Category Archives: Economics @he

מזל טוב לישראל! מצב המשק בשנתו ה-71

בטווח הקצר, נראה כי בשנים האחרונות הכלכלה בישראל חסונה, והדבר בא לידי ביטוי בכמה היבטים: שיעור התעסוקה גבוה מכפי שהיה זה שנים, האבטלה הגיעה לשפל היסטורי, המשכורות עלו, והגידול בתמ"ג דומה לקצב הגידול בעבר.

בשנת 2018 הגידול בתמ"ג בישראל היה גבוה יותר מבמדינות OECD אחרות – 3.3 אחוזים בישראל, בהשוואה ל-2.9 אחוזים בממוצע ב-OECD. אולם היות שהאוכלוסייה בישראל גם מתרבה מהר יותר מאשר ב-OECD, הרי התמ"ג לנפש בישראל (1.4 אחוזים) נותר נמוך מהממוצע ב-OECD, שעמד על 2.2 אחוזים.

כאשר בוחנים את פריון העבודה (כמה המדינה מייצרת בשעה אחת של עבודה) ישראל נמצאת מתחת לממוצע ב-OECD, וכן מתחת לארצות הברית ול-G7, ואינה מצליחה להדביק את הפער. למעשה, בישראל קצב הגידול בפריון הואט מאז שנות השבעים, ואפילו הצמיחה המהירה במגזר ההיי-טק משנות התשעים ואילך לא עצרה את ההאטה.
תמג לשעת עבודה

מגמה זו אומנם מדאיגה, אך אחת הסיבות להיעדר הצמיחה בפריון בעשור האחרון עשויה להיות גם הצטרפות של ישראלים רבי יותר לשוק העבודה. צמיחה בכלכלה יכולה להיות מיוחסת לכמה גורמים, ובהם מלאי ההון האנושי והפיזי, מספר שעות העבודה, והפריון הכולל.

במשך יותר מעשור הגידול במספר שעות העבודה, שמקורו בכניסה של אנשים רבים יותר לשוק העבודה, היה הסיבה העיקרית לגידול בתמ"ג לנפש. ואולם לעובדה שרוב מי שהצטרפו לשוק העבודה בתקופה זו היו עובדים בעלי מיומנויות נמוכות הייתה השפעה שלילית על הגידול בפריון.

למרות זאת, במהלך התקופה חל שיפור מסוים באיכות התעסוקה, הודות לעלייה ברמות הוותק וההשכלה של העובדים. בהתבוננות לעתיד, היות ששיעור התעסוקה – שהוא גבוה כבר כיום – ממשיך לעלות (וקרוב לשיא הגידול האפשרי), ושחלקם של הישראלים בגילי העבודה העיקריים מצטמצם, הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על עלייה בתפוקה של כוח העבודה עתיד לרדת, והמדינה תידרש לחפש אחר מקורות פוטנציאליים אחרים לצמיחה.

כאמור לעיל, את העלייה הניכרת שחלה בשנים האחרונות בשכר הריאלי אי אפשר לייחס לשיפור בפריון, ואפשר למצוא את מקורותיה בירידה יחסית במחירי הצריכה. העלייה בשכר הריאלי, ולצידה הגידול בצריכה, התרחשו לא רק בקרב בעלי הכנסות גבוהות, אלא גם בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר.

אומנם מחירי הצריכה ירדו בשנים האחרונות בכמה קטגוריות, אך למרות זאת רמות המחירים ויוקר המחיה בישראל נותרו גבוהות. הקטגוריה שבה חלה הירידה החדה ביותר במחירים מאז 2015 היא תקשורת, וירידות מחירים ניכרות חלו גם בתחומי המזון, התחבורה, הנופש והתרבות. בה בעת, מחירי הדיור עלו. סביר להניח כי ירידת המחירים נובעת, בחלקה לפחות, מצעדים שנקטה הממשלה בניסיון להפחית את יוקר המחיה.

נוסף על האתגרים הניצבים בפני ישראל – חיפוש אחר מקורות חדשים לצמיחה כלכלית ארוכת טווח והמשך הריסון של יוקר המחיה – המדינה תצטרך לטפל בקשיים של המערכת הפיסקלית, הנתונה בלחץ הולך וגובר.

ישראל הצליחה להפחית מאוד את החוב שלה בשני העשורים האחרונים – מ-90 אחוזים מהתמ"ג ל-60 אחוזים – באמצעות עמידה במגבלות ההוצאה ויישום תוכנית להפחתת הגירעון לרמה של 1.5 אחוזים מהתמ"ג עד 2024. עם זאת, נתונים עדכניים מורים כי במרוצת 12 החודשים האחרונים הגיע הגירעון השנתי ל-3.8 אחוזים מהתמ"ג. שיעור זה גבוה בהרבה מיעד הגירעון המרבי שנקבע ל-2018 – 2.9 אחוזים – ומסתמן כי תקרת הגירעון המרבי שנקבעה לשנת 2019 תיפרץ גם היא.

המצב מחריף עוד יותר עקב "הגירעון הסמוי" בתקציב, שנוצר עקב חריגות תכופות מחוקי ההוצאה והגירעון באמצעות חקיקה הקשורה לתוכניות לטווח ארוך שיש להן השלכות מימון ארוכות טווח. החריגות נעשות באמצעות "הוראת שעה", או הסטה של פעילויות ממשלתיות למסגרות חוץ-תקציביות שבאופן טכני אינן תלויות במגבלות ההוצאה התקציבית.

לאור המגמות הללו, בשנים הקרובות הגירעון של הממשלה עתיד לפרוץ בהרבה את הגבולות שנקבעו לו, אלא אם הממשלה תקצץ את הוצאותיה בצורה ניכרת, או תחליט על העלאת המיסים.

לסיכום, יש סימנים לכך כי מצבה של הכלכלה הישראלית כיום הוא טוב למדי, ושהיא תישאר איתנה גם בעתיד הקרוב. אולם יש להתמודד עם כמה אתגרים כדי שמגמות אלו יוסיפו להתקיים גם בטווח הארוך.

נשות העתיד: מגמות בחינוך הטכנולוגי בקרב תלמידות תיכון

משרד החינוך, בהנהגתם של ארבעת שרי החינוך האחרונים, השקיע מאמצים רבים בהגדלת מספרם ושיעורם של תלמידי ותלמידות תיכון בחינוך המקצועי-הטכנולוגי (על פני המסלול העיוני). אולם כיצד התבטאו תוצאותיהם של מאמצים אלו בקרב נערים ובקרב נערות? לרגל יום האישה הבין-לאומי שחל החודש, בחנו לעומק את ההבדלים המגדריים בתחום החינוך הטכנולוגי במגזרי החינוך השונים.

באופן כללי, החינוך הטכנולוגי אכן התרחב בעשור האחרון; בשנת 2017 למדו 40 אחוזים מתלמידי י"ב בחינוך הטכנולוגי, לעומת 33 אחוזים בשנת 2006, ומספר התיכונים המציעים מסלולים טכנולוגיים עלה גם הוא בעקביות במהלך תקופה זו.

מחקר עדכני של מרכז טאוב הציע שיטת חלוקה חדשה של המגמות הטכנולוגיות לשלושה מסלולים – גבוה, בינוני ונמוך – בהתבסס על הזכאות לבגרות, על ציוני הבגרות ועל שיעור הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית בכל מגמה. סיווג זה מראה כי חלקם של התלמידים והתלמידות במסלול הטכנולוגי הגבוה (שהישגיהם הלימודיים בו גבוהים) עלה ב-40 אחוזים בעשור האחרון.

ככלל, חלקם של הבנים במסלולים הטכנולוגיים גדול יותר מחלקן של הבנות בכל מגזרי החינוך, למעט בחינוך החרדי. עם זאת, כשמחלקים את החינוך הטכנולוגי למסלול הגבוה, הבינוני והנמוך, מתגלה שבאוכלוסייה הערבית חלה עלייה ניכרת במספר הבנות שבחרו במסלול הטכנולוגי הגבוה. למעשה, בחינוך הערבי התלמידות הן רוב בקרב תלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה – בניגוד לחינוך העברי, שבו שיעור הבנות במסלול זה עודו נמוך בהרבה משיעור הבנים.

Heb graph

השינוי המשמעותי ביותר התחולל באוכלוסייה הדרוזית והבדואית. במגזר הבדואי הפער בין שיעור הבנות הלומדות במסלול הטכנולוגי הגבוה לשיעור הבנים הוא הגבוה ביותר מכל המגזרים: 21 לעומת 12 אחוזים, בהתאמה. העלייה הגדולה בחלקן של הבנות בכל זרמי חינוך הערבי במסלול הגבוה מלווה בהתרחבות גדולה של שיעורי הזכאות לבגרות בקבוצה זו ובעלייה במספר הנשים הערביות הרוכשות השכלה אקדמית.

בניגוד למגמות במגזר הערבי, בקרב יהודים בנות הן עדיין מיעוט במגמות המדעיות בכלל ובחינוך הטכנולוגי הגבוה בפרט. שיעור הבנות במגמות הטכנולוגיות הגבוהות נמוך במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, אף שהבנים הלומדים בחינוך זה לומדים במסלול הגבוה בשיעור גבוה. בקרב בנים בחינוך הממלכתי-דתי 1 מכל 4 תלמידים לומד במסלול הטכנולוגי הגבוה, ואילו בקרב בנות הנתון עומד על פחות מ-1 מתוך 10. נראה כי ההפרדה בין המינים הנהוגה בחינוך הממלכתי-דתי מצמצמת את אפשרויות הלימוד בעבור בנות דתיות. ואכן, רק ב-18 אחוזים מכלל בתי הספר הדתיים לבנות יש מגמות טכנולוגיות, לעומת 48 אחוזים בבתי ספר אחרים (למעט החינוך החרדי). היעדר המגמות הטכנולוגיות עשוי למנוע מבנות דתיות המעוניינות בכך ללמוד מקצועות טכנולוגיים ברמה גבוהה. פתרון אפשרי למצב זה הוא לפתוח מגמות משולבות לכמה בתי ספר דתיים.

בחינוך החרדי חלקן של הבנות במסלול הטכנולוגי הבינוני עלה מ-9 אחוזים ב-2006 ל-46 אחוזים ב-2017, ורבות מהן לומדות במגמת הנהלת חשבונות ומשאבי אנוש. עלייה זו עשויה להעיד על פנייה של חרדיות למסלולי קריירה חדשים, נוסף למסלול החינוך הקלאסי (שבעבר רבות מהן עסקו בו).

