האם האקדמיה מכינה אותנו לשוק העבודה?
מחבר: איתן רגב

הגידול המרשים שחל בשנים האחרונות בשיעור הצעירים החרדים הלומדים לתואר אקדמי היה ועודנו מלווה באתגרים משמעותיים, כפי שהראיתי בטור האחרון. אחד האתגרים הללו הוא בחירת תחומי לימודים אשר יספקו בהמשך אפשרויות תעסוקה איכותיות, בשכר הולם. כזכור, שיעור גבוה במיוחד מן הסטודנטים החרדים, ובפרט במכללות הפרטיות, לומדים משפטים או מנהל עסקים – תחומים ששוק העבודה רווי בהם. האם תופעה זו היא תוצאה של בחירות לא מוצלחות של הסטודנטים החרדים, או שמא מדובר בכורח שמקורו בהיצע המצומצם של תחומי הלימוד הזמינים להם? ובכן, נראה כי שני ההסברים הללו נכונים, אך השני רלוונטי יותר. למעשה, התופעה אינה מנת חלקם של הסטודנטים החרדים בלבד – מדובר במגפה רחבת היקף אשר מכה באקדמיה הישראלית כולה.

ב-1995 החלה "מהפכת המכללות", בעקבות חקיקה אשר אפשרה לראשונה למוסדות שאינם אוניברסיטאות להכשיר סטודנטים לתואר ראשון, ובהמשך גם לתואר שני. למהלך זה היו השפעות דרמטיות (חלקן חיוביות וחלקן שליליות) על שוק העבודה הישראלי ועל פניה של החברה כולה. אין ספק כי הגדלת ההיצע והנגשתה של ההשכלה הגבוהה לפריפריה הגאוגרפית והחברתית הגדילו מאוד את שיעור האקדמאים במשק, שיפרו את ההון האנושי ותרמו לצמצום פערים. גם קבוצות אוכלוסייה שבעבר הדירו רגליהן משוק העבודה החלו לרכוש השכלה אקדמית ולהצטרף בהדרגה לאוכלוסייה העובדת. כך, למשל, בעשור האחרון בלבד זינק שיעור התעסוקה של נשים ערביות מ-21 אחוזים ל-40 אחוזים. אך לצד מגמות חיוביות אלו גבתה מהפכת המכללות מן המשק הישראלי מחיר יקר – כזה הנסתר מן העין. כדי להבין במה מדובר יש להיכנס לעובי הקורה.

לפני כשנתיים ניסינו אני ועמיתי גלעד ברנד לפצח את חידת פריון העבודה בישראל ולהבין מדוע הוא נמוך כל כך בהשוואה למרבית המדינות המפותחות. פריון העבודה הוא הערך הכספי הממוצע של שעת עבודה. זהו מדד טוב לרמת היעילות והיצרניות של העובד, אשר תלויות מן הסתם בהכשרתו, במידת מקצועיותו וברמה הטכנולוגית של הציוד שהוא משתמש בו. ככל שפריון העבודה גבוה יותר, ניתן לשלם לעובדים שכר גבוה יותר ורמת החיים במדינה גבוהה יותר. כדי להבין מדוע פריון העבודה בישראל מפגר אחר העולם המפותח הושוו ענפי המשק השונים בישראל לענפים המקבילים ב-12 ממדינות ה-OECD. ההשוואה התמקדה בענפים בעייתיים, שתרומתם לפער הפריון גדולה במיוחד. שלא במפתיע התברר כי כמעט בכל ענפי המשק (למעט ענפי ההיי-טק), פריון העבודה בישראל היה נמוך יותר. אך נתון זה לא קידם את פתרון התעלומה.

פריצת הדרך הגיעה כאשר השווינו את גודלם היחסי של הענפים הישראלים לגודלם היחסי של אותם הענפים ב-OECD. גילינו כי בישראל, ענף מסוים הנקרא "שירותים עסקיים אחרים" הוא בעל גודל חריג במיוחד. למעשה, כרבע מסך העובדים במגזר העסקי בישראל מועסקים בענף זה – לעומת כשמינית בלבד במדינות ה-OECD. אמנם הענף כולל, בין היתר, משלחי יד כגון מאבטחים, עובדי ניקיון וטבחים – אך חלק הארי שלו הוא משלחי יד אקדמיים כגון עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים ומנהלים. למען הסר ספק יודגש כי אלו האחרונים – ולא עובדי האבטחה – הם הגורם העיקרי לגודלו המנופח של הענף. בישראל יש, למשל, פי שלושה יותר עורכי דין לאלף נפש מאשר במרבית המדינות המפותחות. גם שיעורם של רואי החשבון ובוגרי מנהל עסקים גבוה בישראל באופן חריג.

מדוע שיעורים אלו הם בעייתיים? כאשר מכפילים או משלשים את שיעורם של עורכי הדין או רואי החשבון העוגה אינה גדלה. הם לא ייצרו ערך נוסף למשק כפי שייצרו עוד חברות היי-טק, מפעל תעשייתי או חלקה חקלאית – שאת תוצרתם ניתן לייצא. איני טוען שאיננו זקוקים לעורכי דין ולרואי חשבון, אך אם מדינות מפותחות מתנהלות היטב עם שליש מהכמות – מדוע זקוק המשק הישראלי לרבים כל כך? התשובה הפשוטה היא שהוא אינו זקוק. למעשה, ריבוי הפונים למקצועות אלו בא על חשבונם של ענפים יצרניים אשר סובלים ממחסור בכוח אדם – ובפרט ענפי התעשייה.

