Category Archives: Additional Areas @he

יעדים והמלצות לממשלה ה-34

חוקרי המרכז ממפים את האתגרים בתחומים המאקרו-כלכלה, שוק העבודה, החינוך, הרווחה והבריאות, ומפרטים צעדי מדיניות מעשיים שבכוחם להביא לשיפור במישורים אלו.

ההמלצות אינן מקשה אחת, מכיוון שהן נכתבו בידי חוקרים בעלי דעות שונות המנתחים את המצב בישראל מזויות שונות. עם זאת, יש נושא אחד החוזר ועולה בכולן: בעיית אי השוויון והגידול בפערים, שהיא אולי הסוגיה הקשה ביותר שהחברה בישראל מתמודדת עמה כיום.

עשור ללא מדיניות דיור: נסיגת הממשלה מתמיכתה בדיור ומחאת קיץ 2011

 ואכן, בעשור שקדם למחאה משכה הממשלה את ידיה משוק הדיור,
לאחר שמאז קום המדינה הפגינה מעורבות רבה בתחום זה. צמצום המעורבות הממשלתית בשוק הדיור הביא לכך שפלח השוק ששרד הוא זה שאינו נזקק לתמיכה ממשלתית. היקפי הבנייה החדשה לא תאמו את קצב הגידול של האוכלוסייה, וכך נוצר מחסור ובעקבותיו נגרמה עלייה חדה במחירי הדיור.

בעשור הנוכחי צומצמו אמצעי הסבסוד אשר אפשרו בעבר למשקי בית לרכוש דירה , וחלה ירידה חדה בשיעור בעלי הדירות. ממפעל הדיור הציבורי נותר שריד בלבד, לאחר שחלק גדול מהדירות במאגר נמכר. הכלי היחיד שנותר רלוונטי לנזקקים הוא מענק הסיוע בשכר דירה, אולם הוא יוצר הסדר דיור לא יציב. הימנעות הממשלה ממעורבות בשוק הדיור גובה מחיר בכמה רבדים: פגיעה בחזון התכנוני של תכנית המתאר הארצית (תמ”א 35); הגברת הקיטוב בין המרכז לפריפריה; עליית מחירים ואינפלציה, אשר גרמו בסופו של דבר לבנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות; ולבסוף, התסכול וההתמרמרות הכבדים בקרב קבוצות אוכלוסייה רחבות.

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

הנתונים לשנת 2012 ותחילת 2013 מצביעים על צמיחה סבירה של התוצר, על אבטלה יציבה ועל המשך הגידול בהשקעות, תוך שמירה על אינפלציה נמוכה. הפעילות המאקרו-כלכלית המשיכה לעמוד בצל ההאטה בעולם. חלה עלייה בגירעון הממשלתי, בפרט עקב ירידה בהכנסות ממסים. בניתוח המדיניות הפיסקלית לאורך זמן עולה כי כעת ישראל אינה חורגת מהתנהגותה ב-20 השנים האחרונות, אך היא עלולה להידרדר לתוואי פיסקלי מסוכן. בה בעת קשה לראות איך תתקרב ממשלת ישראל ליעד גירעון של אחוז תוצר אחד, הנמצא על סדר היום של קובעי המדיניות כבר תקופה ארוכה. הפרק חושף כמה היבטים בעייתיים בניהול התקציב בישראל ומציג רעיונות לשינויים בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברנ, כלכלה ומדיניות 2013.

איחודי רשויות בשלטון המקומי

בישראל יש כיום עשרות רשויות מקומיות קטנות, המונות פחות מ-6,000 תושבים. רשויות כאלו מתקשות לספק קשת מלאה של שירותים מוניציפליים בעלות סבירה. כאשר רשות כזאת שוכנת סמוך לרשות אחרת שאוכלוסייתה דומה, איחוד בין הרשויות עשוי לשפר את השירות לתושבים ולהוזיל אותו כאחד.

יתרונותיהם באיחודי רשויות ידועים מזמן, אך עד היום הפעילות בתחום הייתה מזערית. מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל שערך ד”ר יניב ריינגוורץ, כלכלן מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון בארצות הברית, פורץ דרך בקידום יעד מדיניות חשוב זה בכמה מישורים: הוא נותן הערכה מבוססת לחיסכון הצפוי ממהלך כזה; מזהה באופן מדויק את הרשויות שהתנאים בהן מתאימים לאיחוד; ומתווה תכנית בת ביצוע ליישום המהלך האיחוד.

על פי המחקר של מרכז טאוב, באספקת שירותים ציבוריים אפשר ליהנות מיתרונות לגודל – כלומר ממצב שבו העלויות הקבועות (למשל משכורות לבעלי תפקידים)  מתחלקות על פני תושבים רבים יותר, ועל כן דורשות פחות תקציב לתושב – ברשויות המונות בין 7,000 ל-10,000 תושבים. הנתונים שמביא ד”ר ריינגוורץ בתרשים הראשון מראים כי בשנים 2003-2010 ההוצאה לתושב של רשויות שאוחדו ב-2003 הייתה נמוכה יותר מאשר ברשויות בעלות תכונות דומות שלא אוחדו.

Heb Municipalities Fig 1

החיסכון הצפוי מאיחוד רשויות

המחקר של ד”ר ריינגוורץ מצא כי איחוד של רשויות מקומיות קטנות עשוי לחסוך בממוצע כחמישה מיליון שקלים בשנה לכל איחוד. החיסכון נובע מהאפשרות לייעל את אספקת השירותים המוניציפליים, וצפוי להקטין את הצורך במענקי איזון מהשלטון המרכזי. ד”ר ריינגוורץ מחשב שעל פי התכנית שהוא מציע אפשר להביא לחיסכון תקציבי של כ-131 מיליון שקלים בשנה לכל הפחות.

יש לקחת בחשבון שכ-35 אחוז מהוצאות הרשויות ממומנות מהעברות תקציביות מהשלטון המרכזי. משמעות הדבר היא שחיסכון בניהול השלטון המקומי מביא גם לחיסכון משמעותי בתקציב הלאומי. בימים של קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, איחוד רשויות יכול להחליף חלק מהקיצוצים המתוכננים בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות.

אילו רשויות יש לאחד

לצד היתרונות של איחוד רשויות, יש למהלך גם חסרונות. ריינגוורץ מסביר כי איחוד רשויות עשוי לפגוע במתאם בין העדפות התושב לפעולות הרשות, ובכך להפחית את שביעות הרצון של התושבים. בעיה זו עלולה להתעורר בעיקר ברשויות השונות זו מזו מאוד באופיין או ביכולתן הכלכלית, שכן צורכי התושבים בכל אחת מהן עשויים להיות שונים במידה ניכרת. כמו כן, מימוש היתרונות הללו מחייב שינויים אדמיניסטרטיביים, דוגמת איחוד אגפים ופיטורי עובדים. שינויים אלו אינם קלים לביצוע ועלולים להתעכב בטווח הקצר, ואולי אף לא להתבצע בטווח הארוך.

כדי למזער את החסרונות האפשריים, המחקר של מרכז טאוב מציג רשימה של 25 רשויות העומדות בקריטריונים שנקבעו כאופטימליים להצלחת איחוד רשויות: יש בהן פחות מ-6,000 תושבים, והן גובלות ברשויות שאפשר להתאחד עמן הדומות להן במאפייניהן התרבותיים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים.