השוני הרב בין המגזרים השונים מצריך גישות שונות ומותאמות לבנות המעוניינות ללמוד מקצועות טכנולוגיים ברמה גבוהה. במגזר הערבי, שבו יש שיעור גדול של בנות במסלול הגבוה כבר כיום, חשוב לטפל במעבר בין בית הספר לאקדמיה, שם רבות מהנשים הערביות אינן ממשיכות בתחומים המדעיים שלמדו ובמקום זאת פונות ללימודי חינוך באחוזים גבוהים. במגזר החרדי יש סימנים מעודדים של עליית שיעור הנשים במסלול הבינוני, הפותח בפניהן אפשרויות תעסוקה נוספות, אולם יש עדיין מקום רב לעידוד ההרשמה של נשים למסלול הטכנולוגי הגבוה, שבקושי השתנתה בעשור האחרון. בחינוך הממלכתי-דתי הכרחי להבטיח שהמסלול הטכנולוגי הגבוה פתוח בפני נערות בתיכון, כדי שלנערות דתיות תהיה הזדמנות ללמוד בו.

מובן שיש חשיבות לכך שכל תלמיד ותלמידה יבחרו מקצוע מורחב לפי רצונותיהם וכישוריהם. לצד זאת, יש לתת את הדעת על כך שמיומנויות שנלמדות במסלול הטכנולוגי הגבוה מתואמות עם הזדמנויות תעסוקה במקצועות בביקוש גבוה ועם פוטנציאל השתכרות גבוה יותר בשוק העבודה. עידוד נערות המעוניינות בכך ללמוד את המקצועות הללו עשוי לסייע לצמצם את הפערים המגדריים המופיעים מאוחר יותר בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה.

למה יש בישראל כל כך הרבה ילדים?

שיעור הפריון בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה – הנתון הגבוה ביותר ב-OECD, העולה כמעט בילד אחד על השיעור במדינות הבאות בדירוג (טורקיה ומקסיקו). במבט היסטורי, שיעור פריון דומה נרשם בארצות הברית בתקופת הבייבי-בום באמצע שנות השישים; באיטליה – ב-1931; בגרמניה – ב-1914; בבריטניה – ב-1908; ובצרפת לפני כ-120 שנה, ב-1889.

Heb graphשיעור הפריון בישראל גבוה לא רק בהשוואה למדינות מפותחות, אלא גם ביחס למדינות מתפתחות. למעשה, למרות ההבדלים הגדולים בין ישראל וביניהן בתחומים אחרים – ובהם מדד התמ"ג לנפש – מבחינת הפריון, המדינות הדומות ביותר לישראל הן שכנותיה הגאוגרפיות: מצרים וסוריה.

נהוג להזכיר שני גורמים המעודדים את הפריון הגבוה בישראל: ההיבט התרבותי, הנעוץ בחוויות ההיסטוריות של העם היהודי, והיבט המדיניות, המקל על נשים לשלב בין עבודה לחיי משפחה (כמו ימי מחלת ילד, שעת הנקה ומשרת אם). אולם הקישור בין הגורמים הללו לפריון הגבוה מאבד מתוקפו כאשר משווים את שיעורי הפריון של יהודים בישראל לשיעור בקרב יהודים במדינות אחרות בעולם. אף על פי שהם חולקים את אותה ההיסטוריה, הפריון בקרב יהודים בכל מדינה אחרת בעולם נמוך יותר במידה ניכרת – לרבות בקרב יהודים החיים במדינות אירופה, שמדיניות הרווחה בהן נדיבה יותר מזו שבישראל.

עוד טענה רווחת היא שהפריון הגבוה בישראל נובע משיעורי פריון גבוהים במגזרי אוכלוסייה מסוימים, למשל בקרב נשים חרדיות. ואכן, בקרב אוכלוסייה זו שיעור הפריון הכולל גבוה וניצב על כ-7 ילדים לאישה. עם זאת, העלייה שחלה בפריון בישראל בשני העשורים האחרונים נבעה במידה רבה דווקא מהעלייה בפריון באוכלוסייה החילונית והמסורתית. שיעור הפריון הכולל באוכלוסיות אלו עולה על 2.2 ילדים לאישה, נתון שגם הוא גבוה יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD. בקרב האוכלוסייה הערבית, מגמות הפריון תואמות את אלו שניכרות בעולם המפותח: צמצום ניכר מאז שנות השישים, הנלווה לעלייה ברמת ההשכלה ובשיעורי השתתפות בשוק העבודה בקרב נשים. אם כן, הפריון בישראל עלה בשני העשורים האחרונים אף על פי שהפריון בקרב חרדים נותר יציב ובקרב ערבים הצטמצם מאוד.

נוסף לגובהו, הפריון בישראל יוצא דופן ביחס לעולם בכך שהנורמות לעידוד הילודה ניכרות בקרב כל רמות ההשכלה והדתיוּת במדינה, וגם בכך שהעלייה בפריון התחוללה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה וברמות ההשכלה של נשים, לפחות בקרב האוכלוסייה היהודית. בהשוואה בין-לאומית אלו דפוסים מאוד בלתי שכיחים. למשל, נשים ישראליות יולדות ילדים רבים יותר אף שגיל הילודה שלהן מאוחר יותר, ושעות העבודה שלהן רבות יותר, מנשים במדינות אחרות. שיעורי התעסוקה של נשים יהודיות לא-חרדיות גבוהים יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD, למעט איסלנד. ברחבי העולם הן העלייה בגיל הלידה הראשונה הן עלייה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה קשורים לירידה בפריון, אולם כאמור בישראל זה לא המצב.

נוסף על כך, כמעט בכל מדינה מפותחת נשים משכילות יותר יולדות פחות ילדים מנשים בעלות השכלה נמוכה יותר, אולם בישראל מספר הילדים הממוצע בקרב נשים בנות 40 בעלות תואר אקדמי זהה למספר הילדים של בנות גילן שיש להן השכלה תיכונית.

במידה רבה הסיבות לפריון הגבוה בישראל נותרו בגדר תעלומה. על כל פנים, נתונים אלו ימשיכו להשפיע על החברה הישראלית. התוצאה הישירה של דפוסי הפריון במדינה היא ששיעור גבוה של ילדים נולדים למשפחות מבוגרות יותר ומשכילות יותר ביחס למדינות מפותחות אחרות, ויש לכך השלכות על המדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. הורים מבוגרים יותר נוטים להיות מבוססים ויציבים יותר מבחינה כלכלית, ועובדה זו צפויה להשפיע על נתוני ילדיהם במגוון תחומים – ולרמת ההשכלה של ההורים יש השפעה עקיפה על ההישגים של ילדים אחרים החיים באותו אזור מגורים, כך שאפשר לצפות שלריבוי ההורים המשכילים תהיה השפעה כוללת חיובית. כאשר קובעי מדיניות מתכננים את העתיד, עליהם להביא בחשבון אפוא את דפוסי הפריון יוצאי הדופן במדינה.

החוב של משקי בית בישראל

שיעור החוב של משקי הבית בישראל (כאחוז מתוך התמ"ג) נמוך בהשוואה למדינות מפותחות רבות בעולם, אולם בעשור האחרון הוא נמצא במגמת עלייה, בין היתר בשל סביבת הריבית הנמוכה, עליית מחירי הדירות, הגידול בצריכה הפרטית ומהגידול בהיצע האשראי בעקבות כניסתם של גופים פיננסיים חדשים לענף.

המחקר בודק את רמת החוב של משקי בית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה, קבוצות גיל ומגזרים.

שוק האשראי

 

בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים רגולטוריים לקידום התחרות בענף הבנקאות בכלל, ובשוק האשראי הצרכני בפרט.

  • אספקת האשראי למשקי הבית גדלה בעקבות כניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לתחום האשראי, הסרת חסמים טכנולוגיים והטמעת טכנולוגיות חדישות.
  • יש ארבעה מקורות אשראי עיקריים בעבור משקי הבית: בנקים, גופים מוסדיים, חברות כרטיסי האשראי ואשראי ממשלתי.
  • בין 2013 ל-2017 חל גידול של 148 אחוזים בסך האשראי שמעניקות חברות כרטיסי האשראי לאנשים פרטיים, ושל 140 אחוזים בסך ההלוואות שהעניקו הגופים המוסדיים. בד בבד הואט שיעור הגידול של סך האשראי שהעניקו הבנקים למשקי הבית: 3.9 אחוזים ב-2017 לעומת עלייה של 7.4 אחוזים בכל אחת מחמש השנים שלפני כן.

החוב של משקי הבית בעשור האחרון

היחס בין חוב משקי הבית לתוצר בישראל עומד על 42 אחוזים, ואילו במדינות רבות אחרות הוא עולה על 100 אחוזים (נכון ל-2017), אולם היחס בישראל מצוי במגמת עלייה. התרחבות החוב של משקי הבית בישראל בעשור האחרון נובעת מכמה גורמים: עליית מחירי הדירות, סביבת הריבית הנמוכה, והעלייה בהיצע האשראי ובצריכה הפרטית.

  • נכון לסוף 2017 עמדה יתרת החוב של משקי הבית על כ-530 מיליארד שקלים – גידול של כ-5 אחוזים משנת 2016.
  • בשנים 2017–2008 גדל החוב של משקי הבית ב-84 אחוזים. סך החוב לדיור גדל ב-70 אחוזים, בהשוואה לגידול של 114 אחוזים בסך החוב שלא לדיור.

רמת מינוף משקי הבית לפי עשירוני הכנסה

ניתוח רמות החוב של משקי הבית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה (לפי סקר ארוך טווח של משקי הבית משנת 2016) מעלה חשש לגבי יציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון.

שיעור החייבים בעשירון התחתון נמוך יחסית ועומד על  18 אחוזים בלבד, לעומת 56 אחוזים בעשירון העליון. אולם היחס הממוצע בין גובה החוב של משקי בית בעשירון זה להכנסה השנתית שלהם מתקרב ל-8, כלומר: סך חובם שווה בממוצע להכנסתם הכוללת במשך 8 שנים.
היחס בין גובה החוב להכנסה השנתית לפי עשירון הכנסהחלוקה לפי גיל

  • מחצית מאוכלוסיית העשירון התחתון היא מעל גיל 54, ורק 9 אחוזים מתחת לגיל 25. לעומת זאת, בעשירון העליון 69 אחוזים מהפרטים הם בגילי העבודה העיקריים (54–25).
  • שיעור החייבים בגילי העבודה העיקריים בעשירון העליון עומד על 75 אחוזים, ושיעור החייבים מעל גיל 54 – על 22 אחוזים, לעומת 59 אחוזים ו-35 אחוזים, בהתאמה, בעשירון התחתון.

