Author Archives: Tamar

כלכלת ישראל שגשגה ב-2017 – האם המגמה תימשך?

סיומה של שנת 2017 ותחילתה של השנה החדשה הן הזדמנות טובה להתבונן לאחור אל מה שהתרחש במשק בישראל בשנה האחרונה בפרט ובשנים האחרונות בכלל.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו גלעד ברנד, פרופ' אבי וייס וד"ר אסף צימרינג מראה כי שנת 2017 הייתה טובה לכלכלה הישראלית בכמה היבטים: שיעור התעסוקה גבוה מכפי שהיה זה שנים, שיעור האבטלה נמצא בשפל היסטורי, והשכר הריאלי הוסיף לעלות אחרי תקופה ארוכה של קיפאון. ואולם, התמונה אינה ורודה לגמרי. בתחומים אחרים ניכרות מגמות מעוררות דאגה, במיוחד כשבוחנים את הפוטנציאל לצמיחה כלכלית בטווח הארוך.

התוצר המקומי הגולמי לנפש צפוי לעלות בשנת 2017 באחוז – שיעור דומה לשנים קודמות אך נמוך מעט ביחס למדינות מפותחות אחרות. לפיכך, ישראל מתקשה להדביק את רמת החיים במדינות אלו.

גם בשנת 2017, כמו בכל השנים האחרונות, הבלם העיקרי לצמיחה מהירה יותר במשק היה הפריון הנמוך – ועל פי אומדנים מוקדמים, הוא צפוי לעמוד גם השנה על שיעור צמיחה אפסי. פריון העבודה, מדד המבטא את כושר הייצור של המשק בהינתן תשומת העבודה שברשותו, אינו עולה בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא הגידול בתעסוקה בקרב אוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך יחסית (מגמה חיובית בפני עצמה).

מצבו הטוב יחסית של המשק משתקף בנתונים המצוינים של שוק העבודה; כאמור, שיעור האבטלה בשפל ושיעור התעסוקה נמצא בשיא. לצד זאת, נראה כי הגידול המתמשך בתעסוקה, מגמה המאפיינת את המשק זה למעלה מעשור, הגיעה השנה לכדי מיצוי. אמנם שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב החרדים הם מקור פוטנציאלי להמשך הגידול בתעסוקה לטווח ארוך, אך שינוי דמוגרפי אחר – ירידה בחלקם של העובדים בגילי העבודה העיקריים (54–25), בין היתר עקב הזדקנות האוכלוסייה – מורה כנראה על כך שההתרחבות הנוכחית של כוח העבודה מתקרבת לגבולה העליון.

אז עד כמה באמת טוב לישראלים? מה המשמעות של כל הנתונים הללו לרמת החיים שלהם?

נושא מרכזי שנדון רבות ומשפיע על רמת החיים הוא יוקר המחיה. המחירים בישראל גבוהים ממה שניתן היה לצפות ממשק שבו המשכורות נמוכות יחסית. עם זאת מסתמן שיפור מסוים בהיבט זה; בשלוש השנים האחרונות חלה התמתנות משמעותית בקצב האינפלציה, שנובעת ככל הנראה גם ממאמצי הממשלה להגביר את התחרות המקומית במשק ולהקל את יוקר המחיה. למשל, בסעיפי התקשורת והתחבורה נרשמו בשנים האחרונות ירידות מחירים משמעותיות לאחר רפורמות נרחבות של הממשלה בתחומים אלו. הכנסתם של משקי הבית עלתה, ועלייה זו הובילה לגידול משמעותי בהיקף הצריכה הפרטית, ללא ירידה בשיעורי החיסכון.

אולם למרות מגמה חיובית זו, רמת המחירים בישראל היא עדיין מהגבוהות ב-OECD. זאת ועוד, נראה כי מגמת ההתרחבות של שוק העבודה קרובה להגיע לכדי מיצוי (כפי שהוצג לעיל) וכי העלייה בשכר הריאלי נובעת בעיקרה משיפור במחירי הצריכה ואינה נתמכת בגידול בפריון. מכאן עולה החשש שמגמות אלו זמניות בעיקרן, ושיידרשו מקורות אחרים לסגירת הפער בין רמת החיים בישראל לרמת החיים במדינות מפותחות אחרות.

מבוא מאקרו עברית

עוד נושא בוער בסדר היום הציבורי בישראל הוא שוק הדיור, עקב המשבר החריף שחל התחום בעשור האחרון. מחירי הדירות עלו בקצב מהיר יותר משכר הדירה, והפער ביניהם מתרחב מאז 2009. חלק מפער זה מקורו בריבית הנמוכה (אשר הופכת את המשכנתאות לזולות יותר ואת ההשקעה בדירות למשתלמת יותר מהשקעות אחרות). ואולם היות ששערי הריבית נותרים יציבים ברמתם הנוכחית בשנתיים האחרונות, נראה כי ההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיותיהם של משקי בית ושל משקיעים להמשך עליית המחירים – הן מחירי הדירות הן מחירי השכירות.

במבט כללי, בסיומה של 2017 אפשר לומר כי הכלכלה של ישראל צמחה וחלו תמורות חיוביות במהלך השנה, אבל כשמתבוננים במגמות לטווח ארוך נראה כי בעתיד יעמדו בפני ישראל אתגרים כלכליים רבים. המצב הטוב של המשק מהווה כר נוח לקובעי המדיניות להתמודד עם האתגרים הללו. כדאי לנצל תקופה זו כדי ליישם מדיניות המבוססת על ראייה ארוכת טווח, ובכך להבטיח צמיחה מאוזנת בעתיד ומיצוי מיטבי של הפוטנציאל הטמון במשק.

חרדים במוסדות להשכלה גבוהה: האם מספיק להתקבל?

3ee90b22-3034-4286-8f81-4fd98af52be1 (1)

בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים פונים למוסדות להשכלה גבוהה. בשוק העבודה המודרני רמות גבוהות יותר של השכלה מתואמות באופן חיובי עם רמות גבוהות יותר של תעסוקה, ואחת המגמות הבולטות בשוק העבודה בישראל היא גידול בהשפעה של רמת ההשכלה על השכר ביחס לעבר. מכאן משתמע שהמשך מגמת ההצטרפות של חרדים למוסדות האקדמיים עשוי לתרום לצמצום העוני בקרב הקהילה החרדית ולצמצם פערים בין חרדים לכלל האוכלוסייה, ובמקביל לגרום לצמיחת הכלכלה הישראלית. ואולם, התפתחויות אלו תלויות לא רק בכניסה של החרדים למוסדות להשכלה גבוהה, אלא גם בהצלחתם בלימודים ובהשלמת התארים.

מספר החרדים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל כמעט פי שלושה בתוך שש שנים. בין 2008 ל-2014 גדל מספר הסטודנטים החרדים מ-1,122 ל-3,227, כשני שלישים מהם נשים ורק כשליש גברים. למרות הגידול, שיעור הצעירים החרדים (גילאי 35–25) שלומדים או שלמדו לתואר ראשון עדיין נמוך בהשוואה למגזרים האחרים: רק 8 אחוזים מהגברים החרדים ו-15 אחוזים מהנשים החרדיות לומדים לתואר ראשון או בעלי תואר ראשון.

 

Haredim studying for degree HEBV

לא זו בלבד ששיעור החרדים באקדמיה הוא נמוך יחסית, גם הנתונים שלעיל הם מוטים. זאת משום שבתרשים נכללו גם סטודנטים מהמגזר הדתי-לאומי שלמדו בבתי ספר שבאופן רשמי נתונים לפיקוח חרדי אבל הם אינם חרדים, הם לומדים את מקצועות הליבה בבית הספר התיכון ומתנהגים אחרת לגמרי מהזרמים המרכזיים באוכלוסייה החרדית (כלומר חסידים (לא כולל חב"ד), ספרדים, ליטאים וחב"ד).

המגמות בחינוך הגבוה זולגות לשוק העבודה, שבו גברים חרדים הם אחד משתי קבוצות אוכלוסייה (לצד נשים ערביות) שבהם שיעורי התעסוקה – אף שעלו בשנים האחרונות – נמוכים בצורה ניכרת מאלו שבשאר קבוצות האוכלוסייה.

חשוב לציין שלא תמיד אלו היו פני הדברים. בשנות השבעים המאוחרות שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים היו דומים לשיעורי התעסוקה באוכלוסייה הכללית ועמדו על כ-84 אחוזים, ושיעורי התעסוקה בקרב הנשים החרדיות עמדו על כ-40 אחוזים. עקב התפתחויות פוליטיות וחברתיות התרחבה "חברת הלומדים", יותר ויותר גברים חרדים פנו ללימודי דת מלאים בישיבות, ושיעורי התעסוקה ירדו בצורה מרחיקת לכת. עם זאת, הנסיבות הכלכליות שחרדים צעירים מתמודדים עמן כיום הן קשות יותר מאלו שעמן נאלצו להתמודד הוריהם – בני הדור הראשון של "חברת הלומדים". אין ספק שהצורך להתפרנס היה אחד הגורמים המשמעותיים לשינויים שחלו במגזר החרדי בשיעורי התעסוקה ובהצטרפות ללימודים גבוהים.

בקרב גברים חרדים שפנו ללימודים אקדמיים שיעורי הנשירה גבוהים במיוחד. כ-58 אחוזים מהגברים החרדים שפנו לתואר אקדמי נשרו מלימודיהם – בין שבתקופת המכינה ובין שבמהלך הלימודים עצמם. במילים אחרות, רק כארבעה מבין כל עשרה חרדים שהחלו ללמוד לתואר אקדמי השלימו את לימודיהם. למעשה, כאשר מנכים מהשקלול את הסטודנטים הדתיים-לאומיים שלמדו בבתי ספר בפיקוח חרדי עולים שיעורי הנשירה של הגברים החרדים לכ-67 אחוזים. שיעורים אלו גבוהים בהרבה משיעורי הנשירה בקרב גברים יהודים לא חרדים (כ-30 אחוזים) ובקרב גברים ערבים-ישראלים (41 אחוזים). הם גבוהים גם בהשוואה לשיעורי הנשירה בקרב נשים חרדיות (33 אחוזים).

Combined dropout rates HEB

לשיעורי הנשירה הגבוהים בקרב גברים חרדים יש כמה סיבות. אחת מהעיקריות שבהן היא היעדר הכנה אקדמית נאותה. הרוב המכריע של גברים חרדים אינו לומד בבית הספר התיכון לימודי ליבה, ובהם מתמטיקה, אנגלית ומדעים. בניגוד אליהם, רוב הנשים החרדיות כן לומדות לימודי ליבה בבית הספר, וכמוהן הקבוצה הקטנה של סטודנטים דתיים-לאומיים שלומדים בבתי ספר בפיקוח חרדי. ואכן, בשתי קבוצות אלו שיעורי הנשירה נמוכים יותר.

היעדר ההכנה ללימודים גבוהים נובע גם מתנאי קבלה גמישים, במטרה לאפשר להם להשיג תואר. ליותר ממחצית מהחרדים המתקבלים ללימודים אקדמיים אין תעודת בגרות ולא פסיכומטרי. כך, חלק מהמוסדות האקדמיים החדשים, ובמיוחד המכללות החרדיות, הורידו את דרישות הקבלה שלהם כדי למשוך יותר סטודנטים. ואולם נראה שהצבת תעודת בגרות ומבחן פסיכומטרי כדרישת מינימום ברוב המוסדות האקדמיים תשמש דרך יעילה לסינון, ותפחית את סיכויי הנשירה של סטודנטים שהתקבלו ללימודים. אמנם גם לשיעור גבוה מקרב הנשים החרדיות המתקבלות ללימודים אין תעודת בגרות או פסיכומטרי, אך זה מטעה כי חלק ניכר מהן נבחנות בבחינות סאלד, המקבילות לתעודת בגרות חלקית.

גורם נוסף לשיעורי הנשירה הגבוהים הוא שגברים חרדים מתחילים את לימודיהם האקדמיים בגיל מאוחר יחסית (25 בממוצע), כשרבים מהם כבר הורים לילדים ומפרנסים משפחה שהולכת ומתרחבת. נשים חרדיות נוטות להתחיל בלימודיהן בגיל צעיר יותר (22 בממוצע).

שיפור המוכנות של החרדים להיכנס לחינוך הגבוה – באמצעות קורסים רשמיים, קורסים תומכים או הכנה טובה יותר במכינות הקדם-אקדמיות – לצד תמיכה כספית ואקדמית בסטודנטים חרדים במהלך לימודיהם, יכולים לשפר לא רק את שיעורי הכניסה של החרדים ללימודים גבוהים, אלא גם את שיעורי ההצלחה שלהם.

 

*תמונה: asafantman via Visualhunt.com /  CC BY

ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים

תקציר המחקר

מה ההבדלים בין ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים לאלו של יהודים בישראל?

מחקרים חינוכיים רבים בחנו שאלה זו בעבר, והצביעו על שׁוֹנוּת בין שני המגזרים. עם זאת, החוקר נחום בלס מצא כי בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בהישגי התלמידים הערבים, והפערים בינם ובין תלמידי החינוך היהודי הצטמצמו.

בפרט, בהשוואה בין תלמידים בעלי רקע חברתי-כלכלי דומה, השתפרו הישגי התלמידים בחינוך הערבי במידה ניכרת לאורך השנים והתקרבו לאלה של תלמידים יהודים – ואף עלו עליהם בכמה תחומים.

כדי להשוות בין שני הזרמים, חשוב לבחון הן את המשאבים המוקצים לכל זרם והן את התוצאות החינוכיות – כלומר, את הישגי התלמידים.

 

מגמות בהקצאת משאבים: תקציבים, מורים איכותיים וכיתות קטנות יותר

למרות הפערים בתקציבים לכיתה, הפערים בין הזרמים באיכות המורים ובמספר התלמידים לכיתה כמעט נסגרו. לצד זאת עדיין נותרו פערים ניכרים בתקציב לתלמיד בין החינוך הערבי ליהודי: בעוד ההקצאה לתלמיד בבתי ספר יסודיים בחינוך היהודי הייתה 20,000 שקלים בשנת 2015, ההקצאה לתלמיד בחינוך היהודי עמדה רק על כ-16,000 שקלים. עם זאת, התקציב לתלמיד בחינוך הערבי גדל מהר יותר לאורך השנים.

במחקרי חינוך, רמת ההשכלה של המורים מהווה לעתים קרובות מדד לאיכותם. במדד זה החינוך הערבי מוביל על החינוך העברי: חלקם של המורים בעלי תואר אקדמי בזרם הערבי גדול יותר  בכל רמות ההשכלה. לדוגמה, בחינוך הערבי 95 אחוז מהמורים בחינוך לגיל הרך הם בעלי תואר אקדמי, לעומת 91 אחוז בחינוך היהודי. נוסף על כך, חלקם של מורים בעלי תואר שני גדל ומתקרב לזה שבחינוך היהודי, אף שבחינוך העל-יסודי יש עדיין פערים בולטים בין הזרמים בתחום זה.

מאמצי משרד החינוך להקטין את גודל הכיתות לא הביאו לשינוי ניכר בחינוך היהודי, אולם התוצאות היו מרשימות יותר בחינוך הערבי. ב-2015 מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר הערביים היה נמוך ממספרם  בחינוך היהודי ביסודי ובחטיבת הביניים, והנתון היה גבוה יותר רק בתיכון.

 

מגמות בתוצאות חינוכיות: שיעורי רישום, הישגים לימודיים ומבחנים בין-לאומיים

בהשוואה לשנים עברו, שיעורי הלמידה של ערבים בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה גדלו, והישגיהם הלימודיים השתפרו בכמה מקצועות. עם זאת, נותרו פערים לימודיים מסוימים בין הזרמים, ובכלל זה בציונים התלמידים במבחנים בין-לאומיים.

בחינוך הערבי שיעורי הלמידה בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים עלה מ-63 אחוזים ב-1990 ל-93 אחוזים ב-2015. בחינוך  היהודי שיעור הלמידה היה גבוה כבר בשנות התשעים – 90 אחוזים – ומאז טיפס השיעור ל-97 אחוז. בחינוך הערבי בולטת במיוחד העלייה במספר התלמידות בתקופה זו: מ-59 ל-94 אחוזים.

לצד זאת, חלה עלייה בשיעור המתקבלים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה בקרב הציבור הערבי, ובחלקם של ערבים בציבור האקדמאים בישראל. על אף ההתקדמות, חשוב לציין כי בשנת 2015 שיעורם של צעירים ערבים (גילאי 34–25) שלמדו יותר מ-13 שנות לימוד היה נמוך בהשוואה למקביליהם בזרם היהודי: 36 אחוזים בלבד לעומת 72 אחוזים.

מבחינת הישגים, בין 2007 ל-2016 חלה עלייה ניכרת בציונים במתמטיקה (ועלייה מתונה בציונים באנגלית) בבחינות המיצ"ב של דוברי ערבית בכיתות ה', ועלייה זו צמצמה את הפערים בין שני הזרמים במקצועות אלו. במבחן לכיתות ח' באותה תקופה הצטמצם הפער בין דוברי עברית לדוברי ערבית בציונים במדעים ובטכנולוגיה, אך הפער בציוני המתמטיקה עלה ובאנגלית הוא נותר ללא שינוי. סיווג התלמידים לשלוש קבוצות על בסיס רקע  חברתי-כלכלי, והשוואה בין תלמידים מרקע דומה, מקטינים בכ-50 אחוזים את הפער בציונים באנגלית בין תלמידים יהודים וערבים. פערים אלו היו עשויים לקטון עוד יותר אילו נותחו הישגי התלמידים בחלוקה מפורטת יותר לעשר קבוצות חברתיות-כלכליות (במקום שלוש).

שיעור הניגשים למבחני הבגרות דומה בשני הזרמים, והפער בין תלמידים יהודים לערבים בשיעור הזכאים לתעודת בגרות מקרב הנבחנים ירד מ-17 אחוזים בשנת 2000 ל-12 אחוזים ב-2015. אמנם חל שיפור מסוים בשיעורי הזכאים לבגרות במתמטיקה, כימיה וביולוגיה בקרב התלמידים הערבים, אך פערי ההצלחה בבגרות באנגלית ברמת חמש יחידות עדיין גדולים: בחינוך היהודי 58 אחוזים עוברים את הבחינות, בחינוך הערבי – 14 אחוזים, ובזרם הדרוזי – 25 אחוזים.

Hebrew graph

בניגוד להישגים שהוזכרו לעיל, הפערים בין תלמידים ערבים ליהודים  הצטמצמו במידה פחותה בבחינות בין-לאומיות, ובחלק מהמקרים נותרו ללא שינוי – גם בקרב תלמידים מרקע חברתי-כלכלי דומה. בבחינת PIRLS 2011 (לבתי ספר יסודיים) נמצא קשר בין רקע חברתי-כלכלי חזק לציונים טובים יותר בבחינות, והפערים לטובת התלמידים היהודים לא הצטמצמו גם כאשר התלמידים סוּוגו לפי קבוצות חברתיות-כלכליות. קשר דומה בין ציונים בבחינה לרקע חברתי-כלכלי נמצא גם בבחינת TIMSS לחטיבות הביניים בשנת 2015, אך כאשר משווים בין תלמידים מאותו רקע חברתי-כלכלי, הפער בין הציון הממוצע במתמטיקה בין הזרמים קטן הרבה יותר. הדבר עשוי להצביע על כך שלפחות חלק מהפער בציוני המתמטיקה בין שני הזרמים מקורו ברקע חברתי-כלכלי שונה של התלמידים. עם זאת, במבחן PISA שנערך בשנת 2015 (בקרב תלמידי תיכון), הפער הכולל נותר על פי רוב זהה גם כאשר תלמידים סווגו לפי רקע חברתי-כלכלי.

 

מה ניתן לעשות?

למרות הפערים החינוכיים בין החינוך היהודי לערבי בתחומים מסוימים, חל שיפור ניכר בהישגיהם הלימודיים של התלמידים הערבים. נראה כי הפערים קטנים עוד יותר בהשוואה בין תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי דומה, ונראה כי הפער ברקע הממוצע בין תלמידים יהודים לערבים מסביר במידה רבה את הפער הגדול בהישגיהם. אם ברצוננו לצמצם פער זה, יש להתמקד באופן כללי יותר בטיפול בנושאים חברתיים-כלכליים בשני המגזרים.

 

 

הודעה לעיתונות: ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים

לקראת מסמך המלא לחצו כאן.

מחקר חדש של מרכז טאוב לקראת שנת הלימודים החדשה מראה כי למרות פערים משמעותיים בתקצוב בין המגזר היהודי למגזר הערבי, ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים השתפרו באופן ניכר

מחקרים רבים שנערכו בעבר השוו בין ההישגים הלימודיים של תלמידי המגזר היהודי לאלו של תלמידי המגזר הערבי והצביעו על פערים גדולים ביניהם, אולם מחקר חדש של נחום בלס ממרכז טאוב מוצא כי בשנים האחרונות חל שיפור מהותי בהישגי התלמידים הערבים והצטמצמו הפערים בינם ובין תלמידים יהודים. אף שיש עדיין פערים משמעותיים בתקצוב לתלמיד ולכיתה, הפערים בהשכלה ובוותק של המורים נסגרו כמעט לחלוטין, והפערים במספר התלמידים בכיתה הצטמצמו מאוד.

לפי המחקר, בהשוואה בין תלמידים בעלי נתוני רקע חברתיים-כלכליים דומים ניכר כי הישגיהם של תלמידי המגזר הערבי השתפרו בצורה ניכרת, והם מתקרבים לאלו של המגזר היהודי – ובחלק מן המקצועות אף עולים עליהם. לאור זאת, כדי לצמצם את הפערים יש להתמקד במישור החברתי-כלכלי הכללי.

מן הממצאים העיקריים במחקר:

  • יש פערים גדולים בתקצוב לתלמיד בין המגזר הערבי למגזר היהודי (כ-20 אלף שקלים לתלמיד במגזר היהודי לעומת כ-16 אלף במגזר הערבי בבית ספר יסודי), אף שהגידול בתקצוב לאורך השנים היה גדול יותר במגזר הערבי.
  • שיעור המורים האקדמאים במגזר הערבי עולה על שיעורם במגזר היהודי.
  • בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים עלו שיעורי הלמידה במגזר הערבי בצורה ניכרת, בעיקר בקרב בנות (מ-59% ל-94% בין 1990 ו2015).
  • שיעור הניגשים לבגרות במגזר הערבי דומה לשיעור במגזר היהודי, ובמגזר הדרוזי הוא אף עולה עליו.
  • הפערים בין המגזרים בציוני הבגרות במתמטיקה ובמדעים הצטמצמו; באנגלית ובמדעי המחשב הפערים נותרו גדולים.
  • חלה עלייה ניכרת בשיעור הערבים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה ובחלקם בקרב בעלי התארים.
  • בבדיקת הישגי התלמידים במבחנים הבין-לאומיים, עלה כי במבחני PISA בתיכון, הפער בין תלמידי המגזר היהודי לתלמידי המגזר הערבי גבוה (104 נקודות) ונותר גבוה גם בחלוקה לקבוצות לפי רקע חברתי-כלכלי.

מחקר חדש שערך חוקר מרכז טאוב נחום בלס בדק את השינויים שחלו במגזר הערבי במערכת החינוך, הן בהיבט של משאבים המופנים אליה והן בהיבט של תוצאות לימודיות. המחקר מראה כי אף שקיימים עדיין פערים בין החינוך הערבי לחינוך העברי, בהיבטים רבים מצבו של החינוך הערבי השתפר מאוד.

דוגמה אחת לכך היא איכות כוח האדם בהוראה. בלס מראה כי שיעור המורים האקדמאים במגזר הערבי עולה על שיעורם במגזר היהודי בכל שלבי הגיל (95% לעומת 91% בחינוך קדם יסודי, למשל), וכי שיעור המורים בעלי תואר שני גדל במהירות רבה יותר ומתקרב לזה של היהודים, אם כי בחינוך העל-יסודי עדיין קיימים פערים ניכרים בין שני המגזרים בהיבט זה (כ-29% לעומת כ-%43). מדד אחר שנבדק הוא גודל הכיתה. בלס מראה כי מאמצי משרד החינוך להקטנת הכיתות לא הניבו שינוי של ממש במגזר היהודי, אך במגזר הערבי התוצאות היו מרשימות יותר; ב-2015 מספר התלמידים בכיתה בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים במגזר הערבי היה נמוך יותר מאשר במגזר היהודי, ורק בחטיבה העליונה הוא היה גבוה יותר.

שיעורי הלמידה במגזר הערבי עלו בצורה ניכרת, בעיקר בקרב בנות

מן המחקר של מרכז טאוב עולה כי בתוך 15 שנים בלבד סגר המגזר הערבי כמעט לחלוטין את הפער בשיעורי הלמידה בגילי 5–4. גם שיעורי הלמידה בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים גדלו והגיעו כמעט למיצוי. מאז 1990 עלו השיעורים במגזר היהודי מ-90% ל-97%, ובמגזר הערבי – מ-63% ל-93%. בולטת במיוחד העלייה בקרב בנות במגזר הערבי, מ-59% לכ-94%.

עלייה חלה גם בשיעור הערבים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה ובחלקם של ערבים מתוך כלל מקבלי התארים, לצד ירידה בשיעור הערבים שלא התקבלו ללימודי תואר ראשון ושני (ראו לוח). נוסף על כך, אלפי סטודנטים ערבים לומדים במוסדות לימוד אקדמיים בירדן, ברשות הפלסטינית ובארצות אחרות.

Screen Shot 2017-08-28 at 10.33.53 PM

למרות ההתקדמות, ראוי לציין כי בשנת 2015 רק 36% מבני 34–25 במגזר הערבי היו בעלי יותר מ-13 שנות לימוד, לעומת 72% מבני גילם היהודים.

ההישגים הלימודיים של המגזר הערבי עלו בחלק מהמקצועות, ובחלוקה לפי קבוצות רקע חברתי-כלכלי הפערים בין שני המגזרים מצטמצמים

מנתוני ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך) ל-2016 עולה כי בקרב תלמידים דוברי ערבית חלה עלייה ניכרת בציוני מבחני המיצ"ב במתמטיקה בכיתה ה', ועלייה מתונה באנגלית. העליות הובילו לצמצום פערים בין שני המגזרים במקצועות אלו. בכיתות ח' הצטמצם הפער בציוני המבחנים במדע ובטכנולוגיה, אולם הפער במתמטיקה גדל והפער באנגלית נותר ללא שינוי.

בלס מראה במחקרו כי בקרב כלל התלמידים, הפרשי הציונים בעשר השנים האחרונות בכל המקצועות אכן גדולים בכיתות ה' וח' (כ-26 נקודות באנגלית בכיתה ה', וכ-63 בכיתה ח'). אך כאשר משווים בין התלמידים בכל מגזר בחלוקה לשלוש קבוצות על פי נתוני מדד הטיפוח של בתי הספר שהם לומדים בהם, ההפרשים בציונים נמוכים בהרבה ומצטמצמים עד לכמחצית (בקבוצת רקע חברתי-כלכלי נמוך – פער של כ-14 נקודות באנגלית בכיתה ה' וכ-33 נקודות בכיתה ח'). בקבוצת הביניים ציוניהם של התלמידים הערבים אף עולים לעתים על אלו של היהודים.

לדברי בלס, ייתכן שבפועל הפערים קטנים עוד יותר: "חלוקה לשלוש קבוצות לפי מדד טיפוח היא גסה מדי ומטה לרעה את הישגי המגזר הערבי, מאחר שחלקם של תלמידי המגזר הערבי בעשירונים החלשים גבוה מזה של היהודים", הוא אומר. "בתוך הקבוצה החלשה שיעור התלמידים הערבים מהשכבות החלשות ביותר גבוה מאשר שיעורם של היהודים, וסביר להניח שהציון הממוצע של הערבים בקבוצות אלו נמוך יותר מזה של היהודים". בלס מציע כי חלוקה מפורטת יותר לעשירוני טיפוח עשויה להציג את ההישגים של תלמידי המגזר הערבי באור חיובי יותר.

השיפור בהישגי התלמידים הערבים ניכר גם בגילים מאוחרים יותר. שיעור הניגשים לבחינות הבגרות במגזר הערבי (81%) דומה לשיעורם במגזר היהודי (84%), ובמגזר הדרוזי הוא אף עולה עליו (90%). הפער בשיעור הזכאים לתעודת בגרות בין תלמידים יהודים לערבים הצטמצם מ-17% לטובת היהודים בשנת 2000 (מתוך הניגשים) ל-12% בשנת 2015. מאז שנת 2000 קצב השיפור במגזר הבדואי דומה לזה שבמגזר היהודי ואף עולה עליו, ושיעור התלמידים הדרוזים הזכאים לבגרות עומד על כ-66% – גבוה יותר מזה של התלמידים היהודים, העומד על כ-62%.

שיעור זכאות לבגרות לפי מגזר

בשנים 2014–2005 חלה ירידה ניכרת בסך כל הניגשים היהודים לבחינות הבגרות, בעיקר מסיבות דמוגרפיות: צמצום גודלם של השנתונים וגידול יחסי בחלקה של האוכלוסייה החרדית. במגזר הערבי, לעומת זאת, מספר הניגשים לבחינות הבגרות כמעט הוכפל.

ומה באשר לטיב תעודת הבגרות? התפלגות הניגשים לבחינת הבגרות לפי מספר יחידות הלימוד במתמטיקה מורה כי במגזר היהודי חלה ירידה גדולה במספר הניגשים לבחינה בארבע ובחמש יחידות, ועלייה במספר הניגשים בשלוש יחידות. במגזר הערבי מספר הניגשים לארבע יחידות עלה בכ-2%, מספר הניגשים בחמש יחידות ירד בכ-3%, ומספר הניגשים ברמת שלוש יחידות עלה ביותר מ-100%. עלייה זו עשויה להעיד על התפתחות חיובית של הגדלת חלקן של אוכלוסיות חלשות יותר בשיעור הזכאים לתעודת בגרות. הציון הממוצע של הנבחנים דומה מאוד בכל המגזרים.

באנגלית, לעומת זאת, הפערים עדיין גדולים: במגזר היהודי שיעור התלמידים העוברים את הבחינה הוא 58%, במגזר הערבי – 14%, ובמגזר הדרוזי – 25%. בכימיה ובביולוגיה עלה שיעור הזכאים במגזר הערבי, והוא גבוה מהשיעור במגזר היהודי. הסבר אפשרי לכך הוא מודעותם של ההורים והתלמידים לצורך לפנות למקצועות המאפשרים השתלבות במסלולי קידום מקצועי שפתוחים יותר לציבור הערבי, כמו רוקחות ורפואה. בפיזיקה ובמדעי המחשב שיעור התלמידים העוברים במגזר הערבי דווקא ירד, והיה נמוך מזה שבמגזר היהודי.

הישגים במבחנים הבין-לאומיים: השיפור נעצר בגבולות ישראל

לעומת ההישגים שהוצגו עד כה, בלס מראה כי במבחנים הבין-לאומיים הפערים בין המגזרים הצטמצמו במידה פחותה, ולעתים אף נותרו בעינם – גם בהשוואה בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי דומה. למשל, במבחן PIRLS 2011 (לחינוך היסודי) ניכר שככל שהרקע החברתי-כלכלי חזק יותר הציון גבוה יותר, והפערים בין לטובת יהודים לא הצטמצמו גם בחלוקה לקבוצות.

קשר דומה נמצא גם במבחן TIMSS 2015 (לחטיבת הביניים). פער הציונים בין כלל התלמידים היהודים לכלל התלמידים הערבים במבחן היה גבוה (70 נקודות), אולם בהשוואה בין תלמידים מאותו רקע הפער בין ממוצעי הציונים במתמטיקה של שני המגזרים קטן יחסית: 12 נקודות בלבד בקבוצת הרקע החברתי-כלכלי הגבוה. מכאן עולה כי לפחות חלק מהפער הגדול בין הישגיהם של שני מגזרי השפה במתמטיקה נובע מהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים.

במבחן PISA 2015 (לחטיבה העליונה) עמד הפער בין המגזרים בכללותם על 104 נקודות (מתוך 800), וברוב המקרים הוא נשמר גם בפילוח לפי רקע חברתי-כלכלי: בתוך קבוצת הרקע הנמוך הפער בין המגזרים מצטמצם ל-67 נקודות, ברקע הבינוני הוא נותר דומה לפער הכללי, וברקע הגבוה אף גדל.

מדוע בחלק מהמשתנים המבטאים הישגים לימודיים וחינוכיים הישגי התלמידים במגזר הערבי דומים לאלו של תלמידי המגזר היהודי, ולעתים אף עולים עליהם, ואילו במשתנים אחרים ההישגים שלהם נמוכים בהרבה? רבים טוענים כי הציונים אינם משקפים את היכולות האמיתיות של התלמידים, עקב תופעת העתקה רחבת היקף. אולם מנתוני משרד החינוך (2017) עולה כי שיעור הבחינות הפסולות עומד על פחות מאחוז אחד. גם אם אכן קיימת תופעה רחבת היקף של העתקות, אין בה משום הסבר לשיעורים הגבוהים של הלמידה ושל ההשתתפות בבחינות. הסבר אפשרי נוסף הוא, כאמור, החלוקה הגסה לשלוש קבוצות לפי מגזר ורמת טיפוח, אשר מטה לרעה את הישגי התלמידים הערבים.

חוקר מרכז טאוב נחום בלס מסכם ואומר כי "את הפער הגדול בהישגים בין כלל התלמידים היהודים לכלל התלמידים הערבים אפשר להסביר במידה רבה בנתוני הרקע החברתי-כלכלי שלהם, ואם רוצים לצמצם אותו, יש להתמקד במישור החברתי-כלכלי הכללי".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

שנה יוצאת מן הכלל: מבט לאחור על שנת 2016

ב-2016 ניכרו בתמונה המאקרו-כלכלית בישראל כמה מגמות מעניינות ומפתיעות. התמ"ג לנפש צמח בקצב מואץ יותר מאשר בשנתיים הקודמות, וחל גידול גם בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה ובשכר. עם זאת, נשאלת השאלה האם הצמיחה הכלכלית ב-2016 משקפת חזרה לשיעורי הצמיחה בשנים שקדמו להאטה בסחר העולמי (שהחל בסוף 2011), או שהמגמות שניכרו בשנה זו חריגות והכלכלה תשוב לצמיחתה האטית בשנים הבאות. פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב, והחוקר גלעד ברנד מצאו נתונים המעלים חשש שהצמיחה הנאה ב-2016 היא חריגה זמנית בלבד, והחזרה לצמיחה אטית ניכרת באופק.

בשנים שלאחר המשבר הכלכלי, ובעיקר מאז 2012, חוותה ישראל האטה משמעותית בצמיחה. כפי שמראה התרשים, בין 2012 ל-2015 שיעור העלייה בתמ"ג לנפש הצטמצם מכמעט 2 אחוזים בשנים קודמות לשיעור צמיחה של כ-1 עד 1.2 אחוזים בשנה. במהלך שנת 2016 השתפרו נתוני המאקרו של המשק ונתוני הצמיחה ל-2016, שטרם התפרסמו, צפויים לעמוד על צמיחה של 1.5 אחוזים בתמ"ג לנפש.[1] שיעור זה נמוך מעט ביחס לעבר, אולם גבוה יותר מאשר בשנתיים שעברו. עם זאת, בנק ישראל צופה כי התמ"ג לנפש ישוב לשיעור צמיחה של כאחוז בלבד בשנים הבאות.

figure 1 newsletter

לצד המגמות בצמיחה, ב-2016 חלו התפתחויות חיוביות בתחום השכר. השכר הריאלי עלה ב-2.3 אחוזים בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה, לאחר עלייה של 3.1 אחוזים ב-2015. נתונים אלו חריגים בהשוואה לעלייה האטית מאוד בשכר הריאלי בשנים קודמות ואינם עולים בקנה אחד עם הצמיחה המדשדשת בפריון העבודה בתקופה זו.

כשהצמיחה הכלכלית מפורקת לגורמיה השונים, נראה כי התרומה הגדולה ביותר לגידול בתמ"ג לנפש בשנים האחרונות מקורה בהתרחבות שוק העבודה – הנובעת מעלייה חדה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה. אלא שמגמת ההתרחבות אינה צפויה להימשך בעתיד בשל שתי סיבות עיקריות. ראשית, חלקם של גילאי העבודה בקרב כלל האוכלוסייה צפוי להצטמצם היות שרבים מהם צפויים להגיע לגיל פרישה. שנית, עיקר פוטנציאל ההתרחבות של שוק העבודה טמון במגזרים הערבי והחרדי, ושתי אוכלוסיות אלו מתאפיינות בהון אנושי נמוך יחסית או בכישורים שאינם מותאמים לשוק העבודה המודרני – לכן תרומתם לצמיחה הכוללת צפויה להיות מעטה. אם כן, הצמיחה הנובעת ישירות מהתרחבות שוק העבודה הגיעה לגבול העליון שלה וצפויה להתמעט בשנים הקרובות.

חשוב לציין כי הגידול בתעסוקה וירידת שיעור האבטלה הם תופעה חריגה לאור הגידול המתון יחסית בצמיחה, והם נובעים משינויים בתמהיל הביקושים במשק: מעבר מייצוא שנשען על ענפים בפריון גבוה לצריכה פרטית שנשענת על ענפים עתירי עבודה, המתאפיינים בפריון נמוך.

בה בעת שישראל חווה עלייה חדה בשיעורי התעסוקה, חלה ירידה בשיעור ההשקעות בהון הפיזי (כגון תשתיות, מכונות וציוד) והאטה בגידול בהון האנושי. אמנם הנתונים מציגים עלייה בהשקעה הכוללת בתשתיות במהלך השנה, אולם היא נובעת מהשקעותיה של חברה בודדת (אינטל) ואינה משקפת את שאר המשק. ירידה זו, שחלה במרבית ענפי הכלכלה, מפתיעה בהינתן סביבת הריבית הנמוכה והיציבות היחסית במשק, והסכנה בה היא ירידה בפוטנציאל הצמיחה העתידי לטווח ארוך.

השאלה הגדולה העולה ממגמה זו היא: מדוע אין השקעות רבות יותר בישראל? נראה כי האתגרים המונעים השקעה רבה יותר בהון האנושי והפיזי נובעים מהקשיים הביורוקרטיים בישראל וגורמים גאו-פוליטיים.

מנוע צמיחה אפשרי חשוב הוא שיפור באקלים העסקי. מדי שנה מפרסם הבנק העולמי את דוח Doing Business, המדרג את המדינות לפי רמת הקושי לנהל בהן עסקים. כפי שניכר בתרשים, ישראל מדורגת במדד זה במקום 52, נמוך יותר מכמעט כל יתר מדינות ה-OECD. הדירוג הנמוך משקף את הצורך לייעל את תהליכי הביורוקרטיה – בעיקר בתחום הנדל"ן, סחר החוץ, רישום הנכסים ותחום תשלומי המסים. בתחומים אלו ישראל מדורגת בתחתית מדינות העולם, ונדרש בהם שינוי דרמטי שיסייע לתמוך בצמיחה מהירה יותר במשק.

figure 2 newsletter

במבט קדימה התמורות הדמוגרפיות מחייבות השקעה בתשתית הפיזית והאנושית, בעיקר בקרב אוכלוסיות הגדלות בקצב מהיר. הגברת התחרותיות בסביבת העסקים המקומית, ייעול תהליכי הבירוקרטיה והסרת חסמי יבוא יסייעו אף הן לצמיחת המשק בטווח הארוך.

הצמיחה החיובית במשק ומצבו הטוב של שוק העבודה מספקים לקובעי המדינות הזדמנות טובה להתמודד עם האתגרים הדמוגרפיים והמבניים הניצבים בפני המשק. ככל שקובעי המדיניות יקדימו ליישם מדיניות המבוססת על ראייה ארוכת טווח, כך יהיה קל יותר להבטיח צמיחה מאוזנת של המשק בעתיד.

 

 

[1] לפי בנק ישראל, התמ"ג צפוי לגדול ב-3.5 אחוזים, והתמ"ג לנפש – ב-1.5 אחוזים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה גידול של 3.8 אחוזים בתוצר ושל 1.8 אחוזים בתמ"ג לנפש.

ענת סלע-קורן

מנהלת מחלקת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב. במסגרת תפקידה ענת ממונה על מערך הדוברות ויחסי הציבור, על הקשר עם חברי כנסת ומשרדי ממשלה ועל שיתופי פעולה עם ארגונים וגופים אחרים.

 

לפני שהצטרפה למרכז עבדה ענת כמנהלת מחלקת השיווק והדוברות של מוזאון ארצות המקרא ירושלים, כרכזת פרסום ויחסי ציבור בפסטיבל ישראל וכרכזת שיווק ופרסום בבית אבי חי. היא בעלת תואר ראשון בתקשורת ותולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

דוד שחיזר

דוד מ' שחיזר, דקאן (אמריטוס) בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה ומנהיג בולט בקהילה היהודית, הוא המנכ"ל של ארגון הג'וינט האמריקני (JDC).

