Author Archives: Tova Cohen

אבי וייס

פרופ’ וייס הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו. הוא מכהן כחבר סגל באוניברסיטת בר-אילן מאז שנת 1988 ושימש כראש המחלקה לכלכלה בשנים 2005-2008. תחום ההתמחות שלו הוא כלכלה יישומית, ומחקריו עוסקים בארגון תעשייתי, הגבלים עסקיים, שוק העבודה, משפט וכלכלה, וכלכלה התנהגותית וניסויית. וייס עורך את “הרבעון לכלכלה” – כתב העת של האגודה הישראלית לכלכלה – והוא עורך שותף של כתב העת Economic Inquiry.

 

במסגרת פעילותו הציבורית שימש פרופ’ וייס ככלכלן הראשי והמשנה לממונה על ההגבלים העסקיים בין השנים 2003-2005, היה חבר בוועדת ההיצף בשנים 1999-2003 ובוועדת המשנה ליוקר המחיה ותחרות של ועדת טרכטנברג ושימש כחבר מייעץ בוועדת בכר לרפורמה בשוק ההון. היום הוא חבר בצוות התחרות של הפורום לאסטרטגיית-על לישראל. פרופ’ וייס הוא עמית מחקר ב-IZA (מוסד לחקר שוק העבודה) בגרמניה משנת 2000.

 

לאורך הקריירה האקדמית שלו פרסם וייס מעל 50 מאמרים בכתבי עת וספרים מקצועיים.

ג’וני גל

פרופ' גל הוא חבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע”ש ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים ושימש דיקן בית הספר. הוא מכהן כמנהל תכנית המחקר בתחום מדיניות הרווחה החברתית במרכז טאוב. פרופ' גל היה חבר בוועדת תמיר (2002), שהמליצה ליישם את תכנית ויסקונסין בישראל. כמו כן, בשנת 2007 הוא כיהן בוועדה ציבורית שמונתה מטעם האקדמיה הישראלית למדעים להערכת הישגי תכנית ויסקונסין וכישלונותיה. לאחרונה הוא היה חבר בוועדה למלחמה בעוני (2014) וישב בראש ועדת משנה בנושא ביטחון סוציאלי ורווחה.
פרופ’ גל הוא בעל תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית (1996). הוא פרסם מאמרים וספרים רבים, ובהם: "האומנם נטל מרצון: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה" (2002); "ביטחון סוציאלי בישראל" (2004); ו-(Policy Practice in Social Work (2011. כמו כן הוא ערך את הספר Professional Ideologies and Preferences in Social Work: A Global Study עם עידית וייס וג’ון דיקסון (2003) ואת הספר Social Workers Affecting Social Policy עם עידית וייס-גל. מרכז טאוב פרסם שניים מספריו הערוכים:  עיצוב מדיניות חברתית בישראל (2007) עם אורי אבירם ויוסי קטן ואת נגישות לצדק חברתי בישראל (2009) עם מימי אייזנשטדט. התמקדותו האקדמית היא בעיקר בתחומי ניתוח השוואתי ויישום מדיניות חברתית וביטחון סוציאלי בישראל ובעולם. בין נושאי מחקרו העכשוויים נכללים מדינות רווחה ים-תיכוניות, דת ומדיניות חברתית, הגירה ומדיניות חברתית, וכן היבט היסטורי של מקצוע העבודה הסוציאלית.

דב צ’רניחובסקי

דב צ'רניחובסקי הוא פרופ' אמריטוס בכלכלת ומדיניות מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיום הוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, משרת כעמית מחקר במכון הלאומי למחקר כלכלי בארה"ב (NBER), מנהל את המחקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, ויו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי בישראל. דב מייעץ לבנק העולמי, שם שימש בעבר חבר סגל. כמו כן הוא חבר במועצה של האגודה למלחמה בסרטן, באגודה הישראלית לתכנון משפחה ובאגודה לקידום החינוך בישראל. הוא  חבר בוועדה המייעצת של פרס Baxter לחקר מדיניות בריאות,  בוועדה של Harvard Global Equity Initiative וגם בוועדות של כמה כתבי עת מקצועיים. לאחר שחיבר עבודות מחקר בתחומים של השקעה בהון אנושי, לרבות עבודה חלוצית בכלכלת תזונה, דב החל בחקר מימון וארגון מערכות בריאות. הוא ניסח מסגרת לדון ב- Emerging Paradigm, יישם את השיטות Hedonic Prices-ו Fuzzy logic לטיפול במימון מערכות בריאות ותרם לניסוח אפשרות (אי ה)קשר בין תהליכי ההזדקנות והגידול בהוצאה לבריאות. עבודותיו התפרסמו בעיתונות המקצועית המובילה בעולם. דב היה חבר בוועדת נתניהו, אשר הניחה את היסודות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל בשנת 1995. כמו כן שירת כחבר בוועדת אמוראי וכיועץ לכנסת בנושא מערכת הבריאות. דב עבד עבור קרנות הסיוע הבינלאומי של ארה"ב וגרמניה וכן עבור ממשלת אוסטרליה. בשירות הבנק העולמי הוא עבד באינדונזיה, בוצואנה, הודו, טנזניה, רוסיה ולאחרונה במקסיקו, קולומביה וקוסטה ריקה.

 

יוסי שביט

יוסי שביט הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומופקד הקתדרה על שם ויינברג לחקר ריבוד ואי-שוויון.  הוא מתמחה בחקר אי שוויון חברתי בדגש על חינוך ומדיניות חינוכית. כמו כן, הוא חוקר יחסים אתניים בישראל. כיום הוא מוביל (בשיתוף עם ד"ר אורי שויד) מחקר בנושא שילוב יהודים וערבים בבתי ספר. המחקר, במימונה של קרן ג'ייקובס, ממפה את הקשרים החברתיים בין ערבים ליהודים הלומדים בבתי ספר מעורבים.

 

שביט הוביל  מספר מחקרים בין-לאומיים השוואתיים בנושא אי שוויון חברתי. אלו כוללים מחקר בנושא יציבות מול שינויים באי שוויון בהזדמנויות חינוכיות (Persistent Inequality, 1993); מחקר הבוחן את השוני בין מדינות שונות במעבר של צעירים מבית הספר לשוק העבודה (From School to Work, 1998); ומחקר על אי שוויון בהשכלה גבוהה (Stratification in Higher Education, 2007). כמו כן, הוא פרסם מאמרים רבים בנושאי אי שוויון חברתי, יחסים אתניים וחינוך בישראל ובעולם.

 

פרופ' שביט השלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת וויסקונסין שבמדיסון וזכה במלגות אלון וספנסר לחוקרים צעירים. בעבר הוא שימש פרופסור ב-European University Institute וכיהן כנשיא האגודה הישראלית לסוציולוגיה. כיום הוא עומד בראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב.

 

ליאור מורג

ליאור מורג הוא רכז פעילות האון ליין של מרכז טאוב, ואחראי בין היתר על פעילותו  של המרכז ברשתות החברתיות ועל תפעול הגרסה העברית של האתר. בעבר היה עורך במהדורת האייפד של כלכליסט, ראש הדסק הטכנולוגי בעיתון וכתב טכנולוגיה באתר נענע10.

ליאור השלים תואר ראשון בספרות כללית וקולנוע (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

כל דור מתאפיין בתכונות, ערכים, נורמות ומוסר עבודה משלו. הצעירים של ימינו הם בני דור ה-Y, הידוע גם כדור המילניום, והם נולדו בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. לדור ה-Y יש דימוי מובחן בכל רחבי העולם, ורבים ממנהיגי תנועות המחאה החברתיות משתייכים לדור זה – ובכלל זה מובילי המחאה החברתית של שנת 2011 בישראל.

מצבם של צעירים מושפע מגורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. הגורמים החיצוניים כוללים את המצב הכלכלי שהניע את המחאה החברתית, כמו העלייה במחירי הדיור. הגורמים הפנימיים קשורים למאפייני הצעירים בימינו; בני דור ה-Y מואשמים תדיר בהיותם מפונקים יותר מהדורות הקודמים, מרוכזים בעצמם, נעדרי חריצות ובעלי גישה מתפנקת, המשפיעה על מוסר העבודה ועל המקצועיות שלהם. מחקר חדש של הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, בוחן את התנאים החברתיים והכלכליים של צעירים בישראל בתחומי ההשכלה הגבוהה, התעסוקה והדיור, ומבקש לבדוק האם התפיסות לגבי הדור הצעיר מגובות בעובדות.

אחד הממצאים העיקריים של פוקס הוא שבני דור ה-Y משכילים יותר מהדורות הקודמים. בשני העשורים האחרונים עלה חלקם של הסטודנטים מ-9 אחוזים מכלל גילאי 34–18 ב-1995 ל-15 אחוז ב-2011. עיקר הגידול נבע מריבוי הסטודנטים במכללות אקדמיות, ולא באוניברסיטאות. ב-2014 למדו במכללות 96,000 סטודנטים, לעומת 65,000 סטודנטים באוניברסיטאות.

שיעור הנשים הצעירות בעלות תואר אקדמי היה גבוה משיעור הגברים הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים. עוד נמצא כי אנשים צעירים, ובעיקר גברים, מתחילים ללמוד ונכנסים לשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מאשר בעבר. ממצאים אלו כנראה נובעים מגורמים חיצוניים או תרבותיים, כמו העלייה בפופולריות של טיול לחו"ל אחרי השירות הצבאי/לאומי.

חלק גדול מהסטודנטים היהודים (65 אחוז) עובדים במהלך לימודיהם – עלייה ביחס לשנים עברו. שיעורי התעסוקה של סטודנטים יהודים עולים ככל שהסטודנטים היו בשנה מתקדמת יותר ללימודיהם. לצד זאת, מצאה פוקס כי הסטודנטים מועסקים בעיקר בענפי הפקידות, השירותים והמכירות, ורק מעטים מהם מועסקים במשלחי יד הדורשים השכלה על-תיכונית. לפיכך, לעתים קרובות סטודנטים אינם רוכשים ניסיון תעסוקתי רלוונטי במהלך לימודיהם.

לאחר תום לימודיהם, שיעורי התעסוקה של צעירים אקדמאים בגילי 34–31 דומים לאלו בקבוצת הגיל 54–35, וכך גם המקצועות שהם מועסקים בהם. עם זאת, כפי שמראה התרשים הראשון, חלה ירידה בשכר הריאלי הממוצע בקבוצה זו בין 2004 ל-2011. לירידה זו יש כמה הסברים אפשריים. ייתכן שיש לכך קשר לדחיית גיל הלימודים, המובילה לכך שלצעירים יש פחות ותק תעסוקתי כשהם בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. כמו כן, הגידול המשמעותי בשיעור הסטודנטים לתואר אקדמי הביא לגידול בהיצע הצעירים האקדמאים, וייתכן כי הביקוש לעובדים אלו לא גדל במקביל – מה שעשוי להביא לירידה בשכרם.

heb figure1

מחקרה של פוקס ממרכז טאוב מגלה כי לאחר השירות הצבאי/לאומי, צעירים רבים ממשיכים להתגורר בבית הוריהם. כפי שניכר בתרשים השני, מאז 2005 חל גידול משמעותי בשיעור גילאי 28–22 הגרים עם הוריהם, בקרב רווקים ונשואים כאחד. נוסף לכך, דחיית גיל הנישואים הממוצע הביאה לעלייה בשיעור הכולל של צעירים החיים עם הוריהם. גורם נוסף למגמה זו עשוי להיות השינוי במחירי הדיור, היות שהעלייה בשיעור הצעירים המתגוררים עם הוריהם תואמת את העלייה החדה במחירי הדיור החל מ-2005. עוד גורם אפשרי הוא דחיית גיל הכניסה לשוק העבודה.

heb figure2

המחקר של פוקס מוצא כי לזוגות צעירים נשואים קשה יותר להשיג דירה. בין 2003 ל-2014 הצטמצם חלקם של הזוגות הנשואים בגילי 30–25 שחיו בדירה בבעלותם ב-19 נקודות אחוז, וניצב על 44 אחוז בלבד. ירידה זו תואמת את התאחרות גיל תחילת הלימודים הגבוהים, והיא החלה לפני העלייה החדה במחירי הדיור. באותן שנים ירד שיעור הזוגות הנשואים בגילי 34–31 הגרים בדירה בבעלותם ב-12 נקודות אחוז, ועמד על 60 אחוז ב-2011. בקבוצה זו מרבית הירידה חלה לאחר העלייה במחירי הדיור.

בבחינת מצבם של הצעירים בישראל בנושאי השכלה, תעסוקה ודיור ביחס לעבר, נמצא במחקר של מרכז טאוב כי מאז שנות התשעים חלו שינויים הן בנורמות החברתיות והן בשוק העבודה. הממצאים מראים שיש דחייה כוללת של חיים בוגרים עצמאיים, המשתקפת בעיכוב התחלת הלימודים הגבוהים והכניסה לשוק העבודה, כמו גם בדחיית גיל הנישואים והולדת הילדים ובשיעורים נמוכים יותר של בעלות על דירה בקרב זוגות צעירים. אך למרות העיכובים, עד שנות השלושים המוקדמות לחייהם מרבית הצעירים מסיימים את לימודיהם האקדמיים (גם אלו שהמשיכו לתארים מתקדמים), מצליחים למצוא תעסוקה ועוזבים את בית הוריהם. לצד זאת, המחקר מראה כי גם לנורמות חברתיות וגם לגורמים כלכליים חיצוניים יש קשר לקושי הגובר של צעירים להתחיל בחייהם הבוגרים.

 

דוח מצב המדינה 2015

לדוח המלא לחצו כאן
כשאתם מצטטים את מרכז טאוב אנא קשרו לאתר:
www.taubcenter.org.il/he

הדוח השנתי של מרכז טאוב המתפרסם היום (רביעי) מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2015 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז 13 מחקרים בתחומי תעסוקה, פריון עבודה, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. עורכי הדוח הם פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופ' חבר לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, חוקר בכיר וראש תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב. 

book figure

 

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2015":

 

מקצועות בסיכון: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

(שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב

heb figure 1

 

  • כ-40% מהתעסוקה בישראל היא במקצועות שנמצאים בסיכון גבוה לעבור תהליך מחשוב בשני העשורים הקרובים. מגמה זו דומה למתרחש במדינות מתקדמות בעולם. בארה"ב ובגרמניה, למשל, שיעור התעסוקה בסיכון גבוה אף יותר: 47% ו-49%, בהתאמה.
  • המחקר שנערך במרכז טאוב מבוסס על מודל שמקטלג את כלל המקצועות לפי רמת הסיכון שלהם להפוך לממוחשבים בעתיד. המקצועות הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר למחשוב מאופיינים בפעולות חזרתיות וטכניות, למשל ניהול חשבונות והזנת נתונים. לעומת זאת, מקצועות בסיכון נמוך דורשים כישורים כמו יצירתיות, אינטליגנציה חברתית, תפיסה מורכבת ויכולת משא מתן. על פי הניתוח, מקצועות כמו כלכלנים, היסטוריונים ונהגי אוטובוס נמצאים בסבירות בינונית למחשוב, ומקצועות כמו רופאים, עובדים סוציאליים, כוריאוגרפים ופסיכולוגים מוגדרים בסיכון נמוך.
  • רבים מהמועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב שייכים לקבוצות הפגיעות ביותר באוכלוסייה: חסרי השכלה אקדמית, בעלי שכר שעתי נמוך ומועסקים צעירים. הקבוצה שנמצאת בסיכון הגבוה ביותר היא גברים לא-יהודים. 52% משעות העבודה של המועסקים בקבוצה זו הם במקצועות תעשייה ובינוי – משלח יד שמרבית המקצועות בו נמצאים בסיכון גבוה למחשוב. ב-2011 היו 59% משעות העבודה של גילאי 24–15 במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק שואלת: "במה יעסקו צעירים בעוד עשרים שנה, לאחר שהמקצועות שהם מועסקים בהם כיום יהפכו לממוחשבים"?
  • בשני העשורים האחרונים כבר ניכרה השפעתו של תהליך המחשוב, ונרשמה ירידה של 9% בחלקן היחסי של שעות העבודה בסיכון גבוה מסך שעות העבודה במשק באותן שנים. כך למשל, בין 1995 ל-2011 ירד ב-38% שיעור התעסוקה היחסי של מסגרים, פחחים, נפחים ורתכים. כמו כן, נמצא כי חל מעבר נרחב של עובדים ללא השכלה אקדמית למקצועות בתחום השירותים (בדומה למגמה בארה"ב).
  • על פי המחקר של מרכז טאוב, ההיערכות הנדרשת לשוק העבודה המשתנה יכולה לכלול כמה צעדים, וביניהם: הרחבת השימוש בכלי ההכשרות המקצועיות ומיקודן, כך שיותאמו לאפיונים הרלוונטיים של הנפלטים משוק העבודה ועם זאת יהיו מוכוונות לשוק העבודה העתידי; עדכון שוטף של תכניות הלימוד הקיימות; והקמת גוף ממשלתי שירכז את הטיפול בנושא ויעבוד עם מוסדות הכשרה, מוסדות אקדמאיים, בתי ספר ועוד.

יוקר המחיה בישראל בהשוואה בין-לאומית

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

Heb figure 2

  • המחקר שנערך במרכז טאוב מתמודד עם השאלה "האם יקר לחיות בישראל", ומחזק את התחושה הרווחת שהציתה תנועות מחאה בשנים האחרונות. במחקר נעשה ניסיון ראשון לבחון את רמת המחירים בישראל ביחס לעולם לאורך 25 השנים האחרונות, תוך כדי נטרול השפעות שער החליפין.
  • מחירי הצריכה בישראל גבוהים בהשוואה למרבית המדינות המפותחות כאשר מביאים בחשבון את ההכנסה לנפש בישראל. הפרק מראה כי תוצאה זו עקבית לפחות מאז תחילת שנות התשעים, ואינה ביטוי אך ורק של השקל החזק בשנים האחרונות.
  • בהשוואה הבין-לאומית שערך חוקר מרכז טאוב גלעד ברנד נמצא שלמרות התנודתיות בשער החליפין, רק ב-4 מתוך 25 השנים האחרונות היו מחירי הצריכה בישראל סמוכים לרמה התואמת את ההכנסה לנפש, וביתר השנים היו גבוהים יותר. תוצאה זו ייחודית כמעט רק לישראל, וניתן לראות בה ראיה תומכת לכך שמחירי הצריכה בישראל גבוהים יחסית ליתר המדינות המפותחות זה שנים רבות, כאשר מביאים בחשבון שרמת ההכנסה במדינה נמוכה יחסית.
  • בבחינת רמת המחירים לפי רכיבי הצריכה השונים ניכרת עליית מחירים מהירה בענף המזון, לצד עלייה תואמת בשולי הרווח בענף. ככל הנראה העלייה בשולי הרווח נובעת משינויים במבנה השוק, שהביאו לירידת התחרות בתחום, לצד מיעוט הייבוא בענף. לעומת זאת, בקטגוריות מוצרי הצריכה שנחשפו לייבוא במהלך שנות התשעים, כגון ביגוד והנעלה, נרשמה ירידת מחירים משמעותית. ממצאים אלו, ויתר העדויות המחקריות הקיימות, מדגישים את החשיבות בהשלמת חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת התחרות, הפחתת מחירים ושיפור רווחת הצרכן בישראל.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

heb figure 3

 

  • שיעור הסטודנטים מבין גילאי 34–18 עלה מ-9% בשנת 1995 ל-15% בשנת 2011. עיקר הגידול הוא של סטודנטים במכללות אקדמיות. בעשור האחרון מספרם של הסטודנטים באוניברסיטאות נמצא במגמת ירידה, ונכון ל-2014 עומד על 65,000 סטודנטים (לעומת 96,000 במכללות). הנתונים מראים שבשנים האחרונות חלה האטה בגידול בשיעור הסטודנטים שנרשמים למוסדות להשכלה גבוהה.
  • חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס מצאה כי בקרב הצעירים נשים משכילות יותר מגברים. שיעור האקדמאים בקרב גילאי 34–31 גבוה יותר בקרב נשים, הן באוכלוסייה היהודית (49% אצל הנשים לעומת 42% אצל הגברים) והן באוכלוסייה הערבית (21% בקרב הנשים לעומת 18% בקרב הגברים).
  • במקביל לדחיית גיל הלימודים, צעירים משתלבים בשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מבעבר, במיוחד גברים. שיעור התעסוקה של גילאי 22–18 ירד מ-31% ב-1995 ל-28% ב-2010, ושיעור הגברים בגילאים אלו שאינם עובדים או לומדים לתואר אקדמי עלה מ-76% ל-81% עבור יהודים, ומ-35% ל-42% עבור ערבים.
  • בין השנים 2011–1995 חלה עלייה בשיעור הסטודנטים היהודים המועסקים, וכיום עומד מספרם על 65% מכלל הסטודנטים. מעל 55% מהסטודנטים היהודים המועסקים עובדים במשרות חלקיות בשלוש השנים הראשונות ללימודיהם, וחלק גדול מהם מועסקים בענפי המכירות והשירותים. נראה אפוא שלפחות בשנים הראשונות ללימודיהם הם כמעט אינם צוברים ניסיון תעסוקתי רלוונטי שיעזור להם בקריירה העתידית, אלא עובדים כדי להתפרנס.
  • גילאי 34–31 משתלבים בשוק העבודה בשיעורים קרובים לאוכלוסייה מבוגרת יותר, ומועסקים באחוזי משרה דומים. עם זאת, חלה ירידה בגובה השכר הריאלי לשעה של גילאים אלו בשנים 2011–2004. ירידה זו מוסברת, בין היתר, בירידה בוותק של אקדמאים צעירים בשוק העבודה עקב דחיית גיל הלימודים, בריבוי הפונים להשכלה אקדמית ובגידול בשיעור העובדים בענפי השירותים.
  • משנת 2005 חלה עלייה בשיעור גילאי 28–22 אשר מתגוררים עם הוריהם.העלייה עשויה לנבוע, בין היתר, מדחיית גיל הנישואים, אולם היא ניכרת גם בבדיקה עבור רווקים בלבד באותן שנים. ניתן להניח, אם כן, שהשיעור הגבוה יותר של צעירים המתגוררים בבית ההורים קשור בעליית מחיר הדירות ובהשתלבות מאוחרת בשוק העבודה.
  • בין השנים 2014–2003 צנח שיעור הזוגות הנשואים בגילי 30–25 הגרים בדירה בבעלותם ב-19 נקודות אחוז, ועמד על 44% בלבד. ירידה זו משתלבת עם דחיית מועד תחילת הלימודים והחלה לפני עליית מחירי הדיור. באותן שנים שיעור הזוגות הנשואים בגילי 34–31 הגרים בדירה בבעלותם ירד בשיעור של 12 נקודות אחוז, ועמד על 60%. במקרה זה מרבית הירידה חלה לאחר תחילת עליית מחירי הדיור.

הגורמים להתרחבות פערי הפריון בין ישראל ל-OECD: השוואה ענפית רב-שנתית

איתן רגב וגלעד ברנד (חוקרים במרכז טאוב)

heb figure 4

  • בעשורים האחרונים התרחב פער הפריון בין ה-OECD לישראל. המחקר של מרכז טאוב מגלה כי במגזר העסקי חמישה ענפים גדולים אחראים לכ-81% מסך התרחבות הפער. הבולט שבהם הוא המסחר הסיטוני, שתרם 30% להתרחבות פער הפריון, אף שחלקו היחסי מסך שעות העבודה במגזר העסקי הוא רק 8.6%. ענפים נוספים שתרומתם להתרחבות פער הפריון הייתה גדולה באופן בלתי פרופורציונלי לחלקם בתעסוקה הם תקשורת ודואר, מזון, תעשיית מוצרי מתכת וענף הדפוס וההוצאה לאור.
  • חוקרי מרכז טאוב רגב וברנד מצאו כי גורם משמעותי ביכולתן של תעשיות ישראליות לצמצם את פערי הפריון מול ה-OECD הוא מידת החשיפה של הענף לייבוא מתחרה, כנראה בשל הצורך להתייעל מול תחרות מוגברת מחו"ל. בענפים שבהם הייתה חשיפה מועטה לתחרות מחו"ל התרחבו פערי הפריון מול ה-OECD.
  • ענפי השירותים הבלתי סחירים (כלומר הענפים הפועלים רק בשוק המקומי) הם הגורמים העיקריים לקיומו של פער הפריון מול ה-OECD ולהתרחבותו במשך השנים. עובדה זו עשויה להעיד על ליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, כגון ריכוזיות יתר, ועל חסמים מבניים ורגולטוריים, שפוגעים בתחרות ובכך מאטים את קצב צמיחת הפריון – ואת העלייה ברמת החיים הכללית.
  • הבדלים במספר שעות העבודה הממוצע לעובד יכולים להסביר לכל היותר כמחצית מן הפער בפריון לשעת עבודה, אך אינם מסבירים את התרחבות הפער בשני העשורים האחרונים. גם הבדלים בהרכב הענפי, כלומר בחלקם היחסי של הענפים השונים בישראל לעומת ה-OECD, אינם מסבירים את התרחבות הפער – ואפילו מקטינים אותו במקצת, בעיקר בשל כך שמגזרי היי-טק ופיננסים (שהפריון בהם גבוה) מהווים חלק גדול יותר במגזר העסקי בישראל מאשרבמדינות הOECD.

heb figure 5

שוק עבודה דואלי: מגמות בפריון, בשכר ובהון האנושי בענפי המשק

גלעד ברנד ואיתן רגב (חוקרים במרכז טאוב)

  • המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד נמצאים ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות, שפריון העבודה בהם גבוה ועולה במהירות. מנגד ניצב יתר המגזר העסקי, המתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. הפריון של כ-65–60 אחוז מהמגזר העסקי נותר בסמוך לרמות ששררו במהלך שנות התשעים למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות במהלך תקופה זו – תופעה חריגה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.
  • הגידול בפערי הפריון בתוך המגזר העסקי שופך אור על מגמות שונות שהתהוו בשוק העבודה החל משנות התשעים, ובהן גידול באי השוויון בהכנסות וקיפאון בשכר הריאלי הממוצע.
  • המגזר הכולל את ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות שונה מאוד מיתר המגזר העסקי לא רק ברמת הפריון, אלא גם בתכונות העובדים בהם ובתשואה להשכלה עבור העובדים. סיכוייו של עובד בעל השכלה תיכונית ומטה להיות מועסק בענפים בפריון ובשכר גבוה ירדו ב-14%. סיכוייו של עובד בעל השכלה אקדמית להימצא בענפים אלו עלו ב-15%.
  • במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים, הקשר בין שכר העובדים בענפים בפריון גבוה לענפים בפריון נמוך נחלש לאורך זמן. עד ראשית שנות האלפיים היו אמנם הבדלי שכר בין ענפים ברמות פריון שונות, אולם היה מתאם כמעט מלא בין התפתחות השכר בענפים אלו. בשנים מאוחרות יותר המתאם כמעט נעלם. בדיקה אמפירית מגלה שהעמקת ההבדלים בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בענפים ברמות פריון שונות להתפתח באופן שונה.
  • חוקרי מרכז טאוב ברנד ורגב מצאו כי הפתרון להתרחבות הפערים נעוץ בגיוון הרכבו של הייצוא הישראלי, וביצירת מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים. שימוש בכלים אלו יחשוף חלקים רחבים יותר בשוק העבודה לתעסוקה בחברות מייצאות שנוהגות לשלם שכר גבוה יותר, והפריון בהן עולה לאורך זמן. צעדים בכיוון זה יוכלו להביא ללחצי שכר גם בענפים שמוכרים בעיקר לשוק המקומי ומתאפיינים בפריון נמוך, יעודדו תהליכי התייעלות ויביאו לצמצום פערים בשוק העבודה.

