Author Archives: mayad

סוזאן פת בנבנישתי

סוזאן (סוזי) פת בנבנישתי היא מנכ"לית מרכז טאוב. בעבר שימשה סוזי מנהלת למדיניות ציבורית ב"אתנה", חברת Fortune 100 לביטוח בריאות בארה"ב, שם ייעצה להנהלה הבכירה בנושאים הנוגעים לרפורמה במערכת בריאות. היא גם עבדה בכמה ארגונים ללא כוונת רווח בתחומי תכנון ופיתוח משאבים וסיפקה ייעוץ בנושאי ניהול, אסטרטגיה ופעילויות למגוון לקוחות בארצות הברית, בישראל וברואנדה – ובכלל זה ארגון מפגשי חינוך דרך טכנולוגיה של MIT, השותפות הקהילתית של מיין להגנה על ילדים, והמרכז לילדי השופט בייקר בבית הספר לרפואה בהרווארד. בשנת 2010 התנדבה סוזי עם בעלה בחיל השירות היהודי של ועדת הג'וינט בכפר נוער אגאהוזו-שלום ברואנדה, שם פיתחה תכניות עסקיות ליצירת הכנסות, לימדה פסנתר ושירה, ושימשה כחונכת לנערות שהתייתמו מהוריהן בתקופת רצח העם ברואנדה ב-1994.

סוזי היא בעלת תואר שני במדיניות ציבורית מבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ' קנדי באוניברסיטת הרווארד ובעלת תואר ראשון במדעי המדינה בהצטיינות יתרה ממכללת בארנארד באוניברסיטת קולומביה. סוזי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ושלושה ילדיהם.

 

 

 

 

קייסי ג'ירארד

קייסי היא סגנית מנהלת שותפויות אסטרטגיות במרכז. במסגרת תפקידה היא ממונה על יצירה ותחזוק של מערכות יחסים עם תורמי המרכז, איתור וטיפוח קשרים עם תורמים חדשים, והפצת מחקרי המרכז לקהלי יעד ברחבי העולם.

 

בתפקידה הקודם היתה קייסי מנהלת פיתוח המחקר ב"רוח חדשה" בירושלים. לפני שעברה לגור בישראל ב-2016 עבדה במשך 11 שנה בוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור (AIPAC) בוושינגטון ובסן פרנסיסקו. בשנים אלו מילאה מגוון תפקידים, לרבות גיוס כספים, כתיבת נאומים והפקת וידיאו ואירועים.

 

קייסי סיימה ב-2005 תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת בריסטול שבאנגליה, עיר ילדותה.

 

ב-2017 עלתה קייסי לישראל, והיא חשה מחויבות לפעול למען עידוד הצמיחה ומתן הזדמנויות שוות לכל תושבי ישראל.

נחום בלס

נחום בלס חוקר את תחום החינוך מזה 45 שנה, ומשמש חוקר בכיר במרכז טאוב כבר 25 שנה. כיום הוא ראש תוכנית מדיניות החינוך במרכז.

בעבר מילא נחום תפקידים שונים כגון עוזר מנהל שר החינוך, מנהל לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, מנהל המחלקה לתכנון חברתי באגף הפיתוח במשרד החינוך ומנהל המכון לפיתוח מבני חינוך ורווחה. מאז 1989 הוא משמש חוקר עצמאי. נחום ריכז והיה שותף לפרויקטים שונים: תכנון החינוך לשנות השמונים, היערכות לקליטת גל העלייה מרוסיה, תכנון יום לימודים ארוך, ועדת שושני לתקצוב החינוך היסודי ושתי ועדות משנה בכוח המשימה הלאומי למערכת החינוך.

אריאל אברהם

אריאל עובדת במרכז טאוב כרכזת מענקים וקשרי תורמים. במסגרת התפקיד היא מנהלת קשר שוטף עם קרנות ותורמים, ותומכת במאמצים של צוות השותפויות האסטרטגיות להפיץ את התוכן של מרכז טאוב לקהילות יהודיות סביב העולם. עבודתה כוללת כתיבת בקשות ודיווחים למענקים, ניהול מאגרי מידע, בניית תכנים לשיווק אירועים, וובינרים ודיוור, ושותפות בארגון אירועים, כנסים ופגישות בארץ ובחו"ל.

לפני הצטרפותה לצוות עבדה אריאל כרכזת גיוס כספים בלורי הלר ושות', חברת ייעוץ גיוס כספים לעמותות. בתפקידה היא ניהלה כתיבת מענקים, תוכני יח"צ וקשרי תורמים עבור שלוש עמותות ישראליות. לאריאל יש ניסיון בניהול לקוחות וכתיבת תכנים בסטארט-אפ, והיא עבדה במגוון תפקידים בארגונים שונים, בהם מוזיאון ישראל ו"נפש בנפש". היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן לאחר שעלתה לארץ ב-2008. ניסיונה של אריאל בניהול קשרי לקוחות ותורמים ואהבתה לאמנות המילה מסייעים לה בתפקידה בניסוח והפצת המסרים של מרכז טאוב.

אריאל מתגוררת בירושלים עם בעלה ושני ילדיהם.

חיים בלייך

חיים בלייך הוא  חוקר במרכז טאוב. הוא בעל תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת בר אילן, והתזה שלו עוסקת בנושא:Time Series Analysis and Adjustment: Measuring, Modeling and Forecasting for Business and Economics.

חיים הצטרף לצוות המרכז בשנת 2009 ומאז השתתף במחקרים העוסקים בעוני ובאי שוויון, ובעבודות העוסקות בדמוגרפיה של מערכת החינוך.

יובל לוי

יובל לוי הוא עוזר מחקר במרכז טאוב. טרם הצטרפותו למרכז, עבד בחברת דירוג האשראי העולמית, S&P Global Ratings, בחטיבת המוסדות הפיננסיים. במסגרת עבודתו, עסק בניתוח ומחקר כלכלי אודות החברות הגדולות במשק, סקירות ענפיות ודירוגי אשראי. יובל בעל תואר ראשון בסטטיסטיקה וחקר-ביצועים ובכלכלה מטעם אוניברסיטת ת"א.

.

שביט מדהלה

שביט מדהלה היא חוקרת במרכז טאוב משנת 2014. בעלת תואר ראשון (בהצטיינות יתרה) ותואר שני במסלול המחקרי בכלכלה חקלאית ומִנהל מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת תכנית אמירים – תכנית לימודי מחקר לסטודנטים מצטיינים. במחקריה במרכז טאוב עוסקת מדהלה בתחומי הרווחה ושוק העבודה.

ב-2015 פרסמה מחקר ראשון מסוגו בישראל על שוק העבודה העתידי, ובעקבותיו היא מרצה ומייעצת לארגונים רבים בתחום ולגופי ממשלה. כמו כן הייתה ועודנה חברה בצוותים ובוועדות בנושאי רווחה ועבודה של גופים כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וועדות ממשלתיות.

בעבר שימשה מדהלה מתרגלת בקורסים לתואר ראשון ושני ועוזרת מחקר במחלקה לכלכלה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, ועבדה ככלכלנית בחברת הייעוץ העסקי והאסטרטגי צנובר.

קיריל שרברמן

קיריל שרברמן הוא חוקר במרכז טאוב מאז 2009. הוא עלה עם משפחתו לישראל מלבוב שבאוקראינה ב-1992. ב-2001 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית, וב-2009 השלים תואר שני בכלכלה חקלאית ומִנהל בחקלאות. תחומי המחקר של קיריל הם שוק העבודה, אי שוויון בהכנסות ומסים. עבודותיו הנוכחיות עוסקות בהוצאות משקי הבית, והוצאות משקי הבית בתחום החינוך בפרט. מחקר נוסף של קיריל עוסק בקשר שבין חינוך לצמיחה כלכלית.

 

ליאורה בוורס

ליאורה בוורס היא מנהלת כספים, תפעול וניתוח מדיניות במרכז טאוב. היא אחראית על נושאים כספיים ומשאבי אנוש במרכז ובנוסף אחראית על כתיבת תקצירי מדיניות, המספקים רקע עובדתי והמלצות מדיניות בנושאים כלכליים-חברתיים עכשוויים. כמה מהתחומים שחקרה ליאורה לאחרונה הם מדיניות ה-flexicurity בשוק העבודה, הפרטה במערכת הבריאות, פנסיות וביטוח לאומי וסדרי העדיפויות במערכת הבריאות. טרם הצטרפותה למרכז טאוב שימשה ליאורה כמנהלת התכנית למדיניות ולנוהלי בריאות ב-Berkeley Forum project, יוזמה מובילה לרפורמה בבריאות שכללה את ארגוני הבריאות הפרטיים והציבוריים הגדולים ביותר בקליפורניה. לליאורה יש ניסיון בתחומי המדיניות, האסטרטגיה והכספים ממגוון חברות ומלכ"רים, לרבות חברת הייעוץ דלויט, חברת התרופות אוניקס (כיום אמגן), קרן קלינטון ו-Stanford Financial.

לליאורה תואר שני בהצטיינות מבית הספר הס לעסקים ותואר שני בבריאות ציבורית מאוניברסיטת ברקלי. היא סיימה תואר ראשון בכלכלה בין-לאומית (במסגרת Phi Beta Kappa) באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם השתתפה בנבחרת הטניס.

איילת קמאי

איילת קמאי היא מנהלת הפרסומים של מרכז טאוב. במסגרת תפקידה היא ממונה על עריכת כלל פרסומי המרכז ועל ניהול תהליך ההפקה שלהם עד להוצאתם לאור. איילת היא בעלת תואר ראשון בלשון עברית ולימודי ארץ ישראל ותעודת עריכה מאוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בלימודי סביבה מאוניברסיטת תל אביב. בעבר שימשה עורכת לשון בהוצאה לאור של מכון ון ליר ויועצת לשון במחלקת החדשות של הערוץ הראשון.

 

לורה שרייבר

לורה שרייבר החלה את עבודה במרכז טאוב בשנת 2000. היא מילאה מגוון תפקידים במרכז, החל מעוזרת אישית וכלה במנהלת העריכה והעימוד של ספרי "דוח מצב המדינה" באנגלית. לורה סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד (במסגרת Phi Beta Kappa) ותואר שני בהצטיינות בפסיכולוגיה חברתית בית הספר לכלכלה של לונדון. בעברה היא שימשה בתפקידי ניהול משאבי אנוש ב"לוז תעשיות" (תחום האנרגיה הסולרית), והייתה עוזרת מחקר במכון פאלק לבריאות הנפש ובמכון ברוקדייל להתפתחות האדם (כיום: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל).  לורה מתגוררת בירושלים החל משנת 1977, והיא אם לשלושה ילדים מעוררי גאווה וסבתא לכמה נכדים – כן ירבו.

טובה כהן

טובה כהן היא אחראית הניהול והבטחת המצוינות בתחום הממשל במרכז טאוב. בליבת עבודתה תיאום וביצוע ההחלטות של מנהיגי הארגון, והיא גם עוסקת ביישום אסטרטגיה, מעקב ודיווח על השפעת המרכז, הפצת מחקרי המרכז לקובעי מדיניות ופרויקטים מיוחדים נוספים.

 

טובה עלתה לישראל בשנת 2014 לאחר שסיימה תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת קולורדו בבולדר (CU Boulder). לפני לימודיה ובמהלכם הגשימה טובה את אהבתה למדיניות ולארגון קהילות. בזמן לימודיה באוניברסיטה התמחתה במשרדו של חבר הקונגרס ג'ארד פוליס (כיום מושל קולורדו), התנדבה בקמפיין לנשיאות ארצות הברית והייתה פעילה בכמה קבוצות סטודנטים באוניברסיטה. בגיל 17, כשהייתה בשנת חופש בין התיכון לאוניברסיטה, הייתה שותפה להקמת "גרעין צדק", תוכנית התנדבות של צעירים למען מבקשי מקלט בישראל, ובגיל 18 עמדה בראש התוכנית.

 

בשנת 2019 סיימה טובה תואר שני במדע המדינה ובתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב, שבמסגרתו התמחתה בהשפעות הטכנולוגיה המודרנית והניו-מדיה על התהליך הפוליטי. היא גרה בתל אביב, העיר האהובה עליה בעולם.

דנה וקנין

דנה היא חוקרת בתכנית היוזמה לגיל הרך במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. היא בוגרת תואר ראשון ושני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלה בחנה את האופן שבו מצב כלכלי בגיל הרך משפיע על הישגים לימודיים בגילים מאוחרים יותר. מלבד זאת, דנה היא רכזת המערכת של כתב-העת "סוציולוגיה ישראלית" ועובדת כמתרגלת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

חדוה אלמכיאס

חדוה אלמכיאס היא מנהלת אדמיניסטרציה במרכז טאוב מאז שנת 2009. במסגרת תפקידה אחראית חדוה על הניהול האדמיניסטרטיבי השוטף של המרכז בתחומים מגוונים, ובין השאר, משאבי אנוש ושכר, רכש ותפעול, תכנון כנסים, תפוצת פרסומים ועוד.

בשנים 2008-2004 שימשה חדוה כאחראית שיווק ולוגיסטיקה בחברה לייצור תוספי מזון, ולפני כן עבדה שנים רבות כמנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד עו"ד רנאטו יאראק בירושלים.

בין השנים 1991-1993 למדה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, היא בעלת תעודת סוכנת נסיעות ויועצת טיולים.

חדוה גרה עם בעלה יוסי במעלה אדומים ולהם שלושה ילדים

דודו ברזני

דוד ברזני הוא אחראי תחזוקה ושליחויות במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. דודו עבד כנהג מונית ואחר כך כמנהל משק ותחזוקה בבית ספר בגבעת זאב. הוא הצטרף למרכז טאוב בשנת 2015. לדודו 4 ילדים ו-6 נכדים והוא מתגורר בגבעת זאב.

מחקר חדש של מרכז טאוב מראה של לימודי המתמטיקה בתיכון יש השפעה ישירה על ההישגים בשוק העבודה

המחקר החדשני של מרכז טאוב, שערכו פרופ' איל קמחי ואריק הורוביץ, מהווה ניסיון ראשון מסוגו לכמת את ההשפעה של היקף לימודי המתמטיקה בתיכון על ההישגים בשוק העבודה – שיעורי תעסוקה וגובה ההכנסה. המחקר עונה על שאלות כגון: האם מספר היחידות במתמטיקה שצעיר או צעירה ייבחנו בהן אכן ישפיעו על חייהם בבגרותם? האם כדאי להתאמץ ולהיבחן ברמה גבוהה או שאפשר להסתפק ברמה נמוכה יותר? ומה תפקידם של כישורי הלמידה הטבעיים בכל הסיפור?

לצורך כך נבנה בסיס נתונים ייחודי העוקב אחרי הנבדקים מזמן ההיבחנות בבחינות הבגרות, דרך הלימודים האקדמיים ועד לשלבים המוקדמים של הקריירה (גיל 29). המחקר מומן חלקית על ידי קרן טראמפ.

לימודי מתמטיקה ברמה מוגברת עשויים להוביל לצמצום פערים בין נשים לגברים

במחקר של מרכז טאוב התגלה שהמגדר משפיע על היקף לימודי המתמטיקה: 44% מהנשים נבחנו בהיקף של 4–3 יחידות במתמטיקה, לעומת 33% מהגברים. לעומת זאת, 10% מהגברים נבחנו בהיקף של 5 יחידות, לעומת 7% מהנשים.

בבחינת השוני המגדרי בתוצאות נמצאו הבדלים משמעותיים. ראשית, ניתן לראות כי בקרב אלו שנבחנו ב-4 יחידות במתמטיקה שיעור הנשים בעלות תואר אקדמי גדול משמעותית משיעור הגברים. עם זאת, בתחומי לימוד המובילים למקצועות שהשכר בהם גבוה יותר – כמו כלכלה ומנהל עסקים, מדעים מדויקים ומדעי המחשב – יש רוב לגברים. עוד נמצא כי הרחבת היקף לימודי המתמטיקה של אלו שנבחנו ב-4 יחידות (באמצעות תרחיש היפותטי) מגדילה משמעותית את הנטייה להשלים תואר אקדמי, בעיקר בקרב נשים, ומשפיעה על בחירת תחום הלימודים. השינויים הבולטים הם ירידה בנטייה ללמוד מדעי החברה ועלייה בנטייה ללמוד רפואה, כלכלה ומִנהל עסקים, מדעים מדויקים ומדעי המחשב. בפרט, השכיחות של לימודי מדעי המחשב גדלה בכמחצית בקרב גברים וביותר מפי 3 בקרב הנשים. השכיחות של לימודי כלכלה ומנהל עסקים גדלה אך במעט בקרב גברים אולם גדלה משמעותית בקרב נשים. ככלל, ניתן לומר שמעבר מ-4 ל-5 יחידות מתמטיקה מאפשר ללמוד את התחומים המובילים לשכר גבוה יותר. ההשפעה על נשים גדולה מאשר ההשפעה על גברים, ובכך מעבר זה מצמצם את הפערים המגדריים בהתפלגויות של תחומי הלימוד האקדמיים.

ההשפעות של תחומי הלימוד האקדמיים על השכר של גברים ונשים שונות בתכלית. גברים בעלי תואר אקדמי ביהדות, מדעי החברה ומשפטים משתכרים (לשעת עבודה) פחות מאלו ללא תואר אקדמי, ואילו גברים בעלי תואר בחינוך, רפואה ומדעי החיים, כלכלה ומנהל עסקים אינם משתכרים יותר מאלו ללא תואר. אולם בקרב הנשים, תואר בתחומים של יהדות, מדעי הרוח, חינוך, רפואה ומדעי החיים, מדעי החברה, ובעיקר כלכלה ומִנהל עסקים מביא לשכר גבוה יותר ביחס לעובדות ללא תואר. תואר בהנדסה ומדעים מדויקים או במדעי המחשב תורם משמעותית לשכר גם בקרב גברים וגם בקרב נשים, אולם תרומתו גדולה יותר בקרב נשים.

קמחי והורוביץ מצאו כי יש חשיבות גם ללאום, וככל הנראה ההזדמנות ללמוד מתמטיקה באופן מורחב אינה פתוחה לכולם באופן שווה – שיעור היהודים הלומדים מתמטיקה באופן מורחב גבוה בהרבה מאשר בקרב ערבים או קבוצות מיעוט אחרות. בקרב הנוצרים והדרוזים ניכרת נטייה רבה יותר ללמוד מתמטיקה בהיקף מוגבר מאשר בקרב המוסלמים וקבוצות מיעוט אחרות.

פערי הכנסה ניכרים בין הנבחנים ב-3, 4 ו-5 יחידות

המחקר של מרכז טאוב מצא כי גם ההכנסה החודשית וגם השכר לשעה של בוגרי 5 יחידות כפולים משל אלה שלא נבחנו במתמטיקה כלל. ההכנסה גדלה עם היקף לימודי המתמטיקה גם עבור אלו שקיבלו את אותו ציון בבחינה, ועובדה זו בולטת במיוחד במעבר בין 4 ל-5 יחידות לימוד. מעבר לכך, ככל שהציונים בבחינה היו גבוהים יותר כך גם ההכנסה הייתה גבוהה יותר, והדבר נכון במיוחד במעבר בין ציון בטווח 90–81 לציון בטווח 100–91. למשל כשנבדקה הכנסתם של נבחני 5 יחידות נמצא פער גדול בין אלו שקיבלו 90–81, שהשתכרו 56 שקלים לשעה, למול 78 שקלים לשעה בקרב נבחנים שקיבלו 91-100. כלומר, ההכנסה קשורה בקשר הדוק הן להיקף לימודי המתמטיקה והן לציון בבחינה.

עוד נמצא שתארים אקדמיים שנחשבים יוקרתיים אכן משתלמים בשוק העבודה. בעלי תואר במדעי המחשב משתכרים 77% יותר מאלה ללא תואר אקדמי, 90% יותר מבעלי תואר ביהדות ומדעי הרוח, ו-40% יותר מאלו שאחריהם במדרג – בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים. לצד זאת, אין פערי הכנסות משמעותיים בין בוגרי אוניברסיטאות לבוגרי מכללות. יתרה מכך, נמצא שבתחומים מסוימים אלו שאינם בעלי תואר אקדמי משתכרים יותר מאשר בעלי תואר אקדמי, בעיקר בקרב הנבחנים במתמטיקה בהיקף מורחב. לדוגמה, השכר של חסרי התואר גבוה מזה של בוגרי מדעי החברה בקרב אלו שלמדו מתמטיקה בהיקף של יותר מ-3 יחידות.

קמחי והורוביץ מצאו עוד שככל שמספר יחידות הבגרות במתמטיקה גבוה יותר, הנבדקים נוטים להיות מועסקים במשלחי יד יוקרתיים יותר (תרשים 1): שיעור בעלי משלח היד האקדמי גדל מ-4% בקרב הנבחנים במתמטיקה בהיקף של פחות מ-3 יחידות ל-49% בקרב אלה שלמדו בהיקף של 5 יחידות. נתון מעניין הוא שדווקא שיעור המנהלים אינו משתנה משמעותית במעבר מ-3 ל-5 יחידות.

Trump Graph1

קמחי מסביר: "לימודי מתמטיקה בהיקף מוגבר מאפשרים קבלה למסלול לימודים אקדמי יוקרתי יותר, וזה מוביל לתעסוקה ברמת שכר גבוהה יותר. למעשה, החשיבות של לימודי מתמטיקה ברמה מוגברת כפולה. ראשית, היא תורמת ישירות לכישורי התלמידים, ושנית – עצם העובדה שהתלמידים בחרו ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה מעידה על יכולותיהם ועל המוטיבציה שלהם. ניתן לשער כי שני גורמים אלו מסייעים לתלמידים להתקבל לחוגי לימוד יוקרתיים באוניברסיטאות, ובשלב מאוחר יותר אף מגדילים את יכולת ההשתכרות שלהם בשוק העבודה".

במחקר נמצא קשר גם בין מספר יחידות הלימוד במתמטיקה לתחום הלימודים האקדמיים (תרשים 2). בקרב נבחני 5 יחידות מתמטיקה יש שיעור גבוה יותר של בעלי תארים במדעי המחשב, הנדסה ומדעים מדויקים, ובקרב תלמידי 3 ו-4 יחידות יש שיעור גבוה יותר של בעלי תארים במדעי הרוח, אמנויות ומדעי החברה. תואר במדעי המחשב מגדיל מאוד את ההכנסה, אך יש תרומה חיובית גם לתארים בהנדסה ובמדעים מדויקים, כמו גם בכלכלה ובמִנהל עסקים – כולם נפוצים יותר בקרב בוגרי לימודי מתמטיקה בהיקף מורחב.

Trump Graph2

עם זאת, במחקר של מרכז טאוב נמצא גם כי לימודי 5 יחידות מתמטיקה קשורים חיובית להכנסה גם באופן ישיר (כלומר בפיקוח באמצעות בקרה סטטיסטית על המשתנים האחרים), בעיקר בקרב נשים. כדי לבחון את השפעתם של גורמים אחרים החוקרים פיקחו על מגוון של מאפיינים סוציו-אקונומיים: מגדר, דת, מצב משפחתי, ילדים, בעלות על דירה, ארץ מוצא של האב והאם, סטטוס עלייה לארץ ומחוז מגורים. כמו כן הם הביאו בחשבון גם את ציוני הבגרויות האחרים, שעשויים להעיד על כישורי למידה ומנת משכל. גם לאחר שנלקחו בחשבון כל המשתנים הללו, ניתוח תרחישים תיאורטיים מראה כי העברת תלמידים ממסלול של 4 יחידות למסלול של 5 יחידות במתמטיקה (ללא שינוי בציון הבחינה) צפויה להגדיל את שכרם ב-10% – מתוכם 6% הם השפעה ישירה ו-4% נוספים נובעים מההכנסה הגבוהה יותר בתחומי הלימוד האקדמיים האופייניים לבוגרי 5 יחידות (בעיקר מדעי המחשב). ההשפעה הישירה פירושה שגם כשמבטלים באמצעים סטטיסטיים את ההשפעה של כל המשתנים האחרים, כולל תחום הלימוד האקדמי, הענף הכלכלי ומשלח היד, עדיין קיימים פערי הכנסה בין נבחנים בהיקף שונה.גם במקרה זה התוצאות שונות במקצת לגברים ולנשים: בעוד שההשפעה הישירה היא 6% הן לגברים והן לנשים, ההשפעה העקיפה דרך תחום הלימודים היא 3% לגברים ו-5% לנשים, מה שמשקף את ההשפעה הגדולה יותר של היקף לימודי המתמטיקה על בחירת תחום הלימוד האקדמי בקרב נשים. בסך הכל, ההשפעה של מעבר מ-4 ל-5 יחידות מתמטיקה מגדילה את השכר של הגברים ב-9% ואת השכר של הנשים ב-11%.

המסקנה העיקרית העולה מהמחקר היא שלהיקף לימודי המתמטיקה אכן יש חשיבות רבה להישגים בשוק העבודה, כולל שיעורי תעסוקה וגובה ההכנסה, ולתחום הלימודים האקדמיים יש נתח ניכר בכך. לימודי מתמטיקה בהיקף מורחב מאפשרים להתקבל לחוגים אקדמיים יוקרתיים כמו הנדסה, מדעים ומחשבים, ולימודים אלו בתורם מסייעים למצוא תעסוקה איכותית בשילוב שכר גבוה.

ירידה במספר הנבחנים ב-5 יחידות – אתגר לאומי

למרות הידיעה כי היקף לימודי מתמטיקה משפיע על הקבלה לחוגים יוקרתיים באקדמיה, יש ירידה מתמשכת בשיעור הנבחנים בבגרות מורחבת במתמטיקה – מ-20 אחוז לכ-13 אחוז מכלל הנבחנים בין 2006 ל-2011. במחקר של מרכז טאוב שערך נחום בלס נכתב שייתכן שהסיבה נעוצה בשילוב בין התחזקות הגישה השופטת את בתי הספר לפי שיעורי הזכאות לבגרות, המשפיעה מאוד על מדיניות הנהלות בתי הספר והמורים, ובין התגברות הגישה הפונקציונלית לתעודת הבגרות, המייחסת את החשיבות הרבה ביותר לממוצע הציון הכללי. התלמידים ומוריהם מחשבים מה עדיף מבחינתם: ציון גבוה יחסית ברמת בחינה נמוכה או ציון נמוך ברמה גבוהה, ולפיכך מגיעים למסקנה שעדיף לתלמיד ולבית הספר להיבחן ברמה הנמוכה.

אולם בניגוד לדעה הרווחת, החוקרים גילו שיש קשר חיובי בין הציון למספר יחידות הלימוד, כלומר ציוני הבחינה גבוהים יותר, בממוצע, ככל שמספר יחידות הלימוד גדול יותר (תרשים 3). אם כן, החשש מירידה בציון בשל היבחנות ברמה מוגברת אינו בהכרח מוצדק.

Trump Graph3

יתרה מזאת, כאשר נבחן תרחיש שבו היקף לימודי המתמטיקה הורחב מ-4 ל-5 יחידות לכל תלמידי 4 יחידות, אולם במקביל הופחת ציון הבגרות שלהם במתמטיקה ב-10 נקודות, ניכר שהירידה בציון מפחיתה את השפעת העלייה בהיקף הלימוד, אולם אינה מבטלת אותה לגמרי: הגידול הממוצע בשכר במקרה זה הוא 7%, לעומת 10% לו הציון היה נותר בעינו.

לדברי קמחי: "בהיבט הלאומי, ירידה זו מדאיגה באשר ליכולת של ישראל להמשיך להתבסס על מגזר הטכנולוגיה העילית כמנוע צמיחה למשק כולו". כדי להתמודד עם ירידה זו, החוקרים הציעו פתרונות מגוונים. ראשית, למצוא דרך להפוך את לימודי המתמטיקה לאטרקטיביים יותר ומאיימים פחות על ידי שיפור איכות ההוראה – לא רק בבית הספר התיכון, אלא גם בשלבים מוקדמים יותר. שנית, להגביר את המודעות של תלמידים ומשפחותיהם לחשיבות לימודי המתמטיקה על ידי הסברה והיכרות עם מוסדות אקדמיים והמגזר העסקי. שלישית, לתמרץ כלכלית את בתי הספר להגדיל את שיעור התלמידים שניגשים לבגרות במתמטיקה בהיקף מורחב. קמחי מוסיף: "ראוי לממן את יישום הפתרונות באופן דיפרנציאלי, כדי שהרחבת לימודי המתמטיקה תשמש כלי מרכזי בצמצום פערים כלכליים-חברתיים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.  

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

חדשון חורף 2015

במרכז טאוב התרחשה פעילות רבה בחודשים האחרונים — החל בכנס השנתי בסדרה ע"ש סינגר בנושא "תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך בקביעת מדיניות", שכלל כ-200 משתתפים, וכלה בפרסום "דוח מצב המדינה" לשנת 2014. הדוח זמין לקריאה באתר מרכז טאוב ועותקים מודפסים נשלחו לרשימת התפוצה שלנו. כדי לקבל עותק מודפס של הספר או להצטרף לרשימת התפוצה שלנו לקבלת פרסומים בעתיד, צרו קשר בכתובת .info@taubcenter.org.il

הצוות וחבר הנאמנים של מרכז טאוב רוצים להודות מקרב לב לפרופ' דן בן-דוד על מנהיגותו היוצאת מן הכלל כמנהל מרכז טאוב בשש השנים האחרונות. אנחנו שמחים להודיע כי ד"ר צבי פיין מונה למנהל בפועל של המרכז. צבי ימלא את התפקיד בזמן שחבר המנהלים מחפש מנהל קבוע למרכז טאוב.

זן בסכנה: צמצום ארוך טווח בסגל ההוראה הבכיר באוניברסיטאות בישראל

ניתן לייחס חלק משמעותי מהצלחתה הכלכלית ומיוקרתה של ישראל בזירה הבין-לאומית לתשתית הידע העמוקה ולהמצאות החדשות שמתפתחות בארץ. האוניברסיטאות בישראל מילאו תפקיד מפתח בהצבתה בין המדינות המובילות בעולם בכל הנוגע לתגליות חדשות ופרסומים שמקדמים את חזית הידע. עם זאת, ממצאים ממחקרו של פרופ' דן בן-דוד מצביעים על כך שסדר העדיפויות הלאומי של ישראל בתחום ההשקעה באוניברסיטאות המחקר עבר מהפך בשנות השבעים. על פי המחקר, בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה העשור הראשון של שנות האלפיים היה "עשור אבוד" מבחינת ההשכלה הגבוהה במדינה, המגמה ארוכת הטווח בנוגע לאוניברסיטאות המחקר בישראל נותרה יציבה ביותר מאז אותו מהפך שהתרחש לפני 40 שנה.

25 השנים שחלפו בין קום המדינה ב-1948 למלחמת יום הכיפורים ב-1973 היו שנים של התבססות והציבו אתגרים למדינה החדשה. פליטים ועולים מאירופה ומארצות ערב הגיעו לישראל עם משאבים מעטים בלבד. במהלך תקופה זו פרצו מלחמות, הונהג צנע בשנות החמישים והמשק הצעיר של ישראל פיגר בצורה משמעותית אחרי המשקים של המדינות המפותחות. עם זאת, עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים כבר היו בישראל שבע אוניברסיטאות מחקר שאוישו בסגל הוראה בכיר שגדל במהירות, הן במונחים מוחלטים והן ביחס לגודל האוכלוסייה. בשיא פריחתן בתחילת שנות השבעים היה היצע חברי סגל ההוראה הבכיר לנפש באוניברסיטאות בישראל דומה להיצע המקביל בארצות הברית.

הכל השתנה מאז. המספר המידלדל של חברי סגל ההוראה הבכיר משקף את חומרת הבעיה. בעוד שב-1973 היו 131 חברי סגל הוראה בכיר לכל 100,000 נפשות בישראל, הרי שבשנת 2010 צנח שיעורם ב-53 אחוז ועמד רק על 62 חברי סגל בכיר. לשם השוואה, מספר חברי סגל ההוראה הבכיר לנפש בארצות הברית דווקא גדל באותן שנים.

אוכלוסייתה של ישראל גדלה במהירות (133 אחוז) בין 1973 ל-2010. מכיוון ששיעור הישראלים שבחרו במסלול של לימודים אקדמיים מתוך כלל האוכלוסייה הלך ועלה, גדלה אוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר מהר יותר מקצב הגידול באוכלוסייה הכללית – 157 אחוז לאורך אותן 37 שנים. לעומת זאת, מספרן של משרות סגל ההוראה הבכיר באוניברסיטאות גדל באותה תקופה בשיעור זעום  – 9 אחוזים.

למעשה, באוניברסיטאות הדגל של ישראל היו ב-2010 פחות אנשי סגל הוראה בכיר מאשר ב-1973. באופן ספציפי, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב היה מספרן של משרות סגל ההוראה הבכיר ב-2010 נמוך ב-17 ו-26 אחוז, בהתאמה, מאשר ב-1973. הטכניון, מוסד שתרם רבות למהפכת ההיי-טק בישראל ולהצלחתה בתחום זה, איבד אף הוא 26 אחוז ממשרות סגל ההוראה שלו בין 1973 ל-2010.

במהלך העשורים האחרונים השתנתה באופן ניכר מדיניותה של ישראל בנוגע להשכלה גבוהה. אוניברסיטאות המחקר קיבלו עדיפות נמוכה יותר, אולם בשנות התשעים חלה צמיחה ניכרת בהתפתחותן של מכללות אשר אינן עוסקות במחקר, שעלותן נמוכה יותר, במטרה להגביר את נגישותה של ההשכלה הגבוהה לחלק גדול יותר מאוכלוסיית המדינה. עם זאת, הרחבת הנגישות באמצעות מכללות אקדמיות לא לוותה בהשקעה דומה בסגל ההוראה של מוסדות אלו. כאשר כוללים את האוניברסיטאות והמכללות גם יחד בניתוח, מצביעים ממצאיו של בן-דוד על צמיחה של 428 אחוז באוכלוסיית הסטודנטים של ישראל, בעוד שמספרם של חברי סגל ההוראה הבכיר עלה ב-40 אחוז בלבד.

הקמתן של מכללות אקדמיות הייתה חשובה ואפשרה לאנשים רבים יותר לזכות בהשכלה גבוהה. אולם למגמה המעודדת לימודים במכללות ולא באוניברסיטאות יש גם כמה השלכות שליליות. ראשית, קיים חשש בנוגע לאיכות ההשכלה שיכול להעניק סגל הוראה שאינו עוסק בעצמו במחקר עדכני. שנית, המחסור הגובר במשרות המציעות קביעות או במסלול לקבלת קביעות עלול להרתיע אנשים מוכשרים מבחירה במסלול מחקרי, בישראל או בכלל.

בשנים האחרונות מתעוררת הכרה הולכת וגוברת באיומים הניצבים בפני האוניברסיטאות בישראל. כדי להתמודד עמם פיתחה הממשלה תכנית "מרכזי מצוינות", שמטרתם למשוך חוקרים ישראלים מהשורה הראשונה. מרכזים אלו מתאפיינים בחופש נרחב יותר בכל הנוגע לרמות התגמול ולדרישות הוראה מופחתות מהחוקרים. עם זאת, אם ישראל מעוניינת להמשיך ליהנות מהתועלת הכלכלית והחברתית שנובעת מפיתוח ידע ומחקרים ברמה בין-לאומית, כמו גם מבוגרי אוניברסיטאות מוכשרים ובעלי יכולות גבוהות, עליה לשקול מחדש את היקף תמיכתה באוניברסיטאות. הדבר דורש הערכה מחודשת של סדר העדיפויות הלאומי והשקעה גדולה יותר באוניברסיטאות, ובמיוחד הגדלה של מספר משרות סגל ההוראה הבכיר.

דוחים את הפנסיה? מגמות תעסוקתיות בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל

אוכלוסיית ישראל צעירה יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות, אולם בשנים הקרובות צפוי גידול ניכר בשיעורם של המבוגרים באוכלוסייה. על פי התחזיות, ב-2030 יהיו בישראל 233 פרטים מעל גיל 65 לכל אלף פרטים בגיל העבודה – גידול של יותר מ-45 אחוז בחלקה היחסי של האוכלוסייה המבוגרת בהשוואה ל-2010. תוחלת החיים העולה מובילה ללחץ גובר על הביטוח הלאומי ועל מערכות הבריאות והפנסיה בישראל. לאור זאת, חשוב שישראלים מבוגרים יוכלו להמשיך להשתתף בשוק העבודה כל עוד הם מסוגלים לעשות זאת מבחינה פיזית ומנטלית.

סגן מנהל מרכז טאוב, פרופ' איל קמחי, וחוקר מרכז טאוב קיריל שרברמן חקרו את דפוסי התעסוקה בקרב מבוגרים בישראל בין השנים 2001 ו-2011 ומצאו שבקרב גילאי העבודה העיקריים (35 עד 54), שיעור התעסוקה של גברים בישראל נמוך משמעותית מאשר ב-OECD, אף שהפער הצטמצם מאז המחצית הראשונה של העשור הקודם. שיעור התעסוקה בקרב נשים באותם גילים בישראל היה נמוך יותר מאשר ב-OECD עד אמצע העשור הקודם אך מאז עלה בקצב מהיר יותר, וכעת הוא גבוה יותר מאשר ב-OECD.

שיעורי התעסוקה בגילים 55 עד 74 עלו בהתמדה בשנים האחרונות הן בישראל והן ב-OECD, אולם ככלל העלייה בישראל התרחשה בקצב מהיר יותר. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעורי התעסוקה של גברים ונשים בגילי 64–55 עלו במהלך המחצית הראשונה של שנות האלפיים, והיו דומים לשיעורים המקבילים ב-OECD. עם זאת, באמצע שנות האלפיים החלו שיעורים אלו בישראל להתרחק מהשיעורים ב-OECD והתאפיינו בצמיחה מהירה יותר, מה שהוביל לפער של מעל 6 נקודות אחוז לטובת ישראל.

בקבוצת הגיל האמורה, שיעורי התעסוקה בקרב גברים המוגדרים כעולים (יהודים שעלו לארץ אחרי 1990) וגברים יהודים שאינם עולים חדשים היו דומים ב-2011, ועמדו על כ-75 אחוז. עבור הגברים העולים זוהי התקדמות מרשימה, לאחר שהחלו את העשור בשיעורי תעסוקה הנמוכים ב-15 נקודות אחוז מאשר אצל יהודים שאינם עולים. גם בקרב גברים ערבים נרשמה עלייה ראויה לציון בשיעור התעסוקה מאז 2007, אולם ב-2011 הם נותרו בפיגור של כ-25 נקודות אחוז בהשוואה לגברים יהודים.

המגמות בשיעורי התעסוקה בקרב נשים בנות 64–55 היו דומות לאלה של הגברים, אך שיעורי התעסוקה היו נמוכים יותר: כ-60 אחוז תעסוקה בקרב יהודיות, ותיקות ועולות כאחד, ב-2011. שיעורי התעסוקה של הנשים הערביות הכפילו את עצמם בעשור שקדם ל-2011, אולם הם נותרו נמוכים מאוד ועמדו על כ-12 אחוזים ב-2011.

כפי שניכר בתרשים השני, מגמות התעסוקה בקרב גברים בקבוצת הגיל 74–65 בישראל וב-OECD דומות לאלה של גברים בקבוצת הגיל 64–55: שיעורי התעסוקה בקרב הגברים הישראלים היו דומים למדינות ה-OECD עד 2004 ואז החלו לעלות בקצב מהיר יותר, מה שהוביל לפער של יותר מ-5 נקודות אחוז לטובת ישראל ב-2011. לעומת זאת, יש הבדל ניכר בין הקבוצות בשיעורי התעסוקה עצמם: בקרב גברים בני 74–65 השיעור נמוך ביותר מ-40 נקודות אחוז בהשוואה לקבוצת הגיל הצעירה יותר, אם כי קצב הגידול בקבוצה המבוגרת מהיר יותר. בבדיקת שיעורי תעסוקת הנשים בקבוצת הגיל 65 עד 74 פיגרה ישראל אחרי ממוצע ה-OECD לאורך כל התקופה שבין 2001 ל-2011, אם כי הפער הצטמצם לנקודת אחוז אחת בלבד ב-2011 עקב קצב צמיחה מהיר יותר של תעסוקת הנשים בישראל.

שיעורי התעסוקה של גברים בני 74–65 עלו בעשור הקודם בכל קבוצות האוכלוסייה. עם זאת, התרחב הפער בין שיעורי התעסוקה של גברים יהודים שאינם עולים חדשים לשיעור בקרב גברים ערבים – במיוחד במחצית הראשונה של אותו עשור – ולאורך כל התקופה נשמר פער של כעשר נקודות אחוז לטובת הוותיקים בהשוואה לגברים עולים. תבנית דומה נרשמה בקרב נשים בקבוצת גיל זו. שיעורי התעסוקה של נשים יהודיות ותיקות עלה משיעור של פחות מ-8 אחוזים ב-2001 ל-14 אחוז ב-2011, והציב אותן בפער של כמה נקודות אחוז לטובתן ביחס לנשים עולות, ובפער גדול מאוד מהנשים הערביות, שפחות מ-2 אחוזים מהן היו מועסקות.

נוסף על כך, קמחי ושרברמן חקרו את מגמות התעסוקה בקרב גילאי 75 ומעלה. בניגוד למגמות שנצפו אצל גברים בני 74–55 ונשים בנות 64–55, בקבוצה זו היו שיעורי התעסוקה ב-OECD היו גבוהים יותר בעקביות מאשר בישראל לאורך כל העשור. שיעורי התעסוקה בקרב גברים יהודים ותיקים נעו בין 6 ל-8 אחוזים במהלך העשור, ובין 1 ל-4 אחוזים אצל גברים ערבים ועולים (אם כי נרשמה מגמת עלייה קלה בקבוצת העולים בחלקו השני של העשור). שיעור התעסוקה בקרב נשים באותה קבוצת גיל עמד על פחות מ-2 אחוזים בשנת 2011, וההפרשים בין שלוש האוכלוסיות שנבדקו (יהודיות ותיקות, עולות וערביות) לאורך העשור היו מינימליים.

העלייה בשיעורי התעסוקה בקרב מבוגרים מניבה הכנסה גבוהה יותר מעבודה בקבוצת אוכלוסייה זו, ובכך מפחיתה את שיעורי העוני במונחי הכנסה כלכלית (לפני תשלומי העברה ממשלתיים ולפני מס). כפי שהראו בן-דוד ובלייך ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2013, שיעורי העוני במונחי הכנסה כלכלית בקרב קשישים ירדו בעקביות יחסית לאורך העשור האחרון, אם כי הם עדיין נותרו גבוהים ועמדו על 51 אחוז ב-2011.

יש כיום כמה גורמים המעודדים המשך השתתפות בשוק העבודה בקרב האוכלוסייה המבוגרת, לרבות בריאות טובה יותר, ומשרות תובעניות פחות מבחינה גופנית עקב השינוי בתמהיל התעסוקתי. במקביל לכך העלייה בתוחלת החיים, הרווחים הנמוכים בשוק ההון ואי הוודאות בנוגע לתמיכה מהמוסד לביטוח לאומי מובילים את האוכלוסייה המבוגרת להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. קמחי ושרברמן מציעים לקובעי המדיניות בישראל לתמוך במגמות תעסוקתיות אלו על ידי עידוד תנאי עבודה גמישים ושימוש בזיכויי מס, כדי לאפשר המשך תעסוקה מעבר לגיל הפרישה הרשמי.

התשואה להשכלה בקרב חרדים בישראל

 

בחברה הישראלית מתנהל דיון נרחב בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לשלב חרדים בשוק העבודה ובמשק המודרני. כדי לשפוך אור על הנושא, בחן חוקר מרכז טאוב איתן רגב את המגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב חרדים. רגב גילה ירידה משמעותית לאורך זמן בשיעורי ההשכלה הגבוהה וההשכלה התיכונית בקרב החרדים, כלומר: הסיכויים להיות בעל תואר אקדמי גבוהים יותר בדור המבוגר מאשר בקרב הדור הצעיר. מגמה זו מנוגדת באופן ברור לגידול בשיעורי ההשכלה הגבוהה בכל מגזר אחר בחברה הישראלית, לרבות יהודים שאינם חרדים, מוסלמים, דרוזים וערבים נוצרים. ההשכלה בקרב חרדים, ובמיוחד בקרב גברים, מתאפיינת במספר הולך ופוחת של שנות לימוד בחינוך הפורמלי. מספר הגברים החרדים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) שהם בעלי השכלה יסודית בלבד עלה משליש לכמעט חצי בעשור האחרון בלבד.

מה משמעותה של הירידה בהשכלה מבחינת השתלבותם של החרדים במשק הישראלי? כיצד משפיעה ההחלטה ללמוד בישיבה קטנה החל מכיתה ח' במקום להמשיך בחינוך הפורמלי על סיכוייו של נער חרדי להשיג תעסוקה בעתיד ועל פוטנציאל ההשתכרות שלו? מחקרו של רגב מספק כמה תשובות לשתי השאלות הללו.

סיכוייהם של גברים חרדים ונשים חרדיות להיות מועסקים גוברים כאשר יש ברשותם תואר אקדמי. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, בעוד שרק כשליש מן הגברים החרדים בני 25 עד 64 שאינם בעלי תואר אקדמי מועסקים, שיעור התעסוקה מוכפל ומגיע ל-71 אחוז כשמדובר בגברים חרדים בעלי תואר אקדמי. פער דומה, אם כי קטן יותר, קיים גם אצל הנשים החרדיות. רק מחצית מהנשים החרדיות שאין ברשותן תואר אקדמי מועסקות, ואילו שיעור המועסקות קופץ ל-76 אחוז כאשר מדובר בנשים שברשותן תואר אקדמי. בערים שיש בהן אוכלוסיות חרדיות גדולות (אלעד, אשדוד, בני ברק, ביתר עילית, בית שמש, ירושלים ומודיעין עילית) קיימים פערי תעסוקה גדולים בין חרדים בעלי השכלה גבוהה ובין חרדים משכילים פחות.

בחברה החרדית שכיח שנשים הן המפרנסות העיקריות במשק הבית. עקב כך, שיעורי התעסוקה בקרב נשים חרדיות עולים על אלה של הגברים. מרבית הנערות החרדיות זוכות להשכלה על-יסודית, ואילו הרוב המכריע של הנערים החרדים ממשיכים במסלול של לימודי דת בלבד – על חשבון כל חינוך פורמלי נוסף מעבר להשכלה יסודית. כיוון שכך, גם בקרב חרדים שאין ברשותם תואר אקדמי לנשים יש סיכוי גבוה יותר להחזיק ברמת השכלה פורמלית גבוהה יותר מאשר הגברים, ולכן הן עשויות להשתלב טוב יותר בשוק העבודה – ואכן, יש להן יתרון של 16 אחוז בשיעור התעסוקה בהשוואה לגברים חרדים. בקרב חרדים בעלי תואר אקדמי מצטמצם הפער בין שיעורי התעסוקה בין גברים לנשים לחמישה אחוזים לטובת הנשים.

תפקידה של ההשכלה חורג מעבר ליכולתו של אדם למצוא עבודה; יש לה השפעה מהותית על סוגי העבודה שאפשר להשיג, וכן על השכר שאפשר להרוויח. בדומה לקבוצות אוכלוסייה אחרות, שכרם של חרדים בעלי תואר אקדמי גבוה בהרבה משכרם של אלו שאינם בעלי תואר. כפי שמראה התרשים השני, בקרב גברים חרדים בגילי 64–25 המועסקים במשרה מלאה, השכר החודשי הממוצע של בעלי ההשכלה הגבוהה גבוה בכ-80 אחוז משכרם של מחוסרי התואר האקדמי. נשים חרדיות בעלות השכלה גבוהה נהנות משכר הגבוה ב-71 אחוז מחברותיהן שהשכלתן נמוכה יותר. יש פערי שכר משמעותיים בין חרדים בעלי תואר אקדמי ואלו שאין ברשותם תואר בכל הערים המתאפיינות באוכלוסיות חרדיות גדולות, והפערים הגדולים ביותר נמצאו בבני ברק (105 אחוז בקרב גברים, 102 אחוז בקרב נשים) ובבית שמש (100 אחוז אצל גברים, 81 אחוז אצל נשים). אין זה מפתיע כי לפערי השכר והתעסוקה בין בעלי תואר למחוסרי תואר יש השפעה על הכנסתו הכוללת של משק הבית, המושפעת מרמות ההשכלה של הבעל והאישה גם יחד. ב-80 אחוז ממשקי הבית החרדיים גם לאישה וגם לבעל אין תואר אקדמי. ההכנסה במשקי בית אלו נמוכה ב-62 אחוז מהכנסתם של משקי הבית שבהם רק לאישה יש תואר אקדמי, וב-88 אחוז ממשקי הבית שבהם רק לבעל יש תואר אקדמי. רק בחמישה אחוזים ממשקי הבית החרדיים גם הבעל וגם האישה מחזיקים בתואר אקדמי, והם נהנים מהכנסה הגבוהה ב-157 אחוז בהשוואה למשקי הבית שאינם כוללים בעלי תואר אקדמי (18,943 שקלים בחודש מול 7,382 שקלים בחודש). הכנסה מספקת מעבודה למשק הבית חשובה ביותר כדי לסייע בהבטחת רמת חיים מספקת למשפחות חרדיות גדולות, ולמנוע את נפילתם של משקי הבית אל מתחת לקו העוני.

החשיבות של ממצאיו של רגב בנוגע להשפעת ההשכלה הגבוהה והלימודים התיכוניים על שוק העבודה היא בכך שהם מציעים קווים מנחים ליוזמות מדיניוּת ולתכניות המיועדות לשפר את נתוניהם של חרדים בשוק העבודה ולטפל בשיעורי העוני הגבוהים באוכלוסייה זו.

דב צ’רניחובסקי

דב צ'רניחובסקי הוא פרופ' אמריטוס בכלכלת ומדיניות מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיום הוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, משרת כעמית מחקר במכון הלאומי למחקר כלכלי בארה"ב (NBER), מנהל את המחקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, ויו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי בישראל. דב מייעץ לבנק העולמי, שם שימש בעבר חבר סגל. כמו כן הוא חבר במועצה של האגודה למלחמה בסרטן, באגודה הישראלית לתכנון משפחה ובאגודה לקידום החינוך בישראל. הוא  חבר בוועדה המייעצת של פרס Baxter לחקר מדיניות בריאות,  בוועדה של Harvard Global Equity Initiative וגם בוועדות של כמה כתבי עת מקצועיים. לאחר שחיבר עבודות מחקר בתחומים של השקעה בהון אנושי, לרבות עבודה חלוצית בכלכלת תזונה, דב החל בחקר מימון וארגון מערכות בריאות. הוא ניסח מסגרת לדון ב- Emerging Paradigm, יישם את השיטות Hedonic Prices-ו Fuzzy logic לטיפול במימון מערכות בריאות ותרם לניסוח אפשרות (אי ה)קשר בין תהליכי ההזדקנות והגידול בהוצאה לבריאות. עבודותיו התפרסמו בעיתונות המקצועית המובילה בעולם. דב היה חבר בוועדת נתניהו, אשר הניחה את היסודות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל בשנת 1995. כמו כן שירת כחבר בוועדת אמוראי וכיועץ לכנסת בנושא מערכת הבריאות. דב עבד עבור קרנות הסיוע הבינלאומי של ארה"ב וגרמניה וכן עבור ממשלת אוסטרליה. בשירות הבנק העולמי הוא עבד באינדונזיה, בוצואנה, הודו, טנזניה, רוסיה ולאחרונה במקסיקו, קולומביה וקוסטה ריקה.

 

מישל סטרבצ'ינסקי

פרופ' סטרבצ'ינסקי הוא ראש התכנית לחברה וכלכלה במכון ון-ליר בירושלים. הוא כיהן עשר שנים בתפקיד המשנה למנהלת חטיבת המחקר בבנק ישראל. כמו כן הוא עבד ככלכלן ראשי במחלקת המחקר של הבנק, כיועץ כלכלי לחברת החשמל ולחברת הפחם מטעם חברת "אמיכל" וככלכלן באגף לתכנון ומדיניות במשרד האנרגיה והתשתית. סטרבצ'ינסקי הוא בעל תואר דוקטור בכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והוא השלים לימודי פוסט-דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס .(MIT) בשנת 2012 הצטרף סטרבצ'ינסקי לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים ומונה לפרופסור חבר במסלול הנלווה, במינוי משותף לחוג לכלכלה ולבית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל. במסגרת זו הוא מכהן בתפקיד מנהל אקדמי של תכנית הצוערים לשירות המדינה. מחקריו של סטרבצ'ינסקי עוסקים בתחום המיסוי ובתחום תשלומי ההעברה, במדיניות הפיסקלית של ממשלות ובכלכלת ישראל. בין מאמריו: "מדיניות הממשלה ביחס להורים צעירים", "המחזוריות של שיעורי המסים הסטטוטוריים", "מחזוריות המדיניות הפיסקלית בישראל", "מה קובע את הוצאות החינוך בישראל".  כמו כן הוא משמש עורך שותף במגזין Israel Economic Review.

דן פלד

פרופ' פלד הוא חבר סגל בחוג לכלכלה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן בטכניון. הוא מכהן גם כיועץ בכיר לסגנית הנשיא והדקאנית למחקר באוניברסיטת חיפה. בעבר כהן כראש החוג לכלכלה, וכראש התכנית "כלכלת הביטחון הלאומי" (ENS)במוסד שמואל נאמן. לפני הצטרפותו לסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה היה פרופ' פלד חבר סגל בטכניון ובאוניברסיטת קרנגי-מלון בארצות הברית. פרופ' פלד עוסק במחקר אקדמי ובגיבוש מדיניות ציבורית בנושאים צמיחה כלכלית, כלכלת מחקר ופיתוח, כלכלת ביטחון, חדשנות וטכנולוגיה, וכלכלה מוניטרית. הוא בעל דוקטורט מאוניברסיטת מינסוטה (1980).

ירום אריאב

ירום אריאב כיהן 3 שנים כמנכ"ל משרד האוצר בשנים 2007 עד 2009. במסגרת תפקידו, היה ממובילי הכלכלה הישראלית בתקופת המשבר הכלכלי העולמי, משבר אותו צלחה הכלכלה הישראלית בצורה מרשימה, והיה אחראי להתוויה ויישום המדיניות הכלכלית של הממשלה לפני ובמהלך המשבר. מר אריאב עמד בראש צוות ההיגוי לצירוף ישראל לארגון הOECD, והיה דמות מרכזית ביישום רפורמות בולטות בתחומי הכלכלה והחברה. לפני עבודתו בממשלה שירת ירום אריאב כמנכ"ל חברת כי"ל דשנים אירופה בשנים 2002 עד 2006 ובמסגרת זאת מיזג וניהל את כל פעילויות הייצור והשיווק של הקונצרן באירופה. קודם לכן שירת אריאב במגוון תפקידים בקונצרן כימיקלים לישראל (כי"ל) ובהם נציג כי"ל בדרום אמריקה ודירקטור בחברת SQM בצ'ילה, סמנכ"ל שיווק בחברת רותם אמפרט, סמנכ"ל בכיר לשיווק בכי"ל דשנים.

בשנים 1985 עד 1993 שירת אריאב באגף התקציבים במשרד האוצר ושימש בין השאר כסגן הממונה על התקציבים, האחראי על תקציב המשרדים הכלכליים. בתפקידו זה היה שותף מרכזי לקביעת מדיניות הממשלה בעידוד המחקר והפיתוח והקמת חברת "יוזמה", להובלת רפורמות בתחומי החשיפה לייבוא, האנרגיה, החקלאות ועוד.

מאז סיום תפקידו באוצר עוסק ירום אריאב בייזום ומעורבות בפרויקטים שונים לתועלת המשק והחברה וביעוץ אסטרטגי, פיננסי וכלכלי  לגופים שונים במגזר הציבורי והפרטי. אריאב משמש ביו השאר כיו"ר ועדת ההשקעות של "עמיתים" קרנות הפנסיה הותיקות. אריאב משמש גם כדירקטור בחברות אלוני חץ, נייר חדרה, צור שמיר, במשקי הנגב, בחברת סונול, וכחבר דירקטוריון בקרן ואן ליר העולמית. במסגרת תפקידיו הציבוריים מכהן אריאב בין השאר כיו"ר הקרן לפיתוח לוד וכחבר הועד המנהל של עמותת לתת ועמותת אתגרים.

לירום אריאב יש תואר שני בכלכלה (בהצטיינות) מהאוניברסיטה העברית.

רפורמה בשוק העבודה של ישראל ואופציית ה-Flexicurity

מדיניות ה-Flexicurity מקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובה בעת מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם. בהשוואה לישראל, מדינות שאימצו את מדיניות ה-Flexicurity נהנות מרמות גבוהות יותר של פריון עבודה, והפריון בהן אף גדל מהר יותר זה עשרות שנים ברציפות. מדינות אלו מתאפיינות גם בשיעורי תעסוקה גבוהים יותר ובשיעורים נמוכים יותר של עוני ואי שוויון בהכנסה בהשוואה לישראל. עובדות אלו מעוררות כמה שאלות, ובראשן: האם ביצועיהן הכלכליים-חברתיים המשופרים של מדינות ה-Flexicurity אכן נובעים ממדיניות זו, והאם המדיניות יכולה להתאים גם לישראל? פרק זה בוחן את השאלות האלה, בודק את מאפייניה השונים של מדיניות ה-Flexicurity ומשווה את התוצאות הכלכליות-חברתיות במדינות אלו לתוצאות במדינות אחרות, לרבות ישראל. בסיכום הפרק מובאות כמה המלצות עבור ישראל בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

יונתן הלוי

פרופ' הלוי הוא מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים מאז 1988. בין השנים 1992-2012 מנהל היחידה לאשפוז פנימי בבית החולים. פרופ' הלוי הוא מומחה ברפואה פנימית, במחלות דרכי העיכול ולמִנהל רפואי ופרופ' חבר קליני לרפואה פנימית בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.
בעבר כיהן כיו"ר המרכז הלאומי להשתלות איברים בישראל,  יו"ר פורום לניהול סיכונים בחברה לניהול סיכונים בע"מ, חבר הועד המנהל של אוניברסיטת בר אילן, יו"ר ועדת סל הבריאות. כמו כן בשנת 2007 שימש כיו"ר ועדת המל"ג לבחינת הקמתו של בית ספר לרפואה חמישי בישראל.

אריק גולד

פרופ' גולד הוא  יו"ר בקתדרה על שם ג'ון אלפרד ויינברג במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש עורך משנה בכתב העת Labor Economics. כמו כן, הוא עמית מחקר, ב-Institute for the Study of Labor(IZA),ב-Centre for Economic Policy Research(CEPR) וב-Centre for Research and Analysis of Migration(CReAM). בעבר כיהן כעמית מחקר במרכז שלם. הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו. מחקריו של גולד עוסקים במחקר במגוון תחומים: מהגרים והשפעתם על הכלכלה והחינוך, אי שוויון בשכר, התנהגות שוק הנישואים, השפעת הסביבה על היכולות הכלכליות והחברתיות, הכלכלה של הפשע ועוד. מחקריו פורסמו בכתבי עת יוקרתיים, וביניהם:American Economic Review ו-Quarterly Journal of Economics. בשנת 2004 קיבל ד"ר גולד את פרס גרג לואיס למאמר הטוב ביותר שפורסם בכתב העת Journal of Labor Economics בשנים 2002–2003.

דורון כהן

דורון כהן הוא רואה חשבן וכלכלן כיום עוסק בייעוץ עסקי ויזמות. בנוסף, נשיא IIA איגוד מבקרים פנימיים בישראל, ראש הפרויקט החרדי במכון הישראלי לדמוקרטיה, חבר דירקטוריון בחברת השקעות דיסקונט ובמכון לביקורת עמיתים בשנים 2013–2011 כיהן כהן כמנכ"ל משרד האוצר, ובשנים 2009–2012 שימש כמנהל רשות החברות הממשלתיות. כמו כן הוא שימש כיועץ כלכלי לשר התמ"ת. כהן היה פעיל במיזמים עסקיים פרטיים בשוק הבין-לאומי ומילא כמה משרות ניהול בכירות, ובהן חשב הקונצרן ומבקר פנים בחברת כימיקלים לישראל בע"מ, סמנכ"ל חברת Elite International B.V, סמנכ"ל כספים בקבוצת "דפי זהב" ויו"ר מועצת המנהלים ומנכ"ל בחברת "עמידר".
כהן השתתף בכמה ועדות לשיפור השירות הציבורי: הוועדה לאסטרטגיה, שגיבשה אסטרטגיה כלכלית וחברתית לממשלה;ועדת המשילות, שפעלה להגברת השקיפות והשיתופיות בתהליך הכנת תקציב המדינה; והוועדה לשיפור השירות הציבורי, שבה עמד כהן בראש הצוות לשיפור הגמישות בניהול והשכר הדיפרנציאלי ולהעצמת ההון האנושי.
הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ובחשבונאות‎ ‎מאוניברסיטת תל אביב ותואר מוסמך ‏במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן.

מאיר אורן

 

מאיר אורן הוא מנהל המרכז הרפואי הלל-יפה בחדרה. הוא מחזיק בתפקידו מאז שנת 1989, למעט שנתיים (1995-1996) בהן שימש כמנכ"ל משרד הבריאות. נוסף לכך, הוא משמש כפרופסור חבר קליני בפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוס רפפורט בטכניון בחיפה. במהלך שירותו הצבאי שירת ד"ר אורן ביחידה מיוחדת של חטיבת הצנחנים בצה"ל ופרש בדרגת סא"ל (מיל').

 

מאז שנת 1996 ד"ר אורן מכהן כיושב ראש הוועדה המייעצת למשרד הבריאות להערכות בתי חולים לתרחיש ביולוגי (לוחמה ביולוגית, טרור ביולוגי, תופעות טבע), ומשמשיושב ראש המועצה הלאומית לטראומה ורפואה דחופה מאז 2013. כמו כן הוא משמש כחבר בוועדה המייעצת לבטיחות גרעינית מטעם ראש הממשלה מאז שנת 1996.  נוסף לכך, כיהן ד"ר כהן לאורך השנים כחבר וראש ועדות ציבוריות רבות (צוות ניהול מגפות וועדת היגוי של המרכז הלאומי לבקרת מחלות).

 

ד"ר אורן הוא בעל תואר דוקטור לרפואה  מבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב (1978), ובעל תואר מאסטר ברפואת ילדים (1983) מאותן מוסד. כמו כן הוא קיבל תואר מאסטר בבריאות הציבור (M.P.H) מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, ארה"ב. הוא בעל תעודת מוסמך ברפואת ילדים ותעודת מומחה במינהל רפואי.

תחומי העניין המחקריים של ד"ר אורן כוללים מדיניות בתחום הבריאות ואת מוכנות מערכת הבריאות להתמודדות עם מגוון תרחישי חירום (בקרת טראומה ופציעות, רפואת אסון), בדגש על טרור ביולוגי וכימי ולוחמה בטרור ביולוגי וגרעיני.
ד"ר אורן פרסם מאמרים מדעיים רבים בנושאי מוכנות להתמודדות עם מצבי חירום, מדיניות בריאות וניהול רפואי. הוא פעיל בכנסים ובוועדות בין-לאומיות רבות כמשתתף וכמרצה.
לד"ר אורן הוענקו תעודות הוקרה והצטיינות רבות, בכללם מדליית כבוד עבור הישגים בולטים בתחום הבריאות הציבורית מטעם המוסד ע"ש רוברט קוך בברלין, גרמניה (2006); פרס הצטיינות בשירות הציבורי מטעם נציבות שירות המדינה, משרד ראש הממשלה; מומחה זר בדרג גבוה מטעם המנהל הארצי לענייני מומחים זרים, ננז'ינג, סין; ולאחרונה זכה בפרס ידידות מטעם מטה גיס הייצור והבנייה, שינג'יאנג, סין (2014).

 

דוד חיניץ

דוד חיניץ הוא דוקטור לחקר מדיניות ציבורית מטעם אוניברסיטת פנסילבניה ופרופסור למדיניות בריאות בבית הספר לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים. מחקריו ופרסומיו עוסקים ברפורמות השוואתיות במערכות בריאות; בקביעת סדרי עדיפויות בשירותי הבריאות; בניהול שירותי הבריאות בתחום הסרטן; במדיניות בתחום בריאות הנפש; ובחקר השפעתן של תכניות שיפור איכות בקרב צוותי חזית השירות הרפואי הפועלים במסגרת הקהילה ובסביבת בית החולים.

בעבר ייעץ חיניץ לארגון הבריאות העולמי ושירת כנשיא החוג הבין-לאומי לקביעת סדרי עדיפויות בשירותי בריאות, כראש הועד לייעוץ מדעי עבור ארגון ניהול הבריאות האירופאי, וכן בוועד היועץ בכתבי-העת Health Economics, Policy and Law  וכן הביטאון הישראלי לחקר מדיניות הבריאות(Israel Journal of Health Policy Research).