כיצד הגענו למצב הזה? ובכן, בכך שאפשרה את פתיחתן של מכללות רבות במהלך שנות התשעים הנגישה אמנם המדינה את ההשכלה הגבוהה לפלח גדול של האוכלוסייה, אך מעולם לא הגדירה בבירור את תמהיל תחומי לימוד שעליהן לייצר. למעשה, הנחת העבודה הרווחת הייתה שהשוק מסדר את עצמו (עקרון היד הנעלמה), ולפיכך המכללות הפרטיות יֵדעו להציע לתלמידיהן תחומי לימוד שיתאמו את צורכי שוק העבודה.

המציאות הייתה שונה מאוד. מכללות רבות שמו דגש גדול על מספר מצומצם של תחומי לימוד בעלי תדמית יוקרתית (כגון משפטים, חשבונאות ומנהל עסקים), ואלו אפשרו להן למשוך אל ספסליהן סטודנטים רבים שהיו מוכנים לשלם סכומי כסף גדולים כדי לזכות בהזדמנות לרכוש מקצוע נחשק. בדיעבד ניתן לומר כי הייתה זו התנהגות עדרית אשר לא תאמה את צורכי שוק העבודה (אלא את האינטרסים הכלכליים של המכללות), והיא הביאה לכך שרבים מן הבוגרים מצאו עצמם עומדים בפני שוקת שבורה. למרבה הצער, מציאות עגומה זו פוגעת, כאמור, ביתר שאת בסטודנטים החרדים, ובפרט במכללות הפרטיות.

נטים לתואר ראשון לפי תחומי לימוד

כיצד בכל זאת ניתן לבחור במסלול לימודים שיספק פרנסה ראויה? התשובה תלויה, כמובן, באדם ובנסיבות. אין זה סוד שענפי ההיי-טק ומדעי המחשב מציעים את השכר הגבוה ביותר – אך לא כל אחד יכול להפוך למתכנת או למהנדס מחשבים (למי שיכול, אמליץ בחום לעשות זאת). אך גם עבור מי שאינו "גאון מחשבים" קיימים אפיקי כניסה לעולם ההיי-טק. בודקי תוכנה למשל, עוברים הכשרה קצרה בהשוואה להכשרה אקדמית, ומרוויחים משכורות מכובדות. ענף ההיי-טק בישראל, אף שהוא גדול בהשוואה למדינות אחרות, זקוק לעובדים רבים נוספים, ואין מחסור במשרות. להפך. ובכל זאת, ברור כי ענף זה לבדו לא ייתן מענה לחלק הארי של מחפשי הפרנסה.

היכן אפוא קיימות עוד הזדמנויות לתעסוקה טובה בשכר מכובד? ובכן, בתעשייה. כשם שענפי שירותים מסוימים, כגון עריכת דין וראיית חשבון, מוצפים בבוגרי המכללות – כך ענפי התעשייה משוועים לעובדים מיומנים. יש מחסור חמור בטכנאים, בהנדסאים, בחרטים, בפחחים, ברתכים, בחשמלאים ובמפעילי מכונות. מסלולי ההכשרה למקצועות אלו קצרים יחסית, בוודאי בהשוואה לתואר אקדמי, והמדינה מסבסדת חלק ניכר מעלויות ההכשרה – ובמקרים רבים אף מממנת אותן במלואן. אין צורך בנתוני סף כגון בגרות או פסיכומטרי כדי להתקבל לקורסי ההכשרה הללו, ובסיומם ניתן להשתלב בתעשייה בשכר התחלתי שהוא גבוה באופן ניכר משכרם ההתחלתי של מרבית בעלי התארים.

אם כך, מדוע קיים מחסור חמור כל כך בעובדים במקצועות אלו? ראשית, יש לציין כי בעבר לא סיפקה המדינה די אפיקי הכשרה לעובדי תעשייה, ולמפעלים לא השתלם להשקיע בעצמם בהכשרתם. זאת משום שתחלופת העובדים כיום היא מהירה וההשקעה בעובד אינה מחזירה את עצמה. שנית, למקצועות שאינם אקדמיים יצא בישראל, שלא בצדק, מוניטין של "מקצועות נחותים". רבים וודאי זוכרים כיצד לפני כשלוש שנים בישיבת ממשלה שעסקה בהכשרות מקצועיות, התריס סילבן שלום בפני רה"מ נתניהו: "שלח את הבן שלך להיות פחח  או רתך.." (כלכליסט, 22.10.2014). אמירה זו שיקפה היטב את המנטליות הרווחת בקרב חלק גדול מן הציבור.

במדינה שבה רוב הצעירים עסוקים במרדף בלתי נגמר אחר תואר ותואר נוסף (כמו מרוץ חימוש שמאיים למוטט את כל המתחרים) – עבודת כפיים הפכה למילה גסה, וחבל. אך מי שיֵדע להתעלם מהסטיגמות ומרעשי הרקע ולשקול את האפשרויות במונחים של עלות מול תועלת – יעדיף אולי בכל זאת קורס הכשרה קצר והשתלבות מהירה בתעשייה עם הכנסה מכובדת על פני השקעה של כמה שנים ועשרות אלפי שקלים ברכישת מקצוע ששוק העבודה בו רווי והפרנסה אינה מובטחת. איני טוען חלילה שרכישת תואר היא בהכרח בלתי משתלמת, אך כדאי לכל מתלבט לשאול עצמו ולברר מבעוד מועד איזה עתיד מצפה לו בשוק העבודה.

הטקסט התפרסם באתר "כיכר השבת"

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו