במטלות הבית ובטיפול בילדים כ-43 שעות שבועיות, לעומת 27 שעות בקרב גברים. עם זאת, מחקרים ראשוניים שנערכו בישראל ובמקומות אחרים בעולם מראים כי מספר השעות שגברים הקדישו לטיפול בילדים עלה בתקופת המשבר.

קיים חשש ממשי כי בטווח הארוך המשבר יפגע בשיעורי התעסוקה של נשים ויגדיל את פערי השכר בין גברים לנשים, שכן ניסיון העבר מלמד כי אנשים שאיבדו את עבודתם בתקופה של משבר כלכלי נטו לחוות ירידה מתמשכת בשכרם.

בשלב זה, האתגר החשוב ביותר המונח לפתחם של קובעי המדיניות הוא להבטיח שעובדים רבים ככל האפשר יחוו אבטלה זמנית בלבד ולא ייפלטו ממעגל העבודה. עבור עובדים שאינם יכולים לחזור למקום עבודתם חשוב לבנות מערך הכשרות לשיפור המיומנויות והכישורים על מנת לסייע להם למצוא תעסוקה עתידית טובה יותר. כמו כן חשוב לעודד מעסיקים להמשיך ולאפשר גמישות במקום העבודה ועבודה מרחוק.

הודעה לעיתונות: משבר הקורונה והשפעתו על נשים בשוק העבודה: נזק בלתי הפיך או ירידה לצורך עלייה?

למחקר המלא לחצו כאן

עם פרוץ משבר הקורונה והשבתת המשק, עובדים רבים פוטרו או הוצאו לחל"ת. בחודש מאי, עם החזרת המשק לפעילות, כ-200,000 עובדים חזרו למקום עבודתם, אך רבים עדיין תובעים דמי אבטלה ושיעור גבוה מהם לא יצליחו לחזור לעבודתם. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכה החוקרת ליאורה בוורס בדק את השפעת המשבר מבחינה מגדרית, ומצא שמשבר הקורונה ושיתוק המשק הביאו לשיעורי אבטלה גבוהים יותר בקרב נשים מאשר גברים: למרות שחלקן בקרב כלל המועסקים במשק נמוך מ-50%, 56% מהתביעות לדמי אבטלה היו של נשים. הבדל מגדרי זה נראה בעיקר במגזר היהודי, ובקרב נשים חרדיות בפרט. דבר זה עלול לפגוע בהתקדמותן של נשים בשיעורי התעסוקה ובשכר בישראל. על קובעי המדיניות להבטיח שעבור עובדים רבים ככל האפשר תהיה זו תקופת אבטלה זמנית בלבד ושהם לא ייפלטו ממעגל העבודה.

לפני פרוץ המשבר הנשים הישראליות עבדו בשיעורים גבוהים בהשוואה לממוצע ב-OECD (74% לעומת 66%) וילדו יותר (3.1 ילדים לאישה בממוצע). בעשור האחרון נרשמה ירידה מסוימת בפער השכר המגדרי לשעה – מלמעלה מ-17% ב-2008 לפחות מ-16% ב-2017. בנוסף, בעוד כשליש מהנשים הועסקו במשרה חלקית ב-2018, בקרב הגברים הנתון עומד על 13% בלבד, ואפילו נשים שעבדו במשרה מלאה עבדו ב-10% פחות מגברים.

בין 1 במרץ ל-10 במאי 2020 הוגשו כ-875,000 תביעות לדמי אבטלה מעובדים בגילי 20–67, מהן כ-487,000 (56%) של נשים. נשים צעירות נפגעו קשה במיוחד מהמשבר – 60.5% לעומת 39.5% מהגברים בקרב בני 20–24. נראה שמדובר במגמה עולמית: מחקרים שנעשו על ידיPew  ו-NBER הראו שיותר נשים בארה"ב עלולות לאבד את עבודתן משום שהן נוטות לעבוד בתחומים שנפגעו במשבר בצורה הקשה ביותר. במחקר של מרכז טאוב נמצא שבישראל, בכל הענפים (פרט לנדל"ן) שיעור הנשים שהגישו תביעה לדמי אבטלה גבוה משיעור הנשים בענף. למשל, 83% מתובעי דמי האבטלה בענף הבריאות הם נשים, בעוד חלקן בתעסוקה בתחום זה עומד על 76%, ובענף טכנולוגיות המידע 54% מהנשים הגישו תביעה, בעוד חלקן בענף עומד על 41%. נראה אפוא שבישראל אין לקשר את שיעור הנשים שאיבדו את עבודתן במשבר הקורונה לנטייתן לעבוד בענפים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר.

הסבר אחר לכך הוא שמי שנפגע מהמשבר בצורה הקשה ביותר הם העובדים החלשים ביותר. נשים הן בעלות סבירות גבוהה יותר לעבוד פחות שעות, במשרות חלקיות ובתפקידים זוטרים יותר, הן משתכרות פחות ומתקשות לצבור ותק כתוצאה מיציאה לחופשות לידה. כל אלה מגדילים את סיכוייהן לאבד את עבודתן או לצאת לחל"ת.

בקרב הורים עובדים, נשים עובדות בממוצע 23 שעות בשבוע לעומת 36 בקרב גברים, וברוב משקי הבית הן מפרנסות שניות. על כן, בזמן סגירת בתי הספר והגנים הפתרון ההגיוני מבחינת משפחות רבות היה להקריב את התעסוקה של הנשים כדי לטפל בילדים. כ-46% ממגישי התביעות לדמי אבטלה היו ממשקי בית שבהם לפחות ילד אחד מתחת לגיל 18, ול-18% מהם היה בבית ילד מתחת לגיל שנתיים. אימהות יחידניות נפגעו במיוחד ממצב זה. החשש מהתפרצות גל שני של קורונה עלול למנוע מאזרחים רבים לחזור למעגל העבודה. עם הפתיחה ההדרגתית של המשק וחזרתם של חלק מהעובדים למעגל העבודה, אחת ההערכות היא ששיעור האבטלה יעמוד על כ-10% בסוף 2020, כאשר לפחות 20% מהמובטלים החדשים לא יחזרו למקום עבודתם.

אולם לצד התחזיות העגומות נראה שיש כמה הזדמנויות לנשים בטווח הארוך. האימוץ המהיר של שיטת העבודה מרחוק עשוי לחולל מהפכה בשוק העבודה, שתאפשר גמישות בלוחות הזמנים ופחות צורך בנוכחות פיזית במקום העבודה. בסקר שערכה הלמ"ס בסוף אפריל נמצא כי ביום הסקר 61% מעובדי ההיי-טק ו-46% מעובדי תחום הפיננסים והביטוח עבדו מהבית, לעומת 15% או פחות מהעובדים בענפים אחרים. שיטות עבודה אלה עשויות למשוך יותר נשים לענפים עם שכר גבוה. שליש מחברות ההיי-טק הביעו רצון להרחיב את השימוש בשיטת העבודה מרחוק אחרי שהמשבר יחלוף. לעומת זאת החברות הפיננסיות, הידועות כגורם המשמר את פער השכר המגדרי, לא הביעו רצון כזה, והדבר מקבל חיזוק מסקר של הלמ"ס מתחילת יוני, שהראה שרק 10% מהעובדים בתחום הפיננסים עדיין עובדים מהבית.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על צמצום אי השוויון המגדרי הוא חשיפתם של גברים רבים לשגרה המפרכת של טיפול בילדים בעקבות הסגר והמעבר של רבים מהם לעבודה מהבית במהלך הסגר. בשנת 2018, במשקי בית שבהם שני בני הזוג עובדים, נשים השקיעו בממוצע מעל 43 שעות שבועיות בטיפול בילדים ובמטלות הבית, בעוד גברים השקיעו רק כ-27 שעות. אולם מחקרים ראשוניים שנעשו בישראל ובמדינות אחרות מראים שגברים השקיעו יותר זמן בטיפול בילדים במהלך המשבר, באופן כללי ובמיוחד במקרים שבהם הגבר פוטר או יצא לחל"ת. במשקי בית שבהם הנשים הן עובדות חיוניות (למשל בענף הבריאות), חלק מהגברים הפכו לראשונה למטפלים העיקריים. חוויה זו – כפי שעולה ממחקרים שנעשו במדינות שבהן יש מדיניות של חופשת לידה גם לאבות – עשויה להוביל לשינויים ארוכי טווח בנורמות המגדריות סביב הטיפול בילדים ובמשימות במשק הבית.

"אף על פי שמרבית העובדים החדשים שאינם מועסקים יצאו לחל"ת ולא פוטרו, לא ברור כמה מהם יחזרו למקום עבודתם הקודם. יש חשש שהמשבר יפגע בשיעורי התעסוקה של נשים ויגדיל את הפער המגדרי בשכר ובחסכונות לפנסיה, והוא אף עלול לפגוע בשכר העתידי – שכן מחקרים הראו שעובדים שאיבדו את מקום עבודתם בתקופה של האטה כלכלית חוו ירידה גדולה ומתמשכת בשכרם. נראה גם כי אימהות יחידניות ייפגעו מאוד", אמרה החוקרת ליאורה בוורס. "עם זאת, אם מעסיקים בענפים המאופיינים בשכר גבוה כמו היי-טק ופיננסים ימשיכו לאפשר גמישות בשעות העבודה ועבודה מרחוק לאחר סיום המשבר, אני מאמינה שיותר נשים יפנו לתחומים אלה, ובסופו של דבר יש אפשרות שפערי השכר המגדריים יצטמצמו".

"בימים אלה, עם תחילת יישומה של תוכנית לתמרוץ מעסיקים שיחזירו עובדים מחל"ת, חשוב לבחון את המדיניות גם מנקודת מבט מגדרית, שכן נשים איבדו את עבודתן בשיעורים גבוהים יותר. במקביל חשוב לבנות מערך הכשרות לשיפור המיומנויות והכישורים של עובדים שלא יצליחו לחזור למקום עבודתם, כדי לשפר את ההזדמנויות העתידיות שלהם. יש לגבש כבר עכשיו אסטרטגיה לבתי הספר ולגנים במקרה של התפרצות גל שני או אירוע דומה בעתיד, ולעודד מעסיקים לאפשר לעובדיהם גמישות ועבודה מרחוק" אמר נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749.

דב צ'רניחובסקי על פרק הקורונה בתמונת מצב המדינה 2020

פרופ' דב צ'רניחובסקי, חוקר בכיר וראש תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, מציג את מצבה של מערכת הבריאות בישראל לפני מגיפת הקורונה, וכיצד מצב זה השתקף בטיפול במגפה. הנתונים לקוחים מתמונת מצב המדינה 2020 של מרכז טאוב, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת

הודעה לעיתונות: ההוצאה לכיתה ולתלמיד במערכת החינוך היסודי

באמברגו עד 2.6 (יום ג') בשעה 6:00

למחקר המלא

למשרד החינוך יש שתי מטרות-על העומדות לעיתים בסתירה: צמצום פערים לימודיים ועידוד החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה הוא משיג על ידי תקצוב דיפרנציאלי המתחשב בנתוני הרקע של התלמידים, ואת השנייה על ידי העדפה בתקצוב של החינוך הרשמי (הציבורי) על פני החינוך המוכר שאינו רשמי (בעל מאפיינים של חינוך פרטי). בהתאם לכך, הגדלת אי השוויון בתקצוב כאשר מלכתחילה הייתה העדפה מתקנת פירושה הרחבת התמיכה באוכלוסיות החלשות. לעומת זאת, צמצום הפערים בתקצוב בין החינוך המוכר לחינוך הרשמי, אף שגם הוא מבטא העדפה מתקנת לאוכלוסיות החלשות, מצמצם את ההעדפה לחינוך הציבורי.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים נחום בלס וחיים בלייך בדק את השינויים בתקצוב בכלל החינוך היסודי בשנים 2018-2014, ומצא כי השינוי הגדול התחולל דווקא בחינוך המוכר שאינו רשמי (לא כולל החינוך החרדי העצמאי ומעיין החינוך התורני), שם היה גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. במקביל, גם ההעדפה המתקנת לכיתה ולתלמיד גדלה בשיעורים שונים כמעט בכל מסגרות החינוך היסודי. כך, משרד החינוך מגשים את מטרתו האחת לצמצם פערים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, אך בה בעת מתרחק ממטרתו השנייה – לעודד ולחזק את החינוך הציבורי.

מרבית התלמידים היהודים והערבים אינם זוכים ליום לימודים ארוך, לעומת רוב התלמידים הדרוזים והבדואים

החינוך הרשמי בישראל כולל את החינוך הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי, הממלכתי הערבי, הדרוזי והבדואי, ולומדים בו 74% מהתלמידים. 13% מהתלמידים לומדים בשתי רשתות חרדיות – החינוך העצמאי ומעיין החינות התורני, ו-13% נוספים לומדים בחינוך המוכר שאינו רשמי, הכולל בתי ספר פרטיים ממלכתיים יהודיים, ממלכתיים-דתיים, מוסדות חינוך ערביים (בעיקר כנסייתיים), מוסדות חרדיים ומוסדות פטור.

התפלגות התלמידים בחינוך היסודי לפי הרקע החברתי-כלכלי שלהם מצביעה על כמה הבדלים: בחינוך הממלכתי היהודי 70% מהתלמידים משתייכים לשני החמישונים המבוססים, בחינוך הממלכתי-דתי 61%, ובחינוך הערבי הרשמי אין כמעט תלמידים המשתייכים לאוכלוסיות חזקות מבחינה חברתית-כלכלית. בחינוך היהודי המוכר (ללא חרדים) הרוב המכריע של בתי הספר משרתים תלמידים מאוכלוסיות מבוססות. בבתי הספר החרדיים, תלמידי מעיין החינוך התורני הם החלשים ביותר.

אשר ליום לימודים ארוך, כל התלמידים במגזר הדרוזי וכמעט כל התלמידים במגזר הבדואי נהנים מיום לימודים ארוך במימון המדינה בשל נתוני הרקע החברתיים-כלכליים הנמוכים שלהם ובשל מיקומם הגיאוגרפי. בכל שאר מסגרות החינוך רק שיעור נמוך מהתלמידים נהנים מהטבה זו: 26% בחינוך הממלכתי הערבי, 15% בממלכתי היהודי, 32% בממלכתי-דתי ו-27% בחינוך החרדי הרשמי. כמו כן, מעל 85% מהתלמידים דוברי הערבית לומדים בבתי ספר שיש בהם כיתות חינוך מיוחד, לעומת 63% בחינוך הממלכתי היהודי ו-56% בממלכתי-דתי.

מערכת החינוך מעודדת את החינוך הרשמי על פי מדד הטיפוח של בית הספר, אך ניכרת העדפה לממלכתי-דתי לעומת הממלכתי הערבי

המחקר של מרכז טאוב בדק את התקציב הכולל לכיתה שמקצה משרד החינוך (לא כולל תקציבים מרשויות מקומיות, הורים ומלכ"רים), ומצא שבדרך כלל התקציב גדל ככל שהרמה החברתית-כלכלית של המוסד נמוכה יותר (כלומר ככל שמדד הטיפוח עולה).

תקציב לכיתה בחינוך היסודי הרשמי

בהשוואה בין מסגרות החינוך, ככלל, ההוצאה הממוצעת לכיתה ולתלמיד בחינוך הרשמי גבוהה במידה ניכרת לעומת ההוצאה בחינוך הלא רשמי, והדבר מבטא את מדיניות משרד החינוך לעודד את מערכת החינוך הציבורית הרשמית. בתוך החינוך הרשמי, ההוצאה הממוצעת הגבוהה ביותר היא במגזר הדרוזי והבדואי והנמוכה ביותר בחינוך הממלכתי היהודי. לעומת זאת, בהשוואה לפי חמישונים (רקע חברתי-כלכלי) נמצא כי החינוך הממלכתי-דתי מתוקצב ברמה הגבוהה ביותר כמעט בכל החמישונים והחינוך הערבי מתוקצב ברמה הנמוכה ביותר.

הכיתות הצטמצמו דווקא בבתי ספר המשרתים תלמידים יהודים מרקע חברתי-כלכלי חזק, ובבתי ספר ערביים המשרתים תלמידים מכל הרמות

בשנים 2018-2014 החזיר משרד החינוך את התקצוב הדיפרנציאלי שבוטל ב-2008 – והוריד בהדרגה את הרף למספר התלמידים המרבי בכיתה ואת גודל הכיתה לתקצוב בהתאם לנתוני הרקע החברתיים-כלכליים של בית הספר. במקביל חלו שינויים בשיעורי הילודה בקבוצות האוכלוסייה השונות, שהשפיעו הן על מספרי התלמידים בכיתה והן על התקצוב לתלמיד. בדיקת השינויים הדמוגרפיים שחלו בשנים אלו העלתה כי חלקו של החינוך הממלכתי-היהודי גדל בנקודת אחוז אחת, בעוד חלקו של החינוך הממלכתי-דתי ורשתות החינוך החרדי גדלו בכחצי נקודת אחוז כל אחד, והחינוך הערבי ירד בשתי נקודות אחוז.

אשר לגודל הכיתה, חוקרי מרכז טאוב מצאו כי גודל הכיתה בכלל החינוך היסודי ירד ב-0.6 תלמידים לכיתה, אולם השינויים בתחום זה אינם אחידים. עיקר הנהנים מהמהלך לצמצום הכיתות הם בתי ספר המשרתים אוכלוסיות מבוססות, שבהם הכיתות היו מלכתחילה גדולות יותר. בחינוך הממלכתי היהודי ובממלכתי-דתי, דווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות הכיתות גדלו, בעוד בחינוך הערבי הכיתות קטנו בכל החמישונים, אם כי כמעט אין בתי ספר ערביים המשרתים אוכלוסיות מבוססות.

תקצוב החינוך המוכר עלה בשיעור החד ביותר, ובסתירה למטרת משרד החינוך לחזק את החינוך הממלכתי

למשרד החינוך יש שתי מטרות-על שיכולות לעמוד לעיתים בסתירה – צמצום פערים לימודיים, ועידוד החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה הוא משיג על ידי תקצוב דיפרנציאלי המתחשב בנתוני הרקע של התלמידים, ואת השנייה על ידי העדפה בתקצוב של החינוך הרשמי על פני החינוך המוכר. בהתאם לכך, גידול באי השוויון בתקצוב – כאשר מלכתחילה הייתה העדפה מתקנת – פירושו הגדלת ההעדפה לאוכלוסיות החלשות. לעומת זאת, הקטנת אי השוויון בתקצוב בין החינוך הרשמי לחינוך המוכר שאינו רשמי, אף שגם הוא מבטא העדפה מתקנת לאוכלוסיות החלשות, מצמצם את ההעדפה לחינוך הציבורי. בדיקת הנתונים מעלה כי השינוי הגדול בין 2014 ל-2018 התחולל דווקא בחינוך המוכר, עם גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. החוקרים מציינים כי בכך קודמה המטרה של צמצום פערים על רקע חברתי-כלכלי, על חשבון ההעדפה של החינוך הציבורי.

במחקר של מרכז טאוב נבדקה השפעת השינויים על התקצוב לכיתה ולתלמיד לאורך זמן על פי חלוקה לשלוש מסגרות חינוך (הרשמי, המוכר, ושתי הרשתות החרדיות), המאפשרת לאמוד את השינויים באי השוויון הכולל בתקצוב באמצעות בחינה של השינויים שחלו בתוך כל מסגרת חינוך ובין מסגרות החינוך. מהניתוח עלו שני ממצאים עיקריים:

  • אי השוויון הכולל בתקצוב ירד, והסיבה לכך הייתה הגידול המהיר יותר בתקצוב החינוך המוכר לעומת שאר המסגרות – שינוי שמגלם את צמצום הפערים בתקצוב שבין מסגרות החינוך. לעומת זאת, בדיקה בתוך המסגרות מצביעה על עלייה ברמת אי השוויון (מידת הדיפרנציאליות) בתקצוב בחינוך הרשמי ובחינוך המוכר, כך שהגידול בתקצוב במוסדות לתלמידים מרקע חלש היה גבוה מזה של אוכלוסיות מבוססות. ברשתות החרדיות הנתונים פחות עקביים.
  • בדיקת התקצוב הדיפרנציאלי בחינוך הרשמי בחלוקה לשלוש מסגרות חינוך – הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי והממלכתי הערבי (לרבות הדרוזים והבדואים), מראה שמידת הדיפרנציאליות בהוצאה לכיתה עולה בכל המסגרות אך בקצב שונה. לא כך הדבר כאשר מתייחסים לאי השוויון לתלמיד, שם מידת הדיפרנציאליות עולה בחינוך הממלכתי היהודי והערבי ויורדת בחינוך הממלכתי-דתי. "מבחינת התקציב לתלמיד, הנתונים משקפים בעיקר את השינויים בגודל הכיתה – ובייחוד בממלכתי-דתי", מסביר החוקר חיים בלייך, ומוסיף: "נראה כי בבתי ספר המשרתים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חזק הכיתות הצטמצמו, ודווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מרקע נמוך הכיתות גדלו. כתוצאה מכך ירדה רמת הדיפרנציאליות בהקצאה לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי".

אי השוויון בהוצאה

כאמור לעיל, בחינת השינויים בתקציב לכיתה ולתלמיד מעלה שהשינוי הגדול התחולל דווקא בחינוך המוכר. ראש תוכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב נחום בלס מסביר כי "ייתכן שהשינויים בהרכב הקואליציוני אחרי בחירות 2015 תרמו לכך, לצד הסכמים של משרד החינוך עם בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים". אי השוויון בתקצוב בין חלקי המערכת צומצם – כלומר ההעדפה לחינוך הרשמי הציבורי לעומת החינוך המוכר שאינו רשמי והרשתות החרדיות קטנה, אך בתוך כל חלק במערכת עלה אי השוויון כך שההעדפה המתקנה גדלה.

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס אמר כי "חשוב לשקול בכובד ראש מהו האיזון המיטבי בין עידוד החינוך הרשמי ובין העדפת האוכלוסיות החלשות, ולקבוע מדיניות בהתאם".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

ההוצאה לכיתה ולתלמיד במערכת החינוך היסודי

תקציר

למשרד החינוך יש שתי מטרות-על, שלעיתים עומדות בסתירה זו לזו: צמצום הפערים הלימודיים וחיזוק החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה משיג המשרד באמצעות תקצוב דיפרנציאלי המתחשב ברקע החברתי-כלכלי של התלמידים. את המטרה השנייה הוא משיג על ידי העדפה בתקצוב של מוסדות החינוך הרשמיים על פני מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים.

היות שבתי הספר בחינוך המוכר שאינו רשמי מתאפיינים באוכלוסיית תלמידים חלשה מבחינה חברתית-כלכלית, צמצום הפערים התקציביים בין בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים ובין בתי ספר רשמיים הוא מעין העדפה מתקנת התומכת במטרה הראשונה, אך חותרת תחת המטרה השנייה בכך שהיא מכרסמת במעמד המועדף של החינוך הרשמי.

מחקר זה בוחן את השינויים בתקצוב בחינוך היסודי בין 2014 ל-2018 ואת האופן שבו הם משפיעים על שתי מטרות-העל שהוצגו לעיל.

מערכת החינוך היסודי: מאפיינים ותקצוב

התלמידים בחינוך היסודי נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות, הנבדלות זו מזו בעיקר במעמדן המשפטי: בתי ספר רשמיים (שבהם לומדים 74% מכלל התלמידים), בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, בעלי מאפיינים של חינוך פרטי (13%), ובתי ספר הנמנים עם שתי רשתות החינוך החרדי (13%). החינוך הרשמי בישראל כולל חינוך ממלכתי-יהודי, חינוך ממלכתי-דתי וחינוך ממלכתי-ערבי, שבו לומדת האוכלוסייה הערבית, הדרוזית והבדואית. המחקר  מראה כי קיימים הבדלים בשינויים בתקצוב בין מסגרות החינוך הללו.

  • בחינוך הרשמי, כ-70% מהתלמידים בבתי הספר הממלכתיים משתייכים לשני החמישונים המבוססים, לעומת 61% מהתלמידים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים ואחוז זניח בלבד מהתלמידים בחינוך הערבי הרשמי.
  • מספר בתי הספר הממלכתיים היהודיים והממלכתיים-דתיים בחינוך המוכר שאינו רשמי אמנם קטן מאוד, אך התלמידים הלומדים במוסדות הללו משתייכים לחמישונים המבוססים. כמו כן, בעוד בחינוך הערבי הרשמי מספר התלמידים הלומדים בבתי ספר המשתייכים לשני החמישונים המבוססים הוא אפסי, בחינוך הערבי המוכר 22% מהתלמידים לומדים בבתי ספר בחמישון הטיפוח השני (כלומר מגיעים מרקע חברתי-כלכלי חזק יחסית).
  • בחינוך הרשמי כל התלמידים במגזר הדרוזי, וכמעט כל התלמידים במגזר הבדואי, נהנים מיום לימודים ארוך, לעומת 26% מהתלמידים בחינוך הממלכתי הערבי, 15% מהתלמידים בחינוך הממלכתי היהודי, 32% מהתלמידים בממלכתי-דתי ו-27% מהתלמידים בחינוך החרדי הרשמי. תלמידים בחינוך המוכר שאינו רשמי אינם זכאים להטבה זו ממשרד החינוך (ייתכן שהם לומדים יום לימודים ארוך, אבל לא במימון משרד החינוך).
  • ביותר מ-85% מבתי הספר בחינוך הערבי הרשמי יש כיתות חינוך מיוחד, בהשוואה ל-63% מבתי הספר בחינוך הממלכתי היהודי ו-56% בחינוך הממלכתי-דתי. במוסדות המוכרים כמעט אין כיתות חינוך מיוחד.

ממחקר זה עולה כי התקציב לכיתה ולתלמיד גדל ככל שהרמה החברתית-כלכלית של המוסד נמוכה יותר (ורמת הטיפוח גבוהה יותר), אם כי קיימים הבדלים בין זרמי החינוך השונים.

  • ההוצאה הממוצעת לכיתה ולתלמיד בחינוך הרשמי גבוהה בהרבה מההוצאה בחינוך המוכר שאינו רשמי.
  • בחינוך הרשמי, ההוצאה הממוצעת לכיתה ולתלמיד במגזר הדרוזי והבדואי היא הגבוהה ביותר, ובחינוך הממלכתי היהודי היא הנמוכה ביותר.
  • בחינוך הרשמי, בתי הספר הממלכתיים-דתיים מתוקצבים ברמה הגבוהה ביותר כמעט בכל החמישונים, ואילו בתי הספר הערביים מתוקצבים ברמה הנמוכה ביותר.

השינויים במערכת החינוך היסודי בשנים 2018-2014

התפלגות התלמידים בין המגזרים, סוגי הפיקוח והמעמד המשפטי בחינוך היסודי ב-2018 לא הייתה שונה מהותית מההתפלגות ב-2014, אם כי ניתן בכל זאת להצביע על כמה שינויים, בהם שינויים בגודל הכיתה, המשפיעים על התקצוב לכיתה ולתלמיד.

  • שיעור התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי גדל בנקודת אחוז אחת, בעוד שיעור התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ושל שתי רשתות החינוך החרדי גדל בקצת פחות מנקודת אחוז כל אחד.
  • שיעור התלמידים בחינוך הערבי ירד בכ-2.5 נקודות אחוז.
  • גודל הכיתה בחינוך היסודי ירד ב-0.6 תלמידים לכיתה, אם כי ירידה זו לא הייתה אחידה בכל זרמי החינוך.
  • המרוויחים העיקריים מהקטנת מספר התלמידים בכיתה היו תלמידים המשתייכים לאוכלוסיות המבוססות.
  • בחינוך הממלכתי היהודי ובחינוך הממלכתי-דתי, דווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מרקע חברתי-כלכלי חלש הכיתות גדלו. בחינוך הערבי הכיתות קטנו בכל בתי הספר, בכל הרמות החברתיות-כלכליות.

מדיניות התקצוב הדיפרנציאלי

מחקר זה בוחן את השינויים בתקצוב הדיפרנציאלי בשנים 2018-2014 בין מסגרות החינוך השונות ובתוכן. כבר ב-2014 היה יתרון תקציבי לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. גידול באי השוויון בתקצוב משמעו שהגידול בתקציב לכיתה ולתלמיד לאורך זמן בקרב אוכלוסיות תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש גבוה מזה של תלמידים מרקע חזק. במילים אחרות, כאשר רמת אי השוויון בתקצוב עולה, ההעדפה המתקנת גדלה גם היא.

  • במערכת החינוך היסודי בכללותה חלה ירידה ברמת אי השוויון בתקצוב (בשלוש מסגרות החינוך), כפי שניתן לראות בתרשים ברכיב "אי השוויון הכולל". עם זאת, יש לפרש את הנתון הזה בזהירות.
  • רכיב אי השוויון שבין שלוש המסגרות גדול במידה ניכרת מרכיב אי השוויון שבתוך מסגרות החינוך, כפי שניתן לראות מהשוואה בין העמודות הסגולות לעמודות הצהובות בתרשים. נתון זה משקף את ההבדלים המהותיים ברמות התקצוב הממוצע בין מסגרות החינוך.
  • אי השוויון שבין שלוש מסגרות החינוך פחת משמעותית לאורך השנים. הסיבה לכך היא שבחינוך המוכר, שם ההוצאה הייתה נמוכה מלכתחילה, נצפתה עלייה של 23% בתקציב לכיתה ולתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. מגמה זו מגדילה את ההעדפה המתקנת אבל מצמצמת את היתרון של החינוך הציבורי.
  • אי השוויון שבתוך מסגרות החינוך (העמודות הצהובות בתרשים) עלה. נצפתה עלייה באי השוויון התקציבי הן בחינוך הרשמי והן בחינוך המוכר, כך שהגידול בתקצוב של מוסדות המשרתים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש היה גבוה מזה של מוסדות המשרתים תלמידים מרקע חזק.
  • בחינוך הרשמי אי השוויון בתקצוב עלה, כלומר ההעדפה המתקנת לטובת תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש גדלה. נתון זה נכון לגבי שלוש מסגרות החינוך (החינוך הממלכתי היהודי, החינוך הממלכתי-דתי והחינוך הערבי), אם כי בשיעורים שונים בכל אחת מהמסגרות.

התקדמות נגיף הקורונה בישראל: תכנון, מזל והשלכות לא מכוונות

גל ההתפשטות הראשון של נגיף הקורונה בישראל נחשב במובנים רבים להצלחה. בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD, מספר הנדבקים לנפש בישראל לאחר החודשיים הראשונים של ההתפרצות נמוך יחסית, והוא נמוך במידה רבה ממדינות כמו ספרד, בלגיה, איטליה וארצות הברית. עם זאת, יש חשיבות רבה לקבוצת הייחוס. נכון ל-12 במאי, ב-21 מדינות מפותחות (מתוך 38) שיעור ההדבקה לנפש היה נמוך יותר מאשר בישראל, כך שמצבה של ישראל פחות טוב מממוצע המדינות המפותחות.

במספר מקרי המוות כתוצאה מהנגיף נחלה ישראל הצלחה גדולה יותר. שיעורי התמותה מהנגיף בישראל (ביחס לגודל האוכלוסייה) נמוכים יותר מאשר בכל מדינה בצפון אמריקה, במערב אירופה ובסקנדינביה – כולל גרמניה, פינלנד ואיסלנד, שהתגובות שלהן למגפה זכו לשבחים רבים בתקשורת העולמית. אולם גם כאן יש חשיבות לקבוצת הייחוס: שיעור התמותה בישראל עדיין גבוה יותר מאשר ב-13 מדינות מפותחות אחרות, שכולן נמצאות במזרח אירופה, אסיה ואוסטרליה.

עם הזמן חלה האטה בעלייה במספר המקרים המאומתים בישראל: העלייה הייתה בטווח של 20%–30% במשך חודש מרץ, אך בתחילת אפריל היא ירדה אל מתחת ל-10%. בתחילת מאי היא ירדה אל מתחת לאחוז אחד, ועד לעשרה במאי היא כבר ירדה לפחות מ-0.2% מדי יום. סימן חיובי נוסף הוא שבעוד בחודש מרץ עלה שיעור הבדיקות החיוביות לנגיף במקביל למספר הבדיקות, באפריל מספר הבדיקות הוסיף לעלות, אך שיעור הבדיקות החיוביות ירד. מאז אמצע אפריל חלה ירידה גם במספר "המקרים הפעילים" בישראל (כל המקרים שטרם הובילו להחלמה או למוות), והיחס בין מספר הנדבקים המאומתים החדשים למספר המחלימים התהפך, כך שכעת יש כעשרה מחלימים על כל מקרה מאומת חדש.

מגמות אלו אינן אחידות בכל רחבי המדינה. באפריל, העליות המהירות ביותר בשיעור ההדבקה היו בשבעה יישובים חרדיים ובשלוש ערים מעורבות (ערים שבהן אוכלוסייה גדולה של חרדים) – ירושלים, בית שמש וצפת. אף שבשבעת היישובים החרדיים מתגוררת רק כ-5% מאוכלוסיית ישראל, בין 31 במרץ ל-12 במאי נתגלו בהם (על פי נתוני משרד הבריאות) 23% מכלל הנדבקים החדשים. 32% נוספים מכלל הנדבקים החדשים היו בשלוש הערים המעורבות, שמתגוררת בהן פחות מ-14% מאוכלוסיית ישראל.

במבט כולל, תגובת הרפואה הציבורית למגפת הקורונה הייתה די מוצלחת. מה הביא לתוצאה הזו? מבחינת המוכנות של מערכת האשפוז בישראל, התמונה מורכבת. ישראל נמצאת מתחת לממוצע ה-OECD בזמינותם של ציוד ותשתיות ומשאבים רפואיים חשובים, לרבות מיטות לאשפוז כללי ומספר אחים ואחיות לנפש. לצד זאת, בישראל מספר הרופאים לנפש גבוה יחסית. ישראל גם הנהיגה סגר ומגבלות נוקשות בשלב מוקדם למדי, ואף שהם לא נאכפו מייד בכל מקום, הם תרמו לבלימת התפשטות הנגיף. במובן זה סייעה לישראל העובדה שהיא מדינה קטנה וריכוזית עם גבולות קשיחים. יתרון זה מאפיין מדינות נוספות בעלות "ביצועים טובים" במאבק בנגיף, כגון ניו זילנד, אוסטרליה, איסלנד, טייוואן ודרום קוריאה.

גורם נוסף המסביר את ההצלחה היחסית של ישראל הוא "המזל הדמוגרפי" שלה. כפי שניתן לראות ברחבי העולם, שיעור התמותה מנגיף הקורונה גבוה יותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת (תכונה  שאינה מאפיינת מגפות אחרות לאורך ההיסטוריה. למשל, בשפעת הספרדית שהתפרצה בשלהי מלחמת העולם הראשונה מתו בעיקר אנשים מגיל העשרה עד גיל 40). מקורו של המזל הטוב שלנו הוא כפול: ראשית, אוכלוסייתה של ישראל צעירה יחסית – בני 65 ומעלה מהווים כ-10% מהאוכלוסייה, לעומת כ-23% באיטליה וכ-17% בארצות הברית. ושנית, ההדבקה בישראל נפוצה במיוחד בקרב צעירים בקבוצת הגיל 20–29. לעומת זאת, באיטליה האוכלוסייה אינה רק מבוגרת יותר, אלא גם ההדבקה בנגיף נפוצה בקרב המבוגרים בשיעור גבוה ביחס לחלקם באוכלוסייה.

Heb graph 2

לבסוף, ייתכן כי להצלחתה היחסית של ישראל בהתמודדות עם הנגיף תרמו גם השלכותיהם הבלתי מכוונות של מאפיינים אחרים שלה, מעבר לגודלה הקטן ולבידודה היחסי. לדוגמה, מחלות לב וכלי דם הן גורם סיכון משמעותי למוות מנגיף הקורונה, אך שיעור התמותה ממחלות אלה בישראל נמוך במידה ניכרת בהשוואה לארצות הברית ולמדינות מפותחות אחרות. בנוסף, תוספת המשאבים, הגיוס המהיר של כוחות הביטחון בישראל והאוכלוסייה המורגלת לשגרת חירום, לצד הזריזות המוסדית והמיומנות המקצועית במגוון תחומים – כל אלה יחד סייעו לחזק את התגובה של ישראל להתפרצות הקורונה.

חלק ניכר מההתמודדות עם ההשלכות של המשבר עדיין לפנינו, אבל נראה כי לפחות בישראל, השילוב של התכנון ומדיניות שמגיבה למתרחש בשטח, מבנה הגילים של האוכלוסייה ומאפייני הנדבקים וגורמים ייחודיים אחרים אפשרו לה לצאת מחודשי המשבר הראשונים במצב טוב יחסית.

תמונת מצב המדינה 2020

באמברגו עד 20.5 (יום ד') בשעה 6:00

לקריאת החוברת המלאה באתר לחצו כאן

"תמונת מצב המדינה 2020" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל, בעיצומה של שנה מאתגרת שתוצאותיה הסופיות עדיין אינן ידועות ועוד נחווה אותן בהמשך.

הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטים תמונת מצב מורכבת של החברה הישראלית, הכוללת את מצבה של ישראל לפני פרוץ משבר הקורונה ואת השפעותיו הצפויות בתחומי הבריאות, הכלכלה, הרווחה, שוק העבודה והחינוך.

את החוברת כתב פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

בריאות

התפרצות מגפת הקורונה חושפת את החולשות והחוזקות של מערכת הבריאות בשעת משבר, והיא מאפשרת לנו לזהות את השינויים הנחוצים כדי שתתנהל כראוי בימים כתיקונם ובעיתות משבר. אף שמבנה הגילים הצעיר ומצב הבריאות הטוב יחסית של האוכלוסייה בישראל סייעו בהתמודדות עם המגפה, חולשותיה של מערכת הבריאות – מחסור בתקציבים, בתשתיות ובכוח אדם – היוו מכשול במאבק. יש לתכנן מדיניות גם מעבר להתמודדות עם הנגיף, ולפעול לצמצום התמותה ההיקפית שעלולה להתפתח עקב דחיית טיפולים רגילים.

  • נגיף הקורונה מסכן יותר מבוגרים, והאוכלוסייה בישראל צעירה יחסית – רק 25% מעל גיל 50 ו-35% מתחת לגיל 20. גם הנדבקים בישראל צעירים יחסית; כך למשל, 36% מהנדבקים הם צעירים עד גיל 30, לעומת 5% באיטליה. צירוף זה מביא לשיעור תמותה נמוך מאוד לנפש מנגיף הקורונה – 2.9 ל-100,000 נפש עד ה-12 במאי – כ-5% מהשיעור בספרד, פחות מ-10% באיטליה ובצרפת, ופחות מ-20% מהשיעור בארה"ב.
  • כדי לבדוק את התפשטות הנגיף בישראל, המתאפיינת באוכלוסייה מגוונת, בדק מרכז טאוב את שיעורי ההדבקה המאומתים באזורים יהודיים לעומת אזורים שאינם יהודיים, ומצא כי שיעורי ההדבקה היו גבוהים יותר באזורים יהודיים. נכון ל-12 במאי, 22% מההדבקות המאומתות בישראל היו ביישובים חרדיים ו-26% בערים עם ריכוז גדול של חרדים (ירושלים, בית שמש וצפת). יתר על כן, 55% מהעלייה בשיעור הארצי של מקרי ההדבקה המאומתים בין 31 במרץ ל-12 במאי הייתה בקרב שתי קבוצות אלו (חרדים ואוכלוסייה בעלת שיעור חרדים גבוה), המהווים רק 19% מכלל האוכלוסייה. היישובים הערביים והבדואיים תרמו במהלך תקופה זו לעלייה של 8.5% בשיעור הארצי של מקרי הדבקה, אף שהם מהווים 13% מהאוכלוסייה.
    Health HE

  • מערכת הבריאות נכנסה למשבר הקורונה במצב פגיע, עם הוצאה ציבורית על בריאות נמוכה יחסית לממוצע ב-OECD ובמדינות עם מערכת בריאות דומה (כ-7.4% מהתמ"ג לעומת 8.9% ו-11% בהתאמה), ועל כן יש סיכון ממשי לנזק היקפי משמעותי מהמגפה.
  • מערכת האשפוז הכללי במצב חמור אף יותר, עם מספר מיטות אשפוז כללי נמוך לאלף נפש (2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות הדומות – גרמניה, בלגיה, הולנד, צרפת ושווייץ).
  • שיעור תפוסת המיטות בישראל גבוה (94% לעומת 75% ב-OECD ובמדינות הדומות), ומשך האשפוז קצר יחסית (5.2 ימים לעומת 6.7 ב-OECD ו-6.2 במדינות הדומות). המשמעות היא שמערכת האשפוז עובדת במלוא הקיבולת עם יכולת מוגבלת להתמודד עם מצבי חירום גם בימים רגילים. את הצלחתה היחסית של ישראל "להשטיח את העקומה" ואת הפחתת העומס על בתי החולים ניתן לייחס חלקית למדיניות הריחוק החברתי.
  • הלחץ על מערכת האשפוז מוצא ביטוי גם בחדרי המיון: מספר הביקורים במיון בישראל גבוה יחסית למדינות אחרות, ושיעור הממתינים במיון מעל חמש שעות מתוך אלה שבסוף התאשפזו עלה ב-152% בין 2008 ל-2018. הדבר מעיד על עלייה בחומרת המקרים המגיעים למיון, על ירידה ביכולת חדרי המיון להיענות לפונים ועל וירידה ביכולתן של המחלקות לקלוט חולים.
  • הלחץ במערכת האשפוז ובחדרי המיון – נוסף על מספר מיטות נמוך באוכלוסייה – הוא תוצאה של עלות אשפוז נמוכה בשל שיטת מחירי אשפוז מעוותת (מנגנון ה"CAP" שקבעה המדינה, לפיה עלות אשפוז (בשוליים) בבית חולים כללי זולה יותר עבור קופות החולים מאשר טיפול בקהילה, לרבות בבתי אבות ובאשפוזי בית. הדבר מביא גם להחלשת הרפואה בקהילה, שעדיפה הן בהיבטים בריאותיים (כמו מניעת זיהומים) וחברתיים (שהייה במשפחה ובקהילה), והן בהיבטים של עלויות.
  • רמת מחירי הרפואה בישראל גבוהה ב-53% מרמתם הממוצעת ב-OECD וב-26% מרמתם הממוצעת במדינות עם מערכת בריאות דומה.

מאקרו-כלכלה

כלכלת ישראל הייתה חזקה לפני משבר הקורונה, אך לא כפי שניתן היה לצפות – התמ"ג צמח בקצב סביר, אך שיעור הצמיחה נמצא בירידה זה עשור, וכשמביאים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, התמ"ג לנפש צמח פחות מהממוצע במדינות ה-OECD. רמת המחירים ירדה אך היא עדיין גבוהה, אי השוויון בישראל ירד, אך הוא נותר גבוה בהשוואה לרוב המדינות המפותחות. החלטת הממשלה לסגור את המשק בעקבות מגפת הקורונה הביאה את שיעור האבטלה (כולל עובדים שהוצאו לחל"ת) ל-25% באמצע אפריל, לצניחה בתמ"ג ולהעמקת הגירעון.

  • בעשור האחרון הייתה ירידה מתמשכת בקצב צמיחת התוצר לנפש, שעמד בממוצע על 1.5% בשנים 2019-2017, וירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה. עקב המצב החדש שנוצר התוצר צפוי לרדת ב-2020 ב-5.3% (וירידה של 7.2% בתוצר לנפש) ולצמוח ב-8.7% (6.8% בתוצר לנפש) ב-2021.
  • צמיחת פריון העבודה האטה בתחילת המאה, בין היתר בשל כניסתן של אוכלוסיות עם מיומנויות נמוכות לשוק העבודה. הפריון הנמוך מעיד על מחסור בהשקעה פרטית בהון הפיזי במשק – מצב שעתיד להימשך עוד זמן רב בשל משבר הקורונה.
  • ההון הציבורי, המתבטא בין היתר בתשתיות, תחבורה ותקשורת, ירד למחצית הרמה הממוצעת ב-OECD יחסית לתוצר. הכפלת ההון הציבורי הייתה עשויה למחוק את פער התוצר למועסק. לפי נשיא מרכז טאוב פרופ' אבי וייס, המשבר עשוי להביא לצמצום הפער עקב ההשקעה הציבורית הגדולה הצפויה במערכת הבריאות. כמו כן נראה שגם ההשקעות במערכת התחבורה יואצו.
  • מאז 2014 נעצרה העלייה ברמת המחירים בישראל בזכות רפורמות להגברת התחרות והקלות על היבוא, ועדיין – המחירים בישראל גבוהים בכ-12% מהצפוי במדינה עם רמת הכנסה כמו של ישראל. השפעת משבר הקורונה על המחירים בישראל תלויה בעוצמת ההשפעות השליליות על ההיצע ועל הביקוש, על התחרות ועל היבוא המתחרה. בתחום הדיור צפויה ההשפעה להיות מתונה יחסית.
  • העלייה בשכר הנומינלי בעשור האחרון תורגמה ברובה לשיפור בשכר הריאלי, כלומר בכוח הקנייה של העובדים. מגמה זו צפויה להיבלם בשל משבר הקורונה, שכבר גרם לאבטלה נרחבת. הצטרפותם של מפרנסים שניים לשוק העבודה והעלייה בשכר הריאלי בחלק התחתון של התפלגות ההכנסות הובילה לשיפור מצבן של השכבות החלשות ומכאן לצמצום אי השוויון, בשונה ממדינות אחרות, שבהן ההכנסה גדלה דווקא בקרב השכבות החזקות. משבר הקורונה צפוי להביא לירידות שכר – ואלה יפגעו בעיקר במצטרפים החדשים לשוק העבודה, שרבים מהם ייפלטו ממנו, ואי השוויון צפוי לגדול בהתאם.

Macro HE

  • משבר הקורונה תפס את ישראל עם גירעון גבוה מהיעד שנקבע – מעל 4% מהתוצר, ועקב המשבר הוא צפוי להגיע לכ-11% מהתוצר ב-2020. אולם היחס הנמוך בין החוב לתוצר בישראל – 60% – מאפשר לממשלה לפנות לשוקי ההון כמקור למימון הגירעון הגדול שייווצר עקב הירידה בהכנסות ממיסים והצורך הגובר לתמוך במגזר העסקי ובמשקי הבית. הצפי הוא שהיחס חוב–תוצר יצמח לכ-75%.