Heb Municipalities Table 1
איך לאחד רשויות בהצלחה

ב-2003 בוצעה בישראל תכנית דומה לאיחוד רשויות, אולם שלושה מתוך 12 האיחודים שיושמו אז פורקו בשנים 2009-2010 עקב התנגדות התושבים והדרג הפוליטי המקומי. ד”ר ריינגוורץ מציין כי כדי להבטיח את הצלחת איחודי הרשויות שמציע המחקר, יש לבצעם בשיתוף פעולה עם הרשויות המתאחדות. לדברי ד”ר ריינגוורץ: “יש לשתף את הדרג הפוליטי והניהולי ולוודא שיש שיתוף פעולה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. כמו כן, רצוי לתת מענקי הסתגלות לרשויות המתאחדות כדי לתת מענה לעלויות חד-פעמיות הנובעות מהאיחוד, ולשנות את מבנה מענקי האיזון כך שהמענקים הניתנים לרשויות קטנות יקטנו. צעד זה יתמרץ אותן לפנות לתהליך של איחוד רשויות”.

front-cover-municipalities-127x179

איחוד רשויות בישראל: לקחים והצעות לעתיד

לפי אומדן המתבסס על תוצאות רפורמת איחודי הרשויות שבוצעה בישראל בשנת 200
3 (Reingewertz, 2012), הודות ליתרונות לגודל באספקת שירותים ציבוריים צפויים איחודי הרשויות להניב חיסכון של כ-131 מיליון שקלים בשנה. נייר המדיניות דן גם בחסרונות הנובעים מאיחודי רשויות ומציע דרכים למזער אותם. כמו כן מפורטים במסמך התנאים המקדימים והקריטריונים לביצוע איחודי רשויות, למשל שרצוי לאחד רשויות קטנות השוכנות סמוך לרשות אחרת הדומה להן במאפייניה התרבותיים. בהקשר זה חשוב לשתף את הרשויות המתאחדות בתהליך קבלת ההחלטות, ולאפשר להן בחירה של הרשות השותפה לתהליך האיחוד.

שיבושים בדרך המובילה אל הפרחת המדבר

בישראל יש רק 40-50 ימי גשם בשנה בממוצע באזור החוף, ורק ארבעה עד 30 ימי גשם באזורים הצחיחים יותר – מה שהקנה לה ניסיון רב בהתמודדות ממושכת עם מחסור במים. כמדינה היחידה בעולם שבסוף המאה שעברה היו בה יותר עצים מאשר בתחילתה, ואוכלוסייתה גדלה מפחות ממיליון לכמעט 8 מיליון בפרק זמן של 64 שנה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית כמדינה מובילה בחדשנותה בניצול משאבי מים דלים. תקופות ארוכות של בצורת, לצד זינוק במחירי המים בשנים האחרונות, העלו את נושא ניהול משק המים לראש סדר היום הלאומי, והביאו את הכנסת להקים בשנת 2008 את ועדת ביין בנושא ניהול משק המים בישראל.

לאחרונה אחד משלושת חברי הוועדה – פרופ’ יואב כסלו, כלכלן באוניברסיטה העברית – הכין עבור מרכז טאוב סקירה מקיפה בנושא. פרופ’ כסלו מצביע על כך שמשק המים של ישראל עומד בדרך כלל במשימותיו הודות למערכות הנדסיות משוכללות, לידע הרב שנצבר בנושא, לבסיס החוקי האיתן ולמקצועיות העובדים. עם זאת, הוא מזהה כשלים בניהול משק המים שמקורם במגבלות יכולתם של הגופים הממשלתיים – ולעתים בנכונותם – לקיים במלואן את המשימות המורכבות שמשק המים בישראל מציב בפניהם.

האתגר העיקרי נובע מכך שמאז קום המדינה, גידול האוכלוסייה עלה על הגידול בהספקת המים. בעוד כמות המים שסופקה בישראל גדלה בשיעור של כ-35 אחוז בין 1960 ל-2008, האוכלוסייה גדלה בשיעור העולה על 350 אחוז. המשמעות היא שצריכת המים לנפש בישראל ירדה באורח חד, אך הירידה לא הייתה אחידה בכל המגזרים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, הצריכה הביתית לנפש לא ירדה ורמתה היום כמעט זהה לרמה הצריכה בשנת 1960. לעומת זאת, צריכת המים בחקלאות ירדה באופן תלול והגיעה לכדי פחות משליש מהרמה בשנת 1960 בחישוב לנפש – למרות הצמיחה המתמשכת בתוצר החקלאי לאורך העשורים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_1

המחקר של מרכז טאוב מראה פיצול בולט בין השימוש במים בחקלאות ובין התוצר החקלאי משנות 1950 עד 2009. הספקת המים כמעט לא גדלה בארבעת העשורים האחרונים – אף שחלק גדול מהמים השפירים הוחלף מושבים (שפכים מטוהרים) – ואילו תפוקת הגידולים שדורשים מים גדלה בהתמדה. במשך התקופה גדלה התפוקה ליחידת מים פי שבעה. הגידול בתפוקה התאפשר בזכות ההשקעות בענף, שיפור דרכי הייצור והמעבר לגידולים וזנים משובחים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_2
ישראל אכן נקטה צעדים משמעותיים כדי להגביל את צריכת המים ולהגדיל את ההספקה, אך כסלו מוצא שבכל זאת קיים חוסר איזון מתמשך בין היצע וביקוש, שמתבטא בהפקת יתר של מים ממקורות טבעיים בישראל. הפקת היתר מעוררת כמה בעיות רציניות. ראשית, כאשר הרזרבות נמוכות, אין עתודות להתמודד עם התפתחויות בלתי צפויות. רצף של כמה עונות שכמות הגשם בהן תהיה נמוכה מהממוצע עלול לגרום למשבר מים בהיעדר עתודות מספיקות. נוסף לכך, כתוצאה מהפקת יתר נפגעת גם איכות המים, ויש פגיעה ישירה גם במקורות המים – האקוויפרים, האגמים והמאגרים.

הממשלה ורשות המים לא עמדו מנגד מול התפתחויות אלו. מימיה הראשונים של המדינה ועד שנות השישים, רוב צרכני המים – ובכלל זה החקלאים – יכלו להשתמש במקורות המים הקרובים אליהם, ועלות ההובלה הייתה מינימלית. בתחילת תקופה זו עלות הפקת המים הייתה רק כ-0.50 ש”ח למ”ק במחירים של היום.

עם גידולה של המדינה, המקורות הסמוכים כבר לא הספיקו והיה צורך להוביל מים ממקומות שופעי מים לאזורים הצחיחים. למוביל הארצי, שהקמתו הסתיימה בשנת 1964, היה תפקיד מרכזי בהתפתחות זו. פרויקט זה ייקר את עלות ייצור המים לכ-1.70 ש”ח למ”ק במחירים של היום. אולם תוך כמה עשורים גם מקור זה לא סיפק את צורכי המים, וישראל נכנסה לעידן השלישי של התפתחות משק המים – הפקת מים באמצעות התפלה (שלושה מפעלי התפלה גדולים כבר פועלים בחוף הים התיכון ושניים נוספים נמצאים בבנייה). מפעילים יקריםצ אלו ייקרו את עלות הייצור של המים לכ-3 ש”ח למ”ק.

נוסף לאמצעים הללו, התבסס השימוש במים מוּשבים והופעלו גם רפורמות חשובות, ובהן ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות – במקום ניהול ישיר של הרשויות עצמן.

עם זאת, הפקת יתר ממשיכה להוות בעיה רצינית, והיא עלולה להחמיר אם יתברר שכמות המים שתעמוד לרשותנו מהמקורות הטבעיים תלך ותקטן בגלל ירידה מתמשכת בכמות הגשמים. הפקת יתר נראתה במאגר החוף כבר בשנות השישים, ועל אף אזהרות חוזרות ונשנות, המדיניות לא תוקנה. ההערכה היא שלאורך שנות התשעים הפקת היתר מכל המקורות הטבעיים הייתה 80 מיליון מ”ק לשנה.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על כך שבניהול משק המים יש חשוב מאוד לשמור על המשאבים, למנוע ניצול או הפקת יתר של המים במאגרים ולהבטיח תכנון נכון של עתודות מים לשנים שחונות, בבחינת עתודות לשעת חירום. לאורך השנים הממשלה לא מילאה את תפקידה בתחום זה כהלכה, והממונים על ביצוע המדיניות לא עמדו כראוי על משמרתם בהגנה על משאבי המים.