חלוקה לפי מגזר

  • 23 אחוזים מהערבים בעשירון התחתון חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסה השנתית בקרבם קרוב ל-2.
  • בקרב יהודים לא-חרדים בעשירון התחתון שיעור החייבים עומד על 15 אחוזים בלבד, אולם יחס החוב-הכנסה שלהם גבוה יותר ועומד על כ-3.
  • 30 אחוזים בקרב חרדים חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסתם השנתית עומד על 13.5.

חלוקה לפי ייעוד ההלוואה

  • 64 אחוזים מהחייבים בקרב יהודים לא-חרדים ו-43 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון נטלו הלוואה צרכנית, לעומת 89 אחוזים מהערבים החייבים בעשירון זה.
  • לעומת זאת, 52 אחוזים מהיהודים הלא-חרדים ו72 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון נטלו הלוואה לדיור, לעומת 15 אחוזים בלבד מהחייבים הערבים בעשירון זה. ייתכן שהסיבה לכך היא הקשיים העומדים בפני ערבים המבקשים לקבל הלוואת משכנתה כנגד הנכס שהם מבקשים לרכוש.

חלוקה לפי מקור ההלוואה

  • שיעור המשתמשים במקורות חוץ-בנקאיים לשם קבלת הלוואות שלא לדיור בחמישון התחתון עומד על 22.5 אחוזים, לעומת 12 אחוזים בחמישון העליון.
  • לעומת זאת, שיעורי הפנייה לבנקים לשם הלוואות לא לדיור גבוהים יותר ברמות ההכנסה הגבוהות: 88 אחוזים בחמישון התחתון לעומת 92 אחוזים בחמישון העליון.

תוצאות המחקר מעלות חשש כי התרחבות שוק האשראי והעלייה בחוב של משקי הבית תפגע במיוחד ביציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון, וכי הפגיעוּת הפיננסית של אוכלוסייה זו עלולה להביא לקריסתה הכלכלית במקרה של האטה כלכלית במשק.

צמיחה כלכלית והרחבת הגיוון התעסוקתי הולכים יד ביד

שוק העבודה בישראל ממשיך להיות חזק וניכרות בו מגמות מעודדות רבות: שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה עולים וכך גם שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים כאחד, ואילו האבטלה מצויה בשפל היסטורי. גם מספר המשרות הפנויות עלה והשכר הממוצע עולה בהתמדה. לעלייה בתעסוקה יש תרומה גדולה לצמיחה הכלכלית במשק בשנים האחרונות.

במחקר חדש של מרכז טאוב מצאו החוקרת הדס פוקס ונשיא המרכז, פרופ' אבי וייס, כי מאז 2003 התרחבה התעסוקה בקרב גברים ונשים בכל קבוצות האוכלוסייה: חרדים, יהודים לא-חרדים וערבים. מגמות אלו מנוגדות למתרחש בעשור שלפני כן, שבמהלכו התעסוקה הצטמצמה או נותרה יציבה בכל הקבוצות למעט נשים יהודיות לא-חרדיות.
שיעורי תעסוקה לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה

שיעור התעסוקה של גברים ישראלים עלה ב-7 נקודות אחוז מאז 2003, והעלייה הושפעה בעיקר מהגידול בשיעורי התעסוקה בקרב גילאי 64–55. בקרב נשים השיעור עלה ב-13 נקודות אחוז, בעיקר בשל הגידול בתעסוקה בשתי קבוצות גיל: בנות 44–35 ובנות 55–64. הגורם לעלייה בכל קבוצה הייתה שונה: בקבוצה הצעירה יותר חלה עלייה בשיעור העובדות בקרב אימהות לילדים קטנים, ובקבוצה המבוגרת יותר גדלו שיעורי התעסוקה בקרב נשים הקרובות לגיל הפרישה ביחס לעבר, וכן חלה עלייה בגיל הפרישה הרשמי: מ-60 ל-62.

בסך הכל שיעור התעסוקה בישראל מציב אותה בעמדה טובה ביחס ל-OECD. שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים יהודים שאינם חרדים גבוהים יותר מהממוצע במדינות הארגון, והשיעור בקרב נשים בקבוצה זו מדורג במקום השני מבין מדינות ה-OECD (אחרי איסלנד).

אולם מה בדבר קבוצות האוכלוסייה האחרות בישראל?

לצד ההתקדמות הכוללת בעשור וחצי האחרונים, בשתי קבוצות אוכלוסייה שיעורי התעסוקה נותרו נמוכים במיוחד: נשים ערביות וגברים חרדים. ב-2010 הציבה הממשלה יעדי תעסוקה לשתי קבוצות אלו לשנת 2020 ונקטה צעדים שונים ליישומם.

ואכן, אחרי שנים של קיפאון, שיעורי התעסוקה של נשים ערביות גדלו ועומדים על כ-40 אחוזים – שיעור כמעט כפול מהנתון ב-2003 ועלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז 2016. שיעור זה מתקרב מאוד ליעד התעסוקה שהציבה הממשלה לקבוצה זו ב-2020: 41 אחוזים. יתרה מזאת, יש כמה סימנים לכך שמגמות אלו צפויות להימשך. רוב הגידול בתעסוקה בקבוצה זו (72 אחוזים) נובע מהעלייה ברמת ההשכלה בקרב נשים ערביות, והיות שהעלייה צפויה להימשך, סביר שהיא תביא לעלייה נוספת גם בשיעורי התעסוקה.

לעומת זאת, שיעורי התעסוקה של גברים חרדים – שעלו ביותר מ-15 נקודות אחוז בין 2003 ל-2015 – ירדו מעט בשנים האחרונות. כיום הם עומדים על 48 אחוזים ורחוקים מיעד התעסוקה ל-2020 (63 אחוזים). מבין המועסקים, כ-42 אחוזים מהגברים בגילי 64–30 עבדו במשרה חלקית ב-2017 (לעומת 15 אחוזים בקרב גברים יהודים לא-חרדים), רובם בשל לימודים בישיבה.

לצורך הבנה מעמיקה של המצב חשוב לבחון את מגמות התעסוקה גם לפי תחום. למשל, 50 אחוזים מהגברים הערבים, שההשכלה בקרבם לא עלתה במידה דומה לזו של הנשים הערביות, מועסקים במשלחי יד בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות. מקצועות אלו מאופיינים בדרישות פיזיות רבות, ולכן ניכרת בקרב גברים ערבים ירידה חדה בתעסוקה אחרי גיל 50.

חלקם של הגברים היהודים הלא-חרדים המועסקים בהיי-טק – התחום הזוכה למרב תשומת הלב בישראל בגלל השכר הגבוה הנהוג בו, וכן בשל חלקו הבלתי פרופורציונלי בתמ"ג, בתשלומי המיסים ובייצוא – עלה מ-8 ל-15 אחוזים, אולם בקרב גברים ערבים וחרדים שיעור המועסקים בענף נותר זניח. גם חלקן של הנשים המועסקות בענף נמוך (כמו בעולם כולו); בשנת 2017 חלקן של נשים מהעובדים בתחום ההיי-טק היה 32 אחוזים, רובן יהודיות לא-חרדיות. עם זאת, חלה עלייה מרשימה בשיעור הנשים החרדיות המועסקות בהיי-טק: מפחות מאחוז אחד באמצע העשור האחרון לכ-3 אחוזים.

אם שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה ימשיכו לעלות, ההשתתפות בקרב גברים חרדים ובקרב נשים וגברים בחברה הערבית חייבת לעלות גם כן. העברת הכשרות מקצועיות לקבוצות שכיום נמצאות בייצוג חסר בשוק העבודה, או הכשרה לעיסוק בענפים ספציפיים, וכן עידוד מעסיקים ליצור גיוון במקומות העבודה, עשויים לסייע לקבוצות אלו לא רק להשתתף בכוח העבודה, אלא גם להשתלב בתחומים הנחשבים יוקרתיים ורווחיים, ובכך לחזק את החברה והכלכלה בישראל בכללותן. יתר על כן, נוסף להכשרה של מבוגרים, חשוב לשפר את רמת המיומנויות של העובדים בשלב מוקדם יותר באמצעות חינוך ברמה גבוהה כבר מגיל צעיר.

כפי שהיטיבה לנסח מנכ"לית מרכז טאוב סוזי פת בנבנישתי, בדבריה בכנס הבין-לאומי השנתי של מרכז טאוב (שעסק בנושא שוק העבודה העתידי): "הסוגיות של צמיחה כלכלית והרחבת הגיוון התעסוקתי בכוח העבודה הולכות יד ביד. הגדלת המעורבות של חלקים נרחבים יותר באוכלוסייה בשוק העבודה – כמו ערבים וחרדים – היא השקעה חשובה לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא מפני שתהיה לכך השפעה חיובית מאוד על הצמיחה הכלכלית שלנו כמדינה".

תקציר: מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית

מה יהיה הרכבה הדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל בעשורים הקרובים? לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 יהיה שיעורה של האוכלוסייה החרדית כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. תחזית זו מעלה חששות כבדים בדבר הצמיחה העתידית של המשק,  בהינתן דפוסי ההשכלה והתעסוקה הנוכחיים בקרב חרדים; אולם בבחינת הנושא ניכרות כמה מגמות דמוגרפיות משמעותיות הצפויות להשפיע על תחזית זו, ונראה כי חלק מהן אינן מובאות בחשבון במלואן בתחזיות הקיימות…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא"

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

תקציר: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

כיצד משקי בית בישראל נקלעים לחובות? בשל הקושי להעריך את עומק החובות בפועל בשל מגבלות נתונים, אפשר למדוד בהקשר זה את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי וסוג ההוצאות על דיור (למשל שכירות או תשלומי משכנתה).

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא"

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

שוק העבודה: מבט-על

גם ב-2018 שמר שוק העבודה על מצבו הטוב: שיעורי ההשתתפות מוסיפים לעלות, שיעורי התעסוקה עולים בקרב גברים ונשים כאחד והאבטלה מצויה בשפל היסטורי. גם במספר המשרות הפנויות חלה עלייה, וכך גם בשכר. המחקר בנושא שוק העבודה סוקר את המגמות בשוק בכללותו, וכן בוחן שינויים שחלו בקבוצות אוכלוסייה שונות.

שוק העבודה: תמונה כללית

שיעור התעסוקה בישראל הגיע למעט יותר מ-78 אחוזים – הודות לשיעור הבלתי מועסקים, שהוסיף לרדת והגיע לשפל של כ-4.3 אחוזים.