דמוגרפיה

  • עד שנת 2040 אוכלוסיית ישראל צפויה לגדול מכ-9 מיליון תושבים כיום לכ-12.8 מיליון, מהם מעל 1.4 מיליון תושבים מעל גיל 70. שיעור הגידול של האוכלוסייה המבוגרת במגזר הערבי צפוי להיות גבוה בהרבה בהשוואה למגזר היהודי, והיחס בין יהודים מעל גיל 70 לערבים בני קבוצה זו צפוי לרדת מ-11.4 בשנת 2017 ל-6.2 בשנת 2040.
  • לשוק העבודה עתידה להיכנס קבוצה גדולה של אוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64-18) – אוכלוסייה זו תגדל מ-4.8 מיליון ב-2017 ל-7 מיליון ב-2040, והדבר יציב אתגר לכלכלה הישראלית בתחומי ההשכלה הגבוהה, התעסוקה והדיור.
  • מספר הנרשמים להשכלה גבוהה בישראל גבוה כבר כיום, ואם שיעור הסטודנטים במגזרים השונים יישמר, מספר זה יגדל עד 2040 ב-53% – מכ-51,000 סטודנטים ב-2018 לכ-78,000 ב-2040.
  • כדי להעלות עוד את שיעור הפונים להשכלה גבוהה בחלק מהמגזרים, כפי שמבקשים קובעי מדיניות רבים, יהיה צורך להגדיל את היצע מקומות הלימוד בשיעור ניכר – מ-54% לצורך העלאת שיעור הסטודנטים הערבים לשני שלישים משיעור הסטודנטים היהודים הלא-חרדים, ועד 120% לצורך השוואת שיעור הסטודנטים בכל המגזרים לשיעור הסטודנטיות היהודיות הלא-חרדיות.

Pop Projections HE

רווחה

משבר הקורונה השפיע על רווחתם של פרטים ומשפחות רבות בישראל. מעל מיליון ישראלים פוטרו או הוצאו לחל"ת, אוכלוסיות חלשות כמו קשישים ובעלי מוגבלויות סובלים מבידוד חברתי, מהפסקת טיפולים מסוימים ואף ממחסור במשאבים ובתמיכה. הממשלה נקטה צעדים כמו הקלה על דורשי דמי אבטלה ומענקים לעצמאים ולעובדים מבוגרים – אך לא ניתן פתרון לכל הזקוקים לו, והעומס על השירותים החברתיים הולך וגובר. שיקום החברה והחזרת המשק לשגרה מחייבים שינוי במדיניות הרווחה, לרבות הגדלת התקציב לשירותים חברתיים, תוכניות לסיוע בשילוב בעבודה ומערכי תמיכה.

  • שיעור העוני בהכנסה פנויה בישראל נותר בין הגבוהים ב-OECD על אף צעדים שנקטה הממשלה בניסיון לצמצמו. מאז שנת 2000 גדל היקף ההוצאה החברתית מ-16% מהתוצר ל-18% – אך הוא נשאר נמוך מכל מדינות ה-OECD, למעט ארבע מדינות אשר גם בהן (כמו לישראל) שיעורי המס נמוכים. עקב משבר הקורונה ההערכה היא שההוצאה החברתית שתוקדש ליצירת רשת ביטחון למובטלים תגיע ל-23.5 מיליארד ש"ח, השווה ליותר מרבע מסך ההוצאה על ביטחון סוציאלי בישראל בשנה שעברה.
  • התוכנית האוניברסלית "חיסכון לכל ילד" מתמודדת עם בעיה של אי מיצוי זכויות, אך להיעדר מרכיב של התמקדות באוכלוסייה החיה בעוני או במשפחות מרובות ילדים יש השלכות על הפוטנציאל הטמון בה למוביליות חברתית עתידית. המדינה אׅפשרה להורי הילדים להפקיד מקצבת הילדים סכום חודשי השווה לסכום שמפקידה המדינה, אך פחות משליש מהורי הילדים בחמישון התחתון עושים זאת, לעומת 65% מההורים בחמישון העליון. כמו כן, משפחות בחמישונים הנמוכים לרוב אינן נוטות לבחור אפיקי השקעה הצפויים להניב תשואה גבוהה יותר (וכרוכים בסיכון גבוה יותר).
  • עד 2018 השתתפו בתוכנית "נושמים לרווחה" של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים שנועדה לשפר את מצבן הכלכלי של משפחות החיות בעוני כ-5,700 משפחות מרחבי הארץ, רבות מהן מהמגזר הערבי, ורבות מאזור הצפון. במרבית המשפחות ההורים הם בעלי 12 שנות לימוד, ובכ-40% מהן יש ארבעה ילדים או יותר. חלק גדול מכספי הסיוע בקרב משפחות חרדיות וערביות הוקדשו לתעסוקה, והמשפחות הערביות השתמשו בחלק גדול יותר מהכספים לשם מילוי צרכים בסיסיים.Welfare HE

שוק העבודה

שוק העבודה שלפני משבר הקורונה היה חזק, עם שיעורי השתתפות גבוהים בכוח העבודה למעט באוכלוסייה הערבית (ובעיקר אצל הנשים) ובקרב גברים חרדים. אולם מאז המשבר רבים פוטרו או הוצאו לחל"ת – יותר ממיליון אנשים ביקשו דמי אבטלה, ושיעור האבטלה (כולל אלה שהוצאו לחל"ת) טיפס אל מעבר ל-25%. עסקים רבים עומדים בפני פשיטת רגל ונראה שתוצאות המשבר יורגשו עוד זמן רב. על פי הערכות, לפחות כ-20% מהמובטלים החדשים לא יוכלו לשוב לעבודתם. עם זאת, המשבר הוא גם הזדמנות לפתח את התשתיות הדרושות לעבודה מרחוק ולפתוח אפשרויות לעובדים מהפריפריה הגיאוגרפית, למשל עובדים מהמגזר הערבי החיים בצפון הארץ, שאפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניהם מצומצמות.

  • השכר הריאלי הוסיף לעלות ב-2019. העלייה הגדולה ביותר הייתה בענף המידע והתקשורת, הכולל תכנות מחשבים, שהשכר בו עלה ב-7% ב-2019. עוד לא ידוע באיזו מידה יוריד המשבר את רמות השכר במגזר הפרטי והציבורי בשנת 2020 ואחריה.
  • שיעורי התעסוקה בישראל בקרב יהודים לא חרדים ונשים חרדיות גבוהים, למרות פריון הילודה הגבוה מכל מדינה ב-OECD. יהודים לא חרדים וגברים ערבים גם עובדים הרבה שעות בהשוואה ל-OECD, וישראל מדורגת במקום הרביעי מלמטה מבחינת איזון משפחה וקריירה.
  • ב-83% מהזוגות ההטרוסקסואליים הלא-חרדיים עם ילדים שני בני הזוג עובדים (ויותר ממחציתם במשרה מלאה), לעומת 39% בקרב חרדים ו-34% בקרב ערבים. ב-43% ממשקי הבית החרדיים אף אחד מבני הזוג אינו מועסק במשרה מלאה. "בשנים האחרונות, עד פרוץ המשבר, שיעור התעסוקה של אימהות ישראליות עלה מאוד, אך מספר שעות העבודה פוחת עם העלייה במספר הילדים. שעות העבודה הארוכות בישראל מקשות על גידול ילדים, ונראה כי נשים הן עדיין המטפלות העיקריות", אמר פרופ' אבי וייס.

Labor market HE

  • הישגיהם של העובדים המיומנים ביותר במשק – 95% מהם יהודים לא חרדים – דומים לממוצע ההישגים של העובדים המיומנים ביותר ב-OECD, אך נמוכים בהשוואה לקבוצה זו במדינות המפותחות ביותר. בקרב העובדים המיומנים הערבים התמונה עגומה יותר, והם תואמים את הישגי אחוזון 60 באוכלוסייה היהודית.
  • שכרם של העובדים המיומנים ביותר קרוב לזה של עמיתיהם ב-OECD, אך נראה שה"מצטיינים" הישראלים מצליחים להשתלב בתחומים עם שכר גבוה יותר ממקביליהם במדינות אחרות. לעומת זאת, עובדים בעלי רמת מיומנות נמוכה משתכרים בכ-50% פחות מעמיתיהם ב-OECD, וגם רמת הכישורים שלהם נמוכה יותר.
  • שוק העבודה משתנה בעקבות תהליכי מחשוב וטכנולוגיות חדשות, ובחלק מהמשימות האדם נדחק הצידה. בה בעת מועצמת חשיבותם של כישורים שאין להם תחליף טכנולוגי. קבוצת העובדים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר לאבד את עבודתם בגלל תהליכי מחשוב היא גברים ערבים, שמחציתם מועסקים במשלחי יד עם סיכון גבוה למחשוב (כמו בינוי והפעלת מכונות). מבחינה מגדרית, באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית נמצא שיעור גבוה יותר של משרות בסיכון גבוה למחשוב בקרב הנשים מאשר בקרב הגברים, בעוד בקרב ערבים וחרדים הפער המגדרי נוטה לטובת הנשים.
  • הביקוש וההיצע לעובדים בשוק העבודה מושפע בין היתר ממדיניות ומגורמים חיצוניים, כפי שהוכיח משבר הקורונה – חלק מהמשרות שהוגדרו חיוניות ועבדו בהן כרגיל בימי הסגר מסווגות דווקא בסיכון גבוה להיעלם משוק העבודה בעתיד, כמו קופאים וסדרני סחורות. אילו הטכנולוגיה הייתה מפותחת יותר, פחות מועסקים היו נדרשים לסכן את עצמם ולהתייצב לעבודה. "לאחר המשבר אנו צפויים לראות השפעות שונות על הביקושים, כמו גידול בצורך ביועצי תעסוקה וארגונים להכוונה תעסוקתית, נוכח השיעורים הגבוהים של עובדים שנפלטו משוק העבודה", מסביר נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס.
  • מיומנויות נדרשות בשוק העבודה העתידי כוללות פתרון בעיות מורכבות, יכולת ללמד ולתכנן עבור אחרים, יכולת להשפיע ולייעץ, ויכולת שימוש במחשב – כפי שניכר במיוחד בתקופת המשבר כאשר רבים נאלצו לעבוד מהבית ולהרחיב את השימוש באמצעים דיגיטליים. "עסקים ועובדים רבים ללא מערך וכישורים ממוחשבים נשארו מאחור", אמר פרופ' אבי וייס, והוסיף: "עדיין מוקדם להעריך כיצד ישפיע המשבר על עובדים מתחומים שונים ועל קבוצות אוכלוסייה שונות, אך סביר שהפגיעה בעובדים שלא רכשו מיומנויות שימוש במחשב תהיה קשה יותר". המדינה מציעה הכשרות לעובדים, אך במידה פחותה ממדינות אחרות, ואלה הזקוקים ביותר להכשרות אינם רוכשים אותן בעיקר בשל עלותן הגבוהה וחוסר זמן. המשבר הנוכחי סיפק הזדמנות – שהממשלה אכן ניצלה – להציע הכשרות וירטואליות לעובדים המרותקים לביתם בשל המצב.

חינוך

מערכת החינוך נקלעה למשבר עמוק בעקבות התפרצות הקורונה, והיא עשויה לעבור מהפכה של ממש. נראה שהאמצעים הדיגיטליים יהפכו לאמצעי הוראה עיקריים, ואילו לכיתה ולחצר בית הספר יהיה תפקיד מרכזי יותר כמוקדי המפגש האנושי. המהפכה טומנת בחובה הזדמנויות אבל גם סיכונים, כמו הרחבת הפערים בין תלמידים ואובדן של מרחב בטוח עבור חלק מהם. לפני המשבר נהנתה מערכת החינוך מגידול במשאבים, אך לא כל קבוצות האוכלוסייה נהנו מכך באופן שווה. ישנם סימנים מעורבים לגבי פערים בין הישגי התלמידים הערבים להישגי התלמידים היהודים.

  • מאז 2010 גדל תקציב החינוך וצומצם מספר התלמידים בכיתה. בשנים הקרובות צפויה האטה משמעותית בהתפתחויות אלו בשל קיצוצים שיידרשו בתקציבי השירותים הציבוריים למימון נזקיה הכבדים של מגפת הקורונה.
  • בשנים 2012–2018 גדל התקציב בבתי הספר העל-יסודיים במערכת החינוך העברי ב-42%, בעוד במערכת החינוך הערבי הוא גדל ב-38%. הפער בין שני המגזרים בתקציב הממוצע עומד על 29%. ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי משתווה לממוצע ה-OECD, אך בחינוך העל-יסודי הפער גדול.
  • שכר המורים בישראל נמוך מאוד בהשוואה ל-OECD בכל רמות החינוך, בעיקר בקרב מורים מתחילים בחינוך היסודי. שכרו של מורה מתחיל ביסודי עומד על כ-21,000 דולר לעומת כ-32,000 ב-OECD, ובחינוך העל-יסודי הוא עומד על כ-23,000 דולר לעומת כ-36,000. בקרב מורים ותיקים כמעט אין הבדל בין ישראל ל-OECD.

Education HE

  • השוואת תוצאות מבחני פיז"ה מראה שבקרב התלמידים הערבים, לאחר מגמת עלייה של כמה שנים חלה ירידה בהישגיהם מאז 2015, בעוד בקרב תלמידים יהודים הייתה עלייה ואז התייצבות. הפער הגדל בין תלמידים יהודים וערבים סותר את הצמצום בפערי התקציב ובשיעורי הנשירה ואת צמצום פערי ההישגים במבחני המיצ"ב והבגרות, ומחייב בחינה מעמיקה.
  • ילדים שגדלו בעוני בשנתיים הראשונות לחייהם סבלו מרמת הישגים לימודיים נמוכה מאוד בכיתה ה'. זאת בהשוואה לילדים שלא גדלו בעוני בגיל זה, ובפיקוח סטטיסטי על הכנסה משפחתית בילדות המאוחרת ומשתנים חברתיים-דמוגרפיים נוספים, דוגמת השכלת הורים וגודל המשפחה. מעניין לציין שעוני שנחווה בגילי 3–5 לא פוגע בהישגים עתידיים באותה מידה.

לקריאת החוברת המלאה באתר לחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749.

הודעה לעיתונות: המלחמה בקורונה ומימונה במבחן סל הבריאות הממלכתי

למחקר המלא לחצו כאן

סוגיית המחיר שאוכלוסיית ישראל משלמת על המלחמה בנגיף הקורונה נעשית דחופה מיום ליום. המחיר – שאותו משלמת בעיקר אוכלוסיית הצעירים – מתבטא באובדן תעסוקה והכנסה ובשינויים משמעותיים בהתנהגות ובסדר החברתי. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ופרופ' בנימין בנטל מבקש להעריך את נכונותה של החברה הישראלית להקרבה כלכלית בתמורה למניעת תמותה, בהתבסס על  עקרונות הערבות ההדדית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועל אמות המידה הכלכליות של הכנסת טכנולוגיות רפואיות לסל התרופות.

לפי עקרונות החוק, האוכלוסייה העובדת היא זו שמממנת באמצעות מיסים את שירותי הרפואה של האוכלוסיות שאינן עובדות – ילדים ומבוגרים. על פי החלטות ועדת הסל ניתן להעריך שהכנסת טכנולוגיה רפואית חדשה לסל שקולה לערך כלכלי של שנת חיים, העומד על כ-340,000 ש"ח במחירי 2019.

המחקר של מרכז טאוב משתמש בעקרונות הנ"ל כדי להתמודד עם השאלה המורכבת מבחינה מוסרית, אך הבלתי נמנעת: כמה אנחנו מוכנים להשקיע במונחים כספיים במאבק בנגיף הקורונה? התשובה לשאלה זו קשורה בשני היבטים: ערכם של החיים הניצלים בזכות צעדי מנע חריפים, וחלוקת הנטל בין הדורות נוכח התפלגות התמותה מהווירוס וההשקעה במניעתה לפי קבוצות גיל.

את שנות החיים שניתן להציל מחשבים החוקרים על פי תוחלת החיים הנותרת לפי גיל בהיוון מתאים. מהחישוב עולה, למשל, שהחברה בישראל מוכנה להשקיע מעל 10 מיליון ש"ח בהצלתו של ילד בן חמש ממוות, לעומת כ-2 מיליון ש"ח בלבד בהצלתו של קשיש בן 80 או יותר.

אילו התממש תרחיש החמור ביותר של התפשטות המחלה והתמותה ממנה, היה אובדן שנות החיים המצטבר שווה-ערך ל 24% מהתמ"ג

כדי להעריך את התמותה הצפויה בישראל בהיעדר התערבות השתמשו חוקרי מרכז טאוב בשני מקורות מידע לגבי שיעור המתים בקרב החולים על פי גיל: הנתונים של מחוז חוביי בסין, ואלה של דרום קוריאה. "על בסיס הערכות אלו אנו יכולים לאמוד מתוך עדכון סל התרופות את שווה-הערך הכספי של מניעת תמותה", מסביר פרופ' צ'רניחובסקי. "בהקשר של מגיפת הקורונה אנו מניחים שערך זה נגזר מאובדן התפוקה שגורם ההסגר הכלכלי מחד גיסא, ומצמצום שיעורי התמותה הנובעים מהקטנת שיעורי ההדבקה והפחתת מספר החולים הנזקקים לטיפול אינטנסיבי מאידך גיסא".

על פי התחזית הגרועה ביותר, בהיעדר צעדי מנע יעמוד שיעור הנדבקים על 60% מהאוכלוסייה. אם שיעורי התמותה יהיו כמו אלה של מחוז חוביי, צפויים בישראל כ-84,000 מתים ואובדן שנות חיים מצטבר בשווה-ערך של יותר מ-24% מהתוצר של 2019. כלומר, ישראל אמורה להיות מוכנה להשקיע עד 24% מהתמ"ג כדי למנוע תרחיש תמותה אפוקליפטי כזה. צעדים שיקלו את העומס המוטל על מערכת הבריאות ויפחיתו את שיעורי התמותה לאלה של דרום קוריאה, אך יותירו את שיעור הנדבקים על 60%, חוסכים חיים בשווה-ערך של 14.9% מהתוצר, שהם 210 מיליארד ש"ח או 1.8 חודשי עבודה של המשק. כל הורדה של נקודת אחוז משיעור הדבקה זה פירושה הפחתה של כ-580 מתים, המוערכת בכ-2.2 מיליארד ש"ח, או כ-0.15% מהתוצר.

על פי הערכות הצמיחה של בנק ישראל לשנים 2020 ו-2021, הנזק שנגרם למשק עקב משבר הקורונה צפוי לעמוד בסופו של דבר על כ-4.2 אחוזי תוצר. גם אם נניח שנזק זה נגרם כולו כתוצאה מהסגר הכלכלי שהוטל כדי למנוע התרחשות אסונית, הרי בהנחה שבהיעדר צעדי מנע שיעור ההדבקה היה גבוה מ-10%-12% ושיעור התמותה היה דומה לזה של מחוז חוביי, העלות הנגזרת של חיי האדם שניצלו עומדת בקריטריון הכנסת תרופות חדשות לסל התרופות.

הצעירים והבריאים מממנים את הזקנים

מדיניות הריחוק החברתי למניעת הדבקה מפחיתה את שיעורי התמותה בעיקר בקרב קשישים, בעוד המחיר הכלכלי של אבטלה ואובדן הכנסות מוטל על האוכלוסייה העובדת. מצב זה מכונה "העברת הכנסה בין-דורית".

בימים כתיקונם עומדת ההוצאה הציבורית על בריאות על כ-4.5% מהתוצר, וכוללת את התקציבים המועברים לקופות החולים. אלה מקבלות הקצאות בהתאם ל"נוסחת הקפיטציה", המשקפת את עלות הטיפול במבוטחיהן בהתאם לשיעורי התחלואה הנובעים מהרכב אוכלוסיית המבוטחים שלהן לפי גיל ומגדר. אולם מס הבריאות המממן זאת תלוי בהכנסה ולא בגיל או במצב הרפואי. לפיכך, מערכת הבריאות מעבירה הכנסות בין בעלי יכולת לאלה החסרים אותה ובין קבוצות סיכון שונות. ההעברה העיקרית נעשית בין האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (59-20) לבין זקנים וילדים, שחלקם בצריכת שירותי הרפואה גבוה במיוחד.

לעומת זאת, במקרה של המלחמה בקורונה, הטיית הסבסוד היא רק לטובת הזקנים והפוכה מן המצב הרגיל, שבו הסבסוד הגלום במערכת הבריאות הציבורית נוטה במובהק דווקא לטובת הילדים. לכן, אף שיש קשר חברתי בין הדורות, במונחים כלכליים הקשר בין המשלמים ובין הנהנים מהתשלום אינו ישיר ומיידי, ודבר זה עלול לגרום למתח חברתי. לכן חשוב למזער ככל האפשר את הנזק שנגרם לצעירים לא רק כדי להגדיל את התמ"ג, אלא גם כדי להפיג את המתח הזה.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

המלחמה בקורונה ועלותה במונחי סל הבריאות

מחקר זה בוחן את נכונותם של אזרחי ישראל להקרבה כלכלית כדי למנוע מקרי מוות מנגיף הקורונה. כמה כסף ראוי שישראל תשקיע במאבק בקורונה? שאלה זו חשובה לא רק בגלל המשמעות הכלכלית של ההשקעה, אלא גם משום שנטל התמותה מהקורונה אינו מתחלק באופן שווה בין הדורות בשל פרופיל התמותה מהנגיף.

במחקר זה התבססו חוקרי מרכז טאוב על אמות המידה להכנסת טכנולוגיות רפואיות לסל התרופות. על פי החלטות ועדת הסל ניתן להעריך שהכנסת טכנולוגיה רפואית חדשה לסל שקולה לערך כלכלי של "שנת חיים", העומד כיום על 340,000 ש"ח במחירי 2019.

הערכת עלות התמותה כאחוז מהתמ"ג

אם נסתמך על תחזית הצמיחה של בנק ישראל, הנזק הכלכלי של השבתת המשק לצורך בלימת התפשטות נגיף הקורונה צפוי לעמוד על כ-4.2% מהתמ"ג.

החוקרים משווים זאת לעלות הפוטנציאלית של תמותה מהנגיף. בהתאם לחישוב עלותה של שנת חיים כפי שקבעה ועדת סל הבריאות, החוקרים ביקשו להעריך את עלות האובדן של שנות חיים כתוצאה מנגיף הקורונה כאחוז מהתמ"ג לפי תרחישים שונים. במילים אחרות, הם ביקשו להבין מהו ערכן, במונחי תמ"ג, של שנות החיים שניצלו בעקבות הצעדים שננקטו כדי לבלום את התמותה.

  • בתרחיש הקיצוני ביותר, בהיעדר צעדי מנע, כ-60% מתושבי ישראל עלולים להידבק בנגיף. אם שיעורי התמותה יהיו דומים לשיעורי התמותה במחוז חוביי בסין, צפויים בישראל כ-84,000 מתים ואובדן שנות חיים מצטבר המוערך בכ-24% מהתוצר של שנת 2019.
  • אם העומס על מערכת הבריאות יופחת ושיעורי התמותה יהיו קרובים יותר לשיעורי התמותה בדרום קוריאה, הרי גם במקרה שבו שיעור מקרי ההדבקה המאומתים יעמוד על 60% מהאוכלוסייה, העלות הכלכלית של החיים שיינצלו תהיה שוות ערך ל-14.9% מהתמ"ג – סכום העומד על 210 מיליארד ש"ח או 1.8 חודשי עבודה של כלל העובדים במשק.
  • כל הפחתה של אחוז אחד בקצב ההדבקה מונעת 580 מתים, ומיתרגמת לחיסכון של 2.2 מיליארד ש"ח, או לחלופין 0.15% מהתמ"ג.

מתח חברתי בין-דורי

ככלל, מערכת הבריאות בישראל בנויה כך שהיא מעבירה הכנסה בין קבוצות סיכון שונות בחברה. בימים שבשגרה, עיקר ההעברה היא מאנשים בגילי העבודה (59-20) לילדים ולאוכלוסייה המבוגרת, אשר חלקם בצריכת שירותי בריאות גבוה במיוחד. עם זאת, במשבר הקורונה, המרוויחה העיקרית מהסידור הזה היא האוכלוסייה המבוגרת.

בשגרה

גם לפני התפרצות הקורונה התקיימה העברת הכנסה בין-דורית כתוצאה מחוק ביטוח הבריאות הממלכתי.

  • מנגנון ה-CAP, שבאמצעותו קופות החולים בישראל משלמות לבתי החולים, מביא בחשבון את גיל ומין המבוטח בחישוב העלות המשוערת של שירותים רפואיים שמבוטחיהן צפויים לצרוך.
  • לעומת זאת, מס הבריאות שבאמצעותו ממומנים שירותי הבריאות אינו מביא בחשבון את גיל ומין המבוטח, אלא מחושב לפי גובה ההכנסה.
  • כלומר, מערכת הבריאות בישראל מעבירה עושר לא רק בין בעלי יכולת לחסרי יכולת, אלא גם בין קבוצות סיכון שונות באוכלוסייה לפי גיל ומין.

במשבר הקורונה

  • בשל הסכנה הגדולה הנשקפת לאוכלוסייה המבוגרת מנגיף הקורונה, העברת ההכנסה הבין-דורית גבוהה במידה ניכרת מאשר בשגרה.
  • בשגרה, העברת ההכנסה הבין-דורית נתפסת כמעין ביטוח שבמסגרתו צעירים יכולים לצפות לקבל את אותם שירותים כאשר הם עצמם יגיעו לגיל זקנה. ואולם משבר הקורונה הוא אירוע יוצא דופן שבו הצעירים משלמים אך אינם צפויים לקטוף את הפירות בעתיד. מצב זה עלול להביא ליצירת מתח בין-דורי לא מבוטל.

מסקנות

ההערכה של בנק ישראל לגבי הנזק הכלכלי של נגיף הקורונה – אובדן של 4.2% מהתמ"ג – נמוכה משמעותית מעלות שנות החיים שנחסכות בתרחישים הקיצוניים, ובגרוע שבהם היא עלולה להגיע אף ל-24% מהתמ"ג.

עם זאת, אם נניח שרק 10% מהאוכלוסייה יידבקו בקורונה (במקום 60% בתרחיש הגרוע ביותר), העלות של אובדן חיי אדם תעמוד על כ-3.8% מהתמ"ג – פחות מההפסד הכלכלי שייגרם כתוצאה מהשבתת המשק, אשר צפוי לעמוד כאמור על 4.2%.

אם שיעורי התמותה בישראל יהיו דומים לשיעורים המקבילים במחוז חוביי בסין, ושיעור הנדבקים המאומתים יהיה גבוה מ-10%-12% מכלל האזרחים, הרי שהעלות הכלכלית של צעדי המניעה תהיה השקעה משתלמת במונחי תוצר.

נוסף על כך, הפחתת המחיר שמשלמת האוכלוסייה הצעירה על משבר הקורונה חשובה לא רק כדי להעלות את התמ"ג אלא גם כדי למנוע מתחים בין-דוריים בחברה.

תחזית אוכלוסיית ישראל, 2040-2017

למחקר המלא לחצו כאן

ישראל היא מדינה ייחודית מבחינה דמוגרפית: היא מתאפיינת בשילוב חריג של פריון גבוה, תמותה נמוכה והגירה חיובית. כל אלה מביאים לגידול מהיר של האוכלוסייה. לקראת יום העצמאות, מחקר חדש של מרכז טאוב שערך פרופ' אלכס וינרב חוזה את מספר התושבים עד שנת 2040, על פי הנחות עתידיות שנקבעו לפריון, לתמותה ולהגירה בקרב יהודים וערבים.

על פי התחזיות של מרכז טאוב, אוכלוסיית המדינה תגיע בשנת 2040 לכ-12.8 מיליון תושבים, אך עם דפוסי צמיחה שונים בין קבוצות אוכלוסייה וגיל. עד שנת 2027 צפוי גידול מהיר של ילדים בקרב ערבים, עד 2035 תגדל במיוחד אוכלוסיית בני 70 ומעלה, ובשני העשורים הבאים תגיע קבוצה גדולה שכיום הם בני 40-30 לשנות השיא שלהם בתפוקה ובהכנסה. לפיכך יש לנקוט צעדים ולהשקיע במגזרי חינוך גדלים, ולהיערך לקליטת קבוצות גדולות במוסדות להשכלה גבוהה ובשוק העבודה, ולהיערך מבחינת קצבאות ושירותי סיעוד. הבנת דפוסי הגידול של כל קבוצת אוכלוסייה תסייע לתכנן את המדיניות עבור האוכלוסייה הגדלה של מדינת ישראל.

שיעור התמותה במגמת ירידה, שיעור הפריון בקרב ערבים יֵרד עד 2040 הרבה מתחת ל-3.0

שיעור התמותה בכל קבוצת גיל – מרכיב משמעותי בדמוגרפיה – שונה בין המגדרים ובין המגזרים. בבדיקה שערך מרכז טאוב נמצא שהייתה ירידה בשיעורי התמותה בעשור האחרון בכל אחת מהקבוצות וכמעט בקרב כל הגילאים (עד גיל 89) – נתון המעיד על שיפור בבריאות האוכלוסייה. עם זאת, קיימים הבדלים בין הקבוצות: בקרב יהודים, הירידה בשיעורי התמותה בקרב גברים גדולה מאשר בקרב נשים בכל קבוצות הגיל מתחת ל-55. שיעורי התמותה של ערבים – גברים ונשים – ירדו פחות מאשר בקרב יהודים ברוב קבוצות הגיל.

מרכיב עיקרי נוסף המשפיע על התחזיות הדמוגרפיות הוא שיעור הפריון. לידות הן המרכיב העיקרי שתורם לגידול האוכלוסייה הישראלית. שיעור הלידות בישראל גבוה מאוד ביחס לשיעור התמותה ובהשוואה למדינות מפותחות אחרות, ומסביר 80% מהגידול השנתי באוכלוסייה. תחזיות מרכז טאוב צופות שהמגמות משנת 2000 יימשכו – ירידה בפריון של נשים יהודיות עד גיל 25, יציבות בגילים 25–29, ועלייה ניכרת בגילים 30–44, אם כי צפויה האטה מסוימת בקצב העלייה בעשור הקרוב. בקרב קבוצת הגיל 35–39 צופים במרכז טאוב עלייה בשיעורי הפריון בעקבות דחיית הלידה הראשונה לגילים מאוחרים יותר והורות יחידנית.

מאז שנת 2000 שיעור הפריון בקרב נשים ערביות ירד בכל קבוצות הגיל, בעיקר בקרב נשים מתחת לגיל 30. התחזית צופה את המשך המגמה, גם אם בקצב איטי יותר, נוכח העלייה בהשכלה הגבוהה בקרבן והשתלבותן הגוברת בשוק העבודה. גם בקרבן צפויה התרחבות התופעה של דחיית גיל הכניסה להיריון, ואולי אף עלייה של שיעורי הפריון בקרב קבוצת הגיל 30–44.
שיעורי פיריון סגוליים בקרב האוכלוסייה היהודית\אחרת
לפי תחזית המניחה ירידה חדה בשיעורי הפריון של נשים בשנות העשרים לחייהן, צפויה יציבות יחסית בשיעור הפריון הכולל בקרב יהודיות בעשור הקרוב וירידה לאחר מכן, כך שבשנת 2030 שיעור הפריון הכולל ירד מתחת ל-3 ילדים בממוצע לאישה. בקרב ערביות מגמת הירידה בשיעורי הפריון צפויה להימשך, כך שעד 2040 הם ירדו ל-2.75 ילדים בממוצע לאישה. גם אם שיעור הפריון יישאר יציב ב-20 השנים הבאות, הבדלים במבנה הגילים של נשים יהודיות וערביות מתחת לגיל 50 יובילו להבדלים במספר הלידות. כתוצאה מכך, מספר הנשים הערביות בגיל 20 בשנת 2037 עתיד להיות כמעט זהה למספרן ב-2017, בעוד מספר היהודיות ב-2037 עתיד להיות גבוה בהרבה ממספרן ב-2017.

אשר להגירה, מדובר במרכיב דמוגרפי קשה לחיזוי, הן משום שהיא עשויה להתרחש כמה פעמים במחזור חיים של אדם והן מפני שפעמים רבות היא מושפעת מנסיבות היסטוריות שקשה לצפות. מאזן ההגירה הכולל בישראל חיובי ונמצא במגמת עלייה. בשנים 2002–2017 היגרו לישראל 184,000 בני אדם נטו, רובם המכריע מתחת לגיל 40. משמעות הדבר היא שהם תרמו או יתרמו לאוכלוסיית ישראל גם דרך ילודה. יתרה מזו, לאור מצבה הכלכלי הטוב יחסית של ישראל בהשוואה למדינות רבות ב-OECD ובעולם בכלל היא הפכה בעשורים האחרונים ליעד למבקשי מקלט ומהגרי עבודה. אם נוסיף לכל אלה את גילויי האנטישמיות הגוברים בעולם, ואת העלייה של 20% במספר המהגרים לישראל שנצפתה ב-2019, סביר להניח שזרם ההגירה לישראל יוסיף לגבור על זרם היציאה ממנה. התחזית מניחה כי מדי שנה ייכנסו לישראל כ-20,000 מהגרים ותושבים חוזרים, 1,000 מתוכם ערבים. בנוסף,  1,400מהגרים לצורך נישואים, מהגרי עבודה, תיירים ומבקשי מקלט יצליחו להסדיר את מצבם בפני החוק ויישארו בישראל.

התחזית לשנת 2040: מעל 12 מיליון תושבים, פי שניים קשישים, וקבוצה גדולה שתיכנס לשוק העבודה ולמוסדות להשכלה גבוהה

מבנה הגילים של האוכלוסייה, כלומר גודלן היחסי של קבוצות הגיל בה, משקף אירועים דמוגרפיים בעבר ומשפיע גם על עתידה של האוכלוסייה. כידוע, האוכלוסייה בישראל צעירה יחסית – במגזר היהודי יש 140,000 פעוטות לעומת 60,000 בני 70, ובמגזר הערבי 42,000 לעומת 5,300 בלבד, בהתאמה. בשני המגזרים, בקרב צעירים יש יותר גברים, והיחס מתהפך בגילים המבוגרים, כך שיש יותר נשים מבוגרות, בעיקר בקרב יהודים. הנתון נובע משיעורי תמותה גבוהים יותר של גברים.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על שלושה הבדלים מהותיים בהרכב האוכלוסייה בין יהודים וערבים: הבדל ראשון הוא שהאוכלוסייה היהודית גדלה בקצב איטי אך יציב, כך שכמעט כל שנתון גדול מקודמו, בעוד בקרב ערבים הירידה המשמעותית בפריון מאז 2004 הביאה לכך שהשנתונים הצעירים דומים בגודלם. הבדל שני הוא המבנה התנודתי של הרכב הגילים בקרב האוכלוסייה היהודית – בערך כל 30 שנה ניתן לזהות "הד" של שנתון קודם (דוגמת "בייבי בום" אחרי מלחמה או גל הגירה גדול), בעוד בקרב ערבים המבנה נשאר יחסית יציב. הבדל שלישי הוא ההשפעה של תהליכי ההזדקנות: ב-2017, בקרב יהודים כ-8% מהגברים ומעל 10% מהנשים היו בני 70 ומעלה, לעומת כ-2.5% מהגברים וכ-3.5% מהנשים בקרב ערבים.

על פי התחזיות של מרכז טאוב, אוכלוסיית ישראל צפויה לגדול מ-9.05 מיליון תושבים ב-2019 לכ-12.8 מיליון בשנת 2040 (התרחיש המרכזי). שיעור הגידול השנתי ירד לאורך התקופה מ-1.87% ל-1.52% עקב ירידה בשיעורי הפריון. תרחישים אחרים המניחים ירידה איטית בתמותה או בפריון, משנים את הנתון הסופי. כך או כך, גודל האוכלוסייה החזוי ל-2040 נע בין 12.4 ל-12.8 מיליון, ובכל תרחיש צפויה ירידה מסוימת בחלקה של האוכלוסייה היהודית בישראל בשל מבנה הגילים שלה, מ-79% לפחות מ-78%, שם היא צפויה להתייצב.
הגודל היחסי של אוכלוסיית בני 0-2 לפי מגזרבתחזית של מרכז טאוב נראה כי בקרב תושבים מעל גיל 70 צפוי גידול משמעותי – מ-669,000 ב-2017 ל-1.41 מיליון ב-2040. קבוצה זו עתידה להיות מורכבת מרוב נשי, אך ירידה חזויה בתמותת גברים תביא לירידה הדרגתית ביחס בין נשים לגברים – מ-1.34 ל-1.3 במגזר היהודי, ומ-1.23 ל-1.18 במגזר הערבי. קצב ההזדקנות במגזר הערבי יהיה גבוה יותר מבמגזר היהודי: בעוד במגזר היהודי מספר בני ה-70 ומעלה צפוי לגדול ב-88% (מ-615,000 ל-1.21 מיליון), במגזר הערבי הוא צפוי לגדול כמעט פי ארבעה – מ-54,000 ל-197,000. לשינוי זה יהיו השלכות על תעסוקה ורווחה בקרב מבוגרים בכלל ובמגזר הערבי בפרט.

בקרב ילדים, לעומת זאת, תהיה ירידה בשיעור הצמיחה במגזר היהודי: בהנחה ששיעורי הפריון לא ישתנו ההאטה הצפויה במספר הילדים שעתידים להיוולד תיגרם עקב המספר  הקטן יחסית של נשים בתחילת עד אמצע שנות העשרים לחייהן. מגמה זו צפויה להשתנות עד 2030 – אז צפוי גידול חד במספר הלידות השנתי במגזר היהודי, בשל מספר הבנות שיגיעו לגיל הלידה. בקרב הערבים התחזית שונה: אמנם שיעור הפריון נמצא במגמת ירידה, אך מכיוון שקבוצות גיל גדולות התחילו להיכנס לשיא שנות הפריון – הדבר צפוי להביא לעלייה ניכרת במספר הילדים שייוולדו במגזר. עלייה זו תיבלם כשבני קבוצת הגיל הבאה, הקטנה בהרבה מקודמתה, ייכנסו לשנות העשרים והשלושים לחייהם.

בחלק האמצעי של פירמידת הגילים – "גיל הביניים היצרני" (שנות החמישים לחיים, שהן שנות שיא בתפוקה ובהכנסה), הקבוצה הגדולה של בני 30–40 תיכנס לשנות החמישים לחייה במהלך עשרים השנים הבאות. "מצד אחד, מספרם הגדול של בני 30 טומן בחובו עלייה בצריכה וצמיחה כלכלית", מסביר החוקר אלכס וינרב, "אך מצד שני ישנה גם קבוצה גדולה של בני 5–19 שתיכנס לשוק העבודה ולמוסדות להשכלה גבוהה בשנים הקרובות – ולכך יש להיערך". תחזית קצב הגידול של בני 25–29 בשנים 2017–2040 מראה גידול חד מ-1% לשנה כיום, ליותר מ-2% לשנה ב-2025 ו-2.5% בשנת 2035. שיעורי גידול אלו צפויים להציב אתגרים משמעותיים בפני הכלכלה הישראלית.

נוכח התפתחות מגיפת הקורונה העולמית, מוסיף פרופ' וינרב: "לא נראה כי למגפה תהיה השפעה גדולה על שיעורי התמותה בישראל, או על תוחלת החיים. יש לזכור כי בכל שנה מתים יותר מ-45,000 איש בישראל, מתוכם כ-17,000 מתים ממחלות לב וסרטן, כך שלפי המסלול הנוכחי של נגיף הקורונה הוא לא ישנה את ההנחות ששימשו לתחזיות האלו. עד כה אנו יודעים שגיל הפטירה הממוצע הוא 82, ורוב הנפטרים סבלו ממחלות רקע אחרות. לכן זהו מבחן חשוב יותר למערכת הבריאות ולקובעי המדיניות, מאשר אירוע משמעותי באוכלוסייה מבחינה דמוגרפית, גם אם חלילה מספר הנפטרים יגיע ל-1,000 איש".

"ישראל היא מדינה ייחודית מבחינה דמוגרפית – עם פריון גבוה, תמותה נמוכה והגירה חיובית – וכל אלה מביאים לגידול מהיר של האוכלוסייה. חשוב להבין כיצד צמיחה זו תבוא לידי ביטוי בקבוצות האוכלוסייה השונות על מנת לקבוע אילו צעדים נחוצים כדי לאפשר לישראל להיערך בהתאם", אמר פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

תחזית אוכלוסיית ישראל, 2040-2017

ישראל היא מדינה ייחודית מבחינה דמוגרפית: היא מתאפיינת בשילוב חריג של פריון גבוה, תמותה נמוכה והגירה חיובית. כל אלה מביאים לגידול מהיר של האוכלוסייה.

תמותה

בעשור האחרון הייתה ירידה בשיעורי התמותה בכל אחת מהקבוצות וכמעט בקרב כל הגילאים (עד גיל 89) – נתון המעיד על שיפור בבריאות האוכלוסייה.

  • במגזר היהודי, הירידה בשיעורי התמותה בקרב גברים גדולה מאשר בקרב נשים בכל הקבוצות מתחת לגיל 55.
  • שיעורי התמותה בקרב ערבים – גברים ונשים – ירדו פחות מאשר בקרב יהודים ברוב קבוצות הגיל.

פריון ילודה

שיעור הלידות בישראל גבוה מאוד בהשוואה לשיעור התמותה ובהשוואה למדינות מפותחות אחרות, ומסביר 80% מהגידול השנתי באוכלוסייה.

  • תחזיות מרכז טאוב צופות שהמגמות משנת 2000 יימשכו – ירידה בפריון של נשים יהודיות עד גיל 25, יציבות בגילים 25–29, ועלייה ניכרת בגילים 30–44 (אם כי צפויה האטה מסוימת בקצב העלייה בעשור הקרוב).
  • בקרב קבוצת הגיל 35–39 צופים במרכז טאוב עלייה בשיעורי הפריון בעקבות דחיית הלידה הראשונה לגילים מאוחרים יותר והורות יחידנית.
  • בקרב נשים ערביות, הירידה בשיעור הפריון שנצפתה מאז שנת 2000 צפויה להימשך, אם כי בקצב איטי יותר.
  • בעשור הקרוב צפויה יציבות יחסית בשיעור הפריון הכולל של האוכלוסייה היהודית ולאחר מכן ירידה קלה – עד שנת 2030 הפריון הכולל יהיה נמוך מ-3 ילדים בממוצע לאישה.
  • במקביל צפויה ירידה בפריון הכולל של האוכלוסייה הערבית – עד שנת 2040 יעמוד הפריון הכולל בחברה הערבית על 2.75 ילדים בממוצע לאישה.
  • עקב שינויים במספר הלידות ב-20 השנים האחרונות, מספר הנשים הערביות בגיל 20 בשנת 2037 עתיד להיות דומה למספרן ב-2017, בעוד מספר היהודיות ב-2037 עתיד להיות גבוה בהרבה ממספרן ב-2017.

הגירה

מאזן ההגירה הכולל של ישראל חיובי ונמצא במגמת עלייה.תופעה בולטת: בעשורים האחרונים הפכה ישראל ליעד למבקשי מקלט ומהגרי עבודה.

  • בשנים 2002–2017 היגרו לישראל 184,000 בני אדם נטו, רובם המכריע מתחת לגיל 40.
  • לאור העלייה של 20% במספר המהגרים לישראל שנצפתה ב-2019, סביר להניח שזרם ההגירה לישראל יוסיף לגבור על זרם היציאה ממנה.

מבנה הגילים של האוכלוסייה

האוכלוסייה בישראל צעירה יחסית – במגזר היהודי יש 140,000 פעוטות לעומת 60,000 בני 70, ובמגזר הערבי 42,000 לעומת 5,300 בלבד, בהתאמה. בשני המגזרים, בקרב הצעירים יש יותר גברים, והיחס מתהפך בגילים המבוגרים, כך שיש יותר נשים מבוגרות. יש שלושה הבדלים מהותיים בהרכב האוכלוסייה בין יהודים וערבים:

  • ללא השפעות ההגירה, האוכלוסייה היהודית גדלה בקצב איטי אך יציב, כך שכמעט כל שנתון גדול מקודמו, בעוד בקרב ערבים הירידה המשמעותית בפריון מאז שנת 2000 הביאה לכך שהשנתונים הצעירים דומים בגודלם.
  • בקרב האוכלוסייה היהודית בערך כל 30 שנה ניתן לזהות "הד" של שנתון קודם, בעוד בקרב ערבים המבנה יציב יחסית.
  • ב-2017, כ-8% מהגברים היהודים ומעל 10% מהנשים היו בני 70 ומעלה, לעומת כ-2.5% מהגברים וכ-3.5% מהנשים בקרב ערבים.

תחזיות לשנת 2040

התחזיות לאוכלוסיית ישראל בשנת 2040 המוצגות במחקר של מרכז טאוב מבוססות על הנחות ריאליות בדבר דפוסי פריון, תמותה והגירה עתידיים.

  • כל הסימנים מצביעים על כך שבשנת2040 אוכלוסיית ישראל תעמוד על 12.4 עד 12.8 מיליון תושבים.
  • צפויה ירידה מסוימת בשיעור האוכלוסייה היהודית בישראל בשל מבנה הגילים שלה, מ-79% לפחות מ-78%, שם היא צפויה להתייצב.
  • התחזית מראה כי צפוי גידול ניכר בקרב תושבים מעל גיל 70 – מ-669,000 ב-2017 ל-1.41 מיליון ב-2040, לצד קצב ההזדקנות גבוה יותר במגזר הערבי.
  • במגזר היהודי תהיה האטה במספר הילדים שצפויים להיוולד בעשור הקרוב אף ששיעורי הפריון לא צפויים להשתנות. ההאטה תיגרם בשל המספר הקטן יחסית של נשים בתחילת עד אמצע שנות העשרים לחייהן. מגמה זו צפויה להשתנות עד 2030 – אז צפוי גידול חד במספר הלידות השנתי במגזר היהודי, בשל מספר הנשים שיגיעו לגיל הלידה. בקרב הערבים התחזית שונה: אמנם שיעור הפריון נמצא במגמת ירידה, אך מכיוון שקבוצות גיל גדולות התחילו להיכנס לשנות שיא הפריון – הדבר צפוי להביא לעלייה ניכרת במספר הילדים שייוולדו במגזר.
    • בעשרים השנים הבאות קבוצה גדולה של אנשים תיכנס לשנות החמישים לחייה – שנות שיא מבחינת תפוקה והכנסה, ולפיכך צפויה עלייה בצריכה, בהכנסות ממיסים וכדומה.
    • בשנים הקרובות צפויה להיכנס לשוק העבודה ולמוסדות להשכלה גבוהה קבוצה גדולה של אלו שעכשיו הם בני בני 5 עד 19. קבוצה זו גדולה במידה ניכרת מהקבוצה המקבילה שנכנסה לשוק העבודה ולמערכת ההשכלה הגבוהה ב-15 השנים האחרונות.
      הגודל היחסי של אוכלוסיית בני 0-2 לפי מגזר

השלכות

בהתחשב בתחזיות לעיל יהיה צורך להיערך למספרים הגדולים של אנשים שצפויים להיכנס לשוק העבודה ולמערכת ההשכלה הגבוהה; להיערך לעלייה בהיקף הקצבאות ובהיקף שירותי הסיעוד לקשישים; ולתכנן את עיתוי ההשקעה במערכת החינוך בכל מגזר. הבנת דפוסי הגידול העתידיים של כל מגזר תסייע לתכנן צעדי מדיניות ולהיערך כראוי לשינויים הצפויים.

האם תגובתה של ישראל למשבר הקורונה תצליח למנוע את קריסתה של מערכת הבריאות?

נכון להיום, ישראל מתמודדת עם נגיף הקורונה טוב למדי בהשוואה למדינות אחרות. הצלחה זו נובעת ממבנה הגילים של אוכלוסיית ישראל, כמו גם מהגיאוגרפיה הייחודית שלה, ממצב התחלואה הכללי, מ"תרבות החירום" הישראלית וממצב הכלכלה במדינה.

אוכלוסיית ישראל, המונה 9 מיליון תושבים המפוזרים על פני שטח קטן, היא אוכלוסייה צעירה יחסית: רק כ-10% מהתושבים הם בני 65 ומעלה, בהשוואה ל-23% מהתושבים באיטליה ו-17% בארצות הברית. מבנה גילים ייחודי זה, לצד רמת החיים הגבוהה, תורמים לכך שאוכלוסיית ישראל היא גם אוכלוסייה בריאה יחסית. פירוש הדבר הוא שגורמי סיכון בריאותיים וגיל מבוגר – שניהם משפיעים ככל הנראה על חומרת ההשפעה של הנגיף – נפוצים בישראל פחות מאשר במדינות אחרות. נוסף על כך, נוכח ניסיונה של ישראל בהתמודדות עם מצבי חירום אחרים, יש לקובעי המדיניות ולאוכלוסייה היכולת להתאים עצמם יחסית בקלות, ובה בעת, המשאבים הביטחוניים והטכנולוגיות המתקדמות העומדים לרשות המדינה מסייעים לה להיאבק בהתפשטות הנגיף. רמת החיים הגבוהה בישראל ורשת הביטחון החברתית המפותחת מסייעות אף הן לריכוך המהלומה שמנחיתה הקורונה על המדינה.

כמו במקומות אחרים בעולם, תגובתה של מערכת הבריאות בישראל להתפרצות הנגיף מורכבת משתי אסטרטגיות מרכזיות: ריחוק חברתי, לצד טיפול רפואי במקרה הצורך. הריחוק החברתי והסגר נועדו לצמצם את התפשטות הנגיף ו"לשטח את העקומה", ולדאוג שבתי החולים יוכלו להעניק טיפול למי שנדבק בנגיף ולא יקרסו תחת העומס. כלומר, מטרת הריחוק החברתי היא להגן על קבוצות האוכלוסייה שנמצאות בסיכון גבוה יותר וכן על  מערכת הבריאות עצמה. בה בעת, הטיפול הרפואי נועד להגן על תושבים שכבר נדבקו בנגיף.

בישראל, ההגנה על מערכת הבריאות קריטית אפילו יותר מאשר במדינות אחרות, בשל הליקויים במערכת בשנים האחרונות. גם לפני התפרצות נגיף הקורונה, מערכת האשפוז בישראל כרעה תחת העומס בעיקר עקב מצוקת תשתיות ומחסור בתקציבים,  לצד מערכת תמריצים מעוותת.

הצוותים הרפואיים בישראל והטכנולוגיות העומדות לרשותם הם אמנם בין הטובים בעולם, אך התשתיות הפיזיות של מערכת הבריאות הוזנחו במשך שנים ארוכות. מספר המיטות לטיפול כללי בישראל נמוך יחסית: 2.2 מיטות לאלף נפש לעומת ממוצע של 3.6 במדינות ה-OECD. גם לאחר תקנון למבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה, מספר המיטות בישראל עומד רק על 2.5 מיטות לאלף נפש – שיעור נמוך בהשוואה למרבית המדינות האחרות. בפריפריה הגיאוגרפית המצב חמור אף יותר – בצפון ובדרום מספר המיטות לאלף נפש עומד על 1.32 ו-1.55 בהתאמה, לעומת 2.36 בירושלים.
bed per pop HEB

בכל הנוגע לתקצוב, ההוצאה הציבורית בישראל על בריאות עומדת על 7% מהתמ"ג, לעומת 9% בממוצע במדינות OECD. אמנם שיעור ההוצאה על אשפוז מסך ההוצאה הלאומית על בריאות נמצא במגמת ירידה בכל העולם, אך בישראל ירידה זו חדה במיוחד, וההוצאה על אשפוז מוסיפה להיות נמוכה באופן עקבי בהשוואה לממוצע במדינות אחרות. וחמור מכך, הפערים הללו רק הולכים ומתרחבים.

נוסף על המחסור במתקנים ובציוד, המנגנון שבאמצעותו קופות החולים בישראל משלמות לבתי חולים (מנגנון ה-CAP, המוסדר על ידי המדינה) מגדיל את דרישת קופות החולים ומכונים בקהילה לשירותי אשפוז ומוריד מכדאיות הצריכה של שירותים רפואיים במרפאות או במכונים בקהילה. חוסר הכדאיות הזו מובילה להשקעה פחותה בתשתיות טיפוליות בקהילה, דבר שמגביר עוד יותר את העומס על בתי החולים.

כתוצאה מהכשלים המערכתיים הללו, איכות הטיפול והשירותים הרפואיים במערכת הבריאות בישראל הולכת ומידרדרת, במיוחד במערכת האשפוז הכללי. תפוסת המיטות בבתי חולים בישראל גבוה במיוחד ועומד על 94%, בהשוואה לממוצע של 75% במדינות ה-OECD. שיעור תחלופת החולים בבתי החולים גבוה במיוחד ומשקף משך אשפוז קצר מצד אחד ותפוסת מיטות גבוהה מאוד מצד שני.

משמעות הדבר היא שגם לפני התפרצות הנגיף, בתי החולים בישראל פעלו כמעט במלוא הקיבולת שלהם. דחיקתם של חולים רגילים מהמחלקות על ידי חולי קורונה עלולה להוביל להתרחבות התמותה ההיקפית של חולים רגילים.

לסיכום, נראה שמידת ההצלחה של ישראל בהתמודדות עם נגיף הקורונה תלויה ביכולתה להפחית ככל האפשר את העומס על בתי החולים ועל מחלקות האשפוז, שממילא סובלים משחיקה וממחסור מתמשך במקום, בתשתיות, בציוד ובתקציב.

הערכות בדבר השפעת נגיף הקורונה על התמותה בישראל

המחקר משרטט את קווי המתאר של ההשפעות הישירות והעקיפות של התמותה מנגיף הקורונה בישראל. ההערכה כוללת מספר תרחישים אפשריים בהסתמך על שיעורי התמותה מהמחלה בסין ובאיטליה ועל שיעורי התמותה מסיבות אחרות בישראל ובאיחוד האירופי.

נוכח מבנה הגילים הצעיר יחסית של האוכלוסייה בישראל שיעור התמותה מהנגיף צפוי להיות נמוך משמעותית בהשוואה לאיטליה ולמחוז חוביי בסין

התמותה מהנגיף נמוכה בגיל צעיר והולכת ועולה עם הגיל. מאחר שחלק מהמאובחנים כנשאים של הנגיף אינם מראים תסמיני מחלה, הערכות שמתבססות על מספר מקרי המוות בקרב חולים מאומתים מפריזות בהיקף התמותה. לעומת זאת, העובדה שעדיין אין מעקב ארוך דיו אחר החולים עשויה להביא להערכת חסר של שיעורי התמותה. באיטליה, שבה יש שיעור גבוה של זקנים, שיעורי התמותה מהנגיף עד גיל 70 נמוכים מאלה שבסין, אך מעל גיל 70 הם גבוהים ב-15%. על כן שיעור התמותה הגולמי באיטליה גבוה ביותר מפי שניים משיעור התמותה במחוז חוביי בסין – 5.8% לעומת 2.4%. ככלל, מבנה הגילים הצעיר של ישראל (כלומר יש אחוז גדול של בני פחות מ-65 ושיעור גבוה בהרבה מסין ומאיטליה של בני פחות מ-30) פירושו ששיעור התמותה מהמחלה יהיה נמוך מאשר בסין ובאיטליה.

כדי לחזות את מספר מקרי המוות הצפוי מנגיף הקורונה בישראל יצרו החוקרים מספר הערכות לפי גיל המחילות את נתוני ההדבקה והתמותה מהמחלה בחוביי-סין על האוכלוסייה בישראל, בהתבסס על:

  • שיעורי הדבקה ביחס לחוביי של 0.1%, 0.5%, 1%, 2%, 5%, 10%, 20% ו-30%.
  • שיעור תמותה כמו בחוביי ושיעורים מופחתים ב-50% וב-75% משיעור זה. ההפחתות הללו משקפות ניסיון מצטבר בהתמודדות עם הנגיף ככל שחולף הזמן ואת יכולתה הבסיסית של מערכת הבריאות הישראלית להתמודד עם מצבי חירום.

    Fig HEB top

    Fig HEB middle

    Fig HEB bottom

התחזיות מראות ששיעורי ההדבקה בנגיף נעים בטווח שבין מינימום 9,300 (0.1%) ל-2.79 מיליון (30%) נדבקים. במחקר של מרכז טאוב מוצגים שלושה תרחישי תמותה עם הבדלים בהתאם לרמת ההדבקה: בשיעור הדבקה של 0.1% ובאותו שיעור תמותה כמו בחוביי, ישראל יכולה לצפות לאפס מקרי מוות בקרב בני עשרים ומטה ולכ-100 מקרי מוות בקרב בני 70 ומעלה, ובקרב כל הגילים יהיו כ-150 מקרי מוות מהנגיף. ככל ששיעור ההדבקה עולה, כך עולה מספר המתים הצפוי: בשיעור הדבקה של 10% ובשיעור תמותה כמו בחוביי – מספר המתים צפוי להגיע לכ-15,400, ובשיעור הדבקה של 30% – ל-46,000. בכל אחד מהמקרים, הצלחה רפואית משמעותית בהפחתת שיעור התמותה לרבע מזה שנצפה במחוז חוביי עדיין תביא לצפי של 39 מתים בשיעור הדבקה של 1% ול-11,000 מתים בשיעור הדבקה של 30%.

לשם השוואה, בשנת 2016 היו בישראל 43,964 מקרי מוות מסיבות אחרות. כ-11,000 מהם מסרטן ו-6,800 ממחלות לב – שתי סיבות המוות הנפוצות ביותר. לפי התרחיש הגרוע ביותר, נגיף הקורונה עלול להיות סיבת המוות העיקרית בישראל בשנה הקרובה.

עם זאת, החוקרים וינרב וצ'רניחובסקי ממרכז טאוב מזהירים מפני השפעות עקיפות שעשויות להיות למאבק בנגיף: "לנגיף הקורונה יש השפעות פוטנציאליות נוספות על סוגי תמותה אחרים. אנו צופים ששיעורי התמותה מסיבות אחרות יעלו בעקבות הפניה גוברת של חולי קורונה למערכת אשפוז שנמצאת במצב של אי ספיקה מלכתחילה, כפי שהראינו במחקר אחר שפורסם במרכז טאוב לפני כמה חודשים".

לפי התרחיש הגרוע ביותר הקורונה תהיה סיבת המוות המובילה בישראל, אך זה יגרום גם לעלייה במקרי המוות מסיבות אחרות – ההשפעה העקיפה של הנגיף על התמותה

לצד ההשפעה הישירה של נגיף הקורונה יש להביא בחשבון גם השפעות עקיפות על שיעורי תמותה מסיבות אחרות. זאת בשל מצבה העגום של מערכת האשפוז בישראל. בישראל יש כ-2.2 מיטות חולים לטיפול כללי לאלף איש (לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות עם שירותי בריאות דומים לישראל). שיעור תפוסת המיטות עומד על 94% (לעומת 75% ב-OECD), ומשך השהות הממוצע בבתי החולים קצר יחסית – 5.2 יום לחולה (לעומת 6.7 ב-OECD). מספר הביקורים בחדרי המיון בישראל כפול מהממוצע במדינות עם מערכת בריאות דומה. בנוסף, עוד לפני התפרצות המגפה פעלו בתי החולים הכלליים בישראל במלוא הקיבולת שלהם, כמעט ללא עתודות למקרי חירום, ולא פותחו בקהילה ובמוסדות סיעודיים כל חלופות לאשפוז בבתי החולים.

סיבה נוספת להתרחבות התמותה ההיקפית היא הפגיעה של הנגיף בכוח האדם הרפואי, המביאה לצמצום הסגל הרפואי הזמין (כ-3,000 נשלחו לבידוד עד 22 במרץ), המצומצם מלכתחילה עקב מחסור בתקנים. מצב זה מביא בהכרח להפניית משאבים רפואיים להתמודדות עם הקורונה, וצפוי לגרוע מטיפולים מצילי חיים אחרים, דוגמת צנתורים ובדיקות לאבחון סרטן. באיטליה, העומס על מערכת האשפוז מביא לתמותה היקפית של חולים "רגילים" שהטיפול בהם נשלל עקב המאבק במגפה, ובאנגליה הוכרזה דחייה של מיליוני ניתוחים עקב הלחץ הגובר על מערכת הבריאות.

החוקרים מעריכים שבישראל, גם גידול מתון של 2% בשיעור התמותה מסיבות אחרות יגדיל את מספר מקרי המוות בפרק זמן של חצי שנה בכ-460. באותו פרק זמן, גידול של 20% בתמותה מסיבות אחרות מלבד הקורונה יביא לגידול של כ-4,600 במספר מקרי המוות. שתי ההערכות מניחות שהמגפה תיבלם בתוך שישה חודשים, אך אם היא תימשך מעבר לכך – מספר מקרי המוות מסיבות אחרות יוסיף כמובן לעלות.

העלייה החדה הצפויה במספר מקרי המוות עם הגידול האפשרי בשיעורי ההדבקה תומכים במדיניות הריחוק החברתי וההסגר שנוקטת ממשלת ישראל – מדיניות שאמורה להאט את קצב ההפצה של הנגיף ו"לשטח את העקומה". האטת קצב ההפצה תקל על התשתית החלשה של מערכת האשפוז ותספק לה שהות להוסיף מיטות אשפוז וציוד חיוני אחר, ולצוות המקצועי היא תיתן שהות לצבור ידע בנוגע לנגיף. עם זאת, יש להשקיע מאמצים דומים גם בהגנה מגורמי תמותה אחרים. צמצום התמותה מן הנגיף על חשבון ריבוי התמותה ההיקפית עלול להתברר כמקח טעות בטווח הרחוק ואף לשמש להסתרת האחריות להזנחת מערכת הבריאות.

הודעה לעיתונות: הערכות בדבר השפעת נגיף הקורונה על התמותה בישראל

על רקע התפרצות מגפת הקורונה והמאמץ חסר התקדים לבלום את מספר הנדבקים, מרכז טאוב מפרסם הערכה של השפעת המגפה על התמותה הישירה מהמחלה ועל התמותה ההיקפית הפוטנציאלית כתוצאה מצמצום בלתי נמנע בטיפול במחלות אחרות. החוקרים, מומחים בתחום הדמוגרפיה וכלכלת הבריאות, מעריכים כי מספר מקרי המוות מהנגיף לא יעלה על מאות אחדות. עם זאת, הם מזהירים מפני סיכון אפשרי של גידול משמעותי בתמותה ההיקפית בשל הפניה הולכת וגדלה של משאבים רפואיים – שהיו מוגבלים מלכתחילה – להתמודדות עם הנגיף.

יש אי ודאות רבה הן בדבר רמות ההדבקה של נגיף הקורונה והן בדבר שיעור התמותה ממנו. לצד התמותה הישירה מהנגיף תהיה לו גם השפעה עקיפה על תמותה מסיבות שאינן קשורות אליו ישירות, בגלל ההפניה של המשאבים הרפואיים שהיו מצומצמים מלכתחילה למאבק במגפה. למרות אי הוודאות, הערכות בדבר היקפי התמותה חשובות לשם קביעת מדיניות.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו הדמוגרף פרופ' אלכס וינרב וכלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי משרטט את קווי המתאר של ההשפעות הישירות והעקיפות של התמותה מנגיף הקורונה בישראל. ההערכה כוללת מספר תרחישים אפשריים בהסתמך על שיעורי התמותה מהמחלה בסין ובאיטליה ועל שיעורי התמותה מסיבות אחרות בישראל ובאיחוד האירופי.

נוכח מבנה הגילים הצעיר יחסית של האוכלוסייה בישראל שיעור התמותה מהנגיף צפוי להיות נמוך משמעותית בהשוואה לאיטליה ולמחוז חוביי בסין

התמותה מהנגיף נמוכה בגיל צעיר והולכת ועולה עם הגיל. מאחר שחלק מהמאובחנים כנשאים של הנגיף אינם מראים תסמיני מחלה, הערכות שמתבססות על מספר מקרי המוות בקרב חולים מאומתים מפריזות בהיקף התמותה. לעומת זאת, העובדה שעדיין אין מעקב ארוך דיו אחר החולים עשויה להביא להערכת חסר של שיעורי התמותה. באיטליה, שבה יש שיעור גבוה של זקנים, שיעורי התמותה מהנגיף עד גיל 70 נמוכים מאלה שבסין, אך מעל גיל 70 הם גבוהים ב-15%. על כן שיעור התמותה הגולמי באיטליה גבוה ביותר מפי שניים משיעור התמותה במחוז חוביי בסין – 5.8% לעומת 2.4%. ככלל, מבנה הגילים הצעיר של ישראל (כלומר יש אחוז גדול של בני פחות מ-65 ושיעור גבוה בהרבה מסין ומאיטליה של בני פחות מ-30) פירושו ששיעור התמותה מהמחלה יהיה נמוך מאשר בסין ובאיטליה.

כדי לחזות את מספר מקרי המוות הצפוי מנגיף הקורונה בישראל יצרו החוקרים מספר הערכות לפי גיל המחילות את נתוני ההדבקה והתמותה מהמחלה בחוביי-סין על האוכלוסייה בישראל, בהתבסס על:

  • שיעורי הדבקה ביחס לחוביי של 0.1%, 0.5%, 1%, 2%, 5%, 10%, 20% ו-30%.
  • שיעור תמותה כמו בחוביי ושיעורים מופחתים ב-50% וב-75% משיעור זה. ההפחתות הללו משקפות ניסיון מצטבר בהתמודדות עם הנגיף ככל שחולף הזמן ואת יכולתה הבסיסית של מערכת הבריאות הישראלית להתמודד עם מצבי חירום.
    Fig HEB top
    Fig HEB middle
    Fig HEB bottom

התחזיות מראות ששיעורי ההדבקה בנגיף נעים בטווח שבין מינימום 9,300 (0.1%) ל-2.79 מיליון (30%) נדבקים. במחקר של מרכז טאוב מוצגים שלושה תרחישי תמותה עם הבדלים בהתאם לרמת ההדבקה: בשיעור הדבקה של 0.1% ובאותו שיעור תמותה כמו בחוביי, ישראל יכולה לצפות לאפס מקרי מוות בקרב בני עשרים ומטה ולכ-100 מקרי מוות בקרב בני 70 ומעלה, ובקרב כל הגילים יהיו כ-150 מקרי מוות מהנגיף. ככל ששיעור ההדבקה עולה, כך עולה מספר המתים הצפוי: בשיעור הדבקה של 10% ובשיעור תמותה כמו בחוביי – מספר המתים צפוי להגיע לכ-15,400, ובשיעור הדבקה של 30% – ל-46,000. בכל אחד מהמקרים, הצלחה רפואית משמעותית בהפחתת שיעור התמותה לרבע מזה שנצפה במחוז חוביי עדיין תביא לצפי של 39 מתים בשיעור הדבקה של 1% ול-11,000 מתים בשיעור הדבקה של 30%.

לשם השוואה, בשנת 2016 היו בישראל 43,964 מקרי מוות מסיבות אחרות. כ-11,000 מהם מסרטן ו-6,800 ממחלות לב – שתי סיבות המוות הנפוצות ביותר. לפי התרחיש הגרוע ביותר, נגיף הקורונה עלול להיות סיבת המוות העיקרית בישראל בשנה הקרובה.

עם זאת, החוקרים וינרב וצ'רניחובסקי ממרכז טאוב מזהירים מפני השפעות עקיפות שעשויות להיות למאבק בנגיף: "לנגיף הקורונה יש השפעות פוטנציאליות נוספות על סוגי תמותה אחרים. אנו צופים ששיעורי התמותה מסיבות אחרות יעלו בעקבות הפניה גוברת של חולי קורונה למערכת אשפוז שנמצאת במצב של אי ספיקה מלכתחילה, כפי שהראינו במחקר אחר שפורסם במרכז טאוב לפני כמה חודשים".

לפי התרחיש הגרוע ביותר הקורונה תהיה סיבת המוות המובילה בישראל, אך זה יגרום גם לעלייה במקרי המוות מסיבות אחרות – ההשפעה העקיפה של הנגיף על התמותה

לצד ההשפעה הישירה של נגיף הקורונה יש להביא בחשבון גם השפעות עקיפות על שיעורי תמותה מסיבות אחרות. זאת בשל מצבה העגום של מערכת האשפוז בישראל. בישראל יש כ-2.2 מיטות חולים לטיפול כללי לאלף איש (לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות עם שירותי בריאות דומים לישראל). שיעור תפוסת המיטות עומד על 94% (לעומת 75% ב-OECD), ומשך השהות הממוצע בבתי החולים קצר יחסית – 5.2 יום לחולה (לעומת 6.7 ב-OECD). מספר הביקורים בחדרי המיון בישראל כפול מהממוצע במדינות עם מערכת בריאות דומה. בנוסף, עוד לפני התפרצות המגפה פעלו בתי החולים הכלליים בישראל במלוא הקיבולת שלהם, כמעט ללא עתודות למקרי חירום, ולא פותחו בקהילה ובמוסדות סיעודיים כל חלופות לאשפוז בבתי החולים.

סיבה נוספת להתרחבות התמותה ההיקפית היא הפגיעה של הנגיף בכוח האדם הרפואי, המביאה לצמצום הסגל הרפואי הזמין (כ-3,637 נשלחו לבידוד עד 22 במרץ), המצומצם מלכתחילה עקב מחסור בתקנים. מצב זה מביא בהכרח להפניית משאבים רפואיים להתמודדות עם הקורונה, וצפוי לגרוע מטיפולים מצילי חיים אחרים, דוגמת צנתורים ובדיקות לאבחון סרטן. באיטליה, העומס על מערכת האשפוז מביא לתמותה היקפית של חולים "רגילים" שהטיפול בהם נשלל עקב המאבק במגפה, ובאנגליה הוכרזה דחייה של מיליוני ניתוחים עקב הלחץ הגובר על מערכת הבריאות.

החוקרים מעריכים שבישראל, גם גידול מתון של 2% בשיעור התמותה מסיבות אחרות יגדיל את מספר מקרי המוות בפרק זמן של חצי שנה בכ-460. באותו פרק זמן, גידול של 20% בתמותה מסיבות אחרות מלבד הקורונה יביא לגידול של כ-4,600 במספר מקרי המוות. שתי ההערכות מניחות שהמגפה תיבלם בתוך שישה חודשים, אך אם היא תימשך מעבר לכך – מספר מקרי המוות מסיבות אחרות יוסיף כמובן לעלות.

"אי הוודאות רבה", אומר פרופ' וינרב. "איננו יודעים מה יהיה שיעור ההדבקה הכולל ואם ניתן להחיל את שיעורי התמותה בחוביי או באיטליה על ישראל. יש מקום לתקווה, אולם מאחר שעבר רק חודש מאבחון החולה הראשון בישראל, קרוב לפרק הזמן הממוצע שבין הדבקה למוות בסין, אפשר לומר שעוד דרך ארוכה לפנינו".

פרופ' צ'רניחובסקי מוסיף: "יש גם חוסר ודאות באשר למשאבי מערכת הבריאות, והאשפוז הכללי בפרט, ולהשפעה של הסטתם להתמודדות עם המגפה על התמותה מסיבות אחרות. האומדנים שאנו מציעים חשובים להתוויית מדיניות שקולה ולהנחיות ברורות יותר ביחס לחלוקת המשאבים הרפואיים בין חולי קורונה לבין חולים אחרים. אנו עלולים להיות במצב ששכרנו – בהצלת חיים מקורונה יצא בהפסדנו – באובדן חיים מסיבות אחרות".

העלייה החדה הצפויה במספר מקרי המוות עם הגידול האפשרי בשיעורי ההדבקה תומכים במדיניות הריחוק החברתי וההסגר שנוקטת ממשלת ישראל – מדיניות שאמורה להאט את קצב ההפצה של הנגיף ו"לשטח את העקומה". האטת קצב ההפצה תקל על התשתית החלשה של מערכת האשפוז ותספק לה שהות להוסיף מיטות אשפוז וציוד חיוני אחר, ולצוות המקצועי היא תיתן שהות לצבור ידע בנוגע לנגיף. עם זאת, יש להשקיע מאמצים דומים גם בהגנה מגורמי תמותה אחרים. צמצום התמותה מן הנגיף על חשבון ריבוי התמותה ההיקפית עלול להתברר כמקח טעות בטווח הרחוק ואף לשמש להסתרת האחריות להזנחת מערכת הבריאות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

מדוע ההורים בישראל מתקשים לאזן בין משפחה וקריירה?

השבוע האחרון נפתח ברשימת צעדים נוספים שעליהם החליטה הממשלה בניסיון למנוע את המשך התפשטות נגיף הקורונה בישראל, כולל סגירת בתי הספר וגני הילדים ומעבר לעבודה מהבית ככל שהדבר אפשרי. אם לפני התפרצות הנגיף הורים בישראל התקשו לאזן בין עבודה ומשפחה, הרי כעת, נוכח ההנחיות החדשות, הפכה המשימה קשה שבעתיים.

הפריון בישראל גבוה באופן יוצא דופן ועומד על 3.1 ילדים לאישה בממוצע – הרבה יותר מבכל מדינה מפותחת אחרת. אף כי שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה החרדית גבוה במיוחד (7 ילדים לאישה בממוצע), מרבית העלייה בשיעור הפריון באוכלוסייה בשני העשורים האחרונים מיוחסת ליהודים חילונים ומסורתיים, אשר שיעור הפריון הכולל בקרבם עומד כיום על יותר מ-2.2 ילדים. משמעות הדבר היא שלנשים חילוניות ומסורתיות בישראל יש בממוצע יותר ילדים מאשר לנשים בכל מדינה מפותחת אחרת.

יתרה מזו, רמות הפריון בישראל נותרו יציבות מאז שנות השמונים על אף השיפור הניכר ברמת ההשכלה של נשים וכניסתן הנרחבת לשוק העבודה, ואף שהגיל בעת הלידה הראשונה עלה בעשורים האחרונים בכשלוש שנים.

מלבד העובדה שלהורים בישראל יש יותר ילדים מאשר להורים במדינות מפותחות אחרות – שפירושה גם יותר ילדים שמתרוצצים בבית בימים אלו שבהם מערכת החינוך מושבתת – ההורים הישראלים גם עובדים בשיעורים גבוהים יותר. שיעורי התעסוקה של נשים בישראל, בייחוד בקרב אימהות לילדים קטנים, עלו בעשורים האחרונים במידה ניכרת. בשנת 2018 הועסקו אימהות לילדים בני 0–4 בשיעורים דומים לאימהות לילדים בוגרים ולנשים ללא ילדים. יתרה מזו, נראה כי נשים מוסיפות להשתתף בשוק העבודה גם לאחר לידת ילדיהן: חוקרי מרכז טאוב מצאו כי בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות, שיעורי התעסוקה של אימהות ל-1–3 ילדים דומים לאלה של נשים ללא ילדים.

אולם לא רק האימהות בישראל עובדות יותר שעות, אלא גם האבות. רוב משקי הבית עם ילדים מתחת לגיל 18 – 71% – הם משקי בית זוגיים. העלייה בשיעורי התעסוקה של נשים מובילה לשינוי החלוקה המגדרית בין העבודה לבית, וגם מבחינה תעסוקתית משקי הבית נעשים שוויוניים יותר. אם בשנת 2002 שיעור משקי הבית עם ילדים שבהם שני ההורים מועסקים במשרה מלאה עמד על 30% מכלל האוכלוסייה, הרי בשנת 2017 עלה שיעור זה ל-40%.

עם זאת, יש הבדלים לא מבוטלים בין קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל בכל הנוגע לדפוס המפרנסים במשפחה. בכ-51% ממשקי הבית של יהודים לא-חרדים שני ההורים עובדים במשרה מלאה, לעומת 25% ממשקי הבית הערביים ו-13% בלבד ממשקי הבית החרדיים. לעומת זאת, ב-43% ממשקי הבית החרדיים אף אחד מבני הזוג אינו מועסק במשרה מלאה, לעומת 15% במשקי בית ערביים ו-11% בלבד בקרב יהודים לא-חרדים. יצוין כי שיעורי התעסוקה הנמוכים ביותר במשק הם של גברים חרדים (52%) ונשים ערביות (37%).

ככלל, ממוצע שעות העבודה השבועיות של זוג הורים עם ילדים עומד על 59 שעות, אך גם כאן ישנם הבדלים גדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות: זוגות יהודים לא-חרדים עובדים בממוצע 67 שעות בשבוע, בעוד זוגות מהמגזר הערבי עובדים 50 שעות בממוצע וזוגות מהמגזר החרדי עובדים 34 שעות בממוצע בשבוע.

ממוצע שעות עבודה של הורים עם ילדים 2017

זוגות יהודים לא-חרדים נוטים גם לבלות זמן ממושך יותר בנסיעה למקום עבודתם. רק בקרב 22% מהזוגות היהודים הלא-חרדים שני בני הזוג עובדים ביישוב מגוריהם, לעומת 50% מהזוגות החרדים ו-35% מהזוגות הערביים. נתון זה תקף גם כשבוחנים את התופעה בקרב נשים בלבד: יהודיות לא-חרדיות נוסעות לעבודה יותר זמן מאשר ערביות וחרדיות.

נוכח שיעורי הפריון הגבוהים, היקף שעות העבודה ומשך הנסיעה לעבודה, לא מפתיע שישראל מדורגת רביעית מהסוף ב-OECD בכל הנוגע לאיזון בין עבודה ופנאי. שביעות הרצון מרמת האיזון בין העבודה ובין תחומים אחרים בחיים גבוהה יותר בקרב ישראלים ללא ילדים מתחת לגיל 18 מאשר אצל הורים לילדים מתחת לגיל 18, ולפי מגזרים – שביעות הרצון הנמוכה ביותר היא בקרב יהודים לא-חרדים.

המאפיינים הייחודיים לישראל מקשים על הורים רבים לאזן בין עבודה ומשפחה בימים כתיקונם, ובתנאים קיצוניים כמו היום על אחת כמה וכמה. מרכז טאוב מאחל לכל הישראלים בריאות טובה, ולהורים שבינינו – בהצלחה בשבועות הקרובים!

השקעה בעתיד: הגישה של ישראל לרווחה חברתית

בעשור האחרון החלו חוקרי מדינת הרווחה להבחין בין תוכניות רווחה המספקות "הגנה חברתית" (לדוגמה קצבאות השלמת הכנסה ופנסיות) לבין תוכניות המתמקדות ב"השקעה חברתית" (פיתוח יכולות ומיומנויות בקרב האזרחים על מנת שיוכלו להשתלב בשוק העבודה). ההשקעה החברתית זוכה בישראל בשנים האחרונות לדגש רב יותר, ונראה כי הממשלה ממקדת את מאמציה בשיפור ההון האנושי לעומת תוכניות שנועדו להתמודד עם מצוקה וקיפוח חברתיים.

העדפת התוכניות להשקעה חברתית באה לידי ביטוי בדפוסי ההוצאה של הממשלה. אמנם רמת ההוצאה החברתית הכוללת של ישראל נמוכה בהשוואה למדינות רווחה אחרות, אך שיעור ההוצאה שלה על השקעה חברתית מתוך הוצאה זו גבוה יחסית ודומה לשיעורה במדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות כמו שוודיה ודנמרק.

ההוצאה על השקעה חברתית והגנה חברתית והוצאות אחרות

אחד מהיעדים העיקריים בכל מדינת רווחה הוא צמצום תחולת העוני בקרב האזרחים. שיעור העוני בישראל במונחי הכנסה כלכלית עומד על 23% – נמוך מהממוצע בקרב מדינות הרווחה האחרות ב-OECD, העומד על 28%. אולם כשבוחנים את תחולת העוני במונחי הכנסה פנויה – כלומר מה שנותר לאזרחים לאחר מיסים ותשלומי העברה – ישראל ניצבת בראש הטבלה עם שיעור עוני של 18%, לעומת 12% בממוצע במדינות הרווחה האחרות.

גם אם בוחנים רק את האוכלוסייה בגיל העבודה, בלי האזרחים הוותיקים, העוני במונחי הכנסה פנויה בישראל גבוה במידה ניכרת בהשוואה למדינות רווחה אחרות. אחת הסיבות לכך היא שמשקי הבית העניים בישראל שבראשם עומד אדם בגיל העבודה גדולים במידה ניכרת ממשקי בית דומים במדינות מפותחות אחרות, ולכן היקף ההכנסה ו/או הסיוע הנדרשים להוצאתה של משפחה כזאת מעוני גדולים הרבה יותר.

הסבר נוסף לכך הוא מגבלות נדיבותן של תוכניות הגנה חברתית כמו השלמת הכנסה וקצבאות ילדים עבור האוכלוסייה בגיל העבודה. למרות העלייה בשכר החודשי הממוצע ובקו העוני בעשור האחרון, ההוצאה הכוללת על שתי הקצבאות הללו נותרה יציבה (במונחים ריאליים), והפער בינה לבין קו העוני גדל, כך שיכולתן לסייע לאנשים החיים בעוני מוגבלת יותר. נתונים אלו עשויים להעיד על חשש בקרב קובעי המדיניות בישראל שקצבאות נדיבות מדי למשפחות שבהן ראש משק הבית בגיל העבודה עשויות לשמש תמריץ שלילי להשתתפות בכוח העבודה.

 קצבת הבטחת הכנסה וקצבאות הילדים ביחס לשכר הממוצע ולקו העוני

במקום להתמקד בתוכניות ההגנה החברתית המתוארות לעיל, בשנים האחרונות הורחבו בישראל התוכניות המשקיעות במיומנויות וביכולות עתידיות, בהן תוכנית "חיסכון לכל ילד" והרחבת שירותי מעונות היום.

התוכנית "חיסכון לכל ילד", שהחלה לפעול בראשית שנת 2017, מבטיחה שכל ילד בישראל יקבל תשלום חד-פעמי בתחילת חייו הבוגרים. החל מהלידה מופקד לחשבון של הילד מדי חודש סכום של 51 ש"ח, והסכום שנצבר נעשה זמין לו עם הגיעו לגיל 18 או 21. התוכנית אינה מספקת אפוא סיוע מיידי למשפחות החיות בעוני, אלא מבטיחה שגם ילדים ממשפחות עניות יתחילו את חייהם עם חיסכון מסוים.

עם זאת, יש מומחים המטילים ספק ביעילותה של התוכנית בצמצום תחולת העוני ובהבטחה למוביליות חברתית – שהיא, כאמור, יעד מרכזי של מדינת הרווחה – בשל מאפייניה הספציפיים. התוכנית מיועדת לכל ילדי ישראל, עניים ועשירים כאחד. להורים ניתנת האפשרות לבחור את ערוץ ההשקעה של הכסף, בין בבנק (סיכון נמוך הצפוי להניב תשואה נמוכה) ובין בקופת גמל (סיכון גבוה יותר, אך התשואה הצפויה גבוהה יותר). כמו כן, ההורים יכולים להפקיד בנוסף בכל חודש סכום זהה שינוכה מקצבת הילדים.

בפועל, פחות משליש מההורים בחמישון התחתון מוסיפים כסף להפקדה מטעם המדינה, לעומת 65% מההורים בחמישון העליון, ואלה גם בוחרים להשקיע את הכסף בקופות גמל, המניבות תשואה גבוהה יותר. לפיכך נראה כי ילדים ממשפחות אמידות מרוויחים מהתוכנית יותר מאשר ילדים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה, ודבר זה עלול לפגוע במוביליות החברתית.

מרכיב נוסף במדיניות ההשקעה החברתית ברווחה בישראל הוא מעונות היום, אשר הורחבו בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011. עם זאת, תנאי הזכאות לסבסוד מעונות היום, המוגבלים לאימהות עובדות, וההיצע המצומצם, גורמים לנגישות מוגבלת ודיפרנציאלית של פעוטות למעונות. אחד הביטויים לכך הוא ההבדלים הגדולים בין צרכני המסגרות לגיל הרך בקבוצות האוכלוסייה השונות בישראל: רק 8% ממשקי הבית הערביים בישראל שיש בהם ילדים בגילים הרלוונטיים שולחים אותם למסגרות אלו, לעומת 16% בקרב האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית ו-41% בקרב החרדים.

האם התוכנית "חיסכון לכל ילד" מגדילה את המוביליות החברתית? האם שירותי מעונות היום מגיעים לכל קבוצות האוכלוסייה בישראל? גורמי הרווחה בישראל יצטרכו להתמודד עם אתגרים אלו במסגרת המשך עיצוב מערכת הרווחה בישראל והמחויבות שלה למדיניות של השקעה חברתית.

כרמל בלנק

ד"ר בלנק היא חברת סגל במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין וחוקרת ביוזמה לחקר התהוות אי השוויון בגיל הרך במרכז טאוב. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובתקשורת (בהצטיינות יתרה), תואר שני בסוציולוגיה (בהצטיינות) ודוקטורט בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. בנוסף היתה פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת דורהם שבאנגליה. תחום המחקר המרכזי שלה הוא אי שוויון בחינוך, כשעבודת הדוקטורט שלה התמקדה בקשר שבין בעיות משמעת בכתה לבין הישגי התלמידים. בין השאר, היא חקרה כיצד סוגים שונים של אקלימי משמעת בכתה תורמים לפערי הישגים בין תלמידים לתלמידות. כיום, מעבר למחקר על אי שוויון בגיל הרך, היא חוקרת פערים מגדריים בלמידה למקצועות STEM לבגרות וכן את האופן שבו קבוצות חזקות מנצלות טוב יותר מסלולים של "הזדמנות שניה" לרכישת השכלה גבוהה, כגון מכינות קדם אוניברסיטאיות

הודעה לעיתונות – הישגים ופערים: מערכת החינוך בישראל – תמונת מצב

באמברגו עד יום ב' (10/2) בשעה 17:00

למחקר המלא לחצו כאן >>

על רקע הסערה הציבורית סביב ההישגים המאכזבים של תלמידי ישראל בהשוואה ל-OECD במבחני פיזה האחרונים, והפערים הגדולים בין תלמידים יהודים וערבים, מרכז טאוב מפרסם מחקר חדש של החוקר נחום בלס על מצב מערכת החינוך בישראל. המחקר בדק פערים בהישגים חינוכיים לפי מגזר ולפי רקע חברתי-כלכלי. בדיקת הפערים בשיעורי הלמידה ובהישגים הלימודיים התבססה הן על נתונים בישראל והן על תוצאות מבחנים בין-לאומיים, בגילאי החינוך הפורמלי (3–18).

הממצאים מצביעים על שיפור מתמשך – אם כי בשנים האחרונות מסתמנת האטה ניכרת – בהישגי התלמידים, יהודים וערבים, ועל כך שהפערים בין המגזרים מצטמצמים, בעיקר בהשוואה בין רמות חברתיות-כלכליות דומות. עם זאת, הפערים בין התלמידים החזקים והחלשים עדיין גדולים, ובהשוואה בין-לאומית ישראל מדורגת נמוך מבחינת הישגים וגבוה מבחינת פערים. שיעורי הלמידה בקרב כלל התלמידים מתקרבים למיצוי מלא, אך בגילים הצעירים (3–4) ובקרב שכבת גילאי 17 עדיין ניכרים הבדלים בין המגזר היהודי למגזר הערבי, בייחוד במגזר הבדואי.

המסגרות החינוכיות הקיימות מאפשרות בחירה וגיוון, אך יוצרות בידול והעמקת הפערים

מערכת החינוך מנסה לאפשר להורים ולתלמידים בחירה בין מסגרות שיענו על הצרכים השונים, תוך שמירה על השוויון. בחלק מהמקרים הגיוון גורם לבידול ולהעמקת הפערים.

בגני ילדים (גילאי 3–5) הרישום הוא לפי אזורי רישום שקובעת הרשות המקומית. לילדים במגזר היהודי יש אפשרות לבחור בין גנים ממלכתיים, גנים ממלכתיים-דתיים וגנים חרדיים, או בגנים פרטיים, ונראה כי רבים מההורים לילדים בגילי 3–4 עדיין מנצלים את החופש לבחור במסגרת נפרדת מאזור הרישום. מעידה על כך ההוצאה הפרטית על חינוך בגיל הגן, בעיקר בקרב חמישוני ההכנסה העליונים. כלומר, גם לאחר יישום חוק לימוד חובה מגיל 3 בשנת 2013 רווח בקרב הורים לילדים בגיל הרך רצון למסגרות פרטיות אשר מובילות לבידול. אפשרויות דומות קיימות גם במגזר הערבי, אך בשל נתוני רקע חברתי-כלכלי חלש יותר, שיעור הפונים למסגרות פרטיות נמוך יותר בחברה זו.

בחינוך היסודי שיעור הפונים למסגרות פרטיות (החינוך המוכר שאינו רשמי) בקרב היהודים נמוך, ואילו בקרב הערבים שיעורם עולה על 25%. התלמידים במסגרות אלו משתייכים לעשירונים המבוססים יותר. הבחירה בהן מעידה, בין השאר, על אי שביעות רצון ממערכת החינוך הרשמית, והיא צפויה להגביר את אי השוויון בתוך המגזר.

הבידול בבתי הספר היסודיים נובע מכך שבתי ספר רבים מוגדרים "ייחודיים" (למשל אמנויות) ומהתרחבות התופעה של ביטול אזורי הרישום או יצירת אזורי רישום משותפים לבתי ספר מסוימים. הלימודים בבתי הספר הייחודיים כרוכים לרוב בתשלום נוסף, לפעמים גבוה, ובמיון מוקדם. ההפרדה בין בתי ספר יהודיים לערביים נגרם בעיקר על ידי המציאות הגיאו-פוליטית.

תופעה ראויה לציון היא הגידול במספר היישובים היהודיים שמתגוררים בהם תושבים ערבים ובמספר ההורים הערבים השולחים את ילדיהם לבתי ספר עבריים. מתוך כך עולות שאלות כגון: האם צריך להקים בתי ספר ערביים ביישובים יהודיים? האם לשיעור הגדל של תלמידים ערבים בבתי ספר יהודיים צריכה להיות השפעה על התכנים ואורחות החיים בבתי הספר הללו?

אשר לחטיבות הביניים, הגורמים היוצרים בידול בין בתי הספר היסודיים פועלים גם בחטיבות הביניים, ומצטרף אליהם גורם נוסף התורם לבידול בתוך בתי הספר – הוראה בקבוצות לימוד (הקבצות). החלוקה להקבצות אמנם נעשית על פי קריטריונים לימודיים, אך בפועל היא יוצרת בידול על רקע חברתי-כלכלי.

בחטיבה העליונה, המגבלות שהטיל משרד החינוך על מיון ותשלומי הורים הולכות ונעלמות, ולבתי הספר ולהורים ניתן חופש פעולה מלא באופן שיוצר בידול בין בתי הספר המתבטא הן בהרכב  החברתי-כלכלי של תלמידיהם, הן במקצועות הנלמדים בהם והן ביוקרתם החברתית. הבידול בתוך בתי הספר מתבטא לרוב בחלוקה למסלולי הלימוד השונים (העיוני והטכנולוגי לסוגיו).

ניכר שיפור בהישגי התלמידים, במיוחד בקרב ערבים, אך הפערים עדיין גדולים

הקניית תכנים ומיומנויות נתפסת בעיני הציבור כמטרתו העיקרית של בית הספר, והיא נמדדת באמצעות מבחנים שונים. נתוני המחקר של מרכז טאוב מצביעים על מגמת שיפור בציונים וצמצום הפערים מאז תחילת המבחנים הבין-לאומיים בראשית שנות האלפיים ומבחני המיצ"ב מ-2007. מגמת השיפור בולטת בעיקר בקרב ערבים, אך הפערים עדיין גדולים. בהשוואה בין-לאומית ישראל מדורגת נמוך מבחינת הישגים וגבוה מבחינת פערים.

בחינוך היסודי, בשנים 2008–2017 (משרד החינוך מסתייג ממבחני 2018 ומבחני 2019 שונו ועל כן לא נבדקו במחקר זה) עלו ציוני התלמידים במבחני המיצ"ב בכיתה ה' בכ-13% במתמטיקה ובכ-8% באנגלית, אך עיקר השיפור היה בקרב תלמידים ערבים – עליה של 22% ו-13% בהתאמה. נתונים אלו מצביעים על צמצום הפערים בהישגים בין שני המגזרים, ובהשוואה בין-לאומית, השיפור בציוני התלמידים בישראל גדול בהרבה מאשר במדינות אחרות.

בבדיקת הפערים בהישגי התלמידים במתמטיקה ובאנגלית בין המגזרים ובתוך כל מגזר, בהתייחסות לרקע החברתי-כלכלי של בתי הספר (מדד הטיפוח), נמצאו כצפוי הבדלים גדולים בין הישגי תלמידים ברמה חברתית-כלכלית גבוהה לאלה ברמה הנמוכה. אולם מבדיקת הישגיהם של תלמידים מבתי ספר באותה רמה חברתית-כלכלית עולה כי הפערים בין המגזרים בכיתה ה' הצטמצמו, במיוחד באנגלית, ובשנת 2017 ציוני התלמידים הערבים בכל רמה חברתית-כלכלית אף עולים על אלה של היהודים. יתר על כן, הפערים בין תלמידים המשתייכים לבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מבוססות לבין תלמידים מבתי ספר בעשירוני הטיפוח החלשים ביותר הצטמצמו באופן ניכר – בכל המערכת ובתוך כל מגזר, במתמטיקה ובאנגלית.
9 gif

בדיקה ברמת הפרט (לעומת בדיקה ברמת בית הספר) מצביעה בבירור על קשר חזק בין נתוני הרקע של התלמידים לבין הישגיהם במיצ"ב, ועל כך שהישגי התלמידים היהודים טובים מאלו של הערבים. הבדיקה מראה עוד כי הפער בין תלמידים יהודים וערבים מצטמצם מאוד כשמפקחים על הרמה החברתית-כלכלית (לעומת הפער בין כלל התלמידים היהודים לכלל התלמידים הערבים).

בהשוואה בין-לאומית, במבחני PIRLS (הבוחנים אוריינות קריאה בכיתה ד') ישראל מדורגת במקום נמוך למדי – 29 מתוך 50 מדינות, ובמקום גבוה מבחינת הפערים בין תלמידים – 13. הסיבה העיקרית לכך היא הפער הגדול בין הישגי התלמידים היהודים לאלה של הערבים (96 נקודות, כאשר כל מגזר נבחן בשפת האם). בבדיקה בתוך אותה רמה חברתית-כלכלית הפער מצטמצם, אך עדיין נותר גדול (65 ברמה הנמוכה).

"קיימים פערים ניכרים בין הישגי התלמידים היהודים והערבים ובין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה ונמוך, הן ברמה הארצית והן בהשוואה בין-לאומית. לצד זאת יש שיפור ניכר ברמת ההישגים ובצמצום הפערים", אמר החוקר נחום בלס.

בחטיבות הביניים, בדיקת נתוני המיצ"ב בכיתה ח' בשנים 2008–2017 מראה תמונה דומה לזו שבחינוך היסודי. הפערים בהישגים בין המגזרים גדולים בכל המקצועות, אך בכולם הפערים הצטמצמו.  באנגלית ובמתמטיקה הצמצום היה מתון, ובמדעים חל צמצום משמעותי: הציון הממוצע בחינוך הערבי עלה ב-110 נקודות, בעוד בחינוך היהודי הוא עלה ב-79 נקודות. ייתכן שהנטייה הגוברת בחברה הערבית להשתלבות במקצועות הרפואה וההנדסה, מביאה למוטיבציה גבוהה יותר של התלמידים להקדיש מאמץ למקצועות אלה.

בבדיקה לפי רקע חברתי-כלכלי עולה מהמחקר של מרכז טאוב תמונה חד-משמעית: כאשר נתוני הרקע דומים הפערים בין המגזרים קטֵנים ומצטמצמים. הפער במתמטיקה בין תלמידים יהודים וערבים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, שבשנת 2008 עמד על 19 נקודות, הצטמצם ב-2017 לנקודה אחת בלבד, ובאנגלית המצב דומה. בקרב תלמידים מרקע גבוה הפער הצטמצם מ-16 ל-9 נקודות, ובמדעים התרחש ב-2017 מהפך של ממש: הציונים של התלמידים הערבים עלו על ציוני התלמידים היהודים, בכל רמה חברתית-כלכלית.

בהשוואה בין-לאומית, מבחני TIMSS מראים מגמת עלייה בציונים לאורך השנים בשני המגזרים, כשהעלייה הגדולה ביותר התרחשה במגזר הערבי (63 נקודות לעומת 51 במגזר היהודי), ובקצב מהיר מהממוצע של שאר המדינות. מגמת השיפור נבלמה בשנת 2011.

בחטיבה העליונה, הזכאות לבגרות – המהווה מפתח למוביליות חברתית-כלכלית – היא בעיני רוב הציבור (אך לאו דווקא בקרב אנשי חינוך) קריטריון מרכזי להגדרת הצלחה או כישלון של מערכת החינוך. במחקר של מרכז טאוב נבדקו שיעורי הזכאות השונים ונמצא כי מתוך כלל שכבת הגיל, בהגדרה המחמירה ביותר להצלחה (הכוללת חרדים וערבים ממזרח ירושלים שחלקם או רובם אינם ניגשים לבגרות), שיעורי הזכאות עלו משמעותית בין 1990 ל-2015.

המחקר של מרכז טאוב בדק גם את התלמידים הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה. הממצאים מראים שהפערים בהישגי תלמידים מרמות חברתיות-כלכליות שונות גדלו במקצת בקרב יהודים, ולא השתנו או אף הצטמצמו בקרב ערבים. עוד נמצא כי ככל שמספר שנות הלימוד של האם והרמה הכלכלית-חברתית של יישוב המגורים עולים – עולה גם שיעור הזכאות לבגרות.
16heb gif

בהשוואה בין-לאומית, לפי מבחני PISA ציוני התלמידים בישראל נמוכים מהממוצע בשאר המדינות והפערים בין התלמידים החזקים לחלשים הם מהגבוהים ביותר, אולם תוצאות אלו אינן מפתיעות נוכח גודל התמ"ג, ההוצאה לחינוך לתלמיד, גודל הכיתות ושיעור העוני בקרב תלמידי ישראל. עם זאת, הציון הממוצע של ישראל השתפר מאז 2006 לעומת ירידה בממוצע ה-OECD (אם כי מאז 2012 נבלמה מגמת השיפור בישראל ואף ירדה מעט, והפערים גדלו).

בבדיקה לפי קבוצות אוכלוסייה שונות, ציוני התלמידים דוברי העברית במבחני פיזה 2018 עלו על הממוצע ב-OECD (506 לעומת 487), אך הישגי דוברי הערבית נמוכים בהרבה (362) וירדו בכמעט 40 נקודות בין השנים 2006-2018. על רקע הנתונים האחרים שצוינו לעיל המצביעים על שיפור בהישגי התלמידים הערבים וצמצום הפערים בינם לבין התלמידים היהודים, מדובר בנתון מפתיע למדי.

"המשך קיומם של הפערים, והקיפאון ואף הנסיגה בשיפור ההישגים ובצמצום הפערים, מחייבים את מערכת החינוך והעומדים בראשה לנקוט פעולה נמרצת, בעיקר נוכח תוצאותיו המאכזבות של מבחן פיזה", אמר החוקר נחום בלס.

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, הוסיף: "עולה צורך לבדוק את הפער בין השיפור הנראה בהישגי התלמידים בישראל במבחנים המקומיים לבין התוצאות הנמוכות יחסית ל-OECD, ולהבין מדוע השיפור של תלמידי ישראל נבלם. יש לברך על השיפור הניכר בקרב התלמידים הערבים, אבל צריך להמשיך לפעול לצמצום הפערים בין המגזרים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

הישגים ופערים: מערכת החינוך בישראל – תמונת מצב

המחקר בדק פערים בהישגים חינוכיים לפי מגזר ולפי רקע חברתי-כלכלי. בדיקת הפערים בשיעורי הלמידה ובהישגים הלימודיים התבססה הן על נתונים בישראל והן על תוצאות מבחנים בין-לאומיים בגילי החינוך הפורמלי (3–18). הממצאים מצביעים על שיפור מתמשך – אם כי בשנים האחרונות מסתמנת האטה ניכרת – בהישגי התלמידים, יהודים וערבים, ועל כך שהפערים בין המגזרים מצטמצמים, בעיקר בהשוואה בין רמות חברתיות-כלכליות דומות. עם זאת, הפערים בין התלמידים החזקים והחלשים עדיין גדולים, ובהשוואה בין-לאומית ישראל מדורגת נמוך מבחינת הישגים וגבוה מבחינת פערים. שיעורי הלמידה בקרב כלל התלמידים מתקרבים למיצוי מלא, אך בגילים הצעירים (3–4) ובקרב שכבת גילאי 17 עדיין ניכרים הבדלים בין המגזר היהודי למגזר הערבי, בייחוד במגזר הבדואי.

הגירעון המתמשך מעיב על הצלחת המשק הישראלי

עם תחילתם של שנה ועשור חדשים, ישנם סימנים רבים לכך שהכלכלה בישראל חזקה יחסית. קצב הגידול של התמ"ג בישראל גבוה, אם כי הגידול בתמ"ג לנפש עדיין נמוך בהשוואה למדינות רבות ב-OECD, בשל קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. גם מצבו של שוק העבודה הישראלי טוב למדי: שיעור התעסוקה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומדים על 78% ו-80% בהתאמה, ושיעור האבטלה הגיע לאחרונה לשפל היסטורי (3.3%). כמו כן, מתרבות העדויות לכך שרמת המחירים בישראל מתקרבת אט אט למחירים במדינות מפותחות אחרות. אמנם המחירים בישראל עדיין גבוהים בהינתן רמת ההכנסה לנפש, אך מדד המחירים לצרכן ירד מאז שנת 2014 ב-5% בהשוואה למדינות ה-G7.

התפתחות חיובית נוספת נוגעת למגמת הירידה באי שוויון בחלוקת ההכנסות בישראל (על פי מדד ג'יני) בעשור האחרון. אי השוויון נותר אמנם גבוה יחסית למדינות מפותחות אחרות, אך היקף הירידה מרשים למדי בהשוואה בין-לאומית.

עוד ראוי לציין כי בשעה שבמדינות מפותחות אחרות מי שנהנים מפירות הצמיחה הם על פי רוב משקי הבית שמצויים בחלק העליון של התפלגות ההכנסות, בישראל אנו עדים בשנים האחרונות לעלייה חדה בהכנסות משקי בית שמצויים דווקא בחלק האמצעי והתחתון של ההתפלגות: בשנים 2012–2017 עלתה ההכנסה נטו של משקי בית בחמישונים האמצעיים והתחתונים ב-4% בשנה בממוצע, לעומת עלייה שנתית של 2.6% בלבד במשקי בית המשתייכים לחמישון העליון.

הגורם העיקרי לתמורות החיוביות הללו הוא העלייה החדה בהכנסות מעבודה של משקי הבית בחמישונים התחתונים, שנובעת הן מעליית השכר במשק והן מגידול בהיקפי התעסוקה. הגידול בהיקפי התעסוקה מקורו מחד גיסא בהגדלת התמריץ ליציאה לעבודה (חלקית כתוצאה מהעלאת שכר המינימום), ומאידך גיסא בביקוש הגבוה לעובדים במשק.

ואולם על כל ההישגים הללו מעיבה עננה כבדה – הגידול בגירעון התקציבי של מדינת ישראל.

על פי התיאוריה הכלכלית, לממשלות כדאי לנצל תקופות של צמיחה, שבהן יש להן הכנסות גבוהות ממיסוי, להגדלת החיסכון הלאומי. כלומר, הצעד ההגיוני ביותר מבחינת הממשלה במצב כזה הוא להשתמש בעודפי הגבייה ממיסים להקטנת הגירעון, ובמידת האפשר לעבור להתנהל בעודף תקציבי. בדיוק כשם שאנשים פרטיים "שמים כסף בצד" בתקופות שבהן הם מרוויחים יותר כדי שישמש אותם בעת הצורך, תקופה של עודפי הכנסות מאפשרת לממשלה לשים בצד משאבים שהיא תזדקק להם בתקופה פחות טובה מבחינה כלכלית.

אף שמדינת ישראל נמצאת כיום בתקופת שפע, הגירעון בתקציב המדינה לא מצטמצם כפי שניתן היה לצפות. בתחילת העשור הקודם היה הגירעון במגמת ירידה, אך בשנים האחרונות הובילה המדיניות הפיסקלית של ישראל לחריגה חוזרת ונשנית מתקרת הגירעון ומהמגבלות התקציביות המותרות על פי חוק. יעד הגירעון שקבעה הממשלה ל-2018 ול-2019 עמד על 2.9% מהתמ"ג. אולם בעוד הגירעון בשנת 2018 עמד על 2.9% כמתוכנן, בשנת 2019 הוא טיפס ל-3.7% מהתוצר על פי דיווחי משרד האוצר, וצפוי להגיע ל-4.5% מהתוצר עד שנת 2022 תחת המדיניות הקיימת.
הוצאות אזרחיות והוצאות ביטחוניות באחוזי תוצר

הגירעון התקציבי עלול להשפיע גם על גובה ההוצאה הממשלתית העתידית על שירותים אזרחיים וחברתיים. כדי לצמצם את הגירעון יהיה על הממשלה להגדיל את הכנסותיה, באמצעות העלאת המיסוי או באמצעות קיצוץ בהוצאות הממשלתיות. ואולם בפועל נראה שקורה דווקא ההפך: בתגובה לאיומים גיאופוליטיים הולכים וגוברים יש תוכניות להעלות את תקציב הביטחון עד ל-6% מהתמ"ג. צעד זה מעורר חשש שההוצאה האזרחית, שכבר היום נחשבת נמוכה בקנה מידה בין-לאומי, תקוצץ בשנים הקרובות במידה ניכרת. לכן, אלא אם כן המיסים יעלו בהתאם, מצפה לנו תקופה שתתאפיין בחוסר אחריות פיסקלי או שנצטרך להתפשר על שירותים באיכות ירודה בתחומים חברתיים חיוניים כמו חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה ואחרים.

יעל נבון

ד"ר יעל נבון היא חוקרת ביוזמת מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך, והמשנה לראש רשות המחקר במכון מופ"ת. יעל סיימה תואר שני ושלישי בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, ותואר ראשון בכלכלה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

עבודת הדוקטור שלה, בהנחיית  פרופ' יוסי שביט, עוסקת בקשרים בין מאפייני אחאות והישגים לימודיים של ילדים בישראל. ממצאי העבודה מצביעים על ההֶקשר החברתי-תרבותי כמתווך בקשרים הללו, ועל ייחודיות הקשרים הללו במשפחות מורכבות.

בעבר עסקה יעל במחקר יישומי עבור המרכז לחינוך סייבר מייסודה של קרן רש"י, ששם לו למטרה לצמצם פערים חברתיים בישראל באמצעות פיתוח ויישום תוכניות לימוד א-פורמליות בתחום הסייבר. כמו כן היא חוקרת היבטים שונים של הכשרת מורים והתמדתם במקצוע.

התשואה למיומנויות בשוק העבודה בישראל

המחקר מתמקד בקבוצת העובדים שזוהו בסקר מיומנויות בוגרים (PIAAC) שנערך במדינות ה-OECD כבעלי מיומנויות גבוהות, ה"מצטיינים", ובוחן את מאפייני התעסוקה שלהם, שכרם ומידת השתלבותם במשלחי יד הדורשים מיומנות גבוהה.

פערי השכר בין ישראל למדינות ה-OECD

רמת ההכנסה של העובדים המצטיינים בישראל קרובה יחסית לרמת ההכנסה של העובדים הזהים להם במדינות השוואה אחרות, אך ההכנסה של העובדים החלשים נמוכה מאוד בהשוואה להכנסתם של עובדים חלשים במדינות אחרות.

  • פער השכר לשעה בין עובדים ברמות המיומנות הנמוכות בישראל לבין מקביליהם במדינות ה-OECD, כפי שנמדד במבחני PIAAC, מגיע ל-50%, בעוד ברמות המיומנות הגבוהות הוא צונח ועומד על כ-15% בלבד.
  • התשואה על מיומנויות גבוהה בישראל מאשר במדינות אחרות, בעיקר בקרב גברים: הפער בין עובד עם רמת מיומנות גבוהה מאוד לבין עובד עם רמת מיומנות נמוכה יותר הוא 33% בקרב גברים ו-27% בקרב נשים – שיעור הגבוה כמעט פי שניים מהפערים ב-OECD (שהם 16% ו-17% בהתאמה).

השוואה בין המאפיינים של עובדים בעלי המיומנויות הגבוהות למאפיינים של עובדים בעלי המיומנויות הנמוכות

המיצוי הגבוה של הפוטנציאל הטמון בקבוצת העובדים המיומנים בישראל מצביע על הצורך להסב את תשומת הלב של קובעי המדיניות לעבר קבוצת העובדים המיומנים פחות.

  • כ-95% מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר בישראל, "המצטיינים", הם יהודים לא-חרדים – מגזר המהווה פחות מ-70% מהאוכלוסייה בכללה.
  • רמות מיומנותם והשכלתם של העובדים המצטיינים בישראל אינן גבוהות בהשוואה בין-לאומית, אך ניכר שהם משתלבים במשרות בשכר גבוה במידה רבה יותר מעמיתיהם במדינות אחרות, נשים וגברים כאחד.
  • בקרב עובדים בעלי מיומנויות נמוכות בישראל, רמת מיומנותם נמוכה בהרבה ממקביליהם בכל שאר מדינות ה-OECD (למעט טורקיה וצ'ילה), זאת אף ששיעורי ההשכלה בקרבם גבוהים יחסית.
  • עבור המחצית החלשה יותר של העובדים מבחינת מיומנויות, התשואה ללימודים אקדמיים נמצאה קרובה לאפס, ממצא חריג בהשוואה בין-לאומית.

התשואה על מיומנויות ועל ותק באוכלוסייה הערבית

תשומת לב מיוחדת יש להפנות אל האוכלוסייה הערבית:

  • בעוד שוק העבודה מתגמל היטב עבור כישורים בקרב יהודים, האוכלוסייה הערבית בישראל מתאפיינת בתשואה נמוכה על מיומנויות.
  • נראה שהעובדים הערבים אינם מתוגמלים בהתאם לוותק שלהם בשוק העבודה: בקרב יהודים לא-חרדים, תוספת של כל שנת ותק מתורגמת לעלייה ממוצעת של 2.5% (נשים) ו-2.8% (גברים) בשכר, ואילו במגזר הערבי התשואה עומדת על 0.1% (נשים) ו-1.3% (גברים) בלבד.

התפתחות תוואי השכר לפי שנות ותק

סיכון למחשוב בשוק העבודה בישראל

עבודה זו מציגה מיפוי עדכני של שוק העבודה הישראלי באמצעות שימוש בנתוני סקר מיומנויות בוגרים (PIAAC). המחקר מתמקד בזיהוי האוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה יותר להיפגע עקב אוטומציה ובזיהוי המיומנויות הנדרשות הלוקות בחסר בקרבן.

אוטומציה של שוק העבודה בישראל ובעולם

מיפוי שוק העבודה בישראל מראה כי שיעור המשרות בסיכון לאוטומציה די דומה לשיעור במדינות האחרות ב-OECD, ושמשרות שדורשות כישורים כגון יצירתיות ואינטיליגנציה חברתית נמצאות בסיכון נמוך יותר.

  • כ-15% מהמשרות בישראל הן ברמת סיכון גבוהה למחשוב, 54% ברמת סיכון בינונית, ו-31% ברמת סיכון נמוכה (שיעור גבוה מממוצע ה-OECD).
  • שיעור גבוה של משרות הנמצאות בסיכון גבוה למחשוב הן בענפי הבינוי והתעשייה, שירותי תחבורה, אחסנה, דואר ובלדרות, ושירותי אירוח ואוכל.
  • בענפים כמו אמנות ובידור, מידע ותקשורת, חינוך וביטחון, נמצא שיעור נמוך של משרות בסיכון גבוה למחשוב.

    העובדים בסיכון לאוטומציה

קיימים הבדלים בתדירות השימוש במיומנויות שזוהו כמיומנויות נדרשות בשוק העבודה העתידי. בהתאם לכך, קיים שוני במידת הסיכון בקרב עובדים לפי קבוצת גיל, רמת השכלה, מגדר וקבוצת אוכלוסייה.

קבוצות גיל:

  • בקרב צעירים בגילי 16–24 יש שיעור גבוה יותר של משרות בסיכון גבוה למחשוב.
  • בקרב גברים יהודים חלה ירידה בשיעור המשרות בסיכון בגילי העבודה 25–54, לעומת עלייה בשיעורן לקראת היציאה משוק העבודה – גילי 55–65.
  • גברים ערבים בכל קבוצות הגיל הם בעלי שיעור משרות בסיכון גבוה יותר, הן בהשוואה ליהודים והן בהשוואה לממוצע ב-OECD.

רמת ההשכלה:

  • פיקוח על משתנים סוציו-דמוגרפיים מראה כי ככל שרמת ההשכלה עולה – כך יורד הסיכון למחשוב.
  • השכלה תיכונית מפחיתה את הסיכון למחשוב בכ-5 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית.
  • השכלה גבוהה מפחיתה את הסיכון בכ-15 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית.

מגדר וקבוצות אוכלוסייה:

  • נשים, ובפרט נשים יהודיות שאינן חרדיות, נמצאות בסיכון גבוה יותר לעומת גברים, ובפיקוח על משלח היד הפערים גדלים לרעתן.
  • כמחצית הגברים הערבים מועסקים בתעשייה, בינוי והפעלת מכונות – משרות המאופיינות בשיעור גבוה של סיכון למחשוב.
  • בקרב ערבים וערביות נמצא שיעור תעסוקה גבוה יחסית במשלחי יד בלתי מקצועיים שאינם דורשים מיומנויות גבוהות והכשרה.
  • בקרב האוכלוסייה החרדית בולטת קבוצת משלחי היד האקדמיים – מרביתם בתחום החינוך, המאופיין בסיכון נמוך למחשוב.

תדירות השימוש במיומנויות שזוהו כמיומנויות נדרשות בשוק העבודה העתידי:

  • בקרב האוכלוסייה הערבית, תדירות השימוש במיומנויות אלו נמוכה בהשוואה ליהודים ולממוצע ב-OECD.
  • גברים יהודים שאינם חרדים משתמשים במיומנויות אלו יותר מגברים ומנשים מכל קבוצות האוכלוסייה ואף יותר מגברים ונשים ב-OECD, בעיקר במיומנות של פתרון בעיות מורכבות ותכנון עבור אחרים.
  • תדירות השימוש במיומנויות אלו גדלה עם העלייה בגיל, ומגיעה לשיאה בגילי 36–54.
  • בקרב ערבים רק כ-43% משתמשים במחשב בעבודתם (מיומנות חשובה לשוק העבודה העתידי), לעומת 77% בקרב יהודים שאינם חרדים.

תדירות השימוש במיומנויות במקום העבודה
כלים להתמודדות עם השינויים הצפויים

ביחס למדינות ה- OECD, בישראל ישנו שיעור גבוה של אי השתתפות בלימודים או הכשרה בקרב המעוניינים בכך בשל עלות יקרה מדי. כלי מרכזי המאפשר נגישות לרכישת כישורים, ובעיקר לאוכלוסיות הפגיעות, הוא מערך ההכשרות המקצועיות שמפעילה המדינה. לשם הרכבת מערך הכשרות יעיל נדרש מידע איכותי על הכישורים הנדרשים; מעבר לסקר המיומנויות נדרשים סקרי מעסיקים שישקפו את צורכיהם וישלימו את התמונה.

 

שוק העבודה: מבט־על

בשנת 2019 היו שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ושיעורי התעסוקה גבוהים (81% ו-78%) ודומים ברמתם ל-2018, והשכר הריאלי הוסיף לעלות, אך בקצב איטי מבשנים קודמות.

תעסוקת ערבים וחרדים

בקרב הערבים שיעור התעסוקה עודנו נמוך ויש לו פוטנציאל צמיחה, בקרב גברים ונשים כאחד, וכך גם בקרב הגברים החרדים.

  • שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך ב-2019 הוא כמעט לא השתנה. לאור השיפור בנתוני החינוך וההשכלה הגבוהה בקרבן, צפויה עלייה בשיעור התעסוקה שלהן בשנים הקרובות.
  • בקרב גברים ערבים ניכרת ירידה בשיעור התעסוקה מאז 2017. הירידה גדולה במיוחד בקרב בני 20–24: מ-67% ב-2017 ל-61% ב-2019.
  • בקרב נשים חרדיות שיעור התעסוקה גבוה על אף פריון הילודה הגבוה, והוא דומה בקרב נשואות ולא נשואות.
  • שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים (כ-51%) נמוך משהיה ב-2015, ובקרב חרדים שלמדו בכולל הוא נמוך ב-31% מזה של אלה שלא למדו.

התעסוקה בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD

בהשוואה למדינות OECD, שיעורי התעסוקה של גברים ונשים בישראל קרובים לחציון התעסוקה, אך ההבדלים גדולים בין המגזרים.

  • שיעור התעסוקה של נשים וגברים יהודים לא-חרדים מדורג גבוה בהשוואה למדינות ה-OECD, אך בקרב גברים ונשים ערבים שיעור התעסוקה סמוך לתחתית הרשימה.
  • שיעור התעסוקה גבוה במיוחד בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות (כ-82%), וחרדיות (74%), על אף פריון הילודה הגבוה יחסית (2.6 ו-7 ילדים לאישה, בהתאמה).
  • ה־ OECD דירג את ישראל במקום הרביעי מהסוף מבחינת איזון משפחה וקריירה: שיעורי התעסוקה ופריון הילודה הגבוהים כנראה מקשים מאוד על הורים ישראלים לשלב בין עבודה, משפחה ופנאי.

משפחה ועבודה בישראל

כמחצית האוכלוסייה בגילי 25–64 חיה במשקי בית עם ילדים מתחת לגיל 18, מהם 71% משקי בית זוגיים. שיעור משקי הבית החד-הוריים מכלל האוכלוסייה קטן (8%).

  • נכון ל-2017, ב-40% ממשקי הבית הזוגיים שני בני הזוג מועסקים במשרה מלאה, וב-37% מהם האב עובד בהיקף משרה גדול מהאם.
  • ב-51% ממשקי הבית של יהודים לא-חרדים שני ההורים עובדים במשרה מלאה, לעומת 25% ממשקי הבית הערביים ורק 13% ממשקי הבית החרדיים. ב-43% ממשקי הבית החרדיים אף אחד מבני הזוג אינו מועסק במשרה מלאה, לעומת 15% בקרב ערבים, ו-11% בלבד בקרב יהודים לא-חרדים.
    • רק 56% מהעובדות ו-59% מהעובדים העידו על שביעות רצון מהאיזון בין העבודה לשאר תחומי חייהם. ככלל, נמצא כי רמת שביעות הרצון של אנשים ללא ילדים מתחת לגיל 18 גבוהה יותר, וזו של יהודים לא-חרדים היא הנמוכה ביותר.

ממוצע שעות העבודה של הורים עם ילדים 2017

תעסוקה לפי גיל

בכלל האוכלוסייה שיעורי התעסוקה עולים בגילים 25–40, ולאחר מכן יורדים.

  • בקרב גברים יהודים לא-חרדים שיעור התעסוקה עולה עד גיל 39 ואחריו יורד, בעיקר לקראת הפרישה בגילי 65-69. שיעור התעסוקה של גברים הערבים יורד לאורך כל טווח הגילים, ואילו שיעור התעסוקה של החרדים נמצא בעלייה עד גיל 50.
  • בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור התעסוקה יציב עד סביבות גיל 54, בעוד בקרב חרדיות וערביות מתחילה ירידה בתעסוקה בגיל צעיר יחסית, וניכרת ירידה חדה מגיל 50.

 

 

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2019

ניתן להגיע אל כל פרק בנפרד דרך תוכן העניינים בצד שמאל למטה.

אנו שמחים להציג בפניכם את דוח מצב המדינה לשנת 2019 של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בסדרת הדוחות השנתיים על שם הרברט מ' סינגר. הספר כולל חמישה פרקי סקירה בנושאים בריאות, חינוך, רווחה, שוק העבודה וכלכלה, אשר דנים בסוגיות ובמגמות המרכזיות בכל תחום. עוד בספר שמונה מחקרים, מהם חדשים ומהם כאלה שכבר פורסמו השנה.

מערכת החינוך: מבט־על

מאז 2010 גדל תקציב החינוך במהירות גבוהה  ממספר המורים, מספר המורים גדל מהר ממספר הכיתות, ומספר הכיתות גדל מהר ממספר התלמידים. תהליכים אלו אפשרו להגדיל את ההקצאה לכיתה ולתלמיד, לשפר את הישגי התלמידים ולצמצם פערים במערכת.

ההרכב הדמוגרפי

בעשרים השנים האחרונות עברה מערכת החינוך טלטלות דמוגרפיות, אולם השינויים הכי הבולטים התחוללו במגזר הערבי.

  • לאחר ירידה בחלקה של אוכלוסיית תלמידי החינוך הממלכתי היהודי, בעשור האחרון עלה חלקם מ-37% ל-40%.
  • החינוך הממלכתי-דתי שמר על חלקו על אף שיעורי הילודה הגבוהים, ובחינוך החרדי הואט קצב הגידול המהיר של התלמידים.
  • חלקו של מגזר הערבי בחינוך היסודי ירד מ-28% ב-2010 ל-24% ב-2019 בעקבות הירידה בשיעורי הילודה בקרב נשים ערביות.
  • תהליך מעניין, אם כי מצומצם עדיין, המתחולל בחברה הערבית, הוא של אזרחים ערבים השולחים את ילדיהם למוסדות לימוד יהודיים, ביישובים יהודיים וביישובים מעורבים: נכון ל-2018, ב-24 בתי ספר יהודיים לומדים מעל 10% תלמידים ערבים.

המשאבים העומדים לרשות מערכת החינוך

בשנים 2015–2018 גדל תקציב משרד החינוך ב-21%. מבדיקת ביצוע התקציב עולה כי מעט תוכניות גדלו ב-2018 מעבר לגידול הכללי בתקציב.

  • התוכנית שגדלה בשיעור הגבוה ביותר הייתה הארכת יום הלימודים (229%), אחריה – תוכניות תקשוב טכנולוגיה ומדעים (64%), החינוך הבלתי פורמלי ותרבות יהודית (45% כל אחת), ומעיין החינוך התורני (37%).
  • בין 2014 ל-2017 גדל התקציב לתלמיד בחינוך היסודי ב-17%, בחטיבות הביניים ב-24%, ובחטיבה העליונה ב-30%.
  • שיעור העלייה בתקציב חינוך הערבי היה גבוה מאשר בחינוך העברי. אך גובה התקציב לתלמיד במגזר היהודי עדיין גבוה במידה ניכרת מגובה התקציב לתלמיד במגזר הערבי הלומד בבית ספר באותה רמת טיפוח. תלמידי החינוך הממלכתי-דתי נהנו מהתקציבים הגבוהים ביותר.
  • קצב הגידול בהוצאה לתלמיד בישראל מאז שנת 2005 היה גדול מב-OECD (25% לעומת 9%). בחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד משתווה להוצאה לתלמיד ב-OECD ואף עולה עליה מעט, אך בחינוך העל-יסודי היא עדיין נמוכה משמעותית.

תקציב החינוך במחירי יוני 2015המורים

המחקר בוחן שכר המורים ואיכות המורים ומציג נתונים המצביעים שלמעט מחסור נקודתי ביישובים או במקצועות מסוימים, אין מחסור במורים במערכת.

  • שכרם החודשי הממוצע עלה בכ-63%, ושכרם לשעה עלה בכ-34% (היה גידול במספר שעות עבודתם).
  • בהשוואה לבעלי תארים אקדמיים אחרים שכרם של המורים נמוך יותר (למשל בקדם-יסודי שכרם עומד על כ-85% מהממוצע של בעלי תארים אחרים).

אפיוני המורים:

  • בעוד שיעור בעלי התואר הראשון והשני עלה בקרב מורים, הציון הפסיכומטרי הממוצע שלהם נותר נמוך.
  • בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר ובשיעור מורים בוגרי המכללות הכלליות וירידה בבוגרי האוניברסיטאות, אולם לא נמצא יתרון לאחד מסוגי המוסדות המכשירים מורים על פני אחרים בנוגע לאיכותם.

אין מחסור כולל במורים, ואם יש מחסור הרי שהוא נקודתי – במקצועות ומקומות ספציפיים:

  • בשנים 2010-2018 מספרם גדל בשיעור כפול מהגידול במספר התלמידים, וב-50% יותר מהגידול במספר הכיתות.
  • שיעור המורים ללא הסמכה ירד מכ-18% ב-2009 לכ-6% ב-2018 וההשכלה הממוצעת בקרבם עלתה.
  • היקף המשרה הממוצע לא השתנה, מספר התלמידים בכיתה ירד, ומספר שעות העבודה של מורים לכיתה עלה מ-52.5 ב-2006 לכ-76 ב-2019.
  • שיעור המורים למתמטיקה ואנגלית המלמדים "מחוץ למקצוע" ירד, אם כי שיעור המורים לעברית המלמדים מחוץ למקצוע עלה דווקא.

 

מערכת הבריאות: מבט־על

בריאות האוכלוסייה בישראל טובה מאוד יחסית למדינות מפותחות אחרות: תוחלת החיים, שהוסיפה לעלות בעשור האחרון, גבוהה מהממוצע ב-OECD ודומה לממוצע במדינות בלגיה, גרמניה, הולנד ושוויץ, הדומות לישראל במודל אספקת שירותי הבריאות באמצעות קופות חולים. אולם בתוחלת חיים אין כדי לבטא יכולת תפקוד ואיכות חיים; בחינה של בריאות האוכלוסייה במונחי אובדן תפקוד כתוצאה ממוות בטרם עת ופגיעה תפקודית עקב מחלה ונכות בחיים מציירת תמונה מורכבת יותר. מצבה של ישראל אמנם טוב יחסית בכל הקשור למחלות לב, שבץ ודמנציה, אך מבחינת אובדן תפקוד עקב מצבי כאב וסוכרת מצבה נחות יחסית.

מימון מערכת הבריאות

ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל נותרה נמוכה ביחס למדינות מפותחות אחרות.

  • ההוצאה הלאומית לבריאות מהתמ"ג עמדה ב-2018 על כ-7.45% – נמוך מהממוצע ב-OECD ונמוך עוד יותר מהממוצע במדינות הדומות (11%). גם לאחר תקנון לגילה הצעיר של האוכלוסייה בישראל ההוצאה עדיין נמוכה ועומדת על כ-8.4%.
  • במונחים כספיים, ההוצאה הממוצעת לבריאות לנפש במדינות הדומות היא 5,700 דולר, לעומת 3,300 דולר בישראל בתקנון לגיל האוכלוסייה.
  • חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות בישראל נמוכה יחסית למדינות הדומות לישראל במודל אספקת שירותי הבראיות – כ-64% לעומת כ-78%.
  • נמשכת מגמת העלייה בחלקה של ההוצאה הפרטית באמצעות ביטוחים מרצון, שעיקרה גידול בחלקם של הביטוחים המסחריים, ומשנת 2014 אף על חשבון חלקם של הביטוחים המשלימים באמצעות קופות החולים.
  • מרבית המבוטחים, בעיקר בביטוח המסחרי ובעלי כפל ביטוחים, מעידים כי הם מבטחים את עצמם לצורך מימון ניתוחים ובחירת רופא (שפירושו במרבית המקרים קיצור תורים) ומימון תרופות שאינן בסל – שהשפעתם על בריאות מיידית
  • חלקו הגדול יחסית של המימון הפרטי והעלייה בחלקם של הביטוחים המסחריים במימון הפרטי חושפים את המערכת לגידול בפערים, גם בין מרכז לפריפריה, ולכשלי שוק שבאים לידי ביטוי בעליית מחירי הרפואה יחסית למחירים אחרים. 

מחירי הרפואה בישראל

עליית מחירי הרפואה מחריפה את הפערים בבריאות ומבטאת גם ירידה ביעילות המערכת.

  • בשנות העשור הנוכחי ההוצאה על בריאות לנפש עלתה בקצב גבוה יותר מעליית התוצר לנפש בכ-4 נקודות אחוז.  הגידול בהוצאה לנפש פיצה על השינויים הדמוגרפיים – עלייה בתוחלת החיים (הזדקנות אוכלוסייה) ושיעורי פריון טבעי גבוהים. אולם, כשמביאים בחשבון את עליית מחירי הרפואה ביחס לעליית מחירי התוצר, הגידול לנפש מתוקננת קטן בכ-13 נקודות האחוז מהגידול שמתקבל ללא הבאת מחירים אלו בחשבון. ההוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת למעשה הצטמצמה בשנות העשור הנוכחי.
  • ארגון ה-OECD דירג את ישראל במקום החמישי במדינות הארגון מבחינת רמת מחירי הרפואה – 10% יותר מהרמה בארה"ב, 26% יותר מממוצע המדינות הדומות, ו-53% יותר מהממוצע ב-OECD.

אינדקס מחירי סל רפואה לשנת 2017

הביטוח הסיעודי

 ישראל ממשיכה להתמודד עם האתגר ארוך הטווח של הביטוח הסיעודי.

  • ב-2019 החליטו חברות הביטוח המסחריות שלא למכור עוד פוליסות ביטוח סיעודי פרטי מחוץ לקופות החולים.
  • לפי מחקר של מרכז טאוב המתבסס גם על ניסיון בין-לאומי, ביטוח סיעודי מסחרי אינו כלכלי בעיקר נוכח בסיס צר לתשלומי תביעות ואקטואריה בעייתית בשל הקושי לחזות את הגידול בצרכים הסיעודיים.

 

מערכת הרווחה: מבט־על

על אף חומרתן המתמשכת של הבעיות החברתיות שישראל ניצבת מולן בשנתיים האחרונות, בהן העוני והיקף הנזקקים לשירותים חברתיים, ההוצאה החברתית – שעומדת על כ-17.5% מהתמ"ג – לא גדלה, ונותרה נמוכה יותר מבמדינות רווחה אחרות. יתר על כן, תקופה זו התאפיינה בהיעדר יוזמות למדיניות חברתית חדשה בתחום הביטחון הסוציאלי ובפעילות המשרדים החברתיים.

ההשקעה החברתית בישראל

ניתוח ההוצאה החברתית על פי החלוקה המקובלת במחקר בעשור האחרון – הגנה חברתית (כגון הבטחת הכנסה וקצבת זקנה), השקעה חברתית (למשל פיתוח יכולות וכישורים של פרטים) ו"הוצאות אחרות" (למשל על מערכת הבריאות) – מעיד על כיווני המדיניות הממשלתית.

  • בשני העשורים האחרונים גדל היקף ההוצאה בשלוש הקטגוריות. מ-2015 גדלה ההוצאה על השקעה חברתית, בעיקר על מעונות יום לגיל הרך ועל התוכנית "חיסכון לכל ילד".
  • ישראל דומה למדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות כמו שוודיה ודנמרק, ששמות דגש על השקעה חברתית.
  • אולם בהשוואה בין-לאומית של ההוצאה להשקעה חברתית כאחוז מהתמ"ג מתברר שההוצאה בישראל נמוכה יחסית ונעה בין 6.5% ל-8% מהתמ"ג לעומת יותר מ-11% בדנמרק ובשוודיה. ההסבר לכך הוא המיסוי הנמוך בישראל, לצד הוצאה גבוהה בתחומים אחרים, כגון ביטחון, ועל כן הוצאה ממשלתית נמוכה יחסית על רווחה.

העוני בישראל במבט בין־לאומי משווה

המבנה הפנסיוני הנהוג בישראל וההבדלים הדמוגרפיים מקשים על אנשים לצאת מעוני ומצמצמים את תחולת העוני במידה פחותה מאשר במרבית מדינות ה-OECD האחרות.

  • שיעור העוני בישראל לפי הכנסות כלכליות נמוך יחסית לממוצע במדינות OECD אחרות (23% לעומת 28%), אולם בבדיקה לפי הכנסה פנויה ישראל מובילה בראש הדירוג (ביחד עם ארה"ב) עם 18% בהשוואה ל-12% במדינות רווחה אחרות.
  • בהשוואה לישראל, חלק גדול יותר מהירידה בעוני במדינות המפותחות מקורו באוכלוסייה הזקנה: בעוד ישראל הצליחה לצמצם את שיעור הזקנים העניים בין 2015 ל-2017 רק מ-42% (לפי הכנסה כלכלית) ל-20% (לפי הכנסה פנויה), ב-OECD שיעור זה הצטמצם באותן שנים מ-69% ל-13%.ההוצאה על סעיף זה קטנה ב-2018 לאחר שנים שבהן היא צמחה.ההוצאה על סעיף זה קטנה ב-2018 לאחר שנים שבהן היא צמחה.
      • משמעות הדבר היא השתלבות מוגבלת של ילדים, במיוחד בחברה הערבית, במערכות החינוך בגיל הרך. אם ההשקעה הזאת תמשיך לרדת, סביר כי יהיו לכך השלכות שליליות על התפתחות ההון האנושי שלהם ועל סיכוייהם למוביליות חברתית בעתיד.משמעות הדבר היא השתלבות מוגבלת של ילדים, במיוחד בחברה הערבית, במערכות החינוך בגיל הרך. אם ההשקעה הזאת תמשיך לרדת, סביר כי יהיו לכך השלכות שליליות על התפתחות ההון האנושי שלהם ועל סיכוייהם למוביליות חברתית בעתיד.בקרב האוכלוסייה הלא-זקנה מתגלות מגבלות נדיבותן של קצבת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים. על אף הגידול בשכר הממוצע ובגובה קו העוני בעשור האחרון, הסכום הכולל של שתי קצבאות אלו נותר יציב, ובמרחק הולך וגדל מקו העוני.
        שיעור הפרטים מתחת לקו העוני 2015-2017קצבאות המוסד לביטוח לאומיההוצאה על קצבאות הביטוח הלאומי גדלה ריאלית ב-2018 בכמעט 5% לעומת השנה הקודמת.

        • קצבת הנכות עלתה לאחר המאבק הציבורי בכ-8 נקודות האחוז בשנים 2017–2019, וההוצאה על קצבה זו גדלה בכ-16% במונחים ריאליים, בעוד לא חל גידול בשיעור מקבלי הקצבה.
        • היעדר התמקדות של התוכנית האוניברסלית "חיסכון לכל ילד", שפועלת מ-2017, באוכלוסייה החיה בעוני עלול להחליש את תרומתה של התוכנית למוביליות חברתית: פחות משליש מהורי הילדים בחמישון ההכנסה התחתון מוסיפים כסף להפקדת המדינה, לעומת 65% מההורים שמוסיפים בחמישון העליון, ואלה גם בוחרים במסלולי השקעה מניבים יותר.

        מעונות היום

        ב-2018 נחקק חוק הפיקוח על מעונות יום, הקובע שורה של תנאים להפעלת מעונות יום, אך תנאי הזכאות לסבסוד וההיצע המצומצם גורמים לנגישות מוגבלת ודיפרנציאלית של פעוטות למעונות.

מצב המשק: מבט־על

בשנים האחרונות המשק מתאפיין בצמיחה יציבה יחסית ובשוק עבודה הדוק. עם זאת, התוצר לנפש צומח בקצב איטי יחסית, והמערכת הפיסקלית נתונה ללחץ גובר. לצד זאת, מסתמנת עלייה בתחרות המקומית ותהליך של התאמת המחירים בישראל לרמתם במדינות מפותחות אחרות.

צמיחה במשק הישראלי

בשנת 2019 צפוי התמ"ג של ישראל לצמוח ב-3.2% – עלייה המבטאת צמיחה לנפש של 1.2%. שיעור זה נמוך מעט בהשוואה לשנים קודמות; הוא משקף פריון עבודה נמוך ואינו מאפשר את צמצום הפערים מול המדינות המפותחות.

  • התוצר לעובד בישראל עומד בשנים האחרונות על כ-65% מהתוצר לעובד בארה"ב ועל כ-85% מהתוצר הממוצע לעובד במדינות ה-OECD.
    • פריון העבודה הנמוך קשור גם במלאי נמוך של הון ציבורי (כולל תשתיות תחבורה, חינוך ובריאות) שנשחק בהתמדה: מיחס לתוצר שהיה כמעט שווה בגודלו להון הציבורי של מדינות ב-OECD לפני כיובל שנים עד יחס שעומד על כמחצית מזה של ממוצע מדינות ה-OECD כעת.
    • על פי ההערכות המקובלות בספרות הכלכלית, לו היה ההון הציבורי ביחס לתוצר בישראל עומד על שיעור דומה לזה שבמדינות ה-OECD, היה התוצר לעובד בישראל (וכתוצאה מכך כנראה גם השכר) גדל בכ-16 נקודות אחוז, ובכך משתווה לממוצע ב-OECD.
    • המדיניות הפיסקלית בשנים האחרונות הובילה להפרה של מגבלות הגירעון וההוצאה הקבועות בחוק. על פי דיווחי האוצר, נראה שגירעון הצפוי לשנת 2019 עומד על 4% מהתמ״ג ולהגיע אף ל-4.5% בשנת 2022 (בהשוואה לגירעון של 2.9% מהתמ״ג ב-2018).
      התוצר לעובד בישראל יחסית למדינות אחרות

הכנסות משקי בית ואי שוויון

בשנים האחרונות מסתמנת עלייה חדה בהכנסות משקי הבית שנמצאים בחלק האמצעי והתחתון של התפלגות ההכנסות. אשר לרמת המחירים, מצטברות עדויות שמתרחש תהליך איטי של התאמת המחירים בישראל לאלה שבמדינות מפותחות אחרות.

  • בשנים 2012–2017 עלתה הכנסתם נטו של משקי הבית בחמישון האמצעי והתחתון בקצב שנתי ממוצע של כ-4%, לעומת 2.6% בלבד בחמישון העליון. מגמה זו מצביעה על "חלחול" הצמיחה לשכבות החלשות יותר, בניגוד למדינות מפותחות אחרות.
  • בעשור האחרון ניכרת ירידה עקבית באי השוויון בהכנסות בישראל כתוצאה מגידול מהיר בהכנסות מעבודה בעשירוני ההכנסה הנמוכים, עקב עלייה בשכר ובהיקפי התעסוקה. עם זאת, אי השיוויון נותר גבוה בהשוואה בינלאומית.
  • מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5% בהשוואה למדינות ה-7G, אך רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה בכ-12% מזו האמורה לשרור במשק עם הכנסה לנפש הדומה לזו של ישראל.
  • עד שנת 2015, ההתייקרות במחירי חו"ל העלתה את רמת המחירים המקומית בתוך חודשים ספורים, אך ירידה במחירי חו"ל הוזילה את המחירים בישראל במידה מוגבלת בלבד ובאופן איטי למדי. למרות זאת, מהשנים 2015–2016 נראה כי חוסר סימטריה מסוג זה נעלם ונראה כי כעת התגובה של המחירים המקומיים למחירי חו"ל מהירה יחסית, בין אם עולים או יורדים.

 

הודעה לעיתונות: דוח מצב המדינה 2019

באמברגו עד יום ב' (30.12) בשעה 6:00

הדוח השנתי של מרכז טאוב מסדרת הרברט מ' סינגר מתפרסם היום, ומציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל בשנת 2019. הדוח מרכז שבעה מחקרים חדשים בתחומי הכלכלה, התעסוקה, החינוך, הבריאות והרווחה, הסוקרים את המצב בישראל כיום, את השינויים שנעשו במדיניות ואת האתגרים הניצבים על הפרק, לצד מחקרים נוספים שפרסם המרכז בשנה החולפת.

עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2019"

מצב המשק: מבט-על
פרופ' בנימין בנטל וגלעד ברנד

בשנים האחרונות המשק מתאפיין בצמיחה יציבה יחסית ובשוק עבודה הדוק. עם זאת, התוצר לנפש צומח בקצב איטי יחסית, המערכת הפיסקלית נתונה ללחץ גובר והחריגה בתקציב עומדת על כ-4% תוצר. לצד זאת מסתמנים עלייה בתחרות המקומית ותהליך של התאמת המחירים בישראל לרמתם במדינות מפותחות אחרות.

בשנת 2019 צפוי התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של ישראל לצמוח ב-3.2% – עלייה המבטאת צמיחה לנפש של 1.2%. שיעור זה נמוך מעט בהשוואה לשנים קודמות; הוא משקף פריון עבודה נמוך ואינו מאפשר את צמצום הפערים מול המדינות המפותחות.
התוצר לעובד יחסית למדינות אחרותהתוצר לעובד בישראל עומד בשנים האחרונות על כ-65% מהתוצר לעובד בארה"ב ועל כ-85% מהתוצר הממוצע לעובד במדינות ה-OECD. פריון העבודה הנמוך קשור גם במלאי נמוך של הון ציבורי, המבטא מחסור בעיקר בתשתיות תחבורה, חינוך ובריאות. לפני כיובל שנים ההון הציבורי ביחס לתוצר היה כמעט שווה בגודלו להון הציבורי של מדינות ב-OECD, אך הוא נשחק בהתמדה לאורך השנים וכעת יחס זה עומד על כמחצית מזה של ממוצע מדינות ה-OECD. על פי הערכות המקובלות בספרות הכלכלית, לו היה ההון הציבורי ביחס לתוצר בישראל עומד על שיעור דומה לזה שבמדינות ה-OECD, היה התוצר לעובד בישראל (וכתוצאה מכך כנראה גם השכר) גדל בכ-16%, ובכך משתווה לממוצע ב-OECD.

המדיניות הפיסיקלית בשנים האחרונות הובילה להפרה של מגבלות הגירעון וההוצאה הקבועות בחוק. על פי ההערכות הגירעון צפוי להגיע לכ-4% תוצר. שיעור גבוה זה מגדיל את יחס החוב לתוצר בתקופה שבה מצב המשק טוב ואין הצדקה כלכלית לגידול בגירעון ובחוב. "עליית הגירעון והחריגה מכללי ההוצאה מצריכים התאמות תקציביות. עם זאת, מסתמנת מגמה הפוכה הנובעת מהכוונה להעלות את ההוצאה הביטחונית ל-6% תוצר, כך שקיים חשש שההוצאות האזרחיות והחברתיות של הממשלה ירדו בשנים הקרובות באופן ניכר", אמר פרופ' בנימין בנטל, יו"ר תוכנית המדיניות בתחום הכלכלה במרכז טאוב.

בשנים האחרונות מסתמנת עלייה חדה בהכנסות משקי בית שנמצאים בחלק האמצעי והתחתון של התפלגות ההכנסות. בשנים 2012–2017 עלתה הכנסתם נטו של משקי הבית בחמישון האמצעי והתחתון בקצב שנתי ממוצע של כ-4%, לעומת 2.6% בלבד בחמישון העליון. מגמה זו מצביעה על "חלחול" הצמיחה לשכבות החלשות יותר, שלא כמו במדינות מפותחות אחרות, שבהן הגידול בהכנסות מתרכז בחלק העליון של ההתפלגות. הדבר נובע מגידול מהיר בהכנסות מעבודה בעשירוני ההכנסה הנמוכים עקב עלייה בשכר ובהיקפי התעסוקה. כתוצאה מכך ניכרת ירידה עקבית באי השוויון בהכנסות בישראל בעשור האחרון. יצירת כלים כמו הכשרות מקצועיות תסייע להמשך ההשתלבות בשוק העבודה ובשיפור אפיקי התעסוקה, ומכאן להמשך צמצום פערים כלכליים.

אשר לרמת המחירים, מצטברות עדויות לתהליך איטי של התאמת המחירים בישראל לאלה שבמדינות מפותחות אחרות. מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5% בהשוואה למדינות ה-G7. עוד נראה כי מפנה מבורך חל באופן שבו שינויים ברמת המחירים העולמית באים לידי ביטוי במחירים בישראל. עד שנת 2015, התייקרות במחירי חו"ל העלתה את רמת המחירים המקומית בתוך חודשים ספורים, אך ירידה במחירי חו"ל הוזילה את המחירים בישראל במידה מוגבלת בלבד ובאופן איטי למדי. חוסר סימטריה מסוג זה מאפיין מדינות רבות, אך עוצמתו בישראל חריגה יחסית. מהשנים 2015–2016 ניתן להבחין בשינוי בתבנית זו ונראה כי כעת התגובה של המחירים המקומיים למחירי חו"ל מהירה יחסית, ללא עדויות לחוסר סימטריה. "ככל הנראה, שינוי המגמה נובע מהתגברות התחרות במשק בעקבות רפורמות שנערכו בשנים האחרונות. עם זאת, רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה בכ-12% מזו הצפויה במשק עם הכנסה דומה לזו של ישראל", אמר החוקר גלעד ברנד.

התשואה למיומנויות בשוק העבודה בישראל
גלעד ברנד

המחקר של מרכז טאוב בדק היכן כדאי למקד את המאמצים להעלאת הפריון במשק – בשיפור המיומנויות בקרב העובדים החלשים או במימוש הפוטנציאל בקרב בעלי המיומנויות הגבוהות, למשל באמצעות עידוד תחומי ההיי-טק. מהשוואה בין-לאומית עולה כי בעלי המיומנויות הגבוהות ממצים היטב את יכולותיהם, ומתוגמלים היטב על כישוריהם. לעומת זאת, בקרב בעלי המיומנויות הנמוכות המצב שונה: רמת מיומנותם נמוכה מאוד בהשוואה לעובדים חלשים במדינות אחרות, והשתלבותם בשוק העבודה טובה פחות.

השוואת פער השכר לשעה בין עובדים בישראל לעובדים במדינות OECD נבחרות מראה כי ברמות המיומנות הנמוכות כפי שנמדד במבחני PIAAC הפער מגיע ל-50%, ואילו ברמות המיומנות הגבוהות הוא יורד עד לכ-15%. כלומר, רמת ההכנסה של העובדים המצטיינים קרובה יחסית לרמת ההכנסה של עובדים זהים להם במדינות השוואה אחרות, אך ההכנסה של העובדים החלשים נמוכה מאוד בהשוואה להכנסתם של עובדים חלשים במדינות אחרות. פערי ההכנסה הנמוכים ברמות המיומנות הגבוהות נובעים מכך ששוק העבודה בישראל מתגמל עובדים בעלי מיומנויות גבוהות במיוחד (בהיי-טק ומחוצה לו) יותר מאשר במדינות אחרות. למשל, הפער בשכר לשעה בין עובד עם מיומנויות גבוהות מאוד לבין עובד עם מיומנויות נמוכות יותר עומד על 33% בקרב גברים ו-27% בקרב נשים, שיעור כמעט כפול מהפער ב-OECD של 16% ו-17% בהתאמה.

כ-95% מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר, "המצטיינים", הם יהודים לא-חרדים – מגזר המהווה פחות מ-70% מהאוכלוסייה בכללה. אמנם רמות מיומנותם והשכלתם של המצטיינים בישראל אינן גבוהות בהשוואה בין-לאומית, אך ניכר שהם משתלבים במשרות בשכר גבוה במידה רבה יותר מהעובדים המצטיינים במדינות אחרות, נשים וגברים כאחד.

בקרב עובדים בעלי מיומנויות נמוכות המצב שונה: רמת מיומנותם נמוכה בהרבה ממקביליהם בכל שאר מדינות ה-OECD (למעט טורקיה וצ'ילה), זאת אף ששיעורי ההשכלה בקרבם גבוהים יחסית – כלומר למרות השכלתם המיומנויות שלהם נמוכות מאוד באופן יחסי. עבור המחצית החלשה יותר של העובדים מבחינת מיומנויות, התשואה ללימודים אקדמיים נמצאה קרובה לאפס, ממצא חריג בהשוואה בין-לאומית, ולדברי ברנד: "ניתן ללמוד מכך על הקושי לצמצם פערי הכנסה באמצעות הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה. ייתכן שהקושי טמון בפערים שנוצרו בשלבי החינוך המוקדמים, ועל כן דרוש שיפור בכישורים כבר בגילאים הצעירים".
התפתחות תוואי השכר לפי שנות ותקבעוד שוק העבודה מתגמל היטב עבור כישורים בקרב יהודים, האוכלוסייה הערבית בישראל מתאפיינת בתשואה נמוכה על מיומנויות. מעבר לכך, נראה שהעובדים הערבים אינם מתוגמלים בהתאם לוותק שלהם בשוק העבודה. לדוגמה, בקרב יהודים לא-חרדים, תוספת של כל שנת ותק מתורגמת לעלייה ממוצעת של 2.5% (נשים) ו-2.8% (גברים) בשכר, ואילו במגזר הערבי התשואה עומדת על 0.1% (נשים) ו-1.3% (גברים) בלבד.

ניתן להסביר מצב זה בין השאר בכך שמשלחי היד הנפוצים באוכלוסייה הערבית מתאפיינים בתשואה נמוכה לוותק; שהאוכלוסייה הערבית אינה מתוגמלת כראוי עבור כישוריה; וששיפור מתמשך במאפייני התעסוקה של האוכלוסייה הערבית – כלומר השתלבות טובה יותר של צעירים ערבים בשוק העבודה מאשר של מבוגרים – מקשה על מדידה מדויקת של התשואה לוותק, וייתכן שעקב כך זו נמדדת בחסר. על כל פנים, מכלול  ממצאים אלו מעלים חשש ניכר כי האוכלוסייה הערבית מתקשה לממש את כישוריה בשוק העבודה.

"המיצוי הגבוה של הפוטנציאל הטמון בקבוצת העובדים המיומנים בישראל מצביע על הצורך להסב את תשומת הלב לקבוצת העובדים המיומנת פחות, וגם לאוכלוסייה הערבית, שככל הנראה אינה ממצה את כישוריה בשוק העבודה, אם כי נראה שנשים ערביות משתלבות יותר בהשכלה גבוהה ובתעסוקה, ויש בכך מקום לאופטימיות זהירה", אמר ברנד.

שוק העבודה: מבט-על
הדס פוקס ופרופ' גיל אפשטיין

בשנת 2019 היו שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ושיעורי התעסוקה גבוהים (81% ו-78%, בהתאמה) ודומים ברמתם ל-2018, והשכר הריאלי הוסיף לעלות, אך בקצב איטי מבשנים קודמות.

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך ב-2019 הוא כמעט לא השתנה. לאור השיפור בנתוני החינוך וההשכלה הגבוהה בקרבן, צפויה עלייה בשיעור התעסוקה שלהן בשנים הקרובות. לעומת זאת, בקרב גברים ערבים שיעור התעסוקה נותר נמוך יחסית, חלקית משום שהם פורשים משוק העבודה בגיל צעיר, ואף ניכרת ירידה מ-2017. בקרב נשים חרדיות שיעור התעסוקה גבוה על אף פריון הילודה הגבוה שלהן, והוא דומה בקרב נשואות ולא נשואות. שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים (כ-51%) נמוך משהיה ב-2015, ובקרב חרדים שלמדו בכולל הוא נמוך ב-31% מזה של אלה שלא למדו.

בהשוואה למדינות OECD, שיעורי התעסוקה של גברים ונשים בישראל קרובים לחציון, אך יש הבדלים גדולים בין המגזרים. תעסוקה של נשים וגברים יהודים לא-חרדים מדורגת גבוה, אך בקרב גברים ונשים ערבים שיעור התעסוקה סמוך לתחתית הרשימה. במיוחד בולט שיעור התעסוקה הגבוה של נשים יהודיות לא-חרדיות (כ-82%), ושל חרדיות (74%), על אף פריון הילודה הגבוה יחסית בקרבן (2.6 ו-7 ילדים לאישה, בהתאמה). "שיעור תעסוקת הנשים עלה בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אימהות לילדים קטנים. שיעורי התעסוקה הגבוהים ושעות העבודה הרבות בקרב יהודים לא-חרדים, לצד פריון ילודה גבוה, מקשים מאוד על הורים בישראל לשלב בין עבודה, משפחה ופנאי, וישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף מבחינת איזון משפחה וקריירה", אומרת החוקרת הדס פוקס.
Labor Market HEBכמחצית האוכלוסייה בגילי 25–64 חיה במשקי בית עם ילדים מתחת לגיל 18, מהם 71% משקי בית זוגיים. שיעור משקי הבית החד-הוריים מכלל האוכלוסייה קטן (8%). נכון ל-2017, ב-40% ממשקי הבית הזוגיים שני בני הזוג מועסקים במשרה מלאה, וב-37% מהם האב עובד בהיקף משרה גדול מהאם. בחלוקה למגזרים, ב-51% ממשקי הבית של יהודים לא-חרדים שני ההורים עובדים במשרה מלאה, לעומת 25% ממשקי הבית הערביים ורק 13% ממשקי הבית החרדיים. ב-43% ממשקי הבית החרדיים אף אחד מבני הזוג אינו מועסק במשרה מלאה, לעומת 15% בקרב ערבים, ו-11% בלבד בקרב יהודים לא-חרדים. במשק בית חרדי מספר שעות העבודה הממוצע של שני ההורים מסתכמות בפחות ממשרה מלאה אחת, בעוד במשק בית יהודי לא-חרדי מספר שעות העבודה של שני בני הזוג יחד כמעט כפול. עוד נמצא כי זמן הנסיעה למקום העבודה מוסיף לנטל על ההורים העובדים: ב-2017, שיעור הגברים שעבדו מחוץ ליישוב המגורים עמד על 64%, ושיעור הנשים עמד על 48%.

נוכח השילוב בין מספר הילדים, שעות העבודה הרבות והנסיעות הממושכות למקום העבודה, רק 56% מהעובדות ו-59% מהעובדים העידו על שביעות רצון מהאיזון בין העבודה לשאר תחומי חייהם. ככלל, נמצא כי רמת שביעות הרצון של אנשים ללא ילדים מתחת לגיל 18 גבוהה יותר, וזו של יהודים לא-חרדים עם ילדים צעירים היא הנמוכה ביותר.

בבדיקה לפי גיל, בכלל האוכלוסייה שיעורי התעסוקה עולים בגילים 25–40, ולאחר מכן יורדים. בקרב גברים יהודים לא-חרדים שיעור התעסוקה עולה עד גילי 35-39 ואחריו יורד, בעיקר לקראת הפרישה בגילי 65-69. הגברים הערבים, שרבים מהם עובדים בעבודות פיזיות, נפלטים משוק העבודה בגיל צעיר ושיעור התעסוקה שלהם יורד לאורך כל טווח הגילים, ואילו שיעור התעסוקה של החרדים נמצא בעלייה עד גיל 50. בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור התעסוקה יציב למדי עד סביבות גיל 54, ואילו בקרב חרדיות וערביות הירידה בתעסוקה מתחילה בגיל צעיר יחסית, והיא הולכת ונעשית חדה יותר מגיל 50.

סיכון למחשוב בשוק העבודה בישראל
שביט מדהלה

מיפוי שוק העבודה בישראל מראה כי בדומה למדינות OECD, כ-15% מהמשרות הן ברמת סיכון גבוהה למחשוב, 54% ברמת סיכון בינונית, ו-31% ברמת סיכון נמוכה (שיעור גבוה מממוצע ה-OECD). יש משימות שמחשב יתקשה להחליף: משימות הדורשות יכולת תפיסה ומניפולציה, יצירתיות, ואינטליגנציה חברתית. שיעור גבוה של משרות הנמצאות בסיכון גבוה למחשוב הן בענפי הבינוי והתעשייה, שירותי תחבורה, אחסנה, דואר ובלדרות, ושירותי אירוח ואוכל. לעומת זאת, בענפים כמו אמנות ובידור, מידע ותקשורת, חינוך וביטחון, המאופיינים לרוב בדרישות ליצירתיות ויכולת פתרון בעיות מורכבות, נמצא שיעור נמוך של משרות בסיכון גבוה למחשוב.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי בקרב צעירים בגילי 16–24 יש שיעור גבוה יותר של משרות בסיכון גבוה למחשוב, ככל הנראה משום שלרוב הם מועסקים במשרות זמניות. בקרב גברים יהודים חלה ירידה בשיעור המשרות בסיכון בגילי העבודה 25–54, לעומת עלייה בשיעורן לקראת היציאה משוק העבודה – גילי 55–65. גברים ערבים בכל קבוצות הגיל הם בעלי שיעור משרות בסיכון גבוה יותר, הן בהשוואה ליהודים והן בהשוואה לממוצע ב-OECD.

פיקוח על משתנים סוציו-דמוגרפיים מראה כי ככל שרמת ההשכלה עולה – כך יורד הסיכון למחשוב: השכלה תיכונית מפחיתה את הסיכון למחשוב בכ-5 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית, והשכלה גבוהה מפחיתה את הסיכון בכ-15 נקודות אחוז בהשוואה להשכלה נמוכה מתיכונית. קשר הפוך זה מתקיים גם בפיקוח על משלחי יד. מבחינה מגדרית, נשים, ובפרט נשים יהודיות שאינן חרדיות, נמצאות בסיכון גבוה יותר לעומת גברים, ובפיקוח על משלח היד הפערים גדלים לרעתן. דבר זה עשוי להעיד שנשים נוטות להשתמש פחות במיומנויות הנדרשות לשוק העבודה העתידי לעומת גברים באותם מקצועות.

התפלגות התעסוקה לפי משלחי יד מצביעה על פערים גדולים בין גברים ערבים ליהודים: כמחצית הגברים הערבים מועסקים בתעשייה, בינוי והפעלת מכונות – משרות המאופיינות בשיעור גבוה של סיכון למחשוב. בנוסף, בקרב ערבים וערביות נמצא שיעור תעסוקה גבוה יחסית במשלחי יד בלתי מקצועיים שאינם דורשים מיומנויות גבוהות והכשרה. בקרב האוכלוסייה החרדית בולטת קבוצת משלחי היד האקדמיים – מרביתם בתחום החינוך, המאופיין בסיכון נמוך למחשוב.
תדירות השימוש במיומנויות במקום העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית, תדירות השימוש במיומנויות שזוהו כמיומנויות נדרשות בשוק העבודה העתידי נמוכה בהשוואה ליהודים ולממוצע ב-OECD. גברים יהודים שאינם חרדים משתמשים במיומנויות אלו יותר מנשים מכל קבוצות האוכלוסייה ואף יותר מגברים ב-OECD ומקבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל, בעיקר במיומנות של פתרון בעיות מורכבות ותכנון עבור אחרים. עוד נראה כי תדירות השימוש במיומנויות הנדרשות בשוק העבודה העתידי גדלה עם העלייה בגיל, ומגיעה לשיאה בגילי 36–54.

גם בשימוש במחשב, מיומנות חשובה לשוק העבודה העתידי, נמצאו פערים בין ערבים ליהודים: בקרב האוכלוסייה הערבית רק כ-43% משתמשים במחשב בעבודתם, לעומת 77% בקרב יהודים שאינם חרדים.

המגמות הנוכחיות והשינויים הצפויים מעמידים בסיכון לפגיעה בתעסוקה את קבוצות האוכלוסייה המאופיינות ברמת השכלה נמוכה, בשכר נמוך, וכן מועסקים מהמגזר הערבי, נשים, ומועסקים המתגוררים במחוז דרום. כלי מרכזי המאפשר נגישות לרכישת כישורים, ובעיקר לאוכלוסיות הפגיעות, הוא מערך ההכשרות המקצועיות שמפעילה המדינה. "כדי להרכיב מערך הכשרות מקצועיות יעיל נדרש מידע איכותי על הכישורים הנחוצים. סקר המיומנויות מסייע להציג את תמונת המצב מנקודת המבט של העובדים; ואולם להשלמת התמונה נדרשים סקרי מעסיקים שישקפו את צורכיהם וייתנו דגש לאיתור הכישורים הנדרשים בשוק", אומרת חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה, ומוסיפה: "למידה של כישורים חשובה לאורך כל החיים, אך יש חשיבות מוגברת לכך כבר בשלבים המוקדמים באמצעות מערכת החינוך. זוהי נקודת הזמן המיטבית לפעול לצמצום פערים עתידיים ולשילוב מדיניות העוסקת בהתאמת ההון האנושי לשוק העבודה העתידי".

מערכת החינוך: מבט-על
נחום בלס

מאז 2010 תקציב החינוך גדל מהר ממספר המורים, מספר המורים גדל מהר ממספר הכיתות, ומספר הכיתות גדל מהר ממספר התלמידים. תהליכים אלו אפשרו להגדיל את ההקצאה לכיתה ולתלמיד, לשפר את הישגי התלמידים ולצמצם פערים במערכת. במבחן פיזה האחרון אמנם חלה נסיגה בהישגי התלמידים הערבים, אך היות והיא מצביעה על מגמה הפוכה להתפתחויות החיוביות האחרות, יש לבחון לעומק וביסודיות את סיבותיה.

בעשרים השנים האחרונות עברה מערכת החינוך טלטלות דמוגרפיות: לאחר ירידה בחלקה של אוכלוסיית תלמידי החינוך הממלכתי היהודי, בעשור האחרון עלה חלקם מ-37% ל-40%. זאת בעיקר עקב עלייה בילודה ותהליכי חילון באוכלוסייה הדתית. החינוך הממלכתי-דתי שמר על חלקו על אף שיעורי הילודה הגבוהים, ובחינוך החרדי הואט קצב הגידול המהיר של התלמידים. אולם השינויים הבולטים התחוללו במגזר הערבי, שחלקו בחינוך היסודי ירד מ-28% ב-2010 ל-24% ב-2019 בעקבות הירידה בשיעורי הילודה בקרב נשים ערביות.

לדברי חוקר מרכז טאוב נחום בלס, "השינויים מצביעים על כך שקשה לחזות התפתחויות דמוגרפיות במערכת החינוך, ואכן כל התחזיות התבררו כשגויות. בכל תחזית יש מרכיב של אי ודאות, במקרה זה – בחירת בית הספר. המעברים של בני ארבע הקבוצות העיקריות המרכיבות את המערכת בין מוסדות דתיים יותר למוסדות דתיים פחות הוא ככל הנראה הגורם העיקרי לפער בין התחזיות למה שהתרחש בפועל".

תהליך מעניין נוסף, אם כי מצומצם עדיין, המתחולל בחברה הערבית, הוא של אזרחים ערבים השולחים את ילדיהם למוסדות לימוד יהודיים, ביישובים יהודיים וביישובים מעורבים. נכון ל-2018, ב-24 בתי ספר יהודיים לומדים מעל 10% תלמידים ערבים. הסיבה לכך היא שילוב של קשיי דיור של האוכלוסייה הצעירה ביישובים הערביים בשל היעדר תוכניות בינוי, ורצונם להעניק לילדיהם חינוך איכותי יותר, כפי שהדבר נתפס בעיניהם.

בשנים 2015–2018 גדל תקציב משרד החינוך ב-21%. מבדיקת ביצוע התקציב עולה כי מעט תוכניות גדלו ב-2018 מעבר לגידול הכללי בתקציב. התוכנית שגדלה בשיעור הגבוה ביותר הייתה הארכת יום הלימודים (229%), אחריה – תוכניות תקשוב טכנולוגיה ומדעים (64%), החינוך הבלתי פורמלי ותרבות יהודית (45% כל אחת), ומעיין החינוך התורני (37%).
תקציב החינוך במחירי יוני 2015בין 2014 ל-2017 גדל התקציב לתלמיד בחינוך היסודי ב-17%, בחטיבות הביניים ב-24%, ובחטיבה העליונה ב-30%. שיעור העלייה בחינוך הערבי היה גבוה מאשר בחינוך העברי, אך גובה התקציב במגזר היהודי עדיין גבוה במידה ניכרת. תלמידי החינוך הממלכתי-דתי נהנו מהתקציבים הגבוהים ביותר. קצב הגידול בהוצאה לתלמיד בישראל היה גדול מב-OECD (25% לעומת 9%), כך שבחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד משתווה להוצאה לתלמיד ב-OECD ואף עולה עליה מעט, אך בחינוך העל-יסודי היא עדיין נמוכה משמעותית.

מבחינת המורים, בשנים 2010-2018 מספרם גדל בשיעור כפול מהגידול במספר התלמידים, וב-50% יותר מהגידול במספר הכיתות. שכרם החודשי הממוצע עלה בכ-63%, ושכרם לשעה עלה בכ-34% (היה גידול במספר שעות עבודתם). בהשוואה לבעלי תארים אקדמיים אחרים שכרם של המורים נמוך יותר (למשל בקדם-יסודי שכרם עומד על כ-85% מהממוצע של בעלי תארים אחרים). אשר לאיכות המורים – בעוד שיעור בעלי התואר הראשון והשני עלה, הציון הפסיכומטרי הממוצע שלהם נותר נמוך. בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר ובשיעור בוגרי המכללות הכלליות וירידה בבוגרי האוניברסיטאות, אולם לא נמצא יתרון לאחד מסוגי המוסדות המכשירים מורים על פני אחרים בנוגע לאיכותם.

סוגיה חשובה שנבחנה במחקר של מרכז טאוב היא השאלה אם קיים מחסור במורים. הנתונים מצביעים שלמעט מחסור נקודתי ביישובים או במקצועות מסוימים, אין מחסור כזה: מספר המורים עלה בשיעור גבוה יותר ממספר התלמידים והכיתות, שיעור המורים ללא הסמכה ירד מכ-18% ב-2009 לכ-6% ב-2018 וההשכלה הממוצעת בקרבם עלתה, היקף המשרה הממוצע לא השתנה, מספר התלמידים בכיתה ירד, ומספר שעות העבודה של מורים לכיתה עלה מ-52.5 ב-2006 לכ-76 ב-2019. גם שיעור המורים למתמטיקה ואנגלית המלמדים "מחוץ למקצוע" ירד, אם כי שיעור המורים לעברית המלמדים מחוץ למקצוע עלה דווקא.

מערכת הרווחה: מבט-על
פרופ' ג'וני גל וחיים בלייך

על אף חומרתן המתמשכת של הבעיות החברתיות שישראל ניצבת מולן בשנתיים האחרונות, בהן העוני והיקף הנזקקים לשירותים חברתיים, ההוצאה החברתית – שעומדת על כ-17.5% מהתמ"ג – לא גדלה, ונותרה נמוכה יותר מבמדינות רווחה אחרות. יתר על כן, תקופה זו התאפיינה בהיעדר יוזמות למדיניות חברתית חדשה בתחום הביטחון הסוציאלי ובפעילות המשרדים החברתיים.

ניתוח ההוצאה החברתית על פי החלוקה המקובלת במחקר בעשור האחרון – הגנה חברתית (כגון הבטחת הכנסה וקצבת זקנה), השקעה חברתית (למשל פיתוח יכולות וכישורים של פרטים) ו"הוצאות אחרות" (למשל על מערכת הבריאות) – מעיד על כיווני המדיניות הממשלתית. בשני העשורים האחרונים גדל היקף ההוצאה בשלוש הקטגוריות, ומ-2015 גדלה ההוצאה על השקעה חברתית, בעיקר על מעונות יום לגיל הרך ועל התוכנית "חיסכון לכל ילד". בכך ניכר המאמץ שעושה הממשלה לנקוט פעולות לטווח ארוך, שמטרתן למנוע מצוקות חברתיות עתידיות, ולא להסתפק בתיקון המצב הקיים.

בהשוואה שערכו חוקרי מרכז טאוב בין ישראל למדינות אחרות הם מצאו כי ישראל דומה למדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות כמו שוודיה ודנמרק, ששמות דגש על השקעה חברתית. מדינת הרווחה הישראלית נוטה יותר ממדינות אחרות להשקיע בשיפור הכישורים של התושבים כדי שיוכלו להיטיב את מצבם בעתיד. ואולם בהשוואה בין-לאומית של ההוצאה להשקעה חברתית כאחוז מהתמ"ג מתברר שההוצאה בישראל נמוכה יחסית ונעה בין 6.5% ל-8% מהתמ"ג לעומת יותר מ-11% בדנמרק ובשוודיה, ומציבה את ישראל במקום נמוך בדירוג. ההסבר לכך הוא המיסוי הנמוך בישראל, לצד הוצאה גבוהה בתחומים אחרים, כגון ביטחון, ועל כן הוצאה ממשלתית נמוכה יחסית על רווחה.

בדיקת תחולת העוני בישראל מלמדת ששיעור העוני לפי הכנסות כלכליות נמוך יחסית לממוצע במדינות OECD אחרות (23% לעומת 28%), אולם בבדיקה לפי הכנסה פנויה ישראל מובילה בראש הדירוג (ביחד עם ארה"ב) עם 18% בהשוואה ל-12% במדינות רווחה אחרות. ניכר כי מערכות המיסוי והביטחון הסוציאלי של ישראל מחלצות אנשים מעוני ומצמצמות את תחולת העוני במידה פחותה מאשר במרבית מדינות ה-OECD האחרות.
שיעור פרטים מתחת לקו העוני 2015-17הסבר אפשרי לפער במידת צמצום תחולת העוני בין ישראל למדינות אחרות טמון במבנה הפנסיוני ובהבדלים דמוגרפיים. במרבית המדינות המפותחות שיעור הזקנים גבוה והפנסיה תלויה בעיקר במימון ציבורי, בעוד בישראל הכנסת הזקנים משלבת רכיבים ציבוריים ורכיבים פרטיים כמו פנסיה תעסוקתית. כך, בעוד ישראל הצליחה לצמצם את שיעור הזקנים העניים בין 2015 ל-2017 רק מ-42% (לפי הכנסה כלכלית) ל-20% (לפי הכנסה פנויה), ב-OECD שיעור זה הצטמצם באותן שנים מ-69% ל-13%. "נתונים אלו, לצד השיעור הגבוה של זקנים באוכלוסייה, מלמדים שבהשוואה לישראל, חלק גדול יותר מהירידה בעוני במדינות המפותחות מקורו באוכלוסייה הזקנה", מסביר חוקר מרכז טאוב חיים בלייך.

בקרב האוכלוסייה הלא-זקנה מתגלות מגבלות נדיבותן של קצבת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים. על אף הגידול בשכר הממוצע ובגובה קו העוני בעשור האחרון, הסכום הכולל של שתי קצבאות אלו נותר יציב, ובמרחק הולך וגדל מקו העוני. "הפער בין רמת החיים של האנשים החיים בעוני ונתמכים בקצבאות ובין רמת החיים של כלל החברה הולך וגדל", אומר פרופ' ג'וני גל, יו"ר תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב.

ההוצאה על קצבאות הביטוח הלאומי גדלה ריאלית ב-2018 בכמעט 5% לעומת השנה הקודמת. קצבת הנכות עלתה לאחר המאבק הציבורי בכ-8 נקודות האחוז בשנים 2017–2019, וההוצאה על קצבה זו גדלה בכ-16% במונחים ריאליים, בעוד לא חל גידול בשיעור מקבלי הקצבה. שינוי משמעותי נוסף הוא התוכנית האוניברסלית "חיסכון לכל ילד" שפועלת מ-2017, אך היעדר התמקדות באוכלוסייה החיה בעוני עלול להחליש את תרומתה של התוכנית למוביליות חברתית בקרב מי שגדלו במשפחות החיות בעוני. פחות משליש מהורי הילדים בחמישון ההכנסה התחתון מוסיפים כסף להפקדת המדינה, לעומת 65% מההורים שמוסיפים בחמישון העליון, ואלה גם בוחרים במסלולי השקעה מניבים יותר. משמעות הדבר עלולה להיות שימור אי השוויון בין האוכלוסיות גם בעתיד, ועל כן יש לשקול להכניס שינויים בתוכנית.

ב-2018 נחקק חוק הפיקוח על מעונות יום, הקובע שורה של תנאים להפעלת מעונות יום, אך תנאי הזכאות לסבסוד וההיצע המצומצם גורמים לנגישות מוגבלת ודיפרנציאלית של פעוטות למעונות. אף על פי כן ההוצאה על סעיף זה קטנה ב-2018 לאחר שנים שבהן היא צמחה. לדברי החוקרים, משמעות הדבר היא השתלבות מוגבלת של ילדים, במיוחד בחברה הערבית, במערכות החינוך בגיל הרך. אם ההשקעה הזאת תמשיך לרדת, סביר כי יהיו לכך השלכות שליליות על התפתחות ההון האנושי שלהם ועל סיכוייהם למוביליות חברתית בעתיד.

מערכת הבריאות: מבט-על
פרופ' דב צ'רניחובסקי

בריאות האוכלוסייה בישראל טובה מאוד יחסית: תוחלת החיים, שהוסיפה לעלות בעשור האחרון, גבוהה מהממוצע ב-OECD ודומה לממוצע במדינות בלגיה, גרמניה, הולנד ושוויץ, הדומות לישראל במודל אספקת שירותי הבריאות באמצעות קופות חולים. אולם בתוחלת חיים אין כדי לבטא יכולת תפקוד ואיכות חיים; בחינה של בריאות האוכלוסייה במונחי אובדן תפקוד כתוצאה ממוות בטרם עת ופגיעה תפקודית עקב מחלה ונכות בחיים מציירת תמונה מורכבת יותר. מצבה של ישראל אמנם טוב יחסית בכל הקשור למחלות לב, שבץ ודמנציה, אך מבחינת אובדן תפקוד עקב כאבי ראש וסוכרת מצבה נחות יחסית.

ההוצאה הלאומית לבריאות מהתמ"ג עמדה ב-2018 על כ-7.45% – נמוך מהממוצע ב-OECD ונמוך עוד יותר מהממוצע במדינות הדומות (11%). גם לאחר תקנון לגילה הצעיר של האוכלוסייה בישראל ההוצאה עדיין נמוכה ועומדת על כ-8.4%. במונחים כספיים, ההוצאה הממוצעת לבריאות לנפש במדינות הדומות היא 5,700 דולר, לעומת 3,300 דולר בישראל בתקנון לגיל האוכלוסייה. גם חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות נמוכה יחסית למדינות אלו – כ-64% לעומת כ-78%.
אינדקס מחירי סל רפואה לשנת 2017חלקו הגדול יחסית של המימון הפרטי והעלייה בחלקם של הביטוחים המסחריים במימון הפרט מאז 2014 חושפים את המערכת לגידול בפערים ולכשלי שוק שבאים לידי ביטוי בעליית מחירי הרפואה יחסית למחירים אחרים. "אנו צופים עלייה בחלקה של ההוצאה הפרטית באמצעות ביטוחים מרצון בכ-3 נקודות האחוז, שעיקרה בביטוחים המסחריים, לצד ירידה בחלקם של הביטוחים המשלימים באמצעות קופות החולים", אמר פרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב. מרבית המבוטחים, בעיקר בביטוח המסחרי ובעלי כפל ביטוחים, מעידים כי הם מבטחים את עצמם לצורך מימון ניתוחים ובחירת רופא (שפירושו במרבית המקרים קיצור תורים) ומימון תרופות שאינן בסל – שהשפעתם על בריאות מיידית. משמעות הדבר היא שמצבם הבריאותי של מחזיקי הביטוח מרצון, בפרט המסחרי, טוב יותר, והדבר מתבטא גם בגידול בפערי הבריאות בין מרכז ופריפריה.

עליית מחירי הרפואה מחריפה את המציאות הזאת ומבטאת גם ירידה ביעילות המערכת. בעשור הנוכחי ההוצאה על בריאות לנפש עלתה בקצב גבוה יותר מעליית התוצר לנפש בכ-2 נקודות אחוז. גידול זה פיצה על הזדקנות האוכלוסייה ושיעורי הפריון הגבוהים במובן שהגידול בהוצאה על בריאות לנפש מתוקננת היה בערך בקצב גידול התוצר. אולם כשמביאים בחשבון את עליית מחירי הרפואה ביחס לעליית מחירי התוצר, הגידול לנפש מתוקננת קטן בכ-13 נקודות האחוז מהגידול שמתקבל ללא הבאת מחירים אלו בחשבון. כלומר, במונחים ריאליים, ההוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת הצטמצמה. ארגון ה-OECD דירג את ישראל במקום החמישי במדינות הארגון מבחינת רמת מחירי הרפואה – 10% יותר מהרמה בארה"ב, 26% יותר מממוצע המדינות הדומות, ו-53% יותר מהממוצע ב-OECD. "יש בנתונים אלה שבירת מיתוס שמחירי הרפואה בישראל נמוכים, וזהו אתגר לקובעי המדיניות באשר לכשלים המערכתיים בתמהיל הציבורי-פרטי", אמר פרופ' צ'רניחובסקי.

על כל אלה נוסף האתגר ארוך הטווח של הביטוח הסיעודי. בניגוד לעמדת משרד האוצר, שלפיה אפשר להסדיר את הביטוח הסיעודי בישראל באמצעות שוק הביטוח המסחרי, אך בהלימה עם מחקר של מרכז טאוב, ב-2019 החליטו חברות הביטוח המסחריות שלא למכור עוד פוליסות ביטוח סיעודי פרטי מחוץ לקופות החולים. לפי מחקר המתבסס גם על ניסיון בין-לאומי, ביטוח סיעודי מסחרי אינו כלכלי בעיקר נוכח בסיס צר לתשלומי תביעות ואקטואריה בעייתית בשל הקושי לחזות את הגידול בצרכים הסיעודיים.

"הישגיה של ישראל בבריאות מרשימים, בעיקר במונחי תמותה והארכת החיים, אך הם קשורים ככל הנראה להשקעות שנעשו בעבר. חלקה של ההוצאה על בריאות נמוך, עם תמהיל ציבורי-פרטי בעייתי, הדורש טיפול שורש. מערכת הבריאות במצבה הנוכחי מציבה אתגרים בפני סדר העדיפויות הלאומי של ישראל, בעיקר נוכח קצב הזדקנות האוכלוסייה, הגידול בפריון הילודה, ונוכח ההאטה בקצב הקצאת המשאבים על ידי המדינה", אמר צ'רניחובסקי.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749


 

 

 

 

 

 


 

אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

יום עיון להשקת הספר

יום חמישי | 9.1 | י"ב בטבת | 9:30 – 13:00 | הספריה הלאומית, ירושלים

מספר המקומות מוגבל, יש להירשם מראש.

לחצו כאן להרשמה

מושב ראשון: הצגת הספר

יו"ר: פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, אוניברסיטת בר אילן

בהשתתפות:

פרופ' יוסי שביט, ראש תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב, אוניברסיטת תל-אביב (אמריטוס)

פרופ' חנה איילון, אוניברסיטת תל-אביב (אמריטה)

ד"ר יריב פניגר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

 

מושב שני: עד כמה מערכת החינוך יכולה להשפיע על פערים?

יו"ר: פרופ' יוסי שביט, יו"ר תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב; אוניברסיטת תל אביב (אמריטוס)

בהשתתפות:

פרופ' מיכל בלר, נשיאת מכללת לוינסקי לחינוך

פרופ' סיגל אלון, אוניברסיטת תל אביב

הפסקה

 

מושב שלישי: תקצוב דיפרנציאלי והעדפה מתקנת

יו"ר: נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב

בהשתתפות:

ח"כ יעקב מרגי (ש"ס), סגן יו"ר הכנסת

ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת)

שירלי רימון ברכה, מנהת מינהל החינוך בעיריית תל אביב-יפו

לחצו כאן להרשמה

המקום מונגש לאנשים עם מוגבלויות. אם יש לכם צרכים מיוחדים (למשל כיסא קרוב לדלת, חדר הנקה, עזרה של אודיו או עזרה ויזואלית), אנא ציינו בטופס ההרשמה לכנס את בקשתכם וניצור אתכם קשר כדי לדון בכך, או התקשרו למספר 02-5671818. אנא שלחו את בקשתכם לפחות שבוע לפני הכנס.

 

 

בדיקת מצב: נשים בשוק התעסוקה בישראל

الإعلان باللغة العربية متاح هنا

——-

שיעורי התעסוקה של נשים בישראל הם בין הגבוהים במדינות ה-OECD בשנת 2019. מדובר במגמה חדשה יחסית. בעשור האחרון שיעור הגידול הגבוה ביותר היה בקבוצת הגיל 35–44, שבה ניכרת עלייה בשיעורן של אימהות לילדים קטנים שנכנסו לשוק העבודה, ובקבוצת הגיל 55–64, העומדת לפני גיל פרישה. הסיבות לגידול בקרב קבוצה זו הן שיעורן הגבוה ממילא של נשים המשתתפות בשוק העבודה בהשוואה לשנתונים קודמים, והישארותן בשוק העבודה לאורך זמן בשל העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62 בשנת 2004.

ככלל, יש קשר בין שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב נשים לעלייה ברמת ההשכלה שלהן. עלייה זו ניכרת כבר בהשכלה התיכונית: שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב בנים ובנות כאחת עלה מאוד בשנים 1999–2013, וכך גם שיעור הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף האקדמיות. אף שהעלייה התרחשה בקרב שתי הקבוצות, יש פער בולט לטובת הבנות: שיעור גבוה יותר של בנות זכאיות לתעודת בגרות, וציון הבגרויות הממוצע שלהן גבוה יותר.

עם זאת, יש פערים מגדריים גדולים בבחירת המקצועות המוגברים בתיכון ובמספר היחידות לבגרות במתמטיקה – מהגורמים המשפיעים על פערי השכר בין נשים לגברים. שיעורם של מקבלי תעודת בגרות בדגש על מקצועות טכנולוגיים גבוה יותר בקרב בנים, וישנו רוב גברי במקצועות בחירה מוגברים כמו מדעי המחשב ופיזיקה, ורוב נשי באמנויות – אמנות, ספרות, תיאטרון וכדומה.

ההבדלים המגדריים ניכרים גם בהשכלה הגבוהה. כבר יותר מ-20 שנה שיעור הנשים הפונות להשכלה אקדמית גבוה משיעור הגברים העושים זאת. עם השנים גדל גם שיעור הנשים הממשיכות לתארים מתקדמים, ובשנת 2017 שיעור הנשים בקרב מקבלי התארים עמד על 58% בתואר ראשון, 63% בתואר שני ו-53% בתואר שלישי. עם זאת, גם כאן השוני המגדרי בין החוגים גדול: נשים פונות יותר למקצועות טיפוליים וחינוכיים כגון סיעוד, עבודה סוציאלית וחינוך, וגברים למקצועות מתמטיים, ובמרבית המקצועות לא חל שינוי משמעותי ב-28 השנים האחרונות. ראויים לציון תחום מדעי החברה ותחום העסקים והניהול, שבהם חל גידול ניכר בשיעור הנשים הלומדות. כמו כן, נשים הן למעלה מ-50% מהסטודנטים בפקולטות לרפואה ולמשפטים. במדעים מדויקים, קרי במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, מספרם המוחלט של הסטודנטים לתואר ראשון גדל פי שלושה בין השנים 2000 ו-2014, אך היות שבקרב גברים העלייה הייתה חדה יותר, חלקן היחסי של הנשים ירד. עד תחילת שנות האלפיים חלה עלייה בשיעור הנשים במקצועות ההנדסה, בעיקר בתחומי הנדסת ביולוגיה, כימיה ומזון והנדסת תעשייה וניהול, אך מאז שיעורן בתחומים אלו הולך ויורד.

גם במשלחי היד ניכרים הבדלים מגדריים: מקצועות חינוכיים וטיפוליים מתאפיינים ברוב נשי, והמקצועות הטכנולוגיים ברוב גברי. בקרב עובדים ללא השכלה אקדמית ההבדלים בין המגדרים הם גדולים במיוחד, אך בקרב אקדמאים ההבדלים ניכרים פחות. מעניין לציין שבין הפער המגדרי במשלחי היד ובין פערי השכר בשוק העבודה מתקיים קשר הפוך: בקרב לא-אקדמאים פערי השכר נמוכים, ואילו בקרב אקדמאים יש פערי שכר משמעותיים, והגברים האקדמאים מרוכזים במשלחי היד שנמצאים ברובד העליון של התפלגות השכר.

ההבדלים במשלחי היד אינם הגורם היחיד לפערי השכר בשוק העבודה. גורמים נוספים שתורמים לכך הם הבדלים במאפייני התעסוקה, כגון שעות עבודה, היקפי משרה, יציאה לחופשות לידה ופסקי זמן לצורך טיפול בילדים, וכן הבדלים בצמיחת השכר בשוק העבודה. ככלל, נשים נוטות יותר מגברים להיות מועסקות במשרות חלקיות (31.8% לעומת 12.9% בקרב גברים בשנת 2017), והיקף המשרה שלהן, קרי מספר שעות העבודה השבועיות, נמוך בממוצע ב-16% מזה של גברים בשנת 2017. הסיבה העיקרית לכך היא שחלקן של הנשים בגידול הילדים ובמטלות הבית עדיין גדול יותר מחלקם של הגברים. גם בקרב המועסקים במשרה מלאה נשים עובדות בממוצע פחות שעות מגברים (שכן הן נוטות פחות לעבוד שעות נוספות).

מבחינת רצף ההשתתפות בשוק העבודה, הרצף של הנשים נקטע בעקבות חופשות לידה ופסקי הזמן שהן לוקחות לטיפול בילדים. היעדרותן עשויה להוביל לצמצום ניסיונן, לפיחות בכישוריהן ולירידה באטרקטיביות שלהן בשוק העבודה. בשנת 2014, 41% מהנשים הישראליות שילדו בחרו למצות יותר מחופשת הלידה שעבורה הן מקבלות שכר מלא – 14 שבועות. בהקשר זה חשוב לציין את שיעור הפריון הגבוה בישראל – 3.1 ילדים בממוצע לאישה – שתורם להגדלת מספר הפעמים שרצף תעסוקתן נקטע. על זאת נוספים הבדלים בצמיחת השכר בין גברים לנשים: אף שהמשכורות ההתחלתיות דומות למדי בקבוצת הגיל 25–29, בקרב גברים צמיחת השכר גבוהה במידה ניכרת, והפער בין גברים לנשים מגיע לשיאו בגיל 45.
שיעור הנשים מבין הסטודנטים לתואר ראשון

בהמשך לכך, פערי השכר המגדריים בישראל משפיעים מאוד על הצבירה לחיסכון הפנסיוני: מאחר שנשים עובדות פחות בממוצע לאורך השנים, לוקחות יותר הפסקות ומועסקות בתפקידים בשכר נמוך יחסית לגברים – גובה ההפקדות שלהן נמוך יותר. יתרה מזו, ישראל היא בין תשע המדינות היחידות ב-OECD שיש בהן פער רשמי בגיל הפרישה בין נשים לגברים, ואחת משלוש המדינות שאינן מתכוונות לשנות זאת בעשורים הקרובים. פירוש הדבר הוא שנשים לא רק צוברות פחות לפנסיה בגלל הסיבות שנמנו לעיל אלא שיש להן פחות שנים לעשות זאת, ולא זו בלבד אלא שהסכום הנמוך שצברו צריך להתחלק על פני יותר שנים – גם בגלל גיל הפרישה המוקדם וגם בגלל תוחלת החיים הארוכה של נשים בהשוואה לגברים.

בדיקת מצב: ערבים בישראל – מהשכלה לתעסוקה

الإعلان باللغة العربية متاح هنا

—–

בעשורים האחרונים חל שיפור ניכר ברמת ההשכלה בחברה הערבית בכל רמות החינוך, ובקרב הנשים הערביות בפרט. מבחינת שיעור הלומדים בבית הספר התיכון, מספר התלמידים עלה מ-63% ב-1990 ל-93% ב-2015, כשהעלייה חדה יותר בקרב הבנות. בתקופה זו חל גידול גם בשיעור הלומדים בקרב האוכלוסייה היהודית, אך מכיוון ששיעורם היה גבוה מלכתחילה, העלייה בקרבם מתונה בהרבה – מ-91% ל-97%.

 מבחינת מסלולי הלימוד, שיעורם של התלמידים הערבים הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי עלה. בשנת 2017 היה חלקם של הלומדים במערכת החינוך הערבי במסלולים השונים של החינוך הטכנולוגי-מקצועי יותר מ-45%, לעומת 37% מהתלמידים במערכת החינוך העברי. מעניין לציין שהגידול הרב ביותר היה בקרב אלה הפונים למסלול הטכנולוגי הגבוה (כמו למשל תכנות), וגם בו עלה חלקם על זה של תלמידים מהמגזר היהודי. עובדה זו עשויה לשפר את סיכוייהם בשוק העבודה בעתיד, שכן המסלול הטכנולוגי הגבוה מקנה יכולות מתמטיות גבוהות שנדרשות בשוק ההיי-טק.

אף שבמגזר הערבי לימודי המדעים והחינוך הטכנולוגי נפוצים יותר מאשר במגזר היהודי, בממוצע, איכותה של תעודת הבגרות בו עודנה נמוכה יותר – פחות תלמידים ערבים לומדים מתמטיקה ואנגלית ברמת חמש יחידות. ככלל, הרמה הנמוכה של האנגלית (והעברית, שאותה התלמידים לומדים כשפה זרה נוספת) במגזר הערבי פוגעת ביכולת ההשתלבות של הערבים במקצועות שהשכר בהם גבוה; לפיכך המשך שיפור הרמה בשפות אלו בקרב הערבים הכרחי לצמצום הפערים בשוק העבודה.
היקף הלימודים במסלול הטכנולוגי הגבוה לפי מגזר ומגדר

ראוי לציין את הגידול בשיעור הבנות הערביות שפונות ללמוד בחינוך הטכנולוגי בכלל, ובמסלול הגבוה בפרט. בשנת 2017 נע שיעורן בין 21% בקרב הבדואיות ל-31% בקרב הנוצריות. נוסף על כך, חלקן בכל המגמות המדעיות ההנדסיות גבוה, גם באלה שאינן נחשבות "נשיות", כמו מדעי המחשב, מערכות אלקטרוניות, מדעי הטכנולוגיה וכדומה. בקרב הדרוזיות יותר ממחצית מבעלות תעודת הבגרות המדעית למדו במגמות מדעיות שאינן ביולוגיה או כימיה אשר אינן נחשבות למכוונות היי-טק.

הגידול בשיעור הזכאות לתעודת בגרות במגזר הערבי עלה במידה ניכרת ב-20 השנים האחרונות, כמו גם שיעור הזכאים לתעודת בגרות שעומדת בדרישות הסף האקדמיות. העלייה התרחשה רובה ככולה בקרב הבנות הערביות, ובשנת 2017 השתוו הישגיהן בתחום זה לאלה של היהודיות. בקרב הבנים הערבים העלייה הייתה קטנה יותר, הן בהשוואה לבנות הערביות והן בהשוואה לבנים היהודים. שיעור הזכאות במגזר הבדואי נותר נמוך במיוחד – 25%, ובין השנים 1999–2003 עלה רק ב-5 נקודות האחוז.

הגידול בשיעור הזכאות לתעודת בגרות הוביל לגידול בפונים להשכלה גבוהה. העלייה התרחשה ברובה בקרב נשים ערביות, ואילו בקרב הגברים הערבים העלייה הייתה קטנה בהרבה. העלייה הניכרת ביותר נרשמה בקרב דרוזיות ובדואיות: שיעור הפונות בקרבן להשכלה גבוהה גדל בכ-50% בין השנים 2008 ו-2013, וככל הנראה היא עתידה להוסיף ולעלות.

מבחינת תחומי הלימוד, מעניין לציין את חלקם של הסטודנטים הערבים, גברים ונשים, בקרב הלומדים את מקצועות הבריאות: כשליש מהסטודנטים הערבים בארץ ובחו"ל בוחרים במקצועות אלו. עם זאת, בעשור האחרון ניכרת מגמה שבה הסטודנטים הגברים בעלי הציונים הגבוהים ביותר פונים ללימודי מחשבים והנדסה – ולא למקצועות הבריאות – בשיעורים דומים לאלו של הגברים היהודים.

לעומת זאת רוב הסטודנטיות הערביות, על אף חלקן הגבוה במסלול הטכנולוגי הגבוה בתיכון, אינן ממשיכות ללמוד לימודים מדעיים באקדמיה. שיעורן בקרב הפונים ללימודי מחשבים והנדסה נמוך מזה של גברים ערבים ונשים יהודיות: 22% בקרב הנוצריות והדרוזיות ו-9% בלבד בקרב המוסלמיות, מאלה שלמדו בתיכון תחומים מדעיים שאינם ביולוגיה או כימיה בשנת 2014.

להתפתחויות בתחום ההשכלה הייתה השפעה רבה על התעסוקה של ערבים וערביות. יש קשר חיובי בין השכלה גבוהה לתעסוקה – שיעור התעסוקה גבוה יותר בקרב אקדמאים. שיעור התעסוקה של נשים ערביות נמצא במגמת עלייה: בין שנת 2003 ל-2014 הוא עלה ב-11 נקודות האחוז, שיפור של כמעט 50%, וברבעון השלישי של 2018 הוא כבר עמד על כמעט 40% – פער של אחוז אחד בלבד מהיעד לשנת 2020 לנשים ערביות שהגדירה הוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בשנת 2010. הגידול בתעסוקת הנשים הערביות נבע ברובו המוחלט מהשיפור בהשכלתן: בעלות התואר שבהן משתתפות הרבה יותר בשוק העבודה מאלה שאין להן תואר אקדמי. עם זאת, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עודנו נמוך מאוד יחסית לנשים יהודיות.

לאור הקשר החזק בין ההשכלה לבין התעסוקה בקרב נשים ערביות, עידודן לפנות ללימודים אקדמיים מגוונים, ובפרט ללימודים טכנולוגיים והנדסיים שיכולים להוביל להכנסה גבוהה, יכול לייצר אפקט גלישה משמעותי. למשל, העלייה בשכר של נשים אלו עשויה לתמרץ עוד נשים ערביות לרכוש השכלה גבוהה ולהביא לעלייה בשיעורי התעסוקה, לשיפור במצבן החברתי-כלכלי ולירידה ברמות העוני בקרבן. בד בבד כדאי לשקול להרחיב את תוכניות ההכשרה המקצועית והסיוע בהשמה שניתנים לערביות שאינן אקדמאיות המעוניינות לעבוד.

אשר לגברים ערבים, שיעור התעסוקה בקרבם נמוך מזה של יהודים לא-חרדים וגם מהממוצע מבמדינות OECD. בשנת 2018 הוא עמד על כ-75% לעומת 90% בקרב גברים יהודים לא-חרדים. רמת ההשכלה הנמוכה של הגברים הערבים משפיעה על אפשרויות התעסוקה שלהם, וחלק ניכר מהם מועסקים כעובדים מקצועיים בתעשייה, בבינוי ובחקלאות. שיעור זה אמנם נמצא במגמת ירידה, אך עודנו גבוה מאוד – כ-50% בשנת 2017.

עבודות אלו מאופיינות ביוקרה ובשכר נמוכים, ועובדים בתחומים הללו נמצאים בסיכון גבוה יחסית לאבד את מקור פרנסתם עקב מִחְשוב. נוסף על כך מדובר במקצועות שוחקים, ואכן יש ירידה ניכרת בתעסוקה של גברים ערבים מעל גיל 50 .עובדים מקצועיים, ובמיוחד ערבים, מתאפיינים בהשכלה נמוכה; שיעורם בקרב גברים ערבים ללא השכלה אקדמית הוא 60%, לעומת 34% בקרב גברים יהודים. נתונים אלו מדגישים את החשיבות שבשיפור רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים ויכולים להביא להגדלת הנגישות שלהם למשרות טובות יותר.

נוכח הקשר ההדוק בין השכלה לתעסוקה, לתוכניות מדיניות שמעודדות את האוכלוסייה הערבית בישראל לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב במשרות בשכר גבוה יש הפוטנציאל להיטיב עם האוכלוסייה הערבית בפרט ועם הכלכלה בישראל בכלל.

בדיקת מצב: הישראלים בריאים, אך המערכת לא

الإعلان باللغة العربية متاح هنا

—–

בהשוואה בין-לאומית של מודדי תמותה ותוחלת חיים, ביצועיה של מערכת הבריאות בישראל מרשימים. תמותת התינוקות (3.1 לאלף לידות) נמוכה בהשוואה למדינות שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל, כלומר מבוססת על מערך של קופות חולים וגופים דומים המתחרים ביניהם (כמו בלגיה, גרמניה, הולנד, צרפת ושווייץ). תוחלת החיים בעת הלידה גם היא גבוהה יחסית למדינות אלו ועומדת על 82.5 שנים. עם זאת, במבט לעתיד ניכר שמערכת הבריאות עומדת בפני אתגרים, הכרוכים בין השאר בהזדקנות האוכלוסייה ובירידה  בתפקוד המערכת עצמה.

בין השנים 1995 ו-2017 עלה חלקה של ההוצאה הלאומית השוטפת על בריאות מתוך התמ"ג בצורה מתונה למדי, מ-6.9% ל-7.3%, בעוד שבמדינות ה-OECD הוא עלה מ-7.2% ל-8.9% ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא עלה מ-8.7% ל-11%. ככלל, מדינות מעוניינות להגביל את הוצאותיהן על בריאות, אולם הגידול האיטי בהוצאות אלו בישראל מדאיג משתי סיבות. הראשונה קשורה להזדקנות האוכלוסייה, הצפויה להביא לעלייה בהוצאות הבריאות. השנייה נוגעת למחירי הרפואה, שעלו יותר ממדד המחירים הכללי; בין השנים 2011 ו-2017 עלה שכר הרופאים השכירים ביותר מ-40%, בעוד שכרם של כלל השכירים במשק עלה בכ-15% בלבד באותה התקופה.

נוסף על כך, בשנים 2011–2018 מחיר שירותי הרפואה הפרטיים עלה יותר מפי שניים ממדד המחירים לצרכן: כ-9% לעומת כ-4% בהתאמה. נוכח שינויים אלו היינו מצפים שחלקה של ההוצאה על בריאות מהתוצר יעלה בהתאם אבל זה לא קרה, ועלייתו הזעומה עשויה להעיד על הרעה באיכות השירות.

ככלל, ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה דרך ארבע קופות החולים (מכבי, כללית, מאוחדת ולאומית), והוצאה פרטית, שאותה מממנים האזרחים (ישירות מכיסם או באמצעות ביטוחים משלימים ופרטיים). חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל, שנחקק ב-1995, נועד להבטיח לכלל תושבי המדינה גישה שוויונית לשירותים רפואיים. אולם במשך השנים שחלפו מאז, ובפרט מאז נחקק חוק ההסדרים ב-1997, חלה ירידה בחלקו של המימון הציבורי ועלייה בחלקו של המימון הפרטי, עובדה הפוגעת בערך השוויוניות שנקבע בחוק.

ואכן, בישראל חלקה של ההוצאה הציבורית בסך ההוצאה על בריאות הולך וקטן, וב-2017 הוא עמד על 62.8%, לעומת 73.4% בממוצע ב-OECD ו-78.2% במדינות הדומות. כלומר, בישראל האזרחים מממנים חלק גדול יותר מההוצאות על בריאות מאשר במדינות האחרות. בנוסף יש עלייה עקבית בסעיף ההוצאה הפרטית על בריאות בתקציבם הממוצע של משקי הבית: בין השנים 1997 ו-2017 עלתה ההוצאה הפרטית מ-3.9% ל-5.7%.
הוצאה לאומית לשבריאות לנפשעלייתו של מרכיב המימון הפרטי היא, לפחות חלקית, תוצר לוואי של מבנה מערכת הבריאות בישראל אשר מאופיינת בתמהיל ציבורי-פרטי בעייתי. נוסף על המימון הציבורי והתשלום על ביטוחים פרטיים ורפואה פרטית, האזרחים יכולים לרכוש מקופות החולים ביטוחי שירותי בריאות נוספים (שב"ן), הידועים כביטוחים משלימים. לביטוחים הללו, שכ-80% מהאוכלוסייה מבוטחים בהם, יש אופי ציבורי מפני שהם מובילים לסבסוד צולב בין המבוטחים  שכן כולם משלמים מחיר אחיד ללא תלות במצבם הבריאותי. הביטוחים המשלימים מממנים טיפולים שאינם נכללים במסגרת סל הבריאות הממלכתי, אך הם גם מאפשרים לקצר תורים ומאפשרים בחירה רחבה יותר של רופאים במקרה של טיפולים שכלולים בסל.

כתוצאה מכך ערך השוויוניות שנקבע בחוק מופר, משום שחלק מהפעילות שהייתה אמורה להתבצע במערכת הציבורית מועתקת למערכת בבעלות פרטית, וההכנסות מהביטוחים המשלימים והמסחריים עוזרים לממן את המערכת הפרטית יחד עם הביטוחים הפרטיים.

חמור עוד יותר מהתמהיל הציבורי-פרטי  הוא ניגוד העניינים הנובע מתפקידיה השונים של המדינה בשירותי האשפוז בישראל. מערכת האשפוז הכללי פועלת רובה ככולה כ״שוק פנימי״ שנוצר עם החלתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995. בשוק זה מסופקים שירותי הרפואה שהתושב זכאי להם, במימון המדינה ובאסדרתה, באמצעות ארבע קופות חולים. אלה מבטיחות טיפול רפואי – אם ברכישה ממרכזים רפואיים ציבוריים (בתי חולים) ואם בייצור עצמי שלהן. בישראל 58 בתי חולים (ללא בתי חולים למחלות ממושכות): 44 בתי חולים לאשפוז כללי, 12 לבריאות הנפש ו-2 בתי חולים לשיקום. 19 מבתי החולים הם בבעלות הממשלה, 11 בבעלות פרטית, 10 בבעלות ציבורית אחרת או עמותות, 12 בבעלות קופות החולים (בעיקר שירותי בריאות כללית) ו-6 בבעלות המיסיון.

כאמור, במערכת זו קיים ניגוד עניינים. ראשית, המדינה מממנת את קופות החולים אשר משתמשות בחלק מהכספים כדי לרכוש שירותים מבתי החולים. שנית, היא מתפקדת כרגולטור של בתי החולים, ובמסגרת תפקידה זה היא אחראית על קביעת מחירי השירותים וקביעת הכמויות שיסופקו לקופות בכל רמת מחירים. שלישית, היא הבעלים והספקית הגדולה ביותר של שירותי אשפוז דרך בתי החולים שבבעלותה. כך קורה שבפועל המדינה מתחרה במוסדות אשפוז אחרים אשר תלויים בה מבחינה תקציבית ונמצאים בפיקוחה. כתוצאה מכך, למשל, הגבלות תקציביות עשויות להיות גמישות יותר עבור בתי חולים בבעלות המדינה, משום שהיא זו שמכסה את גירעונותיהם. ניגוד עניינים זה שנובע מריבוי תפקידיה של המדינה הוא נושא שמצריך התייחסות.

ישראלים נהנים היום משירותי בריאות טובים, אך מערכת הבריאות ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים הן עקב מימון חסר והן עקב ניגוד עניינים. בעיות אלו יימשכו כל עוד לא תיפתר בעיית ריבוי התפקידים של המדינה כמממנת, רגולטורית ומפעילת שירותים.

האם שלבים שונים בגיל הרך משפיעים על הילד במידה שונה?

babyחוקרים המבקשים להתחקות על מקורם של פערים חברתיים והזדמנויות למוביליות חברתית פונים בדרך כלל אל העבר כדי לנסות לקבוע באיזה שלב בחייו של האדם מתהווים הפערים הללו. לא במפתיע, רבים מהם מחפשים את התשובות לשאלה הזאת בתקופת שהותו של הילד במערכת החינוך, אבל מחקרים חדשים שנעשו מראים שהפערים הללו מופיעים כבר בגיל הרך.

השנים הראשונות לחיים הן תקופה קריטית מבחינת התפתחות המוח: לפי הספרות המחקרית, עד גיל 3 המוח מגיע ל-85% מגודלו, ועד גיל 5 ל-95% מגודלו הסופי. בתקופה זו המוח האנושי מתפתח בקצב מואץ והילד רוכש מגוון כישורים ובהם כישורים קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים, מנטליים ועוד. בשנים מכריעות אלו, החשיפה לסביבה תומכת ומעשירה וחשיפה לגירויים חיוניות להתפתחות המיטבית של הילד.

מחקר חדש של מרכז טאוב, שהופק בתמיכתה הנדיבה של קרן ברנרד ון-ליר, עוסק בהשפעה של גורמים סביבתיים על ההתפתחות בגיל הרך ועל הישגים לימודיים עתידיים. המחקר בדק אם יש הבדל בהשפעה של עוני על הישגים עתידיים בין גילי לידה עד שנתיים לגילי 3–5.

ככלל, החוקרים מצאו כי מאפיינים משפחתיים מסוימים של ילדים משתי קבוצות הגיל שנחקרו (לידה עד שנתיים וגיל 3–5) משפיעים על רמת ההישגים הלימודיים שלהם בהמשך החיים. לדוגמה, ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר, גם הישגי הילדים גבוהים יותר. בנוסף, למספר האחים יש השפעה שלילית בגיל הרך – ככל שמספר האחים גבוה יותר, ההישגים הלימודיים של הילד נמוכים יותר.

אולם בכל הנוגע להשפעה של עוני, נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות הנחקרות. לעוני בגילי לידה עד שנתיים יש מתאם שלילי, חזק במיוחד ומובהק עם הישגים עתידיים, ואילו לעוני שנחווה בגילי 3–5 אין מתאם מובהק. ממצאים אלו תקפים לגבי כל הנושאים הנבדקים במבחני מיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, עברית, אנגלית (כשפה שנייה) ואוריינות מדעית וטכנולוגית.

Math-Heb-long

Language-HEB-long

עוד נמצא במחקר כי יש פערים גדולים בציוני הבגרות בין תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים ובין תלמידים שחוו עוני בגילי 3–5. גם במקרה הזה, המתאם השלילי חזק יותר בקרב הקבוצה שחוותה עוני בשנתיים הראשונות לחיים.

ממצאים אלו חשובים במיוחד נוכח שיעורי העוני הגבוהים בקרב ילדים בישראל, העומדים על כ-26%. אחרי טורקיה, אלה השיעורים הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD. לאור הממצאים הללו אפשר לומר שעוני שנחווה מהלידה ועד גיל שנתיים עלול ליצור "צלקת" שתישאר לאורך זמן ותשפיע על האדם גם בחייו הבוגרים.

חוקרי מרכז טאוב סבורים שעל מנת להתמודד עם תופעת העוני בגיל הרך יש לסייע להורים צעירים למשל באמצעות הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים קטנים, החוקרים אומרים שכדאי להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים ובפרט למשפחות השרויות במצוקה כלכלית. בשל החשיבות הרבה של תקופת הגיל הרך והשלכותיה הרבות, מרכז טאוב מתכוון להמשיך לחקור את הנושא גם בשנים הבאות.

אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

הספר מרכז את הידע הקיים במגוון סוגיות הנוגעות לאי שוויון בחינוך, ודן בהשלכות למדיניות ובצעדים אפשריים לשינויה.

הספר מתעד את אי השוויון ההשכלתי בישראל ודן בתרומה האפשרית של רכיבי מדיניות החינוך לצמצום אי שוויון השכלתי בין צעירים. נראה כי למרות היתרונות שבידי השכבות החזקות יש תקווה שמדיניות חינוכית ממוקדת תוכל לצמצם פערים אלו, גם אם לא לבטלם. התובנה בדבר מרכזיותם של משאבי המשפחה ביצירת פערים השכלתיים אינה צריכה להחליש את שאיפתם של מקבלי החלטות לפעול למען צמצום פערים אלו, אלא דווקא לחזק את מחויבותם לפתח מדיניות המכוונת לצמצומם. פרקי הספר דנים בדרכים המגוונות שבהן מדיניות חינוכית יכולה לקדם הזדמנויות השכלתיות בקרב השכבות החלשות בחברה.

לכתיבתו חברו חוקרי חינוך מהמובילים בישראל ובראשם פרופ' חנה איילון, נחום בלס, ד"ר יריב פניגר ופרופ' יוסי שביט.

לספר המלא:

אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

לפרקי הספר:

פתח דבר – פרופ' אבי וייס

הקדמה: ההיה העקוב למישור? המישור החינוכי ואתגר אי השוויון – יעל (יולי) תמיר

פרק 1. קשיים ותקוות בדרך לשוויון בהזדמנויות השכלתיות

פרק 2. הפרטה, בחירה ושוויון בחינוך

פרק 3. הסללה והשפעתה על אי שוויון בחינוך

פרק 4. הפרדה ושילוב בין קבוצות אתניות ובין מעמדות חברתיים בבתי ספר ובכיתות

פרק 5. חלוקת משאבים במערכת החינוך

פרק 6. האם יש טעם לצמצם את גודל הכיתות בבתי הספר?

פרק 7. איכות המורים: גיוס, הכשרה והתמקצעות כוח ההוראה

פרק 8. מבחנים ככלי במדיניות חינוכית לצמצום פערים

פרק 9. פדגוגיה ככלי לצמצום אי שוויון השכלתי

פרק 10. עוני בגיל הרך ואי שוויון בחינוך

פרק 11. אי שוויון חברתי בהשכלה הגבוהה בישראל: מבט רב־ממדי

פרק 12. הפער המגדרי בחינוך

פרק 13. סיכום: מסקנות והמלצות למדיניות

הודעה לעיתונות – אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות

באמברגו עד יום רביעי (4.12) בשעה 6:00

לספר המלא לחצו כאן

על רקע חילוקי הדעות והמאבקים האידיאולוגיים הרווחים בחברה הישראלית בולטת דווקא הסכמה מקיר לקיר שראוי לצמצם את הפערים בתחום החינוך. רובנו מסכימים שהשכלה היא מפתח להצלחה בחיים, ושיש להבטיח שוויון בהזדמנויות ההשכלתיות לכלל הילדים בישראל. רבים מאמינים גם שצמצום אי השוויון ההשכלתי עשוי לתרום לצמצום אי השוויון הכלכלי הניכר שאנו עדים לו. ובכל זאת, יש בישראל פערי השכלה ניכרים בין בני שכבות חברתיות, לאומים ועדות. פערים אלו יציבים למדי למרות מאמצים ניכרים של המדינה, ובפרט של מערכת החינוך, לצמצמם.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם היום ספר חדש בנושא אי שוויון בחינוך – ממחקר למדיניות, ומרכז את הידע הקיים במגוון סוגיות הנוגעות לאי שוויון בחינוך, ודן בהשלכות למדיניות ובצעדים אפשריים לשינויה. לכתיבתו חברו חוקרי חינוך מהמובילים בישראל ובראשם פרופ' חנה איילון, נחום בלס, ד"ר יריב פניגר ופרופ' יוסי שביט.

ספר זה דן באי השוויון ההשכלתי בישראל. הישגיהם ההשכלתיים של ילדים נקבעים במידה רבה על ידי המשאבים הכלכליים וההשכלתיים שברשות הוריהם. בין משפחות בישראל יש אי שוויון רב במשאבים אלו, והוא תורם לאי השוויון הניכר בהזדמנויות ההשכלתיות של הדור הצעיר. אי שוויון השכלתי נובע לא רק ממשאבי המשפחות כי אם גם מהמבנה של מערכת החינוך והתהליכים המתרחשים בה. כך למשל, בידול בין תלמידים חזקים לחלשים תורם להעצמת אי השוויון בין קבוצות אלו בהישגים. באופן דומה, הפרטה של מערכת החינוך עשויה לקדם את הישגיהם של תלמידים מבתים מבוססים אשר יכולים לעמוד בעלויות החינוך הפרטי ולדחוק תלמידים מבתים עניים לבתי ספר פחות טובים, ובכך לתרום להגדלת הפערים. הספר מתעד את אי השוויון ההשכלתי בישראל ודן בתרומה האפשרית של רכיבי מדיניות החינוך לצמצום אי שוויון השכלתי בין צעירים.

נראה כי למרות היתרונות שבידי השכבות החזקות יש תקווה שמדיניות חינוכית ממוקדת תוכל לצמצם פערים אלו, גם אם לא לבטלם. התובנה בדבר מרכזיותם של משאבי המשפחה ביצירת פערים השכלתיים אינה צריכה להחליש את שאיפתם של מקבלי החלטות לפעול למען צמצום פערים אלו, אלא דווקא לחזק את מחויבותם לפתח מדיניות המכוונת לצמצומם. פרקי הספר דנים בדרכים המגוונות שבהן מדיניות חינוכית יכולה לקדם הזדמנויות השכלתיות בקרב השכבות החלשות בחברה.

יש להפעיל סל שירותים דיפרנציאלי לתלמיד

ישנם פערים בהקצאת המשאבים בין שכבות חברתיות-כלכליות; מדיניות ההעדפה המתקנת שנקט משרד החינוך לא הביאה עד כה לשינוי משמעותי, אולם נראה כי הפערים במשאבים – בייחוד בין המגזר היהודי למגזר הערבי – מצטמצמים.

רק כ-10% מתקציב משרד החינוך מופנה לקידום אוכלוסיות חלשות. חוקרי מרכז טאוב מציעים לשנות את שיטת התקצוב על ידי הפעלת סל שירותים דיפרנציאלי לתלמיד, שהוא כלי משמעותי לקידום שוויון במערכת החינוך, מגיל הגן ועד לחטיבה העליונה. סל כזה יאפשר לרכז את כל השירותים בידי משרד החינוך ולשנות את המצב הקיים היום, שבו רשויות מקומיות בעלות משאבים שונים וצרכים שונים משתתפות במימון החינוך באופן שווה. כמו כן תקצוב דיפרנציאלי יאפשר למשרד החינוך לקבוע מערכת תגמולים נפרדת ומתמרצת למורים המלמדים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. סל השירותים הדיפרנציאלי יתבסס על מדד הטיפוח של בתי הספר, תוך מתן עדיפות למוסדות עם אינטגרציה חברתית ולתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש.

השקעה בגיל הרך מניבה תשואה לפרט ולחברה

שנות החיים הראשונות המכונות "הגיל הרך" הן תקופה קריטית בהתפתחות הילד. הרקע החברתי-כלכלי של המשפחה עשוי להשפיע על היצע הגירויים החיוביים והשליליים שהילד נחשף להם בגיל הרך ואשר משפיעים על התפתחותו ועל הישגיו העתידיים. מחקרים מראים שפערים במצב החברתי-כלכלי בגיל הרך הולכים ומעמיקים במהלך החיים.

חוקרי מרכז טאוב מסבירים כי אי השוויון בהישגים השכלתיים בישראל קשור לאי השוויון הכלכלי בין משפחות עם ילדים בגיל הרך. התערבות בגיל הרך, בזמן שהמוח של הילדים גמיש מאוד, תצמיח תועלת גדולה הרבה יותר מהתערבות בגיל מאוחר יותר, ועשויה לצמצם את אי השוויון בהישגים הלימודיים בין בני שכבות חברתיות שונות. החוקרים מציעים כמה צעדים, בהם הרחבת הנגישות והעלאת רמת הטיפול ואיכות החינוך במעונות היום ובמשפחתונים באמצעות הגדלת שיעור ההשתתפות במוסדות אלה; הקטנת היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הילדים; והשקעה בהכשרה איכותית של מטפלות בגיל הרך. נוסף על כך החוקרים מציעים הגדלה של קצבת הבטחת ההכנסה, הגדלה וחלוקה דיפרנציאלית של קצבאות הילדים, והרחבת מענק העבודה להורים לילדים בגיל הרך שהכנסתם נמוכה. התערבות מוקדמת תניב תשואה לילד בפרט ולחברה בכלל בתחומים רבים.

צמצום גודל הכיתות איננו פתרון יעיל לכלל המערכת, אך יכול לסייע לתלמידים מאוכלוסיות חלשות

הכיתות בישראל הן מהצפופות ביותר במדינות ה-OECD וההישגים של התלמידים הישראליים בינוניים עד נמוכים בהשוואה לעמיתיהם במדינות אלו. האם גודל הכיתות בישראל מסביר את רמת ההישגים הנמוכה של ילדינו?

המצדדים בהקטנת הכיתות טוענים שהדבר יאפשר למורות להעניק תשומת לב רבה יותר לכל תלמיד, יקל על המורים את עבודתם, יפחית נשירה של מורים ועוד. ואולם צמצום מספר התלמידים בכיתה הוא מהלך יקר, המחייב גיוס מורים רבים שלא בהכרח עומדים בסטנדרטים הנדרשים. במגזר היהודי, תלמידים משכבות חברתיות מבוססות לומדים בכיתות גדולות יחסית, ותלמידים מאוכלוסיות חלשות לומדים בכיתות קטנות. לכן, הקטנת הכיתות במגזר זה עשויה לשפר את מצבן של השכבות החזקות דווקא.

למרות האמור לעיל יש עדויות לא מעטות שהקטנת כיתות יכולה להביא לשיפור הישגים כשהדברים אמורים בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי ובכיתות המאוכלסות על ידי תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. חשוב גם להדגיש שצמצום מספר התלמידים בכיתה חייב להתבצע בד בבד עם התאמת דרכי הלמידה ושיטות ההוראה. אי לכך רצוי לפעול לצמצום הכיתות בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות (לרבות במגזר הערבי), ובעיקר בבית הספר היסודי, לצד פיתוח פדגוגי ושינוי בהכשרת המורים.

הפרטה ובחירת הורים במערכת החינוך מגדילות את אי השוויון

יש הרואים בבחירת הורים, בתחרות ובהפרטה של בתי ספר אמצעים יעילים לקידום מערכת החינוך, אולם אין לכך אישוש מחקרי. מרבית המחקרים שבדקו את הנושא לא גילו יתרונות ברורים לפתיחת אזורי רישום או ללימודים בבית ספר פרטי או עצמאי הנהנה ממימון ציבורי על פני לימודים בבית ספר ציבורי רגיל. מחקרים מלמדים שבחירה והפרטה אינן תורמות לשיפור המערכת בכללותה, ואף עשויות להגדיל את היקף אי השוויון במערכת. החוקרים מדגישים שיש לוודא כי מנגנוני הבחירה הקיימים אינם פוגעים במערכת הציבורית וכי הם מקדמים גישות פדגוגיות בעלות פוטנציאל מוכח לשיפור ההוראה והלמידה בקרב תלמידים בעלי הישגים נמוכים.

החוקרים ממליצים שבמקרים שבהם מופעלת בחירת הורים, על המדינה והרשות המקומית להבטיח שבתי הספר אינם גובים תשלומי הורים (שכן תשלומים כאלה מהווים חסם בפני תלמידים משכבות חלשות) ושהם אינם מתנים קבלה לבית הספר במבחני מיון או ראיונות אלא מתבססים על הגרלה במקרה של ביקוש יתר. כמו כן, יש לדאוג למערך הסעות שיאפשר לכלל הילדים באזור להגיע לבית הספר שבחרו הוריהם בלי תלות ביכולתם הכלכלית.       

מחיר המבחנים הסטנדרטיים והפוטנציאל בפיתוח מדידה והערכה

מבחני המיצ"ב נועדו לספק לציבור ולמקבלי החלטות מידע על הישגים ופערים לימודיים, אולם כפי שקרה במדינות אחרות שאימצו מבחנים דומים, גם בישראל נראה כי ההשלכות השליליות של מבחנים אלו עולות על התועלת שבהם. במקום שהמבחנים ישמשו כלי לפיתוח מדיניות המכוונת לצמצום פערים, בתי ספר רבים עסוקים בהכנה אינטנסיבית של תלמידים לבחינות, ובמקרים אחדים אף דווח על הטיה של תוצאות הבחינה. 

לאור זאת, החוקרים ממליצים להפוך את מבחני המיצ"ב למבחן המבוסס על מדגם מייצג של בתי ספר שיספק תמונת מצב של הישגים והיבטים חינוכיים וחברתיים אחרים, ויאפשר בחינת מגמות רב-שנתיות. איסוף נתונים כזה יפחית את הלחצים המופעלים על בתי הספר עקב פרסום הציונים, ויאפשר להתמקד בתהליכי שיפור אמיתיים. לשם כך יש להכשיר את עובדי ההוראה להשתמש בנתוני המיצ"ב ובכלי הערכה אחרים. נוסף על כך יש לנצל את מקורות הידע הקיימים – במשרד החינוך, ברשות הארצית למדידה ולהערכה ועוד, לשם שיפור תהליכי ההוראה בבתי הספר.

גיוון אוכלוסיית התלמידים בבתי הספר

מערכת החינוך בישראל מפוצלת כיום בין "ארבעה שבטים", כדברי נשיא המדינה: חינוך יהודי ממלכתי, חינוך ממלכתי דתי, חינוך חרדי וחינוך ערבי. למרות ניסיונות אחדים שנעשו, קשה לדמיין בישראל שילוב רחב היקף של תלמידים בני ארבעת השבטים. גם בתוך כל "שבט" יש בידול ניכר בין קבוצות שונות.

במערכת החינוך יש הבדלים בין בתי ספר בהרכב החברתי-כלכלי של  אוכלוסיית תלמידיהם. הבדלים אלה  תורמים להנצחת אי השוויון מדור לדור משום שהרכב אוכלוסיית בית הספר משפיעה על הישגי התלמידים בו. לכן החוקרים סבורים כי יש לעודד – למשל באמצעות תמריצים כלכליים – שילוב בין בני ה"שבטים" והמעמדות החברתיים-כלכליים השונים בבתי הספר, ולגוון את אוכלוסיית תלמידיהם על בסיס חברתי-כלכלי.

שיפור הגיוס והכשרה של מורים המשרתים אוכלוסיות פריפריאליות

בשני העשורים האחרונים המכללות להוראה העלו מעט את רף הקבלה, אך הן עדיין קולטות את הסטודנטים החלשים ביותר מבחינת הישגים אקדמיים.

בעשור האחרון הופעלו תוכניות שנועדו למשוך מועמדים עם יכולות אקדמיות גבוהות לעבוד עם אוכלוסיות מוחלשות, בהן תמריצים כספיים והכשרות. עם זאת, עדיין קיימת נשירה של מורים מהתחום, ומורים בעלי ותק גבוה ובעלי תארים מתקדמים נוטים ללמד בבתי ספר שמשרתים אוכלוסיות חזקות יותר. אחת התוכניות שמשרד החינוך מפעיל היא ליווי ותמיכה למורים חדשים, אולם יעילותה טרם נבדקה.

החוקרים סבורים כי יש לעודד מורים עם נתוני רקע חזקים ללמד בבתי ספר שאוכלוסיית התלמידים בהם חלשה יחסית, לספק להם ליווי של חונכים בשנות העבודה הראשונות ולהעניק להם תמיכה מקצועית מקיפה.

מדיניות לצמצום פערים בהשכלה הגבוהה

התרחבות מערכת ההשכלה הגבוהה הביאה לעלייה ניכרת בשיעורי הלמידה בקרב יהודים וערבים, נשים וגברים, עם יתרון לנשים בשני המגזרים, בעיקר בקרב ערבים. עם זאת, העלייה לא הביאה לצמצום הפער הגדול בין יהודים וערבים.

כ-70% מהיהודים בעלי תעודת בגרות ממשיכים ללימודים גבוהים, לעומת כ-50% מהערבים. מבדיקה שנעשתה בקרב יהודים לפי מוצא עולה כי שיעור הממשיכים לאקדמיה עומד על כ-75% בקרב האשכנזים, כ-65% בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, כ-61% בקרב המזרחים ורק על 51% בקרב יוצאי אתיופיה. סיכוייהם של ילדים להורים בעלי השכלה אקדמית להמשיך ללימודים אקדמיים גבוהים באופן ניכר מאלה של ילדים להורים ללא השכלה גבוהה (76% לעומת כ-61% בהתאמה). ישנם גם פערים בבחירת מוסדות הלימוד: מוסלמים ודרוזים לומדים יותר במכללות, ואילו יהודים (בעיקר אשכנזים ויוצאי ברה"מ לשעבר) ונוצרים לומדים יותר באוניברסיטאות. הסיכוי של ערבים לנשור מהתואר כפול מזה של יהודים, ואשר לסיום התואר, מצבם של יוצאי אתיופיה הוא החמור ביותר – פחות ממחציתם השלימו את הלימודים בזמן שהוגדר. במכללות להוראה רק 60% מסיימים את הלימודים בזמן וכ-18% נושרים.

"ממצאי המחקר מראים כי לפערים בתיכון יש השלכות על ההשכלה הגבוהה, ויש לפעול כבר בשלבים מוקדמים של מערכת החינוך, בעיקר בקרב קבוצות מרקע חברתי-כלכלי נמוך ובקרב ערבים", אומרים החוקרים, ומוסיפים: "הפערים בנגישות להשכלה גבוהה בין יהודים וערבים עמוקים ויש לעודד רכישה של השכלה גבוהה בקרב ערבים ולפתח אפשרויות תעסוקה לבוגרים. כמו כן יש להרחיב את המכינות למועמדים ערבים שעומדים בתנאי הסף של מוסדות להשכלה גבוהה".

ההשלכות השליליות של מיון תלמידים

מיון תלמידים נעשה על מנת שילמדו בהתאם לכישוריהם ולתחומי העניין שלהם, אולם המיון מגדיל את אי השוויון, שכן תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך מופנים למסגרות שההזדמנויות החינוכיות הנלוות אליהן מוגבלות.

התלמידים ממוינים לרמות שונות בהקבצות בחטיבת הביניים ולמסלולים שונים בחטיבה העליונה. בעקבות ירידה משמעותית בהיקפו של החינוך המקצועי-טכנולוגי במהלך השנים, הציב משרד החינוך יעדים להרחבתו. הטענות בזכות הרחבה זו הן שהיא תצמצם פערים בין מרכז ופריפריה ובין אוכלוסיות מבוססות לאוכלוסיות מקופחות, תסייע למשק הישראלי, שנפגע בשל מחסור במועסקים בעלי כישורים שמקנה החינוך הטכנולוגי-המקצועי, ותגביר את החינוך לערכי עבודה.

המתנגדים להרחבה טוענים כי החינוך הטכנולוגי-מקצועי מנציח את אי השוויון, על אף השינויים שחלו בו, כיוון שהמגמות המעניקות לבוגריהן הזדמנויות מצומצמות קולטות בעיקר אוכלוסיות חלשות. החוקרים ממליצים לפעול למען צמצום ההקבצות בחטיבות הביניים, למשל באמצעות פיתוח ההוראה בכיתות הטרוגניות, ולעודד תלמידים מתקשים לפנות בחטיבה העליונה למסלול לימודים לבגרות, תוך התחשבות בקשיים הלימודיים שלהם.

הפער המגדרי בחינוך

חלק ניכר מהשיח בנושא הפער המגדרי בחינוך מתמקד בנחיתותן של הבנות בלימודי מתמטיקה ומדעים, אף שהישגי הבנות בכל תחומי הלימוד, ובכל שלבי החינוך, אינם נופלים מאלו של הבנים ואף טובים מהם. הדבר נכון בכל קבוצות האוכלוסייה אך בולט במיוחד בחינוך הערבי. עם זאת, נחיתותם של הבנים במיומנויות שפה, שהיא עקבית וחריפה, כמעט אינה זוכה לעניין מצד מעצבי מדיניות וחוקרי חינוך.

פער מגדרי בלימודי מתמטיקה ומדעים קיים בבית הספר התיכון ובהשכלה הגבוהה, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בשיעור הנמוך של נשים הפונות ללימודי פיזיקה ומדעי המחשב. פער מגדרי זה קשור לפער המגדרי בשכר בשוק העבודה, כיוון שלימודי הנדסה ומדעי המחשב בהשכלה הגבוהה מגדילים את הסיכוי לתגמולים כספיים גבוהים. ממצאים של מחקרים עדכניים מלמדים שעידוד נשים לפנות לתחומים טכנולוגיים עשוי לסייע מאוד לצמצום הפער המגדרי בשכר, אם כי לא להביא לביטולו.

התערבויות פדגוגיות לצמצום פערים בכיתה ובבית הספר

למידה שיתופית בקבוצות קטנות וסיוע פרטני לתלמידים מתקשים הן שתי גישות שנמצאו מועילות בקידום שוויון בין תלמידים, והן דורשות השקעה כלכלית נמוכה יחסית. אולם משרד החינוך לא יצר מסגרת ברורה ליישומן באופן שיועיל דווקא לתלמידים הזקוקים להן.

למידה שיתופית בקבוצות קטנות והטרוגניות יכולה להחליף חלוקה להקבצות הממיינות תלמידים על פי רמה לימודית, ובכך לצמצם את אי השוויון הכרוך בהן. גישה זו דורשת הכשרה וליווי של מורים, וגמישות בארגון שעות הלמידה וחומרי הלימוד. כדי להפעילה נדרשים שינויי תפיסה בקרב מנהלי בתי הספר ובמשרד החינוך. את השעות הפרטניות שהמורים נדרשים ללמד, החוקרים מציעים לייעד קודם כול לקידום תלמידים בעלי הישגים נמוכים באמצעות הוראה ממוקדת בקשיי התלמיד/ה, ולשקול תקצוב תוספת שעות פרטניות לבתי ספר המשרתים אוכלוסיות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, אמר: "חינוך איכותי הוא השקעה משתלמת ודרך למוביליות חברתית. ביכולתו לשמש לצעירים ולצעירות מרקע חברתי-כלכלי חלש מקפצה לעתיד טוב יותר וליציבות כלכלית. בישראל, ילדים להורים ממשפחות מבוססות נהנים לרוב מגישה לחינוך טוב יותר, והפערים בין שכבות האוכלוסייה גדולים. הדבר פוגע בכלל החברה – מדינה שאינה ממצה את הפוטנציאל הטמון בהון האנושי שלה פוגעת בצמיחה הכלכלית שלה עצמה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

אי שוויון מתהווה בגיל הרך: עוני בגיל הרך והישגים לימודיים עתידיים

תקציר מנהלים

הספרות המחקרית מלמדת כי שנות החיים הראשונות הן תקופה קריטית מבחינת התפתחות המוח: עד גיל 3 מגיע המוח ל-85% מגודלו, ועד גיל 5 – ל-95% מגודלו הסופי. בשנים אלו המוח האנושי מתפתח בקצב מואץ: בתקופה זו הילד רוכש מגוון כישורים חיוניים ובהם כישורים קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים ומנטליים. על כן, חוקרים רבים טוענים כי 1,000 הימים הראשונים בחייו של הילד – מההיריון ועד גיל שנתיים – הם התקופה הקריטית ביותר להתפתחות שלו, וכי סביבה תומכת המעודדת חשיפה לגירויים ולהתנסויות מגוונות היא בסיס הכרחי להתפתחות תקינה.

מחקר זה, שהופק בתמיכתה של קרן ברנרד ון ליר, בוחן את ההשפעה של גובה ההכנסה המשפחתית בגיל הרך על הישגים לימודיים במבחני מיצ"ב בכיתה ה', ומבחין לראשונה בין שתי תקופות בגיל הרך – מהלידה עד גיל שנתיים, וגילאי 3–5.

אי שוויון כלכלי והשכלתי בישראל

שיעורי אי השוויון הכלכלי בישראל הם בין הגבוהים במדינות ה-OECD, והדבר נכון במיוחד לגבי ילדים – כמעט 30% מהילדים בישראל חיו בעוני בשנת 2017. למעלה ממחצית המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. ישראל היא בין המדינות עם ההישגים הלימודיים הנמוכים ביותר מבין מדינות ה-OECD, ואחת המדינות המובילות בפערים לימודיים בין תלמידים.

מאפיינים משפחתיים והישגים לימודיים

נמצא כי מאפיינים משפחתיים מסוימים משפיעים על רמת ההישגים הלימודיים של תלמידים משתי קבוצות הגיל שנחקרו (לידה עד שנתיים וגיל 3–5). מהממצאים עולה כי קיים מתאם חיובי חזק בין רמת ההשכלה של ההורים ובין הישגים לימודיים – כלומר, ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר, כך הישגי הילדים גבוהים יותר בממוצע. עוד נמצא כי מספר אחים הוא משתנה בעל השפעה שלילית בגיל הרך – ככל שמספר האחים במשפחה גבוה יותר כך עולה ההסתברות שההישגים הלימודיים של הילד יהיו נמוכים יותר.

עוני בגיל הרך והשפעתו על הישגים במבחני מיצ"ב

לעוני בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה שלילית, חזקה במיוחד ומובהקת על הישגים עתידיים, אך לא לעוני שנחווה בגילי 3–5. ממצאים אלו תקפים לגבי כל הנושאים הנבחנים במבחני מיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, שפת אם, אנגלית ומדעים.