 

ג’ון גל

פרופ' גל הוא דקאן בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע”ש פאול בארוולד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מכהן כמנהל תכנית המחקר בתחום מדיניות הרווחה החברתית, כעורך כתב העת האוסטרלי "ביטחון סוציאלי" וכיו”ר הפורום לחקר המדיניות החברתית בישראל (ESPAnet ישראל). פרופ' גל היה חבר בוועדת תמיר (2002), שהמליצה ליישם את תכנית ויסקונסין בישראל. בשנת 2007 כיהן בוועדה ציבורית שמונתה מטעם האקדמיה הישראלית למדעים להערכת הישגי התכנית וכישלונותיה. פרופ’ גל הוא בעל תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית (1996). הוא פרסם מאמרים וספרים רבים, ובהם: "האומנם נטל מרצון: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה" (2002) ו"ביטחון סוציאלי בישראל" (2004); וכן ערך את הספר ""Professional Ideologies and Preferences in Social Work: A Global Study (2003) עם עידית וייס וג’ון דיקסון. התמקדותו האקדמית היא בעיקר בתחומי ניתוח השוואתי ויישום מדיניות חברתית וביטחון סוציאלי בישראל ובעולם. בנושאי מחקרו העכשוויים נכללים מדינות רווחה ים-תיכוניות, דת ומדיניות חברתית, הגירה ומדיניות חברתית, וכן בתי תמחוי בהיבט היסטורי.

מיכל אלמוג-בר

מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד. תחומי מחקרה העיקריים הם מדיניות חברתית וקביעת מדיניות ציבורית בישראל; הקשר בין מדינת רווחה למגזר השלישי; תהליכים של עיצוב מדיניות ויוזמות מדיניות כלפי המגזר השלישי; המגזר השלישי וחברה אזרחית בישראל; וניתוח השוואתי של ארגונים ללא מטרות רווח ועוד. בעלת תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2007). מאמריה ראו אור בכתבי עת מובילים בארץ ובעולם, ועם פרסומיה  נמנים: "ביורוקרטיה, פוליטיקה והבטחת הכנסה: תהליך קביעת המדיניות של חוק הבטחת ההכנסה בישראל" (המוסד לביטוח לאומי); "מעורבותם של ארגונים ללא כוונת רווח בישראל בתהליך גיבוש מדיניות תקנות הקצבה – ילד נכה" (כתב העת חברה ורווחה), והספר "המגזר השלישי בישראל: בין מדינת רווחה לחברת אזרחית", עם בנימין גדרון וחגי כץ (הקיבוץ המאוחד).

אביעד טור-סיני

פרופסור טור-סיני הוא מרצה בפקולטה למדעי החברה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 2007–2013 שימש טור-סיני כחוקר בכיר של אגף המדען הראשי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הוא היה חבר בפורומים מקצועיים שונים, כגון הפורום של מדיניות החיסונים בישראל במרכז אדמונד י' ספרא לאתיקה, הפורום לבחינת תקציב הביטחון בישראל במכון ון ליר והפורום לחקר הביטחון הלאומי במוסד שמואל נאמן. כמו כן פרופ' טור-סיני הוא חבר באגודה הישראלית לכלכלה, באגודה הישראלית לפסיכומטריקה ובאגודה הישראלית לגרונטולוגיה. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות ותואר שני בחשבונאות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והשלים דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת תל אביב (2010) ופוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בכלכלת עבודה ובריאות, כלכלה חברתית, תופעות כמו הזדקנות והגירה, כלכלה עירונית, ביטחון בכלכלה ואקונומטריקה יישומית. בין פרסומיו: "תהליכי הסתגלות והתנהגות צרכנית בתנאי אי ודאות בטחונית (2009)", "השכלה עודפת, מוביליות תעסוקתית וניידות בהכנסות בקרב מקבלי תואר ראשון בישראל" (עם דמיטרי רומנוב וגלית איזמן, 2008); ו"תעסוקת סטודנטים לתואר ראשון והשלכותיה על מהלך לימודיהם" (עם נעם זוסמן ודמיטרי רומנוב, 2007).

דליה נרקיס

גב' נרקיס היא יו"ר חברת "מנפאואר ישראל" משנת 2007, ומנהלת אזור מדינות אגן הים התיכון מטעם החברה האמריקאית. בתחילת דרכה היא שימשה נרקיס כסמנכ"ל משאבי אנוש במכון התקנים. בהמשך הקימה חברה עצמאית ללימודי מחשבים ובשנת 1990 הצטרפה לחברת "מנפאואר", בתחילה כמנהלת מכירות ארצית ובהמשך כמנכ"ל החברה. נרקיס היא בעלת תואר שני במִנהל עסקים.

גיא מונדלק

פרופ' מונדלק הוא חבר סגל מן המניין בפקולטה למשפטים ובחוג ללימודי עבודה של אוניברסיטת תל אביב‏, ומומחה בדיני עבודה. הוא בעל תואר בוגר מהפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ובעל תואר מוסמך ודוקטורט מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בשנים 1995–1999 לימד פרופ' מונדלק משפטים ולימודי עבודה באוניברסיטת חיפה. בשנים 2009–2011 כיהן כראש החוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, והיה מנהל מרכז מינרבה לזכויות אדם ועורך כתב העת "עבודה, חברה ומשפט". בין פרסומיו:  Fading Corporatism: Israel's Labor Law and Industrial Relations(2007); "העצמה במשפט"(עורך שותף עם מימי אייזנשטדט);"Union Density in Israel 1995–2010: The Hybridization of Industrial Relations" (with Yishak Saporta, Yitchak Haberfeld, and Yinon Cohen, 2013).

יוחנן שטסמן

פרופ' שטסמן הוא מומחה לרפואה גריאטרית. הוא משמש כראש המערך לשיקום וגריאטריה בבית החולים הדסה הר הצופים וכיו"ר החוג לגריאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן הוא המנהל הרפואי של "עמל סיעודית" וחבר במועצה המייעצת של עמותת "כן לזקן". בעבר שימש פרופ' שטסמן כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי וכמנהל המחלקות לשיקום וגריאטריה בבית החולים הרצוג, ובהמשך כמנהל בית החולים. פרופ' שטסמן גם שימש כיו"ר הוועדה לתכנון המערך הגריאטרי הלאומי לשני העשורים הבאים. הוא יזם מחקרים רבים בתחום הגריאטרי והיה אחראי להקמתן של מחלקות גריאטריות בבתי חולים שונים בישראל. פרופ' שטסמן כתב ופרסם למעלה מ-120 מאמרים אקדמיים.

שלמה מור יוסף

פרופ' מור יוסף הוא מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי ומומחה לגניקולוגיה אונקולוגית. הוא בעל תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת הרווארד. בעבר כיהן מור יוסף כמנהל בית החולים הדסה ­עין כרם, כמנהל בית החולים סורוקה וכן כיועץ לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן. כמו כן הוא היה יו"ר הוועדה להסדרה חקיקתית של נושא ההיריון והלידה.
פרופ' מור יוסףמשמש כיו"ר הוועד המנהל של המכון הלאומי לחקר שרותי הבריאות ומדיניות הבריאות. נוסף על כך הוא מתנדב כחבר הנהלת צוות תכנית האב לתחבורה בירושלים.

רחל קיי

ד"ר קיי היא סגנית מנהל אגף כספים ותכנון ב"מכבי שירותי בריאות". בעבר שימשה קיי כיועצת למשרד הבריאות הפולני בנושא הקמת מערך ממוחשב לאומי של נתוני בריאות. כמו כן היא לימדה בבית הספר למדיניות בריאות באוניברסיטה העברית ועבדה כיועצת לבנק העולמי במסגרת הרפורמה במערכת הבריאות המקסיקנית. ד"ר קיי חברה באגודות רפואיות ישראליות ובין-לאומיות שונות וחוקרת.

אורית יעקובסון

ד"ר יעקובסון היא סמנכ"ל וראש חטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית. היא אחות במקצועה ומומחית למנהל מערכות בריאות וללימודי עבודה. בעבר שימשה יעקובסון כמנהלת מחוז תל אביב של קופת חולים כללית. כיום היא חברה במועצת הבריאות ובמועצת הנשים של העיר תל אביב-יפו. כמו כן היא חברת מועצת בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב וחברה בהמי"ל, הפורום המנהל של המרכז הישראלי לניהול. ד"ר יעקובסון גם משמשת חברה בצוות ההיגוי ושותפה פעילה במסגרת הפועלת בהתנדבות לסיוע לקהילות היהודיות במזרח אירופה בארגון ג'וינט ישראל.

איתן חי-עם

ד"ר חי-עם הוא מומחה ברפואת משפחה. בעבר הוא כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות, כמנהל מחוז מרכז ומחוז תל אביב של "שירותי בריאות כללית" וכמנהל המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע. כמו כן הוא שימש כמנהל החטיבה לרשלנות רפואית בחברת הביטוח מדנס וכמנכ"ל רשת אסותא. ד"ר חי-עם היה ממקימי המרכז לחינוך לאפילפסיה על שם אניטה קאופמן והמרכז לבריאות הילד בבת-ים. הוא זכה באות יקיר העיר באר-שבע לשנת 2007 על תרומתו לתושבי הנגב וכן קיבל את אות אביר איכות השלטון מהתנועה לאיכות השלטון.

אשר אלחיאני

אשר אלחיאני הוא פרופסור חבר במחלקה למִנהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל. הוא מומחה ברפואת משפחה ובעל תואר מוסמך במִנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד. פרופ' אלחיאני שימש בתפקידים בכירים ב"שירותי בריאות כללית", וביניהם ראש אגף הביזור בהנהלה הראשית וסגן מנהל המרכז הרפואי סורוקה. כמו כן הוא היה מנהל בית החולים מאיר בכפר סבא, מנכ"ל "קופת חולים מאוחדת", יו"ר המועצה הלאומית לבריאות בקהילה, יו"ר הוועדה הלאומית לסטנדרטים בבריאות הקהילה וחבר המועצה להשכלה גבוהה.

אלכסנדר (אליק) אבירם

פרופ' אבירם הוא מומחה לרפואה פנימית, לנפרולוגיה ולמנהל רפואי, ומכהן כמנהל המדעי של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות. פרופ' אבירם שימש בעבר כמנהלם של בתי החולים אסותא והדסה תל אביב (שנסגר בינתיים), וכמנהל הרפואי של "מכבי שירותי בריאות". הוא השתתף בהקמה ובפיתוח של יחידת הדיאליזה בהדסה. כמו כן הוא הקים וניהל את המחלקה הנפרולוגית של המרכז הרפואי תל אביב, ששירתה גם את בית החולים איכילוב ובית היולדות הקריה. בעבר היה אבירם מרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ופרופסור חבר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, וכן עמית מחקר במכון הקרדיו-וסקולארי של אוניברסיטת קליפורניה. נוסף על כך שימש אבירם כמנהל המרכז הישראלי לדיאליזה והשתלות, כיועץ מיוחד למנכ"ל משרד הבריאות, כמ"מ מנכ"ל המרכז הרפואי תל אביב, כמשנה למנכ"ל הסתדרות מדיצינית הדסה, כחבר מועצת הבריאות וועדת סל הבריאות וכיו"ר המועצה העליונה למזון. בעל תואר דוקטור מבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ערן פוליצר

פוליצר הוא כלכלן בבנק ישראל וחוקר בנושאי בריאות. בעבר היה פוליצר כתב לענייני מאקרו כלכלה ברשת ב' של קול ישראל, רשות השידור.

צבי ינאי

מר ינאי הוא מנהל בית הספר היוקרתי הרטמן לבנים ועוסק גם בהוראת פיזיקה, תנ"ך ויהדות במוסד. לפני כן ניהל ינאי את בית הספר העל-יסודי בשדה אליהו, ושימש גם מורה ומחנך. הוא בוגר תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה מהאוניברסיטה העברית.

זמירה מברך

פרופ' מברך היא מרצה לחינוך ודקאנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. היא בעלת תואר ראשון במתמטיקה, פיזיקה וחינוך מהאוניברסיטה העברית, תואר שני בחינוך מאוניברסיטת בר-אילן ותואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו. פרופ' מברך כיהנה כראש בית הספר לחינוך וכסגנית הרקטור באוניברסיטת בר-אילן, ועמדה בראש המכון לאינטגרציה של המרכז להוראת המדעים ובראש המרכז להוראה מתוקשבת במוסד. כמו כן מברך שימשה כמדענית הראשית של משרד החינוך, התרבות והספורט וייצגה את מדינת ישראל בוועדת החינוך של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). פרופ' מברך הייתה חוקרת ראשית מטעם ישראל בשני מחקרי PISA בין-לאומיים, וכן חברה בוועדות בין-לאומיות העוסקות במחקר חינוכי. היא עמדה בראש קבוצת מטא-קוגניציה של הארגון האירופאי למחקר בחינוך ולמידה (EARLI) והייתה חברה במערכות של כתבי עת בין-לאומיים שונים. בשנים האחרונות היא עומדת בראש הוועדה הארצית לקידום תלמידים מחוננים ומצטיינים מטעם משרד החינוך. כמו כן היא חברה בוועדת ההיגוי של היוזמה למחקר יישומי בחינוך. מחקריה של מברך עוסקים בשיטות הוראה מטא-קוגניטיביות בתחום המדעים בכלל, והמתמטיקה בפרט. 

אורי ינאי (יונס)

אורי ינאי הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים, וממלא מגוון תפקידים אקדמיים, לרבות תפקידי ריכוז וניהול. הוא מרצה בקורסים נבחרים בתחום שירותי הרווחה האישיים, קורבנוּת וטיפול בקונפליקטים באמצעות גישור ותפיסה של "צדק מאחה". רוב תלמידיו הם מתחום העבודה הסוציאלית ולימודי הרווחה וכן מהתכנית ליישוב סכסוכים, משפטים ומִנהל ציבורי באוניברסיטה העברית. בעברו ניהל את שירותי הרווחה של המועצה האזורית מטה יהודה. במסגרת לימודי הפוסט-דוקטורט התמחה פרופ' ינאי בהערכת תכניות רווחה באוניברסיטאות קנט וLSE- באנגליה. הוא בעל תוארי דוקטור, מוסמך ובוגר בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הוזמן להרצות באוניברסיטאות ייל (ארצות הברית), אוקספורד (אנגליה),  UBC(קנדה), וכן באוניברסיטאות סידני ומלבורן (אוסטרליה). פרופ' ינאי כיהן כחבר בוועדה הממלכתית להנצחת נפגעי האיבה (ועדת מלץ) וכן בוועדה הבין-משרדית לטיפול בנפגעי פשיעה (ועדת קרפ); כמו כן הוא יעץ בתהליך חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה בישראל ובתכניות שיזם לא מכבר משרד הרווחה והשירותים החברתיים בתחום זה. בשנים האחרונות מתמקדים מחקריו האקדמיים ופרסומיו בניתוח המדיניות הממלכתית ושירותי הסיוע, הטיפול והרווחה המיועדים לנפגעי טרור ופשיעה אלימה.

סיגל שלח

ד"ר שלח היא מנכ"לית תבת (חברה לתועלת הציבור) – מיזם התעסוקה של ג'וינט ישראל וממשלת ישראל, לשילובן בעבודה של אוכלוסיות שאינן שותפות בשוק העבודה והוצאתן ממעגל העוני. שלח סיימה את לימודי התואר הראשון בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, ואת לימודי התואר השני (בהצטיינות) בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלה, שהתמקד בתחום הגירה ותעסוקה, השלימה באוניברסיטת תל אביב . בשנת 2001 הצטרפה ד"ר שלח לצוות המחקר של מִנהל המחקר והכלכלה במשרד התמ"ת ושימשה חוקרת בכירה בתחומים מגוונים של פעילות המשרד. במשך שנות עבודתה שם הייתה מעורבת בניהול תכניות לשילוב אוכלוסיות בתעסוקה. ב-2007 הצטרפה לתבת, וניהלה את פיתוח תכניות התעסוקה בתחום החברה הערבית, עולים וקשרי מעסיקים. מ-2012 מכהנת ד"ר שלח כמנכ"לית החברה.

שלמה בק

פרופ' בק הוא חבר סגל בחוג לחינוך במכללה האקדמית לחינוך על שם קיי בבאר שבע, ועומד בראש תכנית ההכשרה להוראה לתואר שני. הוא כיהן כנשיא המכללה בשנים 1992–2009, ועמד בראש פורום המכללות האקדמיות לחינוך. בעבר ריכז פרופ' בק את ההתמחות למורי מורים בתחומים הדיסציפלינריים במכון מופ"ת. הוא חבר בוועדה האקדמית המייעצת של "קדימה מדע", העוסקת בקידום הטכנולוגיה והמדע במערכת החינוך.  פרופ' בק פרסם מאמרים רבים בתחום החינוך והכשרת המורים. מפרסומיו: "טכנאות כחזון בהכשרת מורים" (2005) והספר Ways of Learning to Teach. הספר "מידע , ידע ודעת: הדנ"א של החינוך" בעריכתו עומד להתפרסם בקרוב בהוצאת מכון מופ"ת.

משה סמיונוב

משה סמיונוב הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ובחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, ומשמש כיו"ר הקתדרה לסוציולוגיה של העבודה. כמו כן הוא מכהן כפרופסור לסוציולוגיה במינוי קבוע באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. פרופ' סמיונוב הוא בעל תואר ראשון ושני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ומחזיק בתואר שני נוסף ובתואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק. בעבר שימש פרופ' סמיונוב כמרצה באוניברסיטת נברסקה לינקולן בארה"ב ובאוניברסיטת חיפה. בין תחומי מחקרו: הגירה, שוק העבודה, מוביליות, ריבוד חברתי ודיור.

ישראל (איסי) דורון

פרופ' דורון הוא ראש החוג לגרונטולוגיה ומלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. הוא בעל תואר דוקטור מבית הספר למשפטים Osgood Hall Law באוניברסיטת יורק, טורונטו (2000), תואר בוגר במשפטים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית (1989), וכן בעל תואר מוסמך במשפטים מקולג’ וושינגטון למשפטים באוניברסיטה האמריקנית, וושינגטון (1993). פרופ' דורון ערך ספרים מובילים בתחומו, למשלTheories on Law and Aging: The Jurisprudence of Elder Law (2008), והספר Beyond Elder law (2011). כמו כן הוא מחברם של מאמרים רבים שפורסמו בכתבי עת בין-לאומיים. הוא מתמחה באתיקה וזקנה, במדיניות חברתית והזדקנות וכן בזכויות של אזרחים ותיקים.פרופ' דורון פעיל במגוון ארגונים לא-ממשלתיים, והוא אחד המייסדים של עמותת המשפט בשירות הזִקנה. כיום הוא מכהן כחבר בוועד המנהל של העמותה וכן באגודה הישראלית לגרונטולוגיה.

אינאס דיב

ד"ר דיב היא מנהלת אגף החינוך בעמותת "יד ביד", ובמסגרת תפקידה היא מלווה צוותים חינוכיים ביישום עקרונות החינוך של העמותה בבתי הספר והגנים של העמותה. היא בעלת תואר ראשון בחינוך ממכללת אורנים, תואר שני בחינוך מהאוניברסיטה העברית, תואר שני נוסף בחינוך מבוגרים ופיתוח ארגונים מאוניברסיטת סנט ג'וזף בפילדלפיה ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2013 זכתה ד"ר דיב בפרס מתנאל לחינוך ממכון ון-ליר בירושלים.

אלי איזנברג

ד"ר איזנברג משמש כסמנכ"ל בכיר וכראש המנהל למחקר, לפיתוח ולהכשרה ברשת "אורט". הוא פועל לשיפור השירות הפדגוגי ולהעלאת רמת הלימודים וההוראה בבתי הספר של הרשת. הוא בעל תוארי בוגר, מוסמך ודוקטורט למדעים בחינוך טכנולוגי מהטכניון בחיפה. בעברו היה חבר בצוות הקמת המרכז הטכנולוגי באנגליה, כיהן כחבר סגל בטכניון, שימש כחוקר באוניברסיטה הפתוחה באנגליה. כמו כן הוא היה חבר בצוות שייסד מערכת חינוך טכנולוגי מקיפה מטעם "אורט" העולמי בדרום אפריקה. נוסף לכך, ד"ר איזנברג השתתף בכתיבת דוח הוועדה לבחינת המגמות והמקצועות הטכנולוגיים של משרד החינוך (2004).

חנה כץ

מרצה במחלקה למִנהל ומדיניות ציבורית ובמחלקה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בשדרות, וכן בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית באשקלון. בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת סאסקס, אנגליה. לד”ר כץ ניסיון נרחב בעבודה במגזר הציבורי בישראל. היא ייסדה את תחום ילדים בסיכון בג’וינט ישראל, ומילאה תפקיד מרכזי בפיתוח שירותים עבור ילדים במצבי סיכון והזנחה בישראל. היא פרסמה מאמרים העוסקים בתפיסות עוני בקרב עובדים סוציאליים ורופאים, וכן נייר עמדה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים, בסוגיית חבירות בין-ארגוניות, בין-מגזריות ובין-תחומיות. ד"ר כץ הייתה שותפה לחיבור הנייר "הרשות נתונה – מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות למול התרחבות תופעת העוני : ציפיות, תפיסות ומציאות" בהוצאת מרכז טאוב (2009),. בשנת 2010 הייתה שותפה לעריכת ספר וכתיבת פרק בספר העוסק במדיניות חברתית בישראל  בשנים 1985-2008. מאמרה האחרון הואUnderrepresentation of Ethiopian-Israeli minority students in programs for gifted and talented:A policy discourse analysis (עם חן ליפשיץ, 2014). מחקרה של ד”ר כץ מתמקד בפרדיגמות של מדיניות ציבורית וביחס בין תפיסת העוני למדיניות העוני.

 

כרמל בלנק

גב' בלנק היא דוקטורנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני בסוציולוגיה. היא מרצה בקורס "מבוא לסוציולוגיה" ובקורס "סטטיסטיקה ושיטות מחקר" באוניברסיטת תל אביב. כמו כן, היא משמשת כסגנית יו"ר ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת תל אביב. בשנים 2011–2009 שימשה כעוזרת מחקר של פרופ' אבי גוטליב, ד"ר דורית קרת ופרופ' גילה מנחם מאוניברסיטת תל אביב בנושא פעילות סביבתית של רשויות מקומיות. בין פרסומיה:School Discipline in Israel," in Improving Learning Environments:  School Discipline and Student Achievement in Comparative Perspective, Stanford University Press; Stratification and Educational Returns in Israe: A Comparative Research on Inequality in Educational Returns in 14 Countries.

אסף רזין

פרופ' רזין נולד בקיבוץ שמיר בשנת 1941. הוא חבר סגל בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת קורנל בניו יורק ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב. הוא בעל תואר בוגר ומוסמך בכלכלה חקלאית מהשלוחה של האוניברסיטה העברית ברחובות, וכן תואר שני נוסף בכלכלה ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו.
רזין לימד באוניברסיטת מינסוטה ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב, ואף שימש בכמה תפקידי ניהול במוסד: ראש החוג לכלכלה, דקאן הפקולטה למדעי החברה בשנים וסגן הרקטור בשנים. בשנת 2001 הצטרף רזין לסגל אוניברסיטת קורנל, והוא שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות ברחבי ארצות הברית: אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטת יל ואוניברסיטת סטנפורד. כמו כן הוא לימד בבית הספר לכלכלה של לונדון ובאוניברסיטת מינכן.
פרופ' רזין שימש כיועץ במוסדות שונים: קרן המטבע הבין-לאומית, הבנק של אנגליה, בנק ישראל והבנק של הונג-קונג. בשנת 1979 כיהן רזין תקופה קצרה כמנהל הרשות לתכנון כלכלי במשרד האוצר. נוסף על כך הוא כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכלכלה וכדירקטור מטעם הציבור בבנק יהב ובבנק הבינלאומי הראשון.
רזין כתב ספרים ופרסם מאמרים רבים בכתבי עת מדעיים מובילים בעולם, כגון American Economic Review, Journal of Political Economy, Quarterly Journal of  Economics, ו-Econometrica. פרסומו האחרון הוא Understanding Global Crises בהוצאת MIT.

אריה סיון

אריה סיון הוא יועץ ארגוני וניהולי, ועוסק בעיקר בתחום של תכניות תעסוקה ותעסוקתיוּת (Employability) הוא מכהן כמנהל תכנית התעסוקה בעמותת "אפ"י- אספרגר ישראל", וכמנהל קידום כישורי תעסוקה עבור פרויקטים ליוצאי אתיופיה מטעם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הסוכנות היהודית ומשרד הכלכלה. כמו כן הוא מייעץ לתוכניות קידום כישורי תעסוקה לגופים שונים בארץ ובחו"ל. בעבר כיהן סיון כמנכ"ל חברת ההשמה של מכון "אדם" וכמנכ"ל "אג'נס" ישראל, מפעילת תכנית ויסקונסין לתעסוקה. הוא בוגר החוג למדע המדינה וללימודי ניהול עסקי בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

יוסי תמיר

פרופ' תמיר הוא מנכ"ל הג'וינט ישראל. בתפקידו הקודם היה המנכ"ל הראשון של תבת – יוזמה משותפת לממשלה ‏ולג'וינט ישראל, המבקשת לשלב בשוק העבודה אוכלוסיות שאינן שותפות בשוק העבודה והוצאתן ממעגל העוני. תמיר גם כיהן בתור מנכ"ל אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, מייסודם של הג'וינט וממשלת ישראל. קודם לכן שימש פרופ' תמיר ‏מנכ"ל אשלים, האגודה לתכנון ופיתוח שירותים לילדים ובני נוער בסיכון ומשפחותיהם, בשיתוף ממשלת ישראל, ג'וינט ישראל והפדרציה ‏היהודית של ניו יורק. כמו כן הוא היה מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי וכן מנכ"ל מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל. פרופ' תמיר מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית ‏ע"ש ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר בדירקטוריונים שונים, בין השאר של "המשקם" וקרן גרוס. בעברו היה חבר בכמה ועדות ‏ציבוריות, ובהן: רפורמה במס הכנסה, הוועדה לבחינת מערכת הבריאות, הוועדה לבחינת גיל הפרישה וועדת שרון לבחינת זכויות הנכים. ‏פרופ' תמיר הוא בעל תואר מוסמך במדיניות ציבורית מאוניברסיטת הרווארד, וכן מוסמך בכלכלה. פרופ' תמיר הוא בוגר לימודי משפטים ‏וחבר לשכת עורכי הדין בישראל. הוא חיבר מאמרים ופרסומים רבים בתחומי הרווחה והביטחון הסוציאלי שראו אור בכתבי עת בישראל ‏ובעולם. בין השאר, יצא לאור ספרו "רווחה מתקתקת", העוסק במדיניות הרווחה בישראל.‏

יוסי שביט

פרופ' יוסי שביט הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומופקד הקתדרה על שם ויינברג לחקר ריבוד ואי-שוויון.  הוא מתמחה בחקר אי שוויון חברתי בדגש על חינוך ומדיניות חינוכית. כמו כן, הוא חוקר יחסים אתניים בישראל. כיום הוא מוביל (בשיתוף עם ד"ר אורי שויד) מחקר בנושא שילוב יהודים וערבים בבתי ספר. המחקר, במימונה של קרן ג'ייקובס, ממפה את הקשרים החברתיים בין ערבים ליהודים הלומדים בבתי ספר מעורבים.

 

שביט הוביל  כמה מחקרים בין-לאומיים השוואתיים בנושא אי שוויון חברתי. אלו כוללים מחקר בנושא יציבות מול שינויים באי שוויון בהזדמנויות חינוכיות (Persistent Inequality, 1993); מחקר הבוחן את השוני בין מדינות שונות במעבר של צעירים מבית הספר לשוק העבודה (From School to Work, 1998); ומחקר על אי שוויון בהשכלה גבוהה (Stratification in Higher Education, 2007). כמו כן, הוא פרסם מאמרים רבים בנושאי אי שוויון חברתי, יחסים אתניים וחינוך בישראל ובעולם.

 

פרופ' שביט השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת וויסקונסין שבמדיסון וזכה במלגות אלון וספנסר לחוקרים צעירים. בעבר הוא שימש פרופסור ב-European University Institute ועד לאחרונה כיהן כנשיא האגודה הישראלית לסוציולוגיה. כיום הוא עומד בראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב וחבר באגודת הסוציולוגים היוקרתית Sociological Research Association.

יריב פניגר

ד"ר פניגר הוא חבר סגל המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא בעל תואר בוגר ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ובעל תואר מוסמך ודוקטורט בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. כמו כן הוא השלים לימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית. תחומי העניין האקדמיים של ד"ר פניגר הם אי שוויון בחברה ובהשכלה, היבטים מגדריים, אתיים ודתיים בחינוך ומדיניות חינוכית. מחקריו הנוכחיים מתמקדים בפערים חברתיים בהשכלה גבוהה בישראל ובהשפעה של מבחנים לאומיים ובין-לאומיים על למידה, הוראה ומדיניות חינוכית. ד"ר פניגר היה עורך שותף של אסופות המאמרים "פרקטיקה של הבדל בשדה החינוך: מבט מלמטה", אשר יצאה לאור בהוצאת מכון ון-ליר בירושלים, ו"שוויון הזדמנויות בחינוך: התפתחויות בתיאוריה ובמחקר" אשר עתידה להתפרסם בהוצאת מופת. מאמריו האקדמיים  התפרסמו, בין השאר, בכתבי העת: Social Forces, Sex Roles, Comparative Education, Social Science Quarterly,Race Ethnicity and Education, Journal of Education Policy

יעל נבון

ד"ר יעל נבון היא חוקרת ביוזמת מרכז טאוב לחקר ההתפתחות ואי השוויון בגיל הרך, ומשנה לראש רשות המחקר במכון מופ"ת. יעל סיימה תואר שני ושלישי בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, ותואר ראשון בכלכלה ובפילוסופיה, באוניברסיטת תל אביב.

עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית  פרופ' יוסי שביט, עוסקת בקשרים בין מאפייני אחאות והישגים לימודיים של ילדים בישראל. ממצאי העבודה מצביעים על ההֶקשר החברתי-תרבותי כמתווך בקשרים הללו, ועל ייחודיות הקשרים הללו במשפחות מורכבות.

בעבר עסקה במחקר יישומי עבור המרכז לחינוך סייבר מייסודה של קרן רש"י ,ששם לעצמו למטרה לצמצם פערים חברתיים בישראל באמצעות פיתוח ויישום תכניות לימוד א-פורמליות בתחום הסייבר. כמו כן, חוקרת היבטים שונים של הכשרת מורים והתמדתם במקצוע.

יעקב לופו

ד"ר לופו עסק בהוראה וחינוך בשנים האחרונות והיה מורה להיסטוריה ואזרחות בבית הספר התיכון הראל במבשרת ציון . בשנת 1969 השלים לופו תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ומדע המדינה באוניברסיטת העברית בירושלים. בשנת 1997 סיים את התואר השני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, והשלים את לימודי הדוקטור בסוציולוגיה באוניברסיטת פריז (הסורבון) ב-2002. היה עמית מחקר במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים וזכה למלגת מחקר בקרן המשותפת להנצחת השואה של הקהילה היהודית וממשלת צרפת. בשנים 1973-1976 ובשנים 1980-1982 שמש בתפקידי שליחות בקהילה היהודית בצרפת. כיום מנהל ד"ר לופו את הדסק לארצות דוברות צרפתית בקרן לירושלים. בין פרסומיו: "מפנה  בחברה החרדית – הכשרה מקצועית ולימודים אקדמיים" (2003) ו"ש"ס דליטא – ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו" (2004). "האם ש"ס תחזיר עטרה ליושנה ?" (2004), "ההתנגדות החרדית לישיבות תיכוניות חרדיות" (2007), Metamorphose ultra-orthodoxe chez les juifs du Maroc""(2007), ועוד.

טלי רגב

ד"ר רגב היא חוקרת ומרצה בבית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ד"ר רגב השלימה לימודי דוקטורט בכלכלה במכון ללימודי טכנולוגיה באוניברסיטת מסצ'וסטס (2006). בשנים 2006–2008 היא עבדה במחלקת הכלכלה בבנק הפדרלי של סן-פרנסיסקו, ולאחר מכן בבית הספר לכלכלה ע"ש ברגלס באוניברסיטת תל אביב. תחומי המחקר שלה הם שוק העבודה ומאקרו-כלכלה, ובפרט מחקרה עוסק באבטלה, אי שוויון בהכנסה, ואפליה. בין פרסומיה: "Signaling with Uncertain Returns" (2012); ""Talent Utilization and Search for the Appropriate Technology (עם חוסני זועבי, 2013) ו"  “Gender Ratios at Top PhD Programs in Economics,”(עם גלינה הייל, 2014). לצד עבודתה באקדמיה משתתפת ד"ר רגב בפעילות ציבורית (היתה חברה בפורום המייעץ לשר האוצר, בוועדת טרכטנברג, בוועדת המל"ג לקידום אוכלוסיות מוחלשות בנגישות להשכלה גבוהה ועוד).

שלמה ברנון

שלמה ברנון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת מסצ'וסטס. פרופסור ברנון קבל תואר BSC  בהנדסת תעשיה וניהול מהטכניון של מדינת ג'ורג'יה בארה"ב ותוארי MSC  וPHD בחקר ביצועים מאוניברסיטת פיטסבורג בארה"ב. פרופסור ברנון היה חבר הסגל האקדמי באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת מסצ'וסטס והיה פרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ניו יורק. עיקר עיסוקו בהוראה ובמחקר התמקד בהבטים שונים של מדידה והערכה של הטיפול הרפואי. בין שאר פרסומיו האקדמיים מצויים מדידת האפקטיביות של קבלת החלטות קליניות, הערכת איכות הטיפול אצל רופאים פנימאים, הערכת אמינות הבדיקה הפיסיקלית ועוד. כמו כן עסק פרופסור ברנון גם בתכנון מערכות בריאות כגון מערכת חדרי ניתוח בבית חולים, מערכת אספקת תרופות איזורית או מערכת בקרת איכות בבתי חולים. פרופסור ברנון היה חבר המערכת של עתונים מקצועיים ושימש גם כיועץ לגופים שונים הן ממשלתיים והן  עסקיים בנושאים שונים ומגוונים בעיצוב מדיניות בשירותי הבריאות, בישומם ובהערכתם.

שי בריל

ד"ר בריל הוא בוגר בהצטיינות בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת ת"א ב-1977.  מומחה לרפואה פנימית וגריאטריה. מ-1990 ועד היום מנהל המרכז הרפואי גריאטרי "בית רבקה", מקבוצת שירותי בריאות כללית. מ-1995 חברה מועצה הלאומית לגריאטריה. מ-1998 יו"ר הועדה הארצית המייעצת לקרן סיעוד, המוסד לביטוח לאומי. מ- 2002 ועד 2006 יו"ר האיגוד לרפואה גריאטרית. מ-2012 מנהל שותף במרכז מינרבה לחקר סוף החיים באונ' ת"א, מ-2013 חבר בוועדה הארצית ליישום התוכנית הלאומית לטיפול בדמנציה.

אורי אבירם

פרופ' אבירם הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה לעבודה סוציאלית ע"ש זינה הרמן בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן עמד בראש המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה. עבודתו האקדמית מתמקדת במדיניות חברתית, במדיניות בריאות הנפש ובשיקום נכי נפש בקהילה, וכן במבחר היבטים של ההכשרה האקדמית למקצוע העבודה הסוציאלית.

בתחילת שנות השמונים שימש פרופ' אבירם ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בשנות התשעים עמד בראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחרונה היה דיקן בית הספר למדעי החברה והקהילה במרכז האקדמי רופין. בשנות עבודתו זכה למינויים אקדמיים באוניברסיטאות בארה"ב, בקנדה ובאוסטרליה. הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, תואר מוסמך בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת ויין סטייט בדטרויט, מישיגן, ארה"ב, ותואר בוגר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו פורסמו בכתבי עת אקדמיים בישראל ובעולם.

עם פרסומיו הבולטים נמנים הספרים "מדיניות ושירותים בבריאות הנפש בישראל: בין קדמה לקיפאון" (רסלינג, 2019); "עיצוב מדיניות חברתית בישראל" (עם ג'וני גל ויוסף קטן; מרכז טאוב, 2007); "שירותי בריאות הנפש בישראל: מגמות וסוגיות" (עם יגאל גינת; צ'ריקבר, 2006); "הכשרה אקדמית לעבודה סוציאלית בישראל: עבר, הווה ועתיד" (צ'ריקובר, 2003); "טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט: אישפוז כפוי של חולי-נפש בישראל" (עם דן שניט; זמורה-ביתן-מודן, 1981); "בריאות נפש קהילתית בישראל" (עם יצחק לבב; צ'ריקובר, 1981);The mentally ill in community based sheltered care (with Steven Segal; Wiley, 1978).

עידית וייס-גל

ד"ר וייס-גל היא ראש התכנית לתואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב (1999). בשנת 2000 סיימה לימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 2002 הייתה חוקרת אורחת באוניברסיטת פילמות שבבריטניה. מחקריה מתמקדים בפרקטיקת מדיניות במקצוע העבודה הסוציאלית בישראל ובעולם ובגישות ביקורתיות בעבודה סוציאלית. בשנת 2011 התארחה בכמה אוניברסיטאות ברחבי עולם, ובהן אוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל ואוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ונשאה הרצאות בתחום מחקרה האמפירי על מדיניות העיסוק. בשנים 2008 ו-2010 זכתה בפרס קרן המדע הישראלי ובפרס הרקטור להצטיינות בהוראה מטעם אוניברסיטת תל אביב. ד"ר וייס-גל פרסמה מאמרים רבים, ובהם: "האם העבודה הסוציאלית בישראל מודעת לעוני? ניתוח שיח של תיאורי תפקיד של עובדים סוציאליים" (כתב העת "חברה ורווחה", 2011); ו"גיבוש מדיניות חברתית ותפקידם של אנשי המקצוע: מעורבותם של עובדים סוציאליים בוועדות פרלמנטריות בישראל" (בריאות וטיפול סוציאלי בקהילה, 2011).

ליהיא להט

ד"ר להט היא מרצה במחלקה למִנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר במבחר תחומים, ובהם מִנהל ציבורי, ניהול ציבורי, עיצוב מדיניות ומדיניות חברתית. היא בעלת תואר דוקטור במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב. מאמריה פורסמו בישראל ובחו”ל בכתבי עת מובילים בתחומם, כגון "סוציולוגיה ישראלית", "ביטחון סוציאלי" ו-Journal of Poverty and Public Policy. תחומי מחקרה הם: תפיסות כלפי הגורמים לעוני ודרכי ההתמודדות עם עוני בקרב מעצבי מדיניות; רגולציה של שירותי רווחה אישיים; ואפקטיביות של ארגונים בעידן המשילות החדשה. במהלך מחקרה זכתה ד”ר להט במלגת אשכול היוקרתית של משרד המדע, וכן במלגת פולק ובמלגת הורוביץ של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב.

מאיר קראוס

קראוס הוא מנהל מכון ירושלים לחקר ישראל. הוא בעל תואר בוגר במתמטיקה ובמדעי המחשב ותואר מוסמך בפילוסופיה יהודית מהאוניברסיטה העברית. הוא שימש בתפקידים בכירים רבים, ובהם: מנהל מִנהל החינוך של עיריית ירושלים, מנהל המינהל לשוויון הזדמנויות בחינוך ומנהל התפעול הבין-לאומי של "תגלית". קראוס הוא מומחה במדיניות ציבורית. הוא השתתף בהובלת רפורמות רבות במערכת החינוך ושימש יועץ לתכנון מדיניות בתחומים לאומיים.

שלומית עמיחי

גב' עמיחי מכהנת כמנכ"לית אלכ"א, עמותה לפיתוח כוח אדם במסגרת ג'וינט ישראל, ועומדת בראש האגף להתנדבות ולפילנתרופיה בארגון. היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במִנהל החינוך מאוניברסיטת תל אביב.
בעבר מילאה עמיחי תפקידים שונים במשרד החינוך, ובהם: מנהלת מחלקה באגף התקציבים במשרד, מנהלת אגף הבחינות, אחראית ליישום דו"ח הררי לקידום המדע והטכנולוגיה, סגנית מנהל המנהל הפדגוגי, סמנכ"לית לאמרכלות, משנה למנכ"ל ומנהלת המִנהל להדרכה ולהשתלמות עובדי הוראה. כמו כן היא שימשה כמנכ"לית משרד החינוך בשנים 1999–2001.
במהלך שנות עבודתה כיהנה עמיחי בוועדות שונות ועמדה בראשות ועדת המכרזים והרכישות המשרדית.

חיים אדלר

חיים אדלר הוא פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בעל תואר מוסמך בסוציולוגיה ובחינוך ודוקטורט בחינוך מהאוניברסיטה העברית, ולמד סוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. הוא גם היה עמית וחוקר אורח באוניברסיטאות הרווארד, שיקאגו, סטנפורד ורוטגרס. אדלר הוא חוקר חלוצי בתחום הסוציולוגיה של החינוך בישראל. בשנת 2006 קיבל את פרס ישראל לחינוך. מחקריו עוסקים בין השאר בחקר הנעורים והנוער, בקידום נוער משכבות חלשות ובקליטת נוער עולה. בשנים 1966–1996 שימש אדלר כראש המגמה לסוציולוגיה של החינוך וניהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. בהמשך כיהן פרופ' אדלר כמנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וכראש מדור לימודי החינוך במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. פרופ' אדלר היה שותף לייסוד כפר מנו"ף לבני נוער מנותקים ושימש כיו"ר ההנהלה של עמותת הכפר. נוסף על כך הוא היה חבר בוועדות ציבוריות וממשלתיות שונות, ובהן: הוועדה הציבורית מטעם ראש הממשלה לבדיקת בעיות הנוער בשכונת מורשה בירושלים, תת הוועדה לחינוך בלתי פורמלי ולעבודה קהילתית, והוועדה הציבורית מטעם משרד החינוך לבחינת חלופות לבית הספר בעבור נוער מנותק (בתפקיד יו"ר). פרופ' אדלר היה חבר בחבר הנאמנים של מרכז טאוב ושימש כראש תחום החינוך במרכז.

שלמה יצחקי

פרופ' יצחקי הוא כלכלן ומומחה במימון ציבורי. בשנת 2001 התמנה לתפקיד הסטטיסטיקן הממשלתי, וכיהן בתפקיד זה עד סוף שנת 2012. כמו כן הוא שימש פרופסור מן המניין במחלקה לכלכלה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1995–1998 ניהל יצחקי את מכון פאלק למחקר כלכלי בישראל, ובשנים 1993–1994 שימש כמנהל פורום ספיר למדיניות כלכלית. הוא היה מדען אורח בקרן המטבע הבין-לאומית ובמכון הלאומי למחקר כלכלי של ארצות הברית, וייעץ למחלקות שונות בבנק העולמי. הוא גם שימש כיועץ לוועדת בן שחר (1975) והיה חבר בוועדת בן בסט (2000) שעסקו ברפורמות במס הכנסה. הוא בעל תואר דוקטור לכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנים 1975–1977 השתלם במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת הרווארד.

שמואל סלבין

שמואל סלבין הוא כלכלן ועומד בראש הוועדה ליישום אמנת גביזון-מדן. משנת 2009 הוא חבר בוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. לסלבין עבר עשיר בתפקידי ניהול וייעוץ. הוא היה יועץ כלכלי לשר האנרגיה ומנהל הכספים של החברה למפעלי תיירות ושרותי תעופה. לאחר מכן שימש יועץ כלכלי לראש הממשלה יצחק שמיר וכיהן כמנכ"ל משרד העבודה והרווחה. כמו כן הוא היה המשנה למנכ"ל קבוצת "ידיעות אחרונות" ומנכ"ל מפעל הפיס. בשנת 1997 מונה למנכ"ל משרד האוצר ושימש בתפקיד זה כשנה. בהמשך פנה למגזר הפרטי וכיהן כדירקטור ויו"ר מועצות מנהלים בחברות שונות, ובהן חברת הנדל"ן "מהדרין", חברת "חדשות ישראל" ויו"ר קרן הפנסיה "מבטחים". נוסף על כך כיהן סלבין בתפקיד יו"ר המועצה הציבורית לשלום הילד. סלבין הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ויחסים בין-לאומיים, תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה ותואר שני במִנהל עסקים, שלושתם מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

חיים שני

חיים שני הוא יו"ר מרכז הטכנולוגיות בריטניה-ישראל ושותף בקרן ההשקעות הטכנולוגית IGP. בשנים 2009–2011 הוא כיהן כמנכ"ל משרד האוצר. כמו כן הוא היה יו"ר ועדת הריכוזיות, ועדה שהקימה ממשלת ישראל בשנת 2011 כדי לגבש פתרונות לבעיית הריכוזיות במשק. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון בחיפה ותואר שני מאוניברסיטת INSEAD בצרפת. בעבר שימש שני בתפקידים בכירים בתחום ההיי-טק והטכנולוגיה, ביניהם מנכ"ל חברת "נייס" וסמנכ"ל שיווק, מכירות ופיתוח עסקי גלובלי בחברת "אורבוטק."

יהושע (שוקי) אורן

מר אורן הוא מנכ"ל חברת הנדל"ן קרדן אן.וי. בעבר עבד אורן במחלקה לפיקוח על הבנקים בבנק ישראל ובאגף החשב הכללי במשרד האוצר, תחילה במחלקת ניהול חוב חיצוני ובהמשך כמנהל מחלקת מטבע חוץ. מ-1989 שימש אורן כסגן החשב הכללי והיה ממונה על ביצוע התקציבים של משרדי התמ"ת, החקלאות, האנרגיה, המדע והתיירות. כמו כן הוא ניהל את הביצוע של הסדר הקיבוצים, של חוק גל ושל הסדר כור. בהמשך שימש אורן בתפקידי ניהול בכירים בבנק כללי לישראל, ובשנים 2001–2002 כיהן כמשנה למנכ"ל הבנק. לאחר מכן עבר לקבוצת בנק לאומי וניהל עבורה את בנק לאומי שווייץ. בשנים 2007–2011 כיהן כחשב הכללי במשרד האוצר.
לאורן תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במִנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

ג'ק חביב

ג'ק חביב הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומנהל "מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל". בעבר הוא שימש כמנכ"ל "ג'וינט ישראל". לפרופ' חביב תואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת הרווארד. הוא כתב ספרים בתחום הרווחה החברתית, וערך מחקרים רבים בנושאים: עוני ופערים חברתיים, מדיניות חברתית ויעילות של מערכות התערבות חברתית. כמו כן הוא חבר בצוות הערכה של התכנית "מרווחה לתעסוקה" ושל התכנית "מהל"ב" (כיום: "אורות לתעסוקה"). פרופ' חביב היה חבר בוועדות ציבוריות רבות, וביניהן הוועדה הציבורית לבחינת הגדרת העוני. הוא משמש כיועץ לאיחוד הקהילות היהודיות בארצות הברית והוא חבר פעיל בצוות המשימה הבין-ארגונית של הקהילות היהודיות לקידום הערבים בישראל.

עדי ברנדר

ד"ר ברנדר הוא ראש אגף מאקרו-כלכלה ומדיניות בבנק ישראל. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה מהאוניברסיטה העברית​, תואר שני בכלכלה ומִנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת קולומביה. בעבר עבד ברנדר בקרן המטבע הבין-לאומית, ולאחר מכן הצטרף לחטיבת המחקר של בנק ישראל וכיהן כראש התחום הפיסקלי. במסגרת תפקידו היה ברנדר ממונה על תחום הסקטור הציבורי ועסק בניתוח תקציב המדינה והשלכותיו המאקרו-כלכליות, במדיניות המסים והקצבאות וברפורמות בתחום הפנסיה. במשך השנים פרסם מאמרים רבים בנושא מדיניות פיסקלית, שוק העבודה וכלכלה פוליטית, וכן השתתף בוועדות ובצוותים שונים שעסקו בנושאי המדיניות הכלכלית.​ בין פרסומיו: "מדיניות הממשלה ביחס להורים צעירים" (2014);"Elections, Leaders, and the Composition of Government Spending" (2013); "השנה הראשונה להפעלת הסדר פנסיית החובה: הציות להסדר והשלכות פוטנציאליות על היצע העבודה" (2011); "השפעת הסדרי החיסכון לגיל הפרישה בישראל על התחלקות ההכנסות" (2011); "Predicting Government Tax Revenue and Analyzing Forecast Uncertainty" (2010); ""Consolidation of New Democracy, Mass Attitudes, and Clientelism (2009) "  ; שיעורי המס על הכנסות מעבודה בישראל בפרספקטיבה בינלאומית: 2008–2009 (2009);"How Do Budget Deficits and Economic Growth Affect Reelection Prospects? Evidence from a Large Panel of Countries" (2008); "השפעת שינויים בתנאי שוק העבודה על היקף המשרה של נשים: ההבדלים בין עובדות במשרה חלקית מרצון ולא מרצון" (2008).

ליאון אפשטיין

פרופ' אפשטיין עסק במחקר בנושאי אי שוויון במערכת הבריאות בישראל במכון ברוקדייל ומרכז טאוב ובבית הספר לבריאות הציבור בירושלים. הוא שימש כמנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, כחבר בהנהלה של ההסתדרות המדיצינית הדסה בירושלים, כמנהל המחלקה לרפואה חברתית בהדסה וכמנהל בית הספר לבריאות הציבור של בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן פרופ' אפשטיין לימד ועסק במחקר בבתי ספר לרפואה ולבריאות הציבור באוניברסיטה העברית ובטכניון, ושם גם ניהל את המחלקה לבריאות המשפחה והקהילה. כמו כן פרופ' אפשטיין לימד וחקר בבתי ספר לרפואה ובריאות הציבור בחו"ל, בין היתר באנגליה ודרום אפריקה.

רוני סטריאר

ד"ר סטריאר הוא מרצה בכיר וראש המגמה לארגון ומנהל בתוכנית המוסמך בבית הספר לעבודה סוציאלית  , הפקולטה למדעי הרווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה. ד"ר רוני סטריאר סיים לימודי דוקטוראט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה עברית ולימודי פוסט- דוקטוראט באוניברסיטת פנסילבניה, ארצות הברית. ד"ר סטריאר הוא יוזם וממונה אקדמי על פרויקט הדגל של אוניברסיטת חיפה למאבק בהדרה חברתית, ממונה אקדמי על תוכנית שותפות חיפה להתרת שרשרת העוני, חוקר ויועץ בכיר לארגוני רווחה בפיתוח שירותים ייחודיים עבור אוכלוסיות המתקיימות בעוני והדרה חברתית. הוא היה שותף לכתיבת המלצות "הוועדה האלטרנטיבית", שייעצה למובילי מחאת קיץ 2011. מאז 2013  הוא מקדם  סמינר דו-לאומי שנתי ישראלי- אמריקאי עם אוניברסיטת מרילנד שכותרתו "צדק חברתי?". מחקריו מתרכזים בעוני, בהדרה חברתית, אי שוויון חברתי על רקע הבדלי תרבות ומגדר ובלימודי קהילה. עם פרסומיו של ד"ר סטריאר נמנים: "שילוב עבודה סוציאלית ביקורתית אנטי-דכאנית בשירותי הרווחה הציבוריים: מרטוריקה לפרקטיקה" (2013), עם שרון בנימין; "שדה המדיניות: יחסי הגומלין בין הממשלה לבין ארגוני סִנגור בתחומי החברה והרווחה"2012 ,ומחקרים וניירות עמדה בנושא מדיניות, עוני והדרה.

ריטה סבר

ד"ר ריטה סבר היא מרצה בכירה וחוקרת בכירה (בגימלאות) באוניברסיטה העברית בירושלים – בביה"ס לחינוך ובמכון לחקר הטיפוח.  בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית-קוגניטיבית ; חברה במערכת כתב-העת המקוון "הגירה"; חברה באגודת ההערכה האירופית (EES) ובמועצת האגודה הישראלית לפסיכומטריקה (אפי), ויו"ר כנס אפי 2015.

 

מזה שנים רבות עוסקת במחקרי הערכה במדעי החברה ובחינוך ובחקר התמודדות עם ריבוי תרבויות, הגירה וקליטת עלייה . במכון NCJW לחדשנות בחינוך היא ייסדה וניהלה אגף לפיתוח, יישום ומחקר של מודלים הקשורים למפגשים בין-תרבותיים בתחומים שונים בחברה הישראלית. כמו כן פיתחה  ו/או ניהלה יחידות הערכה  פנים-ארגוניות במגזר השלישי ובמגזר הראשון, והקימה גופי הערכה חדשים במלכ"רים גדולים.

 

כיום היא יועצת עצמאית לעמותות ולמשרדים ממשלתיים בתחומי קביעת מדיניות, מדידה והערכה, הגירה, גיוון תרבותי, רב-תרבותיות, וקבוצות מודרות (  excluded groups). היא משמשת כלקטורית לשורה של מו"לים וכתבי עת מדעיים וכותבת חוות-דעת על  הצעות מחקר ודוחות הערכה , ניירות עמדה, הצעות פרויקטים וכו'..סבר הציגה בכנסים בינלאומיים ברחבי העולם והשתתפה במפגש המומחים של האיגוד הבינלאומי לעבודה סוציאלית (ICSW). עבודות שלה הוצגו בכנסים בין-לאומיים בישראל ומחוצה לה , ופורסמו בספרים וכתבי עת. בין היתר היא  כתבה את הפרקים הבאים:

  • Evaluating Second Chance Educational Programs:   A conceptual Framework”. In:  Second Chance in Education (1990)
  • Learning from experience? Israeli schools and the task of immigrant Aabsorption.”  In:  Russian Jews on Three Continents, Migration and Resettlement. 1997  ))
  • Patterns of Coping with the Task in Schools”. In: Children of Perestroika in Israel (1999)
  • "Marginalization and De-marginalization of Immigrants:  Diversity-Management Strategies in Education" . In:   Migration, Culture Conflict and Crime, ( (2002
  • " הערכה  והיועץ החינוכי". בספר:  יעוץ בביה"ס בחברה משתנה, ( 2004). [ באנגלית:

"Evaluation and the Educational Counselor". Counseling in school in a changing society.(Hebrew) (2004).

  • "לשון הקליטה – קליטת עולים בעזרת עידוד פעיל לשמירת שפת-האם וגישור בינתרבותי בחינוך", בספר :  חינוך בחברה רבת תרבויות (2007).  [באנגלית:

The Language of Integration" – Using Active Encouragement of Mother-Tongue Maintenance and Inter-Cultural Bridgemaking to Enhance Immigrant Integration. In:: Education in a Multi-cultural Society (2007)(Hebrew),

  • " מערכת החינוך ועולי בריה"מ לשעבר – מדיניות מערכתית ודפוסי התמודדות בשטח".   בספר:   משרשי העבר לניצני המחר – התערותם של עולי חבר העמים בישראל בשנות האלפיים" (2012)  ;

[באנגלית: "FSU Immigrants in Israel and the Israeli Education System  – Systemic Policy and Patterns of Coping in the Field". In: Old Roots in New Soil – the adjustment of FSU immigrants in Israel in the new millennium. (2012)  (Hebrew)

  • "Extra Fragile in Disaster –People with Disabilities in a Bombarded Zone".  In: Disaster Management – Enabling Resilience. (2014)
  • "ICT, Migrant Networks and Transnational Identity. In: Identity and Intercultural communication,(forthcoming).

כמו כן כתבה בשנת 1994 ביחד עם פרופ’ חיים אדלר את הספר  Beyond the Dead-End Alley of Mass Education

ראובן גרונאו

פרופ' גרונאו הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית וחבר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל (מאז 2011). הוא משמש כיו"ר המועצה הציבורית לסטטיסטיקה, כיו"ר הוועד המנהל של מכון פאלק למחקר כלכלי בישראל וכיו"ר פורום ספיר למדיניות כלכלית. לפרופ' גרונאו תואר ראשון ושני בכלכלה מהאוניברסיטה העברית ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת קולומביה (1967). מאז שנת 1967 ועד פרישתו בשנת 2005 היה חבר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. במהלך עבודתו באוניברסיטה כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות רבות וביניהן אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת MIT ואוניברסיטת קליפורניה. בשנת 2008 זכה פרופ' גרונאו בפרס יעקב מינצר על תרומת חיים לכלכלת עבודה מטעם האגודה לכלכלת עבודה SOLE)), ובשנת 2005 זכה בפרס מפעל הפיס על שם מיכאל לנדאו על מחקריו בתחום כלכלת ישראל. במהלך שנות עבודתו שימש פרופ' גרונאו כיו"ר וחבר בכמה ועדות ממשלתיות וציבוריות: הועדה לבחינת מבנה ענף הזיקוק בישראל, וועדות לקביעת תעריפי הבזק והוועדה לקביעת תעריפי המים בתאגידים העירוניים, הוועדה לגיבוש כללי תחרות בתקשורת, וועדת שוחט לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה. כמו כן שימש כיו"ר הוועדה הציבורית לקביעת שכרם של חברי הכנסת.

רן בליצר

פרופ' רן בליצר הוא רופא וחוקר, מייסד ומנהל מכון כללית למחקר, מרכז שותף של ארגון הבריאות העולמי למחקר ומניעה של מחלות כרוניות. בתפקידיו אלו אחראי פרופ' בליצר לייזום והוצאה לפועל של גישות חדשות לשימוש במידע ולרתימת מסדי נתונים גדולים ומורכבים   (Big Data) לשירות המטופל והארגון, תוך ביצוע מחקרים להערכת יעילות השוואתית של התערבויות וטיפולים ושימוש בכלים מתקדמים של מחקר ו- Predictive modeling.   במקביל הוא משמש כמנהל המח' לתכנון מדיניות בריאות בכללית, האמונה על חיזוי אתגרים עתידיים בפני מערכת הבריאות ויצירת מענה להם בדמות תוכניות אסטרטגיות חוצות-ארגון.

 

פרופ' בליצר נמנה על סגל המחלקה לבריאות הציבור באונ' בן-גוריון כמרכז תחום בתוכנית ה-MPH, וחיבר מעל 100 מאמרים מדעיים בתחומי מומחיותו. פרופ' בליצר משמש כיו"ר החברה הישראלית לאיכות ברפואה, כיועץ למשרד הבריאות בתחום ההיערכות לחירום, וכחבר הנהלה של ארגונים בינלאומיים. בתפקידו כיועץ של ארגון הבריאות העולמי, פרופ' בליצר שימש כסנטור בקבוצת היועצים הבכירים של ה-WHO בתחום בקרת ומניעת תחלואה כרונית, ונוטל חלק פעיל בעיצוב מסמכי מדיניות מרכזיים בתחומים אלה באיזור האירופי של הארגון.

רמי סולימני

מזה 40 שנה עוסק ד"ר רמי סולימני בנושאים חינוכיים וחברתיים, במיקוד על אוכלוסיות של ילדים ונוער במצבי סיכון. פעילותו כוללת יזום ופיתוח תוכניות חדשניות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות, במטרה להתמודד עם תופעות של סיכון ונשירה בקרב ילדים ובני נוער: תלמידים תת-משיגים, עולים חדשים ובני מיעוטים.   במסגרת תפקידו, מעורב בפיתוח תוכניות הדגל של ג'וינט ישראל. המרכזיות בהן, תוכנית לקידום הישגים לתלמידים תת משיגים בכיתות ההכוון סח"ח ("סביבת חינוך חדשה"). תוכניתPACT , "הורים וילדים יחד", לקידום ילדים יוצאי אתיופיה בגיל הרך ומשפחותיהם ותוכניות רווחה וחינוך במגזר החרדי והערבי.   בין תכניות הדגל –  "מוטב יחדיו", תכנית קהילתי לקידום ילדים ונוער במצבי סיכון, המבטאת את המעבר לגישה מערכתית וממקדת את מאמציה בשכונות מצוקה, שיש בהן ריכוז גבוה של ילדים ובני נוער.   תחת מנהיגותו הפכה עמותת "אשלים" לעמותה מובילה בתחומה בארץ. הובלתה של תוכנית "התחלה טובה" לגיל הרך במסגרת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון ובמצוקה (יישום דו"ח שמיד), הינה ביטוי מעשי למקום המקצועי של "אשלים" במערך העשייה החינוכית-חברתית בישראל.   רמי, בנם הבכור של עולים מפרס, נולד במעברת קסטינה ולמד והתחנך בכפר הנוער "כנות". רמי שימש כמנהל של "המרכז לחינוך טכנולוגי לנוער" בירושלים, שם פיתח ג'וינט ישראל את תוכנית "מפנה" לנוער מנותק. כמנהל בית הספר, שימש רמי כמוביל צוות הפיתוח ואף פיקח על יישום התוכנית בחמש שנותיה הראשונות.   רמי מחזיק בתואר BA בגיאוגרפיה וחינוך, תואר MA בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית, תוארMA  במדעי החברה, אוניברסיטת חיפה ותואר דוקטור מהמרכז לחקר החינוך באוניברסיטת סאסקס, אנגליה. בעבודת הדוקטורט שלו, עסק בחקר סוגיות בתהליך הובלת שינוי בתוך מערכת החינוך. מחקרו  יצא לאור כספר "הם לומדים מחדש" בהוצאת ג'וינט-אשלים.

  • בנובמבר 1997 קיבל רמי את פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים, כאות הוקרה  להישגיו בתחום קידום חינוך הנוער בישראל.
  • ביום העצמאות 2001 קיבל תואר אזרח כבוד בעיר הולדתו קרית מלאכי. התואר הוענק לו על פועלו הרב ותרומתו לקידום מערכת החינוך וקליטת העלייה בעיר.
  • בשנת 2012, נכלל רמי ברשימת 50 אנשי החינוך המשפיעים ביותר בישראל, שפורסמה בעיתן "הארץ".
  • ביולי 2014 סיים רמי קורס של המכללה לביטחון לאומי.

רמי נשוי, אב לשלושה ומתגורר במבשרת ציון.

עופר סטי

ד"ר סטי הוא מרצה בבית הספר לכלכלה ע"ש איתן ברגלס באוניברסיטת תל אביב. הוא בעל תואר ראשון ושני בהנדסת תעשייה וניהול מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני נוסף בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב (2004) ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת ניו יורק (2010). ד"ר סטי מרצה וחוקר בתחומי מאקרו-כלכלה ומימון ציבורי.בשנים 2010–2014 הוא העביר  סמינרים באוניברסיטאות שונות בארץ (בן-גוריון בנגב ואוניברסיטת חיפה) ובעולם אוניברסיטת וירג'יניה, אוניברסיטת פן סטייט, אוניברסיטת שטוקהולם ואוניברסיטת המלכה מרי בלונדון). בשנים 2010–2014 קיבל סטי מענקי מחקר ממרכז פנחס ספיר לפיתוח באוניברסיטת תל אביב, מהקרן הלאומית למדע, מהקרן האירופאית ((Marie Curie ומה NBER. בין מאמריו: "“Unemployment Insurance and Unemployment Accounts: The Best of Both Worlds " (2014);"Who Cares about Unemployment Insurance?" (עם אביחי ליפשיץ ויניב ידיד-לוי, 2014); "Search and Work in Optimal Welfare Programs" (עם ג'אנלוקה ויולנטה וניקולא פאבוני, 2014).

נעם זוסמן

נעם הוא חוקר בחטיבת המחקר בבנק ישראל. תחומי עיסוקו הם שוק העבודה, חינוך, השפעות הסכסוך הישראלי-פלסטיני על כלכלת ישראל ועוד.

מיקי מלול

פרופ' מלול הוא חבר סגל בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. משנת 2008 הוא עומד בראש המגמה לכלכלה וחברה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית ומשנת 2013 הוא מכהן כראש תכנית "עתידים" לתואר בוגר במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. לצד עבודתו באקדמיה פרופ' מלול חבר בכמה ועדות ציבוריות, ובהן ועדת משרד הפנים להסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב, והשולחן העגול לפיתוח אזורי מטעם משרד הכלכלה. פרופ' מלול סיים בהצטיינות את כל תאריו: דוקטורט במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב; תואר שני ובוגר בכלכלה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לאחר לימודיו בארץ פרופ' מלול השלים פוסט דוקטורט במחלקה לתכנון ערים באוניברסיטת קורנל;  תחומי המחקר של פרופ' מלול מתמקדים במדיניות בשוק העבודה, בקשר שבין אי שוויון ועוני וצמיחה כלכלית ובפיתוח כלכלי. בתחומים אלה פרסם פרופ' מלול מעל 40 מאמרים בכתבי עת שפיטים בינלאומיים.

מנחם מוניקנדם

פרופ' מוניקנדם הינו חוקר עוני ואנשים החיים בעוני, בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר-אילן. הוא מכהן כיו"ר  ESPAnetישראל, חבר באגודה למדיניות חברתית בבריטניה (SPA), בחברה לעבודה סוציאלית ולמחקר בארצות הברית (SSWR), ובאגוד האירופי למחקר בעבודה סוציאלית (ESWRA). בעבר כיהן כראש התוכנית לתואר שני בעבודה סוציאלת, מנהל המסלול לארגון ומינהל וכן היה מנהל ומייסד בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון. פרופ' מוניקנדם היה חבר בוועדה הלאומית למלחמה בעוני, חבר בוועדה העליונה  לרפורמה בשירותים החברתייםהמקומיים, ובוועדת המשנה למשאבי אנוש. הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת פיטסבורג (1983), סיים את הלימודים לתואר מוסמך בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ואת התואר הראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית

יעקב מנצ'ל

פרופ' יעקב מנצ'ל  הינו  מנהל האגף הגריאטרי והמכון האוסטופורוזיס של בית החולים "הרצוג"  ובעבר היה מנכ"ל ביה"ח. הוא מומחה לרפואה פנימית וגריאטריה.  מחקרו העיקרי הינו בשטח  האוסטואופורוזיס.  הוא פרופסור מן המנין לרפואה פנימית של בית ספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה.