כסלו מאמין כי הכישלון של הממשלה אינו תוצאה של טעויות בודדות אלא מבני: את עבודת הממשלה מבצעים אנשים הנושאים בעומס גדול; יכולתם מוגבלת, הם נתונים ללחצים ולעתים גם מוטים בהחלטותיהם. על פי כסלו, הדרך למתן את כשלי הממשלה היא להגביר את השקיפות ואת מעורבות הציבור במשק המים.

משק המים בישראל

בתקופות האחרונות המשק עבר שינויים גדולים; ביניהם, הקמת מפעלים להתפלת מי-ים, צמצום הספקת המים השפירים לחקלאות והמרתם בקולחים, הקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות, ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והכרה באפשרות שאנו עומדים בפני שנים שחונות רבות – אולי תולדה של שינויים אקלימיים גלובליים. על אף ההצלחות, אפשר לזהות בניהול משק המים כשלים שמקורם במגבלות יכולתם, ולעתים בנכונותם, של הגופים הממשלתיים לקיים במלואן את המשימות המורכבות שהמשק מציב. בעתיד המשימות תהיינה קשות יותר ועל כן חשוב לבחון את מבנה משק המים והתאמתו לתפקידיו; ובמיוחד – להגביר את השתתפות הציבור בפעילות השוטפת של משק המים ומוסדותיו במידע, בעצה ובפיקוח.

הסקר החברתי 2010

בשנה האחרונה נמצאה מגמת שיפור ב”מדד טאוב”, מגמה זו משותפת לכל הציבור אך ממדיה נבדלים בין קבוצות שונות של האוכלוסייה. ממצאי הסקר מגלים, לא במפתיע, כי בחברה הישראלית רמת ההכנסה ורמת ההשכלה של הפרט משפיעות (ברמות שונות של עוצמה) על ההבדלים בתחושת הביטחון החברתי ועל הבדלים בגישה לתחומים החברתיים השונים. ישנם גם הבדלים לפי מידת הדתיות, כאשר בתחומים מסוימים ההבדלים מבליטים במיוחד את ה”חרידים” לעומת “החילוניים”, אך באחרים מתגלה מדרג לפי מידת הדתיות ולא דיכוטומיה. הדעה הרווחת בקרב הציבור בישראל היא, שהפערים בחברה ממשיכים ומעמיקים, אבל תחושה זו איננה מביאה לתמיכה גורפת במדיניות של העדפה מתקנת כלפי אוכלוסיות חלשות בולטות. בחברה הישראלית מתבלטות שלוש קבוצות, המובחנות זו מזו במערכות הערכים שלהן ובגישותן לבעיות המרכזיות שעל סדר היום החברתי-כלכלי – ערביי ישראל, החרדים והעולים מהמדינות חבר העמים לשעבר.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

מבט מאקרו

הוא עומד על הפער בין המצב הטוב המשתקף באינדיקטורים השונים לפעילות השוטפת של המשק, לבין המצב המדאיג לנוכח הבעיות ארוכות הטווח, המאפיינות את המשק. הנתונים השוטפים מצביעים על גידול נאה בתוצר ובתעסוקה, על אבטלה נמוכה יחסית, על עודף בחשבון השוטף ועל אינפלציה סבירה. הבעיות ארוכות הטווח מתעוררות בשל השקעה נמוכה יחסית, תשתיות פיסיות המצויות בפיגור, ובעיות רבות בשוק העבודה, המקרינות לרעה על איכות ההון האנושי ועל פריון העבודה. הפרק דן גם בבעייתיות הרבה הכרוכה בכל ניסיון לשינוי המדיניות הפיסקלית, שהייתה עשויה לפעול לפתרון הבעיות הללו.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה:  חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

תקציב הממשלה במשק המים בעשור האחרון

 לאחרונה כל ההוצאות של הספקים הגדולים – חברת מקורות ותאגידי המים העירוניים – מכוסות בתשלומי הצרכנים; אולם המדינה עדיין מקצה למשק המים סכומים ניכרים. בעשור האחרון היה חלק הארי של התקציב מיועד לתמיכות בהשקעות בביוב ובהשבת קולחים לחקלאות וגדלו התקציבים שהופנו לתאגידי המים החדשים ולרשויות מקומיות בתחומן קמו תאגידים. מהסקירה עולה שסביר שעל תקציב המדינה יהיה לתמוך במשק המים גם בעתיד וכן גם שעומס שאלות האסדרה (רגולציה) שקשורות בתקציב ילך ויכבד

הנרי טאוב ז”ל: מילות פרידה

הHenry Taubנרי שימש יו”ר חבר הנאמנים של המרכז בשנים 1994-2005 וכן יו”ר כבוד בשנים האחרונות. הוא העניק במהלך כל
השנים הללו מנהיגות, ייעוץ, והכוונה למרכז ולצוותו המקצועי.

יחד עם אחיו, ג’ו, וחבר ילדות, פרד לאוטנברג, ייסד הנרי טאוב חברה לעיבוד נתונים אוטומטיים (ADP) וכיהן כיו”ר שלה משנת 1949 עד 1970. הנרי פרש מהחברה באמצע 1980, כאשר היא הייתה לאחת החברות הגדולות בארה”ב המנפיקה תלושי שכר עבור כעשירית מכוח העבודה האמריקאי. היום ADP היא אחת מספקי הפתרונות העסקיים הגדולים בעולם במיקור חוץ.

בראשית 1980, בעת כהונתו של הנרי טאוב כנשיא הג’וינט העולמי, עלה הרעיון להקים מרכז מחקר עצמאי, מקצועי ולא-תלוי, שיעסוק בחקר המדיניות החברתית, ושיעמיד מחקרים בחזית הידע בפני מקבלי ההחלטות ובפני הציבור הרחב. הנרי טאוב הבין את החשיבות והצורך במחקר מבוסס נתונים, והפך לאחד מן האבות המייסדים של המרכז יחד עם מנהיגים אחרים מארגון הג’וינט. מנהיגי הג’וינט הבינו שכדי שהמרכז יציג ניתוח מאוזן, רציני ונטול פניות, עליו להיות עצמאי לחלוטין ממוסדות הממשל. המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, כפי שהוא נקרא בעת הקמתו, הוקם בשנת 1982 והפך עם השנים לאחד ממכוני המחקר המובילים בישראל. תמיכתו ארוכת השנים של הנרי טאוב הפכה לנדבך מרכזי במימוש המרכז, והיא הונצחה בשנת 2003 בנתינת שמו למרכז, שהפך למרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.

הנרי טאוב היה סמל למנהיג הקהילה היהודית המודרנית בארה”ב: שקט וצנוע אך בעל חזון הרבה מעבר להעדפות המקובלות של ראיה טקטית ופתרונות סימפטומתיים. בנוסף לתפקידו המכריע בייסוד מרכז טאוב, גישתו האסטרטגית ליצירת עתיד טוב למדינת ישראל באה לידי ביטוי גם לאורך השנים בהן היה יו”ר חבר הנאמנים של הטכניון – אחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם שתרם רבות להיווצרותה של ישראל כמדינת הסטארט-אפ. בתפקידו כאחד מן הפילנתרופים האמריקאיים הבולטים היה פעיל בעמדות מנהיגות רבות בקהילה היהודית בארה”ב, ובכלל זה בהנהגת המגבית היהודית האמריקאית.

יחד עם אשתו, ייסד את קרן הנרי ומרילין טאוב, שסיפקה תמיכה נדיבה ומשאבים למטרות חשובות רבות, לרבות מכון טאוב לחקר מחלת אלצהיימר והזדקנות המוח בבית-החולים קולומביה-פרסברטריאן, כמו גם מרכז טאוב למחקר עירוני באוניברסיטת ניו-יורק. הפעילויות הציבוריות שלו כללו גם חברות בהנהלות של חברות עסקיות גדולות שונות בארה”ב ובישראל.

הנרי טאוב נפטר בניו-ג ‘רזי ב-31 במרץ 2011 כשהוא בן 83. הוא הותיר אחריו את מרילין, אשתו ב-53 שנים האחרונות, שלושה ילדים ועשרה נכדים.

הנרי טאוב יחסר לנו מאוד. יהי זכרו ברוך.