עוני בגיל הרך והשפעתו על זכאות לתעודת בגרות

בפיקוח על הישגים לימודיים קודמים נמצא כי תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים הם בעלי סיכוי נמוך יותר לקבל תעודת בגרות. כמו כן נמצא כי ישנם פערים גדולים בציוני הבגרות בין תלמידים שחוו עוני עד גיל שנתיים ובין תלמידים שחוו עוני בגילי 3–5.

נוכח הממצאים הללו ניתן לומר כי חוויית העוני עד גיל שנתיים מטביעה באדם חותם שלילי עמוק המוסיף ללוות אותו גם בחייו הבוגרים.  החוקרים מציעים אפשרויות כמו הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך, ובכך לסייע להורים צעירים. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים קטנים, החוקרים מציעים להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים.

הודעה לעיתונות – אי שוויון מתהווה בגיל הרך: עוני בגיל הרך והישגים לימודיים עתידיים

באמברגו עד יום שלישי (29.10) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

עם סיומה של שנה עמוסת חדשות קשות על המתרחש בגני ילדים ורבת מאבקי הורים, ועם תחילתה של השנה החדשה, מרכז טאוב מפרסם מחקר חדש בתמיכתה של קרן ברנרד ון ליר על ההשפעה של גורמים סביבתיים על ההתפתחות בגיל הרך ועל הישגים עתידיים. תחולת העוני בישראל היא הגבוהה ביותר בין המדינות המפותחות, ובעיקר בקרב ילדים – כמעט 30% – "שיא" בין מדינות ה-OECD (מלבד טורקיה).

המחקר של מרכז טאוב בדק את ההשפעה של ההכנסה המשפחתית בגיל הרך על ההישגים הלימודיים העתידיים של תלמידי ישראל, והבחין לראשונה בין גילאי לידה עד שנתיים לגילאי 3–5, כדי לזהות הבדלים בהשפעה בין שתי קבוצות הגיל. מהממצאים עולה כי לעוני שנחווה בגיל לידה עד שנתיים השפעה ניכרת על ההישגים הלימודיים של הילד בהמשך החיים – על הציונים במבחני המיצ"ב בכיתה ה' ואף על הישגים מאוחרים יותר בהמשך. לא נמצאה השפעה דומה של עוני שנחווה בקרב גילאי 3–5, דבר המעיד על חשיבות ההשקעה באלף הימים הראשונים של הילד.

אי השוויון הכלכלי בישראל הוא בין הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD, וגבוה במיוחד בקרב ילדים – כמעט 30% מילדי ישראל חיו בעוני בשנת 2017. יותר ממחצית המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. ישראל היא גם בין המובילות בהישגים לימודיים נמוכים של תלמידים בקרב מדינות ה-OECD, ואי השוויון בהישגים בין תלמידים בישראל גבוה מאוד. חשוב לציין כי השנים הראשונות לחיים הן קריטיות מבחינת התפתחות המוח: עד גיל שלוש המוח מגיע ל-85% מגודלו, ועד גיל חמש ל-95% מגודלו הסופי.

בתקופה זו כל התהליכים ההתפתחותיים נמצאים בשיאם: קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים, תפיסתיים ועוד. משום כך יש הטוענים כי אלף הימים הראשונים בחייו של האדם – מתחילת ההיריון ועד גיל שנתיים – הם תקופה קריטית להתפתחות, תקופה שבה חשיפת התינוק הרך לסביבה תומכת, מגרה ומעשירה חיונית להתפתחות אופטימלית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו דנה וקנין, פרופ' יוסי שביט וד"ר יצחק ששון בדק את ההשפעה של עוני בגיל הרך על הישגים לימודיים עתידיים, והבחין לראשונה בין שתי קבוצות גיל: גילאי לידה עד שנתיים, וגילאי 3–5.

במחקר נבדקו ילדים יהודים משנתונים 1990-1995 (הנתונים עבור תלמידים ערבים מצומצמים ולכן לא נבדקו) בכמה נקודות זמן מגיל הלידה עד חמש, ובכיתה ה' כשניגשו לבחינות המיצ"ב הבודקות את שליטתם במתמטיקה, עברית, אנגלית ואוריינות מדעית וטכנולוגית. בנוסף נבדקו ההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש בשתי נקודות זמן (בגיל הרך ובגילאי העשרה). השתייכות לחמישון ההכנסה התחתון הוגדרה כעוני והשתייכות לחמישון העליון הוגדרה כעושר. כמו כן נמדדו רמת ההשכלה של ההורים, מגדר התלמיד ומספר האחים שלו בגיל הרך ובגיל העשרה. הניתוח נעשה לפי חלוקה של גילאי לידה עד שנתיים וגילאי 3–5, כדי לבדוק אם יש הבדלים בין הקבוצות.

להשתייכות לחמישון התחתון של התפלגות ההכנסה המשפחתית בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה דרמטית על הציונים בהמשך החיים

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלהשכלת ההורים יש השפעה חיובית חזקה על הישגים – כלומר ככל שהשכלתם עולה כן עולים ההישגים של הילד. כמו כן נמצאה השפעה שלילית של מספר האחים והאחיות בגיל הרך – ככל שמספר האחים גדול יותר ההישגים נמוכים יותר.

הממצא המשמעותי ביותר שעולה ממחקר זה הוא שלעוני בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה שלילית, חזקה במיוחד ומובהקת על הישגים עתידיים, אך לא לעוני שנחווה בגילי 3–5. תוצאות אלו נמצאו בכל המקצועות שנבדקו בבחינות המיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, עברית, אנגלית ומדעים. ממצאים אלו מעידים על החשיבות הרבה של הסביבה שבה גדל הילד במהלך השנתיים הראשונות לחייו.

Math HEB

חשוב לציין שההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש אינה יציבה בקרב משפחות עם ילדים בגיל הרך. זאת משום שיש שינויים ניכרים בכושר ההשתכרות של ההורים בתקופה זו בחיים, בין השאר בעקבות שינויי ותק בשוק העבודה, השכלה ומעברים בין מקומות עבודה. נוסף על כך, בשנים אלו חלים שינויים במספר הילדים הממוצע למשפחה ובקצבאות שהמשפחה זכאית להן. בדיקת התפלגות המשפחות לפי חמישוני הכנסה הראתה שאמנם 30% ממשקי הבית שהשתייכו לחמישון התחתון בגילאי 25–27 נותרו בחמישון זה גם בגילאי 30–32, אולם הרוב עברו לחמישונים אחרים: 19% עברו לחמישון השני, 13% לשלישי, 10% לרביעי ו-8% עברו לחמישון העליון. הנתונים מעידים על ניידות בהכנסה הפנויה בקרב הורים לילדים צעירים, ומסבירים מדוע ההשפעה של עוני בגילי לידה עד שנתיים אינה נמשכת בגילאי 3–5.
Hebrew HEB

עוני בגיל הרך מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות

חוקרי מרכז טאוב בדקו אם העוני בגיל הרך ממשיך להשפיע גם אחרי מבחני המיצ"ב, למשל על הסיכוי לקבל זכאות לתעודת בגרות. בפיקוח על הישגים קודמים נמצא כי עוני בגילי לידה עד שנתיים מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות, וכי יש הבדלים מובהקים בהשפעות העוני בין שתי קבוצות הגיל הרך (לידה עד שנתיים ו-3 עד 5).

על סמך הממצאים העולים מהמחקר של מרכז טאוב אפשר לטעון כי עוני שנחווה בגיל הרך (לידה עד שנתיים) עלול ליצור מעין "צלקת" שנשארת לאורך זמן ומלווה את האדם גם בחייו הבוגרים.

"מצאנו הבדלים מהותיים בין התקופות בגיל הרך בכל הנוגע להשפעת העוני על הישגים לימודיים עתידיים", מסבירים החוקרים, ומוסיפים: "מהמחקר עולה בבירור כי אין לראות בגיל הרך מקשה אחת עם מאפיינים הומוגניים, וכי יש לשים את הדגש דווקא על אלף הימים הראשונים לחיים, שמשפיעים על ההתפתחות העתידית של הילדים. בישראל, שבה 2.5 מיליון ילדים מתחת לגיל 18, ומהם כ-40% מתחת לגיל שש, ואשר בה שיעור העוני בקרב ילדים גבוה במיוחד, חשוב להבין את ההשפעה של עיתוי ומשך העוני על התפתחות הילד. אלה עשויים להסביר חלק מהפערים בהישגים הלימודיים בין השכבות החברתיות, אשר גם הם גבוהים במיוחד בישראל".

"לממצאי המחקר יש השלכות על המדיניות בישראל; חשוב לנקוט צעדים אשר יכולים למגר את התופעות השליליות שעשויות לנבוע מעוני ולפגוע בילדים באלף ימיהם הראשונים", אומר נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס. החוקרים מציעים אפשרויות כמו הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך, ובכך לסייע להורים צעירים. ייתכן שחלוקת קצבאות בדפוס שונה מהנהוג היום (קצבאות אוניברסליות שוות) תסייע במיוחד למשפחות קשות יום. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים עד גיל 3 ושיעורי הרשמה גבוהים למסגרות חינוך בגיל הרך, שרק 20% מהן בפיקוח ממשלתי, החוקרים מציעים להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

מעלים את הרף: האם מספיק תלמידים לומדים אנגלית ומתמטיקה ברמה מוגברת?

שנת הלימודים החדשה יצאה לדרך, ותלמידי בתי הספר התיכוניים בישראל חוזרים לשגרה ומתחילים להתכונן לבחינות הבגרות שיתקיימו בהמשך השנה. 

אחת המטרות המרכזיות של משרד החינוך בשנים האחרונות הייתה להעלות את שיעור התלמידים שלומדים אנגלית ומתמטיקה ברמה של חמש יחידות ולהעלות את שיעור הזכאות לבגרות במקצועות אלה. משרד החינוך הציב לו את המטרות האלה בשל חשיבותן לתחומי לימוד רבים במסגרת ההשכלה הגבוהה. יתרה מזו, אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה מקנות כישורים חשובים שמסייעים להשתלב בשוק העבודה ואף מעלות את הסיכוי להשתכר שכר גבוה יותר בעתיד. 

לאחר כמה שנים של ירידה עלה שיעור הנבחנים במקצועות ברמה של חמש יחידות בצורה דרמטית, הן בחינוך העברי והן בחינוך הערבי. באנגלית נרשמה עלייה חדה של 40% מאז 2012, ובמתמטיקה, לאחר צניחה חדה בין השנים 2006 ו-2010, הייתה העלייה דרמטית אף יותר – 80% מאז 2012. בהתחשב בכך ששיעור תלמידי כיתות י"ב עלה בשנים האלה ב-13% בלבד, מדובר בשיפור של ממש. 

השיפור בהישגי התלמידים בבגרות באנגלית ובמתמטיקה אינו זהה בכל קבוצות האוכלוסייה. במגזר הערבי, שבשנת 2006 שיעור נמוך יותר מתלמידיו למדו חמש יחידות מתמטיקה לעומת המגזר היהודי הלא-חרדי, הירידה בשיעור הנבחנים ברמה זו עד 2012 הייתה גדולה יותר, וגם העלייה שבאה בשנים שלאחר מכן הייתה איטית יותר.
Math 23.09.19-large
באנגלית המצב דומה למדי: שיעור התלמידים הערבים שלומדים אנגלית ברמת חמש יחידות נמוך מזה שבמגזר היהודי – פחות מ-17% ב-2017, לעומת כמחצית התלמידים בחינוך העברי הלא-חרדי. עם זאת, חשוב לציין שהשיעור שנרשם ב-2017 הוא יותר מפי שניים מזה שהיה רק שבע שנים קודם לכן, כך שמדובר בשיפור ניכר, ונראה שהמצב עוד ילך וישתפר.
English 23.09.19 - largeהשינוי הגדול ביותר נרשם במגזר הבדואי. בין 2006 ל-2017 כמעט הוכפל מספר התלמידים הבדואים בכיתה י"ב, מספר הזכאים לתעודת בגרות בקרבם גדל פי שניים וחצי, מספר הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה גדל פי ארבעה, ומספר הניגשים לבגרות חמש יחידות באנגלית עלה יותר מפי 11. 

ממצא מעניין נוסף הוא שכמעט כל אלה שלמדו מתמטיקה ברמה מוגברת לומדים במסלול הטכנולוגי, רובם במסלול הטכנולוגי הגבוה, או לומדים מדעים במסלול העיוני. למעשה רק 4.4% מאלה שלמדו מתמטיקה ברמה של חמש יחידות למדו נושאים שאינם מדעיים במסלול העיוני. 

למרות הפערים הגדולים שעדיין קיימים בין המגזרים ובין מסלולי הלימוד השונים, העלייה המרשימה במספר תלמידי התיכון הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית מעידה שמשרד החינוך והעומדים בראשו הציבו מטרות ברורות, ויש להם היכולת והאמצעים להשיג אותן.

 

לומדים יותר, נושרים פחות: מגמות נשירה בחטיבה העליונה

תקציר

שיעור התלמידים בכיתות י'-י"ב שנשרו מבית הספר עמד בשנת תשס"ג (2002/03) על 10%, לעומת פחות מ-8% בשנת תשע"ז (2016/17). אם מוציאים מהחישוב את בתי הספר החרדיים, שרבים מתלמידיהם בחינוך העל-יסודי לומדים בישיבות שאינן בפיקוח משרד החינוך, שיעורי הנשירה יורדים עוד יותר: מ-9% לכמעט-5.5%.

שיעורי נשירה לפי מסלולי לימודים

בקרב הלומדים בחינוך העיוני הירידה בשיעורי הנשירה – הנמוכים מלכתחילה – הייתה מתונה יחסית, אבל בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי חלה ירידה ניכרת: בתוך עשר שנים הצטמצם השיעור כמעט במחצית – מ-9.5% בשנת 2003 ל-5.5% בשנת 2017.

  • בחינוך הטכנולוגי הגבוה שיעורי הנשירה צנחו מ-4.5% בשנת 2006 ל-1.5% בלבד בשנת 2017 – שיעורים נמוכים מאלה של תלמידי החינוך העיוני.
  • בחינוך הטכנולוגי הבינוני שיעור הנשירה ירד מ-11% ל-7%.
  • בחינוך הטכנולוגי הנמוך הצטמצמה הנשירה בשיעור הגבוה ביותר, מ-28% ל-19%.נתונים אלו מעידים כי בניגוד לעבר, החינוך הטכנולוגי מעניק היום ללומדים בו הזדמנויות למוביליות חברתית השוות לאלו של תלמידי החינוך העיוני.

    שיעורי נשירה לפי מגזר ומגדר

    בחינוך הערבי חלה ירידה ניכרת בשיעורי הנשירה, מ-15% בשנת 2003 ל-8% בשנת 2017. עם זאת שיעורים אלו גבוהים בהשוואה לחינוך היהודי, הן בקרב בנים והן בקרב בנות.

    שיעורי נשירה לפי מגזר

    • שיעורי הנשירה בחינוך הטכנולוגי הגבוה במגזר הערבי עומדים על אחוז אחד בלבד, פחות מהשיעור המקביל בקרב תלמידים מהמגזר היהודי.
    • שיעורי הנשירה של בנים במגזר הערבי גבוהים פי שלושה משיעורי הנשירה של בנות במגזר זה.
    • בשנת 2017 עמד שיעור הנשירה בקרב בנות במגזר הערבי על 5%, בהשוואה ל-3% בקרב בנות במגזר היהודי. הפערים בקרב הבנים עמוקים עוד יותר: 11.5% לעומת 5% במגזר היהודי.

    שיעורי נשירה לפי מצב חברתי-כלכלי ואזור מגורים

    כצפוי, שיעורי הנשירה של תלמידים, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי, עולים ככל שמדד הטיפוח של בית הספר עולה (ככל שהמדד גבוה יותר הוא מעיד על רקע חברתי-כלכלי חלש יותר). עם זאת, לאחר פיקוח על משתנים חברתיים-כלכליים לא ניכרים הבדלים גדולים בין אזורי המגורים השונים בשיעורי הנשירה של תלמידים.

    • שיעורי הנשירה בבתי ספר ערביים שקיבלו את מדד הטיפוח הנמוך ביותר (בעלי הדירוג החברתי-כלכלי הגבוה ביותר) עמדו על 2% בלבד, בעוד שיעורי הנשירה בבתי ספר מקבילים במגזר היהודי עמדו על 4.5%.
    • שיעורי הנשירה בבתי ספר מהמגזר היהודי שקיבלו את מדד הטיפוח הגבוה ביותר עמדו על 8.5%. בקרב תלמידים מהמגזר הערבי בעלי רקע חברתי-כלכלי דומה עמד שיעור הנשירה על 6% בלבד.
    • בחינוך הערבי ניכרים הבדלים גדולים בשיעורי הנשירה בין אזורי מגורים שונים, אך לאחר פיקוח על משתנים חברתיים-כלכליים של התלמידים ההבדלים מצטמצמים מאוד ואין בהם די כדי להסביר את שיעורי הנשירה. יוצאי דופן הם בתי הספר של החינוך הערבי במחוז תל אביב, שבהם שיעור הנשירה גבוה ב-8.5 נקודות אחוז משיעור הנשירה בבתי ספר יהודיים באותו אזור.

      שיעורי נשירה בקרב עולים

      בקרב עולים, ובעיקר בקרב מי שעלו אחרי גיל 12, שיעורי הנשירה מוסיפים להיות גבוהים.

      • למעלה מ-9% מקרב העולים נושרים מבית הספר, בהשוואה ל-3% נושרים בקרב תלמידים שנולדו בישראל.
      • שיעור הנשירה בקרב תלמידים שעלו לישראל אחרי גיל 12 מוסיף להיות גבוה ועומד כיום על כמעט 20%. עם זאת, שיעור הנשירה בקרב תלמידים שעלו לישראל בגיל צעיר נמצא במגמת ירידה – מ-10% בשנתון 2008 ל-6% בשנתון 2017.בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בשיעור הנשירה של תלמידים בחינוך העל-יסודי בכל המגזרים, והצטמצמו הפערים בין תלמידים מהמגזר היהודי לבין תלמידים מהמגזר הערבי. עם זאת, כאמור, התופעה מוסיפה להיות רווחת בקרב קבוצות אוכלוסיות חלשות. אחד הפתרונות האפשריים למצב זה הוא לקדם פיתוח של מענים פדגוגיים חדשניים המותאמים לקבוצות האוכלוסייה הללו.

       

הודעה לעיתונות: הנשירה בחטיבה העליונה

באמברגו עד יום ד' (25.9) בשעה 6:00

לחצו כאן למחקר המלא 

עם פתיחת שנת הלימודים, מרכז טאוב מוציא מחקר חדש על שיעורי הנשירה בקרב תלמידי תיכון, שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס. הממצאים מראים כי ממדי הנשירה צומצמו במידה ניכרת, והדבר בולט דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות יותר. עם זאת מהמחקר עולה כי למרות מגמת השיפור בקרב כל הקבוצות והמגדרים, הנשירה עדיין גבוהה יותר בקרב אוכלוסיות חלשות כמו עולים ותלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס, שבדק את תופעת הנשירה בין כיתה י' לכיתה י"ב, מראה ששיעור הנושרים ירד מכמעט 10% בשנתון 2003 לפחות מ-8% ב-2017. ללא בתי ספר חרדיים, אשר חלק גדול מהבנים הלומדים בהם עוברים לישיבות שאינן בפיקוח משרד החינוך, שיעור הירידה גדול אף יותר, מכ-9% לכמעט 5.5%. הנשירה בקרב בנות חרדיות נמוכה, בדומה לשאר הבנות במגזר היהודי.

הירידה בשיעור הנשירה מהחינוך העיוני – שבו שיעור הנשירה היה נמוך יותר מלכתחילה – הייתה קטנה יחסית, בעוד שבחינוך הטכנולוגי הייתה ירידה משמעותית: מ-9.5% ב-2003 לכ-5.5% ב-2017 – כמעט מחצית בתוך עשור. מאז אמצע העשור הנוכחי שיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי כמעט זהה לזה שבחינוך העיוני. המשמעות היא כי שלא כבעבר, החינוך הטכנולוגי מעניק לתלמידיו סיכויי ניעות חברתית דומים לאלה שמעניק החינוך העיוני.

עם זאת ניכרים הבדלים בשיעורי הנשירה בין המסלולים השונים בתוך החינוך הטכנולוגי: במסלול הגבוה ירדה הנשירה מכמעט 4.5% בשיא (ב-2006) ל-1.5% בלבד ב-2017 – שיעור נשירה נמוך מזה שבחינוך העיוני. במסלול הבינוני ירד שיעור הנשירה מ-11% ל-7%. ואולם הירידה הגדולה ביותר בנקודות אחוז חלה דווקא בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הנמוך, שמתמודד עם האתגר של שמירת התלמידים במערכת – מ-28% ל-19%.
שיעורי הנשירה בחינוך הטכנולוגי ובחינוך העיוני

שיעור הערבים הנושרים בחינוך העיוני כפול משיעור היהודים

במגזר הערבי ניכרת ירידה בשיעור הנשירה מיותר מ-15% לכ-8%, ובולטת במיוחד האוכלוסייה הדרוזית, ששיעורי הנשירה בקרבה מתקרבים לאלה של יהודים לא-חרדים. עם זאת, שיעור הנשירה בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני כפול מהשיעור בקרב יהודים. בהתחשב בשיעורי הנשירה הגבוהים בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני, מפתיע לגלות ששיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי הערבי דווקא נמוך מזה שבחינוך העברי. בהיבט המגדרי, שיעור הנשירה של בנים ערבים גבוה יותר מפי שלושה מזה של בנות ערביות.
שיעורי נשירה לפי מגזר

הירידה בשיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי בולטת בחברה הערבית בעיקר בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הגבוה (1% בלבד נושרים) עם שיעור נשירה נמוך מאשר בחינוך היהודי, ועם גידול של יותר מ-40% בשיעור הלומדים בו. בדיקה מעמיקה מגלה כי הגורם המשמעותי ביותר לירידה בנשירה בחינוך הערבי אינו מסלול הלימודים, כי אם דווקא הרקע המשפחתי של התלמידים (תלמידים רבים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר במגזר הערבי פונים לחינוך הטכנולוגי הגבוה).

בבדיקה לפי מגדר מצאו חוקרי מרכז טאוב כי שיעור הנושרים בקרב בנים ירד בין 2003 ל-2017 מכ-11% לכ-7%, ובקרב בנות מכ-6% לכ-3.5% – ירידה של כ-40% בשני המגדרים. בהשוואה בין-מגזרית, שיעור הנשירה של ערביות עמד ב-2017 על כמעט 5% לעומת כ-3% בקרב יהודיות, ואילו בקרב בנים הפער גדול יותר: כ-11.5% בקרב ערבים לעומת כ-5% בקרב יהודים.

בבדיקה לפי מחוזות גיאוגרפיים מצאו החוקרים כי בחינוך העברי אין הבדלים מהותיים בין מחוזות, ובחינוך הערבי יש הבדלים גדולים. עם זאת, לאחר פיקוח על משתני רקע חברתיים-כלכליים נמצא כי המחוז הגיאוגרפי אינו מהווה גורם משמעותי לנשירה. יוצא דופן בהקשר זה הוא מחוז תל אביב של מערכת החינוך הערבית, שבו שיעור הנשירה גבוה משמעותית בהשוואה לשאר המחוזות.

בתי ספר בחינוך הערבי מצליחים למנוע נשירה יותר מבתי ספר בחינוך העברי

כצפוי, היקף הנשירה עולה ככל שמדד הטיפוח של בית הספר גבוה יותר – כלומר ככל שהוא משרת תלמידים מרמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר – בשני המגזרים. חשוב להעיר כי מידת ההצלחה של בתי ספר ברמות טיפוח דומות בחינוך העברי והערבי להביא תלמידים לסיום כיתה י"ב איננה שווה, ויש יתרון בולט למגזר הערבי: בבתי הספר הערביים עם מדד הטיפוח הנמוך ביותר במערכת החינוך הערבי (כלומר שהרקע שלהם הוא החזק ביותר) שיעור הנשירה עומד על כ-2% בלבד, בעוד שבקרב בתי ספר עבריים בעלי מדד טיפוח דומה הוא עומד על 4.5%; ובבתי ספר עם מדד הטיפוח הגבוה ביותר במערכת החינוך העברי (כלומר עם הרקע החלש ביותר) שיעור הנשירה הוא 8.5%. בקרב תלמידים ערבים הלומדים בבתי ספר עם מדד טיפוח דומה עומדת הנשירה על 6% בלבד. שיפור זה בקרב האוכלוסייה הערבית מעיד על כוח החזקה גדול יותר של בתי הספר הערביים.

חוקרי מרכז טאוב מצאו כי בקרב עולים שיעור הנשירה גבוה למדי – מעל 9%, לעומת כ-3% בקרב ילידי הארץ, וגבוה במיוחד בקרב מי שעלו אחרי גיל 12 (כמעט 20%). בקרב מי שעלו בגיל צעיר שיעור הנשירה נמצא במגמת ירידה, מכמעט 10% לכ-6%. יצוין כי התופעה של נשירה מוגברת בקרב מהגרים שהגיעו לארץ היעד בגיל מאוחר אינה ייחודית לישראל ומוכרת גם ממדינות אחרות. ייתכן ששיעורי הנשירה הגבוהים של עולים שעלו אחרי גיל 12 מקורם בעזיבת הארץ או בבחירת מסלולי חינוך אחרים.

לסיכום אומרים החוקרים: "בשנים האחרונות ניכר שיפור בהיקפי הנשירה בחטיבה העליונה. הירידה המתמדת של הנשירה בחינוך הטכנולוגי עשויה להעיד שהחינוך שהוא מעניק לתלמידיו שווה ערך לחינוך העיוני מבחינת ההזדמנויות שהוא פותח ללימודים גבוהים ולהשתלבות בשוק העבודה. ראינו גם צמצום פערים בין יהודים וערבים, אולם תופעת הנשירה עודנה קיימת, ובעיקר בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר". כדי להמשיך ולהוריד את שיעורי הנשירה החוקרים מציעים כמה אפשרויות, בהן פיתוח מסגרות חדשניות שיטפלו בנושרים באופן שונה מהמקובל בבתי הספר העל-יסודיים הרגילים ופיתוח מסגרות ייעודיות שיותאמו לעולים.

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, הוסיף: "למערכת החינוך יש היכולת לתת לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה הזדמנות לרכוש כישורים נחוצים לשוק העבודה העתידי, ולחינוך הטכנולוגי יש חלק חשוב במאמץ הזה. יש לשים לב במיוחד לקבוצות אוכלוסייה שבהן שיעור הנשירה גבוה יחסית, במיוחד בקרב עולים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

ג'ון דון

ג'ון דון הוא עורך דין בדימוס, מומחה בתחום המיזוגים והרכישות. הוא בעל קריירה בת 24 שנים כשותף ב-Jones Day, חברה משפטית עולמית המנהלת עסקים במיליארדי דולרים, ובה 2,500 עובדים ב-45 משרדים ברחבי העולם.

האופי הבין-לאומי של חייו הפרטיים והמקצועיים של ג'ון החל להתפתח כבר בהיותו בן 12, אז עברה משפחתו מאוהיו הכפרית אל גרמניה. בהמשך הוא התגורר במדינות שונות, ורכש ניסיון מעשי בתחום עיסוקו ביותר מ-45 מדינות. דון הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וכיום מכהן בדירקטוריונים של עסקים בבעלות משפחתית ומספק להם ייעוץ לא-משפטי. במסגרת פעילותו הפילנתרופית הוא משמש חבר במועצת המנהלים של בית ספר בזיכיון בקליבלנד המונה 1,200 תלמידים וחבר בוועד המנהל של בית הכנסת "תפארת ישראל" בקליבלנד. כמו כן הוא עובד עם אשתו, לזלי דון, ועם הפדרציה היהודית בקליבלנד במסגרת התוכנית לתמיכה במשפחות מעורבות מבחינה דתית.

בדיקת מצב: מערכת האשפוז הכללי בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב (הראשון מבין שניים) שפורסם בחודש שעבר עוסק במערכת האשפוז הכללי בישראל ומצייר תמונה מקיפה שלה בישראל של שנת 2019. המחקר בוחן את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל בהיבטים של מקורות, תכנון מערכתי, תקצוב והסדרה על ידי המדינה, בעיקר נוכח צרכים הולכים וגדלים של האוכלוסייה המזדקנת.

מערכת האשפוז הכללי בישראל פועלת רובה ככולה במסגרת ״שוק פנימי״ שנוצר עם החלתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995. בשוק זה מסופקים שירותי הרפואה שהתושב זכאי להם, במימון המדינה ובאסדרתה, באמצעות ארבע קופות חולים: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. אלה מבטיחות טיפול רפואי – אם ברכישה ממרכזים רפואיים ציבוריים ואם בייצור עצמי שלהן. ככלל, שירותי האשפוז הכללי נרכשים מבתי חולים ״ציבוריים״ – בתי חולים כלליים שעיקר פעילותם הוא אספקת שירותי רפואה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ללא תלות בבעלותם המשפטית.

מתוך 44 מוסדות לאשפוז כללי, 19 הם בבעלות הממשלה (בתי חולים שעובדיהם הם עובדי מדינה ותקציבם מנוהל במסגרת תקציב המדינה (דוגמת שיבא ורמב"ם), ו-12 בבעלות קופות החולים (למשל סורוקה הוא בבעלות שירותי בריאות כללית, אך מספק שירות לחברי כל קופות החולים). מלבד אלו יש בתי חולים עצמאיים שלא למטרות רווח (כמו שערי צדק), חברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) או חברה בע"מ (אסותא אשדוד). המדינה היא הבעלים והמפעילה של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.

מעמדם הציבורי של בתי החולים בבעלויות השונות המעניקים טיפול במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת המדינה כלפיהם מעולם לא הוסדרו. מצב הדברים חמור במיוחד נוכח העובדה שהמדינה, כגורם המממן והמסדיר את המערכת, היא גם הבעלים והמפעילה הגדולה ביותר של אשפוז כללי, ולמעשה מתחרה בבתי החולים האחרים התלויים בתקציבה ובהסדרתה. מצב זה פוגע בתחרות המנוהלת שהחוק הסדיר לצורכי יעילות ושביעות רצון הציבור וביכולת המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים כמממנת ומסדירה בלתי תלויה של המערכת כולה.

לפי החוק, המדינה אחראית להבטחת שירותי רפואה לציבור, ובהתאם לכך לרישוי ולמימון מספר מיטות ותשתיות אחרות, וכן לקביעת גודל בתי החולים ומיקומם. מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 היה נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. גם לאחר תקנוּן למבנה הגילים הצעיר של ישראל, שמעלה את מספר המיטות לאשפוז כללי ל-1,000 נפש לכ-2.5, הפער בין ישראל למדינות האחרות עדיין נותר גדול. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD  בשנים 2002-2017 וכ-20% במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל), וזאת למרות הגידול היחסי בצרכים ובמספר הקשישים בהשוואה למדינות האחרות.

כאמור, ממוצע המיטות הכללי בישראל הוא נמוך. המצב חמור יותר בפריפריה הגיאוגרפית. בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.

בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד. ההבדלים בין מרכז לפריפריה באים לידי ביטוי גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת בתי חולים ומיטות – הרחבת בתי חולים שהם מעבר לגודל אופטימלי של כ-800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז לאוכלוסייה, במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים בפריפריה שהם בטווחי גודל אופטימליים ולהקים בית חולים נוסף בדרום.
בתי חולים כלליים לפי מספר מיטותלמרות מספר המיטות הנמוך יחסית, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה, אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. בישראל מספר האשפוזים השנתי הממוצע למיטה ("סבב מיטות", המתקבל משילוב של משך אשפוז ושיעור תפוסת מיטות ממוצע) גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות (נכון ל-2016).

סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כ-5 ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות. כלומר, המערכת מוגבלת ביכולתה לקלוט חולים חדשים עקב טיפול בחולים "שזה עתה הגיעו" מצד אחד, ושיעור תפוסה גבוה מצד שני.
ניצול מיטות בבתי חוליםהנתונים מצביעים אפוא על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום. זאת נוסף על הפוטנציאל לאיכות טיפול ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, ועל היעדר היכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה עקב התפוסה הגבוהה.

נוכח הפערים בין הצרכים ובין תשתיות האשפוז, בפרט בפריפריה, תוספת מיטות לאשפוז כללי בישראל – בצורה יעילה ונגישה – היא כנראה בלתי נמנעת בשנים הקרובות, גם בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים המאפשרים כיום הרחבה של השירותים הניתנים בקהילה. ואולם בטרם יושקעו השקעות נוספות במערכת החסרה כדאי להסדיר את תפקידה של המדינה בשוק.

מערכת האשפוז הכללי בישראל: מחזון של ביזור למציאות של ריכוזיות ואובדן שליטה

מערכת האשפוז הכללי בישראל מצויה במשבר מתמשך, עקב פערים גדלים בין צורכי המערכת לבין הקצאת המשאבים הציבוריים לשם התמודדות איתם, ועקב העמקת מעורבות המדינה בניהול השוטף של המערכת, בניגוד לרוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המחקר עוסק באסדרה של מערכת האשפוז ובמעורבות המדינה בה. החוקרים מסיקים כי הליקויים באסדרה והמעורבות היתרה של המדינה משפיעים לרעה על יעילות השימוש במשאבים ועל נגישות הציבור אליהם, ומטילים ספק בכדאיות ההשקעה בהוספת מיטות אשפוז ותקציבים ובתפעול תוכניות מיוחדות שהנהיגה המדינה כמו התוכנית לקיצור תורים, כל עוד ליקויים אלה לא תוקנו.

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל- מחזון של ביזור למציאות של ריכוזיות ואובדן שליטה

למחקר המלא לחצו כאן

מערכת האשפוז הכללי בישראל מצויה במשבר מתמשך, עקב פערים גדלים בין צורכי המערכת לבין הקצאת המשאבים הציבוריים לשם התמודדות איתם, ועקב העמקת מעורבות המדינה בניהול השוטף של המערכת, בניגוד לרוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. חלקו השני של המחקר על מערכת הבריאות בישראל שנערך במרכז טאוב בידי פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר שמתפרסם היום, עוסק באסדרה של מערכת האשפוז ובמעורבות המדינה בה.

החוקרים מסיקים כי הליקויים באסדרה והמעורבות היתרה של המדינה משפיעים לרעה על יעילות השימוש במשאבים ובנגישות הציבור אליהם, ומטילים ספק בכדאיות ההשקעה בהוספת מיטות אשפוז ותקציבים ובתפעול תוכניות מיוחדות שהנהיגה המדינה כמו התוכנית לקיצור תורים, כל עוד ליקויים אלה לא תוקנו.

יש להגדיר "בית חולים ציבורי" כדי להבטיח שירותים זמינים ושוויוניים כקבוע בחוק

חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) אינו מגדיר מהו בית חולים ציבורי אשר מחויב לספק את כל שירותי הסל לחברי כל קופות החולים בהתאם לזכאותם מכוח החוק. בית חולים כזה – גם אם אינו בבעלות המדינה – עלול להידרש להשתתף במימון השירות הממלכתי ממקורותיו שלו. חיוב בית החולים לספק את השירותים מעניק למדינה סמכות על תקציב שאינו שלה ושאינו מובטח. כך עלולים להיווצר מצבים שבהם תושבים מסוימים לא יוכלו לקבל שירותי אשפוז, או שזמינותם של שירותים אלו עבורם תהיה נמוכה יחסית לאחרים, בניגוד לרוח החוק.

החוקרים מציעים להגדיר בית חולים ציבורי בהקשר של אספקת שירותי הבריאות לפי החוק, ללא תלות בבעליו או בצורת התאגדותו, לפי שלושה מבחנים:

א. מבחן נורמטיבי, שלפיו בית החולים יציע את כל שירותיו (לרבות טיפולים אלקטיביים) לכל תושב ובשוויון מלא, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי;

ב. מבחן תפקודי, שלפיו בית החולים מפעיל מערכים ציבוריים כמו מרכזי מצוינות לאומיים, מחלקה לרפואה דחופה ולחירום, לרבות חדרי מיון, ומערכי מחקר והוראה;

ג. מבחן כלכלי, שלפיו עיקר הכנסות בית החולים מתקבלות מהספקת שירותים לסל הממלכתי – כלומר ממכירת שירותים לקופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הכנסות בתי החולים הציבוריים לצורך הספקת שירותים במסגרת החוק יובטחו אפוא מכספי ביטוח בריאות ממלכתי, ובנוסף יובטח להם מימון ייעודי בהתאם למבחן התפקודי.

מדיניות הריסון הכמותי באמצעות מנגנון המחירים המופחתים (CAP) יצרה מצב של התבדרות

על מנת להבטיח נגישות אוניברסלית ושוויונית לאשפוז יעיל ובר קיימא לכל תושב דרושה מעורבות מידתית של המדינה בשוק האשפוז. במסגרת זו המדינה מפקחת על מספר המיטות ועל מחירי השירותים בבתי החולים כדי להתגבר על כשל שוק מובנה במערכת, שעלול להוביל ל"עודף אשפוזים" ועקב כך להטיל נטל תקציבי ולא מוצדק על הציבור.

על כן הנהיגה המדינה את מנגנון ה-CAP. לפי מנגנון זה, המדינה קבעה לבתי החולים מכסה מסוימת של ימי אשפוז שכל בית חולים ציבורי מספק לקופות (לא תקף לשירותים שמבטיחה קופת חולים כללית בבתי החולים שלה); מעבר למכסה זו, עבור כל יום אשפוז נוסף תשלם הקופה לבית החולים כשליש מהמחיר שנקבע. זאת במטרה להרתיע בתי חולים מלהרחיב את אספקת שירותי האשפוז מעבר לנחוץ.

ואולם בפועל, מנגנון זה מאלץ את המדינה להעמיק את מעורבותה בקביעת מספר ימי האשפוז שעל כל בית חולים לספק לקופות החולים, ולשלוט בנתוני הפעילות של כל המוסדות במציאות דינמית שבה גם הטכנולוגיה משתנה במהירות – משימה קשה עד בלתי אפשרית.

אולם מנגנון ה-CAP יצא מכלל שליטה: בתי החולים, שעלויותיהם הקבועות גבוהות, העדיפו לספק שירותים ולו במחיר מופחת כדי לנצל את התשתית הקיימת. קופות החולים מצידן התרגלו למחירים המופחתים ששילמו והדרישה לאשפוז גדלה, אף על חשבון טיפול בקהילה, וכך בטווח הארוך המדינה נאלצת לסבסד את ההפסד שיוצרים המחירים המופחתים.

המנגנון שתוכנן להיות שולי וזמני הפך לנורמה. התמיכה של המדינה בקופות ובבתי החולים גדלה, בניגוד לרוח החוק. בשנים 2002-2013 (השנים שלגביהן יש נתונים מלאים), תפוקת בתי החולים גדלה – בין השאר בשל שינויים טכנולוגיים – בקצב מהיר יותר משנקבע בתוכנית ה-CAP: הנורמה הכמותית שנקבעה הייתה גידול של 8%, אולם בפועל התפוקה של בתי החולים גדלה ב-28% .

כך יצר המנגנון מספר עיוותים במערכת: החלשת המחירים היחסיים המאותתים על קדימויות במערכת (למשל צריכת שירות מסוים בבית החולים לעומת צריכתו בקהילה, או אספקת טיפול מסוים לעומת טיפול אחר שאמור להתבצע באמצעות אותן תשתיות ואותו כוח אדם); קושי בזיהוי הקשר בין הגירעון למקורו והחלשת הבקרה התקציבית; יצירת תלות של קופות החולים במחירים המופחתים ומימון הגירעונות של שירותי האשפוז ישירות מתקציב המדינה, מחוץ לתקציב הסל; ועידוד הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית, שכן המחירים הנמוכים מקשים על בתי החולים להתחרות מול מוסדות פרטיים על עבודתם של אותם רופאים אחר הצהריים.

התוכנית הלאומית לקיצור תורים הביאה למימון השירותים הפרטיים על ידי משלם המיסים

נוסף על הפעלת מנגנון ה-CAP – ובמידה רבה בגללו – הוביל משרד הבריאות תוכנית לקיצור תורים בבתי חולים ציבוריים, שהחלה לפעול ב-2017. זאת כדי להתמודד עם המערכת הפרטית שזמני ההמתנה בה קצרים יותר והיא מאפשרת לבחור את הרופא המנתח (בדרך כלל אותו מנתח כמו במערכת הציבורית) ומשלמת לו ולבית החולים תעריפים גבוהים יותר מאשר דרך מנגנון ה-CAP במערכת הציבורית.

בתוכנית זו מעבירה המדינה לקופות החולים תקציב ייעודי של כ-900 מיליון ש"ח בשנה, נוסף על תקציב הסל, שאמור לאפשר תשלום שכר עידוד לצוותים הרפואיים. נוסף על כך, בתחילת 2018 נכנס לתוקף "חוק הצינון", שנועד למנוע מרופאים להפנות לעצמם חולים מהמערכת הציבורית לפרטית במשך שישה חודשים.

ואולם בדומה למנגנון ה-CAP, גם תוכנית זו כרוכה במערך מורכב של דיווח ובקרה שקשה לנהל. כדי להימנע מהבירוקרטיה, קופות החולים השתמשו בתקציב הייעודי למערכת הציבורית לביצוע ניתוחים בבתי חולים פרטיים המאפשרים בחירת רופא – תוך שימוש במנגנון של הביטוח המשלים. כך יצא שהתוכנית לקיצור תורים הביאה למימון של ניתוחים במוסדות פרטיים במסגרת השב"ן – על חשבון משלם המיסים – והמוסדות הציבוריים מצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול המוסדות הפרטיים בתחרות על שירותיהם של הרופאים אשר באים מהמערכת הציבורית.

אי יעילות המערכת

לפי ממצאי המחקר היה גידול של כ-20% בפריון בייצור שירותים לסל שירותי האשפוז (בשנים 2002-2013). ניתן היה לצפות כי תוספת זו תאפשר למערכת לשפר את הביצועים הפיננסיים של בתי החולים ואולי גם של קופות החולים, ולשפר גם את זמינות שירותי האשפוז לציבור. אולם הגירעונות של בתי החולים והקופות גדלו והשירות לציבור נשאר חסר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתוכנית לקיצור תורים. פירוש הדבר שמדיניות האסדרה – בעיקר מנגנון ה-CAP והתמהיל הציבורי-פרטי – הביאה לאי יעילות מערכתית, לרבות העברה של שירותים ממימון ציבורי לפרטי שיש ספק ביעילותה, שפגעה בכל היבט של המערכת הציבורית במימון ובשירות.

"המדינה שמה לה למטרה לרסן את אספקת השירותים כדי להבטיח את מימון שירותי הסל, הפעילה מנגנון מחירים מופחתים שחייב אותה להתערב יותר, ונוכחה לדעת שהיא בחסר ולא בעודף וכעת נדרש לעודד את הייצור ולא לרסנו", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי. "המדינה יצרה מנגנון בירוקרטי סבוך במקום לתקן את מנגנוני האסדרה ולצמצם את מעורבותה במערכת".

החוקרים מעלים כמה צעדים אפשריים כדי להתמודד עם העיוותים הקיימים במערכת:

  • יציאת המדינה מבעלות על בתי חולים ומניהולם לשם אסדרת המערכת וזמינות מקורותיה.
  • הגדרת "בית חולים ציבורי".
  • ביטול מנגנון ה-CAP והתוכנית לקיצור תורים, ויצירת מנגנון שקוף הכולל הסדרת תכולת מחירי ההתחשבנות, שישקף את עלויות הייצור של אספקת שירותי הסל, הן כשלעצמן והן בהשוואה לחלופות הייצור בקהילה.
  • תקצוב ישיר למימון רכיבי עלות ייחודיים לבית חולים ציבורי, כמו הוראה, מחקר, מערכי חירום וכדומה, שאינם כלולים בסל הבריאות.
  • פיתוח מנגנון שיאפשר בחירת רופא במערכת הציבורית, בדומה לקיים במערכת הפרטית.
  • אימוץ מנגנוני תמחור לחלוקת סיכונים ולוויסות כמויות בדומה למדינות אחרות – למשל מנגנונים בשיטת (Diagnostic Related Groupings) DRG, כמו מנגנון המחירים הדיפרנציאליים שהמדינה מפתחת – על מנת לאפשר לקופות החולים ולבתי החולים להגיע להסדרים ללא התערבות המדינה. הדבר היחיד שהמדינה צריכה להבטיח הוא שלא תהיה פגיעה בתושב.

"לסיכום", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי, "יש לבזר את התכנון והספקת השירותים על ידי מתן אוטונומיה לגופים המתחרים – קופות החולים ובתי החולים – בפיקוח מינימלי של המדינה, להסדיר את מעמדם של בתי החולים הציבוריים ולהוציא את המדינה מבעלות על בתי חולים והפעלתם, כמו גם ממעורבות מיותרת במערכת, כמקובל בעולם המפותח".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צמיחה ו/או אי שוויון? היערכות לעתיד


הכנס השנתי הבין-לאומי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

צמיחה ו/או אי שוויון?