 

בבית חולים "הדסה"  פרופ' מנצ'ל עבד כרופא ראשי, מנהל היחידה המטבולית למחלות עצמות וכמנהל המחלקה הפנימית והמכון לאוסטיופורוזיס. כמו כן שימש כמנהל המחלקה הפנימית וגריאטריה בבית החולים "שערי צדק" אשר הוא יסד אותה.

 

בשנים 1974-1978 שימש כמנכ"ל משרד הבריאות. בין השנים 1999 עד 2005 היה הגריאטר הארצי של "מכבי שירותי בריאות"

 

מ- 1996-2013 שימש כיושב ראש של המועצה הלאומית לגריאטריה של משרד הבריאות.

חבר באגודות  לגריאטריה, גרונטולוגיה , מנהלי בתי חולים , אנדוקרינולוגיה, ובועדה המייעצת של קרן לניצולי שואה, ועדת הפיתוח לשירותים של "אשל"

יצחק פרידמן

פרופ' פרידמן הוא ראש התכנית לתואר שני במִנהל מערכות חינוך במכללת אחווה. הוא בעל תואר שלישי במִנהל חינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים .בעבר ניהל את מכון הנרייטה סאלד ושימש חוקר בכיר בו. כמו כן היה פרופסור חבר בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וראש אגף התלמידים במשרד החינוך והתרבות.היה חבר ביוזמה למחקר יישומי בחינוך עד שנת 2010. תחומי המחקר וההתמחות שלו הם: פסיכומטריקה, מדידה והערכה של תכניות חברתיות וחינוכיות, פסיכולוגיה ארגונית במערכות מִנהליות ציבוריות (ובייחוד במערכות חינוך), קשרי בית ההורים ובית הספר ובתי ספר קהילתיים. בעת האחרונה מתמקד בהשלכות חקר המוח על מערכות החינוך, ההוראה והלמידה במגמה לשפר את הכשרת המורים ותפקודם.

אברהים מחאג’נה

ד"ר מחאג'נה כיום מרכז את אשכול "לימודי המדיניות החברתית" במכללה האקדמית צפת. בעבר שימש כראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אל-קודס. בנוסף, עבד כמרצה בבתי הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. ד”ר מחאג’נה סיים את כל תאריו בהצטיינות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. את הפוסט דוקטורט סיים באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופסור יוסי קטן (ז"ל). במהלך הקריירה האקדמית שלו זכה במלגות ובפרסים רבים ממבחר מוסדות, ובהם: מרכז רבין לחקר השלום, מרכז מינרבה לזכויות אדם, המכון למחקר ע”ש טרומן, קרן לוקסמבורג, מרכז דראסאת למשפט ומדיניות וועדות המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. ד”ר מחאג’נה פרסם מאמרים רבים בכתבי עת מקצועיים, והוא ממשיך לחקור ולפרסם בתחומי המדיניות החברתית בעידן הגלובליזציה, התהוות מדיניות הרווחה ברשות הלאומית הפלסטינית ומדיניות הרווחה כלפי החברה הערבית בישראל. כיום הוא חוקר את העוני בחברה הערבית בישראל.

חגי אטקס

ד"ר אטקס הוא כלכלן מומחה בתחום שוק העבודה והרווחה, והוא עובד באגף למאקרו-כלכלה ולמדיניות בבנק ישראל. ד"ר אטקס מלמד בחוג פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) באוניברסיטה העברית בירושלים. ​הוא בוגר החוגים לכלכלה ולמזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב(1999), בעל תואר מוסמך בכלכלה והיסטוריה כלכלית מ-London School of Economics(2001),תואר מוסמך במזרח תיכון מודרני מאוניברסיטת תל אביב‏ (2003) ותואר דוקטור לכלכלה מהאוניברסיטה העברית (2008). תחומי העניין והמחקר של אטקס הם קשרים כלכליים בין ישראל והרשות הפלסטינית ושוק העבודה בישראל. אחד ממחקריו הבולטים הוא "ההשפעות של התעסוקה בישראל על כוח העבודה הפלסטיני" (2011). בין פרסומיו  When Trade Stops: Lessons from the 2007-2010 Gaza Blockade Journal of International Economics, The Impact of Employment in Israel on the Palestinian Labor Force,” Peace   (2012)Economics, Peace Science and Public Policy.Private Law Enforcement, Fine Sharing, and Tax Collection: Theory and Historical Evidence," Journal of Economic Behavior and Organization, (2011).”

איתן ששינסקי

פרופ' איתן ששינסקי הוא מרצה לכלכלה (אמריטוס) באוניברסיטה העברית בירושלים, ומופקד על הקתדרה למימון ציבורי ע"ש סר אייזיק וולפסון במוסד. הוא בעל תואר תואר ראשון ושני בכלכלה מהאוניברסיטה העברית ודוקטורט בכלכלה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). ששינסקי כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות רבות, (בינהן: סטנפורד, הארוורד, בראון, MIT וקולומביה בארצות הברית). הוא נבחר כעמית החברה האקונומטרית, כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חבר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, חבר של כבוד של האגודה הכלכלית האמריקאית, כמו כן הוא בעל תואר דוקטור של כבוד מבית הספר לכלכלה בשטוקהולם. בדצמבר 2011 קיבל ששינסקי את אות אביר איכות השלטון. פרופ' ששינסקי היה יועץ כלכלי לכנסת ויועץ לענייני רווחה במשרד ראש הממשלה. ב- 1987 עמד בראש ועדת ששינסקי שפעלה לגיבוש רפורמה במס הכנסה ליחידים, וב 1995 היה חבר בוועדה להפרטת החברות הממשלתיות. נוסף על כך הוא עמד בראש ועדת ששינסקי לבחינת מדיניות מיסוי הגז והנפט בישראל (אשר המלצותיה אושרו ע"י הכנסת בחוק הנפט והגז 2011), ולאחר מכן בראש הועדה לבחינת המסוי של משאבי הטבע האחרים בישראל (ההמלצות אושרו  בחוק בשנת 2015) . 

ששינסקי כהן כיו"ר חברות ציבוריות ופרטיות רבות וביניהן: דירקטוריון "כור תעשיות בע"מ", דירקטור "תדיראן", "מכתשים אגן תעשיות" ובית ההשקעות "פסגות". פרופ' ששינסקי היה נשיא האגודה הישראלית לכלכלה בשנים 2004-2006. בשנת 2007 יצא לאור ספרו "The Economic Theory of Annuities".

דוד מעגן

דוד מעגן הוא מנהל תחום סטטיסטיקה של חינוך גבוה וכוחות הוראה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. במסגרת תפקידו אחראי על פיתוח סטטיסטיקה על כוח אדם בהוראה במערכת החינוך וכן פיתוח תחזיות סטטיסטיות למערכת החינוך. דוד הינו בוגר תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית וכיום דוקטורנט בחוג לחינוך באוניברסיטת בר-אילן.

במסגרת עבודתו דוד ביצע שורה של מחקרים שהוצגו בכנסים מקצועיים, על היבטים שונים של כוח אדם בהוראה, הישגי תלמידים ומעקבי אורך על אוכלוסיות שונות במערכת החינוך. בין היתר מחקרו על "הישגים עתידיים של נבחני המיצ"ב בישראל",  שהוצג בכנס האגודה הישראלית לכלכלה, 2014; "רפורמת אופק חדש: האם ובאיזו מידה הביאה הרפורמה לשיפור באטרקטיביות מקצוע ההוראה והישגי התלמידים במערכת?", שהוצג בכנס האגודה הישראלית לכלכלה, 2013; "אינפלציה בציוני הבגרות בישראל", שהוצג בכנס האגודה הישראלית לפסיכומטריקה, 2013; "הישגים לימודיים של מקבלי תואר ראשון בישראל", שהוצג בכנס האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה,  2012;

בנוסף לכך, דוד הינו עמית מדיניות(חינוך) בתכנית מדיניות חינוך במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. כמו כן שימש חבר בועדה לבדיקת הכשרת מורים למגזר הערבי, משרד החינוך; חבר בועדת היגוי מטעם ראמ"ה לסקר בינלאומי של ה- OECDTeaching and Learning International Survey (TALIS) ; משקיף בתת-ועדת שכר מורים של "ועדת דברת" (כח המשימה הלאומי לקידום מערכת החינוך). כמו כן ייצג את ישראל בקבוצת עבודה של ה- OECD, INES Network on Labour Market, Economic and Social Outcomes of Learning, (Rotterdam, 2009; Paris, 2009; Copenhagen, 2010).

 

דניאל גוטליב

ד"ר גוטליב הוא סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, ומרצה למדיניות כלכלית ולמדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בעל תואר שלישי בכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. את התואר הראשון והשני השלים ב-באוניברסיטת ציריך וב-London School of Economics בהתאמה. בשנים 1986–1988 עבד ד"ר גוטליב ככלכלן בקרן המטבע הבין-לאומית. לאחר מכן החל לעבוד ככלכלן ביחידה הכלכלית של מחלקת מטבע חוץ בבנק ישראל, ובהמשך שימש כלכלן ראשי במחלקת המחקר שלהבנק. כמו כן הוא כיהן במשך 12 שנים כיועץ בכיר לנגידים יעקב פרנקל, דודקליין וסטנלי פישר. גוטליב עסק במחקרו בנושאים כמו מדיניות מוניטרית, אינפלציה, חשבון ההון של מאזן התשלומים, החוב הציבורי, רמה אופטימלית של יתרות מטבע החוץ של המדינה, ליברליזציה במטבע חוץ, מדיניות מאקרו-כלכלית ומדיניות ציבורית. מאז שנת 2000 מתמקד גוטליב במחקר בנושא מדיניות כלכלית-חברתית, ובמיוחד בסוגיות העוני ושוק העבודה.במהלך השנים פרסם מחקרים רבים בכתבי עת מקצועיים וכן כתב פרקים בספריםעל המשק והחברה.

בוני גולדברג

גב' בוני גולדברג היא מנהלת המינהל לשירותי קהילה בעיריית ירושלים. גב' גולדברג מוסמכת בעבודה סוציאלית ובקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ובוגרת תוכניות להכשרת בכירים באלכ"א גוינט ישראל.  

 

תחומי האחריות העיקריים שלה בעיריית ירושלים הינם רווחה, בריאות הציבור, קליטה ותעסוקה. בעבר ניהלה את אגף הרווחה של העירייה ולפני כן שימשה כמנהלת מחוז ירושלים והדרום במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. במסגרת עבודתה כמנהלת המינהל לשירותי קהילה נשלחה גב' גולדברג לייצג את העיר בשלושה ירידי עלייה בצרפת וכן במדינות חבר העמים לשעבר; ובמסגרת עבודתה במשרד הרווחה ייצגה את המשרד במשלחות מקצועיות בחו"ל.

 

גב' בוני גולדברג הרצתה במספר כנסים בארץ ובחו"ל וכן הנחתה פאנלים, העבירה שיעורים בהשתלמויות להכשרת מנהלים במחלקות לשירותים חברתיים ובקורסים בבתי-הספר להכשרת עובדים סוציאליים.

בשארה בשאראת

ד"ר בשאראת הוא מנהל בית חולים האנגלי בנצרת ויו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל בהסתדרות הרפואית. כמו כן הוא מרצה בכיר בפקולטה לרפואה בגליל ומרצה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה. הוא בעל תואר שני בבריאות הציבור מאוניברסיטת הרווארד, ובוגר בי"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים . בעבר מילא ד"ר בשאראת תפקידים שונים בהנהלת "שירותי בריאות כללית" באזור הצפון ושימש כמנהל הרפואי של המחוז.

בן-ציון זילברפרב 

פרופ' זילברפרב הוא דקאן בית הספר לבנקאות ושוק ההון במכללה האקדמית נתניה ופרופסור חבר לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ומִנהל עסקים ותואר שני בכלכלה מאוניברסיטת בר-אילן, ודוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת פנסילבניה. פרופ' זילברפרב כיהן כמנכ"ל משרד האוצר בשנים 1998–1999. כמו כן הוא שימש כראש המחלקה לכלכלה, דקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן, מנהל הרשות לתכנון כלכלי, דירקטור בקופות הגמל של בנק לאומי, יועץ להפרטת "אל-על" ויועץ לגופים פיננסיים שונים. זילברפרב היה חבר במועצות מנהלים של חברות רבות, ביניהן: חברת Fundtech, "כלל גמל וקרנות השתלמות", "פרטנר".

 

נוסף על כך פרופ' זילברפרב היה מנהל מכון עזריאלי לחקר כלכלת ישראל ומנהל המכון למחקר כלכלי באוניברסיטת בר-אילן, וכן חוקר בכיר במכון הישראלי הבין-לאומי. משמש כיום כדירקטור בחברות פריגן, ברימאג דיגיטל אייג' וקבוצת דלק. הוא חבר ועדת ההשקעות של מכללת שנקר, אוניברסיטת בר-אילן, הקרן הדו-לאומית ארה"ב ישראל, קופת הפנסיה של חברת חשמל ועוד. פרופ' זילברפרב כתב את הספר "הפרטת חברות בישראל ובעולם" עם שלמה אקשטין ושמעון רוזביץ, ופרסם עשרות מאמרים בכתבי עת מקצועיים בנושאי כלכלת ישראל ובעיקר אינפלציה, הפרטה, הצמדה, שוקי כספים וסחר חוץ.

ברוך עובדיה

ד"ר עובדיה מכהן כמנהל תכנית לטיפול בילדים וצעירים ללא עורף משפחתי וכחבר הנהלות הפורום למדיניות חברתית (ESPAnet Israel), המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי והמועצה העולמית של שירות קהילתי יהודי (WCJCS). כיום הוא מתנדב בנציבות קבילות ילדים במועצה הלאומית לשלום הילד. הוא עבד שנים רבות כעובד סוציאלי וכמחנך, הקים וניהל את המחלקה לשירותים חברתיים במשרד לקליטת העלייה ואת השירותים לעבודה סוציאלית בקופת חולים הכללית. ד"ר עובדיה ייסד עם פרופ’ רהר מבית החולים הר סיני בניו יורק תכנית בין-לאומית לקידום המנהיגות בעבודה הסוציאלית במערכת הבריאות ויזם את הכנס הבין-לאומי הראשון בעבודה סוציאלית בבריאות ובבריאות הנפש. ד"ר עובדיה כיהן כסגן הממונה על המעונות (חינוך וטיפול) ברשות חסות הנוער במשרד הרווחה, כיו"ר האיגוד הישראלי לרווחה חברתית ((ICSW Israel וחבר מערכת בטאונה  "הדעה הרווחת" וכיו"ר עמותת מט"ב, המספקת שירותים ופתרונות סיעודיים. ד”ר עובדיה היה מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למִנהל, בה כונן תכנית לימודי משפחה לתואר שני ולימד כמורה מן החוץ באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. הוא בוגר לימודי תואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה (1958) ועבודה סוציאלית (1961), מוסמך חינוך (1989) ודוקטור בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים (2005).

אביה ספיבק

פרופ' ספיבק הוא חבר סגל בחוג לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון. בעבר הוא כיהן כראש המחלקה לכלכלה וכדקאן הפקולטה למדעי הרוח והחברה במוסד. בשנים 2002–2006 היה ספיבק משנה לנגיד בנק ישראל. משנת 2006 הוא משמש עמית בכיר במכון ון-ליר בירושלים וחבר דירקטוריון של בנקים וקרנות פנסיה. ספיבק כותב באופן קבוע טורים בעיתון "‎כלכליסט". בקיץ 2011 עמד ספיבק בראש צוות המומחים ספיבק-יונה, לצד פרופ' יוסי יונה. הצוות הורכב מוועדות מומחים עצמאיות והציע חלופה לוועדת טרכטנברג. מסקנות הצוות אף גובשו בספר "אפשר גם אחרת – מתווה לכינונה של חברה מתוקנת".

ג'נט רותנברג-פאק ז"ל

ג'נט רותנברג-פאק היא פרופסור בדימוס במחלקת כלכלת העסקים והמדיניות הציבורית בבית הספר ע"ש ורטון באוניברסיטת פנסילבניה. מוקד המחקר שלה היה כלכלה ציבורית, בדגש על כלכלה עירונית ואיזורית. פאק חוקרת כיום את הגורמים העיקריים בהוצאות הציבוריות (שותפויות והוניות) בארצות הברית, בניסיון לראות האם הטיעונים בפרסומו שלJ.K. Galbraith ‎, The Affluent Society ‎, אכן ניתנים לביסוס. היא החלה את הקריירה שלה ככלכלנית עבור הסוכנות לפיתוח מחדש של ניו הייבן, קונטיקט, שעברה התחדשות אורבנית ניכרת באותה עת. במהלך אותן שנים היא היתה מרצה במחלקה לתכנון עירוני באוניברסיטת ייל ולימדה קורסים בנושא עיצוב אורבני.

משם היא עברה לתפקיד בבית הספר למדיניות ציבורית ועירונית שהוקם מחדש באוניברסיטת פנסילבניה (1970). כאשר האוניברסיטה העבירה את תכניות המדיניות הציבורית שלה לבית הספר ע"ש ורטון, פק היתה בין החברים הראשונים במחלקה החדשה למדיניות ציבורית ועירונית (1978), כיום המחלקה לכלכלה עסקית ומדיניות ציבורית. היא הייתה יושבת ראש המחלקה מ-1992 עד 1997. במהלך התקופה הזו היא גם הייתה העורכת של Journal of Public Policy and Management, יולי 1994 עד 1999.

פרופסור פק גם העבירה שנים רבות (בחופשה מאוניברסיטת פנסילבניה) במכון ברוקינגס בוושינגטון די-סי. מחקרים פרודוקטיביים רבים ופעילויות מקצועיות אחרות צמחו מאותה התאגדות. היא הכותבת והעורכת של כמה ספרים, לרבות Urban Models: Diffusion and Policy Application; Sunbelt/Frostbelt: Public Policies and Market Forces in Metropolitan Development; וכן Growth and Convergence in Metropolitan America. נוסף לכך, משנת 2000 עד 2009 היא ארגנה ועידה שנתית בנושאים אורבניים (שהשתתפו בה כ-40 מלומדים מובילים בתחום העיור). כל ועידה סוכמה בכרך של Brookings Wharton Papers on Urban Affairs – קובץ מאמרים ותגובות למאמרים עם הקדמה מאת פק ועורך המשנה של הכרך ויליאם גייל.

לאורך הקריירה שלה פרופסור פק הייתה בקשר עם סגל אקדמי בישראל, והעבירה כמה קיצים במוסדות אקדמיים או במוסדות מחקר בישראל, לרבות האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון ירושלים ללימודי ישראל. היא הייתה חברה  בוועדה המייעצת הבין-לאומית של המרכז הבינתחומי בהרצליה.

פרופ' האן אנצינגר

האן אנצינגר היה פרופסור ללימודי הגירה ואינטגרציה באוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם מאז 2001. בין 2001-1986 הוא שימש בתפקיד דומה באוניברסיטת אוטרכט, ולפני כן עבד בין השאר עבור המועצה המדעית למדיניות הממשלה (WRR), צוות סיעור מוחות המקורב לראש הממשלה של הולנד, ועבור משרד העבודה הבין-לאומי בז'נבה.

לאנצינגר פרסומים נרחבים בנושא הגירה, אינטגרציה וריבוי תרבויות, והוא ייעץ לשלטונות מקומיים ולאומיים ולארגונים בין-לאומיים בנושאים אלו. הוא כיהן כנשיא של ועדת המחקר בנושא הגירה של ההתאחדות הסוציולוגית הבין-לאומית, וכן כנשיא הדירקטוריון של IMISCOE, הרשת האירופית הראשית של מכוני מחקר בנושא הגירה. כיום הוא סגן יו"ר הוועדה המדעית של סוכנות הזכויות הבסיסיות של האיחוד האירופי בווינה.

פרופ' ג'יימס הקמן

ג'יימס ג' הקמן הוא פרופסור לכלכלה שתרומתו יוצאת דופן. הוא פרופסור בכיר במשרה ע"ש הנרי שולץ במחלקה לכלכלה ומנהל את המרכז לכלכלה של הפיתוח האנושי במוסד. בשנת 2000 זכה הקמן (לצד אחרים) בפרס נובל לכלכלה על עבודתו במדדי מיקרו-כלכלה של גיוון והטרוגניות, קביעת בסיס סיבתי להערכת מדיניות ציבורית. הוא קיבל פרסים אחרים רבים על עבודתו, לרבות מדלית ג'ון בייטס קלארק ב-1983, פרס ג'ייקוב מינסר על מפעל חיים ב-2005, פרס דניס אייגנר לשנים 2005 ו-2007, מדליית יוליסס מאוניברסיטה הלאומית של אירלנד בדבלין ב-2006, פרס תאודור ו' שולץ ב-2007, מדליית זהב של נשיא הרפובליקה של איטליה ב-2008, פרס על תרומות יוצאות דופן למדיניות ציבורית עבור ילדים ב-2009, וכן מדליית פריש ב-2014. הוא מעורב באופן פעיל בביצוע והנחיה של מחקר אמפירי ותיאורטי על פיתוח מיומנויות, אי שוויון וניעות חברתית.

פרופ' פיטר ס' הלר

פיטר ס' הלר הוא פרופסור אורח לכלכלה בוויליאמס קולג' בוויליאמסטאון, מסצ'וסטס. הוא מלמד גם בתכנית הממשל לבוגרים באוניברסיטת מאסטריכט בהולנד, ומרצה לעתים במכון IMF. הוא עבד בקרן המטבע הבין-לאומית (IMF) במשך כמעט 30 שנה, ובמסגרת זו כתב רבות על נושאים של פיתוח הכלכלה והפחתת העוני, מדיניות כספים במישור המאקרו, אוכלוסיות מזדקנות, מדיניות הוצאות ציבוריות, רפורמות בשירותי הבריאות במדינות מתפתחות, רפורמה בפנסיות ובשירותים האזרחיים, שינוי אקלים, הפרטה וגלובליזציה. הוא היה סגן המנהל של המחלקה לעניינים כספיים בקרן המטבע הבין-לאומית. הוא צבר ניסיון נרחב באסיה כשעבד בסין, הודו, אינדונזיה, יפן, קוריאה, מלזיה ותאילנד, ובאפריקה (שם עבד בסומליה, קניה ואתיופיה), ואירופה (שם הוא עבד בבוסניה). במהלך עבודתו בקרן הוא היה מעורב רבות בוועדה למאקרו-כלכלה ובריאות של ארגון הבריאות העולמי, כמו גם בתכנית המילניום לפיתוח מטעם האו"ם. הוא גם היה חבר בוועדה המייעצת למנהל הכללי של ארגון הבריאות העולמי על קווי מדיניות בנושא הטבק.

ספרו Who Will Pay? Coping with Ageing Societies, Climate Change, and other Long-Term Fiscal Challenges פורסם בהוצאת IMF ב-2003. במהלך הקריירה שלו הוא היה פרופסור מסייע לכלכלה באוניברסיטת מישיגן, ואחרי שעזב את קרן המטבע הבין-לאומית הוא לימד שנים ספורות בבית הספר ללימודים בין-לאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. ד"ר הלר קיבל את תואר הדוקטור לכלכלה מאוניברסיטת הארוורד, ואת התואר הראשון שלו מקולג' טריניטי (הרטפורד).

אדם גמראן

אדם גמראן הוא נשיא קרן ויליאם ט' גרנט ופרופסור בדימוס של ג'ון ד' מקארתור לסוציולוגיה וללימודי מדיניות חינוך באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון. בקרן הוא מוביל יוזמות לתמיכה במחקר כדי לשפר את החיים של צעירים בגילי 5 עד 25, בדגש על תוצאות הפחתת אי השוויון בקרב בני נוער ועל הבנת הצורך בראיות מחקריות בתכניות ובקווי מדיניות שמשפיעים על בני נוער.

 

בקריירת המחקר שלו, המתפרשת על פני שלושה עשורים, גמראן ערך מגוון רחב של מחקרים המתמקדים באי השוויון  בחינוך וברפורמה בבתי הספר. הוא הכותב הראשי של Transforming Teaching in Math and Science: How Schools and Districts Can Support Change (Teachers College Press, 2003) , והעורך של Standards-Based Reform and the Poverty Gap: Lessons for No Child Left Behind (Brookings Institution Press, 2007) . הוא גם עורך שותף של הספרMethodological Advances in Cross-National Surveys of Educational Achievement (National Academy Press, 2002), וכן Stratification in Higher Education: A Comparative Study (Stanford University Press, 2007). הוא היה יו"ר פאנל הייעוץ העצמאי של האומדן הלאומי של קריירה וחינוך טכני עבור משרד החינוך של ארצות הברית, ישב בוועדה על מחקרים השוואתיים בין-לאומיים בחינוך עבור מועצת המחקר הלאומית (NRC), וכעת יושב בראש הוועדה לחינוך במדעים של המועצה. הוא מונה פעמיים מטעם הנשיא ברק אובמה לחבר בוועדה הלאומית למדעי החינוך, והוא חבר נבחר של האקדמיה הלאומית לחינוך והאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

 

ב-2013 הוא התכבד לקבל את פרס קרן ספנסר למחקר על מדיניות חינוך מטעם ההתאחדות למדיניות ציבורית וניהול, וב-2014 הוא קיבל פרס על תרומה יוצאת דופן למחקר בחינוך מההתאחדות האמריקאית לחקר החינוך.

ד"ר רוברט א' ליטן

בתור כלכלן ועורך דין, לליטן יש כמעט ארבעה עשורים של ניסיון בתחומי המשפט, המחקר והמדיניות הכלכלית, ובתור מנהל במגזר הפרטי, הציבורי והממשלתי. באמצעות פרסומיו הנרחבים, עדויותיו ונאומיו הרבים, הוא נעשה מומחה לאומי בעל שם בפיקוח, מלחמה במונופולים, יזמות ומימון, ונושאי מדיניות אחרים.

ליטן משתייך כעת לארגונים רבים. הוא ידיד בכיר שאינו תושב במכון ברוקינגס, שם שימש בעבר כסגן מנכ"ל ומנהל לימודי הכלכלה, וגם כידיד בכיר; הוא יועץ של KoreinTillery, חברת עורכי דין שנמצאת בסנט לואיס ושיקגו ומתמחה בהתדיינות בתיקים גדולים; וכן כלכלן ראשי בחברת Main Street Genome, חברת סטארט-אפ הממוקמת בוושינגטון די-סי. במסגרת תפקיד זה הוא מספק ניתוח פיננסי לעסקים קטנים.

ליטן חבר גם בכמה ועדות מייעצות: קרן סמית' ריצ'רדסון; הוועדה לפיתוח הכלכלה; והמכון האמריקאי למלחמה במונופולים; וכן מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. הוא גם יועץ מיוחד של Economists, Inc. בוושינגטון די-סי.

נוסף לניהול המחקר הכלכלי בברוקינגס, ליטן שימש בתפקידים דומים בקרן קאופמן וגם ב-Bloomberg Government. הוא היה חבר בוועדה המייעצת הבין-לאומית של Principal Financial Group, וגם מונה לכמה תפקידים בכירים בתור כלכלן ועורך דין בממשל הפדרלי של ארצות הברית.

במהלך קריירת המחקר שלו, ליטן כתב או היה כותב שותף של 27 ספרים וערך 14 נוספים. כמו כן הוא כתב לבד או בשיתוף יותר מ-200 מאמרים בפרסומים מקצועיים ופופולריים. ספרו האחרון, שיצא לאור בהוצאת Wiley בסתיו 2014, הואThe Trillion Dollar Economists.

ליטן סיים תוארB.S. בכלכלה (בהצטיינות יתרה) בבית הספר לכספים ע"ש ורטון באוניברסיטת פנסילבניה; תואר J.D. בבית הספר למשפטים של ייל; ותוארי M. Phil. ו-Ph.D. באוניברסיטת ייל.

פרופ' דניאל כהנמן

פרופ' דניאל כהנמן הוא פרופסור בדימוס לפסיכולוגיה וענייני ציבור בפרינסטון, חבר במרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, ושותף בחברת הייעוץ The TGG. הוא ידוע במיוחד בזכות עבודתו עם עמוס טברסקי על שיקול דעת אנושי וקבלת החלטות, שבזכותה זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002. כהנמן למד גם כמה נושאים אחרים, לרבות תשומת לב, זיכרון של התנסויות, רווחה אישית, חשיבה מנוגדת לעובדות וכלכלה התנהגותית. תוארי הכבוד שקיבל כוללים את מדליית החופש הנשיאותית (2013), פרס על מפעל חיים מטעם התאחדות הפסיכולוגים האמריקאית, פרס גראומאייר בפסיכולוגיה (עם עמוס טברסקי) ופרס תומס שלינג על תרומתו למדיניות, בין השאר. הוא מחזיק בתוארי כבוד מאוניברסיטאות רבות.

פרופ' אריק הניושק

אריק הניושק הוא חבר סגל בכיר (במסגרת משרה ע"ש פול וג'ין האנה) במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד. הוא היה דמות מובילה בפיתוח של ניתוח כלכלי של עניינים הנוגעים לחינוך. הוא פרסם מחקרים רבים שצוטטו רבות על ההשפעות של הקטנת גודל הכיתות, נשיאה באחריות לסיכונים גבוהים, הערכות עם ערך מוסף על איכות המורים, ונושאים אחרים הקשורים לחינוך. החלוציות שלו בניתוח המודד את איכות המורים באמצעות צמיחה בהישגי התלמידים מהווה את הבסיס למחקרים נוכחיים על הערך המוסף של מורים ובתי ספר. לאחרונה הראה הניושק שאיכות החינוך קשורה באופן הדוק לצמיחה הכלכלית הלאומית.

ספרו האחרון, Endangering Prosperity: A Global View of the American School, בוחן את הביצועים של בתי ספר בארצות הברית מנקודת מבט בין-לאומית, ומזהה את המחירים של חוסר שיפור בתוצאות התלמידים. ספרו הקודם,Schoolhouses, Courthouses, and Statehouses: Solving the Funding-Achievement Puzzle in America's Public Schools, מתאר כיצד ניתן להשתמש במדיניות משופרת של מימון בתי ספר כדי להגשים את מטרותינו הרצויות. Courting Failure, the Handbook on the Economics of Education  (ארבעה כרכים),,The Economics of Schooling and School Quality, Improving America’s Schools, Making Schools Work, Educational Performance of the Poor, Education and Race, Modern Political Economy, Improving Information for Social Policy Decisions, and Statistical Methods for Social Scientists. מאמריו המלומדים הרבים, העוסקים במגוון רחב של נושאים חינוכיים, מצוטטים באופן נרחב מאוד הן בכתבי עת מקצועיים והן בדיוני מדיניות.

הניושק הוא יושב הראש הוועד המנהל בפרויקט בתי הספר של טקסס באוניברסיטת טקסס בדאלאס, שותף למחקר של הלשכה הלאומית למחקרים כלכליים, וחבר בכוח המשימה "קורט" בנושא 12 שנות לימוד. לאחרונה הוא שימש בתור המפקח על הוועדה ליושר ולמצוינות של משרד החינוך של ארצות הברית. הוא היה יושב ראש הדירקטוריון של הוועדה הלאומית למדעי החינוך בשנים 2010-2008. כעת הוא הרכז האזורי לכלכלת החינוך של רשת המחקר CESifo.

בעבר החזיק הניושק במינויים אקדמיים באוניברסיטת רוצ'סטר, אוניברסיטת ייל, והאקדמיה של חיל האוויר של ארצות הברית. השירות שלו בממשלה כולל את תפקיד סגן מנהל משרד התקציבים של הקונגרס, כלכלן בכיר בסגל מועצת היועצים הכלכליים, וכן כלכלן בכיר במועצה ליוקר המחיה. הוא מונה למגוון ועדות מדיניות, לרבות ועדת המושל למצוינות בחינוך של קליפורניה וכן ועדת המושל להכנה לקולג' בטקסס. הוא חבר באקדמיה הלאומית לחינוך והאקדמיה הבין-לאומית לחינוך, לצד היותו ידיד איגוד כלכלני שוק העבודה וההתאחדות האמריקאית לחקר החינוך. כמו כן הוא זכה בפרס פורדהם על ידענות דגולה ב-2004.

הניושק סיים בהצטיינות את האקדמיה של חיל האוויר של ארצות הברית והשלים את הדוקטורט בכלכלה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). הוא שירת בחיל האוויר של ארצות הברית מ-1965 עד 1974.

השגריר סטיוארט אייזנשטט

השגריר אייזנשטט עומד בראש הפרקטיקה הבין-לאומית של החברה קובינגטון. עבודתו בקובינגטון מתמקדת בפתרון בעיות בסחר בין-לאומי ומחלוקות עסקיות עם ממשלת ארצות הברית וממשלות זרות, ועסקאות ותקנות עסקיות בין-לאומיות בשם חברות מארצות הברית ואחרות ברחבי העולם.

במשך עשור וחצי של שירות לציבור בשלושה מוסדות שונים של ממשלת ארצות הברית, השגריר אייזנשטט החזיק בכמה עמדות מפתח בכירות, לרבות היועץ הראשי של הבית הלבן בנושא מדיניות פנים לנשיא ג'ימי קרטר (1981-1977); שגריר ארצות הברית באיחוד האירופי; סגן שר המסחר לענייני סחר בין-לאומי; סגן שר החוץ לענייני כלכלה, עסקים וחקלאות; וכן סגן שר האוצר בממשל קלינטון (2001-1993).

בתקופת ממשל קלינטון, היה לאייזנשטט תפקיד חשוב בפיתוח של יוזמות בין-לאומיות חיוניות, לרבות ניהול משא ומתן באג'נדה הטרנס-אטלנטית עם האיחוד האירופי (הקמת מה שהיווה את המסגרת ליחסים של ארצות הברית עם האיחוד האירופי); הפיתוח של הדיאלוג העסקי הטרנס אטלנטי (TABD) בקרב מנכ"לים מאירופה וארצות הברית; ניהול משא ומתן על הסכמים עם האיחוד האירופי בנוגע לחוק הלמס-ברטון וחוק הסנקציות על איראן ולוב; ניהול המשא ומתן בעניין הסכם הנמלים היפניים עם ממשלת יפן; וכן המשא ומתן של פרוטוקול קיוטו על התחממות גלובלית, שם עמד בראש המשלחת של ארצות הברית.

רוב העניין בעשיית צדק מאוחר עם קורבנות השואה וקורבנות אחרים של הרודנות הנאצית במלחמת העולם השנייה נבע מתפקידו המוביל בממשל קלינטון בתור נציג מיוחד של הנשיא ושר החוץ לענייני תקופת השואה. הוא ניהל משא ומתן מוצלח בהסכמים חשובים עם השוויצרים, הגרמנים, האוסטרים והצרפתים, ועם מדינות אירופיות אחרות, בנושא השבת רכוש, תשלום לעובדי עבודות כפייה, החזרת פריטי אמנות שנבזזו, חשבונות בנק, וכן תשלום של פוליסות ביטוח. ספרו בנושא אירועים אלו, Imperfect Justice: Looted Assets, Slave Labor, and the Unfinished Business of World War II, התקבל באהדה בפרסומים במגזינים כגון "ניו יורק טיימס", "לוס אנג'לס טיימס", "וושינגטון פוסט", Business Week וגם Publisher's Weekly. הספר אף תורגם לגרמנית, צרפתית, צ'כית ועברית.

השגריר אייזנשטט קיבל שבעה תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים. הוא זכה בפרסים אזרחיים נכבדים ממשלות צרפת (לגיון הכבוד), גרמניה, אוסטריה ובלגיה, כמו גם משר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר, שרת החוץ האמריקאית מדליין אולברייט, וכן שר האוצר לורנס סאמרס. ב-2007 הוא הוכרז כ"עורך הדין המוביל בסחר בינלאומי" בוושינגטון די-סי מטעם כתב העתLegal Times. מאמרים פרי עטו במגוון נושאים בין-לאומיים ומקומיים מופיעים ב"ניו יורק טיימס", Financial Times, "הראלד טריביון" הבינלאומי, וושינגטון פוסט, לוס אנג'לס טיימס, מגזין Foreign Policyומגזין Foreign Affairs. השגריר אייזנשטט גדל והתחנך בבתי הספר הציבוריים של אטלנטה. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, באחוות פי בטא קאפה, ואת בית הספר למשפטים של הארוורד. הוא נשוי לפרנסיס אייזנשטט ויש לו שני בנים וחמישה נכדים.

פרופ' אהרן צ'חנובר

אהרן צ'חנובר נולד בישראל בשנת 1947. הוא היה פרופסור נכבד בטכניון בחיפה. הוא קיבל תואר M.Sc. ב-1971 ו-M.D. ב-1973 מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר D.Sc. מהטכניון ב-1982. בהיותו סטודנט במוסד זה הוא גילה, בשיתוף עם ד"ר אברהם הרשקו ובשיתוף פעולה עם ד"ר ארווין רוז מפילדלפיה, ריאקציה מרכזית במערכת האוביקוויטין-פרוטאזום – קשר קובלנטי של מצעי חלבון עם אוביקוויטין, שחושף אותם להגרעה. הם גם הדגימו את התפקיד של המערכת בהסרת חלבונים חריגים בעלי תוחלת חיים קצרה. צ'חנובר קיבל את פרס אלברט לסקר לשנת 2000, את פרס ישראל לשנת 2003, ואת פרס נובל לשנת 2004 (לכימיה, לצד ד"ר אהרון הרשקו וד"ר רוז). הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ולמדעי הרוח, האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית (NAS) והמכון לרפואה במדינה (IOM) (שותף חוץ), באקדמיה למדעים של האפיפיור בוותיקן, וכן באקדמיה הסינית למדעים (CAS; עמית חוץ).

פרופ' דיוויד אוטור

פרופ' דיוויד אוטור הוא פרופסור לכלכלה ב-MIT, שותף למחקר של הפקולטה של הלשכה הלאומית לחקר הכלכלה, שותף מחקרי במעבדת עבדול ג'מיל לטיף למלחמה בעוני, מנהל בשיתוף היוזמה של MIT למלחמה באי השוויון ולמען יעילות בתי הספר, מנהל שותף של מרכז המחקר בנושא אובדן כושר עבודה מטעם הלשכה הלאומית למחקרים כלכליים, ועורך ראשי של כתב העת Journal of Economic Perspectives.
אוטור חוקר כיצד שוק העבודה מושפע משינויים טכנולוגיים וגלובליזציה, אי השוויון בשכר, ביטוח אובדן כושר עבודה ואספקת כוח עבודה, ועזרה זמנית וסידורי עבודה אמצעיים אחרים. אוטור קיבל את פרס קריירה מטעם קרן המדע הלאומית (NSF), מעמד חבר בקרן אלפרד פ' סלואן, את פרס שרווין רוזן על תרומה יוצאת דופן בתחום כלכלת שוק העבודה, וכן את פרס ג'יימס א' ורות' לויטן מ-MIT על מצוינות בהוראה. הוא גם נבחר לעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. אוטור השלים תוארראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת טאפטס וכן דוקטורט במדיניות ציבורית מבית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הארוורד ב-1999.
לפני שפנה ללימודים מתקדמים, הוא העביר שלוש שנים בהענקת השכלה במיומנויות המחשב לילדים ומבוגרים מעוטי יכולת בסן פרנסיסקו ובדרום אפריקה. אוטור גם מחזיק במשותף בסרט הקפטן של נבחרת ההוקי MIT Economics, שזכתה למוניטין של אחת מהקבוצות המכובדות ביותר בליגה הפנימית של MIT.

ד"ר הנרי ג' ארון

הנרי ארון הוא כעת חבר בכיר בסגל האקדמי של ברוס ווירג'יניה מקלורי בתכנית ללימודי כלכלה של מכון ברוקינגס. בין 1990 ל-1996 הוא היה מנהל התכנית ללימודי כלכלה.

הוא לימד באוניברסיטת מרילנד משנת 1967 עד 1989 – למעט בשנים 1977 ו-1978, אז שימש בתור עוזר המזכיר לתכנון ואומדן במשרד הבריאות, החינוך והרווחה של ארצות הברית. כמו כן שימש ארון כיושב הראש בוועדה המייעצת למוסד האמריקאי לביטוח לאומי ב-1979. במהלך השנה האקדמית 1996-1997 הוא היה עמית של גוגנהיים במרכז למחקרים מתקדמים במדעי ההתנהגות של אוניברסיטת סטנפורד. הוא בוגר UCLA ומחזיק בתואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת הארוורד.

 

ד"ר ארון חבר בוועדה לקצבאות בריאות של מחוז קולומביה ומשמש כיושב ראש של הוועדה המייעצת של ביטוח לאומי בארצות הברית. הוא חבר במכון לרפואה, באקדמיה האמריקאית לאמניות ולמדעים, בוועדה המייעצת של מכון סטנפורד לחקר מדיניות כלכלית, ובוועדה המבקרת של בתי הספר לרפואה ולרפואת שיניים בהארוורד. הוא היה חבר בדירקטוריון של Abt Associates, והוא חבר בדירקטוריון של המרכז לעדיפויות תקציב ומדיניות. כמו כן הוא היה חבר מייסד, סגן מנכ"ל ויושב ראש הדירקטוריון של האקדמיה הלאומית של ביטוח ממלכתי. הוא היה סגן המנכ"ל וחבר בוועדה המנהלת של ההתאחדות הכלכלית האמריקאית, וגם נשיא ההתאחדות למדיניות וניהול ציבוריים. הוא היה חבר בדירקטוריון של קרן הזכאות לדמי פרישה לאנשי הוראה ואוניברסיטת ג'ורג'טאון. בין פרסומיו של ארון:

 

Closing the Deficit: How Much Can Later Retirement Help? (with Gary Burtless); Taxing Capital Income: Do We? Should We? Can We? (coedited with Leonard Burman and Eugene Steuerle); Can We Say No: The Challenge of Health Care Rationing (with Melissa Cox); Coping With Methuselah: The Impact of Molecular Biology on Medicine and Society (coedited with William Schwartz); Agenda for the Nation (coedited with James Lindsay and Pietro Nivola); Crisis in Tax Administration (coedited with Joel Slemrod); The Plight of Academic Medical Centers, Countdown to Reform: The Great Social Security Debate (with Robert Reischauer); and Setting National Priorities: The Year 2000 and Beyond, which he coedited. Other books include The Painful Prescription: Rationing Hospital Care (coauthored with William Schwartz); Can America Afford to Grow Old? (coauthored with Barry Bosworth and William Gale); Serious and Unstable Condition: Financing America's Health Care; Economic Effects of Fundamental Tax Reform (coedited with William Gale); and Behavioral Aspects of Retirement Economics (editor).

גרג רוסהנדלר

גרג רוסהנדלר הוא מנכ”ל Peachtree Capital Pty Ltd, חברה במלבורן, אוסטרליה, המנהלת תיקי השקעות ונכסים רבים. קודם להקמת החברה ב-2006, ייסד מר רוסהנדלר בשנת 1966 את Finewrap Australia Pyt Ltd – חברה לייצור חומרי אריזה – וניהל אותה עד למכירתה בשנת 2006. בזמן מכירתה היו ברשות החברה חמישה מפעלים והיא העסיקה כ-400 עובדים. מר רוסהנדלר הוא תומך נלהב בעידוד מדינת ישראל ותורם רבות לארגוני צדקה ולארגונים ישראליים שונים.

סטיב ליברמן

מר סטיב ליברמן הוא יו”ר Lieberman Companies, Inc, חברה להפצת מכונות לממכר מזון ומשקאות ומכונות משחק בבעלות משפחתית זה ארבע דורות. מר ליברמן מקדיש חלק ניכר מזמנו ומרצו לפעילות פילנתרופית. הוא שימש בתפקידים שונים בפדרציית יהודי מיניאפוליס, כולל יו”ר קמפיין, סגן נשיא קמפיין, יו”ר תרומות ונשיא פדרציה. כמו כן הוא יושב בהנהלת ארגון הג’וינט העולמי. ליברמן כיהן גם כסגן יו”ר של כבוד ונאמן במגבית היהודית המאוחדת. כיום משמש מר ליברמן כיו”ר קרן הארי קיי וכיהן 16 שנים כחבר הנהלת תזמורת מינסוטה. מר ליברמן שימש כמנהל קשר תאגידי בארגון United Way ויו”ר מערכת לאיסוף תרומות עבור מרכז הכוונה לנוער וושבורן.

הלן אבלס

הלן אבלס היא מנהלת ב-JGL Investments, חברת השקעות פרטית הפועלת באוסטרליה, ישראל, אסיה וארצות הברית. היא בוגרת אוניברסיטת מלבורן. לה ולבעלה מייקל יש 4 ילדים ו-14 נכדים.

ברטון וייסברוד

ברטון וייסברוד הוא כלכלן, כתב וערך 16 ספרים ופרסם כמעט 200 מאמרים בנושאים שונים: הכלכלה וניתוח המדיניות הציבורית של ארגונים ללא מטרות רווח; חינוך; בריאות; המטרות והתוצאות של מחקר ושינוי טכנולוגי בשירותי הבריאות; עוני; כוח אדם; חוקי האינטרסים הציבוריים; גיוס לצבא; והערכת תועלת-עלות. מחקרו האחרון בוחן את ההתנהגות הכלכלית ההשוואתית של ארגונים עסקיים, ארגונים ממשלתיים וארגונים ללא מטרות רווח, וכן את המטרות והתוצאות של המסחריות הגוברת בקרב ארגונים ללא מטרות רווח. ספרו האחרון הוא Mission and Money: Understanding the University (Cambridge University Press, 2008), שנכתב בשיתוף ג'פרי באלו ואוולין אש. ספר זה ממשיך את מחקרו על תפקיד הארגונים ללא מטרות רווח בתעשיות עם מוסדות מעורבים, נושא שאותו בחן בספרו The Nonprofit Economy (Harvard University Press, 1988) ובכרך שערך בשם , To Profit or Not to Profit: the Commercial Transformation of the Nonprofit Sector (Cambridge University Press, 1998).  .

וייסברוד שימש ככלכלן בכיר במועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ג'ון פ' קנדי ולינדון ב' ג'ונסון. הוא מייעץ רבות לממשלות, מוסדות, ארגונים ללא מטרות רווח וחברות פרטיות בארצות הברית ומחוצה לה.

אלן מ' הלר

אלן מוזס הלר היא שופטת בדימוס בבית המשפט האזורי של בולטימור, שם היא מונתה להיות השופטת הממונה על רישום האוכלוסין ולאחר מכן שופטת המנהל האזורי המפקחת על כל בית המשפט – האישה הראשונה במרילנד שמילאה תפקיד זה. הלר פעילה ביוזמה שהקימה ב-2003, שמספקת אפשרויות שיקום לאנשים שהורשעו בעבירות סמים קלות. בנוסף היא מגשרת בבית המשפט לתביעות מיוחדות במרילנד, וחברה במכון המשפטים האמריקאי.

לפני שמונתה לשופטת ב-1986 שמשה להר כסגנית התובע המחוזי של מרילנד. כסגנית מועצת החינוך המקומית וכיועצת הכללית של מחלקת החינוך במדינה. הלר היא בוגרת בהצטיינות של אוניברסיטת ג'ון הופקינס ושל בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרילנד, שם גם לימדה במשך כמעט עשור.

השופטת הלר היא הנשיאה ויושבת הראש לשעבר של הג'וינט (JDC), ארגון סיוע בין-לאומי שפועל ביותר מ-70 מדינות ופעל למען הצלה, סיוע והתחדשות של קהילות נזקקות מאז 1914, ופעילה במסגרתו גם כיום. בנוסף שימשה כיושבת הראש ונאמנה של קרן הארי וג'נט ויינברג. בנוסף חברה הלרבדירקטוריונים של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרילנד, ועדת הבקרה הציבורית העצמאית של הבישופות של בולטימור, המכון ללימודי נצרות ויהדות, קרן קהילת בולטימור, הוועידה לתביעות מהותיות של יהודים נגד גרמניה וארגון השיקום היהודי הבין-לאומי.

עם אותות הכבוד שקיבלה השופטת הלר נמנים הכניסה להיכל התהילה לנשים במרילנד וקבלת פרס בוגרת בהצטיינות מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרילנד; פרס האדיבות של לשכת עורכי הדין של מדינת מרילנד; פרס מרגרט ברנט-חואניטה ג'קסון מיטשל של לשכת עורכי הדין של העיר בולטימור; וכן פרס על הישגיות מהחוג למצוינות על כניסתה לרשימת 100 הנשים הבולטות במדינת מרילנד במשך 3 שנים רצופות. היא ובעלה, שייל ד' סטילר, היו מקבלי פרס וודרו וילסון על שירות לציבור בשנת 2011, ובשת 2016 קיבלו דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת ג'ון הופקינס.

מייקל סאקסון

מייקל סאקסון כיהן כיו"ר ועד המנהל של מרכז טאוב מ2015-2018. בעבר, הוא כיהן כיו"ר המחקר של הקהילה היהודית בבולטימור – מחקר המתרחש ‏מדי עשור – לשנת 2010. לפני כן כיהן מייקל במגוון תפקידים בארגון ה-‎ASSOCIATED, הפדרציה ‏היהודית של בולטימור: יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של הקהילה (תפקיד הכולל פיקוח על תהליך ‏הריכוז של מערכת הפדרציה); יו"ר תכנית התרומות והירושה (התכנית התרחבה ב-24 אחוז בשלוש ‏שנות כהונתו); יו"ר המרכז לקרנות; והיו"ר המייסד של קבוצת תעשיית הנדל"ן. למייקל היה גם ‏תפקיד מרכזי בשיפוץ הקמפוס של הפדרציה ב-‎Park Heights Avenue. לפני תפקידיו בפדרציה היה ‏מייקל פעיל ב-JCC‎ (המרכז הקהילתי היהודי) של בולטימור במשך 15 שנה, ושימש כיו"ר חבר ‏הנאמנים מ-1999 עד 2001. בתקופה זו הוא יזם והוביל תהליך של פיתוח חזון חדש לתפקידu של ה-‎JCC בקהילה היהודית של בולטימור. מייקל גם כיהן בחבר המנהלים של ה-‎JCCA, הארגון הלאומי ‏המייצג 275 מרכזים קהילתיים יהודיים‎ (JCCs) ‎ומחנות קיץ בצפון אמריקה המשרתים כמיליון ‏חברים. נוסף לתפקידו בחבר הנאמנים של מרכז טאוב, מייקל משתייך לחבר הנאמנים של שירותי ‏הקהילה היהודית בבולטימור‎.‎

קארן וולף-וכסלר

קארן וולף-וכסלר היא יושבת הראש והמנכ"לית של Wolf Investors LLC, עסק משפחתי המתמחה בנדל"ן ובהשקעות. היא מחזיקה בתואר ראשון מ-Vassar College ובתואר שני במִנהל עסקים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. גב' וכסלר הייתה בעבר יושבת הראש של מרכז טאוב, וכעת היא מכהנת כמזכירה של הג'וינט וחברת בוועדת היועצים של בית הספר ג'ון גלן לענייני ציבור באוניברסיטת אוהיו סטייט.

אלן גיל

אלן גיל, מנכ"ל הג'וינט (JDC), הוא אחד ממחוללי השינויים המקצועיים בעולם. הוא בעל ניסיון של ארבעה עשורים בפיתוח הקהילה היהודית, ומילא תפקיד מרכזי בהרחבת הפעילות ההומניטרית של JDC ברחבי העולם ביותר מ-70 מדינות, כולל ישראל. בעבר הוא היה המנכ"ל של הפדרציה היהודית של קולומבוס, ייסד את תכנית ההכשרה לשירות בקהילה היהודית עבור בוגרי אוניברסיטת אוהיו סטייט, ולימד עבודה סוציאלית במכללת אוהיו סטייט.

ג'ון דויסון

ג'ון דויסון הוא מנהל ההשקעות הבכיר בחברת Mt. Royal Management, חברה משפחתית בבולטימור המתמחה בנדל"ן לא-נזיל ובהשקעות בנכסים פיננסיים. הוא מחזיק בתואר ראשון במִנהל עסקים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. מר דויסון מעורב באופן פעיל בפעילות למען יהודים ובקהילה היהודית במשך יותר מ-20 שנה. כעת הוא משמש כנשיא סניף בולטימור של ידידי הטכניון האמריקנים. הוא ישב בוועדת "שורש" – ארגון סיוע הממוקם בבולטימור, שמתמקד באוכלוסייה בני הנוער בקהילות חלשות – במשך יותר מ-20 שנה וכעת הוא יושב ראש משותף שלה. מר דויסון היה גם חבר פעיל בארגוני הצדקה היהודיים המאוחדים של בולטימור וישב בוועדות ההשקעות, כמו גם בלשכת הקמפיינים. הוא בוגר קבינט המנהיגות הצעירה של UJA. מר דויסון מתעניין במיוחד בתמיכה בחינוך יהודי בכל הרמות וחש קשר עז לישראל. נוסף לכך, הוא חובב נלהב של סוסי מרוץ גזעיים ותעשיית גידולם.

פני בלומנשטיין

פני בלומנשטיין, חברת דירקטוריון ארגון הג'וינט העולמי (JDC) ששימשה עד לאחרונה גם כנשיאת הארגון, היא פילנתרופית בין-לאומית ידועה ומנהיגה יהודית. בלומנשטיין משמשת בתפקידי הנהגה שונים ב-JDC מזה יותר מעשור והיא גם סגנית יושב ראש הקרן הקהילתית של דרום מזרח מישיגן. בעבר היא שימשה בתור נשיאת הפדרציה היהודית של דטרויט רבתי ובתור יושבת הראש של הקרן היהודית של דטרויט, וכעת היא חברה בוועדת התזמורת הסימפונית של דטרויט וקרן הנשים היהודיות בדטרויט. בלומנשטיין זכתה בפרסים רבים עבור עבודתה הפילנתרופית, לרבות פרס ג'ורג' רומני על מפעל חיים בהתנדבות.

ג'ים אנג'ל

ג'ים אנג'ל הוא עמית במועצת הקרן של פול מ' אנג'ל ומנהל תכנית הסביבה של הקרן. עבודתו של מר אנג'ל ‏מתמקדת בתמיכה במאמצים לשמר את סביבת המחיה באוקיינוסים ואת שוניות האלמוגים, ובעיקר להגן על הטורפים ‏שמצויים בסכנת הכחדה בשל דיג מופרז ושינויים באקלים העולמי. לפני הצטרפותו לקרן עבד מר אנג'ל במשך שני ‏עשורים כתובע עבורEarthjustice ‎‏, משרד עורכי דין סביבתי לתועלת הציבור. במסגרת עבודתו כתובע בסניף ‏החברה בבוזמן, מונטנה, ולאחר מכן כתובע הראשי במשרדי החברה בדנבר, קולורדו, הוא דן והעיד בתיקים רבים ‏שמטרתם הייתה להגן על הקרקע ועל מינים בסכנת הכחדה במערב אמריקה, ולשמר את צלילות האוויר והמים ‏שתושבי האזור תלויים בהם. נוסף להיותו עמית בחבר הנאמנים של מרכז טאוב, מר אנג'ל הוא עמית בחבר הנאמנים ‏של Pacific Environment וחבר במועצה הבין-לאומית המייעצת של ‏Earthjustice‏.‏‎‎ מר אנג'ל מחזיק ‏בתארים מהמוסדות ‎ Columbia College‏ (תואר ראשון), אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס (תואר שני) ‏ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי ‏‎(JD)‎‏.‏‎‎ הוא גר בדנבר, קולורדו, עם שני בניו, שבהם הוא גאה ביותר‎.‎

עוני ואי שוויון בישראל: התפתחויות לאורך זמן ובהשוואה ל-OECD

בניגוד לדעה הרווחת, שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות פנויות בישראל גבוהים מאוד לעומת מדינות מפותחות גם כאשר מוציאים מהחישוב את החרדים ואת הערבים (אם כי הוא אינו גבוה במיוחד במונחי הכנסות כלכליות). אוכלוסיית הקשישים בישראל היא הקטנה ביותר במערב, והעוני בקרב קבוצה זו לפני תשלומי רווחה ומסים הוא מהנמוכים ביותר ב-OECD – אך לאחר פריסת רשת הביטחון החברתית, שיעור העוני בקרב קשישים ישראלים הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח. גם העוני בקרב ילדים לאחר תשלומי רווחה ומסים הוא הגבוה ביותר במדינות המערב. חלקה של ההכנסה הלאומית שמגיעה לאחוזון העליון בישראל אינו גבוה במיוחד, אך הפער בין אנשים באחוזון ההכנסה ה-90 לבעלי הכנסה חציונית הוא הגבוה ביותר במערב – והפער בין בעלי ההכנסה החציונית לאחוזון ה-10 גדול אף יותר. בסוף הפרק מובאת תכנית מערכתית לטיפול בשורש הבעיות הגורמות לעוני ולאי שוויון בישראל, וכן בסימפטומים שלהן.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברנ, כלכלה ומדיניות 2013.

שקיפות תקציב החינוך – דיון בכנסת

נחום בלס, חוקר בכיר במרכז טאוב, הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת ממצאים חדשים ממחקר של מרכז טאוב  בנושא שקיפות תקציב החינוך בישראל. בלס טען שתקציב החינוך ותהליכי קבלת ההחלטות של משרד החינוך אינם ניתנים כיום למעקב, וכי תהליכי התקצוב חייבים להיות שקופים לקהל הרחב. להורדת המצגת לחצו כאן

 

תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך

ממצאים וציטוטים עיקריים מכנס מרכז טאוב לשנת 2014 בנושא "תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך בקביעת מדיניות":

  •  פרופ' דן בן-דוד הציג ממצאים ממחקריו, וביניהם ממצא חדש ומטריד במיוחד: מאז שהחלה המדינה להשתתף במבחנים הבין-לאומיים, דירוג הישגיהם של תלמידי ישראל בנושאי הליבה מידרדר בעקביות, וב-15 השנים האחרונות היא מצויה בתחתית הרשימה באופן תמידי. נוסף לכך, הפערים בין הישגי התלמידים בקבוצות השונות הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי מאז 1999. לדברי בן-דוד: "אין פלא שפערים חינוכיים גדולים כל כך מתבטאים מאוחר יותר בשיעורי אי שוויון מהגבוהים במערב".
  • פרופ' מומי דהן ביקר את דרך קבלת ההחלטות במדינה: "אנחנו משקיעים יותר מאמץ בקניית קומקום מאשר בעיצוב מדיניות. העתיד הרצוי נראה די מובן מאליו, אבל אנחנו לא ממש מבצעים אותו".
  • פרופ' עומר מואב תקף את קובעי המדיניות שלדעתו מקבלים החלטות בניגוד להיגיון כלכלי, ביניהם שר האוצר יאיר לפיד, ח"כ שלי יחימוביץ', ח"כ תמר זנדברג וח"כ סתיו שפיר: "סתיו שפיר אומרת שבשביל להקל על הדיור צריך לפקח על שכר הדירה – אבל המשמעות היא להוריד את שכר הדירה אל מתחת לשיווי משקל, והעובדות הן שבכל מקום שזה קרה נוצרו מחסור, בנייה ירודה והזנחה של מבנים".
  • פרופ' סטיבן פופר דיבר מניסיונו בעבודה עם ממשלת ישראל: "השלטון בישראל חושב על עידן קודם, העידן שבו נוסדה ישראל, ולא בהכרח מותאם לעת הנוכחית ולאתגרים שהמדינה מתמודדת עמם כיום".
  • השר סילבן שלום: "אם נשלם פחות על חשמל, על מים ועל גז – זה המאבק האמיתי ביוקר המחיה. התכנון מסייע להוריד את עלות המוצרים".
  • ח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה, תקף את הממשלה: "ישראל היא חברה מושחתת. כל שר עובד לעצמו, כל שר רוצה להיות ראש ממשלה תוך דקה. תכנון לטווח ארוך לא מעניין אותם, הם מתחרים מי יהיה הרעשן עם הגימיק הכי גדול". לדבריו, נבחרי הציבור "פועלים על פי מה שמצטלם טוב, ולא על פי טובת הציבור".
  • ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, טענה כי הממשלה כשלה באיתור הכשלים בשוק הדיור לטווח ארוך, אף שהנתונים היו ברורים וגלויים. לדבריה, "אנחנו לא יכולים להסתכל על מדיניות ארוכת טווח אם אנחנו לא מסתכלים על היום ביחס לעבר".
  • מר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, אמר: "במדינת ישראל פועלים כשיש משבר. הרחבת איילון, הירקון, מערכת הביוב העירונית – הכל תכניות שהתחילו במשבר". הוא ביקר את השלטון המרכזי וטען כי השרים לא נבחרים בשל הצלחתם בתפקיד, ולכן אינם צריכים להתאמץ כדי לשפר את הביצועים.

היום (יום ב'), 10 בנובמבר 2014, נערך במשכנות שאננים הכנס השנתי של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל (במסגרת סדרת הכנסים ע"ש הרברט מ' סינגר). נושא הכנס היה "תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך בקביעת מדיניות". הדוברים הציגו בפני קובעי מדיניות בכירים בישראל ובפני ציבור הרחב מנקודות מבט שונות את החשיבות של תכנון אסטרטגי וחשיבה לטווח ארוך בקביעת מדיניות, ואת הצורך בביסוס התכנון על עובדות ולא על דעות.

ההקשר הישראלי: ממצאים וסוגיות מרכזיות

הכנס נפתח בהרצאות של שלושה מבכירי הכלכלנים בישראל – פרופ' עומר מואב, פרופ' מומי דהן ופרופ' דן בן-דוד. המושב הייחודי לא התמקד בהשקפות העולם הכלכליות שלהם, השונות בתכלית זו מזו, אלא בקריאה משותפת להנהגת המדינה לקבוע תכניות אסטרטגיות לטווח הארוך שיקבעו כיצד ישראל תיראה בעתיד, אילו שלבים נחוצים להשגת המטרות הרצויות ואיך הם מתכוונים להצעיד את ישראל בכיוון הנכון. עוד קראו הכלכלנים לקובעי המדיניות לפעול על פי עובדות, ולא על בסיס אינטואיציה או דעות רווחות שלעתים עלולות להטעות.

פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, התמקד בממצאים המצביעים על תוואים חברתיים וכלכליים ארוכי-טווח בתחומי הצמיחה, אי השוויון, התעסוקה ותשתיות החינוך והתחבורה. לדברי פרופ' בן-דוד, "על הממשלה להבין את ממדי המגמות הנמשכות כבר כ-40 שנה ולהפנים שהן אינן בנות קיימא. קיים צורך דחוף ביצירת פתרונות רציניים ומקצועיים לנושאים הללו". פרופ' בן-דוד הציג כמה מהנתונים המדאיגים העולים ממחקריו, למשל ששיעורי האי שוויון בהכנסות פנויות בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם אחרי ארצות הברית. ממצא חדש ומטריד במיוחד של בן-דוד הוא שמאז תחילת המבחנים הבין-לאומיים, דירוג הישגיהם של תלמידי ישראל בנושאי הליבה מידרדר בעקביות, וב-15 השנים האחרונות היא מצויה בתחתית הרשימה באופן תמידי. נוסף לכך, הפערים בין הישגי התלמידים בקבוצות השונות הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי מאז 1999, וכפי שמציין בן-דוד, "אין פלא שפערים חינוכיים גדולים כל כך מתבטאים מאוחר יותר בשיעורי אי שוויון מהגבוהים במערב".

כדי להתמודד עם הקשיים הציג פרופ' בן-דוד תכנית מערכתית כוללת, המשלבת כמה רמות: פיתוח מערכת חינוך איכותית ותומכת באזורים עניים בשילוב שיפור תשתיות התחבורה בפריפריה, ולאחר מכן טיפול בבעיות העומק – הגברת השקיפות התקציבית ורפורמה מבנית במערכת החינוך.

פרופ' מומי דהן התמקד בעבודת הממשלה. לדבריו, "אנחנו משקיעים יותר מאמץ בקניית קומקום מאשר בעיצוב מדיניות. העתיד הרצוי נראה די מובן מאליו, אבל אנחנו לא ממש מבצעים אותו". דהן ציין שורה של צעדים לעיצוב מדיניות, מתכנון העתיד הרצוי ועד ליווי המדיניות במחקר ובהערכות, וציין כי כיום קובעי המדיניות אינם מקבלים חלופות למדיניות, ויש לכך השפעה קריטית על תפקודה של הדמוקרטיה. הוא הביא כדוגמה את תכנית מע"מ אפס וציין כי היא נהגתה ללא כל עבודת מטה, ולכן לא ידוע מה העלויות שלה ומה התועלת בצדה. לסיכום אמר פרופ' דהן כי יש לעצב מדיניות כמו שאנחנו נוהגים כצרכנים – לבחון כמה אפשרויות תוך התייחסויות לעלויות ולצרכים.

גם פרופ' עומר מואב דיבר על חשיבותם של ידע ועובדות בקבלת ההחלטות. "כולנו רוצים מדינה עם יותר רווחה ופחות פערים", הוא אומר, "אולם בדיון הציבורי מערבבים בין מטרות לאמצעים, ולא מוודאים כי האמצעים מקדמים אותנו למטרה". כך למשל, הוא אומר, העלאת שכר המינימום היא לכאורה צעד שמקדם רווחה, אולם בפועל היא עלולה להביא לעלייה באבטלה וביוקר המחיה.