  • בסך הכל שיעור התעסוקה בקרב גברים עלה ב-7 נקודות אחוז מאז שנת 2003, ובקרב נשים ב-13 נקודות אחוז.
  • שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים יהודים שאינם חרדים ונשים חרדיות גבוהים יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, והשיעור בקרב נשים לא חרדיות מדורג במקום השני מבין מדינות הארגון (אחרי איסלנד). בשני המינים נבע חלק הארי של הגידול משינויים באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית (5 ו-10 נקודות אחוז אצל גברים ונשים, בהתאמה), בעיקר מפני שזו הקבוצה הגדולה ביותר.
  • בחלוקה לפי קבוצות גיל מתברר כי עיקר העלייה בשיעורי תעסוקת הנשים מקורה בקבוצות הגיל 44–35 ו-64–55, אולם הסיבה להתרחבות התעסוקה בכל אחת מהקבוצות שונה: בקבוצה הצעירה יותר ניכרת עלייה בשיעורי התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים, ואילו בקבוצה המבוגרת חלה עלייה בשיעורי הנשים העובדות בשנים הסמוכות לגיל הפרישה ביחס לעבר, וכן עלייה בגיל הפרישה עצמו. בקרב גברים העלייה המשמעותית ביותר בתעסוקה נבעה מקבוצת הגיל 64–55.
  • שכר העבודה המשיך לעלות ב-2018 בשיעורים גבוהים. עלייה זו מצטרפת לעלייה המהירה בשכר הריאלי מאז
    2014 – 11 אחוזים בסך הכל.
    שיעורי תעסוקה לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה

שיעורי התעסוקה בהיי-טק

אף שבמגזר ההיי-טק עובדים רק כ-9–8 אחוזים מהעובדים במשק, הוא תורם כ-12 אחוזים לתוצר המקומי הגולמי, כרבע מתשלומי המיסים וכ-42 אחוזים לייצוא. שיעורי התעסוקה במגזר זה אינם אחידים בכל קבוצות האוכלוסייה והמגדרים.

  • בעשור האחרון עלה שיעור העוסקים בהיי-טק בקרב גברים יהודים לא-חרדים מכ-8 לכ-15 אחוזים, אך בקרב ערבים וחרדים הוא נותר מזערי.
  • שיעור הנשים המועסקות בתחום נמוך (כמו בשאר העולם) ועומד על 32 אחוזים מהמועסקות בענף ב-2017, מרביתן יהודיות לא-חרדיות.
  • שיעור התעסוקה בהיי- טק בקרב הנשים החרדיות נמצא בעלייה מרשימה: מפחות מאחוז אחד באמצע העשור הקודם למעל ל-3 אחוזים כיום.
    שיעור התעסוקה בהיי-טק

מגמות בשוק העבודה לפי קבוצות אוכלוסייה

תעסוקת ערבים

  • לאחר כמה שנות קיפאון, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה מאוד ועומד על כ-40 אחוזים – כמעט כפול מהשיעור בשנת 2003 ועלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז 2016 – והתקרב מאוד ליעד הממשלה לשנת 2020 (41 אחוזים). מרבית העלייה (72 אחוזים) נובעת מהשיפור בהשכלת הנשים הערביות.
  • רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים לא עלתה באופן דומה לנשים ערביות, והשיפור בקרבם נמוך יחסית. ההשכלה הנמוכה משפיעה גם על אפשרויות התעסוקה של גברים אלו, ו-50 אחוזים מהם (נכון ל-2017) עבדו בעבודות המאופיינות בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות. נוסף על כך מדובר במקצועות שוחקים, ואכן בתעסוקת הגברים הערבים יש ירידה ניכרת החל מגיל 50.

תעסוקת חרדים

 

  • לאחר שעלה ביותר מ-15 נקודות אחוז בין 2003 ל-2015, שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד במעט בשנים האחרונות, ועומד על כ-48 אחוזים – רחוק מהיעד שנקבע ל-2020,העומד על 63 אחוזים. כ-42 אחוזים מהמועסקים בגילי 64–30 בקבוצה זו עבדו במשרה חלקית ב-2017 (לעומת 15 אחוזים מהמועסקים בקרב גברים יהודים לא-חרדים), רובם בשל לימודים בישיבה. כ-23 אחוזים מהמועסקים החרדים עובדים בתחום ההוראה, ללא השכלה אקדמית או על-תיכונית שאינה ישיבתית.
  • בקרב חרדיות שיעור התעסוקה גדל ב-5.5 נקודות אחוז בין 2013 ל-2018 ועומד על 76 אחוזים. כ-51 אחוזים מהחרדיות מועסקות במשרה חלקית – ומבין המועסקות חלקית, 55 אחוזים עושות זאת בשל הצורך לטפל במשפחה ובמשק הבית. שיעור זה גבוה מהשיעור בקרב ערביות (36 אחוזים) ובקרב נשים יהודיות לא-חרדיות (30 אחוזים). שיעור המועסקות בענף החינוך בקרב חרדיות ירד מ-58 אחוזים בשנת 2004 ל-46 אחוזים ב-2017, ובד בבד שיעור הנשים החרדיות שלומדות בחינוך הטכנולוגי בבתי הספר התיכוניים עלה מאוד.

תעסוקת ותיקים

קצב הזדקנות האוכלוסייה בישראל נמוך יחסית ל-OECD, אך בשקלול שיעור הילודה הגבוה, יחס התלות (היחס בין האוכלוסייה שאינה בגילי העבודה העיקריים לאוכלוסייה בגילים אלו) הוא הגבוה ביותר בארגון. דרך התמודדות אפשרית היא העלאת גיל הפרישה לנשים.

 

עליית מחירי הדירות והשפעתה על יכולתם של משקי בית לרכוש דיור

עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הפחיתה את יכולתם של משקי הבית לרכוש דיור. עם זאת, כאשר היכולת לרכוש דיור נבחנת לפי ההכנסה הפנויה הכוללת, ולא לפי מספר המשכורות הדרוש לקניית דירה (המדד המשמש לרוב להערכת יכולת זו בתקשורת ובשיח הציבורי), מתברר כי הירידה ביכולת זו מתונה יותר. הסיבה לכך היא שההכנסה הפנויה הכוללת של משקי הבית עלתה במידה רבה יותר משכר העבודה בין 1998 ל-2016, בעיקר בשל גידול במספר המפרנסים הממוצע במשקי הבית.

מדידת היכולת לרכוש דיור

מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 עד שנת 2007 חלה במדינות מפותחות רבות עלייה במחירי הדיור. המחירים ירדו מעט בעת המשבר הכלכלי שחל ב-2008, אולם עד 2017 הם עלו שוב לרמתם שלפני המשבר. מאז מחציתה השנייה של שנת 2007 מחירי הדיור הריאליים בישראל נמצאים במגמת עלייה (במונחים שנתיים). עקביות המגמה לאורך עשור, וכן קצב העלייה, הם חסרי תקדים.

נהוג לחשב את היכולת של משקי בית לרכוש דיור באמצעות היחס בין המחיר הממוצע (או חציוני) של דירה ובין שכר העבודה הממוצע (או החציוני) – כלומר מספר המשכורות הנחוץ כדי לרכוש דירה. אולם יש במדד זה כמה חסרונות: הוא אינו מביא בחשבון הכנסה ממקורות נוספים פרט לעבודה ואת מספר המפרנסים במשק בית. לאור הבעיות בשימוש במדד זה, הפרק אומד את היכולת לרכוש דיור באמצעות היחס בין מדד מחירי הדיור למדד ההכנסה הפנויה הממוצעת למשק בית.

  • בין 1998 ל-2016 ההכנסה הפנויה הממוצעת גדלה ב-2.3 אחוזים בשנה, ואילו השכר החודשי הממוצע גדל ב-1 אחוזים בלבד.
  • בין 1998 לשנים 2008–2007 הן ההכנסה הממוצעת הן השכר החודשי עלו – והיכולת לרכוש דיור השתפרה. אולם מאז המדדים ירדו ונעשה קשה יותר לרכוש דירה.
  • במרבית מדינות ה-OECD פחתה יכולתם של משקי בית לרכוש דירות ביחס ל-2005. המצב בישראל היה דומה אך עליית מחירי הדיור התרחשה כעשור מאוחר יותר.

Ratio of housing prices to disposable income HEB

היכולת לרכוש דיור לפי מאפיינים של משקי הבית

הנתונים שהוצגו לעיל משקפים תמונה כללית, אולם אינם משקפים בהכרח את השינוי ביכולת לרכוש דיור בקרב קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, או באזורים שונים בארץ.

  • ההכנסה המשפחתית הפנויה הממוצעת בקרב עולים צמחה מהר יותר מההכנסה הפנויה הממוצעת במשק: 2.9 אחוזים בשנה בין 1998 ל-2016, לעומת שינוי שנתי ממוצע של 2.2 אחוזים בשנה בקרב ותיקים (ילידי הארץ). מכאן אפשר להסיק כי יכולתם של העולים לרכוש דיור פחתה במידה מצומצמת יותר מהממוצע בכלל הציבור.

    קניית דירה היא אחת הרכישות הגדולות ביותר בחיי משק בית, לכן רובם המכריע של רוכשי הדיור נאלצים לממן את הקנייה באמצעות הלוואות. לפיכך מדד חשוב נוסף לבחינת יכולתם של משקי הבית לרכוש דירות הוא האשראי העומד לרשותם, והיכולת שלהם להחזיר הלוואות.

    • ההכנסה הפנויה של משקי בית צעירים (34–25) צמחה בשיעור דומה לממוצע במשק בשנים 1998–2016, כך שיכולתם לרכוש דיור נפגעה במידה דומה לזו שבכלל האוכלוסייה.
    • קבוצת הגיל שיכולתה לרכוש דירה נפגעה במידה הרבה ביותר היא 54–35, משום שהכנסותיהם של משקי בית אלו עלו במידה פחותה מהממוצע.
  • היכולת לרכוש דיור ירדה במידה הרבה ביותר בתל אביב, בירושלים ובמחוז הדרום. במחוזות הצפון, השרון וגוש דן
    (ללא תל אביב) היכולת לרכוש דיור פחתה במידה הדומה לממוצע הארצי.
    Housing prices by geographic area HEB

    מינוף משקי בית

  • רמת המינוף הממוצעת של משקי בית – גובה ההתחייבויות הכספיות (נטו) לגורמים מלווים כאחוז מהתמ"ג – עלתה מאז 2009, והדבר עלול להקשות עליהם לקבל אשראי נוסף בעתיד.
  • בבחינת המגמות באשראי שניתן למשקי בית נמצא כי האשראי לדיור כאחוז מהתמ"ג ירד מעט בין 2000 ל-2007, והתחיל לעלות שוב באיטיות בסביבות 2013. האשראי שלא לדיור עלה מ-10.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-13.4 אחוזים בשנת 2009, נותר יציב עד 2013 ואז החל לעלות שוב וניצב על 15.4 אחוזים ב-2017. האשראי נטו (הלוואות בניכוי חסכונות) צנח בחדות מ-27.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-10.7 אחוזים ב-2009, אולם לאחר מכן המגמה התהפכה והאשראי נטו זינק שוב ל-23.4 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2017.
  • רמת המינוף הנוכחית נמוכה רק במעט מזו שהייתה בשנת 2000, השנה שבה נרשם שיעור המינוף הגבוה ביותר.