דברים לזכרו של ד”ר ישראל כ”ץ ז”ל

ד”ר כ”ץ היה אחד ממעצביה של מדינת הרווחה הישראלית כבר מראשית שנות הששים. תפקידיו לאורך השנים יצרו מארג מגוון של תרומה הן בתוך הדיסציפלינה של העבודה הסוציאלית והן במערכות החברתיות השונות. בסוף שנות הששים ועד שנת 1973 כיהן כ”ץ כמנכ”ל המוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופה זו שימש כיו”ר “ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה” (1971-1973), אשר נודעה כ”ועדת כץ”. הוועדה הביאה לשינוי בתפיסת הרווחה בישראל כלפי ילדים ונוער בסיכון.

הקשר של ישראל כ”ץ עם ארגון הג’וינט החל כבר באותן שנים, כאשר פעל להקמת מכון ברוקדייל לחקר הזיקנה בישראל (לימים מכון מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל) ועמד בראשו בשנים 1973-1977. לאחר מכן חזר כ”ץ לשירות המדינה וכיהן כשר העבודה והרווחה בממשלתו של מנחם בגין בין השנים 1977-1981. עם תום תפקידו במערכת הממלכתית חידש ישראל כ”ץ את קשריו עם מנהיגי הג’וינט, אשר הבינו באותה עת החשיבות המרכזית של “התכנון החברתי” והרעיון של הקמת מרכז מחקר כבר היה על סדר יומם.

בשנת 1982, בתקופת נשיאותו בג’וינט העולמי של הנרי טאוב ובעת שרלף גולדמן היה מנהל הג’וינט העולמי, ייסד הג ‘וינט את המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל (ולימים – מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל) וד”ר כ”ץ התבקש להיות מנהלו הראשון. הנהגת הג’וינט הבינה, כי בניגוד לתכניות וליוזמות אחרות, על המרכז הזה להיות עצמאי ממעורבות ממשלתית, כדי שיוכל לספק למקבלי ההחלטות ולקובעי המדיניות מחקר לא-פוליטי ולא-מפלגתי ברמה גבוהה, ועל בסיס המחקר– להעמיד חלופות למדיניות בת-קיימא בתחומים החברתיים והכלכליים. ישראל כ”ץ עמד בראש המרכז עד 1992 וכאשר פרש העביר את השרביט ליעקב קופ.

ישראל כ”ץ פעל תמיד נמרצות להעלאת הנושאים החברתיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, בממשלה, בכנסת, בחוגים מקצועיים ואקדמיים, בתקשורת או בתחומים אחרים. הוא המשיך  לתמוך במרכז ובפעילותו גם שנים רבות לאחר שפרש מתפקידו.

ד”ר ישראל כ”ץ ייזכר תמיד בחיי מרכז טאוב.  אנו שולחים תנחומים למשפחתו ומשתתפים בצערם.

פחות כלי רכב לנפש, צפיפות גבוהה בכבישים

תשתית הכבישים איננה עומדת בעומס התנועה ואיננה מדביקה את קצב הגידול בנסועה (סך הקילומטרים של הנסיעה). בנייר מדיניות חדש של מרכז טאוב, “ניידות בתחבורה והשפעתה על נגישות בישראל – מחקר השוואתי”, יורם עידה וגל טלית מצביעים על גודל הפער בין התשתית הקיימת לבין צורכי המשק.

משרד התחבורה מדווח באתר האינטרנט שלו, ש”מספר כלי הרכב בישראל הכפיל את עצמו מכמיליון בשנת 1990 עד כשני מיליון כיום, כאשר גידול האוכלוסייה הסתכם ב-51 אחוז. כתוצאה מכך רמת המינוע עלתה בכ-40 אחוז, לכ-300 כלי רכב לכל אלף תושבים”. עם זאת, רמת כלי הרכב הפרטיים לאלף נפש עדיין נמוכה בישראל, בין מחצית לשליש מהרמה המאפיינת את מדינות אירופה וארה”ב, ויש להניח שהעלייה במספר כלי הרכב לנפש תימשך. המשרד מכיר ב”פער הגובר” בין השימוש ובין הקיבולת.

המחקר של עידה וטלית מראה עד כמה הפער משמעותי. בתרשים ניתן לראות את הגידול שחל משנת 1990 בארבעה מודדים מקובלים בתחום: קילומטרים של נסיעה (הנסוּעה), מספר כלי הרכב, ומודדים של שטח הכבישים ואורכם (המצביעים על קיבולת הכבישים). במהלך שני העשורים האחרונים, מספר כלי הרכב יותר מהכפיל את עצמו, וכבר בשנת 2006 הגידול עלה על 110 אחוז. הנסועה גדלה עוד יותר, מעבר ל-130 אחוז. אולם מנגד, שטח הכבישים גדל רק בכ-60 אחוז ואורכם אף גדל פחות. המשמעות היא, שהצפיפות בכבישים גדלה באופן ניכר.

Fig 3A Heb
עידה וטלית מצביעים על כך שממדי הגידול בהיקף הנסיעה בכבישים הם בחלקם פועל יוצא של העדר השקעה בתשתיות ראויות בתחבורה הציבורית, שאין ביכולתה לספוג חלק ניכר מן הגידול בהיקף הנסועה, והוא הוטל עד כה על נסיעה ברכב פרטי.

נדרשת הרחבה ניכרת של מערכת התחבורה בישראל כדי להדביק את קצב הגידול בשימוש בכלי הרכב אשר התרחש בשנים האחרונות. בהמשך יידרשו השקעות גדולות עוד יותר כדי לעמוד בקצב הגידול העתידי הצפוי. בנוסף לכך, גידול בהיצע התחבורה הציבורית ושיפור איכות השירות בה יוכלו להביא להאטה של קצב הגידול בשימוש ברכב הפרטי.

קפיצה של 16.7% במדד טאוב לתחושת הביטחון החברתי בשנת 2010

מדד טאוב עוקב אחרי תחושת הביטחון החברתי של הציבור זה עשור. המדד יפורסם במלואו בדו”ח מצב המדינה הבא של מרכז טאוב, כחלק מפרק “הסקר החברתי – 2010″, שנכתב על-ידי נחום בלס ודלית נחשון-שרון. המדד מבוסס על שאלות הנוגעות לשינויים ברמת החיים, חשיפה לאלימות, ביטחון כלכלי בסיסי וחשש מפני אבטלה. הוא נע בטווח שבין 0 (המצב הגרוע ביותר) ל-100, המצב האופטימלי. מדד טאוב לשנת 2010 טיפס לרמת שיא של 65.6 נקודות, גבוה ביותר מ-9 נקודות מהמדד בשנה שעברה וגבוה מכל השנים בהן נערך סקר המרכז (ראה תרשים ראשון). למעשה, מדד טאוב נמצא במגמת עלייה מתמדת מ-2003. המשבר העולמי בשנים 2008 ו-2009 לווה בירידה בתחושת הביטחון אך עם התחזקות התחושה של יציאה מהמשבר באה קפיצה גדולה ב-2010, שהחזירה את המדד אל אותו מסלול ארוך טווח עליו היה מאז 2003.

Fig 5 Heb

החלוקה של האוכלוסייה לפי רמות הכנסה מגלה הבדלים ברורים בין הקבוצות, אך קיים דמיון רב בין קווי המגמה של המדד. מצד אחד, קווי המגמה של המדד, המדורגים זה מעל זה וחושפים את הפער בתחושת הרווחה בין הקבוצות ברמות ההכנסה השונות (תרשים 2). מצד שני, הפערים בין קווי המגמה של הקבוצות השונות הם די יציבים והעלייה במדד מאז 2003 חלה אצל כל קבוצות ההכנסה.