פרופ' מואב הבחין בין אלו ש"מייצרים ערך" ובין מי ש"חיים על ערך של אחרים", ועם האחרונים מנה את החקלאים שיש להם מונופול על גידול מסוים, והם חוסמים את האפשרות לתחרות באמצעות איסור על ייבוא מתחרה – כמו גם את ועדי העובדים ואת הקביעות במגזר הציבורי, שאינה מאפשרת התפתחות לתועלת הציבור. כמו כן ביקר פרופ' מואב את הדרישה לפיקוח ממשלתי על שכר הדירה: "סתיו שפיר אומרת שבשביל להקל על הדיור צריך לפקח על שכר הדירה – אבל המשמעות היא להוריד את שכר הדירה אל מתחת לשיווי משקל, והעובדות הן שבכל מקום שזה קרה נוצרו מחסור, בנייה ירודה והזנחה של מבנים". לדבריו, "אם היינו מאמצים את הגישה של הגנה על משרות גם במחיר של רווחה חברתית, אזי לא הייתה עלייה ברמת החיים כלל. העלייה ברמת החיים מתאפשרת באמצעות קדמה, וחסימה של קדמה היא מה שפוגע ברווחה."

הרצאת אורח

פרופ' סטיבן פופר ממכון המחקר Rand Corporation סיפק פרספקטיבה בין-לאומית, לרבות דוגמאות ממדינות שונות, על החשיבות של תכנון לטווח הארוך והצורך בהסתמכות על עובדות בהחלטות אסטרטגיות. השאלה שפתחה את דבריו הייתה "איך גורמים לממשלת ישראל לחשוב בצורה פשוטה וממוקדת?" ככלל, פרופ' פופר דיבר על קביעת יעדים כצעד ראשון ומרכזי בבניית אסטרטגיה, וציין כי אמצעים כמו קריטריונים למדידה והערכה הם גורמים קריטיים. כמו כן, הוא דן בחשיבותה של בניית מערכת שאינה תלויה רק בממשלה, אלא נעזרת ביועצים חיצוניים ומגלה גמישות לחשיבה ותכנון מחודשים.

בקשר לישראל הציע פרופ' פופר לקובעי המדיניות המקומיים לאמץ גישות בין-לאומיות לתכנון אסטרטגיה, שעשויות לסייע להם לקבל החלטות מהירות בהתבסס על מטרות לטווח ארוך ועל ניתוחים והערכות קודמים. לדבריו, "השלטון בישראל חושב על עידן קודם, העידן שבו נוסדה ישראל, ולא בהכרח מותאם היטב לעת הנוכחית ולאתגרים שהמדינה מתמודדת עמם כיום. ההסתגלות וההתייעלות אינן מגיעות מאלתור לטווח קצר, אלא מציפייה לבאות והכנה לעתיד".

פופר הצביע על כמה אתגרים בתכנון האסטרטגי הנוכחי של ישראל, ובהם: נטייה לתגובה ולא למדיניות פעילה; קשיים בתיאום בין משרדי ממשלה; שימוש בלתי מספק במשאבים; מחסור באמצעי מדידה והערכה של תוצאות המדיניות; ושימוש בנוסחאות מדיניות קבועות עבור חברה הטרוגנית ביותר. אך למרות האתגרים הרבים הללו, פרופ' פופר הזכיר כמה התפתחויות חיוביות בתחום התכנון האסטרטגי בישראל הנובעות מפעולות הממשלה באוקטובר 2012, כמו: ייסוד מחלקה לתכנון אסטרטגי במשרד ראש הממשלה, ומאמצים לעורר דרישה לתכנון אסטרטגי בתוך גופי השלטון. "בעבר ישראל ראתה את עצמה כתופעה ייחודית, אולם כיום הממשלה וקובעי המדיניות צמאים למדדי הערכה בין-לאומיים ומבינים את תפקידה של ישראל בהקשר הבין-לאומי", הוא מסכם.

להורדת המצגת לחצו כאן

תכנון הלכה למעשה

במושב זה דנו קובעי מדיניות רמי דרג בנושא הכנס, על סמך הממצאים שהוצגו בו ובהתבסס על הידע העשיר שלהם בתחום.
ח"כ סילבן שלום – שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; השר לפיתוח הנגב והגליל; והשר לשיתוף פעולה אזורי – דיבר כשר בממשלה באומרו: "לפעמים אנחנו מקבלים החלטות שנראות כמו החלטות קצרות טווח, אבל הרבה פעמים הן בעצם החלטות ארוכות טווח, כי הפרויקטים הם ארוכים". הוא הביא כדוגמה את תחום המים, שבו יש לישראל תכנית לטווח ארוך, ובזכות תכניות ההתפלה המדינה אינה סובלת כיום ממצוקת מים למרות כמות הגשמים הקטנה. השר שלום קשר בין התכנון לטווח ארוך בנושאי אנרגיה – הקמת תחנות כוח, מתקני התפלה וכו' – ובין יכולתה של הממשלה לספק שירותים לאזרח, ואף אמר כי "אם נשלם פחות על חשמל, על מים ועל גז – זה המאבק האמיתי ביוקר המחיה. התכנון מסייע להוריד את עלות המוצרים".

ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת, התייחס בחריפות לנתונים הנמסרים לציבור: "אנשים אומרים – הנה, האבטלה נמוכה, יחס חוב תוצר סביר, צמיחה סבירה. אבל השאלה היא מי נהנה מפירות הצמיחה האלה? שנים שיקרו לנו עם הממוצעים, עם השכר הממוצע. רק עכשיו נזכרו לגלות את השכר החציוני, ואז רואים שהמצב לא כל כך מזהיר". הוא קבע נחרצות כי "ישראל היא חברה מושחתת", ותקף את נבחרי הציבור שפועלים על פי מה שמצטלם טוב, ולא על פי טובת הציבור. כך למשל הוא טוען כי "מחיר הגז בישראל הוא מונופוליסטי, המחירים בארץ הרבה יותר גבוהים מבחו"ל". בהתייחסו לתכנון לטווח ארוך אמר ברוורמן כי "כל שר עובד לעצמו, כל שר רוצה להיות ראש ממשלה תוך דקה. זה לא מעניין אותם, הם מתחרים מי יהיה הרעשן עם הגימיק הכי גדול". לשיפור מציע השר "כמה שפחות חוקים וכמה שפחות נורמות. חברי כנסת מחוקקים חוקים והם נהיים מפורסמים, אבל לא חושבים לטווח הארוך. צריך אנשים שלא ירצו רק לרוץ לתפקיד הבא".

ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, עקצה את עמיתה לממשלה סילבן שלום: "לפי השר שלום אפשר לסגור את מרכז טאוב כי המצב נהדר. בעולם שאני עוסקת בו המציאות היא שונה מאוד". היא התייחסה בדבריה לחשיבות המידע ההשוואתי לשם תכנון המדיניות, וסיפרה כי "כשאני מנסה לטפל בנושא מסויים, למשל הדיור הציבורי, ואני רוצה נתונים, אני מזמינה מחקר ממחלקת המחקר של הכנסת – ומתברר לי שיש פערים עצומים בין הנתונים של מרכז המחקר של הכנסת למשרד האוצר, למבקר המדינה". לדבריה, "החבר'ה באוצר לא עושים שיעורי בית – זה אבסורד וזה הזוי". בהתייחסה לתחום הדיור אמרה לוי-אבקסיס, "אנחנו לא יכולים להסתכל על מדיניות ארוכת טווח אם אנחנו לא מסתכלים על היום ביחס לעבר. במחקר של מרכז טאוב מ-2006 דיברו על כשלים בשוק המשכנתאות והציעו דרכי התמודדות, אז אל תגידו לי שלא יכלו לצפות את הבאות".

מר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, סיפר על החזון שהוגדר בתקופתו לעיר ירושלים, ותיאר כיצד הפעיל תכניות אסטרטגיות לחיזוק העיר בשלושת תחומי הליבה שזוהו כיתרונות היחסיים שלה – תרבות ותיירות, מחקר בתחום מדעי החיים ופיתוח מוקדי שירות מרחוק. לדברי ברקת, "עוד לפני דיוני תקציב יש תכניות. כל אגף צריך להציג תכניות בנות השפעה, בנות מדידה ובנות השגה. פעם ברבעון יושבים ומסתכלים מה הצליח ומה לא הצליח – ועושים סיכומי ביניים ומבצעים התאמות לפי הצורך".

מר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו, קבע כי "במדינת ישראל פועלים כשיש משבר. הרחבת איילון, הירקון, מערכת הביוב העירונית – הכל תכניות שהתחילו במשבר". הוא ביקר את השלטון המרכזי וטען כי השרים לא נבחרים בשל הצלחתם בתפקיד, ולכן אינם צריכים להתאמץ כדי לשפר את הביצועים. נקודה מרכזית בדבריו של חולדאי הייתה ביזור הסמכויות בין השלטון הארצי לרשויות המקומיות, וכלשונו: "כל הסמכות נמצאת בידי המדינה וכל היכולת לבצע נמצאת בידי השלטון המקומי. לפיכך, יש חשיבות עצומה להעברת הסמכות לשלטון המקומי".

פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל ופרופסור באוניברסיטה העברית, ציין את חשיבותה של אמינות הבנקים בעיני הציבור ליציבות ארוכת טווח. הוא סיפר כי בבנק ישראל "עוקבים ומנטרים את תקציב המדינה במבט לחמש-שש שנים קדימה", ודיבר על תופעות חשובות שניכר שתהיה להן השפעה רבה על העשור הבא: הזדקנות האוכלוסייה, מקור ההון שיניע את הכלכלה בעשור הקרוב, שינויים בהרגלי החיסכון של הציבור הישראלי ועוד. להורדת המצגת לחצו כאן

אי-ביטחון תזונתי – דיון בכנסת

דב צ'רניחובסקי, ראש תכנית מדיניות הבריאות, ואיתן רגב, חוקר במרכז טאוב, הציגו בפני וועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת את מחקרם בנושא רעב ואי-ביטחון תזונתי בישראל. רגב הציג ממצאים חדשים של מרכז טאוב לגבי מחירו של  אוכל מזין וסוגי המזון שמשפחות מעוטות הכנסה נאלצות לקנות, בהקשר ללב נושא הרעב בישראל. פרופ' צ'רניחובסקי הציע  גישה אקדמית לצמצום תופעת הרעב בארץ.

 

מה המצב?

האירוע התקיים בערב יום ה’ בבר “איסמי סלמה” בתל אביב וכלל הרצאות בסגנון TED Talk  מפי כמה מהעיתונאים, הפעילים החברתיים והאינטלקטואלים המובילים בישראל, לצד כמה מחוקרי מרכז טאוב. באירוע הוצגו העבודות המנצחות בתחרות האמנות החזותית שיזמנו, שבמסגרתה סטודנטים מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ומבית הספר גבוה להנדסה ולעיצוב שנקר (בשיתוף ארגון שגרירי רוטשילד) תרגמו את ממצאי המחקר של מרכז טאוב לכרזות מידע יצירתיות ולסרטוני אנימציה. את הכרזות המנצחות ניתן לראות ברקע של רבות מהתמונות המוצגות כאן. הנה הצצה קטנה למה שזכה הקהל לשמוע:

דן בן-דוד: מדינת ישראל והאיום מבפנים

הערב החל בהרצאה מאת מנהל מרכז טאוב, פרופ’ דן בן-דוד. בן-דוד הציג את המגמות ארוכות הטווח אשר משפיעות – וימשיכו להשפיע – על יציבות החברה והכלכלה בישראל. הוא סיכם באומרו שאמנם אוכלוסיית ישראל צעירה ובריאה באופן יחסי, אולם קיימים מסלולים ארוכי טווח בתחומי העוני, פריון העבודה והחינוך אשר מהווים איום משמעותי על החברה ועל איכות החיים בישראל.

 

ירון לונדון: האם מדינת ישראל תשרוד עד סוף המאה?

ירון לונדון, עיתונאי ומנחה תכנית טלוויזיה, סיפק הקשר נוסף לנושאים שהוצגו בהרצאתו של דן בן-דוד. הוא דן בכמה מהסוגיות החברתיות והכלכליות אשר הניעו קהילות יהודיות בעולם להגר לישראל. במקביל העלה לונדון את השאלה מדוע כעת, שני דורות בלבד לאחר ההגירה, יש צעירים שמעדיפים לעזוב את ישראל.

 

שגית אזארי-ויזל: ממצאי מרכז טאוב בתחומי החינוך ושוק העבודה

שגית אזארי-ויזל, חוקרת במרכז טאוב, שוחחה על יחסי הגומלין בין השכלה למצב תעסוקתי. לישראלים אשר מחזיקים בתואר אקדמי יש סיכוי כפול להיות מועסקים בהשוואה לאנשים ללא תואר אקדמי. לשם השוואה, בארצות הברית פערי התעסוקה בין אלו המחזיקים בתואר אקדמי ובין אלו שאין להם תואר עומדים על שלושה אחוזים בלבד. אזארי-ויזל ציינה כי אם חינוך הוא מרכיב משמעותי כל כך בחיזוי אפשרויות התעסוקה, עלינו להבטיח שכל ילדי ישראל זוכים לחינוך איכותי.

 

נילי אבינון: פערים בחינוך הציבורי בישראל

נילי אבינון, לשעבר סגנית מנהלת תנועת “הכל חינוך” לקידום רפורמות בתחום החינוך בישראל, הוסיפה על דבריה של שגית אזארי-ויזל. היא הציגה סיבות רבות לכך שהכרחי שכל ילד יזכה לתנאים ולמשאבים שיאפשרו לו להצליח בבית הספר. היא התמקדה בפערים שבין ילדים באזורים חזקים מבחינה כלכלית לילדים מאזורים חלשים יותר במדינה, תוך התייחסות למערכת החינוך הציבורי בישראל, וקשרה את הצלחתם כבוגרים בהזדמנויות שניתנו להם בהיותם צעירים.

 

איתן רגב: ממצאי מרכז טאוב בתחום מערכת הבריאות

איתן רגב, חוקר במרכז טאוב, סקר את הצטמצמות תשתיות הרפואה והסגל הרפואי בישראל. לפי מחקרי מרכז טאוב, מספר בוגרי בתי הספר לרפואה ולסיעוד לנפש בישראל קטן בהשוואה ל-23 המדינות המפותחות ביותר בארגון ה-OECD. רגב גם הראה שהיצע המיטות בבתי החולים לאלף איש בישראל קטן יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות ב-OECD, לרבות ארצות הברית. “בעוד כמה שנים, נצטרך להיות אסירי תודה אם נמצא מיטות במסדרונות בתי החולים”, הוא סיכם.

 

עדי אלטשולר: אז מה עושים עם כל זה?

עדי אלטשולר, מנהלת Google בחינוך ומייסדת “כנפיים של קרמבו” – תנועת נוער לצעירים בעלי מוגבלויות – סיפקה לקראת סוף הערב זווית אישית ומעוררת השראה. עדי אמרה לנוכחים שלמרות המידע המדאיג על מגמות חברתיות-כלכליות בישראל שהם שמעו לאורך הערב, כל אדם ואדם מסוגל להוות בעצמו גורם לשינוי על ידי לקיחת אחריות אישית במסגרת הקהילה שהוא חי בה. עדי הציגה דוגמאות מחייה האישיים, וסיפרה כיצד הקימה ארגונים שפעילותם נעה בין עבודה עם צעירים בעלי צרכים מיוחדים לשיתוף חוויותיהם של ניצולי שואה עם צעירים בישראל.

 

דן אריאלי: התפיסות המוטעות שלנו בנוגע לאי שוויון ולצדק חברתי

הדובר האחרון, פרופ’ דן אריאלי, מומחה עולמי לכלכלה התנהגותית מאוניברסיטת דיוק, חתם את הערב בהרצאה משעשעת, ועם זאת מטרידה. הוא הציג את אחד ממחקריו, שבמסגרתו נשאלו אלפי אמריקאים על אופן חלוקת העושר בארצות הברית, ובו הם ענו כיצד לדעתם מתחלק העושר בפועל וכיצד לדעתם עליו להיות מחולק. אריאלי הדהים את הקהל בממצאים הממחישים את הפער העצום בין תפיסתם של האמריקאים כלפי פערי השוויון במדינה ובין עומקם הרב של פערי השוויון במציאות. אריאלי ציין שהפערים בין התפיסה בקרב הציבור ובין המציאות בישראל אינם שונים כל כך מהפערים בארצות הברית, והשאיר לנוכחים מעט תקווה כשהציע כמה צעדים קטנים ומכוונים היטב שניתן לנקוט כדי לקדם מגמות שינוי חיוביות בחברה.

 

“מה המצב?” היה אירוע מוצלח במיוחד, אשר כינס מאות צעירים שהגיעו להאזין למומחים במגוון תחומים ולגלות מעורבות בנושאים הכלכליים והחברתיים אשר על סדר היום. אנו רוצים להודות לרוני לוית, פרופ’ לאינפוגרפיקה מאקדמיית בצלאל, ולאיתמר דאובה, פרופ’ לאנימציה ממכללת שנקר, על הנחיית הסטודנטים בתחרות האמנות החזותית שלנו. כמו כן אנו מודים לכל אחד מהדוברים ולתנועת WIZE לשינוי תרבות הצעירים וחיי הלילה בישראל על קיומו של הערב האינפורמטיבי ומאיר העיניים.

תקציב משרד החינוך בשנים 2014–2000: מגמות ובעיות

לכאורה התקציב והדיונים סביבו פתוחים ושקופים לציבור, וכולם רשאים להביע את דעותיהם לגבי כל הנושאים הכלולים בו. אך למעשה אין הדבר כך כלל ועיקר, והתקציב הוא יותר בבחינת מבוך שמי שאינו מתמצא ברזיו לא יוכל להבינו, ועל כן גם לא יוכל להתייחס אליו באופן ביקורתי ורציונלי. גם מי שרוצה ללמוד על העקרונות והכללים המנחים את קובעי התקציב מאתרי האינטרנט הרלוונטיים יתקשה לעשות זאת, בלשון המעטה – כפי שיודגם במסמך.

לנייר המדיניות הנוכחי יש שתי מטרות. ראשית, הוא מתאר את התקציב של משרד החינוך בתקופה שבין 2000 ל-2012, ועומד על התובנות שאפשר להפיק ממנו באשר למדיניות משרד החינוך והעומדים בראשו בתקופה זו. התקופה הנבדקת כוללת שנים של האטה ושנות צמיחה, ועל כן מאפשרת ראייה כוללת החורגת מעבר לתנודתיות מחזורית. המטרה השנייה, שאינה נופלת בחשיבותה מהראשונה, היא הבלטת חוסר השקיפות וחוסר האפשרות להתייחס לתקציב ככלי תכנוני אמיתי במתכונתו הנוכחית.

בחזרה לעיקר: מצוקה חומרית בישראל

ב”דוח מצב המדינה 2013” פורסם פרק מאת פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת תל אביב, וד”ר עליזה לוין, עמיתת מדיניות במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, ובו הוצגו ממצאים חדשים בנושא מצוקה חומרית בישראל, בהתבסס על נתונים מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007.

בעוד ששיעורי העוני נמדדים על פי הכנסותיו של היחיד בהשוואה לפרטים אחרים באותה מדינה, מצוקה חומרית נמדדת באופן סובייקטיבי על פי הקשיים הכלכליים שחווה אדם בכמה צרכים בסיסיים: תשלום חשבונות, קניית מזון ותשלום עבור שירותי בריאות ודיור. מחקרים קודמים קבעו כי למשפחות מרובות ילדים, אימהות חד-הוריות, מובטלים ואנשים בעלי רמת השכלה נמוכה יש סיכוי גבוה יותר לחוות מצוקה חומרית. הבעיה אינה ייחודית רק לאנשים שחווים עוני ארוך טווח, אלא גם לאלו שמידרדרים לעוני באופן פתאומי או לזמן מוגבל.

מחקרן של שטייר ולוין מצביע על כך שישראלים במגוון רמות הכנסה נאלצים לוותר על צרכים בסיסיים מסיבות כלכליות. לדוגמה, 40 אחוז מהישראלים מוותרים על טיפולי שיניים, ו-35 אחוז אינם מחממים או מקררים את בתיהם במידה מספקת בשל שיקולי עלות. ויתורים אלו נפוצים בהרבה במחצית התחתונה של התפלגות ההכנסה. התרשים הראשון מראה את שיעור המוותרים על צרכים בסיסיים (מזון, חימום או קירור, ותשלומי חשבון טלפון או חשמל) ועל צרכים רפואיים (טיפול רפואי, תרופות וטיפולי שיניים) על פי רביעוני הכנסה. חלק גדול מהאנשים הנכללים ברביעון ההכנסה התחתון חווים מצוקה חומרית באופן קבוע: כמעט מחצית מהם (44 אחוז) מגבילים את הוצאותיהם על מזון; שני שלישים (64 אחוז) מוותרים על חימום או קירור; ושליש (31 אחוז) מגבילים את השימוש בטלפון או בחשמל. גם שיעור גדול להפתיע מהאנשים ברביעון ההכנסה השני מוותר על צרכים בסיסיים שונים: כמעט מחצית מהם מגבילים את החימום או הקירור בבתיהם ושליש מגבילים את צריכת המזון.

Heb Hardship Figure 1
למרות ביטוח הבריאות המקיף בישראל, עדיין יש לשלם באופן פרטי כדי לקבל שירותי בריאות שונים. ברביעון ההכנסה התחתון ויתרו שליש מחברי הקבוצה על טיפולים רפואיים עקב עלותם, ו-38 אחוז לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את התרופות שנזקקו להם. כחמישית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני ויתרו על טיפולים רפואיים ועל תרופות מסיבות כספיות. בקטגוריה זו בולטים במיוחד טיפולי השיניים, שעלותם גבוהה ועיקר התשלום עבורם הוא פרטי, לכן רבים מהנשאלים נמנעו מהם. שני שלישים מהמשתייכים לרביעון ההכנסה התחתון, ומעל מחצית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני, לא קיבלו טיפולי שיניים שנזקקו להם. במקרה זה גם המחצית העליונה של התפלגות ההכנסות הושפעה מהעלות הגבוהה: שליש ברביעון ההכנסה השלישי ו-14 אחוז מהרביעון העליון ויתרו על חלק מטיפולי השיניים שהיו נחוצים להם.

הקבוצות העניות ביותר בישראל הן ערבים (ש-50 אחוז מתוכם חיים מתחת לקו העוני) וחרדים (57 אחוז מתחת לקו העוני). עם זאת, הפרטים בקבוצות הללו אינם חווים את העוני באותו אופן. שטייר ולוין חקרו את היקף המצוקה החומרית בקרב אנשים ברביעון ההכנסה התחתון בשלוש קבוצות: ערבים, חרדים ויהודים שאינם חרדים.

התוצאות מצביעות על כך שהערבים ברביעון ההכנסה התחתון חווים רמות גבוהות בהרבה של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות אחרות באותו רביעון. בעוד ש-18 אחוז מהחרדים ורבע מהיהודים שאינם חרדים ברביעון התחתון התקשו לשלם את חשבונות הטלפון והחשמל, כמעט מחצית מהערבים התנסו במצב זה. כמו כן, סיכוייהם של הערבים העניים ביותר לוותר על חימום או קירור של בתיהם היו גבוהים יותר (78 אחוז) בהשוואה לחרדים העניים ביותר (55 אחוז) או ליהודים שאינם חרדים באותו מדרג הכנסה (56 אחוז). גם בסוגיית הטיפול הרפואי התופעה חזרה על עצמה: מעל מחצית מהערבים שהכנסותיהם מדורגות ברביעון התחתון לא רכשו תרופות שהיו נחוצות להם בשל העלות, לעומת 21 אחוז מהחרדים העניים ביותר.

Heb Hardship Figure 2
ההבדל במצוקה החומרית שחוו ערבים וחרדים מעניין במיוחד מכיוון ששתי הקבוצות הללו חולקות כמה מאפיינים דומים: הן צעירות יחסית, המשפחות בהן גדולות ושיעורי התעסוקה שלהן נמוכים. שטייר ולוין מעלות כמה גורמים שעשויים לתרום למצוקה המוגברת שחווים הערבים שהכנסותיהם נמוכות. גורם אחד הוא העובדה שבהשוואה לחרדים, חלק גדול יותר מהערבים גדלו במשקי בית עניים. אם החרדים הם “עניים חדשים” בהשוואה לערבים, ייתכן שיש להם משאבים משפחתיים גדולים יותר להסתמך עליהם. כמו כן, יותר מהחרדים העניים השיבו שיש להם על מי לסמוך בעתות מצוקה בהשוואה לערבים (93 אחוז לעומת 74 אחוז, בהתאמה). לחרדים גם יש סיכוי גבוה יותר להרגיש שהם יכולים להסתמך על קרוביהם וידידיהם אם יזדקקו לסיוע כלכלי. ההנחה היא כי ייתכן שהרשתות החברתיות החזקות בחברה החרדית, כמו גם תחושת המחויבות שלהם לתמוך זה בזה ובקהילה, מסייעות להם להתמודד טוב יותר עם השפעות העוני.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על קשר בין רמת ההכנסה למצוקה חומרית בישראל. הוא מראה כי אתגרים כלכליים אינם מוגבלים לעניים, וגם אנשים ברביעון ההכנסה השני סובלים במידה ניכרת ממצוקה חומרית.

עם זאת, חשוב להוסיף מילת אזהרה בנוגע לפרשנות הממצאים. אחד העקרונות הבסיסיים בכלכלה הוא שפרטים צריכים להחליט מה לרכוש ועל מה לוותר לאור מגבלות התקציב שכמעט כולם חווים. לכן, השאלה היכן מסתיימות מגבלות התקציב הפשוטות ומתחילה המצוקה הכלכלית האמיתית היא עניין סובייקטיבי מאוד.

למרות האמור לעיל, ההיקף של הגבלת ההוצאה על מזון ושל הוויתור על טיפולים רפואיים שתוארו כאן הוא משמעותי, ויש לו השלכות מדיניות חשובות. הממצאים מדגישים את חשיבותו של כיסוי הבריאות המקיף בישראל, שבלעדיו תדירות הוויתור על טיפול רפואי והשלכותיו היו חמורות אף יותר. נוסף לכך, המחקר זיהה כי ערבים עניים סובלים מרמות גבוהות יותר של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות עניות  אחרות, מכיוון שיש להם פחות מקורות משפחתיים וקהילתיים שעשויים לתמוך בהם. ממצאים אלו מסבים את תשומת הלב לחשיבות המצוקה החומרית כגורם שיש להביאו בחשבון בפיתוח מדיניות רווחה שתטפל בעוני וברווחת כלל האזרחים בישראל.

 

משמעת בכיתה והישגי התלמידים

מאז פרסום הדוח עלה נושא סביבת הלמידה לראש סדר היום הציבורי בתחום החינוך, אולם רק מחקרים מעטים עסקו בקשר בין האווירה בכיתה להישגי התלמידים. לפיכך בחרו כרמל בלנק, עמיתת מדיניות במרכז טאוב, ויוסי שביט, ראש תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב ופרופסור באוניברסיטת תל אביב, לבחון את הנושא בבתי הספר הממלכתיים בישראל.

בלנק ושביט בדקו את מאפייני בתי הספר והכיתות באמצעות שאלון שבו התבקשו התלמידים לדרג את האווירה בבית הספר ובכיתה, את רמת המשמעת, את מדיניות האכיפה של בית הספר ואת מספר ההיעדרויות והאיחורים שלהם עצמם. לאחר מכן הם בחנו את השפעתם של המאפיינים שנבחנו על סיכוייה של כיתה להיחשב לבלתי ממושמעת (כלומר להשתייך לרביעון העליון מבחינת הפרות משמעת). כפי שאפשר לראות בתרשים הראשון, הממצאים מצביעים על חשיבות תפקידו של המורה: כאשר המורה נתפס בעיני התלמידים כבלתי הוגן, הסיכויים שיהיו בעיות משמעת באותה כיתה כפולים בהשוואה לכיתה שסבורה שהמורה הוגן. נוסף לכך, יש פחות הפרות משמעת בכיתות שהורי התלמידים בהן מתאפיינים ברמת השכלה גבוהה מהממוצע.

Heb Discipline Fig 1
גם לאקלים הכללי בבית הספר יש תפקיד מרכזי בקביעת רמת המשמעת בכיתה. מספר הכיתות הבלתי ממושמעות בבתי ספר שהפרות המשמעת בהן רבות מהממוצע כפול בהשוואה לבתי ספר שיש בהם פחות הפרות משמעת. בדומה לכך, בבתי ספר המתאפיינים במדיניות אכיפה קפדנית יחסית, שיעור הכיתות הבלתי ממושמעות הוא כמחצית משיעורן בבתי ספר שבהם מדיניות האכיפה אינה קפדנית באופן יחסי.

הממצא העיקרי במחקר הוא שלהפרות משמעת בכיתה יש השפעה שלילית משמעותית על הישגי התלמידים, ללא קשר להתנהגותו של התלמיד עצמו או להישגיו בעבר.התרשים השני מראה שיש קשר הפוך בין ציונים במבחני המיצ”ב לרמת הפרות המשמעת של התלמיד עצמו, וכן להפרות משמעת ברמת הכיתה. השפעותיהן של הפרות המשמעת של התלמיד ושל הכיתה דומות למדי. פער של 11 נקודות (ציון של 80.4 מול 69.4)  מפריד בין תלמיד ממושמע במיוחד לתלמיד שהתנהגותו גרועה במיוחד, והפער בהישגים בין תלמיד הלומד בכיתה ממושמעת מאוד לתלמיד בכיתה שאינה ממושמעת כלל (בנטרול הישגים קודמים ורמת המשמעת האישית) עומד על 8.4 נקודות  (79.1 מול 70.7, בהתאמה). לעומת זאת, במחקר לא התגלו פערים בהישגים בין תלמידים שלמדו בבתי ספר בעלי רמות משמעת שונות או בבתי ספר שמדיניות אכיפת המשמעת שלהם הייתה שונה.

Heb Discipline Fig 2
המחקר של מרכז טאוב הוא חלק ממגמה גוברת של בחינת השפעת המשמעת על ההישגים, במטרה לשפר את הישגי התלמידים. עם זאת, הוא אחד המחקרים הבודדים שהתמקדו במאפיינים ברמת הכיתה, ולא ברמת בית הספר, וכך התאפשר לחוקרים לגלות כי יש הבדלים ברמות המשמעת בכיתות שונות באותו בית ספר. המחקר גם זיהה כי לרמה נמוכה יותר של הפרות משמעת ולאכיפה קפדנית יותר ברמה הבית ספרית, בשילוב יחס הוגן מצד המורים, יש השפעה חיובית על המשמעת בכיתה.

לסיום, רמת המשמעת של התלמיד עצמו משפיעה במידה רבה על הישגיו הלימודיים, אולם אפילו לאחר שמאפייניו האישיים של התלמיד נלקחים בחשבון (באמצעות בקרה סטטיסטית), גם למשמעת הכיתתית יש השפעה על הישגי התלמידים. המחקר של בלנק ושביט מראה את חשיבותה של המשמעת בכיתה וגם מכווין את קובעי המדיניות להכיר בחשיבותם של אקלים המשמעת ומדיניות האכיפה בבית הספר כמו גם בחשיבותו של יחס המורים לתלמידים, בעידוד סביבה כיתתית חיובית ויעילה.

 

חדשון ספטמבר 2014

מחקרים אחרים של המרכז נדונו בהרחבה בכנסת בחודשים האחרונים, וחוקרי המרכז הציגו ממצאים במגוון נושאים — החל בדיור וכלה בפנסיות — בכמה דיונים של ועדות הכנסת השונות, לרבות הרצאה מקיפה שעמדה במרכז ישיבת כנסת מיוחדת בהשתתפות הח"כים וכ-150 צעירים ישראלים הפעילים בארגונים חברתיים, מלכ"רים ומרכזי נוער.

זהירות, פערים לפניך: אי שוויון בהכנסות בישראל

סוגיית אי השוויון בהכנסות בישראל אינה חדשה. עם זאת, קיומו של אי שוויון בקבוצות שונות באוכלוסייה, לרבות מעמד  ביניים, מוכר פחות. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2013", מאת מנהל מרכז טאוב פרופ' דן בן-דוד וחוקר המרכז חיים בלייך, חשף את עומקם של האתגרים שישראל ניצבת מולם בכל הנוגע לאי שוויון.

רמת אי השוויון בהכנסות פנויות (כלומר, לאחר ניכוי מסים וקבלת קצבאות) בישראל מציבה את המדינה במקום השני מבין 22 מדינות OECD, שנייה רק לארצות הברית. מצבה של המדינה אינו משתפר בהרבה כשמדובר באי שוויון בהכנסה כלכלית (לפני מסים וקצבאות), ובדירוג זה היא ניצבת במקום החמישי מתוך 22 המדינות.

שתי קבוצות באוכלוסייה — חרדים וערבים — סובלות מעוני באופן מיוחד. ב-2011 חיו 70 אחוז מהחרדים ו-57 אחוז מהערבים מתחת לקו העוני במונחי הכנסות כלכליות. גם במונחי הכנסות פנויות מדובר בממדי עוני יוצאי דופן: 57 אחוז מהחרדים ו-50 אחוז מהערבים. הכנסותיהן הנמוכות של קבוצות אלו תורמות במידה לא מבוטלת לרמות אי השוויון הגבוהות הקיימות בישראל. עם זאת, בן-דוד ובלייך מדגישים שעוניין של קבוצות אלו הוא אינו הסיבה היחידה לפערים הגדולים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, גם לאחר הסרתם של חרדים וערבים מהמדגם, אי השוויון בהכנסה בקרב יהודים שאינם חרדים גבוה יותר מאי השוויון בכל המדינות המפותחות שנדגמו, מלבד ארצות הברית והממלכה המאוחדת.

Heb Inequality Fig 1 נראה כי חלק מהבעיה נובע מיעילות פחותה של מערכת הרווחה הממשלתית. בעוד שהמדינה החציונית ב-OECD מצליחה להפחית את אי השוויון ב-40 אחוז (שיעור הצמצום במעבר מאי שוויון בהכנסה כלכלית לאי שוויון בהכנסה פנויה) באמצעות מסים ותשלומי רווחה, מעורבותה של ממשלת ישראל מצמצמת את אי השוויון ב-25 אחוז בלבד. נתון זה מציב את ישראל במקום אחד לפני התחתית (מעל ארצות הברית) בדירוג על פי ההבדל בין אי השוויון בהכנסות כלכליות לאי השוויון בהכנסות פנויות.

הדיון הציבורי בנושא אי השוויון, בארץ ובחו”ל כאחד, מתמקד במידה רבה בשכבות המרוויחות את הסכומים הגבוהים ביותר ובריכוז העושר הגבוה בחלקה העליון של התפלגות ההכנסה. עם זאת, מחקרם של בן-דוד ובלייך מראה כי בניגוד לדעה הרווחת, חלקם של העשירים בסך ההכנסות בישראל אינו יוצא דופן. במונחי הכנסות כלכליות האחוזון העליון קיבל 6.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה — שיעור נמוך יותר מההכנסות שהתקבלו באחוזון העליון ב-14 מתוך 22 מדינות ה-OECD שבמדגם. לשם השוואה, השכבה שהרוויחה את הסכומים הגבוהים ביותר בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה, זכתה ל-9.8 אחוזים מכלל ההכנסות הכלכליות, ואילו לשכבה המקבילה בספרד, המדינה הממוקמת בתחתית הרשימה, הגיעו 4.3 אחוזים מכלל ההכנסות.

Heb Inequality F 2 במונחי הכנסה פנויה, שיאני ההכנסה בישראל מקבלים 5.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה. שיעור זה ממקם את המדינה במקום השמיני מתוך 22 המדינות שנבחנו, והוא נמוך משמעותית מזה שהתקבל בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה (8.8 אחוזים), אך גבוה בהרבה מלוקסמבורג, הממוקמת בסופה (3.4 אחוזים). פירושו של דבר הוא שחלק ההכנסה המגיע לכיסם של העשירים ביותר בישראל אינו חריג בהשוואה למדינות המפותחות, ולכן אינו יכול להסביר את ממדיו החריגים של אי השוויון בהכנסות במדינה .

דוגמה מוחשית להיקף אי השוויון בהכנסות בישראל היא הפערים בין הפרטים המשתייכים למעמד הביניים במדינה. אמנם לא קיימת הגדרה רשמית למעמד הביניים, אך מחקרם של בן-דוד ובלייך בוחן את פערי ההכנסות בקרב האוכלוסייה שאינה עשירה ואינה ענייה. לדוגמה, היחס בין הכנסתו הפנויה של אדם באחוזון ה-90 לאדם באחוזון ה -50 (כלומר האחוזון החציוני) עומד על 2.32 — יחס גבוה יותר מאשר בכל 22 מדינות ה-OECD שנבדקו. בדומה לכך, היחס בין פרט באחוזון ה-50 לפרט באחוזון ה-10 בישראל עומד על 2.75. גם כאן נמצאת ישראל בראש הרשימה, כלומר הפער בין שני בפרטים הוא גדול ביותר.

Heb Inequality Fig 3 אפילו כאשר מסירים את נקודות הקיצון ומתמקדים במה שיכול להיקרא מעמד הביניים התחתון ומעמד הביניים העליון (אחוזוני ההכנסות שבין 25 ל-75), פערי ההכנסות בישראל נותרים גבוהים באופן משמעותי. הכנסותיו של ישראלי באחוזון ה-75 גדולות פי 2.81 מאלה של ישראלי באחוזון ה-25. נתון זה גבוה ב-12 אחוזים מהיחס המקביל  במדינה הממוקמת במקום השני, ארצות הברית (שם היחס עומד על 2.50) , וגדול כמעט ברבע מהמדינה הניצבת במקום השלישי, אוסטרליה (יחס של 2.28).

מחקרם של בן-דוד ובלייך מפנה זרקור לבעיית אי השוויון בהכנסות בישראל. הוא מבהיר כי אי השוויון אינו מוגבל לחלקים מסוימים באוכלוסייה ואינו נובע מריכוזי עושר גבוהים בפסגה. לעומת זאת, אי שוויון נרחב נרשם בכל קשת ההכנסות שבין אחוזון 10 לאחוזון 90, והוא גדול אף יותר ב-50 האחוזונים האמצעיים של התפלגות ההכנסות (אחוזון 25 עד אחוזון  75). פערי ההכנסות בישראל יוצאי דופן בהשוואה ל-22 מדינות ה- OECD שנכללו במחקר, ויש להתייחס למציאות חמורה זו הן בשיח הציבורי והן בהחלטות המדיניות.

פנסיה ממלכתית לעומת פנסיה פרטית

ההשוואה כוללת כמה ממדים: יעילות האכיפה והגבייה, היכולת לקיים תחרות משוכללת בשוק ההון בישראל, והעקרונות של ביטוח ממלכתי לעומת ביטוח פרטי ומשמעותם לגבי ישראל. המסקנה העולה מהמסמך היא שלמערכת פנסיה ממלכתית יש יתרונות על פני פנסיה פרטית, גם מצד עלויות הניהול וגם מצד התשואות לחוסכים.

מבנה משפחתי וסוגיות רווחה בקבוצות האוכלוסייה השונות בישראל

 את התקציר כתבה מנהלת תחום המדיניות במרכז ליאורה בוורס, והוא התפרסם לראשונה כפרק בפרסום מיוחד של האו”ם. בין הנושאים הנסקרים בתקציר:

  • שיעורי הילודה בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח (3.0 ילדים לאישה בהשוואה לממוצע של 1.7 ב-OECD),  עם מדיניות ממשלתית המעודדת ילודה במגוון דרכים.
  • המדינה מעניקה סביבה תומכת יחסית לאמהות עובדות, ובכך מובילה לשיעורי תעסוקה יחסית גבוהים בקרב ישראליות בגילים 25 עד 44 שיש להן ילדים.
  • אחד האתגרים הגדולים ביותר שמולם ניצבות משפחות בישראל הוא העוני: אחד מתוך כל חמישה משקי בית בישראל ואחד מכל שלושה ילדים חיים מתחת לקו העוני. הבעיה בולטת במיוחד בקרב הערבים והחרדים, אולם מתבטאת באופן שונה אצל כל אחת מהקבוצות.

מעמד הביניים בישראל

 המחלוקת סביב השאלה אם ריקי כהן מחדרה, שאליה התייחס שר האוצר יאיר לפיד בעמוד הפייסבוק שלו, שייכת למעמד הביניים, מעוררת את הצורך להגדיר מחדש את הגבולות של שלושת המעמדות בחברה הישראלית. רבים רואים במחאה החברתית שהתרחשה בקיץ 2011 עדות להתגבשותו של מעמד הביניים בישראל, אך נשאלת השאלה מהו מעמד הביניים ואיך יש להגדיר אותו. האם מילת המפתח היא “מעמד” (class), דהיינו פרטים החולקים סטטוס חברתי דומה, או שמדובר ברובד האמצעי בהתפלגות ההכנסות, כך שהמאפיין היחיד המאחד את הפרטים המשתייכים אליו הוא רמת הכנסה? הקושי לזהות את מעמד הביניים ולהגדירו במדויק יש בו כדי להסביר את העובדה שהמאמר שלהלן אינו מתמקד בהגדרה מסוימת אחת, אלא בוחן את התפתחות מעמד הביניים בישראל בעשור האחרון מתוך התייחסות למגוון היבטים ויישום מבחר שיטות מדידה.

עשור ללא מדיניות דיור: נסיגת הממשלה מתמיכתה בדיור ומחאת קיץ 2011

 ואכן, בעשור שקדם למחאה משכה הממשלה את ידיה משוק הדיור,
לאחר שמאז קום המדינה הפגינה מעורבות רבה בתחום זה. צמצום המעורבות הממשלתית בשוק הדיור הביא לכך שפלח השוק ששרד הוא זה שאינו נזקק לתמיכה ממשלתית. היקפי הבנייה החדשה לא תאמו את קצב הגידול של האוכלוסייה, וכך נוצר מחסור ובעקבותיו נגרמה עלייה חדה במחירי הדיור.

בעשור הנוכחי צומצמו אמצעי הסבסוד אשר אפשרו בעבר למשקי בית לרכוש דירה , וחלה ירידה חדה בשיעור בעלי הדירות. ממפעל הדיור הציבורי נותר שריד בלבד, לאחר שחלק גדול מהדירות במאגר נמכר. הכלי היחיד שנותר רלוונטי לנזקקים הוא מענק הסיוע בשכר דירה, אולם הוא יוצר הסדר דיור לא יציב. הימנעות הממשלה ממעורבות בשוק הדיור גובה מחיר בכמה רבדים: פגיעה בחזון התכנוני של תכנית המתאר הארצית (תמ”א 35); הגברת הקיטוב בין המרכז לפריפריה; עליית מחירים ואינפלציה, אשר גרמו בסופו של דבר לבנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות; ולבסוף, התסכול וההתמרמרות הכבדים בקרב קבוצות אוכלוסייה רחבות.

פריון נמוך: בעיה מערכתית במשק הישראלי

אחת המטרות העיקריות של קובעי המדיניות היא לשפר את רמת החיים במדינה, הנמדדת בדרך כלל באמצעות התוצר המקומי הגולמי (תמ”ג) לנפש. צמיחה כלכלית שהולכת ועולה בהתמדה לאורך שנים נובעת משיפורים בפריון. אחד המדדים המרכזיים לפריון הוא התמ”ג הממוצע לשעת עבודה, המכונה פריון עבודה. למדד זה יש השפעה חשובה גם על השכר. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, בחן את הנושא לעומק במחקר שהתפרסם ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013.

המחקר מצא שלא רק שפריון העבודה בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח, אלא שהפער בין הפריון במדינות ה-G7 לפריון בישראל הולך וגדל במשך יותר מארבעה עשורים ברציפות. נוסף על כך, בעוד שמספר שעות העבודה הממוצע לאדם במדינות ה-G7 פחת בהדרגה במהלך 30 השנים האחרונות, הרי שמספרן בישראל היה תנודתי וכיום נותר ברמה דומה לזו של תחילת שנות השמונים.

חלק חשוב במחקרו של בן-דוד הוא בדיקה מקיפה של פריון העבודה בחמישה תחומים עסקיים, המהווים חלק גדול של המשק בישראל. לפני מחקר זה, ניתן היה לחשוב כי פערי הפריון יכולים לנבוע מממשלה מנופחת ולא יעילה, או מתחומים עסקיים בודדים שבהם הישגיה של ישראל אינם טובים. אולם כפי שניתן לראות בסדרת התרשימים הבאים, מאז 1995 פריון העבודה בישראל בארבעה מתוך חמשת הענפים העסקיים העיקריים מדורג מתחת לכל, או כמעט כל, 11 מדינות ה-OECD האחרות שעבורן קיימים נתונים רלוונטיים  מהתקופה הנבדקת.

בתחום הייצור התעשייתי – הכולל היי-טק וגם תעשיות מסורתיות יותר – עלתה ישראל מהמקום האחרון ב-1995 למקום שלפני האחרון (מעל איטליה) ב-2008. בתחום העסקי (הכולל תיווך פיננסי, נדל”ן, השכרה ופעילויות עסקיות), שבו הפריון הוא הגבוה ביותר מבין כלל הענפים בכל המדינות, ירדה ישראל מהמקום שלפני האחרון ב-1995 למקום האחרון (לצד דנמרק) ב-2008. בתחום המסחר הסיטוני והקמעוני, התיקונים, המלונאות, המסעדנות והתחבורה היה פריון העבודה בישראל הנמוך ביותר לאורך כל התקופה, והפער בינה ובין המדינות המפותחות האחרות הולך וגדל. תחום הבנייה, שבישראל מועסקים בו הרבה עובדים זרים בלתי מיומנים, מתאפיין בתפוקת עבודה נמוכה במיוחד, ולאורך התקופה שנבדקה נותרה ישראל הרחק מאחורי 11 המדינות האחרות. התחום היחיד שבו ביצועיה של ישראל טובים יותר באופן יחסי הוא החקלאות, המהווה זה זמן רב מקור לגאווה ולחדשנות. עם זאת, הפריון של ישראל בתחום זה אינו יוצא מגדר הרגיל, והוא נע בהתמדה בטווח הביניים שבין 11 מדינות ה-OECD שנבדקו.

פריון העבודה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD בכל התחומים. הפער הבולט ביותר נרשם בתחום המסחר הסיטוני והקמעוני, התיקונים, המלונות, המסעדות והתחבורה, ובתחום הבנייה, שבהם הפריון בישראל נמוך כמעט ב-40 אחוז מהממוצע.

Heb Productivity Part A

Heb Productivity Part B

העובדה שהפריון הנמוך רווח בכל חלקי המשק הישראלי מצביעה על כך שתופעה זו נובעת מגורמים כלל ארציים. כפי שניתן לראות ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013, הפריון הנמוך נובע ממגוון גורמים בסיסיים, לרבות מחסור בהון אנושי מספק בשל הרמה הנמוכה של ההשכלה הבסיסית בכלל, ובקרב חרדים וערבים בפרט. גם השקעה נמוכה בהון הפיזי לאורך השנים והביורוקרטיה הממשלתית המסורבלת מקשות על ניהול עסקי יעיל במדינה. פריון העבודה קשור בקשר הדוק לרמת חיים גבוהה יותר. לכן, הטיפול במכשולים המפריעים להגברת הפריון הוא המפתח העיקרי לשיפור חיי היום-יום של הישראלים.

חדשון יולי 2014

בניגוד חד לדעה הרווחת — ולאוכלוסיות אחרות בישראל, המאופיינות בעלייה ברמות ההשכלה לאורך זמן — גברים ונשים חרדים בני ימינו משכילים פחות מדור ההורים שלהם.

לא רק שפריון העבודה בישראל נמוך מאוד בהשוואה לעולם המפותח, גם הפריון בארבעה מהמגזרים העסקיים המובילים במדינה נמוך מאוד.

מערכת הבריאות בישראל מתאפיינת בהיצע נמוך במיוחד של אחים מוסמכים, ובמספר בלתי מספק של בוגרי לימודי סיעוד ולימודי רפואה כאחד. בשנים האחרונות ננקטו כמה פעולות כדי לבלום את המגמות הללו, אולם יש לחכות ולראות אם הן אכן יצליחו.

נותרים מאחור: תפוצת ההשכלה הגבוהה בקרב חרדים הולכת ופוחתת

השכלתם של החרדים והשתתפותם בכוח העבודה בישראל הם נושאי דיון לוהטים בחברה הישראלית כיום, אלא שלא תמיד השיח בנושא זה מבוסס על עובדות מדויקות. ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013 בדק איתן רגב, חוקר מרכז טאוב, מגמות בחינוך ובתעסוקה בקרב החרדים, תוך שימוש בשיטה ייחודית ומדויקת יותר שפיתח לזיהוי אוכלוסייה זו.

ממחקרו של רגב עלו כמה ממצאי מפתח. ראשית, כמו בקרב האוכלוסייה שאינה חרדית, השכלה גבוהה חשובה מאוד להצלחתם של חרדים בשוק העבודה, הן במונחי תעסוקה והן במונחי שכר. שיעור התעסוקה של גברים חרדים בעלי תואר אקדמי בגילי 64–25 עמד על 71 אחוז, פי שניים מהשיעור בקרב מקביליהם חסרי התואר. פער דומה, אם כי קטן יותר, התגלה אצל נשים חרדיות. כמו כן, שכרם של גברים חרדים בעלי תואר בגילי 64–25 העובדים במשרה מלאה היה גבוה ב-80 אחוז בהשוואה לגברים חרדים שאינם בעלי תואר.

לאור חשיבות התואר האקדמי בהשתלבותן של משפחות חרדיות במשק, חקר רגב את שיעורי ההשכלה הגבוהה באוכלוסייה זו. ככלל, שיעורי ההשכלה הגבוהה בקרב החרדים נמוכים בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, רק ל-7.5 אחוזים מהגברים החרדים בגילי 44–25 היה תואר אקדמי ב-2008, בהשוואה ל-11.8 אחוז מהגברים המוסלמים והדרוזים, 23.6 אחוז מהערבים הנוצרים ו-31.2 אחוז מהגברים היהודים שאינם חרדים. הפערים הגדולים התקיימו גם בקרב הנשים החרדיות בטווח גילים זה. מעניין לראות כי בישראל של היום, הסבירות שלנשים בגילים 44–25 יהיה תואר אקדמי גבוהה יותר מהסבירות לתואר בקרב גברים בכל תת-קבוצה באוכלוסייה.

Heb Haredi education Fig 1

המגמות בתחום ההשכלה הגבוהה בקרב חרדים עומדות בניגוד בולט למתרחש בקבוצות האחרות. בקרב נשים מוסלמיות, דרוזיות, נוצריות ויהודיות שאינן חרדיות קיימת מגמה הולכת וגוברת של רכישת תואר אקדמי. בקבוצות אלו הסבירות להיות בעלת תואר אקדמי אצל נשים בגילי 44–25 הייתה גבוהה בהשוואה לנשים בגילי 64–45. בניגוד חד לכך, חלקן של בעלות התואר האקדמי מבין החרדיות הצעירות (12.8 אחוז) נמוך יותר בשליש מחלקן בקרב נשים חרדיות מבוגרות יותר (17.6 אחוז).

מצבם של הגברים החרדים חמור אף יותר. בניגוד מוחלט לדעה הרווחת, שיעור האקדמאים בקרב החרדים ירד, ולא עלה. אמנם הרבה יותר גברים חרדים מבעבר לומדים לתואר אקדמי, אולם עלייה זו מתקזזת (ואף יותר מכך) עם מספרם הרב עוד יותר של חרדים הבוחרים שלא לעשות זאת. עקב כך, בעוד ש-15.1 אחוז מהגברים החרדים בגילי 64–45 הם בעלי תואר אקדמי, בקרב הגברים החרדים הצעירים יותר שיעור בעלי התואר האקדמי נמוך בחצי – 7.5 אחוזים.

חלקם של בעלי התארים האקדמיים מבין כלל הגברים החרדים בגילי העבודה נותר נמוך מאוד לאורך כל העשור שבין 2002 ל-2010, כפי שניתן לראות בתרשים השני. בדומה לכך, לאורך כל העשור נרשם שיעור נמוך של בעלי תעודת בגרות. הקבוצה הגדולה ביותר, בפער ניכר, והיחידה שהראתה גידול משמעותי – מ-31 ל-47 אחוז מכלל הגברים בקבוצת הגיל – הייתה  קבוצת הגברים החרדים שיש להם השכלה יסודית בלבד. מגמות אלו נובעות מכך שביחס לעבר יותר בנים חרדים נכנסים למערכת הישיבות לאחר כיתה ח’, ובנקודה זו הם מפסיקים לקבל השכלה בסיסית בנושאי הליבה, ומתמקדים אך ורק בלימודי דת.

Heb Haredi education Fig 2 new
הירידה בחלקם של בעלי תואר אקדמי באוכלוסייה החרדית תועדה לראשונה במחקרו של רגב, ויש לה השלכות חשובות על כלכלת ישראל. כאשר שנות ההשכלה הפורמלית שמקבל הדור הצעיר של גברים חרדים מועטות יותר בהשוואה לדור המבוגר יותר, יכולתם למצוא עבודה במשק הגלובלי, שהתחרות בו הולכת וגוברת, פוחתת בהתאם. אין זה צירוף מקרים כי בסוף שנות השבעים יותר מ-80 אחוז מהגברים החרדים בגילי העבודה העיקריים היו מועסקים, ואילו כיום מועסקים פחות מ-50 אחוז מהם. הירידה בשיעורי התעסוקה, שנמשכת עשורים שלמים ברציפות, תואמת כמעט אחד לאחד את הירידה שניכרת בקרב גברים מחוסרי השכלה לחלוטין שאינם חרדים. מכיוון שהאוכלוסייה החרדית גדלה מהר יותר משאר האוכלוסייה, המשמעות היא שחלק הולך וגדל מהישראלים אינם זוכים להשכלה ולכלים הדרושים כדי להשתתף במשק, ועשויות להיות לכך השלכות עתידיות שליליות על רמת החיים הלאומית ועל שיעורי העוני בישראל.

יש רופא (או אחות) בסביבה?

אפילו ההתקדמות הטכנולוגית העצומה לא שינתה עובדה בסיסית אחת בנוגע למערכת הבריאות – כדי לספק שירותי רפואה נחוץ כוח אדם רב. תחום הבריאות מבוסס על כוח עבודה רחב היקף הכולל אחים ואחיות, רופאים מומחים, טכנאים, רוקחים ועוד. יעילותה של מערכת הבריאות תלויה במידה רבה מאוד במלאי נאות של כוח אדם שיוכל להפעילה כראוי, ומחסור בצוות רופאי עלול לגרום סבל רב למטופלים ולהביא לאי יעילות תפעולית. אלא שהגדלת מלאי כוח האדם בתחום, ובמיוחד הגדלת מספר הרופאים, מחייבת יכולת לראות את הנולד ולתכנן שנים רבות מראש, עקב אורכה של ההכשרה.

ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013 פורסם מחקר בנושא מערכת הבריאות מאת פרופ’ דב צ’רניחובסקי, יו”ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב וכלכלן באוניברסיטת בן גוריון, ושל חוקר המרכז איתן רגב. המחקר עוסק במגמות בהיצע הרופאים והאחים המוסמכים בישראל, וכן בפעולות הננקטות כיום כדי להכשיר אנשי מקצוע שיוכלו לעסוק בתחומים אלו בעתיד.

בעשורים האחרונים נהנתה ישראל משיעור גבוה של רופאים באוכלוסייה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, בעיקר בעקבות גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר. אולם החל מסוף שנות התשעים החל שיעור הרופאים באוכלוסייה בישראל לרדת, בעוד שמספרם של הרופאים ביחס לאוכלוסייה במדינות ה-OECD מצוי בעלייה.

למרות הירידה, ישראל היא עדיין המובילה מבין מדינות ה-OECD במספר הרופאים לנפש, ויש בה 3.0 רופאים לכל אלף נפשות מתוקננות (כלומר לאחר נטרול הבדלים בגודלן של קבוצות הגיל השונות באוכלוסייה) בהשוואה ל-2.8 ב-OECD. אולם נתונים אלו אינם מספקים מידע על התפלגות הרופאים בין תחומי ההתמחות השונים, או בין מערכת הבריאות הציבורית למערכת הפרטית.

כפי שצוין בתקציר המדיניות שפרסם לאחרונה מרכז טאוב (“סוגיות עכשוויות במערכת הבריאות בישראל”, מאת ליאורה בוורס), הסתדרות הרופאים בישראל זיהתה את ההרדמה והגריאטריה כתחומים הסובלים ממחסור בכוח אדם, והזהירה מפני מחסור עתידי, בין השאר, במקצועות כירורגיה כללית, רפואה פנימית ורפואת ילדים. גם דוח מבקר המדינה לשנת 2009 הצביע על כך שבישראל מספר הרופאים המרדימים נמוך ב-30 אחוז מהתקן המומלץ, וציין כי זהו אחד הגורמים לזמני ההמתנה הארוכים לניתוחים אלקטיביים. תופעה מדאיגה נוספת היא שיותר ויותר רופאים מומחים נמשכים לעבודה במגזר הפרטי, ולא במערכת הבריאות הציבורית.

צ’רניחובסקי ורגב בחנו את הסיבות לחלקם המצטמצם של הרופאים באוכלוסייה. כפי שאפשר לראות בתרשים הראשון, ישראל מכשירה הרבה פחות רופאים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. בשנת 2010 היו 11 בוגרי בתי ספר לרפואה לכל מאה אלף נפש במדינות ה-OECD, בהשוואה ל-4 בוגרים בלבד בישראל.

Heb Healthcare Fig 1

אמנם נתונים אלו עשויים להיות מדאיגים, אולם יש עוד כמה גורמים שצריכים להילקח בחשבון. ראשית, בהשוואה לשנים קודמות הרבה יותר סטודנטים מתחילים כיוםללמוד בבתי הספר לרפואה בישראל. חלק מצמיחה זו נובע מפתיחתו של בית ספר חמישי לרפואה בישראל ב-2011, שבשורותיו לומדים 125 סטודנטים (בעלי תואר ראשון או כאלו שהשלימו לפחות שלוש שנים של לימודי רפואה באירופה) בשני מסלולי לימוד מקוצרים. נוסף על כך, הלימודים בבתי הספר לרפואה קוצרו לאחרונה בשישה חודשים, וננקטו יוזמות שמטרתן להגדיל בעתיד את מספר הסטודנטים לרפואה ולייעל את תהליך הכשרתם, כמו תכניות ארבע-שנתיות ללימודי רפואה המיועדות לסטודנטים שלמדו ביולוגיה.

עוד צעד שעשוי להגדיל את היצע הרופאים הוא הקלת תנאי קבלת הרישיון לסטודנטים ישראלים שלמדו בחו”ל. מאות הסטודנטים שלומדים בבתי הספר לרפואה באירופה ומבקשים לעסוק ברפואה בארץ נבחנים במבחן רישוי שונה מהמבחן שנדרשים לעבור הסטודנטים שלמדו בישראל. לעומת זאת, בוגרי בתי הספר לרפואה בארצות הברית, בקנדה ובבריטניה פטורים ממבחן זה, וכעת נערכים דיונים על הרחבת רשימת המדינות שיקנו לבוגרי המוסדות בהן פטור דומה. כמו כן, בתחילת 2013 הצביעה הכנסת בעד מתן פטור ממבחן הרישוי לבוגרים ישראלים שלמדו בבתי ספר לרפואה באירופה ועברו את מבחן הרישוי הנהוג בארצות הברית. מגוון היוזמות הללו צפויות להביא להשפעה חיובית ניכרת על מלאי הרופאים בתוך 6 עד 8 שנים.

צ’רניחובסקי ורגב מציינים כי האתגרים בתחום כוח האדם במערכת הבריאות בישראל גדולים אף יותר כשמדובר באחים מוסמכים. כפי שאפשר לראות בתרשים השני, בעוד שבארצות הברית ובמדינות מפותחות אחרות חלה עלייה בשיעור האחים מתוך כלל האוכלוסייה בעשור האחרון, שיעורם בישראל ירד מעט לאורך תקופה זו. ב-2011 היו בישראל 4.9 אחים מוסמכים לאלף נפש – פחות ממחצית ממספרם ב-OECD, שעמד על 10.3.

Heb Healthcare Fig 2

התרשים השלישי מצביע על כך שמספרם המועט של האחים המוסמכים מידלדל עוד יותר בשל מספר נמוך ביותר – שאף הולך ופוחת – של בוגרי בתי ספר לסיעוד בישראל. ישראל הניבה רק 11.2 בוגרים לכל מאה אלף נפש ב-2011, בהשוואה ל-42.8 בוגרים במדינות ה-OECD. השוואת הנתונים של בוגרי לימודי הסיעוד בישראל בעשור האחרון מגלה ירידה של 43 אחוז בשיעור הבוגרים. עקב כך עלה הגיל הממוצע של העוסקים בתחום זה, ומחצית מהאחים בישראל עברו את גיל 45.

Heb Healthcare Fig 3

שני הגורמים העיקריים לירידה בשיעוריהם של  בוגרי בתי הספר לסיעוד הם שכר נמוך יחסית, שאינו מהווה תמריץ להיכנס לתחום, ועומס עבודה כבד הנובע מהמחסור בכוח אדם. שתי הבעיות האחרונות – עומס ומחסור בכוח אדם – הזינו זו את זו, והובילו להידרדרות המצב בשנים האחרונות. שביתת האחיות ב-2012 הובילה להסכם חדש שהביא לעלייה משמעותית בשכר. בשנים הבאות אפשר יהיה להיווכח אם התגמול המשופר יספיק כדי לעודד עניין מחודש בתחום ולהגדיל את מספר הסטודנטים לסיעוד.

ממצאי המחקר של מרכז טאוב מציגים תמונה מעורבת של מצב כוח העבודה בענף הבריאות בישראל. מצד אחד חוותה ישראל בשנים האחרונות ירידה מתמשכת של רופאים ואחים מוסמכים, בזמן שבמדינות מפותחות אחרות חלה דווקא עלייה בשיעורם באוכלוסייה. יתרה מכך, מספר בוגרי לימודי הרפואה והסיעוד  בישראל עומד על מחצית ועל רבע (בהתאמה) ממספרם במדינות אחרות ב-OECD. עם זאת, העובדה שהאוכלוסייה בישראל צעירה יחסית, ועל כן זקוקה לפחות שירותי רפואה, ממתנת חלק מההשפעה של מיעוט אנשי המקצוע בתחום הבריאות. יתרה מכך, לאחרונה ננקטו צעדים מעשיים כדי לטפל במחסור ברופאים, מהגדלת היצע מקומות הלימוד ועד הקלות לבוגרי לימודי רפואה בחו”ל המבקשים להשתלב בתחום בישראל. בתחום הסיעוד המצב קשה יותר, ולא ברור עדיין אם הסכם השכר החדש שנחתם ב-2012 יהווה תמריץ לכניסה לתחום ויסייע בהיפוך הירידה המדאיגה בכמות בוגרי בתי הספר לסיעוד. באמצעות הטיפול באתגרים בנושא כוח האדם יש להבטיח שמערכת הבריאות בישראל תוכל לספק שירותים איכותיים, יעילים ונגישים לאזרחים.

בחינות הבגרות: סוגיות והצעות לרפורמה

נייר מדיניות זה מראה ששיעורי הזכאות לבגרות של האוכלוסייה הניגשת לבחינות הבגרות אכן עולים בהתמדה, ובניגוד לטענות שנשמעות לא אחת, אין עדות לכך שירידה ברמת הבחינות היא מה שהביא לכך. עוד טענה נפוצה בהקשר של בחינות הבגרות היא שהיקף ההוראה של מקצועות המדעים בישראל נמוך. בחלקו השני של נייר המדיניות נבחנים נתונים שונים המעידים על כך שהיקף ההוראה סביר בהחלט בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, ושאין הוכחה למשבר בהוראת מקצועות המדעים. בסיום המסמך מוצגות בקצרה כמה טענות נגד בחינות הבגרות, ומובאת הצעה לרפורמה באופן עריכתן.

מיהם המורים הערבים העובדים בבתי ספר יהודיים והמורים היהודים העובדים בבתי ספר ערביים?

מבחינה אידיאולוגית, המדיניות מאז קום המדינה הייתה שמירה וחיזוק של הזהות היהודית בקרב תלמידי המגזר היהודי, והשלמה – לא תמיד מרצון – עם קיום הזהות הלאומית של התלמידים הערבים. המרכיב האידיאולוגי הוא החשוב מבין השניים, וראיה לכך היא העובדה שגם במקומות שמאפשרים לקיים מערכת חינוך אחת כמו בערים המעורבות (תל אביב-יפו, חיפה, ירושלים, עכו, לוד ורמלה) מתקיימת הפרדה מלאה בין שתי מערכות החינוך.

ההפרדה הזו מתקיימת בכל תת-המערכות אך היא חריפה יותר בחינוך הממלכתי דתי והחרדי – שם היא מגובה בהוראות מהדרגים הבכירים ביותר, ה”ממליצים” חד-משמעית לא לאפשר קליטת מורים ערבים.

למציאות זו יש השלכות רבות הן במישור החינוכי והן במישור החברתי הכללי. במישור החינוכי מועצמות ההשפעות של התנודות בביקוש ובהיצע של מורים, בגלל מגבלות המעבר ממגזר למגזר. במישור החברתי ההשפעה העיקרית היא חיזוק מגמות הבידול בין התושבים היהודים לערבים.