הנתונים מראים כי עליית מחירי הדיור נתנה את אותותיה, ומאז המחצית השנייה של 2007 חלה עלייה ביחס בין מחירי הדיור לבין ההכנסה הפנויה, משמע: בשנת 2016 קשה יותר לרכוש דירה מאשר בשנת 2007. עם זאת, המדידה לפי היחס בין ההכנסה הפנויה של משק הבית מראה כי היכולת לרכוש דיור נפגעה פחות ממה שנראה במדידה לפי המדד המקובל של היחס בין מחירי הדירות לשכר הממוצע (או החציוני).

מצב המשק: מבט-על

בשנת 2018 שיעור התעסוקה נמצא בשיאו והאבטלה בשפל היסטורי, קצב צמיחת התמ"ג דומה לזה שנרשם בשנים האחרונות וניכרת עלייה בשכר. עם זאת, פוטנציאל הצמיחה במגמת ירידה בעקבות השינויים הדמוגרפיים והמגמות בפריון העבודה, שאינו צומח כלל.

התהליכים המאקרו-כלכליים

מההתפתחויות בחלקם של מרכיבי התמ"ג העיקריים עולה תמונה של יציבות ושל מה שקרוי "צמיחה מאוזנת".

  • צמיחת התמ"ג בשנת 2018 צפויה להסתכם ב-3.2 אחוזים – שיעור מעט נמוך ביחס לעבר, המשקף צמיחה של כ-1.2 אחוזים לנפש.
  • מאז שנת 2010 לא ניכרים שינויים משמעותיים בחלקם היחסי של מרכיבי התמ"ג העיקריים: תצרוכת פרטית, תצרוכת ציבורית, ההשקעה בנכסים קבועים, הייצוא והייבוא.

    • רוב התנודתיות שניכרה בהשקעה בנכסים קבועים מאז שנת 2010 נובעת מפעילות ההשקעה של ענפי המשק: בין 2012 ל-2015 ירד חלקה של השקעה זו בתמ"ג בכ-2 נקודות אחוז, אך בשנתיים האחרונות התאוששה ההשקעה ועלתה בקצת יותר מנקודת אחוז.
    • בתצרוכת הממשלתית ניכרה יציבות במרכיב המופנה לצריכת הפרט, לצד ירידה קלה במרכיב הקולקטיבי (נובעת מירידת חלקה של ההוצאה הביטחונית).

    המערכת הפיסקלית נתונה ללחץ גובר. בתקציב 2019 חורגת הממשלה ב-3 אחוזי תוצר מהסכום המוקצה לה על פי כלל ההוצאה, ונראה שהיא עומדת לחרוג גם מתקרת הגירעון הקבועה בחוק.

    • למרות הירידה בגירעון בשנים האחרונות, הגירעון בישראל הוא עדיין מהגדולים ביותר מבין מדינות ה-OECD. החוב הלאומי עמד על 6.75 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2016 – נתון הממקם את ישראל בערך במרכז ההתפלגות בקרב המדינות הנסקרות.
    • בהנחה שהממשלה תגדיל את ההוצאה בהתאם לכללים ולמגבלות הקבועים בחוק, נראה כי משנת 2020 היא תפר את מגבלת הגירעון הקבועה אף היא בחוק, ובטווח הרחוק הבעיה אף תחריף.
    • הקושי התקציבי צפוי לגדול עוד אם תמומש כוונת הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון לכ-6 אחוזי תוצר
      ולהצמידו לשיעור הגידול בתמ"ג.
      חלקם של מרכיבי התמג באחוזים

      צמיחה ופריון 

      ישראל מתאפיינת בשיעורי צמיחה גבוהים מאלה של מדינות ה-OECD, אולם ההשוואה משתנה כאשר המדד הוא  שיעור הצמיחה של התמ"ג לנפש. נוסף על כך, אין שיפור בפריון העבודה.

      • בשנת 2017 צמח המשק ב-3.5 אחוזים, בהשוואה לשיעור צמיחה ממוצע של 3.0 אחוזים במדינות ה-OECD. אולם מכיוון שהאוכלוסייה בישראל גדלה בכ-2 אחוזים בשנת 2017, קצב גידול התמ"ג לנפש עמד רק על 1.5 אחוזים, ואילו ב-OECD גדל התמ"ג לנפש ב-2.4 אחוזים בממוצע.
      • ישראל אינה מצליחה להדביק את הפער בינה ובין ממוצע מדינות ה-OECD וה-G7 (ובינה ובין ארצות הברית) במדד התמ"ג לשעת עבודה. ב-2016 ירד התמ"ג לשעת עבודה בישראל ל-55.5 אחוזים מהתמ"ג של ארצות הברית, לעומת 58 אחוזים בשנת 2000.
      • ישראל חווה האטה בקצב הגידול של הפריון הכולל מאז 1973 (כלומר בין 1961 ל-1973 קצב הגידול היה מהיר יותר), ואפילו הצמיחה המהירה של מגזר ההיי-טק בישראל מאז שנות התשעים של המאה הקודמת אינו מספיק כדי להתגבר על ההאטה.
      • מאז 2012 העלייה בתעסוקה היא המקור העיקרי לצמיחה לנפש. אף שהמצטרפים לכוח העבודה היו בעיקר עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, חל שיפור באיכות התעסוקה – בשל עלייה בוותק ובשיעורי ההשכלה של העובדים. אולם האוכלוסייה בגילי העבודה מצטמצמת, ועימה הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על גידול בתעסוקה.

      מחירים ויוקר המחיה 

      השנים האחרונות התאפיינו בעלייה נאה בשכר הריאלי, שאיננה נובעת משיפור בפריון העבודה אלא מהוזלת מחירי הצריכה ביחס למחירי כלל המוצרים והשירותים שיוצרו במשק. למרות זאת, רמת המחירים בישראל עודנה גבוהה.

      • משנת 2015 נרשמה במשק עליית שכר נאה, שהקיפה את כלל רמות ההכנסה וקבוצות האוכלוסייה.
      • הגידול בשיעור התעסוקה והעלייה בשכר תורגמו לעלייה מרשימה בהכנסה ובתצרוכת של משקי הבית. השיפור בלט בקרב משקי בית בחמישון ההכנסה האמצעי והתחתון (עלייה של 16 ו-13 אחוזים, בהתאמה, בין 2012 ל-2016) בעוד שבקרב החמישון העליון נרשמה עלייה מתונה יותר (9 אחוזים).
      • בשנים האחרונות קצב עליית המחירים בישראל היה נמוך משמעותית מהקצב ב-OECD. עקב כך, מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5.2 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD.
        • בסעיף התקשורת חלה ירידת המחירים החדה ביותר, והוזלות משמעויות נמצאו גם בסעיפי המזון, התחבורה, והתרבות והבידור. לצד זאת חלה עליית מחירים בסעיף הדיור. סביר שירידת המחירים נובעת גם מצעדים שנקטה הממשלה להפחתת יוקר המחיה במשק.
          מגמות המחירי צריכה בישראל וב-oecd

       

       

 

באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

חלקו של מגזר ההיי-טק בישראל עומד אמנם על כ-8 אחוזים בלבד מסך התעסוקה, אך חשיבותו למשק רבה: הוא מניב כרבע מתשלומי מס ההכנסה בישראל, והוא המקור לחלק ניכר מהערך המוסף הגלום בייצוא הישראלי. החל מתחילת דרכו נהנה ההיי-טק הישראלי מתמיכה ותמריצים מצד קובעי המדיניות, ולאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

אף שעובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים, שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור. השאלה היא: עד כמה התעסוקה בהיי-טק יכולה לגדול?

נראה כי התוכניות לעידוד התעסוקה בהיי-טק רלוונטיות רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה בגילי העבודה, לכל הפחות בטווח הקצר, בשל כמה גורמים העולים מממצאי המחקר.

מיומנויות היסוד של העובדים: השוואה בין-לאומית

לפי  תוצאות PIAAC, סקר מיומנות היסוד של ה-OECD , ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות.

  • שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהם מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון).
  • כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

נתונים אלו מצביעים על צורך בשיפור מהותי של מערכת החינוך על שלביה השונים כדי לשפר את מיומנויות העובדים העתידיים ולשפר את הזדמנויות התעסוקה שלהם.

ההיי-טק לעומת יתר שוק העבודה

תוצאות סקר PIAAC מצביעות על הבדלים חדים בין מיומנויות העובדים במגזר ההיי-טק לשאר העובדים במשק.

  • הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד, וחריג ביחס למדינות מפותחות אחרות.

הפער בין רמת המיומנויות בין עובדי ההיי-טק לשאר ענפי המשק

ממצא אחר שעולה מהסקר הוא ששיעור גדול מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות כבר מועסק בתחום ההיי-טק ולעובדים אחרים קשה  להשתלב בענף.

  • למעלה מ-20 אחוזים מהעובדים המשתייכים לחמישון המיומנות העליון מועסקים במגזר ההיי-טק – השיעור הגבוה ביותר מכל מדינות ההשוואה. כ-60 אחוזים מהמועסקים במגזר ההיי-טק ממוקמים בחמישון העליון של המיומנות וההסתברות להימצא בהיי-טק פוחתת משמעותית ברמות מיומנות נמוכות יותר.
  • אפילו בוגרי לימודים גבוהים בתחומי מדעים והנדסה המזוהים בסקר כבעלי מיומנויות נמוכות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות OECD אחרות).
  • בקרב פרטים המשיבים כי אינם בקיאים באנגלית, ההסתברות להיות מועסק במגזר ההיי-טק אפסית בכל רמות המיומנות.
  • שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה החרדית והערבית מעידים כי בקיאותם באנגלית חלשה (בניגוד לרמה מדווחת גבוהה בקרב עובדי ההיי-טק). בשל כך, ועקב רמת מיומנות כללית נמוכה (כפי שנמדדת בסקר), התועלת הצפויה לצמוח מהכשרות מקצועיות כאמצעי לשילובם בהיי-טק (ובכך להביא לצמצום פערים) מוגבלת ביותר.
  • רוב הפוטנציאל להתרחבות קיים דווקא באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, שרוב עובדי ההיי-טק משתייכים אליה ממילא.