העלייה המתונה ביותר התרחשה אצל בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה מהממוצע, אם כי המדד שלהם עדיין הגבוה ביותר והוא הגיע השנה לשיאו ברמה הגבוהה של 74.4 נקודות, לעומת 72.6 ב-2009. המדד של הקבוצה הבאה ברמתה, של בעלי ההכנסות הגבוהות מעט מן הממוצע, מטפס השנה ומתקרב למדד של בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה: המדד עולה ל-72 נקודות לעומת 61 בשנה הקודמת (גידול של 18 אחוז). ממצאים אלה רומזים על כך שהתופעה של שחיקת מעמד הביניים, שזכתה לתשומת לב רבה בכלי התקשורת, לא באה לידי ביטוי בשנה האחרונה ככל שמדובר בתחושות של אותו הציבור.

גם המדד של בעלי הכנסות הנמוכות מאוד מהממוצע עלה במידה ניכרת, ל-56 נקודות, לאחר יציבות של כמה שנים ברמה נמוכה של כ-47-49 נקודות. השנה רמת המדד היא הגבוהה ביותר, והפער לעומת הקבוצה של בעלי ההכנסות הגבוהות בהרבה מהממוצע מצטמצם לעומת שנת 2009, מ-25 ל-18 נקודות (ראה תרשים).

Fig 6B Heb
ההבדלים ברמת ההשכלה אינם מגלים פערים גדולים בתחושת הביטחון החברתי כמו הבדלים ברמת ההכנסה (ראה התרשים הבא). הממצא עקבי לאורך השנים. המדד של האקדמאים לשנת 2010, לדוגמא, שהוא הגבוה ביותר ביחס לעבר, עומד על 67 נקודות. המדד של בעלי השכלה על-תיכונית ושל בעלי השכלה תיכונית מלאה – 65 נקודות והמדד של בעלי השכלה נמוכה יותר –  60 נקודות. מעניין לציין, כי המדד של האקדמאים דומה לממוצע הכללי של האוכלוסייה – 65.6.

Fig 7B Heb
המדד של ערביי ישראל, מהאוכלוסיות החלשות יותר חברתית-כלכלית, נמוך יחסית – 61 נקודות –  ולמרות שהוא מציג עלייה משמעותית לעומת השנה הקודמת הוא נמוך מהממוצע. מצוקתה של האוכלוסייה הערבית בישראל באה לידי ביטוי בתשובות לשאלות הסקר על רמת החיים: שיעור המתקשים לעמוד בצורכי הקיום הבסיסיים גבוה במיוחד בקרב ערביי ישראל – מדובר בכמעט מחציתם (46 אחוז) לעומת 22 אחוז בקרב היהודים. החשש של ציבור זה מפני האפשרות שייקלעו למצוקה גבוה וכן גבוה יותר שיעור הסבורים שתחול הרעה רבה או מסוימת במצבם הכלכלי בשנה הקרובה.

לגבי החרדים, המדד לשנת 2010 של קבוצה זו באוכלוסייה גבוה יחסית. הוא קרוב ל-68 נקודות, גבוה לעומת השנים שעברו וגבוה מן הממוצע של האוכלוסייה. הממצאים הללו מעניינים, היות שמקובל לשייך את החרדים לקבוצות החלשות מבחינה כלכלית ואינדיקטורים אובייקטיביים רבים על רמת ההכנסות של משקי הבית שלהם ועל שיעורי העוני בקרבם מעידים על כך. אולם בסקר מרכז טאוב, בשאלות על רמת החיים, החרדים אינם מעידים על עצמם שהם מתקשים לעמוד בצורכי הקיום ואינם חשים שמצבם הורע בשנים האחרונות. גם החשש שלהם מפני האפשרות שייקלעו למצוקה נמוך יחסית והם מתגלים כאופטימיים ביותר מבין כל הקבוצות בחברה בציפייה שיחול שיפור. היות שהסקר נועד לשקף את התחושה הסובייקטיבית, ייתכן שההבדלים בין מגזרי החברה נובעים מהגדרות שונות של צורכי קיום בסיסיים או ממערכת ערכית המייחסת פחות חשיבות למשתנים שנבדקו. גם חוקרים אחרים גילו שאוכלוסייה זאת מתאפיינת ברמות גבוהות של שביעות רצון מן החיים ומן המצב הכלכלי חרף רמת ההכנסות הנמוכה. אך גם ייתכן שהאוכלוסייה החרדית נהנית ממקורות הכנסה נוספים – בין אם מעבודה ובין אם מקורות אחרים – המשפיעים על תחושת הביטחון החברתי-כלכלי שלה.

העולים מחבר העמים לשעבר מיוצגים על ידי  מדד נמוך יחסית – 61 נקודות. אמנם גם המדד לקבוצה זו מציג עלייה לעומת השנה שעברה אך הוא נמוך בהרבה מן הממוצע. קבוצה זו מתגלה בסקר כאוכלוסייה שרמת החיים שלה בלתי מספקת ובלתי משביעת רצון (שיעור המדווחים כי הם מתקשים לעמוד בצורכי הקיום הבסיסיים גבוה יחסית) וגם אינה מגלה אופטימיות לגבי העתיד הקרוב או הרחוק יותר.

נסיעה טובה – ויקרה

כביש האגרה החוצה את מרכז מדינת ישראל מצפון לדרום נפתח ב-2002. מאז, היקף התנועה בכביש עלה מאוד והכביש הורחב והוארך. כביש 6 נועד למשוך תנועה מכבישים מרכזיים אחרים, להוריד מהם את העומס ולקצר את זמן הנסיעה מצפון הארץ לדרומה.

לאחר שנפתח, חברת דרך ארץ, המתפעלת את הכביש, טענה שמחירו נמוך בהשוואה לכבישי אגרה בחו”ל. בהשוואות שערך ופרסם דן בן-דוד בשנים 2003 ושוב ב-2005 מול חמישה כבישי אגרה מרכזיים בארה”ב (בפלורידה, באוהיו, בניו-יורק, בניו-ג’רסי ובפנסילבניה), התברר, שמחיר הנסיעה בכביש 6 גבוה במידה ניכרת לעומת הממוצע האמריקאי.

בעבודה שפורסמה לאחרונה על-ידי מרכז טאוב, “ניידות בתחבורה והשפעתה על נגישות בישראל – מחקר השוואתי”, יורם עידה וגל טלית חידשו את ההשוואה של בן-דוד. אופן הבדיקה היה שונה במקצת, אך עידה וטלית מצאו שעדיין קיימים הבדלים גדולים מאוד באגרות הנגבות בישראל ובארה”ב.  ההשוואה נערכה עבור נוסעים מזדמנים ונוסעים מנויים (במקרה של ישראל, מנויי פסקל) עבור נסיעה לכל אורך הכבישים וכן עבור מספר קטעים בודדים.

המחיר הדולרי הממוצע לנסיעה של מנויים לאורך כל חמשת כבישי האגרה בארה”ב הסתכם ב-3.4 סנט לקילומטר. המחיר הממוצע לקילומטר עבור נסיעה לאורך כל כביש 6 – כולל הקטעים ללא עלות בדרום – חושב ותורגם לדולר כדי להשוות עם המחירים בארה”ב.

Kvish 6 Heb
כפי שניתן לראות בתרשים, מחיר נסיעה לקילומטר בישראל לכל אורך כביש 6 גבוה ב-82 אחוז ממחיר הנסיעה לקילומטר בכבישי האגרה האמריקאים.  ככל שהנסיעה קצרה יותר, הפערים באגרות גדלים. המחיר לקילומטר בישראל עבוד נסיעה לאורך שלושה קטעי כביש גבוה ב-117 אחוז מנסיעה דומה בארה”ב. כאשר מדובר בנסיעה לאורך קטע אחד בלבד של הכביש, המחיר שמשלם הישראלי גבוה ב-251 אחוז – כלומר, פי 3.5 – מהמחיר שמשלם האמריקאי.

השוואה פשוטה של המחיר הדולרי – כמו זו הנעשית לעיל – אינה מתחשבת בהבדלים ברמות החיים בין שתי המדינות, המשפיעים על היכולת לשלם את האגרות. כאשר מחשבים את היחס בין האגרה לקילומטר לבין התוצר לנפש בכל מדינה, מקבלים השוואה שמנטרלת את ההבדלים האלה ברמות החיים.