heb figure 6

עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

heb figure 7

  • שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות כלכליות (הכנסות ברוטו מעבודה, הון ופנסיות פרטיות) מציבים את ישראל קרוב לממוצע ה-OECD. לעומת זאת, השיעורים לפי הכנסות פנויות (לאחר תשלומי רווחה ובניכוי מסים ישירים) הם מהגבוהים בעולם המערבי. נתונים אלו מושפעים מהמבנה הדמוגרפי בכל מדינה, ובפרט ממשקלה של האוכלוסייה המבוגרת, לצד הבדלים במערכות הרווחה.
  • חוקר מרכז טאוב חיים בלייך מצא כי כאשר מתמקדים במשקי בית שבראשם עומד מפרנס בגילאי 59 ומטה, ממדי העוני ואי השוויון בישראל רחבים ביותר ביחס למדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות וגם בהכנסות פנויות.
  • אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס הכולל הם בין הנמוכים במדינות המפותחות (כאחוז מהתמ"ג). לקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על יכולת צמצום הפערים בישראל. אי לכך, יש חשיבות עליונה לכך שהדיון הציבורי בנושא יתמקד במקורות התקציב ובשימושיו יחד, ולא בכל רכיב בנפרד.
  • מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה בקרב גילאי 59–15 בישראל עלו, ופערי התעסוקה בינה ובין ממוצע ה-OECD הצטמצמו. עם זאת, באותה תקופה ממדי העוני בהכנסות הפנויות עלו בקרב משפחות הכוללות מפרנסים בקבוצת הגיל.
  • בתחילת שנות האלפיים עמד שיעור משקי הבית הכוללים שני מפרנסים ומעלה על כ-73% מבין משקי הבית הזוגיים בגיל העבודה בממוצע במדינות ה-OECD, לעומת 57% בישראל. כעבור עשור עמד שיעור זה על 75% בממוצע ב-OECD, ובישראל הוא גדל באופן משמעותי יותר ועלה ל-65%.
  • כ-20% מהפרטים בגילי הפרישה בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסות פנויות, לעומת 12% בממוצע ב-OECD. לעומת זאת, ההכנסה מפנסיה (ציבורית ופרטית כאחד) בישראל לפרט מבוגר (כאחוז מהתוצר לנפש) אינה נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות. נתונים אלו משקפים פערים גבוהים בהכנסות בין הפרטים באוכלוסייה המבוגרת בישראל. אי לכך, יש למצוא את האיזון בין הגדלת תמריצים כלכליים שיסייעו להרחבת התעסוקה והגדלת ההכנסות מעבודה באוכלוסייה זו, ובין מציאת פתרונות ומשאבים לסיוע לאוכלוסייה שנשארת מאחור – ובפרט לקשישים שאינם זכאים לפנסיה תעסוקתית, או כאלה שלא צברו סכום פנסיה נאות.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

heb figure 8

  • ההוצאה הציבורית על רווחה עמדה על כ-86 מיליארד שקלים ב-2014. סכום זה נמצא במגמת גידול אטית מאז אמצע העשור הקודם, בעיקר עקב גידול בקצבאות המיועדות לאוכלוסיית הקשישים. עם זאת, במקביל חלה ירידה בהוצאה על תחומי הרווחה החברתית.
  • כ-80% מסך ההוצאה הכללית על רווחה מוקדשת לביטחון סוציאלי, קטגוריה הכוללת בעיקר קצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי. ההוצאה על רווחה חברתית, כמו דיור ושירותים למשפחות, עומדת על 20% בלבד מסך ההוצאה.
  • מספר משקי הבית המטופלים במשרד הרווחה עמד על 464 אלף בשנת 2014, שהם כ-20% מכלל משקי הבית בישראל.
  • ההוצאה הגדולה ביותר של משרד הרווחה והשירותים החברתיים היא על שירותים אישיים וחברתיים, המיועדים בעיקר למשפחות ומסופקים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות במסגרות טיפול מגוונות. בשנת 2014 מימן המשרד כ-6,450 עובדים במחלקות אלו, רובם (כ-5,000) הם עובדים סוציאליים. משרד הרווחה מימן 75% מעלות השירותים החברתיים, והרשויות המקומיות השלימו 25% נוספים.
  • מעונות יום וטיפול בגיל הרך היה נושא שדובר רבות בוועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. בתקציב אגף מעונות יום ומשפחתונים במשרד הכלכלה חלה עלייה של כ-57% בין השנים 2014–2010, וב-2014 עמדה ההוצאה בתחום זה על כמיליארד שקלים.
  • ההוצאה הכוללת על ביטחון הסוציאלי נותרה יציבה יחסית לאורך השנים, אך בכמה קצבאות חל שינוי מהותי. קצבאות הזקנה והשאירים וגמלת הסיעוד, המשמשת למימון טיפול סיעודי, מהוות את ההוצאה הגדולה ביותר (48%) מסל הקצבאות. מספר מקבלי הקצבאות הללו גדל ב-32% וב-66% (בהתאמה) מאז שנת 2000, מגמה המעידה על הזדקנות האוכלוסייה.
  • חלה ירידה חדה במספר מקבלי קצבת הבטחת הכנסה: משיא של 158,000 משפחות בשנת 2003 ל-103,000 משפחות בשנת 2014. ירידה זו נובעת הן מגידול בשיעור התעסוקה והן משינויים בתנאי הזכאות לתכנית. במספר משקי הבית הזכאים לקצבת ילדים חל גידול ניכר, אך במקביל חלה ירידה חדה בערך הקצבה, לעתים עד כדי מחצית הסכום המוענק למשפחה.
  • בעקבות רפורמות ממשלתיות עלתה ההוצאה לשירותים וקצבאות למען ניצולי שואה משיעור של 0.25% מהתמ"ג בשנת 2000 ל-0.33% ב-2014. כיום עומד סכום הוצאה זה על כ-5% מסך ההוצאה על ביטחון סוציאלי.

hebf igure 9

הקשר בין הון חברתי לבריאות בקרב חרדים

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב) וחן שרוני

  • מחקרים מוצאים קשר חיובי בין הרמה הסוציו-אקונומית של היישובים בישראל ובין תוחלת החיים של תושבי היישוב. אולם בערים שיש בהן ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית (בני ברק, ירושלים ובית שמש), תוחלת החיים גבוהה ברמה ניכרת מהצפוי בהינתן הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה. כמו כן, הרוב המכריע של החרדים (73.6%) הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת 50% בקבוצות האוכלוסייה האחרות, ואחוז החרדים שדיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית עמד על 18.7% בלבד – בהשוואה לשיעורים כפולים ואף יותר מכך בקבוצות אוכלוסייה אחרות.
  • בקרב חרדים יש הון חברתי גבוה יחסית, הבא לידי ביטוי בריבוי קשרי חברות, בשביעות רצון גבוהה מהיחסים עם המשפחה, במערכת חברתית תומכת ובפעילות התנדבותית בקהילה.
  • נמצא כי אכן יש קשר חיובי ומובהק בין היותו של אדם חרדי ובין סיכוייו לדווח כי בריאותו טובה מאוד. כמו כן, נמצא קשר בין דיווח על רמת בריאות גבוהה ובין הון חברתי גבוה. ממצא זה תומך בהשערה כי לחרדים בישראל יש הון חברתי ותפיסת בריאות טובה, אשר כנראה תורמים לאריכות חיים. (אם כי ייתכן שהממצאים קשורים גם לנורמות חברתיות שאינן מעודדות תלונות, בוודאי לא במסגרת סקר ממלכתי).
  • צ'רניחובסקי ושרוני מצאו כי תוחלת החיים הממוצעת בקרב גברים חרדים הייתה גבוהה בשלוש שנים מהתוחלת הצפויה על בסיס מצבם הסוציו-אקונומי. בקרב נשים חרדיות, תוחלת החיים הייתה גבוהה בשנה וחצי ביחס לצפוי לפי הרמה הסוציו-אקונומית. לפי הפרק, ההבדלים עשויים להיות קשורים להבדלים בין המינים ברמת הקשרים החברתיים, הנובעים מהבדלים באורח החיים – למשל ביקורים תכופים יותר של גברים בבית הכנסת.

הסללה בחינוך התיכוני בישראל

כרמל בלנק (עמיתת מדיניות בצוות מדיניות החינוך של מרכז טאוב), פרופ' יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) ופרופ' מאיר יעיש

Hebrew figure 10

  • החינוך התיכוני בישראל מציע ללומדים בו ארבעה מסלולים עיקריים. המסלול המרכזי, שבו לומדים רוב התלמידים, הוא המסלול העיוני (%60). במקביל אליו קיימים שלושה מסלולים טכנולוגיים: המסלול ההנדסי היוקרתי, שבו לומדים 15% מכלל תלמידי התיכון, ושני מסלולים הנחשבים יוקרתיים פחות – המסלול הטכנולוגי (16%) והמסלול המקצועי (10%). למרות השינויים שחלו בהסללה לאורך השנים, גורמים חברתיים-כלכליים עודם משפיעים על התמיינות התלמידים למסלולי לימוד בתיכון.
  • בקרב יהודים, לימודים במסלול הטכנולוגי והמקצועי נפוצים יותר בקרב תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומרקע לימודי חלש יחסית. בקרב הציבור הערבי חלה דווקא עלייה בביקוש לחינוך טכנולוגי, שנתפס כמתאים יותר לתלמידים העשויים לנשור מהמסלולים העיוניים.
  • המחקר של מרכז טאוב מראה כי שיעור הזכאים הגבוה ביותר לתעודת בגרות נרשם במסלול ההנדסי (82%). במסלול העיוני השיעור עומד על 70%, ובמסלול המקצועי רק 40% מסיימים את לימודיהם כשברשותם תעודת בגרות. פערים אלו קשורים להבדלים באפיונים הסוציו-אקונומיים של התלמידים בכל מסלול ובהישגיהם הקודמים. עם זאת, גם בחישוב שמביא בחשבון את השפעת משתני הרקע של התלמידים, עדיין נותרים פערים בין שיעורי הזכאות לבגרות לטובת המסלולים היוקרתיים. ככל הנראה המסלולים העיוניים וההנדסיים מכינים את תלמידיהם טוב יותר לבחינות הבגרות מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים.
  • שיעור הבנות גבוה יחסית במסלול העיוני (כ-56%) ובמסלול המקצועי (כ-59%), ולעומת זאת ייצוגן במסלול ההנדסי מצומצם (כ-39%) – כנראה בשל רתיעה ממתמטיקה וממדעים.
  • רק כ-12% מהתלמידים עוברים בין המסלולים בין כיתה י' לכיתה י"ב, משמע עבור רוב התלמידים ההסללה בכיתה י' היא קבועה. רוב הניעות היא מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים אל המסלול העיוני, ממצא מעודד כשלעצמו, אולם העוברים הם בעיקר תלמידים מרקע חזק יותר ובעלי הישגים קודמים גבוהים יותר, אשר מצליחים "לתקן" את הסללתם לחינוך הטכנולוגי ולעבור לחינוך העיוני.
  • שיעורי הנשירה מהלימודים במסלול הטכנולוגי (5.5%) והמקצועי (5.2%) גבוהים משמעותית לעומת המסלול העיוני (2.9%) וההנדסי (1.4%).

הגידול במספר המפרנסים והשלכותיו על הכנסות משקי הבית בישראל

פרופ' איל קמחי וקיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב)

Hebrew figure 11

  • בין השנים 2003 ו-2011 גדל מספר המפרנסים הממוצע במשק ביתבישראל מ-1.18 ל-1.32, בזמן שגודל משק הבית הממוצע לא השתנה בצורה משמעותית. סך ההכנסה של משק בית טיפוסי עלתה בעקבות העלייה במספר המפרנסים.
  • הגידול במספר המפרנסים חל על רקע הקיפאון בשכר הריאלי, שכמעט לא השתנה מאז תחילת שנות האלפיים. שליחת מפרנסים נוספים לשוק העבודה אפשרה למשקי הבית לשמור על רמת החיים שהתרגלו אליה ואף להגדילה.
  • ההקלות שחלו בשיעורי מס הכנסה בין 2003 ל-2011 סייעו לחלק ממשקי הבית לשפר את מצבם, למרות הקיפאון בשכר הריאלי. למשל, בין השנים 2014–2003 ירדו שיעורי מסי ההכנסה הממוצעים (מס הכנסה והפרשות לביטוח לאומי) המוטלים על יחידים ללא ילדים, המשתכרים שכר ממוצע, מ-26.1% ל-16.5%. עם זאת, לא מעט שכירים (כמחצית מהשכירים במשק) נמצאים מתחת לסף המס ואינם מושפעים משינויים בשיעוריו.
  • ההכנסה הריאלית הממוצעת מעבודה גדלה ב-5% בשנים 2011–2003, אולם המשק צמח באותה תקופה ב-21% במונחים ריאליים. משמעות הדבר היא שההכנסה מעבודה נשחקה יחסית לרמת החיים הממוצעת בישראל. הביטוי לכך הוא ירידת חלקה של העבודה בהכנסה הלאומית: מ-59% בשנת 2000 לכ-55% אחוז ב-2010.
  • הגידול במספר המפרנסים לא יוכל לשמש לעד כאמצעי להתמודדות של משקי הבית עם הקיפאון בשכר הריאלי, מפני ששיעורי תעסוקה בישראל קרובים למיצוי פוטנציאל הצמיחה שלהם (למעט מאשר בקרב גברים חרדים ונשים מוסלמיות).

השינוי בנטל המס על משקי הבית בין 2003 ל-2011

ד"ר משה חזן

Hebrew figure 12

  • מדיניות המסים בשנים 2003 עד 2011 היטיבה בעיקר עם משקי הבית בשלושת העשירונים העליונים, ותרמה להגדלת הפערים בהכנסה נטו ולתחושת השחיקה של מעמד הביניים. משקי בית בעשירונים 1 עד 5 נהנו בתקופה זו מהקלה של 430–130 שקל לחודש בנטל המס, ואילו עבור משקי הבית בעשירונים 10–8 ירדו תשלומי המסים ב-800–2,500 שקלים לחודש.
  • בין השנים 2003 ל-2011 הירידה הגדולה ביותר בנטל המס הכולל חלה במשקי בית השייכים לעשירון התחתון: 8.9 נקודות אחוז. הקבוצות הבאות בדירוג הירידה בנטל המס מתוך ההכנסה ברוטו היו משקי בית בעשירוןהעליון ובעשירון התשיעי, שנהנו מהקלה של 5.7 נקודות אחוז ושל 4.5 נקודות אחוז, בהתאמה. משקי הבית בעשירונים השני, השלישי והרביעי הסתפקו בהקלה בנטל המס הכולל בסדר גודל של 2.5 נקודות אחוז.
  • ב-2011 נטל המס הישיר (המס המוטל על הכנסה כאחוז מתוך ההכנסה ברוטו) היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בקרב כלל העשירונים, אך באופן טבעי משקי הבית העשירים יותר נהנו מהפחתה גדולה יותר, מכיוון שהם משלמים את רוב מסי ההכנסה. נטל המס הישיר על משקי בית בעשירון התחתון עמד על 6.2 נקודות אחוז מההכנסה ברוטו ב-2011 – ירידה של 1.4 נקודות אחוז ביחס ל-2003. לעומתו משק בית בעשירון העליון נהנה מירידה של 6.1 נקודות אחוז בנטל המס הישיר, והנטל עליו הגיע לדרגה של 27.2% מההכנסה ברוטו ב-2011.
  • נטל המס העקיף (אחוז המס המוטל על צריכה מתוך ההכנסה נטו) ב-2011 היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בכל העשירונים. ב-2003 עמד נטל המס העקיף על 34.7% מההכנסה נטו של העשירון התחתון, לעומת 26.1% ב-2011. בעשירון החמישי ירד נטל המס העקיף מ-18.9% ל-17%, ואילו במשקי בית השייכים לעשירון העליון הצטמצם נטל המס העקיף מ-13.3% ב-2003 ל-12.7% ב-2011. בשתי השנים שנבדקו, ככל שמשק בית השתייך לעשירון הכנסה נמוך יותר הוא נשא בנטל מס עקיף (באחוזים) גבוה יותר.

עובדי קבלן בישראל

ד"ר נעם גרובר

heb figure 13

 

  • בישראל מקובל להבחין בין שני סוגים של עובדי קבלן: עובדי קבלן כוח אדם, אשר עבודתם מתבצעת בהנחיית הלקוח ובפיקוחו, ועובדי קבלן שירות, אשר מספקים שירותים אצל הלקוח, אך נמצאים בפיקוח קבלן השירות. עובדי קבלן שירות, בממוצע, מבוגרים יותר (בני 44.5 בממוצע בשנת 2011) ומשכילים פחות מכלל המועסקים, ויש בקרבם שיעור גבוה של עולים ונשים. לעומתם, עובדי קבלן כוח אדם הם קבוצה צעירה יחסית (בני 36.5 בממוצע ב-2011), הקרובה יותר במאפייניה לשאר המועסקים.
  • בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי העסקת עובדי קבלן בישראל נפוצה בהרבה מאשר במדינות מפותחות אחרות. המחקר של מרכז טאוב מפריך טענה זו, ומדגים כי מקורה בהגדרה מוטעית.עד היום, המחקרים בנושא השוו את שיעור כלל עובדי הקבלן בישראל (הכולל הן עובדי קבלן כוח אדם והן עובדי קבלן שירות) לשיעור עובדי סוכנויות כוח אדם במדינות העולם (שאינו כולל עובדי מיקור חוץ או קבלנות משנה, המקבילים לעובדי קבלן השירות בישראל) – ולכן התקבלה הערכה מופרזת שלפיה היקף התופעה בישראל חריג בגודלו.
  • מספר עובדי קבלן השירות עלה ביותר מפי שניים משנת 2000 עד 2011, ומנגד חלה ירידה של למעלה מ-50% במספר עובדי קבלן כוח האדם.
  • שיעור העולים בקרב עובדי קבלן השירות ירד מעט בין השנים 2000 ל-2011, אולם גם בסוף התקופה נותר גבוה (61.5%). לעומת זאת, באותה תקופה ירד שיעור העולים בקרב כלל המועסקים מ-41% ל-32%. גם שיעור הנשים בקרב עובדי קבלן השירות ירד לעומת תחילת העשור הקודם, אך ב-2011 הוא עדיין היה גבוה מאשר בקרב כלל המועסקים (57.4% לעומת 45.4%, בהתאמה).
  • מאפיין נוסף של עובדי קבלן השירות הוא היקפי משרה נמוכים יחסית. שיעור עובדי קבלן השירות המועסקים במשרה מלאה הוא 53.7%, נתון נמוך משמעותית מאשר בקרב מועסקים שאינם עובדי קבלן (83.9%). כ-25% מהם היו רוצים להרחיב את היקף משרתם, אך אינם מצליחים למצוא עבודה במשרה מלאה.
  • במחקרו מציע גרובר להחיל צעדי מדיניות שונים לגבי כל קבוצת עובדי קבלן. את העסקתם של עובדי קבלן כוח אדם, שהם כאמור צעירים ומשכילים יותר, הוא מציע דווקא לעודד, באמצעות הארכת התקופה המאפשרת את העסקתם ללא קליטה כעובדים מן המניין. לעומת זאת, הוא מציע להגן על עובדי קבלן השירות מניצול באמצעות חובת שקיפות לגבי משכורתם: כשתלוש המשכורת יראה בבירור מהו הסכום המועבר לעובד וכמה גובה הקבלן, כל הצדדים ידעו האם ההעסקה הקבלנית משתלמת להם, והלקוחות לא יוכלו להתנער מהאחריות לוודא שמשלמים לעובדים לפי חוק.
  • יש להסדיר את חוק קבלני כוח אדם כך שיחול גם על עמותות שעיסוקן שירותי כוח אדם (כדוגמת תאגידים עירוניים). נוסף לכך, גרובר מציע לשנות את חוק עובדי קבלן שירות כך שיכלול כל קבלן שעיסוקו הוא מתן שירות אצל הלקוח בכל תחום שהוא – ולא רק בשירותי שמירה, אבטחה וניקיון.

אי השוויון במערכת החינוך: מי מתנגד ומי נהנה מהפערים?

נחום בלס (חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב)

heb figure 14

  • בשנים האחרונות התמודד משרד החינוך עם כמה סוגיות כדי לקדם שוויון בחינוך. לדברי בלס, אף שערך השוויון נישא בפי כל, לא אחת מתקבלות החלטות מדיניות על סמך דעתן וטובתן של קבוצות מבוססות, המשפיעות במידה רבה על השיח הציבורי. בפרק זה, בלס מתאר את השקפת עולמו במספר דוגמאות:
  • שיטת תקצוב בתי הספר: המתווה הנוכחי לקביעת התקציב המועבר לבתי הספר אמור להיות דיפרנציאלי, אולם בפועל הוא אינו משנה את שיטת התקצוב הקיימת, שבמסגרתה רק חלק קטן מהמשאבים מוקדש להעדפה מתקנת, ואינו כולל תוספת שעות רחבה מספיק שתסייע לצמצם את הפערים בין האוכלוסיות השונות. לשם המחשה, על פי מתווה ועדת שושני מ-2002 (שהונהג ב-2004 והוחלף ב-2008 בשיטה אחרת) יקבל תלמיד מרקע חברתי-כלכלי חלש תקצוב עבור 70 שעות הוראה שבועיות, לעומת כ-46 שעות לפי המתווה הנוכחי (בכיתה ג' בחינוך הממלכתי הכוללת 35 תלמידים).
  • הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה: ההחלטה על הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה שבהם יותר מ-30 תלמידים נעשתה באופן גורף לכלל היישובים, ללא התחשבות באפיוני אוכלוסיית הילדים. אפילו הסבסוד הגבוה יותר לרשויות החלשות מבחינה סוציו-אקונומית, שנכלל בהחלטה המקורית, בוטל בלחץ הרשויות האחרות.
  • צמצום מספר התלמידים בכיתה: "מחאת הסרדינים" לצמצום גודל כיתות הלימוד התרחשה בעיקר בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ובעקבותיה הוחלט להקצות משאבים לצמצום הדרגתי של כלל הכיתות בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים. גם מהחלטה זו ייהנו בעיקר השכבות המבוססות, שכן תלמידים הלומדים בבתי ספר ממעמד סוציו- אקונומי נמוך (בעיקר ערבים וחרדים בערים בעלות אוכלוסייה חרדית גדולה), שהצפיפות בכיתותיהם היא הגבוהה ביותר, ממילא היו אמורים להיכלל בתכנית לצמצום כיתות לפי רמה סוציו-אקונומית.
  • מחאת בתי הספר הנוצריים: בתי הספר הנוצריים מוגדרים כ"מוכרים שאינם רשמיים", ומתוקצבים ב-75% מתקציב בתי הספר הרשמיים. בתחילת השנה שבתו מוסדות אלו בדרישה להשוואת תקציבם לבתי ספר ברשתות החרדיות "מעיין החינוך התורני" ו"החינוך העצמאי", הנמצאים באותו מעמד משפטי אולם מקבלים תקצוב מלא. בתי הספר הנוצריים אכן מופלים לעומת שתי רשתות אלו, אך אינם מופלים לעומת מוסדות יהודיים אחרים (פרטיים או פרטיים למחצה) המוגדרים גם כן כ"מוכרים שאינם רשמיים". אשר על כן, מאבקם עלול ליצור תקדים שיחליש את החינוך הציבורי. התקצוב השונה הוא אחד האמצעים שבהם נוקט משרד החינוך כדי לחזק את בתי הספר הציבוריים, שבניגוד למוסדות פרטיים מסוימים אינם מציבים דרישות קבלה ונדרשים לעמוד בתכנית לימוד רשמית. אם תתקבל דרישתם של בתי הספר הנוצריים לתקצוב מלא, יוסרו המחסומים בפני פתיחת בתי ספר פרטיים נוספים – דבר שיגביר את הקיטוב במערכת החינוך.

 

לדוח המלאלחצו כאן

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

כבר שנים רבות מתמודדת האוכלוסייה הערבית עם קשיים בשוק העבודה, ובכלל זה שיעורי תעסוקה נמוכים יחסית, מיעוט נשים עובדות וייצוג מועט במקצועות הנחשבים ליוקרתיים. על רקע זה בולטת כניסתם המואצת של ערבים לשוק הרוקחות בישראל בעשור האחרון. מחקר של מרכז טאוב שערכו החוקרים פרופ' נח לוין-אפשטיין, פרופ' אלכסנדרה קלב, ארז מרנץ ושמרית סלונים מבקש לבחון כיצד משתלבים הרוקחים הערבים בענף הרוקחות הקהילתית-קמעונית, כמקרה מבחן להשתלבותם של ערבים (ובפרט אקדמאים) בשוק העבודה הישראלי.

לדברי החוקרים, ההשתלבות ככלל הייתה חיובית, הן מבחינת שביעות הרצון של הרוקחים הערבים עצמם והן מבחינת העדות שיש בכך לגבי פוטנציאל השילוב של אקדמאים ערבים בכוח העבודה, דבר שעשוי לחזק את הכלכלה הישראלית. עם זאת, במחקר של מרכז טאוב נמנים כמה קשיים וחסמים העומדים המאפיינים את הרוקחים הערבים יותר מאשר את עמיתיהם היהודים, ומובאות הצעות מדיניות שעשויות לשפר את המצב.

על פי נתוני משרד הבריאות, מספר הרוקחים בעלי הרישיון בגיל העבודה גדל ב-50 אחוז ב-12 השנים האחרונות. בד בבד עם התרחבות מקצוע הרוקחות, צמח גם שיעורם של העובדים הערבים במקצוע לכדי שליש מכלל העובדים בתחום, כפי שניכר בתרשים הראשון. צמיחה זו נובעת ברובה משילובן של נשים ערביות במקצוע. בקרב עובדי הרוקחות היהודים, נשים הן רוב זה שנים רבות – כ-58 אחוז בשנת 2012 – אולם בקרב רוקחים ערבים נשים כמעט שלא עבדו בתחום. במהלך העשור האחרון חלקן של הנשים הערביות עלה והתקרב לזה של גברים ערבים.

Hebrew figure

גורם מפתח בשינוי בהרכב הדמוגרפי של הרוקחים בישראל קשור בשינויים בהזדמנויות ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית. בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994 נפתחה בפני אזרחי ישראל הערבים האפשרות ללימודים גבוהים בירדן, ובכלל זה  להשתלב בלימודי רוקחות, ובהמשך לנסות להשתלב במקצוע בישראל. ואכן, יותר משליש מכלל רישיונות הרוקחות שהונפקו מאז 2005 (ליהודים וערבים יחד) הם לבוגרי מוסדות בירדן.

החוקרים ערכו ראיונות עומק עם רוקחים, מנהלים ובעלים של בתי מרקחת, במטרה לבחון את מאפייני השלבים השונים בקריירה של הרוקחים, ולאבחן את החסמים שמקשים על רוקחים ערבים להשתלב בשוק העבודה.

מן הממצאים עולה כי יהודים וערבים חווים את הכניסה לשוק העבודה בכלל, ואת תהליך חיפוש ההתמחות בפרט, בצורה שונה. הבדלים אלו ניכרים כבר בראשית דרכם המקצועית, בעת חיפוש ההתמחות. בקרב הבוגרים היהודים תהליך מציאת ההתמחות קצר, ולרוב מתרחש בטרם סיום הלימודים. בקרב בוגרי רוקחות ערבים, לעומת זאת, יש קושי במציאת מקום התמחות. הקושי חמור במיוחד בקרב בוגרי לימודים בירדן, בשל ההעדפה לבוגרי בתי הספר לרוקחות בישראל. בוגרי ירדן אינם יכולים לעבוד כעוזרי רוקחים בזמן לימודיהם, ולכן אינם יכולים להמשיך להתמחות במקום שעבדו בו, כפי שעושים סטודנטים בארץ. נוסף לכך, מעסיקים רבים סבורים שלימודים אלו איכותיים פחות מלימודי הרוקחות בארץ. הקושי במציאת התמחות מוביל את בוגרי לימודי הרוקחות הערבים להתפשרות על מקום ההתמחות, ולעתים הם אף מתחילים לעבוד ללא תשלום (בניגוד לחוק), או עובדים בתפקיד עוזר רוקח, השמור לרוב לסטודנטים.

גם חיפוש העבודה אצל רוקחים ערבים ארוך בהרבה מאשר אצל רוקחים יהודים, אם כי הוא קצר ממשך חיפוש ההתמחות. מהראיונות עולה כי הסיבה העיקרית לקיצור תקופת החיפוש בין ההתמחות לעבודה היא שרוקחים ערבים נוטים להישאר לעבוד במקום ההתמחות (33 אחוז מכלל המרואיינים). לעומת זאת, רוקחים יהודים נוטים לעבור למקום עבודה המתאים להעדפותיהם לאחר שצלחו את בחינת ההסמכה (רק 8 אחוזים מבין המרואיינים היהודים נשארו לעבוד במקום ההתמחות).

המחקר של מרכז טאוב מציין כי למרות שיעורם הגבוה באוכלוסיית הרוקחים, לערבים יש ייצוג חסר בדרג הניהולי. ניתן להסביר זאת, חלקית לפחות, בכך שהרוקחים הערבים צעירים בהרבה מהיהודים וטרם צברו את הוותק הנדרש לקידומם. לדעת המרואיינים, רוקחים ערבים מקודמים למשרות של ניהול בית מרקחת באופן שוויוני. עם זאת, להרגשתם של המרואיינים הערבים, כשמדובר במשרות בכירות יותר, של מקבלי החלטות ומנהלי מטה ברשתות, כמעט אין נוכחות לערבים. הסיבות לייצוג היתר ולחיפוש העבודה הקצר יותר בקרב יהודים אינן ברורות כמו כן, מן הראיונות עולה תחושת אפליה לגבי העסקה בחברות התרופות הגדולות. לדברי המרואיינים הערבים, חברות התרופות הגדולות מציבות את השירות הצבאי כתנאי להעסקת רוקחים, ובכך למעשה סוגרות את שעריהן בפני רוקחים ערבים.

כאשר נשאלו המרואיינים על הפן האישי, היחסים החברתיים והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים במקום העבודה הוצגו באופן כללי כחיוביות. ככלל, מהראיונות עולים אתגרים מסוימים, כגון התמודדות עם נשים העוטות חיג'אב או שימוש בשפה הערבית בין עמיתים לעבודה. אך התמונה הגדולה מעודדת במידה רבה, שכן היא מלמדת בעיקר על שיתוף פעולה על בסיס מקצועי. יתר על כן, המפגש הבלתי אמצעי הנוצר במקום העבודה בין רוקחים יהודים לערבים גם מאפשר להם להכיר ולכבד אלה את אלה.