היערכות לעתיד

יום חמישי, 14 בנובמבר, 8:30–16:00, משכנות שאננים, ירושלים

הכנס ייערך בעברית ובאנגלית בליווי תרגום סימולטני

לביוגרפיות של דוברי הכנס

פתיחה
    פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב

(למצגת, באנגלית)

מושב ראשון: הרצאות מרכזיות

פרופ' דייוויד וייל, אוניברסיטת בראון:

    Technology, Economic Growth, and Inequality

(למצגת, באנגלית)

הפסקת קפה

פרופ' ג'אנט גורניק, אוניברסיטת העיר ניו יורק:
Income and Wealth Inequality in Affluent Countries:  Levels, Trends, and Implications for the Middle Class

(למצגת, באנגלית)

מגיב: ד"ר דניאל גוטליב, לשעבר סמנכ"ל תכנון ומחקר, ביטוח לאומי

 

מושב שני: שוק העבודה העתידי והשלכותיו על אי שוויון

יו"ר: פרופ' יוסי זעירא, האוניברסיטה העברית בירושלים

דיון בהשתתפות:

דיתה ברוניצקי, מייסדת אורמת, זוכת פרס ישראל לשנת 2018

(למצגת)

שירה גרינברג, הכלכלנית הראשית, משרד האוצר

שביט מדהלה, חוקרת, מרכז טאוב

ד"ר סיגל שלח, מנכ"ל, ג'וינט ישראל

(למצגת)


ארוחת צהריים (חלבי)

 

מושב שלישי: פיתוח ההון האנושי לעתיד – תפקיד מערכת החינוך בעידוד הצמיחה והקטנת אי השוויון

יו"ר: פרופ' בני בנטל, ראש תכנית מדיניות הכלכלה, מרכז טאוב

דיון בהשתתפות:

מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית, עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה

מוטי אלישע, הממונה על זרוע העבודה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

(למצגת)

פרופ' צביקה אקשטיין, דיקן בית הספר לכלכלה ומנהל מכון אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה (IDC)

(למצגת, באנגלית)

עמנואל בוחבוט, סמנכ"ל מחקר ופיתוח, Social Finance Israel

(למצגת)

הרב מנחם בומבך, ראש הרשת החינוכית "נצח"

נסרין חדד חאג'-יחיא, מנהלת התכנית ליחסי יהודים-ערבים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, שותפה בקרן פורטלנד

(למצגת)

 

הקשר בין צמיחה ואי שוויון לא תמיד ברור. האם כולם נהנים מצמיחה כלכלית או שהיא מובילה לאי שוויון? האם אי שוויון בהכנסות מחליש את הצמיחה הכלכלית או שהוא הכרחי להמשך התפתחותה? מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל עורך מחקרים גם על צמיחה וגם על אי שוויון בישראל, אך לא תמיד ברור מה האינטראקציה בין השניים, ומהן השלכות האינטראקציה על המדיניות. הכנס השנתי ע"ש סינגר לשנת 2019 של מרכז טאוב יתמקד ביחסים בין צמיחה כלכלית ואי שוויון, הן ברמה הבין-לאומית והן בהקשר המקומי.

הכנס ייפתח בהרצאה מפי פרופ' דייוויד וייל, שיציג מבט רחב על הנושא, ואחריו תרצה פרופ' ג'אנט גורניק, שתסביר כיצד ניתן למדוד ולהבין אי שוויון במדינות מפותחות. לאחר מכן נדון במצב בישראל כיום, ונבחן שני תחומים הנתונים להשפעתם של צמיחה כלכלית ואי שוויון. תחילה נדון בשוק העבודה העתידי וננסה לברר אם הוא יתרום לקידומה של צמיחה כלכלית בישראל, ואם הוא צפוי להרחיב את אי השוויון בהכנסות ולהשאיר מאחור עובדים בעבודות מסוימות ובעלי רמת מיומנות מסוימת.

אחר כך נפנה למערכת החינוך, המשמשת כלי מרכזי לפיתוח ההון האנושי, וננסה לבחון כיצד יכולה מערכת החינוך לקדם צמיחה כלכלית ובה בעת לסייע בצמצום אי השוויון בהכנסות, ונבדוק אם מערכת החינוך הישראלית מוכנה להתמודד עם האתגרים האלה.

אנו מקווים שהכנס יספק למשתתפים הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין השניים, שהם מרכזיים כל כך לחברה ולכלכלה בישראל, ושל הסיכונים וההזדמנויות הניצבים בפנינו.

יש להירשם מראש. מספר המקומות מוגבל

הכנס יתקיים בעברית ובאנגלית, עם תרגום סימולטני

האולם במשכנות שאננים בו יתקיימו המושבים הוא מרחב מוגן.

*המקום מונגש לאנשים עם מוגבלויות. אם יש לכם צרכים מיוחדים (למשל כיסא קרוב לדלת, חדר הנקה, עזרה של אודיו או עזרה ויזואלית), אנא ציינו את בקשתכם בטופס ההרשמה וניצור איתכם קשר כדי לדון בכך, או התקשרו למספר: 02-5671818. אנא שלחו את בקשתכם לפחות שבועיים לפני הכנס.

על קצה המזלג: תמונת מצב המדינה לשנת 2019

תמונת מצב המדינה לשנת 2019 שיצאה לאור בחודש שעבר במרכז טאוב והופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת מספרת את סיפורן של החברה והכלכלה בישראל. התמונה הכללית שעולה מהדוח מציגה עלייה ברמת החיים לצד אתגרים רבים ומקום לשיפור.

במערכת החינוך בישראל ניכרים בשנים האחרונות סימנים של התחזקות לצד סימנים של חולשה מתמשכת. כך למשל, ההוצאה לתלמיד בישראל גדלה בין 2010 ו-2015 בכ-25%, בעוד במדינות מפותחות אחרות (מדינות ה-OECD) הגידול היה של כ-4% בלבד. עם זאת, במונחים ריאליים ההוצאה לתלמיד בישראל עדיין נמוכה מהממוצע במדינות האחרות. כך גם בתוצאות הבחינות הבין-לאומיות: השיפור בציונים בישראל גדול יותר מאשר במדינות האחרות, אך הם עדיין נמוכים מממוצע הציונים במדינות אלו.

מאמציו של משרד החינוך להגדיל את שיעורי הזכאים לתעודת בגרות בחמש יחידות במתמטיקה ואנגלית, והתגברות המודעות הציבורית לחשיבות ולתועלת של מקצועות אלו לשילוב מיטבי בשוק התעסוקה, הובילו לעלייה של 20% מאז שנת 2013 במספר התלמידים הניגשים לבגרויות אלו.

נוסף על כך, שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי (אחת המטרות המוצהרות של שרי החינוך בשנים האחרונות) גדל בקרב רוב האוכלוסייה הישראלית, ובסך הכול חלקו של החינוך הטכנולוגי עלה ל-40% מכלל תלמידי כיתות י"ב בשנת 2017. הגידול הרב ביותר היה במספר התלמידים שלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה, המאופיין בהישגים גבוהים ובשיעור גבוה של זכאים לבגרות, כאשר חלק לא פרופורציונלי של תלמידים במסלול הזה מגיע מרקע כלכלי-חברתי חזק. מספר בתי הספר המציעים לימודים אלו גדל גם הוא.
התפלגות מסלולי הלימוד בחינוך העל יסודי

עם זאת, יש הבדלים בין המגזרים השונים ובין המגדרים. שיעור התלמידים הערבים הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה נמצא בעלייה חדה, בייחוד בקרב דרוזים ובדואים, והוא גבוה משיעור היהודים הלומדים בו. שיעורי הזכאות לבגרות במסלול הגבוה דומים בין יהודים לערבים (כ-85%), ואפילו בקרב הבדואים הזכאות לבגרות בשנת 2017 עלתה ל-74%. מדובר במגמה חיובית מאוד שיכולה להביא בעתיד להשתלבות טובה יותר של האוכלוסייה הערבית במסלולים יוקרתיים יותר בשוק העבודה.

בהשוואה מגדרית, במגזר היהודי שיעור התלמידות במסלול הגבוה של החינוך הטכנולוגי קטן במידה ניכרת משיעור התלמידים, בייחוד בבתי ספר ממלכתיים-דתיים, ואילו במגזר הערבי התמונה הפוכה. גם במקרה זה השינוי בולט במיוחד בחינוך הדרוזי והבדואי, כאשר בקרב הבדואים הפער בין הבנות לבנים הוא הגדול ביותר: שיעור הבנות הלומדות במסלול הגבוה עלה מ-6% ל-21% בין 2006 ו-2017, ואילו בקרב הבנים הוא עלה מ-6% ל-12% בלבד.
שיעור התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוהשיעורי התעסוקה וההשתתפות בכוח העבודה הוסיפו לעלות, ואילו שיעור האבטלה ירד לשפל היסטורי – 3.5%. השיפור הגדול ביותר היה בקרב נשים, ובייחוד בקרב נשים ערביות, וניכר שהעלייה החדה בתעסוקה שלהן מתואמת עם העלייה הגבוהה בהשכלה ובשיעור הלומדות באקדמיה. שינויים אלו צפויים להמשיך להשפיע במידה רבה על התפתחויות בחברה הערבית.

הגידול בהשתתפות בכוח העבודה הושפע גם מפעולות שנקטה המדינה, שנועדו לעודד את השתתפותן של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה. עם פעולות אלו נמנות בין השאר תוכניות לשילוב ערבים וחרדים בשוק העבודה, הרחבת הנגישות של מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי), השקעות במעונות יום, ותוכנית "נושמים לרווחה" של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (בשיתוף ארגון הג'וינט וקרן רש"י). עם זאת, ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה, כלומר על תוכניות שנועדו לעודד את שילובן המיטבי של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה (הכשרות מקצועיות, מימון מרכזי תעסוקה ותוכניות לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה), היא מהנמוכות בקרב מדינות OECD.

אותו חוסר בהשקעות להגדלת המיומנויות של העובדים עד לתקופה האחרונה מורגש היטב בתוצאות סקר PIAAC, סקר מיומנויות מבוגרים של ה-OECD שבוחן את רמת המיומנות של עובדים בגילאי 16-65. הסקר מראה כי רמת המיומנות בקרב העובדים המיומנים ביותר בישראל דומה לזו שבמדינות אחרות, אך בקרב עובדים מיומנים פחות היא נמוכה יחסית, וככל שבוחנים את רמות המיומנות של העובדים החלשים יותר, הפער הולך וגדל.

כפועל יוצא מכך, קיימים הבדלים גדולים בין מיומנות העובדים במגזר ההיי-טק (שהם לרוב בין המיומנים ביותר במשק) לשאר העובדים במשק: הדירוג של עובדי ההיי-טק גבוה בסטיית תקן שלמה כמעט מהעובדים בשאר המשק – פער גדול הרבה יותר מבמדינות האחרות. המצב מדאיג במיוחד בקרב ערבים, שרמת המיומנות שלהם נמוכה במיוחד בכל חלקי ההתפלגות. ממצאי הסקר מצביעים על צורך דוחק לחזק את האוכלוסיות החלשות במדינה.

סקירה קצרה זו היא רק טעימה קטנה מתמונת מצב המדינה. אנו מזמינים אתכם לקרוא עוד על סיפורה של הכלכלה והחברה בישראל בנושאי מצב המשק ורמת החיים, דמוגרפיה, חינוך והשכלה גבוהה, תעסוקה, בריאות ורווחה.

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל – תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

להורדת ההודעה כקובץ לחצו כאן

מדי שנה מטופלים במערכת האשפוז הכללי בישראל כ-1.1 מיליון תושבים. על אף השפעתה על בריאות האוכלוסייה, למערכת אין מדדי תפוקה בריאותיים מדידים. על כן היא נמדדת בדרך כלל ביחסים בין מדד תשומה בסיסי – סך המיטות הארצי, לבין מדדי תפוקה שהם בבחינת אומדנים כלליים לתרומתה של המערכת לבריאות הציבור – מספר ימי אשפוז ומספר המטופלים השנתי. לפיכך, ובשל אופייה האקוטי של המערכת, הציבור שופט אותה בהיבטים של זמני המתנה לאשפוז אלקטיבי והמתנה בחדרי המיון, איכות השירות והאפשרות לבחור רופא באשפוז. לפחות בהיבטים אחרונים אלו נראה שהמדינה כשלה: היא  נאלצה להנהיג תוכנית לקיצור תורים לאשפוז ולבדיקות בבתי חולים כלליים.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר בדק את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל. מהמחקר עולה כי יש כשלים מערכתיים בתכנון המערכת, בתקצובה ובהסדרתה על ידי המדינה, בפרט נוכח צרכים הולכים וגדלים של אוכלוסייה גדלה ומזדקנת. התוצאות: מספר מיטות לאוכלוסייה נמוך יחסית למדינות ה-OECD, אי יעילות בגודל בתי החולים הכלליים ובפיזורם באוכלוסייה, פערים ניכרים בנגישות לשירותי אשפוז בין מרכז ופריפריה, וסבב מיטות (מספר אשפוזים ממוצע למיטה במשך שנה) גבוה במיוחד המקשה על תפקוד המערכת.

בתי חולים כלליים בעלי מעמד ציבורי הם אלה שעיקר פעילותם הוא אספקת שירותי רפואה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ללא תלות בבעלותם המשפטית. מתוך 44 מוסדות לאשפוז כללי, 19 הם בבעלות הממשלה (בתי חולים שעובדיהם הם עובדי מדינה ותקציבם מנוהל במסגרת תקציב המדינה, לדוגמה שיבא ורמב"ם), ו-12 בבעלות קופות החולים (למשל סורוקה הוא בבעלות שירותי בריאות כללית, אך מספק שירות לחברי כל קופות החולים). 

מלבד אלו יש בתי חולים עצמאיים שלא למטרות רווח (כמו שערי צדק), חברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) או חברה בע"מ (אסותא אשדוד). המדינה היא הבעלים של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.
תרשים 1 עברית אשפוז

ריבוי תפקידי המדינה במערכת פוגע ביכולתה להסדיר אותה

מעמדם ה"ציבורי" של בתי החולים בבעלויות השונות המעניקים טיפול במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת המדינה כלפיהם מעולם לא הוסדר. מצב הדברים חמור במיוחד נוכח העובדה שהמדינה, כגורם המממן והמסדיר את המערכת, היא גם הבעלים והמפעילה הגדולה ביותר של אשפוז כללי, ולמעשה מתחרה בבתי החולים האחרים התלויים בתקציבה ובהסדרתה. יתרה מזו, המדינה עלולה להעדיף פתרונות תקציביים קצרי טווח לבתי חולים שבבעלותה ולהימנע מתיקונים בתקציב הסל ובמחירי שירותי האשפוז אשר משרתים את כלל המערכת.

כך למשל, מצבם של תושבי ירושלים התלויים במרכזים הרפואיים הדסה ושערי צדק שאינם בבעלות המדינה נחות, על פני הדברים, בהשוואה למצבם של תושבי תל אביב התלויים במרכזים הרפואיים איכילוב ושיבא, שהם בבעלות המדינה. מציאות זו פוגעת בתחרות המנוהלת שהחוק הסדיר לצורכי יעילות ושביעות רצון הציבור וביכולת המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים כמממנת ומסדירה בלתי תלויה של המערכת. במשך כמעט יובל שנים הוגשו המלצות של ועדות ממלכתיות, ציבוריות וממשלתיות, ואפילו הצעות של שרים, אך המצב עדיין לא תוקן.

המדינה נכשלה בתכנון התשתית

לפי החוק, המדינה אחראית להבטחת שירותי רפואה לציבור, ובהתאם לכך לרישוי ומימון מספר מיטות ותשתיות אחרות, וכן לקביעת גודל בתי החולים ומיקומם. מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. תקנון למבנה הגילים הצעיר של ישראל, שמעלה את מספר המיטות הכלליות ל-1,000 נפש לכ-2.5 – עדיין משאיר פער גדול בין ישראל למדינות האחרות. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD וכ-20% במדינות הדומות בשנים 2002-2017), למרות קצב הזדקנות האוכלוסייה המהיר יותר בישראל מאשר במדינות האחרות.

אשר לסוגיית המימון, שיעור ההוצאה על בריאות מהתמ"ג נמצא במגמת ירידה בכל העולם. עם זאת, בישראל הירידה חדה יותר, וההוצאה נמוכה באופן עקבי מממוצעי המדינות האחרות. חמור מכך, הפערים בין ישראל ובין המדינות האחרות הולכים ומתרחבים.

כאמור, ממוצע המיטות הכללי בישראל הוא נמוך, בייחוד בפריפריה הגיאוגרפית. הפריסה של מיטות האשפוז הכללי בישראל לפי מחוזות מלמדת על אי שוויון במספר המיטות ל-1,000 נפש מתוקננת: בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.  

בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד.

יש אפוא הבדלים בין מרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, והבדלים אלו מתבטאים גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת מיטות: הגדלת בתי חולים שהם מעבר לגודל אופטימלי של כ-800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז לאוכלוסייה, במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים פריפריאליים שהם בטווחי גודל אופטימליים ולהקים בית חולים נוסף על סורוקה בדרום (ראו תרשים להלן).

Fig 8 HEB

נוכח הממצאים האלה, מדגישים חוקרי מחקר טאוב, כדאי להביא בחשבון סוגיות של נגישות ויעילות בעת קבלת החלטות על אישור להקמת בתי חולים חדשים ולהרחבת בתי חולים קיימים.

 איכות הטיפול והשירות בסכנה

למרות מספר המיטות הנמוך יחסית, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה – אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. מספר האשפוזים הממוצע למיטה ("סבב המיטות") בישראל בשנת 2016 היה גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות (ראו תרשים להלן). סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כ-5 ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות.
תרשים 2 עברית אשפוזהנתונים מצביעים על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום (לא בהכרח ביטחוניים). זאת נוסף על איכות טיפול פוטנציאלית ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, והיעדר יכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה, ולו לצורך הענקת שירות טוב יותר, עקב התפוסה הגבוהה.נוכח הפערים בין הצרכים ובין תשתיות האשפוז, בפרט בפריפריה, תוספת מיטות לאשפוז כללי בישראל – בצורה יעילה ונגישה – היא כנראה בלתי נמנעת בשנים הקרובות, גם בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים המאפשרים כיום הרחבה של השירותים הניתנים בקהילה. ואולם בטרם יושקעו השקעות נוספות במערכת החסרה כדאי לצמצם את מעורבות המדינה בשוק זה – מעורבות אשר רק מחמירה את המצב, כפי שמתואר במחקר חדש של מרכז טאוב שעומד להתפרסם בקרוב.

רופאים טוענים כי הוספת מיטות לא תשפר משמעותית את המצב

שיחות עם רופאים העלו כי לדעתם הוספת מיטות לא תשנה באופן ניכר את המצב כיום, וכי יש לשנות את התהליכים הנוגעים לאשפוז כדי להפחית את העומס ולקצר את זמני ההמתנה. הרופאים המליצו בין השאר: להימנע מאשפוזים מיותרים על ידי שחרור ממיון (דבר המחייב תגבור של חדרי המיון במומחים ופיתוח יחידות השהיה); מַעֲבָר לשתי משמרות של רופאים במחלקות האשפוז (במקום משמרת עד השעה 16:00 ולאחר מכן תורנות שמציעה רק טיפול הכרחי) ולעריכת בדיקות גם בשעות הערב ובסופי שבוע לשם קיצור משך האשפוז; בדיקת יעילות האשפוז הביתי ויצירת קשר בין מחלקות האשפוז לרופאים בקהילה; וייעוץ של רופאים לבתי אבות ופיקוח על הטיפול התרופתי הניתן לדייריהם לשם מניעת אשפוז של קשישים באשפוז כללי במקום טיפול מתאים בהם במוסדות שהם שוהים בהם.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

הגורמים הקובעים את חלוקת התקציבים במערכת החינוך הישראלית

תקציב משרד החינוך הוא השני בגודלו בין תקציביהם של משרדי הממשלה – התקציב לשנת 2019 עומד על כ-60 מיליארד שקלים. החלוקה של תקציב זה בין בתי הספר מתבססת בעיקרה על כללי תקצוב ברורים המתבטאים בנוסחאות ובהנחיות ברורות ומפורטות. ולא בכדי; ככל שנוסחאות התקצוב ברורות ומוגדרות יותר, כך העומדים בראש מערכת החינוך חופשיים פחות להעדיף מגזר מסוים. למרות זאת, מחקר שפרסם לאחרונה מרכז טאוב מראה כי בבתי ספר יסודיים רשמיים שיש בהם שש כיתות, א-ו (ללא בתי ספר חרדיים), ההקצאה לתלמיד ולכיתה מבטאת בחלקה לא רק שיקולים חינוכיים, אלא גם שיקולים חברתיים ואידיאולוגיים.

החלק הראשון והמרכזי בהקצאה הוא "התקן הבסיסי", שמבוסס בעיקרו על מספר הכיתות בבית הספר ולא על מספר התלמידים בכיתה. נוסחת התקן הבסיסי קובעת שכל כיתה מזכה את בית הספר במספר מסוים של שעות הוראה, שהן החלק העיקרי בתקציבו. לצורכי תקצוב, מספר התלמידים המינימלי בכיתה הוא 20, וכל תלמיד נוסף מזכה את בית הספר בתוספת תקציב כלשהי (כיתה שיש בה פחות מ-20 תלמידים מקבלת רק מחצית מהתקן הבסיסי).

מכאן שגידול במספר התלמידים בכיתה מעלה את התקן (ובפועל את  ההקצאה) לכיתה, אבל לא בהכרח את ההקצאה לתלמיד. למעשה, פירושו של גידול כזה הוא שההקצאה לתלמיד יורדת ככל שהכיתה גדולה יותר. התרשים להלן מדגים את המשמעות של שיטת תקצוב זו עבור תלמידים בכיתה ג'.
התקציב לכתה ולתלמיד

המספר המרבי של תלמידים הנחשבים "כיתה" לצורכי תקצוב שונה ממספר התלמידים בכיתה בפועל, והוא נקבע על סמך מדד הטיפוח של בית הספר (ככל שהמדד גבוה יותר כך הרקע החברתי-כלכלי של תלמידי בית הספר נמוך יותר): 32 תלמידים בכיתה בבתי ספר שתלמידיהם מרקע חברתי-כלכלי נמוך, ו-40 תלמידים בכיתה בבתי ספר שתלמידיהם מרקע חברתי-כלכלי גבוה. משמעות הדבר בפועל היא ששני בתי ספר שמספר התלמידים בהם זהה עשויים להיות מוגדרים כבעלי מספר שונה של כיתות לתקצוב – ותהיה לכך השפעה על תקציבם הכללי.

נוסף על התקן  הבסיסי, בתי הספר מקבלים גם סלים ייעודיים הניתנים לבתי ספר מתוך הכרה בצורכיהם המיוחדים או עקב הכללתם בפרויקטים מסוימים כמו תוכנית יום לימודים ארוך (הדורשת שעות הוראה נוספות בכל כיתה). סלים ייעודיים אחרים הם למשל "סל הטיפוח", שמטרתו להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך; "סל השילוב", המיועד לעזור בשילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות; "סל  הקליטה", שנועד לסייע בקליטתם של תלמידים שהם עולים חדשים או תושבים חוזרים; ו"סל שעות תפילה", המיועד לאפשר את קיומן של שעות תפילה בבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי.

מכל האמור לעיל עולה בבירור כי ההקצאה הריאלית של בית הספר לכיתה ולתלמיד מושפעת ממשתנים שונים. עם אלו נמנים  מדד הטיפוח של בית הספר, גודל בית הספר, ההשתתפות בתוכנית יום לימודים ארוך וקיומן של כיתות חינוך מיוחד. על אלו נוספים הוותק החציוני של המורים ושיעור המורים בעלי תארים אקדמיים גבוהים.

חוקרי מרכז טאוב מצאו כי מרבית השונות מוסברת באמצעות גובה ההוצאה לתלמיד ולכיתה ומקורה בגורמים המוכתבים על ידי נוסחאות קבועות ומוגדרות שמקשות על בעלי עניין להעניק העדפות תקציביות לבתי ספר מסוג זה או אחר. נמצא כי מדד הטיפוח, גודל בית הספר והפעלת יום לימודים ארוך הם הגורמים המסבירים במידה הרבה ביותר את ההבדלים בתקציב לכיתה ולתלמיד בין המוסדות השונים. כפי שניתן לראות בתרשים להלן, סוג הפיקוח (כלומר האם בית הספר הוא ממלכתי או ממלכתי-דתי או אחר) הוא המשתנה בעל ההשפעה הקטנה ביותר מבין המשתנים שנבדקו.

 עם זאת, גם לאחר פיקוח על מאפייניו של בית הספר שצוינו עד כה המחקר מראה כי קיים מדרג בהקצאת התקציבים לבתי ספר יסודיים המשתייכים לזרמי חינוך שונים: את התקציבים הגבוהים ביותר מקבלים בתי ספר בחינוך הממלכתי-דתי, אחריהם – בתי ספר בחינוך הממלכתי, ובמקום האחרון נמצאים בתי הספר בחינוך הערבי.  ההקצאה הגבוהה יחסית לבתי ספר בחינוך הממלכתי-דתי נובעת מהקצבות לשעות תפילה, פיצול כיתות לבנים ולבנות ו"שעות רב", המיועדים לשמור על אופיו המיוחד של החינוך הממלכתי-דתי.
Hebrew graph resized

הודעה לעיתונות: תמונת מצב המדינה 2019

באמברגו עד יום ד' (5.6) בשעה 6:00

"תמונת מצב המדינה 2019" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-71.

הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטים תמונת מצב מורכבת של החברה הישראלית, הכוללת מגמות שיפור לצד אתגרים שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתם: בישראל מולידים יותר ילדים, מועסקים יותר, רמת ההשכלה עולה – וכך גם רמת החיים. מנגד ציוני התלמידים במבחנים הבין-לאומיים נותרו נמוכים יחסית (אף שהשתפרו לעומת העבר), מערכת הבריאות מצויה בקשיים ומעודדת אי שוויון, והקושי להיחלץ מעוני הוא הגדול ביותר מבין מדינות ה-OECD.

את החוברת כתב פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מצב המשק ורמת החיים

המשק הישראלי במצב טוב מתחילת העשור. הכנסת משקי הבית עלתה ורמת המחירים יורדת בהשוואה למדינות המפותחות (אם כי המחירים נותרו גבוהים), אולם ספק אם המגמה החיובית תימשך.

  • עלייה חדה ברמת החיים: בשנים האחרונות חלה עלייה גדולה בהכנסה ובצריכה של משקי הבית. בין 2012 ל-2017 עלתה ההכנסה הריאלית נטו של משקי בית במעמד הביניים (חמישון ההכנסה האמצעי) בכ-22%, ובחמישון התחתון – בכ-19% (לעומת עלייה של 14% בלבד בחמישון העליון). עיקר העלייה נובעת מהגידול בהכנסות מעבודה, שמקורו בעלייה מהירה בשכר וכן בשיעור התעסוקה.
  • במדינות רבות ב-OECD פחתה היכולת לרכוש דיור בשני העשורים האחרונים, ואילו בישראל היא כמעט לא השתנתה במשך תקופה זו. עם זאת, חלה ירידה ביכולת הרכישה בעשור האחרון; בתחילת התקופה ההכנסה הפנויה של ישראלים עלתה מהר יותר ממחירי הדיור ומאז 2007 המצב התהפך, ומחירי הדיור עלו מהר יותר מההכנסה.
  • על פי הערכות מוקדמות, בשנת 2018 צמח התמ"ג במשק בקצב מהיר מהממוצע ב-OECD:  שיעור של 3.3% לעומת 2.9%. אולם התמ"ג לנפש, המדד המשמעותי יותר בקביעת רמת החיים, גדל ב-1.3% בשנה בלבד, לעומת 2.2% בממוצע ב-OECD.
  • לאחר עלייה מתמשכת בשיעור התעסוקה, קשה לצפות לשיפור נוסף ברמת החיים ללא שיפור בפריון העבודה. קצב הצמיחה השנתי של פריון העבודה בישראל מאז שנת 2000 נמוך ביחס לצפוי בהינתן רמתו בשנת 2000: 1.2% לשנה, לעומת צפי של כ-2%.
  • אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני הממשלה החדשה הוא התמודדות עם הגירעון, העומד על 3.8%. זהו שיעור גבוה ביחס לשנים הקודמות, שהתאפיינו בגירעון בטווח של 2%–3% בעקבות המשמעת הפיסקלית שאפיינה את תקציבי הממשלה. גם גובה החוב לגורמים בחו"ל בשנים אלו היה נמוך במיוחד. אולם ההתחייבויות האחרונות של המדינה – בעיקר בתחומי השכר והביטחון – יובילו ככל הנראה להיפוך המגמה: הגירעון צפוי לעלות, דבר שעלול להוביל להורדת דירוג האשראי העולמי של ישראל, לייקור עלויות החוב ולפגיעה בצמיחה.

השינוי הריאלי בהכנסה ובצמיחה

פריון הילודה בישראל שובר שיאים ודפוסים

דפוסי פריון הילודה בישראל יוצאי דופן – הם גבוהים ביחס לכל המדינות המפותחות, גם בקרב חילונים ומסורתיים, ואינם מתיישבים עם הפרדיגמות העולמיות.

  • ישראל בצמרת הדירוג: שיעור הפריון הכולל עמד ב-2015 על 3.1 ילדים לאישה, נתון המציב את ישראל בראש דירוג ה-OECD.
  • מקור העלייה בפריון הילודה – בעיקר יהודים חילונים ומסורתיים: שיעור הפריון הכולל בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות מעולם לא ירד מתחת ל-2.2 (כלומר גבוה מבכל מדינה ב-OECD), ואף עלה ב-20 השנים האחרונות.
  • שילוב ייחודי בין רמת החיים לשיעור הפריון: במדינות שהתמ"ג לנפש בהן דומה לרמתו בישראל, שיעור הפריון נמוך בהרבה (2.02–1.24 ילדים לאישה); ואילו במדינות ששיעור הפריון בהן דומה לזה של ישראל, ממוצע התמ"ג לנפש הוא חמישית מהתמ"ג לנפש בישראל.
  • יהודים משכילים לא מולידים פחות: בדומה למגמה העולמית, בקרב ערבים שיעור הפריון הגבוה ביותר ניכר בקרב בעלי השכלה נמוכה, ואילו בקרב בעלי תואר אקדמי – הנמוך ביותר. בניגוד לכך, בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור הפריון בקרב בוגרות תיכון ובעלות תואר – דומה.

2 - PR Fertility Heb

  • עלייה בגיל הלידה הראשונה אינה מיתרגמת לירידה בפריון בקרב יהודיות: בשנים 2016–1994 עלה הגיל הממוצע בלידה הראשונה בכ-3 שנים בקרב נוצריות ודרוזיות, ובכשנה בקרב מוסלמיות, ושיעור הפריון בקרבן הצטמצם בהתאם (ב-6%, ב-41% וב-30%, בהתאמה). לעומת זאת, בקרב יהודיות הקשר הצפוי בין גיל הלידה לרמת הפריון מתנתק: הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-2.8 שנים אך גם שיעור הפריון עלה בכ-0.4 ילדים.

חינוך והשכלה גבוהה

הישגי התלמידים הישראלים השתפרו והפערים בינינו ובין ה-OECD קטנו, אולם ההישגים עודם נמוכים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. גם ההוצאה לתלמיד עלתה אך היא נותרה נמוכה לעומת ה-OECD.

  •  אוכלוסיית התלמידים בישראל גדלה בכ-44% משנת 2000: גידול זה (2 אחוזים בשנה בממוצע) גבוה יחסית למדינות מפותחות ומתפתחות אחרות. קצב הגידול המהיר ביותר היה בחינוך הבדואי והחרדי.
  • מספר ילדי הגנים עלה ב-81% בין 2000 ל-2015: בעשור האחרון ירד חלקו של החינוך הערבי באוכלוסייה זו, ואילו חלקו של החינוך הממלכתי עלה.
  • ההוצאה לתלמיד בישראל ממשיכה לגדול: הגידול בהוצאה לתלמיד היה מהיר יותר מב-OECD מאז 2010, אך רמת ההוצאה נותרה נמוכה מהממוצע (נכון ל-2015). עם זאת, התפתחויות שהתחוללו מאז 2015 – הסכמי עבודה חדשים עם המורים, פעילויות בחופשים ועוד – צפויות להגדיל את ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל, כך שלפחות בחינוך היסודי היא תתקרב להוצאה הממוצעת ב-OECD בשנים הקרובות.
  • הציונים השתפרו והפערים קטנו: מאז 2008 השתפרו ציוני המיצ"ב ופיזור הציונים הצטמצם – כלומר הפערים הצטמצמו. השיפור הגדול ביותר חל במדעים בכיתה ח' (17.4%).
  • חל שיפור גם בהישגים במבחנים בין-לאומיים, אבל לא מספיק: כמעט בכל המבחנים השיפור של ישראל היה גדול משל המדינות המשתתפות – אולם הציון של תלמידי ישראל היה כמעט תמיד נמוך מהממוצע של המדינות שהשתתפו במבחן ב-2001 וב-2015.
    3 - PR HE Ed fig
  • הדרוזים מובילים בזכאות לבגרות: שיעור הזכאות לבגרות עלה בכל מגזרי החינוך מכ-41% לכ-56%. בבתי הספר הדרוזיים זינק השיעור יותר מפי שניים וכיום הוא הגבוה מבין המגזרים (כ-66%). גם בקרב האוכלוסייה הבדואית הוכפל שיעור הזכאות, אך הוא נותר הנמוך מבין המגזרים (כ-32%).
  • במרבית ענפי התעסוקה, עובדים בעלי מיומנויות גבוהות יותר נהנים מתשואה גבוהה יותר להשכלה בהשוואה לעובדים מיומנים פחות. יוצא מן הכלל הוא תחום החינוך, שבו התשואה ללימודים אקדמיים גבוהה בהרבה בקרב בעלי מיומנויות נמוכות.

הרחבת החינוך המקצועי-טכנולוגי בתיכון

מטרתו של משרד החינוך להרחיב את החינוך המקצועי-טכנולוגי בבתי הספר התיכוניים הושגה במידה רבה, אולם ההתרחבות אינה זהה בכל המגזרים.

  • החינוך הטכנולוגי התרחב: בעשור האחרון חלה עלייה ניכרת בשיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי; בקרב יהודים הוא גדל ל-38% ובקרב ערבים ל-46%. עיקר העלייה הייתה במסלול הגבוה (המאופיין בהישגים גבוהים), ואילו שיעור התלמידים במסלול הנמוך מכלל התלמידים נותר יציב (3%).
  • הדרוזיות והבדואיות מובילות: שיעור התלמידות במסלול הטכנולוגי הגבוה עלה באופן בולט בקרב ערביות, במיוחד בקרב דרוזיות (מ-8% ל-31%) ובדואיות (מ-6% ל-21%).שיעור התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה
  • הרקע משפיע, בעיקר בקרב יהודים: תלמידי המסלול הגבוה מגיעים מהרקע החברתי-כלכלי החזק ביותר, ותלמידי המסלול הנמוך – מהרקע החלש ביותר. הרקע החברתי-כלכלי של תלמידים ערבים ודרוזים במסלול הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים במסלול, אך למרות זאת שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים: כ-90% (נכון ל-2017).
  • פחות ערבים מיהודים ניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה: בשנת 2017 ניגשו לבחינה 19% מהתלמידים היהודים, לעומת 8% בלבד מהערבים. העלייה הגדולה בחלקם של הניגשים לבגרות מוגברת במתמטיקה הייתה בחינוך הטכנולוגי הגבוה (עלייה של כ-60% ב-12 שנים).

התעסוקה בשיא

שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה המשיכו לעלות והאבטלה בשפל היסטורי.

  • נשים ערביות עובדות יותר, גברים חרדים לא: שיעור הנשים הערביות העובדות עולה בהתמדה ומתקרב ליעד הממשלתי ל-2020 שנקבע ב-2010 (41%). בקרב גברים חרדים, לעומת זאת, נעצרה מגמת העלייה שניכרה בתחילת העשור ושיעור התעסוקה שלהם עומד על 49% – רחוק מהיעד הממשלתי שנקבע ל-2020 (63%). זהו אחד האתגרים הגדולים של המשק הישראלי.
  • הטובים להיי-טק, הטובות פחות: רק כשליש מהמועסקים בהיי-טק ב-2017 היו נשים (תופעה בין-לאומית), רובן יהודיות לא-חרדיות. לצד זאת חלה עלייה בייצוג הנשים החרדיות בתחום – מפחות מאחוז לפני כעשור ליותר מ-3% כיום. מפתיע לגלות שנשים ערביות, שלומדות מקצועות מדעיים בשיעורים גבוהים בתיכון, אינן ממשיכות בכיוון זה לעת עתה – בין היתר מפני שרבות מהן גרות בצפון הארץ ואילו מרבית התעסוקה בהיי-טק נמצאת במרכז.
  • רבות מהחרדיות והערביות עוסקות בהוראה: שיעור החרדיות המועסקות בתחום החינוך עומד על 45%. שיעור זה גבוה מאוד בהשוואה ליהודיות לא-חרדיות אולם נמוך ביחס לעבר, ומתקרב לשיעור בקרב ערביות (38%). הירידה מעידה על תהליך הדרגתי של גיוון תעסוקתי, שניצניו ניכרים בפנייה הגוברת של חרדיות ללימודים טכנולוגיים בתיכון.
  • עומדים בפקקים בדרך לעבודה: העומס בכבישים עולה, וב-30 השנים האחרונות מספר המועסקים מחוץ ליישוב המגורים גדל פי שלושה (בעוד כלל האוכלוסייה גדלה פי שניים). העלייה בנסיעות היומיות לעבודה לוותה בעלייה בשימוש ברכב פרטי, והגידול במספר המכוניות הפרטיות עלה על קצב פיתוח הכבישים. לצד זאת, מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית ירדו, ובעשור האחרון עלה שיעור המשתמשים ברכבת.

ענף ההיי-טק – קטר המשק?

הממשלה מבקשת להרחיב את התעסוקה בענף ההיי-טק ולשפר בכך את הכלכלה. אולם מרבית העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות הדרושות לתחום כבר עוסקים בו או בתחומים מתגמלים אחרים, ונראה שכדי להרחיב את התעסוקה בענף יש לשפר את המיומנויות באמצעות מערכת החינוך כבר מגיל צעיר.

  • ענף ההיי-טק נשלט על ידי גברים יהודים לא-חרדים בעלי מיומנויות גבוהות: שיעור המועסקים בהיי-טק הוא הגבוה ביותר ב-OECD ועומד על 8%. בין כלל העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר (כפי שנמדדו בסקר PIAAC), מעל רבע מהגברים ו-12% מהנשים מועסקים בתחום, השיעור הגבוה מכל המדינות גם לגברים וגם לנשים.
  • הפער בין העובדים במשק גדול: כישורי העובדים בחמישוני המיומנות הגבוהים דומים לממוצע בקרב בעלי המיומנויות הגבוהות ב-OECD, ואילו ברמות המיומנות הנמוכות הפער מתרחב וכישורי העובדים בישראל נמוכים ביחס למדינות אחרות, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית. כדי לסגור את הפער צריך להעלות את רמת המיומנות של כלל האוכלוסייה – ובמיוחד של השכבות החלשות – בדורות הבאים באמצעות מערכת החינוך.
    מיומנויות האוכלוסיה הבוגרת
  • שיעור גבוה מהעובדים המיומנים המועסקים בתחומים שאינם היי-טק עובדים בתחומים המתגמלים אותם על כישוריהם (הרבה יותר מאשר במדינות OECD אחרות), כך שלא סביר שיעברו לענף ההיי-טק – ודרוש פתרון אחר למחסור בעובדי היי-טק.

הבריאות טובה, אך מערכת הבריאות מצויה בסיכון

מצב הבריאות בישראל טוב: תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה. אולם יש חשש שהמצב ישתנה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתרחבות הצרכים הרפואיים, לצד פיגור בהגדלת המשאבים.

  • ההוצאה על בריאות עולה לאט יחסית: מאז 1995 שיעור ההוצאה לבריאות מתוך התוצר בישראל עומד על כ-7%, בעוד שב-OECD הוא גדל מ-7% ל-9% ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא גדל ל-11%. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה לצד העלייה בשכר הרופאים יצריכו, ככל הנראה, עלייה בחלקה של ההוצאה על
    בריאות כדי שהמצב לא יידרדר.
    ההוצאה הלאומית על בריאות לנפש

    שכר הרופאים עולה, ומחירי הבריאות עולים בהתאם: בשנים 2018–2011 עלה מדד מחירי הבריאות ב-9% לעומת עלייה של 4% בלבד במדד המחירים לצרכן, בעיקר בשל העלייה בשכר הרופאים.

  • בישראל רווחת נורמה של הפניית חולים מהמערכת הציבורית לפרטית, ורופאים יש תמריץ להגביל את שעות עבודתם במערכת הציבורית לטובת רפואה פרטית. עקב כך נוצרים לחצי שכר במגזר הציבורי: שכר הרופאים במגזר הציבורי עלה ב-42% בשנים 2017–2011 (לעומת עלייה של 15% בלבד בשכר הממוצע במשק).
  • לממן, להפעיל, לפקח: המדינה מממנת את פעילות בתי החולים (באמצעות תקצוב קופות החולים, שמשלמות עבור אשפוז), היא הבעלים של מרבית מיטות האשפוז והיא מפקחת על כל בתי החולים. ריבוי התפקידים מהווה ניגוד אינטרסים.
  • בישראל יש פחות מיטות אשפוז לאלף נפש בהשוואה ל-OECD: בישראל כ-3 מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת 4.8 בממוצע ב-OECD. מספר המיטות לאלף נפש נמצא במגמת ירידה – בישראל ובשאר המדינות שנבדקו – בעיקר עקב שינויים טכנולוגיים.
  • ישראל מובילה את דירוג תפוסת המיטות בקרב מדינות ה-OECD (למעט אירלנד): 94% נכון ל-2016 (לעומת 75% בממוצע במדינות ה-OECD). לעומת זאת, משך האשפוז הממוצע קצר יותר: 5.2 ימים בישראל לעומת 6.7 ב-OECD. אלו מובילים לצפיפות ולזמני המתנה ארוכים גם בחדרי המיון.
    • שלא תצטרכו (בעיקר בפריפריה): מספר המיטות לנפש בפריפריה הדרומית והצפונית הוא הנמוך ביותר בישראל, ובירושלים הגבוה ביותר. יתר על כן, המרחק הממוצע הגדול ביותר בין היישובים למוסדות האשפוז הוא במחוז צפון. הפערים בין המרכז לפריפריה מתואמים גם עם זמני המתנה ארוכים יותר להליכים רפואיים ולבדיקות בפריפריה.

רווחה

רמות העוני ואי השוויון ירדו בשנים האחרונות וההשקעה החברתית עלתה, אך ישראל  עדיין רחוקה מהיעד שהציבה הוועדה למלחמה בעוני.

  • קו העוני עולה, הקצבה לא: העלייה בקצבת הבטחת ההכנסה לא הדביקה את העלייה בקו העוני ובשכר הממוצע, והפער ביניהם גדֵל זה יותר מעשור. סכום הבטחת ההכנסה וקצבת הילדים בעבור זוג עם ילד עמדה בשנת 2000 על כ-70% מקו העוני, ובשנת 2017 – על 40%. כמו כן, שיעור המשפחות המקבלות את הקצבה ירד ביותר ממחצית ב-20 השנים האחרונות, ואילו תחולת העוני ירדה בכ-10% בלבד.
  • ישראל בין השיאניות בקושי להיחלץ מעוני: ממשק בית בעשירון התחתון שמבקש לעלות מעל לקו העוני יידרשו שעות עבודה רבות יותר בהשוואה למדינות ה-OECD, ויש פער גדול בין הכנסת משק בית בעשירון העני ביותר להכנסה החציונית, שקו העוני מחושב לפיה.
    מספר שעות עבודה הדרושות להיחלצות מהעוני
  • מדיניות חלקית של השקעה חברתית: הממשלה מקדמת השקעה חברתית באמצעות פיתוח ההון האנושי, אולם לא ננקטו צעדים לשיפור התוכניות להגנה על אלו שנפלטו זמנית משוק העבודה – דמי אבטלה והבטחת הכנסה.
  • משקיעים בגיל הרך: ההוצאה על בניית מעונות יום ומשפחתונים חדשים גדלה מאוד בשנים 2017–2011, מ-2 מיליון שקלים לכ-260 מיליון שקלים, במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג ולשם עידוד התעסוקה.
  • השקעה נמוכה בהכשרות: ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה (ALMP) היא מהנמוכות בקרב מדינות
    ה-OECD. אמנם ניכרת מגמת עלייה בהוצאה על תחום ההכשרות המקצועיות, אולם עדיין ההוצאה נמוכה מהממוצע ב-OECD (0.06% מהתמ"ג בישראל לעומת 0.13% בממוצע ממדינות ה-OECD).
  • האוכלוסיות החלשות בסכנת קריסה בשל חובות גדולים: בקרב משקי בית בעשירון התחתון השקועים בחובות, היחס הממוצע בין החוב להכנסה מתקרב ל-8.0 – כלומר, חובם עולה במידה בלתי סבירה על הכנסתם השנתית, וספק אם יוכלו לעמוד בהחזר.

פערים מגדריים בפנסיה

במערכת הפנסיה יש רכיבים אוניברסליים המיטיבים עם נשים, אולם בשל הבדלי תעסוקה בין המינים והשפעתם על הפנסיה הפרטית, ובשל ההבדלים בגילי הפרישה, נוצרים פערים לרעת הנשים בהכנסות מפנסיה.

  • מרוויחות פחות – בעבודה ובפנסיה: נתוני "מנורה מבטחים" לשנת 2017 מעידים על פער מגדרי בחיסכון לפנסיה, שנוטה לעלות עם הגיל. הפער נובע מהבדלים במאפייני התעסוקה – נשים מועסקות בשיעור נמוך יותר, בהיקף משרה קטן יותר ובשכר שעתי נמוך יותר.
    השינוי בהישגים במחנים בינלאומיים
  • מפסידות כסף בהארכת חופשת הלידה: אופן צבירת הזכאות לפנסיה בתקופות של לידה וטיפול בילדים משפיע גם הוא על הפער; אישה עם שני ילדים שתצא להפסקה בת חמש שנים מהקריירה לצורך טיפול בילדים (ולפי החוק לא תהיה זכאית להפרשות לפנסיה בחלק מהתקופה) תקבל כ-90% מההכנסה מפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה דומה – שיעור נמוך ביחס לממוצע ב-OECD.
  • לנשים משתלם לדחות את הפרישה: אישה שדוחה את גיל הפרישה (אחרי 62) יכולה לקבל עד 40% תוספת לקצבת הזקנה, לעומת גבר שיוכל לקבל עד 15% לכל היותר אם יפרוש אחרי גיל 67. לפיכך, אישה שדחתה את גיל הפרישה ל-70 תקבל קצבה גבוהה ב-22% מזו של גבר שיעשה זאת.
  • גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, וגיל הפרישה לנשים (62) הוא מהנמוכים. ישראל היא בין שלוש המדינות ה-OECD היחידות שאינן מתכננות לבטל את הפער.
  • לפי סימולציה של "מנורה מבטחים", דחיית גיל הפרישה של אישה נשואה לגיל 67 צפויה להקטין את הפער המגדרי מפנסיה תעסוקתית מ-45% ל-20% (ול-13% כשמביאים בחשבון את קצבת הזקנה). נראה כי העלאת גיל הפרישה תיטיב עם רוב הנשים העובדות, וניתן למצוא פתרונות עבור נשים שייפגעו מכך (מטעמי בריאות, השכלה או גילנות).

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749


 

 

 

תמונת מצב המדינה 2019