לאור העובדה שרמת החיים בישראל נמוכה באופן משמעותי מזו שבארה”ב, ובהינתן שהאגרה בישראל גבוהה בהרבה לעומת ארה”ב, הנטל היחסי של נסיעה על כביש האגרה הישראלי גדול עוד יותר. לאחר תיקון עבור הבדלים ברמות החיים, המחיר לקילומטר לישראלי עבור נסיעה לאורך כל כביש 6 עולה לפי 3.4 מהמחיר לאמריקאי. כאשר מדובר על נסיעה בקטע אחד בלבד של הכביש, משלמים מנויי הפסקל הישראלים פי 5.9 מהאמריקאים.

הפערים במחירים שמשלמים נהגים מזדמנים למרחקים קצרים בכבישי האגרה בישראל ובארה”ב גבוהים אף יותר מפערי המחירים שמשלמים מנויים  (עבור נסיעה לאורך כל הכביש, הפערים בין ישראל לארה”ב דומים עבור נהגים מזדמנים ומנויים). גם כאשר אין מתחשבים בהבדלים ברמות החיים ומסתפקים בהשוואה של המחיר הדולרי בלבד לנהג המזדמן, מחיר הנסיעה בישראל גבוה פי 3 מהמחיר בארה”ב  ופי 5.3 כאשר מדובר בקטע כביש אחד. כאשר הפערים ברמת החיים בין המדינות נלקחים בחשבון, האגרה בישראל לנוסע המזדמן גבוהה פי 5 מהאגרה האמריקאית עבור שלושה קטעי כביש ופי 8.5 עבור קטע כביש אחד.

היות שהמטרה העיקרית כאן היא להתמקד בסוגיה של העלויות לצרכן, הנובעות מתשתית התחבורה הנוכחית של ישראל, ההשוואות שנעשו מתייחסות רק להבדלים ברמת החיים בין המדינות ולא להבדלים בעלויות היחסיות של בניית הכבישים. עם זאת, ככל שהמרכיב האנושי בסלילת הכבישים ובתחזוקתם גבוה יותר, רמת החיים הנמוכה יותר בישראל מקטינה את העלויות היחסיות בארץ.

במשך עשורים שלמים, ההשקעה בתשתיות תחבורתיות זולות ומהירות בישראל פיגרה מאוד מאחורי מדינות המערב והישראלים נאלצים להסתפק בחלופות היחידות שנבנו בארץ. האגרות הגבוהות מאוד בישראל מייקרות עוד יותר את העלויות הגבוהות של התחבורה ושל השינוע במגזר העסקי, המקטינות את הרווחיות של חברות ישראליות ופוגעת ביכולתן להתחרות עם חברות זרות. כמו כן, העלות הנוספת מגולגלת – לפחות, באופן חלקי – מהיצרן לצרכן הישראלי, הנדרש להפריש חלק גדול יותר מהכנסתו לקניית מוצרים ושירותים יקרים יותר.

למרות אגרות הנסיעה הגבוהות על כביש 6, הצפיפות בכביש גברה מאוד מאז נפתח והכביש הורחב ומורחב בחלקיו העוברים דרך מרכז המדינה. בהיעדר חלופות נאותות לכביש זה, תימשך הפגיעה ביצרנים ובצרכנים הישראלים, כאשר העלויות הכוללות של אי-הבנייה של תשתית תחבורתית מהירה וזולה מגולגלות עליהם.

ניידות בתחבורה והשפעתה על נגישות בישראל – מחקר השוואתי

המחקר בוחן את מידת הניידות בתחבורה בישראל, בדגש על תושבי מטרופולין תל-אביב, המטרופולין הגדול בישראל, בהשוואה לערי מטרופולין אחרות בעולם המערבי, תוך הבחנה בין שני סוגים של אמצעי תחבורה עיקריים, רכב פרטי ותחבורה ציבורית.

מסתבר כי הניידות של נוסעי הפרטי במטרופולין תל-אביב בשנה 1995 הייתה טובה יחסית לעומת ערים אחרות, והניידות של משתמשי התחבורה הציבורית הייתה נחותה יחסית. ההתפתחות שחלה מאז בישראל מצביעה על הרעה יחסית במצב התחבורה בשני הסוגים של אמצעי התחבורה. המאמר דן באופי השינוי ובסיבות לשינוי ומשמש בסיס להמלצות מרכזיות בסוגיית הנגישות בתחבורה בישראל, ובמרכזן – קריאה לשינוי המדיניות הציבורת המעניקה עדיפות לנוסעי הרכב הפרטי על פני משתמשי התחבורה הציבורית. הדגש הוא, שהמדיניות הנוהגת פוגעת ביעילות הכלכלית ומגדילה את אי-השוויון החברתי.

הסקר החברתי – 2009

תוצאות הסקר מגלות חברה, שרמת שביעות הרצון שלה מההתפתחויות שחלו בתחומים החברתיים בשנה האחרונה נמוכה לעומת השנה שעברה. הציבור ער להתרחבות הפערים הכלכליים-החברתיים, וסבור שהממשלה, למרות כל הציפיות המופנות כלפיה, איננה תורמת לסגירת הפערים אלא אף להעמקתם הנוספת. הציבור סבור, שהשגשוג הכלכלי היטיב בעיקר עם האוכלוסייה המבוססת ופחות עם האוכלוסייה החלשה. בשנים האחרונות נפגע הביטחון החברתי של הציבור גם מהתגברות תחושת החשיפה לאלימות.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

שירותי הרווחה האישיים

ההוצאה על שירותי הרווחה האישיים, המסופקים על-ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים וגורמים לא-ממשלתיים רבים, נמוכה לעומת מרכיבים אחרים של מדינת הרווחה בישראל ומהווה כששה אחוזים מסך ההוצאה החברתית. בשלוש השנים האחרונות חל גידול בתקציב המופנה אל השירותים לאחר דריכה במקום באמצע שנות האלפיים (2006-2002); במקביל חלו שינויים במדיניות משרד הרווחה והשירותים החברתיים, כמתבטא בהרחבת מגמת ההפרטה, מעבר לשירותים שניתן להעניקם בקהילה. בנוסף לכך, לאחרונה סיימה את עבודתה ועדת רפורמה, אשר המליצה על שינויים משמעותיים במערך השירותים החברתיים האישיים, וביניהם ההצעה לחקיקת חוק שירותי הרווחה.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

אזור הדרום: בין נטל למשאב

הטיעון העיקרי שהמאמר מעלה הוא, שבתנאים מסוימים מודל שכזה אינו מתאר כראוי את היחסים האמיתיים בין הדרום למרכז, כפי שהם מתהווים בשנים האחרונות. אבחון מוטעה של יחסי הדרום עם המרכז עשוי להוביל לגיבוש אמצעי מדיניות מוטעים. במאמר נבחנת השפעת המדיניות הציבורית על התפתחות האזור, ונטען כי המדיניות שננקטה לא היתה תמיד יעילה. ניתוח נתונים של העשורים האחרונים מוביל למסקנה, כי יש לשקול מעבר ממדיניות של התייחסות לדרום לפי הדפוס של מרכז-פריפריה (מדיניות "מפצה" בעיקרה) למדיניות של תמיכה בחיזוק כושר התחרות האזורי.

הנהגיות מקומיות מובילות לשינוי

כל אלה ממדים שונים של הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה המאפיינת יישובים אלה לאורך שנים רבות. ישובים רבים במדינה סובלים מדימוי נמוך. הדבר נובע מתחושת התושבים כי רווחתם נמוכה, כי ההנהגה המקומית אינה עושה די לקידום היישוב ואין הם ממצים את מה שניתן בדרך-כלל לקבל מן המדינה. לתחושה זו ישנם גורמים שונים, הרמה הכלכלית הנמוכה המביאה לרמת הכנסה נמוכה או אף לאבטלה, תנאי דיור בלתי מספקים ובמקרים רבים גם שירותים ציבוריים, ובעיקר חינוך ורווחה, ברמה שאיננה מספקת. מכלול גורמים עשוי ליצור את התחושה הקשה שיש לה בסיס במציאות החברתית והכלכלית. בנסיבות אלה מופנות הטענות למנהיגות המקומית – ראשי העירייה או המועצה המקומית – גם בנושאים אשר, לכאורה, אינם בתחום הסמכויות שלהם, כלומר גם כאשר דומה שאין בכוחם של המנהיגים המקומיים להציג פתרונות יעילים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

קווי מדיניות להחייאת יישובי הבדואים

המאמר שלפנינו עוסק בתהליך העיור, בהצלחה המוגבלת שלו, ובהצעות לפיתוח אסטרטגיה שתוכל להביא לתיקון המצב. המחבר כתב מחקר מקיף במרכז לחקר הבדואים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בשנת 1999,An Urban Development Strategy for the Negev's Bedouin  Community, ובו ניתוח מעמיק יותר של סוגיות אלו. המאמר שלפנינו מסכם בקצרה את המחקר המלא תוך הפניית הדגש להצעת מסגרת למדיניות.