סוגיות עכשוויות במערכת הבריאות

תוצאות אלו הן פועל יוצא של ההשקעה ארוכת השנים של המדינה בפיתוח רפואת המשפחה והטיפול בקהילה, בדגש חזק על בריאות הציבור. עקב מגוון בעיות הנוגעות לאיכות הטיפול המוענק בבתי החולים הציבוריים בישראל, מינתה שרת הבריאות יעל גרמן ביוני 2013 את “הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית” (ועדת גרמן). הוועדה מונה 13 חברים, ותפקידה להמליץ על מדיניות ועל שינויים בני יישום במערכת הבריאות.

תקציר זה כולל סיכום קצר של בעיות מערכת הבריאות הרלוונטיות לדיוני ועדת גרמן.

תכנית מערכתית לטיפול שורש באתגרים הכלכליים-חברתיים המרכזיים של ישראל

עיקרי התכנית:

מעגל המדיניות הראשון: יצירת תמריצים והענקת כלים לעבודה

מעגל המדיניות השני: יצירת סביבה תומכת ומסייעת

מעגל המדיניות השלישי: תכנית אסטרטגית רב-שנתית

מגמות אינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל

מגמות הביזור וההפרטה בישראל, כבמדינות אחרות, יוצרות מערכת הטרוגנית ודינמית, המאופיינת במגוון כוחות הפועלים כדי לשנות ולהשפיע על המערכת כולה ועל רכיביה, הן מבפנים הן מבחוץ. הגלובליזציה, על היבטיה הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, אף היא מחוללת תמורות במערכת החינוך, והן משתקפות במערכת לאורכה ולרוחבה, ובכל המישורים.

בתוך כך, תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך צובר תאוצה וממקד אליו תשומת לב גוברת, אם בשדה המחקר ואם בשדה המדיניות. מגמה זו נובעת מהקשר שבין הממד הבין-לאומי בחינוך לבין הצורך של מערכת החינוך להיערך כדי להעניק לבוגריה מיומנויות ויכולות הנדרשות במאה העשרים ואחת. מרכזיותו של תהליך האינטרנציונליזציה בחינוך נובעת גם מהרצון להכשיר את הלומדים לאזרחות פעילה בעולם הגלובלי. שיקולים כלכליים, פוליטיים, חברתיים-תרבותיים ואקדמיים מעודדים ממשלות ומוסדות בעולם המפותח, וגם במדינות מתפתחות, לפעול לקידום תהליכים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, אם בקנה מידה לאומי ואם בקנה מידה מוסדי. עם זאת, כמדינה אתנוצנטרית במהותה ישראל נדרשת להתמודד עם אתגרים מסוימים בתהליך האינטרנציונליזציה, שביעדיו המהותיים משולב ממד בין-לאומי. לכן מעניין במיוחד לבחון את התפתחות התהליך במערכת החינוך בישראל.

נייר המדיניות שלהלן מתאר את ההתפתחויות האחרונות בתחום האינטרנציונליזציה במערכת החינוך כולה, ובייחוד בבתי הספר ובמערכת ההשכלה הגבוהה. מוצגת בו סקירה היסטורית של התפתחויות עיקריות ותהליכים מרכזיים בַּתחום, כגון תהליך בולוניה ותכנית בגרות בין-לאומית, והוא דן בגורמים להתפתחויות הללו. נוסף על כך מתוארת השפעתם של התהליכים האלה על מערכת החינוך בישראל ונסקרות ההתפתחויות בתחום בארץ. לאחר מכן מוצגים כיווני התפתחות עתידיים ודילמות הכרוכות ביישומו של תהליך האינטרנציונליזציה. כל זאת כדי לספק לחוקרים, לקובעי המדיניות ולציבור במדינת ישראל את המידע העדכני בדבר ההיבט הבין-לאומי במערכת החינוך, במטרה לאפשר דיון מושכל ומתקדם בהיבט זה בספֵרה הציבורית בארץ.

פנסיות, עוני וקשישים בישראל

ברובן המכריע של המדינות שנבדקו מדיניות הרווחה והביטוח הלאומי מבטלת כמעט 90 אחוז מהעוני בקרב קשישים, אך יעילותו של מנגנון הרווחה בישראל פחותה בהרבה. תקציר זה בוחן את הניגוד המפתיע שנוצר בישראל: מדוע שיעור העוני בקרב קשישים במדינה הוא כמעט הנמוך ביותר במונחי הכנסות כלכליות בהשוואה למדינות ה-OECD-21, אך הגבוה ביותר במונחי הכנסה פנויה מבין המדינות הללו?

“מפריע לכל הכיתה”: בעיות משמעת בכיתה והקשר שלהן להישגי התלמידים

אף שתלמידים מבלים את עיקר זמנם בתוך כיתות, ולמרות ההנחה כי בעיות משמעת בכיתה מצמצמות את זמן הלמידה ופוגעות בהישגי התלמיד, הנושא טרם נבחן אמפירית. לפיכך, לא ידוע מספיק על הגורמים לבעיות המשמעת ועל השפעתן. מטרת הפרק היא לבחון כיצד מאפיינים שונים של הכיתה ושל בית הספר תורמים לרמת בעיות המשמעת בכיתה, וכיצד הבעיות הללו משפיעות על הישגי התלמידים. המחקר מתבסס על ניתוח רב-רמות המאפשר להתייחס בו זמנית למאפיינים של התלמיד, של הכיתה ושל בית הספר, תוך לקיחה בחשבון של הישגים קודמים של התלמיד. הממצאים מצביעים על כך שיש הבדלים בין כיתות בתוך אותו בית הספר ברמת בעיות המשמעת. הגורמים שתורמים לריבוי בעיות משמעת בכיתה הם יחס לא הוגן של המורים בכיתה והפרות משמעת בבית הספר, ואילו עלייה בהשכלת ההורים הממוצעת בכיתה או שיפור במדיניות אכיפת המשמעת בבית הספר יכולים למתן אותן. כמו כן, נמצא כי לבעיות משמעת בכיתה יש השפעה שלילית מובהקת סטטיסטית על הישגי התלמיד, ללא קשר להתנהגות התלמיד עצמו או להישגיו הקודמים. מכך עולה כי שיפור מדיניות אכיפת המשמעת בבית הספר, לצד שיפור ביחס המורים, יכולים לתרום לצמצום בעיות המשמעת בכיתה ובכך לשיפור ההישגים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2013, דן בן-דוד (עורך).

נשים בשוק העבודה: השפעת ההשכלה על דפוסי תעסוקה ועל השכר

להשכלה יש תפקיד מרכזי בהסבר ההשתתפות של נשים בשוק העבודה והשינויים שחלו הן בפעילות הכלכלית של נשים והן בהרכב כוח העבודה. אף שבתקופה הנבדקת חלה עלייה בשיעור הכללי של נשים המשתתפות בכוח העבודה, הפעילות הכלכלית של נשים בעלות השכלה נמוכה הולכת ומצטמצמת; היקף מעורבותן בשוק העבודה הצטמצם מבחינת שעות העבודה, והן נדחקו למקצועות השירותים. מצב זה יוצר קיטוב בין בעלות הכישורים, שבפניהן עומדות הזדמנויות תעסוקתיות רבות ותנאי עבודה הולמים, ובין הנשים שכישוריהן פחותים. אולם הגידול המשמעותי בהשכלה הגבוהה לא בהכרח יצר הזדמנויות תעסוקתיות חדשות. חלק מהנשים בעלות ההשכלה הגבוהה הצליחו להיכנס למקצועות גבריים, פרופסיונליים וניהוליים, המציעים תנאי עבודה טובים, הזדמנויות קידום ושכר יחסי גבוה. אולם נראה כי קצב גידול ההשכלה גבוה יותר מאשר קצב הגידול בביקושים למקצועות פרופסיונליים, וחלק גדול מהנשים המשכילות מסתפקות במקצועות שבעבר דרשו כישורים ברמה נמוכה יותר.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

השכלה ותעסוקה במגזר החרדי

עבור המחקר פותחה שיטה חדשה ומדויקת יותר לזיהוי האוכלוסייה החרדית, אשר אפשרה ניתוח ברזולוציות גבוהות מבעבר והניבה תמונה מקיפה ומדויקת יותר של דפוסי התעסוקה וההשכלה במגזר זה. הממצאים מצביעים על השפעה חיובית ניכרת של השכלה פורמלית (לימודי יסוד ולימודים אקדמיים) על שיעורי התעסוקה ורמות השכר של נשים וגברים חרדים. עם זאת, באופן פרדוקסלי מסתמנת בעשורים האחרונים מגמת נסיגה במשך ובהיקף הלימודים הפורמליים במגזר זה. תופעה זו ייחודית למגזר החרדי, וייתכן שטרם נחשפו מלוא השלכותיה. סקירת עומק של שוק העבודה החרדי מגלה כמה כשלים הנוגעים להיצע וביקוש של כוח אדם. בקרב נשים וגברים חרדים כאחד קיים עודף ביקוש גדול למשרות בענף החינוך מחד, ומאידך חסרים הכלים וההכשרה להשתלבות בענפים אחרים. התוצאה היא ענף חינוך מנופח, אשר בו כמה אנשים חולקים משרה אחת והיקף המשרה שלהם קטן – עוד תופעה חדשה יחסית, אשר לא הייתה נחלתו של מגזר זה בעבר. במקביל חלה עלייה חדה בשיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ובמשך הלימודים הממוצע. מכל אלו מצטיירת תמונה של מעבר הדרגתי (שהתחולל במהלך כ-30 שנה) משוק העבודה אל העולם התורני. השתרשות דפוסים אלו הופכת את החזרה אל שוק העבודה לאתגר שאין להקל בו ראש.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

מגמות בדפוסי התעסוקה וההכנסה בקרב קשישים בישראל

פרק זה בוחן את השינויים בדפוסי התעסוקה ובמצב הכלכלי של הקשישים בעשור הראשון של האלף הנוכחי. נמצא כי שיעורי התעסוקה של גילאי 64–55 עלו במשך העשור, בעיקר בקרב העולים החדשים. גם שיעורי התעסוקה בקרב גילאי 74–65 עלו. ההכנסה לנפש של משקי בית שבראשם עומד קשיש גדלה משמעותית במשך העשור, בעיקר עקב גידול בהכנסה מעבודה, מהון ומפנסיות. ניתוח כמותי מעלה כי פערי ההכנסה לרעת הערבים, העולים החדשים ותושבי הפריפריה גדלו בקרב הקשישים, ואילו פערי ההכנסה לרעת נשים הצטמצמו. נוסף לכך, חל גידול בתמורה להשכלה, כך שהמשכילים פחות נשארו גם הם מאחור. בסך הכל, התוצאות מעידות שהגידול בשיעור הקשישים באוכלוסייה אינו מנבא בהכרח גידול צפוי של המצוקה הכלכלית בקרבם או הגדלה של העומס על שירותי הרווחה. עם זאת, מתבקשת הגמשה של תנאי הפרישה מהעבודה כדי ללכת לקראת אלה הרוצים ומסוגלים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה הרשמי. כמו כן, הקבוצות החלשות בקרב הקשישים ראויות לרשת ביטחון משופרת, כדי לאפשר להן קיום בכבוד.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

חוק שיקום נכי נפש בקהילה: הערכת ביניים

לצד סקירת ההישגים של הרפורמה ותרומתה לשינויים שחלו בשירותי בריאות הנפש, הפרק עומד על הסיכונים שעליה להתמודד עמם. הניתוח יתמקד במרכיבים הקריטיים המגדירים בפועל את מערך השיקום ואת שירותי בריאות הנפש בכלל – לקוחות, תקציב, כוח אדם ושירותים – ויעסוק במערך הגומלין היום-יומי הסובב את השירותים האלה. במהלך העשור התרחבו שירותי השיקום לנכי נפש במידה ניכרת והביאו לחיסכון משמעותי למדינה. עם זאת, עד כה שירותי השיקום מכסים רק כחמישית מאוכלוסיית היעד, ורבים מהזכאים לסל שיקום לא מממשים אותו. כמו כן חלה שחיקה בהיקף התקציב הממוצע למשתקם. כדי שהרפורמה תשרת את אוכלוסיית היעד בצורה מיטבית יש להתאים את השירותים והתקצוב לאופייה המשתנה של אוכלוסיית המשתקמים ולצרכים המיוחדים של קבוצות אוכלוסייה מוגדרות. עוד יש לבחון מחדש בעיות כמו איכות כוח האדם במערך הטיפול והכשרתו, ולהימנע ממצב של כשל שוק ואובדן שליטה של הרגולטור במערכת שכל השירותים בה מופרטים. לבסוף, הפרק דן בתלות ההדדית בין מערך השיקום ובין הרפורמה הביטוחית, שתצא לדרך ב-2015, ומדגיש את חשיבות תפקודה היעיל של מערכת השיקום להצלחת רפורמה זו ולשיפור שירותי בריאות הנפש בכלל.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מרכז המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

מגמות במערכת הבריאות בישראל

עם זאת, מערכת הבריאות ממשיכה לתרום להגדלת הפערים בהכנסות ולאבד מיעילותה, משום שעליית מחירי שירותי הרפואה גדולה יותר מעליית מדד המחירים לצרכן. מגמות אלו קשורות למדיניות המתמשכת של המרת המימון הציבורי למערכת במימון פרטי, ובהסדרי הספקת השירות דרך הביטוחים המשלימים. כל ירידה נוספת בחלקו של המימון הציבורי למערכת הבריאות עלולה לדרדר עוד יותר את יכולתה של המערכת הציבורית  להיענות לגידול בצרכים, בעיקר עקב שינויים דמוגרפיים ואפידמיולוגיים – במקום לחזקה דווקא בתקופה של מצוקה כלכלית ושל גידול פערי ההכנסות, הידועים כגורמי סיכון בריאותיים .בשל כך, הפרק דן גם בהסדרים אפשריים לביטוחים המשלימים, אשר עשויים לשפר את המצב.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

פריון העבודה בישראל

למרות זאת, פריון העבודה בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המפותח, והוא הולך ונסוג מהמדינות המובילות מאז שנות השבעים – תופעה שאינה בת קיימא בטווח הארוך. פרק זה מתמקד בכמה גורמים משולבים העומדים מאחורי הפריון הישראלי הנמוך. כמו כן, הוא משווה את הקשר בין רמת הפריון, מלאי ההון והשכר בענפים עסקיים בישראל ובמדינות אחרות.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2013, דן בן-דוד (עורך).

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

הנתונים לשנת 2012 ותחילת 2013 מצביעים על צמיחה סבירה של התוצר, על אבטלה יציבה ועל המשך הגידול בהשקעות, תוך שמירה על אינפלציה נמוכה. הפעילות המאקרו-כלכלית המשיכה לעמוד בצל ההאטה בעולם. חלה עלייה בגירעון הממשלתי, בפרט עקב ירידה בהכנסות ממסים. בניתוח המדיניות הפיסקלית לאורך זמן עולה כי כעת ישראל אינה חורגת מהתנהגותה ב-20 השנים האחרונות, אך היא עלולה להידרדר לתוואי פיסקלי מסוכן. בה בעת קשה לראות איך תתקרב ממשלת ישראל ליעד גירעון של אחוז תוצר אחד, הנמצא על סדר היום של קובעי המדיניות כבר תקופה ארוכה. הפרק חושף כמה היבטים בעייתיים בניהול התקציב בישראל ומציג רעיונות לשינויים בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברנ, כלכלה ומדיניות 2013.

מצוקות חומריות בישראל

המחקר, המתבסס על נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה כי שיעור לא מבוטל מהישראלים חוו מצוקות כלכליות, כמו קשיים ברכישת מוצרי מזון, ובתשלום עבור שירותים בסיסיים או עבור שירותי בריאות ותרופות. כפי שניתן לצפות, אנשים הסובלים מעוני סובלים גם ממצוקות חומריות, אף כי קשיים כלכליים אינם מוגבלים לעניים בלבד. כמו כן נמצא כי קבוצות עניות שונות נבדלות מאוד זו מזו ברמת הוויתורים הנדרשים מהם בשל המצוקה הכלכלית. ערבים עניים חווים מצוקה חומרית קשה יותר מאשר חרדים עניים באופן עקבי, מפני שרבים מהם גדלו בעוני ויש להם פחות רשתות תמיכה בהשוואה לחרדים. לממצאים אלו יש משמעויות מדיניות חשובות, במיוחד עקב ההשלכות ארוכות הטווח של מצוקות כלכליות על הבריאות ועל העברת העוני בין הדורות, והם מפנים את תשומת הלב לצורך להפחית את המצוקה החומרית בקרב העניים.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

שינויים בשוויון הזדמנויות בהשכלה, בתעסוקה ובכלכלה: 2008–1995

הפרק מתבסס על קובץ נתונים שהופק באמצעות חיבור מפקדי האוכלוסין מהשנים 1995–1983 ומהשנים 2008–1995. המדגם כלל צעירים ילידי הארץ, יהודים וערבים, ונמצא בו כי למרות גידול רב בשיעורי ההשכלה, אי השוויון ההשכלתי בין רבדים חברתיים גדל במידה ניכרת. כמו כן חלה ירידה ביוקרת משלחי היד האופייניים לבוגרי כל רמות ההשכלה (למעט הנמוכה ביותר), ובעיקר לבעלי השכלה אקדמאית. הדבר נובע כנראה מכך שהתעסוקה במשלחי היד הפרופסיונליים, האקדמיים, הטכניים והמנהליים התרחבה אך במעט בין השנים הללו, ולא הספיקה לקליטת האקדמאים הרבים שהצטרפו לשוק העבודה בעשורים האחרונים. הממצא המעודד הוא השיפור בהכנסה הממוצעת של צעירים. השיפור קשור בהתרחבות ההשכלה הגבוהה, שהגדילה את שיעורם של המשכילים שהכנסתם גבוהה יחסית בכלל האוכלוסייה. עם זאת, משכילים מרוויחים כיום פחות ממה שהרוויחו ב-1995 בהשוואה ללא-משכילים, כלומר התשואה להשכלה ירדה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

עדכון על מצב האוניברסיטאות והחוקרים בישראל

במהלך ארבעת העשורים האחרונים מיקומן של אוניברסיטאות המחקר ירד בעקביות בסולם העדיפויות של המדינה. מספר הסטודנטים ביחס לפרופסורים גדל יותר מפי שניים, ובמקביל החלו האוניברסיטאות להרחיב את מיקור החוץ של ההוראה ולהעסיק מורים חיצוניים שאינם חוקרים.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

מגמות בהתפתחות מערכת החינוך: תלמידים ומורים

תחילה מוצג המשך ההאטה בקצב הגידול של החינוך החרדי ושל החינוך הערבי, וכנגד זה – העלייה בקצב הגידול בחינוך העברי הרשמי. בהמשך מתוארת השפעת ההחלטה ליישם את חוק לימוד חובה לגילאי 4–3 על מספר התלמידים בגני הילדים הציבוריים. בסופו של הפרק נבחנת השפעת החתימה על הסכם “אופק חדש” על מאפיינים שונים של אוכלוסיית המורים, כגון הגיל הממוצע, היקף המשרה והשכר.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז : דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013

דוח מצב המדינה 2013 מהסדרה על שם סינגר מתמקד בכמה סוגיות חברתיות-כלכליות מרכזיות, ובוחן אותן מנקודות מבט מגוונות. אי שוויון ועוני בישראל נבדקים כאן לא רק בהקשר של הכנסות, אלא גם באופן התבטאותם בתחומים כמו בריאות וחינוך. מצב הקשישים במדינה נבחן מזוויות של תעסוקה והכנסות (קמחי ושרברמן), כמו גם מהיבט של שיעור העוני בקרבם (בן-דוד ובלייך) ומזוויות נוספות. רמות החינוך, התעסוקה והשכר בקרב חרדים עומדים במרכזה של עבודה יוצאת דופן של רגב, ואילו שטייר ולוין בוחנות את המצוקות החומריות בקרב החרדים וקבוצות אוכלוסייה אחרות. נושאים נוספים הנכללים בדוח הם מצב מערכת הבריאות (צ’רניחובסקי ורגב) והחוק לשיקום נכי נפש בקהילה (אבירם); מגמות בקרב תלמידים ומורים (בלס); הקשר בין משמעת בכיתה להישגי התלמידים (בלנק ושביט); מצב ההשכלה הגבוהה (בן-דוד); נשים בכוח העבודה (שטייר והרצברג); שוויון הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה (בר חיים, בלנק ושביט), פריון עבודה (בן-דוד) וסוגיות מאקרו אחרות (ישיב). הפרקים הם פרי עטם של כמה מהחוקרים המובילים בישראל בתחומם, וקיבוצם יחד מעניק תמונה מקיפה וייחודית של המצב החברתי-כלכלי במדינה.

נחוצה רפורמה שתגדיל את חלקו של המימון הציבורי במערכת הבריאות

עם זאת, חלו במערכת כמה שינויים: במקביל לעליית ביקושים לטיפול רפואי חלה ירידה בשיעור הרופאים באוכלוסייה, כמו גם ירידה בחלקם של שירותי הבריאות הממומנים מכספי הציבור. כל אלה שינו לרעה את פני מערכת הבריאות בישראל. ישראלים רבים רוכשים כיום ביטוח בריאות פרטי, משלמים מכיסם כהשלמה לביטוח הבריאות הממלכתי, ומוצאים את עצמם מוציאים סכומים הולכים וגדלים מכיסם אפילו כשהם זקוקים לשירותים שמכוסים בביטוח הציבורי. נוסף לכך,רופאים רבים המקבלים את שכרם מהקופה הציבורית עובדים גם במסגרות פרטיות כדי להשתכר יותר. מאמר זה ממליץ להגדיל את חלקו של המימון הציבורי של מערכת הבריאות, ובמקביל לאמץ רפורמות שמטרתן לטפל בביקוש הגובר לרפואה פרטית ובבעיית הרופאים המקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, אך גם עובדים במתקנים פרטיים אשר נחיצותם מוטלת בספק, או עובדים בתשלום תוך שימוש בתשתית ציבורית.

כנס אי-שוויון

  • ד”ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל הנכנסת, התייחסה לתהליכים בשנים האחרונות שהגבירו את אי השוויון בחברה הישראלית: “ישנה תחלופה ברורה בין גמישות שוק העבודה לבין אי השוויון בהכנסה הפנויה, והתהליך שחל בשנים האחרונות, של הפחתת תשלומי העברה מצד אחד, והפחתת המיסים הישירים מצד שני,  תרם מצד אחד להגברת הגמישות בשוק העבודה, ומצד שני לעלייה באי השוויון בהכנסה הפנויה.”
  • ממצא ממחקרם של פרופ’ איל קמחי וקיריל שרברמן: התפלגות השכר בישראל הפכה להיות מקוטבת יותר משום שהשכר של “קבוצת הביניים” ירד יחסית לשאר הקבוצות
  • ממצאים ממחקרם של פרופ’ דן בן-דוד וחיים בלייך: העוני בקרב ילדים לאחר תשלומי רווחה ומסים הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח – שליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני
  • הפער בין אנשים באחוזון ההכנסה ה-90 לבין בעלי הכנסה חציונית הוא הגבוה ביותר במערב – והפער בין בעלי ההכנסה החציונית לבין האחוזון ה-10 גדול אף יותר.

ביום ד’ 30.10.13, נערך במשכנות שאננים הכנס השנתי של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל (במסגרת סדרת הכנסים ע”ש הרברט מ’ סינגר). נושא הכנס היה “אי שוויון כלכלי: סיבות והשלכות”. מדובר בסימפוזיון ייחודי בהשתתפות שניים מהחוקרים המובילים בעולם בתחום אי שוויון כלכלי – פרופ׳ דיוויד אוטור מאוניברסיטת MIT ופרופ׳ בריאן נולאן מאוניברסיטת דבלין. הדוברים הציגו לקובעי מדיניות בכירים בישראל ולציבור הרחב מחקרים פורצי דרך המסבירים את הסיבות לזינוק באי השוויון בהכנסות במרבית המדינות המפותחות ואת ההשלכות הכלכליות-חברתיות של זינוק זה, כמו כן נערך דיון על אי שוויון בישראל.

 

מבין המחקרים והממצאים שהוצגו בכנס:

 

מגמות באי השוויון בשכר העבודה בישראל – מחקר חדש שנחשף לראשונה בכנס מרכז טאוב (להורדת המצגת הקליקו כאן)

 

מחקר שערכו חוקרי מרכז טאוב פרופ’ איל קמחי וקיריל שרברמן בחן את ההתפתחות של פערי השכר בישראל בין השנים 1997 ו-2011. החוקרים מצאו כי בעוד שהתמורה להשכלה גדלה לאורך התקופה המדוברת, תופעה שעשויה להוביל לגידול באי השוויון בשכר, למעשה פערי השכר ירדו מעט ומצבם היחסי של בעלי שכר הנמוך השתפר . קמחי ושרברמן גם בחנו חלוקה לפי עיסוקים ומצאו שהתמורה להשכלה בעיסוקים שהשכר בהם נמוך גדלה, ואילו בעיסוקים שהשכר בהם גבוה יותר היא נשארה קבועה. עובדה זו עשויה להסביר את הגידול היחסי בשכר של עובדים בעלי שכר נמוך. משמעות הממצאים הללו היא שהשכלה גבוהה הופכת להיות בעלת ערך כלכלי גם לעובדים המועסקים בתחומים שהשכר בהם נמוך, בניגוד למה שהיה בעבר.

 

עוד מצאו קמחי ושרברמן שעובדים בעשירונים השביעי והשמיני חוו ירידה בשכר הן יחסית לעובדים בעלי שכר נמוך יותר והן ביחס לבעלי שכר גבוה יותר, וכתוצאה מכך התפלגות השכר בישראל הפכה להיות מקוטבת יותר משום שהשכר של “קבוצת הביניים” ירד יחסית לשכר של שאר הקבוצות. גם ההתפלגות של סך שעות העבודה במשק לפי עיסוקים נעשתה מקוטבת יותר, משום ששעות העבודה בעיסוקים שהשכר בהם נמוך ובעיסוקים שהשכר בהם גבוה התרבו ביחס לסך שעות העבודה בעיסוקים שהשכר בהם בינוני.

 

גורמים והשלכות של אי שוויון בכלכלות מתועשות (להורדת המצגת הקליקו כאן)

 

מחקר של פרופ’ דיוויד אוטור (David Autor) מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטתMIT  בחן את סוגיית אי השוויון בראייה חדשנית. לדברי אוטור, לאורך שלושת העשורים האחרונים אי השוויון בהכנסות עלה בממדים עצומים ברבות מהמדינות המתועשות, ואף שהמשבר הכלכלי העולמי מחק הון רב במהלך חמש השנים האחרונות, נראה כי אי השוויון שוב נמצא בעלייה ולתכן הנושא רלוונטי מאי פעם. אוטור בדק ומצא שאי השוויון עולה בשיעורים גבוהים במדינות מסוימות, ובמדינות אחרות הרבה פחות. כלומר, עליית אי השוויון אינה הכרח המציאות, היא תוצר של נסיבות חברתיות, תרבויות ושל מדיניות. במחקר נבדקו גורמים פוטנציאליים להעלאת אי השוויון בכלכלות מתועשות – כולל שינויים טכנולוגיים, גלובליזציה, מדיניות פיסקלית והתפתחות של נורמות חברתיות – וההשלכות של אי השוויון על היעילות הכלכלית, על מוביליות חברתית ועל האיכות של המשטר הדמוקרטי. לאור הממצאים בנה אוטור הערכה של מחיר אי השוויון בחברה והראה כי אי שוויון גבוה חוסם מוביליות חברתית, פוגע במבנה המשפחה ובהשקעה בילדים.  אוטור מראה מחקר שבוצע ב-13 מדינות והוכיח שבמדינות שיש בהן אי שוויון גבוה המוביליות החברתית הבין-דורית היא נמוכה מאוד. ולדברי אוטור: “במדינות כאלו מי שנולד להורים מאוד עשירים, סביר שיהיה מאוד עשיר, ומי שנולד להורים מאוד עניים, סביר שיהיה מאוד עני – וזה לא חייב להיות כך. במדינות עם אי שוויון נמוך יש מוביליות חברתית רבה הרבה יותר. אנחנו צריכים כלכלות שהן דינמיות, לא כלכלות שמבוססות על שושלות.” אוטור גם הוסיף כי בכלכלה שבה אין מוביליות חברתית, יש פחות תמריץ לעבוד, משום שאנשים מרגישים כי אין להם סיכוי להתקדם במעלה הסולם החברתי.

 

נתון מעניין נוסף שאוטור הציג, באשר למבנה המשפחה, היה שככל שגבר משכיל יותר –ההסתברות להיות נשוי גדולה יותר, וככל שגבר משכיל פחות, ההסתברות להיות נשוי קטנה יותר. אולם, בתחום הילודה לא נמצא קשר להשכלה, אלא אותם אנשים פחות משכילים שאינם נישאים מקימים משפחות חד-הוריות שמתאפיינות בפחות זמן ומשאבים המושקעים בילדים וזה משפיע מאוד על אי השוויון מבחינת חינוך הילדים וההזדמנויות שיהיו להם בעתיד.

 

עוני ואי שוויון על  פני זמן – בישראל וב-OECD (להורדת המצגת הקליקו כאן)

 

מחקר של פרופ’ דן בן-דוד וחיים בלייך ממרכז טאוב התמקד בשינויים בשיעור העוני ואי השוויון בהכנסה בישראל במהלך העשורים האחרונים ובהשוואתם למדינות אחרות. בניגוד לדעה הרווחת, שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות פנויות בישראל גבוהים מאוד לעומת מדינות מפותחות, גם כאשר מוציאים מהחישוב את אוכלוסיות החרדים והערבים, אוכלוסיות ששיעור העוני בהן גבוה יחסית (אם כי הוא אינו גבוה במיוחד במונחי הכנסות כלכליות, כלומר לפני תשלומי רווחה ומסים).

 

עוד נמצא במחקר שגם העוני בקרב ילדים לאחר תשלומי רווחה ומסים הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח – שליש מהילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני .

 

חוקרי מרכז טאוב עוד מצאו כי חלקה של ההכנסה הלאומית שמגיע לאחוזון העליון של האוכלוסייה אינו גבוה במיוחד בישראל, אך מצד שני הפער בין אנשים באחוזון ההכנסה ה-90 לבין בעלי הכנסה חציונית הוא הגבוה ביותר במערב – והפער בין בעלי ההכנסה החציונית לבין האחוזון ה-10 גדול אף יותר .

 

הגידול באי השוויון בהכנסות והשפעותיו – דוגמאות מ-30 מדינות לאורך 30 שנה (להורדת המצגת הקליקו כאן)

 

פרופ’ בריאן נולאן (Brian Nolan) מאוניברסיטת דבלין באירלנד ערך מחקר על אי השוויון בהכנסות במבט גלובלי. בכנס מרכז טאוב הציג נולאן את ממצאיו מהמחקר חוצה המדינות, שבחן את העלייה במדד ג’יני לאי שוויון בשלושים מדינות לאורך שלושה עשורים, והראה כיצד עלייה זו השפיעה במישור הפוליטי ובמישור החברתי במדינות הללו. אי השוויון במדינות ה-OECD הוא כיום גבוה מאוד, למעשה הגבוה ביותר בחמישים השנים האחרונות. לדברי נולאן הגורם המשפיע ביותר על אי שוויון אלו כוחות השוק וביניהם פערי השכר ומבנה המשפחה. לגבי מבנה המשפחה נולאן גילה שני ממצאים. ראשית, משפחות בעלות 2 הורים נוטות להיות במצב כלכלי טוב יותר ממשפחות חד-הוריות, וגם בקרב המשפחות עם שני ההורים – במשפחות במצב כלכלי גבוה, דווקא עולה הסבירות ששני ההורים יעבדו מאשר במשפחות עם מצב כלכלי נמוך. הגורם השני שמשפיע לדבריו של נולאן על אי שוויון הוא המדיניות הממשלתית בנושא רשת הביטחון החברתית. באופן מפתיע, במחקר של נולאן לא נמצאה כל הוכחה לכך שאי שוויון גבוה משפיע לרעה על החברה – לא מבחינת בריאות ואי שוויון בבריאות, לא מבחינת פשע, לא מבחינת מוביליות חברתית ואפילו לא משפיע על הלכידות החברתית והאמון במערכת הציבורית ובחברה כולה. עם זאת, נולאן סייג את דבריו ואמר: “על אף שלא ראינו עדות לכך שאי שוויון משפיע באופן שלילי על החברה, יש להסתכל על ההיבט של המוסר והצדק, ואי שוויון אינו צודק ובחברה נורמטיבית עדיף שלא להגיע לרמות גבוהות של אי שוויון”.

 

לצד הצגת המחקרים בכנס מרכז טאוב, נערך שולחן עגול בהובלת הנגידה המיועדת של בנק ישראל ד”ר קרנית פלוג, ובהשתתפות ח”כ יצחק הרצוג, פרופ’ איל קמחי, פרופ’ דיוויד אוטור, פרופ’ בריאן נולאן, פרופ’ ערן ישיב ופרופ’ חיה שטייר.

 

משתתפי השולחן העגול דנו בנושא אי השוויון בהכנסות על סמך המחקרים שהוצגו בכנס ובהתבסס על הידע העשיר שלהם בתחום.

 

ד”ר קרנית פלוג (להורדת המצגת הקליקו כאן): “בשנים האחרונות אנו עדים לרמות גבוהות של אי שוויון, לצד עלייה בגמישות של שוק העבודה. עלינו לשאול את עצמנו, האם המצב בו אנו מצויים היום משקף את האיזון הנכון בין הגמישות בשוק העבודה לבין רמת אי השוויון? והאם ישנם צעדי מדיניות אפשריים שיוכלו לתרום להפחתת אי השוויון מבלי לפגוע בגמישות של שוק העבודה? בהקשר זה, מדיניות מס ההכנסה השלילי, שביישומה הוחל בישראל בשנים האחרונות, היא דוגמה טובה למדיניות שעונה על שני התנאים האלו.”

 

ד”ר פלוג התייחסה לתהליכים בשנים האחרונות שהגבירו את אי השוויון בחברה הישראלית: “ישנה תחלופה ברורה בין גמישות שוק העבודה לבין אי השוויון בהכנסה הפנויה, והתהליך שחל בשנים האחרונות, של הפחתת תשלומי העברה מצד אחד, והפחתת המיסים הישירים מצד שני,  תרם מצד אחד להגברת הגמישות בשוק העבודה, ומצד שני לעלייה באי השוויון בהכנסה הפנויה.”

 

ח”כ יצחק (בוז’י) הרצוג אמר: “אני מודה למרכז טאוב על כך שהעלו נושאים חשובים שכאלו, כמו עוני בקרב קשישים, לסדר היום. בממשלה מתמודדים רק עם בעיות מיום ליום וחסר תכנון לטווח ארוך ועיסוק בסוגיות ליבה. הדאגה שלי היא לעניים שעובדים – אחוז גדול מהאנשים שחיים מתחת לקו העוני הם עובדים, ועדיין עניים, ובמדינת ישראל נוצר מצב של כמעט עבדות מודרנית”

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ’ דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: gal@taubcenter.org.il.

ישראל קשוחה יותר כלפי בעלי חוב שאינם מסוגלים לשלם

במחקר חדש של מרכז טאוב, העוסק בטיפול הרשויות בחייבים שאינם עומדים בתשלומי החובות שלהם, התגלו ממצאים חדשים על תפקוד מערכת האשראי הצרכני בישראל. את המחקר ערך ד”ר אשר מאיר, עמית מחקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ומרצה בכיר לכלכלה בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים.

ישראלים רבים מתמודדים עם הליך גבייה מפני שלא עמדו בתשלום חובותיהם. המחקר של מרכז טאוב מוצא שלאחד מתוך שבעה ישראלים בוגרים – כ-15 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת – יש תיק פתוח ברשות האכיפה והגבייה. לפי דוח הרשות לשנת 2012, לכ-755 אלף ישראלים יש תיק פתוח בהוצאה לפועל. אמנם חלק מן המקרים מגיעים לסיום מהיר, אך רבים נמשכים שנים רבות. ד”ר מאיר גילה שכחצי מן התיקים נותרים פתוחים ארבע שנים אחרי שנפתחו.

נוסף לריבוי הישראלים המצויים בהליכי גבייה, הסנקציות המופעלות נגד חייבים בישראל נמצאו נוקשות בקנה מידה בין-לאומי. חייבים רבים – מעל 70 אלף איש, נכון לסוף 2012 – מוכרים כ”מוגבלים באמצעים”. המשמעות היא שרשם ההוצאה לפועל הכיר בכך שבנסיבות הנוכחיות אין להם סיכוי סביר להחזיר את חובותיהם, והם נדרשים לשלם סכום חודשי שתואם את יכולתם. אך גם כאשר חייבים אלו עומדים בכל תנאי התשלום על פי חוק, מוטלות עליהם לרוב מגבלות – לרבות הגבלות על שימוש בחשבון בנק ובכרטיס אשראי, צעד שבמידה מסוימת מדיר אותם כלכלית מהשוק המודרני. סנקציה נפוצה אחרת היא עיכוב יציאה מן הארץ. המדיניות הישראלית מחמירה ביחס לנוהג באירופה ובצפון אמריקה, שם סנקציות מסוג זה מופעלות רק על חייבי דמי מזונות. בעיה נוספת היא שההתמודדות עם הסנקציות ממושכת מאוד, ובעבור חייבים רבים היא אורכת שנים ואפילו עשורים.

עוד סנקציה חריגה וחריפה יחסית המצויה בחוק בישראל היא כליאה. אם רשם ההוצאה לפועל משוכנע שהחייב מסוגל לשלם אך משתמט, החוק הישראלי מאפשר לכלוא אותו לפרק זמן קצר. עונש זה הוגבל לחובות מזונות במאי 2011, ולא מכבר הורחבה ההגבלה לשנה נוספת, אך התיקון תקף רק לשנתיים והחוק עצמו לא תוקן – והוא יתממש במלואו שוב כברירת מחדל אם ייוותר על כנו. כליאה היא עונש קשה וחריג מאוד בקנה מידה בין-לאומי. ברוב מדינות אירופה ורוב המדינות בארצות הברית לא נהוגה כליאת אזרחים בשל אי-תשלום של חובות רגילים. מומחים רבים וארגונים חברתיים שחקרו את הנושא מוצאים שהרבה מהחייבים שנידונים כ”משתמטים” למעשה מרוששים. חלקם, המבוהלים מאיום הכלא, נדחפים ללוות כסף מקרובים או מן השוק השחור, ואחרים אינם מצליחים להשיג את הכסף ונאלצים להיכלא. איום הכליאה מרחף במידה מסוימת מעל כל החייבים, שכן לגבי כל חייב עלולים הנושים לטעון שיש לו יכולת לשלם – והוא יידרש להגן על עצמו מאיום הכליאה.

עונש חמור כמאסר יכול היה להיות מוצדק לו הייתה תועלת רבה בצדו, אולם ד”ר מאיר לא מצא ראיות כלשהן לכך שמאסר חייבים מייעל את שוק האשראי וטוען שהוא אף עלול לפגוע ביעילות השוק. לדבריו, “לצד הסבל שנגרם לחייבים, הסנקציות והאיום בכליאה מובילות לצמצום הביקוש לאשראי, ועקב כך לצמצום כלל הביקוש במשק”.

ראיות לחוסר היעילות של עונש המאסר נמצאו בהתנהגות השוק לאחר שתי הקלות דרמטיות שהונהגו בעבר במדיניות מאסר חייבים: דרישה לחקירת יכולת (1993) והפסקה זמנית של פקודות המאסר (2011). על פי המחקר, אף אחת מההקלות לא לוותה בפגיעה ניכרת בשוק האשראי, למשל ירידה בזמינות האשראי, ואפילו לא בירידה בהיקף הגבייה. התרשים הראשון מראה שבשנים האחרונות היקף האשראי הצרכני ממשיך לעלות, בעת שמספר הבקשות לצווי מאסר של בעלי חוב הולך ויורד.

H Debtors Fig 1

תחום נוסף שנבדק במחקר של מרכז טאוב הוא הליך פשיטת הרגל. על פי החוק הישראלי, הליך פשיטת רגל נועד בין היתר לאפשר התחלה חדשה לאנשים שמוצאים את עצמם ללא אפשרות להחזיר את חובות משק הבית. אך במחקר התגלה שבפועל הליך פשיטת רגל הוא מפרך וממושך ותוצאותיו אינן מובטחות. ד”ר מאיר מצא שמתוך יותר מ-50 אלף ישראלים שהוכרו בשנת 2007 כמוגבלים באמצעים, רק כמה מאות זכו בהתחלה חדשה מסוג זה עד 2012. פניות רבות לפשיטת רגל נדחות, ואלו שמתקבלות אורכות לרוב שנים רבות. נתון נוסף שהתגלה לראשונה במחקר הוא שמבין הפניות לפשיטת רגל, רק מיעוט הן עבור חובות אישיים (חוב ביתי); מדגם מייצג העלה כי רוב הפניות לפשיטת רגל, כ-55 אחוז, הן עבור חובות עסקיים (בדרך כלל בעלי עסקים קטנים ובינוניים).

טיעון רווח להצדקת סנקציות נוקשות אלו הוא שיש בהן צורך מכיוון שישראלים עושים שימוש בלתי אחראי באשראי. המחקר של ד”ר מאיר בדק טענה זו והפריך אותה. הוא מוצא כי רמת החוב של משקי בית ישראליים נמוכה במיוחד בהשוואה בין-לאומית. התרשים השני מראה שהיחס בין חובות  משקי בית ובין הכנסה פנויה בישראל נמוך יותר מאשר בכל מדינות ה-G7 (המדינות המתועשות המובילות), ועומד על פחות מחצי הרמה הממוצעת במדינות אלו. במחקר נבחנו גם מדדים שונים של החזר חובות, וגם בהם התגלה כי ישראל נמצאת בטווח המדינות הדומות לה.

H Debtors Fig 2
בה בעת שישראל משתמשת באמצעיים פולשניים וחריגים כדי להגן על המלווים מאי-פריעת חובות, היא נמנעת משימוש באמצעי נפוץ ויעיל: דירוג אשראי צרכני. לו הייתה מתאפשרת למלווים גישה להיסטוריית האשראי של לווים פוטנציאלים דרך דירוג אשראי, היה האשראי נעשה זמין יותר לרוב הישראלים, והמעטים בעלי היסטוריית האשראי הבעייתית היו מוגנים מפני חבות יתר. אלא שבישראל חוק שירות נתוני אשראי לא הצליח לבסס שירות יעיל מסוג זה. המחקר של מרכז טאוב מצא שרק כמיליון דוחות אשראי צרכני סופקו בשנת 2012 – כמות מזערית לעומת שיעור השימוש בדירוג אשראי בארצות הברית. לדברי ד”ר מאיר, יתרון נוסף של מערכת דירוג אשראי יהיה שיפור בתחרותיות; המצב הנוכחי מעניק לבנקים מונופול על נתוני האשראי של הלקוחות שלהם, דבר שמחזק – במקום לצמצם – את הריכוזיות בשוק להלוואות.

ד”ר מאיר מסיק מהמחקר שהסנקציות המופעלות על ישראלים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים שלהם אינן רק נוקשות, הן גם אינן יעילות. לדבריו יש לבטל סנקציות מרחיקות לכת על חייבים שעומדים בדרישת התשלום על פי חוק, ולקבוע בחוק את ביטול מאסר החייבים, הנמצא כעת במעמד של הוראת שעה. עוד מסקנה היא שהקריטריונים לקבלת התחלה חדשה צריכים להיות שקופים. לדעת ד”ר מאיר, השקיפות המוגברת תאפשר לחייבים הזכאים להתחלה כזו לקבל אותה ללא הלחץ ואי-הוודאות המלווים את ההליך היום. חשוב להגן על המלווים, אומר ד”ר מאיר, אבל ניתן ומומלץ לקדם מטרה זו באופן יעיל ואנושי יותר על ידי פיתוח מערכת  שיתוף נתוני אשראי צרכני.

איחודי רשויות בשלטון המקומי

בישראל יש כיום עשרות רשויות מקומיות קטנות, המונות פחות מ-6,000 תושבים. רשויות כאלו מתקשות לספק קשת מלאה של שירותים מוניציפליים בעלות סבירה. כאשר רשות כזאת שוכנת סמוך לרשות אחרת שאוכלוסייתה דומה, איחוד בין הרשויות עשוי לשפר את השירות לתושבים ולהוזיל אותו כאחד.

יתרונותיהם באיחודי רשויות ידועים מזמן, אך עד היום הפעילות בתחום הייתה מזערית. מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל שערך ד”ר יניב ריינגוורץ, כלכלן מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון בארצות הברית, פורץ דרך בקידום יעד מדיניות חשוב זה בכמה מישורים: הוא נותן הערכה מבוססת לחיסכון הצפוי ממהלך כזה; מזהה באופן מדויק את הרשויות שהתנאים בהן מתאימים לאיחוד; ומתווה תכנית בת ביצוע ליישום המהלך האיחוד.

על פי המחקר של מרכז טאוב, באספקת שירותים ציבוריים אפשר ליהנות מיתרונות לגודל – כלומר ממצב שבו העלויות הקבועות (למשל משכורות לבעלי תפקידים)  מתחלקות על פני תושבים רבים יותר, ועל כן דורשות פחות תקציב לתושב – ברשויות המונות בין 7,000 ל-10,000 תושבים. הנתונים שמביא ד”ר ריינגוורץ בתרשים הראשון מראים כי בשנים 2003-2010 ההוצאה לתושב של רשויות שאוחדו ב-2003 הייתה נמוכה יותר מאשר ברשויות בעלות תכונות דומות שלא אוחדו.

Heb Municipalities Fig 1

החיסכון הצפוי מאיחוד רשויות

המחקר של ד”ר ריינגוורץ מצא כי איחוד של רשויות מקומיות קטנות עשוי לחסוך בממוצע כחמישה מיליון שקלים בשנה לכל איחוד. החיסכון נובע מהאפשרות לייעל את אספקת השירותים המוניציפליים, וצפוי להקטין את הצורך במענקי איזון מהשלטון המרכזי. ד”ר ריינגוורץ מחשב שעל פי התכנית שהוא מציע אפשר להביא לחיסכון תקציבי של כ-131 מיליון שקלים בשנה לכל הפחות.

יש לקחת בחשבון שכ-35 אחוז מהוצאות הרשויות ממומנות מהעברות תקציביות מהשלטון המרכזי. משמעות הדבר היא שחיסכון בניהול השלטון המקומי מביא גם לחיסכון משמעותי בתקציב הלאומי. בימים של קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, איחוד רשויות יכול להחליף חלק מהקיצוצים המתוכננים בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות.

אילו רשויות יש לאחד

לצד היתרונות של איחוד רשויות, יש למהלך גם חסרונות. ריינגוורץ מסביר כי איחוד רשויות עשוי לפגוע במתאם בין העדפות התושב לפעולות הרשות, ובכך להפחית את שביעות הרצון של התושבים. בעיה זו עלולה להתעורר בעיקר ברשויות השונות זו מזו מאוד באופיין או ביכולתן הכלכלית, שכן צורכי התושבים בכל אחת מהן עשויים להיות שונים במידה ניכרת. כמו כן, מימוש היתרונות הללו מחייב שינויים אדמיניסטרטיביים, דוגמת איחוד אגפים ופיטורי עובדים. שינויים אלו אינם קלים לביצוע ועלולים להתעכב בטווח הקצר, ואולי אף לא להתבצע בטווח הארוך.

כדי למזער את החסרונות האפשריים, המחקר של מרכז טאוב מציג רשימה של 25 רשויות העומדות בקריטריונים שנקבעו כאופטימליים להצלחת איחוד רשויות: יש בהן פחות מ-6,000 תושבים, והן גובלות ברשויות שאפשר להתאחד עמן הדומות להן במאפייניהן התרבותיים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים.

Heb Municipalities Table 1
איך לאחד רשויות בהצלחה

ב-2003 בוצעה בישראל תכנית דומה לאיחוד רשויות, אולם שלושה מתוך 12 האיחודים שיושמו אז פורקו בשנים 2009-2010 עקב התנגדות התושבים והדרג הפוליטי המקומי. ד”ר ריינגוורץ מציין כי כדי להבטיח את הצלחת איחודי הרשויות שמציע המחקר, יש לבצעם בשיתוף פעולה עם הרשויות המתאחדות. לדברי ד”ר ריינגוורץ: “יש לשתף את הדרג הפוליטי והניהולי ולוודא שיש שיתוף פעולה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. כמו כן, רצוי לתת מענקי הסתגלות לרשויות המתאחדות כדי לתת מענה לעלויות חד-פעמיות הנובעות מהאיחוד, ולשנות את מבנה מענקי האיזון כך שהמענקים הניתנים לרשויות קטנות יקטנו. צעד זה יתמרץ אותן לפנות לתהליך של איחוד רשויות”.

ישראלים עובדים יותר ומרוויחים פחות

התוצר הכלכלי הכולל של מדינה (כלומר התוצר המקומי הגולמי, או התמ”ג) תלוי במספר האנשים שעובדים ובתפוקה של כל עובד. כפי שניתן לראות בחדשון מאי 2011, וכפי שמציין מנהל מרכז טאוב דן בן-דוד בדוח מצב המדינה 2013, העתיד לצאת בקרוב, כאשר חלקם של העובדים מתוך האוכלוסייה בגיל העבודה גבוה יחסית, וכאשר התפוקה לשעת עבודה – מה שמכונה “פריון עבודה” – גבוהה יחסית, אנשים יכולים לעבוד פחות שעות, בזמן שרמת החיים שלהם (הנמדדת על פי התמ”ג לנפש) עשויה להיות גבוהה יותר.

אמנם פריון גבוה יותר אינו מבטיח שכר גבוה יותר, אך תפוקה מועטה בשעה אינה מאפשרת שכר שעתי גבוה. כדי שהשכר יהיה גבוה ויעלה עם הזמן, דרוש פריון גבוה שהולך ומשתפר.

בעשורים האחרונים ירדו שיעורי התעסוקה בקרב גברים בעולם המערבי, בעוד שאצל הנשים הם עלו. כך קרה גם בישראל. בזמן ששיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות גבוהים יחסית, ומאזנים את שיעורי התעסוקה הנמוכים מאוד בקרב נשים חרדיות וערביות, המצב אצל כלל הגברים בעייתי למדי.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעור התעסוקה בקרב גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) בישראל פחת בקצב מהיר בהרבה לעומת מדינות ה-G7 (ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת, איטליה ויפן).

Heb Productivity F 1

בעשורים האחרונים נוצרו שתי בועות תעסוקה שליליות בישראל: בזמן גל העלייה המאסיבית מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים ובמיתון העמוק שהתרחש לפני עשור, במהלך גל הפיגועים שליווה את האינתיפאדה השנייה. ההתאוששות מכל אחד משני המשברים הללו לוותה בעליית שיעורי התעסוקה, אך שתי העליות לא שיקפו חזרה לרמות תעסוקה מערביות ולא שינו את מגמת הירידה החדה שאפיינה את שיעורי התעסוקה ארוכי הטווח של המדינה (ייתכן שחלק גדול מהקפיצה בתעסוקה ב-2012 נובע משיפור בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולא מגידול בתעסוקה בפועל). גם לאחר העשור האחרון, שבו חלה התאוששות בישראל ובמקביל פקד את מדינות ה-G7 המיתון הקשה ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, פערי התעסוקה בין ישראל ובין ה-G7 גדולים בהרבה ממה שהיו לפני ארבעה עשורים. כתוצאה מכך, שיעור התעסוקה בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים נמוך בהרבה משיעור התעסוקה הממוצע במדינות המפותחות המובילות.

בעוד שפחות ישראלים עובדים בהשוואה למדינות ה-G7, אלה שמועסקים עובדים הרבה יותר שעות בשנה, כפי שניתן לראות בתרשים השני. למעשה, המועסקים בישראל עובדים שעות רבות יותר מהמועסקים ב-G7 מאז שנות השבעים, והפערים רק התרחבו: שעות העבודה במדינות ה-G7 נמצאות בירידה מתמדת בארבעת העשורים האחרונים, ואילו מספר השעות שעבד הישראלי הממוצע ב-2012 היה דומה למספר שעות העבודה הממוצע בשנה לפני כשלושה עשורים – אם כי גם הוא נמצא בירידה מאז סוף שנות התשעים.

Heb Productivity F 2

אף על פי שהמועסקים בישראל עובדים הרבה יותר שעות ביחס למועסקים במדינות ה-G7, פריון העבודה בישראל עולה בקצב אטי בהרבה בהשוואה לפריון הממוצע ב-G7. התפוקה לשעה של העובד הישראלי הממוצע ושל העובד הממוצע ב-G7 הייתה כמעט זהה באמצע שנות השבעים. כפי שניתן לראות בתרשים השלישי, במהלך ארבעת העשורים האחרונים פריון העבודה בישראל מפגר יותר ויותר אחר ה-G7 (ככל הנראה, הירידה התלולה בפריון שחלה ב-2012 משקפת בעיקר תיקון משמעותי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנתוני כוח העבודה) – והשאלה היא מדוע. הרי פריון דורש חדשנות, וכפי שנכתב בספרם של סינור וזינגר, ישראל היא אכן “מדינת הסטארט-אפ”[1]. אז כיצד ייתכן שמדינה שבה ניתן למצוא כמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם ותעשיית היי-טק בחזית הידע מפגרת מאחור יותר ויותר?

Heb Productivity F 3

התשובה היא שלמעשה יש שתי מדינות ישראל באותה מדינה. לצד “מדינת הסטארט-אפ” יש בארץ אוכלוסייה שאינה מקבלת את הכלים והתנאים לעבוד במשק מודרני, תחרותי וגלובלי. חלק זה של האוכלוסייה עצום בגודלו, והוא עוד גדל עם הזמן ומהווה משקולת ההולכת ומכבידה על צווארה של שאר המדינה. משקולת זו מושכת כלפי מטה את הפריון והתעסוקה בישראל ומרחיקה אותם יותר ויותר מהמדינות המפותחות המובילות.

גם מצבה הגרוע של מערכת החינוך בישראל משחק תפקיד חשוב בבלימת התפתחותה של תשתית ההון האנושי בארץ. הישגיהם של ילדי ישראל במקצועות הליבה נמוכים באופן כללי, אולם הם נמוכים במיוחד בקרב התלמידים החרדים והערבים בישראל, המהווים כיום כמעט מחצית מהתלמידים במדינה – והגידול במספר התלמידים בבתי הספר הללו עולה בהרבה על הגידול בשאר בתי הספר.

הכניסה של עובדים זרים רבים, בעלי רמת השכלה ומיומנות נמוכה יחסית – בתקופה מסוימת מספרם עמד על אחד מכל שמונה עובדים במגזר העסקי – רק מחמירה את בעיית ההון האנושי בשוק העבודה בישראל (ראו דן בן-דוד, “שוק העבודה בישראל”, בתוך “דו”ח מצב המדינה 2009″ של מרכז טאוב). רמת המיומנות הנמוכה יחסית של אחוז גבוה מהאוכלוסייה המקומית מפחיתה מאוד את הצורך להציף את המשק בעובדים בלתי מיומנים מחו”ל. למרות זאת, הרבה מאוד עובדים זרים ממשיכים לקבל אישורי עבודה בארץ.

כפי שניתן לראות בתרשים הרביעי, גם תשתית ההון הפיזי של המדינה לוקה בחסר. פריון העבודה תלוי מאוד בזמינותו של הון ברמה מספקת, ורמה כזו מחייבת השקעה מתאימה. הקשר ההדוק בין עצימות הון (מלאי הון לשעת עבודה) לפריון העבודה משתקף בתרשים, וניתן לראות בבירור את מקומה הנמוך של ישראל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD בשני ההיבטים הללו. אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי והון פיזי מפגינה צמיחה בעייתית בפריון העבודה ברמה הלאומית.

Heb Productivity F 4

פן אחד של מצבה הגרוע של תשתית ההון הפיזי בישראל הוא מצב הכבישים והרכבות במדינה, שהוזנחו במשך עשרות שנים (אף שחל שיפור מסוים בהשקעות בתחום זה בשנים האחרונות). כפי שניתן לראות במצב המדינה בתמונות 2013 של מרכז טאוב, בישראל מספר כלי הרכב לנפש הוא כמחצית מהממוצע ב-OECD, ובכל זאת הצפיפות על כבישי המדינה היא יותר מפי שניים מממוצע ה-OECD. עמידה ממושכת בפקקים מחייבת משאבים רבים יותר, למשל העסקתם של יותר נהגי משאיות להוביל כמות זהה של סחורות, מה שמתבטא בפריון נמוך יותר בקרב הנהגים, וכתוצאה מכך בשכר נמוך יותר. השימוש ברכבות בישראל מוגבל אף יותר בהשוואה לארצות מפותחות אחרות.

הבעיות הקשורות לשיעורי התעסוקה הנמוכים יחסית, לשעות העבודה הרבות של העובדים ולפריון העבודה, המפגר יותר ויותר אחרי המדינות המפותחות המובילות, מתחברות יחדיו ויוצרות נטל לאומי גובר על כתפיהם של אלה שנושאים בו. זוהי סוגיה משמעותית ההולכת ומחמירה, המחייבת טיפול מערכתי מצד קובעי המדיניות בישראל.

[1] סינור, דן ושאול זינגר (2011), “מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל”, תרגום: יהודה בר-מוחה, הוצאת מטר

 

חדשון ספטמבר 2013

שלושת המאמרים בחדשון לקיץ זה מפנים זרקור לשלושה תחומים הדורשים חשיבה וארגון מחודשים: חובות אישיים ומתן אשראי, איחוד רשויות ופריון עבודה. שינוי בכל אחד מהתחומים הללו עשוי להשפיע על הרמה האישית והלאומית כאחד.

האם שוק העבודה בישראל מקוטע?

במודל בעל שלושה מקטעים אנו מבחינים בין מקטע שבו השכר נמוך ומקטע שבו השכר גבוה, וכן מקטע נוסף בעל שונות שכר גבוהה שלא ניתן לכלול אותו באחד המקטעים האחרים. זה מאפשר לנו להשוות בין המקטעים של שכר נמוך ושכר גבוה לאחר “ניקוי” המדגם מתצפיות שמוסיפות בעיקר “רעש” סטטיסטי. סימולציה של המקטעים באמצעות ההסתברות החזויה המקסימלית של כל תצפית, כפי שנהוג בספרות, הביא למקטעים שונים משמעותית בגודלם מהגדלים שהתקבלו בתוצאות האמידה. אנו מציעים שיטה חלופית שבה כל התצפיות משוקללות בהסתברויות החזויות ונכללות באופן זה בכל אחד מן המקטעים. באמצעות שיטה זו אנו מוצאים הבדלים קטנים אך הגיוניים בין המאפיינים של העובדים בשני המקטעים האמורים. ההבדלים בין המקדמים של משוואות השכר, המהווים את התמורות למאפייני העובדים, היו גדולים הרבה יותר. לדוגמה, נשים יהודיות וגברים ערבים משתכרים פחות במקטע השוק שבו השכר גבוה, ואילו נשים ערביות משתכרות פחות במקטע שבו השכר נמוך. התמורה להשכלה גבוהה משמעותית ליהודים העובדים במקטע שבו השכר גבוה, אולם היא קיימת לנשים ערביות רק במקטע שבו השכר נמוך, ואינה קיימת כלל לגברים ערבים. התוצאות מעידות על כך שחלק הארי של פערי השכר בישראל נוצר על ידי גורמים שאינם נצפים ולא על ידי מאפיינים נצפים. התוצאות גם מובילות למספר תובנות הרלוונטיות למדיניות על הקשרים שבין השכלה, מיעוטים אתניים ושכר.

front-cover-municipalities-127x179

איחוד רשויות בישראל: לקחים והצעות לעתיד

לפי אומדן המתבסס על תוצאות רפורמת איחודי הרשויות שבוצעה בישראל בשנת 200
3 (Reingewertz, 2012), הודות ליתרונות לגודל באספקת שירותים ציבוריים צפויים איחודי הרשויות להניב חיסכון של כ-131 מיליון שקלים בשנה. נייר המדיניות דן גם בחסרונות הנובעים מאיחודי רשויות ומציע דרכים למזער אותם. כמו כן מפורטים במסמך התנאים המקדימים והקריטריונים לביצוע איחודי רשויות, למשל שרצוי לאחד רשויות קטנות השוכנות סמוך לרשות אחרת הדומה להן במאפייניה התרבותיים. בהקשר זה חשוב לשתף את הרשויות המתאחדות בתהליך קבלת ההחלטות, ולאפשר להן בחירה של הרשות השותפה לתהליך האיחוד.

מאסר חייבים בהוצאה לפועל

לעומת זאת, הפגיעה בצרכנים גדולה ונמצאו ראיות לכך שמאסר חייבים וסנקציות אחרות מדכאות את הביקוש לאשראי. לדעת ד”ר מאיר, עורך המחקר, ביטול מוחלט של מדיניות מאסר חייבים בשל חובות רגילים עשוי לשפר את התפקוד של שוק האשראי הצרכני בישראל.

שינויים בהקצאה במערכת הבריאות לקידום שוויון בין המרכז לפריפריה – האומנם?

הנוסחה החדשה נועדה בעיקר לצמצם את הפערים ההולכים וגדלים בין המרכז לפריפריה ולהביא לשינוי –  שהתבקש זה שנים – בהקצאה לטובת הפריפריה. אולם היישום של השינוי שנעשה לאחרונה לא יביא לפריפריה את הבשורה המיוחלת, בעיקר מפני שאיננו מבוסס על ייצוגן של קופות-החולים השונות בפריפריה, על יכולת התחרות שלהן בפריפריה ועל יכולתן להעביר משאבים מן המרכז לפריפריה ולהרחיב שם את השירותים.

עיכובים בכבישים ובסדרי העדיפויות של ישראל

בין שמתמקדים בפריון העבודה, באי-השוויון בהכנסות, בדיור או בבעיות חמורות אחרות שמדינת ישראל מתמודדת איתן, הנושא המשותף הוא מצבן החמור מאוד של תשתית ההון האנושי והתשתית הפיזית בארץ.  ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של מרכז טאוב מצביע פרופ’ דן בן-דוד, מנהל המרכז, על הבעיות המיוחדות בתשתית התחבורה של ישראל.

צמיחה כלכלית תלויה מאוד במערכת התחבורה כדי לנייד עובדים וסחורות ברחבי המדינה.  אלא שתשתית התחבורה הנוכחית של ישראל אינה תואמת את הצרכים של צמיחה עתידית.

התרשים הראשון מציג את חומרת המצב ומראה את הניגוד הבולט בין הצפיפות הרבה בכבישי ישראל ובין מיעוט כלי הרכב לנפש.  העמודה השמאלית מראה שכבישי ישראל צפופים בהרבה מאלו של מדינות מפותחות אחרות – יותר מפי שניים וחצי מהממוצע ב-OECD ופחות רק ממדינה אחת בארגון, דרום קוריאה.  אפילו בהינתן מספר כלי הרכב הנוכחי, ישראל תידרש להשקעה מסיבית כדי להגיע לרמת התשתית המקובלת בעולם המפותח.  אך העמודה מצד ימין מראה כי מספר כלי הרכב לנפש בישראל קטן במיוחד.  ככל שרמת החיים תעלה ניתן לצפות שיגבר הביקוש למכוניות, כך שהכבישים ייעשו צפופים עוד יותר בשנים הבאות.

H fig 5

המחסור היחסי בתשתיות רכבת בארץ הופך את המצב בישראל לחמור בהרבה ממה שמציג התרשים.  מכיוון שהתחבורה המסילתית במרבית מדינות ה-OECD מפותחת הרבה יותר, יש בהן יותר חלופות לשימוש במכוניות ולמשאיות.  לאור זאת, סביר להניח שככל שרמת החיים בארץ תתקרב למדינות ה-OECD, ישראלים ישתמשו במכוניות הרבה יותר מאשר במדינות מפותחות שיש בהן חלופות מסילתיות.  הניסיון של השנים האחרונות תומך בהשערה זו.  בן-דוד מראה שמשנת 1990 עד 2008 עלה הגידול במספר כלי הרכב בישראל בהרבה על הגידול במדינות דומות, והמדינה עדיין רחוקה מלהדביק את הפער במספר כלי הרכב לנפש.

היות שחלק ממדינות הOECD- גדולות ויש בהן שטחי קרקע עצומים, קשה יותר להשתמש בהן לצורכי השוואה עם ישראל.  התרשים השני משווה את ישראל למדינות רלוונטיות יותר: מדינות מפותחות קטנות ב-OECD.  כפי שאפשר לראות, בכל אחת מהמדינות הללו אורך הכבישים ביחס לשטח הכולל גדול לפחות פי שניים מאשר בישראל, נרשמו בהן לפחות פי שלושה וחצי קילומטר נסיעה ברכבת לתושב ויש בהן לפחות פי ארבעה קילומטר נסועת מטענים.