 

שחיזר נולד בברוקלין ומונה לדקאן בהיותו בן 35 – הדקאן הצעיר ביותר בתולדות בית הספר למשפטים של קולומביה. במהלך 10 שנות כהותו בתפקיד הוא הרחיב משמעותית את הפקולטה והוביל שורה של יוזמות חדשות, לרבות שותפות עם בית הספר לעסקים של אוניברסיטת קולומביה. כמו כן הוא הוביל קמפיין גיוס כספים שהניב 353 מיליון דולרים – סכום כפול מסך גיוס הכספים הרגיל של בית הספר.

 

שחיזר מעורב באופן פעיל גם בתפקידי מפתח ציבוריים בקהילה היהודית. הוא נשיא הארגון America’s Voices in Israel, מנהל שותף של המרכז ללימודי משפט ישראלי בקולומביה וחבר במועצת המנהלים של בית הספר היהודי 92nd Street Y וישיבת "רמז". הוא היה חבר גם במועצת המנהלים של ארגון "נתן" ושל "קולומביה-ברנרד הלל", ושימש יועץ בכיר לקרן "תקווה".

 

שחיזר הוא בעל תואר ראשון ושני ותואר במשפטים מאוניברסיטת ייל. הוא התמחה אצל השופטת רות ביידר-גינסבורג בבית המשפט העליון של ארצות הברית ואצל השופט אלכס קוזינסקי בבית המשפט לערעורים של המחוז התשיעי(U.S. Court of Appeals for the 9th Circuit) .

 

הוא ואשתו מרדית' מתגוררים במנהטן עם שלושת ילדיהם.

מוטי פאר

מוטי הוא בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת מנצ'סטר. הוא מכהן כמנכ"ל שותף של "בלונד 2.0", סוכנות בין-לאומית ליחסי ציבור דיגיטליים. מוטי היה קצין בקבע ושירת כמפקד ההדרכה בבית הספר ללוחמה בטרור. הוא ידוע כמנכ"ל בימים ומנטור בלילות – יזמים וחברים יכולים לפנות אליו בכל שאלה. מוטי משמש מנחה ומרצה בתכניות המנהלים באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אפקה ובתכנית היזמים של המרכז הבינתחומי.

תמונה: יורם רשף

 

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2016

בתום שנת 2016 התמונה המאקרו-כלכלית בישראל מעורבת. בחמש השנים האחרונות ניכרת אמנם האטה בצמיחת המשק, אך מבחינת שוק העבודה המצב טוב מאוד ויש סימנים לכך שהמשק במצב הקרוב לתעסוקה מלאה. הנתונים עבור הרבעון הראשון של השנה העלו אמנם חשש מסוים למיתון, אך במרוצת השנה נתוני הצמיחה דווקא השתפרו והתמ"ג צפוי לצמוח ב-3.5 אחוזים – שיעור נמוך מעט ביחס לעבר אך גבוה משיעור הצמיחה בשנתיים הקודמות. בהמשך למגמה של השנים האחרונות, גם השנה הגידול בביקוש המצרפי נתמך בהתרחבות מהירה של הצריכה הפרטית. התרחבות זו מתאפשרת הודות לעלייה חדה יחסית בשכר בשנתיים האחרונות, לעלייה בתעסוקה ולהוזלה באשראי הצרכני. לצד זאת נמשכת ההאטה בייצוא וקיימת אמנם התאוששות בנתוני ההשקעות, אך זו נובעת בעיקר מפעילות של חברה גדולה אחת ואינה משקפת את יתר החברות במשק.

 

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

תקצירי הפרקים העיקריים בדוח מצב המדינה 2016

פערים מגדריים בשוק העבודה: שכר וקיטוב תעסוקתי

הדס פוקס

הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בהתבסס על מאפיינים אישיים ודמוגרפיים של העובדים – לרבות שימוש במאגר נתונים ייחודי הכולל ציוני בגרות ופסיכומטרי, שמשקפים במידת-מה את כישורי העובדים. ככלל, שוק העבודה בישראל הולך ונעשה שוויוני יותר בהיבט המגדרי. שיעור תעסוקת הנשים ממשיך לעלות, ונשים יהודיות כמעט הגיעו לאותה רמת תעסוקה של גברים יהודים. כמו כן, פער השכר נמצא במגמת ירידה. פער השכר הגולמי עמד בשנת 2014 על 39 אחוז, ורובו מוסבר במאפיינים השונים של נשים וגברים בשוק העבודה. לאחר פיקוח על משתנים שונים, ובמיוחד על ההבדלים בשעות העבודה ובמשלחי היד, פער השכר יורד ל-13 אחוז.

מרבית פער השכר מוסבר במאפיינים השונים של גברים ונשים בשוק העבודה. הגורם המשפיע ביותר על הפער הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים, ולאחריו ההבדלים במשלחי היד המאפיינים נשים וגברים. בעוד בתחומי החינוך נמצא פער שכר אפסי, בתחומים כמו רפואה והנדסה פער השכר המגדרי גבוה מ-20 אחוז. כלומר, אמנם נראה שלפחות בחלק ממשלחי היד יש פערי שכר בין נשים לגברים, אבל מרבית הפער נובע משעות העבודה המעטות יותר ומהפערים בתחומי העיסוק, שמתחילים כבר בגיל צעיר.

גם להישגים במקצועות המתמטיים יש השפעה על פער השכר, ובתחום זה ניכר יתרון גדול לגברים. ההישגים הנמוכים יותר של נשים בתחומי מתמטיקה ומדעים ניכרים כבר בתיכון, בשיעור הנמוך יחסית של נשים שנבחנות במתמטיקה ובמדעים בהיקף מורחב,  וממשיכים בלימודים האקדמיים ובשוק העבודה. אף ששיעור הנשים באקדמיה גבוה יותר,  שיעור הסטודנטיות בתחומים טכנולוגיים כמעט לא השתנה עם השנים ועומד על כ-20–30 אחוז בלבד. עוד נמצא כי במקצועות הטכנולוגיים, שהם הרווחיים ביותר, יש רוב גברי, ואפילו בקרב בוגרות תואר במדעי המחשב יש נשירה מהעיסוק בתחום –ייתכן שבשל שעות העבודה הארוכות הנהוגות בענף.

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב

בשנים האחרונות חל גידול מרשים במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי. בין 2008 ל-2014 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים כמעט שילש את עצמו: מ-1,122 ל-3,227. בשנת 2014 כ-1,600 נשים חרדיות וכ-450 גברים חרדים השלימו בהצלחה את לימודיהם לתואר אקדמי – לעומת כ-650 נשים וכ-200 גברים בשנת 2012. אך למרות הגידול המשמעותי, שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים (בפרט בקרב גברים) עדיין נמוך מאוד. נכון לשנת 2014, רק כ-2.5 אחוזים מהגברים החרדים וכ-8 אחוזים מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי – לעומת 28 אחוז בקרב גברים חילונים וכ-43 אחוז בקרב נשים חילוניות.

כ-58 אחוז מהסטודנטים החרדים נושרים מהלימודים האקדמיים (מכינות ותארים) לעומת נשירה של 30 אחוז בקרב יהודים לא חרדים. בהשוואה למגזר הכללי, אחוז נמוך של סטודנטים אלו לומד באוניברסיטאות ואחוז גבוה לומד במכללות אקדמיות (בעיקר בקמפוסים חרדיים) ובאוניברסיטה הפתוחה, שהרמה והדרישות האקדמיות בה גבוהות אולם ההרשמה פתוחה לכל. כ-44 אחוז מן הנושרים החרדים למדו במכללות אקדמיות וכ-40 אחוזים נוספים מגיעים מהאוניברסיטה הפתוחה. מרבית הסטודנטים החרדים מתקבלים ללימודים אקדמיים ללא בגרות וללא פסיכומטרי, והדבר אינו נובע רק מכך שרובם לומדים במכללות אקדמיות, אלא גם מכך שבקמפוסים החרדיים תנאי הקבלה מקלים מאוד בהשוואה לקמפוסים של המגזר הכללי. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללימודים ללא בגרות וללא פסיכומטרי.

העובדה שרוב הסטודנטים החרדים הגברים לא למדו מקצועות ליבה בגילי התיכון פוגעת מאוד ביכולתם להשלים תואר אקדמי. נראה כי ללא שיפור בתחום זה שיעורי הנשירה של הגברים יישארו גבוהים. בפרט ניכרת בעיה בתחום האנגלית: השוואת ציוני הבחינה הפסיכומטרית של סטודנטים חילונים וסטודנטים חרדים מגלה פער גדול מאוד בחלק הבחינה באנגלית (כ-20 נקודות מתוך 100), לעומת פער של 7–6 נקודות בציון במתמטיקה ושוויון בחלק המילולי. לצד זאת, הכנה אקדמית נאותה (במסגרת מכינה) ומעטפת תומכת בתקופת הלימודים יכולות לשפר את סיכויי ההצלחה של הסטודנטים החרדים.

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט וכרמל בלנק

שאלת ההשפעה של גודל הכיתה על הישגי התלמידים מעסיקה אנשי חינוך זה שנים רבות. הורים ומורים טוענים כי כיתות גדולות פוגעות בלמידה, אך חוקרים בתחומי החינוך טרם הגיעו למסקנה חד-משמעית בנושא. האתגר המרכזי בבחינת הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים הוא פיקוח על ההצבה לכיתות, שאינה אקראית, ולכן עשויה להטות את הממצאים.

המחקר הנוכחי מבקש לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח היררכי של ציוני תלמידים אשר נבחנו במבחני המיצ"ב בישראל בשנים 2006 ו-2009, ועושה זאת באמצעות שימוש בשלושה מודלים מקוננים: מודל הכולל רק את גודל הכיתה, מודל המפקח על משתני רקע כגון הישגים קודמים והשכלת הורים, ומודל הכולל גם משתני אינטראקציה שמטרתם לבדוק אם גודל הכיתה משפיע באופן שונה על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת יכולותיהם הלימודיות והרקע החברתי-כלכלי שלהם).

הממצאים מצביעים על כך שבפיקוח סטטיסטי על השכלת הורי התלמידים ועל הישגיהם הקודמים, הקשר בין גודל כיתה להישגים אינו מובהק, ולכן נראה שכיתות קטנות לא מעודדות את ההישגים של הלומדים בהן. גם ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על הישגים משתנה בין שכבות חברתיות ובין תלמידים חזקים לחלשים נדחתה בכל המבחנים שבוצעו: לא נמצא הבדל בין הקבוצות הללו בקשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב לציין כי הממצאים מעידים שגודל הכיתה בפני עצמו איננו מבטיח שיפור בהישגי התלמידים. בכיתות קטנות ניתן לאמץ שיטות הוראה פרטניות או הוראה בקבוצות קטנות, למשל. עם זאת, לא ברור אם מורים המלמדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את האפשרויות הגלומות בכיתות אלו, ובכללן את שיטות ההוראה המתאימות להן. ייתכן שהם נוקטים פדגוגיה דומה לזו הנהוגה בכיתות גדולות יותר, ובכך מבטלים את היתרון הנובע מגודל הכיתה.

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי, חיים בלייך ואיתן רגב

ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה, והוצאה פרטית שמממנים האזרחים (ישירות מהכיס או באמצעות ביטוחים). ההוצאה הפרטית החודשית הממוצעת של משקי בית בישראל על שירותי רפואה עומדת על 906 שקלים (במחירי 2014), שהם כ-5.9 אחוזים מההכנסה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית, לעומת סכום הוצאה שעמד על כ-3.9 אחוזים מההכנסה בשנת 1997.

ההוצאה הציבורית על בריאות לנפש עלתה מ-4,819 שקלים (במחירי 2014) בשנת 1995 ל-6,377 שקלים בשנת 2014, ושיעור הגידול השנתי הממוצע שלה היה כ-1.3 אחוזים. לעומת זאת, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מסך של 2,247 (במחירי 2014) שקלים ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים, כלומר כפול משיעור הגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה על טיפולים משלימים שאינם נכללים בזכאות הציבורית (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים לאלו הניתנים במימון ציבורי גבוהה יותר במקומות שזמינות השירותים הציבוריים והשימוש בהם פחותים – בעיקר במגזר הערבי, ובמידה מסוימת גם במגזר החרדי. מצד שני, ההוצאה הגבוהה יחסית של בעלי הכנסה גבוהה על טיפולים מקבילים ומשלימים תומכת בהשערה כי המערכת הציבורית אינה מַסְפֶקֶת מבחינתם,  הן בסוגי הטיפולים והן באיכותם.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

נחום בלס וקיריל שרברמן

מערכת החינוך בישראל, ברובה המכריע, מופעלת וממומנת מטעם המדינה או רשויותיה מתוקף חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה. במשך מרבית שנות קיומה של המדינה הוחל החוק על גילאי 5 ומעלה, למעט מקרים מיוחדים. בשנת הלימודים תשע"ג הוחלט ליישם באופן מלא וסופי את החוק בקרב כלל הילדים בגילי 4–3, בעקבות המלצות הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג.

המחקר מוצא שהעלייה במספר הלומדים בגנים ציבוריים ובצהרונים מאז תשע"ג, לצד הירידה הכללית בתשלומי ההורים על מסגרות חינוך, מעידים כי יישום חוק לימוד חובה בקרב כלל האוכלוסייה היטיב עם הורים לילדים גילאי ‏4–3‏. עם זאת, אפשר בהחלט להציב סימן שאלה באשר להיקף ההטבה. הורים הרוצים לעבוד במשרה מלאה נאלצים עדיין לממן חלק גדול משהות ילדיהם במסגרות בשעות אחר הצהריים, והתשלומים הנוספים הללו מקזזים במידת מה את הירידה בהוצאה על שכר לימוד לגנים.

למימוש החוק השפעה שונה על קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל.  ממרבית הירידה בהוצאה נהנו משקי בית חזקים יותר מבחינה חברתית-כלכלית, מכיוון שמשקי בית חלשים נהנו מהטבות שונות גם לפני יישום החוק. ההוצאה של משקי בית בחמישונים 2-4 על חינוך טרום יסודי כמעט לא השתנתה בין 2011-2014 ואף עלתה במעט. הוצאות משקי הבית בפריפריה על חינוך טרום יסודי עלו בתקופה שנבדקה והגיעו כמעט להוצאה של משקי הבית במרכז. מגמה זו היא אולי תוצאת עליה בדרישה של תושבי הפריפריה לגני ילדים פרטיים שנובעת מהמספר הנמוך של מקומות בגנים ציבוריים באזור זה, או מעליה בכמות ההורים שרוצים לשלוח את ילדיהם למה שנתפס בעיניהם כמערכת גנים טובה יותר. ההוצאה בקרב משקי בית ערבים על חינוך טרום יסודי גדלה מאז 2006, אך מאז 2012 החלו הפערים להצטמצם, בגלל ירידה בנטל ההוצאה בקרב יהודים.  שיעור הערבים בגני ילדים ציבוריים עמד ב-2013-2014 על 79 אחוז, לעומת 89 אחוז באותה תקופה בקרב יהודים.

חשוב להזכיר שיישום החוק לווה בדיווחים על גני ילדים צפופים ושאלות על רמת השירות הניתן בהם בהשוואה לעבר, נושא שעדיין דורש בחינה מעמיקה. מעבר להשפעה החיובית של יישום החוק ברמת הפרט, הרי שברמת המשק ניתן לומר כי הגדלת מספר הילדים השוהים במסגרות חינוכיות תשפר את ההון האנושי בעתיד.

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד

הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירדה בשנים האחרונות, ופרק זה מנסה לבחון האם האטה זו מבטאת שינוי כיוון בצמיחת המשק או שמא היא נובעת מגורמים מחזוריים וזמניים. לצורך כך הפרק מתחקה אחר מגמות בגורמי ההיצע הקובעים במידה רבה את קצב הגידול של התוצר הפוטנציאלי.

הניתוח מגלה שהצמיחה לנפש בשנים האחרונות נשענת בעיקר על התרחבות שוק העבודה ופחות על גידול במלאי ההון האנושי, לצד ירידה מסוימת בפריון הכולל. הגידול בשיעורי התעסוקה נבע במידה רבה מעלייה בשיעור ההשתתפות בקרב אוכלוסיות הממעטות להשתתף בשוק העבודה, והגידול החד במספר המשרות בשירותים הציבוריים סייע לספוג את העלייה במספר המועסקים במשק. מגמה זו בעייתית במבט קדימה, היות שיש האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) שאף צפויה להתעצם בשנים הקרובות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה – ובכך מצטמצם הפוטנציאל להמשך הצמיחה המבוססת על גידול בתשומת העבודה. כמו כן, התרחבות שיעור העובדים בעלי ההשכלה הגבוהה קרובה למיצוי, והאומדנים מצביעים על ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה בעשור האחרון. יתרה מכך, קצב השיפור של איכות כוח העבודה אף צפוי להמשיך להאט בעקבות התמורות הדמוגרפיות.

המסקנה העולה מממצאים אלו היא שהמשק יתקשה להמשיך לצמוח בקצב דומה לעבר – וללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. כדי לשנות את המגמה אפשר לנקוט צעדים לעידוד צמיחה בת קיימא, כמו הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתית.

ההוצאה הציבורית על רווחה

ג'וני גל ושביט מדהלה-בריק

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה ב-15 השנים האחרונות. ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל, המיועדת לממן קצבאות ושירותים חברתיים מגוונים (נוסף לשירותי בריאות וחינוך), הייתה כחמישית מההוצאה הממשלתית בשנת 2015 ועמדה על 94 מיליארד שקלים. תכניות ביטחון סוציאלי, אשר רובן מופעלות על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן כ-80 אחוז מסך ההוצאה. בשנה האחרונה גדלה ההוצאה על תכניות ביטחון סוציאלי,  ולקראת שנת 2017 צפויים שינויים נוספים בתחום זה. גם בחלק מתחומי הרווחה האחרים חלה התרחבות מתונה בהוצאה בשנת 2015, בעיקר בהוצאות משרד העבודה והרווחה, בהוצאות עבור מס הכנסה שלילי, מעונות היום ותכניות תעסוקה.

ההוצאה על רווחה חברתית ירדה בתחילת שנות האלפיים בכ-30 אחוז, ובשנים לאחר מכן התייצבה על שיעורים נמוכים ביחס לתמ"ג ולסך ההוצאה הממשלתית. מבין מרכיבי ההוצאה על רווחה חברתית נרשמה ירידה ניכרת של כ-80 אחוז בהוצאות משרד השיכון בין שנת 2000 לשנת 2015. עם זאת, באותה התקופה גדלו ההוצאות של משרד העבודה והרווחה למשק בית מטופל, ומסך ההוצאה הממשלתית והוצאות משרד הכלכלה להפעלת מעונות יום ומשפחתונים.

רמת ההוצאה הכללית בישראל על רווחה נמוכה הן ביחס למקובל במדינות רווחה אחרות והן ביחס לצורכיהן של אוכלוסיות היעד.

הפרק כולל גם ניתוח של יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. ממצאי הניתוח מצביעים על כך שבשנתיים הראשונות לאחר הגשת דוח הוועדה אומצו כמחצית מהמלצותיה במלואן או בחלקן, וסכום התוספת לתקציבים המיועדים להתמודדות עם עוני בכל משרדי הממשלה עמד בשנים 2015 ו-2016 על 434 מיליון שקלים ו-1.9 מיליארד שקלים בהתאמה, לעומת סכום של 7.4 מיליארד שקלים לשנה שהוועדה המליצה עליו. ספק אם תוספת זו, שהיא כרבע מהסכום המומלץ, תסייע להורדה משמעותית בתחולת העוני בישראל – שהייתה מטרתה העיקרית של ועדת אלאלוף.

נתוני ההוצאה על רווחה, כפי שנסקרו בפרק זה, מלמדים על מגמה של יציבות והתרחבות מתונה בהוצאות המדינה על תחומי הרווחה השונים. עיקר הגידול נובע משינויים דמוגרפיים, ואילו חלקו הקטן נובע משינויים בחקיקה (בין היתר, עקב מחאות אזרחיות והמלצות ועדת אלאלוף) ושינוי בביקוש לשירותים (למשל ירידה במספר העולים).

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

 בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: מגמות ותמורות

שביט מדהלה-בריק וג'וני גל

הפרטתם של שירותי הרווחה בישראל הוא תהליך שנמשך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת.  פרק זה שופך אור על התופעה ומתמקד בתהליך ההפרטה של השירותים שבאחריות משרד העבודה והרווחה.  במרכז המחקר עומדות שתי שאלות: (א) מה הם דפוסי פעילותם של גורמים הפועלים למטרות רווח (חברות עסקיות) ושל אלו הפועלים ללא כוונות רווח (עמותות) בתחום זה? (ב) האם ניתן לזהות מגמות של ריכוזיות בתחום הספקת שירותי רווחה?

ממצאי המחקר מלמדים כי לאורך השנים התרחב היקף שירותי הרווחה שמספקים גורמים חיצוניים במסגרת משרד העבודה והרווחה: מ-70 אחוז מסך ההוצאה של המשרד בשנת 2000 לכ-80 אחוז בשנת 2015. מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, והם זוכים ב-96 אחוז מסך התשלומים למיקור חוץ. הממצאים העוסקים במידת הריכוזיות מצביעים על כך שהתחרות בין ספקים שונים במסגרת מיקור החוץ במשרד העבודה והרווחה היא מוגבלת. מרבית 50 הספקים הגדולים של המשרד, אשר חלקם מסך הספקים עומד על כשני אחוזים, מספקים שירותים למשרד לאורך שנים רבות והמשאבים המועברים אליהם עומדים על כ-46 אחוז מסך התשלומים של המשרד בעבור שירותי מיקור חוץ.

ניכר כי מגמת ההפרטה של שירותי הרווחה בישראל לא נבלמה בשנים האחרונות אלא התרחבה. ניכר גם כי אין העדפה דווקא לגורמים מתוך החברה האזרחית בתהליך זה, וכי בעיני קובעי המדיניות בתחום אין הבדל מהותי בין גורמים המספקים את השירותים הללו למטרות רווח למי שאין להם כוונות רווח. אפיון הספקים הראה כי מרביתם הם ספקים עסקיים הפועלים למטרת רווח. למרות זאת, חלוקת התשלומים בין שני סוגי הספקים מלמדת כי כמחצית מהתשלומים יועדו לעמותות. בשנים שנבדקו חלה עלייה במספר העמותות העובדות עם המשרד, ובד בבד חלה ירידה במספר הספקים העסקיים.

מדדי הריכוזיות שנבחנו עבור האגפים השונים מעידים כי יש תחרות, והיא אף מתגברת עם השנים. המחקר ותוצאות הניתוח מעלים את שאלת חשיבותה של תחרות בשווקים המדוברים. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי השירותים היא אחת מההצדקות לקיום תהליך של הפרטה. מצד שני, בסדרת הראיונות שנערכו לצורך המחקר הסתמן כי אמנם יש חשיבות לקיומה של תחרות בשווקים אלו, אולם הרכב הספקים נבחר בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בהענקת השירותים. כך שבמסגרת תחום שירות מסוים, שיש בו ספק מרכזי המעניק שירות בצורה מספקת, לתחרות יש חשיבות מעטה. זאת ועוד, בתחומים שונים של שירותים חברתיים נטען כי יש חשיבות דווקא לשמור על רציפות טיפול על ידי ספק אחד ולא לעודד תחלופה. דבר זה נועד למנוע זעזועים אשר יפגעו במקבלי השירות, במיוחד כשמדובר במוסדות חוץ-ביתיים.

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס

12 שנים חלפו מאז הגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת) את המלצותיו. במהלך תקופה זו עברה מערכת החינוך שינויים רחבי היקף: איגודי המורים חתמו על חוזים חדשים ששינו את תנאי ההעסקה של החברים בהם ושיפרו את משכורותיהם; תקציב משרד החינוך גדל הן במושגים אבסולוטיים והן מבחינת התקצוב פר תלמיד; הוקם גוף חדש בשם "אבני ראשה" שמאתר ומכשיר מנהלים פוטנציאליים; בנוסף, לאחר שביתת מורים ממושכת החלה מגמה אטית של הקטנת מספר התלמידים בכל כיתה.

לא כל המלצות הוועדה יושמו – חלקן נדחו או לא הגיעו לידי ביצוע – אך בלס מוצא דמיון ואף הקבלה בין המלצות הוועדה להתפתחויות שונות, אף שאלו אירעו לפעמים באיחור של מספר שנים.

ההמלצות המרכזיות של ועדת דוברת בנושא שכר המורים והכשרתם כללו: העלאת שכר משמעותית, שבוע עבודה של 36-40 שעות, ושינוי במסלולי הקידום ושיפור בהליך הכשרת המורים. שכר המורים הריאלי אכן עלה בין 2005-2013 – ב-26 אחוז למורי בית הספר היסודי, 19 אחוז למורי חטיבת הביניים ו-10 אחוז למורים בתיכון. היקף המשרה של מורה יהודי בבית ספר יסודי עלה  מ-75 אחוז ל-78 אחוז בממוצע, כשאצל מורים ערבים עלה ההיקף  מ-80 אחוז ל-85 אחוז בממוצע. שיעור הפונים לבתי ספר ללימודי הוראה עלה בשנים האחרונות, במיוחד אצל אלו המתעניינים במסלולים אקדמיים: במסלולים אלו נרשמה עליה של 81 אחוז במספר הבוגרים בהשוואה ל-2009.

בין 2000 ל-2016 גדל תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, והתקציב הריאלי – ב-86 אחוז. מספר התלמידים למשרה מלאה של  מורה ירד מ-13.8 ב-2007 ל-12.7 ב-2014 – ירידה של 9 אחוזים. אם לוקחים בחשבון שהן מספר המורים והן היקף המשרה הממוצע גדלו משמעותית באותה התקופה, ברור שגם מספר השעות לתלמיד עלה – עדות להגדלת התשומה החינוכית המיועדת ישירות לתלמידים. בנוסף הוקמה הרשות המרכזית למדידה והערכה בחינוך, ככלי שעוקב אחר הישגי התלמידים.

שינויים אלה השתקפו בשיפור הישגי התלמידים במבחני מיצ"ב ובדירוגה של ישראל במבחנים בין-לאומיים, בנוסף לשביעות רצון גדולה יותר של מורים ממשכורותיהם ומהמעמד החברתי שלהם.  בנוסף נרשמה עליה במספר האקדמאים שביקשו לעבור הסבה לתחום החינוך.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

ג'נטה אזרייבה,  בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג, רן מילמן ודב צ'רניחובסקי

נגישות לסל מזון בריא בסיסי, המבטיח תזונה הולמת החיונית לתפקוד גופני, נפשי, קוגניטיבי וחברתי, היא זכות יסוד בחברה מודרנית, בדומה לנגישות לשירותי חינוך ובריאות. הפרק מניח את היסודות לאפיון סל מסוג זה, ומנתח את משמעותו בהיבטים של תקציב משקי הבית. סל זה נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. הסל כולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן.

בממוצע, ההוצאה החודשית הנדרשת לצורך רכישת סל המזון הבריא יורדת ככל שרמת ההכנסה של משק בית עולה, מאחר שבישראל יש יחס הפוך בין גודל משק הבית לגובה ההכנסה. כלומר, בעשירון העליון ההוצאה הממוצעת הנדרשת למימון סל מזון בריא בסיסי היא הנמוכה ביותר, מכיוון שמספר הנפשות הממוצע במשקי הבית בעשירון זה הוא הנמוך ביותר – 2.46. לעומת זאת, בעשירון הנמוך ביותר ממוצע הנפשות למשק הבית הוא הגבוה ביותר. בחישוב לפי מספר המנות המומלץ ביום, עלות הסל היא כ-844 שקלים בממוצע למבוגר, וכ-737 שקלים לילד לחודש (במחירי 2015). נוכח הרכב משקי הבית של המשפחות ברמות ההכנסה השונות, עלות הסל למשפחה בעשירון העליון היא כ-2,040 שקלים לחודש, ולמשפחה בעשירון התחתון – כ-3,450 שקלים.

בהשוואה להוצאה על מזון בפועל עולה מהנתונים כי בחמישוני ההכנסה העליונים ההוצאה בפועל גבוהה מהנדרש למימון סל מזון בריא (חמישונים 5 ו-4), או נמוכה ממנו באחוזים בודדים (חמישון 3), ואילו בשני החמישונים התחתונים (ובעיקר בחמישון התחתון) ההוצאה בפועל נמוכה ב-22 אחוז מהסכום המומלץ. קשה לדעת אם הפערים נובעים מהעדפה של מזון זול יותר (ולעתים קרובות בריא פחות) ומסדר עדיפויות שונה או מאילוץ כלכלי.

מדוע תוחלת החיים בישראל כה גבוהה?

אלכס וינרב

פרק זה בוחן את הגורמים האחראים לתוחלת החיים הגבוהה של גברים בישראל, המדורגת בין חמש המדינות ‏המובילות בעולם בתחום זה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים של גברים בישראל על 80.2 שנים- נתון זה ממקם את ישראל בראש הדירוג העולמי, מיד לאחר סן מרינו וקרוב מאוד לאיסלנד, שווייץ, אוסטרליה ויפן, ולצד שוודיה.

ניתוח הכולל מדגם של 170 מדינות מראה כי רמת העושר, ההשכלה ואי השוויון ‏במדינה, כמו גם מאפיינים דמוגרפיים ומאפייניה של מערכת הבריאות, אינם מספיקים כדי להסביר את הדירוג ‏הגבוה של ישראל – שתוחלת החיים של גברים בה גבוהה בכ-7 שנים מהצפוי לפי המודל.

מודל שני, שהוסיף ‏למשתנים הנבדקים מאפיינים גאוגרפיים ורמת דתיות במדינה, הסביר כ-3 שנים מהחריגה מתוחלת החיים ‏הצפויה. במודל השלישי הובאה בחשבון גם חובת השירות הצבאי במדינות השונות (לפי נתונים מ-‏‎1990‎‏). ‏התוצאות העלו כמה ממצאים: (א) במדינות שהנהיגו חובת שירות בצבא ב-‏‎1990‎‏, תוחלת החיים ב-2013 הייתה ‏גבוהה בממוצע בכ-1.5 שנים ממדינות ללא חובת שירות; (ב) יש חשיבות למשך השירות בצבא. במקרה של ‏ישראל, מודל שייצג את היחס בין מספר חודשי השירות וההוצאה הצבאית מתוך התמ"ג הִסְביר 3.6 שנים מתוך החריגה מתוחלת החיים הצפויה. נתונים אלו מחזקים את ההשערה שהשירות הצבאי משפיע לטובה על הכושר הגופני של גברים, ולכן מקטין את ‏הסיכוי לתמותה ממחלות שניתן לבלום במידה מסוימת באמצעות פעילות גופנית.

שירות החובה בצבא אינו תרופה לכל ויש סיבות רבות לתמותה שאפילו תכניות האימון הגופני הנרחבות והאינטנסיביות ביותר אינן משפיעות עליהן ואינן יכולות להשפיע עליהן. חלק מן הסיבות הללו הן מחלות שבתפוצתן ישראל מדורגת במקום גרוע ביותר בהשוואות בין-לאומיות כמו אלח דם או מחלת כליות. טיפול בהן דורש סוגי השקעה רגילים יותר בבריאות. בנוסף, לא ניתן לצפות כי שירות צבאי יבטל באורח פלא את ההשפעות הבריאותיות הבלתי רצויות של תזונה לקויה או של מחסור בפעילות גופנית, במיוחד בתקופת הילדות.

מדוע תוחלת החיים בישראל כה גבוהה?

פרק זה בוחן את הגורמים האחראים לתוחלת החיים הגבוהה של גברים בישראל, המדורגת בין חמש המדינות ‏המובילות בעולם בתחום זה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים של גברים בישראל על 80.2 שנים- נתון זה ממקם את ישראל בראש הדירוג העולמי, מיד לאחר סן מרינו וקרוב מאוד לאיסלנד, שווייץ, אוסטרליה ויפן, ולצד שוודיה.

ניתוח הכולל מדגם של 170 מדינות מראה כי רמת העושר, ההשכלה ואי השוויון ‏במדינה, כמו גם מאפיינים דמוגרפיים ומאפייניה של מערכת הבריאות, אינם מספיקים כדי להסביר את הדירוג ‏הגבוה של ישראל – שתוחלת החיים של גברים בה גבוהה בכ-7 שנים מהצפוי לפי המודל.

מודל שני, שהוסיף ‏למשתנים הנבדקים מאפיינים גאוגרפיים ורמת דתיות במדינה, הסביר כ-3 שנים מהחריגה מתוחלת החיים ‏הצפויה. במודל השלישי הובאה בחשבון גם חובת השירות הצבאי במדינות השונות (לפי נתונים מ-‏‎1990‎‏). ‏התוצאות העלו כמה ממצאים: (א) במדינות שהנהיגו חובת שירות בצבא ב-‏‎1990‎‏, תוחלת החיים ב-2013 הייתה ‏גבוהה בממוצע בכ-1.5 שנים ממדינות ללא חובת שירות; (ב) יש חשיבות למשך השירות בצבא. במקרה של ‏ישראל, משתנה שייצג את מספר חודשי השירות הִסְביר 3.6 שנים מתוך החריגה מתוחלת החיים הצפויה. נתונים אלו מחזקים את ההשערה שהשירות הצבאי משפיע לטובה על הכושר הגופני של גברים, ולכן מקטין את ‏הסיכוי לתמותה ממחלות שניתן לבלום במידה מסוימת באמצעות פעילות גופנית.

שירות החובה בצבא אינו תרופה לכל ויש סיבות רבות לתמותה שאפילו תכניות האימון הגופני הנרחבות והאינטנסיביות ביותר אינן משפיעות עליהן ואינן יכולות להשפיע עליהן. חלק מן הסיבות הללו הן מחלות שבתפוצתן ישראל מדורגת במקום גרוע ביותר בהשוואות בין-לאומיות כמו אלח דם או מחלת כליות. טיפול בהן דורש סוגי השקעה רגילים יותר בבריאות. בנוסף, לא ניתן לצפות כי שירות צבאי יבטל באורח פלא את ההשפעות הבריאותיות הבלתי רצויות של תזונה לקויה או של מחסור בפעילות גופנית, במיוחד בתקופת הילדות.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

סל מזון בריא בישראל

נגישות לסל מזון בריא בסיסי, המבטיח תזונה הולמת החיונית לתפקוד גופני, נפשי, קוגניטיבי וחברתי, היא זכות יסוד בחברה מודרנית, בדומה לנגישות לשירותי חינוך ובריאות. הפרק מניח את היסודות לאפיון סל מסוג זה, ומנתח את משמעותו בהיבטים של תקציב משקי הבית. סל זה נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. הסל כולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן.

בממוצע, ההוצאה החודשית הנדרשת לצורך רכישת סל המזון הבריא יורדת ככל שרמת ההכנסה של משק בית עולה, מאחר שבישראל יש יחס הפוך בין גודל משק הבית לגובה ההכנסה. כלומר, בעשירון העליון ההוצאה הממוצעת הנדרשת למימון סל מזון בריא בסיסי היא הנמוכה ביותר, מכיוון שמספר הנפשות הממוצע במשקי הבית בעשירון זה הוא הנמוך ביותר – 2.46. לעומת זאת, בעשירון הנמוך ביותר ממוצע הנפשות למשק הבית הוא הגבוה ביותר. בחישוב לפי מספר המנות המומלץ ביום, עלות הסל היא כ-844 שקלים בממוצע למבוגר, וכ-737 שקלים לילד לחודש (במחירי 2015). נוכח הרכב משקי הבית של המשפחות ברמות ההכנסה השונות, עלות הסל למשפחה בעשירון העליון היא כ-2,040 שקלים לחודש, ולמשפחה בעשירון התחתון – כ-3,450 שקלים.

בהשוואה להוצאה על מזון בפועל עולה מהנתונים כי בחמישוני ההכנסה העליונים ההוצאה בפועל גבוהה מהנדרש למימון סל מזון בריא (חמישונים 5 ו-4), או נמוכה ממנו באחוזים בודדים (חמישון 3), ואילו בשני החמישונים התחתונים (ובעיקר בחמישון התחתון) ההוצאה בפועל נמוכה ב-22 אחוז מהסכום המומלץ. קשה לדעת אם הפערים נובעים מהעדפה של מזון זול יותר (ולעתים קרובות בריא פחות) ומסדר עדיפויות שונה או מאילוץ כלכלי.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה, והוצאה פרטית שמממנים האזרחים (ישירות מהכיס או באמצעות ביטוחים). ההוצאה הפרטית החודשית הממוצעת של משקי בית בישראל על שירותי רפואה עומדת על 906 שקלים (במחירי 2014), שהם כ-5.9 אחוזים מההכנסה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית, לעומת סכום הוצאה שעמד על כ-3.9 אחוזים מההכנסה בשנת 1997.

ההוצאה הציבורית על בריאות לנפש עלתה מ-4,819 שקלים (במחירי 2014) בשנת 1995 ל-6,377 שקלים בשנת 2014, ושיעור הגידול השנתי הממוצע שלה היה כ-1.3 אחוזים. לעומת זאת, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מסך של 2,247 (במחירי 2014) שקלים ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים, כלומר כפול משיעור הגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה על טיפולים משלימים שאינם נכללים בזכאות הציבורית (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים לאלו הניתנים במימון ציבורי גבוהה יותר במקומות שזמינות השירותים הציבוריים והשימוש בהם פחותים – בעיקר במגזר הערבי, ובמידה מסוימת גם במגזר החרדי. מצד שני, ההוצאה הגבוהה יחסית של בעלי הכנסה גבוהה על טיפולים מקבילים ומשלימים תומכת בהשערה כי המערכת הציבורית אינה מַסְפֶקֶת מבחינתם, הן בסוגי הטיפולים והן באיכותם.

 

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

מערכת הבריאות: מגמות כלליות בצרכים ובמימון

מערכת הבריאות הישראלית היא רבת הישגים, לפחות במבחן תרומתה היחסית לתוחלת החיים בישראל ולתמותת תינוקות. בשנת 2014 עמדה תוחלת החיים בישראל על 84.1 שנים בקרב נשים ועל 80.3 שנים בקרב גברים. נתון זה הוא מהגבוהים בעולם: גברים מדורגים במקום השלישי, ונשים במקום ה-1.11 תמותת התינוקות בישראל היא מהנמוכות בעולם ועומדת על 3.1 ל-1,000 לידות חי (נתוני 2014), ויש בכך תרומה מרכזית לתוחלת החיים הגבוהה.

אין ספק שחלקו של המימון הציבורי במערכת הבריאות, שמוצא ביטוי בכיסוי הביטוחי האוניברסלי ובאיכותו, היה מהתורמים העיקריים להישגים אלו. אולם הכיסוי ואיכותו עומדים בסימן שחיקה מתמשכת, אשר מוצאת ביטוי בירידה בחלקו של המימון הציבורי וכן בירידה במשאבים הריאליים העומדים לרשות המערכת – וזאת נוכח גידול חד בצרכים. יחסית למדינות מפותחות, בישראל שיעור נמוך של בני 65 ומעלה באוכלוסייה: 10.56 אחוז (ב-2013) לעומת 15.94 אחוז במדינות המפותחות ב-,OECD )OECD 2016 אולם קצב הגידול של אוכלוסייה זו גבוה בהשוואה לכל מדינה מפותחת אחרת

מיקור חוץ של שירותי רווחה: מגמות ותמורות

הפרטתם של שירותי הרווחה בישראל הוא תהליך שנמשך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. פרק זה שופך אור על התופעה ומתמקד בתהליך ההפרטה של השירותים שבאחריות משרד העבודה והרווחה. במרכז המחקר עומדות שתי שאלות: (א) מה הם דפוסי פעילותם של גורמים הפועלים למטרות רווח (חברות עסקיות) ושל אלו הפועלים ללא כוונות רווח (עמותות) בתחום זה? (ב) האם ניתן לזהות מגמות של ריכוזיות בתחום הספקת שירותי רווחה?

ממצאי המחקר מלמדים כי לאורך השנים התרחב היקף שירותי הרווחה שמספקים גורמים חיצוניים במסגרת משרד העבודה והרווחה: מ-70 אחוז מסך ההוצאה של המשרד בשנת 2000 לכ-80 אחוז בשנת 2015. מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, והם זוכים ב-96 אחוז מסך התשלומים למיקור חוץ. הממצאים העוסקים במידת הריכוזיות מצביעים על כך שהתחרות בין ספקים שונים במסגרת מיקור החוץ במשרד העבודה והרווחה היא מוגבלת. מרבית 50 הספקים הגדולים של המשרד, אשר חלקם מסך הספקים עומד על כשני אחוזים, מספקים שירותים למשרד לאורך שנים רבות והמשאבים המועברים אליהם עומדים על כ-46 אחוז מסך התשלומים של המשרד בעבור שירותי מיקור חוץ.

ניכר כי מגמת ההפרטה של שירותי הרווחה בישראל לא נבלמה בשנים האחרונות אלא התרחבה. ניכר גם כי אין העדפה דווקא לגורמים מתוך החברה האזרחית בתהליך זה, וכי בעיני קובעי המדיניות בתחום אין הבדל מהותי בין גורמים המספקים את השירותים הללו למטרות רווח למי שאין להם כוונות רווח. אפיון הספקים הראה כי מרביתם הם ספקים עסקיים הפועלים למטרת רווח. למרות זאת, חלוקת התשלומים בין שני סוגי הספקים מלמדת כי כמחצית מהתשלומים יועדו לעמותות. בשנים שנבדקו חלה עלייה במספר העמותות העובדות עם המשרד, ובד בבד חלה ירידה במספר הספקים העסקיים.

מדדי הריכוזיות שנבחנו עבור האגפים השונים מעידים כי יש תחרות, והיא אף מתגברת עם השנים. המחקר ותוצאות הניתוח מעלים את שאלת חשיבותה של תחרות בשווקים המדוברים. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי השירותים היא אחת מההצדקות לקיום תהליך של הפרטה. מצד שני, בסדרת הראיונות שנערכו לצורך המחקר הסתמן כי אמנם יש חשיבות לקיומה של תחרות בשווקים אלו, אולם הרכב הספקים נבחר בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בהענקת השירותים. כך שבמסגרת תחום שירות מסוים, שיש בו ספק מרכזי המעניק שירות בצורה מספקת, לתחרות יש חשיבות מעטה. זאת ועוד, בתחומים שונים של שירותים חברתיים נטען כי יש חשיבות דווקא לשמור על רציפות טיפול על ידי ספק אחד ולא לעודד תחלופה. דבר זה נועד למנוע זעזועים אשר יפגעו במקבלי השירות, במיוחד כשמדובר במוסדות חוץ-ביתיים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה ב-15 השנים האחרונות. ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל, המיועדת לממן קצבאות ושירותים חברתיים מגוונים (נוסף לשירותי בריאות וחינוך), הייתה כחמישית מההוצאה הממשלתית בשנת 2015 ועמדה על 94 מיליארד שקלים. תכניות ביטחון סוציאלי, אשר רובן מופעלות על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן כ-80 אחוז מסך ההוצאה. בשנה האחרונה גדלה ההוצאה על תכניות ביטחון סוציאלי, ולקראת שנת 2017 צפויים שינויים נוספים בתחום זה. גם בחלק מתחומי הרווחה האחרים חלה התרחבות מתונה בהוצאה בשנת 2015, בעיקר בהוצאות משרד העבודה והרווחה, בהוצאות עבור מס הכנסה שלילי, מעונות היום ותכניות תעסוקה.

ההוצאה על רווחה חברתית ירדה בתחילת שנות האלפיים בכ-30 אחוז, ובשנים לאחר מכן התייצבה על שיעורים נמוכים ביחס לתמ"ג ולסך ההוצאה הממשלתית. מבין מרכיבי ההוצאה על רווחה חברתית נרשמה ירידה ניכרת של כ-80 אחוז בהוצאות משרד השיכון בין שנת 2000 לשנת 2015. עם זאת, באותה התקופה גדלו ההוצאות של משרד העבודה והרווחה למשק בית מטופל, ומסך ההוצאה הממשלתית והוצאות משרד הכלכלה להפעלת מעונות יום ומשפחתונים.

רמת ההוצאה הכללית בישראל על רווחה נמוכה הן ביחס למקובל במדינות רווחה אחרות והן ביחס לצורכיהן של אוכלוסיות היעד.

הפרק כולל גם ניתוח של יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. ממצאי הניתוח מצביעים על כך שבשנתיים הראשונות לאחר הגשת דוח הוועדה אומצו כמחצית מהמלצותיה במלואן או בחלקן, וסכום התוספת לתקציבים המיועדים להתמודדות עם עוני בכל משרדי הממשלה עמד בשנים 2015 ו-2016 על 434 מיליון שקלים ו-1.9 מיליארד שקלים בהתאמה, לעומת סכום של 7.4 מיליארד שקלים לשנה שהוועדה המליצה עליו. ספק אם תוספת זו, שהיא כרבע מהסכום המומלץ, תסייע להורדה משמעותית בתחולת העוני בישראל – שהייתה מטרתה העיקרית של ועדת אלאלוף.

נתוני ההוצאה על רווחה, כפי שנסקרו בפרק זה, מלמדים על מגמה של יציבות והתרחבות מתונה בהוצאות המדינה על תחומי הרווחה השונים. עיקר הגידול נובע משינויים דמוגרפיים, ואילו חלקו הקטן נובע משינויים בחקיקה (בין היתר, עקב מחאות אזרחיות והמלצות ועדת אלאלוף) ושינוי בביקוש לשירותים (למשל ירידה במספר העולים).

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

התפתחויות בתחום הרווחה

נושאי רווחה וביטחון סוציאלי לא עמדו במרכז סדר יומה של ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות. אף שרמות אי השוויון ותחולת העוני נותרו גבוהות במיוחד, ולא חלה במדדים אלו ירידה של ממש מאז ראשית שנות האלפיים, ההוצאה החברתית לא גדלה בצורה ניכרת במהלך תקופה זו. גם הוועדה למלחמה בעוני, שהוקמה ביוזמת הממשלה והגישה את מסקנותיה באמצע שנת 2014, לא הצליחה להציב את נושא העוני במרכז השיח החברתי והעשייה הממשלתי. עם זאת, נסיבות פוליטיות אפשרו את אימוצן (או אימוצן העתידי) של חלק מהמלצות הוועדה.

 

שוויון ורב תרבותיות בחינוך הציבורי – מחשבות על ההווה והצעות לעתיד

אף שעשר השנים האחרונות היו טובות יחסית למערכת החינוך, התחושה הרווחת היא שהחינוך, ובמיוחד החינוך הציבורי, מצוי במשבר עמוק. מערכת החינוך בישראל היא ציבורית ברובה, ומתבססת על חוק לימוד חובה חינם שחוקק מיד עם קום המדינה ועבר שינויים ותוספות מאז, ועל חוק החינוך הממלכתי (1953). שני החוקים אמורים להבטיח חינוך שוויוני המתוקצב ומפוקח על ידי המדינה ומעניק בסיס משותף של ידע וערכים לכל ילדי ישראל. חינוך זה אמור ללמד תכנים שנקבעו ואושרו על ידי משרד החינוך, ובד בבד להעניק לקהילות השונות – דתיות, לאומיות ותרבותיות-אידאולוגיות – את האפשרות לשמור על ייחודן ולחזקו.

 

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

בשנים האחרונות חל גידול מרשים במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי. בין 2008 ל-2014 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים כמעט שילש את עצמו: מ-1,122 ל-3,227. בשנת 2014 כ-1,600 נשים חרדיות וכ-450 גברים חרדים השלימו בהצלחה את לימודיהם לתואר אקדמי – לעומת כ-650 נשים וכ-200 גברים בשנת 2012. אך למרות הגידול המשמעותי, שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים (בפרט בקרב גברים) עדיין נמוך מאוד. נכון לשנת 2014, רק כ-2.5 אחוזים מהגברים החרדים וכ-8 אחוזים מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי – לעומת 28 אחוז בקרב גברים חילונים וכ-43 אחוז בקרב נשים חילוניות.

כ-58 אחוז מהסטודנטים החרדים נושרים מהלימודים האקדמיים. בהשוואה למגזר הכללי, אחוז נמוך של סטודנטים אלו לומד באוניברסיטאות ואחוז גבוה לומד במכללות אקדמיות (בעיקר בקמפוסים חרדיים) ובאוניברסיטה הפתוחה, שהרמה והדרישות האקדמיות בה גבוהות אולם ההרשמה פתוחה לכל. כ-44 אחוז מן הנושרים החרדים למדו במכללות אקדמיות וכ-40 אחוזים נוספים מגיעים מהאוניברסיטה הפתוחה. מרבית הסטודנטים החרדים מתקבלים ללימודים אקדמיים ללא בגרות וללא פסיכומטרי, והדבר אינו נובע רק מכך שרובם לומדים במכללות אקדמיות, אלא גם מכך שבקמפוסים החרדיים תנאי הקבלה מקלים מאוד בהשוואה לקמפוסים של המגזר הכללי. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללימודים ללא בגרות וללא פסיכומטרי.

העובדה שרוב הסטודנטים החרדים הגברים לא למדו מקצועות ליבה בגילי התיכון פוגעת מאוד ביכולתם להשלים תואר אקדמי. נראה כי ללא שיפור בתחום זה שיעורי הנשירה של הגברים יישארו גבוהים. בפרט ניכרת בעיה בתחום האנגלית: השוואת ציוני הבחינה הפסיכומטרית של סטודנטים חילונים וסטודנטים חרדים מגלה פער גדול מאוד בחלק הבחינה באנגלית (כ-20 נקודות מתוך 100), לעומת פער של 7–6 נקודות בציון במתמטיקה ושוויון בחלק המילולי. לצד זאת, הכנה אקדמית נאותה (במסגרת מכינה) ומעטפת תומכת בתקופת הלימודים יכולות לשפר את סיכויי ההצלחה של הסטודנטים החרדים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

שאלת ההשפעה של גודל הכיתה על הישגי התלמידים מעסיקה אנשי חינוך זה שנים רבות. הורים ומורים טוענים כי כיתות גדולות פוגעות בלמידה, אך חוקרים בתחומי החינוך טרם הגיעו למסקנה חד-משמעית בנושא. האתגר המרכזי בבחינת הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים הוא פיקוח על ההצבה לכיתות, שאינה אקראית, ולכן עשויה להטות את הממצאים.

המחקר הנוכחי מבקש לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח היררכי של ציוני תלמידים אשר נבחנו במבחני המיצ"ב בישראל בשנים 2006 ו-2009, ועושה זאת באמצעות שימוש בשלושה מודלים מקוננים: מודל הכולל רק את גודל הכיתה, מודל המפקח על משתני רקע כגון הישגים קודמים והשכלת הורים, ומודל הכולל גם משתני אינטראקציה שמטרתם לבדוק אם גודל הכיתה משפיע באופן שונה על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת יכולותיהם הלימודיות והרקע החברתי-כלכלי שלהם).

הממצאים מצביעים על כך שבפיקוח סטטיסטי על השכלת הורי התלמידים ועל הישגיהם הקודמים, הקשר בין גודל כיתה להישגים אינו מובהק, ולכן נראה שכיתות קטנות לא מעודדות את ההישגים של הלומדים בהן. גם ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על הישגים משתנה בין שכבות חברתיות ובין תלמידים חזקים לחלשים נדחתה בכל המבחנים שבוצעו: לא נמצא הבדל בין הקבוצות הללו בקשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב לציין כי הממצאים מעידים שגודל הכיתה בפני עצמו איננו מבטיח שיפור בהישגי  . בכיתות קטנות ניתן לאמץ שיטות הוראה פרטניות או הוראה בקבוצות קטנות, למשל. עם זאת, לא ברור אם מורים המלמדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את האפשרויות הגלומות בכיתות אלו, ובכללן את שיטות ההוראה המתאימות להן. ייתכן שהם נוקטים פדגוגיה דומה לזו הנהוגה בכיתות גדולות יותר, ובכך מבטלים את היתרון הנובע מגודל הכיתה.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

מערכת החינוך בישראל, ברובה המכריע, מופעלת וממומנת מטעם המדינה או רשויותיה מתוקף חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה. במשך מרבית שנות קיומה של המדינה הוחל החוק על גילאי 5 ומעלה, למעט מקרים מיוחדים. בשנת הלימודים תשע"ג הוחלט ליישם באופן מלא וסופי את החוק בקרב כלל הילדים בגילי 4–3, בעקבות המלצות הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג.

המחקר מוצא שהעלייה במספר הלומדים בגנים ציבוריים ובצהרונים מאז תשע"ג, לצד הירידה הכללית בתשלומי ההורים על מסגרות חינוך, מעידים כי יישום חוק לימוד חובה בקרב כלל האוכלוסייה היטיב עם הורים לילדים בגילאי ‏4–3‏. עם זאת, אפשר בהחלט להציב סימן שאלה באשר להיקף ההטבה. הורים הרוצים לעבוד במשרה מלאה נאלצים עדיין לממן חלק גדול משהות ילדיהם במסגרות בשעות אחר הצהריים, והתשלומים הנוספים הללו מקזזים במידת מה את הירידה בהוצאה על שכר לימוד לגנים.

למימוש החוק השפעה שונה על קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. ממרבית הירידה בהוצאה נהנו משקי בית חזקים יותר מבחינה חברתית-כלכלית, מכיוון שמשקי בית חלשים נהנו מהטבות שונות גם לפני יישום החוק. ההוצאה של משקי בית בחמישונים 2-4 על  כמעט לא השתנתה בין 2011-2014 ואף עלתה במעט. הוצאות משקי הבית בפריפריה על חינוך טרום חובה עלו בתקופה שנבדקה והגיעו כמעט להוצאה של משקי הבית במרכז. מגמה זו היא אולי תוצאת עליה בדרישה של תושבי הפריפריה לגני ילדים פרטיים שנובעת מהמספר הנמוך של מקומות בגנים ציבוריים באזור זה, או מעליה בכמות ההורים שרוצים לשלוח את ילדיהם למה שנתפס בעיניהם כמערכת גנים טובה יותר. ההוצאה בקרב משקי בית ערבים על חינוך טרום חובה גדלה מאז 2006, אך מאז 2012 החלו הפערים להצטמצם, בגלל ירידה בנטל ההוצאה בקרב יהודים. שיעור הערבים בגני ילדים ציבוריים עמד ב-2013-2014 על 79 אחוז, לעומת 89 אחוז באותה תקופה בקרב יהודים.

חשוב להזכיר שיישום החוק לווה בדיווחים על גני ילדים צפופים ושאלות על רמת השירות הניתן בהם בהשוואה לעבר, נושא שעדיין דורש בחינה מעמיקה. מעבר להשפעה החיובית של יישום החוק ברמת הפרט, הרי שברמת המשק ניתן לומר כי הגדלת מספר הילדים השוהים במסגרות חינוכיות תשפר את ההון האנושי בעתיד.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

12 שנים חלפו מאז הגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת) את המלצותיו. במהלך תקופה זו עברה מערכת החינוך שינויים רחבי היקף: איגודי המורים חתמו על חוזים חדשים ששינו את תנאי ההעסקה של החברים בהם ושיפרו את משכורותיהם; תקציב משרד החינוך גדל הן במושגים אבסולוטיים והן מבחינת התקצוב פר תלמיד; הוקם גוף חדש בשם "אבני ראשה" שמאתר ומכשיר מנהלים פוטנציאליים; בנוסף, לאחר שביתת מורים ממושכת החלה מגמה אטית של הקטנת מספר התלמידים בכל כיתה.

לא כל המלצות הוועדה יושמו – חלקן נדחו או לא הגיעו לידי ביצוע – אך בלס מוצא דמיון ואף הקבלה בין המלצות הוועדה להתפתחויות שונות, אף שאלו אירעו לפעמים באיחור של מספר שנים.

ההמלצות המרכזיות של ועדת דוברת בנושא שכר המורים והכשרתם כללו: העלאת שכר משמעותית, שבוע עבודה של 36-40 שעות, ושינוי במסלולי הקידום ושיפור בהליך הכשרת המורים. שכר המורים הריאלי אכן עלה בין 2005-2013 – ב-26 אחוז למורי בית הספר היסודי, 19 אחוז למורי חטיבת הביניים ו-10 אחוז למורים בתיכון. היקף המשרה של מורה יהודי בבית ספר יסודי עלה מ-75 אחוז ל-78 אחוז בממוצע, כשאצל מורים ערבים עלה ההיקף מ-80 אחוז ל-85 אחוז בממוצע. שיעור הפונים לבתי ספר ללימודי הוראה עלה בשנים האחרונות, במיוחד אצל אלו המתעניינים במסלולים אקדמיים: במסלולים אלו נרשמה עליה של 81 אחוז במספר הבוגרים בהשוואה ל-2009.

בין 2000 ל-2016 גדל תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, והתקציב הריאלי – ב-86 אחוז. מספר התלמידים למשרה מלאה של מורה ירד מ-13.8 ב-2007 ל-12.7 ב-2014 – ירידה של 9 אחוזים. אם לוקחים בחשבון שהן מספר המורים והן היקף המשרה הממוצע גדלו משמעותית באותה התקופה, ברור שגם מספר השעות לתלמיד עלה – עדות להגדלת התשומה החינוכית המיועדת ישירות לתלמידים. בנוסף הוקמה הרשות המרכזית למדידה והערכה בחינוך, ככלי שעוקב אחר הישגי התלמידים.

שינויים אלה השתקפו בשיפור הישגי התלמידים במבחני מיצ"ב ובדירוגה של ישראל במבחנים בין-לאומיים, בנוסף לשביעות רצון גדולה יותר של מורים ממשכורותיהם ומהמעמד החברתי שלהם. בנוסף נרשמה עליה במספר האקדמאים שביקשו לעבור הסבה לתחום החינוך.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

ההתפתחויות במערכת החינוך בעשור האחרון

את ההתפתחויות במערכת החינוך יש לבחון מזווית ראייה ארוכת טווח של עשור לפחות, משום שפירות המאמץ והמשאבים המושקעים בה באים לידי ביטוי רק לאחר שנים רבות.

העשור האחרון בכללותו משופע במגמות חיוביות, אך עדיין נותרו לא מעט תחומים, ובעיקר הפערים הלימודיים והחברתיים שאינם נסגרים, שמערכת החינוך חייבת לעמול קשה כדי לתקנם.

פערים מגדריים בשוק העבודה: שכר וקיטוב תעסוקתי

תקציר מנהלים

פערי השכר בין נשים לגברים בשוק העבודה הישראלי עמדו על 35 אחוזים בשנת 2016. פער זה נחקר לעומק, והדעות נחלקות באשר למקורותיו. יש המייחסים אותו לאפליה של נשים, ואילו אחרים טוענים ששורשי הפער בהבדלים היסודיים בין תכונותיהם של המגדרים ובהעדפות תעסוקתיות שונות.

ממחקרה של הדס פוקס עולה כי המקור העיקרי לפער השכר המגדרי הוא הבדלים בין המאפיינים האישיים של המועסקים בשוק העבודה, כלומר הבדלים במספר שעות העבודה, במשלחי היד ובהישגים במתמטיקה.

Causes of wage gap HEB

הבדלים בשעות העבודה

הגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר על פער השכר בין נשים לגברים הוא ההבדל במספר שעות העבודה. היקף המשרה הנמוך יותר של נשים מסביר 57 אחוזים מן הפער בשנים 2010-2011.

  • בשנת 2015, 34 אחוזים מהנשים העובדות בגילי 54–25 הועסקו במשרה חלקית, לעומת 17 אחוזים מהגברים (בשנת 2015). גם בקרב העובדים במשרה מלאה מספר שעות העבודה השבועיות של נשים נמוך מזה של גברים: 43 לעומת 47 בממוצע, בהתאמה.
  • בקרב המועסקים במשרה מלאה, ההבדל בין מספר שעות העבודה של נשים לזה של גברים הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.
  • כשבוחנים את הבדלי השכר לשעה, הפער בישראל דומה לזה של מדינות אחרות ב-OECD: 16 אחוזים בישראל, לעומת ממוצע של 15 אחוזים ב-OECD ב-2014.

work hours HEB

ההבדלים במשלחי היד ובענפי התעסוקה

ההבדלים בין משלחי היד של גברים לאלו של נשים אחראים ל-14 אחוזים נוספים של פערי השכר בין גברים לנשים בישראל.

אף ששיעור הנשים הרוכשות השכלה גבוה מזה של גברים, יש הבדלים ניכרים בתחומים שנשים וגברים נוטים ללמוד, ואלו משתקפים בהמשך בעבודתם ובשכרם.

  • בקרב מקבלי התארים בכל הרמות נשים הן יותר ממחצית מהסטודנטים, אך הן נוטות ללמוד תחומים טיפוליים וחינוכיים. לעומת זאת, גברים הם הרוב בתחומי המתמטיקה והמדעים, הקשורים לשכר גבוה יותר בממוצע.
  • חלקן של הנשים בקרב הסטודנטים במקצועות הטכנולוגיים עלה מעט במהלך השנים, אך עדיין נותר נמוך ועומד על בין 20 ל-30 אחוזים. בשנת 2014, למשל, רק 27 אחוזים מהסטודנטים למתמטיקה, לסטטיסטיקה ולמדעי המחשב היו נשים.
  • אפילו בקרב נשים שהן בעלות תואר במדעי מחשב, אחוז גבוה מהן אינן פונות לעבודה תחום זה.
  • אף שבתחומי החינוך כמעט שאין פער שכר בין גברים לנשים, הרי בענפי תעסוקה דוגמת רפואה והנדסה הפער עומד על יותר מ-20 אחוזים.

הישגים נמוכים יותר במתמטיקה

המחקר מראה כי ליכולות מתמטיות יש השפעה מובהקת על השכר ועל פערי השכר בין המגדרים.

  • ההישגים הנמוכים יותר של נשים במתמטיקה ניכרים כבר בגיל צעיר: בקרב יהודים, בבחינות המיצב במתמטיקה בכיתה ה' הישגי הבנות נמוכים מאלו של הבנים (אך גבוהים יותר באנגלית), ובמבחני PISA הישגיהן נמוכים יותר במתמטיקה וגבוהים יותר בקריאה. בתיכון בנות מעטות יותר לומדות מתמטיקה ברמת חמש יחידות, והציון הממוצע שלהן נמוך יותר משל בנים.
  • אף שבאופן כללי ציוני הבגרות של נשים גבוהים בממוצע מאלו של גברים, הישגיהן נוטים להיות נמוכים יותר בתחומים שיש להם השפעה גדולה על השכר – לימודי מתמטיקה ברמה של 5 יחידות והחלק הכמותי במבחן הפסיכומטרי.
  • אשר למקצועות הבחירה בתיכון, חלקן של תלמידות עומד על פחות מ-40 אחוזים מקרב התלמידים הלומדים מדעי המחשב (33 אחוזים) ופיזיקה (37 אחוזים), ועל יותר מ-60 אחוזים במקצועות דוגמת אומנות (83 אחוזים) וספרות (79%).

פתרונות אפשריים לצמצום פער השכר המגדרי

לאור ממצאי המחקר נראה כי כדי לצמצם את פער השכר חשוב להעלות את המודעות להשפעה שיש לבחירת תחום הלימודים על השכר. נוסף על כך, הקשר בין היכולת המתמטית לשכר מדגיש את הצורך לקדם תוכניות שיעודדו נשים ללמוד מקצועות מדעיים ברמה גבוהה, כבר מגיל צעיר.

סיבה אפשרית נוספת לכך שנשים אינן פונות למשלחי יד טכנולוגיים, שנחשבים יוקרתיים יותר ומניבים שכר גבוה יותר, היא שעות העבודה הרבות בתחומים אלו, והאפשרויות המעטות לגמישות בשעות העבודה. אפשרות ליתר גמישות בשעות העבודה ולימי עבודה קצרים יותר בתחומים אלו – הן לגברים הן לנשים – תאפשר ליותר נשים להשתלב במקצועות רווחיים יותר ולצמצם את אי השוויון המגדרי בשכר הכולל.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

מגמות בצמיחת המשק

הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירדה בשנים האחרונות, ופרק זה מנסה לבחון האם האטה זו מבטאת שינוי כיוון בצמיחת המשק או שמא היא נובעת מגורמים מחזוריים וזמניים. לצורך כך הפרק מתחקה אחר מגמות בגורמי ההיצע הקובעים במידה רבה את קצב הגידול של התוצר הפוטנציאלי.

הניתוח מגלה שהצמיחה לנפש בשנים האחרונות נשענת בעיקר על התרחבות שוק העבודה ופחות על גידול במלאי ההון האנושי, לצד ירידה מסוימת בפריון הכולל. הגידול בשיעורי התעסוקה נבע במידה רבה מעלייה בשיעור ההשתתפות בקרב אוכלוסיות הממעטות להשתתף בשוק העבודה, והגידול החד במספר המשרות בשירותים הציבוריים סייע לספוג את העלייה במספר המועסקים במשק. מגמה זו בעייתית במבט קדימה, היות שיש האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) שאף צפויה להתעצם בשנים הקרובות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה – ובכך מצטמצם הפוטנציאל להמשך הצמיחה המבוססת על גידול בתשומת העבודה. כמו כן, התרחבות שיעור העובדים בעלי ההשכלה הגבוהה קרובה למיצוי, והאומדנים מצביעים על ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה בעשור האחרון. יתרה מכך, קצב השיפור של איכות כוח העבודה אף צפוי להמשיך להאט בעקבות התמורות הדמוגרפיות.

המסקנה העולה מממצאים אלו היא שהמשק יתקשה להמשיך לצמוח בקצב דומה לעבר – וללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. כדי לשנות את המגמה אפשר לנקוט צעדים לעידוד צמיחה בת קיימא, כמו הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתית.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

דוח מצב המדינה 2016

דוח מצב המדינה של מרכז טאוב רואה אור

לקריאת הדוח המלא, לחצו כאן.

הדוח השנתי של מרכז טאוב מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2016 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז מחקרים בתחומי תעסוקה, הצמיחה במשק, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. כל אחד משערי הספר כולל מבוא שמציג את המגמות האחרונות והמצב הנוכחי בתחום. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2016":

פערים מגדריים בשוק העבודה

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

  • הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בין גברים לנשים, ומגלה כי מרבית פער השכר תלוי בגורמים ניתנים להסברה הקשורים להבדלים במאפיינים של עובדים משני המינים. הגורם המשפיע ביותר על פערי השכר הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים: הבדלים בהיקף שעות העבודה אחראים ל-57 אחוז מפער השכר בין גברים לנשים בשנים 2010–2011.
  • הגורם השני בהשפעתו הוא השוני במשלחי היד של גברים ושל נשים, האחראי לעוד 14 אחוז מהפער. הקיטוב המגדרי התעסוקתי בישראל יורד עם השנים אך נותר גבוה, אם כי הוא דומה לממוצע במדינות ה-OECD. נשים עודן עובדות בשיעורים גדולים בתחומים המאופיינים בשכר נמוך, במיוחד כאשר משווים את משלחי היד בקרב אקדמאים. שיעור הנשים המשכילות אמנם גבוה משיעור הגברים אך תחומי הלימוד שהן נוטות לבחור שונים, דבר שמתבטא במשלחי היד שלהן – ובהתאם, גם בשכר.
  • גורם שלישי שמשפיע על פערי השכר הוא הישגיהן הפחותים של נשים במקצועות המתמטיים. הבדיקה איששה ממצאים קודמים המראים כי לציונים טובים יותר בבחינת הבגרות במתמטיקה ובחלק הכמותי בפסיכומטרי יש מתאם חיובי עם השכר, אולם אצל נשים ניכרת התרחקות ממקצועות מדעיים כבר בחינוך היסודי. שיעור הסטודנטיות בתחומים הטכנולוגיים עלה מעט עם השנים אך עודנו נמוך ועומד על 30–20 אחוז בלבד, ובקרב בוגרות מדעי המחשב אף יש נשירה מהעיסוק בתחום לטובת מקצועות אחרים. לאחר התחשבות בכל הגורמים נותר פער שכר קטן שאינו מוסבר.
  • לאור תפקידם המרכזי של לימודים ריאליים ועבודה במשלחי יד רווחיים יותר בפערי השכר, אפשר לנסות לצמצם את הפערים באמצעות העלאת המודעות למשמעות הכלכלית של בחירת המסלול האקדמי. כמו כן, יש לעודד נשים להעמיק במקצועות מדעיים. בהנחה שנשים לא פונות למקצועות טכנולוגיים בשל שעות העבודה המרובות, ניתן גם לשקול לאפשר עבודה בהיקפי משרה נמוכים יותר בתחומים אלו.

%d7%a4%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d

 

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את דפוסי ההשתלבות של האוכלוסייה החרדית בלימודים אקדמיים על בסיס מאגר נתונים ייחודי. בשנים 2014–2008 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים עלה כמעט פי שלושה: מ-1,122 ל-3,227. מספר בוגרי התואר החרדים ב-2014 היה כ-1,600 נשים ו-450 גברים, לעומת 650 נשים ו-200 גברים בלבד ב-2012.
  • מספר האקדמאים החרדים נמוך בהרבה מאומדני העבר בסקרים קודמים, שהתבססו על דיווח עצמי. לפי נתונים רשמיים, בשנת 2014 רק כ-2.4 אחוז מהגברים ו-8.3 אחוז מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי, לעומת 43 אחוז בקרב נשים חילוניות ו-28 אחוז בקרב גברים חילונים.
  • בשנים האחרונות הוקלו תנאי הקבלה של סטודנטים חרדים ללימודים אקדמיים. 53 אחוז מכלל הסטודנטים החרדים בשנת 2014 התקבלו ללימודים ללא בגרות ופסיכומטרי (ובמקרים רבים גם ללא מכינה), לעומת 26 אחוזים בלבד בשנת 2000. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללא בגרות וללא פסיכומטרי בין 2000-2014.
  • התחום החלש ביותר בקרב סטודנטים חרדים הוא אנגלית: ציוניהם הממוצעים בחלק האנגלית בפסיכומטרי נמוכים ב-20 נקודות (מתוך 100) מהממוצע בקרב יהודים לא-חרדים.
  • המחקר מראה שאחוזי הנשירה המשולבים (ממכינות קדם-אקדמיות ומתארים) של הסטודנטים החרדים גבוהים במיוחד – 58 אחוז, לעומת 30 אחוז בקרב יהודים לא-חרדים. מרבית הנושרים היו סטודנטים בקמפוסים החרדיים של המכללות האקדמיות או באוניברסיטה הפתוחה.
  • בכל המגזרים, ובייחוד בקרב חרדים וערבים, שיעורי הנשירה של גברים גבוהים משמעותית משיעורי הנשירה של נשים. פערים אלו מתקיימים גם לאחר בקרה על משתנים רלוונטיים כגון תחום הלימודים, אשכול חברתי-כלכלי, ציוני הבגרות והפסיכומטרי, גיל וארץ מוצא.
  • ניתוח לפי זרמים חרדיים, שבוצע במחקר זה לראשונה, מגלה ששיעור הסטודנטים הגבוה ביותר הוא בקרב חסידי חב"ד (29 אחוז מהנשים ו-15 אחוז מהגברים). מבין הנשים בשלושת הזרמים המרכזיים האחרים (ליטאי, חסידי וספרדי), הליטאיות לומדות באקדמיה בשיעורים הגבוהים ביותר (15 אחוז) ושיעורי הנשירה בקרבן הם הנמוכים ביותר (29 אחוז).

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9f

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) וכרמל בלנק

  • רבים מאמינים שהפחתת מספר התלמידים בכל כיתה תשפר את הישגי התלמידים. בניגוד להערכה זו, מצאו עורכי המחקר קשר חיובי בין גודל הכיתה להישגים: ציוניהם של תלמידי כיתות גדולות הם לכאורה גבוהים יותר. אלא שבדיקה מעמיקה גילתה שהישג זה הוא מדומה ומושפע מגורמים אחרים: תלמידים חזקים מוצבים בכיתות גדולות, ואילו בכיתות קטנות יותר נוטים להציב תלמידים בעלי הישגים נמוכים יותר.
  • בפיקוח על השכלת ההורים והישגים קודמים של התלמידים, היחס בין גודל הכיתה להישגים אינו מוכח מבחינה סטטיסטית. על פי מודל זה, הגורם המשפיע ביותר על ציונו של תלמיד בכיתה ח' במבחן מיצ"ב הוא הציון שקיבל אותו תלמיד במבחן מיצ"ב בכיתה ה' . גם להשכלת ההורים יש תרומה חיובית ומשמעותית לציון.
  • מחקרים קודמים מצביעים על כך שמיעוטים אתניים ותלמידים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות יכולים להפיק תועלת רבה יותר מכיתות קטנות מאשר קבוצות חזקות יותר. כדי לבחון האם הקשר בין גודל הכיתה להישגים משתנה בין אוכלוסיות שונות, הוסיפו החוקרים מודל שבחן את הקשר בין גודל הכיתה לרמת החינוך של ההורים, נוסף לבחינה של גודל הכיתה והישגיו הקודמים של התלמיד. בדיקה זו הפריכה את הטענה שלגודל הכיתה יש השפעה על תלמידים מרקעים שונים, ועל הישגיהם של תלמידים חזקים או חלשים יותר. המחקר לא מצא כל שוני ביחסים בין גודל הכיתה להישגי התלמידים בין הקבוצות שנבחנו.

%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%94

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי (חוקר ראשי וראש צוות מדיניות הבריאות במרכז טאוב), חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב) ואיתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את ההוצאה הפרטית על בריאות של משקי הבית בישראל (בניגוד להוצאה הציבורית) כביטוי לתפקוד המערכת מבחינת יעילות ופערים בנגישותם של שירותי רפואה. בשנת 2014 עמדה הוצאה זו על 906 שקלים בממוצע לחודש, שהם כ-5.9 אחוזים מההוצאה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית. שיעור זה עלה מאז 1997, אז הקדיש משק בית בממוצע 3.9 אחוז מהוצאתו לצורכי בריאות.
  • בשנים 2014–1995 עמד שיעור הגידול של ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות על 2.6 אחוזים בממוצע לשנה. הגידול בהוצאה הציבורית באותה תקופה על בריאות עמד על כמחצית מכך: 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה.
  • נטל ההוצאה פוחת עם העלייה ברמת ההכנסה של משק הבית. חמישון ההכנסה הנמוך ביותר הוציא ב-2014 9.7 אחוזים מהכנסתו הכספית הפנויה על שירותי רפואה, לעומת שיעור הוצאה של 4.7 אחוז למשק בית ממוצע בחמישון העליון. מבחינה כספית, משק בית בחמישון ההכנסה העליון מוציא סכום הגבוה כמעט פי שלושה מזה של משק בית בחמישון התחתון – 1,418 שקלים לעומת 498 שקלים לחודש בממוצע.
  • ההוצאות על שירותי רפואה משלימים לאלו הניתנים בסל, שמוקדשות בעיקרן לטיפולי שיניים, עולות ככל שההכנסה גבוהה יותר. גם ההוצאה הפרטית על שירותי רפואה מקבילים – קרי, שירותים בתשלום המקבילים לאלו שהציבור זכאי להם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי – עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר.
  • ממוצע ההוצאה על השתתפות עצמית בקרב כלל משקי הבית הוא 91 שקלים,ושמשק בית בחמישון ההכנסה התחתון מוציא בממוצע סכום גבוה מעט ממשקי הבית בחמישון העליון: 96 לעומת 92 שקלים לחודש. הוצאה זו קשורה אמנם לכך ששיעור הקשישים בחמישוני ההכנסה הנמוכים גבוה יחסית, אך גם מעידה על כך שהנטל היחסי של ההוצאות גדול יותר בקרב בעלי הכנסות נמוכות. ההוצאה על השתתפויות עצמיות היא מעין מס רגרסיבי שסותר את תפיסת הצדק החברתי והשוויוניות שביסוד חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

קיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב) ונחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

  • בשנים 2012–2003 עלתה ההוצאה הממוצעת של משקי הבית על ילד בחינוך טרום-חובה (גילאי 5–2) ב-43 אחוז במונחים ריאלים. שיעור עלייה זה היה גבוה יותר מהגידול בהכנסה לנפש (נטו) ובהוצאה לתצרוכת באותה תקופה, כך שהנטל היחסי של ההוצאה על חינוך במסגרות טרום-חובה עלה. הקושי להתמודד עם נטל ההוצאה התבטא במחאה החברתית ב-2011, ובעקבות ועדת טרכטנברג שהוקמה לאחר המחאה הוחל במלואו חוק חינוך חובה לבני 3-4 החל משנת הלימודים 2013–2012. עקב היישום עלתה ההוצאה הממשלתית על חינוך, ובשל כך חלה ירידה של 3 אחוז בהוצאה הממוצעת של משק בית על חינוך לילדים.

  • בחלוקת האוכלוסייה לפי חמישוני צריכה (המעידים על יכולת כלכלית), התגלה כי בקרב האוכלוסיות שמוציאות הכי הרבה (החמישון העליון) והכי מעט (החמישון התחתון) עלה נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה בלרמה של כ-35 אחוז מהוצאות לתצרוכת בשנים 2011–2003, וירדה ב-6–5 אחוז בין 2011 ל-2014. נטל ההוצאה של החמישונים שביניהם הייתה גדולה יותר בתחילת תקופת המדידה ולאחר מכן נותרה יציבה למדי. המשמעות היא שבאופן יחסי נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה הכביד על חמישוני הביניים יותר מאשר על החמישון העליון והחמישון התחתון.
  • נטל ההוצאה של משק בית יהודי ממוצע על חינוך טרום-חובה גבוהה פי שלושה מההוצאה של משק בית ערבי ממוצע, אך הפערים מצטמצמים מאז 2012.
  • הנטל על משקי בית במרכז הארץ עלה מאז תחילת שנות האלפיים וירד לאחר שחוק חינוך חובה חינם הוחל במלואו. בד בבד, בשנים האחרונות עלתה ההוצאה על חינוך טרום-חובה בפריפריה, וכעת ההוצאה במרכז ובפריפריה כמעט זהות.
  • היישום המלא של חוק חינוך חובה חינם לבני 4–3 הביא לעלייה במספר התלמידים בגנים בגילים אלו (9 נקודות אחוז במגזר היהודי ו-13 נקודות אחוז במגזר הערבי). החוק גם הביא לירידה של 10 אחוז בתשלום הממוצע של הורים עבור ילדים בגילים הללו. עם זאת, ראוי לציין שמרבית הירידה התרכזה אצל משפחות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר, מפני שמשפחות מאשכולות נמוכים יותר נהנו מתמיכה ממשלתית בשכר לימוד לגילי טרום חובה עוד לפני היישום המלא של החוק.
  • למרות העלייה בהוצאה הציבורית על חינוך טרום-חובה לאחר החלת החוק, לא חל שינוי בהיקף סך המשאבים המוקצים לחינוך זה ביחס לתוצר המקומי הגולמי. מצב זה נובע מכך שהעלייה בחלק הציבורי של מימון חינוך טרום חובה (מ-79 אחוז בממוצע עד שנת 2011 ל-92 אחוז בשנים 2013–2012) התקזזה עם הירידה בחלק הפרטי (שעמד על כ-21 אחוז בממוצע עד 2011 וירד ל-8 אחוז בשנים 2013–2012).

preschool

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

    • במשך שנים צמח התוצר לנפש ב-2 עד 2.5 אחוזים לשנה, אך בשנים 2016–2012 הואט הקצב לגידול שנתי ממוצע של כאחוז – גידול אטי ביחס למדינות מפותחות אחרות שהתוצר לנפש בהן דומה לזה של ישראל. כדי לבחון את מקורות ההאטה בוחן הפרק את מקורות הצמיחה של המשק באמצעות פירוק לגורמי הייצור והפריון. מהממצאים עולה שמרכיב הצמיחה המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא הגידול המתמשך בהיקפי התעסוקה, שתרם כמחצית מהצמיחה בשנים 2015–2012. לצד זאת יש מגמת ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה והאטה בהשקעות במלאי ההון הפיזי לעובד. ירידה נרשמה גם בפריון הכולל, מגמה הנמשכת מאז שנת 2012.
    • נראה שתהליך התרחבות שוק העבודה ותרומת התרחבות זו לצמיחה הגיעו לידי מיצוי: חלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) נמצא במגמת ירידה, והמגמה צפויה להתעצם בשנים הקרובות, עם הגעתם של בני דור הבייבי בום לגיל פרישה. תהליך זה מאט את הגידול הפוטנציאלי במספר המועסקים וצפוי לגרוע כ-0.6 נקודות אחוז מהצמיחה הפוטנציאלית מדי שנה עד תום העשור הנוכחי. נוסף על כך, עליית משקלן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית ושהשכלתן מעטה או אינה רלוונטית לשוק העבודה צפויה אף היא להעיב על צמיחת המשק.
  • לאור הידלדלות מקורות הצמיחה הנוכחיים, נדרשת מדיניות אקטיבית שתקזז את השפעת המגמות הללו. ללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. פתרונות אפשריים לעידוד צמיחה מאוזנת בת קיימא הם הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתיות.

%d7%a6%d7%9e%d7%99%d7%97%d7%94

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

  • התקציב המוקצה לשירותי הרווחה עמד ב-2015 על 94 מיליארד שקלים, שהם כחמישית מסך ההוצאה הממשלתית – הקצאה השומרת על יציבות זה כמה שנים. יותר מ-80 אחוז מתקציב זה הוקדשו לתכניות ביטחון סוציאלי.
  • כמחצית מקצבאות הביטוח הלאומי מיועדות לקשישים. חלק זה של ההוצאה עמד בתחילת שנות האלפיים על כ-40 אחוז, ועלה בצורה בולטת בשנים האחרונות, בעיקר בשל הזדקנות האוכלוסייה.
  • מספר מקבלי הבטחת הכנסה, שמהווה רשת ביטחון אחרונה לחסרי הכנסה, ירד משמעותית בשל שינויים בתנאי הזכאות לתכנית והשתלבות אוכלוסייה גדולה יותר בשוק העבודה. ב-2003 כ-155,000 משפחות היו כלולות בתכנית, וב-2015 ירד מספרן ל-98,350 בלבד.
  • מס הכנסה שלילי, אשר נועד לסייע כלכלית לבעלי הכנסות נמוכות מבלי לפגוע במוטיבציה שלהם לעבוד, הגיע בשנת 2014 לשיעור מיצוי גבוה של 70 אחוז מהזכאים. למרות זאת, בשל סכום המענק הנמוך היקף ההוצאה המיועדת למס הכנסה שלילי עדיין נמוך, ועומד על פחות מחצי אחוז מההוצאה הממשלתית.
  • ההוצאה על תעסוקה – אשר כוללת את מערך שירות התעסוקה, הכשרות מקצועיות, תכניות לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בשוק העבודה ועוד – קטנה יחסית ואינה עולה באופן ניכר לאורך השנים. נתונים אלו תומכים בטענה המועלית בדוחות של ה-OECD כי ההשקעה הישראלית בתחום התעסוקה מצומצמת בהשוואה למדינות רווחה אחרות.
  • בין 2000 ל-2015 ירד תקציב משרד השיכון ב-70 אחוז. הירידה העיקרית נרשמה בסעיף הסיוע למשכנתאות (96 אחוז). כמו כן, בשנים 2016–1999 חלה ירידה של כ-40 אחוז במלאי הדירות בדיור הציבורי. אמנם מתחילת 2015 עד אוגוסט 2016 נרכשו 806 דירות, אך כמות זו אינה מספיקה ביחס למספר הממתינים הגדל לדיור ציבורי, שעומד בשנת 2016 על כ-3,000 איש.
  • כשנתיים לאחר הגשת המלצות ועדת אלאלוף, כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא, ובהן: הגדלת קצבאות השלמת הכנסה לקשישים, הרחבת מענק העבודה והגדלת סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים. עם זאת, נראה כי המטרה העיקרית של ההמלצות – צמצום היקף העוני במחצית בתוך עשר שנים – לא תוכל להתממש. עלויות יישום ההמלצות הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. נוסף לכך, לא יושמו שתי המלצות מרכזיות של הוועדה – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה בצורה משמעותית וריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את חלקה היחסי של כל אחת משלוש קבוצות האוכלוסייה הגדולות בישראל בגילאי עבודה – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – באי השוויון ובעוני בשנים 2002–2014. במהלך השנים, אי השוויון בהכנסות הכלכליות (ההכנסות מעבודה, מפנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) ירד באופן עקבי בתקופה זו, אולם הירידה התבטאה בצמצום אי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים) רק בשנים האחרונות. לאורך רוב התקופה מרבית התרומה לשינויים באי השוויון בהכנסות מקורה באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית.
  • שיעור העוני הכולל בקרב גילאי העבודה לא השתנה בין 2002 ל-2014, אולם הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית: ב-2002 חלקם של משקי הבית החרדיים והערביים עמד על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של קבוצות אלו בכלל אוכלוסיית גילאי העבודה.
  • במשך השנים חלה ירידה במדדי אי השוויון והעוני בהכנסות הכלכליות בקרב כלל האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, בחלוקה לשלוש קבוצות אוכלוסייה (ותיקים, עולים שהיגרו לישראל לאחר 1990, וערבים) ניכרים פערי הכנסות גדולים בין הקבוצות והבדלים בשיעורי העוני בהכנסות פנויות.

poverty-and-inequality

מיקור חוץ של שירותי רווחה

שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב) ופרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב)

  • מאז שנת 2000 גדלה הוצאת משרד העבודה והרווחה על שירותי מיקור חוץ בצורה ניכרת. באותה שנה הוציא המשרד כ-2.3 מיליארד שקלים, שהם כ-70 אחוז מתקציבו, על שירותי מיקור חוץ (במחירי 2015). ב-2015, שבה היה תקציב המשרד כ-6 מיליארד שקלים, עלתה ההוצאה ל-80 אחוז מתקציבו והגיעה ל-4.8 מיליארד שקלים. סכומים אלו הוקדשו למיקור חוץ בתחומי שיקום, מוגבלות שכלית התפתחותית, תקון ושירותים אישיים וחברתיים.
  • מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, ועבדו עם המשרד לפחות שנה אחת לפני 2015. ספקים ותיקים זוכים ב-96 אחוז מסך תשלומי מיקור החוץ. תוצאה זו קשורה לחשיבות שמייחסים מכרזי ההתקשרות לניסיון ולכך שבתחומים שונים יש חשיבות יתרה לשמירת הרצף כדי למנוע פגיעה במקבלי השירות.
  • חלקם של 50 הספקים הגדולים של שירותי מיקור חוץ למשרד הרווחה (המקבלים יותר מ-20 מיליון שקלים בשנה כל אחד) היה רק 2 אחוז מסך הספקים בשנת 2015, אך הם קיבלו כ-46 אחוז מסך התשלומים המוקדשים למיקור חוץ (לעומת 49 אחוז בשנת 2000). כ-48 מהספקים הגדולים הם גם ותיקים. בסך הכל 58 אחוז מהספקים הגדולים ב-2015 היו עסקיים וותיקים, 38 אחוז היו עמותות ותיקות ו-4 אחוז – עמותות חדשות.
  • ספקי השירותים של משרד העבודה והרווחה כוללים עמותות לצד גורמים עסקיים. לאורך השנים חלה עלייה במספר העמותות ובנתח התשלום המיועד להן, ובמקביל חלה ירידה במספר הספקים העסקיים. בשנת 2000 קיבל המשרד שירותים מ-431 עמותות ו-2,554 גורמים עסקיים (מתוך סך של 2,985 ספקים), ועד 2015 הוכפל מספר העמותות ל-872 ומספר הגורמים העסקיים ירד ל-1,825 (מסך כולל של 2,697 ספקים). עם זאת, היקף התשלומים לעמותות ולגורמים עסקיים דומה.

%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

  • ועדת דוברת לקידום החינוך בישראל, שהוקמה ב-2003, הציעה להעלות באופן ניכר את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהגדיל את כוח המשיכה של המקצוע. ואכן, בין 2003 ל-2013 שכרם הריאלי של המורים הגברים עלה ב-24 אחוז ושכר המורות ב-35 אחוז כתוצאה מהסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". ב-2013 שכר המורים הגברים היה גבוה ב-8 אחוז מהשכר הממוצע של שאר העובדים הגברים במשק (אך נמוך יותר מהשכר הממוצע של עובדים בעלי השכלה אקדמית) ושכר המורות היה גבוה ב-41 אחוז משכרן הממוצע של עובדות אחרות במשק (וגבוה ב-13 אחוז משכרן הממוצע של אקדמאיות אחרות). למרות זאת, שכר המורים בישראל עדיין נמוך מהשכר הממוצע ב-OECD (במונחי כוח קנייה): 28,281 דולרים בישראל לעומת 42,675 דולרים בממוצע ב-OECD (למורים בעלי אותה דרגת השכלה וותק).
  • מספר המורים החדשים עלה ב-55 אחוז בין 2005 ל-2014, ובאותה תקופה נרשמה יציבות ואף ירידה קלה בשיעור המורים שבחרו להישאר במקצוע. המשך העלייה ברמת ההשכלה של המורים והשמירה היחסית של שיעור הוותק של המורים מצביעים לכל הפחות על יציבות, ואולי אף על עלייה, בשני המשתנים הללו, שנוהגים לקשור אותם לאיכות המורים, במערכת החינוך. כמו כן, בין 2005 ל-2013 עלה דירוג המורים ברשימת שביעות הרצון מהמקצוע בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהמקום העשירי למקום השלישי ב-2013 – שביעות רצון גבוהה יותר מאשר בקרב מהנדסים, מפתחי תוכנה, עורכי דין ומקצועות אחרים שהשכר בהם גבוה יותר.
  • בשנים 20162000 עלה תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, ותקציבו הריאלי ב-86 אחוז. העלייה בהוצאות על חינוך נבעה בעיקר מהסכמי השכר של הסתדרות המורים ויישום מלא של חוק חינוך חובה חינם בגילאי 4 בין 2005 ל-2012 עלתה ההוצאה הכללית על החינוך וההוצאה לתלמיד בקצב מהיר יותר מב-OECD. מרבית התקציב הנוסף הוקדש לגני ילדים (שתקציבם עלה ב-38 אחוז), לבתי ספר יסודיים ולחינוך מיוחד (שתקציב כל אחד מהם עלה בכ-20 אחוז)
    • בעשור האחרון, במקביל לשינויים במערכת החינוך, נרשמה עלייה בהישגים במבחני מיצ"ב בכיתות ה' ו-ח', כמו כן היה שיפור של ממש בציונים – אם כי שינוי זה לא לווה בשיפור מקביל – בדירוג של ישראל במבחנים בין-לאומיים כמו TIMSS, PIRLSו-PISA. שיעור התלמידים הלומדים, והניגשים לבחינת הבגרות עלה, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות מכלל שכבת הגיל עלה מ-46 אחוז ב-2006 ל-56 אחוז ב-2015. תלמידים בחינוך הדתי-לאומי, כמו גם דרוזים ואתיופים – שבהם הושקעו תקציבים נכבדים בתקופה זו – הגיעו להישגים גבוהים מהצפוי בהתחשב במעמדם החברתי-כלכלי.

%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%aa

שוויון ורב תרבותיות בחינוך הציבורי – מחשבות על ההווה והצעות לעתיד

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב) ויוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב)

  • מאמר הדעה מצביע על הצורך בחשיבה מחודשת על האידיאולוגיה שבבסיס החינוך הציבורי. במסגרת החשיבה החדשה יש להדגיש את השוויון כיעד מנחה למערכת החינוך – אך לא לקדש את האחידות בה, אם זו תביא לפגיעה בזכותה של כל קהילה לחנך על פי תפיסת עולמה. קבוצות שונות יוכלו לקיים מערכות חינוך נפרדות בהתאם לכמה תנאים. בין היתר, תחול עליהן חובה ללמד מקצועות ליבה בהיקף שיקבע משרד החינוך, אך לא בהיקף שיעלה על 30 אחוזים מתכנית הלימוד הבסיסית. מעבר ללימודי ליבה יותר למסגרות החינוכיות חופש יחסי, ובלבד שלא יעודדו אלימות או יפעלו בניגוד לחוק.
  • התקצוב למסגרות יהיה שוויוני ופרוגרסיבי, ללא התחשבות בלאום וזהות דתית של התלמיד, ויעניק עדיפות משמעותית לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. כמו כן, ייאסר מיון תלמידים על סמך נתוני רקע חברתיים-כלכליים או הישגים לימודיים קודמים. לצד זאת, מהתלמידים צפוי להתנהל על פי אמות המידה התואמות את ייחודיות בית הספר.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב), ד"ר ג'נטה אזרייבה, בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג ורן מילמן

  • העלות החודשית של סל מזון בריא, המבוסס על המלצות התזונה העדכניות של משרד הבריאות, היא 844 שקלים למבוגר ו-737 שקלים לילד. רכיבי הסל המוצג בפרק נבחרו כדי לייצג תזונה מיטבית מבחינת איזון בין עלויות למילוי כלל הצרכים התזונתיים.
  • המרכיב היקר ביותר בסל מזון בריא עבור מבוגר הוא "חלבון מן החי וקטניות", וחלקו בעלות סל המזון עומד על כ-40 אחוז. לעומת זאת, חלקו של המרכיב הזול ביותר – שומן – הוא כ-4 אחוז בלבד מעלות הסל.
  • דווקא במשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת למימון סל המזון המומלץ גבוהה יותר מזו של קבוצות ההכנסה הגבוהות, מפני שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל.
  • שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בחמישון התחתון גבוה פי תשעה מהחמישון העליון (כ-64 אחוז מתוך ההכנסה לעומת כ-7 אחוז, בהתאמה).
  • משקי הבית בחמישוני ההכנסה השני והשלישי אינם מוציאים בפועל סכום המספיק לרכישת סל מזון בריא, אם מטעמי העדפה ואם מכיוון שהכנסתם אינה מספקת לרכישת הסל המומלץ. בחמישון ההכנסה התחתון סכום ההוצאה הנחוץ אינו מאפשר למשקי הבית לממן סל מזון בריא ללא ויתור על צרכים חיוניים אחרים.

health-basket

מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל כה גבוהה?

פרופ' אלכס וינרב (חוקר ראשי במרכז טאוב)

  • בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל על 81 שנים, לעומת ממוצע של 77.7 שנים במדינות ה OECD- ו-68.8 בעולם כולו.
  • בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה – כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי – היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן.
  • ניתוח אקונומטרי המתבסס על מדגם הכולל יותר מ-130 מדינות מצא כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי.
  • אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער בין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב-OECD: ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.55 שנים יותר מגברים ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד.
  • גורם נוסף שמאשש את מסקנות המחקר הוא העובדה שבישראל התמותה בקרב יהודים נמוכה יחסית ממחלות שמושפעות מרמת הפעילות הגופנית, כמו מחלות לב וכלי דם או סוגי סרטן מסוימים. ערבים כמעט אינם משרתים בצבא, ועל פי נתוני משרד הבריאות, שיעור האבחון של מחלות לב וכלי דם בקרבם גבוה מבקרב האוכלוסייה היהודית.
  • אף שהשירות הצבאי הוא מרכיב חשוב בבריאות הציבור, הוא טרם נדון בספרות האקדמית בנושאי גורמי בריאות בכלל, ובספרות על בריאות בישראל בפרט.

life-expectancy

באמברגו – ההודעה והחומרים הנלווים ניתנים לפרסום רק מיום רביעי (28/12) ב-6:00

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678, או לענת סלע-קורן, 050-6909749

דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2016

ניתן להגיע אל כל פרק בנפרד דרך תוכן העניינים בצד שמאל למטה.

אנו מתכבדים להציג את "דוח מצב המדינה" מהסדרה ע"ש סינגר לשנת 2016. הפרקים המופיעים בספר עוסקים במגוון נושאים רחב, ומבוססים על מחקרים ייחודים המציגים פנים רבים של המצב החברתי-כלכלי בישראל. מן הנושאים הנסקרים בספר אפשר ללמוד רבות על המדיניות החברתית המקומית, ולהבין כיצד לשפר את רווחתם של תושבי ישראל.

הקיפאון בשכר הריאלי בישראל

הקיפאון בשכר הריאלי בישראל

 

על פי רוב יש קשר הדוק בין השכר הריאלי לפריון העבודה (המוגדר כתוצר לשעת עבודה): עלייה בפריון מובילה לרוב גם לעלייה בשכר. כפועל יוצא מכך ניתן היה לצפות לעלייה ברמת החיים של העובדים. אולם ב-15 השנים האחרונות ניכרת תופעה מפתיעה בישראל: בעוד שהפריון לעובד עלה בין 2001 ל-2015 בכ-15 אחוז, השכר הריאלי במגזר העסקי נשאר כמעט ללא שינוי. במחקר שנערך לאחרונה במרכז טאוב מצא החוקר גלעד ברנד כי היחלשות הקשר בין הפריון לשכר נגרמה מעלייה מהירה במחיר לצרכן ביחס למחירי היצרן (מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק).

אחד ההסברים הנפוצים לקיפאון בשכר הוא שפירות הצמיחה אינם מחלחלים אל מרבית העובדים, ואחת הטענות הנפוצות מייחסת זאת לירידה בכוח המיקוח של העובדים. עם זאת, הנתונים מלמדים שחלקם של העובדים בהכנסה הלאומית נותר פחות או יותר יציב לאורך שנים ארוכות, נתון שאינו מתיישב עם טענה זו. אם כן, מה בכל זאת יכול להסביר את היחלשות הקשר בין הפריון לשכר בישראל?

במחקר שנערך לאחרונה במרכז טאוב מצא החוקר גלעד ברנד כי היחלשות הקשר בין הפריון לשכר נעוץ במידה רבה בעלייה מהירה במחירי הצריכה ביחס למחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. על פי התיאוריה הכלכלית המקובלת, השכר הריאלי מתואם באופן הדוק הן עם פריון העבודה והן עם היחס בין מחירי המוצרים והשירותים המיוצרים במשק למחיר השוק של מוצרי הצריכה. התוצאה היא שכאשר סל הצריכה מתייקר ביחס ל"סל הייצור" – מחירי השירותים והמוצרים המופקים במשק –  נשחקת התמורה שמקבלים העובדים בשל הגידול בפריון העבודה. תופעה מעין זו אירעה במהלך העשור האחרון: מדד המחירים לצרכן, המייצג את מחירי הצריכה, עלה בכ-2 אחוזים מדי שנה בעוד שמחירי התוצר (העסקי), המייצגים את סל המוצרים שמיוצרים במשק, רשם עלייה פחותה של כ-1.5 אחוזים בלבד. לאורך השנים הפרש זה הצטבר לכדי פער משמעותי.

graph-1

ההבדלים בין מחירי סל הייצור ובין מחיר סל התצרוכת של משקי הבית נובע מתמהיל רכיבים שונה בכל אחד מהם. למשל, בעוד שבסל הצריכה של משק בית טיפוסי חלקו של הדיור עומד על כ-25 אחוז מההוצאה, וההוצאה על מזון – על כ-16 אחוז נוספים, משקלם של סעיפים אלו בסל הייצור עומד על 11 אחוז לכל היותר. בשל כך, כאשר מחירי הדיור והמזון עולים בחדות נשחקת התמורה המתקבלת מצמיחת הפריון.

עבור משפחה ישראלית טיפוסית, ההוצאה על מזון ודיור יחד מגיעה ל-41 אחוז מהוצאות משק הבית. שני סעיפים אלו התייקרו משמעותית מאז אמצע שנות האלפיים. בסעיף המזון חלו עליות מחירים חדות החל משנת 2006 ובמחירי הדיור ההתייקרות החלה בשנת 2009 ונמשכת עד היום. עליית מחירי המזון והתייקרות מחירי הדיור תרמו לבדם כ-70 אחוז מהעלייה במדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אך סעיפים אלו מאפיינים יותר את הוצאות משקי הבית ולא את המוצרים המופקים במשק.

graph-2

ברנד מציג ממצאים אשר מראים שהקשר החזק בין פריון לשכר נשמר גם בשנים האחרונות, אך עקב ההבדלים במדדי המחירים חלה שחיקה בערך התפוקה של העובדים ביחס לסל התצרוכת שלהם. כפועל יוצא מכך, רמת המחיה של העובדים נותרה כמעט ללא שינוי לאורך שנים ארוכות.

מכיוון שהתייקרות מחירי הדיור והמזון האטה במידה רבה את צמיחת השכר הריאלי, העמיקו ההבדלים בין משקי בית המתגוררים בדירות בבעלותם (כבר לפני 2009) ובין שוכרי הדירות. במחקר שנערך בבנק ישראל נמצאה עלייה בצריכה של משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלותם לעומת ירידה בצריכה אצל משקי הבית המתגוררים בשכירות.

לתופעה זו יש גם משמעות דורית. הדורות המבוגרים יותר, המתגוררים לרוב בדירות בבעלותם, חוו עלייה משמעותית יותר בהכנסתם הריאלית. הדורות הצעירים יותר, שאינם בעלי בתים ומושפעים יותר ממחירי השכירות, חוו קיפאון יחסי בהכנסתם הפנויה.

המחקר של ברנד התבסס על סדרת נתונים שהגיעה עד שנת 2015, אולם נתונים מאוחרים יותר מצביעים על היפוך במגמה. מאז הרבעון האחרון של 2014 יש ירידה עקבית במחירי הצריכה (יחסית למחירי התוצר) ועקב כך נרשמה עלייה נאה בשכר הריאלי.

שינוי הכיוון במדדי המחירים אינו תוצאה של שינוי מגמה במחירי הדיור – למעשה, מחירי הדיור ממשיכים לעלות. סיבה אפשרית למפנה היא הירידה במחירי הדלק והסחורות בשנתיים האחרונות, שהוזילה את מחירי הצריכה ביחס למחירי המוצרים המופקים במשק.

לסיכום, במהלך שנות האלפיים חלה האטה בצמיחת השכר הריאלי. ההאטה מוסברת, בין היתר, בהתייקרות מחירי הדיור והמזון בתקופה זו. ההוזלה במחירי הדלק והסחורות בשנתיים האחרונות הביאה למפנה במגמה, ובשנתיים האחרונות אף חלה עלייה מצטברת של כ-7 אחוזים בשכר הריאלי.

מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל כה גבוהה?

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא קשר בין תוחלת החיים הארוכה של הגברים בישראל לשירות הצבאי, בשל תרומת השירות לכושרם הגופני.

ממצאים מרכזיים:

  • בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל על 81 שנים, לעומת ממוצע של 77.7 שנים במדינות הOECD ו-68.8 בעולם כולו.
  • בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה – כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן.
  • ניתוח המתבסס על מדגם הכולל יותר מ-130 מדינות מצא כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי.
  • אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער בין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב-OECD: ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.5 שנים יותר מגברים ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד.
  • אף שהשירות הצבאי הוא מרכיב חשוב בבריאות הציבור, הוא טרם נדון בספרות האקדמית בנושאי גורמי בריאות בכלל, ובספרות על בריאות בישראל בפרט.

תוחלת החיים של גברים בישראל עמדה על 81 שנים ב-2013. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי מאותה שנה, נתון זה ממקם את ישראל במקום השני בעולם מבין 170 מדינות לצד איסלנד, סינגפור ושווייץ (רק סן מרינו מדורגת גבוה יותר). מהו ההסבר לכך? פרופ' אלכס וינרב, חוקר ראשי במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בחן את הסיבות לתוחלת החיים הארוכה ומצא כי אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא שירות החובה בצבא.

 

הישראלים חיים הרבה יותר מהצפוי

מה משפיע על תוחלת החיים בכל מדינה? בעולם יש קריטריונים מקובלים להערכת אורך החיים הצפוי במדינות שונות. אחדים מהקריטריונים קשורים לרמת ההתפתחות הכללית של המדינה, למשל העושר, רמת החינוך ורמת אי השוויון במדינה. קבוצת קריטריונים שנייה כוללת את סכום ההוצאה על בריאות ואת נגישות מערכת הבריאות במדינה, וקבוצה שלישית בוחנת מאפיינים דמוגרפיים כמו קצב גידול האוכלוסייה, צפיפותה ושיעור הפריון בכל מדינה.

הקריטריונים המקובלים עשויים להסביר יותר מ-80% מהשוני בתוחלת החיים בפועל בין מדינות. חשוב מכך מבחינת ישראל, אותו מודל מראה גם כי לאחר שמכניסים לחישוב את ההבדלים בין המאפיינים הללו בכל מדינה, תוחלת החיים בישראל בפועל גבוהה בהרבה מהצפוי: הנתון גבוה ב-6.3 עד 7.2 שנים, תלוי במודל, מתוחלת החיים הצפויה. בדירוג המדינות לפי החריגה מתוחלת החיים הצפויה, ישראל נמצאת במקום השני לאחר סמואה, ובמקום הראשון מבין מדינות ה-OECD – בהפרש גדול מיפן, המדורגת אחריה.

מודל ניתוחי נוסף מראה כי תוחלת החיים הגבוהה מהצפוי בישראל עקבית כבר לפחות 20 שנה: בשנת 1990 עמד ההפרש בין תוחלת החיים הצפויה לתוחלת החיים בפועל של גבר בישראל על 3.8 שנים, וההפרש עלה ל-5.85 שנים בשנת 2000.

 

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-1

 

הבריזה מהים עוזרת, אבל לא מספיקה

לאחר שקבוצת הגורמים שהוזכרו לעיל לא הצליחה להסביר את תוחלת החיים הארוכה בישראל, הוכנסו לבדיקה גורמים נוספים הידועים כבעלי השפעה על אורך החיים. בבחינה זו נבדקו נתונים מ-133 מדינות, ונבדקה התרומה של מאפיינים שונים לתוחלת החיים בכמה מדינות שחולקות את אותם המאפיינים (כולל ישראל), כדי לבחון את רמת התרומה של כל מאפיין להארכת תוחלת החיים במדינות שונות.

קבוצת הגורמים הראשונה קשורה למאפיינים גאוגרפיים. מדינות הממוקמות לאורך החוף תופסות מקום נכבד בראש הדירוג לפי תוחלת החיים, ויש תיעוד מדעי להשפעה החיובית של מגורים בקרבת הים על הבריאות. כמו כן יש עדויות לכך שמגורים במרחק שעולה על 40 מעלות מקו המשווה מוריד את אורך החיים, לכן נוסף לחישוב משתנה המתחשב במיקומה הגאוגרפי של כל מדינה. הוספה של נתונים אלו לחישוב המקובל מסבירה כ-2.1 שנים מתוך תוחלת החיים הגבוהה מן הצפוי בקרב גברים ישראלים, ומצמצמת את סטייתה של ישראל מתוחלת החיים המשוערת לכ-5.4 שנים– נתון שהשאיר אותה בראש הדירוג בקרב מדינות ה-OECD, אך הוריד אותה למקום הרביעי במדגם של 133 המדינות שנבדקו.

קבוצה שנייה של גורמים שנוספה לשקלול קשורה לרמת דתיות. מחקרים רבים מצביעים על קשר חיובי בין דתיות לבריאות הפרט, הן במדינות מפותחות והן במדינות מתפתחות. אין מדגם הבוחן את רמת הדתיות במספר גדול של מדינות, לכן הרמה שוקפה בעקיפין באמצעות נתונים שבוחנים את חוזק הקשר בין דת למדינה ברחבי העולם (בשנים 2012–2007). התחשבות בתרומת הדת לתוחלת החיים מקטינה את חריגתה של ישראל מתוחלת החיים הצפויה על פי המודל הבסיסי ל-3.65 שנים, וממקמת אותה במקום הרביעי ב-OECD ובמקום ה-20 במדגם בן 133 המדינות.

 

התרומה העקיפה של השירות הצבאי לגבר הישראלי

קבוצת נתונים שלישית שהוספה לשקלול, והיא העומדת במרכז המחקר, קשורה לשירות חובה בצבא. בשלוש מבין ארבע המדינות שנהנות מתוחלת החיים הגבוהה בעולם בקרב גברים נהוגה חובת שירות צבאי, ומבין חמש המדינות המובילות במדד ב-OECD רק באחת (יפן) לא היה שום סוג של גיוס חובה ב-30 השנים האחרונות. כדי לשקף את ההשפעה הפוטנציאלית של שירות החובה על תוחלת החיים של הגברים נמדדו ארבעה משתנים הקשורים לתחום. בכל המקרים התבססו החישובים על נתוני שירות חובה בשנת 1990, מכיוון שאחת ההנחות הייתה שחובת השירות מזמנת פעילות גופנית, והשלכותיו של אימון גופני על אורך החיים של גברים ניכרות רק בשנות הארבעים לחייהם.

תחילה הבחין המחקר של מרכז טאוב בין מדינות שהנהיגו סוג מסוים של שירות חובה בשנת 1990 למדינות ללא חובת שירות. לאחר מכן שולב בחישוב גובה ההוצאות הצבאיות מתוך התמ"ג. החישוב שכלל את שני המשתנים הללו מראה שבכל המדינות שהנהיגו שירות חובה ב-1990 הייתה תוחלת החיים של הגברים גבוהה בכ-1.5 שנים מהצפוי ב-2013. מבחינת הדירוג הבין-לאומי, התחשבות בגורם זה מפחיתה את חריגתה של ישראל מהצפי ל-3 שנים, מסבירה בערך חצי שנה מתוך החריגה, וממקמת אותה במקום החמישי בדירוג ב-OECD ובמקום ה-21 מבין 133 המדינות שנבדקו.

מודל נוסף משלב בין אורך שירות החובה בכל מדינה להוצאות הצבאיות מתוך התמ"ג. חישוב זה הסביר חלק נוסף מהחריגה בתוחלת החיים בישראל (כחצי שנה) והעמיד אותה על 2.4 שנים בלבד. נתון זה מוריד את ישראל למקום השישי בדירוג מדינות ה-OECD ולמקום ה-26 במדגם 133 המדינות.

המודל האחרון שנבחן מביא בחשבון את היחס שבין ההוצאות הצבאיות כאחוז מהתמ"ג ובין משך השירות הצבאי, כמדד שבוחן את השקעתה הכוללת של החברה בצבא מבחינת זמן והקצאת משאבים כספיים. מדד זה הוא בעל ההשפעה החזקה ביותר על תוחלת החיים: הוא מפחית את החריגה של ישראל מתוספת החיים החזויה ביותר מ-3.5 שנים ומעמיד אותה על  0.07 שנים בלבד מאורך החיים הצפוי. הוספת משתנה זה מורידה את ישראל מהמקום הרביעי ב-OECD בדירוג לפי החריגה מתוחלת החיים הצפויה למקום ה-22, וממקמת אותה במקום ה-70 במדד של 133 המדינות (לעומת מקום 20 במודל המבוסס על משתני הבסיס, המאפיינים הדמוגרפיים ורמת הדתיות).

מבין כלל המודלים שנבחנו, הכוללים כאמור משתנים רבים המשפיעים על תוחלת החיים, מודל זה הוא החזק ביותר. היחס שבין ההוצאות הצבאיות כאחוז מהתמ"ג ובין משך השירות הצבאי לבדו מסביר את אורך החיים הגבוה מהממוצע של הגברים בישראל במידה רבה לאין שיעור מכל משתנה אחר שנבחן. במלים אחרות, אם בישראל לא היה מונהג גיוס חובה וההוצאות על הצבא היו שונות מגובהן הנוכחי, תוחלת החיים של הגברים בישראל הייתה כנראה נמוכה בהרבה.

לדברי פרופ' וינרב ממרכז טאוב, "גם אם תרומתו של שירות החובה לבריאות הציבור היא אינה מטרת השירות הצבאי, חשוב שהיא תשפיע על החלטות מדיניות עתידיות. אפשר להשפיע על הבריאות גם באמצעות השקעה במוסדות שאין להם קשר גלוי לתחום, ובישראל הצבא הוא גוף שנמצא בעמדה ייחודית המאפשרת להשפיע על בריאות הציבור".

 

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-2

 

 

עמוד נוח: איך תורם השירות הצבאי לתוחלת החיים?

שירות חובה בצבא אינו תרופה לכל, אך יש ראיות נוספות התומכות בהשפעתו החיובית על בריאות הציבור. אחד ממאפייניו של השירות הצבאי הוא אימון גופני, ולפי נתוני פרויקט "נטל המחלות הגלובלי", בישראל יש תמותה נמוכה יחסית ממחלות שמושפעות מרמת הפעילות הגופנית, כמו מחלות לב וכלי דם או סוגי סרטן מסוימים. גם תבניות התמותה בקרב ערבים ויהודים בישראל תומכות בקשר בין שירות צבאי לבריאות. ערבים כמעט אינם משרתים בצבא, ועל פי נתוני משרד הבריאות, שיעור האבחון של מחלות לב וכלי דם בקרבם גבוה מבקרב האוכלוסייה היהודית. תמיכה נוספת בממצאי המחקר מספק הפער בתוחלת החיים בין המינים. ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.5 שנים יותר מגברים. אם גיוס חובה משפיע לחיוב על בריאות הציבור, ובעיקר על הגברים (שכן שירותן הצבאי של נשים קצר יותר ומתאפיין לרוב בעצימות גופנית פחותה), הרי גם הפרש השנים בין הקבוצות צפוי להצטמצם – ובישראל הוא אכן עומד על שלוש שנים בלבד.

המחקר המלא בנושא תוחלת החיים של גברים בישראל ייכלל ב"דוח מצב המדינה 2016", הספר השנתי של מרכז טאוב, שיתפרסם בסוף דצמבר

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.
לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

מחכים לטיפול: תורים בבתי החולים בישראל

מחכים לטיפול: תורים בבתי החולים בישראל

 

מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי יש הבדלים גדולים בין משכי ההמתנה לניתוחים אלקטיביים (שאינם ניתוחי חירום) בבתי החולים הציבוריים בישראל. במחקר ניתחו החוקרים ליאורה בוורס (מנהלת כספים, תפעול וניתוח מדיניות במרכז טאוב) ופרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר ראשי ויו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב) את הקשר בין משך ההמתנה לשלושה גורמים: מיקום בית החולים, הבעלות על בית החולים וסוג התשלום על הטיפול (ציבורי לעומת פרטי).

חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995) נועד להבטיח שכל תושב יוכל לקבל טיפול רפואי נאות בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריו. אלא שכיום אין שום קווים מנחים בעניין הגדרת הזמן והמרחק הנחשבים סבירים, והדבר מציב אתגר משמעותי בפני קובעי המדיניות בתחום הבריאות.

מנגנון זמני ההמתנה ממלא תפקיד חשוב בהקצאת משאבים במערכת ציבורית שמסבסדת במידה רבה את הטיפול ‏בחולה, כמו המערכת הקיימת בישראל. במערכת מסוג זה קיים חשש לשימוש יתר של הלקוחות, מפני שהדבר לא כרוך ‏‏מבחינתם בנטל כספי. ‏עם זאת, זמני המתנה ארוכים לטיפולי חירום או לטיפולים דחופים עלולים להוביל להרעה בתסמיני המטופלים, וזמני המתנה ממושכים לטיפולים דחופים פחות עלולים להשפיע לרעה על יכולתו ‏של המטופל לעבוד ועל איכות שעות הפנאי שלו, וגם על אמונו במערכת הבריאות הציבורית. ‏

מערכת הרפואה בקהילה בישראל טובה למדי, והיא מציגה זמני המתנה קצרים ושביעות רצון גבוהה מצד המטופלים. לפיכך, בעיית זמני ההמתנה קיימת בעיקר בבתי החולים. בין בית החולים שמשך ההמתנה בו הוא הקצר ביותר לבית החולים שההמתנה בו היא הארוכה ביותר יש הבדל של יותר משנה בזמן ההמתנה להחלפת מפרק ברך, הסרת שקדים וניתוח לתיקון מחיצת האף. מיקום בית החולים ובעליו, כמו גם סוג התשלום בעבור הטיפול (ציבורי או פרטי) – כל אלו משפיעים על משך הזמן שהמטופל ייאלץ לחכות לניתוח.

למיקום בית החולים יש השפעה רבה על זמני ההמתנה לטיפולים בו. באזורי המטרופולין שסביב ירושלים, תל אביב וחיפה זמני ההמתנה הממוצעים לניתוחים אלקטיביים הם הקצרים ביותר בארץ, ואילו באזורי הפריפריה בדרום ובצפון ההמתנה היא הממושכת ביותר. זמני ההמתנה הארוכים שנמדדו בפריפריה תואמים את משאבי הבריאות המצומצמים המוקצים ‏לאזורים אלו, למשל היצע מיטות האשפוז בבתי החולים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע ‏המיטות הוא הגדול ביותר (2.2 עד 2.5 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה נמוכים ב-30–15 אחוז מהממוצע הארצי. במחוז דרום, שבו ההיצע עומד על 1.3 מיטות בלבד לכל אלף ‏איש, זמני ההמתנה גבוהים ב-44 אחוז מהממוצע.

socially-involved_hebrew

גם סוג הבעלות על בית החולים היא גורם חשוב במשך זמני ההמתנה. בוורס וצ'רניחובסקי השוו את זמני ההמתנה בבתי חולים הממוקמים באזורי מטרופולין לפי סוג הבעלות: מלכ"רים, הממשלה או שירותי בריאות כללית. הנתונים הראו כי בבתי החולים של כללית זמני ההמתנה החציוניים היו הארוכים ביותר –כ-15 אחוז מעל הממוצע הארצי. יש כמה הסברים אפשריים לממצאים אלו. ראשית, מכיוון שקופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים ‏(בניגוד ליתר קופות החולים), היא לרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי ‏החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים, מה ‏שיקטין את נטייתם לבחור בתי חולים על סמך זמני המתנה. שנית, ייתכן שכללית מגבילה בהצלחה רבה יותר את השפעת המימון הפרטי על המערכת, מה שעשוי לתרום לזמני המתנה ארוכים יותר.

יש שני סוגי ביטוחי בריאות פרטיים בישראל: ביטוח משלים של קופות החולים (שאינו לוקח בחשבון את ההיסטוריה הרפואית של המבוטח ומתומחר רק לפי גיל) וביטוח פרטי מסחרי. בין 1999 ל-2012 כמעט הוכפל שיעור הישראלים המחזיקים בשני סוגי הביטוח, והנתון הגיע לכ-40 אחוז מהאוכלוסייה. מגמה זו נובעת מזמני ההמתנה הממושכים במערכת הציבורית, ואף מחזקת אותה; הישראלים מרגישים שאינם מקבלים מענה יעיל או מהיר דיו במערכת הציבורית, ולכן פונים למערכת הפרטית. עם זאת, היות שהמערכת הפרטית נשענת על אותם המשאבים של המערכת הציבורית, קיומם של הביטוחים הפרטיים מחריף את בעיית זמני ההמתנה במערכת הציבורית, והדבר דוחף ישראלים רבים עוד יותר לקבל טיפול פרטי.

hebrew-graph

ישראל אינה המדינה היחידה המתמודדת עם בעיית זמני המתנה ארוכים. 23 ממדינות ‏ה-‏OECD‏ (כולל ישראל) מדווחות שנושא זמני ההמתנה הוא מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות ‏שלהן, ומתוכן 15 פיתחו תכנית אסטרטגית לאומית לטיפול בבעיה.‏ ‏בישראל, לעומת זאת, לא הייתה תכנית כזו עד אוגוסט 2016, זמן פרסום המחקר של בוורס וצ'רניחובסקי. בספטמבר 2016 הציג משרדי הבריאות והאוצר תכנית לקיצור זמני ההמתנה במערכת הבריאות במהלך 2016 ו-2017. שר הבריאות יעקב ליצמן ושר האוצר משה כחלון הצהירו כי התכנית החדשה תעביר תקציב לקופות החולים כדי שיבצעו הליכים אלקטיביים בתוך זמן קצר יותר, ובכך יפנו פחות ישראלים לשימוש בביטוחים פרטיים.

במחקרם דנים בוורס וצ'רניחובסקי בכמה הצעות מדיניות שעשויות לשפר את זמני ההמתנה. הצעות אלו כוללות: קביעת יעדים לזמני המתנה הולמים מבחינה רפואית וייסוד מערכת שתתמרץ או תעניש את קופות החולים ובתי החולים בהתאם לעמידה ביעדים אלו; שיפור התיאום בין הטיפול בקהילה לטיפול הניתן בבתי החולים; ותשלום לבתי החולים על בסיס סוג הטיפול הרפואי, במקום על בסיס יום אשפוז, כדי לעודד טיפול יעיל יותר במאושפזים.

לפי המחקר, שילוב בין שקיפות מידע לדיווח על זמני המתנה מדויקים בזמן אמת, לצד הבטחה מצד הרשויות להתחייב לזמני המתנה ידועים מראש ולאכוף אותם, יסייעו לציבור להתאים את ציפיותיו למצב בשטח, יפחיתו את חוסר הוודאות וישפרו את אמונם של המטופלים במערכת הציבורית.

 

יישום המלצות ועדת אלאלוף: תמונת מצב

לפי המחקר, במלאות שנתיים להגשת דוח הוועדה  כמחצית מהמלצותיה אומצו באופן מלא או חלקי. לצד זאת, החוקרים מתריעים כי בשל העובדה שטרם הוקם מטה מרכזי למלחמה בעוני ובשל תקצוב חסר, העומד על כרבע מעלות היישום שהוערכה בוועדה, יהיה קשה לצמצם את העוני באופן משמעותי

ממצאים מרכזיים:

  • כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא. עם ההמלצות שיושמו נמנות הגדלת קצבאות זקנה לקשישים החיים בעוני, הרחבת מספר התקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים המטפלים באוכלוסייה ענייה, הרחבת היצע מעונות היום והגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי. המלצות משמעותיות אחדות, כגון פתיחת תכנית "חיסכון לכל ילד", אמורות להתממש בתחילת 2017.
  • המלצה מרכזית של הוועדה – ריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי, אשר יוקם באחד ממשרדי הממשלה המרכזיים – טרם יושמה, וספק רב אם תיושם בעתיד הקרוב.
  • עלויות יישום המלצות הוועדה הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. הפער נובע מהמלצות שלא יושמו, כגון הגדלת קצבת הבטחת הכנסה, וגם מהקצאת משאבים מועטים מהמומלץ לחלק מהתכניות שמומשו, ובהן הרחבת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

שנתיים להמלצות ועדת אלאלוף: מה מצב המאבק בעוני?

הודעה לעיתונות: שנתיים להמלצות ועדת אלאלוף: מה מצב המאבק בעוני?

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב, המתפרסם לקראת הכנס השנתי שיתקיים ב-1 בדצמבר ויעסוק בנושא התמודדות עם עוני, בוחן את יישום המלצות הוועדה למלחמה בעוני. לפי המחקר, במלאות שנתיים להגשת דוח הוועדה  כמחצית מהמלצותיה אומצו באופן מלא או חלקי. לצד זאת, החוקרים מתריעים כי בשל העובדה שטרם הוקם מטה מרכזי למלחמה בעוני ובשל תקצוב חסר, העומד על כרבע מעלות היישום שהוערכה בוועדה, יהיה קשה לצמצם את העוני באופן משמעותי

ממצאים מרכזיים:

  • כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא. עם ההמלצות שיושמו נמנות הגדלת קצבאות זקנה לקשישים החיים בעוני, הרחבת מספר התקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים המטפלים באוכלוסייה ענייה, הרחבת היצע מעונות היום והגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי. המלצות משמעותיות אחדות, כגון פתיחת תכנית "חיסכון לכל ילד", אמורות להתממש בתחילת 2017.
  • המלצה מרכזית של הוועדה – ריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי, אשר יוקם באחד ממשרדי הממשלה המרכזיים – טרם יושמה, וספק רב אם תיושם בעתיד הקרוב.
  • עלויות יישום המלצות הוועדה הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. הפער נובע מהמלצות שלא יושמו, כגון הגדלת קצבת הבטחת הכנסה, וגם מהקצאת משאבים מועטים מהמומלץ לחלק מהתכניות שמומשו, ובהן הרחבת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב שכתבו החוקרים פרופ' ג'וני גל, ראש תכנית הרווחה במרכז טאוב, וחוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק בוחן לראשונה את יישומן של מסקנות וועדת אלאלוף. לאחר בחינה מדוקדקת של ההמלצות לעומת המצב בפועל מראה המחקר כי אף שכמחצית מההמלצות אכן יושמו, מטרותיה העיקריות של הוועדה רחוקות ממימוש מלא.