לעומת זאת, מתחים על רקע לאומי בין הרוקחים הערבים ללקוחות יהודים עלולים להיות שכיחים יותר. מהראיונות עולה כי לעתים, במצב של חוסר שביעות רצון מצד הלקוח, הכעס מופנה ללאום של הרוקח. לפי המחקר, העניין החשוב ביותר בהקשר של מקרים אלו הוא היחס המערכתי – לעתים הרוקחים אינם זוכים לתמיכת המעסיק, ומדיניות שירות הלקוחות לפעמים נתפסת כמחייבת גם קבלת גזענות.

בעיה מערכתית נוספת שאינה זוכה למענה מקיף היא החופשות לערבים בחגים המוסלמיים. ברוב המקרים הרוקחים מעידים כי הם זוכים להתחשבות מצד המעסיקים והקולגות, אולם נראה כי אין מדיניות ארגונית סדורה בעניין זה, ורוקחים שאינם מצליחים למצוא מחליפים למשמרת נאלצים לעבוד בחגים.

המחקר של מרכז טאוב מציע כמה צעדים כדי לשפר את השתלבותם של הרוקחים הערבים. כאמור, חלק מהמעסיקים נרתעים ממתמחים בוגרי ירדן, אם בשל חשש שאיכות השכלתם נמוכה יותר ואם בשל חוסר ההיכרות שלהם עם השוק המקומי. כדי להסיר את החסמים, מציעים החוקרים למדינה לערוך לבוגרי ירדן הכשרות והדרכות המיוחדות להיכרות עם שוק התרופות בישראל, ובמקביל ליזום פעילות לגישור בין מעסיקים המחפשים מתמחים לבוגרים ערבים. עוד מוצע שהמדינה תסבסד את שכר המתמחה, בעיקר עבור בוגרים מצטיינים מירדן. לדברי החוקרים, לצעדים אלו יש ערך לא רק עבור בוגרי הלימודים בירדן אלא גם עבור המדינה, שאינה פותחת בתי ספר נוספים לרוקחות בשל הסתמכותה על בוגרי המוסדות מחו"ל.

כמו כן מציעים החוקרים לפקח באופן הדוק יותר על הזכויות הדתיות של העובדים. בפרט, לדבריהם יש לפתח מדיניות המתחשבת בייחודו של חודש הרמדאן, המחייבת את המעסיק לצעדים כגון הבטחת מספר ימי עבודה מסוים במשמרות הנוחות לעובד מבחינת הצום, וכן אישור להפסקת אוכל ארוכה יותר (בתשלום) לעובדי משמרות הערב.

כדי להגן על הרוקחים מהתעמרות מצד לקוחות, מציעים החוקרים לקדם את הצעת החוק נגד התעמרות בעבודה, הדורשת מן המעסיק "לטפל ביעילות במקרה של התעמרות במסגרת יחסי עבודה שידע אודותיו, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות ההתעמרות וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן בעקבותיה". קידום הצעה זו, כמו גם העלאת המודעות של הרוקחים והמעסיקים לחשיבות העניין, יסייעו ליצירת סביבת עבודה בטוחה בקרב הרוקחים.

הצעה לרפורמה במשטר חדלות הפירעון בישראל

היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום חובם בישראל נחשב לנוקשה בהשוואה בין-לאומית, והמשטר הנהוג כיום פוגע הן בחייבים והן במערכת האשראי כולה. תקציר מדיניות זה מציע כמה אופציות לרפורמה מקיפה במשטר חדלות הפירעון של יחידים בישראל, שעשויות לשפר את המצב.

הצעה לרפורמה במשטר חדלות הפירעון בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לשלם בישראל נוקשה בהשוואה לעולם: הסנקציות המוטלות עליהם מחמירות, והאפשרות להיחלץ מהחוב ולהמשיך בחיים אינה נגישה. לאור זאת, המחקר מציג הצעה לרפורמה מקיפה בשוק האשראי, שתיטיב הן עם החייבים והן עם שוק האשראי כולו

מממצאי המחקר:

  • נכון ל-2012, הסחבת המשפטית ומסכת התלאות שעוברים החייבים עד להכרזה על פשיטת רגל עמדו בממוצע על כ-12 שנים מרגע תחילת ההליכים בהוצאה לפועל, ועוד 5 שנים עד לקבלת ההחלטה בנוגע לתיק. כמו כן, שיעור החייבים המוגבלים באמצעים המקבלים פטור מחובותיהם נמוך מאוד.
  • הסנקציות המוטלות על חייביםבישראל נוקשות בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב, ואין בהן תועלת ניכרת לזירוז התשלום.
  • הרפורמה בשוק האשראי צריכה לכלול שלושה מרכיבים: הנגשת מידע אשראי לגבי לקוחות, ביטול הסנקציות המוטלות על החייבים ואימוץ מסלול אפקטיבי שיאפשר לחייב להתקדם בחייו אחרי מאמצים סבירים לתשלום החוב.

בשנים האחרונות עסקה הכנסת בכמה נושאים הקשורים לשוק האשראי ולחובות, ובהם ביטול הסנקציה של כליאת חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים (2014), הוראת שעה למתן הפטר נרחב לחייבים מוגבלים באמצעים (2015), שיפור הנגישות לפשיטת רגל (2015), ובחינת האפשרות להקמת מערכת לשיתוף נתוני אשראי (2015). מחקר חדש של אשר מאיר שנערך במרכז טאוב בוחן את הנושא לעומק, ומשווה בין משטר חדלות הפירעון הנהוג בישראל למשטרים אחרים ברחבי העולם.

על פי המחקר, היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום חובותיהם בישראל נחשב לנוקשה ביותר בהשוואה בין-לאומית. מאיר מצא כי לחייבים קשה מאוד לנהל חיים תקינים בשל הסנקציות הפולשניות והחסמים הניצבים בפני הפונים להליך פשיטת רגל. קשיים אלו מונעים מהחייבים לקבל התחלה חדשה, ומאלצים אותם להישאר משועבדים למסלול התשלומים לצמיתות.

לאור הממצאים, מציע המחקר של מרכז טאוב רפורמה מקיפה במשטר חדלות הפירעון ובשוק האשראי בישראל. הרפורמה צריכה לכלול שלושה מרכיבים: (א) ביטול מוחלט של הסנקציות נגד חייבים מוגבלים באמצעים; (ב) אימוץ מסלול התחלה חדשה פשוט ושקוף, שיאפשר לחייבים להתקדם בחייהם אחרי מאמצים סבירים להחזר החוב; (ג) יצירת מאגר מידע הכולל את היסטוריית האשראי של האזרחים, הן החיובית והן השלילית.

הבעיה: מחסור במידע בשוק האשראי. הפתרון: שיתוף נתונים

בשוק האשראי בישראל קיימים פערים בין המידע שחשוף למלווה ובין המידע שחשוף ללווה. פערי המידע מביאים למצב שבו לווה בעייתי עשוי לקבל הלוואה בריבית תחרותית אף שהסיכוי שיחזיר את ההלוואה נמוך מהממוצע, מפני שהמלווה אינו מכיר את התנהגותו ואת היסטוריית התשלומים שלו. לעומת זאת, כל הלווים – גם אלו שסיכוייהם להחזיר את ההלוואה טובים – יצטרכו לשלם "פרמיית סיכון" שגובה המלווה, כדי לבטח את עצמו בפני מקרים של הלוואות שלא יוחזרו. עוד דוגמה לקשיים העולים מפערי המידע היא שמלווים בעלי ניסיון, למשל הבנקים, עשויים להציע ללווה שאינו מצוי בשוק הפיננסי אשראי בריבית גבוהה יחסית. לדברי המחקר של מרכז טאוב, פערי המידע מרחיקים את שוק האשראי ממצב של שוק משוכלל, שבו הביקוש וההיצע מביאים לכך שהריבית על ההלוואה משקפת את מידת הסיכון האמיתי למלווה ומידת אחריות סבירה מצד הלווה.

מאיר מציין כי שיתוף ‏מידע אשראי לגבי לקוחות יכול לשפר את תפקוד השוק בכמה אופנים. ‏ראשית, הוא יאפשר לצמצם את מספר ההלוואות הניתנות ללווים בעייתיים, שכן מידע פרטני על הרגליו של לווה מסוים, ‏וכן מידע על אוכלוסיית הלווים בכללותה, יתורגמו לאומדן איכותי על ‏סיכוייו של המלווה לקבל את כספו בחזרה. כמו כן, השיתוף יכול להיות כלי חינוכי עבור אותם לווים: מוסר תשלומים לקוי ישתקף בדוח ‏האשראי ובדירוג האשראי, וכך שיתוף המידע ידרבן את הלקוח לניהול פיננסי אחראי יותר. התוצאה תהיה שיעור החזר גבוה יותר, אשר יאפשר הוזלה של האשראי הניתן למשקי בית.

מבחינת הלווה, ככל שמידע האשראי יהיה חשוף, כוח המיקוח שלו יגבר בשני אופנים: ראשית, כאשר הלקוח ידע את דירוג האשראי שלו, הוא ידע טוב יותר לזהות הצעה בריבית מופרזת. יתרה מכך, כאשר המידע לגבי היסטוריית האשראי של הלקוח יגיע למלווים אחרים‏ תיווצר תחרות ביניהם, מה שייצור עבור הלווים הזדמנות לקבל מגוון הצעות טובות יותר.‏

המחקר של מרכז טאוב מציין כי כבר כיום קיים בישראל חוק שירות נתוני אשראי, שמטרתו לספק לנותני אשראי מידע על היסטוריית התשלומים של הלווים. אך החוק אינו מאפשר לדעת מי נוהג לעמוד בהתחייבויות שלו, מפני שכדי לקבל מידע חיובי (כלומר עמידה בחובות האשראי) – שהוא המידע האיכותי ביותר – הלקוחות צריכים לחתום על טופס הסכמה להעברת נתונים. עד שנת 2012 חתמו על הטופס פחות מ-100 איש בישראל, ומספר הבקשות לדוחות אשראי צרכני ב-2012 היה נמוך למדי: רק ‏כמיליון – אחד עבור כל חמישה אזרחים בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל. בארצות הברית, לעומת זאת, ניתנו 13 דוחות אשראי לכל מבוגר, כלומר פי 80 מאשר בישראל. כדי להפוך את מערכת השיתוף ליעילה, מציין מאיר, יש לצרף אליה מסה קריטית של אזרחים ועסקים.

הפתרון, לדברי מאיר, הוא לאמץ את המלצת הוועדה לשיפור המערכת לשיתוף נתוני אשראי, הקוראת לפתוח את מאגר נתוני האשראי – בניגוד למצב הנוכחי, שבו מרבית המידע הפיננסי לגבי היסטוריית האשראי והתשלומים של הלקוחות מרוכז בידי הבנק. "ככל שמשפרים את זרימת המידע על תכונות הלווה ועל התנהגותו, ‏ומנגד על הסיכונים הנשקפים לכלל הלווים, הסטייה מהמצב המשוכלל תקטן", אומר מאיר.

הבעיה: סנקציות נוקשות נגד חייבים. הפתרון: ביטול הסנקציות והסתמכות על נתוני אשראי

כאמור, מאיר מצא במחקרו כי הסנקציות המופעלות נגד חייבים בישראל חמורות ביחס למקובל בעולם. בפרט, בישראל נהוגות שתי סנקציות מכאיבות במיוחד נגד חייבים שהוגדרו "מוגבלים באמצעים", כלומר אינם מסוגלים לפרוע את חובם במסגרת הכנסתם הנוכחית: עיכוב יציאה מהארץ והטלת מגבלות על הפעילות הפיננסית, כמו ניהול חשבונות בנק ושימוש בכרטיסי אשראי. בבדיקה פרטנית של משטר חדלות הפירעון במקומות אחרים בעולם לא נמצא אח ורע לסנקציות ‏אלו. הצעדים החמורים ביותר ננקטים כלפי חייבים שאינם משלמים מזונות לילדיהם, וגם במקרים אלו לא נפוץ השימוש בסנקציות מסוג זה.

המחקר של מרכז טאוב מציין כי המעמד "חייב מוגבל באמצעים" אינו מצביע על כל אשמה או דופי בהתנהלותו של החייב, אלא רק על חוסר יכולת לעמוד בתשלומים – ועל כן בעייתי במיוחד להטיל עליו סנקציות הפוגעות בכושר ההשתכרות שלו וביכולתו לנהל חיים תקינים. נוסף לפגיעה בחייב עצמו, משטר המבוסס על סנקציות עלול לפגוע בשוק האשראי כולו. גם לקוחות נורמטיביים עלולים להירתע מנטילת הלוואה כאשר הם יודעים שמקרים כמו אובדן מקום עבודה, או משבר כלכלי, עלולים להביא לצעדים כה קשים נגדם – ובכך יורד הביקוש לאשראי והפעילות הכלכלית נפגעת. לפי מאיר, חסרונות אלו מועצמים בשל כך שלסנקציות לא נמצאה השפעה של ממש על שיעור החזרי החובות.

בהקשר זה מציין המחקר של מרכז טאוב שבשנים האחרונות ניכרת מגמת הקלה בסנקציות, ובכלל ‏זה ביטול ‏מאסר חייבים וויתור על החרמת רישיון הנהיגה.‏ עם זאת, מאיר מציע להקל את הסנקציות עוד יותר, ובמקום זאת להסתמך על שיתוף מידע כאמצעי שימנע מלווים בעייתיים לקחת הלוואות שלא יוכלו לעמוד בהן, כמפורט למעלה.

הבעיה: מנגנון פשיטת הרגל אטי ומסורבל. הפתרון: ייסוד מסלול אפקטיבי להתחלה חדשה

החוק בישראל מכיר כיום בפשיטת רגל כמוצא להתחלה חדשה עבור חייבים ‏כרוניים. למרות זאת, מאיר מראה במחקרו כי הלכה למעשה, הליך פשיטת רגל אינו משמש פתרון למשקי בית ששקעו ‏בחובות שאין ביכולתם להחזיר. בשנת 2007 היו בישראל יותר מ-50 אלף אזרחים שהוכרו כחייבים מוגבלים (זאת אומרת, ללא סיכוי סביר להחזיר את חובותיהם), אבל רק כמה אלפים פנו להליך פשיטת רגל, ומתוכם – לא יותר מכמה מאות ‏קיבלו הפטר מחובותיהם במרוצת חמש השנים העוקבות, וגם זאת לאחר תהליך ארוך ומפרך.‏

לפי הנתונים במחקר של מרכז טאוב, המבוססים על מדגם אקראי (ומחושבים כאומדן עבור כלל תיקי פשיטת הרגל), כשליש מהפניות של משקי בית לפשיטת רגל נדחות, וכמעט מחציתן היו עדיין מצויות בהליכים כחמש שנים לאחר הפנייה הראשונית.

table 1 Hebrew

פתיחת התיק לפשיטת רגל ‏אינה תחילתה של הסחבת המשפטית שעוברים החייבים שמסתבכים. ‏כמעט בכל המקרים, קדם לפנייה תהליך ממושך במערכת ההוצאה לפועל. בממוצע, הפונים לפשיטת רגל בשנת 2007 החלו תהליכים מטעם ההוצאה לפועל כבר ב-1995 ‏‏– זמן טיפול ממוצע של כ-12 שנה.‏ אין ספק אפוא שמדובר בתהליך ארוך ומתסכל, שאינו נגיש כפתרון עבור מי שבאמת אינו מסוגל לפרוע את חובותיו.

הפתרון לבעיה זו, על פי מאיר, הוא יצירת מסלול אפקטיבי להתחלה חדשה והפטר חובות, שעיקרו קביעת תקופת תשלומים מוגבלת מראש. הליך כזה יכול להתבצע ברשות האכיפה והגבייה, ללא צורך בפנייה לערכאה נוספת ודיון לפני שופט, וכך יהיה קל ומהיר יותר להצטרף אליו, והוא יהיה שקוף לחייבים ולנושים כאחד. המחקר מציין כי מדינות רבות במערב אירופה אימצו מסלול מסוג זה בעשורים האחרונים, ומצאו בו מודל מוצלח ויעיל. כך למשל בבלגיה, בדנמרק ובשוודיה מוגבלים התשלומים ל-5 שנים, ובצרפת נקבע כי תקרת התשלומים תרד מ-8 ל-7 שנים החל ב-2016.

לסיכום אומר מאיר כי "המבנה המוסדי הקיים בישראל, התכונות הכלכליות שלה והדוגמה של מדינות בעלות ‏משטר ותכונות דומים לאלו של ישראל – כולם מצביעים על התאמתה למדיניות של מתן הפטר. לפי המודל הרצוי, הכרזה על חייב כמוגבל באמצעים תביא להליך מובנה, ובתום תקופה מסוימת הקבועה בחוק החייב יקבל הפטר באופן אוטומטי". מאיר מציין כי רעיון דומה מובע ב‏תיקון מס' 47 להצעת חוק ההוצאה לפועל, ובהוראת השעה "הפטר לחייב מוגבל באמצעים". הצעה זו מקדמת מתן פטור ‏לחייבים, כל עוד אין מדובר במקרים סבוכים או בממדים המצדיקים פנייה להליך פשיטת רגל, ולדברי מאיר "יש לעגן סידור דומה בחוק באורח קבע".

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

 

השכלה ותעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

לפני כמה חודשים התעוררה בארץ "מחאת האתיופים", בעקבות תחושות אפליה וקיפוח שהעלו ישראלים רבים ממוצא אתיופי. בעקבות המחאה בחנו חוקרי מרכז טאוב, הדס פוקס וגלעד ברנד, את מאפייני ההשכלה והתעסוקה בקבוצת אוכלוסייה זו. כדי לעקוב אחר מגמות השתלבותם בארץ, המחקר הבחין בין ישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בישראל (או עלו עד גיל 12) ובין העולים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר יותר. מממצאי המחקר עולה כי ההבדלים בין יהודים שאינם ממוצא אתיופי ובין יוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ מצטמצמים, אולם הפערים בין הקבוצות עדיין ניכרים.

באופן כללי, האוכלוסייה ממוצא אתיופי מתאפיינת בהשכלה נמוכה יחסית לשאר האוכלוסייה היהודית. שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידים ממוצא אתיופי היה 54 אחוז מבין הנבחנים ב-2012, בהשוואה ל-73 אחוז בקרב כלל הנבחנים בחינוך העברי, ואילו שיעורם של בעלי תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות עמד על כ-56 אחוז מבין הזכאים לבגרות יוצאי אתיופיה, בהשוואה ל-84 אחוז בקרב כלל הזכאים בחינוך העברי.

הפערים בהשכלה ניכרים גם בבחינת שיעור האקדמאים באוכלוסייה. כפי שניכר בתרשים הראשון, בקרב ישראלים ממוצא אתיופי אשר נולדו בישראל או עלו בגיל מוקדם עומד שיעור המשכילים על כ-20 אחוז. שיעור זה מציג שיפור משמעותי ביחס לאתיופים שעלו לאחר גיל 12 (כ-6 אחוז) והוא גבוה יותר משיעור המשכילים בקרב האוכלוסייה הערבית. עם זאת, הוא עודנו נמוך ביחס לאוכלוסייה היהודית שאינה אתיופית, העומד על 40 אחוז.

Hebrew figure 1

לפי המחקר של פוקס וברנד, פערי ההשכלה בין יוצאי אתיופיה לכלל האוכלוסייה היהודית משתקפים היטב בשוק העבודה. 62 אחוז מיוצאי אתיופיה שעלו לארץ אחרי גיל 12 מועסקים במשרות שאינן דורשות מיומנות גבוהה, לעומת 44 אחוז ביתר האוכלוסייה היהודית.כ-5 אחוזים בלבד מהעולים בגיל מבוגר יותר מועסקים במשלח יד ברמת מיומנות גבוהה, לעומת 33 אחוז ביתר האוכלוסייה היהודית (כולל משרות ניהול).

כמוצג בתרשים השני, שיעור גבוה יחסית מהמועסקים בקרב יוצאי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר עובדים בניקיון או במטבח – כמחצית מהנשים ו-17 אחוז מהגברים המועסקים בקבוצה זו. לעומת זאת, שיעור המועסקים במשרות ניקיון בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל דומה לכלל האוכלוסייה (3.9 אחוזים מכלל המועסקים). יתרה מכך, הסיכוי לעסוק בניקיון תלוי מאוד במספר שנות הוותק בארץ ובגיל העלייה לישראל מאתיופיה. ככל שהוותק בארץ נמוך יותר וגיל העלייה גבוה יותר (עד גיל 20, לאחר מכן ההשפעה אינה מובהקת סטטיסטית), כך שההסתברות לעסוק בניקיון גבוהה יותר.

Hebrew figure 2

מהתמקדות בקבוצת הגיל 35–30 נמצא כי מצבם של יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל טוב יותר בהשוואה לאלו שעלו בגיל מבוגר, אך עדיין קיימים פערים בינם ובין יתר האוכלוסייה היהודית. כ-21 אחוז מבני העדה שנחשפו למערכת החינוך בישראל ממוקמים ברובד העליון של שוק העבודה, לעומת כ-40 אחוז מהאוכלוסייה היהודית, וכ-60 אחוז מהם מועסקים במשרות במיומנות נמוכה או כעובדים בלתי מקצועיים, לעומת 41 אחוז בקרב יתר האוכלוסייה היהודית.

אחת הטענות הנשמעת לעתים בהקשר לתעסוקת ישראלים ממוצא אתיופי היא אפליה בתעסוקה ובקבלה למקומות עבודה. לצד זאת, ייתכן גם כי שיעורי ההשכלה הנמוכים מקשים על בני הקבוצה להשתלב בשוק העבודה. כדי לבחון את השפעת ההשכלה נבדקה התפלגות האוכלוסייה לפי משלח יד בקרב בעלי השכלה אקדמית בלבד. כפי שאפשר לראות בתרשים השלישי, בקבוצה זו ישראלים ממוצא אתיופי אינם נבדלים באופן מהותי מיתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי. משמעות הנתון היא שאקדמאים בני העדה אכן משתלבים במשלחי יד התואמים את רמת השכלתם.

Hebrew figure 3

עם זאת, בחינת שכרם של אקדמאים ממוצא אתיופי מראה שלמרות השתלבותם ברובד העליון של שוק העבודה, הכנסתם נמוכה ביחס ליתר המועסקים בקטגוריה. פערים אלו נובעים כנראה מהתמקדות של אקדמאים יוצאי אתיופיה בתחומי לימוד ועיסוק המתאפיינים בשכר נמוך יחסית. בפרט, רבים מהאקדמאים ממוצא אתיופי המשתייכים לקטגוריה "משלחי יד במיומנות גבוהה" עוסקים בתחומי הרווחה וההוראה, שהשכר בהם נמוך יחסית. ממצא זה מרמז על קושי בהגעה לתחומי הלימוד והתעסוקה הנחשבים יוקרתיים יותר, המסייעים להשגת שכר גבוה.

התמונה הכללית העולה מהמחקר של מרכז טאוב היא חיובית: יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל הצליחו לצמצם באופן משמעותי את פערי ההשכלה והתעסוקה העמוקים הקיימים בין בני העדה שעלו בגיל מבוגר יותר לכלל האוכלוסייה היהודית. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שעדיין ניכרים פערים בין יוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ ובין יהודים ממוצא אחר, בעיקר בקרב אקדמאים. כפי שמצאו פוקס וברנד, השכלה אקדמית כשלעצמה אינה מספקת לצמצום הפערים. ממצאים אלו מדגישים את הצורך בחינוך מתקדם ברמה גבוהה (בדגש על גישה למגוון תחומי לימוד והזדמנויות תעסוקה יוקרתיות), כדי להבטיח השתלבות נאותה והתקדמות בשוק העבודה.

 

כנס מרכז טאוב בנושא "בריאות ושירותי רפואה"

כנס מרכז טאוב ע"ש הרברט מ. סינגר נערך ב-3.11 בהשתתפות מומחים עולמיים בתחום מדיניות הבריאות ובכירים במערכת הבריאות הישראלית. הכנס כלל שלושה מושבים בנושאי אחריות האזרח, אחריות נותני השירות ואחריות המדינה, במסגרתם התפתחו דיונים מרתקים בנושאים שעל הפרק.

  • פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב: "ישראל מדורגת במקום השישי במדד הבריאות העולמי של בלומברג. עם זאת, החלק של הממשלה במימון הרפואי הממשלתי הולך ופוחת עם השנים, והגבולות בין תחומי האחריות של האזרח והמערכות האחרות הולכים ומיטשטשים"
  • משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות: "ישראל היא מדינה מהצעירות ביותר בעולם, אך גם מזדקנת בקצב המהיר ביותר. זה דורש היערכות של המערכת שמחייבת הכנה רבה מראש – למשל אשפוז המשך ומיטות גריאטריות"
  • פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי: "המדינה צריכה לקבוע מה היא רוצה לתת. אם המדינה מחליטה שזו זכות בסיסית לקבל בריאות, היא צריכה להגדיר מה היא הבריאות שצריך לקבל. אחת ההחלטות הגרועות ברפואה היא הכנסת הביטוח המשלים"
  • ח"כ מאיר כהן: "עיקר המאבק שלנו היה בחיזוק הרפואה הציבורית, בדגש על הפריפריה. ולא הצלחנו. מי שמצליח לעשות משהו בפריפריה זה רק מי שמצליח לרתום את הפילנתרופיה, אף שזהו תפקידה של המדינה. אירוע כזה של מרכז טאוב צריך להגיע לכנסת – הוא מעלה את השאלות החשובות ומביא רוח חדשה"
  • פרופ' יונתן הלוי, מנהל המרכז הרפואי שערי צדק: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא גאווה למדינת ישראל, תוחלת החיים עולה וסל הבריאות גדל". הלוי הוסיף ואמר: "בעוד שנים ספורות לפציינט יהיה סמארטפון שירכז נתונים על בריאותו, ותהיה לו אפשרות להשוות בין מצבו למצבם של חולים שדומים לו"
  • פרופ' חיים ביטרמן, רופא ראשי לשעבר בשירותי בריאות כללית: "כולם מרגישים שמערכת הבריאות קורסת, אז מי באמת האחראי לזה? המדינה אחראית במידה מסוימת למצבו של המטופל, אך גם לאזרח יש אחריות גדולה על מצבו הבריאותי. הציבור צמא למידע, ועל המטפלים להיענות לדרישה ולפתח מנגנון תמיכה ושירות יעיל יותר"
  • פרופ' לארי בראון (אוניברסיטת קולומביה): "מה עושים כשהחולה לא צריך רק טיפול קליני אלא מחפש תשומת לב אחרת – למשל מחלה כרונית לאורך שנים, תופעה שנהיית נפוצה יותר ויותר? היום רופאים מסתכלים במחשב וקשה להם לבנות אמון עם החולה, הם צריכים לדעת איך לדבר עם אנשים על הרגלים כמו עישון והשמנה"
  • פרופ' מרק סטבילה (אוניברסיטת טורונטו): "כמעט 30% מהטיפולים במערכת הבריאות הם חסרי תועלת. אך יש קושי רב לתקן זאת מכיוון שקשה לשכנע אנשים שיש בעיות שלא מצריכות טיפול נוסף"
  • פרופ' נחמן אש, ראש חטיבת הבריאות במכבי שירותי בריאות: "העתיד מתאפיין בעלייה בחולים כרוניים, והוא כבר פה. ההתמודדות היא באמצעות מניעת תחלואה ואיזון של חולים. מחלות רבות, כמו סרטן, הופכות מאקוטיות לכרוניות ויש עלייה בסיכון למחלות כרוניות בגלל התנהגות לא מושכלת של הציבור – עישון ומשקל עודף"
    • אחריות האזרח: "המטופל צריך להיות אחראי למעשיו, וזה מוסרי לדרוש אחריות אישית"

  • פרופ' יונתן הלוי שיבח את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי משנת 1995, וטען כי "הפציינט הישראלי נהנה מתוחלת חיים ארוכה, והנתונים משתפרים כל הזמן. יש שיפור בטיפול במחלות כמו סוכרת וסוגים שונים של סרטן". בהקשר לשינוי באופי המטופלים הוא אמר כי "כפועל יוצא של הקדמה, לפציינט יש היום ציפיות גבוהות בשל ההתפתחות באמצעי האבחון והעידן הדיגיטלי. בעוד שנים לא רבות יינתנו לפציינט מדדים ומידע באמצעות הסמארטפון, והוא יוכל גם להשוות את מצבו לחולים דומים לו". הלוי ציין כי ההתפתחויות הטכנולוגיות הביאו עמן צדדים טובים ורעים: "לרשותנו עומדת רפואה חדשנית, דיוק דיאגנוסטי וכלים דיגיטליים. הקופות מתקדמות מאוד גם בתחום הרשומות האלקטרוניות. לעומת זאת, כאשר מדובר על יחסי רופא-מטופל, לרוב ההתפתחות שלילית. הרופאים המבוגרים מתרכזים יותר בהקלדה במחשב מאשר במטופל".