H fig 6

בשנים האחרונות החלו הממשלות בישראל לפעול לשיפור המצב.  עם זאת, כפי שמראה בן-דוד ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″, אף שהוזרמו משאבים רבים יותר לתשתית התחבורה במדינה – חלק גדול מהם ממקורות פרטיים – ההוצאה הלאומית (כלומר הציבורית והפרטית גם יחד) אינה מספיקה לסגירת הפערים הקיימים.  ממוצע ההשקעה הישראלית בכבישים בשנים האחרונות נופל מממוצע ה-OECD, וההשקעה ברכבות עולה רק במעט על המדינות החברות בארגון.  מכיוון שרוב תשתיות הכבישים והרכבות במדינות ה-OECD כבר בנויות, רוב ההוצאות בהן מוקצות לתחזוקה.  לעומת זאת, בישראל חלק גדול מהתקציב מושקע בבנייה חדשה, ולכן גם רמת ההשקעה הגבוהה יחסית בתשתיות בשנים האחרונות אינה מספיקה לסגירת הפערים.

כשמביאים בחשבון את התלות הקריטית של פיתוח כלכלי בתחבורה, נראה כי המצב הלקוי של תשתיות התחבורה בישראל וההשקעה הבלתי מספקת בהן עלולים להיות צוואר בקבוק משמעותי שיעכב את המשך הצמיחה הכלכלית במדינה.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל

מאז הוקמה מדינת ישראל, שירותים חברתיים רבים סופקו על ידי ארגונים לא-ממשלתיים.  את שירותי הבריאות הראשונים, למשל, העניקה בתחילה ההסתדרות.  עם זאת, בשנים האחרונות רווחת התחושה שהממשלה מעבירה חלק הולך וגדל מהשירותים החברתיים למיקור חוץ של ספקים פרטיים, ושתהליך זה פוגע במקבלי השירותים, שלעתים קרובות נמנים עם החלקים החלשים והפגיעים ביותר בחברה.

פרופ’ ראובן גרונאו, עמית בתכנית המדיניות הכלכלית של מרכז טאוב וכלכלן באוניברסיטה העברית, פרסם מחקר חדש של התופעה ב”דוח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב”.  במישור הרעיוני, גרונאו מסביר מדוע נחוצה מידה רבה של ניהול ציבורי במגזר זה.  תחרות בפני עצמה מביאה לידי אספקה יעילה כאשר הצרכן יכול לאתר ולבחור את הספק הטוב ביותר.  אך לעתים קרובות צרכני השירותים החברתיים אינם מסוגלים לאמוד את איכות השירות שהם מקבלים, ואין ביכולתם לבחור ספק כרצונם.  צרכנים אלו נוטים להיות פגיעים וחסרי משאבים, ואינם מנוסים בצריכת שירותים שקשה לאמוד את איכותם.  הממשלה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה טובה כדי לפקח על השירותים כנדרש.

נוסף לכך, בשירותים חברתיים טמונה תועלת חברתית העולה בהרבה על התועלת הישירה והמיידית ללקוח.  שירותים המבטיחים שפרטים בחברה יהיו בריאים ומשכילים ושיתפקדו היטב, למשל, מועילים גם לאלו המתגוררים בקרבתם.  עוד מוסיף גרונאו כי מימון ציבורי של שירותים חברתיים משקף את רצון הציבור לשוויון.

במישור המעשי גילה המחקר כי הדיון הציבורי הנוכחי על הפרטה בישראל מתבסס על תשתית רעועה למדי של מחקר עובדתי.  נאמר בו כי עוצמת הוויכוח בנושא הפרטת השירותים החברתיים אינה תואמת את היקף המידע ביחס לתופעה, ואין אפילו נתונים-כלל משקיים שיש בהם ללמד על היקפה.

בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, וגם לא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים.  כמו כן, הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ.  עוד מוצא המחקר כי נתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת שיעור השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק; להפך, חלקם אף עלה.

עם זאת, גרונאו גילה כמה ממצאים מדאיגים בנוגע לאיכות השירותים החברתיים.  בעיקר מעידות על כך שתי התפתחויות.

ההתפתחות הראשונה היא ששכר העובדים במגזר הפרטי בענף נמוך באופן משמעותי מזה של העובדים במגזר הציבורי.  התרשים הראשון מראה את שכר העובדים בשלושה תחומים שונים של שירותים חברתיים: שירותים קהילתיים, חברתיים ואישיים; חינוך; ושירותי בריאות, רווחה וסעד.  העמודה האדומה מראה את שכר העובדים במגזר הציבורי, והאחרות מראות את שכר העובדים באותו תחום במלכ”רים ציבוריים, חברות פרטיות, מלכ”רים פרטיים וספקים אחרים.  בכל אחד מן המקרים ניכר שהשכר במגזר הציבורי גבוה בהרבה – בערך 50 אחוז יותר מן השכר החציוני שמעניקים הספקים האחרים.  אמנם השכר הוא אינו מדד ישיר לאיכות, אבל גרונאו סבור שיש סיבות טובות לחשוב ששכר גבוה יותר מיתרגם לרמת שירותים גבוהה יותר.  השכר הגבוה יחסית מאפשר למגזר הציבורי לגייס עובדים בעלי כישורים טובים יותר מלכתחילה, ולהעלות את המוטיבציה והמורל בקרב העובדים הפעילים.

H fig 3

מגמה מדאיגה שנייה היא שאחוז השירותים החברתיים שממומנים ישירות מכיסם של משקי הבית גדל באופן דרמטי.  התרשים השני מראה את הגידול בהוצאת משקי בית על שירותים חברתיים בין 1997 ל-2009.  גרונאו מצא שסך כל הגידול בהוצאה על שירותים חברתיים בישראל היה נמוך מהגידול בתמ”ג ב-15 השנים האחרונות, אבל החלק שמממנים משקי הבית גדל בקצב מהיר בהרבה מהצמיחה הכלכלית של המשק.  ממצא זה תואם למחקרים אחרים של מרכז טאוב, המראים כי המגמה המתמשכת בישראל היא להטיל חלק הולך וגדל מעלויות השירותים החברתיים ישירות על הצרכן, ובכך להנמיך את רמת הביטוח הסוציאלי שאזרחי ישראל נהנים ממנו.  ההיקף המצטמצם של השירותים הציבוריים מניע יותר ויותר אנשים לחפש חלופות במגזר הפרטי.  קיימת גם אפשרות שההוצאות הפרטיות מעידות שאיכות השירותים שמעניקה הממשלה, ובעיקר שירותי הבריאות, הולכת ויורדת.  אם אפשרות זו אכן נכונה, הצרכן העני – אשר אפיק השירותים הפרטיים אינו פתוח בפניו – מסתפק בשירותים טובים פחות.

H fig 4

המחקר מייחס חשיבות רבה לגישה הכוללת להפרטה.  שיפור ביעילות יכול להתבטא בהוצאה קטנה יותר לאותה רמת שירות, או באיכות גבוהה יותר באותה עלות.  עד כה רווחה בישראל הגישה הראשונה, אבל גרונאו ממליץ על הגישה השנייה – במיוחד מפני שהמימון הציבורי נמוך כבר כעת.  בפרט הוא כותב כי מעורבות הצרכנים במימון השירותים עשויה להרחיב את יכולתם להתמקח על איכות השירות, וכך ליצור תמריץ תחרותי לספקים.  כדי למנוע הידרדרות בשירות, צעד זה חייב להיות מלווה בהגדלת ההשתתפות הממשלתית.  גרונאו מאמין ששיפור האיכות של השירותים החברתיים שמספק המגזר הממשלתי תעצור את היווצרות הגופים הפרטיים )כמו המכללות ובתי החולים הפרטיים), שלדעת גרונאו קיומם הרסני למערכת הציבורית.

לסיכום כותב גרונאו כי הפרטה של שירותים חברתיים יכולה להביא לשיפור מסוים באיכותם, אבל כדי לממש את הפוטנציאל לשיפור יש להנהיג בקרת איכות רצינית ומתאימה מצד הממשלה – בקרת איכות ברמה שהיום לוקה בחסר.

אוכלוסיית ישראל: עדיין צעירה, אבל מזדקנת

הודות לשיעור ילודה גבוה ולעולים הצעירים שהגיעו למדינה לפני שנות התשעים של המאה הקודמת, האוכלוסייה בישראל מתאפיינת בשיעור נמוך יחסית של קשישים (בני 65 ומעלה) – כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה.  עם זאת, שיעור הישישים (בני 75 ומעלה) בתוך קבוצה זו גבוה יחסית בשל תוחלת החיים הגבוהה בישראל, שגם היא גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות.  נוסף לכך, קצב ההזדקנות של האוכלוסייה גבוה ביחס למדינות מפותחות אחרות – ובאחרונה הוא עוד הואץ בשל רמת הבריאות המשתפרת ותוחלת החיים המתארכת.

התרשים הראשון ממחיש את השינוי הדמוגרפי המסתמן בישראל.  ב-20 השנים שבין 1990 ל-2010, היחס בין קשישים למבוגרים בגיל העבודה (גילאי 25-64), היה די יציב: כ-160 קשישים לכל אלף מבוגרים בגיל העבודה.  ב-20 השנים הבאות – בין 2010 ל-2030 – צפוי יחס זה לעלות בהתמדה כל שנה, ולהגיע ל-230 קשישים לכל אלף מבוגרים עובדים בשנת 2030.  מדובר בגידול של מעל 40 אחוז בשני עשורים בלבד, ככל הנראה העלייה התלולה ביותר בעולם המפותח.

 H fig 1

מתמונת הדמוגרפיה נגזר הפוטנציאל לגידול צורכי הטיפול הממושך.  קבוצת הישישים מתאפיינת בריבוי מחלות ובבעיות בריאות מורכבות.  בעיות אלו עלולות להתבטא בירידה תפקודית ובאובדן העצמאות בחיי היום-יום, ואלה מובילים לצורך הולך וגדל באשפוז, בטיפול במוסדות או בעזרה מתמדת בבית.  מחקר חדש של דב צ’רניחובסקי, אביגדור קפלן ויוחנן שטסמן, שעתיד להתפרסם בקרוב כנייר מדיניות של מרכז טאוב וסוכם בחלקו ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של המרכז, מתאר חלק מן האתגרים שישראל מתמודדת איתם בנושא מימון מספק לטיפול סיעודי.

התרשים השני מראה איזו משמעות עשויה להיות לתהליך ההזדקנות המואץ של האוכלוסייה מבחינת עלויות עתידיות.  הציר האופקי מראה את שיעור הקשישים מעל גיל 80 באוכלוסייה בכמה מדינות OECD; הציר האנכי מייצג הוצאה על טיפול סיעודי כאחוז מהתמ”ג.  שיעור הקשישים הנמוך בישראל היום ממקם אותה כאחת הנקודות השמאליות ביותר בתרשים, אולם על הציר האנכי היא נמצאת קרוב לממוצע ה-OECD, עם הוצאות של 1.4 אחוז מהתוצר על טיפול סיעודי.  כאשר לוקחים בחשבון את שיעור בני ה-80 ומעלה בכלל האוכלוסייה בישראל, הנמוך ביחס למדינות אחרות, מתברר כי המדינה דווקא מוציאה חלק גדול יחסית לתוצר שלה על סוג זה של טיפול.  הדבר יכול לבטא איכות טיפול גבוהה, אך ייתכן גם שהוא מבטא גם אי-יעילות בהוצאה.

H fig 2

איך ממומן טיפול זה? המאפיין הבולט ביותר של מימון הטיפול הממושך בישראל הוא חלקו הגדול יחסית של המימון הפרטי.  צ’רניחובסקי, קפלן ושטסמן מצאו שכ-50 אחוז מהטיפול בישראל ממומן ממקורות פרטיים, הכוללים הוצאות ישירות וביטוחים פרטיים.  מבין המדינות שנבדקו, רק בשווייץ היה שיעור המימון הפרטי גבוה יותר.  השיעור המקביל ב- OECD עומד על 16 אחוז בלבד, כלומר שיעור המימון הפרטי של טיפול סיעודי ממושך בישראל גבוה פי שלושה מהשיעור הממוצע ב-OECD.  יש לציין גם כי חלק גדול מהוצאות אלו הן הוצאות ישירות, ולא פרמיות ביטוח.

ממצא ישראלי ייחודי הוא ששיעור מרשים מההוצאה הפרטית על טיפול ממושך – 42 אחוז – מוקדש להעסקת עובדים זרים, המשמשים מטפלים אישיים לכ-57,500 קשישים.  בשל כך, בין היתר, שיעור הקשישים המטופלים בקהילה ובמשק הבית בישראל גבוה במיוחד: 86.5 אחוז מסך המטופלים הסיעודיים, לעומת ממוצע של 50.7 אחוז במדינות ה-OECD.

המחברים מעלים את השאלה האם טיפול סיעודי המבוסס על מימון פרטי, כפי שקיים היום בישראל, הוא בר-קיימא לאור ההתפתחויות הצפויות: הזדקנות האוכלוסייה הקשישה וצרכיה הגוברים מצד אחד, וירידה צפויה ביכולת המימון הפרטי מן הצד האחר.  בתגובה לחששות אלו, שני משרדי ממשלה – משרד האוצר ומשרד הבריאות – הציעו כיוונים שונים למימון הטיפול הסיעודי בישראל בעתיד.

משרד האוצר תומך בהפיכת שיטת הביטוח הסיעודי הנהוגה כיום, המנוהלת על ידי קופות החולים ומתבססת על פרמיות תלויות גיל ולא על סיכון אישי, לשיטה המבוססת על פרמיות תלויות סיכון אישי.  עקב כך, קבוצות חלשות שכיום נהנות מסבסוד של הקבוצות החזקות יותר ייאלצו לשלם פרמיה גבוהה יותר.

הצעה זו מנוגדת למגמה הבין-לאומית.  הניסיון הבין-לאומי, ובכלל זה ניסיונה של ארצות הברית, מראה בבירור ששוק הביטוח הפרטי לא הצליח להיות גורם משמעותי בפתרון סוגיית מימון הטיפול הממושך, ולכן המדינות המפותחות ויתרו על פתרון המבוסס על ביטוח פרטי.

לעומת זאת, משרד הבריאות חותר להרחיב את הכיסוי האוניברסלי ולכלול בו ביטוח סיעודי לאלו שהיום אינם נהנים ממנו, על בסיס שוויוני.  גישת המימון הזו תואמת את המגמות הבין-לאומיות ועקרונות של שוויוניות ויעילות, אך שילוב הכיסוי האוניברסלי בתכנית סותר את הגישה ברוב המדינות המפותחות (למעט בלגיה ושווייץ), אשר נמנעות משילוב טיפול סיעודי עם טיפול רפואי.

בין הפתרונות שמציע המחקר של מרכז טאוב:

  • קביעת סל בסיסי לטיפול ממושך שיינתן בצורת “גמלת סיעודי” בכסף או בהטבות בעין, לפי הנסיבות, וימומן מאיגום כל המשאבים הציבוריים הקיימים כיום ברשויות ובמשרדים השונים, בתוספת ביטוח חובה חדש.
  • חלק מהביטוחים הפרטיים שניתנים באמצעות הקופות ייהפכו לביטוח חובה, והמדינה תשלים את פערי העלות עבור אוכלוסייה חלשה על בסיס מבחן הכנסה.
  • יצירה וניהול של קריטריונים שקופים לזכאות לתכניות ולרמות שונות של סיוע.
  • הקמת רשות ממלכתית אשר תנהל את התקציביים הציבוריים המיועדים לטיפול ממושך.
  • הביטוח הפרטי המשלים יישאר בעינו.

היחס הנמוך בין אוכלוסיית הקשישים לאוכלוסייה בגיל העבודה בישראל מקל על מימון טיפול ארוך-טווח איכותי לאוכלוסייה המבוגרת.  עם זאת, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים הצפויים יחייבו את הממשלה להיות פעילה יותר ביצירת תנאים שיאפשרו להמשיך להעניק למבוגרים טיפול ברמה גבוהה.

חדשון מרץ 2013

מצד אחד, מצבה החברתי-כלכלי של ישראל בשנים האחרונות טוב ביחס למדינות מערביות שטרם נחלצו מהמיתון העמוק. מצד שני, תהליכים חברתיים-כלכליים ארוכי טווח בעייתיים מאוד החלו לצוף על פני השטח, והציבור מתחיל לחוש שהמסלול שמדינת ישראל צועדת בו אינו בר-קיימא. כפי שתוצאות הבחירות משקפות, יש הפנמה ציבורית הולכת וגוברת של חשיבות הנושאים הכלכליים-חברתיים והצורך בטיפול שורש כל עוד זה אפשרי. סוגיות מרכזיות אלו נמצאות במוקד עבודתו של מרכז טאוב, והן מקבלות דגש משמעותי במחקרים שאנו עורכים, בפרסומי דוח מצב המדינה השנתיים ובפרסומים נוספים המופיעים באתר המרכז.

יישום חוק לימוד חובה לגילאי 3-4: קשיים והצעות לפתרון

המלצה זו שחררה מיד עשרות אלפי משפחות, בייחוד משכבות הביניים המבוססות, מתשלום שכר לימוד, ובשנת תשע”ד היא אמורה להביא לכך שלמערכת החינוך הציבורית יתווספו עוד עשרות אלפי ילדים שכיום אינם לומדים כלל, או לומדים בגנים פרטיים.
המסמך הנוכחי מבקש להראות את ההשלכות המעשיות שיהיו ליישום מלא של ההחלטה. הוא מציג מתודולוגיה לחיזוי מספר הילדים שיצטרפו למערכת הגנים הציבורית והתפלגותם על פי מגזר וסוג פיקוח, ומחשב את מספר הגנים החדשים שיהיה צורך לבנות ואת מספר הגננות החדשות שיהיה צורך לגייס, וכן את העלויות הנלוות. הממצאים מוצגים עבור שתי חלופות אפשריות: האחת היא שכל הילדים הלומדים בגנים הפרטיים יעברו למערכת הציבורית, והשנייה שכל הילדים הלומדים בגנים הפרטיים יישארו במסגרותיהם.
נקודה עיקרית העולה מהמסמך היא שרוב הילדים החדשים שיצטרפו למערכת החינוך הציבורית מתגוררים בערים היותר מבוססות, בעיקר תל אביב, או בירושלים (רובם במזרח העיר). עוד נמצא כי כדי לענות על הביקוש הגדל יצטרכו לבנות בין 1,623 ל-2,643 גנים, והעלות הכוללת של המהלך – כולל ויתור על שכר לימוד לתלמידים קיימים, קליטה של תלמידים חדשים, בינוי ושיפוץ גנים והכשרת גננות – יכולה להגיע לשלושה עד ארבעה מיליארד שקלים, בהתאם לחלופה שתיבחר.
בחלק המסכם של העבודה מוצעות כמה הצעות שעשויות להפחית את ההוצאה הנדרשת במידה ניכרת, וכן נתונים ראשוניים על ביצוע ההחלטה בשנת הלימודים תשע”ג.

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012

במקרים רבים מדי השיח הציבורי וקביעת המדיניות מובלים על-ידי דעות רווחות ותחושות בטן, במקום על-ידי עובדות. מטרת הדוח היא לספק מסד עובדתי מקצועי רחב היקף ונטול פניות, שישמש את הציבור ואת מנהיגיו להבין היכן היינו, היכן אנו נמצאים, לאן מובילות המגמות ומהי משמעותן, ואיך מדיניות יכולה לשנות את המציאות ואת מה שנראה לפעמים כגזירת גורל.

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

המחאה החברתית של קיץ 2011 ודוח ועדת טרכטנברג העלו לראש סדר היום הציבורי את הבעיות המבניות במשק, והן צפויות להישאר דומיננטיות בעתיד הנראה לעין. הנתונים מהתקופה האחרונה מצביעים על צמיחה מהירה של התוצר, על אבטלה שירדה לרמה נמוכה מאוד ועל גידול משמעותי בהשקעות, תוך כדי קיום אינפלציה סבירה. הפרק דן במדיניות פיסקלית אפשרית להבחנה בין בעיות זמניות לבעיות מבניות, ומציע (בעקבות המסמך “סדר יום חדש לישראל”, 2011) שורה של פתרונות מדיניות לטיפול הבעיות המבניות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית

(1) התמונה הוורודה יחסית של ישראל בשנים האחרונות, לפחות לעומת מדינות אחרות הנמצאות במיתון; (2) התמונה שהובילה למחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011; (3) התמונה הכוללת – נקודת המבט העיקרית וארוכת הטווח, בהקשר הבין-לאומי, הכוללת את שתי התמונות הראשונות ונקודות נוספות. תמונה זו מתמקדת בתוואים הבעייתיים מאוד שישראל צועדת בהם במשך עשורים שלמים ברציפות ובמצבן של כמה מהתשתיות החשובות ביותר של המדינה – ההון האנושי והתחבורה – המונחות ביסודם של התוואים. מפאת מגבלות המקום, כל שלוש נקודות המבט אינן מוצגות כאן במלואן. עם זאת, בשיח הכלכלי-חברתי הנפוץ לפעמים קשה לראות את היער מרוב עצים. לפיכך, הדגש כאן הוא על מבט מגובה רב, כדי שניתן יהיה לראות, להבין ולהפנים את ממדי התמונה הכוללת.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מערכת שירותי הרפואה

לאחרונה גם אושרו תוספות כוח אדם למערכת, והנגישות לפריפריה מתרחבת. בחלק מהדברים יש משום הבטחה, ויש לקוות שהממשלה תעמוד בה. עם זאת, אין בשינויים שהוזכרו כדי להביא לתמורות מבניות במימון, בארגון ובהתנהלות המערכת, ובהיעדרן חלק מההישגים הללו עלולים להימחק. ייתכן שעקב הסכמי השכר החדשים יעלה חלקו של המימון הציבורי בהוצאה הלאומית על בריאות, אולם שינוי זה מבטא את היעדר המדיניות לטווח ארוך של הממשלה. המערכת הציבורית נשחקת ומתנהלת ממשבר למשבר, והערכה זו אינה משתנה גם אם נלקחים בחשבון הישגי השביתה. ניתוח הוצאות משקי הבית לשירותי רפואה מצביע על כך שמי שצריך ויכול נוטש את המערכת הציבורית. הישגים של עשרות שנים בתחום השוויוניות והיעילות נשחקים, ותיתכן פגיעה בבריאות הציבור בסופו של יום – משקי בית חלשים מוותרים על טיפול רפואי. בהקשר הכללי של יוזמות מבורכות ומדיניות ארוכת טווח, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על מערכת הרווחה, יש לבחון את ההצעה לרפורמה בביטוח סיעודי בישראל – שנחשבת לסוגיה של מערכת הבריאות כברירת מחדל, ולא בעקבות תהליך חשיבה מסודר.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל: תהיות וחששות

פרק זה בודק באיזו מידה תומכים הנתונים הסטטיסטיים בחשש מ”הפרטה”, ומגלה כי תמונת היקף השירותים החברתיים שעברו בין מגזרים מטושטשת: בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, ולא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים; הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ; ונתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת אחוז השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק – ואף להפך. מאידך, בולטים הגידול בהשתתפות משקי הבית במימון השירותים (בעיקר שירותי הבריאות) תוך פגיעה בשוויון, והירידה בשכרם היחסי של המועסקים בענף, המעוררת חשש להידרדרות באיכות העובדים ובמאמץ שהם משקיעים בעבודתם. על הממשלה להציב את שיפור האיכות כמטרת-על בתחום השירותים החברתיים. לעתים קרובות לצרכן השירותים אין יכולת לשפוט את איכות השירות או לבחור בספק העומד בדרישותיו. לכן, המפתח להפרטת השירותים החברתיים הוא כינון בקרות איכות מתאימות, וכשהדבר בלתי אפשרי ראוי שהשירות יישאר בביצוע הממשלה. לעתים קרובות פעילותן של חברות פרטיות לצד הספקים הציבוריים לא רק שאינה משפרת את איכות השירות, אלא אף מביאה לעיוות בהקצאת המקורות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

עלות שירותי הרווחה: ישראל במבט השוואתי

במחקר התגלה שההוצאה החברתית הציבורית בישראל נמוכה בהשוואה לחמש מדינות מערב אירופה שנכללו בבדיקה, ובמרבית התחומים (למעט בריאות) היא דומה לארצות הברית. ממשלת ישראל משקיעה משאבים מעטים יחסית בתחומים שיש להם פוטנציאל לשפר את רווחתם הכלכלית של האזרחים בטווח הארוך: מדיניות תעסוקה פעילה, דיור ותמיכה במשפחות עם ילדים. עוד נמצא כי ההכנסה שמעניקה המדינה לאזרחיה לאחר הפרישה באמצעות הביטוח הלאומי נדיבה הרבה פחות מאשר במדינות אירופה שנבדקו, אך ההוצאות הקשורות לפנסיות של עובדי ציבור גבוהות. היקפן הכולל של ההוצאות הציבוריות על התחום החברתי בישראל צנח במהלך שנות האלפיים בקצב שאין שני לו במדינות האחרות, והקיצוצים בלטו במיוחד בתכניות המשרתות בעיקר אוכלוסיות פגיעות כלכלית. ההוצאות הפרטיות על בריאות ועל פנסיות נמצאות בעלייה, אך עדיין נמוכות בהרבה ביחס לארצות הברית ולחלק מהמדינות באירופה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

הרקע הכלכלי למחאה החברתית של קיץ 2011

ניתוח של התקופה שבין 1995 ל-2010 מעלה כי בחמש השנים שלפני המחאה החברתית צנחה הכנסתה של המשפחה העובדת הטיפוסית שבראשה עומד צעיר יהודי יליד הארץ בהשוואה לכל משקי הבית בישראל, והגיעה לרמות נמוכות באופן חסר תקדים. הסיבה העיקרית לכך היא שחיקה במשכורותיהם של הצעירים (34–25). הירידה חלה גם בקרב בעלי השכלה גבוהה, וסיכוייהם להשיג הכנסה הנמצאת בחמישון העליון של כלל ההכנסות פחתו משמעותית – במיוחד בקרב נשים. בקרב צעירים ערבים וחרדים ירדו בשנים אלו הן המשכורות האישיות והן הכנסת המשפחה, שהיו נמוכות מהממוצע עוד לפני כן. מבין כלל המגזרים, רק עולים דוברי רוסית שיפרו את מצבם היחסי. נוסף לכך, בתקופה הנבדקת צנח ערכם של היתרונות המשפרים את רמת החיים של המעמד הבינוני בישראל – השכלה   גבוהה, שני בני זוג עובדים, מגורים באזור תל אביב והשתייכות לקבוצת היהודים ילידי הארץ – עבור משפחות צעירות. במקביל הפכה עלות הדיור הגואה את השחיקה בהכנסה לבעיה גדולה עוד יותר. במחקר נמצא כי שיעור הצעירים המתגוררים בבית הוריהם עלה, ושיעורן של המשפחות הצעירות שהדירה שהן מתגוררות בה נמצאת בבעלותן ירד.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

ועדת דוברת, “אופק חדש” ו”עוז לתמורה”: סיפור של דחייה וקבלה

העקרונות שעליהם מבוססים הסכמים אלו דומים במידה רבה לעקרונות שהציע כוח המשימה הלאומי (ועדת דוברת) ב-2005. לפרק שני מוקדים עיקריים. האחד הוא השוואת הסעיפים העיקריים בהסכמים שנחתמו עם המורים לסעיפים המקבילים בהמלצות כוח המשימה הלאומי, והשני הוא ניסיון לענות לשאלה מדוע המלצות כוח המשימה נתקלו בהתנגדות כה גורפת מצד ארגוני המורים, כאשר ההסכמים שנחתמו בפועל – אחרי שביתות ממושכות ומאבקים קשים – היו כה דומים להמלצות המקוריות. התשובה המוצעת כאן היא שכנראה שתי הסיבות העיקריות לדחייה הגורפת של המלצות כוח המשימה הן מגמת כותביהן לא לחרוג מתקציב מערכת החינוך, וחוסר נכונות לשתף את ארגוני המורים בעיצוב המלצות הכוח. מעבר לכך, דוח כוח המשימה כלל המלצות בנושאים שאמנם לא נגעו ישירות בתנאי העבודה והשכר של המורים, אך עמדו בסתירה לעמדות מקצועיות מושרשות ומקובלות בקרבם.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

השקעה בחינוך על בסיס הוכחות

צמצום גודל הכיתות, לדוגמה, נבדק בקפדנות בניסוי רנדומלי שנערך בארצות הברית על פני מדינה שלמה, והתוצאה הייתה ידע חשוב על התועלת הפוטנציאלית של הרפורמה. עם זאת, הכללה מתוך מחקרים שנערכו בהקשרים אחרים היא בעייתית, גם אם המחקר נערך כהלכה. לפיכך, נדרשים מחקרים קפדניים בישראל כדי לקבוע אילו פרויקטים יהיו יעילים בארץ.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

שינויים בנתוני סקר כוח אדם ומשמעותם

ההבדלים המרכזיים היו שינוי גדול במסגרת הדגימה ומעבר מסקר רבעוני לסקר חודשי, ומתברר שהם הביאו לכמה שינויים משמעותיים ביותר בנתונים. בפרט הביאו השינויים לקפיצה דרמטית בשיעור האבטלה בקרב הערבים: בערך פי שניים אצל הגברים ובערך פי שלושה אצל הנשים. עקב כך עלה גם שיעור האבטלה הכללי במשק. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב כל האוכלוסיות שנבדקו – גברים ונשים יהודים וערבים – גבוה יותר ממה שדווח בסקר הישן. מכך משתמע שיש בעיה חמורה יותר ממה ששיקף הסקר הישן של אבטלה במגזר הערבי, ושיש להעניק יתר חשיבות לצעדים המטפלים בכך. עם זאת, תמונת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל, הניצבת במוקד הבעייתיות בשוק העבודה, טובה במעט ממה שנהוג היה לחשוב.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מגמות בשוק העבודה: פערים בשיעורי התעסוקה ובשכר

לאורך העשורים האחרונים הירידה בתעסוקת הגברים רווחת בעיקר בקרב המשכילים פחות, בעוד העלייה בתעסוקת הנשים מיוחסת כמעט אך ורק לעליית רמת ההשכלה אצל הדורות הצעירים. מגמות אלו בולטות במיוחד במגזר הערבי. החשיבות הגדלה והולכת של ההשכלה בשוק העבודה בישראל באה לידי ביטוי גם בכך שפערי השכר בין עובדים משכילים למשכילים פחות לא הצטמצמו בעשור האחרון אף שחל גידול רב בשיעור העובדים המשכילים בקרב המועסקים – דבר שהיה עשוי להגדיל את ההיצע שלהם ובכך להקטין את פערי השכר. בחינת השינויים בשכר לפי משלחי יד מעידה על גידול יחסי בביקוש לעובדים משכילים במשלחי יד מסוימים, שהביא לעלייה בפערי השכר באותם תחומים. המסקנה היא שהן פערי התעסוקה והן פערי השכר בישראל מתואמים במידה רבה עם ההשכלה, וככל הנראה הכישורים המוקנים לעובדים שהשכלתם אינה עולה על השכלה תיכונית אינם מאפשרים להם להשתלב בשוק העבודה המודרני באופן מניח את הדעת.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

איכות המורים: סקירת ספרות וכיוונים למדיניות

לפיכך, לא ברור אם אפשר לשפר את איכות כוח ההוראה באמצעות שינוי תנאי הקבלה למקצוע, או באמצעות מדיניות שכר המבוססת על השכלת מורים ועל ותק. אחת ההצעות הבולטות בנושא היא להנהיג תמריצים המתבססים על ביצועי מורים. בספרות מוכרות תכניות תמרוץ מגוונות – תכניות המתמקדות בתמריצים כלכליים או כאלה המשלבות מגוון תגמולים (כולל סטטוס מקצועי, הכרה ציבורית בחשיבות המקצוע וכדומה); תכניות המעניקות תמריצים אישיים לעומת כאלה המעניקות תמריצים קבוצתיים; ותכניות שהקריטריונים להצלחה בהן יחסיים או מוחלטים. ממצאי המחקרים אינם חד-משמעיים: שני מחקרים שנערכו בישראל מצביעים על כך שלתמריצים כלכליים אישיים וקבוצתיים יש השפעה חיובית על הישגים במבחני הבגרות. לעומת זאת, מחקרים שנעשו בארצות אחרות מצאו כי לתמריצים כלכליים אין השפעה מובהקת על הישגי התלמידים. בעשור האחרון הונהגו במערכת החינוך בישראל שתי רפורמות, “אופק חדש” ו”עוז לתמורה”, הכוללות שינוי במדיניות התמריצים בדמות העלאת שכר הבסיס, בונוסים מבוססי ביצועים ומסלולי קידום חדשים. רפורמות אלו כוללות רכיבים מבטיחים, אך גם חסרונות אפשריים. לפיכך, חשוב לעקוב אחר תוצאותיהן בטווח הקצר והארוך, ולבחון את השפעת מרכיביהן השונים על הישגי התלמידים ועל כוח ההוראה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

תמריצים להגברת תפוקת המורים

התוצאות היו דומות בין שהתמריצים ניתנו למורים ספציפיים או לכל בית הספר. אחת הדרכים לפרש את הממצאים היא שלמורים הייתה מוטיבציה לשפר את הביצועים, אך לא היו להם כלים לעשות זאת. לאור זאת, יש לבחון תמריצים אחרים להעלאת איכות המורים באותה רמת קפדנות שננקטה בבדיקת רפורמת התמריצים הכספיים.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

חזון והמלצות עבור מערכת החינוך

לשם כך, על מערכת החינוך להנגיש ככל שניתן את מסגרות הלימוד לכלל התלמידים המעוניינים להשתלב בהן, מגיל טרום חובה ועד לתואר הראשון, כדי שיוכלו להשתלב בהצלחה כשווים בין שווים עם בוגרי מערכות החינוך של המדינות המפותחות המתקדמות ביותר ברמה הגלובלית. מערכת זו לא תתעלם משונות אישית, תרבותית או דתית, אך תפעל בנחישות לצמצום אי-שוויון השכלתי בין קבוצות אתניות, מעמדות חברתיים, מגדרים, לאומים וקבוצות דתיות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מגמות בהתפתחות מערכת החינוך

הפרק פותח בתיאור תחילתה של האטה בקצב הגידול של אוכלוסיית התלמידים הערבים והחרדים, ולעומת זאת עלייה בקצב הגידול בחינוך העברי הרשמי – ובוחן את ביטוייה של המגמה בשינויים המתרחשים באוכלוסייה בגני הילדים. חלקו השני של הפרק דן בהוצאה הלאומית על חינוך. בשנים האחרונות חל גידול ניכר בהוצאה זו, והוא שאפשר את הסכמי השכר החדשים עם המורים – שהם ללא ספק אבן דרך בהתפתחות מערכת החינוך. עם זאת, גם גידול זה עדיין אינו סוגר את הפער בין ישראל להיקף הגידול במדינות ה-OECD. הסעיף האחרון עוסק בהשפעותיהן הצפויות של המלצות ועדת טרכטנברג בתחום החינוך הקדם-יסודי. את ועדת טרכטנברג הקימה הממשלה בעקבות המחאה החברתית, שהציבה את מצב מערכת החינוך במרכז סדר היום, והפרק בוחן את ההשפעה של המלצותיה על רקע ההתפתחויות האחרונות בתחום התקציב, הן אלה שחלו לאורך השנים האחרונות והן בהשוואה למדינות ה-OECD.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

השפעת השינויים הצפויים בשיעורי המס על מעמד הביניים

 בכך היא הרחיקה לכת אפילו יותר מוועדת טרכטנברג, שאת המלצותיה בתחום המיסוי אימצה הממשלה באופן חלקי בלבד בסוף שנת 2011. ההחלטות החדשות אמנם פוגעות בכל שכבות האוכלוסייה, אך הפגיעה במעמד הביניים היא הקטנה ביותר. עם זאת, סביר להניח שעוד יהיו העלאות מס נוספות ו/או קיצוצים בתקציב שעלולים להפוך מסקנה זו.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

רפורמות בהעסקת עובדים זרים בישראל

במסגרת הרפורמה בוטל “הסדר הכבילה”, שכבל את העובד למעסיק מסוים, ויושמה שיטה חלופית – “הסדר התאגידים”. על פי החלופה הותרה העסקת עובדים זרים במכסות מצומצמות, בכפוף לתשלום אגרות והיטלי העסקה שונים, רק באמצעות תאגידי כוח אדם מורשים. ממצאי המחקר הנוכחי, שבחן את השלכות הרפורמה על עובדים זרים ומעסיקיהם, מצביעים על כך שהרפורמה שיפרה באופן משמעותי את תנאי ההעסקה של העובדים הזרים בענף הבנייה, הפחיתה את כדאיות המעבר להעסקה בלתי חוקית ואף יצרה תמריץ כלכלי לעובד לעזוב את הארץ בתום תקופת ההיתר. בעקבות המחקר מומלץ ליישם את “הסדר התאגידים” בענף החקלאות, שבו עדיין נשמר “הסדר הכבילה”, כדי להביא לשיפור תנאי ההעסקה של העובדים הזרים, ובמקביל – להקטין את הביקוש לעובדים זרים בענף זה מצד המעסיקים.

מאחורי מחאת מעמד הביניים בישראל – לא רק תחושת בטן

מחאה ספונטנית על תנאים כלכליים פורצת לרוב בקרב אוכלוסיות חלשות, כפי שקרה בישראל בהפגנות “הפנתרים השחורים” בתחילת שנות השבעים. אבל את מחאת הדיור ההמונית של קיץ 2011, שסחפה אחריה מאות אלפי משתתפים, הובילו בעיקר צעירים משכילים ממעמד הביניים. בעוד שיש מי שהטיל ספק במידת המצוקה הכלכלית של המפגינים, מחקר חדש של פרופ’ מיכאל שלו, היו”ר היוצא של התכנית למדיניות רווחה במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מוצא כי חברי קבוצה זו אכן חוו ירידה משמעותית במעמד הכלכלי היחסי שלהם בשנים שקדמו למחאה.

המחקר מסתמך על נתוני סקר ההכנסות השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובוחן את ההכנסות של מגזרי אוכלוסייה שונים בישראל לאורך 15 שנים. הוא כולל נתונים הן ברמת הפרט והן ברמת המשפחה, וכן משתני רקע רבים כמו גיל, מגזר, מצב משפחתי ומקום מגורים. הממצא העיקרי שעולה מהמחקר של שלו הוא שילידי ישראל משכילים בגילי 25–34 המתגוררים במרכז – שנחשבו בעבר לקבוצה מיוחסת מבחינת מעמד כלכלי – חוו נסיגה משמעותית במצבם כקבוצה בעשור האחרון במונחים יחסיים, ולעתים גם במונחים מוחלטים.

תרשים 1 ממחיש את תהליכי ההידרדרות. הוא מתמקד בקבוצה שנחשבה לעמוד השדרה של המחאה החברתית ב-2011: משפחות יהודיות צעירות עובדות של ילידי ישראל, למעט חרדים (לצורך המחקר משפחה נחשבה לזוג עם ילד אחד לפחות, שלפחות אחד מבני הזוג בה עובד). הקו הכחול מראה את ההכנסה הממוצעת הריאלית (במחירי 2010) של משפחות אלו במשך 15 השנים האחרונות. ניתן לראות כי ההכנסות עלו בהתמדה משנת 1995 עד 2005, אך מאז דרכו במקום ואף נסוגו מעט.

הקו האדום משקף את הבעייתיות באופן חד יותר. קו זה מייצג את ההכנסה של קבוצה זו ביחס לכלל האוכלוסייה, המחולקת למאה אחוזוני הכנסה זהים בגודלם (המספרים לאורך הציר האנכי באדום) משנת 1995 עד 2005, תקופה שניתן לכנות אותה “שנות הצעירים”, ההכנסה החציונית של משפחה צעירה עובדת של יהודים ילידי הארץ (למעט חרדים) עלתה בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה. בשנת השיא, 2005, העפילה משפחה צעירה חציונית זו לאחוזון ההכנסה ה-64 מכלל המשפחות בישראל. אז התרחשה תפנית חדה והחלה ירידה מתמדת בהכנסה היחסית, עד שאותה משפחה הגיעה לאחוזון ה-54 בשנת 2010. בכך התבטלו כל ההישגים היחסיים שרשמה הקבוצה מאז 1995 ואף יותר מכך, ובשנה שקדמה למחאה הרוויחה משפחה בקבוצה זו רק מעט יותר מן המשפחה הישראלית החציונית.

מחאת 2011 לא התרכזה בעיירות פיתוח או בשכונות עוני. הגדולה מבין ערי האוהלים הוקמה בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למה שנחשב לרובע הפיננסי העיקרי של ישראל. תרשים 2 מצביע על הסבר אפשרי לכך. התרשים מראה את הגידול בשכר הנומינלי של קבוצות גיל שונות בתקופה שבין 2008–2005, שנחשבת לתקופת שפע יחסית, לתקופה שאחרי המשבר הכלכלי – 2010–2009. המחקר של מרכז טאוב גילה כי הצמיחה בשכר פיגרה אחרי עלות המחיה עבור כל הקבוצות כמעט, אך אצל עובדים צעירים (מתחת לגיל 35) ומשכילים המתגוררים באזור המרכז התפנית הייתה קשה במיוחד: הם חוו ירידות של 2–1 אחוזים בשכרם הנומינלי, בעוד המחירים עלו בתשעה אחוזים.

המחאה בתל אביב התמקדה בעיקר במצוקת הדיור. המחקר של פרופ’ שלו מגלה כי שיעור הולך וגדל של צעירים ממשיך להתגורר בבית ההורים (אם כי נתון זה משקף בעיקר את הנטייה בקרב כל הקבוצות, פרט לחרדים, לדחות את הנישואים ואת הקמת המשפחה). תרשים 3 מראה שבקרב משפחות של יהודים צעירים ילידי הארץ שאינם חרדים, שיעור הבעלות על דירת המגורים נמצא בירידה. בעוד ששיעור הבעלות על דירה בקרב החמישון התחתון נשאר יציב לאורך העשורים האחרונים – קצת יותר מחצי – שיעור בעלי הדירה בקרב החמישונים האמצעיים והעליונים ירד משמעותית בשנים האחרונות. בשנים 2004–2000 כמעט 80 אחוז מהמשפחות הצעירות בחמישון ההכנסה העליון החזיקו דירה בבעלותן.  לעומת זאת, בשנים 2010–2009 ירד שיעור זה לקצת מעל 60 אחוז. ייתכן שחלק מהנסיגה אינו נובע מעליית המחירים אלא משינוי בסגנון החיים, אשר הוביל יותר ויותר משפחות, אפילו האמידות מביניהן, להתגורר בשכירות.

משפחות צעירות חרדיות וערביות, שהיו מדורגות מלכתחילה במקום נמוך, הידרדרו אף הן במורד היררכיית ההכנסה הלאומית. בקצה השני של הקשת, צעירים משכילים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו התקדמות כלכלית מרשימה בשנים האחרונות. תרשים 4 מציג את הסיבה העיקרית לכך – השכר ההולך ועולה של קבוצה זו בשוק העבודה. התרשים מציג את דירוג השכר לשעה של פרטים חציוניים עובדים צעירים בעלי השכלה אקדמית ממגזרים שונים באוכלוסייה ביחס לאחוזוני השכר של כלל כוח העבודה. בתקופות הנבדקות (1995-2010, עם חלוקה לארבע תת-תקופות) הן גברים והן נשים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו עליות גדולות ועקביות בשכר היחסי שלהם: הם השיגו למעשה 17-20 אחוז מעמיתיהם בכלל האוכלוסייה הצעירה העובדת, בתקופה של 16 שנים בלבד. מנגד, שכרם של אקדמאים בקרב יהודים ילידי הארץ וערבים ירד בדירוג היחסי. שלו מייחס את ההישגים הללו להסתגלותם של העולים הצעירים לתנאים המקומיים, ולמספר ההולך וגדל של צעירים ילידי ברית המועצות לשעבר שגדלו והתחנכו בישראל.

העובדה שיהודים ילידי הארץ שאינם חרדים חוו ירידה יחסית בהכנסה האישית והמשפחתית מצביעה על כך שהשחיקה הכלכלית משפיעה גם על מי שנחשבו לחלקים מיוחסים של הדור הצעיר. במחקר מצוין כי “יתרונות מעמד הביניים” – השכלה גבוהה, מגורים במרכז, דחיית הקמת המשפחה ולידה בישראל – ממשיכים להעניק לקבוצה החזקה יתרון בהכנסה ביחס לישראלים אחרים, אך ערך היתרון הזה נשחק בשנים האחרונות.

האבטלה במגזר הערבי גבוהה בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב

בינואר 2012 החלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לערוך את סקר כוח האדם שלה במתכונת חדשה. השינויים כללו הרחבה של מסגרת הדגימה לכלל כוח העבודה, במקום לכוח העבודה האזרחי בלבד, שיפור בניהול הראיונות, כיסוי גיאוגרפי רחב יותר ומעבר לדגימה חודשית, במקום פעם בשלושה חודשים. התוצאה היא מדגם מייצג יותר של כלל כוח העבודה בישראל. פרופ’ ערן ישיב, ראש התכנית לחקר המדיניות הכלכלית במרכז טאוב ופרופסור בחוגים לכלכלה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, השווה את נתוני הסקר החדש לנתונים המקבילים מהשנה שעברה, שנאספו במתכונת הסקר הישן. שינויים במתכונת של סקר מעת לעת הם עניין מקובל, ולעתים מתגלים הפרשים מסוימים מתוצאות קודמות. עם זאת, הניתוח של ישיב מראה שבמקרה זה שיטת המדידה החדשה הביאה לתוצאות מפתיעות ושונות באופן בולט.

בקרב יהודים – גברים ונשים כאחד – לא הביא הסקר החדש לשינוי משמעותי בשיעור האבטלה המתועד. בקרב הערבים, לעומת זאת, הייתה קפיצה דרמטית בשיעור האבטלה: בערך פי שניים השיעור הקודם אצל הגברים ובערך פי שלושה אצל הנשים. עקב כך עלה גם שיעור האבטלה הכללי במשק.

הסקר החדש של הלמ”ס נחשב למדויק ולאמין יותר מן הסקר הישן, לכן נראה ששיעור האבטלה בקרב האוכלוסייה הערבית אכן גבוה בהרבה ממה שחשבו בעבר. עקב כך, שיעור הערבים בסך המובטלים בישראל גבוה יותר אף הוא ועומד על כ-30 אחוז – בערך פי שניים מההערכות הקודמות.

לצד זאת, השינויים בסקר הביאו עמם גם חדשות טובות בנושא שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה. בהתבסס על הסקר החדש, נראה כי שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב כל קבוצות האוכלוסייה שנבדקו – גברים ונשים יהודים וערבים – היה גבוה במידת-מה ממה שדווח בסקר הישן. כתוצאה מכך, שיעור ההשתתפות בישראל גבוה בסדר גודל של כארבע נקודות אחוז ממה שנראה בסקר הישן. עם זאת, פרופ’ ישיב מציין שאפילו השיעור המעודכן עדיין נמוך מאוד ביחס לרוב מדינות ה-OECD. המחקר מראה גם שלא נרשם שינוי מהותי בפער בין שיעורי ההשתתפות בקרב יהודים לשיעור המקביל בקרב ערבים על פי שני הסקרים.

לדעת ישיב, לנתונים הנוכחיים יש כמה השלכות על המדיניות הממשלתית. ראשית, הם מראים כי בעיית האבטלה במגזר הערבי חמורה בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב. פירושו של דבר שיש לתת יותר חשיבות לצעדים המטפלים בבעיה זו. שנית, תמונת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל, הניצבת במוקד חילוקי דעות בשיח הציבורי, טובה במעט ממה שנהוג היה לחשוב – אולם השיפור אינו גדול דיו כדי לייתר את צעדי המדיניות המשמעותיים הנדרשים לטיפול בנושא.

פול גז

בתחילת ספטמבר 2012 זינקו מחירי הבנזין (שנמצאים בפיקוח ממשלתי) ל-8.25 שקלים לליטר, סכום המקביל לכשמונה דולרים לגלון. הממשלה תלתה את האשמה בעליית המחיר העולמי של הנפט הגולמי, אולם מחקר חדש של פרופ’ דן בן-דוד – שהתפרסם ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של מרכז טאוב – מוצא כי טיעון זה מטעה, במקרה הטוב.

ביולי 2008 עמדה עלות ליטר בנזין לצרכן הישראלי על 7.00 שקלים, כלומר 1.25 שקלים פחות מאשר בספטמבר 2012. כפי שניתן לראות בתרשים 1, מרכיב הנפט הגולמי במחיר ליטר בנזין היה כמעט זהה בשני המועדים (למעשה, ב-2012 הוא אף היה זול יותר בשתי אגורות). לכן, ברור כי מחיר הנפט עצמו אינו אשם בעליית המחירים. לעומת זאת, המס המוטל על ליטר בנזין עלה ב-0.88 שקלים – וזהו המרכיב העיקרי בעליית המחירים לצרכן הישראלי.

מס על בנזין הוא מס פופולרי ברחבי העולם. יש לו יתרונות רבים: הוא קל לגבייה וקשה להתחמק מתשלומו, והוא גם משמש גורם מרתיע לשימוש מוגבר ברכב פרטי ובכך מצמצם זיהום, עומס בכבישים ותאונות דרכים. אבל למס זה יש גם חסרונות ייחודיים: הוא רגרסיבי ביותר מפני שעיקר הנטל שלו נופל על מעמד הביניים העובד, והוא פוגע בתחרותיות של מגזרי מפתח במשק, כמו תחבורה ותובלה. מדיניות ציבורית צריכה למצוא את האיזון הנכון בין שיקולים אלו, אבל המחקר החדש בן-דוד מצא ראיות רבות לכך שאיזון זה הופר בישראל בשנים האחרונות.

אינדיקציה אחת לכך נמצאת בתרשים 2, המציג את תרומתם היחסית של מחיר הנפט הגולמי, עלויות הזיקוק וההפצה והמסים למחירים ששילם הצרכן הישראלי בפועל בשנים האחרונות. בהנחה שהדאגה למשק ולמשלם המסים עומדת בראש סדר העדיפויות של קובעי המדיניות, ניתן היה לצפות כי שיעור המס יפחת בזמן שמחירי הנפט הגולמי מזנקים, או בתקופת מיתון כלכלי – הן מכיוון שכאשר מחירי הנפט הגולמי גבוהים, פוחת תפקידם של המסים בהרתעה משימוש מופרז, והן משום שהנטל על הצרכן והיצרן הישראלי נעשה כבד יותר. במציאות זו, הורדת מסים תקל על הצרכן ותעניק תמריץ למשק.

אך ככל שמחירי הנפט הגולמי עלו והכלכלה העולמית נחלשה בעשור האחרון, בישראל המסים המוטלים על הבנזין דווקא עלו. סיבה אחת לכך היא שבמונחים ריאליים (כלומר לאחר חישוב האינפלציה), מס הבלו כיום גבוה ממה שהיה בעבר. סיבה נוספת היא שהמע”מ (המוטל לא רק על הבנזין, אלא גם על הבלו) עולה באופן אוטומטי כאשר מחירי הנפט הגולמי עולים. ממצא זה מחזק את הרושם ששיקולי ההכנסות גברו על כל יעדי המדיניות החשובים האחרים.

ברומטר שימושי לבחינת המדיניות הוא מבט על מחירי הבנזין במדינות אחרות. אחרי הכל, ישראל אינה המדינה היחידה שנדרשת להתמודד עם הסוגיות הללו.  ניתן לראות חלק מהמתרחש בעולם בלוח 1: מתוך 21 המדינות המתקדמות האחרות שנכללו בהשוואה, ב-18 מחירי הבנזין נמוכים יותר מאשר בישראל.

המסים הם המרכיב הגדול ביותר במחיר הבנזין בישראל, וחלקם גדול ב-50 אחוז מזה של הנפט הגולמי. בדירוג על פי גובה המסים ניצבת ישראל במקום השישי מבין 22 המדינות בלוח. ולא רק המסים בישראל גבוהים יחסית; גם פער התיווך – הפער בין עלות הנפט הגולמי ובין המחיר לפני מסים, הכולל את עלויות הזיקוק, ההפצה, השיווק והרווחים – גבוה ביחס למדינות אחרות. לפי ממצאי המחקר, פער התיווך בישראל גבוה מזה של 18 מתוך 21 מדינות OECD אחרות.

הנטל האמיתי שנובע ממחיר בנזין גבוה תלוי במידה רבה ברמת החיים במדינה. במחקר של מרכז טאוב נמצא כי כאשר לוקחים בחשבון את הבדלי ההכנסות בין המדינות בהשוואה הבין-לאומית, הרי שהמס הממוצע על הבנזין ב-OECD נמוך ב-35 אחוזים מזה שבישראל. ב-19 מתוך 21 מדינות שנבדקו המסים נמוכים מאלו בישראל ביחס להכנסות.

ההשפעה של גידול בעלויות התחבורה לצרכנים ולתעשייה בישראל מקבלת משנה תוקף לנוכח היעדר חלופות לנסיעה ברכב פרטי. הצפיפות בכבישים בישראל גבוהה פי שניים וחצי מהממוצע המערבי; החלופות המסילתיות אינן מספיקות לאחר שדשדשו במשך עשורים, תוך הקצאת משאבים לתחומים אחרים. אפילו הזינוק בבניית כבישים שחל בשנים האחרונות משקף היקף הוצאות ביחס לתוצר הדומה לרמת ההשקעה שמדינות אחרות מקצות לתחזוקה בלבד, ואינו מספיק כדי לסגור את הפערים.

בין שבוחנים את המצב בישראל לאורך השנים או משווים אותו למדינות מפותחות אחרות, נראה כי ישראל תרוויח מבחינה מחודשת של אופן מיסוי הבנזין ושל הדרך שהיא מתמרצת את התחרותיות והיעילות במגזר הזיקוק וההפצה המקומי.

חדשון דצמבר 2012

מחקרו של מיכאל שלו על מעמד הביניים מעלה ממצאים מעניינים בנוגע לסיבות שעמדו מאחורי המחאה הגדולה ב-2011. מחקר נוסף עוסק במחירי הדלק. כאשר ישראלים מדברים על מחירים גבוהים, מחירי הבנזין בדרך כלל ניצבים בראש הרשימה – ובניגוד לטענת הממשלה שזינוק במחיר הנפט הגולמי הוא שעמד מאחורי עליות המחירים החדות של הבנזין במהלך ארבע שנים האחרונות, מתברר שהעלת מסים היא הגורם העיקרי לכך. עוד מופיעות בחדשון תובנות חדשות בתחום התעסוקה: ערן ישיב מוצא שלפי סקרי כוח האדם החדשים והמקיפים יותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעורי האבטלה בפועל בקרב ערביי ישראל גבוהים במידה ניכרת ממה שהיה ידוע עד כה. כל הנושאים הללו ורבים נוספים מופיעים בהרחבה בסדרת דוח מצב המדינה 2011-2012 על שם סינגר של מרכז טאוב, שיצא בימים האחרונים.

כנס בריאות

8:30 התכנסות ורישום 9:00 מושב ראשון: הסוגיה הפיסקאלית יו"ר: סוזאן פת-בנבנישתי, מרכז טאוב

פרופ' דב צ'רניחובסקי, מרכז טאוב ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב – מגמות במימון מערכת שירותי הבריאות בישראל

ד"ר טוביה חורב, משרד הבריאות – ביטוח הבריאות הפרטי בישראל בפרספקטיבה בינלאומית

פרופ' צבי אקשטיין, המרכז הבינתחומי, הרצליה – מיסוי לעומת מימון חליפי להבטחת שירותי רווחה

מתדיין: ד"ר עדי ברנדר, בנק ישראל

 

10:30 דברי ברכה פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב סגן

שר הבריאות הרב יעקב ליצמן

 

11:15 מושב שני: ביטוחים משלימים במדינות אחרות

Chair: Dr. Alexander Preker, World Bank

Prof. Wynand van den Ven, Erasmus University, הולנד The Netherlands Prof. Konstantin Beck, Director of CSS Insurance שווייץ Mathematics and Statistics, Switzerland

Dr. Mark Bassett, Former Director of Public Policy, בריטניה Bupa Group, United Kingdom

13:00 שולחן עגול יו"ר: פרופ' מאיר אורן, מנהל בית החולים הילל יפה

פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות

ד"ר אביגדור קפלן, יו"ר קבוצת כלל פרופ' אביה ספיבק, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

14:00 דברי סיכום פרופ' דב צ'רניחובסקי, מרכז טאוב ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אי שוויון בהכנסות בין ובתוך קבוצות אוכלוסייה בישראל: 1997 – 2010

לכל היותר ניתן להסביר כ-20% מאי השוויון באופן זה. כ-80% מאי השוויון הם בתוך קבוצות האוכלוסייה. החלוקה המשמעותית ביותר של אי השוויון היא לפי השכלת ראש משק הבית, אם כי חשיבותה פחתה במקצת בין 1997 ל-2010. חשיבות פחותה יש  ללאום, לנפה ולמספר ילדים, אולם חשיבות זו עלתה במשך השנים, כך שפערי ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה המוגדרות לפי מאפיינים אלה הולכים ומתרחבים. תוצאות אלה מחזקות את הטענות שלמען הקטנת פערים בישראל יש צורך בשיפור מערכת ההשכלה שתאפשר ליותר אנשים להתמודד על משרות המציעות שכר גבוה, ביצירת מקומות עבודה במגזר הערבי, בקיצור המרחק בין המרכז לפריפריה באמצעות תשתיות תחבורתיות משופרות, ביצירת תנאים המקלים על אמהות לצאת לעבודה, ובשילוב החרדים בשוק העבודה. עם זאת, מתבקש מאמץ מחקרי נוסף להבין את פערי ההכנסות בתוך קבוצות האוכלוסייה והגורמים המשפיעים עליהם.

טבחים רבים מדי מקדיחים את תבשיל המס בישראל

למערכת המיסים תפקיד מרכזי בפעילות המשק. היא נדרשת בראש ובראשונה לספק משאבים לשירותים המסופקים של ידי המגזר הציבורי, בצורה יעילה והוגנת. ביכולתה לעודד יציאה לעבודה או בטלה, חסכנות או פזרנות, היא גם משפיעה על התנהגותם של האזרחים. למיסים תפקיד מרכזי בקביעת מידת ההוגנות של חלוקת ההכנסות וכן בהשפעה על המאקרו כלכלה: באופן טבעי גביית המיסים עולה בתקופות גאות כלכליות, מה שמרסן את פעילות המשק; והיא יורדת בזמני מיתון, ובכך מספקת תמריץ למשק. אפשר לומר, שהתפקוד התקין של כלל המשק מותנה בקיומו של מנגנון מיסים עקבי ומתוכנן היטב.

ירום אריאב, מנכ”ל משרד האוצר בשנים 2007-09, מצביע על כך שהשינויים המבניים שנעשו במשרד האוצר בכל הנוגע לאחריות על מערכת המיסים יצרו מכשול מטריד לניהול מדיניות מיסים יציבה. בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש, אריאב מצביע על היעדר עקביות במדיניות המס, ועל היעדר ראייה כוללת ויד מכוונת בתחום זה. אריאב מצביע על דוגמאות רבות להיעדר העקביות וביניהן: הפחתה בשיעורי המס הישיר והעלאת המיסים העקיפים, העלאה והפחתה של המע”מ חדשות לבקרים, העלאת הבלו על הדלק וביטול ההעלאה לאחר כמה שבועות, כוונה לבטל את הפטור ממע”מ על פירות וירקות ועל שירותי תיירות וביטול צעד זה לאחר מכן, שינויים תכופים במיסוי נדל”ן ללא מדיניות כוללת בנושא, מתן פטור למשקיעי חוץ על הכנסות שונות בשוק ההון וכוונה לבטל פטור זה.

אריאב סבור, שאחד ההסברים לכך טמון בשינוי המבני שנעשה במשרד האוצר לפני פחות מעשור. בעבר, אגף מס הכנסה וגף המכס והמע”מ היו שני אגפים נפרדים, שמעליהם היה מינהל הכנסות המדינה. במצב כזה הייתה הפרדה מובהקת בין אגף המטה, שקבע את מדיניות המס, ובין אגפי הביצוע שהיו אחראיים על גביית המס. למינהל הכנסות המדינה הייתה אז השפעה רבה הן על מדיניות המס הכוללת והן על המיסוי ברמה הענפית. מצב זה השתנה מהותית כאשר בשנת 2004 אוחדו אגף מס הכנסה ואגף המכס והמע”מ ונוצרה רשות המיסים.

מאחורי מיזוג זה עמדו אולי שיקולי יעילות וחיסכון לגיטימיים, אך השינוי לא השיג עד כה חיסכון משמעותי. בה בעת, בעקבות המיזוג, מינהל הכנסות המדינה נתפס כמיותר וחדל להוות גורם בעל משקל מכריע בקביעת מדיניות המס. לריק שנוצר בניהול המדיניות במשרד האוצר לא נכנס גוף אחר מתוך המשרד. כתוצאה מכך, מדיניות המס נקבעת היום על-ידי מספר רב של גורמים שונים, הפועלים ללא תיאום ביניהם ולא פעם אף זה כנגד זה.

למינהל הכנסות המדינה לא קם אם כן יורש טבעי. רשות המיסים מופקדת על גביית מיסים, אך איננה מופקדת  על קביעת מדיניות המס; אגף התקציבים מתמחה בנושאים של הוצאות המדינה ואינו מומחה בכל הנוגע להכנסותיה; וכן הלאה.

אריאב קורא לשיקום מיידי של המעמד והתפקיד הקודמים של מינהל הכנסות המדינה, באומרו, שההיגיון והניסיון כאחד מוכיחים שזהו הגוף הנכון לבחינת מדיניות מיסים בראייה מערכתית. בכך תוכל  ישראל ליהנות ממשטר מיסים אשר יעודד צמיחה, יציבות והוגנות.

 

אימהות חד-הוריות בישראל – מעטות יותר ועניות יותר

אימהות חד-הוריות הן ממגזרי החברה הפגיעים ביותר. עומס מטלות הבית שלהן עולה משמעותית על העומס המוטל על אימהות אחרות, ללא שותף הנושא עמן בעול; לצד זה המשאבים הכלכליים העומדים לרשותן בדרך כלל דלים יותר, מפני שהתמיכה שהן מקבלות מן האב היא לעתים קרובות מינימלית. בנייר המדיניות של מרכז טאוב “רווחה ותעסוקה של אימהות חד הוריות בישראל” בוחנת פרופ’ חיה שטייר, פרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעבר ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, את מצבן של אימהות חד-הוריות בישראל במבט השוואתי.

היבט אחד של המחקר הוא דמוגרפי. שטייר מצאה שאף שחל גידול במספר האימהות החד-הוריות בישראל, חלקן מכלל המשפחות עדיין נמוך בהשוואה למדינות אחרות בעולם. התרשים הראשון מראה כי 8.9 אחוזים מהאימהות בישראל הן חד-הוריות. שיעור זה נמוך ביחס לשלושה רבעים מהמדינות שנבדקו והוא פחות ממחצית השיעור באנגליה, בשוודיה, באירלנד ובארצות הברית. ממצא נוסף הקשור להרכב האימהות החד-הוריות בישראל מגלה שבישראל 14 אחוז מכלל האימהות החד-הוריות רווקות. רק בשתי מדינות שהשתתפו בהשוואה היה שיעורן של האימהות שלא נישאו מעולם נמוך יותר.

H single mothers fig 1

בהמשך פונה המחקר לסקירת הנסיבות הכלכליות של אימהות אלו ולמדיניות ממשלתית. בשנות התשעים של המאה העשרים המדיניות הישראלית כלפי אימהות חד-הוריות הייתה תומכת הרבה יותר מהמדיניות הנהוגה היום: ב-1992 נחקק חוק משפחות חד-הוריות, ובמסגרתו הוענקו להן תנאי זכאות מיוחדים במערכת הבטחת ההכנסה. חקיקה זו שיפרה באופן משמעותי את מצבן הכלכלי של משפחות בראשות אימהות חד-הוריות. במקביל היא לוותה בירידה מסוימת בשיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה, אך ירידה זו אפיינה בעיקר נשים שסיכויי ההצלחה שלהן בשוק היו נמוכים מלכתחילה.

בראשית שנות האלפיים צומצמה התמיכה במשפחות החד-הוריות באופן משמעותי, ובמקביל הונהגו תכניות לעידוד התעסוקה בקרב נשים. בשנים 2004-2005, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אימהות חד-הוריות בישראל אכן עלה והגיע לכ-67 אחוז, והוא גבוה באופן משמעותי משיעור ההשתתפות של אימהות במשק בית זוגי – 59 אחוז.

ההתמקדות בהיבט של השתתפות בשוק העבודה מתעלמת במידת-מה ממגבלות שונות שבפניהן עומדות אימהות חד-הוריות – נוכחותם של ילדים קטנים בבית, עלויות הטיפול בילדים, היעדר חלופות איכתיות לטיפול בהם, מגבלות של ניעות בשוק העבודה ועוד. ממצאים ממחקרים שונים מראים כי תכניות כאלו אמנם תורמות לעלייה בהשתתפות של אימהות חד-הוריות בשוק העבודה, אך אינן משפרות באופן ממשי את הכנסתן.