יותר ממחצית מהאוכלוסייה הבדואית הישראלית, עברו, עד כה, את תהליך העיור בנגב.  שבעת היישובים העירוניים (העיירות) שתוכננו לקלוט את האוכלוסייה גדלו בקצב מהיר. תכנונם כלל חלוקה של המגרשים ותשתית ציבורית, הכוללת בתי-ספר, מרפאות ומקומות ציבוריים אחרים. אולם המציאות מלמדת, למרבה הצער, כי הקצאת השטחים כשלעצמה איננה מבטיחה את קיומן של קהילות בריאות ומתפקדות. למעשה, יישובים עירוניים אלה מדורגים בין העניים ביותר בישראל: חמישה מתוך שבעה יישובים דורגו בשנת 1999, השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים, בין היישובים הנמוכים ביותר בארץ לפי מכלול מקובל של אינדיקטורים חברתיים-כלכליים (נתוני מרשם האוכלוסין ומידע עירוני ואדמיניסטרטיבי של גורמים ממשלתיים). כך, למשל, היישוב הגדול ביותר מביניהם, רהט, מדורג במקום הנמוך ביותר מכל יישובי הארץ.

היישובים הבדואיים מאופיינים על-ידי הכנסה משפחתית נמוכה מן הממוצע, שיעורי אבטלה גבוהים, פעילות מסחרית או ותעשייתית נמוכה, שיעורי אלימות ופשיעה גבוהים, ולעומת זאת, שיעורי ריבוי טבעי וגידול אוכלוסייה מן הגבוהים בעולם. באשר לגידול הדמוגרפי – בנוסף לשיעורי הפריון הגבוהים בקרב הבדואים נמשכת גם ההגירה מן הכפרים. ההתפתחות המשמעותית הצפויה, שאין לחלוק עליה, היא, שבתוך כמה שנים, בהיעדר שינוי במדיניות, תהיה סך-כל אוכלוסיית היישובים הבדואים קרובה לזו של העיר באר-שבע. יישובים אלה יהפכו, לכן, במהירות, לגורם משמעותי במבנה החברתי והדמוגרפי של הנגב כמכלול.

תכנון היישובים הקודם הזניח כמה סוגיות חשובות ביותר, החיוניות להצלחת יישוב עירוני, כגון סוגיות של תחבורה, תעסוקה ותקשורת. היעדר בסיס כלכלי ליישובים אלה היה כישלון גדול נוסף של התכנון. אם, לשם המחשה, עיירות אלו היו מיועדות להתקיים לפי דפוס של "ערי שינה", אזי כוח העבודה שלהן היה צריך למצוא תעסוקה במרחק סביר ליוממות. אולם התעסוקה והתחבורה לא היו בנמצא. אם הן היו אמורות להיות אף יותר מכך – מוקדים של שירותים ותעסוקה – הרי המתכננים היו צריכים לחשוב על סוג התעשייה שניתן להעבירה לאזורים אלה ובמקביל ליצור את התשתית ואת התמריצים ההכרחיים כדי להבטיח את ההצלחה.

כל תכנית עבור הבדואים צריכה להוות חלק אינטגרלי מתכנון כוללני של הנגב.  אזור בגודל כזה צריך להיות גורם בעל תרומה משמעותית לכלכלת המדינה. אבל המרחב המפוצל היום למספר יישובים עירוניים, שאינם מתפקדים, הכולל גם אזורים כפריים מנותקים, נתון במצב מתמיד של עוני ותלוי בהזרמת השקעות לא יעילות ובמערך התמיכות של מערכת הרווחה.

פרופ' הרווי ליטוויק מזהה תנאים הכרחיים מקדימים החייבים להתקיים לצורך שינוי האזור: מערכת תחבורה אזורית, מערכות תקשורת, סיפוק צורכי האנרגיה של האוכלוסייה (הן על-ידי דרכים יצירתיות וחדשניות והן בדרכים קונבנציונליות), יצירת תעסוקה ועידוד השקעות והבאת הון לאזור, ובנוסף הספקת שירותי הבריאות והרווחה הבסיסיים. הדרישה המכרעת היא למצוא את ההרכב הנכון של הגורמים, שבאמצעותם ודרך האינטראקציה החיובית שלהם תתאפשר התאוצה שתביא להתפתחות כלכלית אמיתית.

פרופ' ליטוויק מציע תכנית לנגב בכלל ולבדואים בפרט. הוא מציע לבחון ולנתח את הפעילויות והתפקוד של רהט, היישוב העירוני הבדואי הגדול ביותר, ולמקד בהם את הבסיס של לב הכלכלה הבדואית: מכללה קהילתית בדואית, בית-חולים אזורי שני, משרד ראשי של המרכז המוצע של הרשות לפיתוח ערים בדואיות, משרדי ממשלה אזוריים וארציים ומשרד ראשי מוצע של הבנק לפיתוח הבדואים.  תל-שבע היא העיירה הבדואית השנייה בגודלה והיא בעלת היתרון הכלכלי של מיקום מרכזי יותר וקירבה לבאר שבע. להלן כמה גורמים חיוניים למסגרת תשתית העסקים העיירה הזו: פארק תעשייתי עם דגש על תעשייה מודרנית ולא מסורתית, יצירת אפשרויות של "חממה" עסקית, תכנית להכשרת יזמים, מרכז להכשרת נוער לעבודה בתעשייה ותכנית העשרה. גם לגבי שאר הערים, צריך לזהות את היתרונות היחסיים של כל אחת מהן וליצור קשרים מתאימים לתעשיות חוץ. אחד הגורמים החיוניים ביותר לאינטגרציה של האזור הוא פיתוח רשת התחבורה, כמו לדוגמא, יוזמה של פיתוח נמל התעופה "נבטים", שישרת את הערים הקטנות כבסיס לטיסות צ'רטר לשימוש אזרחי. כל הסוגיות הנדונות חייבות להילקח בחשבון על כל הפרטים.

המחבר מדגיש כי ייעשה עוול גדול לקהילה הבדואית אם המדיניות תהיה מכוונת לתיקון טעויות העבר בלבד. לישראל יש מחויבות היסטורית והזדמנות ייחודית לגרום הנעה מהותית של האוכלוסייה הבדואית על-ידי יצירת מערך יישובים מתוך הערים והעיירות שלהם, מערך שיהווה בסיס לשיפור ארוך טווח, לעומת גטאות של פיגור, עימותים ואלימות.

המאמר באנגלית בלבד.

 

אוכלוסייה ומשאבים בערים הגדולות

בהמשך לכך נבדק, האם ההשתתפות של משרדי הממשלה מתחשבת בהבדלים ומסייעת לערים, שמצבן קשה יותר, כתוצאה מהרכב האוכלוסייה המחייב יתר שירותים או מקשה על גיוס הכספים.

המציאות הנחשפת במחקר זה מלמדת על הצורך להתמודד עם היתרונות של הביזור ומתן יתר אוטונומיה לראשי הערים לעומת היתרונות של ריכוז והכוונה של השירותים ממוקד אחיד ולפי קריטריונים אחידים.