המטרה: לצמצם את העוני ב-50 אחוז

הוועדה למלחמה בעוני (בראשות ח"כ אלי אלאלוף) הוקמה ביוזמת שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן ב-2013, כדי להמליץ על דרכים להתמודדות עם העוני ולהגברת שוויון ההזדמנויות בישראל. מטרת הוועדה הייתה שאפתנית: להביא לצמצום שיעור העוני ב-50 אחוז, כך שיהיה קרוב לשיעור העוני הממוצע ב-OECD. ניסיון דומה לא נעשה בישראל מאז ראשית שנות השבעים, ומאז גדלו הפערים החברתיים בצורה משמעותית.

במהלך עבודת הוועדה גיבשו 50 חבריה שורה ארוכה של המלצות בתחומים כמו דיור, בריאות, חינוך, ביטחון סוציאלי ורווחה. נקודה מרכזית בהמלצות הייתה יצירת מנגנונים שיבטיחו שאנשים החיים בעוני יהיו מודעים לזכויותיהם ויקבלו את השירותים והקצבאות שהם זכאים להם.

המצב בשטח: היכן עומדות המלצות הוועדה היום?

המחקר של מרכז טאוב בחן את יישום ההמלצות המרכזיות של הוועדה בשנים שלאחר פרסומן (2015 ו-2016), כפי שהוא משתקף בנתוני הביצוע של תקציב המדינה ובהצעת התקציב ל-2016.

בתחום הרווחה והביטחון הסוציאלי יושמו כמה המלצות, ובהן:

• הוספת 150 תקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים.

• הגדלת קצבת השלמת הכנסה בזקנה: החל בינואר 2016 הורחבה הקצבה בסכום שנע בין 130 ל-175 שקלים ליחיד, ובין 510 ל-540 שקלים לזוג. לפי הצעת התקציב לשנים הבאות, הרחבה נוספת צפויה גם בשנת 2017 (הגדלת ההוצאה ב-350 מיליון שקלים) ובשנת 2018 (200 מיליון שקלים נוספים).

• גידול בסך סעיפי התקציב המיועדים לסיוע למשפחות במצוקה בקהילה (במסגרת תכנית "נושמים לרווחה") ולטיפול בקשישים, הן בשנת 2015 והן בהצעת התקציב של שנת 2016.

המלצות אחרות שנמצאות בתהליכי יישום הן מציאת פתרונות להסדרת חובות בקרב אנשים החיים בעוני, ותשלום מענק העצמה ("חיסכון לכל ילד"), שמתוכנן להתחיל בינואר 2017. לצד אלו, מציינים גל ומדהלה-בריק המלצה חשובה שלא יושמה: הגדלת קצבת הבטחת ההכנסה עד לרמה של שני שלישים מהכנסת קו העוני (המוגדרת כמחצית מההכנסה החציונית הפנויה למשק בית).

בתחום הכלכלה והתעסוקה יושמו כמה מן ההמלצות של הוועדה למלחמה בעוני, ובהן:

• הרחבת מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) עבור משפחות חד-הוריות, בעלי מוגבלויות וציבור העצמאים. השינוי צפוי להרחיב את מספר הזכאים בכ-55,000 איש ועלותו כ-130 מיליון שקלים.

• הרחבת מערך ההכשרות המקצועיות: היקף המשתתפים בהכשרות גדל בשנה האחרונה בכ-20 אחוז.

• הרחבת היצע מעונות היום בסבסוד ציבורי לילדי עובדים: חל גידול של 6 אחוזים בסעיפי ההוצאה הקשורים לתחום בתקציב 2015, ושל כ-30 אחוז בסעיפי הצעת התקציב לשנת 2016.

בתחום הדיור, שזוהה בוועדה כמוקד מרכזי של התמודדות עם עוני, ניתנו המלצות רבות וחלקן יושמו בתקציבים לשנים הקרובות:

• סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים הוגדל בכ-600-900 שקלים לחודש. בהתאם לכך, חל גידול בסך סעיפי ההוצאה הקשורים לסיוע בשכר דירה בתקציב 2015 ובהצעת התקציב לשנת 2016.

• הגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי: עד אוגוסט 2016 נרכשו 806 יחידות דיור למלאי הדיור הציבורי, ונחתם הסכם עם הסוכנות היהודית לבניית 2,650 דירות לגיל הזהב.

עם ההמלצות שלא יושמו נמנות הרחבת מעגלי הזכאות לסיוע בשכר דירה ותכנית "שכונה שווה" לשיקום שכונות חלשות.

בתחום הבריאות יושמו גם כן המלצות לא מעטות, למשל:

• סבסוד ציבורי לטיפולי שיניים לקשישים מעל גיל 75 המקבלים השלמת הכנסה (בשלבי יישום)

• שירותי בריאות התלמיד הוחזרו לאחריות משרד הבריאות במחוז דרום. במחוז צפון יוחזרו השירותים לאחריות המשרד בינואר 2017, ובשאר המחוזות נחתם הסכם עם חברת נטל"י לאספקת שירותי בריאות לארבע שנים נוספות. לצד זאת, לא יושמה ההמלצה לשיפור היחס למשרת אחות לכל 1,500 תלמידים.

• מימון ציבורי לטיפולי שיניים לילדים עד גיל 14, ובשנים הבאות – עד גיל 18.

כמו כן נבחנות כעת ההמלצות להקמת מרכזי קידום בריאות ומניעה לקשישים, ולהפחתת השתתפויות עצמיות ‏בתרופות ובשירותים רפואיים.

בתחום החינוך ציינו החוקרים של מרכז טאוב את יישום ההמלצה להעמיק את התקצוב הדיפרנציאלי: כ-100 מיליון שקלים בשנה נוספו לתקציב לצורך תגבור שעות הלימוד בבתי ספר חלשים מבחינה חברתית-כלכלית. בצד השלילה צוין כי לא יושמה ההמלצה להשקיע בהקמה ובתפעול של מרכזים לגיל הרך.

לסיכום, פרופ' גל ומדהלה-בריק מציינים כי יש לא מעט נקודות חיוביות בעניין יישום המלצות הוועדה למלחמה בעוני. מבחינה תפיסתית הצליחה הוועדה להעלות את נושא העוני לסדר היום הציבורי, חיזקה את המעורבות הממלכתית במיצוי זכויות ותרמה לפיתוח מערכות חדשות להתמודדות עם הבעיה. מבחינה מעשית, הוועדה הביאה לשינוי בתחומי מדיניות שונים אשר יש בכוחם לתרום להתמודדות עם עוני, וניכר כי מגמה זו תמשיך להתרחב בשנים הקרובות.

עם זאת, לאור הממצאים שמעלה המחקר של מרכז טאוב, ספק רב אם הצעדים שננקטו עד כה (ואלו המתוכננים) יאפשרו לממש את יעדי הוועדה, ובעיקר את המרכזי שבהם: ירידה משמעותית בתחולת העוני בחברה הישראלית עד לרמה הקרובה לרמת מדינות ה- OECD. לדברי גל ומדהלה-בריק, "הספק נובע בחלקו מכך שהממשלה לא הקימה מטה לטיפול בעוני, ובכך מקשה על פעולה מתואמת בין-משרדית למלחמה בתופעה. יתרה מכך, תוספת ההוצאה הממשלתית בפועל על התמודדות עם עוני עד עתה עומדת על 1.9 מיליארד שקלים (השינוי בתקציב 2016 לעומת 2014) – סכום רחוק מאוד מתוספת ההוצאה המומלצת של ועדת אלאלוף, שעמדה על 7.4 מיליארד שקלים לשנה". הפער נובע מכך שהממשלה לא יישמה חלק מההמלצות המרכזיות של הוועדה, דוגמת הגדלת סכומי הבטחת הכנסה, והקצתה משאבים מועטים מדי לתכניות כגון מענק עבודה, הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

hebrew-graph

יישום המלצות ועדת אלאלוף הוא נושא דיון מרכזי בכנס הבין-לאומי השנתי של מרכז טאוב, שעוסק השנה ביוזמות חדשות בהתמודדות עם עוני. הכנס ייערך ב-1 בדצמבר בירושלים. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצו כאן.

המחקר בנושא ועדת אלאלוף ייכלל בפרק "ההוצאה הציבורית על רווחה", שיתפרסם כחלק מ"דוח מצב המדינה 2016" בסוף דצמבר.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

סל מזון בריא – כמה זה עולה לנו?

 

מחקר חדש של מרכז טאוב מגדיר את המרכיבים של סל מזון בריא ואת העלות שלו לצרכן. כמו כן בודק המחקר האם משקי בית ברמות הכנסה שונות אכן צורכים את סל המזון הבריא.

 

ממצאים מרכזיים:

  • העלות החודשית של סל מזון בריא היא כ-844 שקלים למבוגר, וכ-737 שקלים לילד.
  • המרכיב היקר ביותר בסל מזון בריא עבור מבוגר הוא "חלבון מן החי וקטניות", וחלקו בעלות סל המזון עומד על כ-40%. לעומת זאת, חלקו של המרכיב הזול ביותר שומן – הוא כ-4% בלבד מעלות סל המזון.
  • דווקא במשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת למימון סל המזון המומלץ גבוהה יותר – מפני שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל.
  • שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בחמישון התחתון גבוה פי 6.6 מהחמישון העליון (כ-44% לעומת כ-7%, בהתאמה).
  • משקי בית בשלושת חמישוני ההכנסה התחתונים אינם צורכים בפועל את סל המזון הבריא, אם מטעמי העדפה ואם מכיוון שהכנסתם אינה מספקת לרכישת הסל המומלץ.

 

מחקר חדש של מרכז טאוב שכתבו החוקרים פרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית הבריאות במרכז טאוב ויו"ר המועצה לביטחון תזונתי, ג'נטה אזרייבה, בן אריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג ורן מילמן מגדיר לראשונה מהו סל מזון בריא, ועומד על משמעותו בהיבטים של תקציב משק הבית. המחקר מגלה כי חלק ניכר ממשקי הבית בישראל אינם רוכשים את הסל המומלץ, אם בגלל העדפה למצרי מזון זולים יותר ובריאים פחות, ואם מפני  שהם אינם יכולים להרשות לעצמם תזונה מאוזנת ונכונה מבחינה כלכלית.

 

להתאים את סל המזון לאורח חיים בריא וחסכוני

 כפי שחשף מחקר קודם של מרכז טאוב, בין השנים 2005 ל-2011 עלו מחירי המזון בישראל באופן משמעותי. בשל עלייה זו, מרבית קבוצות המזון התייקרו בהשוואה למדינות ה-OECD. כך לדוגמה מוצרי החלב בישראל, שהיו יקרים ב-6% בלבד ב-2005, הגיעו לרמת מחירים הגבוהה ב-51% מהממוצע במדינות ה-OECD ב-2011. בדומה לכך הלחם, הדגנים ומוצרי הבצק, שהיו זולים יותר ב-19% בהשוואה למחירם ב- OECDב-2005, התייקרו עד לרמה הגבוהה ב-26% מה-OECD ב-2011. אולם למרות עליית המחירים החדה, עד כה לא ננקטו בישראל צעדים משמעותיים לאפיון סל מזון ריאלי, המומלץ מבחינה בריאותית ומתחשב בהכנסה הכוללת של משק הבית.

המחקר של מרכז טאוב מציע סל המשקף את "פירמידת המזון הישראלית", על פי המלצות משרד הבריאות. סל זה מתבסס על תזונה ים תיכונית, הכוללת יתרונות בארבעה ממדים: (1) הממד הבריאותי – תזונה נכונה תמנע מחלות; (2) הממד הסביבתי – תזונה שמבוססת בעיקר על מרכיבים מהצומח תפגע פחות בסביבה ובבעלי חיים; (3) הממד החברתי-תרבותי – דיאטה ים-תיכונית מקדמת אכילה חברתית ומשפחתית ומזון ביתי; (4) הממד הכלכלי –  מזון גולמי מן הצומח בדרך כלל זול יותר ממזון מעובד מן החי.

 

סל מזון בריא – זכות בסיסית או מותרות?

הסל נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. המחקר של מרכז טאוב מציע סל מזון למבוגר הכולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן. עלות סל המזון הבריא המומלץ היא 844 שקלים לחודש למבוגר ו-737 שקלים לחודש לילד (החישוב נעשה לפי המחירים החציוניים של המוצרים הנכללים בכל קטגוריה). המרכיב היקר ביותר בסל המזון הוא "חלבון מן החי וקטניות", הכולל מוצרים כגון ביצים, בשר עוף וקטניות יבשות, ועלותו מגיעה לכ-40% מעלות סל המזון המוצע. עלות הדגנים עומדת על 23%, ועלות קבוצת החלבון החלבי היא 11%. המרכיב הזול ביותר  הוא שומן, ועלותו היא כ-4% בלבד מעלות סל המזון.

%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%a1%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90

מהנתונים הדמוגרפיים עולה שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל – ועקב כך ההוצאה החודשית הממוצעת על סל המזון עולה. כתוצאה מכך נוצרים פערים גדולים בין עלויות סל המזון עבור משקי בית ברמות הכנסה שונות: במשק בית בעשירון התחתון מספר הנפשות הממוצע הוא 4.37, וההוצאה הממוצעת לחודש לרכישת סל מזון בריא היא 3,450 שקלים. לעומת זאת, בעשירון העליון מספר הנפשות הממוצע למשק בית הוא 2.46, והוצאתו הממוצעת לחודש על סל מזון בריא היא 2,039 שקלים בלבד.

בהמשך לנתונים אלו מראה המחקר כי משק בית המשתייך לחמישון התחתון צריך להוציא בממוצע כ-44 אחוז מההכנסה
הכוללת שלו כדי לרכוש את סל המזון המומלץ מבחינה בריאותית. לעומתו, משק בית ממוצע בחמישון העליון נדרש להוציא כ-7% בלבד מהכנסתו כדי לממן את הסל המומלץ. נתון זה גורם לכך שבפועל שלושת חמישוני ההכנסה התחתונים אינם רוכשים את סל המזון הבריא המומלץ במחקר של מרכז טאוב.

במקרה של משק בית בחמישון התחתון, אשר הכנסתו הכוללת היא 3,807 שקלים נטו, הסל המומלץ היא 3,295 שקלים, ואילו הצריכה בפועל של משפחה בחמישון זה היא 1,462 שקלים. לפיכך, סביר שלמשפחות ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר יהיה קושי  לממן  את הסל המומלץ. זו אולי הסיבה לכך שבפועל הם רוכשים מזון זול יותר ובריא פחות, או לחלופין כמויות מופחתות של המזונות הנכללים בסל הבריא.

%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a2-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%a7-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa

לסיכום אומר צ'רניחובסקי: "ככלל, ככל שרמת ההכנסה יורדת, משפחות מוותרות על פירות וירקות לטובת דגנים ומזונות עתירי שומן, ובפועל הן אינן רוכשות סל מזון בריא".

 

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי לנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהנושאים החשובים ביותר שישראל מתמודדת עמם בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

יד מושטת לעזרה: תקציב הרווחה בישראל

ההוצאה הממשלתית על רווחה חברתית ממומשת בשתי דרכים: הראשונה היא תשלומי קצבאות שנועדו להבטיח ביטחון סוציאלי לכל אזרחי ישראל, והשנייה היא שירותים חברתיים המיועדים לאוכלוסיות פגיעות. ההוצאה הציבורית על רווחה בישראל עמדה על כ-86 מיליארד שקלים ב-2014. כפי שניכר בתרשים, נתון זה צמח לאט אך בעקביות מאז תחילת העשור הקודם, בעיקר בשל עלייה בסכום הפנסיה וקצבאות הזקנה שמועברות לאזרחים באמצעות המוסד לביטוח לאומי. לעומת זאת, ההוצאה על תכניות אחרות של שירותים חברתיים ירדה מעט בין 2000 ל-2014.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

כ-80 אחוז מההוצאה הכוללת על רווחה מוקדשים לביטחון סוציאלי, תחום הכולל מגוון תכניות (בעיקר תשלומי קצבאות) שמטרתן לספק רשת ביטחון לאזרחים שהכנסתם מעבודה נמוכה או לא קיימת, ולאלו שיש להם הוצאות נוספות בשל נסיבות שונות. קטגוריית הביטחון הסוציאלי מורכבת בעיקר מקצבאות המוסד לביטוח לאומי, אולם כוללת גם קצבאות לניצולי שואה, וכן את התשלומים לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות.

חלקן של קצבאות הביטוח הלאומי בהוצאה על ביטחון סוציאלי עומד על 90 אחוז. קצבאות אלו, הן אלה המיועדות לכלל האוכלוסייה והן אלו המיועדות לפרטים מעוטי הכנסה, משולמות לחלק גדול מאוד מהישראלים, וכוללות תשלומים כמו קצבת נכות, ביטוח תאונות עבודה, דמי אבטלה ומענק לידה. הנתח הגדול ביותר של קצבאות המוסד מופנה לתשלומי קצבת זקנה ושאירים ולתשלומי טיפול סיעודי. בשנים שנבדקו חלה עלייה ברורה בחלקם של התשלומים המיועדים לאוכלוסייה המבוגרת מתוך כלל הקצבאות. ככל הנראה המגמה משקפת את הזדקנות החברה הישראלית. מספר מקבלי קצבאות הזקנה והשאירים עלה מ-657,000 בשנת 2000 ל-868,000 ב-2014 (גידול של 32 אחוז), ומספרם של מקבלי קצבת סיעוד גדל בתקופה זו מ-96,000 ל-159,000 (גידול של 66 אחוז). לעומת זאת, ההוצאה של המוסד לביטוח לאומי על קצבאות ילדים הצטמצמה באותן שנים, עקב קיצוץ חד בערך הקצבאות (אף שבאמצע שנת 2015 חלה שוב גידול בסכום הקצבה בשל שינויי מדיניות).

%d7%a7%d7%a6%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%93-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%97-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99

העלייה הדרמטית בהוצאה על קצבאות זקנה ועל קצבאות לניצולי שואה החלה ב-2008. הגורם לכך היה תיקונים בחוק כך שיאפשר להגיש תביעות של נכים שלא עשו זאת בעבר, שהביאו לגידול במספר הזכאים. לצד זאת, בשנתיים שלאחר מכן הייתה ירידה בתקציב לזכאי, עקב תוספת משמעותית של כ-28,000 זכאים חדשים לקצבה בין 2008 ל-2010.

נוסף להטבות הביטחון הסוציאלי, ההוצאה הציבורית על רווחה כוללת גם שירותים חברתיים. שירותים אלו מיועדים למטרות חברתיות נוספות, כמו סיוע לעולים חדשים או לבעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות. תכניות אלו מציעות מגוון שירותים חברתיים שמעניקות המדינה, הרשויות המקומיות או חברות חיצוניות, במימון המדינה או בפיקוחה. השירותים מנוהלים בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד הכלכלה (המטפל בתחומי התעסוקה והטיפול בגיל הרך), משרד השיכון והמשרד לקליטת עלייה.

%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa

משרד הרווחה והשירותים החברתיים מעניק שירותים סוציאליים אישיים לקבוצות פגיעות באוכלוסייה. אף שתקציב המשרד מסתכם ב-1.2 אחוזים מההוצאה הממשלתית הכוללת, תקציב המשרד כאחוז מהתמ"ג עלה בשנים האחרונות. מגמה זו משקפת עלייה משמעותית בתקציב המשרד, שהגורם העיקרי לה הוא עלייה במספר משקי הבית המטופלים בשירותי הרווחה: מ-331,000 משקי בית בשנת 2000 ל-464,000 ב-2014, שהם כ-20 אחוז מכלל משקי הבית בישראל.

משרד הכלכלה מקדיש בשנים האחרונות מאמץ מיוחד לשילוב אוכלוסיות יעד ספציפיות בשוק העבודה – למשל ערבים, חרדים ואנשים בעלי מוגבלויות. אך למרות מאמצים אלו, ההשקעה הישראלית בעידוד התעסוקה בכלל האוכלוסייה מצומצמת לעומת מדינות רווחה אחרות – טענה שהועלתה גם בדוחות של ה-OECD על תעסוקה בישראל.

תחום הטיפול בגיל הרך הוא עניין אחר לגמרי. נושא זה עמד במוקד המחאה החברתית בשנת 2011, והרחבת המימון הציבורי לחינוך בגיל הרך נכללה בהמלצות העיקריות של ועדת טרכטנברג. בהתאם, חל גידול בהוצאה על התחום בשנים האחרונות. ההוצאה על אגף מעונות יום ומשפחתונים לגיל הרך עמדה על כמיליארד שקלים בשנת 2014. בפרט ניכרת עלייה של 40 אחוז בסעיפי ההוצאה עבור סבסוד שהות של ילדים להורים עובדים בצהרונים, מעונות יום ומשפחתונים.

למרות העיסוק הציבורי הרב בנושאי דיור בשנים האחרונות, חלה ירידה בתקציב משרד השיכון. הצמצום החד במלאי הדיור הציבורי, כמו גם הקיצוץ בסיוע בשכר דירה, יכולים לשמש חלק מההסבר למגמת הירידה בהוצאות המשרד. במקום זאת בחר השלטון להתמודד עם המחסור בדירות בישראל בעזרת עידוד שוק הדיור הפרטי, על ידי הורדת מחירי הקרקעות הציבוריות בתמורה למכירת דירות מוזלות בבניינים שייבנו בשטחים אלו.

תקציבו של המשרד לקליטת עלייה היה תמיד החלק הקטן ביותר בהוצאה על רווחה חברתית. מגמה זו התחזקה במהלך העשור האחרון, לאור הירידה החדה במספר העולים החדשים המגיעים לישראל בשנים האחרונות.

לסיכום, ההוצאה הציבורית על רווחה חברתית בישראל עלתה מאז תחילת העשור הקודם, בעיקר בשל הגידול בהוצאה על ביטחון סוציאלי. השינויים נבעו בעיקרם מהשינויים הדמוגרפיים, ובמידה מעטה משינויי חקיקה ומשינוי הביקוש לשירותים חברתיים ציבוריים.

מבט לעתיד בתחום מגלה כי בינואר 2017 עתידה הממשלה להשיק תכנית חיסכון ייעודית לילדים. במסגרת התכנית ייחסכו 50 שקלים בחודש עבור כל ילד ישראלי עד שיגיע לגיל 18. נוסף לכך כוללת תכניות הממשלה ל-2017 העלאה של קצבת הזקנה והוספת 300 מיליון שקלים למימון קצבאות הנכות.

הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק

בסוף שנת 2015 השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי היה דומה לשכר בשנת 2001 . לעומת זאת, הפריון לעובד עלה במהלך תקופה זו בכ- 15 אחוז. המגמות המנוגדות בין השכר הריאלי לפריון עוררו בשנים האחרונות דיון ציבורי, ולא אחת נשמעת הטענה כי פירות הצמיחה אינם מחלחלים לציבור העובדים כבעבר. נייר זה יראה כי לאורך שנים, עלייה של אחוז בפריון לעובד תורגמה לעלייה של אחוז בשכר (גמישות יחידתית). לפיכך, התמתנות קצב הגידול של השכר אינה מוסברת בהתרופפות הקשר בין השכר לתפוקת העובדים, אלא בשינויים בתמהיל האינפלציה. במשך שנים ארוכות התקיים מתאם כמעט מלא בין האינפלציה מנקודת המבט של הצרכן ומנקודת מבטו של היצרן, ואילו בעשור האחרון עלו המחירים לצרכן בקצב מהיר יותר קרי, האינפלציה השפיעה על משקי בית במידה רבה – יותר מאשר על היצרנים במשק. במילים אחרות, סל הצריכה של משק בית טיפוסי התייקר בקצב מהיר יותר מממוצע מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. עקב כך, נשחקה התפוקה השולית של העובד הממוצע ביחס לסל התצרוכת שלו.

 

השינוי בהרכב האינפלציה נעוץ בהתייקרות קטגוריות צריכה המאפיינות בעיקר משקי בית, ובמידה פחותה יותר את היצרנים במשק בייחוד מזון ושירותי דיור למגורים. – סעיפים אלו תרמו כ- 75 אחוז לעליית מדד המחירים לצרכן בעשור האחרון נתון החורג – ממשקלם היחסי בסל התצרוכת של משק בית ממוצע (כ- 42 אחוז), ועוד הרבה יותר מכך ממשקלם במדד מחירי היצרן (כ- 11 אחוז). משמעות הממצאים היא שחשוב ליישם מדיניות המעודדת צמיחה של פריון העבודה כתנאי הכרחי לשיפור רמת החיים של העובדים. עם זאת, צמיחת הפריון לבדה אינה מספיקה, ודרושה התייחסות לגורמים שפעלו לשחיקת השכר בעשור האחרון בעיקר הזינוק במחירי הדיור, אך גם התייקרות – מחירי המזון.

הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק בישראל: מדוע הפריון עולה, אך לא השכר?

לחצו כאן לקרוא את המסמך המלא על הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק בישראל.

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מסביר מדוע בסוף 2015 היה השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי דומה לשכר בשנת 2001, בעוד באותה תקופה עלה הפריון לעובד ב-15%. המחקר מראה כי התרופפות הקשר נובעת מעלייה מהירה יותר של מדד המחירים לצרכן ביחס למחירי התוצר, לאחר שנים ארוכות של התפתחות דומה.

ההיפרדות של שני המדדים בעשור האחרון נובעת במידה רבה מהתייקרות מהירה של מחירי הדיור והמזון בעשור האחרון. בעוד סעיפים אלו מהווים נתח נכבד בסל הצריכה של משק בית טיפוסי, הם משקפים במידה מועטה בלבד את השינוי במחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. היפרדות המדדים הובילה לשחיקת ערך תפוקת העובדים, ובכך תרמה להתרופפות הקשר בין השכר הריאלי לפריון לעובד.

ממצאים מרכזיים:

  • השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי ב-2015 היה דומה לשכר בשנת 2001, אף שבאותה תקופה עלה הפריון בכ-15 אחוז – דבר שאמור היה להשתקף בשכר.
  • בניגוד לטענה הנשמעת לעתים, שחיקת השכר אינה נובעת מירידה בכוח המיקוח של העובדים – חלקם של העובדים בתוצר נותר יציב יחסית לאורך שנים רבות.
  • בעשור האחרון התמקדה האינפלציה בקטגוריות צריכה שמאפיינות בעיקר את משקי הבית, בפרט מזון ושירותי דיור למגורים, אך משקפות במידה מועטה בלבד את השתנות מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. שני סעיפים אלו היו אחראים ל-75% מהעלייה במדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אף שמשקלם בסל הצריכה של משק הבית הממוצע הוא רק 42%. השפעת המזון ושירותי הדיור למגורים על התוצר פחותה בהרבה, ומשקלם במדד מחירי התוצר העסקי עומדת לכל היותר על 11%. התרכזות האינפלציה בסעיפים אלו תרמה לניתוק הקשר בין השכר הריאלי לפריון לעובד.
  • צעדים שיכולים לעזור לתקן את המצב כוללים מאמצים להורדת מחירי המזון והדיור, בין היתר באמצעות הסרת חסמי יבוא וחסמי כניסה בענף המזון ומניעת ניצול כוח שוק מצד יצרנים דומיננטיים והגדלת היצע הדיור.

 

ב-15 השנים האחרונות השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי, המייצג את כוח הקנייה של העובדים, נותר כמעט קבוע. לעומת זאת, הפריון לעובד – המשקף את ערך תפוקת העובדים – עלה ב-15%. רבים עסקו בשאלה מדוע העלייה בפריון לא תורגמה לעלייה בשכר הריאלי, כפי שאפשר היה לצפות, ובין היתר נטען כי פירות הצמיחה אינם מחלחלים לשכבת העובדים בשל ירידה בכוח המיקוח של העובדים. מחקר חדש של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מפריך טענה זו.

%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%92%d7%96%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%a1%d7%a7%d7%99

%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a2-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94

ההסבר החלופי שמציע המחקר של מרכז טאוב הוא ששינוי במרכיבים שמשפיעים על האינפלציה הוא שהוביל במידה רבה לירידה בקצב הגידול של השכר הריאלי. המחקר מראה כי האינפלציה בעשור האחרון התמקדה בסעיפים שהשפיעו במידה רבה על משקי הבית ובמידה פחותה על היצרנים, דבר שתרם להתרופפות הקשר בין השכר הריאלי לפריון. בעוד השוואה בין הפריון לעובד ובין השכר הממוצע במונחים נומינליים מראה כי עלייה של אחוז בפריון תורגמה לעלייה של אחוז בשכר העובדים  (כלומר, הקשר הצפוי בין השכר לפריון נשמר). למעשה, בתקופה זו השכר הריאלי ברוטו של העובדים לא עלה בשל עלית המחירים לצרכן.

לדברי עורך המחקר גלעד ברנד ממרכז טאוב, "באותה תקופה התייקר סל צריכה של משק בית טיפוסי בקצב מהיר יותר מממוצע מחירי המוצרים והשירותים בכלל המשק, דבר שהביא לשחיקת ערך התפוקה השולית של העובד ביחס לסל הצריכה שלו.  במילים אחרות, המשכורת הנומינלית של העובדים עלתה בהתאם לצמיחת הפריון במשק, אך למרות זאת העובדים לא זכו לעליה ריאלית בשכרם, במידה רבה בשל ההתייקרות הניכרת במחירי הדיור והמזון".

האינפלציה התמקדה בסעיפים המאפיינים בעיקר משקי בית, ובמידה פחותה את היצרנים

התורמים המרכזים להתייקרות סל הצריכה הביתי הממוצע באותה תקופה הם סעיפי המזון והדיור, שהיו אחראים לכ-75% מעליית מדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אף שחלקם בסל הצריכה של משק בית ממוצע עומד רק על 42%. משקלם של שני סעיפים אלו במדד מחירי התוצר העסקי נמוך בהרבה ועומד לכל היותר על 11%, כך שסל התצרוכת של משקי הבית התייקר בקצב מהיר יותר מממוצע המוצרים והשירותים המופקים במשק. עקב כך הצמיחה בפריון אינה מתורגמת לעלייה בכוח הקנייה של העובדים.

%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%93-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a6%d7%a8%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%a8

על קובעי המדיניות להתמקד בסעיפים התורמים לשחיקת השכר

משמעות ממצאי המחקר של מרכז טאוב היא שהעלייה בפריון אכן הובילה לעלייה מקבילה בשכר, אולם בשל ההתייקרות הגבוהה יותר של סל הצריכה ביחס למחירי היצרן, הערך של השכר מבחינת העובד לא גדל. היות שכאמור שחיקת השכר נובעת במידה רבה מהתייקרות מחירי המזון והדיור, אחת הדרכים לפתור את הבעיה היא שקובעי המדיניות ימקדו מאמצים מיוחדים בשני סעיפים אלו. בתחום המזון אפשר לנקוט צעדים כמו מעבר לסבסוד ישיר של ענף החקלאות על חשבון הגבלות מכסות, חשיפת השוק לייבוא מתחרה מחו"ל, ומניעת ניצול כוח שוק מצד יצרנים דומיננטיים. בתחום הדיור רצוי להתמקד בצעדים שיסייעו להגדלת היצע הדירות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

 

דמוגרפיה במערכת החינוך: מעברים בין הזרמים

העבודה דנה בהתפתחויות הדמוגרפיות במערכת החינוך בישראל בשנים 2015–2000, ומתמקדת בסוגיית המעברים בין הזרמים השונים (בהתבסס על מעקב פרטני אחרי מוסדות החינוך של כל תלמיד לאורך השנים). הממצאים העיקריים של העבודה הם:

  • במהלך התקופה הנסקרת חלו שינויים בדפוסי הגידול של הזרמים השונים. קצב הגידול של החינוך הממלכתי היהודי והחינוך הממלכתי-דתי, שבראשית התקופה גדלו לאט מאוד (החינוך הממלכתי אפילו הצטמצם), התגבר משמעותית בחמש השנים האחרונות. לעומת זאת, קצב הגידול של החינוך הערבי והחרדי, שהיה מהיר מאוד בראשית התקופה, הואט במידה ניכרת, ובחינוך הערבי אפילו נעצר.
  • בחירת ההורים באשר לכיוון החינוכי והאידיאולוגי של מוסדות החינוך של ילדיהם יציבה מאוד לאורך שנותיהם במערכת החינוך – דבר המצביע על כך שכדי שתלמיד יעבור בין הזרמים צריכים להתקיים תנאים חריגים.
  • היקף המעברים בין הזרמים הוא אמנם מצומצם, אך במסגרת זו כיוון המערים הוא באופן גורף ממוסדות בעלי גוון דתי יותר למוסדות בעלי אופי דתי פחות.

 

דמוגרפיה במערכת החינוך: הרכב התלמידים ומעברים בין זרמים

לחצו כאן לקרוא את המסמך המלא על דמוגרפיה במערכת החינוך

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא שבשנים האחרונות עלה קצב הגידול של החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, וקצב הצמיחה של החינוך החרדי  והחינוך הערבי הואט. למרות זאת, החינוך החרדי עדיין צומח בקצב המהיר ביותר. הסיבה המרכזית לכך היא שינויים בשיעורי הפריון בחלקיה השונים של החברה הישראלית. הסבר אפשרי נוסף הוא שתלמידים נוטים לעבור ממסגרות דתיות יותר לדתיות פחות, אולם היקף המעברים מצומצם ולכן הם מסבירים רק חלק קטן מהשינוי.

 

ממצאים מרכזיים:

  • מאז 2000 נרשמה ירידה בקצב הצמיחה של החינוך החרדי והערבי. בשעה שהחינוך הערבי גדל בין 2000 ל-2001 בקצב של 6.7%, בין 2014 ל-2015 הוא גדל בקצב של 2.3% בלבד. בחינוך החרדי הצמיחה עמדה על 6.7% בין 2000 ל-2001 ו-5.1% בין 2014 ל-2015. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי נרשמה צמיחה של 0.3% בין 2000 ל-2001 ושל 3.1% בין 2014 ל-2015. בחינוך הממלכתי-דתי נרשמה עלייה של 0.6% בתקופה הראשונה, וצמיחה של 3.5% בתקופה השנייה.
  • בין השנים 2000 ל-2015 עברו כ-2% בלבד מכלל התלמידים בין חלקיה השונים של מערכת החינוך, דבר המעיד שהבחירה בזרם חינוך מסוים נובעת ממניעים אידיאולוגיים וערכיים ולרוב אינה משתנה.
  • בקרב העוברים בין זרמים נרשמה מגמה של מעבר למסגרת דתית פחות בכל הצמתים החשובים: עלייה מהגן לכיתה א', מהיסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לחטיבה העליונה.
  • שיעורי הפריון של הנשים החרדיות במהלך התקופה ירדו בכ-10%, וקצב הגידול בשיעור הילדים שלומדים בגנים חרדיים קטן בכ-50%.

בין 2000 ל-2015 חלו שינויים ניכרים בזרמיה המרכזיים של מערכת החינוך. עד אמצע התקופה חל גידול עקבי בחלקם של התלמידים הערבים והחרדים במערכת, אולם באמצע התקופה התמתן הגידול בחלקם של זרמים אלו והחלה צמיחה מואצת של הזרמים הממלכתי והממלכתי-דתי. על רקע שינוי זה בוחן מחקר חדש של חוקרי מרכז טאוב, נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך) וחיים בלייך, את תנועת התלמידים בתוך מערכת החינוך בישראל בין 2000 ל-2015. המחקר מתמקד במעברים בין סוגי הפיקוח והמגזרים השונים – ערבי, חרדי, ממלכתי-דתי וממלכתי – ובין בתי ספר רשמיים לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים (ולהפך).

 

במגזר היהודי עוברים ממסגרת דתית לדתית פחות

ככלל, שיעור התלמידים שעוברים בין סוגי פיקוח שונים מכניסתם למערכת החינוך עד לסיום התיכון הוא נמוך, ועומד על כ-2%. שיעור המעברים "נטו" (לאחר שקלול העוזבים והמצטרפים בכל זרם) נמוך עוד יותר, ועומד על פחות מאחוז אחד מכלל התלמידים. עובדה זו מצביעה על כך שההורים שוקלים היטב את הכיוון החינוכי-אידיאולוגי של בית הספר שהם שולחים אליו את ילדיהם, ובחירתם נותרת יציבה לאורך השנים.

במחקר של מרכז טאוב התחקו בלס ובלייך אחר מגמות המעבר לאורך כלל שנות הלימודים – כולל בצמתים החשובים של מעבר מהגן לכיתה א', מהיסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון – וגילו כי מאז תחילת שנות האלפיים ניכרת מגמה של מעבר ממסגרות דתיות יותר לדתיות פחות. כך, בשנת הלימודים האחרונה (2015–2014) עזבו כ-3,800 תלמידים את הגנים החרדיים לבתי ספר ממלכתיים דתיים וממלכתיים, ורק כ-2,200 ילדים מגנים ממלכתיים-דתיים וממלכתיים נקלטו בכיתות א' בחינוך החרדי. באותה התקופה כ-4,000 תלמידים עברו מגנים ממלכתיים-דתיים לכיתה א' בבתי ספר ממלכתיים, ורק כ-1,700 עשו את המעבר בכיוון ההפוך. לעומת זאת, כ-1,700 תלמידים עברו מהחינוך הממלכתי-דתי לחרדי, ואילו כ-3,000 תלמידים עשו את המעבר בכיוון ההפוך. עם זאת, כשמסתכלים על הנתונים יש להתייחס כמובן לצמיחה של אוכלוסיית התלמידים בכללותה (מספר התלמידים גדל, והגיוני שמספר המעברים יגדל בהתאם) , וכן לכך שייתכן שבעת בחירת גן השיקול האידיאולוגי חלש יותר בהשוואה לבחירת בית ספר, והבחירה נעשית לפעמים מתוך שיקולי קרבה, מחיר, רמת הגננות ועוד.

2 מספר התלמידים שעברו בין זרמי חינוך בבתי הספר

השינוי במספר התלמידים בזרמי החינוך מהגן לכיתה א עקב מעברים בין זרמי החינוך

מגמה דומה נצפתה במעבר בין כיתה ו' ל-ז'. בין שנת 2000 ל-2001 עברו כ-700 תלמידים מהחינוך החרדי לסוג פיקוח אחר, ואילו בשנים 2015–2014 עלה מספר העוברים לזרם חינוך אחר לכ-1,400 תלמידים (צריך להביא בחשבון שבאותה התקופה הוכפל גם מספר התלמידים בכיתות ו' בחינוך החרדי, וגם שבזרם זה לומדים לרוב באותו מוסד מכיתה א' עד כיתה ח'). לעומת זאת, את החינוך הממלכתי-דתי עזבו כ-2,000 תלמידים בין 2000 ל-2001, וכ-2,700 תלמידים בין 2014 ל-2015 (ובמקרה זה הגידול במספר העוזבים עלה במקצת על הגידול במספר התלמידים).

החינוך הממלכתי גדל בתקופה הראשונה ב-1,200 תלמידים, ובתקופה השנייה – ב-2,500 (הגידול הכללי במספר התלמידים עמד על כ-4,000). בשנים מתקדמות יותר של הלימודים שיעור המעברים פוחת, אך אותה המגמה ניכרת גם במעברים בין זרמי החינוך בכיתות ז'-ט'.

 

גם הפריון משפיע: החילונים והדתיים יולדים יותר מבעבר, והחרדים פחות

כאמור, שיעור המעברים בין הזרמים עומד על כ-2% מכלל התלמידים (שיעור המעברים בחינוך העברי כפול מבחינוך הערבי). בשל ההיקף המצומצם, המעברים לבדם אינם יכולים להסביר את השינויים בהרכב הדמוגרפי של מערכת החינוך. כיוון בחינה אפשרי אחר הוא השינוי בשיעורי הפריון בקבוצות השונות. בין 2000 ל-2014 נרשמה עלייה של 16.5% בפריון של האוכלוסייה היהודית (מ-2.67 ל-3.11 ילדים לאישה בממוצע), לעומת ירידה בכל הקבוצות האחרות: כ-27% בקרב האוכלוסייה המוסלמית, כ-10% אצל הנוצרים וכ-23% בקרב הדרוזים.

בפילוח הנתונים לפי מידת הדתיות בקרב יהודים, נראה שבין 2000 ל-2009 עלה שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה החילונית ב-10%, ובקרב דתיים – ב-15%. בקרב האוכלוסייה המסורתית השיעור כמעט לא השתנה, ואילו בקרב חרדים חלה ירידה של כ-10%. לאחרונה חלה שוב עלייה קלה בשיעורי הפריון בקרב נשים חרדיות, וירידה אצל נשים חילוניות. יש לציין כי למרות השינויים במגמות, בתקופה זו שיעור הפריון בקרב הנשים החרדיות עדיין היה גבוה כמעט פי 3.5 מהשיעור בקרב האוכלוסייה החילונית (6.53 ילדים לאישה חרדית בממוצע, לעומת 2.07 ילדים לאישה חילונית, בשנת 2009).