בהקשר זה מצביעה פרופ’ שטייר בתרשים השני על שיעורי העוני במשקי בית אשר בראשם עומדות אימהות חד-הוריות. היא מראה כי 35 אחוז מכלל משקי הבית האלה מוגדרים כעניים – בערך כפול מהשיעור המקביל במשקי בית זוגיים. ההשוואה שנעשתה במחקר של מרכז טאוב מראה שהמשפחה החד-הורית בישראל ענייה מאוד גם בהשוואה למשפחה הישראלית הזוגית וגם בהשוואה למשפחה החד-הורית המערבית. סיבה אחת לכך היא רמה נמוכה יחסית של תמיכה ציבורית: אימהות חד-הוריות בישראל מקבלות כרבע מהכנסתן מתשלומי ההעברה, נתח נמוך לעומת רוב המדינות שסקרה שטייר. ישראל נמנית עם המדינות שתמיכתן באימהות החד-הוריות נמוכה – כמו ארצות-הברית, קנדה ואירלנד – וכך גם באשר למשאבים המופנים למאמץ לחלץ את האימהות החד-הוריות מעוני.

אימהות חד הוריות 2

שטייר מצביעה על כך שהמדיניות הישראלית מכוונת לעידוד התעסוקה בקרב אימהות חד-הוריות, אך בשל התמיכה הממשלתית הנמוכה המעוטה, תעסוקה זאת אינה מיתרגמת לשיפור ברמת ההכנסה וברמת החיים. היא ממליצה על מדיניות מקיפה, אשר תכלול טיפול איכותי זמין בילדים, כדי להעצים אימהות חד-הוריות ולשפר את רמת החיים שלהן באופן ממשי באמצעות עבודה בשכר, תוך הבטחה של רמת הכנסה נאותה לכל האימהות החד-הוריות.

שיבושים בדרך המובילה אל הפרחת המדבר

בישראל יש רק 40-50 ימי גשם בשנה בממוצע באזור החוף, ורק ארבעה עד 30 ימי גשם באזורים הצחיחים יותר – מה שהקנה לה ניסיון רב בהתמודדות ממושכת עם מחסור במים. כמדינה היחידה בעולם שבסוף המאה שעברה היו בה יותר עצים מאשר בתחילתה, ואוכלוסייתה גדלה מפחות ממיליון לכמעט 8 מיליון בפרק זמן של 64 שנה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית כמדינה מובילה בחדשנותה בניצול משאבי מים דלים. תקופות ארוכות של בצורת, לצד זינוק במחירי המים בשנים האחרונות, העלו את נושא ניהול משק המים לראש סדר היום הלאומי, והביאו את הכנסת להקים בשנת 2008 את ועדת ביין בנושא ניהול משק המים בישראל.

לאחרונה אחד משלושת חברי הוועדה – פרופ’ יואב כסלו, כלכלן באוניברסיטה העברית – הכין עבור מרכז טאוב סקירה מקיפה בנושא. פרופ’ כסלו מצביע על כך שמשק המים של ישראל עומד בדרך כלל במשימותיו הודות למערכות הנדסיות משוכללות, לידע הרב שנצבר בנושא, לבסיס החוקי האיתן ולמקצועיות העובדים. עם זאת, הוא מזהה כשלים בניהול משק המים שמקורם במגבלות יכולתם של הגופים הממשלתיים – ולעתים בנכונותם – לקיים במלואן את המשימות המורכבות שמשק המים בישראל מציב בפניהם.

האתגר העיקרי נובע מכך שמאז קום המדינה, גידול האוכלוסייה עלה על הגידול בהספקת המים. בעוד כמות המים שסופקה בישראל גדלה בשיעור של כ-35 אחוז בין 1960 ל-2008, האוכלוסייה גדלה בשיעור העולה על 350 אחוז. המשמעות היא שצריכת המים לנפש בישראל ירדה באורח חד, אך הירידה לא הייתה אחידה בכל המגזרים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, הצריכה הביתית לנפש לא ירדה ורמתה היום כמעט זהה לרמה הצריכה בשנת 1960. לעומת זאת, צריכת המים בחקלאות ירדה באופן תלול והגיעה לכדי פחות משליש מהרמה בשנת 1960 בחישוב לנפש – למרות הצמיחה המתמשכת בתוצר החקלאי לאורך העשורים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_1

המחקר של מרכז טאוב מראה פיצול בולט בין השימוש במים בחקלאות ובין התוצר החקלאי משנות 1950 עד 2009. הספקת המים כמעט לא גדלה בארבעת העשורים האחרונים – אף שחלק גדול מהמים השפירים הוחלף מושבים (שפכים מטוהרים) – ואילו תפוקת הגידולים שדורשים מים גדלה בהתמדה. במשך התקופה גדלה התפוקה ליחידת מים פי שבעה. הגידול בתפוקה התאפשר בזכות ההשקעות בענף, שיפור דרכי הייצור והמעבר לגידולים וזנים משובחים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_2
ישראל אכן נקטה צעדים משמעותיים כדי להגביל את צריכת המים ולהגדיל את ההספקה, אך כסלו מוצא שבכל זאת קיים חוסר איזון מתמשך בין היצע וביקוש, שמתבטא בהפקת יתר של מים ממקורות טבעיים בישראל. הפקת היתר מעוררת כמה בעיות רציניות. ראשית, כאשר הרזרבות נמוכות, אין עתודות להתמודד עם התפתחויות בלתי צפויות. רצף של כמה עונות שכמות הגשם בהן תהיה נמוכה מהממוצע עלול לגרום למשבר מים בהיעדר עתודות מספיקות. נוסף לכך, כתוצאה מהפקת יתר נפגעת גם איכות המים, ויש פגיעה ישירה גם במקורות המים – האקוויפרים, האגמים והמאגרים.

הממשלה ורשות המים לא עמדו מנגד מול התפתחויות אלו. מימיה הראשונים של המדינה ועד שנות השישים, רוב צרכני המים – ובכלל זה החקלאים – יכלו להשתמש במקורות המים הקרובים אליהם, ועלות ההובלה הייתה מינימלית. בתחילת תקופה זו עלות הפקת המים הייתה רק כ-0.50 ש”ח למ”ק במחירים של היום.

עם גידולה של המדינה, המקורות הסמוכים כבר לא הספיקו והיה צורך להוביל מים ממקומות שופעי מים לאזורים הצחיחים. למוביל הארצי, שהקמתו הסתיימה בשנת 1964, היה תפקיד מרכזי בהתפתחות זו. פרויקט זה ייקר את עלות ייצור המים לכ-1.70 ש”ח למ”ק במחירים של היום. אולם תוך כמה עשורים גם מקור זה לא סיפק את צורכי המים, וישראל נכנסה לעידן השלישי של התפתחות משק המים – הפקת מים באמצעות התפלה (שלושה מפעלי התפלה גדולים כבר פועלים בחוף הים התיכון ושניים נוספים נמצאים בבנייה). מפעילים יקריםצ אלו ייקרו את עלות הייצור של המים לכ-3 ש”ח למ”ק.

נוסף לאמצעים הללו, התבסס השימוש במים מוּשבים והופעלו גם רפורמות חשובות, ובהן ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות – במקום ניהול ישיר של הרשויות עצמן.

עם זאת, הפקת יתר ממשיכה להוות בעיה רצינית, והיא עלולה להחמיר אם יתברר שכמות המים שתעמוד לרשותנו מהמקורות הטבעיים תלך ותקטן בגלל ירידה מתמשכת בכמות הגשמים. הפקת יתר נראתה במאגר החוף כבר בשנות השישים, ועל אף אזהרות חוזרות ונשנות, המדיניות לא תוקנה. ההערכה היא שלאורך שנות התשעים הפקת היתר מכל המקורות הטבעיים הייתה 80 מיליון מ”ק לשנה.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על כך שבניהול משק המים יש חשוב מאוד לשמור על המשאבים, למנוע ניצול או הפקת יתר של המים במאגרים ולהבטיח תכנון נכון של עתודות מים לשנים שחונות, בבחינת עתודות לשעת חירום. לאורך השנים הממשלה לא מילאה את תפקידה בתחום זה כהלכה, והממונים על ביצוע המדיניות לא עמדו כראוי על משמרתם בהגנה על משאבי המים.

כסלו מאמין כי הכישלון של הממשלה אינו תוצאה של טעויות בודדות אלא מבני: את עבודת הממשלה מבצעים אנשים הנושאים בעומס גדול; יכולתם מוגבלת, הם נתונים ללחצים ולעתים גם מוטים בהחלטותיהם. על פי כסלו, הדרך למתן את כשלי הממשלה היא להגביר את השקיפות ואת מעורבות הציבור במשק המים.

מצב החינוך הקדם-יסודי בישראל

אף שיש הכרה בין-לאומית בחשיבות הרבה של חינוך בגיל הרך להצלחה בטווח הארוך, ההשקעה בחינוך הקדם-יסודי בישראל אינה שיטתית, ויש פערים עצומים בשיעורי הרישום למסגרות החינוך ובשכר הלימוד בין המגזרים השונים. אף שהתיקון לחוק לימוד חובה (1984) קבע שחינוך חובה יינתן כבר מגיל 3, יישום החוק החל רק בשנת 1999. עד היום הוא מיושם רק באזורים בעלי דירוג סוציו-אקונומי נמוך – כך שלמעשה החוק חל רק על כשליש מילדי ישראל. עקב כך, עלות החינוך לגילאי 3-6 נעה בטווח רחב בהתאם למסגרת החינוכית שהילדים לומדים בה: מעלות כמעט אפסית במערכת הציבורית עד 3,000 ש”ח ואף יותר במערכת הפרטית.

מבחינה היסטורית, ההתנגדות ליישום מלא של החוק נבעה מכמה סיבות: חשש שלא יהיה מימון לבנייה; חשש כי חינוך קדם-יסודי לכלל האוכלוסייה יבוא על חשבון תחומים אחרים הזקוקים לתקצוב; תפיסה הגורסת כי יש להקצות כספים לסבסוד מעוטי-הכנסה במקום לממן חינוך לכל; וכן חשש למחסור בתשתיות פיזיות וארגוניות מתאימות במגזר הערבי, אשר אמור היה להיות המרוויח העיקרי מהחוק.

מחקר שערכו לאחרונה חוקרי מרכז טאוב נחום בלס וחיים בלייך, בשיתוף הילה צבן מאוניברסיטת בן גוריון ובעריכת פרופ’ איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב, משלב מומחיות פדגוגית וכלכלית ומציע סקירה מקיפה של מערכת החינוך הקדם-יסודי בישראל, ובכלל זה של המשמעות התקציבית שתהיה ליישום החוק.

חינוך קדם-יסודי במגזר הערבי בישראל

ערבים ישראלים היו עתידים להיות אחד המגזרים העיקריים שייהנו מהתיקון לחוק לימוד חובה, אך קובעי מדיניות הצביעו על כך שמחסור בתשתיות במגזר הערבי עלול להיות מכשול רציני בדרך ליישום החוק.

על פי חוקר מרכז טאוב נחום בלס, יישום חוק לימוד חובה הביא לעלייה של כ-54 אחוז בהרשמה למוסדות חינוך במגזר הערבי בין 2000 ל-2005, אך במהלך חמש השנים הבאות חל שינוי של כשני אחוזים בלבד. למרות גידול משמעותי זה, שיעורי ההרשמה לחינוך הקדם-יסודי במגזר הערבי נותרו נמוכים יותר מאשר במגזר היהודי.

התרשים הראשון משווה בין שיעור הילדים הערבים שנרשמו למסגרות חינוך קדם-יסודיות לשיעור הילדים היהודים המקביל. בשנת 2000, 49 אחוז מהילדים הערבים בגילי 3-5 ו-85 אחוז מהילדים היהודים באותה קבוצת גיל למדו בגנים ציבוריים. בשנת 2010, לעומת זאת, למדו כ-71 אחוז מהילדים הערבים בגילי 3-5 ו-84 אחוז מהילדים היהודים באותה קבוצת גיל בגני ילדים ציבוריים. מספר הלומדים בגנים פרטיים לאורך השנים המדוברות היה זניח במגזר הערבי, אך גדל במגזר היהודי.

Slide1

חינוך קדם-יסודי במגזר היהודי

במגזר היהודי, מספר הילדים בגילי 3-5 הלומדים בחינוך הקדם-יסודי גדל בכ-27 אחוז בין השנים 2000 ל-2010. במהלך אותה תקופה חלה עלייה של כ-57 אחוז ברישום לגני ילדים חרדיים, 15 אחוז בגני ילדים ממלכתיים ו-20 אחוז בגני ילדים בזרם הממלכתי-דתי.

התרשים השני מראה את השינוי המהיר שחל בתמהיל הרישום בגני ילדים בעשור האחרון. הזרם הגדול ביותר בקרב ילדי הגן, הן ב-2000 והן ב-2010, היה הזרם הממלכתי הלא-דתי. עם זאת, הנתח היחסי של קבוצה זו מכלל הלומדים בחינוך הקדם-יסודי ירד באופן חד בעשר השנים האחרונות ‑ מ-43 אחוז ל-37 אחוז. הנתח היחסי של הקבוצה הקטנה ביותר, ילדי הזרם הממלכתי-דתי, ירד אף הוא: מ-17 אחוז מסך כל הלומדים בחינוך הקדם-יסודי בשנת 2000 ל-15 אחוז בשנת 2010.

במקביל נצפתה עליות באחוזי הילדים הערבים והחרדים מכלל ילדי הגן. בשנת 2000 למדו בכל אחת מן המערכות האלה 20 אחוז מכלל ילדי הגן. עד שנת 2010 חלקם היחסי של שני המגזרים עלה באופן משמעותי – 23 אחוז מכלל הילדים המשתייכים לחינוך הקדם-יסודי למדו בגנים ערביים, ו-24 אחוז למדו בגנים החרדיים. בקרב המגזר היהודי בלבד, שיעור החרדים מתוך כלל ילדי הגנים עלה מ-25 אחוז בשנת 2000 ליותר מ-31 אחוז ב-2010.

Slide2
ראוי לציין שבין השנים 2005 ל-2010 חלה עלייה של 20 אחוז במספר גילאי שש שנותרו בגן שנה נוספת – תופעה הנפוצה בעיקר במגזר היהודי. לדברי בלס, “רבים מבני השש הללו נשארים בגן ללא הצדקה ראויה”. מבחינה מעשית, משמעות התופעה היא 10,000 תלמידים נוספים בגני הילדים, דבר המחייב לפתוח כ-350 כיתות גן נוספות.

החוק בספרים – אבל בתקציב?

אחד הממצאים של המחקר נוגע להשפעה שתהיה ליישום מיידי של החוק על התקציב. על פי המחקר של מרכז טאוב, יישום אוניברסלי של חוק לימוד חובה לפי התיקון משנת 1984 יהיה כרוך בעלות התחלתית של 2.3 מיליארד ש”ח ובעלויות שוטפות של 1.4 מיליארד ש”ח בשנה. מדובר בסכום נכבד. משמעותו היא גידול של כארבעה אחוזים בתקציב החינוך הנוכחי – וזאת בתקופה של איום בקיצוצים על תכניות קיימות.

העלות המשוערת של החוק כוללת, בין היתר, 700 מיליון ש”ח שמגיעים כיום מתשלומי הורים וייפלו על כתפי המדינה, ו-670 מיליון ש”ח עלות תפעול שנתית עבור כ-80,000 ילדים בגילי 3-5 אשר נכון ל-2010 אינם לומדים במסגרות קדם-יסודיות ציבוריות. הערכה זו משקפת תוספת של 2,700 כיתות גן הכוללות 30 ילדים כל אחת, והוצאות תפעול של 250,000 ש”ח לכיתה. העלויות החד-פעמיות עשויות להגיע ל-2.3 מיליארד שקל, כולל הוצאות בסך כ-500,000 ש”ח להקמת כיתת גן עבור 2,700 כיתות, והכשרה של 4,000 גננות נוספות בעלות של 250,000 ש”ח לגננת. עם זאת, מחברי המחקר סבורים שניתן לצמצם את העלויות באמצעות שימוש במבנים קיימים וניצול טוב יותר של כוח אדם.

המחקר של מרכז טאוב קובע כי גישה אוניברסלית לחינוך קדם-יסודי היא מטרה ראויה וחשובה, כפי שמעידים מחקרים פדגוגיים ברחבי העולם. על פי ממצאי המחקר, מספר הילדים הלומדים בגני ילדים ציבוריים אכן גדל בעשור האחרון בקרב מגזרים שונים בישראל, אך הורים רבים ממשיכים לשלם סכומים נכבדים כדי לרשום את ילדיהם לגני ילדים פרטיים.

ועדת טרכטנברג, שמונתה על ידי הממשלה כדי להציע שינויים במדיניות החברתית-כלכלית, המליצה ליישם את חוק חינוך חובה לילדים מגיל 3 ומעלה בכל רחבי הארץ; לעבור בהדרגה ליום לימודים ארוך יותר בגנים; להעביר חקיקה לפיקוח מקיף על גני ילדים; ולהעביר את האחריות על מערכת מעונות היום עבור ילדים בגילי 0-3 למשרד החינוך. אלא שלאור העלות הגבוהה של יישום חוק לימוד חובה לכל הילדים בגילי 3 ומעלה, והסחבת רבת-השנים בהקצאת כספים לחינוך קדם-יסודי אוניברסלי, לא ברור אם המלצות ועדת טרכטנברג אכן ייושמו בפועל.

חדשון אוגוסט 2012

הארץ הזו מעולם לא התברכה במים, ואחד חוקרים המובילים בעולם בתחום זה, פרופ’ יואב כסלו, מספק הצצה לאופן שישראל מתמודדת עם מחסור זה. משאב אחר שישראל דווקא התברכה בו הוא ילדיה, ומובאים כאן כמה מן הממצאים העיקריים ממחקר חדש של מרכז טאוב על חינוך לגיל הרך. לבסוף, עוד תחום שישראל בולטת בו הוא מספר נמוך יחסית של משפחות חד-הוריות. אולם כפי שפרופ’ חיה שטיירמראה, משפחות אלו נוטות לסבול מעוני באופן לא פרופורציונלי.

משק המים בישראל

בתקופות האחרונות המשק עבר שינויים גדולים; ביניהם, הקמת מפעלים להתפלת מי-ים, צמצום הספקת המים השפירים לחקלאות והמרתם בקולחים, הקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות, ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והכרה באפשרות שאנו עומדים בפני שנים שחונות רבות – אולי תולדה של שינויים אקלימיים גלובליים. על אף ההצלחות, אפשר לזהות בניהול משק המים כשלים שמקורם במגבלות יכולתם, ולעתים בנכונותם, של הגופים הממשלתיים לקיים במלואן את המשימות המורכבות שהמשק מציב. בעתיד המשימות תהיינה קשות יותר ועל כן חשוב לבחון את מבנה משק המים והתאמתו לתפקידיו; ובמיוחד – להגביר את השתתפות הציבור בפעילות השוטפת של משק המים ומוסדותיו במידע, בעצה ובפיקוח.

החינוך הקדם-יסודי בישראל: היבטים ארגוניים ודמוגרפיים

ברקע הזה נפרסת היריעה על השחקנים השונים הפועלים בתחום –  הממשלה, הרשויות המקומיות וארגונים שונים –  ועל תפקידיהם בחינוך ובניהול, בפיקוח, בהדרכה ובהכשרה של כוח האדם, בהפעלה, ובאחריות על התכנים ועל המימון. ממדים אלה נוגעים הן לגני הילדים ולמעונות היום, והן למערכות המשלימות השונות.

הגידול הדמוגרפי וההרכב הדמוגרפי של ילדי ישראל שזורים בהתפתחות החינוך לגיל הרך, הן כנובע מדפוסי הפריון והן כנובע מדפוסי השתתפות נבדלים של קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל במסגרות החינוך לגיל הרך. שני הממדים הללו מוצגים בסקירה, הכוללת מידע כמותי מפורט ומעודכן,  המתבסס בעיקר על נתוני משרד החינוך.

לאחר “העשור האבוד” – ההשכלה הגבוהה בישראל לאן?

לפיכך עשור זה מכונה במאמר כ”עשור האבוד”. חלקו הראשון של המאמר עומד על מאפייני העשור, חלקו השני דן בעבודת ועדות מקצועיות אשר המליצו על תיקון ו/או על שיפורים נדרשים במערכת, החלק השלישי עוסק בתכנית העבודה של ות”ת לשנים תשע”א-תשע”ו, הממוקדת בעיקר בתיקון השיבושים שהתבררו במהלך העשור החולף ותכליתם להביא את המערכת האקדמית להתחדשות ולצמיחה. חלקו האחרון של המאמר דן בכיווני הפעולה החסרים בתכנית העבודה ובכללם התחדשות מדיניות הנגישות, תפקיד מוסדות ההשכלה הגבוהה במתן מענה ללמידה לאורך קריירה (Life Long Learning), גיבוש תפיסת אחריות חדשה של המוסדות לאיכות, לצד שחרור “צוואר הבקבוק” הביורוקרטי של אישור תכניות לימודים והצורך במדיניות אקדמית להבטחת איכות המתקבלים לתכניות הכשרת מורים. חלק זה של המאמר מציע להניח תשתית מושגית ומעשית חדשה, בדומה למגמות התפתחות במערכות חינוך מקבילות בעולם.

כנס משותף לשני המרכזים לזכרו של הנרי טאוב

10:30 מושב בוקר
ברכות: לורן בנטון, דיקן מדעי הרוח, NYU
רונלד זוויג, מנהל, מרכז טאוב ללימודי ישראל, NYU
דן בן-דוד, מנהל, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל

המשק הישראלי: אתגרים מבניים ודינמיקה שאינה בת קיימא
ערן ישיב, ראש תכנית מדיניות הכלכלה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ואוניברסיטת תל-אביב

פערי תעסוקה ושכר בישראל: תפקידו של החינוך
איל קמחי, ראש תכנית מדיניות העבודה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל והאוניברסיטה העברית

האם יש לדור המחאה סיבה להתלונן? על המצב חברתי-הכלכלי של מבוגרים צעירים בישראל
יוסי שביט, ראש תכנית המדיניות בתחום החינוך, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ואוניברסיטת תל-אביב

14:00 מושב אחר הצהריים
ממדים נסתרים של קיצוץ במדינת רווחה: שינויים מבניים במערכת הביטוח הסוציאלי של ישראל
מיכל קורן, מרכז טאוב ללימודי ישראל, NYU

מצבים, שיעורים ואתגרים לניאו-ליברליזם: לקחים מהמחאה החברתית של ישראל
מיכאל שלו, ראש תכנית מדיניות הרווחה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל והאוניברסיטה העברית

"האמריקניזציה" של מערכת הבריאות בישראל
דב צ'רניחובסקי, ראש תכנית מדיניות הבריאות, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ואוניברסיטת בן-גוריון

16:30 הרצאת סיכום
המחאה החברתית בישראל – התמונה הכוללת
דן בן-דוד, מנהל, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ואוניברסיטת תל-אביב

18:00 ארוחת ערב
ברכות
דן בן-דוד, מנהל, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל

לזכרו של הנרי טאוב
רונלד זוויג, מנהל, מרכז טאוב ללימודי ישראל, NYU

דובר מרכזי
עמוס שוקן, מו"ל, עיתון הארץ

חדשון דצמבר 2011

קיץ של מחאות — מחירים גבוהים, הכנסות נמוכות,
ותודעה הולכת וגוברת לגבי מה שמהווה רק קצה
הקרחון החברתי-כלכלי.

ההתנהגות בשוק העבודה של נשים וגברים בישראל,
אשר נולדו בעשורים שונים, משתנה מדור לדור;
השוני ברמת ההשכלה הוא המפתח להבדלים בדפוסי
התעסוקה.

פעילות כלכלית המתרחשת מתחת לרדאר של רשויות
המס הפכה נטל כבד לאלה הנושאים בעול. מבט על יוון,
איטליה וספרד — מהמדינות המפותחות הבודדות שהן
בעלות כלכלה שחורה גדולה אף מזו של ישראל — מראה
לאן דפוס כזה של התנהגות לאומית עלול להוביל.

הכלכלה השחורה של ישראל

הבעיות הכלכליות הקשות אותן חוות מספר מדינות באירופה, הנובעות מהמיתון העולמי האחרון, מדגישות בעיות אשר ישראל שותפה להן – אם כי ישראל צלחה עד כה את המיתון בצורה טובה יותר מרוב המדינות. כלכלות שחורות גדולות ביוון ובאיטליה מגבילות מאד את היכולת של מדינות אלו לגייס משאבים מקומיים הנחוצים להן כדי להתמודד עם המצוקה שלהן, ומצננות את התמריץ של אזרחי מדינות אחרות באיחוד האירופי להעניק תמיכה כספית מתשלומי המסים שהם משלמים במדינותיהם. ישראל, שאינה חסינה בפני תנודות, חייבת ללמוד מהדוגמאות האירופאיות על המידה בה הכלכלה השחורה מגבילה את יכולתה של מדינה להגיב ביעילות למצבי חירום. הדברים המופיעים כאן נלקחו מהמאמר “ההוצאה הציבורית בישראל” מאת פרופ’ דן בן-דוד, מנהל המרכז וכלכלן באוניברסיטת תל-אביב, שהתפרסם לאחרונה בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב.

שיעור גבוה מאוד של אי-התעסוקה בישראל משקף לא רק הרגלי עבודה בעייתיים של חלק הולך וגדל של האוכלוסייה, אלא גם, ככל הנראה, תופעה רחבת היקף של העלמות מס. קשה לאמוד את ממדי אי-הציות לחוק, אך קשה גם להתעלם ממידת התפשטותו בקרב חלקים של האוכלוסייה ובקרב מגזרים עסקיים שונים של המשק.

ההערכה על גודלה של הכלכלה השחורה בישראל מקבלת לאחרונה גיבוי במחקר. כך למשל, מחקר שנערך לאחרונה בחסות הבנק העולמי על-ידי שניידר, בוהן ומונטנגרו (2010) מספק מבט על ממדי הכלכלה השחורה בישראל, ומשווה את המצב בארץ למצב במדינות אחרות. החוקרים דירגו 151 מדינות לפי שיערוך גס של ממדי הכלכלות השחורות שלהן, בהתבסס על אינדיקטורים שונים, ובכללם הביקוש למזומנים ושיעור ההשתתפות הרשמי בשוק העבודה. התרשים משווה את ישראל ל-25 מדינות ב-OECD.

Heb shadow economy fig

למרות שהבעיות ביוון ובאיטליה מגמדות את אלו של ישראל בכל הנוגע לממדי הכלכלה השחורה, הרי גם בישראל מתקיימת פעילות כלכלית ענפה שנסתרת מעיני רשויות המס. לדברי שניידר, בוהן ומונטנגרו, חלקה של הכלכלה השחורה בישראל הגיע בשנת 2007 ל-23 אחוז מן התמ”ג. שיעור זה עולה בהרבה על השיעור בגרמניה (16.7 אחוז), בבריטניה (13.2 אחוז), ביפן (12.1 אחוז), ובארה”ב (9.0 אחוז).

אחוזים כה גבוהים מהתוצר משמעותם היקף עצום של פעילות כלכלית המתרחש מעבר לעיני הרשויות – כ-187 מיליארד שקל בשנת 2010 בלבד. כלכלה שחורה בממדים כל-כך גדולים מעוותת באופן משמעותי את הנשיאה בנטל הציבורי. כתוצאה מכך, נטל המס על חלקים מסוימים של האוכלוסייה גבוה, כאשר בו-זמנית חלקים אחרים שעובדים – אך רשמית מופיעים כלא-עובדים – אינם נושאים בנטל, ואף מנפחים אותו עוד יותר, בהיותם זכאים לתשלומי רווחה ולהעברות חד-צדדיות שונות בזכות שהם מציגים את עצמם עניים ממה שהם באמת.

דפוסי התעסוקה משתנים מדור לדור ותלויים במגדר ובהשכלה

שיעור התעסוקה של גברים בישראל, הנמצא במגמת ירידה בשלושים השנים האחרונות, ורמתו נמוכה משמעותית מהשיעור במדינות ה-OECD, הינו מקור מרכזי לדאגה לגבי המשק הישראלי. לעומת זאת, שיעור התעסוקה של הנשים בישראל נמצא בעלייה מתמדת והוא עולה על השיעור הממוצע במדינות ה-OECD (תרשים ראשון).

Heb employment fig 1
בכנס ישראל-שדרות לחברה, שנערך לאחרונה, הציג פרופ’ איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב, ממצאים חדשים על השינויים החלים בשוק העבודה, ועל הגורמים שמאחורי שינויים אלו.

ממצא אחד הוא, שהשינויים נובעים בעיקר מהבדלים בין דורות שונים, ואינם שינויים שחלו בקרב כל דור ודור. המחקר של קמחי מצביע על כך, ששיעורי התעסוקה של כל דור חדש של גברים נמוכים משיעורי התעסוקה של הדור שקדם לו. לעומת זאת, אצל הנשים, כל דור חדש נוטה להיות בעל שיעורי תעסוקה גבוהים לעומת הדור שקדם (תרשים שני).

Heb employment fig 2
ממצא נוסף ממחיש את הקשר בין תעסוקה והשכלה. מכיוון שלגברים ולנשים תכונות עבודה שונות, פער ההשכלה משפיע באופן שונה על גברים ועל נשים. עם זאת, בקרב כל קבוצה ההשפעה של ההשכלה גדולה מאד.

מתברר, שהירידה שחלה בשיעורי התעסוקה של גברים בישראל בעשורים האחרונים התרכזה אצל גברים מבוגרים יחסית, שהשכלתם אינה גבוהה. כך למשל, בקרב הגברים, שנולדו בשנות הארבעים של המאה העשרים, לא נמצא קשר בין שיעור התעסוקה לבין ההשכלה עד סוף שנות ה-30 לחייהם. אולם, החל בגיל 40 לערך, שיעורי התעסוקה של הגברים שהשכלתם עד 12 שנות לימוד הולכים ויורדים, בעוד ששיעורי התעסוקה של גברים, שהשכלתם גבוהה מ-12 שנות לימוד, מתחילים לרדת רק בגיל 50 (תרשים שלישי).

Heb employment fig 3
לעומת זאת קמחי מצא, שהעלייה בשיעורי התעסוקה של נשים בישראל נבעה רובה ככולה מרכישת השכלה גבוהה: שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד כמעט כפולים משיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד. שיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד עולים עד גיל 43 ונותרים יציבים עד שהם מתחילים לרדת בגיל 48. לעומת זאת, שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד עולים בהתמדה עד גיל 49 ורק אז מתחילים לרדת. בכך מסביר קמחי, כי אצל הנשים ניתן לייחס כמעט את כל העלייה המרשימה בשיעורי התעסוקה להתרחבות ההשכלה הגבוהה בקרבן. אצל הגברים, לעומת זאת, הנטייה הבולטת היא,  של ירידה בשיעור התעסוקה בקרב שנתונים צעירים יותר בכלל ובקרב הפחות משכילים בפרט.

קמחי מדגיש, כי ההשכלה היא המפתח העיקרי לצמצום פערי התעסוקה בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. “על המדינה להעניק עדיפות ראשונה במעלה להקניַת כישורי עבודה מודרניים לתלמידים ולסטודנטים, כוח העבודה של העתיד. לא מדובר במספר שנות הלימוד בלבד. מדובר בתכני הלימוד, שעליהם להיות מותאמים לדרישות שוק העבודה המודרני, באיכות ההוראה ובאפקטיביות שלה ובאקלים בית-ספרי תומך. ככל שניתן ללמוד מן הנתונים המתפרסמים מעת לעת על מערכת החינוך ועל הישגי התלמידים, מדינת ישראל רחוקה מלהיות בדרך הנכונה.”

ארץ זבת חלב ודבש (יקרים)

אחד ה”קשים האחרונים” שהוביל את מחאות הקיץ בישראל היה המחיר הגבוה של גבינת הקוט’ג. השוואה שערך ניר עילם, חוקר במרכז טאוב, מראה שב-2005 חלב, גבינה וביצים היו יקרים בישראל מממוצע ה-OECD ב-6 אחוזים. עד 2008, פער זה התרחב ל-44 אחוז (תרשים ראשון). מחירי המזון והמשקאות הלא-אלכוהוליים, שהיו זולים ב-2005 ב-16 אחוז בישראל לעומת ממוצע מדינות ה-OECD, הפכו תוך 3 שנים בלבד ליקרים ב-16 אחוז מממוצע ה-OECD. פירות וירקות נותרו זולים יותר בישראל –אם כי הפער הצטמצם מ-40 אחוז פחות מה-OECD  ב-2005 ל-13 אחוז פחות ב-2008.

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלא בכל התחומים המחירים בישראל גבוהים יותר. אך מתברר שגם בתחומים בהם המחירים בישראל היו נמוכים יחסית ב-2005 – כמו בחינוך, בבריאות, בתקשורת ומחירי הפירות והירקות – הפערים לטובת ישראל הצטמצמו מאוד עד 2008, ובחלק מהמקרים, המחירים שהיו נמוכים יותר בישראל ב-2005 אף הפכו ליקרים יותר מאשר ב-OECD ב-2008.

Heb prices fig 1

מכוניות ודיור הם מההוצאות הגבוהות ביותר של משקי הבית. ב-2005, מחיר כלי רכב בישראל היה גבוה ב-46 אחוז יותר מהמחיר ב-OECD. פער זה גדל ל-70 אחוז עד 2008. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, מסביר שהיעדר תחרות חופשית ביבוא מכוניות לישראל מאפשר למספר קטן של יבואנים ליקר את כלי הרכב הנמכרים בארץ באופן בלתי פרופורציונלי למקובל במדינות המערב.

הדיור בישראל יקר אף הוא. באופן כללי, דירה נחשבת קשה מאוד להשגה אם העלות שלה עולה על חמש שנות הכנסה. מחקר של מכון דמוגרפיה אינטרנשיונל מחלק את מחיר הדיור החציוני בהכנסה חציונית למשק בית (תרשים שני) ומראה שבארה”ב נדרשות בממוצע רק 2.9 שנות הכנסה לקניית דירה, בקנדה ובאירלנד נתון זה עולה ל-3.7 שנים, באנגליה ל-5.1, בניו-זילנד ל-5.7 ול-6.8 באוסטרליה. אך בישראל נדרשות לרכישת דירה יותר שנות עבודה מכל המדינות האלה, עם ממוצע של 7.7 שנות עבודה.

Heb prices fig 2 (11 12 26)HE

יתרה מכך, הישראלי נדרש לעבוד יותר שנים בעבור דירתו מתושבי 32 מתוך 33 הערים הגדולות באנגליה (תרשים שלישי), כאשר אפילו בלונדון מדובר “רק” ב-7.1 שנות עבודה הנדרשות לרכישת דירה. הדיור בישראל גם יקר יותר מזה של כל מטרופולין באירלנד ובניו-זילנד, ומ-174 מתוך 175 הערים הגדולות בארצות-הברית. אפילו הדיור בעיר ניו-יורק דורש פחות שנות עבודה מאשר בישראל.

Heb prices fig 3 (11 12 26)HE

 

לדברי פרופ’ דן בן-דוד, טיפול המתמקד בעיקר בסימפטומים אינו הדרך להורדת עלות הדיור. נדרש טיפול שורש והוא מצביע על מספר כיווני מדיניות עיקריים:

  1. רפורמה במינהל מקרקעי ישראל.  במדינת ישראל, המחזיקה בבעלותה יותר מ-90 אחוז מהקרקע, אין שוק חופשי בתחום הדיור. נדרשת רפורמה כללית במינהל מקרקעי ישראל, כדי שיחדל לפעול כמונופול הממקסם רווחים על חשבון הציבור הרחב.
  2. טיפוח והנגשת הפריפריה. רמת החינוך הירודה בפריפריה והיעדר נגישות מהירה, זמינה וזולה מן הפריפריה למקומות עבודה בערים הגדולות מונעים ממשפחות צעירות רבות לעבור ליישובים בהם ניתן לרכוש דירות גדולות יותר במחירים נמוכים יותר. אמנם דרושה רפורמה כוללת במערכת החינוך בכל המדינה, אך חשיבותה עולה מספר מונים בפריפריות. במדינה בה רק מחצית מכלי הרכב לנפש מהממוצע המערבי, אך יותר מכפליים הצפיפות על הכבישים, הגיע הזמן להגביר משמעותית את ההשקעה בתשתית התחבורה ולסגור פערים אחרי עשורים של פיגור. אמנם חל שיפור מסוים בתחום זה וההשקעה הלאומית של ישראל בתשתיות תחבורה עלתה לרמה דומה לזאת של ממוצע ה-OECD (כאחוז מתמ”ג), אך זה עדיין רחוק מלספק אם ישראל רוצה לסגור את פער התשתיות הענק שנפתח במרוצת השנים.
  3. מעונות סטודנטים. בארבע הערים הגדולות לפחות אוניברסיטה אחת, עם 18,000 עד 29,000 סטודנטים אוניברסיטה. הגיעה העת לבנות מספיק מעונות מסובסדים במתחמים הקיימים – על-ידי בנייה לגובה במקום הבנייה הנמוכה הקיימת – כדי להקטין במידה ניכרת את ביקוש הסטודנטים לדירות מפוצלות ויקרות בערים אלה. כך יירד הביקוש להשקעה בדירות מסוג זה וישתחררו אלפי דירות למשפחות צעירות שאינן מצליחות להתחרות היום במחירים הקיימים. כבונוס, הסטודנטים, שיגורו במרחק הליכה מהקמפוסים, יוכלו להקדיש יותר זמן ללימודים ובכך יקטינו את הצפיפות על הכבישים העמוסים ממילא.
גורם משותף התורם למחירים גבוהים בישראל, בין אם בדיור, במוצרי צריכה או בתחומים אחרים, הוא ביורוקרטיה מסורבלת מאוד.  לשם דוגמא, דן בן-דוד נעזר בנתוני הבנק העולמי ומראה שמספר הימים הדרוש להקמת עסק בישראל גבוה בהשוואה ל-32 מ-33 מדינות ה- OECD (תרשים אחרון). בעוד שבאוסטרליה לוקח יומיים להקים עסק, בקנדה 5 ימים, בארה”ב 6 ימים ובצרפת 7 ימים, בישראל מדובר ב-34 ימים – כמעט פי שלושה מממוצע ה-OECD. במקום שמשאבים יופנו להוזלת מחירים, הם יורדים לטמיון בתהליך שגרתי לכאורה של הקמת העסק.
Heb prices fig 4

מחאות הקיץ בישראל אכן נגעו בעצב חשוף מאוד, אם כי הן התמקדו רק בסמפטומים, או כאמור, ב”קצה הקרחון”. הקרחון עצמו, שהינו במוקד של מרבית המחקר במרכז טאוב, מתבטא ברמת חיים ישראלית שהולכת ונסוגה מזו שבמדינות המערב מאז שנות ה-70 (המיתון הנוכחי מהווה חריגה ממגמות ארוכות-הטווח האלו); ורמות עוני ואי-שוויון גבוהות בהרבה מאלו ששררו בשנות ה-70 וה-80, וגבוהות במידה ניכרת גם מאלו של רוב מדינות ה-OECD.

הצירוף של מחירים יחסית גבוהים והכנסות נמוכות בישראל – בהשוואה למערב המתועש – גובה מחיר במספר מישורים. ביטוי אחד, שנצפה במשך הקיץ האחרון הוא שביתת הרופאים, כאשר המיומנות והכישורים שלהם משתווים לאלו של טובי הרופאים במערב, אך רמת ההשתכרות מפגרת מאחור. במחאה, מתמחים רבים התפטרו באופן המוני ובתי המשפט נדרשו להתערב ולמנוע את ההתפטרויות מחשש להשפעה שלילית חמורה על שירותי הבריאות ככלל ועל טיפול חירום בפרט. רק לאחרונה הגיעה הפרשה לסיומה, באופן שעוד עלול להכות הדים על דפוסי המשא ומתן העתידיים בשוק העבודה.

בתחום האקדמי, ההתפטרויות הוחלפו בבריחת מוחות מסיבית מן המדינה, בריחה שהינה חמורה במיוחד בתחומים המציעים תגמול גבוה בהרבה באקדמיה בחוץ-לארץ. גם בתחום זה נרשמה התקדמות בניסיון להפיכת המצב. אך מדובר בטיפול סימפטומטי לבעיה רחבת היקף שנותרת מתחת לפני השטח.

פרופ’ בן דוד מסכם שמצב בו הכשרת כוח האדם בחזית הידע האנושי לצד תגמול שאינו משקף הכשרה זאת אינו מצב בר-קיימא. כאשר בנוסף לכך, יוקר המחיה עולה מעבר לזה שבמערב, אין זה מפליא ש-400,000 ישראלים – במדינה המונה פחות משמונה מיליון תושבים – יצאו לרחובות בליל קיץ אחד במחאה. הוא מוסיף שנדרש תכנון לטווח ארוך שיתמקד בשיפור משמעותי בהון האנושי ובהון הפיזי של המדינה כדי להתמודד עם בעיות היסוד של ישראל. לצד זה נדרשת מדיניות כוללת, הנותנת עדיפות לרווחה הכללית על פני רווחתן של קבוצות אינטרס צרות, בליווי רגולציה מתאימה לטיפול בכשלי שוק.

ה”אמריקניזציה” במימון שירותי בריאות בישראל

במשך ארבעים שנה, הישגי מערכת הבריאות האמריקאית הינם פחות טובים מהישגי ה-OECD וישראל, שהצטרפה לא מזמן ל-OECD. בארה”ב העלות של מערכת הבריאות גבוהה יותר אך השיפור שהושג בבריאות התושבים הוא פחוּת.

ממצאים אלה כלולים במחקר של מרכז טאוב, שנערך על-ידי פרופ’ דב צ’רניחובסקי, ד”ר רוני גמזו וד”ר גיא נבון, והתפרסם בדו”ח “מצב המדינה” של המרכז לשנת 2009. פרופ’ צ’רניחובסקי הוא ראש תכנית מדיניות הבריאות של מרכז טאוב ועמית בכיר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ד”ר גמזו, מנכ”ל משרד הבריאות (שהשתתף במחקר קודם למינוי), בעת היותו מנכ”ל בית-החולים איכילוב ועמית בתכנית המדיניות של המרכז. ד”ר נבון הוא עמית מדיניות בתכנית מדיניות הבריאות של מרכז טאוב וחוקר בבנק ישראל.

Health expenditures fig 1 Heb
כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, ההוצאה הלאומית על בריאות בארה”ב עלתה מ-7 ל-14 אחוז מהתוצר (ת”ג). התפתחות זו בולטת לעומת העלייה הצנועה יחסית, מ-5 ל-8 אחוזים בממוצע, ביתר 22 מדינות OECD ובישראל. ההתפתחות בתחום זה בישראל דומה ליתר מדינות הOECD- (ללא ארה”ב), המספקות ביטוח בריאות אוניברסלי. למרות שההוצאות בישראל (כאחוז מתמ”ג) עלו הרבה פחות מאשר בארה”ב, תוחלת החיים  עלתה יותר מאשר בארה”ב ואף יותר מהממוצע של יתר מדינות OECD. במבט לאחור, ישראל קיבלה תשואה טובה על הוצאות הבריאות שלה מאז שנות השבעים.

עם זאת, תהליך ה”אמריקניזציה”, המתרחש בהרכב המימון של מערכת הבריאות בישראל, מעורר דאגות כלפי העתיד. התרשים השני, המראה את חלקה של ההוצאה הציבורית על שירותי רפואה כאחוז מההוצאה הלאומית, מצביע על מגמה של ירידה מתמדת בישראל, תוך  התרחקות מממוצע הOECD- והתכנסות לשיעור הנמוך יחסית בארה”ב.  הניסיון מורה, שהמימון הציבורי בשירותי רפואה אפקטיבי הרבה יותר מאשר המימון הפרטי במזעור הגידול בהוצאות, ואכן  לאורך אותה  תקופה אכן חלה בישראל עלייה יחסית במחירי שירותי הבריאות.

Health expenditures fig 2 Heb

האינפלציה במחירי שירותי הבריאות משקפת ירידה ביעילותה של המערכת בישראל.  הגידול בעלות השירות, המוטלת על הציבור, אינו מביא לגידול מקביל בשירותים שהציבור מקבל.

העליה במחירי שירותי בריאות מעבר לעלייה של מחירים אחרים מגדילה את הנטל על משקי הבית בחלק המימון הפרטי שעליהם להפנות לבריאות. צרוף שני גורמים אלה מקטין את הנגישות לשירותי בריאות ומגביר את הנטל של הוצאות בריאות על מעמד הביניים – ובעיקר, על המעמד הנמוך.  מגמות אלה עלולות לסכן את ההישגים של ישראל בתחום בריאות האוכלוסייה.

מבחינות מסוימות, ישראל ניצבת בפרשת דרכים לגבי דפוסי המימון של שירותי הבריאות שלה: בין דרכה של ארה”ב מצד אחד, וזאת של יתר המדינות המפותחות כולל, עד לאחרונה, ישראל, מן הצד השני. למרות העליונות של השיטה האמריקאית מבחינת רמת הטכנולוגיה והיקף המשאבים המוקדש לשירותי הבריאות, התוצאות שם הן צנועות. ה”אמריקניזציה” במימון שירותי הבריאות בישראל, המתבטאת בשלב זה בעליית המחירים וטרם בהשלכות על מצב הבריאות מקרבת את ישראל לצדדים הפחות אטרקטיביים של השיטה האמריקאית: עלות גבוהה, המלווה בפערים הולכים גדלים בנגישות לטיפול.

מצב החינוך בישראל והשלכותיו

דו"חות מצב המדינה השנתיים של מרכז טאוב הפנו זרקור גדול אל השפעת החינוך על רמת החיים ועל פערי ההכנסות. בהקשר זה, המסמך משרטט נקודות מרכזיות במפת דרכים ויזואלית קצרה הממחישה את חשיבות החינוך לחברה ולמשק בישראל, את מצב החינוך במדינה, ואת השלכותיו.

תהליך בהתהוות או שינוי הכרחי? רגולציה בשירותי הרווחה האישיים בישראל

במחקר נבחנו שתי שאלות: (1) כיצד מתנהלת הרגולציה של שירותי הרווחה האישיים בישראל? מהן החוזקות ומהן החולשות של תהליכי הרגולציה הקיימים? ו-(2) כיצד מתנהלת הרגולציה בתחום שירותי הרווחה האישיים במדינות אחרות? המחקר מתבסס על מספר מקורות: ניתוח משני של מסמכים; ראיונות; ושני חקרי מקרה – האחד בתחום הדיור בקהילה לאנשים עם פיגור, והשני, בתחום המועדוניות לילדים ולנוער בסיכון. כמו כן נערכה בחינה של דוגמאות למנגנוני רגולציה בבריטניה ובהולנד. מממצאי המחקר עולה, כי למרות השינוי המתחולל באופן הספקתם של שירותי הרווחה האישיים ולמרות הדיון המתמשך בשאלת הפיקוח והעשייה בתחום, יש מקום לחיזוק המדיניות הרגולטורית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים.

הסקר החברתי 2010

בשנה האחרונה נמצאה מגמת שיפור ב”מדד טאוב”, מגמה זו משותפת לכל הציבור אך ממדיה נבדלים בין קבוצות שונות של האוכלוסייה. ממצאי הסקר מגלים, לא במפתיע, כי בחברה הישראלית רמת ההכנסה ורמת ההשכלה של הפרט משפיעות (ברמות שונות של עוצמה) על ההבדלים בתחושת הביטחון החברתי ועל הבדלים בגישה לתחומים החברתיים השונים. ישנם גם הבדלים לפי מידת הדתיות, כאשר בתחומים מסוימים ההבדלים מבליטים במיוחד את ה”חרידים” לעומת “החילוניים”, אך באחרים מתגלה מדרג לפי מידת הדתיות ולא דיכוטומיה. הדעה הרווחת בקרב הציבור בישראל היא, שהפערים בחברה ממשיכים ומעמיקים, אבל תחושה זו איננה מביאה לתמיכה גורפת במדיניות של העדפה מתקנת כלפי אוכלוסיות חלשות בולטות. בחברה הישראלית מתבלטות שלוש קבוצות, המובחנות זו מזו במערכות הערכים שלהן ובגישותן לבעיות המרכזיות שעל סדר היום החברתי-כלכלי – ערביי ישראל, החרדים והעולים מהמדינות חבר העמים לשעבר.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010

במקרים רבים מדי, השיח הציבורי וקביעת המדיניות מובלים על-ידי דעות רווחות ותחושות בטן במקום על-ידי עובדות. מטרת הדו”ח הינה לספק מסד עובדתי מקצועי רחב היקף ונטול פניות שישמש את הציבור ומנהיגיו להבין היכן היינו, היכן אנו נמצאים, לאן מובילות המגמות, מהי משמעותן, ואיך מדיניות יכולה לשנות את המציאות ואת מה שנראה לפעמים כגזירת גורל.

מערכת שירותי הרפואה

אלה נוגעות לחוסר המשאבים והגמישות הדרושים למערכת הציבורית, בבואה להיענות לגידול בביקושים לשירות, לנוכח צמצום הגידול בהיצע השירות בשל ירידה בקצב הגידול של כוח האדם הרפואי ביחס לאוכלוסייה. התוצאה היא גידול בלתי מבוקר בביקוש ובהיצע השירותים במגזר הפרטי – המסופקים על-ידי כוח האדם, העובד רובו ככולו במגזר הציבורי – באמצעות תשתיות במגזר הפרטי, אשר נחיצותן, חלקית לפחות, מוטלת בספק. במקום לסייע למערכת הציבורית להתמודד עם מציאות זו, המדינה תרמה להחמרת המצב על-ידי צמצום חלקו של המימון הציבורי במערכת זו והפנית משאבי הביטוחים הפרטיים, אשר המירו מימון זה, לביקושים במגזר הפרטי.

לפיכך, מצד אחד נגרם אובדן יעילות במערכת, כמתבטא באינפלציה יחסית במחירי שירותי הרפואה, ומצד שני – חלה החמרה בהתפלגות ההכנסות ובנגישות לשירותי רפואה. ההרעה מתבטאת גם בגידול הפערים בין המרכז והפריפריה, כאשר התיקון, שהוכנס בראשית 2011 לנוסחת ההקצאה למערכת (נוסחת הקפיטציה), אין בו כדי להתמודד עמם. חמור מכל, ניצנים ראשונים של המצב נראים בבריאות הציבור, כמתבטא בעלייה בתמותת תינוקות בדואים בנגב. כרגיל במצבים אלה, הפגיעה בבריאות הציבור מתחילה בחוליות החלשות של החברה

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

רווחה ותעסוקה של אימהות חד-הוריות – ישראל במבט השוואתי

קבוצת האימהות המגדלות לבדן את ילדיהן זוכה לתשומת לב ציבורית רבה, בעיקר בשל היותה קבוצה פגיעה מבחינה כלכלית. ההשוואה תתמקד במאפיינים הדמוגרפיים של אימהות חד-הוריות, הן בהשוואה למדינות אחרות והן, בכל מדינה, בהשוואה לאימהות במשפחה הזוגית; במידת המעורבות שלהן בשוק העבודה; במצבן הכלכלי ובמידת ההישענות שלהן על עזרת המדינה. ההשוואה בין שני סוגי המשפחות (חד-הורית וזוגית) תאפשר להבין את הקשיים והאילוצים העומדים בפני המשפחה החד-הורית, וההבדלים בין המדינות יוכלו לשפוך אור על מקורות העוני ועל הפגיעות הכלכלית של קבוצה זו ועל דרכי התמודדות אפשריים עם מצבן הכלכלי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

עובדים ועניים

שיעור העוני בקרב האוכלוסייה העובדת בישראל גבוה ונמצא במגמת עלייה, וכיום מרבית העניים בישראל חיים במשפחות עובדות. עוני בקרב עובדים נובע משילוב של מאפיינים כלכליים, בעיקר עבודה בשכר נמוך והעדר הזדמנויות לעובדים בעלי כישורים נמוכים; מאפיינים דמוגרפיים של משפחות, הכוללים מספר גבוה של ילדים ושיעור נמוך של משפחות של שני מפרנסים; וגורמים מדינתיים, ובעיקר מידת התמיכה במשפחות מרובות ילדים ובעובדים עם קשיי תעסוקה. בשל מאפיינים אלו, שיעור העוני בקרב עובדים גבוה במיוחד באוכלוסייה הערבית, המאופיינת בקשיי תעסוקה, בשיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה ובמשפחות גדולות.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

הישגים בחינוך – השוואה בינלאומית מעודכנת

גם ללא הכללת התלמידים החרדים – שאינם משתתפים במבחנים – הממוצע הישראלי הינו מתחת לממוצע של כל אחת מ-25 מדינות ה-OECD הרלוונטיות להשוואה במערב. כמו כן, הפערים בהישגים בקרב תלמידי ישראל גבוהים מהפערים בכל אחת מ-25 המדינות. בעת שהישגי התלמידים החלשים נמוכים מאלה של התלמידים החלשים בכל 25 מדינות ה-OECD, רמת ההישגם של התלמידים המצטיינים בארץ נמוכה מרמתם של המצטיינים ב-24 מתוך 25 המדינות המערביות.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

משמעת בית-ספרית והישגים לימודיים בישראל

מאמר זה מסכם בקצרה מחקר העוסק במשמעת בבתי-ספר בישראל, בגורמים המשפיעים על רמת המשמעת ובקשר שלה להישגי התלמידים, בהסתמך על נתוני TIMSS 2003. המחקר המלא הוא חלק ממחקר בינלאומי שנערך בתשע מדינות ובחן את הקשר בין משמעת בית-ספרית להישגים. הממצאים מראים, כי רמת המשמעת של התלמידים הישראלים נמוכה בהשוואה לשאר המדינות. כמו כן, למרות שתלמידי ישראל מגיעים ממשפחות משכילות בהשוואה לשאר המדינות במחקר, הישגיהם נמוכים יחסית. השאלה שנבחנה הייתה, האם רמת המשמעת הנמוכה יכולה להסביר את הישגיהם הנמוכים של תלמידי ישראל? והסתבר, כי משמעת אכן קשורה להישגי התלמידים, וככל שרמת המשמעת גבוהה יותר, הישגי התלמידים גבוהים יותר. עוד הסתבר, כי אם רמת המשמעת בקרב תלמידי ישראל הייתה דומה לממוצע הבינלאומי, פער ההישגים בין ישראל לשאר המדינות היה מצטמצם מאוד אך לא נעלם כליל.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

המחיר הדמוגרפי – שיעורי הילודה והישגים במבחנים בינלאומיים

כתוצאה מכך, המשפחות הישראליות גדולות יחסית והצפיפות בכיתות גבוהה. שני משתנים אלו מוכרים בספרות המחקרית כגורמים המגבילים הישגים לימודיים. ניתוח נתונים ממחקרי PISA 2000 ו-PISA 2006 מלמד, שגודל האוכלוסייה הצעירה בישראל, הקשור לשיעורי ילודה גבוהים, מסביר את מרבית הפער בין ציוני התלמידים הישראלים ובין הממוצע הבינלאומי. ההשפעה של גודל האוכלוסייה הצעירה על ציוני התלמידים נמצאה קשורה הן לגודל המשפחות והן לצפיפות בכיתות. מחקרים רבים מחפשים את ההסבר לרמת ההישגים הנמוכה במשתני מערכת החינוך עצמה. המחקר הנוכחי מראה, כי להקשר החברתי והדמוגרפי, בו פועלת מערכת החינוך בישראל, יש תרומה חשובה להבנת הישגי התלמידים הישראלים בהיבט השוואתי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

רפורמות בחינוך וצמצום פערי השכלה בישראל

מערכת החינוך פועלת לצמצום פערים אלו בדגש מיוחד על שיפור ההישגים של הקבוצות החלשות יותר כלכלית-חברתית אך צמצומם איננו משימה קלה, מפני שלקבוצות החזקות באוכלוסייה יתרונות בולטים בתהליך השגת ההשכלה.

המחקר בוחן אחר שיעורי ההשכלה של ילידי 1955-1981 ומאפשר מעקב אחרי פערי השכלה מאז שנות השבעים ועד תחילת שנות האלפיים, תקופה בה חלו הרפורמות הגדולות בבחינות הבגרות ובהשכלה הגבוהה. התוצאות מצביעות על כך שחל צמצום מסוים בפער בין שכבות חברתיות-כלכליות בשיעורי הזכאות לבגרות, אולם, במערכת ההשכלה הגבוהה, למרות ההתרחבות הניכרת שלה, נשמר אי-השוויון החברתי-כלכלי. הפער בין יהודים לערבים בהשכלה גבוהה, שהתרחב דווקא בתחילת התקופה, הלך והצטמצם בקרב ילידי אמצע שנות השבעים ואילך, כאשר שיעורי ההשכלה הגבוהה בקרב הערבים גדלו מאד. הפער המגדרי בשיעורי הבגרות ובשיעור האקדמאים בקרב ילידי המחצית השנייה של שנות השבעים גדל מאד לטובת נשים.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

מגמות בהתפתחות מערכת החינוך

שתי תופעות בולטות, העלייה בחלקו של החינוך המוכר שאינו רשמי במגזר הערבי; ושיעור בני ה-6 הממשיכים ללמוד בגני-הילדים. הדיון בכוח האדם בהוראה מתמקד בהשוואת תנאי העבודה והשכר של המורים בישראל לעומת עמיתיהם בחו”ל, על בסיס פרסום ה-OECD: Education at a Glance. מתברר שלאחר שהוכנסו תיקונים ושינויים בהגדרת הנתונים המדווחים על ישראל, מצבם היחסי של מורי ישראל טוב בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב עד כה. החלק האחרון בפרק דן בהישגי המערכת בבחינות הבגרות – אמנם בשנים האחרונות חלה התייצבות בשיעור הזכאים לבגרות, אולם אם מתחשבים בכך שמספר התלמידים החרדים ותושבי מזרח ירושלים, הבוחרים לא לגשת לבחינות הבגרות הולך וגדל בהתמדה, הרי חלה עלייה בשיעור הלומדים ב-י”ב, בשיעור הניגשים לבחינות ובשיעור הזכאים לבגרות, שציוניהם עומדים בתנאי הסף לכניסה ללימודים גבוהים.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

פערי הכנסות בישראל

חלק מן האחריות לכך מוטל על מדיניות הקצבאות של הממשלה, אך חלק הארי של פערי ההכנסות נובע מפערים בתעסוקה, בהיקף העבודה ובשכר. פערי השכר בישראל גבוהים מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, והם באים לידי ביטוי בעיקר בפערי השכר בין עובדים בעלי רמות השכלה שונות. בעשור האחרון גדלה מאד רמת ההשכלה של העובד הממוצע, אולם במקביל, הביקוש לעובדים משכילים גדל אף יותר, ולכן פערי השכר המשיכו לצמוח. מדיניות, שמטרתה לצמצם את הפערים הכלכליים-חברתיים בישראל, צריכה בטווח הקצר לעודד את התעסוקה ולתמוך בהכנסתם של בעלי השכר הנמוך, אך על מנת להצליח בטווח הארוך, עליה לשדרג את כישורי העבודה של הדורות הבאים של העובדים ולהקטין את הפערים בהם. לשם כך אין די בהגדלת מספר שנות הלימוד, שיעור הזכאים לתעודת בגרות או שיעור בעלי התארים האקדמיים, אלא יש לטפל גם בתכני הלימוד וברמת ההכשרה שמעניקים מוסדות החינוך.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

ההוצאה הציבורית בישראל

בזמן שמדינת ישראל עברה מספר לא מבוטל של אירועים מהותיים בתקופה זו, ממשלה אחרי ממשלה הצליחה לשמור על יציבות רבה בהוצאות האזרחיות. הייחודיות של ישראל בולטת במיוחד בחמש השנים האחרונות, בהן ירדו ההוצאות ביחס לתוצר בארץ בעוד שהן עלו במרבית מדינות המערב. אך אחריות פיסקלית כזו מחייבת שימוש משכל במיוחד בתקציבים הקיימים, ובמישור הזה המדינה הצליחה הרבה פחות. לישראל אחת ממערכות החינוך הפחות מצליחות בעולם המערבי והמדינה מממנת תמיכות וסובסידיות בהיקפים המאפשרים שיעורי אי-השתתפות גברים בכוח העבודה מהגבוהים בעולם המערבי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

מבט מאקרו

הוא עומד על הפער בין המצב הטוב המשתקף באינדיקטורים השונים לפעילות השוטפת של המשק, לבין המצב המדאיג לנוכח הבעיות ארוכות הטווח, המאפיינות את המשק. הנתונים השוטפים מצביעים על גידול נאה בתוצר ובתעסוקה, על אבטלה נמוכה יחסית, על עודף בחשבון השוטף ועל אינפלציה סבירה. הבעיות ארוכות הטווח מתעוררות בשל השקעה נמוכה יחסית, תשתיות פיסיות המצויות בפיגור, ובעיות רבות בשוק העבודה, המקרינות לרעה על איכות ההון האנושי ועל פריון העבודה. הפרק דן גם בבעייתיות הרבה הכרוכה בכל ניסיון לשינוי המדיניות הפיסקלית, שהייתה עשויה לפעול לפתרון הבעיות הללו.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה:  חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

ההשפעות הכלכליות- חברתיות של ההשכלה

החוקרים הציגו את חזית הידע – בשפה נגישה לקהל הרחב – על הקשר בין השכלה לחברה וכלכלה ועל הדרכים לשיפור מערכת החינוך. הדברים הוצגו בפני קובעי המדיניות הבכירים של ישראל ובפני הציבור הרחב.

מושב ראשון יו"ר: איל קמחי, האוניברסיטה העברית, סגן מנהל מרכז טאוב וראש תכנית המדיניות בתחום העבודה של מרכז טאוב

14:30 פתיחה

גרג רוסהנדלר, יו"ר חבר הנאמנים של מרכז טאוב

דב לאוטמן, חתן פרס ישראל, חבר בחבר הנאמנים של מרכז טאוב

דן בן-דוד, אוניברסיטת תל-אביב, מנהל מרכז טאוב

15:00 ההשפעה של רכישת השכלה ומיומנויות

רוברט טופל, אוניברסיטת שיקגו

מושב שני יו"ר: יוסי שביט, אוניברסיטת תל-אביב, ראש תכנית

המדיניות בתחום החינוך של מרכז טאוב

16:00 ההשפעה של איכות החינוך

אריק הנושק, אוניברסיטת סטנפורד

16:45 שיפור מערכת החינוך – מה עובד?

אדם גמראן, אוניברסיטת ויסקונסין. להורדת חלק א' של המצגתלהורדת חלק ב' של המצגת.

שולחן עגול יו"ר: סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל

18:00 השלכות השלכות לישראל לישראל

מציג: דן בן-דוד, אוניברסיטת תל-אביב, מנהל מרכז טאוב

משתתפים: אדם גמראן, אוניברסיטת ויסקונסין

אריק הנושק, אוניברסיטת סטנפורד

רוברט טופל, אוניברסיטת שיקגו

אמנון רובינשטיין, המרכז הבינתחומי, חתן פרס ישראל ושר החינוך לשעבר

משמעת תקציבית לצד עיוותים בהקצאת המשאבים מתבטאים בקיץ של מחאות

בתחילת שנות השמונים, תקציבי ממשלת ישראל יחסית לתוצר שלה היו בין הגבוהים בעולם המפותח, עם הוצאה ציבורית שעלתה על 70 אחוז מהתוצר הלאומי. בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותכנית הייצוב של אמצע שנות השמונים, חל שיפור מהיר. אך בשנת 1990 שיעור הוצאות הממשלה בתוצר הגיע ל-55 אחוז, והיה  גבוה עדיין מזה של 22 מתוך 23 מדינות OECD  המפותחות ביותר (רק שוודיה הוציאה יותר). עד שנת 2000, ההוצאה הציבורית בישראל המשיכה וירדה לרמה של 51.5 אחוז מהתוצר, שיעור גבוה מזה של כל אותן 23 המדינות, למעט ארבע. אולם כפי שמראה מנכ”ל מרכז טאוב, פרופסור דן בן-דוד (בדו”ח מצב המדינה 2010, שהתפרסם החודש), תקציבי מדינת ישראל הפכו, עם השנים, להיות בין הנמוכים במערב.  למעשה, יחס ההוצאה הציבורית לתוצר של ישראל ב-2010 ירד ל-45 אחוז, שיעור נמוך מזה של 16 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

הירידה העיקרית, והידועה ביותר, ביחס הוצאות-תוצר נבעה מהקטנת שיעור ההוצאות הביטחוניות בתמ”ג, מרמה של 12.6 אחוזי תוצר ב-1990 ל-6.9 אחוזי תוצר ב-2009. חיסכון של עוד ארבע נקודות אחוז נבע מתשלומי ריבית קטנים יותר על החוב הציבורי שהלך וקטן. ואולם יש פחות מודעות להצלחה המרשימה של ישראל בשמירה על יציבות בהוצאות האזרחיות שלה (כלומר, הוצאות ציבוריות בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית).

govt_fig_1_v2

לאור אירועים תנודתיים מאוד (מלחמות ואינתיפאדות, היפר אינפלציה, עלייה מסיבית, רצח פוליטי, וכו’), שאפיינו את ישראל בעשורים האחרונים, היציבות התקציבית – לעומת מה שאירע במערב במהלך אותה תקופה – אינה מובנת מאליה (חלק א’ בתרשים). במשך עשור וחצי, בין 1990 ל-2005, הייתה תנודתיות לא-מבוטלת בהוצאות הציבוריות (כאחוז מתמ”ג) במדינות ה-OECD, שנעו מעליות של 37, 23 ו-21 אחוז בפורטוגל, יפן ובלגיה, לירידות של 21, 20 ו-14 אחוז בנורווגיה, ניו-זילנד והולנד, בהתאמה. לעומת זאת, חלקן של ההוצאות האזרחיות בתוצר הישראלי ב-2005 השתווה לשיעורן ב-1990.