שירו לנו משירי ציון

. הפלורליזם בתחום המוסיקה הפופולרית בישראל אינו ריבוי פשוט של סגנונות מוסיקליים הנובע באופן ישיר ממיגוון ההקשרים התרבותיים מהם מורכבת האוכלוסייה בישראל. המחויבות העקרונית של חלק ניכר מהעשייה התרבותית בישראל לעניין בנייתה של 'תרבות ישראלית' אותנטית, מייצרת מובחנות והיררכיה בתוך פלורליזם זה. המובחנות היא בין התרבויות המוסיקליות הנתפסות על-ידי המערכת המוסדית של המוסיקה הפופולרית כמשתתפות מרכזיות בהגדרת ה'ישראליות' לבין תרבויות מוסיקליות הנתפסות כשוליות לעניין זה. ההיררכיה נוצרת כתוצאה מיחסי הכוח בין תרבויות המוסיקה השונות, הגורמים לכך שחלק מהן נתפסות כיותר 'ישראליות' מאשר אחרות.

"המאמר מופיע כפרק בספר "פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי.

וכל העם רואים את הקולות: הומוגניות וסקטוריאליות בתקשורת

כמו בסביבה החברתית-תרבותית היותר רחבה, המשמעויות של השינויים הללו ניתנות להבנה במונחים של השינויים בשוקי היזמות, התעסוקה, היצירה והצריכה, הניהול וההגדרות המקצועיות. ההקשרים, המאפיינים, התהליכים והמגמות העיקריים של שינויים אלה בסביבה התקשורתית בישראל הם הנושאים המרכזיים בפרק זה. הדגש העיקרי מושם על המידות השונות של אחידות ופלורליזם בחברה ובסביבה התקשורתית; והשינויים באופי וברמות של אינטגרציה וסקטוריאליות.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

וקיבצתי אתכם מן העמים: תהליכי עלייה וקליטה

ההגירה לישראל מתרחשת לא כתהליך רציף, אלא ב"גלים", שמקורם בהתרחשויות משבריות, בדרך-כלל, מחוץ למדינת ישראל, שאינן מושפעות על-ידי המדינה ולרוב גם קשה מאד לחזותם זמן רב מראש. ובעוד שהעיתוי של גלי ההגירה לישראל קשור בעיקר במשברים בארצות המוצא של המהגרים, הרי היקף המהגרים המגיע בכל גל, לעומת זאת, מושפע בין היתר, מהחלופות הפתוחות בפני המהגרים באותה תקופה.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

טוב שכן קרוב מאח רחוק: הפרדה ושיתוף במקום מגורים

הנגישות של משאבי טבע ושל שירותים מהווה את הפן החברתי של מחקרים גיאוגרפיים רבים, המתקשרים לשאלות מוסריות של השוויון החברתי. קיומם של שירותים ומשאבים נגישים לכאורה אינו אחיד לכל קבוצות אוכלוסייה. מערכת ביוב אינה מבטיחה את הביוב של אזורי שכונות עוני, קיום של כבישי גישה אינו מעניק באופן אוטומטי תחבורה לכל וקיום בתי-חולים אינו אומר שהכל זוכים לטיפול מספק. בקיצור, נגישות במרחב אינה חופפת את הזמינות של הזדמנויות לשימוש בשירותים הקיימים.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

אלפי רבבות ישראל: השפעות דמוגרפיות

התוצאה היא, שבמשך ארבעה עשורים  נשמר, פחות או יותר, היחס של 1:4 בין שני המגזרים הראשיים הללו. יחד עם זאת, היציבות המשתמעת מכך עשויה להטעות: בשני התהליכים היו תמורות ניכרות על פני השנים.

לסיכום – מבחינה דמוגרפית זיהינו מספר גושים אתניים, שגודלם היחסי היה יציב בדרך-כלל, תוך תנודות מסוימות בנקודות זמן שונות. הן האלמנטים היציבים והן היסודות המשתנים מושפעים במידה רבה מפעולתם הדיפרנציאלית של שני הגורמים הבסיסיים – הגירה וריבוי טבעי. גורם אחר הפועל במגזר היהודי הוא, מבנה גיל ייחודי, אשר יוצר מתכונת גידול מחזורית שביטוייה מתגלים הן במישור הדמוגרפי והן במישור של המערכות החברתיות. גורמים אחרים, מעבר לאלו שנסקרו בפרק זה, וכן האינטראקציה החברתית בין הגושים השונים נידונים בהרחבה בפרקים הנושאיים של דו"ח זה.

המאמר מופיע כפרק בספר "פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי.

יחד שבטי ישראל? שסעים עיקריים בחברה הישראלית

במוקד הדיון יחסי הגומלין בין ארבעה מגזרים: בין יהודים לערבים; בין דתיים לבין חילוניים; בין יוצאי אירופה (האשכנזים) לבין יוצאי ארצות האיסלאם (המזרחיים). ולבסוף, נצייר בקווים כלליים את התפתחותה של קהילת יוצאי חבר המדינות, המטלטלת בין נטייה להשתלבות בחברה הישראלית הוותיקה לבין נטייה לשמר את המסורת התרבותית הייחודית שלה בתוך גבולות מוגדרים במידה זו או אחרת.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי"

במרכז לחקר המדיניות החברתית התנהל במהלך השנתיים האחרונות מחקר על מגמות פלורליסטיות בחברה הישראלית, כחלק ממחקר השוואתי עם ארצות-הברית ואוסטרליה – שתי ארצות הגירה, אשר כמו ישראל, קלטו מהגרים רבים, ולא עוד, אלא שהמהגרים הם חלק מכריע מאוכלוסיותיהן. המחקר נערך בשיתוף עם מכון ברוקינגס בוושינגטון       (Brookings Institution) והאוניברסיטה הלאומית האוסטרלית (Australian National University). נקודת המוצא למחקר המשותף היתה, ששלוש הארצות הללו עברו במשך הזמן תהליכים של שינוי בחיבור קבוצות מוצא נבדלות לאומה אחת, וההנחה היתה שארצותינו יכולות ללמוד זו מזו וללמד זו את זו מניסיונן בתחומים אלה, כדי לקדם לכידות חברתית ורווחה חברתית לתועלת תושביהן.

תמורות בקבוצות האוכלוסייה – השפעות דמוגרפיות

בתקופה האחרונה חל שינוי בדפוס זה, כאשר הגיעו לארץ לא-יהודים במספרים ניכרים, ובעיקר מברית-המועצות לשעבר. כמו כן יש להזכיר, שבמהלך מלחמת השחרור עזבו ערבים רבים את השטח שהיה אחר כך למדינת ישראל. נקודת המוצא שבחרנו – בין היתר משום מהימנות הנתונים הסטטיסטיים – היא המיפקד הראשון שנערך במדינה, ב8- בנובמבר 1948, שהוא המקור המהימן ביותר על אוכלוסיית ישראל בשנת הקמתה.

התהליך הדמוגרפי השני, ריבוי טבעי, פעל כמובן על כל קבוצות האוכלוסייה, אך השפעתו היתה מכרעת במגזר הערבי. למעשה, צמיחתו של מגזר זה נזקפת במלואה לזכות הריבוי הטבעי, הגבוה כמעט כפליים מזה של האוכלוסייה היהודית. ועוד יש לציין, שבעשורים הראשונים למדינה היחס בין שיעורי הריבוי הטבעי היה גבוה אף יותר – כמעט שלושה לאחד.

שני המקורות לגידול האוכלוסייה,  הגירה וריבוי טבעי, פעלו אם כן, באופן נבדל על גודלן של שתי קבוצות האוכלוסייה הראשיות. גם קבוצות המשנה, בתוך כל אחת מהקבוצות הראשיות, הושפעו בצורה נבדלת מגלי העלייה ומהתפתחות הריבוי הטבעי. הסעיף הבא סוקר את התפתחות העלייה ואת השפעותיה הנבדלות לפי קבוצות אוכלוסייה, ובסעיף שאחריו ייבחנו התהליכים בתחום הריבוי הטבעי. בהמשך יידונו התפתחויות דמוגרפיות נוספת שהתלוו לשני התהליכים הראשיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).