    פרופ' חיים ביטרמן העלה שתי גישות מנוגדות לאחריות האישית של הפציינט. הראשונה גורסת כי לאזרח מלוא האחריות למצבו הבריאותי, ועליו לנקוט בפעולות כמו הימנעות מעישון, פעילות ספורטיבית ושמירה על תזונה בריאה. מנגד קיימת גישה שלפיה לאזרחים אין כמעט אחריות לבריאותם. לדברי ביטרמן, "ככל שכוונותיהם של מובילי מערכת הבריאות יהיו טובות, חלק גדול ממצב הבריאות מושפע מגורמים אישיים או סביבתיים. השפעתם של מערכת הבריאות ושל גורמים התנהגותיים עומדת לכל היותר על 40% – והיתר נקבע לאור הסביבה האישית הייחודית". ביטרמן דיבר גם הוא על אופיו של צרכן הבריאות הישראלי ב-2015: "צרכני הבריאות מצפים לתמיכה וטיפול שונים ממה שנעשה בעבר וממה שנעשה היום. הידע הוא כבר לא רק נכס של המטפל, אלא גם של המטופל. המטופלים משתתפים בסמינרים רפואיים ובעמותות, ומקימים כלים לשיתוף מידע, והמטפלים חייבים לרענן את שיטות ההכשרה ולתת מענה לציבור שצמא למידע".

    בהמשך התקיים פאנל שעסק בשאלה האם יש לדרוש גם מהאזרח אחריות למצבו הרפואי גם כאשר מדובר על אוכלוסיות חלשות. ד"ר אורית יעקובסון, סמנכ"ל שירותי בריאות כללית, התייחסה לאוכלוסיית הקשישים, וסיפרה כי "חיפשתי תכניות להורדת עלויות לטיפול בקשישים אך לא מצאתי מודל קהילתי. לבסוף שאלתי את הקשישים כיצד לטפל בהם. באמצעות פרלמנט קשישים מתל אביב בנינו תכנית התערבות, וראינו הפחתת אשפוזים ועלייה במדדי האיכות – כלומר, המודל עבד. קופת חולים כללית אימצה יותר מאוחר את המודל לכל הארץ".

    פרופ' נחמן אש העלה סוגיה רגישה: "האם אפשר לתת בונוסים לחולים אחראים ולהעניש אחרים?". לדבריו, "אנחנו לא אוהבים להעניש את הקורבן, אבל לעתים אין ברירה אחרת. כבר ניסינו להטיל מס על סיגריות והתברר שזה לא עובד. 20% מהאוכלוסייה מעשנת, חצי מהאזרחים סובלים מעודף משקל, והאבסורד הגדול ביותר הוא ש-50% מעובדי מערכת הבריאות לא מתחסנים נגד שפעת. המטופל צריך להיות אחראי למעשיו, וזה מוסרי לדרוש אחריות אישית. לא צריך לפעול בקיצוניות ולמנוע טיפול או להשפיל את המטופל, אבל צריך שהמטופלים ירגישו מחויבות אישית, גם – ובמיוחד – בשכבות חלשות".

    ליאורה בוורס, מנהלת תחום מדיניות במרכז טאוב, הוסיפה זווית בין-לאומית לשאלת האחריות האישית: "המגמה בתחום שירותי הרפואה היא עלייה באחריות של הפרט, ובהקשר זה יש לקחים שאפשר ללמוד מארה"ב. הרפורמה של אובמה התבססה על לקיחת אחריות של הפרטים על מצב בריאותם". בוורס דנה בחשיבות האיזון בין הרצון להעניק אחריות לפרטים, ובו בזמן להביא בחשבון את השלכות המדיניות הרחבות יותר. היא הביאה לדוגמה את החלטת רשויות השלטון בקליפורניה שלא ליישם את ההצעה הפופולרית לחייב מעשנים לשלם פרמיית ביטוח רפואי גבוה יותר מלא-מעשנים. לדבריה, רבים מהמעשנים בקליפורניה הם ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, וההחלטה לחייב אותם בתשלום ביטוח גבוה יותר הייתה דוחקת אותם עוד יותר אל שולי מערכת הבריאות – דבר שעומד בסתירה למטרתו של השלטון לשפר את בריאות האזרחים ולצמצם את הפערים.

    • אחריות נותני השירותים: "כיום החולה כבר לא סומך על הרופא ועל המערכת כולה"
  • בפתיחת המושב השני דיבר פרופ' לארי בראון על השינויים בחוזה החברתי בין ספקי השירות והמטופלים ב-20 השנים האחרונות, ועל האתגרים החדשים שעולים ממנו: "כאשר אנחנו עומדים מול מטופל במערכת עלינו לקחת בחשבון כמה דברים מעבר למצבו הבריאותי: הכנסה, סטטוס, מתח נפשי ועוד". בראון ציין כי ספקי השירות צריכים לדעת שלא יוכלו לשנות את מצבו הסוציו-אקונומי של אותו מטופל, "אבל עליהם להבין לאיזה בית המטופל חוזר כדי לתת לו מענה מספק".

    פרופ' דוד חיניץ מהאוניברסיטה העברית סקר את ההתפתחות ההיסטורית של אחריות הספקים. הוא דיבר על הדרכים לממש את המנטרה האמריקאית: לשפר את חוויית המטופל, להפחית הוצאות ולספק שירות איכותי. לדבריו, "רופאים רבים אינם חושבים על ההוצאות ועל המשמעות הכלכלית של הטיפול. אבל לא רק הרופאים אחראים, אלא גם אלה שאחראים עליהם (המדינה)".

    עו"ד לאה ופנר, מזכ"ל ההסתדרות הרפואית בישראל, הוסיפה באותו עניין: "האם צריך רק לחסוך כסף? בואו נשקיע אותו היכן שהוא נחוץ יותר". היא התייחסה למערכת היחסים בין הגורמים במערכת הבריאות, וציינה כי "קובעי מדיניות לא סומכים על הרופאים ואומרים שצריך לפקח עליהם. זה לא חדש, אבל מה שחדש הוא שכיום החולה כבר לא סומך על הרופא – ועל המערכת כולה".

    פרופ' רן בליצר, מנהל מכון כללית למחקר, העלה דרכי פתרון למצב: "צריך לתת רק את הטיפול שמניב תוצאות. הדבר החמור ביותר הוא שימוש יתר בטיפול, זה לא רק מבזבז כסף אלא מזיק למטופל. יש הרבה תקלות במדידות האיכות, וזה הליך קריטי. לא כל דבר חשוב אפשר למדוד, אבל יש כמה דברים חשובים מאוד שאפשר – וצריך – למדוד. ואפשר להשתמש בצורה חכמה יותר במידע קיים שהחולה מוסר". בליצר קבע כי "המערכת חייבת להשתנות כי היא נבנתה לטיפול בדיעבד. בישראל המצב טוב, אבל חייבים לשנות חלק מהתפיסות שאנחנו עובדים לפיהן".

    את המושב סגר ד"ר בשארה בשראת, מנהל בית חולים האנגלי בנצרת ויו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל בהסתדרות הרפואית, שהתייחס לתפקידם של בתי החולים: "בית חולים צריך להנהיג את האזור, ולהשפיע על דברים כמו הקמת מסלולי הליכה והגשת מזון בריא במקומות ציבוריים".

    • אחריות המדינה: "כמו שמעלים את תקציב הביטחון בזמן מלחמה, כך צריך להעלות את תקציב הסל כשהוצאות הבריאות עולות"
  • המושב השלישי עורר מחלוקות רבות בין המשתתפים. פרופ' מרק סטבילה הציע זווית חדשה לראיית האופן שבו הממשלה צריכה לעצב את שירותי הבריאות שהיא מספקת לאזרחיה. "סוגי המחלות שאנשים סובלים מהן לא השתנו הרבה ב-20-30 השנים האחרונות". סטבילה הוסיף ואמר: "למרות מגרעותיה, תכנית 'אובמה קייר' מכירה בכך ששירותי מערכת הבריאות השתנו בצורה משמעותית. השיטה מתייחסת לכך שרצונות האוכלוסייה השתנו. אנו יודעים שהאוכלוסייה מזדקנת וסובלת ממחלות חדשות, ומה שהשתנה בצורה מהירה הוא אופן הטיפול בבעיות האלה. במרכז שירותי הבריאות צריכה לעמוד יצירת פתרונות לטובת הציבור, ולא רצונות הספקים או הממשל".

    אחריו דיבר שר הרווחה לשעבר ח"כ מאיר כהן, שהתייחס למערכת הבריאות בפריפריה. לדבריו, "הקושי האמיתי הוא לחזק את הפריפריה כדי ליצור שוויון אמיתי מול ערי המרכז. לא הגיוני שכל בתי החולים בפריפריה נשענים על הפילנתרופיה, זהו תפקידה של המדינה". כהן קבע כי "יש כסף במשרד, זו פשוט שאלה של סדרי עדיפויות".

    משה בר סימן טוב סיפר שהמשרד נוקט באסטרטגיה שכוללת חיזוק יסודות וחיזוק של מעמד הרופא בישראל, תקצוב למערכת, חיזוק הרפואה הציבורית, הנחלת אורח חיים בריא לאזרחים, שקיפות והתמודדות עם אתגרי העתיד. בהקשר זה ציין בר סימן טוב כי "השינויים מהירים מאוד, בעיקר מבחינת דמוגרפיה. ישראל היא מדינה מהצעירות ביותר בעולם, אך גם מזדקנת בקצב מהיר, וזה דורש היערכות של המערכת שמחייבת הכנה רבה מראש מבחינות כמו מספר מיטות, אשפוז המשך ומיטות גריאטריות". לדבריו, "אנחנו רוצים לשים את המטופל במרכז ולחזק את הקשר החברתי-תרבותי".

    פרופ' שלמה מור יוסף ניסה לחדד את הגדרת הבריאות שאזרחי ישראל זכאים לה: "חשוב שהמדינה תגדיר אילו שירותי בריאות האזרחים צריכים לקבל, ושכולם – עשירים כעניים – יקבלו את השירותים הללו. אם מעניקים לעניים שירותים חלקיים בלבד, אף אחד לא נמצא שם כדי להגן עליהם כשמנסים לקחת את השירותים האלה. כמו שמעלים את תקציב הביטחון בזמן מלחמה, כך צריך להעלות את סל התרופות כשהוצאות הבריאות עולות. בהקשר של האחריות האישית הצהיר מור יוסף: "אני נגד עונשים. אני מאמין ביצירת תמריצים בנושא רגולציה ומחירים. אם רוצים – שיאכלו בריא, אבל לא יכול להיות שהאוכל הבריא הוא הכי יקר. אגב, גם זו אחריות המדינה".

    פרופ' דב צ'רניחובסקי, חוקר בכיר וראש תחום מדיניות הבריאות במרכז טאוב, הציג כמה רעיונות יוצאי דופן, ואמר כי הטיעונים בעד שירותי בריאות אוניברסליים בחסות המדינה אינם מתיישבים עם מגמת העלייה במחלות כרוניות התלויות באורח החיים. הוא חזה שבעתיד מדינות שונות יעברו מהבטחה של סל שירותי בריאות מלא לסל שירותים הכולל רק את הצרכים הבסיסיים, ומתמקד בכיסוי למקרי חירום חמורים. ככלל, פרופ' צ'רניחובסקי הסביר כי "באופן בלתי נמנע, נראה צמצום במעורבות ובמימון של המדינה בשירותי הבריאות לאורך זמן. למרות זאת, המדינה חייבת להמשיך להגן על האינטרסים של קבוצות מסוימות – למשל צעירים ותושבי הפריפריה; לפקח על מחירי הטכנולוגיות הרפואיות; ולהיות מעורבת יותר בטיפול בקשישים ובשירותי סיעוד".

    את הדיון סיכמה איריס גינסבורג, כלכלנית וחברה בוועדת סל הבריאות, באומרה: "ללא חישוב מסלול מחדש, אופי הכיסוי של המדינה בתחום הבריאות עלול להפוך לדומה לתחום הרווחה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מספק סל בריאות מכובד, והוא כנראה לא מצדיק את ההוצאה הפרטית לבריאות בסך 40% מהמימון. כשהפרט ימשיך להעלות את הוצאותיו במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות, ייווצר אי שוויון בתוחלת החיים ופילוג בין שתי שכבות אוכלוסייה".

    תוצרת הארץ: מאפייני שוק המזון בישראל

    ממחאת הקוטג' והמילקי ועד ההשוואה של מחירי "פסק זמן" בעולם – נראה כי בשנים האחרונות עלותם של מוצרי מזון שונים בישראל מעסיקה רבות את הציבור. ואכן, כבר לפני שנה, ב"דוח מצב המדינה 2014", פרסם מרכז טאוב נתונים מדאיגים על מגמת המחירים בישראל לעומת ה-OECD: בשנת 2005 היו מרבית מוצרי המזון בישראל זולים משמעותית בהשוואה ל-OECD, ואילו ב-2011 התמונה התהפכה. כך למשל הבשר והעופות, שהיו זולים ב-8 אחוזים בישראל, נעשו יקרים יותר מממוצע ה-OECD ב-21 אחוז, ומוצרי החלב, שהיו יקרים ב-6 אחוזים בלבד, הגיעו לפער של 51 אחוז.

    כפי שמראה הניתוח של חוקר מרכז טאוב איתן רגב, שהופיע בחוברת "תמונת מצב המדינה 2015", חלק מהסיבות להתייקרות דרסטית זו נובעות ממבנה שוק המזון בישראל. תעשיית המזון בישראל ריכוזית למדי – והתחרות המעטה מאפשרת לחברות בענף לגבות מחירים גבוהים על מוצרי מזון רבים.

    נוסף למיעוט התחרות מבית, אין בענף תחרות רבה מחוץ: שיעורי הייבוא בשוק המזון מדשדשים הרבה מאחור לעומת ענפים אחרים.  כפי שמראה התרשים הראשון, בחלק ניכר מענפי ההוצאה הפרטית שיעורי הייבוא עלו מאוד בשני העשורים האחרונים: בתחום ההנעלה למשל עלתה ההוצאה על מוצרים מיובאים מ-42 אחוז ב-1996 ל-80 אחוז בשנת 2011,  ובתחום התמרוקים עלה שיעור הייבוא מ-35 אחוז ל-58 אחוז. כלל ההוצאה על מוצרים מיובאים ב-2011 עמדה על 70 אחוז – עלייה של 17 נקודות אחוז לעומת 1996. לעומת זאת, בענף המזון עומד שיעור הייבוא ב-2011 על 15 אחוז בלבד – שיעור נמוך משמעותית ביחס לענפים אחרים, שכמעט לא השתנה מאז 1996.

    Heb figure 1

    החשיפה לייבוא מביאה עמה תחרות רבה יותר לתעשיות המקומיות, ומפעילה עליהן לחץ להוריד מחירים ולהתייעל. בהתאם, שיעורי ייבוא נמוכים עשויים להביא לכך שהמחירים בענף מסוים ייוותרו גבוהים. בתרשים השני ניכרת חשיבותו של הייבוא לקביעת המחירים בענפים השונים. בענפים ששיעורי הייבוא בהם גבוהים, כמו ריהוט וציוד לבית, המחירים ירדו בשיעור ניכר. מדד מחירי המזון, לעומת זאת, עלה באותה תקופה ב-53 אחוז – הרבה מעבר לעלייה במדד המחירים לצרכן, העומדת על 32 אחוז.

    Heb figure 2

    לפי רגב, יש סיבות רבות לשיעורי הייבוא הנמוכים בענף המזון, החל מדרישות כשרות ותקנות בריאות וכל במכסי מגן, שנועדו להגן על התעשייה המקומית. אולם כפי שממחיש התרשים השלישי, אין אחידות בין שיעורי הייבוא בקטגוריות השונות: בקטגוריות המהוות את עיקר ההוצאה על מזון (כגון בשר, מוצרי חלב ומוצרי קמח ודגנים), שיעורי הייבוא נמוכים מאוד. לעומת זאת, בקטגוריות שהווצאה הכללית עליהן נמוכה יותר (למשל דגים, סוכר ומוצריו ומשקאות חריפים), שיעורי הייבוא גבוהים יותר. המשמעות היא שדווקא בתעשיות המזון הקטנות הייבוא משמעותי יותר, ואילו בקבוצות הנצרכות יותר כמעט אין ייבוא – ואולי יש בכך רמז ללחץ שמפעילות קבוצות אינטרס גדולות על קובעי המדיניות.

    Heb figure 3

    אם כן, נראה כי לשיעורי הייבוא הנמוכים יש תפקיד חשוב בעלייה החדה של מחירי המזון. לאור זאת, רגב מציין כי פתיחת שוק המזון היא צעד מתבקש, אשר יוזיל משמעותית את הוצאות המזון המהוות רכיב מרכזי ביוקר המחיה בישראל. אפשרות אחת בכיוון זה היא צמצום מכסי המגן שמשלמים יבואני מזון, וצעדים ראשונים בתחום זה (כמו פתיחת שוק הייבוא לגבינות קשות) אכן נעשים. עם זאת, כדי להוזיל משמעותית את מחירי המזון יידרש צמצום משמעותי בביורוקרטיה וברגולציה של הייבוא, גם אם מהלך זה יעורר התנגדות בקרב קבוצות אינטרס חזקות במשק.

     

    רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

    לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

    מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי רוקחים ערבים משתלבים היטב בשוק העבודה הישראלי, אך ההשתלבות מלווה בקשיים רבים יותר מאשר בקרב רוקחים יהודים. לאור זאת, המחקר מציע צעדי מדיניות שיסייעו לצמצום הפערים בינם ובין הרוקחים היהודים

    מממצאי המחקר:

    • יותר משליש מכלל הזכאים לרישיון לעסוק ברוקחות (יהודים וערבים) מאז 2005 הם בוגרי לימודים בירדן.
    • בין רוקחות יהודיות לערביות יש פערי שכר גבוהים, הנובעים כנראה מפערי ותק ודרגות ניהול: כל הרוקחות הערביות שנבדקו משתכרות פחות מ-10,000 שקלים בחודש, לעומת כ-40% מהיהודיות בלבד. לעומתן, בקרב הגברים שנבדקו כמעט אין פערי שכר בין יהודים וערבים.
    • יחסי העבודה והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים מתוארים כחיוביים, ואף מביאים ליצירת קשרים חברתיים ולהפחתת דעות קדומות.
    • משך חיפוש ההתמחות הממוצע בקרב בוגרי לימודי רוקחות ערבים ארוך בהרבה מאשר בקרב יהודים, בעיקר בקרב בוגרי מוסדות לימוד בחו"ל.

    מחקר חדש שערכו החוקרים פרופ' נח לוין-אפשטיין, פרופ' אלכסנדרה קלב, ארז מרנץ ושמרית סלונים עבור מרכז טאוב מבקש לבחון כיצד משתלבים ערבים וערביות משכילים בשוק העבודה בישראל. כדי לבדוק זאת מתמקד המחקר במקצוע הרוקחות, היות שבעשור האחרון נכנסו למקצוע ערבים רבים ושיעור גבוה מהם עובדים בעסקים בבעלות ובניהול של יהודים. החוקרים ביקשו להצביע על יתרונותיו של שילובם השוויוני של ערבים משכילים בשוק העבודה, וביניהם תרומה ניכרת לפיתוח הכלכלה הישראלית והגברת ההיכרות ההדדית בין ערבים ליהודים, שעשויה לנטרל דעות קדומות ולמנוע עוינות. לצד זאת, מהמחקר עולה כי דרכם של הרוקחים הערבים להשתלבות במקצוע נתקלת בכמה קשיים – החל בשלב ההתמחות וכלה באפשרויות הקידום המוגבלות – והחוקרים מציעים כמה צעדי מדיניות שיוכלו לסייע בהתגברות על הקשיים.

    המחקר כולל ראיונות עומק עם רוקחים, מנהלים ובעלים של בתי מרקחת, והציטוטים לקוחים מדבריהם (כל השמות בדויים).

    ערבים במקצוע הרוקחות: לומדים בחו"ל, עובדים בארץ

    כ-20% מקרב הרוקחים בישראל בשנת 2000 היו ערבים, שיעור גבוה במעט משיעורם בכלל האוכלוסייה הבוגרת. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, בד בבד עם התרחבות מקצוע הרוקחות, צמח גם שיעורם של העובדים הערבים במקצוע לכדי שליש מכלל העובדים בתחום.

    גורם מפתח בשינוי בהרכב הדמוגרפי של הרוקחים בישראל קשור בשינויים בהזדמנויות ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית. בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994 נפתחה בפני אזרחי ישראל הערבים האפשרות ללימודים גבוהים בירדן. התפתחות זו אפשרה לערבים רבים שלא עמדו בסף הקבלה של האוניברסיטאות בישראל או שנמנעו מלגשת למבחן הפסיכומטרי – ובעיקר לנשים שהעדיפו לימודים בסביבה התואמת יותר את אורח חייהן – להשתלב בלימודי רוקחות, ובהמשך לנסות להשתלב במקצוע בישראל. ואכן, יותר משליש מכלל רישיונות הרוקחות שהונפקו מאז 2005 (ליהודים וערבים יחד) הם לבוגרי מוסדות בירדן.

    Hebrew figure 1

    השתלבותם של ערבים במקצוע הרוקחות: מתקשים למצוא התמחות, מקודמים פחות

    התמחות

    המחקר של מרכז טאוב בחן את השתלבותם של המרואיינים בשוק הרוקחות לאורך כל הקריירה. מן הממצאים עולה כי יש הבדל מהותי בין יהודים לערבים באופן שהם חווים את הכניסה לשוק העבודה בכלל, ואת תהליך חיפוש ההתמחות בפרט. בקרב הבוגרים היהודים תהליך מציאת ההתמחות קצר, ולרוב מתרחש בטרם סיום הלימודים. מכלל הראיונות שנערכו עם רוקחים יהודים, רק מעטים השיבו כי אכן חיפשו התמחות. כפי שמספרת אודליה: "לא חיפשתי התמחות כי עבדתי כאן בתור עוזרת רוקח, היה ברור שאני עושה כאן את הסטאז'. שריינתי לי מקום בסטאז' לאחר כך".

    בקרב בוגרי רוקחות ערבים, לעומת זאת, יש קושי רב במציאת מקום התמחות, ותקופת החיפושים יכולה לנוע בין חודש לשנתיים. הקושי חמור במיוחד בקרב בוגרי לימודים בירדן, הן מפני שהם אינם יכולים לעבוד כעוזרי רוקחים בזמן לימודיהם – ולכן אינם יכולים להמשיך להתמחות במקום שעבדו בו – והן מפני שמעסיקים יהודים רבים סבורים שלימודים אלו איכותיים פחות מלימודי הרוקחות בארץ. הקושי במציאת התמחות מוביל את בוגרי לימודי הרוקחות הערבים להתפשרות על מקום הסטאז', ולעתים הם אף מתחילים לעבוד ללא תשלום (בניגוד לחוק), או עובדים בתפקיד עוזר רוקח, השמור לרוב לסטודנטים.

    סיפר נדים, מרואיין ערבי בוגר מוסד בירדן: "הכי קשה היה זה למצוא סטאז', זה כמעט בלתי אפשרי. בסוף עשיתי את הסטאז' שלי באילת. מהצפון [עברתי] עד אילת".

    כניסה לשוק העבודה

    גם חיפוש העבודה אצל רוקחים ערבים ארוך בהרבה מאשר אצל רוקחים יהודים, אם כי הוא קצר בהרבה ממשך חיפוש ההתמחות. מהראיונות עולה כי הסיבה העיקרית לקיצור תקופת החיפוש בין ההתמחות לעבודה היא שרוקחים ערבים נוטים להישאר לעבוד במקום ההתמחות. לעומת זאת, רוקחים יהודים נוטים לעבור למקום עבודה המתאים להעדפותיהם לאחר שצלחו את בחינת ההסמכה. רק 8 אחוזים בקרב הרוקחים היהודים שרואיינו נשארו לעבוד במקום ההתמחות, לעומת 33 אחוז בקרב הערבים.

    ייצוג בדרג הניהולי

    למרות שיעורם הגבוה באוכלוסיית הרוקחים, לערבים יש ייצוג חסר בדרג הניהולי. 47 אחוז מהרוקחות היהודיות שרואיינו נכללות בקטגוריה הניהולית, לעומת חוסר ייצוג מוחלט לנשים ערביות. מקרב הרוקחים הגברים הערבים 27 אחוז מאיישים תפקידים ניהוליים, לעומת 62 אחוז מהרוקחים היהודים. ניתן להסביר זאת, חלקית לפחות, בכך שהמרואיינים הערבים צעירים בהרבה מהיהודים וטרם צברו את הוותק הנדרש לקידומם.

    לדעת המרואיינים, רוקחים ערבים מקודמים למשרות של ניהול בית מרקחת באופן שוויוני. אלא שלהרגשתם של המרואיינים, כשמדובר במשרות בכירות יותר, של מקבלי החלטות ומנהלי מטה ברשתות, כמעט אין נוכחות לערבים. כך לדוגמה מספר סעיד: "אין תחום רפואה או רפואי בישראל, גם אם זה ארגון שהוא רשת וגם אם זה ארגון שהוא מוסדי, שמי שמנהל אותו הוא ערבי. אין דבר כזה". כמו כן, מן הראיונות עולה תחושת אפליה לגבי העסקה בחברות התרופות הגדולות. לדברי המרואיינים הערבים, חברות התרופות הגדולות מציבות את השירות הצבאי כתנאי להעסקת רוקחים, ובכך למעשה סוגרות את שעריהן בפני רוקחים ערבים.

    Hebrew figure 3 (but figure 2)

    שכר

    כפי שניכר בלוח, פערי השכר בין גברים רוקחים יהודים וערביים הם די זניחים. עם זאת, נראה כי רוקחים ערבים עובדים יותר שעות או משמרות כדי להגיע לאותן רמות שכר כמו היהודים. כך לדוגמה מספר יהודה, בעלים של בית מרקחת: "הם [הרוקחים הערבים] רוצים לעבוד כל הזמן, זה לא מפריע להם. הם עובדים אפילו 18 שעות". יתרה מכך, יש רוקחים ומעסיקים המציינים כי בתי מרקחת מסוימים משלמים לרוקחים ערבים פחות ורואים בהם "כוח עבודה זול".

    לעומת הגברים, בקרב רוקחות הבדלי הלאום ניכר, ונמצא פער ניכר ברמת השכר בין יהודיות לערביות. סביר להניח שהמקור לפער הוא הבדל של ממש בוותק של הרוקחות במקצוע, מפני שמרבית הנשים הערביות השתלבו במקצוע הרוקחות רק בשנים האחרונות. כמו כן, כפי שצוין, מדגם המחקר אינו כלל רוקחות ערביות מנהלות, כלומר הן עובדות בתפקידים בשכר נמוך יותר.

    Hebrew figure 2

    הפן האישי: "בסך הכל כולם עובדים ביחד וכולם עושים את העבודה"

    היחסים החברתיים והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים הוצגו באופן כללי כחיוביות, ואף כחוויה מלמדת עבור רוקחים יהודים אשר נקרתה בדרכם ההזדמנות להכיר ערבים. ורדה, מנהלת יהודייה, מספרת על השינוי בתפיסתה: "אני אומרת לאימא שלי: 'תראי, הם טובים, פשוט טובים, עושים את העבודה טוב, בני אדם טובים'".

    ככלל, מהראיונות עולה שגיוון אתנו-לאומי במקום העבודה מציב אתגרים מסוימים, כגון התמודדות עם הרגלי לבוש או שימוש בשפה הערבית בין עמיתים לעבודה. אך התמונה הגדולה מעודדת במידה רבה, שכן היא מלמדת בעיקר על קולגיאליות ועל שיתוף פעולה על בסיס מקצועי ומתוך הכרה שכולם עמיתים לעבודה. יתר על כן, המפגש הבלתי אמצעי הנוצר במקום העבודה בין רוקחים יהודים לערבים גם מאפשר להם להכיר ולכבד אלה את אלה.

    לעומת היחסים בתוך הצוות, המוגדרים לרוב כחיוביים, מתחים על רקע לאומי בין הרוקחים הערבים ללקוחות יהודים עלולים להיות שכיחים יותר. מהראיונות עולה כי לעתים, במצב של חוסר שביעות רצון מצד הלקוח, הכעס מופנה ללאום של הרוקח. אותו דפוס תואר בראיונות רבים: "כשאת מתווכחת עם מישהו ולא רוצה לתת לו משהו, כי יש בעיה, אז הוא פתאום מכניס את הדבר הזה, 'לא, אתה לא רוצה כי אתה ערבי'". לפי המחקר, העניין החשוב ביותר בהקשר של מקרים אלו הוא היחס המערכתי – לעתים הרוקחים אינם זוכים לתמיכת המעסיק, ומדיניות שירות הלקוחות לפעמים נתפסת כמחייבת גם קבלת גזענות.

    בעיה מערכתית נוספת שאינה זוכה למענה מקיף היא החופשות לערבים בחגים המוסלמיים. ברוב המקרים הרוקחים מעידים כי הם זוכים להתחשבות מצד המעסיקים והקולגות, אולם נראה כי אין מדיניות ארגונית סדורה בעניין זה, ורוקחים שאינם מצליחים למצוא מחליפים למשמרת נאלצים לעבוד בחגים.