1 התפלגות התלמידים בכלל מערכת החינוך

בלס ובלייך מסבירים כי גורם נוסף שהשפיע על חלקו של המגזר הערבי בכלל אוכלוסיית תלמידי הגנים הוא העלייה בשיעורי הלמידה. בתחילת התקופה יושם חוק חינוך חובה לגילאי 4–3 ביישובים החלשים, שחלק גדול מהם ערביים. נתון זה, בצירוף קצב התרבות מהיר, הביא לכך ששיעור התלמידים הערבים מכלל התלמידים בגני הילדים הציבוריים עלה ב-5% בין שנת 2000 לשנת 2007, ועמד בשיאו על כ-25% מהתלמידים.

ב-2011 המליצה ועדת טרכטנברג ליישם את החוק בכלל היישובים בארץ, והדבר הוביל לעליית שיעורי הלמידה של גילאי 4–3 במערכת הציבורית – בעיקר בקרב אוכלוסיות שלפני כן שלחו את הילדים לגנים פרטיים, או כאלה שנמנעו מלשלוח את ילדיהן לגן מפאת העלות הגבוהה. גידול זה בקרב כלל האוכלוסייה, לצד הירידה בריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית, הביא לכך שמ-2007 עד 2015 חלה ירידה עקבית בשיעורם של התלמידים הערבים בקרב ילדי הגנים הציבוריים.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

למדוד את ההצלחה: המבחנים הבין-לאומיים ומערכת החינוך בישראל

מאז שנת 1999, ואפילו לפני כן, ישראל מדורגת בעקביות בתחתית רשימת המדינות המפותחות במבחנים בין-לאומיים מסוימים – לרבות TIMMS, PISA ו-PIRLS – המייצגים טווח רחב של מקצועות ושכבות גיל לאורך שנים רבות. הדירוג הנמוך מתייחס הן להישגים הממוצעים של כלל התלמידים והן לפערים הגדולים בין הישגי התלמידים החזקים ביותר לאלו של התלמידים החלשים ביותר. במילים אחרות, בהשוואה לתלמידי מדינות אחרות, חלק קטן יותר מתלמידי ישראל משיגים תוצאות גבוהות במיוחד במבחנים, וחלק גדול יותר מקבלים ציונים נמוכים.

רבים סבורים כי חלה הידרדרות בהישגיהם של התלמידים הישראלים במבחנים הבין-לאומיים מאז תחילת המאה, בהתבסס על הדירוג הבין-לאומי של ישראל. אולם סברה זו מתעלמת מכך שמספר המדינות המשתתפות במבחנים ונכללות בדירוג משתנה ממבחן למבחן, והשינוי משפיע על הדירוג היחסי של ישראל. מתוך 26 מדינות שהשתתפו בכל מבחני PISA, ישראל מדורגת במקום התשיעי מבחינת השיפור בדירוג ובמקום הרביעי מבחינת השיפור בהישגי התלמידים בין 2000 ל-2012 – ולעומת זאת מדינות אחרות, ובהן ארצות הברית, הידרדרו בדירוג. תמונה דומה מצטיירת במגמות במבחני PIRLS: ישראל מדורגת במקום החמישי מבחינת שיפור הציונים ובמקום הרביעי מבחינת שיפור הדירוג בין 2000 ל-2011. בנייר מדיניות חדש בנושא חשיבותם של המבחנים הבין-לאומיים למערכת החינוך טוען נחום בלס, חוקר חינוך ראשי במרכז טאוב, שבהשוואה למתרחש במדינות אחרות הישגי התלמידים ישראל לא רק שלא הורעו, אלא אף השתפרו.

לדברי בלס, הציפייה לתוצאות גבוהות יותר במבחנים הבין-לאומיים מבוססת בעיקרה על גאווה לאומית בנוסח "עם הספר", אולם בחינה של המשתנים המשפיעים על הישגי התלמידים במבחנים מסוג זה עשויה להסביר את התוצאות הנמוכות יחסית (שכאמור חל בהן שיפור מסוים). משתנים אלו כוללים את גודל הכיתה, את משכורות המורים ואת תקציב החינוך של המדינה ביחס לתמ"ג.

הכיתות בישראל גדולות יותר בממוצע מהכיתות ב-OECD. כפי שמראה הלוח הבא, מספר התלמידים בכיתה בחינוך היסודי גבוה משמעותית בהשוואה לממוצע ב-OECD, ועומד על 27.9 תלמידים. במדד התלמידים בכיתה בחטיבות הביניים, רק בקוריאה מספר התלמידים הממוצע בכיתה גבוה יותר. כבר נכתב רבות על הקשר בין גודל הכיתה להישגים החינוכיים. גם אם הקשר בין שני המשתנים לא הוכח באופן חד-משמעי, סביר להניח כי כיתות גדולות יותר מקשות את עבודתם של המורים, וכי הן מורידות את איכות הסביבה הלימודית עבור התלמידים.

Chart 1
נוסף לכך, המחקר מראה כי נקודת הפתיחה של ישראל נמוכה יחסית גם בתחום השכר המשולם למורים. שכר המורים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר לגיוס כוח אדם איכותי להוראה ולשמירה על יציבותו. אלא שהשכר של מורים נמוך בהשוואה בין-לאומית, למרות העלייה שחלה בו בשנים האחרונות, והוא נמוך גם בהשוואה לשכרם של עובדים אקדמאים אחרים במשק. ב-2012 הרוויח מורה מתחיל בעל תואר ראשון בחינוך היסודי בישראל 67% משכרו הממוצע של מורה בעל מאפיינים דומים ב—OECD. בתוספת ותק היחס השתפר מעט לטובת ישראל ועמד על 88% משכרו של מורה ב-OECD. בחטיבה העליונה הפער אף רחב יותר: 59% ו-72%, בהתאמה.

Chart 2

קריטריון נוסף לבחינת המצב הוא גובה ההוצאה לתלמיד ביחס לתמ"ג לנפש. ב-2011 עמדה ההוצאה לתלמיד בגן ביחס לתמ"ג לנפש בישראל על 13%, לעומת ממוצע של 21% ב-  .OECD ההוצאה לתלמיד בחינוך העל-יסודי עמדה על 19%, לעומת 26% בממוצע ב- .OECDרק בחינוך היסודי היחס בין ההוצאה לתלמיד לתמ"ג לנפש בישראל וב-OECD היה זהה, ועמד על 23%.

בין 2005 ל-2011 עלתה ההוצאה לתלמיד בחינוך הקדם-יסודי ובחטיבות הביניים ביחס לתמ"ג לנפש, מפני שההוצאה על רמות חינוך אלו נותרה יציבה למדי לאורך התקופה ואילו התמ"ג עלה. לעומת זאת, ההוצאה על בתי הספר היסודיים עלתה בשיעור גבוה יותר מהעלייה בתמ"ג (כנראה בשל הסכמי השכר "אופק חדש" שנחתמו ב-2008).

בהקשר זה חשוב לציין ששיעור הפריון בישראל גבוה בהרבה מהממוצע ב-OECD (3.0 ילדים לאישה לעומת 1.7, בהתאמה). לפיכך, לישראל יהיה קשה הרבה יותר להקצות לכל תלמיד סכום דומה ל-OECD. ישראל הגדילה באופן ניכר את ההשקעה בחינוך בתחילת שנות האלפיים, אולם הגידול הנרחב באוכלוסיית התלמידים החליש את השפעת הגידול בחישוב ההקצאה לתלמיד.

Chart 3

לאור התנאים המפורטים לעיל, אין סיבה לצפות שהתלמידים הישראלים יגיעו להישגים גבוהים יותר במבחנים הבין-לאומיים. לצד זאת, השאלה האמיתית היא אם קובעי המדיניות ומובילי הדעה (בישראל ובעולם כולו) צריכים לייחס חשיבות כה רבה למבחנים הבין-לאומיים, ובפרט לדירוגה של מדינתם ברשימת הציונים. האם ציונים גבוהים במבחנים הבין-לאומיים חוזים למדינה מסוימת עתיד כלכלי טוב יותר?

המחקר מצא כי אין קשר מוכח בין ההישגים במבחנים הבין-לאומיים בעבר לביצועיהן הכלכליים של מדינות בהווה. כך למשל המתאם בין תוצאות התלמידים במדינות שונות במבחני SIMS (הבוחנים את רמת התלמידים במתמטיקה) בשנת 1985 ובין התוצר לנפש באותן המדינות ב-2010 היה שלילי ושואף לאפס (0.09-). נתון זה מצביע על כך שהידע שנרכש במערכת החינוך הוא רק אחד ממרכיבים רבים המשפיעים על הכלכלה העתידית. כמו כן, תוצאות המבחנים הבין-לאומיים אינן משקפות בהכרח את רמת הידע של התלמידים.

במקום העיסוק המופרז במבחנים הבין-לאומיים, מציע בלס להעניק משקל גדול יותר למדדים אחרים להצלחת מערכת החינוך. אף שמערכות חינוך במדינות אחרות מביאות את התלמידים להישגים גבוהים בהרבה במבחנים הבין-לאומיים, ולמרות כל בעיותיה של מערכת החינוך המקומית, הישגי החברה הישראלית בתחומי הכלכלה, התרבות והמדע (לרבות זכיות בפרס נובל) מעידות על הצלחתה היחסית.

בוגרי מערכת החינוך בישראל רושמים פטנטים רבים למדינות אחרות – נתון המעיד גם הוא על חדשנות ויצירתיות. ב-2008 דורגה ישראל במקום השלישי בעולם ברשימת מספר הפטנטים לכל מיליארד דולר תמ"ג, והובילה בהפרש ניכר על פני מדינות שהישגי תלמידיהן במבחן SIMS ב-1985 עלו על אלו של ישראל. בארצות הברית למשל, שציון תלמידיה ב-1985 היה גבוה משל ישראל בנקודה וחצי, נרשמו ב-2008 רק 1.12 פטנטים ביחס למיליארד דולר תמ"ג, לעומת 2.58 בישראל.

מיקומך בתור: זמני המתנה בבתי החולים הציבוריים בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי המטופלים בבתי החולים במטרופולינים הגדולים (תל אביב, חיפה וירושלים) נהנים מזמני המתנה קצרים יותר לטיפולים רפואיים מאשר בבתי החולים במחוזות הצפון והדרום. לפי המחקר, צעדים כמו שיפור באיסוף המידע והנגשתו, הגדרת יעדים ואכיפתם על בתי החולים, כמו גם תמריצים מתאימים, עשויים לקצר את זמני ההמתנה לטיפולים בבתי החולים במערכת הציבורית.

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן.

ממצאים מרכזיים:

  • יש מתאם שלילי בין היצע המיטות בבתי החולים לזמני המתנה לניתוחים אלקטיביים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות הוא הגדול ביותר בארץ (2.5–2.2 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה קצרים בכ-15-30% מהממוצע הארצי. לעומת זאת, במחוז דרום יש 1.3 מיטות בלבד לכל אלף איש, וזמני ההמתנה ארוכים ב-44% מהממוצע.
  • בין 1999 ל-2012 עלה שיעור הישראלים המחזיקים בשני ביטוחי בריאות בתשלום (משלים ופרטי) כמעט פי ארבעה, והוא עומד על כ-40% (נכון ל-2012). תופעה זו עשויה לנבוע מתחושת הישראלים שהם אינם מקבלים טיפול יעיל במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. היות שהרפואה הציבורית והפרטית ניזונות מאותם משאבי כוח אדם רפואי, הביטוחים המשלימים מביאים להארכת התורים במערכת הציבורית ומעודדים את שגשוג המערכת הפרטית.
  • במדידת זמני ההמתנה ב-27 בתי חולים ציבוריים בישראל נמצאו פערים גדולים בין המוסדות. לדוגמה, קיים פער של יותר משנה בין בתי החולים שבהם התורים הארוכים ביותר למוסדות שבהם התורים הקצרים ביותר לניתוחי החלפת מפרק ברך, הסרת שקדים ותיקון מחיצת האף.
  • בבתי החולים בבעלות שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותרכ-15% מעל הממוצע הארצי – ובבתי החולים הפועלים כמלכ"רים זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר: 32% פחות מזמן ההמתנה הארצי הממוצע.
  • 23 מדינות ב-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני המתנה הן מרכיב חשוב במדיניות הבריאות שלהן, וכ-15 מהן כבר ערוכות לטיפול בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית. לעומת זאת, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי כל תושב זכאי לקבל טיפול רפואי בזמן סביר ומרחק סביר ממקום מגוריו – אולם עד היום לא הוגדרו קווים מנחים באשר לזמן ולמרחק סבירים, וזהו אחד האתגרים המרכזיים של קובעי המדיניות בתחום הבריאות בישראל. מחקר חדש של ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, בוחן את סוגיית זמני ההמתנה לטיפול רפואי בישראל, תוך הבחנה בין מרכז ופריפריה, בין בעלי ביטוחים פרטיים לאלו שאינם מחזיקים בהם, ובין בעלות שונה על בתי החולים. מחקר זה הוא בין הראשונים בישראל שבודקים זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים בהשוואה בין-לאומית.

 

לא סומכים על המערכת הציבורית?

לפי המחקר של מרכז טאוב, התשלום בעבור טיפול רפואי באופן פרטי נעשה נפוץ יותר ויותר בציבור הישראלי. שיעור המחזיקים בביטוח משלים של קופות החולים עלה בכ-60% בין 1999 ל-2012, עד למצב שבו כמעט ארבעה מכל חמישה ישראלים (80%) מחזיקים ביטוח כזה. במקביל עלה שיעור בעלי הביטוח הפרטי בכ-80%, ונכון לשנת 2012 הוא עומד ‏על 40%. נראה שהאזרחים חוששים שלא יזכו לטיפול מספק במערכת הציבורית, וחששות אלו מתגברים לנוכח העובדה שמטופלים בבתי חולים ציבוריים לא יכולים לבחור את הרופא המטפל, ולנוכח אי הוודאות וחוסר השקיפות לגבי זמני ההמתנה המצפים להם.

חשוב לציין כי זמני ההמתנה משמשים כלי להקצאת משאבים במערכת שבה המטופלים לא נרתעים ממחיר הטיפול, מכיוון שהם לא נושאים בחלק גדול מהעלות. עם זאת, קיימות ראיות לכך שזמני המתנה ארוכים לטיפולים מהווים נטל על החברה, היות שהם מגדילים את הסבירות לאשפוזים מסובכים ולפגיעה בתוצאות הטיפול הרפואי, ובכך עלולים להגדיל את עלויות שירותי הבריאות. נוסף לכך, זמני המתנה ארוכים עלולים להשפיע על איכות עבודתו ועל שעות הפנאי של המטופל, ולהגביר את חוסר שביעות הרצון ממערכת הבריאות בכללותה.

 

מצפה לניתוח בקרוב? תלוי איפה אתה גר

בקרב ראשי מערכת הבריאות רווחת התחושה כי ממוצע זמני ההמתנה מייצג עירוב של שתי קבוצות שונות באוכלוסייה: מחד גיסא – ישראלים מיוחסים, אמידים, בעלי קשרים אישיים ויכולת לעמוד על זכויותיהם, אשר נהנים מגישה מהירה לטיפול רפואי, ומאידך גיסא – אזרחים חלשים וחסרי יכולות פיננסיות, שלעתים קרובות נאלצים להמתין זמן רב לטיפולים.

המחקר של מרכז טאוב בחן את זמני ההמתנה לטיפולים רפואיים אלקטיביים גם לפי אזור מגורים, ומצא כי זמני ההמתנה החציוניים לניתוח במטרופולינים הגדולים – ירושלים, תל אביב וחיפה – קצרים בהרבה מזמני ההמתנה בבתי החולים בצפון ובדרום. בירושלים זמני ההמתנה קצרים ב-28% מהממוצע הארצי, ואילו בדרום זמני ההמתנה הם הארוכים ביותר בארץ – גבוהים ב-44% מהממוצע הארצי. זמני ההמתנה הארוכים בפריפריה תואמים את משאבי הבריאות המצומצמים המוקצים לאזורים אלו, ובפרט את מספר מיטות האשפוז. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות עומד על 2.2-2.5 לכל אלף איש, ואילו במחוז הדרום היצע המיטות עומד על 1.3 מיטות בלבד. כמו כן, ב-2013 מספר הרופאים המומחים לאלף איש בצפון היה כשני שלישים ממספרם בשאר האזורים במדינה: 2.2 (מול 3.2 ויותר בשאר הארץ), ומספרם של נותני שירותים רפואיים (למשל רוקחים, פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק) בצפון ובדרום עומד על חצי ממספרם באזורים אחרים במדינה (2.1 ו-2.2 מול 4, בהתאמה). יש לציין כי מאז נעשו מאמצים לצמצום פערים אלו, ובהם פתיחתו של קמפוס ללימודי רפואה בצפת ותוספת שכר לרופאים שבחרו לעבוד בבתי חולים בפריפריה, אולם עדיין מוקדם לקבוע מה תוצאותיהם.

figure for wating times PR

עוד נמצאו במחקר פערים משמעותיים בין בתי החולים הציבוריים בזמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים. כך למשל, נמצא כי מטופל באחד מבתי החולים בחיפה ממתין לניתוח החלפת מפרק ירך כשלושה שבועות בממוצע, בעוד שבאחד מבתי החולים בדרום ההמתנה לאותו הטיפול אורכת למעלה משנה. זמני ההמתנה הארוכים נובעים, בין היתר, מהצפיפות בבתי החולים: היצע המיטות בבתי החולים בישראל הוא בין הנמוכים ב-OECD, ועקב כך שיעורי התפוסה הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח – 96%.

ממצא נוסף הוא שזמני ההמתנה משתנים בהתאם לבעלות על בית החולים. בבתי החולים של שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותר – כ-15% מעל הממוצע הארצי – ואילו בבתי החולים הפועלים כמוסדות ללא כוונות רווח זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר – נמוך ב-32% מזמן ההמתנה הארצי הממוצע. זמן ההמתנה בבתי החולים הממשלתיים נמוך ב- 23% מהממוצע הארצי. ניתן להסביר את זמני ההמתנה הארוכים בבתי החולים של שירותי בריאות כללית בשתי סיבות: ראשית, קופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים, בניגוד ליתר קופות החולים, ולרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים על סמך זמני המתנה. שנית, יש הטוענים כי כללית מצליחה לרסן את השפעת המימון הפרטי על בתי חולים שבבעלותה, ולכן העומס על הטיפולים במימון ציבורי גדול יותר.

בהשוואה בין-לאומית מצא המחקר של מרכז טאוב כי זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים בישראל קצרים לעומת מדינות ה-OECD, אך יש לקחת בחשבון כי אופן המדידה שונה: ברוב המדינות המפותחות המדידה מתחילה כאשר ניתנת הפניה לניתוח ונמשכת עד מועד הביצוע, ואילו בישראל היא מתחילה רק כאשר נקבע מועד לניתוח בבית החולים. 23 ממדינות ה-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני ההמתנה מהווים מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות שלהן, אולם בעוד שכ-15 מהן כבר טיפלו בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית לאומית, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 

תפקיד המדינה – ערובות, תמריצים ואכיפה

יש כמה צעדים שהמדינה יכולה לנקוט כדי לטפל בבעיית זמני ההמתנה. ראשית, יש חשיבות עצומה לשיפור יכולתו של משרד הבריאות להעריך את ביצועי מערכת הבריאות. משרד הבריאות הצהיר ב-2014 שהנושאים "זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים" ו-"נתונים בזמן ‏אמת" מדורגים במקום גבוה בסדר היום שלו, אולם לא נראה כי הייתה התקדמות בנושאים אלו.‏ עם זאת, יוזמת המשרד לאסוף נתונים בנושא זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים במוסדות השונים ולפרסמם באופן קבוע (שהחלה לפעול בצורה חלקית) היא בהחלט צעד משמעותי. כמו כן טוענים בוורס וצ'רניחובסקי כי שקיפות ויעילות במערכת יאפשרו למטופלים לבחור את בית החולים המועדף עליהם בזמן אמת על סמך זמני ההמתנה, ובכך יסייעו לאזן את הביקושים.

צעד נוסף שעשוי לעזור הוא לחייב את קופות החולים לזמני המתנה מוגדרים והולמים מבחינה רפואית, ולאכוף את העמידה בזמנים אלו. מחקר של ה-OECD הראה כי 13 המדינות שנבדקו מספקות למטופלים ערובות לזמני המתנה, כך שהמטופל יודע מראש כמה זמן עליו להמתין. חלק מהמדינות משתמשות לשם כך במודל של אכיפה שלילית. באנגליה, למשל, מחלקה רפואית שאינה עומדת ביעדיה עלולה להפסיד 5% מהמימון החודשי שיועד לה. מנגד, ניתן לראות שיטה של אכיפה חיובית. שוודיה, למשל, מעבירה תקציב נדיב למועצות מקומיות שמספקות טיפול רפואי או ניתוח תוך 90 יום מזמן ההפניה – ושיטה זו הוכחה כיעילה מאוד. אופציה נוספת היא לתת למטופל זכות לבחור בין רפואה ציבורית לפרטית. לדוגמה, בפורטוגל רשאי המטופל לפנות למערכת הפרטית אם משך ההמתנה במערכת הציבורית עולה על 75% מהזמן המוסכם, והמדינה מחויבת לממן לו את הטיפול.

עניין נוסף העולה מהמחקר של מרכז טאוב הוא החשיבות של שיתוף פעולה בין הרשויות. "הרפורמה בזמני המתנה לא תצליח אם לא תיעשה בשיתוף קופות החולים", טוענים החוקרים. הם כותבים כי אחת מהמלצותיה של ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית (2014) הייתה שקופות החולים יאפשרו למטופלים הזקוקים להפניה לבחור היכן לעבור את הטיפול מבין שלושה בתי חולים ציבוריים שונים, ובכך יסייעו לצמצום פערי ההמתנה. כמו כן, אינטגרציה טובה בין הטיפול בקהילה ובין השירות הניתן בבית חולים יכולה לסייע בהקטנת הצורך הרפואי בבתי החולים. פעולה נוספת שיכולה לשפר את המצב היא להעביר לבתי החולים תשלום לפי מספר המטופלים במקום על בסיס יומי, וכך ליצור עבורם תמריץ לטיפול יעיל במטופלים רבים יותר.

לסיכום אומרים בוורס וצ'רניחובסקי כי "ב-15 השנים האחרונות חל גידול משמעותי באחוז הישראלים הרוכשים ביטוחים פרטיים ומשלימים, וייתכן כי לסוגיית זמני ההמתנה הממושכים במערכת הציבורית יש חלק ניכר בכך. שילוב בין שקיפות ופרסום זמני המתנה עדכניים, לצד התחייבות של בתי החולים להקפיד על זמני ההמתנה המוצהרים ואכיפתם על ידי המדינה, יסייע לציבור הרחב להתאים את ציפיותיו למצב בשטח, ויעזור בהפחתת חוסר הוודאות ובהחזרת אמון המטופלים למערכת הציבורית".

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

מיקומך בתור: זמני המתנה בבתי החולים הציבוריים בישראל

בישראל יש פערים בין זמני ההמתנה של מטופלים לטיפול רפואי בבתי ‏חולים ‏באזורים שונים (פריפריה לעומת מרכז), בבעלות שונה (מוסדות ממשלתיים לעומת בתי ‏‏החולים של שירותי בריאות כללית והמלכ"רים) ובמסלולי תשלום שונים (פרטי לעומת ‏ציבורי). פערים ‏אלו מייצגים במידה רבה את הקשיים במערכת הבריאות הישראלית. מחקר זה ידון ‏בכמה צעדים אפשריים לשיפור בעיית זמני ההמתנה.

 

עבודה וחיי משפחה: מדיניות חופשת הלידה בישראל

תעסוקת נשים

שיעורי התעסוקה של נשים בישראל גבוהים יחסית, ואף עולים עם הזמן. ב-2014 היה שיעור התעסוקה בקרב נשים ישראליות גבוה ב-7 נקודות אחוז מהשיעור הממוצע ב-OECD. בין 1990 ל-2014 גדלו שיעורי התעסוקה של נשים בגילי העבודה העיקריים (54–25) ב-20 נקודות אחוז. בקרב יהודים, שיעורי התעסוקה של גברים ושל נשים כמעט זהים כיום.

בתקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב מצאו ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, והחוקרת הדס פוקס כי חלק ניכר מהעלייה בשיעורי התעסוקה נרשם בקרב אימהות לילדים קטנים (בגילי 4–0), ובייחוד בקרב אימהות שאינן אקדמאיות. ב-1995 רק כמחצית מהאימהות לילדים בגילים אלו היו מועסקות, ואילו ב-2011 עלה הנתון ל-69 אחוז (כפי שמראה התרשים הראשון). שיעור התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים שיש להן תואר אקדמי עלה באותן שנים מ-78 אחוז ל-83 אחוז, ואילו השיעור אצל נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית עלה מ-47 אחוז בשנת 1995 ל-57 אחוז ב-2011 ול-61 אחוז בשנת 2015.

Figure 1

לצד זאת, יש לציין כי 33 אחוז מהנשים בנות 54–30 בישראל עובדות במשרה חלקית, לעומת 15 אחוז בלבד מהגברים. כמחצית מהנשים העובדות במשרה חלקית מצהירות כי הסיבה העיקרית לכך היא טיפול בילדים. הבדל בין נשים לגברים ניכר גם בשכר השעתי – גברים משתכרים בממוצע 14 אחוז יותר מנשים בישראל, נתון דומה לפער הממוצע בין המינים ב-OECD.

זכויות הורים בשוק העבודה

המדיניות הנוכחית של ישראל בתחום חופשת הלידה כוללת כמה זכויות חשובות, ובהן הגנה על העובדת מפיטורים בזמן ההיריון ועד שנה לאחר הלידה, קצבה של 100 אחוז מהשכר בעת חופשת הלידה בתשלום ו"שעת הנקה" בתשלום בחודשים שלאחר החזרה מחופשת הלידה. עם זאת, בתחומים מסוימים יש פער בין המדיניות בישראל להטבות שניתנות להורים בשוק העבודה במדינות OECD אחרות.

אחד התחומים הבולטים בהקשר זה הוא חופשה לאבות. בניגוד ל-20 מדינות OECD המעניקות חופשת לידה לאבות (בתשלום מלא או חלקי) מיד לאחר הלידה, בישראל לא הונהגה חופשה כזו עד תחילת 2016 (אז פרסמו בוורס ופוקס את מחקרן). החוקרות מצאו כי במדינות המציעות חופשה לאבות, שיעור הניצול עומד על 75 אחוז. ביוני 2016 אישרה חקיקה שתַקְנה לאבות בישראל שישה ימי חופשה לאחר הולדת ילדם, כולל יום הלידה עצמו. שלושה מהימים יילקחו מימי המחלה של האב, ושלושה נוספים מימי החופשה השנתית שלו. חוק שעבר ביולי 2016 כולל שני שינויים משמעותיים נוספים למדיניות הנהוגה בישראל. ראשית, "שעת הנקה", שבעבר ניתנה רק לאימהות, תתאפשר מעכשיו גם לאבות. שנית, המונח ישונה מ"חופשת לידה" ל"תקופת לידה והורות".

נוסף לחופשת לידה לאבות לאחר הלידה, ב-13 מדינות OECD מוצעת חופשת הורות המיועדת לאבות בלבד. עקב כך, כ-16 אחוז ממנצלי הטבות חופשת ההורות ב-OECD בממוצע הם גברים. בישראל השיעור המקביל מזערי ועומד על 0.4 אחוז מכלל מקבלי חופשת הלידה, אף על פי שגברים רשאים לחלוק עם נשותיהם את חופשת הלידה.

Figure 2

בבחינת משך חופשת הלידה בתשלום לאימהות, מצאו בוורס ופוקס כי החופשה בישראל קצרה יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, אולם שיעורי הפריון בישראל גבוהים בהרבה מהממוצע בארגון (3.0 ילדים לאישה בישראל לעומת 1.7 ב-OECD), ולכן יהיה יקר בהרבה להשוות את משך חופשת הלידה בעבור כל ילד בישראל לממוצע ה-OECD – הן במונחי העלות למדינה והן במונחי ההשפעה על המשק. נוסף לכך, יש לקחת בחשבון כי בישראל שיעור ההחלפה (היחס בין השכר לתשלום בעת חופשת הלידה) עומד על 100 אחוז, היינו שווי שכר מלא, לעומת תשלום שכר חלקי ב-21 מדינות OECD. לתשלום דמי לידה בשיעור כה גבוה יש היגיון מבחינת מדיניות מכמה סיבות:, תשלום חלקי עלול להרתיע אבות – ששכרם גבוה יותר בממוצע – מניצול חלק מהחופשה, כדי לא לצמצם עוד יותר את הכנסות המשפחה לאחר הלידה (בעיקר לאור זאת שבתקופה זו הוצאותיה צפויות לגדול); בנוסף שיעור החלפה נמוך המשולב בחופשה ארוכה יותר מותיר את הנשים מחוץ לשוק העבודה לזמן ארוך יותר; והדבר עלול לפגוע בסופו של דבר בקריירה שלהן. התרשים השלישי מראה כי בהשוואה של משך חופשת הלידה בתשלום לפי שבועות שווי-ערך שכר מלא לאורך חיי האישה (ולא לאחר כל לידה), ישראל קרובה לממוצע במדינות ה-OECD: 42 שבועות חופשה שווי-ערך שכר מלא לעומת 44 שבועות ב-OECD.

Figure 3

לאחר 14 שבועות של חופשת לידה בתשלום, אישה בישראל זכאית להאריך את חופשת הלידה ב-12 שבועות ללא תשלום. למעשה, היא זכאית גם לחופשה לא תשלום (חל"ת) עד לתקופה של שנה מיום הלידה, ובתנאי שמשך החל"ת לא יעלה על רבע מתקופת ההעסקה שלה אצל המעסיק הנוכחי. אלא שהזכות לחל"ת אינה מוכרת למרבית הציבור (רק 12 אחוז מהנשים יוצאות לחופשה בת יותר מחצי שנה לאחר לידה), ובמהלך החל"ת נדרשת האישה לוותר על חלק מהזכויות הסוציאליות שלה בעבודה, כמו צבירת ותק, ימי מחלה והטבות אחרות. לעומת זאת, ב-OECD נהוג לאפשר חופשת לידה אחידה ללא תשלום לכלל האימהות שעבדו אצל המעסיק האחרון שלהן לפחות 12 חודשים.

הבדל נוסף בין המדיניות בישראל לנוהג במדינות ה-OECD הוא הגמישות בעת החזרה למקום העבודה לאחר חופשת הלידה. בישראל נשים לאחר חופשת לידה מצופות לשוב למקום עבודתן באותו היקף משרה שעבדו בו לפני כן. לעומת זאת, כמחצית ממדינות ה-OECD מאפשרות להורים לשוב לעבודה בהדרגה, באמצעות שימוש בחלק מהטבות חופשת ההורות לשם עבודה במשרה חלקית. במרבית המדינות הללו העובדים זכאים לשוב להיקף משרה מלא על פי בקשתם.

על סמך הממצאים הללו, בוורס ופוקס מציגות כמה התאמות שנדרשות כדי להשוות את התנאים הנהוגים כלפי הורים בישראל למדיניות הנהוגה ב-OECD:

א. להעניק חופשה בת שבוע וחצי לאבות לאחר כל לידה (החוק המבטיח 6 ימי חופשת הורות הוא צעד נכון בכיוון זה);

ב. לשלב את 12 השבועות ללא תשלום המוגדרים כחופשת לידה ואת תקופת החל"ת (הנמשכת כאמור עד שנה מיום הלידה) לחופשה אחידה בת חצי שנה שתיקרא "חופשת הורות", ותינתן לכל הורה שעבד לפחות 12 חודשים אצל המעסיק האחרון שלו;

ג. לאפשר להורים לנצל את הטבות חופשת ההורות הניתנות כיום בחוק לחזרה לעבודה במשרה חלקית, ולהרחיב את משך הזמן שבמהלכו יכולים ההורים לצאת לחופשת הורות.

אפליה מתקנת בפעולה: מימון תקציב החינוך ברשויות המקומיות ובמשרד החינוך

תקציב החינוך בישראל מתחלק בין הממשלה, הרשויות המקומיות, משקי הבית ועמותות העוסקות בחינוך. מרבית התקציב מגיע ממשרד החינוך, המעניק עדיפות – לפחות במוצהר – לפעולות אפליה מתקנת. עם זאת, התקציב המגיע משאר המקורות עשוי לתרום למאמצי האפליה המתקנת או  להחליש אותם.

מחקר שערך לאחרונה נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, עם נעם זוסמן ושי צור ממחלקת המחקר של בנק ישראל, בוחן את השפעת תקציב החינוך של הרשויות המקומיות על מאמצי האפליה המתקנת של משרד החינוך על ידי מבט מקרוב על תקצוב בתי הספר היסודיים הממלכתיים בשנות הלימודים תשס"א עד תשס"ט (2009–2001). המחקר מודד את התקציב שמקצה כל גורם, ובפרט  הרשויות המקומיות ומשרד החינוך, על ידי השוואת מספר שעות העבודה השבועיות למורה שכל מקור מממן.[1]

בין השנים תשס"א לתשס"ט, רק כ-11 אחוז מכלל שעות העבודה השבועיות של המורים בישראל (6 שעות שבועיות לכיתה) מומנו על ידי מקורות שאינם משרד החינוך. מתוך אותן שעות  3.3 שעות שבועיות מומנו מכספי עמותות, כ-0.9 שעות מתשלומי ההורים, והרשויות המקומיות מימנו כשעתיים.

אף שגורמים אלו תורמים לתקציב חלק קטן בלבד בהשוואה למשרד החינוך, העובדה כי התקציב מגיע מהרבה מקורות שונים עלולה לצמצם את השפעת מדיניות האפליה המתקנת של משרד החינוך.

כפי שניתן לראות בתרשים להלן, כאשר מפרידים את תקציב משרד החינוך מיתר הגורמים המממנים מדיניות האפליה המתקנת ניכרת למדי, הן ברשויות מקומיות באשכול חברתי-כלכלי גבוה והן בכאלה באשכול נמוך. ברשויות מקומיות מאשכול חברתי-כלכלי בינוני או נמוך, משרד החינוך מקצה כספים רבים יותר לבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי נמוך בהשוואה למוסדות בדירוג חברתי-כלכלי בינוני. בדומה לכך, המשרד מקצה מימון רב יותר לבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי בינוני בהשוואה לבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי גבוה.

גם ברשויות אמידות יותר, שבחלקן אין בתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, מעניק משרד החינוך מימון רב יותר לבתי ספר המדורגים במעמד חברתי-כלכלי בינוני בהשוואה לכאלה  בדירוג גבוה.

כפי שניכר בתרשים, משרד החינוך מקצה את אותו מספר שעות שבועיות לכיתה לבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי דומה, בין שהם משתייכים לרשות מקומית מאשכול חברתי-כלכלי נמוך ובין שהם מצויים ברשות מאשכול גבוה.

He Fig Ministry funding

הפרדה בין המימון של משרד החינוך לתקציב שמקצות הרשויות המקומיות (המוצג בתרשים הבא) מראה בבירור כי לתקציב הרשויות המקומיות שתי השפעות עיקריות על האפליה המתקנת.

מצד אחד, ברשויות מקומיות מאשכול חברתי-כלכלי גבוה, המימון לתחום החינוך גבוה בהרבה מהמימון שמקצות רשויות מקומיות מאשכול בינוני או נמוך. בעוד שממוצע מימון הרשויות המקומיות עומד על 4 אחוזים מכלל שעות העבודה באופן כללי, הרשויות המקומיות האמידות יותר מממנות כ-10 אחוזים משעות העבודה – בניגוד ל-2 אחוזים ברשויות המקומיות החלשות יותר. כאשר רשויות מקומיות חזקות יותר מקצות משאבים רבים יותר לחינוך בתחום השיפוט שלהן בהשוואה לרשויות מקומיות חלשות יותר, הדבר מפחית את השפעת מדיניות האפליה המתקנת של הממשלה.

He Fig Municipal funding

מצד אחר, התרשים מראה גם כי רשויות מקומיות באשכול חברתי-כלכלי גבוה יותר נוקטות בעצמן אפליה מתקנת בתחום השיפוט שלהן, ומשקיעות יותר בבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי  בינוני בהשוואה למוסדות בדירוג חברתי-כלכלי גבוה. אלא  שהחוקרים גילו כי האפליה המתקנת המיושמת ברשויות המקומיות נרחבת פחות מזו שנוקט משרד החינוך. לדוגמה, רשויות מקומיות חזקות יותר מקצות בממוצע 4 שעות עבודה שבועיות נוספות לכיתות בבתי ספר בדירוג חברתי-כלכלי בינוני בהשוואה לאלה בדירוג גבוה, ואילו שמשרד החינוך מקצה 8 שעות נוספות לבתי ספר בדירוג בינוני.

עוד מצא המחקר כי למקורות המימון האחרים (עמותות והורי התלמידים) יש השפעות מנוגדת זו לזו על מדיניות האפליה המתקנת, כפי שניתן לראות בתרשים השלישי. בעוד שעמותות נוקטות בעמדה ברורה בנושא האפליה המתקנת – העדפת אוכלוסיות חלשות יותר – הרי שתרומתם הכספית של ההורים ניכרת בעיקר בבתי ספר שלאוכלוסיית התלמידים בהם יש אמצעים כלכליים רבים יותר.

He Fig Non-profit and parental funding

המחקר מעריך את השפעותיהם של מקורות המימון השונים על היקף האפליה המתקנת במערכת החינוך. אם מביאים בחשבון רק את תקציב משרד החינוך, הרי שתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך היו זוכים למימון הגבוה ב-32 אחוז ביחס לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי  גבוה. לאחר שמביאים בחשבון גם את תקציב הרשויות המקומיות, אך ללא מימון העמותות וההורים, יורד היקף האפליה המתקנת מ-32 ל-27 אחוז. כאשר מביאים בחשבון את ההשפעה נטו של המימון מכלל המקורות, היתרון שלו זוכים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך על 29 אחוז.

לסיכום, מסקנת המחקר היא כי תקצוב החינוך של הרשויות המקומיות ומקורות אחרים מפחית את השפעת מדיניות האפליה המתקנת של הממשלה, אך רק במידה מעטה.

 

[1] חלקן של שעות ההוראה השבועיות עומד על  75% עד 80% מהתקציב הכולל המוקצה לבתי ספר יסודיים בישראל.

 

נשים והורים בשוק העבודה – ישראל לעומת ה-OECD

כל דיון מהותי במצבן הכלכלי של נשים בישראל, במיוחד בנוגע למדדים בשוק העבודה, צריך להביא בחשבון את המגמות הדמוגרפיות הייחודיות במדינה. כפי שניתן לראות בתרשים 1, שיעור הפריון בישראל (3.0 ילדים לאישה ב-2013) גבוה מכל מדינה אחרת ב-OECD. בניגוד לשאר מדינות ה-OECD, שיעור הפריון בישראל כיום לא ירד בהרבה והוא דומה למדי לנתון בשנת 1980. עקב כך, ישראל אינה עומדת מול אתגרים דמוגרפיים דומים לשל מדינות מפותחות אחרות, המתמודדות עם העומס הכלכלי של אוכלוסייה המתבגרת במהירות ושיעורי פריון נמוכים משיעור ההחלפה (השיעור הנחוץ לשם שמירה על גודל האוכלוסייה במדינה לאורך זמן, העומד על 2.1 ילדים).

צדדים שונים בחברה הישראלית – לרבות התרבות, המצב הגיאו-פוליטי והמדיניות הממשלתית – מעודדים ילודה, כמו גם את השתתפותן של נשים בשוק העבודה. בתחום המדיניות מתבטאת התמיכה במימון טיפולי הפריה חוץ-גופית עד שני ילדים; הגנה מפני פיטורים בזמן ההיריון; תשלומים נדיבים, העומדים על 100 אחוז מהשכר, במהלך 14 השבועות של חופשת הלידה; סבסוד מעונות יום למשפחות העומדות בתנאים; חינוך מסובסד מגיל שלוש לכלל האוכלוסייה; ושעות עבודה מופחתות לאחר החזרה מחופשת הלידה ("שעת הנקה") (בוורס, 2014).

עם זאת, בנושאים מסוימים התמיכה בהורים עובדים בישראל מועטה ביחס למקובל ב-OECD. תקציר זה בוחן מגמות חשובות הקשורות לנשים בשוק העבודה בישראל, ומתווה קווים מנחים למדיניות שישראל תצטרך לאמץ כדי לעמוד בנורמות הרווחות ב-OECD בנושא חופשות הורות וידידותיים למשפחות במקומות עבודה.

האם כסף יאריך את חייך? בריאות בקרב חרדים

Hebrew infographic

מרבית המחקרים מראים מתאם חיובי גבוה בין מעמד חברתי-כלכלי לתוחלת החיים: בממוצע, ככל שהכנסתו של אדם גבוהה יותר, כך עולה מספר השנים שהוא צפוי לחיות. עם זאת, מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2015" גילה כי תוחלת החיים ביישובים שיש בהם אוכלוסייה חרדית גדולה גבוהה יותר מהצפוי בהתחשב בדירוגם הנמוך מבחינה חברתית-כלכלית. המחקר, שכותרתו היא "הקשר בין הון חברתי לבריאות בקרב חרדים", בוחן לעומק את מדד תוחלת החיים, כמו גם מדדים אחרים לבריאות טובה, בקרב חרדים, וחוקר את הגורמים שעשויים להשפיע על התופעה המפתיעה.