הפוטנציאל להתרחבות מגזר ההיי-טק

מסימולציה שנערכה במחקר עולה כי ריבוי העובדים המיומנים המועסקים כבר כיום בענף ההיי-טק, בשילוב רמת המיומנות הנמוכה של העובדים ביתר ענפי המשק, מביא לכך שהפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק נמוך יחסית למדינות אחרות, לפחות בטווח הקצר.

  • ההשוואה העלתה כי הפוטנציאל להגדלת התעסוקה בהיי-טק עומד על סביבות 4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד.
  • מבין בעלי הכישורים המתאימים, שיעור העובדים הצפויים לשפר באופן ניכר את מצבם התעסוקתי באמצעות הסבה לתחום ההיי-טק קטן ושווה בערכו לכאחוז בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה.
  • ההיי-טק מתאפיין בייצוג חסר של נשים, ונראה שרוב הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בתחום טמון בקבוצה זו.מעבר לשאלה באיזו מידה ניתן להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, יש גם מקום לבחון אם מהלך זה כדאי למשק. בשל הפערים הגדולים בין ההיי-טק ליתר המגזרים, קשה לצפות כי הרחבה של התעסוקה בתחום תוביל לזליגה משמעותית של ידע ושיטות עבודה מתקדמות לתחומים אחרים. יתרה מכך, ייתכן כי מעבר של עובדים מיומנים נוספים להיי-טק יאט את התפתחותם של תחומים אחרים במשק, שבהם פרופיל התעסוקה מגוון יותר.זמינות כוח העבודה בשכר נמוך גורעת מהכדאיות של התייעלות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות בקרב מעסיקים, וסביר כי זהו אחד הגורמים לשיעורי ההשקעה הנמוכים ולפריון הנמוך בענפי המשק שאינם היי-טק. ייתכן שהגדלת ההשקעות והטמעת הטכנולוגיה בענפים אלו, התמקדות בשיפור המיומנויות דווקא בקרב העובדים המועסקים בהם באמצעות הכשרות מקצועיות מתאימות, וכן שיפור מערכת החינוך (לשם שיפור המיומנויות בקרב דור העתיד), עדיפות על המאמץ להסב עובדים מיומנים נוספים להיי-טק.

     

 

מאחורי הקלעים עם חלוצי הסטארט-אפ הערבי בתל אביב

ישראל ידועה כ"אומת הסטארט-אפ", אך רק כ-8 אחוזים מהישראלים בשוק העבודה מועסקים בהיי-טק. אמנם שיעור זה הוא הגבוה ביותר בעולם, אך בכל זאת תשעה מתוך כל עשרה ישראלים שעובדים אינם שותפים לעולם הזה. מתוך כלל האוכלוסייה, לקבוצות מסוימות קל יותר להשתלב בענף: לפי הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ליהודים אקדמאים בתחומים הקשורים להיי-טק יש סיכוי גבוה פי 1.3 לעבוד בתחום בהשוואה לערבים בעלי תארים דומים.

בפודקאסט  החדש של מרכז טאוב, DataPoint, אנו בוחנים בכל פרק מגמות חברתיות-כלכליות מרכזיות בישראל, כמו התפתחות ההיי-טק, ומתמקדים בסיפורים האישיים שעומדים מאחורי המספרים. 

בפרק הראשון התמקדנו בסיפור ייחודי בעולם ההיי-טק: יזם ערבי צעיר שייסד עם חבריו חברת היי-טק בתל אביב. הפרק, שנקרא Aziz Goes to Tel Aviv ("עזיז הולך לתל אביב", הוקלט באנגלית), מספר את סיפורו של עזיז קעדאן והחברה Myndlift.

עזיז גדל בבאקה אל-גרבייה והשתתף בתוכנית קידום בשם "אתגר", שאפשרה לו להתחיל ללמוד לתואר במדעי המחשב כבר בתיכון. בגיל 21 הקים עם חבר ילדות את Myndlift, בהשראת משפחתו ובעידודה. החברה מפתחת טכנולוגיה המסייעת בטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) ללא תרופות.

בפרק מספר עזיז על הקשיים הניצבים בפניו כיזם ערבי, ברמה האישית ובקנה מידה רחב יותר. בתחילת הדרך הוא התקשה לגייס מימון ממשקיעים ישראלים, אך עם הזמן המצב השתנה: "הייתי אז בן 21, ומן הסתם לא הייתי ביחידת עילית בצבא […] ובקושי היה לי משהו משותף עם המשקיע. הם הסתכלו עליי כאילו הרגל שלי שבורה ואני מנסה לרוץ מרתון". אך לדבריו, לאחר שהצליח להוכיח שהמוצר שלו רווחי, המשקיעים הישראלים נעשו נלהבים: "הם יודעים שצריך היה להתגבר על הרבה משוכות כדי להגיע לזה, והדרך הרבה יותר קשה לערבים […] לכן הם מעריכים את זה יותר וקופצים על ההזדמנות ביתר התלהבות".

עזיז מדבר גם על האתגרים העומדים בפני האוכלוסייה הערבית הנובעים מההבדל בין הריכוזים הגיאוגרפיים של אוכלוסייה זו ושל תעשיית ההיי-טק. רוב הערבים מתגוררים בצפון, אך עיקר פעילות ההיי-טק מתרחשת במרכז. עזיז מציין גם שערבים רבים מתחתנים ומביאים ילדים בגיל צעיר, כך שהלוגיסטיקה הכרוכה בנסיעה מהפריפריה למרכז מורכבת עבורם עוד יותר.

אתגר נוסף העומד בפני יזמים ערבים הוא יצירת קשרי עבודה וקשרים עם משקיעים. לדברי עזיז, יש לשפר את לימודי האנגלית בבתי הספר הערביים כדי לעודד יזמות באוכלוסייה זו ולשפר את מיומנויות התקשורת הדרושות למצגות למשקיעים.

בכנס הבין-לאומי השנתי ע"ש הרברט סינגר שערך לאחרונה מרכז טאוב בנושא "כיצד ייראה שוק העבודה העתידי בישראל?" התקיימו דיונים בסוגיות הקשורות לישראל כאומת הסטארט-אפ, לפיזור הגיאוגרפי של ההזדמנויות התעסוקתיות ושל העובדים ולגיוון ורב-תרבותיות בשוק העבודה – וכולן באות לידי ביטוי בסיפורו של עזיז.

הכנס השנתי למדיניות ציבורית של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

הכנס השנתי של מרכז טאוב ע"ש הרברט מ' סינגר

משתתפי הכנס דנו בשאלה עד כמה יכול מגזר ההיי-טק בישראל לצמוח במונחי הון אנושי זמין, הבדלים בשוק העבודה בין המרכז לפריפריה והאתגרים העומדים בפני קבוצות אוכלוסייה שונות בהשתלבות בכוח העבודה.

מכיוון שהכנס התמקד בעתיד, חלק ניכר מהדיון עסק בפעולות שניתן לנקוט כעת ובשנים הקרובות כדי להיערך לשוק העבודה העתידי.

גם עזיז חושב על עתיד שוק העבודה וכיום  הוא משקיע 20–15 אחוזים מזמנו בליווי אישי של יזמים ערבים, ומקווה שבעתיד יוכל להשקיע בעצמו בחברות כדי לעודד יזמות ערבית.

אף שהוא והמייסד השותף שלו קיבלו החלטה מודעת מאוד למקם את משרדי Myndlift בתל אביב, עזיז חולם לפתוח סניף בבאקה אל-גרבייה, העיר שגדל בה. יש כמה סיבות לחלום הזה, ולדבריו אחת מהן היא ש"יהיה הרבה יותר קל למהנדסים מהקהילה הערבית לעבוד במקום קרוב לבית".

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

עזיז קעדאן במשרדי Myndlift

למרות התמיכה שהוא והחברה שלו מקבלים מהקהילה הערבית, בינתיים עזיז עדיין לא רואה את עצמו כמודל לחיקוי. הוא מעריך את התמיכה, אך אומר שהיא גם מגבירה עוד יותר את הלחץ המופעל עליו להצליח: "אני לא רוצה לנפץ את התקוות שאני מעורר בקהילה", הוא אומר, "אני רוצה שהן ימשיכו לגדול".

תודה לקרן ע"ש הרברט מ' ונל סינגר על תמיכתה להפקת הפרק! רוצים לתמוך במימון פרקים נוספים? פנו אל michalp@taubcenter.org.il.

 

 

עמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל: תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים תפקיד מרכזי יותר ויותר בהספקת שירותי רווחה בישראל. חלקם של הארגונים הפועלים בתחום הרווחה עומד על 15 אחוז מכלל ארגוני החברה האזרחית, והסכום המושקע בפעילותן השנתית עומד בקירוב על 14 מיליארד שקלים. הארגונים והעמותות מספקים מגוון שירותים חברתיים לקהלי יעד נרחבים, אך למרות זאת עד היום היה מחסור במידע באשר להיקף פעילותן והמימון שלהן.

בשל הצורך במידע מקיף בנושא, חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה – עם ד"ר מיכל אלמוג-בר מהמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל – ניתחו את הארגונים בתחום הרווחה שהיו פעילים בין 2013 ל-2016 והכנסתם השנתית עלתה על 500,000 שקלים (748 ארגונים בסך הכל). המחקר ממפה את שדה הארגונים והעמותות לפי כמה מאפיינים, וכן לפי גודל העמותות ומקורות המימון שלהן.

מה ידוע לנו על הארגונים ועל קהלי היעד שלהם?

כמעט רבע מהארגונים שנבדקו במחקר משרתים את האוכלוסייה הכללית, ורוב הארגונים האחרים פונים לילדים ונוער, לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות.

חלק מן הארגונים מיועדים לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות –  23  אחוזים מהם נועדו לסיוע לחרדים (שחלקם באוכלוסייה עומד על 12 אחוזים), ו-7 אחוזים פונים למגזר הערבי (שחלקה בכלל האוכלוסייה הוא כ-21 אחוזים). המחקר העלה גם כי כחמישית מן הארגונים שנבדקו פועלים בפריסה ארצית – כלומר, מעניקים שירותים בלפחות חמש נקודות ברחבי הארץ – וכי שיעור דומה מהארגונים הם חדשים (קיימים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גבוה במיוחד בקרב אלו המוקדשים לסיוע לחרדים ולערבים. כמו כן, בקרב ארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית, מעטים מוגדרים כארגונים גדולים (שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים).

Welfare HE

מאיפה הכסף – ומה עושים בו?

סכום ההכנסות הכולל של ארגוני הרווחה שנכללו במחקר הוא 13.8 מיליארד שקלים בשנה. המקור העיקרי להכנסות הוא הספקת שירותים בעד תשלום (39 אחוזים), ולאחר מכן תקצוב ממקורות ציבוריים (34 אחוזים), ותרומות והכנסות מעיזבונות (25 אחוזים).