    המלצות לצעדי מדיניות

    א.      עידוד העסקה של בוגרי ירדן

    כאמור, חלק מהמעסיקים נרתעים מקבלה להתמחות של בוגרי ירדן, אם בשל חשש שאיכות השכלתם נמוכה יותר ואם בשל חוסר ההיכרות שלהם עם השוק המקומי. כדי להסיר את החסמים, מציעים החוקרים למדינה לערוך לבוגרי ירדן הכשרות והדרכות המיוחדות להיכרות עם שוק התרופות בישראל, ובמקביל ליזום פעילות לגישור בין מעסיקים המחפשים מתמחים לבוגרים ערבים. עוד מוצע שהמדינה תסבסד את שכר המתמחה, בעיקר עבור בוגרים מצטיינים מירדן. לצעדים אלו יש ערך לא רק עבור בוגרי הלימודים בירדן אלא גם עבור המדינה, שאינה פותחת בתי ספר נוספים לרוקחות בשל הסתמכותה על בוגרי המוסדות מחו"ל.

    ב.       שמירה על זכויות העובד

    1. זכויות דתיות וחגים – מדיניות ציבורית יכולה להפעיל כלים לשמירה מפוקחת יותר על הזכויות הדתיות של העובדים. אחד הצעדים החשובים הוא לוודא כי העובדים מודעים לימי החופשה שהם זכאים להם בחגי הדת שלהם ולתעריף הגבוה יותר עבור עבודה בחג, כנקבע בחוק. החוקרים ממליצים לפתח מדיניות המתחשבת בייחודו של חודש הרמדאן, המחייבת את המעסיק לצעדים כגון הבטחת מספר ימי עבודה מסוים במשמרות הנוחות לעובד מבחינת הצום, וכן אישור להפסקת אוכל ארוכה יותר, בתשלום, לעובדי משמרות הערב.

    2. התעמרות מצד לקוחות – בימים אלו מונחת על שולחן הממשלה הצעת חוק נגד התעמרות בעבודה, הדורשת מן המעסיק "לטפל ביעילות במקרה של התעמרות במסגרת יחסי עבודה שידע אודותיו, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות ההתעמרות וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן בעקבותיה". קידום הצעה זו, כמו גם העלאת המודעות של הרוקחים והמעסיקים לחשיבות העניין, יסייעו ליצירת אווירה מוגנת ולהמעטת הנזק שחווים הרוקחים.

    לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

    לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

    השתלבותם של רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

    המחקר מתמקד בענף הרוקחות, היות  שבעשור האחרון נכנסו למקצוע ערבים רבים ושיעור גבוה מהם עובדים בעסקים בבעלות ובניהול של יהודים. באמצעות ראיונות עומק עם רוקחים ורוקחות יהודים וערבים ועם מנהלי בתי מרקחת משווה הנייר בין התנסויותיהם של רוקחים משתי הקבוצות בכל שלבי קריירת הרוקחות, וכן בין תפיסותיהם של המרואיינים לגבי ההבדלים בין האוכלוסיות. המחקר מצביע על מורכבות בתהליך השתלבותם של ערבים במקצוע הרוקחות. מחד גיסא, פתיחת אפיק הלימודים בירדן – המסייע לערבים להתגבר על חסמי קבלה גבוהים ללימודי רוקחות בישראל – מאפשרת לערבים לרכוש השכלה מקצועית, ויש עלייה בנכונות של מעסיקים יהודים לקבלם לעבודה. מאידך גיסא, הלימודים בירדן מוערכים פחות מהלימודים בישראל בקרב מעסיקים יהודים, והדבר מקשה על ערבים למצוא אצלם התמחות ותעסוקה. כמו כן, מעסיקים רבים נרתעים מחוסר הניסיון של הרוקחים הערבים בשוק המקומי. לאור זאת, חיפוש התמחות ועבודה בקרב רוקחים ערבים אורך זמן רב מאוד בהשוואה לרוקחים יהודים, ועקב כך רבים מתפשרים על מיקום העבודה ועל השכר. קשיים אלו מועצמים בשל היעדר קשרים מקצועיים, אולם גם רוקחים ערבים שלמדו בישראל חווים חסמים בקבלה להתמחות ולעבודה. נוסף על כך, המרואיינים מדווחים על מקרי אפליה מצד מעסיקים, למשל כלפי מועמדות לעבודה העוטות חיג'אב, על גילויי גזענות מצד לקוחות יהודים ועל קשיים הנגרמים כתוצאה מהיעדר מדיניות ארגונית המכירה במאפיינים הדתיים והתרבותיים שלהם. לצד זאת, הממצאים מראים כי העבודה המשותפת תורמת גם לשינוי עמדות של יהודים כלפי ערבים. לאור הממצאים, הנייר מציע צעדי מדיניות שיכולים לתרום לשילוב ערבים בשוק הרוקחות, כמו הכשרות ייעודיות והתחשבות במועדים מוסלמיים.

    על הקשר בין מספר יחידות הבגרות במתמטיקה לגובה המשכורת

    מתמטיקה נתפסת בעיני רבים כמקצוע החשוב ביותר הנלמד לבגרות, אך לעתים יש לה דימוי של תחום קשה ומרתיע. לאורך העשור האחרון נרשמה ירידה משמעותית במספר התלמידים שבחרו לגשת לבגרות במתמטיקה בהיקף של 4 או 5 יחידות (אם כי בשנה האחרונה חלה דווקא עלייה קלה בשיעורם), ובעקבות זאת הוחלט במשרד החינוך לנקוט תכנית לאומית כדי להעלות את שיעור הנבחנים ברמות הגבוהות. אך האם אכן יש ללימודי המתמטיקה חשיבות בהמשך חייהם של התלמידים?

    כדי לענות על שאלה זו, בחנו החוקרים פרופ' איל קמחי ואריק הורוביץ במחקר של מרכז טאוב (במימון משותף עם קרן טראמפ) את ההשפעה של לימודי מתמטיקה ברמה מורחבת על ההישגים בשוק העבודה, ובפרט על השכר. בסיס הנתונים הייחודי שנבנה לצורכי המחקר אפשר לחוקרים לעקוב אחר הנבדקים מזמן ההיבחנות בבחינות הבגרות, ולראות האם המשיכו ללימודים אקדמיים – ואם כן, באיזה תחום בחרו להתמקד – ומה היו נתוני התעסוקה שלהם בשלבים המוקדמים של הקריירה (גיל 29).

    במחקר נמצא כי באופן לא מפתיע, תלמידים שניגשו לרמות הבחינה הגבוהות במתמטיקה המשיכו ללימודים אקדמיים בשיעור גבוה בהרבה מאלו שניגשו לבגרות ברמה נמוכה יותר, או שלא ניגשו לבגרות כלל (90 אחוז בקרב הנבחנים ב-5 יחידות לעומת כ-76 אחוז מהנבחנים ב-4 יחידות, כ-50 אחוז בקרב בוגרי 3 יחידות, וכ-16 אחוז בלבד בקרב אלו שלא ניגשו לבגרות במתמטיקה). כמו כן נמצא קשר בין מספר יחידות הלימוד במתמטיקה לתחום הלימודים האקדמיים. נבדקים שניגשו לבגרות בהיקף של 5 יחידות נטו יותר ללמוד תחומים ריאליים כמו מדעי המחשב, הנדסה ומדעים מדויקים, ואילו שיעור גבוה יותר של אלה שלמדו בהיקף של שלוש וארבע יחידות הם בעלי תארים במדעי הרוח, באמנויות ובמדעי החברה.

    נתון זה עשוי להסביר את הממצא המשתקף בתרשים הראשון: ככל שמספר יחידות הבגרות במתמטיקה גדול יותר, הנבדקים נוטים להיות מועסקים במשלחי יד הנחשבים ליוקרתיים יותר. שיעור בעלי משלח היד האקדמי גדל בהדרגה מ-4 אחוזים בקרב נבדקים שלמדו בהיקף של פחות משלוש יחידות ל-49 אחוז בקרב הנבחנים בחמש יחידות. נוסף לכך, ניתן לראות ששיעור בעלי המקצועות החופשיים והטכניים בקרב הנבחנים בהיקף של שלוש יחידות לפחות הוא כפול מאשר בקרב אלה שלמדו בהיקף נמוך יותר, או שלא נבחנו כלל. לעומת זאת שיעור העובדים המקצועיים, המשתכרים בממוצע סכום נמוך בהרבה מאשר בעלי המקצועות החופשיים והטכניים, נמוך בהרבה בקרב אלה שנבחנו בשלוש יחידות לפחות.

    Heb figure 1

    לפי המחקר של מרכז טאוב, השפעתם של לימודי המתמטיקה ניכרת גם בבדיקת גובה השכר לפי משלחי יד. הממצאים המוצגים בלוח מראים בבירור כי תלמידים שהרחיבו את היקף לימודי המתמטיקה שלהם הרוויחו בבגרותם שכר גבוה יותר מאלו שניגשו ל-3 יחידות או לא נבחנו כלל, גם כאשר הם השתייכו לאותה קטגוריה של מקצועות. כך למשל מנהלים שנבחנו בהיקף של 3 יחידות השתכרו בממוצע 50 שקלים לשעה, ושכרם של עובדים באותו משלח יד שנבחנו ב-5 יחידות עמד על 74 שקלים לשעה.

    Heb figure 2

    אם כן, במחקר נמצא כי ככל שהיקף לימודי המתמטיקה גדול יותר, ההכנסה בשוק העבודה גבוהה יותר. עם זאת, ברגרסיות שפיקחו על משתנים אחרים העשויים להשפיע על שכר העבודה (למשל תחום הלימודים וענף התעסוקה, משתנים סוציו-אקונומיים וציוני הבגרות האחרים, המייצגים את הכישורים הקוגניטיביים ואת יכולות הלמידה של הנבחנים) נמצא כי ההשפעה הישירה של היקף לימודי המתמטיקה על השכר הולכת ופוחתת ככל שנוספים משתנים לתמונה – אך היא מגיעה בכל זאת לכמעט 10 אחוזים.

    כדי למדוד ביתר דיוק את השפעת היקף לימודי המתמטיקה על השכר, נבחנו במחקר כמה תרחישים היפותטיים. בתרחיש הראשון הורחב היקף לימודי המתמטיקה של נבחנים שניגשו ל-4 יחידות ל-5 יחידות. התוצאות הראו כי ההרחבה הגדילה את השכר לשעה של הנבדקים ב-8 אחוזים, ומתוכם ההשפעה הישירה של רמת לימוד המתמטיקה היא 5 אחוזים, וההשפעה העקיפה (כלומר ההשפעה דרך בחירת תחום הלימודים) היא 3 אחוזים. התוצאות שונות במקצת לגברים ולנשים: המעבר מ-4 ל-5 יחידות מגדיל את השכר של הגברים ב-6 אחוזים בממוצע, ואת שכר הנשים ב-13 אחוזים בממוצע.

    בתרחיש אחר שנבחן הוגדל היקף לימודי המתמטיקה מ-4 ל-5 יחידות, אולם במקביל הופחת ציון הבגרות במתמטיקה ב-20 נקודות – כלומר אם נבדק ניגש ל-4 יחידות וציונו היה 90, נתוניו חושבו כאילו ניגש ל-5 יחידות וקיבל 70. התוצאות מראות שהירידה בציון מצמצמת את ההשפעה החיובית של הגדלת מספר היחידות על השכר, אולם אינה מבטלת אותה לגמרי – הגידול הממוצע בשכר במקרה זה הוא 7 אחוזים (לעומת 8 אחוזים בתרחיש הקודם). גם בתרחיש זה ההשפעה גדולה יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים.

    המסקנה העיקרית שעולה מהמחקר של מרכז טאוב היא שלהיקף לימודי המתמטיקה יש חשיבות רבה לגובה ההכנסה, ולתחום הלימודים האקדמיים יש נתח ניכר בכך. לימודי מתמטיקה בהיקף מורחב מאפשרים לתלמידים להתקבל לחוגים אקדמיים יוקרתיים כמו הנדסה, מדעים ומחשבים, ולימודים אלו בתורם מסייעים להם למצוא תעסוקה איכותית וליהנות משכר גבוה. כפי שמראות התוצאות, ההשפעה גדולה במיוחד בקרב נשים.

    לדברי החוקרים, כדי לעודד תלמידים רבים יותר להיבחן ברמת 5 יחידות יש להפוך את לימודי המתמטיקה לאטרקטיביים יותר, לטפח את הלימודים ברמות מורחבות ולשפר את איכות ההוראה. כמו כן, הם מציעים להגביר את המודעות של תלמידים ומשפחותיהם לחשיבות של לימודי המתמטיקה. יישום של אמצעים אלו עשוי להגדיל את מספר התלמידים שנבחנים ברמה מורחבת ובכך להועיל הן לתלמידים עצמם, שיוכלו להגיע להישגים טובים יותר בשוק העבודה, והן לספק כוח אדם מוכשר ומיומן למערכת האקדמית ולמגזר הטכנולוגיה העילית – ובכך לסייע לישראל ברמה הלאומית.

    הרפורמה בבריאות הנפש: סיכונים וסיכויים

    מממצאי המחקר:

    • משנת 1995 ועד 2013 "הפסידה" מערכת בריאות הנפש 1.8 מיליארד שקלים – ההפרש בין התקציב שהייתה מקבלת אילו הרפורמה יושמה במועד שבו הייתה אמורה לצאת לפועל לראשונה ובין התקציב שקיבלה הלכה למעשה.
    • תקציב שיקום נכי הנפש בקהילה זינק מ-2% ל-25% מכלל התקציב הממשלתי לבריאות הנפש. כפועל יוצא חלקם של שירותי האשפוז הפסיכיאטריים ירד מ-80% מהתקציב ב-1999 ל-59% ב-2013.
    • למרות תכניות הרפורמה להרחבת השירות בקהילה, התקציב הממשלתי למרפאות בריאות הנפש פחת ב-40% בין השנים 1999 ו-2007.
    • מאז 1996 חלה ירידה בשיעור פגועי הנפש המאושפזים באשפוז מלא: מ-1.15 מאושפזים לאלף נפש ב-1996 ל-0.5 ב-2013.

    ביולי 2015 נכנסה לתוקפה הרפורמה בבריאות הנפש. רפורמה זו, המעבירה את האחריות הביטוחית והטיפולית לשירותי בריאות הנפש האשפוזיים והאמבולטוריים לקופות החולים, טומנת בחובה שינוי מהותי בשירותי בריאות הנפש בארץ. המחקר של מרכז טאוב – מאת פרופ' אורי אבירם, עמית מדיניות במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל וראש המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה לשעבר, ושגית אזארי-ויזל – בוחן באופן מעמיק את מצבה של מערכת שירותי בריאות הנפש טרם הרפורמה ואת הנסיבות שהובילו ליישומה, ומונה נקודות מרכזיות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבטיח את הצלחתה.

    מערכת בריאות הנפש ערב הרפורמה

    חלה ירידה משמעותית בשיעורי המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, כלומר יותר פגועי נפש מטופלים בקהילה – אולם תקציבי המרפאות לא התעדכנו בהתאם

    הרפורמה משלבת את שירותי בריאות הנפש במערכת שירותי הבריאות הכלליים, ומטרותיה הן להחיל את העקרונות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי לצדק, שוויון ועזרה הדדית גם בשירותי בריאות הנפש. אחד מהעקרונות הבסיסיים של הרפורמה הוא העברת מרכז הכובד של הטיפול בפגועי נפש מאשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים, שלא אחת מרחיקים את המטופלים מהקהילה ואינם מאפשרים להם לקיים אורח חיים מלא, אל המרפאות ושירותי השיקום בקהילה.

    Heb Fig 1

    על פי המחקר של מרכז טאוב, בעקבות רפורמות קודמות בשירותי בריאות הנפש חלה ירידה מגמתית לאורך השנים בשיעור פגועי הנפש המאושפזים באשפוז מלא – מ-1.15 אשפוזים לאלף נפש ב-1996 ל-0.5 ב-2013. כמו כן, זמני השהייה של החולים במוסדות האשפוז השונים התקצרו, וסך כל ימי האשפוז השנתיים במוסדות פסיכיאטריים פחת במידה ניכרת.

    במקביל לירידה במספר המאושפזים חלה עלייה משמעותית במספרם של המשתקמים במסגרת הקהילה. אף שתקציבי בתי החולים הפסיכיאטריים לא השתנו לאורך התקופה, חלקו היחסי של תקציב האשפוז מתוך כלל התקציב הממשלתי לשירותי בריאות הנפש פחת מ-80% ל-59%, מכיוון שתקציב שירותי השיקום עלה באופן חד: מ-2% בלבד בשנת 1999 ל-25% ב-2013. אולם למרות כוונת המחוקק לחזק את השירותים האמבולטוריים, התקציב שהוקדש להפעלת המרפאות בתקופה שקדמה לרפורמה הצטמצם מ-13% ל-9% בלבד מסך התקציב הממשלתי לבריאות הנפש – דבר שהקטין את מידת הזמינות והנגישות של המרפאות. הנושא אמור להשתפר עם יישום הרפורמה.

    Heb Fig 2

    יישום הרפורמה

    המאמץ לבצע רפורמה יסודית בשירותי בריאות הנפש, ולהעביר את מרכז הכובד של השירותים ממערכת המבוססת בעיקרה על בתי חולים פסיכיאטריים למערכת הממוקדת בקהילה ולקופות החולים, נמשך כבר קרוב לארבעה עשורים – והרפורמה הנוכחית היא הניסיון החמישי במספר לשנות את המערכת.

    להערכתו של אבירם ממרכז טאוב, הכישלונות הקודמים מנעו ממערכת בריאות הנפש תקציבים בסכום גבוה: מ-1995 עד 2013 הפסידה מערכת בריאות הנפש 1.8 מיליארד שקלים – ההפרשים בין הסכום שהיה מגיע לה אילו תקציבה היה מתעדכן לפי תקציב קופות החולים ובין התקצוב שקיבלה בפועל, כמערכת הנמצאת בידי המדינה.

    Heb Fig 3

    כדי להבטיח שהרפורמה תצליח להתרומם ולא תיכשל היכן שנכשלו קודמותיה, מונה המחקר של מרכז טאוב 18 נקודות עיקריות שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליהן את הדעת. לדברי פרופ' אבירם, "בעת שהתקבלה ההחלטה על הרפורמה נותרו שאלות רבות שלא קיבלו מענה או שלא הייתה הסכמה לגביהן. ההחלטה הייתה לצאת לדרך ולהתמודד עם הסוגיות בהמשך. ההחלטה הייתה ראויה, שאם לא כן ספק אם הרפורמה הייתה מתבצעת כלל".

     

    נקודות להצלחת הרפורמה

     

    בחינה מחדש של אוכלוסיית היעד

    אחת ממטרות הרפורמה היא להכפיל את שיעור מקבלי שירותי בריאות הנפש במרפאות, ולהגיע לשיעור של 4 אחוזים מכלל המבוגרים ו-2 אחוזים בקרב ילדים. אולם גורמים בקופות החולים סבורים שאומדן זה נמוך מדי ואינו שוויוני: בכמה מרכזי ערים ובקרב אוכלוסיות מבוססות השיעורים גבוהים יותר מהיעד של הרפורמה כבר כיום, ואילו במקומות אחרים, בעיקר בפריפריה ובקרב אוכלוסיות ספציפיות – כמו חרדים וערבים – הוא נופל מהיעדים במידה רבה. לדברי אבירם, יש לבחון האם השיעור שנקבע אכן ריאלי.

    הגדרה ברורה לדרישת החוק למתן שירותים "בזמן סביר ובמרחק סביר"

    אחת הדרישות מקופות החולים הייתה להעניק לנזקקים לטיפול נפשי שירותים בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריהם. הגדרה גמישה זו הייתה נושא לביקורת רבה, בין השאר בדוח מבקר המדינה לשנת 2015. היעדר הגדרה ברורה של מושגים אלו לגבי אוכלוסיית חולי הנפש היא חמורה במיוחד, שכן מדובר בדרך כלל באוכלוסייה חלשה במיוחד הסובלת, נוסף למוגבלות שלה, גם מסטיגמה והדרה חברתית. הוגי הרפורמה יצטרכו להקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא זה וראוי שיבחנו אפשרות להגדיר את המושגים בצורה ברורה, כפי שנעשה בחוק העוסק בזכאות לטיפולי שיניים.

    קביעת משך הטיפול ואופיו

    קיימת אי הסכמה לגבי השאלה אם משך הטיפול המתוכנן במסגרת הרפורמה, העומד בממוצע על 9 מגעים למבוגר ו-12 מגעים לילד, יענה על הצרכים של אוכלוסיית המטופליםכמו כן, יש חילוקי דעות לגבי השאלה בידי מי תהיה נתונה הסמכות לקבוע המשך טיפול בעת הצורך.

    רפואה פרטית

    ברפורמה נכללת אופציה של קבלת שירותי בריאות נפש פרטיים בתשלום. גובה התשלום מפוקח אמנם, אך גבוה במידה ניכרת מההשתתפות העצמית החלה על המבוטח במסגרת המרפאות הציבוריות. עובדה זו מעלה את החשש שתיווצר מערכת נפרדת לשירותי מרפאה לבעלי אמצעים, וייווצר פער באיכות בין המטפלים במערכת הציבורית לאלה שיפעלו במסגרת פרטית. אין ספק שמצב זה מנוגד לעקרונות של הרפורמה, וחשוב לעקוב אחר ההתפתחויות ולמנוע היווצרות שירותי בריאות נפש מיוחדים וטובים יותר רק למי שידו משגת.

    מעורבותם של רופאי המשפחה בשירותי בריאות הנפש

    הנחת העבודה של הרפורמה הייתה שיש לחבר את רופאי המשפחה למערך הטיפול הנפשי. אך גורמים רבים בתחום סבורים כי רופאי המשפחה לא מוכנים או לא יכולים לקבל אחריות למשימה זו. לדבריהם, אין להם רמת ידע מספקת, אין זמן מספיק להכשרתם למשימה ולא מוקצה להם מספיק זמן שיאפשר להם להתמודד כהלכה עם צרכיהם של פגועי הנפש. הרפורמה יצאה לדרך בלי השיתוף המלא של רופאי המשפחה, והם טוענים כי לא גייסו את האיגוד המקצועי שלהם. יתרה מכך, מתברר כי במהלך הדיונים על הרפורמה ביטל איגוד רופאי המשפחה את חובת ההתמחות בפסיכיאטריה עבור מתמחים ברפואת המשפחה. לאור כל זה, ייתכן מאוד כי החיבור לרפואת המשפחה יהיה בעייתי, מכיוון שמעורבות רופאי המשפחה במערכת בריאות הנפש בהתאם לתכניות וליעדים של הרפורמה היא חשובה ביותר.

    חשיפת נתונים ושמירה על צנעת הפרט

    לאור השינויים המבניים המתחייבים מהרפורמה, נוצרה סוגיה בנושא העברת המידע: יש צורך בהעברת הנתונים על המטופלים לגורמי הטיפול החדשים, אך בד בבד יש לדאוג להסדרים נאותים כדי לשמור על צנעת הפרט. לאחרונה החליט מנכ"ל משרד הבריאות כי לא ניתן לקבל אישור מראש מהמטופלים, וכי יש להעביר את המידע לקופות החולים אלא אם כן המטופל מביע התנגדות מפורשת (ומפני שהנושא אינו מוסדר, אין אפילו ודאות שיישאל על כך).

    חלופות אשפוז וניגוד עניינים

    יש להניח שקופות החולים וגורמים נוספים יחפשו דרכים לפיתוח חלופות אשפוז, בין שמטרתם תהיה טיפול בסביבה מגבילה פחות בהתאם לצרכיו הטיפוליים של האדם, ובין שמטרתם תהיה להוזיל את העלויות. עם חלופות כאלה נמנים מוסדות לטיפול יום, כמו גם פיתוח מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים בקהילה. אולם מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי בעשורים האחרונים לא פותחו שירותים לאשפוז יום בבתי החולים לחולי נפש או מחוצה להם, וכי עד כה לא נסגר אף בית חולים פסיכיאטרי ממשלתי. לאור זאת, אין לדעת כיצד תפעל המדינה בנושא זה – בפרט במציאות של ניגוד עניינים, שכן מרבית שירותי האשפוז ושירותי שיקום נכי נפש בקהילה נותרו בידי המדינה ובאחריות משרד הבריאות. מה יקרה, למשל, אם משרד הבריאות, כבעלים של בתי החולים הפסיכיאטריים, ירצה לשמור על היקף פעילותם, בעוד שקופות החולים יבקשו לצמצם את פעילותם ולמצוא להם חלופות?

    לסיכום אומר פרופ' אבירם: "כדי לתמוך ביישום הרפורמה בהתאם ליעדיה המקוריים יש חשיבות עליונה בהתארגנות של הגורמים החברתיים והפוליטיים שהצלחת הרפורמה חשובה עבורם, ויש לעשות מאמץ לארגון לובי חברתי ופוליטי שיפעל בנדון. נוסף לכך, יש להקים במשרד הבריאות גוף מנהלי שיופקד על יישומה של הרפורמה, ולחזק את הגופים הרגולטוריים הקיימים שהוקמו כבר לצורך זה, כדי שיוכלו להתמודד כהלכה עם סוגיות שיעלו במהלך היישום, וכן לעודד מחקר בלתי תלוי שיבחן הן את יישומה והן את תוצאותיה והישגיה."

     

    לדברי אבירם, "חשוב כי יוקצו משאבים כספיים המיועדים למחקר והערכה של הרפורמה, שלא ייאלצו להתחרות עם גורמים אחרים, וכי למנגנון המנהלי שיוקם תהיה סמכות אכיפה. אם שתי פעולות אלו לא יתבצעו במשולב, ואם ראשי משרד הבריאות לא יעניקו את התמיכה הפוליטית והמנהלית ליישום הרפורמה, ספק אם הרפורמה בבריאות הנפש תגשים את יעדיה".

     

     

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

     

    לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

    הרפורמה בבריאות הנפש: סיכויים וסיכונים

    נייר זה בוחן את הסיכויים והסיכונים הקשורים ליישום הרפורמה. הוא מנתח את הסוגיות העומדות בפני מבצעי הרפורמה והמדינה, שבעת ההחלטה על יישום הרפורמה נותרו ללא פתרון או הכרעה וכעת יש לתת עליהן את הדעת. כך למשל יש לבחון האם היעדים שהוצבו מבחינת שיעור המטופלים הרצוי אכן מספקים, להבטיח כי פריסת השירותים תהיה שוויונית, ולפתח חלופות הולמות לאשפוז, שיאפשרו לפגועי הנפש לקבל טיפול מתאים בקהילה ולהימנע מאשפוז שאינו הכרחי. לסיכום מונה הנייר כמה המלצות להתמודדות עם הסוגיות שהוזכרו, ועם הבעיות שעלולות לצוץ במהלך יישומה של הרפורמה, וביניהן: הקצאת משאבים מנהליים וכספיים למחקר והערכה בלתי תלויה ולקידום הרפורמה, הקמת גוף מנהלי מיוחד במשרד הבריאות שיופקד על יישומה, וחיזוק הגופים הרגולטוריים שהוקמו לצורך פיקוח ובקרה.

    מגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

    מחקר חדש של מרכז טאוב מצביע על שיפור בנתוני ההשכלה והתעסוקה של צעירים ישראלים ממוצא אתיופי לעומת הדור המבוגר, אך הדרך לצמצום הפערים בינם ובין שאר האוכלוסייה היהודית עוד ארוכה

     מממצאי המחקר:

    • 9% מיוצאי אתיופיה שעלו אחרי גיל 12 מועסקים במקצועות הדורשים מיומנות גבוהה, לעומת 21% מיוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ ו-39% ביתר האוכלוסייה היהודית (לפי הנתונים האחרונים שבנמצא)
    • 20% מהישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בארץ או עלו בגיל צעיר מחזיקים בתואר אקדמי, לעומת 40% בקרב יתר האוכלוסייה היהודית
    • כ-50% מהנשים וכ-17% מהגברים בקרב המועסקים יוצאי אתיופיה שעלו לישראל לאחר גיל 12 עוסקים בעבודות ניקיון ומטבח – שיעור גבוה משמעותית מאשר בקבוצות אוכלוסייה אחרות
    • שיעור השתלבותם של אקדמאים ממוצא אתיופי במקצועות הדורשים מיומנות גבוהה דומה ליתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי

    חוקרי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הדס פוקס וגלעד ברנד, בדקו את מאפייני ההשכלה והתעסוקה של ישראלים ממוצא אתיופי בין השנים 2011–1998.

    לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2013 הסתכמה ההכנסה ברוטו של משק בית של יוצאי אתיופיה ב-11,453 שקלים בחודש – כ-35% פחות מההכנסה הממוצעת בכלל האוכלוסייה, העומדת על 17,711 שקלים למשק בית. פער זה עשוי להיות מוסבר בממצאים שעלו מן המחקר, שלפיהם השכלתם הממוצעת של ישראלים ממוצא אתיופי נמוכה יותר משל שאר האוכלוסייה היהודית, ומצבם בשוק התעסוקה טוב פחות הן מבחינת משלחי היד שיוצאי אתיופיה מועסקים בהם והן מבחינת השכר.

    פערי ההשכלה בין יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית מצטמצמים, אך רחוקים מלהיעלם

    שיעור בעלי תעודת הבגרות בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שעלו בגיל צעיר או נולדו בארץ הוא 53%, לעומת 75% בקרב שאר האוכלוסייה היהודית

    פוקס וברנד ממרכז טאוב בחנו את ההשכלה של האוכלוסייה ממוצא אתיופי לעומת שאר האוכלוסייה היהודית, ומצאו פערים עמוקים בהשכלה התיכונית והאקדמית. שיעור בעלי תעודת בגרות בקרב תלמידים ממוצא אתיופי שנולדו בישראל או עלו בגיל מוקדם הגיע ל-53%, בהשוואה ל-75% בקרב יהודים שאינם ממוצא אתיופי.