חלקה של האוכלוסייה החרדית בכלל האוכלוסייה בישראל עמד על 9.5 אחוזים ב-2012. בשנים האחרונות שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה באוכלוסייה זו נמוכים יחסית: מעט יותר מ-60 אחוז , לעומת קצת יותר מ-70 אחוז בכלל האוכלוסייה היהודית. כמו כן, ההכנסה בקרב חרדים נמוכה משמעותית: 7,500 שקלים למשק בית, לעומת 11,700 בקרב יהודים שאינם חרדים (נכון ל-2012). לרוב ההכנסה העיקרית בקרב משקי בית חרדיים היא משכורתה של האישה, היות שרבים מהגברים לומדים. בשנים האחרונות עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים, אולם הם נותרו נמוכים משמעותית משיעורי התעסוקה בקרב נשים חרדיות. לאור זאת, חלק גדול מהאוכלוסייה החרדית משתייך למעמד חברתי-כלכלי נמוך, ובהתחשב בממצאים בספרות אפשר היה לצפות שמצבם הבריאותי יהיה ירוד.

המחקר מזכיר שני מדדים המראים כי בריאות החרדים טובה יותר מכפי שאפשר היה לצפות: תוחלת החיים והמצב הבריאותי על פי דיווח עצמי. צ'רניחובסקי ושרוני מראים כי בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2012, שיעור המדווחים על בריאות טובה בקרב החרדים היה גבוה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות – ושיעור המדווחים על בעיה בריאותית היה נמוך יותר. כפי שניכר בלוח 1, 73.6 אחוז מהחרדים שהשתתפו בסקר הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת כ-50 אחוז בקבוצות אוכלוסייה אחרות. רק 18.7 אחוז מהחרדים דיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית כלשהי, לעומת שיעור כפול ויותר בקבוצות אחרות. האוכלוסייה החרדית צעירה יחסית, וצעירים נוטים להיות בריאים יותר. אולם גם בתקנון לפי גיל האוכלוסייה הפערים בין הקבוצות נותרו משמעותיים: 64.6 אחוז מהחרדים הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת 55–51 אחוז בקרב דתיים, מסורתיים וחילונים יהודים.

מעניין לציין כי בקרב ישראלים שאינם יהודים (מוסלמים, נוצרים ואחרים) לא ניכרו הבדלים משמעותיים בין מצב הבריאות המדווח בין דתיים ללא-דתיים. למעשה, שיעור גבוה יותר של אנשים דתיים שאינם יהודים דיווחו על בעיות בריאות ביחס ללא-דתיים בני אותה דת.

Hebrew figure 1

מובן שסקר המבוסס על דיווח עצמי מניב תוצאות סובייקטיביות במידת-מה לגבי מצב הבריאות של האוכלוסייה. לפיכך, ייתכן שהתוצאות סובלות מהטיה, וכי לפחות חלק מהדיווחים החיוביים על מצב הבריאות נובעים מנורמות במגזר החרדי שלפיהן "עדיף לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית" בהקשר של סקר חילוני.

לפיכך, צ'רניחובסקי ושרוני בחנו גם מדד אובייקטיבי יותר – תוחלת חיים – בערים הכוללות מעל 50,000 תושבים. המתאם בין מצב חברתי-כלכלי לתוחלת החיים ניכר בבירור בתרשים הבא, ומרבית הערים נמצאות על קו המגמה או בסמוך לו. בשלוש הערים החורגות בהרבה מהמגמה – שתוחלת החיים בהן גבוהה בהרבה מהצפוי לפי דירוגן החברתי-כלכלי – יש ריכוז גדול במיוחד של תושבים חרדים: בני ברק (95%), בית שמש (46%) וירושלים (31%).

Hebrew figure 2

המחקר מצא כי בממוצע, תוחלת החיים של גברים חרדים בשלוש הערים הללו הייתה גבוהה בשלוש שנים מהצפוי על בסיס מצבם החברתי-כלכלי, ובקרב נשים – בכשנה וחצי.

צ'רניחובסקי ושרוני סבורים כי בריאותם הטובה יחסית של חרדים קשורה לכך שההון החברתי באוכלוסייה זו גבוה. הון חברתי מורכב מאמון בקהילה, נורמות ורשתות תמיכה חברתיות, וכולל  אספקטים האופייניים לחיי החרדים: קשרים חברתיים רבים, שביעות רצון מהקשר עם המשפחה, מערכת תמיכה חברתית חזקה, ושיעור התנדבות גבוה. כמו כן, שיעור נמוך יחסית של חרדים מדווחים על תחושת בדידות (פחות ממחצית מהשיעור בקרב הקבוצות האחרות).

הממצאים בדבר בריאותם הטובה של החרדים, החורגת מהצפוי ביחס למצבם החברתי-כלכלי, תומכת בהשערה כי לכידות חברתית מעודדת בריאות טובה בכל רמות ההכנסה, ותוחלת חיים ארוכה יותר מהצפוי ברמות ההכנסה הנמוכות.

תמונת מצב המדינה 2016

החוברת מציגה תמונת מצב של ישראל בתחומים רבים כמו יוקר המחיה, דיור, אי שוויון, מגמות בתעסוקה ובשכר, חינוך ובריאות. בין הנושאים החדשים בחוברת: מעברי תלמידים בין הזרמים השונים בחינוך; הענפים הגורמים לפערי פריון העבודה בין ישראל לעולם; ירידה בשיעור הצעירים אשר בבעלותם דירה.

Heb cover

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם זו השנה הרביעית את "תמונת מצב המדינה" – חוברת תרשימים מקורית, ייחודית וקלה להבנה, הכוללת תרשים המלווה בהסבר קצר בכל עמוד. החוברת מציגה את מצב החברה והמשק בישראל בכמה תחומי מפתח: רווחה, בריאות, חינוך, מגמות בשוק העבודה, פריון העבודה ורמת המחירים. החוברת, המבוססת על מחקרי מרכז טאוב, מציגה תמונה כוללת של המצב החברתי-כלכלי בישראל ומפרטת באילו תחומים מצבה של ישראל טוב, או במגמת שיפור, ובאילו תחומים היא זקוקה לשינוי כיוון.

בחוברת מתפרסמות לראשונה אינפו-גרפיקות שיצרו סטודנטים מהמכון הטכנולוגי חולון HIT, המתבססות על ממצאים נבחרים ממחקרי מרכז טאוב.

מן הממצאים הבולטים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2016" של מרכז טאוב:

  • כאשר מנכים את השפעתו של מרכיב הביטחון על המסים וההוצאות, שיעורי המס בישראל הם בין הנמוכים ב-OECD – דבר המעיד על גישה הנוטה להתערב פחות בפעילות השוק. רבים נוטים להתעלם מהקשר בין מקורות ההכנסה לשימוש בהם, אולם הוא חשוב ביותר להבנת המדיניות הציבורית. תקבולי המס בישראל כאחוז מהתמ"ג נמוכים בהרבה מממוצע ה-OECD. עקב כך, הכנסותיה של ישראל נמוכות יותר, וכך גם יכולתה להשקיע במגוון תחומים, לרבות תשתיות ותכניות רווחה. (עמ' 11)
  • קצבאות הקשישים עלו ואילו קצבאות הילדים ירדו. מבין כלל הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי בשנים 2000-2014, הקצבאות המיועדות לקשישים – קצבאות זקנה ושאירים ומימון טיפול סיעודי – תופסות את הנתח הגדול ביותר בהוצאה. לאורך השנים קיימת מגמת גידול ברורה בהוצאה המוקדשת לאוכלוסייה זו, המשקפת בעיקר מגמות דמוגרפיות של הזדקנות האוכלוסייה. לעומת זאת חלה ירידה בתשלומי קצבאות הילדים עקב שינויי חקיקה בשנים 2004–2002, אשר הביאו לירידה בגובהה של קצבה זו. (עמ' 20)
  • מרבית האוכלוסייה רוכשת ביטוח משלים ו/או ביטוח פרטי נוסף לביטוח הבריאות הממלכתי שמספקת המדינה. מתוך 20 מדינות OECD, ישראל ניצבת במקום השלישי בדירוג שיעור האזרחים המחזיקים בביטוח בריאות פרטי. ב-2012 ל-80% מהאוכלוסייה היה ביטוח בריאות משלים של קופות החולים, ומעט יותר מ-40% החזיקו בביטוח פרטי. ישראלים רבים מבוטחים בכפל ביטוחים, וכמעט כל מי שרכש ביטוח פרטי מבוטח גם במסגרת הביטוח המשלים. שיעור בעלי הביטוח המשלים גדל בכמעט 60% בין 1999 ל-2012, ושיעור בעלי הביטוחים הפרטיים גדל בכ-80% באותן השנים. כמו כן, כמעט כל משקי הבית ברמות ההכנסה הגבוהות מחזיקים בביטוח בריאות משלים, לעומת כמחצית בלבד ממשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר. נתונים אלו מצביעים על אי שוויון בגישה לטיפולים רפואיים איכותיים ומהירים – נושא שעורר דאגה רבה בשנים האחרונות. (עמ' 29)
  • המגמות במעברים בין זרמי החינוך מעידים על התרחקות מהדתיות. בקרב יהודים יש תנועה רבה יותר מזרמי החינוך הדתיים יותר לזרמים דתיים פחות מאשר מעברים בכיוון ההפוך. כך, יש תלמידים רבים יותר שעוברים מהחינוך החרדי לבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים, ומהחינוך הממלכתי-דתי לממלכתי, מאשר מעברים מהחינוך הממלכתי לזרמים הדתיים יותר. מספר העוברים הגדול ביותר נרשם מהחינוך הממלכתי-דתי לחינוך הממלכתי – ונתון זה מועצם לאור חלקו הקטן של החינוך הממלכתי-דתי בכלל מערכת החינוך (כ-15%). (עמ' 38)
  • נשים משכילות יותר מגברים בכל המגזרים. בכל קבוצות האוכלוסייה, שיעור הנשים המסיימות תואר ראשון גבוה יותר משיעור הגברים. ההפרש גבוה במיוחד במגזר החרדי, שבו שיעור הנשים בעלות תואר ראשון (כ-26%) גבוה יותר מפי שניים משיעור הגברים. השיעור הנמוך של בעלי תואר ראשון בקרב ערבים מצביע על החשיבות של הנגשת ההשכלה הגבוהה לקבוצה זו. הקבוצה ששיעור המשכילים בה הוא הגבוה ביותר היא יהודים חילונים, ולאחריה – יהודים דתיים. (עמ' 44)
  • שבעה ענפים אחראים לכ-75% מסך פער פריון העבודה בין ישראל ל-OECD. פריון העבודה הוא גורם חשוב בקביעת שכרם של העובדים. הפריון בישראל נמוך ביחס ל-OECD, והפער הולך ומתרחב עם השנים. רוב פער הפריון בין ישראל ל-OECD נובע משבעה ענפים שבהם פערי הפריון גדולים במיוחד, רובם ענפי שירות. ענף השירותים העסקיים האחרים (הכולל, בין היתר, שירותי עריכת דין וראיית חשבון) אחראי לפער של כ-3.32 דולרים לשעת עבודה, שהם כ-27.7% מסך הפער בין ישראל ל-OECD. ענפים נוספים שהיה להם חלק משמעותי בסך פער הפריון הם מסחר סיטוני (16.4%), שירותי אירוח ואוכל (9.0%), מסחר קמעוני (5.7%), מזון וטבק (5.4%) והובלה יבשתית (5.4%). לעומת זאת, נראה שענפים אשר נפתחו לייבוא ונחשפו לתחרות משמעותית מחו"ל (למשל, ענף הטקסטיל) נאלצו להתייעל כדי לשרוד, והדבר בא לידי ביטוי בעליית רמת הפריון בהם ולצמצום הפער בין ישראל ל-OECD. (עמ' 72)
  • גברים משתכרים שכר גבוה בהרבה מנשים במרבית קבוצות האוכלוסייה, למעט חרדים וערבים. בניגוד לקבוצות אוכלוסייה אחרות, בקרב חרדים שכר הנשים גבוה יותר משכר הגברים, ואצל ערבים הפערים בין גברים לנשים קטנים יחסית. השוני בין קבוצות אלו לאוכלוסיות אחרות מוסבר בהבדלים ברמת ההשכלה ובהשתתפות בכוח העבודה. אצל החרדים, הפער בין השכלת הנשים להשכלת הגברים גבוה במיוחד ולכן שכרן גבוה יותר. באוכלוסייה הערבית מרבית הנשים בעלות תואר ראשון מועסקות, ואילו נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית מועסקות בשיעור נמוך בהרבה. לעומתן, מרבית הגברים הערבים עובדים, בכל רמות ההשכלה. לפיכך, משקלן של הנשים המשכילות בקרב המועסקים באוכלוסייה זו גדול בהרבה מאשר בקרב הגברים. (עמ' 80)
  • מחירי הדירות והשכירות עלו בחדות מאז 2007, אף שהשכר הריאלי לא עלה מאז שנת 2000. מאז תחילת המאה השכר הנומינלי עלה בצמוד למדד המחירים, כך שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים לפחות. מחירי הדירות ושכר הדירה עלו מהר הרבה יותר ממדד המחירים לצרכן – אולם כל אחד מהם עלה בשיעור שונה, בניגוד לצפי התיאורטי. המחסור בשוק שכירות הכולל דיור בר השגה לטווח ארוך מאפשר למחירי הדירות להתרחק מרמתם הצפויה במצב של שיווי משקל. מצב זה עוזר להמחיש את החשיבות של יצירת שוק שכירות מוסדר בישראל. (עמ' 87)
  • בקרב זוגות צעירים שיעור הבעלות על דירת מגורים מצטמצם. היות ששכירות לטווח ארוך היא אינה אפשרות זמינה בישראל, זוגות נוטים לשאוף לדירה משלהם, אפילו בעלות גבוהה. שלא במפתיע, שיעור גבוה מאוד מהישראלים מעל גיל 45 גרים דירה בבעלותם, ושיעור זה לא השתנה משמעותית עקב עליית מחירי הדיור – בעיקר מפני שדירות אלו נרכשו ברובן לפני הזינוק במחירים לקראת סוף העשור הקודם. אולם אוכלוסיות צעירות יותר הושפעו מעליית המחירים ביתר עוז. בקרב גילאי 44–35 שיעור הפרטים שאינם גרים בדירה בבעלותם עלה לכ-36% ב-2014 לעומת פחות מ-30% ב-2004. בקרב גילאי 34–25 עלה השיעור בלמעלה מ-10 נקודות אחוז באותן השנים והגיע ליותר מ-60%. (עמ' 88)

לקריאת החוברת לחצו כאן

fathers Hebrew

wages Heb

housing Heb

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

 

נדב פרץ-וייסוידובסקי

ד"ר נדב פרץ-וייסוידובסקי הוא מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון בנושאי מדיניות חברתית, שינוי מדיניות ועוני. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהשפעת תפיסות של אבהות על חקיקת חוק חופשת לידה לאב בישראל. תחום מחקרו הוא עיצוב מדיניות, ובפרט הקשר בין רעיונות ותפיסות לאינטרסים חומריים והשפעתם על תהליך זה. ד"ר פרץ-וייסוידיובסקי חוקר את נושאי המדיניות כלפי אבות והמדיניות בתחום בריאות הנפש.

מה ערכם של המבחנים הבין-לאומיים למערכת החינוך?

המבחנים הבין-לאומיים במערכת החינוך, והדירוג הבין-לאומי של הישגי התלמידים בבחינות, הם תחום המושך תשומת לב רבה בישראל, בעיקר בשנים האחרונות. השאלות המרכזיות הנדונות בנייר מדיניות זה הן מדוע קובעי המדיניות החינוכית ומעצבי דעת הקהל (בישראל ובכלל) מייחסים חשיבות כה רבה לתוצאותיהם של המבחנים הבין-לאומיים, ובייחוד למיקומה של מדינתם בדירוג הכללי על פי הציון הממוצע במבחן – והאם לחשיבות זו יש הצדקה. לאחר בחינה מקיפה של מדדים רבים במערכת החינוך בישראל לעומת מדינות ה-OECD, ניתן לומר כי בהינתן ההשקעה הנמוכה יחסית של ישראל בחינוך, אין מקום לצפות להישגים גבוהים יותר במבחנים הבין-לאומיים. כמו כן, מובאים בנייר נתונים שונים המעידים שהישגים גבוהים במבחנים הבין-לאומיים אינם מנבאים בהכרח עתיד כלכלי טוב יותר למדינה. לאור הממצאים, נראה כי החשיבות הניתנת לתוצאות המבחנים מופרזת ומקורה בסיבות שאינן דווקא ענייניות, ויש מקום לתת משקל רב יותר למדדים אחרים של מערכת החינוך.

חופש התנועה: שוק העבודה הדואלי בישראל

חג הפסח, המנציח את הניגוד בין עבדות לחירות, הוא הזדמנות טובה לדון בסוג אחר של דואליות בחברה הישראלית בת ימינו – הקיטוב בשוק העבודה. במחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2015" מראים החוקרים גלעד ברנד ואיתן רגב שניתן לסווג את המגזר העסקי בישראל לשתי קבוצות שונות מאוד זו מזו. האחת כוללת את ההיי-טק ותעשיות מוטות ייצוא, והיא מתאפיינת בצמיחה מהירה ובפריון עבודה גבוה (פריון העבודה מוגדר כיחס בין התוצר לכלל שעות העבודה, ונחשב מדד שימושי להערכת הצמיחה הכלכלית ורמת החיים במדינה). הקבוצה האחרת כוללת ענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי, כגון מרבית ענפי השירותים והמסחר, והיא מתאפיינת בפריון נמוך ובצמיחה כמעט אפסית.

Figure 1 Hebrew

הקיטוב בשוק העבודה הוא תופעה של שני העשורים האחרונים. עד ראשיתן של שנות התשעים, הפריון בענפי התעשייה ובענפי המסחר והשירותים בישראל צמח בקצב כמעט זהה. אולם לאחר תקופה זו, כאשר המשק הישראלי נפתח לסחר בין-לאומי, שני המגזרים נפרדו זה מזה באופן דרמטי. הפריון בתעשייה זינק, ואילו בענפי המסחר והשירותים נרשמה ירידה קלה. במקביל לכך, נפתחו פערים בין המשכורות בכל מגזר בדומה לפערי הפריון, ואלו תרמו להגדלת אי השוויון בישראל.

מה הגורם לקיטוב בשוק העבודה בישראל ומה מונע את התכנסות הפריון בשני המגזרים הללו? ברנד ורגב מוצאים כי הסיבה העיקרית לכך קשורה לרפורמת החשיפה לייבוא בשוק הישראלי, שיושמה בתחילת שנות התשעים.

בספרות הכלכלית ידוע כי פריון העבודה נוטה לעלות מהר יחסית בתעשיות החשופות למסחר בין-לאומי – כפי שאכן אירע לאחר רפורמת החשיפה בתעשייה הישראלית. כמו כן, יש בכך כדי להסביר מדוע תעשיות המסחר והשירותים, המכוונות בעיקר לשוק המקומי, לא נהנו מצמיחה דומה בפריון. אולם מדוע הפריון בתעשיות אלו ירד באמצע שנות התשעים?

ברנד ורגב מגלים כי הירידה בפריון בענפי המסחר והשירותים מוסברת במעבר של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות מענפי התעשייה המסורתית למשלחי יד בתחום המסחר והשירותים. החל משנות התשעים המוקדמות הצטמצמה במהירות התעסוקה בתעשיות המסורתיות, כמו טקסטיל, ובמקביל נרשמה עלייה בתעסוקה ברובד השכר הנמוך של ענפי המסחר והשירותים. מגמה זו ניכרת היטב בתרשים השני, המציג את שיעור העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה (תיכונית או למטה מכך) בכל מגזר. שיעור העובדים הללו בתעשיות המסורתיות הצטמצם מ-16 ל-9 אחוזים בין 1995 ל-2011, ואילו בענפי המסחר והשירותים גדל שיעורם מ-38 ל-48 אחוז באותה תקופה. הגידול בהיצע העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה בענפי השירותים והמסחר יכול להסביר במידה מסוימת את הירידה שנרשמה בפריון.

Figure 2 Hebrew

בקצה השני של הקשת, פתיחת המשק הישראלי למסחר בין-לאומי בתחילת שנות התשעים היטיבה את מצבם של העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביחס לעשורים שלפני כן, בכך שיצרה הזדמנויות רבות יותר לצמיחת תעשיות בפריון גבוה. בקרב עובדים בעלי תואר אקדמי, ההשתתפות בענפי הפיננסים, התקשורת וההיי-טק גדלה מאז 1995. לפיכך, בעוד עובדים בעלי השכלה ומיומנויות נמוכים יותר עוברים לענפים בפריון נמוך, עובדים מיומנים ומשכילים יותר עוברים לענפים בפריון גבוה, וכך מגדילים את פערי הפריון. העלייה בהיצע של עובדים בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות, ובכך מפחיתה את מימוש פוטנציאל הצמיחה במשק.

Figure 3 Hebrew
הבעיה היא שחלקן של תעשיות מתקדמות, היי-טק וענפים מוטי ייצוא וצמיחה אחרים בכוח העבודה נותר קטן יחסית. מרבית העובדים במגזר העסקי (כ-70 אחוז) עובדים בענפי המסחר והשירותים. פירוש הדבר הוא שחלק ניכר מכוח העבודה הישראלי מועסק בענפים שבהם הפריון – ובהתאמה גם השכר – נותר נמוך יחסית.

נוסף לקיטוב בין עובדים בעלי מיומנויות נמוכות לעובדים מיומנים, הניידות בשוק העבודה (הנמדדת במחקר באמצעות מעברי עובדים נטו בין המגזרים הנבדקים) הצטמצמה מאז 1995, והתייצבה במידת-מה בעשור האחרון. כלומר, פתיחת השוק לייבוא הובילה לניידות גבוהה (ובחלקה כפויה) של עובדים בין המגזרים. העובדים המיומנים עלו במהלך השנים במעלה שרשרת הייצור והעובדים הבלתי מיומנים, שבעבר נקלטו בתעשיות המסורתיות, עברו בהדרגה לרובד הנמוך של המסחר והשירותים – ענפים המתאפיינים בפריון נמוך, שהשכר הממוצע בהם קרוב לשכר המינימום. תהליך הקיטוב הצטצמם עם השנים והתייצב בעשור האחרון.

לפי ברנד ורגב, המדינה יכולה לגשר במידת-מה על הפערים בין המגזרים באמצעות גיוון הייצוא של המשק ויצירת תכניות הכשרה מקצועית. גיוון הייצוא יאפשר לחשוף עובדים חדשים לענפים מוטי צמיחה ובכך לעודד לחצי שכר בענפים בפריון נמוך. אלו בתורם יובילו לייעול תהליכים ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות יותר, ובסופו של דבר יסייעו לצמצם את הפערים בשוק העבודה. תכניות הכשרה מקצועית עשויות גם הן לצמצם את הפער בכך שיאפשרו ניידות של העובדים בין מגזרים. הגדלת היצע התכניות להכשרה מקצועית תעניק לעובדים המועסקים כיום במשרות בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים אפשרות לרכוש את הכישורים הנחוצים להשתלבות בתעשיות בפריון גבוה, הזקוקות לעובדים מיומנים ומציעות משכורות גבוהות יחסית. כמו כן, התכניות יסייעו לחלוקה טובה יותר של כוח האדם בין ענפי התעשייה לענפי המסחר והשירותים. יישום צעדים אלו עשוי לעודד צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ושוק עבודה מקוטב פחות.

המבחנים הבין-לאומיים במערכת החינוך: מדוע מייחסים להם חשיבות כה רבה, והאם הדבר מוצדק?

לפתיחת המסמך המלא לחצו כאן

 

בישראל נהוג לייחס למבחנים הבין-לאומיים במערכת החינוך חשיבות רבה ביותר. מחקר חדש של נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, גורס כי העיסוק בתוצאות המבחנים חורג מכל פרופורציה. המחקר בוחן מדדים רבים המשפיעים על התוצאות החינוכיות בישראל בהשוואה ל-OECD, ומצביע על כך שבהתחשב במשאבים המושקעים במערכת החינוך בישראל ובתנאים שהיא פועלת בהם, אין סיבה לצפות להישגים גבוהים יותר במבחנים הבין-לאומיים. לצד זאת מראה המחקר שהישגים גבוהים במבחנים אלו אינם מנבאים בהכרח עתיד כלכלי טוב יותר למדינה.

מממצאי המחקר:

  • מורה מתחיל בעל תואר ראשון בחינוך היסודי בישראל הרוויח 67% משכרו הממוצע של מורה בעלי מאפיינים דומים ב-OECD. מורה בחטיבה העליונה הרוויח 59% בממוצע משכרו של מורה ב-OECD (נתוני 2012).
  • ההוצאה הכספית על תלמיד בגן בישראל עמדה על 13% מהתמ"ג לנפש, לעומת ממוצע של 21% ב-OECD. ההשקעה בתלמיד בחינוך העל-יסודי עמדה על 19%, לעומת 26% ב-OECD. רק בחינוך היסודי ההוצאה בישראל וב-OECD הייתה דומה: 23% מהתמ"ג לנפש.
  • לא הוכחה זיקה בין רמת מערכת החינוך של מדינות בעבר לביצועיהן הכלכליים בהווה. כך למשל המתאם בין דירוג הישגי המדינות שתלמידיהן נבחנו במבחן SIMS ב-1985 ובין התמ"ג לנפש שנמדד בהן בשנת 2010 הוא שלילי וקרוב לאפס (0.09-).
  • למרות הדירוג הנמוך במבחנים הבין-לאומיים, ישראלים רושמים יותר פטנטים מבוגרי מערכת החינוך במדינות שקיבלו ציונים גבוהים ממנה – דבר המעיד על חדשנות והצלחה בשוק הבין-לאומי. בדירוג לפי מספר פטנטים למיליארד דולר תמ"ג נמצאת ישראל במקום השלישי בעולם.

נושא ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבין-לאומיים מעסיק את מערכת החינוך זה שנים רבות, ולעתים אף מעורר סערות של ממש – כמו במקרה של השיפור העצום בהישגים במבחני 2011, שהיו שפקפקו בנכונותו. מחקר חדש של נחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל יוצא נגד העיסוק המוגזם, לדבריו, בתוצאות המבחנים. בלס משווה את ישראל לשמונה מדינות OECD (שנבחרו בשל השתתפות מלאה במבחנים או בשל התפתחויות מעניינות במערכות החינוך בהן) ומציג שתי טענות: (א) ההשקעה של ישראל בחינוך נמוכה ביחס למדינות ה-OECD המתקדמות, ולאור זאת אין לצפות שההישגים של ישראל במבחנים יהיו גבוהים יותר משל מדינות אחרות; (ב) דירוג גבוה של תוצאות התלמידים במבחנים הבין-לאומיים אינו מתואם עם מדדים חברתיים-כלכליים עתידיים גבוהים יותר במדינה.

אנחנו עם סגולה? – למה הציפיות של הישראלים מתלמידי מערכת החינוך המקומית מופרזות

בלס טוען במחקרו כי הציפיות לתוצאות טובות יותר במבחנים הבין-לאומיים מבוססות בעיקרן על גאווה לאומית ועל מיתוסים כמו "עם הספר", אולם בפועל הנתונים שאמורים להשפיע על הישגי התלמידים אינם מספקים לישראל יתרון על פני מדינות אחרות, ולעתים אף להפך.

  • הישראלים משכילים יותר מב-OECD, אך הפער הולך ומצטמצם: שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בכלל האוכלוסייה בישראל, ובייחוד בקרב יהודים, גבוה ביחס לרוב מדינות ההשוואה ולממוצע ה-OECD. אך יתרון זה מצטמצם באופן ניכר בקבוצות הגיל הנמוכות יותר (בני 34–30). מנתון זה ניתן ללמוד שיתרונם של ילדי ישראל הנובע מהשכלת הוריהם עדיין קיים, אך מצטמצם.
  • שכר המורים בישראל נמוך בהשוואה ל-OECD: שכר המורים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר לגיוס כוח אדם איכותי להוראה ולשמירה על יציבותו. השכר ההתחלתי של מורה בישראל נמוך מאוד בהשוואה בין-לאומית, אם כי הוא עולה עם הוותק). ב-2012 הרוויח מורה מתחיל בעל תואר ראשון בחינוך היסודי בישראל 67% משכרו הממוצע של מורה בעל מאפיינים דומים ב-OECD, אך בהשוואה בין מורים ותיקים יותר היחס השתנה ל-88%. בחטיבה העליונה הנתונים הם 59% ו-72%, בהתאמה.

בהשוואה של שכר המורים לשכרם של עובדים אקדמאים במקצועות אחרים אפשר לראות שמורה בחינוך היסודי בישראל מרוויח 87% מהשכר הממוצע של עובד אקדמאי במקצוע אחר, לעומת יחס של 85% בממוצע ב-OECD. בחטיבת הביניים היחס בין שכר מורה לשכר אקדמאי בתחום אחר עומד על 85% בישראל, לעומת 88% בממוצע ב-OECD, ובחטיבה העליונה – על 88% בישראל, לעומת ממוצע של 92% ב-OECD.

Figure 1 heb

  • בישראל תקציב החינוך לתלמיד ביחס לתוצר נמוך בהשוואה ל-OECD: קריטריון נוסף לבחינת המצב הוא חלקו של תקציב החינוך בכלל עוגת התקציב, ובמדד זה ישראל מפגרת מאחור. ב-2011 עמדה ההוצאה לתלמיד בגן ביחס לתמ"ג לנפש בישראל על 13%, לעומת ממוצע של 21% ב-OECD, וההוצאה לתלמיד בחינוך העל-יסודי עמדה על 19%, לעומת 26% בממוצע ב-OECD. רק בחינוך היסודי היחסים בין ההוצאה לתלמיד לתמ"ג לנפש בישראל וב-OECD היו זהים, ועמדו על 23% (יש להביא בחשבון כי אחת הסיבות להבדל בהקצאה היא ששיעור הילדים באוכלוסייה בישראל גבוה בהרבה מב-OECD, וסגירת הפער תדרוש משאבים רבים).

Figure 2 heb

 

אין הוכחה להשפעת ציוני המבחנים הבין-לאומיים על מצבה הכלכלי העתידי של המדינה

לדבריו של בלס, סיבה אחרת שבעטיה אין לייחס לתוצאות המבחנים הבין-לאומיים חשיבות רבה כל כך היא שעדיין לא הוכח קשר בין רמת ההצלחה במבחנים לאיכות מערכת החינוך בהווה, או לביצועיה הכלכליים של המדינה בטווח הבינוני והארוך. כך למשל בשנת 2010 המתאם בין הישגי המדינות שתלמידיהן נבחנו במבחן SIMS ב-1985 ובין שני מדדי תמ"ג באותן מדינות – לנפש ולשעת עבודה – הוא שלילי וקרוב לאפס (0.09- ו-0.05, בהתאמה). הממצאים מראים שגם אם יש קשר בין ידע והישגים לימודיים למדדים כלכליים-חברתיים, תוצאות המבחנים הבין-לאומיים לא בהכרח משקפות את רמת ההשכלה. כמו כן, ההשכלה הנרכשת במערכת החינוך היא רק מרכיב אחד ממגוון גדול של משתנים המשפיעים על הכלכלה.

 

למרות התוצאות הנמוכות במבחנים, ישראל היא מובילה עולמית ברישום פטנטים

לדברי בלס, "מערכת החינוך בישראל אמנם אינה נמנית עם המערכות הטובות בעולם בהישגים במבחנים הבין-לאומיים, אך חרף כל בעיותיה, הישגי החברה הישראלית בתחומי הכלכלה, התרבות והמדע מצביעים על כך שהיא יכולה להתגאות בתוצאותיה". לראיה הוא מציג את מספר הפטנטים שבוגרי מערכת החינוך בישראל רושמים בהשוואה למדינות אחרות, המעיד על חדשנות ויצירתיות של בוגרי מערכת החינוך. ב-2008 דורגה ישראל במקום השלישי בעולם ברשימת מספר הפטנטים לכל מיליארד דולר תמ"ג, והובילה בהפרש ניכר על פני מדינות שהישגי תלמידיהן במבחן של 1985 עלו על אלו של ישראל. בארצות הברית למשל, שציון ה-SIMS שלה ב-1985 היה גבוה משל ישראל בנקודה וחצי (51.4 לעומת 49.9), נרשמו ב-2008 רק 1.12 פטנטים ביחס למיליארד דולר תמ"ג, לעומת 2.58 בישראל, והיחס בהולנד, שציון ה-SIMS שלה ב-1985 היה גבוה בעשר נקודות יותר מזה של ישראל, עמד על 1.72 בלבד.

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

סטיבן טאוב

סטיבן טאוב הוא חבר הנהלה ב-IST, חברה פרטית לניהול נדל"ן, ונשיא קרן הנרי ומרילין טאוב. הוא בוגר בית הספר למשפטים באוניברסיטת אמורי ולפני כן למד לתואר באוניברסיטת מישיגן. מר טאוב היה עמית בחבר הנאמנים של קרן הנרי ומרילין טאוב, של התיאטרון הציבורי בניו יורק ושל ארגון הג'וינט העולמי, וכיהן כחבר במועצה הבין-לאומית המייעצת של מוסד טאוב למחקר מחלת האלצהיימר והזדקנות המוח באוניברסיטת קולומביה

צבי פיין

ד"ר צבי פיין נולד בניו יורק, ארצות הברית, ב-1942, ועלה לישראל ב-1960. הוא אב לחמישה וסב ל-12 נכדים שכולם חיים בישראל. הוא בעל תואר ראשון מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ודוקטורט מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת פנסילבניה.

 

צבי כיהן כמשנה למנהל ג'וינט ישראל במשך כמעט 30 שנה, וכן הוא שימש כמנהל האזורים אפריקה-אסיה ומזרח אירופה בג'וינט עד לפרישתו בשנת 2010. נוסף לכך, במשך כ-18 שנה הוא היה יו"ר הוועד המנהל של אשל – האגודה לתכנון ופיתוח שירותים לזקנים בישראל, פרי שיתוף הפעולה המוביל של הג'וינט והממשלה בפיתוח תכניות למען האוכלוסייה המבוגרת. נוסף לכך, צבי כיהן בעבר כמנהל תכנית שוורץ – תכנית באוניברסיטה העברית המעניקה כיום תואר שני בניהול מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים).

 

בשנים קודמות שימש צבי כיועץ לענייני שירותים חברתיים עבור קהילות יהודיות רבות בעולם, ובכלל זה במרוקו, בצרפת, בפולין וברומניה. כמו כן, הוא כיהן כמנהל תכניות של הג'וינט העולמי בניו יורק, ובמסגרת זו היה אחראי לניהול אזורי מרכז ומזרח אירופה, אפריקה ואסיה. עוד במסגרת תפקידיו בג'וינט כיהן צבי מעל חמש שנים בתפקיד מנהל תכניות הג'וינט בפולין (1995–1989) וכמעט 19 שנים בתפקיד מנהל תכניות הג'וינט ברומניה (2005–1988). במסגרת תפקידים אלו העניק צבי ייעוץ מקצועי לתכניות לצעירים של הקהילות היהודיות במדינה וגם לשירותים החברתיים ולשירותי הבריאות, בדגש על סיוע לאוכלוסייה היהודית המבוגרת ומעוטת היכולת.

 

מאז פרישתו מעניק צבי ייעוץ מקצועי למגוון מלכ"רים בישראל וכן משמש כחבר ועד מנהל של עמותות שונות. הוא ממשיך לשמש בהתנדבות כיועץ בכיר בג'וינט, וגם מעביר קורס שנתי בנושא "ניהול פילנתרופיה" בתכנית שוורץ, במסגרת בית הספר ע"ש ברוואלד לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, הוא כיהן כמנהל בפועל של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל במהלך מרבית שנת 2015.

מובטלים צעירים ודמי אבטלה בישראל

ביטוח אבטלה נועד לסייע למובטלים לשמור על רמת חייהם בעת אבטלה באמצעות תשלום דמי אבטלה, ובה בעת לעודד את שובם ‏לשוק העבודה. שיעורם של צעירים מתחת לגיל 30 מקרב מקבלי דמי האבטלה בישראל עומד על כ-16 אחוז. בשנים האחרונות נערכו ‏בתכנית דמי האבטלה שינויים אחדים, ובהם כאלה הפוגעים במובטלים צעירים לעומת מבוגרים יותר. לאחרונה עלתה גם הצעה להקשחה בתנאי ‏הזכאות של צעירים בתכנית, המתמקדת בתקופת האכשרה (דהיינו, התקופה שבה נדרש אדם לעבוד כדי להיות זכאי לקבלת דמי ‏אבטלה) הנדרשת ממובטלים צעירים. על פי ההצעה, תקופת האכשרה של עובד צעיר שטרם מלאו לו 30 שנים תעמוד על 24 חודשי ‏עבודה מתוך 30 החודשים שקדמו לאבטלה, ותקופת האכשרה של מי שמלאו לו 30 וטרם מלאו לו 35 שנים תעמוד על 18 חודשי עבודה ‏מתוך 24 החודשים שקדמו לאבטלה. זאת במקום תקופת האכשרה הנדרשת כיום מבני כל הגילים,‏ ולפיה המובטל נדרש לעבוד 12 ‏מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה כתנאי לזכאותו לדמי אבטלה.‏

תקציר מדיניות זה דן במאפייני החוק ובשינוי המוצע, ובוחן אותו בהשוואה ליחס למובטלים מבוגרים ולאור המקובל במדינות רווחה ‏אחרות. ממצאי הבדיקה מראים כי שינוי זה אמנם יביא לחיסכון תקציבי, אולם הוא יהפוך את תנאי הזכאות של צעירים בישראל לקבלת דמי אבטלה לחמורים ברמה יוצאת ‏דופן בהשוואה למדינות רווחה אחרות. זאת ועוד, השינוי יעמיק את הפער הקיים בישראל בין מבוגרים לצעירים בתנאי ‏הזכאות לדמי אבטלה, ויביא לצמצום ניכר במספר הצעירים הזכאים לדמי אבטלה. מוערך כי לו יאומץ השינוי כיום הוא יפגע ב-15 ‏אחוז מהמובטלים הצעירים (כ-11 אלף איש), וכי הפגיעה בנשים, בבעלי משפחות ובערבים תהיה קשה במיוחד. לאור ‏זאת, ניכר כי אימוץ ההצעה יפגע באופן משמעותי באיזון הרצוי בין מטרות ביטוח האבטלה.‏

מובטלים צעירים ודמי אבטלה בישראל

לפתיחת המסמך המלא לחצו כאן

 

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בוחן את השלכות השינוי המוצע בחוק ביטוח אבטלה, תוך השוואה בין מדיניות תשלומי האבטלה בישראל ובמדינות רווחה אחרות. המחקר מראה כי יישום השינוי יעמיק את הפער בין מובטלים מבוגרים למובטלים צעירים, שכבר כיום זכויותיהם פחותות. כמו כן, השינוי בחוק יביא לצמצום ניכר במספר הצעירים הזכאים לדמי אבטלה ויפגע בעיקר בנשים, במשפחות עם ילדים ובערבים.

 

מממצאי המחקר:

  • בין השנים 2014–2000 ירד שיעור הצעירים (מתחת לגיל 30) המקבלים דמי אבטלה כמעט בחצי, וכיום הוא עומד על 16% מכלל מקבלי דמי האבטלה בלבד.
  • תקופת האכשרה הנדרשת בישראל כיום (לפני השינוי בחוק) היא 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה – מדיניות דומה לזו הנהוגה במרבית מדינות אירופה. לאחר השינוי המוצע, המדיניות בישראל עלולה להיות נוקשה בהשוואה למדינות אירופה, בעיקר עבור מובטלים צעירים.
  • בשנת 2007 הופחתו דמי האבטלה המשולמים לצעירים שטרם מלאו להם 28 שנים. עקב כך גובה דמי האבטלה המשולמים לצעירים הוא נמוך יחסית מלכתחילה, אף ללא קשר לשכרם.
  • בשל הבדלים בין צעירים למבוגרים בעניין משך הזכאות לדמי אבטלה, לפי החוק הנוכחי מובטלים מעל גיל 35 עשויים להיות זכאים לפי 3.5 ימי אבטלה ממובטל שטרם מלאו לו 25.
  • השינוי המוצע יביא לחיסכון של כ-78 מיליון שקלים בהוצאה על ביטחון סוציאלי, אך יצמצם במידה ניכרת את הנגישות של מובטלים צעירים לתכנית ביטוח אבטלה. הנפגעים העיקריים יהיו נשים (שהן כ-64% מכלל המובטלים שיאבדו זכאות לקצבה) ומובטלים בעלי משפחות (שהם כ-23%).