מתוך ההכנסות, 23 אחוזים מגיעים לארגונים שעובדים עם ילדים ונוער, וחלק דומה מגיע לארגונים המתמקדים בקשישים ולארגונים הפונים לאוכלוסייה הכללית. בבחינת ההכנסות לפי קהל היעד, נמצא כי רק כ-2 אחוזים מההכנסות מגיעים לארגונים מהמגזר הערבי, לעומת 20 אחוזים לארגונים מהמגזר החרדי. מתוך ההכנסות של ארגונים ערביים, חלק הארי מקורו במימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חרדיים המקור העיקרי להכנסות הוא תרומות.

החוקרים מצאו כי חלק בלתי פרופורציונלי מההכנסות מגיע לארגונים שמשאביהם מרובים יותר; הרוב המוחלט של המימון הציבורי לארגונים ועמותות בתחומי הרווחה (85 אחוזים) מועבר לארגונים שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים (כולל הכנסות ממשרדי ממשלה). נוסף לכך, כמחצית מהתרומות של פילנתרופים מגיעות לעמותות בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר (10 האחוזים העליונים), ורק 2 אחוזים מועברים לארגונים במגזר הערבי.

heb2

מה משמעות הנתונים?

מיפוי העמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל שופך אור על השוני הרב ביניהם. המחקר מוצא פערים ניכרים בין ארגונים ותיקים לחדשים יותר, בין ארגונים גדולים לקטנים, ובין ארגונים הפונים לחברה היהודית לאלו הפועלים בחברה הערבית. למשל, הארגונים הגדולים והוותיקים יותר מקבלים את מרב התקציבים, הן ממקור ציבורי הן מתרומות פרטיות.

יתרה מכך, המחסור בעמותות המשרתות את הציבור הערבי וחלקו המוגבל של המגזר במשאבים מגבילים את גישתה של האוכלוסייה הערבית לשירותים חברתיים המסופקים ע"י העמותות, אף שצורכי הרווחה שלה מרובים. ממצאים אלו מצביעים על הצורך לחזק את ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי, כדי לא להגדיל עוד יותר את הפערים החברתיים בין יהודים לערבים.

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

מבט על החברה והכלכלה בישראל: מהי תמונת מצב המדינה?

hebupper1

חוברת "תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטת תמונה מורכבת של החברה הישראלית באמצעות בחינה של מגמות בתחומי דמוגרפיה, מאקרו-כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ותעסוקה. אנו שמחים לחלוק עימכם כמה מהממצאים בחוברת, בעריכתו של פרופ' אבי וייס, נשיא המרכז.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בדבר הרכב החברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות עכשוויות

החברה הישראלית כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, 21 אחוזים ערבים ו-5 אחוזים המוגדרים "אחר". חלקם של החרדים הוא כ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וחלקם של החילונים ושל המסורתיים (מסורתיים דתיים ולא-דתיים יחד) – כ-56 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

אמנם שיעור הפריון הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט פי שניים משיעור הפריון במדינות ה-OECD, אך בעשורים האחרונים חלו בהם שינויים מהותיים בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. שיעור הפריון ירד מאוד בקרב ערבים, ואילו בקרב יהודים חלה עלייה מאז 1990.

בחינה של היקף ההצטרפות לכיתות א' בבתי ספר בפיקוח החרדי, הממלכתי-דתי והממלכתי בהשוואה לשיעורי הפריון, ושל המעבר בין סוגי פיקוח בין כיתה א' לכיתה ח', מראה שעיקר התנועה של התלמידים היא מבתי ספר שרמת הדתיות בהם גבוהה יותר לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר (ראו תרשים). אם תימשך מגמת החילון, המתבטאת במעבר של תלמידים בין זרמי פיקוח, חלקם של החרדים צפוי לעמוד על 21 אחוזים מהאוכלוסייה ב-2059 (לעומת 27 אחוזים – על פי התחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

heb2

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אך המחירים נותרו גבוהים

רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות הגידול בפריון העבודה, אולם שינויים שחלו בשנים האחרונות הביאו לשינוי במגמה, והשכר הריאלי החל לעלות. עם זאת, הכלכלה הישראלית מתאפיינת בקיטוב ניכר. לדוגמה, המשכורות בתעשיות ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהמשכורות בשאר ענפי התעשייה.

רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה ב-14 אחוזים מהממוצע במדינות ה-OECD, על אף הירידה שחלה בה בשנים האחרונות. המחירים ירדו במיוחד בתעשיות החשופות לתחרות של סחורות מיובאות דוגמת הלבשה וריהוט.

מאז שנת 2008 עלו מחירי השכירות בכל שנה בממוצע ב-2 אחוזים מהר יותר מאשר האינפלציה, ופירוש הדבר שבמהלך התקופה הגידול בביקוש עלה על הגידול בהיצע. מחירי הדיור עלו בקצב מהיר עוד יותר מאז 2008, אם כי העלייה נפסקה בחודשים האחרונים.

רווחה: שיעור האבטלה נמוך, אך שיעור העוני נותר הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD

בשיעור המועסקים חלה עלייה, ושיעורי האבטלה הוסיפו לרדת. בה בעת, שיעור העוני הנמדד על פי גובה ההכנסה הפנויה הוא הגבוה בקרב מדינות ה-OECD (ראו תרשים).

heb3

חלקה של הממשלה במימון שירותים חברתיים עלה, אך בקצב איטי מאוד, ורוב הגידול היה בתקציבי הבריאות והחינוך. אשר לטיפול בעוני, הסכום שהוקצה בשנת 2017 ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני עמד על 31 אחוזים בלבד מהסכום שהוועדה המליצה עליו. עם זאת, סכום ניכר הוקצה לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהייתה חלק מההמלצות אך לא תוקצבה.

ללא קשר למצבם הכלכלי, הוצאותיהם של כ-37 אחוזים ממשקי הבית היהודיים גבוהות מהכנסותיהם. בין משקי הבית המסתייעים במקורות מימון חיצוניים, בעלי ההכנסות הגבוהות יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי ההכנסות הנמוכות יותר לווים יותר מבני משפחה ומחברים.

בריאות: שיעור ההוצאה מהכיס על שירותי בריאות גבוה יותר בישראל מאשר הממוצע במדינות ה-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה כראוי להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה

חלקה של ההוצאה על בריאות מתוך התוצר המקומי הגולמי נותר יציב, למרות הגידול בצרכים הרפואיים שמקורו בעלייה בתוחלת החיים ובהזדקנות האוכלוסייה. מגמות אלו הביאו לירידה בהוצאה על בריאות לנפש, ולעלייה בהוצאה על טיפול רפואי.

ההוצאה הכוללת על בריאות יציבה יחסית, אולם הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית כאחוז מכלל ההוצאה בישראל לחלקה במדינות ה-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים. התוצאה היא שמשקי בית מוציאים יותר מכיסם על שירותי בריאות, בעיקר באמצעות רכישת ביטוחים פרטיים.

בחינה של רמת הבריאות בקרב האוכלוסייה הערבית מראה כי תוחלת החיים בלידה נמוכה בארבע שנים מזו של האוכלוסייה היהודית, ואף נמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחת הסיבות לכך היא ששיעור תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית גבוה פי שלושה מזה שבאוכלוסייה היהודית. באופן כללי, מצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית משפיע על רמת הבריאות שלה.

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים ניכרים בתחומי הלימוד של סטודנטים בהשכלה הגבוהה, וגידול בשיעורי המועסקים בכל קבוצות האוכלוסייה

אחת המטרות שהציבו שני שרי החינוך האחרונים הייתה להגדיל את חלקם של התלמידים הלומדים מתמטיקה ברמה מוגברת. ואכן, חלקם של הזכאים לתעודת בגרות בחמש יחידות לימוד במתמטיקה עלה מ-10.6 ל-13.8 אחוזים בין 2013 ל-2016. מטרה נוספת של משרד החינוך – להגדיל את שיעור התלמידים במסלולים המקצועיים – נחלה אף היא הצלחה: חלקם של הלומדים במסלולים המקצועיים עלה מ-33 אחוזים בשנת 2010 ל-36 אחוזים בשנת 2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי.

אשר להשכלה הגבוהה, בשני העשורים האחרונים ירד אחוז הסטודנטים הלומדים בתחומים מדעי הרוח ומדעי החברה, ועלה אחוז הסטודנטים הלומדים מינהל עסקים, מקצועות רפואיים, אדריכלות והנדסה (ראו תרשים). בקרב נשים ערביות שיעור הלומדות מקצועות מדעיים וטכנולוגיים בתיכון גבוה ומוסיף לעלות בהתמדה, אך רבות מהן רוכשות תארים אקדמיים דווקא במקצועות החינוך ועובדות בתחום זה.
heb4באופן כללי, חלה עלייה בשיעור המועסקים בקרב הגברים והנשים בכל קבוצות האוכלוסייה – כולל נשים ערביות וגברים חרדים (שבקרבם השיעורים נמוכים במיוחד). בקרב החרדים שיעורי התעסוקה עלו בכל הזרמים, בקרב נשים וגברים כאחד. בקרב גברים חרדים בגילי 30–23 שיעורם של חסידי חב"ד המשתתפים בשוק העבודה הוא הגבוה ביותר, ועמד על כמעט 50 אחוזים ב-2013.

נתונים חשובים אלו ואחרים מוצגים ב"תמונת מצב המדינה 2018" ושופכים אור על כמה מהסוגיות החברתיות והכלכליות החשובות שהחברה הישראלית מתמודדת איתן. אנו מקווים כי הפרסום ישמש מקור מידע לציבור, ויסייע למקבלי החלטות לבסס את החלטותיהם ופעולותיהם על נתונים מהימנים וניתוחים מקצועיים.

 

מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית

האם האוכלוסייה היהודית בישראל נעשית חילונית יותר?

מה יהיה הרכבה הדתי של אוכלוסיית ישראל בעשורים הקרובים? לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 יהיה שיעורה של האוכלוסייה החרדית כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. ואולם תחזית זאת אינה מביאה בחשבון ניידות דתית בין מגזרים שונים.

במחקר זה בחנו פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מגמות בניידות הדתית בקרב יהודים כפי שהיא משתקפת במעבר של תלמידים בין בתי ספר בסוגי פיקוח שונים. החוקרים מצאו כי עיקר המעבר הוא לבתי ספר שרמת הדתיות בהם נמוכה יותר. מספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית גדול מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון בכל מגזר, ואילו מספרי התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ובמערכות החינוך החרדיות קטנים מכפי שהיה צפוי על בסיס שיעורי הפריון של מגזרים אלה.