    המחקר של מרכז טאוב מצא כי הפערים בהשכלה ניכרים גם בבחינת שיעור האקדמאים. בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שהתחנכו בישראל עומד שיעור בעלי התואר האקדמי על כ-20% – כמחצית מהשיעור בקרב יתר האוכלוסייה היהודית (40%). שיעור המשכילים בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל אחרי גיל 12 עומד על כ-6% בלבד, ובתוך קבוצה זו מרבית בעלי התואר הם עולים שהגיעו לישראל בגילי 18–13.

    ממצא מעודד יותר הוא השיפור שחל בנתוני ההשכלה התיכונית של הדור הצעיר שהתחנך בישראל לעומת דור ההורים. שיעור מסיימי התיכון בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שעלו לישראל בגיל מבוגר עומד על 36% בלבד, ולעומת זאת שיעורם בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל הוא כ-90% – שיעור דומה ליתר האוכלוסייה היהודית.

    Hebrew figure 1

    תעסוקה: שיעורי התעסוקה גבוהים, אך השכר נמוך

    חלה עלייה משמעותית בשיעורי התעסוקה של נשים אתיופיות, אך רובן מועסקות במקצועות בשכר נמוך

    פוקס וברנד ממרכז טאוב מצאו ששיעור התעסוקה בקרב יוצאי אתיופיה בגילי העבודה העיקריים (54–25) עלה באופן ניכר בעשור האחרון, ובשנים 2011–2009 התייצב על כ-72% – נתון נמוך רק במעט משיעור התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית שאינה אתיופית, העומד על כ-79%. עלייה זו מאפיינת גברים ונשים כאחד, אולם בקרב הנשים היא משמעותית במיוחד: כ-35% בלבד מיוצאות אתיופיה היו מועסקות בשנים 2000–1998, לעומת קרוב ל-65% בשנים 2011–2009. השיפור בנתוני התעסוקה של ישראלים ממוצא אתיופי מתבטא גם בהיקף המשרה. בשנים האחרונות נרשמה ירידה מהירה בשיעור המועסקים במשרות חלקיות בקרב אוכלוסייה זו, במקביל לעלייה בשיעור התעסוקה – כלומר, חל גידול הן בשיעורי התעסוקה והן בהיקפי המשרה (מעבודה במשרה חלקית למשרה מלאה).

    רק 9% מיוצאי אתיופיה שהגיעו לארץ בגיל מבוגר מועסקים בעבודות שדורשות רמת מיומנות גבוהה

    לצד העלייה בשיעורי המועסקים, חשוב לעמוד על טיב משלחי היד שיוצאי אתיופיה מועסקים בהם. בבדיקה שערכו חוקרי מרכז טאוב נמצא כי בקרב בני 35–30 (קבוצת הגיל נבחרה מטעמי אמינות המדגם של האוכלוסייה הנבדקת), רק כ-9% מהאוכלוסייה האתיופית שעלתה לישראל בגיל מבוגר מועסקים במשלח יד ברמת מיומנות גבוהה, לעומת 39% ביתר האוכלוסייה היהודית (כולל משרות ניהול).

    כמו במקרה של נתוני ההשכלה, מאפייני התעסוקה של יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל טובים יותר בהשוואה לאלו שעלו בגיל מבוגר, אך עדיין קיימים פערים בינם ובין יתר האוכלוסייה היהודית. כ-21% מבני העדה שהתחנכו בישראל ממוקמים ברובד העליון של שוק העבודה, לעומת כ-40% משאר האוכלוסייה היהודית, וכ-60% מהם מועסקים במשרות במיומנות נמוכה או כעובדים בלתי מקצועיים, לעומת 41% בקרב יתר האוכלוסייה היהודית.

    Hebrew figure 2

    יתרה מזאת, פוקס וברנד גילו כי שיעור גבוה יחסית מיוצאי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר מועסקים כעובדי ניקיון ומטבח – 50% מהנשים ו-17% מהגברים המועסקים בקבוצה זו. חשוב לציין שממצא זה ייחודי לעובדים שעלו כשהיו בני 13 ויותר; שיעור המועסקים במשרות ניקיון בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל דומה לכלל האוכלוסייה (3.9%). בבדיקה מקיפה יותר שערכו החוקרים נמצא שהסיכוי לעסוק בניקיון תלוי מאוד בשנות הוותק בארץ ובגיל העלייה לישראל. ככל שהוותק בארץ נמוך יותר וגיל העלייה גבוה יותר (עד גיל 20), כך ההסתברות לעסוק בניקיון גבוהה יותר.

    Hebrew figure 3

    כדי לבחון האם קיימת אפליה המקשה על השתלבות הישראלים ממוצא אתיופי בשוק העבודה, בחנו פוקס וברנד ממרכז טאוב את מאפייני התעסוקה בקרב בעלי השכלה אקדמית בלבד. הם מצאו כי בקבוצה זו ישראלים ממוצא אתיופי אינם נבדלים באופן מהותי מיתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי – היינו, האקדמאים ממוצא אתיופי ככלל אכן משתלבים במשלחי יד הדורשים השכלה גבוהה.

    לצד זאת, בחינת שכרם של אקדמאים ממוצא אתיופי מראה שלמרות השתלבותם ברובד העליון של שוק העבודה, הכנסתם נמוכה ביחס ליתר המועסקים בקטגוריה זו. פערים אלו נובעים כנראה מהתמקדות בתחומי לימוד ועיסוק המתאפיינים בשכר נמוך יחסית. כך למשל רבים מהאקדמאים ממוצא אתיופי המשתייכים לקטגוריית "משלחי יד במיומנות גבוהה" עוסקים במקצועות הרווחה וההוראה, שבהם השכר נמוך יחסית. ממצא זה מרמז על נגישות נמוכה לתחומי לימוד ותעסוקה הנחשבים יוקרתיים, המובילים לשכר גבוה. מכך ניתן ללמוד שהשכלה אקדמית כשלעצמה אינה מספקת לצמצום הפערים, ויש להבטיח ייצוג הולם של בני העדה בתחומי הלימוד המאפשרים להשתלב במשרות בשכר גבוה.

    חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס מסכמת: "מצבם של יוצאי אתיופיה טוב פחות ממצבם של יהודים שאינם בני העדה. עם זאת, יש הבדלים ניכרים בין העולים שהגיעו לישראל בגיל מאוחר ובין יוצאי אתיופיה שגדלו בארץ. הראשונים מתאפיינים ברמת השכלה נמוכה מאוד, והם אמנם השתלבו בשוק העבודה אך מועסקים במשלחי יד המצויים ברובד התחתון של שוק העבודה. כך למשל בשנים 2011–2006 הועסקו בעבודות ניקיון ומטבח כמחצית מהנשים המועסקות ממוצא אתיופי שעלו לישראל לאחר גיל 12. ישראלים ממוצא אתיופי שהתחנכו בישראל עדיין מתאפיינים בשיעורי השכלה נמוכים יותר ובריבוי משרות בסטטוס נמוך ביחס ליתר האוכלוסייה היהודית, אולם רמת השכלתם הולכת ומשתפרת. יתרה מזו, שיעור האקדמאים ממוצא אתיופי המועסקים במשרות התואמות את השכלתם דומה לשאר האוכלוסייה היהודית, אם כי ייצוגם נמוך בעיסוקים שהשכר בהם גבוה יחסית ובמשרות ניהול".

    החוקר גלעד ברנד מרחיב ומסביר כי "משתמע מכך ששיעורי ההשכלה הנמוכים יחסית בקרב יוצאי אתיופיה הם גורם מרכזי לנתונים הנמוכים יחסית בשוק העבודה. ממצא זה תומך בחשיבותה של השכלה מודרנית ואיכותית, בדגש על נגישות לתחומים הנחשבים יוקרתיים, כאמצעי מרכזי להשתלבות נאותה בשוק".

    לקריאת המסמך המלא לחצו כאן (סיסמה לפתיחת המסמך:  (newtaub2015

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

     

    לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333

    מגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

    בקרב יוצאי אתיופיה שהגיעו ארצה אחרי גיל 12 רמת ההשכלה נמוכה. שיעורי התעסוקה שלהם אמנם גבוהים, אולם רובם עובדים במשלחי יד בשכר ובסטטוס נמוכים יחסית.
    מצבם של ישראלים ממוצא אתיופי שגדלו ולמדו בארץ טוב יותר, ויש מגמת שיפור מתמשכת בהשכלתם. עם זאת, השתלבותם בשוק העבודה טובה פחות מאשר בקרב יהודים בני גילם שאינם יוצאי אתיופיה.

    פרסום חדש של מרכז טאוב: תמונת מצב המדינה 2015

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם זו השנה השלישית את "תמונת מצב המדינה" – חוברת תרשימים מקורית, ייחודית וקלה לקריאה ולהבנה, הכוללת תרשים המלווה בהסבר קצר בכל עמוד. החוברת מציגה את מצב החברה והמשק בישראל בכמה תחומי מפתח: יוקר המחיה, דיור, אי שוויון, שוק העבודה, הכלכלה השחורה, האוכלוסייה המבוגרת, חינוך ובריאות. החוברת, המבוססת על מחקרי מרכז טאוב, מפרטת באילו תחומים מצבה של ישראל טוב, או במגמת שיפור, ובאילו תחומים היא זקוקה לשינוי כיוון.

    נוסף לחוברת יצרו חוקרי מרכז טאוב תרשימים אינטראקטיביים, המתפרסמים כעת לראשונה, המציגים מכמה ממדים את השינויים בשכר העבודה בישראל לאורך השנים ואת שיעורי העוני ואי השוויון בישראל וב-OECD.

     

    מן הממצאים הבולטים בדוח "תמונת מצב המדינה 2015" של מרכז טאוב:

    • שיעור הייבוא של מזון נמוך מאוד ועומד על 16% בלבד מסך ההוצאה הפרטית על מזון. מנתוני מרכז טאוב, בענפים אחרים שיעור הייבוא גבוה בהרבה: ריהוט (כ-40% מהצריכה), הנעלה, הלבשה וחפצים אישיים (כ-70% מהצריכה) וציוד למשק בית (כ-80% מהצריכה). החסמים לייבוא מזון מותירים את יצרניות המזון המקומיות כמעט ללא תחרות, ומאפשרים להן לגבות מחירים גבוהים. (עמ' 7)
    • בקבוצות המזון הנצרכות ביותר, כגון בשר, מוצרי קמח ודגנים, ופירות וירקות טריים, שיעור הייבוא נמוך. חוקרי מרכז טאוב מצאו כי התחרות בתעשיית המזון אינה מגיעה לקבוצות המזון הנצרכות ביותר: עיקר ההוצאה הפרטית על מזון בישראל היא על מוצרי קמח ודגנים, בשר ומוצריו, פירות טריים, חלב ומוצריו, ומשקאות קלים – קטגוריות ששיעור הייבוא בהן נמוך מאוד. לעומת זאת, קבוצות מזון ששיעור הייבוא בהן גבוהים יותר, למשל סוכר ומוצריו ודגים, מהוות חלק קטן מההוצאה הפרטית על מזון. (עמ'8 )
    • חרדים נעזרים בהלוואות משכנתה גבוהות מבעבר כדי לרכוש דירות. שיעור רוכשי הדירות בקרב החרדים גבוה יחסית, אלא שעם הזמן יכולתם לממן רכישת דירות מצטמצמת: גובה המשכנתה החודשית הממוצעת בקרב חרדים עלה בעשור האחרון ב-72%, אף על פי שמחירי הדירות שרכשו עלו ב-6% בלבד (בזכות מעבר ליהודה ושומרון). הדבר מעיד על הידלדלות משאבים משמעותית במגזר החרדי. (עמ' 5)
    • במבחנים הבין-לאומיים, שיעור התלמידים המצטיינים עלה ושיעור החלשים ירד, בניגוד למגמות ב-OECD. בין 2006 ל-2012 שיעור התלמידים הישראלים שהצטיינו במבחני PISA הבין-לאומיים עלה מעט, ושיעור התלמידים החלשים הצטמצם בכ-7%. לעומת זאת, במדינות ה-OECD חלה ירידה בשיעור המצטיינים, ושיעור התלמידים החלשים ירד בכ-2% בלבד. למרות השיפור, שיעור התלמידים החלשים בישראל עדיין גבוה ביחס לממוצע ה-OECD – כ-29% בישראל לעומת כ-18% ב-OECD.(עמ' 50)
    • אי השוויון בין משקי בית בישראל הוא מהגבוהים ב-OECD, אך מגמת הירידה בו נמשכת. אי השוויון בהכנסות פנויות (כלומר לאחר תשלומי מסים, קצבאות והטבות) הצטמצם מעט בשנים האחרונות, אך עדיין נותר בין הגבוהים בין המדינות המפותחות. לדברי חוקרי מרכז טאוב, סיבות אפשריות לכך: ההבדלים הדמוגרפיים בין ישראל למדינות האחרות, פערי השכר הגבוהים בשוק העבודה, ויעילותה הפחותה של רשת הביטחון הממשלתית בצמצום הפערים ביחס למדינות האחרות. (עמ' 18)
    • מרבית ההכנסה משכר דירה מגיעה למעמדות החזקים. החמישון העליון נהנה משני שלישים מסך ההכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית. לפי נתוני מרכז טאוב הכנסתו הממוצעת של משק בית בחמישון זה משכר דירה עומדת על כ-1,500 שקלים בחודש (כפול מסך ההכנסות משכר דירה בקרב ארבעת החמישונים הנותרים). לדברי חוקרי מרכז טאוב, היות שבקרב החמישונים התחתונים שיעור השוכרים גבוה יותר, יש בכך כדי להחריף את הפערים בין קבוצות ההכנסה – דמי השכירות עוברים מהמעמדות הנמוכים למעמדות הגבוהים. (עמ' 20)
    • תרשים אינטראקטיבי: שינויים בשכר השעתי: 1997 עד 2011. הגרף מדגים את השינויים לאורך זמן בשכר השעתי של עובדים באחוזונים שונים של התפלגות השכר – החל מירידות השכר הכוללות במהלך האינתיפאדה השנייה, דרך העלייה המתונה בשנים לאחר מכן, ועד ירידות נוספות בשכר שהחלו ב-2008, כשהכלכלה העולמית נכנסה להאטה. המגמה הבולטת ביותר היא ששכרם של האחוזונים התחתונים עלה במידה הרבה ביותר לאורך כל התקופה, ככל הנראה בשל עלייה בשכר המינימום, ולעומת זאת שכרם השעתי של העובדים באחוזונים העליונים עלה רק במעט ביחס לרמתו ב-1997. (לתרשים לחצו כאן ובחר “Wage Changes per Work-Hour”)
    • תרשים אינטראקטיבי: שיעורי עוני ואי שוויון. הגרף מציג נתונים שונים על עוני ואי שוויון בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. שיעור העוני בישראל עלה לאורך השנים (אף שחלה בו ירידה קלה בשנים האחרונות) והוא גבוה ביחס למרבית המדינות המפותחות, הן כשמדובר בפרטים והן כשמדובר במשפחות. גם אי השוויון בהכנסות בין משקי הבית בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח, ונמצא במגמת עלייה ארוכת טווח. גם במדד עומק העוני, (המרחק בין הכנסתן הממוצעת של המשפחות העניות לקו העוני, כלומר עד כמה עניות המשפחות) מצבה של ישראל מחמיר – ההכנסה הממוצעת של משפחות עניות ב-1992 הייתה נמוכה ב-26% מקו העוני, וב-2010 היא הייתה נמוכה ב-31%. (לתרשים לחצו כאן ובחר “Poverty and Inequality”)

     

    לקריאת החוברת באתר מרכז טאוב לחצו כאן (סיסמה לפתיחת הפרסום: taub2015). אפשר לקבל עותק מודפס ביצירת קשר עם מרכז טאוב.

    ההודעה באמברגו עד לתאריך 18.6.15 בשעה 7:00

    לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

     

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראלהוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

    איפה הכסף: תקציב משרד החינוך בשנים 2014–2000

    תקציב המדינה, ובכלל זה תקציב משרד החינוך, מבטא את מערכת העדיפויות של המדינה בהקצאת המשאבים העומדים לרשותה. בנייר המדיניות "תקציב משרד החינוך 2014–2000: מגמות ובעיות", מאת נחום בלס ויוליה קוגן ממרכז טאוב, נבחנו ההתפתחויות בתקציב משרד החינוך משנת 2000 ועד 2014, בדגש על אופן ניצול התקציב, כדי לעמוד על אותם סדרי עדיפויות.

    חוקרי מרכז טאוב בחנו את גודלו של תקציב משרד החינוך באמצעות כמה מדדים, כמו רמת התקציב ביחס לתמ"ג לנפש וביחס להוצאה במדינות ה-OECD. מן המחקר עולה כי במהלך התקופה הנבדקת גדל תקציב משרד החינוך במונחים מוחלטים: במהלך השנים 2012–2000 גדל תקציב הביצוע (כלומר הסכום שהושקע בחינוך בפועל) ב-45 אחוז. כשמביאים בחשבון את הגידול במספר התלמידים באותה תקופה (24 אחוז) היקף הגידול לכל תלמיד מצטמצם בהרבה, אולם המגמה נותרת בעינה.

    לעומת זאת, כאשר בוחנים את גובה התקציב לתלמיד יחסית לתמ"ג לנפש מתגלות מגמות מעט שונות, כפי שניכר בתרשים הראשון. בהכללה אפשר לומר שעד 2006 התקציב לתלמיד יחסית לתמ"ג לנפש ירד, ואילו מאז הוא שמר על יציבות ואף עלה.

    Education budget 1 heb

    ההשוואה למדינות אחרות מעידה כי הגידול בתקציב משרד החינוך אינו מספיק כדי להדביק את הפער. מהתרשים השני עולה בבירור שמדינות ה-OECD מייחסות חשיבות גדולה יותר לחינוך בכל אחת משכבות הגיל. כמו כן ניכר שהפער בין ישראל ל-OECD בתחום ההוצאה על חינוך בגיל הרך ובחינוך העל-יסודי עלה במהלך התקופה הנסקרת, ובתחום החינוך היסודי המגמה התהפכה מפער חיובי (לטובת ישראל) לפער שלילי.

    Education budget 2 heb

    עם זאת, מאז ההתחלה של יישום הסכם השכר "אופק חדש" עם המורים בחינוך היסודי בשנת 2008 חל שינוי משמעותי בשיעור ההוצאה לתלמיד. שיעור זה בישראל עלה במהירות, ואילו ההוצאה לתלמיד ב-OECD קפאה על שמריה ואפילו ירדה במקצת. לאור העובדה שהסכם השכר "עוז לתמורה" עם המורים בחינוך העל-יסודי יבוא לידי ביטוי בעיקר בנתוני השנים 2012–2015, ובה בעת יושלם יישום חוק לימוד חובה לגילאי 4– 3, בשנים הקרובות צפויה מגמת השיפור בישראל להימשך ואף להתחזק.

    נושא חשוב נוסף שנבדק במחקר של מרכז טאוב הוא שקיפות תקציב החינוך. כשדנים בתקציב נהוג להבדיל בין שלושה סוגי תקציב: התקציב המקורי – שהוא התקציב שאושר בכנסת והוא נכון ל-1 בינואר כל שנה; התקציב על שינוייו – כלומר התקציב שהתקבל לאחר תוספות ושינויים שאושרו בוועדת הכספים של הכנסת; וביצוע התקציב – היינו הסכום שנוצל בפועל עד 31 בדצמבר באותה שנת תקציב.

    ביצוע התקציב במהלך התקופה הנסקרת עמד בממוצע על כ-102 אחוז מהתקציב המקורי, אך רק על כ-96 אחוז מהתקציב על שינוייו. על פניו זוהי רמת ביצוע מרשימה מאוד, במיוחד ביחס לתקציב המקורי. אולם במונחים שקליים המשמעות היא שבתקציב 2012, למשל, משרד החינוך לא ניצל 1.34 מיליארד שקלים מתקציבו. כפי שאפשר לראות בתרשים השלישי, ההבדלים בין הרמות נותרו עקביים לאורך השנים.

    education budget 3 heb

    במחקר נבדקו בפרוטרוט סעיפים רבים בתקציב משרד החינוך, וכמעט בכל אחד מהם התגלו פערים משמעותיים בין התקציב שהוקצה להם ובין הביצוע בפועל. כך למשל מופיעה בתקציב תקנה בשם "הקטנת מספר התלמידים בכיתות". ואמנם, בשנים 2011–2009 הוקצו בתקציב המקורי כ-218 מיליון שקלים לצורך זה – אולם בטור הביצוע מופיע המספר 0. לא ברור אם מראש הייתה כוונה לא לנצל את התקציב לצורך זה, אולם ברור כי סעיף זה לא שימש לייעודו המקורי ואין לדעת מה עלה בגורל הכסף שהוקצה למטרה זו – בדומה לסעיפים רבים אחרים.

    לסיכום קובעים בלס וקוגן כי תקציב משרד החינוך אינו שקוף לציבור, בעיקר בשל ההבדלים בין רמות התקציב השונות. הבדלים אלו, כמו גם ההעברות המרובות מסעיף לסעיף – ובייחוד מסעיפי הרזרבה המרובים, שאינם מפורטים – מקשים מאוד לעקוב אחרי הביצוע של תקציב החינוך בפועל. למעשה לציבור המעוניין בכך אין שום דרך לבדוק האם משרד החינוך אכן עומד בהתחייבותיו ומבצע את תכניותיו כמוצהר.

     

    יעדים והמלצות לממשלה ה-34

    חוקרי המרכז ממפים את האתגרים בתחומים המאקרו-כלכלה, שוק העבודה, החינוך, הרווחה והבריאות, ומפרטים צעדי מדיניות מעשיים שבכוחם להביא לשיפור במישורים אלו.

    ההמלצות אינן מקשה אחת, מכיוון שהן נכתבו בידי חוקרים בעלי דעות שונות המנתחים את המצב בישראל מזויות שונות. עם זאת, יש נושא אחד החוזר ועולה בכולן: בעיית אי השוויון והגידול בפערים, שהיא אולי הסוגיה הקשה ביותר שהחברה בישראל מתמודדת עמה כיום.

    פרסום חדש של מרכז טאוב: יעדים והמלצות לממשלה ה-34

    לא לפרסום עד 28.5 ב-7:00 

    עם ראשית כהונתה של הממשלה החדשה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מציג שורת יעדים והמלצות במישור הכלכלי-חברתי. הכותבים ממפים את האתגרים בתחומים המאקרו-כלכלה, שוק העבודה, החינוך, הרווחה והבריאות, ומפרטים צעדים מעשיים שבכוחם להביא לשיפור במישורים אלו. כותבי ההמלצות הם חוקרים מנוסים ומוערכים בתחומם, המסתמכים על היכרות נרחבת עם תחומי מחקרם בישראל ובעולם.

    במבט-על נראה כי נושא אחד חוזר ועולה בכל התחומים שנסקרו במסמך: בעיית אי השוויון והגידול בפערים בין משקי הבית, שהיא אולי הסוגיה הקשה ביותר שהחברה בישראל מתמודדת עמה כיום.

    להמלצות יש מחירים תקציביים, אולם הן בגדר השקעה כדאית ונחוצה בחברה הישראלית. יישום ההמלצות עשוי לחזק את החברה הישראלית על שלל גווניה ולהיטיב עם אזרחי המדינה.

    למסמך המלא לחצו כאן

    מן ההמלצות:

    צמצום העוני והקטנת הפערים החברתיים

    העלאת גובה הקצבה לקשישים נזקקים לרמת הכנסת קו העוני. הקצבה לקשישים נזקקים מיועדת לקשישים שאין להם כל הכנסה זולת קצבת הזקנה הרגילה. כיום קצבה זו נמוכה מרף קו העוני, לכן כרבע מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני. לדברי פרופ' ג'וני גל, ממרכז טאוב: "העלאת הקצבה לגובה הכנסת קו העוני אינה כרוכה בהוצאה גדולה, אך תקל משמעותית את מצוקתם של קשישים נזקקים."

    יצירת מערך לעידוד חיסכון. פרופ' ג'וני גל ממרכז טאוב ממליץ לאמץ את המודל האמריקאי המבטיח כי צעירים שגדלו בעוני יתחילו את חייהם הבוגרים כשברשותם הון התחלתי, פרי חיסכון של הממשלה ושל משפחתם. עידוד החיסכון יעשה באמצעות שיטת matching – על כל סכום שחוסכת המשפחה, הממשלה מתחייבת להוסיף סכום מסוים. מענק הלידה הניתן ליולדות בישראל יכול לשמש בסיס לתכנית החיסכון הזו.

     

    הרחבת הנגישות לשירותי הרווחה

    הנהגת חוק שירותי רווחה. חוק שירותי הסעד (1958) הנהוג כיום אינו מספק מסגרת ראויה למערכת הרווחה. הוא לא מבטיח את זכות האזרח לשירותי רווחה ואינו קובע מהו סל שירותי הרווחה שאזרחים זכאים לו, ואף יוצר אי שוויון בין רשויות מקומיות בשל חוסר קביעת נורמות אחידות. המלצתו של פרופ' ג'וני גל היא שראוי להחליף חוק זה בחוק מוסדר וברור, שיאפשר למערכת לפעול ביתר יעילות ושקיפות.

    הקמת מרכזי מיצוי זכויות. משפחות נזקקות רבות אינן ממצות את מלוא זכויותיהן במערכות הרווחה, הביטחון הסוציאלי, הדיור והבריאות בגלל היעדר מידע או חסמים ביורוקרטיים. הנגשת הזכויות הללו תקל מאוד את מצוקתם. פרופ' ג'וני גל ממרכז טאוב מציע לממשלה להקים ליד כל לשכה לשירותים חברתיים מרכז למיצוי זכויות שיפעל עם אנשי המקצוע במחלקה לשירותים חברתיים.

     

     

    רפורמות נדרשות במערכת הבריאות

    קיצור זמני המתנה להליכים רפואיים בשירות הציבורי. פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש תחום הבריאות במרכז טאוב מציע שכדי לצמצם את זמני ההמתנה הארוכים להליכים רפואיים בשירות הציבורי, יש לקבוע זמני המתנה מקסימליים לפי סוג טיפול. כמו כן, יש להפעיל מערכת שקופה לניהול תורים לניתוחים ולהדמיות רפואיות, ולהבטיח ניצול מרבי של תשתיות ציבוריות בלתי מנוצלות.

    צמצום ההשתתפות בתשלום מהכיס על טיפול רפואי. כ-40% מההוצאה על בריאות בישראל מגיעים ממימון פרטי, לעומת 24% בלבד בממוצע ב-OECD. כדי לצמצם את הצורך בהוצאה פרטית, מציע פרופ' דב צ'רניחובסקי ממרכז טאוב לטפל בצרכים שבעטיים ישראלים פונים לביטוח פרטי: ראשית, להנהיג חופש בחירת רופא (חב"ר) באשפוז הציבורי. שנית, יש להעניק לבני 75 ומעלה פטור מתשלומי השתתפות ברכישת תרופות לטיפול במחלות כרוניות.

    הגדלת המימון הממשלתי והפניית כספי הביטוחים המשלימים למערכת הציבורית. פרופ' דב צ'רניחובסקי ממרכז טאוב: "יש להגדיל את המימון הציבורי למערכת הבריאות." ראשית, להגדיל בהדרגה ובאחריות את המימון הממשלתי למערכת, בכפוף לשינויים מבנייםושיפורים בביצועיה, לרמה של כ-75% מסך המימון, בדומה למדינות אחרות המנהיגות ביטוח בריאות ממלכתי. שנית, יש להעביר את כספי הביטוחים המשלימים שמוכרות קופות החולים – סכום של כ-3.5מיליארד שקלים לשנה– מהרפואה הפרטית לרפואה הציבורית.

     

    תעסוקה  

    שיפור מס ההכנסה השלילי. מענק תעסוקה (מס הכנסה שלילי) הוכח כאפקטיבי הן בסגירת פערים והן בעידוד תעסוקה, אולם שיעורו בישראל קטן מאוד יחסית למדינות אחרות. ניתן להשתמש בתמריצים אלו כדי לעודד העסקת אוכלוסיות מוחלשות – כולל מיעוטים, מבוגרים ובעלי מוגבלויות. פרופ' איל קמחי מציע להגדיל את סכומי המענק ואת טווח ההכנסות המזכות בו, ובה בעת לפשט את הקריטריונים לזכאות ולהנגיש אותם לכלל הזכאים, רצוי באופן אוטומטי.

    פטור מחובת חיסכון לפנסיה ושיפור התנאים לעובדים בעלי שכר נמוך. עובדים בעלי שכר נמוך מתקשים לחיות ברווחה כלכלית מינימלית בהווה, אולם  כמו מרבית העובדים בישראל הם מחויבים להפריש משכרם לפנסיה, כלומר למטרה עתידית שעשויה להיות חשובה פחות מבעיותיהם הנוכחיות. פרופ' איל קמחי ממליץ לפטור בעלי שכר נמוך במיוחד מחובת ההפרשה לפנסיה, תוך חיוב המעסיקים להמשיך להפריש לטובתם את חלק המעסיק. בעיה נוספת של המערכת הפנסיונית היא דמי הניהול הגבוהים המוטלים בעיקר על חוסכים קטנים. ניתן להתגבר על כך על ידי פתיחת מסלול פנסיוני לבעלי שכר נמוך בפיקוח מלא של רשות ציבורית.