בחמש השנים האחרונות, התפתח מיתון עמוק בחלק ממדינות המערב. בעקבות המיתון, ההוצאות האזרחיות בכל אחת מ-23 מדינות ה-OECD למעט אחת גדלו, בשיעור ממוצע של 12 אחוז (חלק ב’ בתרשים) בין 2005 ו-2010. לעומת מרבית המדינות האחרות, ישראל, שעברה את המיתון הרציני שלה בתחילת העשור במקום בסופו, הורידה ב-6 אחוזים את משקל ההוצאות האזרחיות שלה בתוצר. ישראל ושוויץ הן המדינות היחידות שיחס ההוצאה-תוצר שלהן ירד בשנים 2005-2010. כתוצאה מכך, וכפי שנכתב לעיל, ההוצאות האזרחיות של ישראל נמצאות היום מתחת לאלו של 21 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

ככל שהתקציבים האזרחיים של ישראל נמוכים יותר, מחויבת המדינה לעשות בהם שימוש מושכל יותר. בקופה הציבורית נותר פחות כסף לדרישות מגזריות ולאינטרסים אישיים. באזור גועש, שראה מהומות רחוב ברחבי העולם הערבי מאז תחילת 2011 – ולאור ההיסטוריה של מספר אירועים קטקליזמיים בכל עשור – בן-דוד טוען שעל ישראל לשמור על דרגות החופש התקציביות המעטות שיש לה ולחלק את תקציבה בראייה ממלכתית וכוללת.

מחד, עומדת לזכותה של מדינת ישראל היכולת המוכחת להשתלט על ההוצאות בסביבה כה תנודתית, וביתר משמעת מזו שגילו מדינות אחרות שעברו תקופות סוערות הרבה פחות. מאידך, אחריות פיסקאלית כזאת מחייבת שימוש נבון יותר בכספי הציבור. בתחום זה ממשלות ישראל הצליחו פחות. הדבר נכון גם לגבי הכנסות המדינה, הנגבות בצורה מעוותת ובלתי שוויונית (כפי שנידון במאמר נלווה בחדשון זה, על בסיס דבריו של ירום אריאב, מנכ”ל האוצר לשעבר).

בצד ההוצאות, תשלומי הרווחה לנפש גדלו בעקביות במשך יותר מארבעה עשורים – ובמכפלות של הגידול ברמת החיים במדינה. זהו מצב שאינו בר-קיימא בטווח הארוך. התופעה נוצרה בזמן שחלק גדול מאוד – וגדל – של האוכלוסייה בישראל אינו מקבל את הכלים או את התנאים לעבוד במשק מודרני. כתוצאה מכך, שיעור המשפחות שהיו חיות מתחת לקו העוני (אילולא התמיכות שקיבלו) הינו בסביבות השליש – לעומת “רק” רבע ב-1979. קשיים אישיים להתמודד במשק גלובלי מתורגמים גם לחוסרים לאומיים גוברים בקליטה, ביישום ובפיתוח של ידע, מה שמשפיע על קצב הצמיחה הכלכלית של המדינה כולה. לכן, למרות שמוצדק לקרוא לישראל “מדינת הסטארט-אפ”, הכינוי מתייחס לחלק הולך וקטן של החברה הישראלית.

במקום לנצל את המשאבים העומדים לרשותן, באופן שהיה יכול להניע שינוי חיובי וקבוע בתוואים החברתיים-כלכליים ארוכי הטווח של המדינה, ממשלה אחר ממשלה נתנה למערכת החינוך – שנחשבה על-ידי רבים לאחת הטובות בעולם – לשקוע לתחתית העולם המפותח, עם כל ההשלכות שיש לכך על הצמיחה, העוני והצורך בתשלומי רווחה.

כפי שמציין בן-דוד, אזרחים בריאים רבים, שהיו יכולים לעבוד, מקבלים תמיכות גדולות מהמדינה בזמן שמספר רב של קשישים ונכים נאלץ לחיות בעוני מחפיר. הרפורמה המערכתית היחידה בחינוך, שהתקבלה על-ידי הממשלה לפני כחצי עשור, ננטשה. מערכת הבריאות, שעדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם, מספקת שירותים פחות ופחות שוויוניים, בעת שחלקה של המדינה בסך הוצאות הבריאות הולך ויורד מאז הרפורמה הגדולה באמצע שנות התשעים .

בן-דוד ממשיך וטוען: “אחריות תקציבית אינה נוגעת רק לשמירה על התקציב הכולל בתקופות יוצאות דופן. היא גם מחייבת החלטות רציניות – ולעתים, קשות מבחינה פוליטית – לגבי חלוקת התקציבים. לכך קוראים קביעת עדיפויות לאומיות, ולישראל נותר עוד מרחק גדול לכסות בתחום זה.”

גל המחאות הציבוריות הגדול בישראל בקיץ 2011 משקף את חוסר הנכונות הגובר בקרב הציבור להשלים עם עיוותים מתמשכים בהוצאות הציבוריות בישראל, בהיותן מיטיבות עם קבוצות אינטרס צרות ובעלות השפעה פוליטית מסיבית, על חשבון אינטרס הציבור הכללי בתחומי החינוך, הבריאות והדיור.

חיים על זמן שאול

האינדיקטורים המאקרו-כלכליים של ישראל בשנים האחרונות טובים למדי יחסית למדינות המערב: צמיחה מעל הממוצע, אבטלה נמוכה מהממוצע, עודף מסחרי, אינפלציה מתונה וחוב ציבורי מצטמצם (כאחוז מתמ”ג). המשק הישראלי צלח את המשבר הכלכלי העולמי של 2007-2009 טוב יותר מרוב המשקים המפותחים, כאשר המיתון בישראל היה קצר יותר ועמוק פחות לעומת ארה”ב ורוב מדינות מערב אירופה. פרופסור ערן ישיב, ראש תכנית מדיניות הכלכלה של מרכז טאוב, סוקר את ההתפתחויות הללו בפרק המאקרו בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש.

לצד הסיפוק יש גם מקום לדאגה. לעומת אותם אינדיקטורים, המודדים ביצועים כלכליים שוטפים, מדדים המנבאים ביצועים עתידיים מספקים תמונה בעייתית למדי. העתיד הכלכלי של ישראל מותנה בהשקעה בתשתיות הפיזיות והאנושיות שלה. במקרה הראשון, מדובר בטיפוח הון פיזי, כגון מיכון, בניינים ותשתיות ציבוריות. הגדלת ההון האנושי מחייבת טיפוח מיומנויות שונות והרגלי עבודה כלליים לצד רמה גבוהה של הכשרה והתמחות, כנדרש למשק גלובלי מתקדם במאה העשרים ואחת. הנתונים מעידים על כך, שישראל מדשדשת מאחור בשני אפיקי השקעה אלו.

הליקוי הראשון עליו מצביע ישיב הוא זה של החיסכון הפרטי, המהווה את המקור העיקרי להשקעה. בשנים האחרונות הוא ירד מרמה של 24 אחוז מהתוצר (תמ”ג) לכ-18 אחוז. לא מפתיע אם כן, שההשקעה נותרה מאחור אף היא, כפי שרואים בתרשים הראשון. בשנת 2010, ההשקעה הגולמית המקומית הגיעה לשפל של כל הזמנים, לרמה של קצת יותר מ-15 אחוז, כאשר ברוב שנות המדינה  רמת ההשקעה המקומית הגולמית נותרה בשיעור של מעל 20 אחוז. הרמה הנוכחית של ההשקעה נופלת אף מזו של מדינות ברמת התפתחות דומה, בהן השיעור נע בין 20 ל-24 אחוז מהתוצר.
Macro_fig_1

לצד המחסור בהשקעה הפרטית, ישראל חווה גם מחסור בהשקעה ציבורית. הגידול ברוטו במלאי ההון של המגזר הציבורי נמוך לאחרונה וכמעט שאיננו עולה מעל לאחוז אחד. השיעור נמוך מזה של כל אחת ממדינות ה-OECD, שם הממוצע גבוה משלושה אחוזים.

בנוסף, בישראל ישנו מחסור של השקעה בהון אנושי, המתבטא במספר רב של ישראלים, ובפרט גברים ישראלים, שאינם משתתפים כלל בכוח העבודה. התרשים השני מראה שאף לאחר גידול של 1.2 אחוזים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים בשנים 2006 ל-2009, וירידה של 2.6 אחוזים בנתון המקביל במדינות ה-OECD, השיעור בישראל נופל עדיין בחמש נקודות אחוז מהממוצע של המדינות האחרות.
Macro_fig_2

בקרב אלו שכן משתתפים בכוח העבודה, עובדים רבים מדי הם בעלי מיומנות נמוכה ומועסקים במשרות המתאפיינות בשכר נמוך וללא אפיקי קידום. ישיב מצביע על קיומו של “שוק עבודה דואלי”: קיים שוק עבודה אחד בו מרוכזים עובדים מיומנים, שיש להם יציבות תעסוקתית, כאשר מגזר ההייטק בולט במיוחד בהקשר זה. מנגד, קיים שוק עבודה שני, בו מרוכזים עובדים לא-מיומנים, המועסקים בשכר נמוך, לעיתים נמוך משכר מינימום, עם יציבות תעסוקתית נמוכה וחסמים גדולים בפני המעבר לשוק הראשוני.

שיעור גבוה של שכירים – חמישה עד שישה אחוזים – מועסקים בישראל על-ידי חברות כוח אדם. במקרה זה, גם אם העובד נהנה מיציבות נומינלית, בהיותו מועסק אצל מעביד קבוע, הרי היציבות התעסוקתית היא במהותה נמוכה, שכן תיתכן תחלופה תכופה כתוצאה מהפניה של העובד למטלות ולמקומות עבודה שונים.

ישיב מבחין בזיקה בין ההשקעות הנמוכות בהון פיזי לבין ההשקעות הנמוכות בהון אנושי: היעדר עובדים מיומנים מביא לאימוצן של טכנולוגיות ייצור מיושנות, המתאימות לעובדים בלתי מיומנים ובעלי שכר נמוך, לעומת גישות מודרניות וממוכנות יותר, המחייבות השקעה רבה יותר בעובדים מיומנים, שה​תפוקה שלהם גבוהה יותר. לפיכך, הליקויים בכוח העבודה מחזקים את אלה של מגזר הייצור ולהיפך. בעיה כלכלית זאת גוררת בעקבותיה בעיה חברתית חריפה של יצירת ריבוד בחברה הישראלית: קבוצה אחת נהנית מהתהליך של גלובליזציה וקידום, וקבוצה אחרת נותרת מאחור.

בזמן שניהול משכיל וטוב של המדיניות המוניטרית והפיסקלית הותיר את המשק הישראלי במצב מאקרו-כלכלי טוב מבחינת הנתונים השוטפים, קיימות בעיות ארוכות טווח הן בתחום שוק העבודה והן בתחום ההון הפיסי. בעיות אלו פוגעות ביכולת הצמיחה של המשק ובאפשרותו להתקדם לרמת החיים המאפיינת את המדינות המפותחות ביותר – והן אף עלולות לגרום לנסיגה של המשק לאחור. בנוסף לכך, בעיות אלו כרוכות בהתגברות של אי-השוויון, הגורם לפגיעה ברווחה החברתית, להתמדה של הבעיות ארוכות הטווח, ולחיכוכים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

המגבלות הקיימות בפועל על המדיניות הפיסקלית כתוצאה ממבנה הממשל בישראל אינן מבשרות טובות לאפשרות של טיפול שורש בבעיות המרכזיות בשוק העבודה.

חדשון ספטמבר 2011

מצבו המאקרו–כלכלי הנוכחי של המשק הישראלי טוב יחסית למדינות אחרות במערב – אך הטווח הארוך נראה הרבה פחות מבטיח.

הרפורמה במנהל המיסים במשרד האוצר הותירה ריק תכנוני.

ההצלחה יוצאת הדופן של ישראל בבלימת הגידול בהוצאות לוותה בסדר יום ציבורי מעוות לטובת קבוצות אינטרסים בעלות השפעה פוליטית. בקיץ 2011 גלש הכעס למחאות ציבוריות, המתבטאות בהפגנות, בעיצומים ובשביתות.

תקציב הממשלה במשק המים בעשור האחרון

 לאחרונה כל ההוצאות של הספקים הגדולים – חברת מקורות ותאגידי המים העירוניים – מכוסות בתשלומי הצרכנים; אולם המדינה עדיין מקצה למשק המים סכומים ניכרים. בעשור האחרון היה חלק הארי של התקציב מיועד לתמיכות בהשקעות בביוב ובהשבת קולחים לחקלאות וגדלו התקציבים שהופנו לתאגידי המים החדשים ולרשויות מקומיות בתחומן קמו תאגידים. מהסקירה עולה שסביר שעל תקציב המדינה יהיה לתמוך במשק המים גם בעתיד וכן גם שעומס שאלות האסדרה (רגולציה) שקשורות בתקציב ילך ויכבד

גידול ממאיר בהוצאה הפרטית על שירותי הרפואה ובמחיריהם

המצב חושף את המערכת לכשלי ואי-שכלולי שוק, שהם בעייתיים במיוחד בישראל, נוכח ההסדר ה”ייחודי” לפיו יש עידוד ביקושים לשירותים פרטיים במערכת הציבורית באמצעות הביטוחים המשלימים. השינויים מתבטאים באינפלציה של מחירים בשוק שירותי הרפואה הפרטי, הגולשת גם למערכת הציבורית. אינפלציה זו מבטאת אובדן יעילות ופגיעה בשוויוניות. הציבור משלם יותר אך אינו מקבל יותר שירות באותה מידה. המערכת נחשפת להשקעות לאימוץ טכנולוגיות בצורה בלתי מבוקרת אשר עלולות להיות בלתי יעילות ואף מיותרות לחלוטין. בהיבט של שוויוניות, עם עליית מחירים, יחסית למחירים אחרים ולהכנסה, פוחתת גם הנגישות לשירות, הנפגעת מלכתחילה מהצורך הגובר במימון פרטי לצורך רכישת שירות רפואי. יתרה מזו, השינויים במחירים עלולים לאותת, בבחינת לחץ דם גבוה, את אשר עלול להתבטא בסופו של דבר בפגיעה בבריאות הציבור ובהישגיה. זה סיפורה של ארה”ב לעומת מדינות מפותחות אחרות, לרבות ישראל עד כה. למרות עליונותה של המערכת האמריקאית מבחינה טכנולוגית ומבחינת רמת המשאבים שהיא משקיעה במערכת הבריאות, ביצועי מערכת זו נחותים לפי כל אמת מידה. ה”אמריקניזציה” במקורות המימון של המערכת הישראלית, המתבטאים בשלב זה באינפלציה ובהשלכותיה, מקרבת את ישראל למצב הנחות יחסית של המערכת האמריקאית.

הנרי טאוב ז”ל: מילות פרידה

הHenry Taubנרי שימש יו”ר חבר הנאמנים של המרכז בשנים 1994-2005 וכן יו”ר כבוד בשנים האחרונות. הוא העניק במהלך כל
השנים הללו מנהיגות, ייעוץ, והכוונה למרכז ולצוותו המקצועי.

יחד עם אחיו, ג’ו, וחבר ילדות, פרד לאוטנברג, ייסד הנרי טאוב חברה לעיבוד נתונים אוטומטיים (ADP) וכיהן כיו”ר שלה משנת 1949 עד 1970. הנרי פרש מהחברה באמצע 1980, כאשר היא הייתה לאחת החברות הגדולות בארה”ב המנפיקה תלושי שכר עבור כעשירית מכוח העבודה האמריקאי. היום ADP היא אחת מספקי הפתרונות העסקיים הגדולים בעולם במיקור חוץ.

בראשית 1980, בעת כהונתו של הנרי טאוב כנשיא הג’וינט העולמי, עלה הרעיון להקים מרכז מחקר עצמאי, מקצועי ולא-תלוי, שיעסוק בחקר המדיניות החברתית, ושיעמיד מחקרים בחזית הידע בפני מקבלי ההחלטות ובפני הציבור הרחב. הנרי טאוב הבין את החשיבות והצורך במחקר מבוסס נתונים, והפך לאחד מן האבות המייסדים של המרכז יחד עם מנהיגים אחרים מארגון הג’וינט. מנהיגי הג’וינט הבינו שכדי שהמרכז יציג ניתוח מאוזן, רציני ונטול פניות, עליו להיות עצמאי לחלוטין ממוסדות הממשל. המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, כפי שהוא נקרא בעת הקמתו, הוקם בשנת 1982 והפך עם השנים לאחד ממכוני המחקר המובילים בישראל. תמיכתו ארוכת השנים של הנרי טאוב הפכה לנדבך מרכזי במימוש המרכז, והיא הונצחה בשנת 2003 בנתינת שמו למרכז, שהפך למרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.

הנרי טאוב היה סמל למנהיג הקהילה היהודית המודרנית בארה”ב: שקט וצנוע אך בעל חזון הרבה מעבר להעדפות המקובלות של ראיה טקטית ופתרונות סימפטומתיים. בנוסף לתפקידו המכריע בייסוד מרכז טאוב, גישתו האסטרטגית ליצירת עתיד טוב למדינת ישראל באה לידי ביטוי גם לאורך השנים בהן היה יו”ר חבר הנאמנים של הטכניון – אחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם שתרם רבות להיווצרותה של ישראל כמדינת הסטארט-אפ. בתפקידו כאחד מן הפילנתרופים האמריקאיים הבולטים היה פעיל בעמדות מנהיגות רבות בקהילה היהודית בארה”ב, ובכלל זה בהנהגת המגבית היהודית האמריקאית.

יחד עם אשתו, ייסד את קרן הנרי ומרילין טאוב, שסיפקה תמיכה נדיבה ומשאבים למטרות חשובות רבות, לרבות מכון טאוב לחקר מחלת אלצהיימר והזדקנות המוח בבית-החולים קולומביה-פרסברטריאן, כמו גם מרכז טאוב למחקר עירוני באוניברסיטת ניו-יורק. הפעילויות הציבוריות שלו כללו גם חברות בהנהלות של חברות עסקיות גדולות שונות בארה”ב ובישראל.

הנרי טאוב נפטר בניו-ג ‘רזי ב-31 במרץ 2011 כשהוא בן 83. הוא הותיר אחריו את מרילין, אשתו ב-53 שנים האחרונות, שלושה ילדים ועשרה נכדים.

הנרי טאוב יחסר לנו מאוד. יהי זכרו ברוך.

עובדים עניים

בישראל, ובעולם כולו, תופעת העובדים העניים מתרחבת. ברוב משקי הבית העניים בארץ, שראשיהם בגיל העבודה, ראש משק הבית מועסק. פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה החברתית של מרכז טאוב, בחנה לעומק את תופעת העובדים העניים. המחקר המלא עומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010; להלן הצגה של חלק מן הממצאים, תוך מיקוד מיוחד על הממצאים הנוגעים לעובדים עניים בקרב ערביי ישראל.

מבחינה סטטיסטית, ה”עוני” מוגדר בישראל כמצב בו ההכנסה של משק הבית פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (בהתאם למספר הנפשות במשפחה). אמנם מובן מאליו שמשפחות ללא מפרנסים פגיעות מאד לעוני, אלא אם לרשותן הכנסות משמעותיות שאינן מעבודה. אך גם משפחות עם מפרנסים עלולות למצוא את עצמן מתחת לקו העוני, אם השכר המשולם למפרנס נמוך או אם במשפחה מספר גדול של נפשות.

שיעור העוני בישראל לפי הכנסות נטו (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה) גבוה – הוא עולה על השיעור בכל מדינות הOECD – ונמצא במגמה של עלייה משמעותית לאורך העשור האחרון. גם חלה עלייה גם בשיעור המשפחות העניות אשר בראשם עומד עובד (מבין המשפחות, שבראשן ראש משפחה בגיל, 25-64), כך שהייתה עלייה חדה בסך-כל העובדים העניים. התרשים הראשון מצביע על שיעור משקי הבית העניים בראשות עובד מכלל משקי הבית העניים בישראל, לפי משקי בית ולפי נפשות. רוב משקי הבית העניים בישראל היום בקבוצת הגיל המדוברת שייכים לקטגוריה זאת.

3_3_fig_4_heb

המדיניות הממשלתית, המכוונת לעודד עניים לעבוד במקום להסתמך על תמיכה ממשלתית, היא אחת הסיבות למגמה זו. מדיניות זו נועדה לסייע לאנשים להיחלץ ממעגל העוני, אך במקרים רבים היא הביאה רק למעבר ממצב של “עניים שאינם עובדים” למצב של “עניים עובדים” בלי שחל שינוי בולט ברמת החיים של המשפחה. ייתכן שהתמריצים לעבוד היו יותר מדי בבחינת “מקל” (כלומר צמצום הקצבאות) ופחות מדי “גזר” מבחינת התגמול שהעניקו תמורת עבודה. התוצאה היא שתכניות אלו אולי הביאו חיסכון לקופת המדינה, אך לא חוללו שינוי בשיעורי העוני.

בניתוח הנתונים לפי קבוצות באוכלוסייה, שטייר גילתה שהעלייה במספר העובדים העניים מרוכזת במידה רבה אצל ערביי ישראל. התרשים השני מצביע על ההבדלים בשיעורי העוני בין ערבים ויהודים בישראל – בעוד שיעור העובדים העניים בקרב היהודים בישראל נמוך בהרבה וכמעט לא השתנה במהלך השנים שמאז 1995, השיעור של העובדים העניים בקרב ערביי ישראל עלה מכ-20 לכ-40 אחוז.

3_3_fig_5_heb

פרופ’ שטייר מצביעה על כמה סיבות לשיעור הגבוה של עניים עובדים בקרב הערבים בישראל:

  1. שיעור השתתפות נמוך של נשים בכוח העבודה. במשקי בית ערביים, בהם האישה עובדת, שיעורי העוני נמוכים. לכן, הפער בשיעורי העובדים העניים בין יהודים וערבים בישראל נובע במידה רבה מהשיעור הנמוך של משפחות עם שני מפרנסים בקרב ערביי ישראל.
  2. הידרדרות בשכר. ערבים ישראלים עובדים לרוב בעבודות שאינן דורשות מיומנות רבה ובשנים האחרונות הביקוש לעבודות אלו פחת. במקביל לכך, ישנה בתחום זה תחרות עם העובדים זרים, שהינם זולים יותר, ובמקרים רבים הם מועסקים בעבודות זהות לאלו של ערביי ישראל (ראו בעניין זה את הכתבה בחדשון טאוב ממרץ 2011, המראה שעובדים זרים נוטים לתפוס את מקומם של גברים ערביים).
  3. הבדלים דמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל. מכיוון שהאוכלוסייה הערבית ככלל צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית, אחוז גבוה יותר של ראשי משפחה בקבוצה זאת הם צעירים, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה גם בקרב כלל העובדים. 42 אחוז מראשי המשפחה הערביים הם מתחת לגיל 35, הצעיר מגילאי שיא השכר, לעומת רק 33 אחוז מראשי המשפחה היהודיים. בנוסף לכך, למשפחות ערביות יותר ילדים בממוצע, וגם אם ההכנסה המשפחתית זהה, משפחות גדולות יותר ייטו להיות עניות יותר.
  4. קיצוץ בקצבאות ילדים. מכיוון שבמשפחות ערביות, שראש המשפחה שלהן מועסק, יש יותר ילדים בממוצע לעומת משפחות יהודיות מקבילות, הקיצוץ החד שנעשה בקצבאות הילדים בעשור האחרון השפיע יותר על העוני בקרב העובדים במגזר הערבי.

המחקר של פרופ’ שטייר בחן גם את תופעת העובדים העניים בקרב משפחות חד-הוריות. מחקרה המלא יתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010.

חדשון מאי 2011

שיעור התעסוקה בישראל נמוך ביחס למקובל במדינות מפותחות. אמנם המועסקים בישראל עובדים יותר שעות בשבוע לעומת העובדים במדינות המערב, אך רמת החיים בארץ נמוכה לעומתן.

חלה עלייה בשיעור המשפחות העניות שבראשן עובד. התופעה של עובדים עניים בולטת במיוחד בקרב ערביי ישראל.

פחות עובדים, יותר שעות – ורמת חיים נמוכה יותר

כפי שהראה מנהל מרכז טאוב, פרופ’ דן בן-דוד, בדו”ח מצב המדינה לשנת 2009, לא רק שרמת החיים בישראל נופלת מזאת של מדינות ה-G7 (המדינות בעלות המשקים המובילים בעולם), היא גם צומחת בקצב אטי יותר במהלך העשורים האחרונים, ולפיכך – ישראל משתרכת יותר ויותר אחרי המדינות המובילות.

מהם הגורמים העיקריים המבדילים בין רמת החיים בישראל לזאת של מדינות מפותחות אחרות? בתרשים להלן, המעדכן תרשים קודם של בן דוד משנת 2003, מוצגת השוואה של רמת החיים ושל כוח העבודה ב-2009 בין ישראל ל-24 מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולהתפתחות כלכלית, אליו התקבלה ישראל בשנה שעברה). רמת החיים – כנמדד בתוצר לנפש – גבוהה ב-21 מתוך 24 מדינות אלו לעומת הרמה  בישראל (הנתון מופיע כציר האופקי של התרשים).

המשולשים האדומים בתרשים מצביעים על שיעור התעסוקה, וכפי שניתן לראות, שיעור זה בישראל נמוך לעומת כל המדינות למעט שתיים. לעומת זאת, מספר השעות לעובד, המסומן בריבועים כחולים, גבוה מיתר המדינות למעט שתיים – ללא קשר אם מדינות אלו עשירות או עניות יותר מישראל.

3_3_fig_1_heb_f

הגורם העיקרי בקביעת רמת החיים של מדינה הוא פריון העבודה ונהוג להציגו באמצעות המדד של תוצר לשעת עבודה. הקשר החזק בין הפריון ורמת החיים של מדינות, הניכר בתרשים, אינו מקרי. ככל שהעובד פורה יותר, ניתן לתגמל אותו יותר ובכך לאפשר לו  רמת חיים גבוהה יותר. זאת אחת הסיבות העיקריות לעובדה, שהפריון נמוך יותר במדינות OECD בהן רמת החיים נמוכה לעומת ישראל, וגבוה יותר במדינות OECD העשירות יותר (ראו עיגולים ירוקים בתרשים).

התרשים משקף קשר מעניין המתקיים במדינות המערב: במדינות בהן שיעור גבוה יותר של האוכלוסייה מועסק, ככל שפריון העבודה של העובד הממוצע גבוה יותר, אז המועסקים נוטים לעבוד פחות שעות בשבוע בזמן שרמת החיים גבוהה יותר.

פיגור בפריון העבודה

תמונת הפריון בישראל מגלה פער הולך וגובר בין מדיניות הG7- לבין ישראל (התרשים השני). ההאטה היחסית בצמיחת הפריון מאז שנות השבעים מתורגמת לצמיחה כלכלית אטית יותר, כאשר רמת החיים בישראל הולכת ונסוגה לעומת מדינות ה-G7.

האירוניה היא – כפי שבן-דוד מראה בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב – שישראל מרבה להשקיע במחקר ופיתוח (מו”פ), ובתחומים מסוימים היצירתיות והחדשנות שלה עוברות את אלו של המשקים המובילים בעולם. אך על אף שמגזרים אחדים של המשק הישראלי אכן נמצאים בחוד החנית, הרי התשתיות האנושיות הפיזיות לא עמדו בקצב.

צפיפות הולכת וגוברת על הכבישים (ראו חדשון מרכז טאוב מינואר 2011) מביאה לעלות תחבורה גבוהה וכתוצאה מכך – לפריון נמוך יותר. רמת חינוך נמוכה יחסית וכישורים  בלתי מספקים בקרב אוכלוסיות גדולות וגדלות בחברה הישראלית פוגעים ביכולתן לייצר, וההכנסות נוטות לשקף זאת.

3_3_fig_2_heb_f

כתוצאה מכך, על אף שקיימים תחומים בהם המשק הישראלי מסוגל להתחרות בהצלחה בשוק העולמי, חלקה הגדול של האוכלוסייה הלא-מיומנת מורגש בחישוב הממוצע הלאומי. מסתבר, שאין ביכולתם של המגזרים המתקדמים יותר של המשק הישראלי להעלות את רמת החיים הממוצעת בישראל לרמות הגבוהות של העולם המפותח. ההיפך הוא הנכון. האוכלוסייה הבלתי-מיומנת מושכת את מסלול הצמיחה של ישראל כלפי מטה. אין זה מקרי, אם כן, שמסלול הצמיחה של ישראל נמוך יותר ושטוח יותר לעומת המסלולים של המשקים המתקדמים בעולם.

תעסוקה נמוכה

תמונת התעסוקה בישראל בעייתית, במיוחד זאת של הגברים. אמנם שיעור האבטלה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD, אך מדד זה מתחשב רק במי שמחפש עבודה וטרם מצא. הבעיה היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל כלל אינו מחפש עבודה. לכן, מדד רלוונטי יותר להשוואה הוא שיעור אי-התעסוקה, הכולל הן את המובטלים והן את אלו שכלל לא מחפשים עבודה.

כפי שצוין בכתבה, שהופיעה בחדשון מרכז טאוב ביוני 2010, שיעור הלא-מועסקים בישראל בקרב גברים בגילאי העבודה העיקריים (גילאי 35 עד 54) גבוה לעומת יתר המדינות המפותחות ביותר ממחצית: 19 אחוז לא מועסקים בישראל ב-2008 לעומת 12 אחוז ב-OECD. שתי קבוצות בולטות במיוחד בהקשר זה: גברים ערביים וגברים חרדים. 27 אחוז מהגברים הערביים בגילאי העבודה העיקריים לא היו מועסקים ב-2008 – כפול מהשיעור ב-1979 – ו-65 אחוז מהגברים החרדים לא היו מועסקים, יותר מפי שלושה מהשיעור ב-1979.

חשוב לציין, שגם בקרב גברים יהודים לא-חרדים, המהווים עדיין רוב מכריע בישראל, שיעור אי-התעסוקה (15 אחוז) גבוה ברבע מהשיעור הממוצע ב-OECD (12 אחוז). ואילו לפני שלושה עשורים, ב-1979, שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים יהודים לא-חרדים היה זהה לממוצע ב-OECDהמשמעות היא שההידרדרות שחלה במהלך העשורים האחרונים היא הידרדרות רוחבית בשיעור התעסוקה של כלל הגברים בישראל.

העלייה הניכרת באי-התעסוקה בקרב הגברים באה על רקע ירידה מתמשכת בתעסוקה אצל ישראלים מעוטי השכלה ומיומנות לצד עלייה ארוכת טווח ברמת תשלומי ההעברה לתושבי ישראל. התוצאה היא, שפחות עובדים, במונחים יחסיים, נושאים על כתפיהם את כובד המשקל של המשק הישראלי והם נדרשים לעבוד יותר שעות, כדי לשאת בנטל הזה.

הגם שאותם ישראלים שאכן עובדים עושים כן במשך יותר שעות שבועיות מהשכיח במערב, המגמה היא שגברים ישראלים נוטים לעבוד פחות שעות בהשוואה למצב לפני עשור (תרשים שלישי). במחקר העומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010, מצביע פרופ’ אייל קמחי על כך, שגברים יהודים לא-חרדים,   המייצגים את הקבוצה הגדולה ביותר של הגברים בישראל, עבדו בממוצע 49.3 שעות שבועיות ב-1998. עד 2009, מספר זה ירד ביותר מ-3 אחוזים, ל-47.6 שעות. מספר השעות השבועיות שעבדו גברים ערבים היה נמוך לכל אורך התקופה, והוא ירד ביותר מאחוז אחד במהלך התקופה, מ-45.8 שעות בשבוע ל-45.3 שעות ב-2009.

3_3_fig_3_heb_f

חרדים וכוח העבודה

מצב התעסוקה בקרב גברים חרדים שונה באופן משמעותי בהשוואה לכל קבוצות האוכלוסייה האחרות. לא רק ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מאד, המחקר של קמחי מראה שגם בקרב הגברים החרדים המועסקים עובדים פחות שעות בשבוע מכל הקבוצות האחרות: 7 אחוזים פחות מהערבים ו-14 אחוז פחות מיהודים לא-חרדים. יתרה מכך, הירידה החדה במספר שעות העבודה הממוצע של החרדים, של כחמש שעות שבועיות – ירידה של 12 אחוז – הייתה הגדולה בהשוואה לעומת כל הקבוצות. כלומר, בקרב החרדים המעטים יחסית העובדים, שכבר עבדו בעבר פחות מעמיתיהם בקבוצות אחרות, הם גם צמצמו את שבוע העבודה שלהם הרבה יותר מאחרים.

לכן, לא רק שגדל הפער בשיעור התעסוקה בין גברים חרדים וגברים אחרים, ההידרדרות התעסוקתית מתבטאת גם בפער גדול וגובר במספר שעות העבודה. על רקע הפערים בדפוסי עבודה בין חרדים ואחרים, אין זה מפתיע, ששיעור הולך וגדל של משפחות חרדיות נופל מתחת לקו העוני.

הסוגיה של חרדים ועבודה הופכת בעייתית יותר ויותר ככל שחלקם באוכלוסייה צומח במהירות. ילדים חרדים מהווים היום חמישית מכלל תלמידי החינוך היסודי בישראל, כאשר בעשור האחרון לבדו חלה עלייה של 51 אחוז במספרם. זאת, לעומת ירידה של 3 אחוזים בהיקף רישום התלמידים לחינוך הממלכתי הלא-דתי (ששיעורם ירד לכדי 39 אחוז מסך התלמידים בחינוך היסודי ב-2008). ככל שפלג זה של האוכלוסייה גדל במהירות, היכולת והמוכנות שלהם להשתלב במשק מודרני ותחרותי הופכות לנושא בעל חשיבות עליונה,  המחייב התמודדות מצד החברה הישראלית והמנהיגות שלה.

על רקע הסירוב של החרדים לאפשר לילדיהם ללמוד את נושאי הליבה, באופן שיקל על שילובם במשק מודרני ותחרותי, התחזית לצמיחה עתידית בפריון, שתאפשר תגמול גבוה יותר, אינה מעודדת. הצירוף של דפוסי תעסוקה בעייתיים וחינוך בלתי מספיק לחיי עבודה מייצר לחצים גוברים להעלאת התמיכה הממשלתית למשפחות אלה, על כל המשתמע מכך באשר למיסוי ולרמת החיים של כלל החברה הישראלית.

לאור העובדה שהאוכלוסייה החרדית גדלה בקצב מהיר יותר משאר הקבוצות בחברה הישראלית, להתפתחות בקרב קבוצה זו יש השלכות כבדות משקל על רמת החיים של כלל החברה הישראלית.

גז טבעי הוליד דיון טבעי

ישראל נחשבה בעבר הלא-רחוק למדינה דלת משאבי טבע, וכישורי התושבים היוו המשאב היחיד שניתן היה לבנות עליו. לפיכך, המדיניות הציבורית וחקר המדיניות בתחום אוצרות הטבע נותרו בלתי מפותחים. תפיסה זאת נדרשה לשינוי דרמטי כאשר המדינה התבשרה בשנה האחרונה על גילויַן של עתודות משמעותיות של גז טבעי בקידוחים התת-ימיים תמר ולוויתן בסמוך לחופי חיפה. התיזמון של גילויים אלו בישראל מבורך במיוחד לאור ההפרעה באספקת גז טבעי ממצרים עקב השינויים הפוליטיים המתהווים שם.

קובעי המדיניות נדרשו לפעול במהירות, כדי לגבש מדיניות שתדאג לחלוקה הוגנת של הרווחים מהקידוחים הקיימים בין המדינה ובין היזמים, ותבטיח בעתיד תשואה הוגנת למדינה על משאבי הטבע שלה לצד תמריץ מספיק לעידוד יזמים לפתח משאבים נוספים.

הממשלה מינתה ועדה ציבורית, בראשות הכלכלן פרופ’ איתן ששינסקי מהאוניברסיטה העברית, מומחה למימון ציבורי, ועמו מונו כחברים כלכלנים, משפטנים ומומחים בתחומי התשתיות. הוועדה התבקשה לבחון את הנושא ולגבש המלצות בעניין מדיניות המיסוי, התמלוגים והאגרות בנוגע לחיפושים ולתגליות הגז הטבעי ובנוגע לגילויים עתידיים. הוועדה פרסמה את המלצותיה בסוף 2010, והן אומצו במלואן על-ידי הממשלה, שהגישה אותן לאישורה של הכנסת.

שיטת המיסוי שהייתה נהוגה בישראל בתחום זה גובשה בראשית שנות החמישים והיא הוחלה בפועל בעיקר על שדה הנפט הזעיר “חלץ” בנגב, ועל שדה הגז מארי B, שהתגלה בסמוך לחופי אשקלון. גילויים אלו הוסדרו מבחינת המיסוי באמצעות מס חברות רגיל ושיעור תמלוגים בגובה של 12.5 אחוז משווי הייצור במקום ההפקה (לגבי גז טבעי ערך זה נמוך מערך השוק). לפי הנוסחה שנהגה עד כה, מס החברות הוחל רק אחרי “ניכוי אזילה”, אשר קיזז את הירידה בערך המלאי של המשאב.

ועדת ששינסקי המליצה לבטל את “ניכוי האזילה”, אשר איננו מקובל במדינות אחרות והוא נמצא על-ידה בלתי מוצדק לאור העובדה שהמאגרים שייכים למדינה ריבונית ולא לחברות פרטיות. בנוסף לכך, הוועדה המליצה להנהיג היטל חדש על רווחי נפט וגז מהסוג הקיים במדינות רבות עתירות באוצרות טבע. ההיטל המוצע יחול רק על הכנסות העודפות על מכפיל מסוים של כלל הוצאות הייצור, כולל הוצאות חיפוש וקידוח. ההיטל ייכנס לתוקף כאשר ההכנסות יעלו על מכפיל של 1.5 מההוצאות המצטברות ויוטל עליהן היטל בשיעור של 20 אחוז. ככל שההכנסות העודפות יגדלו, ההיטל יגדל באופן פרוגרסיבי ויגיע לשיא של 50 אחוז על ההכנסות שיעברו את הרף העליון של מכפיל של 2.3 של ההוצאות.

הוועדה המליצה להחיל את ההיטל האמור גם על קידוחים קיימים, למרות שהחיפוש שלהם החל תחת שיטת המיסוי הקיימת, מה שעורר דיון ציבורי ער. יש הטוענים כי מדובר בהטלת מס באופן רטרואקטיבי וכי יש בכך מעין הפרה של ההסכם עם היזמים. אחרים טוענים כי שינוי כזה במדיניות המיסוי איננו שונה משינויים שגרתיים אחרים, דוגמת שינוי בשיעור מס החברות, ואינו פוגע בקיום מלא של ההסכם עם היזמים הפועלים בשטח. הוועדה קיבלה חוות דעת משפטית רשמית שאישרה שאין כל פגם משפטי בשינוי המוצע על-ידה, ושאין בו כדי להוות מיסוי רטרואקטיבי או שינוי של כללי הרישיון אשר סוכמו.

עם זאת, הוועדה המליצה על נוסח מקל יותר לגבי קידוחים המתקרבים לשלב ההפקה. לגבי קידוחים אשר יתחילו בהפקה לפני 2014, ההיטל יחול רק ברף הכנסות הגבוה ב-50 נקודות אחוז מזה שנקבע בחוק; כלומר, ההיטל יתחיל על הכנסות של פי 2 מן ההוצאות (במקום פי 1.5, כאמור) ויגיע לשיא רק במכפיל של 2.8 (במקום 2.3). הקלה זאת נועדה להתחשב בציפיות הראשוניות שהיו ליזמים וכן לעודד פיתוח מהיר של המשאבים.

מכלול ההיטלים המוצע על-ידי הוועדה מבטיח למדינה הכנסה משמעותית ממשאבי הגז הטבעי המתגלים. ההיטל החדש יבטיח בעתיד תגמול מעבר לתגמול הקיים של 12.5 אחוז ומעבר למס החברות, וכן עשוי להתווסף מס ערך מוסף על הגז שיימכר בארץ. עם זאת, תגליות הגז מעוררות שאלות מדיניות רבות גם מעבר למדיניות המיסוי, שיחייבו בשנים הבאות התמודדות נוספת של חוקרי וקובעי המדיניות, שאלות כגון:

  1. מהו השימוש הטוב ביותר של המדינה בהכנסות הצפויות לה מרווחי הנפט והגז? האם על ישראל ללכת בעקבות נורווגיה, לדוגמא, המפקידה את רווחי הנפט שלה ב”קרן נפט” מיוחדת המיועדת לצרכים עתידיים ספציפיים ואיננה עושה בהם שימוש לצריכה השוטפת? מספר הצעות ברוח זו כבר הועלו לסדר היום הציבורי.
  2. מהן ההשלכות המאקרו-כלכליות? השפעה כלכלית אפשרית היא שכמויות גדולות של אנרגיה מקומית, ובעיקר גז טבעי שקשה יחסית לייצוא, יגנו במידת מה על המשק הישראלי בפני תנודות בכלכלה הגלובלית. תיתכן גם תוצאה בעייתית: יצוא בהיקף נרחב של הגז עשוי להעלות את ערכו של השקל, ולפגוע בייצוא של חברות עסקיות אחרות (תסמונת המכונה לפעמים “המחלה ההולנדית”). עם זאת, הקמת קרן כמו “קרן הנפט” של נורווגיה מסוגלת להקטין אפקט כזה: אם רווחי הנפט במטבע חוץ יהיו מושקעים באפיקים שונים במטבע חוץ גם הם, הדבר יגביל את ההשפעה על ערך השקל.
  3. משאבי אנרגיה הינם גם בעלי חשיבות אסטרטגית ולא רק כלכלית. הם יכולים להקנות לישראל מידה של עצמאות באנרגיה, שניתן לתרגם אותה לעצמאות מדינית גדולה יותר. ההפסקה בזרימת הגז ממצרים עקב ההפיכה הפוליטית שהייתה שם ממחישה את החשיבות של ממד זה.

דברים לזכרו של ד”ר ישראל כ”ץ ז”ל

ד”ר כ”ץ היה אחד ממעצביה של מדינת הרווחה הישראלית כבר מראשית שנות הששים. תפקידיו לאורך השנים יצרו מארג מגוון של תרומה הן בתוך הדיסציפלינה של העבודה הסוציאלית והן במערכות החברתיות השונות. בסוף שנות הששים ועד שנת 1973 כיהן כ”ץ כמנכ”ל המוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופה זו שימש כיו”ר “ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה” (1971-1973), אשר נודעה כ”ועדת כץ”. הוועדה הביאה לשינוי בתפיסת הרווחה בישראל כלפי ילדים ונוער בסיכון.

הקשר של ישראל כ”ץ עם ארגון הג’וינט החל כבר באותן שנים, כאשר פעל להקמת מכון ברוקדייל לחקר הזיקנה בישראל (לימים מכון מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל) ועמד בראשו בשנים 1973-1977. לאחר מכן חזר כ”ץ לשירות המדינה וכיהן כשר העבודה והרווחה בממשלתו של מנחם בגין בין השנים 1977-1981. עם תום תפקידו במערכת הממלכתית חידש ישראל כ”ץ את קשריו עם מנהיגי הג’וינט, אשר הבינו באותה עת החשיבות המרכזית של “התכנון החברתי” והרעיון של הקמת מרכז מחקר כבר היה על סדר יומם.

בשנת 1982, בתקופת נשיאותו בג’וינט העולמי של הנרי טאוב ובעת שרלף גולדמן היה מנהל הג’וינט העולמי, ייסד הג ‘וינט את המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל (ולימים – מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל) וד”ר כ”ץ התבקש להיות מנהלו הראשון. הנהגת הג’וינט הבינה, כי בניגוד לתכניות וליוזמות אחרות, על המרכז הזה להיות עצמאי ממעורבות ממשלתית, כדי שיוכל לספק למקבלי ההחלטות ולקובעי המדיניות מחקר לא-פוליטי ולא-מפלגתי ברמה גבוהה, ועל בסיס המחקר– להעמיד חלופות למדיניות בת-קיימא בתחומים החברתיים והכלכליים. ישראל כ”ץ עמד בראש המרכז עד 1992 וכאשר פרש העביר את השרביט ליעקב קופ.

ישראל כ”ץ פעל תמיד נמרצות להעלאת הנושאים החברתיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, בממשלה, בכנסת, בחוגים מקצועיים ואקדמיים, בתקשורת או בתחומים אחרים. הוא המשיך  לתמוך במרכז ובפעילותו גם שנים רבות לאחר שפרש מתפקידו.

ד”ר ישראל כ”ץ ייזכר תמיד בחיי מרכז טאוב.  אנו שולחים תנחומים למשפחתו ומשתתפים בצערם.

זכאות לתעודת בגרות – הנשים מגדילות את הפער

הגישה להשכלה גבוהה בישראל מחייבת הצלחה במבחני הבגרות בתחומי לימוד בסיסיים. בשל החשיבות המרכזית של תעודת הבגרות, מדיניות החינוך בישראל חותרת לשיפור שיעור הזכאות לבגרות של כלל אוכלוסיית התלמידים, ובמיוחד של התלמידים שהרקע החברתי-כלכלי שלהם חלש יותר. פרופ’ יוסי שביט, יו”ר תכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב, וויקי ברונשטיין בחנו לאחרונה את מידת ההצלחה של מערכת החינוך בהשגת היעדים.

שביט וברונשטיין בחנו ראשית את שיעור הזכאות הכללי, וגילו שחל שיפור ניכר בעשורים האחרונים. בקרב ילידי ישראל, שנולדו בשנים 1955-1959, פחות ממחציתם היו זכאים לתעודת בגרות, ואילו בין ילידי 1975-1981 השיעור עלה לכדי כ-70 אחוז.

כדי לבחון את השינוי שחל בפערי ההשכלה, שביט וברונשטיין בחנו את ההישגים בקבוצות שונות. התרשים הראשון מציג את הישגיהם של תלמידים בשלוש קטגוריות: ילדים להורים בעלי השכלה יסודית בלבד, ילדים להורים בעלי השכלה על-יסודית וילדים להורים בעלי השכלה אקדמאית. בישראל, כמו במדינות אחרות, קיים מתאם גדול בין השכלת הורים לבין הישגי ילדיהם. אך במשך הזמן, הפער בין הקבוצות בישראל נסגר במידה רבה. תלמידים להורים מהרקע ההשכלתי הנמוך ביותר השיגו את השיפור הגדול ביותר. הקבוצה האמצעית, של ילדים שהוריהם בעלי השכלה על יסודית, הראתה שיפור פחות אך עדיין משמעותי. ואילו קבוצה התלמידים שהוריהם בעלי תואר אקדמי לא שיפרה את שיעורי הזכאות לתעודת הבגרות.

Fig_1B_Bagrut_Heb

היבט נוסף של אי-השוויון בזכאות לבגרות הוא זה שבין יהודים וערבים. התרשים השני מציג מגמות בשיעורי הזכאות לבגרות עבור יהודים וערבים במהלך שני עשורים (מכיוון שהשינויים משנה לשנה יכולים להיות חדים, התרשים מציג את ההישגים בממוצע נע של חמש שנים). הפער בהישגים בין ערבים ויהודים בקרב ילידי סוף שנות החמישים היה כ-15 נקודות אחוז, וכמעט אותו פער נרשם בקרב ילידי סוף שנות השבעים. שיעורי הזכאות לבגרות של התלמידים הערביים אכן השתפרו, אך לא הצטמצם הפער לעומת התלמידים היהודים.

Fig_2C_Bagrut_Heb

המגמה המרשימה והמפתיעה ביותר מתגלה בפערי הזכאות שבין נשים לגברים (בתרשים השלישי). ההישגים של הנשים היו גבוהים יותר כבר בקרב ילידי סוף שנות החמישים, כאשר כמעט 55 אחוז מהנשים היו זכאיות לתעודת בגרות לעומת כ-45 אחוז מהגברים. אולם הפער בין גברים ונשים לא נסגר (בדומה לקבוצות לפי השכלת ההורים) ואף לא שמר על רמתו (כפי שהתרחש בפער בין יהודים וערבים). במקום זאת, החלה ירידה ניכרת בשיעורי הזכאות של גברים בו בזמן שנשים התמידו בשיפור שיעורי הזכאות שלהן. כתוצאה מכך, הפער בין גברים לנשים גדל מכ-10 נקודות אחוז לכ-30 נקודות אחוז.

Fig_3C_Bagrut_Heb

הגידול בפער בין גברים לנשים בולט במיוחד אצל ערבים ישראלים. במהלך התקופה, הגברים הערבים עברו מיתרון של 15 נקודות אחוז מעל הנשים לפיגור של 15 נקודות אחוז. מדובר במהפך כולל בשיעור של כ-30 נקודות אחוז בשיעורי ההישג בזכאות לבגרות של נשים לעומת גברים במגזר הערבי.

שביט וברונשטיין מציעים הסברים אפשריים לתופעה זאת, ומסיקים שהסוגיה ראויה לתשומת לב רבה ממה שזכתה לה עד כה. בזמן שתלמידים שהוריהם בעלי השכלה נמוכה צמצמו את פערי הזכאות בבגרות לעומת תלמידים שהוריהם בעלי השכלה רבה יותר, המחברים לא מצאו ירידה מקבילה בשיעורי הקבלה של תארים אקדמאים בין תלמידים בעלי רקע השכלתי שונה של ההורים. היה שיפור של הישגים אלו בקרב כל הקבוצות, אך השיפור היה דומה בכולן.

המאמר המלא של שביט וברונשטיין יופיע בדו”ח מצב המדינה הקרוב של מרכז טאוב.

חדשון מרץ 2011

שיעור הזכאות לבגרות של נשים בישראל כבר היה גבוה בעבר מזה של הגברים, והוא המשיך לעלות באופן ניכר בשנים האחרונות. השיפור הגדול ביותר בהישגי הבגרות נמצא בקרב ילדים שהוריהם בעלי השכלה נמוכה.

ההוצאה על רפואת השן היא סעיף הוצאה עיקרי על שירותי רפואה של משקי בית בישראל, בפרט העניים. הילדים והקשישים הם המפסידים העיקריים.

גילויי גז טבעי בחופי ישראל מעוררים אתגרי מדיניות מרחיקי לכת לעתיד המדינה.

דברים לזכרו של ד"ר ישראל כ"ץ ז"ל, המנהל המייסד של מרכז טאוב

רפואת השן בישראל עדיין מחוץ לגדר

מאז 1995 תושבי ישראל זוכים לביטוח בריאות ממלכתי. גם קודם לכן הגישה לשירותי רפואה בסיסיים הייתה כמעט אוניברסלית והובטח כיסוי ביטוחי לרוב ניכר של האוכלוסייה. הדפוס הזה של נגישות רחבה לשירותי רפואה בסיסיים לכלל האוכלוסייה תרם לאורך השנים לרמה הגבוהה יחסית של בריאות ממנה נהנים תושבי ישראל.

רפואת השיניים נשארה מחוץ למסגרת של חוק ביטוח הבריאות, כאשר הגישה לטיפול רפואי מותנה ביכולת לשלם. כתוצאה מכך, אפילו טיפולים בסיסיים, כולל טיפול מונע, נמצאים לעתים קרובות מעבר ליכולתן של משפחות בעלות אמצעיים מוגבלים. בו בעת רמת בריאות השן בישראל נמוכה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות – בניגוד למצב של רמת הבריאות הכללית.

פרופ’ דב צ’רניחובסקי, ראש תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, פרופ’ חבר באוניברסטת בן-גוריון וד”ר גיא נבון מבנק ישראל, עמית מדיניות בתכנית, פרסמו באחרונה מחקר הבוחן את מצב בריאות השן בישראל על בסיס נתוני סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (רפואת השן: נטל ההוצאות על משקי בית – השלכות לביטוח בריאות ממלכתי, נייר מדיניות של מרכז טאוב מס’ 2010.10). הם מצאו שבהיעדר ביטוח ממלכתי לטיפולי שיניים, וכתוצאה ממיעוט חלופות של ביטוח פרטי, ההוצאות על טיפולי שיניים הפכו לסעיף מרכזי בהוצאות על שירותי רפואה עבור משקי בית בישראל. עבור קשישים, עלות טיפולי שיניים מהווה לעתים נטל כבד מדי.

התרשים הראשון מצביע על הוצאות בשנת 2008 לטיפולי שיניים עבור משפחות, אשר דיווחו על הוצאות אלו, לפי חמישוני הכנסה. מסתבר שהסכומים דומים מאוד; ההוצאות של המשפחות העשירות ביותר גבוהות מן ההוצאות של המשפחות העניות בפחות מ-25 אחוז, למרות שההכנסה של משפחות אלו גבוהה בערך פי חמישה. דפוס הוצאות זה מצביע על כך שלרפואת השן מאפיין של צורך ולא של מותרות והוצאה זו רגרסיבית בעליל.

אך מבט על מספר המשפחות המבצעות בפועל טיפולי שיניים מגלה שהאחידות בהוצאות פירושה שהמשפחות העניות נאלצות לצמצם במספר טיפולי  השיניים. התרשים השני מראה את שיעור המשפחות המדווח על הוצאות על טיפולי שיניים במשך השנה, ממנו עולה שהשיעור בקרב המשפחות העניות קטן יותר באורח ניכר – תוצאה המצביעה על כך שמשפחות עניות רבות נוטות לוותר על טיפולי שיניים.

הוויתור של משקי בית בשני החמישונים הנמוכים על שירותי רפואת שיניים פוגע בעיקר בילדים, במיוחד משום שחלקם של ילדים עד גיל 18 מסך הנפשות במשקי הבית בחמישון התחתון מגיע ל-50 אחוז לעומת 20 אחוז בחמישון העליון.

בהתבסס על ממצאים אלו, צ’רניחובסקי ונבון ממליצים להחיל את רפואת השן בביטוח בריאות ממלכתי, תוך גיבוי תקציבי מתאים למימושו. הם ממליצים במיוחד על החלת התכנית בקרב ילדים ובקרב קשישים. להערכתם, המהלך המוצע עשוי להביא לתשואה ממשית וניכרת בטווח הבינוני והארוך, שתתבטא בשיפור בריאות השן בישראל מבלי להגדיל את ההוצאות ויגביר את השוויוניות בגישה לטיפול.

האם הישגי מערכת החינוך בישראל הורעו בשנים האחרונות?

העבודה הנוכחית לא נועדה להוכיח שמצבה של מערכת החינוך משביע רצון. ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים נמוכים; הפערים בתוך ישראל, בין תלמידים יוצאי שכבות חברתיות מבוססות ובין תלמידים יוצאי שכבות חברתיות חלשות, גדולים מאוד; המערכת לוקה בהעדר אווירה תומכת למידה, מעודדת שטחיות ואלימות ומתאפיינת בפגמים חמורים נוספים.

יחד עם זאת, בחינת הנתונים וההישגים של מערכת החינוך איננה מעידה על הידרדרותה בעשור האחרון, ובתחומים מסוימים – ההיפך הוא הנכון. ייתכן מאוד, שלאור המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית, השוררת בישראל בעשור האחרון, העובדה שהישגי מערכת החינוך לא הידרדרו מהווה עבורה תעודת כבוד. ביקורת מוגזמת ובלתי נכונה לא תסייע בקידום המערכת והיא עלולה לתרום לדכדוך ולייאוש שאינם במקומם.

חדשון ינואר 2011

הזרימה הגדולה של העובדים הזרים אל תוך המדינה, רובם בלתי מיומנים ובלתי משכילים, מלוּוה בקשיים גוברים עבור עובדים ישראלים שרמת השכלתם נמוכה. אחד המאמרים בחדשון נוגע בסוגיה זו בהקשר של אי-התעסוקה בקרב גברים ערבים בעלי עד עשר שנות לימוד. הסוגיה של העובדים הזרים הינה סימפטום אחד של העדר תכנית מערכתית רצינית להתמודדות עם הבעיות המורכבות והמחריפות בפניהן ניצב שוק העבודה במדינת ישראל. עבודה נוספת הנעשית במרכז, שתופיע בדו"ח מצב המדינה הבא — ותיסקר בחדשונים הבאים — יורדת לעומקם של נושאים מהותיים נוספים, כמו הבעיה ההולכת ומתרחבת של עובדים עניים. הצעות והערות יתקבלו, כתמיד, בברכה.

עובדים זרים דוחקים החוצה עובדים ישראלים לא מיומנים

מספר העובדים הזרים בישראל גדל ממספר זניח לפני שני עשורים לקרוב ל-200 אלף עובדים  ושיעורם מכלל המשרות במגזר העסקי הישראלי נאמד במעל לעשרה אחוזים.

המדיניות ארוכת השנים של אישורה ואף עידודה של הכנסת עובדים זרים שנויה במחלוקת – לא רק מבחינה אזרחית אלא גם מבחינה כלכלית. המתנגדים להכנסת זרים טוענים, שהעובדים הזרים דוחקים החוצה עובדים מקומיים, וכי המדיניות הנוהגת מטיבה עם המעסיקים על חשבון האוכלוסייה הפגיעה ביותר – עובדים מעוטי השכלה. התומכים במדיניות זו טוענים, שהזרים מועסקים לרוב במגזרים שהישראלים אינם פונים לעבוד בהם. לפיכך – לטענתם – הזרים ממלאים תפקיד חשוב בהחזקת מגזרים מקומיים חיוניים בלי להסב נזק כלשהו.

מנהל מרכז טאוב, דן בן דוד, עסק בסוגיה זו בפרק על שוק העבודה בדו”ח מצב המדינה האחרון שפרסם המרכז. כפי שניתן לראות בתרשים, הוא מצא ראיות לקשר בין חלקם של העובדים הזרים במגזר העסקי ובין שיעורי אי-התעסוקה של גברים ערבים מעוטי השכלה.

Fig 4 Heb

העובדים הלא-ישראלים בתרשים כוללים לא רק עובדים זרים, אשר מספרם עד תחילת שנות ה-90 היה קטן מאוד, אלא גם עובדים פלשתינים מהשטחים. שיעור הלא-מועסקים בתרשים מתייחס לגברים ערבים ישראלים בגילאים 35-54 בעלי 0-10 שנות לימוד. קיים קשר חזק בין שיעור העובדים הזרים במגזר העסקי לבין שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים ערבים מעוטי השכלה בגילאי העבודה העיקריים.  בעקבות העלייה החדה במספר העובדים הזרים בחלק השני של שנות ה-90 נראית עלייה גדולה בשיעורי אי-התעסוקה של גברים ישראלים ערבים מעוטי השכלה; ובעקבות הירידה בחלקם של הלא-ישראלים בהמשך, נראית ירידה מתונה יותר בשיעורי אי-התעסוקה בקרב הגברים הערבים.

התועלת כתוצאה מהבאת עובדים זרים משתנה בין מדינות. במדינות בהן קיים מחסור בעובדים לא-מיומנים, הבאת הזרים אינה יוצרת בעיה של דחיקה החוצה של עובדים מקומיים. אבל ישראל מתאפיינת זה עשרות שנים במספר גדול יחסית של עובדים, החסרים כישורים בסיסים לתעסוקה במשק המודרני. לכן, הזרימה הגדולה של עובדים זרים לישראל, בעלות העסקה נמוכה מזו של ישראלים, מביאה לפגיעה בשכרם של ישראלים לא-מיומנים ומגבירה את הקושי שלהם למצוא תעסוקה.

פחות כלי רכב לנפש, צפיפות גבוהה בכבישים

תשתית הכבישים איננה עומדת בעומס התנועה ואיננה מדביקה את קצב הגידול בנסועה (סך הקילומטרים של הנסיעה). בנייר מדיניות חדש של מרכז טאוב, “ניידות בתחבורה והשפעתה על נגישות בישראל – מחקר השוואתי”, יורם עידה וגל טלית מצביעים על גודל הפער בין התשתית הקיימת לבין צורכי המשק.

משרד התחבורה מדווח באתר האינטרנט שלו, ש”מספר כלי הרכב בישראל הכפיל את עצמו מכמיליון בשנת 1990 עד כשני מיליון כיום, כאשר גידול האוכלוסייה הסתכם ב-51 אחוז. כתוצאה מכך רמת המינוע עלתה בכ-40 אחוז, לכ-300 כלי רכב לכל אלף תושבים”. עם זאת, רמת כלי הרכב הפרטיים לאלף נפש עדיין נמוכה בישראל, בין מחצית לשליש מהרמה המאפיינת את מדינות אירופה וארה”ב, ויש להניח שהעלייה במספר כלי הרכב לנפש תימשך. המשרד מכיר ב”פער הגובר” בין השימוש ובין הקיבולת.

המחקר של עידה וטלית מראה עד כמה הפער משמעותי. בתרשים ניתן לראות את הגידול שחל משנת 1990 בארבעה מודדים מקובלים בתחום: קילומטרים של נסיעה (הנסוּעה), מספר כלי הרכב, ומודדים של שטח הכבישים ואורכם (המצביעים על קיבולת הכבישים). במהלך שני העשורים האחרונים, מספר כלי הרכב יותר מהכפיל את עצמו, וכבר בשנת 2006 הגידול עלה על 110 אחוז. הנסועה גדלה עוד יותר, מעבר ל-130 אחוז. אולם מנגד, שטח הכבישים גדל רק בכ-60 אחוז ואורכם אף גדל פחות. המשמעות היא, שהצפיפות בכבישים גדלה באופן ניכר.

Fig 3A Heb
עידה וטלית מצביעים על כך שממדי הגידול בהיקף הנסיעה בכבישים הם בחלקם פועל יוצא של העדר השקעה בתשתיות ראויות בתחבורה הציבורית, שאין ביכולתה לספוג חלק ניכר מן הגידול בהיקף הנסועה, והוא הוטל עד כה על נסיעה ברכב פרטי.

נדרשת הרחבה ניכרת של מערכת התחבורה בישראל כדי להדביק את קצב הגידול בשימוש בכלי הרכב אשר התרחש בשנים האחרונות. בהמשך יידרשו השקעות גדולות עוד יותר כדי לעמוד בקצב הגידול העתידי הצפוי. בנוסף לכך, גידול בהיצע התחבורה הציבורית ושיפור איכות השירות בה יוכלו להביא להאטה של קצב הגידול בשימוש ברכב הפרטי.

קפיצה של 16.7% במדד טאוב לתחושת הביטחון החברתי בשנת 2010

מדד טאוב עוקב אחרי תחושת הביטחון החברתי של הציבור זה עשור. המדד יפורסם במלואו בדו”ח מצב המדינה הבא של מרכז טאוב, כחלק מפרק “הסקר החברתי – 2010″, שנכתב על-ידי נחום בלס ודלית נחשון-שרון. המדד מבוסס על שאלות הנוגעות לשינויים ברמת החיים, חשיפה לאלימות, ביטחון כלכלי בסיסי וחשש מפני אבטלה. הוא נע בטווח שבין 0 (המצב הגרוע ביותר) ל-100, המצב האופטימלי. מדד טאוב לשנת 2010 טיפס לרמת שיא של 65.6 נקודות, גבוה ביותר מ-9 נקודות מהמדד בשנה שעברה וגבוה מכל השנים בהן נערך סקר המרכז (ראה תרשים ראשון). למעשה, מדד טאוב נמצא במגמת עלייה מתמדת מ-2003. המשבר העולמי בשנים 2008 ו-2009 לווה בירידה בתחושת הביטחון אך עם התחזקות התחושה של יציאה מהמשבר באה קפיצה גדולה ב-2010, שהחזירה את המדד אל אותו מסלול ארוך טווח עליו היה מאז 2003.

Fig 5 Heb

החלוקה של האוכלוסייה לפי רמות הכנסה מגלה הבדלים ברורים בין הקבוצות, אך קיים דמיון רב בין קווי המגמה של המדד. מצד אחד, קווי המגמה של המדד, המדורגים זה מעל זה וחושפים את הפער בתחושת הרווחה בין הקבוצות ברמות ההכנסה השונות (תרשים 2). מצד שני, הפערים בין קווי המגמה של הקבוצות השונות הם די יציבים והעלייה במדד מאז 2003 חלה אצל כל קבוצות ההכנסה.

העלייה המתונה ביותר התרחשה אצל בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה מהממוצע, אם כי המדד שלהם עדיין הגבוה ביותר והוא הגיע השנה לשיאו ברמה הגבוהה של 74.4 נקודות, לעומת 72.6 ב-2009. המדד של הקבוצה הבאה ברמתה, של בעלי ההכנסות הגבוהות מעט מן הממוצע, מטפס השנה ומתקרב למדד של בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה: המדד עולה ל-72 נקודות לעומת 61 בשנה הקודמת (גידול של 18 אחוז). ממצאים אלה רומזים על כך שהתופעה של שחיקת מעמד הביניים, שזכתה לתשומת לב רבה בכלי התקשורת, לא באה לידי ביטוי בשנה האחרונה ככל שמדובר בתחושות של אותו הציבור.

גם המדד של בעלי הכנסות הנמוכות מאוד מהממוצע עלה במידה ניכרת, ל-56 נקודות, לאחר יציבות של כמה שנים ברמה נמוכה של כ-47-49 נקודות. השנה רמת המדד היא הגבוהה ביותר, והפער לעומת הקבוצה של בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה מהממוצע מצטמצם לעומת שנת 2009, מ-25 ל-18 נקודות (ראה תרשים).

Fig 6B Heb
ההבדלים ברמת ההשכלה אינם מגלים פערים גדולים בתחושת הביטחון החברתי כמו הבדלים ברמת ההכנסה (רא