לאחרונה עלה נושא דמי האבטלה לראש סדר היום הציבורי, בעקבות הצעה לשינוי בחוק ביטוח אבטלה. לפי ההצעה, תקופת העבודה המזכה בדמי אבטלה (העומדת כיום על 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה) תוארך ל-24 מתוך 30 חודשים עבור מובטלים בני פחות מ-30, ול-18 חודשי עבודה מתוך 24 החודשים שקדמו לאבטלה עבור בני 35–30. תקציר מדיניות חדש מאת החוקר הראשי פרופ' ג'וני גל והחוקרת שביט מדהלה-בריק ממרכז טאוב דן במאפייני החוק ובהשלכות השינוי המוצע על מובטלים צעירים, ובוחן אותם בהשוואה לתנאי חוק האבטלה עבור מובטלים מבוגרים יותר ולאור המדיניות המקובלת במדינות רווחה. ממצאי הבדיקה מראים כי השינוי יהפוך את תנאי הזכאות של צעירים בישראל לקבלת דמי אבטלה לחמורים ברמה יוצאת דופן בהשוואה למדינות רווחה בעולם.

 

מובטלים צעירים: יותר נשים ואקדמאים; זכאּים לפחות ימי אבטלה 

חלקם של מובטלים צעירים בסך מקבלי דמי האבטלה בישראל קטן יחסית. בין השנים 2014–2000 שיעורם של מקבלי דמי האבטלה מתחת לגיל 30 היה במגמת ירידה, וכיום הוא עומד על כ-16% מכלל מקבלי דמי האבטלה. לעומת זאת, בחלקם של מובטלים בגילי 34–30 באותן שנים לא חל שינוי מהותי. גל ומדהלה-בריק ממרכז טאוב מציינים כי רוב מקבלי דמי האבטלה בטווח הגילים 29–25 הם נשים, וכשליש ממקבלי האבטלה בגילים אלו הם אקדמאים. בקבוצת מקבלי דמי האבטלה בגילי 34–30 שיעור האקדמאים גבוה יותר, ועומד על כ-40% מסך המובטלים בקבוצת הגיל.

במהלך שנת 2013 נרשמו כ-289 אלף איש בלשכות התעסוקה, וכ-85% מהם הגישו תביעה לדמי אבטלה. מתוך 15 האחוזים הנותרים שהתייצבו בשירות התעסוקה ולא הגישו תביעה, כ-60% הם מובטלים עד גיל 34. לדברי החוקרים, אי הגשת התביעות יכולה לנבוע מכמה סיבות, ובהן תקופת אכשרה שאינה מספקת לקבלת דמי אבטלה.

כיום יש בחוק הבחנה בין הגילים בכל הקשור למשך הזכאות לדמי אבטלה, ומובטלים צעירים זכאים לתקופת אבטלה קצרה יותר ממובטלים מבוגרים יותר: מובטלים מעל גיל 35 יכולים לקבל זכאות ל-175–138 ימי דמי אבטלה, לעומת 50 ימי זכאות עבור מובטלים שטרם מלאו להם 25, ו-67 ימים למובטלים בקבוצת הגיל 28–25. כך, מובטל שגילו מעל 35 עשוי לקבל פי 3.5 ימי אבטלה ממובטל צעיר שטרם מלאו לו 25, כפי שניכר בתרשים.

HFig 1 Unemployment

עד שנת 2007 היה גובה דמי האבטלה זהה לכלל המובטלים, ללא קשר לגילם. אולם בשנה זו, במסגרת חוק ההסדרים, הופחתו בכ-25% דמי האבטלה של מובטלים שטרם מלאו להם 28 שנים. עקב כך גובה דמי האבטלה המשולמים לצעירים הוא נמוך יחסית מלכתחילה, אף ללא קשר לשכרם (שגם הוא נמוך לרוב מהממוצע). ממוצע גובה דמי האבטלה ליום עבור מקבלי דמי אבטלה עד גיל 24 הוא 113 שקלים, והממוצע עבור בני 29–25 הוא 149 שקלים – לעומת ממוצע של 182 שקלים לכלל קבוצות הגיל.

 

זמן שווה כסף: השינוי המוצע יאריך את תקופת האכשרה הנדרשת לקבלת דמי אבטלה מעבר למקובל בעולם

תקופת האכשרה – מספר חודשי העבודה הנדרשים מהמובטל כתנאי לזכאות לדמי אבטלה, בשילוב התקופה שבמהלכה ניתן לצבור את חודשי העבודה – היא מרכיב עיקרי בתכניות ביטוח אבטלה. כאמור, תקופת האכשרה הנדרשת בישראל היא 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה. נתון זה דומה למקובל בחלק גדול ממדינות אירופה.

עם זאת, יש מדינות שהתנאים בהן מקלים יותר. באיסלנד, לדוגמה, נדרשים 3 חודשי עבודה במהלך 12 החודשים שקדמו לאבטלה. בהונגריה נדרשים אמנם 12 חודשי עבודה, אך אפשר לצבור אותם במשך תקופה של שלוש שנים לפני זמן האבטלה. כפי שאפשר לראות בלוח, בישראל היחס בין מספר חודשי העבודה הנדרשים לאורך תקופת הצבירה גבוה יחסית למדינות רווחה אחרות – ופירוש הדבר הוא שהתנאים לקבלת דמי אבטלה בישראל נוקשים יותר.

כאמור, השינוי המוצע בחוק כולל הארכה של תקופת האכשרה לצעירים. מחקרם של גל ומדהלה-בריק ממרכז טאוב מראה כי שינוי זה יעלה את היחס בין חודשי העבודה לתקופת הצבירה ל-75% בקרב מובטלים בני 35–30 ול-80% בקרב מובטלים מתחת לגיל 30 – נתונים החורגים בהרבה מיתר מדינות הרווחה, ומעידים על קשיחות יוצאת דופן בתנאי הזכאות לדמי אבטלה עבור צעירים.

HTable 1 Unemployment

מאז שנחקק לראשונה נערכו בחוק ביטוח האבטלה שינויים רבים. אחד מהם אומץ בשנת 2007 ומתייחס לתקופת האכשרה של חיילים משוחררים. בעבר לא חויבו חיילים משוחררים בצבירת תקופת אכשרה, אך שינוי החקיקה הציב גם להם תנאי לקבלת דמי אבטלה: תקופת עבודה בת 6 חודשים מתוך 12 החודשים שחלפו מיום שחרורם. בפועל, מספר החיילים המשוחררים שקיבלו דמי אבטלה בשנת 2014 היה נמוך במיוחד ועמד על 1,796 (לעומת 29,901 בשנת 2006).

 

היום שאחרי השינוי בחוק ביטוח אבטלה לצעירים

השינוי המוצע בחוק ביטוח אבטלה יביא לכך שכ-15% ממקבלי דמי האבטלה כיום (כ-11,000 מובטלים) לא יהיו זכאים לקצבה. לדברי החוקרים גל ומדהלה-בריק, מדובר במובטלים אשר תשלום דמי האבטלה הממוצע שלהם נמוך מן הממוצע הכללי. לפי התרשים המציג את התפלגות קבוצת המובטלים שיאבדו את זכאותם לפי החוק החדש, נראה כי מרבית המובטלים שייפגעו הן נשים: כ-7,100 נשים (כ-64% מכלל הקבוצה) לא יהיו זכאיות לקבלת דמי אבטלה לאחר השינוי, לעומת כ-4,000 גברים (כ-36%). עוד בולטת הפגיעה במקבלי דמי אבטלה שיש להם ילד אחד או שניים (בעלי משפחות): כ-23% מההורים לשני ילדים המקבלים דמי אבטלה כיום לא יהיו זכאים לדמי אבטלה לאחר השינוי.

HFig 2 Unemployment

גל ומדהלה-בריק סיכמו כי "סביר להניח כי לאוכלוסיות שייפגעו מהחוק אין בסיס כלכלי מוצק, אשר יאפשר להן מקור הכנסה אלטרנטיבי בעת אבטלה. נוסף לכך, יש לזכור כי משך תקופת הזכאות לדמי האבטלה של הצעירים נמוך משל המובטלים המבוגרים יותר. השינוי המוצע אמנם יביא לחיסכון של כ-78 מיליון שקלים בהוצאה על ביטחון סוציאלי, אך יצמצם במידה ניכרת את הנגישות של מובטלים צעירים לתכנית ביטוח אבטלה. לאור כל זאת מוצע לבחון מחדש צעד זה, אשר עשוי לפגוע בקבוצות המובטלים הפגיעות ביותר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

דרך לא סלולה: הסללה בחינוך התיכוני בישראל

הוויכוח המתמשך בנושא החינוך המקצועי בישראל משקף חילוקי דעות אידאולוגיים עמוקים בציבור. מצד אחד ניצבים אלו הטוענים כי החינוך המקצועי מרחיק את התלמידים החלשים יותר מהשגת תעודת בגרות ודן אותם לעבודות בשכר נמוך. מצד אחר יש הטוענים כי חינוך מקצועי מעניק לבוגריו כישורים נחוצים להשתלבות בשוק העבודה בישראל ולהבטחת הכנסה סבירה. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים כרמל בלנק, פרופ' יוסי שביט (חוקר ראשי וראש תכנית המדיניות בתחום הבריאות במרכז טאוב) ופרופ' מאיר יעיש, שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה 2015", בוחן את הרכב התלמידים, את שיעורי הנשירה ואת ההישגים בבגרויות בקרב תלמידים בכל אחד ממסלולי הלימוד.

 

החינוך התיכוני בישראל נחלק לארבעה מסלולים: המסלול העיוני, שמטרתו להכין את התלמידים ללימודים אקדמיים; המסלול ההנדסי, הנחשב למסלול טכנולוגי "גבוה" ומטרתו להכין את תלמידיו להשכלה גבוהה בתחומים כמו הנדסה, מחשבים, מדעים וביו-טכנולוגיה; המסלול הטכנולוגי, שנועד להכין תלמידים ללימודים בתחומים טכנולוגיים או לעיסוק בהנדסאות או במקצועות טכניים; והמסלול המקצועי, הנחשב למסלול טכנולוגי "נמוך" ועוצב כדי להקנות הכשרה מקצועית לצד שיעורים עיוניים. כל אחד מן המסלולים מכין את התלמידים לבחינות הבגרות, אולם כל אחד מהם מתמקד בתחומים אחרים ושיעורי ההצלחה בהם שונים זה מזה.

 

המסלול העיוני והמסלול ההנדסי מושכים תלמידים חזקים יותר משני המסלולים האחרים. כפי שמראה סדרת התרשימים שלהלן, תלמידים רבים יותר במסלולים אלו הם ילדים להורים משכילים, הישגיהם במבחני המיצ"ב גבוהים יותר, והם לומדים בבתי ספר ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר.  כמו כן, הפרופיל הסוציו-דמוגרפי של התלמידים בכל מסלול מראה כי חלקם של הערבים במסלול העיוני נמוך משיעורם באוכלוסייה, וחלקן של הבנות במסלול המקצועי גבוה יחסית.

 

נתונים אלו מעלים שאלה חשובה בעניין מידת ההשפעה של המעמד החברתי-כלכלי של התלמידים על השתייכותם למסלולי הלימוד השונים: האם המשתנים החברתיים-כלכליים עצמם משפיעים על החלוקה, או שיש משתנים אחרים הקשורים לכך, כמו ההישגים הקודמים בלימודים? במילים אחרות: האם תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר הגיעו להישגים טובים יותר בבית הספר היסודי, ועל בסיס הישגיהם הטובים הוסללו למסלולי לימוד חזקים יותר בתיכון? כדי לבדוק זאת השתמשו בלנק, שביט ויעיש במודל סטטיסטי המפקח על השפעות ההישגים הקודמים בלימודים על החלוקה למסלולי לימוד, לצד משתנים אחרים שעשויים להשפיע על ההסללה. תוצאות בדיקה זו היו דומות לנתונים ללא פיקוח על המשתנים. התלמידים במסלולים העיוני וההנדסי מגיעים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר, ואילו תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש יחסית נוטים יותר ללמוד במסלולים הטכנולוגי והמקצועי. יש בממצא זה כדי להעיד שרקע חברתי-כלכלי אכן קשור להסללה.

 

Tracking heb 1

 

Tracking heb 2

 

Tracking heb 3

 

נוסף לחשיפת הקשר בין הרקע החברתי-כלכלי של התלמיד ובין מסלול הלימודים שלו, המחקר מוצא כי בקרב התלמידים במסלולים הנמוכים יותר הזכאות לתעודת בגרות נמוכה יותר. כפי שניכר בתרשים, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב תלמידים במסלולים העיוני וההנדסי עומדים על 70 ו-82 אחוז, בהתאמה, לעומת 53 אחוז בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי ו-40 בלבד בקרב תלמידים במסלול המקצועי. גם לאחר פיקוח על הישגים קודמים ועל מאפיינים חברתיים-כלכליים, הנתונים מראים כי המסלול העיוני והמסלול ההנדסי מכינים את תלמידיהם טוב יותר לבחינות הבגרות. נוסף לכך, שיעורי הנשירה בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי (5.5 אחוזים) והמקצועי (5.2 אחוזים) גבוהים בהרבה מהשיעור אצל תלמידי המסלול העיוני (2.9 אחוזים) וההנדסי (1.4 אחוזים) – דבר המהווה מחסום נוסף בדרך להשגת תעודת בגרות בפני תלמידי המסלולים הנמוכים יותר.

 

Tracking heb 4

 

כאמור, המחקר מוצא כי תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך יותר נוטים ללמוד במסלולי הלימוד הנמוכים יותר. מסלולים אלו מתאפיינים בשיעורים נמוכים יותר של זכאות לבגרות גם לאחר פיקוח על משתנים חברתיים-כלכליים ועל ההישגים הקודמים של התלמידים במבחני המיצ"ב. החוקרים מציינים כי ביחס לממצאים שעלו במחקרים קודמים בנושא חלה התקדמות בנושאים מסוימים. כך למשל מרבית המעברים בין מסלולי הלימוד לאורך הלימודים בתיכון הם מהמסלולים הטכנולוגיים יותר למסלול העיוני (משמע, התלמידים העוברים משפרים את סיכוייהם לקבל תעודת בגרות). כמו כן, בקרב תלמידי המסלול ההנדסי היוקרתי יחסית יש שיעור לא מבוטל של תלמידים ערבים (29.9 אחוז, לעומת שיעורם בקרב התלמידים, העומד על 24 אחוז). אך למרות השינויים החיוביים, עדיין יש קשר הדוק בין הרקע החברתי-כלכלי להתמיינות למסלולים השונים – והיות שלמסלול הלימודים יש השפעה משמעותית על הסיכוי לסיים תיכון ולקבל תעודת בגרות, סיכוייהם של תלמידים מרקע חלש עלולים להיפגע במידה רבה יותר.

שמוליק שיינטוך

ד"ר שמוליק שיינטוך הוא עובד סוציאלי וחבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במדיניות כלפי אנשים חסרי בית במדינת ישראל בין השנים 2010-1948. תחומי המחקר העיקריים של שמוליק הם מדיניות רווחה, חסרוּת בית ועבודת רחוב. שמוליק פרסם מאמרים בנושאים אלו בעברית ובאנגלית, כמו גם מסמכים בהזמנת משרד הרווחה והשירותים החברתיים. לבסוף, הוא עוסק בפרקטיקת מדיניות, בעיקר בתחום חסרוּת הבית.

ניסים כהן

ניסים כהן הוא מרצה בכיר במחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. משמש כראש תוכנית המנהלים במחלקה למינהל ומדיניות ציבורית וכראש המרכז לניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. תחומי העניין שלו כוללים מדיניות ציבורית, מנהל ציבורי, כלכלה פוליטית, מדינת הרווחה, מדיניות חברתית ומדיניות בריאות.

 

https://nissimcohen.wordpress.com

אלכס וינרב

פרופ' אלכס וינרב הוא מנהל המחקר במרכז טאוב. הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ומנהל התכנית לתואר ראשון בתחום בריאות וחברה באוניברסיטת טקסס באוסטין. לפני כן שימש וינרב כמרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

פרופ' וינרב הוא דמוגרף חברתי, ועבודותיו מתמקדות בעיקר בשינויי אוכלוסייה במדינות מתפתחות. הוא הקדיש זמן רב לניהול פרויקטים מחקריים באפריקה שמדרום לסהרה. כמו כן, הוא עסק רבות בנושאי מדידה בין-תרבותית, ולאחרונה הוא מתמקד בנושאי האוכלוסייה היהודית.

 

פרופ' וינרב פרסם מאמרים רבים בכתבי עת, היה שותף לכתיבת הספר "דת ואיידס באפריקה" (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), ובימים אלו הוא מסיים לכתוב ספר שני בשם The Mismeasure of Society: How Western Survey Traditions Misrepresent Poor Countries.

 

לפרופ' וינרב יש תואר דוקטור בדמוגרפיה וסוציולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה, והוא היה עמית מחקר לפוסט-דוקטורט בדמוגרפיה במרכז מחקר האוכלוסייה באוניברסיטת שיקגו. כמו כן, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי המדינה מאוניברסיטת דורהם (בריטניה).

נשים והורים בשוק העבודה – ישראל לעומת ה-OECD

להורדת התקציר המלא באנגלית לחצו כאן:

מחקר חדש של מרכז טאוב, שמתפרסם לרגל יום האישה הבין-לאומי, מציג את ההבדלים בין תעסוקת הנשים וזכויות ההורים בשוק העבודה לאחר לידה בישראל ובמדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים נרשם בישראל גידול בשיעורי התעסוקה של נשים, ובפרט של אימהות לילדים קטנים. עוד נמצא כי משך חופשות הלידה בתשלום לנשים (לאורך החיים) וגובה התשלום בישראל שווים למדינות ה-OECD או גבוהים יותר. מנגד, בתחום חופשת ההורות לאבות ומבנה חופשת הלידה יש לישראל מה ללמוד ממדינות אחרות בארגון.

מממצאי המחקר:

  • ישראל היא אחת מחמש המדינות היחידות ב-OECD שלא מעניקה חופשה לאחר לידה שמיועדת לאבות בלבד. בשל כך, רק 0.4% מהיוצאים לחופשת לידה בישראל הם גברים (האחוז הנמוך ביותר מבין 24 מדינות OECD), לעומת ממוצע של 16% במדינות OECD אחרות.
  • מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה כדי לחזור לעבודה במשרה חלקית, וחלק מהמדינות מחייבות את המעסיקים לאפשר להורים לצמצם את היקף המשרה.
  • רוב מדינות ה-OECD מעניקות רק חלק מהשכר החודשי בזמן חופשת הלידה בתשלום – בניגוד לישראל, המשלמת 100% מהמשכורת.
  • ב-1995 רק כמחצית מהנשים בגילי 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 היו מועסקות, ואילו ב-2011 עלה השיעור ל-69%. כיום שיעור התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים כמעט משתווה לשיעור התעסוקה של נשים ללא ילדים קטנים.
  • כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה להעניק לאבות חופשה של 10 ימים לאחר הלידה, להעניק חופשת הורות אחידה ללא תשלום בת 6 חודשים ולאפשר חזרה הדרגתית לעבודה על חשבון חופשת הלידה.

 

נשים בישראל: מועסקות יותר מאשר במדינות ה-OECD, משתכרות פחות מהגברים וכשליש מהן מועסקות במשרה חלקית

מחקר חדש של ליאורה בוורס והדס פוקס ממרכז טאוב מראה כי הנשים הישראליות מועסקות בשיעורים גבוהים יחסית: ב-2014 שיעור הנשים המועסקות בישראל היה גבוה ב-7 נקודות אחוז משיעור המועסקות ב-OECD. כמו כן, נתוני התעסוקה של נשים בישראל הולכים ומשתפרים לאורך זמן: ב-2014 עמד שיעור התעסוקה של ישראליות בגילי 54–25 על 74% – עלייה של 20 נקודות אחוז מ-1990. בקרב יהודים בגילים אלו שיעור המועסקות כמעט זהה לשיעור המועסקים.

כ-34% אחוז מהנשים בישראל עובדות במשרה חלקית. מחצית מהן ציינו כי הסיבה לחלקיות המשרה היא הטיפול בילדים. למרות העלייה בשיעור הנשים המועסקות, עדיין קיים פער של 14% בשכר השעתי לעומת גברים, בדומה לממוצע במדינות ה-OECD.

לפי מחקרן של בוורס ופוקס ממרכז טאוב, עיקר העלייה בתעסוקת נשים נרשמה בקרב אימהות לילדים קטנים, ובפרט אימהות ללא תואר אקדמי. ב-1995 רק כמחצית מהנשים בנות 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 יצאו לשוק העבודה, ואילו ב-2011 שיעורן עמד על 69%. לשם השוואה, אצל גברים בני 40–30 שהיו אבות לילדים צעירים לא נרשם כל שינוי בשיעורי התעסוקה בין 1995 ל-2011, ואחוז המועסקים בקרבם בשתי התקופות היה 84%.

שיעור המועסקות בקרב אימהות לילדים בגילי 0–4 בעלות תואר אקדמי עלה מ-78% ב-1995 ל-84% ב-2011, והעלייה בתעסוקה בקרב נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית היה חד יותר:­­ מ-47% ב-1995 ל-57% ב-2011. ב-2013 עמד הנתון על 60%.

figure 4 Hebrew-1

 

גם לאבא מגיע: מדינות רבות ב-OECD מעודדות שוויון

ככלל, החברה הישראלית – מבחינה תרבותית ומבחינת מדיניות ממשלתית – מעודדת הן ילודה והן השתתפות של נשים בשוק העבודה. המדיניות הממשלתית כוללת כלים כמו הגנה על מקום העבודה בזמן ההיריון ועד שנה לאחר הלידה, מענק של 100% מהמשכורת במהלך חודשי חופשת הלידה בתשלום ושעת הנקה בתשלום לעובדות במהלך 4 חודשים לאחר חזרה מחופשת הלידה. עם זאת, בכמה תחומים יש פער לרעת הישראלים בהשוואה למדיניות במדינות ה-OECD כלפי הורים.

בישראל קיימת אפשרות לחלק את חופשת הלידה בין הגבר והאישה, אך בפועל המדיניות אינה מעודדת חלוקה זו. מחקרן של בוורס ופוקס מראה כי 20 מדינות ב-OECD מעניקות לאבות חופשת לידה בתשלום (חלקי או מלא) מיד לאחר הלידה, וכ-75% מהגברים מנצלים חופשה זו. לעומתן, ישראל אינה מעניקה כלל חופשת לידה בתשלום לאבות. סוג נוסף של עידוד לשוויון בין ההורים ב-OECD ניתן בשנותיו הראשונות של הילד: 13 מדינות מעניקות חופשת הורות בתשלום המוקצה לאבות בלבד.

figure 1 Hebrew-1

מדיניות זו נותנת את אותותיה במספר הגברים הבוחרים לנצל את החופשה. לשם השוואה, במדינות ה-OECD 16% בממוצע ממקבלי חופשת ההורות הם גברים, לעומת 0.4% בישראל. בגרמניה, למשל, הונהגה תוספת של חודשיים בתשלום לחופשת הלידה בתנאי שהגבר הוא זה שלוקח אותה, והיא הקפיצה את אחוז הגברים שבחרו להישאר בבית עם התינוק מ-3% בשנת 2003 ל-29% ב-2012. באיסלנד ובנורווגיה מחצית ממקבלי חופשת ההורות הם גברים.

figure 2 Hebrew-1

 

לצאת לחופשה בלי לפגוע במשכורת

המחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב הוא הראשון המשווה בין תקופת חופשת הלידה הכוללת שמקבלות אימהות לאורך חייהן, ולא בין משך החופשה הניתנת עבור לידה אחת. בישראל מספר הלידות גבוה מב-OECD (שלושה ילדים לאישה בממוצע לעומת 1.7 בממוצע, בהתאמה). לאור זאת, העלות של חופשות לידה ארוכות יותר לכל ילד (בתשלום או ללא תשלום) עבור המדינה תהיה גבוהה יותר, וההשפעה על המשק תהיה נרחבת יותר. כשמשווים את התשלום לנשים בכלל חופשות הלידה לאורך החיים על פי מפתח של שכר מלא, ישראל קרובה מאוד לממוצע ה-OECD: ארבעים ושניים שבועות של שווה ערך שכר מלא לעומת ארבעים וארבעה ב-OECD. הנתון בישראל גבוה יותר מהממוצע ב-19 מדינות OECD אחרות.

המצב בישראל טוב יותר מב-OECD, או דומה לו, בתחום מרכזי אחד: סכום התשלום ליולדות. בישראל מקבלות נשים 100% משכרן במהלך חופשת הלידה בתשלום, עד לתקרה של 1,460 שקלים ליום. גם במשפחות שבהן האב מנצל חלק מחופשת הלידה בתשלום, גובה התשלום נותר 100% משכרו – אף על פי שלרוב שכרם של הגברים גבוה יותר. לעומת זאת, ב-21 ממדינות ה-OECD התשלום ליולדות עומד רק על חלק מהשכר עבור אלו שמרוויחות משכורת ממוצעת – כך שברוב המדינות חופשת הלידה אמנם ארוכה יותר, אך במהלכה הנשים מרוויחות סכום נמוך יותר ביחס למשכורתן הרגילה.

figure 3 Hebrew-1

 

לדברי בוורס ופוקס, "המדיניות של ישראל, הכוללת תשלום מלא בעת חופשת הלידה – גם אם משך החופשה קצר יותר – יכולה להיחשב חיובית מכמה סיבות. ראשית, תשלום חלקי של השכר בזמן חופשת הלידה, כמקובל ברבות מהמדינות ב-OECD, עלול להרתיע את האבות מלקיחת חופשה כזו, כי ההפסד הכספי למשפחה גבוה יותר. כמו כן, הפחתה של ההכנסה דווקא בתקופה שבה ההוצאות עולות עקב הולדת הילד היא נטל על המשפחה. נוסף לכך, מתן חופשת לידה ארוכה יותר לנשים עשוי לעודד יציאה של נשים משוק העבודה לתקופה ארוכה יותר – דבר שבסופו של דבר יכול לפגוע בפוטנציאל ההשתכרות שלהן לטווח ארוך ובהשתתפותן בשוק העבודה".

תחום נוסף שבו ניכר שוני משמעותי בין ישראל ל-OECD הוא משך חופשת הלידה ללא תשלום. במסגרת חופשת הלידה בישראל, הורים זכאים לחופשה בת 12 שבועות ללא תשלום לאחר 14 השבועות בתשלום. לאחר מכן ניתן להאריך את השהייה עם הילד במסגרת חופשה ללא תשלום (חל"ת) בפרק זמן של עד רבע מזמן ההעסקה אצל המעסיק האחרון, ועד לתקופה כוללת של שנה לאחר הלידה. עם זאת, אפשרות ההארכה לשנה אינה מוכרת למרבית הישראלים, ורק 12% מהנשים יוצאות לחופשת לידה של יותר משישה חודשים לילד אחד. במדינות OECD אחרות המדיניות הרווחת היא להעניק את מלוא הטבות חופשת הלידה לכל אישה שעבדה ב-12 החודשים שקדמו ללידה אצל מעסיק אחד – ולהגדיר זאת במפורש כ"חופשת הורות". לפי המחקר של מרכז טאוב, אֵם ישראלית למספר ילדים ממוצע שזכאית למלוא ההטבות תקבל 200 שבועות של חופשת לידה (בתשלום וללא תשלום) לאורך חייה, לעומת 127 שבועות ב-OECD בממוצע.

כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה לפשט את מערכת חופשות הלידה ללא תשלום: לשלב את שני סוגי החופשות ללא תשלום הקיימים כיום (12 השבועות הניתנים כחלק מחופשת הלידה ותקופת החל"ת, העומדת על עד רבע מהזמן אצל המעסיק) לכדי חופשה בת 6 חודשים, שתיקרא "חופשת הורות", ולהעניק אותה לכל הורה שעבד לפחות 12 חודשים אצל מעסיקו הנוכחי.

 

עסקים כרגיל: ב-OECD החזרה לעבודה הדרגתית יותר מאשר בישראל

תקופת החזרה לעבודה גורמת לשינוי גדול במשפחות רבות. מההשוואה שנערכה במחקר של מרכז טאוב עולה כי מדינות שונות מאפשרות גמישות במעבר החד מחופשת הלידה בחזרה לשוק העבודה. הקלות אלו מתבטאות בשינויים בהיקף המשרה, ובגמישות לגבי שעות העבודה ומקום העבודה (הבית או המשרד).

מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה בכמה חלקים במשך שנותיו הראשונות של הילד, ולא רק מיד לאחר חופשת הלידה. באוסטריה, למשל, הורים רשאים לממש עד 13 שבועות של חופשת הורות עד שהילד מגיע לגיל 7. נקיטת צעד דומה בישראל תאפשר לנשים לשוב לעבודתן מהר יותר לאחר חופשת הלידה בתשלום – ובכך תבטיח לאימהות המשכיות בשוק העבודה, ותאפשר להורים להיות עם ילדיהם בזמנים שונים, למשל במהלך החופש הגדול באוגוסט או בחופשות החגים. כמחצית ממדינות ה-OECD מאפשרות להורים לחזור לעבודה בהדרגה, במסגרת הסדרים שמאפשרים להמיר את חופשת הלידה בחזרה למשרה חלקית. נוסף לכך, יותר מחצי ממדינות הארגון מחייבות מעסיקים לאפשר להורים לילדים קטנים לעבוד במשרות חלקיות. ברוב המדינות הללו יכול העובד לדרוש לחזור למשרה מלאה כשיבחר.

בוורס ופוקס מצביעות על הצעדים הדרושים אם ישראל תרצה להתאים את מדיניותה לזו הרווחת ב-OECD:

(א) להעניק לאבות חופשה של 10 ימים בתשלום מלא עבור כל ילד.

(ב) לשלב לחופשה בת שישה חודשים את 12 השבועות ללא תשלום המוגדרים כחופשת לידה ואת החל"ת לתקופה של עד שנה. תקופה זו תיקרא "חופשת הורות", ותוענק לאחד ההורים – בתנאי שהוא עובד לפחות שנה אצל המעסיק הנוכחי.

(ג) לאפשר להורים לנצל את החופשה ללא תשלום המותרת כיום בחוק (12 שבועות) לשם חזרה למשרה חלקית, ולהאריך את התקופה באופן יחסי לאחוז המשרה. כך, אם הורה שעבד לפני כן במשרה מלאה יבחר לעבוד ב-60 אחוז משרה, הוא יוכל להתמיד בכך למשך 30 שבועות.

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

 

מעורבותן של הרשויות המקומיות במימון שעות העבודה במערכת החינוך

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מראה כי חלקן של הרשויות המקומיות במימון שעות עבודה של מורים הוא 4% בלבד מסך השעות העומדות לרשות בתי הספר. הרשויות החזקות מבחינה חברתית-כלכלית מממנות שעות עבודה רבות יותר בבתי הספר בתחומן מאשר הרשויות החלשות, דבר המצמצם את ההעדפה המתקנת של משרד החינוך, אבל במקביל הן מקצות משאבים רבים יותר לבתי ספר מרקע חלש. בסה"כ מדיניות הקצאת השעות של הרשויות המקומיות קיזזה במעט את ההעדפה המתקנת של משרד החינוך

מממצאי המחקר:

  • חלקן של הרשויות המקומיות במימון שעות עבודה בבתי הספר עמד בממוצע על כ-2 שעות שבועיות לכיתה, שהן פחות מ-4% מסך השעות.
  • רשויות חזקות מקצות משאבים רבים יותר לתלמידיהן, אך נוקטות העדפה מתקנת רבה יותר כלפי בתי ספר שתלמידיהם מגיעים מרקע חברתי-כלכלי חלש.
  • בסה"כ מימון הרשויות צמצם את ההעדפה המתקנת בהקצאת השעות של משרד החינוך לטובת תלמידים חלשים מכ-32% לכ-27%.

מחקר חדש שערכו נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, ונעם זוסמן ושי צור מחטיבת המחקר של בנק ישראל, בוחן את היקף המשאבים שמקצות הרשויות המקומיות למערכת החינוך. במחקר נבדקה הסברה כי ההבדלים בין גובה הסכומים שמקצות הרשויות המקומיות למימון החינוך הופכים על פיה את מדיניות ההעדפה המתקנת של משרד החינוך. המחקר מתבסס על המידע הרב שנאסף במסגרת בקרת התקן, שהיא בדיקה שנערכת עבור משרד החינוך כמעט מדי שנה בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים. המחקר מתמקד בבתי ספר יסודיים רשמיים רגילים בחינוך הממלכתי-עברי בשנות הלימודים תשס"א (2001–2000) עד תשס"ט (2009–2008).

השקעה בתלמידים – מי האחראי?

מימון החינוך בישראל מתחלק בין השלטון המרכזי, השלטון המקומי, משקי הבית וגורמים נוספים, כמו עמותות ומלכ"רים. תופעה זו עוררה דיון ציבורי נרחב. אחת הטענות היא שרשויות חזקות מקצות למערכות החינוך בתחומיהן משאבים רבים יותר מאשר רשויות חלשות, ובכך מקזזות את מדיניות ההעדפה המתקנת של השלטון המרכזי.

על פי ממצאי המחקר, הרשויות המקומיות מימנו בשנים 2009‏–‏2001 כ-2 שעות שבועיות לכיתה בחינוך היסודי הממלכתי-עברי הרגיל – שהן  פחות מ-4% מסך השעות, וקרוב לשליש מהשעות שמקורן אינו במשרד החינוך.

הרשויות החזקות מממנות יותר שעות עבודה של מורים

קיים מתאם חיובי בין הדירוג הכלכלי-חברתי של הרשויות המקומיות ובין השקעתן בחינוך היסודי הממלכתי-עברי: לכל עלייה של אלף שקלים בהכנסה הממוצעת של הרשות מתושב מתלווה גידול של 0.4 שעות עבודה לכיתה בממוצע. בהתאמה, עלייה של אחוז אחד בגובה החוב של הרשות לתושב (החוב חלקי מספר התושבים) הביאה לירידה של כ-0.36 שעות עבודה.

מהמחקר של מרכז טאוב עולה בבירור שרשויות מבוססות מתקצבות על חשבונן יותר שעות מאשר רשויות בדירוג חברתי-כלכלי בינוני וחלש. הבדלים אלו ניכרים גם כשמשווים בין בתי ספר מאותו רקע כלכלי-חברתי ברשויות חזקות וברשויות אחרות. כך למשל תלמידי בית ספר המגיעים מרקע חלש ברשות חזקה יזכו לתקצוב רב יותר מבית ספר במדד טיפוח דומה ברשות חלשה יותר.

תמונה דומה משתקפת בבדיקת חלקן היחסי של הרשויות בסך מימון כוחות העבודה בבתי הספר – רשויות חזקות מממנות כ-10% משעות העבודה, לעומת 2% ברשויות חלשות.

העדפה מתקנת?

כאמור, רשויות חזקות – ובמיוחד עיריית תל אביב-יפו – הקצו לבתי הספר היסודיים כוחות עבודה רבים יותר מרשויות חלשות. למרות זאת, ההשפעה השלילית של תקצוב הרשויות המקומיות על ההעדפה המתקנת הייתה מועטה, גם משום שבתוך שטחן הן נקטו מדיניות העדפה מתקנת לטובת בתי ספר הכוללים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. בממוצע ניתנו לכיתה בבית ספר מרקע חברתי-כלכלי חלש 2 עד 3 שעות שבועיות יותר מאשר לכיתה בבית ספר חזק באותה העיר.

לצד זאת, מציין המחקר כי ההעדפה המתקנת שנוקטות רשויות נמוכה מזו של משרד החינוך. לדוגמה, רשויות חזקות מקצות לכיתה בבית ספר שתלמידיו מגיעים מרקע בינוני תוספת של כ-4 שעות שבועיות יחסית להקצאה לבית ספר שתלמידיו באים מרקע חברתי-כלכלי חזק, בעוד משרד החינוך מקצה לתלמידים אלו תוספת של 8 שעות.

לדברי בלס, זוסמן וצור, מדיניות הקצאת השעות של הרשויות המקומיות צמצמה את השפעת ההעדפה המתקנת שמנהיג משרד החינוך (המתבטאת במספר שעות העבודה של מורים המוקצות לתלמידים מרקע חלש לעומת תלמידים מרקע חזק). בתקופה הנבדקת היה מספר השעות שהקצה משרד החינוך לתלמידים חלשים גבוה ב-32% מהמספר שהוקצה לתלמידים מרקע חזק, ולאחר שהובאו בחשבון השעות שמימנו הרשויות המקומית ירד הפער לכ-27% בלבד.

כמו גובה מימון שעות ההוראה, גם ההעדפה המתקנת בתוך הרשות מתואמת חיובית עם הדירוג החברתי-כלכלי שלה – רשויות מבוססות מקיימות בתחומיהם מדיניות של העדפה מתקנת, ולעומת זאת אצל רשויות מדרג בינוני לא ניכרת מדיניות ברורה בנושא.

העמותות מצמצמות את הפערים, אך ההורים מגדילים אותם

מספר שעות העבודה השבועיות לכיתה בחינוך הממלכתי-עברי שמקורן אינו במשרד החינוך הגיע בתקופה זו לכ-6 שעות, שהן כ-11% מסך שעות העבודה השבועיות. בשנים 2009–2001 מימנו עמותות שונות ממוצע של 3.3 שעות שבועיות לכיתה, ההורים מימנו כ-0.9 שעה, ואת השאר מימנו הרשויות המקומיות.

לדברי החוקרים, "ההשפעה של הקצאת המקורות מצד העמותות על היקפי ההעדפה המתקנת פועלת בכיוון ההפוך להקצאה מצד ההורים. בשעה שהעמותות נוקטות במדיניות ברורה של העדפה מתקנת לטובת האוכלוסיות החלשות, תרומתם של ההורים באה לידי ביטוי בעיקר בבתי הספר שאוכלוסייתם מבוססת מבחינה חברתית-כלכלית".

PR Graph Heb

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-290-4678.

 

סטנלי רבין

סטן רבין הוא נשיא ארגון הג'וינט העולמי (JDC)  ובארבע השנים שלפני כן כיהן כגזבר הארגון. רבין היה היו"ר הקודם של דירקטוריון החברה Commercial Metals ושימש כמנכ"ל החברה במשך 28 שנים. נוסף לכך, הוא היה חבר בדירקטוריונים של בית הכנסת עמנואל, הקרן היהודית הקהילתית של דאלאס, התזמורת הסימפונית של דאלאס, היברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות, ומועצת המנהלים של הוועד היהודי אמריקני. רבין חבר גם במועצה המייעצת של הפדרציה של דאלאס ומכהן כסגן יו"ר הדירקטוריון של בית החולים הפרסביטריאני בדאלאס, והוא היו"ר היוצא של United Way Foundation בדאלאס וסביבתה. בעבר שימש סטן כנשיא הפדרציה היהודית של דאלאס רבתי, בית הכנסת עמנואל ו"שירות המשפחה היהודית".

 

סטן הוא בעל תואר בוגר מאוניברסיטת קולומביה ובעל תואר מוסמך במנהל עסקים מאוניברסיטת סנטה קלרה.

ג'ים קושלנד

ג'ים קושלנד הינו שותף בחברת עורכי הדיןDLA Piper בארצות הברית מאז 1983. הוא התמקד בדיני תאגידים וצבר ניסיון נרחב בטיפול בתאגוד חברות ובמימון הון סיכון, כמו גם בתחומי מיזוג ורכישות. כיום הוא חבר בדירקטוריונים של American Jewish World Service (שם הוא משמש כגזבר); Education Outside ;Jewish Senior Living Group; השירות המקצועי היהודי בסן-פרנסיסקו (שם הוא מכהן כנשיא); קרן ההזדמנויות (שבה הוא משמש כגזבר); Reboot; והפדרציה היהודית של סן-פרנסיסקו (שבה היה הנשיא בשנים 2008 עד 2011). נוסף לכך הוא נאמן בקרן אוניברסיטת ברקלי.

 

לג'ים יש תואר ראשון בהיסטוריה מהאברפורד קולג' (1973) והוא קיבל את התואר "דוקטור למשפטים" (JD) מאוניברסיטת סטנפורד ב-1978. הוא נשוי לד"ר קתרין פ' קושלנד, פרופ' למדעי בריאות הסביבה ולאנרגיה ומשאבים באוניברסיטת ברקלי, המכהנת בתפקיד סגנית נשיא של הלימודים לתואר ראשון.

צמצום אי-השוויון בבריאות: הניסיון הבינלאומי ויישומו לישראל

חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל הכיר לכאורה, לפחות מן ההיבט
ההצהרתי, בחשיבות של ההתמודדות עם בעיית הפערים במערכת
הבריאות. הדבר משתמע מהמשפט הראשון בחוק: "ביטוח הבריאות
הממלכתי לפי חוק זה יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה
הדדית". בכל הקשור לאספקת שירותי בריאות לשכבות החלשות, החוק הבטיח, בין השאר, כיסוי ביטוחי אוניברסלי, הכולל גם קבוצות אוכלוסייה שלא היו מבוטחות קודם לכן, והגדיל את חופש המעבר בין קופות-החולים. אולם, גלגוליו השונים של החוק הביאו במהלך השנים לשחיקה בעקרונות החברתיים שעמדו בבסיסו (חורב, 2004 ). מלשון החוק לא ניתן ללמוד אודות הבריאות כזכות חברתית 1, ולא על הדרך אותה מתווה המדינה לצמצום פערים בבריאות בין קבוצות שונות באוכלוסייה.