     

    צמצום פערים בחינוך

    תקצוב דיפרנציאלי משמעותי. אי השוויון בין התלמידים בישראל גדול מאוד ביחס לעולם המפותח. החוקרים, פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס מציעים שכדי להתמודד עם הפערים במערכת החינוך, יש לתקצב את כל מוסדות החינוך לפי מדד טיפוח אובייקטיבי ואחיד הכולל לא רק את מספר התלמידים, אלא גם את מצבם הסוציו-אקונומי. על התקצוב להבטיח שכל תלמיד יקבל את מכלול הכלים הדרושים לו, ובכללם כיתות קטנות, היצע מגמות לימוד מספק, מורים בעלי הכשרה נאותה, כיתות לימוד מאובזרות ועזרי הוראה.

    צמצום ההסללה בתיכון. בישראל נהוגה הפרדה בין מסלולים עיוניים למסלולים טכנולוגיים ומקצועיים בתיכון. שיעור הזכאות לבגרות ושיעור ההשכלה הגבוהה של בוגרי המסלולים המקצועיים נמוכים בהרבה מאלו של בוגרי מסלולים עיוניים בעלי נתונים לימודיים וחברתיים דומים, ויותר מבני המעמדות הנמוכים לומדים במסלולים אלו. כלומר, ההסללה משעתקת את אי השוויון המעמדי בהישגים. חוקרי מרכז טאוב מציעים שכדי למנוע זאת, יש לדחות את החינוך הטכנולוגי לשלב העל-תיכוני ולצמצם את היקפו בתיכון.

    צמצום אי שוויון לימודי מחוץ לבית הספר. למדינת ישראל אין מדיניות בנושא תהליכים לימודיים המתבצעים מחוץ לשעות הלימודים: אבחוני לקויות למידה, הוראה מתקנת ושיעורי תגבור (שיעורים פרטיים). על כן, תהליכים אלו תלויים ביכולתה של המשפחה לרכוש שירותים אלו. פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס ממרכז טאוב מציעים להקים מערך ציבורי לאבחון לקויות למידה ולטיפול בהן, ובכך לאפשר נגישות לשירות זה לכל האוכלוסייה. כמו כן, על משרד החינוך להקצות משאבים ולשתף פעולה עם הרשויות המקומיות להקמת מרכזי למידה ולהרחבת המרכזים הקיימים, ולהציע לתלמידים נזקקים שיעורי עזר במחיר מסובסד.

     

    תהליכים דמוגרפיים ארוכי טווח

    החלת לימודי ליבה לחרדים וניתוק הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל. כ-10% מהאוכלוסייה בגילי העבודה הם חרדים, אך לפי הערכות שונות שיעורם צפוי לגדול ליותר מרבע מהאוכלוסייה בגיל העבודה בתוך 5–4 עשורים. החינוך החרדי, בעיקר בקרב הבנים, אינו מקנה לבוגריו כלים להשתלבות בשוק העבודה, וכך צפויים שיעורי העוני בקרב החרדים להישאר גבוהים במיוחד. ד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר מציעים פתרון למצב – החלת לימודי ליבה בחינוך החרדי כתנאי למימונו מכספי המדינה. נוסף לכך, לדעת החוקרים יש לנתק את הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל, בכדי לשלב את הגברים החרדים בשוק העבודה ביתר קלות.

     

    דיור

    מיסוי ההכנסה משכירות והעברת סמכויות בנושאי דיור, תכנון ומיסוי בנייה וארנונה לרשויות המקומיות. הדיור התייקר באופן חריג בשנים האחרונות וד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר ממליצים לממשלה להתמודד עם הנושא בשני מישורים. בטווח הקצר יש למסות את ההכנסה משכירות בשיעור דומה להכנסה ממקורות אחרים. כמו כן, כדי להבטיח שינוי לטווח הארוך, יש להעביר את שיווק הקרקעות והאחריות להקמת התשתיות לרשות המוניציפלית, ובכך למנוע ריבוי הליכים ביורוקרטיים שמעכבים את הבנייה. כדי לעודד את הרשויות המקומיות לתמוך בבנייה למגורים (שכיום אינה רווחית במיוחד עבורן) מוצע להקל עליהן לקבוע הן את הארנונה למגורים והן את היטלי הפיתוח וההשבחה בשטחן.

     

    רשימת ההמלצות המלאה (לפירוט במסמך המלא לחצו כאן):

    כלכלה (ד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר) – החלת לימודי ליבה לחרדים; ניתוק הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל;מיסוי ההכנסה משכירות; העברת סמכויות בנושאי דיור, תכנון והטלת מסי בנייה וארנונה לרשויות המקומיות; ביטול מכסים וצמצום הפיקוח על ייבוא מוצרי מזון; הקמת רשות מאוחדת להסדרת שוק הגז;בחינה מחדש של רמת ההוצאה הציבורית במדינה;הקלת הנטל הביורוקרטי על עסקים קטנים וקביעת יעדים לרשות הגבייה והאכיפה;עידוד השימוש בדיווח הכנסות אוטומטיואמצעי דיווח אלקטרוניים

    רווחה (פרופ' ג'וני גל) העלאת גובה הקצבה לקשישים נזקקים לרמת הכנסת קו העוני; העלאת גובה קצבת הבטחת ההכנסה לשיעור של שני שלישים מקו העוני; שיפור התיאום בין מערך מס ההכנסה השלילי ובין קצבת הבטחת הכנסה; יצירת מערך לעידוד חיסכון; הנהגת חוק שירותי רווחה; הגדלה משמעותית של מספר העובדים הסוציאליים הציבוריים; הקמת מרכזי מיצוי זכויות

    חינוך (פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס) – שיפור איכות ההוראה בכלל, ובמוסדות המשרתים אוכלוסיות חלשות בפרט; תקצוב דיפרנציאלי משמעותי; צמצום ההסללה בתיכון; צמצום אי שוויון לימודי מחוץ לבית הספר; הקטנת הכיתות; שיפור רמת המשמעת

    שוק העבודה (פרופ' איל קמחי) עידוד תעסוקה בקרב חרדים, נשים ערביות ובעלי השכלה נמוכה; מעבר למודל העסקה המציע גמישות למעסיקים והגנה לעובדים; שיפור מס ההכנסה השלילי; בחינה מעמיקה יותר של העלאת שכר המינימום ושיפור האכיפה של חוקי העבודה; פטור מחובת חיסכון לפנסיה ושיפור התנאים לעובדים בעלי שכר נמוך; הגמשת גיל הפרישה

    בריאות (פרופ' דב צ'רניחובסקי) –הקמת רשות אשפוז; המשך פיתוח מערכת בריאות הנפש והגדלת תקציביה; הרחבת הזכאות למימון טיפולי בריאות השן; הסדרת הביטוח הסיעודי; קיצור זמני המתנה להליכים רפואיים בשירות הציבורי; צמצום ההשתתפות בתשלום מהכיס על טיפול רפואי; הרחבת היצע כוח האדם במערכת; הגדלת המימון הממשלתי והפניית כספי הביטוחים המשלימים למערכת הציבורית

     

    ההודעה באמברגו עד לתאריך 28.5.15 בשעה 7:00

    לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

     

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מודיע על מינויו של פרופ' אבי וייס לתפקיד מנהל המרכז

    פרופ' וייס הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו. הוא מכהן כחבר סגל באוניברסיטת בר-אילן מאז שנת 1988 ושימש כראש המחלקה לכלכלה בשנים 2005-2008. תחום ההתמחות שלו הוא כלכלה יישומית, ומחקריו עוסקים בארגון תעשייתי, הגבלים עסקיים, שוק העבודה, משפט וכלכלה, וכלכלה התנהגותית וניסויית. וייס עורך את "הרבעון לכלכלה" – כתב העת של האגודה הישראלית לכלכלה – והוא עורך שותף של כתב העת Economic Inquiry. במסגרת פעילותו הציבורית שימש פרופ' וייס ככלכלן הראשי והמשנה לממונה על ההגבלים העסקיים בין השנים 2003-2005, היה חבר בוועדת ההיצף בשנים 1999-2003 ובוועדת המשנה ליוקר המחיה ותחרות של ועדת טרכטנברג ושימש כחבר מייעץ בוועדת בכר לרפורמה בשוק ההון. היום הוא חבר בצוות התחרות של הפורום לאסטרטגיית-על לישראל. פרופ' וייס הוא עמית מחקר ב-IZA (מוסד לחקר שוק העבודה) בגרמניה משנת 2000. לאורך הקריירה האקדמית שלו פרסם וייס מעל 40 מאמרים בכתבי עת וספרים מקצועיים.

    פרופ' וייס נבחר לאחר תהליך חיפוש מעמיק שערכה ועדת האיתור בעזרת מומחים בלתי תלויים, ויהיה המנהל הרביעי של המרכז מאז היווסדו ב-1982. מרכז טאוב רוצה להודות למנהל בפועל, ד"ר צבי פיין, על שירותו בתפקיד בתקופת המעבר.

    פרופ' וייס יוביל את צוות המחקר הבכיר של מרכז טאוב – הכולל את פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' יוסי שביט ונחום בלס – ואת צוות החוקרים כולו, המיומן בעריכת מחקרים כלכליים וחברתיים לטובת עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של פרופ' וייס: "אני מתרגש מאוד להצטרף למרכז טאוב ולהוביל צוות כה מיומן ומקצועי, שבזכותו המחקרים שמפיק המרכז נמצאים במרכז הדיון הציבורי. אפעל בכל כוחי כדי שמרכז טאוב ימשיך לקדם את השיח הציבורי במגוון נושאים חברתיים וכלכליים על ידי הצגת נתונים מעמיקים ובלתי מוטים לציבור הרחב. בהנהגתי מטרתנו תהיה להציג גם את הטוב וגם את החלקים הטעונים שיפור, לבחון אלטרנטיבות למדיניות הקיימת ולהציע למקבלי ההחלטות שינויים שיכולים להמשיך להצעיד את המדינה בכיוונים הרצויים".

    מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

    לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

    מצבה הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל

    אוכלוסיית המערב מצויה במגמה מתמדת של הזדקנות. מגמה זו כרוכה בבעיית עוני ואי שוויון, מכיוון שמרבית המבוגרים אינם משתתפים עוד בשוק העבודה, והם מתקיימים במידה רבה מחסכונותיהם – אם מהון עצמי ואם מחיסכון לפנסיה – או מתשלומים שהם זכאים להם מטעם הממשלה. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2014", מאת פרופ' חיה שטייר (אוניברסיטת תל אביב ומוסד שורש) וחוקר מרכז טאוב חיים בלייך, בודק את סוגיית העוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל.

    המחקר בחן את אוכלוסיית המבוגרים בחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: יהודים ותיקים (65 אחוז מאוכלוסיית הקשישים), יוצאי ברית המועצות לשעבר (21 אחוז) וערבים (8 אחוזים). לאורך השנים חל גידול בחלקם של עולי ברית המועצות מכלל אוכלוסיית הקשישים. עולים אלו הגיעו לישראל בגיל מבוגר ולא הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות, לכן הגידול בחלקם מגדיל את חלקה של האוכלוסייה הנשענת בעיקר על תמיכת המדינה.

    Economic elderly figure 1 heb

    בחינת שיעורי העוני בקרב מבוגרים בשנים 2011–1997, המוצגים בתרשים הראשון, מראה את ההבדלים הניכרים בין האוכלוסיות השונות: שיעורי העוני בקרב הערבים המבוגרים הם הגבוהים ביותר. כ-60 אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לשיעורי עוני נמוכים בהרבה באוכלוסייה היהודית: כ-18 אחוז מיוצאי ברית המועצות לשעבר, בדומה לכלל האוכלוסייה המבוגרת, ו-11 אחוז בלבד בקרב הוותיקים. בחינת המגמות ארוכות הטווח מגלה כי גם כאן מצבם של הקשישים הערבים חמור יותר. בעשורים האחרונים ניכרה ירידה מסוימת בשיעורי העוני בקרב הקשישים הוותיקים, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר. לעומת זאת, בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעורי העוני נותרו יציבים ואף עלו – כ-50 אחוז במרבית השנים שנמדדו (אם כי בתחילת התקופה נרשמו ירידות). שיעור העוני עלה ל-60 אחוז ב-2010 ומאז הייתה ירידה מסוימת.

    המחקר של מרכז טאוב מראה שזכאות לפנסיה היא אחד הגורמים המרכזיים במניעת עוני בקרב קשישים. שיעור העוני בקרב משקי הבית שמתגורר בהם לפחות אדם אחד הזכאי לפנסיה עומד על כ-2 אחוזים בממוצע בלבד בשני העשורים האחרונים. לעומת זאת, במשקי בית שמתגוררים בהם מבוגרים ואין בהם כלל הכנסות מפנסיה, שיעורי העוני גבוהים יחסית.

    הירידה בשיעור העוני בקרב משקי הבית של הוותיקים משקפת כנראה את השיעור ההולך וגדל של מבוגרים שצברו פנסיות במשך חייהם. כפי שניתן לראות בתרשים השני, כשני שלישים מכלל המבוגרים באוכלוסייה היהודית הוותיקה נהנים מרכיב פנסיוני בהכנסת משק הבית. לעומתם, רק 20 אחוז מכלל עולי ברית המועצות לשעבר ופחות מ-15 אחוז מהערבים המבוגרים חיים במשקי בית שבהכנסתם נכללים תשלומי פנסיה כלשהם. אצל העולים ניכרת עלייה בשיעור הזכאים לתשלום פנסיוני, בד בבד עם העלייה בוותק שלהם בישראל ובמקביל לירידה בשיעור העוני.

    Economic elderly figure 2 heb

     

    המסקנה העולה מממצאי המחקר היא שללא הכנסה מפנסיה קשה מאוד למבוגרים לחיות ברווחה, לכן היישום של חוק חובת חיסכון לפנסיה (2008) משמעותי ביותר לדורות הבאים. יש לשים לב במיוחד לקבוצות האוכלוסייה שרבים מחבריהן אינם נהנים מהכנסה זו – בעיקר ערבים, ובמידה מסוימת גם עולים מבוגרים.

    אחת הדרכים להתמודדות עם עוני ומחסור כלכלי בקרב מבוגרים, וכן עם קשיים פיזיים וחברתיים, היא מגורים משותפים עם קרובי משפחה בגיל העבודה (משפחות מורחבות). נשאלת השאלה האם ניתן לראות בהסדרי מגורים אלו אסטרטגיה של משפחות להתמודדות עם מצוקות העוני.

    מהשוואה בין שיעור משקי הבית העניים בקבוצות השונות לפי הכנסה פנויה (לאחר שמביאים בחשבון תשלומי מסים ותמיכה כספית מהממשלה) עולה כי במשפחות מורחבות בראשות אדם בגיל העבודה, שיעור משקי הבית העניים נמוך משמעותית מאשר בקרב משקי בית בראשות מבוגרים. כפי שניכר בתרשים השלישי, תמונה זו של הבדלים בשיעורי העוני על פי הסדרי המגורים נותרת עקבית בכל הקבוצות: בקרב הוותיקים שיעור משקי הבית העניים בראשות מבוגר הוא 13 אחוז, לעומת 8 אחוזים במשקי הבית שמתגוררים בהם מבוגרים, אך בראשם עומד פרט בגיל העבודה; בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר שיעורי העוני הם 21 אחוז לעומת 5 אחוזים בהתאמה, ובקרב ערבים – 68 אחוז לעומת 40 אחוז, בהתאמה.

    Economic elderly figure 3 heb

    ממצאים אלו מצביעים על כך שהסדרי המגורים המורחבים תורמים במידה ניכרת לשיפור תנאי החיים של האוכלוסייה המבוגרת, במיוחד בקרב קבוצות פגיעות יותר מבחינה כלכלית – במקרה זה הערבים והעולים, שלא צברו הכנסה של ממש מפנסיה. מסקנה זו נכונה גם אם מביאים בחשבון שבקרב קבוצות אלו, חלק ניכר ממשקי הבית בראשות צעירים שמתגוררים בהם מבוגרים אינם בהכרח מבוססים. יתרה מכך, מתכונת זו של מגורים משותפים תורמת לשיפור רמת החיים לא רק של הפרט המבוגר אלא גם של המשפחה הצעירה, בשל התרומה להכנסת המשפחה שמגיעה הן מפנסיה והן מתמיכות המדינה. אם כן, אפשר לראות בהסדר מגורים זה אסטרטגיה להימנעות מעוני לכל בני המשפחה, צעירים ומבוגרים כאחד.

    חשיבות היקף לימודי המתמטיקה בתיכון לקריירה

    מהמחקר עולה כי שיעור התעסוקה של נבדקים שנבחנו בבגרות במתמטיקה בהיקף של 3 יחידות לפחות גבוה מזה של אלו שנבחנו בהיקף נמוך יותר (או לא נבחנו כלל), אולם אין פערי תעסוקה בין אלה שלמדו בהיקף של 3, 4 ו-5 יחידות. לעומת זאת, נמצאו פערי הכנסה ניכרים בין הנבחנים בכל מספר יחידות. חלק הארי של פערים אלו הוא עקיף, כך שככל הנראה לימודי מתמטיקה בהיקף מוגבר מביאים לבחירת מסלול לימודים אקדמי יוקרתי, וזה מביא בתורו לתעסוקה איכותית יותר ברמת שכר גבוהה יותר. עם זאת, לימודים ברמת 5 יחידות קשורים חיובית להכנסה גם באופן ישיר (כלומר בפיקוח על המשתנים האחרים), בעיקר בקרב נשים. ניתוח תרחישים תיאורטיים מראה כי העברת תלמידים ממסלול של 4 יחידות למסלול של 5 יחידות לימוד במתמטיקה צפויה להגדיל את שכרם ב-10 אחוזים בממוצע – מתוכם 6 אחוזים הם השפעה ישירה ו-4 אחוזים נובעים מההכנסה הגבוהה יותר בתחומי הלימוד האופייניים לבוגרי 5 יחידות (בעיקר מדעי המחשב). תחומי הלימוד מושפעים יותר מהיקף לימודי המתמטיקה בקרב נשים, וגם השכר שלהן מושפע יותר בהתאם. כדי לעודד תלמידים להרחיב את לימודי המתמטיקה יש לשלב בין שיפור איכות הלימודים בבית הספר והגברת המודעות של התלמידים ומשפחותיהם לחשיבות לימודי המתמטיקה, ואף לתמרץ את בתי הספר לפעול בכיוון זה.

    המאבק הקבוע לגמור את החודש

    השכר הנמוך בשילוב מחירם הגבוה של מוצרי הצריכה והדירות – המקשים על משקי בית לגמור את החודש – מהווים בעיה המעסיקה ישראלים רבים מאוד בשנים האחרונות. איתן רגב, חוקר במרכז טאוב, בחן את מצבם הכלכלי של משקי הבית בישראל במחקר שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014. רגב ערך ניתוח מקיף של הכנסותיהם והוצאותיהם של משקי הבית, ובדק את ההבדלים בין קבוצות אוכלוסייה שונות (מוסלמים, חרדים, דרוזים, נוצרים ויהודים שאינם חרדים) ובין חמישוני הכנסה שונים. המחקר מצביע על הבעיות העומדות בפני רובם המכריע של הישראלים בניסיונם לאזן את ההוצאות וההכנסות החודשיות, ומדגיש כמה ממצאים ייחודיים בנוגע להכנסות ולחסכונות של משקי בית חרדיים.

    השיח הציבורי בנושא יוקר המחיה מסתמך בדרך כלל על השוואה בין ההכנסה לצריכה, אולם במחקרו של רגב בוצע ניתוח מעט שונה: השוואה בין הכנסתו הכוללת של משק הבית לכלל הוצאותיו – הכוללות נוסף לצריכה גם רכישת דירה ורכב והעברות כספים למשקי בית אחרים. במילים אחרות, המחקר בדק אם כשסעיפי ההוצאה הללו מובאים בחשבון, סך ההוצאות של משקי הבית בישראל נשארות במסגרת יכולותיהם או שמשקי הבית נמצאים בגירעון.

    התרשים הראשון משווה את ההכנסות וההוצאות של משקי הבית בחלוקה לפי מגזרים. הכנסות משקי הבית מגיעות ממגוון מקורות, לרבות הכנסות משכר (ברוטו), הון, קצבאות וקרנות פנסיה. נוסף על כך, כוללות ההכנסות את ערכה החודשי הממוצע של ההכנסה מפדיון קרנות השתלמות. הוצאות משקי הבית מורכבות מהוצאות על צריכה, מסים, רכישת מכונית או דירה (הון עצמי ותשלומי משכנתה), הפרשות חובה לחסכונות פיננסיים (קרנות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות), והעברות למשקי בית אחרים (דמי מזונות, סיוע כספי שוטף לבני משפחה, מתנות כספיות ועוד).

    ניתוח זה חושף את הפער המשמעותי בין כלל ההכנסות של משקי הבית בישראל ובין סך הוצאותיהם – ומראה כי משקי בית ממוצעים מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל מוצאים את עצמם באופן קבוע בגירעון בסוף החודש, מכיוון שהכנסותיהם אינן מכסות את הוצאותיהם. הפער הנמוך ביותר בין ההכנסות להוצאות הוא בקרב נוצרים – גירעון של 671 שקלים בחודש. אחריהם נמצאים יהודים שאינם חרדים, שהגירעון בקרבם עומד על 864 שקלים. המוסלמים והדרוזים ממוקמים באמצע הדירוג, והפער בין הוצאותיהם להכנסותיהם הוא כ-2,000 שקלים בחודש. החרדים נמצאים ללא ספק בגירעון המשמעותי ביותר: הוצאותיהם עולות בממוצע ב-3,209 שקלים על ההכנסות מדי חודש, כלומר גובהו של הפער הוא כמעט שליש מהכנסתם החודשית.

    Ends Meet figure 1 Heb

    אחת הסיבות העיקריות לפער הגדול בין ההכנסות להוצאות בקרב החרדים היא ההוצאות הגבוהות על רכישת דירות. בתרשים השני ניתן לראות כי בעוד ששיעור משקי הבית הרוכשים דירות למטרות מגורים דומה בקרב חרדים ובקרב יהודים שאינם חרדים, הסיכוי שחרדים ירכשו דירות לשימושם של אחרים או למטרות השקעה גבוה בהרבה. בעשור שבין 2003 ל-2012 רכשו 0.63 אחוזים (בממוצע שנתי) ממשקי הבית של יהודים שאינם חרדים דירה לשימוש של אחרים או כהשקעה. בקרב משקי הבית החרדיים היה שיעור זה יותר מכפול, ועמד על 1.34 אחוזים. בממוצע מוציאים משקי הבית החרדיים 1,182 שקלים בחודש על דיור שאינו לצורך מגורים עצמיים, בהשוואה ל-425 שקלים בחודש בלבד בקרב יהודים שאינם חרדים.

    Ends Meet Figure 2 Heb

    ההבדל בדפוסי רכישת הדירות נובע מכך שבהשוואה למשקי בית אחרים בישראל, בקרב חרדים נפוץ יותר המנהג לרכוש דירה לצורך השקעה. כמו כן, הורים חרדים רבים נוהגים לרכוש דירה לילדיהם לפני נישואיהם. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר חרדים את תחום השקעות הנדל"ן ככלי היכול לשמש כמקור הכנסה שאינה מעבודה, אשר יאפשר להם לשמר את אורח החיים התורני.

    שאלה חשובה שנותרת פתוחה לאור הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב חרדים היא אילו מקורות הכנסה מסייעים להם ברכישות נדל"ן. ראיונות ונתונים המוצגים במחקרו של רגב מצביעים על כך שלארגוני גמילות חסדים (גמ"חים)חרדיים יש תפקיד פעיל בתחום זה. הנתונים והעדויות מספקים יסוד סביר להניח כי חלק ניכר ממימון הגמ"חים, המעניקים הלוואות למשפחות החרדיות, מגיע ממקורות זרים.

    רכישת דירה היא אכן אמצעי חיסכון אשר מקנה לרוכש בעלות על נכס משמעותי בעל ערך גבוה, אולם המקדמות ותשלומי המשכנתה החודשיים מובילים משפחות רבות בישראל לגירעון שוטף. ככל שמחירי הדיור עולים, נאלצים משקי הבית לקחת הלוואות גדולות יותר כדי לממן את רכישת הדירה, וחובותיהם לבנקים הולכים ותופחים. כפי שהראה ד"ר נעם גרובר בפרק בנושא דיור ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014, בחמש השנים האחרונות חלה עלייה ריאלית של כ-70 מיליארד שקלים בחובות המשכנתה, וחלקה של המשכנתה מכלל חובם של משקי הבית עלה מ-67 אחוז ל-70 אחוז.

    מחירי הדיור המאמירים והעלייה בחובות הנובעים מקניית דירות הם הגורמים העיקריים לכך שמשפחות בישראל מתקשות לגמור את החודש. זוגות צעירים מסתמכים לעתים קרובות על סיוע מההורים ברכישת דירה, וכך נמנעים ממשיכת יתר בחשבון הבנק שלהם. כאשר עזרה כזו אינה אפשרית, לעתים קרובות נעשית הבעלות על דירה בלתי ניתנת להשגה. על פי מחקרו של רגב, משק הבית הממוצע בכל אחת מקבוצות האוכלוסייה וכמעט בכל רמות ההכנסה, מלבד בחמישון העליון, אינו מצליח לגמור את החודש. דפוס זה של חסכונות שליליים ותלות בסיוע חיצוני אינו בן קיימא, והוא מעלה שאלות בנוגע ליכולתן של משפחות רבות בישראל לשמור על איזון כלכלי בטווח הארוך.

    ירושלים: מה המצב – בוחרים לדעת

    ב-16 במרץ, יום לפני הבחירות לכנסת ה-20, הצטרפו אלינו עשרות צעירים לאירוע "מה המצב?" בירושלים. הערב הייחודי הופק בשותפות עם Wize, התנועה לשינוי תרבות הצעירים וחיי הלילה בישראל.

    האירוע התקיים בבר "מייק'ס פלייס" וכלל הרצאות קצרות מפי אנשי עסקים, אנשי תקשורת ויזמים מובילים, לצד כמה מחוקרי מרכז טאוב. ההרצאות נגעו באספקטים רבים של החיים בישראל, החל בשוק העבודה המשתנה ועד השפעת הפריון הנמוך במשק על חיי היום-יום של כל אחד מאתנו.

    באירוע הוקרנו גם סרטוני אנימציה שיצרו סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בהנחיית איתמר דאובה, והוצגו כרזות אינפו-גרפיקה שהכינו סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון בהנחיית סיגל פרלמן ובוב אוראל – שהתבססו כולם על ממצאי המחקרים של מרכז טאוב.

    טעימה קלה מההרצאות המרתקות:

    איתן רגב: "אתגרי הכלכלה הישראלית"

    איתן רגב, חוקר מרכז טאוב, הציג את החסמים שעומדים בפני צמיחת השוק הישראלי, ביניהם אי השוויון בתעסוקה, מערכת החינוך שניצבת במקומות האחרונים בדירוג העולם המפותח על פי מדדים בין-לאומיים וקצב הגידול בפריון העבודה, שנמצא בפער משמעותי ממדינות מפותחות אחרות. לדבריו צמצום פערי ההשכלה, חשיבה מערכתית מחודשת מצד מערכת החינוך וטיפול בבעיות של ביורוקרטיה וחסמי ייבוא יקטינו את יוקר המחיה ויתרמו לצמיחה.

    דליה נרקיס: "העולם עובד אחרת"

    דליה נרקיס, יושבת ראש קבוצת מנפאואר ישראל ומנהלת אזור מדינות אגן הים התיכון בחברה, דיברה על שוק העבודה המשתנה ועל כך שכיום אנשים נוטים להחליף עבודה לעתים תכופות יותר, לעתים אף כל שנה וחצי. היא ציינה כי מחקרים מראים שלימודים לתואר שני מיד לאחר התואר הראשון אינם יעילים מבחינת קידום בעבודה כמו לימודים לתואר שני לאחר צבירת כמה שנות ניסיון. נרקיס אמרה שהעידן הטכנולוגי והרשת הצמיחו מגוון רחב של משרות שלא היו קיימות לפני כמה שנים ושבעתיד מקומות העבודה לא יצליחו להדביק את קצב הביקוש למשרות, דבר שישאיר מקום בעיקר ליזמות ולעבודה עצמאית.

    שגית אזארי-ויזל: "סדרי העדיפויות של הממשלה בתקציב המדינה"

    שגית אזארי-ויזל, חוקרת מרכז טאוב, הצביעה על כמה בעיות בתקציב המדינה, ביניהן העובדה שהתקציבים החברתיים בישראל נמוכים בהשוואה למדינות אחרות. כמו כן, היא הראתה שמשרדי הממשלה השונים נוטים שלא לנצל את התקציבים שאושרו להם. הפתרון, לדבריה, הוא הגברת השקיפות התקציבית ומעקב מדוקדק אחר השימוש בפועל בתקציבים השונים.

    גל אלון: "אז איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה"

    גל אלון, מייסד ומנכ"ל תובנות, קרא לכל אחד מהנוכחים לפעול לשינוי בתחומים שהוא פעיל בהם, למצוא את הערכים שחשובים לו ולפעול למימושם במסגרות שבהן הוא נמצא. לדבריו על האנשים מוטלת אחריות גדולה ועליהם להיות מעורבים יותר ושותפים בקבלת ההחלטות בארגונים ובמוסדות שבהם הם עובדים ופעילים.

    גד ליאור: "המדיניות הכלכלית של הממשלה"

    גד ליאור, כתב כלכלי בכיר בידיעות אחרונות – שגם הנחה את הערב – סיכם את האירוע והציג את המורכבות שבבחירת מדיניות כלכלית ממשלתית: האם להטיל מס גבוה על העשירים ועל חברות מצליחות, דבר שיכניס כסף רב יותר לקופת המדינה אך עלול לגרום לכך שחלקם יעזבו את הארץ?

    בוחרים לדעת – יוקר המחיה

    התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.

    את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

    #בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים:
    דיור
    חינוך
    בריאות

    תל אביב: מה המצב – בוחרים לדעת!

    TLV wize cover

     ב-12 במרץ, כמה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-20, הצטרפו אלינו עשרות צעירים לאירוע "מה המצב?" בתל אביב. הערב הייחודי הופק בשותפות עם Wize, התנועה לשינוי תרבות הצעירים וחיי הלילה בישראל.

    האירוע התקיים בבר "איסמי סלמה" וכלל הרצאות קצרות מפי אנשי תקשורת ופעילים חברתיים מובילים, לצד כמה מחוקרי מרכז טאוב. ההרצאות נגעו באספקטים רבים של החיים בישראל, החל מכשלי מערכת הבריאות ועד לסיבות המגוונות שבגללן הישראלים מוציאים הרבה יותר כסף מהסכום שהם מרוויחים.

    באירוע הוקרנו גם סרטוני אנימציה שיצרו סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בהנחיית איתמר דאובה, והוצגו כרזות אינפו-גרפיקה שהכינו סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון בהנחיית סיגל פרלמן ובוב אוראל –  שהתבססו כולם על ממצאי המחקרים של מרכז טאוב.

    טעימה קלה מההרצאות המרתקות:

    פרופ' איל קמחי: "האיום הכלכלי-חברתי על מדינת הסטארט-אפ"

    איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב, הציג את הפערים הבלתי נתפסים שהופכים את ישראל למובילה עולמית בתחומי החדשנות והיזמות מצד אחד, ולמדינה שמדורגת במקומות האחרונים במדדים בין-לאומיים בתחומים כמו חינוך ובריאות מצד שני. לדבריו, רק השקעה ארוכת טווח בחינוך תסייע לישראל לסגור את הפער ולהישאר מעצמת ידע והיי-טק.

    שאול אמסטרדמסקי: "על מה אתם משלמים סתם ולמי יש אינטרס – סיפורה של מערכת הבריאות בישראל"

    שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי בכלכליסט, דיבר על ביטוחי הבריאות המשלימים שכמעט כל הישראלים משלמים עבורם לקופות החולים, ועל כך שלמרות הסכומים הנכבדים האלה, המבוטחים עדיין מוציאים בכל שנה כ-3 מיליארד דולרים על ניתוחים וטיפולים פרטיים. לדבריו ישנם גורמים רבים המעוניינים שהצרכן ישלם על ניתוחים וטיפולים מכיסו, אף שהמסים שהוא משלם אמורים לכסות מקרים כאלה.

    איתן רגב: "יוקר המחיה: למה ישראלים לא גומרים את החודש?"

    איתן רגב, חוקר מרכז טאוב, הציג נתונים  שונים המשפיעים על יוקר המחיה. בין היתר הוא הצביע על פערי מחירים שהתרחבו מאוד בין ישראל למדינות מפותחות אחרות, על ביורוקרטיה סבוכה ועל בעיות של העדר תשתיות, שפוגעות באופן קשה באפשרויות הצמיחה והקידום של המדינה.

     נרקיס אלון: "אז מה עושים עם זה?"

    נרקיס אלון, יזמית חברתית שייסדה את הפרויקטים החברתיים  ZEZE  ואקדמיית היזמות Elevation Academy, ביקשה מהקהל לא להצביע מתוך הרגל או לחצים סביבתיים אלא לקרוא ולהעמיק במצעי המפלגות ולמצוא את אלה שמתאימות לדעותיו. אלון גם קראה לגלות מעורבות אמיתית, לפתח חזון  ולחשוב לא רק על העתיד הקרוב, אלא על השפעת ההצבעה על תהליכים שיקרו ב-20-30 שנים הקרובות.

    הילה קורח: "איך גורמים לפוליטיקאים לקיים הבטחות?"

    הילה קורח, עיתונאית במעריב ומנחת תכנית הבוקר של ערוץ 2 "העולם הבוקר", הפצירה בקהל להיעזר בנתונים בלתי תלויים (כמו אלה של מרכז טאוב) ובאתרים שמציגים מידע על פעילות חברי הכנסת, ולא להיסחף אחר סיסמאות והבטחות הנאמרים בתקופה שלפני הבחירות. רק כך, לדבריה, אפשר לגבש נקודת מבט כוללת ובלתי אמצעית על מה שבאמת קורה במדינה.

    בוחרים לדעת – בריאות

    התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.

    את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

    #בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים:
    דיור
    חינוך
    יוקר המחיה

    קורת גג מעל הראש: שוק הדיור בישראל

    עליית מחירי הדיור וההצעות השונות לבלימתה זוכים לתשומת לב רבה מצד הציבור, כמו גם מצד מקבלי ההחלטות בישראל. בסוף פברואר פרסם מבקר המדינה דוח מיוחד המתמקד בדיוק בתחום זה, והעיר מחדש את העניין הציבורי ואת הוויכוחים בנושא. ד"ר נעם גרובר, חוקר בכיר במרכז טאוב, בחן את הכשלים בתחום ואת הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור במחקר עומק שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014.

    כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, התקופה שבין 2000 לתחילת 2008 התאפיינה במחירי נדל"ן יציבים, ואפילו בירידת מחירים. אך בשנת 2008, בעקבות הירידה החדה בריבית, חל שינוי במגמת מחירי הדירות, ומאז המחירים ממשיכים לעלות במהירות. בין נקודת השפל במחירים באפריל 2007 ליולי 2013 עלו המחירים ב-84 אחוז באופן נומינלי, וב-53 אחוז במונחים ריאליים (כלומר, לאחר ניכוי האינפלציה). המגמות במחירי השכירות היו דומות, אם כי הם עלו לאט יותר ממחירי הדירות.

    housing figure 1 heb

    כפי שניתן לראות בתרשים השני, חלקם של משקי הבית שבבעלותם יותר מדירה אחת גדל כמעט פי ארבעה בשנים האחרונות, מ-2.1 אחוזים בשנת 2006 ל-8.1 אחוזים בשנת 2012. בבחינת הגידול לפי רמת הכנסה, משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה מאפילים על כל השאר: שיעור משקי הבית בחמישון העליון שבבעלותם שתי דירות או יותר גדל בכ-16 נקודות אחוז – מ-6 אחוזים ב-2006 ל-22 אחוז ב-2012. כניסה זו של משקיעים לשוק הנדל"ן למגורים נגרמה בשל ריבית נמוכה מצד אחד ומיסוי נמוך יחסית המוטל על הכנסות משכירות מצד אחר, והיא שייקרה את הנדל"ן למגורים עבור משקי הבית הצעירים ודחקה אותם לשוק השכירות. לדברי גרובר, ניתן ורצוי למסות את ההכנסה משכירות בדומה למקורות הכנסה אחרים, ובכך להוריד את הביקוש לנדל"ן למגורים כנכס השקעה.

    housing figure 2 heb

    סקרים שנערכו בקרב חברות בנייה מצביעים על היעדר קרקעות פנויות לבנייה ועל עיכובים בהיתרי הבנייה כשני המחסומים העיקריים המובילים לקיפאון בהיצע הדירות, המעודד בתורו עלייה במחירי הדיור. התרשים השלישי מציג את משך ההליכים הנדרשים כדי להשיג היתר בנייה למגורים בישראל. בסך הכל התהליך נמשך 13 שנה בממוצע, ומתוכן הבנייה עצמה אורכת רק שנתיים, והשאר מוקדש לנהלים ביורוקרטיים. השלבים הארוכים ביותר הם קבלת אישור מהוועדה המחוזית (5 שנים בממוצע) ומהוועדה המקומית (3 שנים בממוצע). לעומת זאת, הזמן הנדרש כדי להשיג אישור בנייה ברוב מדינות האיחוד האירופי עומד על 8 עד 12 שבועות בלבד. שני הצעדים הממושכים ביותר בתהליך קבלת אישורה של הוועדה המחוזית הם עמידה בתנאי הגשת הבקשה ועמידה בתנאי הרישוי, ולעתים קרובות הם מתעכבים לזמן רב עקב התנגדותם של בעלי עניין לתכניות הבנייה ועקב תשתית בלתי הולמת לצורך תמיכה בבנייה המוצעת.

    housing figure 3 heb

    כפי שצוין לעיל, שחרור מועט מדי של קרקעות לבנייה מצד המדינה ותהליך תכנון ריכוזי ביותר מעכבים את הרחבת היצע הדירות. כדי לטפל בבעיה זו מציע גרובר כי המדינה תוותר על שליטתה בקרקע לטובת הרשויות המקומיות, שעשויות לקדם את הבנייה בקצב מהיר יותר, ותשמור רק על אזורים החשובים להגנה על איכות הסביבה או נדרשים לצורך הקמתה של תשתית לאומית בעתיד. כדי להאיץ את תהליך מתן ההיתרים, יש לתת לרשויות המקומיות – ולא לממשלה – את השליטה על כל היבטי פיתוח הקרקע. היבטים אלו כוללים את הסמכות לאשר פרויקטים בתחום הפיתוח, את האחריות להקים את התשתית הנדרשת – וגם את ההכנסה הנובעת מהפיתוח. ריכוזם של ההיבטים הללו ברמה המקומית יבטל את ניגוד האינטרסים הקיים כיום (ואת העיכוב בפרויקטים הנובע ממנו) בין הגורם המעוניין לבנות ובין הרשויות המקומיות, שעבורן הבנייה כרוכה בעלויות משמעותיות בשל הצורך בתשתיות תומכות אך יש בצדה תועלת מעטה בלבד. כמו כן, כדי לקדם עיבוי עירוני, מומלץ לאפשר בחוק מכירת בניינים משותפים ברוב מיוחס כחלופה לתכניות פינוי-בינוי או תמ"א 38, כנהוג במקומות רבים בעולם.

    מחקרו של גרובר עוסק בבעיית מחירי הדיור, המטרידה מאוד את הישראלים בשנים האחרונות. כיום משפחות ישראליות צעירות שהכנסותיהן נמוכות נאלצות לבחור בין נטילת משכנתה גדולה יותר ובין תשלום שכר דירה גבוה יותר ודחייה נוספת של תקוותיהן לבעלות על דירה. לדברי גרובר, קיימים פתרונות מדיניות המטפלים בצד הביקוש ובצד ההיצע גם יחד, ויש ליישמם בחוכמה כדי להבטיח הגנה על המשאבים הסביבתיים, פיתוח של תשתיות מספקות, בנייה איכותית, ואפשרויות דיור שהציבור הישראלי יכול להרשות לעצמו.

    בוחרים לדעת – חינוך

    התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.

    את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

    #בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים:
    דיור
    בריאות
    יוקר המחיה

    בוחרים לדעת – דיור

    התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.
    את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

    :בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים#
    חינוך
    בריאות
    יוקר המחיה

    מגמות באי שוויון בשכר העבודה בישראל

    לאורך התקופה גדלה התמורה, או התשואה, להשכלה, נתון שהיה עשוי להוביל לגידול באי השוויון בשכר. אלא שבפועל פערי השכר דווקא הצטמצמו מעט, עקב העובדה שבעלי שכר נמוך שיפרו את מעמדם ביחס לבעלי שכר גבוה יותר. ייתכן כי אחד הגורמים לצמצום פערי השכר הוא העלייה בשכר המינימום. עובדים בעשירוני השכר 8–7 חוו ירידה בשכר, יחסית לעובדים בעלי שכר נמוך יותר ולבעלי שכר גבוה יותר, ובעקבות זאת נעשתה התפלגות השכר מקוטבת יותר. אותה מגמת קיטוב ניכרת גם בהתפלגות היקף שעות העבודה לפי משלחי יד: הן במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך והן באלה המתאפיינים בשכר גבוה גדל היקף שעות העבודה ביחס להיקף שעות העבודה במשלחי יד המתאפיינים בשכר בינוני. בחלוקה לפי משלחי יד, נמצא שהתמורה להשכלה במשלחי יד בעלי שכר נמוך גדלה, בעוד שבמשלחי יד בעלי שכר גבוה יותר ניכרת ירידה בתמורה להשכלה. גם עובדה זו עשויה להסביר את העלייה היחסית בשכרם של בעלי שכר נמוך. המשמעות של המגמות שתוארו היא שהשכלה גבוהה הופכת להיות בעלת ערך כלכלי גם בקרב עובדים המוצאים את עצמם במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    מצב הבריאות ותקצוב המערכת בישראל בראי שיטת ה-DALYs

    בעוד המדדים המקובלים במערכת הבריאות בישראל ובכלל מבוססים לרוב על שיעורי תמותה, מדד ה-DALYs מבוסס על נטל תחלואה שנגרם הן ממוות בטרם עת והן מתחלואה ונכות, ועל כן יכול להעניק תמונה שלמה יותר של מצב הבריאות. מבדיקת מצב הבריאות בישראל עולה כי בעוד שמחלות לב וכלי דם ומחלות ממאירות אחראיות ל-42 אחוז מהתמותה, תרומתן לנטל התחלואה הכולל (כפי שהוא נמדד במדד DALYs) עומדת על 18 אחוז בלבד. לעומת זאת, בעיות אורתופדיות ודיכאון, הגורמים ל-19 אחוז מנטל התחלואה הכולל, כמעט אינם קיימים במניין גורמי המוות. בהיבט של תקציב מערכת הבריאות הציבורית, ההקצאה של המנגנון הנוכחי לקבוצות הגיל 54–15, שמשקלן בתפקוד במשק הבית ובשוק העבודה רב, נמוכה יחסית להקצאה לפי נטל התחלואה. עוד נמצא כי ועדת סל הבריאות מקצה מחצית מתקציבה השנתי לטיפול במחלות ממאירות, שהן מגורמי התמותה העיקריים. לעומת זאת מתווסף לתקציב זה רק מימון מועט לטיפול בהפרעות אורתופדיות ונפשיות, שהן מגורמי נטל התחלואה העיקריים, בין השאר עקב המנדט הצר של הוועדה.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    סוגיות מימון וכוח אדם במערכת הבריאות

    בשתי הבעיות הללו יש כדי לסכן את דירוגה הגבוה של ישראל במדדים של בריאות האוכלוסייה. בניגוד למגמות במערכות בריאות מפותחות אחרות, לרבות המערכת האמריקאית, ההפרטה במימון מערכת הבריאות הישראלית נמשכת ומתגברת. מגמה זו מגדילה את הפערים בנגישות לשירותי רפואה בין קבוצות ההכנסה השונות, ואף מגדילה את הפערים הכלכליים ביניהן. ההחמרה במצב אינה נובעת רק מהצמצום בחלקו של המימון הציבורי, אלא גם מכך שהמימון הפרטי ממשיך להגיע בעיקר מהוצאה ישירה מהכיס – בניגוד למצב במדינות אחרות, שבהן הביטוח הפרטי מפותח יותר. נראה שהביטוח המשלים בישראל, שכ-80 אחוז מהציבור מבוטחים בו, אינו תורם מספיק להפחתת ההוצאה הישירה מהכיס. הזדקנות אוכלוסיית הרופאים מביאה עמה פן חיובי – ניסיון רב יותר של הרופאים במערכת הבריאות – אולם בהתחשב בצמצום הכללי במספר הרופאים ביחס לאוכלוסייה בישראל, מגמה זו עלולה להביא לירידה משמעותית עוד יותר בהשתתפות של רופאים בכוח העבודה.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    דפוסי ההוצאה על מזון בישראל

    פרק זה מנסה להגדיר הוצאה נורמטיבית לנפש למזון בישראל, כזו שאינה לוקה בחסר אך גם אינה בגדר מותרות. כמו כן מתחקה הפרק אחר הרכב ההוצאה למזון על פי רמות הכנסה, כדי לעמוד על ההשלכות האפשריות של מבנה ההוצאה על התזונה. בכך מנסה הפרק לסייע לגיבוש מדיניות שתקל את המצוקה של משקי הבית שאינם מסוגלים לעמוד בהוצאה הנורמטיבית. מן הממצאים עולה כי ההוצאה הנורמטיבית על מזון לנפש בישראל – אשר אינה כוללת הוצאות על ארוחות מחוץ לבית ועל משקאות חריפים – עומדת על כ-600 שקלים בחודש. למשפחות בעשירון התחתון חסרים בממוצע כ-170 שקלים לחודש לנפש כדי להגיע לסכום הוצאה זה, ואילו משפחות בעשירון השני חסרות כ-90 שקלים לנפש. כמו כן, נמצא כי יש הבדלים במידת הוויתור על קבוצות מזון שונות במקרה הצורך: עם ירידת ההכנסה לנפש נוטים משקי בית לשמור על רמת הוצאה יציבה יחסית על בשר ועופות, לחם ומוצרי בצק ושמנים צמחיים, אך נוטים לוותר על צריכת ביצים, חלב ומוצריו, ובמיוחד על צריכת ירקות ופירות, שהם הבסיס לתזונה ים תיכונית נכונה.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת בישראל

    הסקירה מצביעה על גידול בקצבאות שמעניק המוסד לביטוח לאומי לקשישים, המסייע להרחיק את הקשישים מעל קו העוני. עם זאת, גובה הקצבאות נשחק לאורך זמן ביחס לעלייה ברמת החיים במשק. לצד הקצבאות מוענקים לקשישים שירותים רבים. חלקם, כגון גמלת הסיעוד, משרתים שיעור ניכר של קשישים, ואילו אחרים מיועדים לאוכלוסיות מוגדרות יותר, דוגמת עזרה בדיור. מהמחקר עולה כי התקציבים והשירותים המיועדים לקשישים מתפרשים באופן נרחב בין משרדים ממשלתיים שונים, וביזור זה משפיע על יכולת המעקב אחר השימוש בתקציבים, מוביל לבזבוז משאבים וגורר אי מיצוי זכויות בקרב האוכלוסייה המבוגרת.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    עוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל

    בחלקו הראשון נבחנות המגמות בשיעורי העוני בקרב המבוגרים בהשוואה לאוכלוסייה הצעירה יותר. הממצאים מצביעים על מגמת ירידה בשיעורי העוני בקרב המבוגרים לאורך זמן, לעומת עלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה. שיעורי העוני הנמוכים בקרב מבוגרים (בהשוואה לאוכלוסייה צעירה יותר) מושגים בעיקר באמצעות קצבאות הזקנה, המהוות רשת ביטחון לרבים, ובזכות ההכנסה מפנסיה. למעשה, שיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה הוא נמוך ביותר. בפילוח לפי שלוש קבוצות חברתיות בקרב המבוגרים (ישראלים ותיקים, יוצאי ברית המועצות לשעבר וערבים) נראה בבירור כי בקרב עולי ברית המועצות לשעבר ובקרב ערבים – שתי קבוצות בעלות זכאות נמוכה לפנסיה – שיעורי העוני גבוהים מאשר בקרב הוותיקים. אחת הדרכים להתמודד עם עוני ומחסור בקרב האוכלוסייה המבוגרת היא מגורים משותפים עם בני משפחה צעירים, הנמצאים בגיל העבודה. צורת מגורים זו אופיינית במיוחד בקרב ערבים ויוצאי ברית המועצות לשעבר, ומאפשרת להם לחיות במשק בית בעל רמת חיים גבוהה יותר משלהם, וכך להימנע מחיים בעוני.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    מגמות בהתפתחות מערכת החינוך

    במגמת ההתפתחות של ההרכב הדמוגרפי חלה תפנית משמעותית; המשאבים העומדים לרשות מערכת החינוך גדלו מאוד; ובתחום כוח האדם, כל המורים בחינוך היסודי כבר נקלטו ברפורמת "אופק חדש", וחלק גדול מהמורים בחטיבות הביניים ובחטיבה העליונה נקלטו בתכניות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". כמו כן חל שיפור ברמת ההשכלה של ציבור המורים, וכיום לרובם המכריע יש השכלה אקדמית. גם ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל השתפרו, כפי שניכר בתוצאות מבחני המיצ"ב, הבגרות והמבחנים הבין-לאומיים. לצד זאת, הפערים בין ההישגים של אוכלוסיות התלמידים השונות הצטמצמו. באקלים החינוכי בבתי הספר ניכרות מגמות שיפור, וכך גם בתחום הפערים בין יהודים לערבים. למרות האמור לעיל, ההקצאה הכספית לתלמיד בישראל עדיין נמוכה יחסית ל-OECD, ולמרות הצמצום שחל בהם הפערים בין הקבוצות השונות הם עדיין מהגדולים ביותר במדינות ה-OECD. לפיכך, יש עדיין דרך ארוכה עד שרמת השירות שמערכת החינוך מספקת לתלמידים ועד שהישגי תלמידיה, הלימודיים והחינוכיים כאחד, יעמדו בסטנדרטים של המדינות שישראל שואפת להידמות להן.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    שילוב ערבים ויהודים בבתי ספר בישראל

    רובם המוחלט של הישראלים חיים ביישובים חד-לאומיים, עובדים במקומות עבודה נפרדים ולומדים במוסדות נפרדים במערכת החינוך. עם זאת, מציאות ההפרדה נמצאת בתהליך של שינוי, ובתחומים שונים נוצרים מרחבים אינטגרטיביים יותר. פרק זה מתמקד במערכת החינוך, ובוחן את ההיסטוריה וההווה של הפרדה ושילוב בין יהודים לערבים על גורמיו, השלכותיו והאתגרים שהוא מציב. בחלקו הראשון של הפרק נסקרת התהוות ההפרדה בין ערבים ליהודים במערכת החינוך במהלך המאה העשרים. החלק השני מציג נתונים עכשוויים על מגמות השילוב הגוברות לאטן בעשור האחרון. חלקו השלישי של הפרק עוסק במוטיבציות של הורים בבואם לבחור בית ספר משולב עבור ילדיהם, והסיכום נוגע בקצרה באתגרים שהשילוב מציב בפני מעצבי מדיניות החינוך.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    הכלכלה השחורה בישראל

    ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים. באמצעות הכנסות אלו תוכל הממשלה להגדיל את ההוצאה הציבורית, להקטין את נטל המס ולצמצם את החוב הלאומי. עם הגורמים העיקריים המעודדים כלכלה שחורה נמנים מס שולי גבוה, עול ביורוקרטי כבד, אכיפה מועטה ונורמות דיווח לקויות. כדי להקטין את ממדי התופעה יש להתמקד בשלושה מישורים עיקריים: (1) שיפור תהליך האכיפה: מומלץ לקבוע לרשות המסים יעדים הן בתחום האכיפה והן בתחום שיפור השירות והקלת הדיווח, ולהחיל עליה נורמות של שקיפות בנוגע לעמידה ביעדים אלו; (2) שינוי שיטת הגבייה: כדי להקשות על אזרחים להעלים מס מומלץ להחיל חובת דיווח כללית, לעבור למיסוי על בסיס משק בית (במקום על בסיס פרטים) ולהכיר בהוצאות, תוך מינוף טכנולוגיית המידע לצורך דיווח וביקורת אוטומטיים; (3) הפחתת נטל המס: מומלץ לצמצם את שיעורי המס לעסקים קטנים העוברים להשתמש בתשתית אלקטרונית של תשלומים ודיווח הכנסות, כדי לצמצם את התמריצים להעלמת הכנסות.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    שוק הדיור בישראל

    בטווח הקצר, כדי לצמצם את הביקוש מומלץ למסות את ההכנסה המתקבלת מתשלומי שכירות באופן שווה למיסוי ההכנסה משוק ההון. בטווח הארוך, כדי לאפשר היצע גמיש יותר של דיור ובמטרה לצמצם את התנודתיות הרבה בשוק זה, מומלץ לפשט ולבזר את תהליכי התכנון, האישור והפיקוח על הבנייה, להעביר את ההכנסות מפיתוח ואת האחריות לבניית התשתיות הנדרשות לרשויות המקומיות ולאפשר מכירת בנייני דירות משותפים ברוב מיוחס מקרב הדיירים, כחלופה לתמ"א 38 ולתכניות פינוי-בינוי. כמו כן, כל עוד הדבר אינו פוגע בהקמת תשתיות לאומיות עתידיות ובאיכות הסביבה, רצוי להעביר את זכויות הקניין על שיעור גדול מהקרקעות לרשויות מקומיות ולידיים פרטיות.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    לגמור את החודש – הכנסות, הוצאות וחיסכון של משקי בית בישראל

    חלק ניכר מוקדש לאופן מימון רכישת הדירות באוכלוסייה החרדית, נוכח משאביה המוגבלים. מן הנתונים עולה כי מאזן ההכנסות וההוצאות של משק בית חרדי ממוצע נמצא בגירעון מובנה של למעלה מ-3,000 שקלים בחודש (כרבע מהוצאותיו) – אשר ממומן בחלקו באמצעות נטילת הלוואות בהיקפים גדולים, וגורם לגידול מתמיד בהיקף התחייבויותיהם של משקי בית חרדיים לבנקים ולמלווים אחרים (כגון מוסדות גמ"ח). תשלומי המשכנתה החודשיים של משקי בית חרדיים עלו בעשור האחרון ב-72 אחוז במונחים ריאליים, וגם שיעור החרדים בעלי המשכנתאות והיקף ההשקעות בנדל"ן במגזר עלו באופן משמעותי. נראה כי חלק גדול מן הכספים המשמשים להשקעות אלו מקורם בהון שחור מחו"ל, וכי לתופעה זו עשויה להיות השפעה בלתי מבוטלת על הביקוש לדירות (ולדירות להשקעה בפרט) ועל מחיריהן. מבט על מאזני ההכנסות וההוצאות בכלל המגזרים מגלה תמונה מטרידה, ולפיה משק הבית הממוצע בישראל אינו מסוגל לרכוש דירה ללא סיוע, לרוב מחסכונות ההורים – ואלו הולכים ומצטמצמים.

    המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

    דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2014

     דוח מצב המדינה 2014 מרכז 13 מחקרים מקוריים ופורצי דרך בתחומי החברה, הכלכלה, התעסוקה, החינוך, הרווחה, הבריאות וההוצאות הציבוריות. הדוח נפתח בבדיקת ההוצאות וההכנסות של משקי בית בישראל, ושופך אור על ההבדלים בין המגזרים השונים בתחום זה. שוק הדיור בישראל עומד במרכזו של מחקר אחר, המתעמק בעליית מחירי הנדל"ן, במגמות בבעלות על דירות ובהמלצות למדיניות להרחבת היצע הדיור. שני פרקים עוסקים בשוק העבודה בישראל. הראשון מביניהם מציע ניתוח והצעות לרפורמה בשוק העבודה המבוססת על מודל ה-Flexicurity הסקנדינבי, והשני בוחן מגמות באי שוויון בשכר. נושאים/מחקרים נוספים הנכללים בדוח הם מגמות במערכת החינוך, כולל תקצוב החינוך והישגי התלמידים; שילוב של יהודים וערבים בבתי הספר; הכלכלה השחורה בישראל; עוני בקרב קשישים בישראל; תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת; דפוסים של צריכת מזון בישראל; מגמות מימון וכוח אדם במערכת הבריאות; ומערכת הבריאות ותקצובה בהקשר של שיעורי תמותה לעומת מדד המביא בחשבון את יכולת התפקוד ואת איכות החיים.

     

    החינוך המקצועי/טכנולוגי במחשבה שנייה

    אני מבקר את עמדתו של סבירסקי מכמה היבטים. ראשית, כל עוד מערכת החינוך היא מנגנון השמה מקובל מהבחינה הנורמטיביתשל צעירים בשוק העבודה, עליה למיין תלמידים ולרבדם על פי כישוריהם והישגיהם, לכן מערכות חינוך הן בהכרח מנגנון מיון וריבוד חברתי. שנית, אין סיבה להניח שמערכות ממוסללות הן בהכרח שוויוניות פחות ממערכות מקיפות. שלישית, אין סיבה להניח שהבחנה בין מגמות לימוד, גם אם היא וולונטרית, מרובדת פחות מהסללה. ולבסוף, מסלולים מקצועיים בתיכון עשויים, בתנאים מסוימים, לשמש רשת ביטחון עבור מי שאיננו יכול, או אינו רוצה, להמשיך להשכלה הגבוהה. לאור העובדה ששיעורי הלמידה בהשכלה הגבוהה אינם צפויים לגדול בעתיד הקרוב, יש מקום לחדש את תנופת המחקר על השכלה מקצועית במטרה לזהות את היבטיה המועילים.