פער בין מספר התלמידים הנכנסים לכיתה א' לשיעורי הפריון

המחקר בחן את מספר התלמידים בכיתה א' לפי סוג הפיקוח של בית הספר שלמדו בו, והשווה אותו למספרם הצפוי על פי שיעורי הפריון בכל מגזר דתי.

  • כצפוי, מספר התלמידים שנכנסו למערכת החינוך החרדית גדל בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' בשנת 2001 לכ-28,000 תלמידי כיתה א' בשנת 2015. בחינוך הממלכתי-דתי הגידול באותן שנים היה מכ-15,000 תלמידים לכ-21,000 תלמידים, ובחינוך הממלכתי – מכ-45,000 לכ-62,500.
  • בשנים 2015–2013 מספר התלמידים בזרם החינוך החרדי היה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי, בהתחשב בשיעורי הפריון במגזר.
  • בשנים 2015–2001 מספר התלמידים בחינוך הממלכתי עלה בשיעור שנתי של מעל 2 אחוזים – גבוה מהצפוי על פי שיעורי הפריון בקרב האוכלוסייה החילונית והאוכלוסייה המסורתית.
  • באותה תקופה, הגידול במספר התלמידים בזרם הממלכתי-דתי תאם את שיעורי הפריון במגזר זה.

המעברים מכיתה א' לכיתה ח' מראים מעבר אל מסגרות חינוך פחות דתיות

המחקר בדק לאיזה סוג פיקוח השתייך כל תלמיד בראשית התקופה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח').

  • כמעט 98 אחוזים מהתלמידים שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר ממלכתי למדו בסוג פיקוח זה גם בכיתה ח'.
  • חלקם של העוזבים את הפיקוח הממלכתי-דתי היה כ-20 אחוזים מקרב הבנות וכ-25 אחוזים מקרב הבנים. רוב התלמידים האלו עברו לפיקוח הממלכתי, ורק מעטים למדו בבית ספר בפיקוח חרדי בסוף תקופת המחקר.
  • כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים עזבו את הפיקוח החרדי. מקרב העוזבים, 6.5 אחוזים עברו לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, וכ-4.5 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.
  • בשנים 2015–2001 הייתה תנועה נטו של 9 אחוזים מהבנים ו-6.4 אחוזים מהבנות שהחלו את לימודיהם בכיתה א' בבית ספר בפיקוח חרדי, אל בית ספר ברמת דתיות נמוכה יותר בכיתה ח' (מהם כ-60 אחוזים לבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי, והשאר לבתי ספר בפיקוח ממלכתי). בדומה לכך, הייתה תנועה של 16.4 אחוזים מהבנים ו-11.7 אחוזים מהבנות מבתי ספר בפיקוח ממלכתי-דתי לבתי ספר בפיקוח ממלכתי.

ניידות דתית בישראל: לקראת חילון

התנועה ממסגרות חינוך דתיות יותר למסגרות חינוך דתיות פחות מסמנת את כיוון הניידות הדתית: האטה בגידול של האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הדתית, ועלייה מעטה בשיעורי הגידול של האוכלוסייה החילונית. האוכלוסייה החרדית תמשיך כמובן לגדול, אך בקצב איטי מכפי שמקובל להניח.

אם המגמות הללו יימשכו תהיה להן השפעה ניכרת על הרכבה העתידי של החברה בישראל. אף שלפי תחזיותיה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים, הרי אם יובאו בחשבון גם מגמות הניידות הדתית, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

המחקר בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי והוצאות על דיור. מהנתונים עולה כי ההוצאות על דיור הן המשמעותיות ביותר בקביעת גובה הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב לא-נשואים, והמעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשמעותי ביותר בקרב נשואים. עוד נמצא כי חלה עלייה מהירה בסך האשראי שלקחו משקי בית בשנים האחרונות, אולם מצבה של ישראל בהשוואה בין-לאומית טוב מאוד.

הסכנה שבפער שלילי

פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הוצאות משקי הבית – משכנתה מול שכירות

אחת ההוצאות המשמעותיות ביותר של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. נמצא כי כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה.

בקרב משקי בית של לא-נשואים, עצם ההוצאה משולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון).

מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים).

למי חייבים?

המחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50.

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד חמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים) וההחמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ובני משפחה.

השוואה בין לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

מי הם התורמים הישראלים?

phil-heb1

פילנתרופים בישראל

בעשורים האחרונים השתנו פניה של הפילנתרופיה בחברה הישראלית, ולצד מנהג הצדקה המסורתי התפתח סוג חדש של פילנתרופיה מודרנית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' קלוד בר רבי וחנן יונה ביקש לשרטט את מאפייניהם של הפילנתרופים הישראלים כיום. החוקרים בחנו את סכום התרומה ואת נדיבות התורמים (הנמדדת במונחים של שיעור התרומה מתוך ההכנסה) וחקרו את הקשרים בין מאפיינים אישיים לסיכוי לתרום. המחקר מבוסס על נתונים של רשות המיסים הישראלית בין השנים  1999 ל-2011, ולכן מייצגות רק אנשים אשר הגישו דוחות מס.

סך התרומות הפילנתרופיות שדווחו גדל פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים לשנה ל-606 מיליון שקלים לשנה. התרומה השנתית הממוצעת בקרב הפילנתרופים הייתה 2,776 שקלים. עם זאת, פעמים רבות התרומה אינה עקבית – יש שתורמים רק פעם או פעמיים בכמה שנים ואינם מדווחים על שום תרומה בשנים אחרות, כך שהממוצע כולל גם את מי שלא תרמו דבר בשנה מסוימת. בניכוי התורמים שלא תרמו בשנה מסוימת, הממוצע השנתי עומד על 7,958 שקלים.

החוקרים מצאו כי כמעט 99 אחוזים מכל התורמים שדרשו החזרי מס בישראל הם יהודים. גילם הממוצע של התורמים הוא 48, ו-19 אחוזים מהתורמים הם משקי בית שבראשם עומדות נשים. כ-82 אחוזים מהתורמים הם נשואים, ובמשפחות התורמים יש 2.89 ילדים בממוצע. כ-34 אחוזים מהם נולדו מחוץ לישראל – כשליש ממדינות אסיה ואפריקה, כשליש מאמריקה, אוקיאניה ומערב אירופה, וכשליש ממזרח אירופה.

כ-93 אחוזים מהתורמים דיווחו כי הכנסתם העיקרית היא מיגיעה אישית (כלומר הכנסה פעילה כגון משכורת או הכנסה מעסק), והסיווג התעסוקתי הנפוץ ביותר בקרב התורמים היה "ארגונים" (למשל ארגונים חוץ-ממשלתיים, מלכ"רים וארגונים ציבוריים).

מה ידוע לנו על הקשר בין תכונות התורמים למאפייני התרומות?

המחקר מתמקד בקשר בין היקף התרומות, הנדיבות והסיכוי לתרום למאפייניהם של התורמים כפי שבאים לביטוי במשתנים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים.

הכנסה ותעסוקה:

במחקר נמצא כי אף שתורמים שהכנסתם גבוהה תורמים סכומים גבוהים יותר בממוצע, הרי בעלי הכנסה נמוכה נדיבים יותר בממוצע (כלומר תורמים יותר ביחס להכנסתם). מעניין לראות כי כשההכנסה עולה על 500 אלף שקלים חלה עלייה מתונה ברמת הנדיבות, והיא עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר. פילנתרופים שמקור הכנסתם העיקרי היה מיגיעה אישית (דוגמת משכורת או הכנסה מעסק) תרמו בממוצע 1,285 שקלים  יותר מאשר פילנתרופים שעיקר הכנסתם ממקור פאסיבי (דוגמת שכירות או רווחי הון), אך נטו להיות פחות נדיבים. ייתכן שהסיבה לכך היא שאמנם תורמים שהכנסתם מגיעה ממקור פעיל מרוויחים יותר בממוצע, אך הכנסתם רגישה יותר לתנודות פוטנציאליות ולסיכונים.

פילנתרופים המועסקים בהיי-טק, בתעשייה, בבנקאות ובפיננסים הם התורמים הגדולים ביותר, והם גם הנדיבים ביותר בהשוואה לפילנתרופים מתחומי עיסוק אחרים. לצד זאת, רק חלק קטן מן המועסקים בתחום ההיי-טק תורמים, וייתכן שהנורמות הפילנתרופיות טרם התבססו במגזר צעיר זה – כפי שהתבססו בענפים ותיקים יותר.

מגדר, גיל, מצב משפחתי ומספר ילדים:

משקי בית שבראשם נשים נוטים להיות נדיבים יותר בתרומותיהם, כלומר תורמים אחוז גבוה יותר מהכנסת משק הבית. עם זאת, משקי בית שבראשם גברים נוטים לתרום סכומים גבוהים יותר בממוצע.

במחקר נמצאה גם מגמה הקשורה לגיל שהיא ייחודית בספרות האקדמית: עד גיל 43 פילנתרופים מצמצמים מדי שנה את תרומתם המוצהרת, הן במונחי סכום התרומה הן במונחים של אחוז התרומה מהכנסתם, ואילו מגיל 43 ואילך הם מגדילים מדי שנה את תרומתם.

אשר למצב המשפחתי ולמספר הילדים, המחקר מראה כי יש מתאם בין נישואים ובין תרומות נמוכות יותר, ופילנתרופים אלמנים הם הנדיבים ביותר בבדיקה לפי מצב משפחתי. נוסף לכך, יש קשר חיובי בין מספר הילדים במשפחה לפעילות פילנתרופית, ועם כל ילד נוסף גדלה התרומה ב-542 שקלים.

עלייה והשתייכות לקבוצת מיעוט:

פילנתרופים שעלו לישראל תורמים יותר כסף מאשר פילנתרופים ילידי ישראל, והם גם נדיבים יותר. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים ותורמים סכומים גבוהים יותר בממוצע, ואילו דפוסי התרומה של פילנתרופים שעלו לישראל וחיים בה יותר מ-21 שנים דומים לאלו של תורמים ילידי ישראל. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים חדשים מביאים עימם תרבות שונה של תרומה, אבל עם הזמן ובהדרגה הם מושפעים מדפוסי התרומה המקומיים.

אשר לקבוצות מיעוט, יש תת-ייצוג בולט של ערבים בפעילות הפילנתרופית המדווחת. אף שהערבים הם כ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, רק אחוז אחד מהפילנתרופים שדיווחו על תרומות הם ערבים.
פילנטרופיה בעברית

הסיכוי להיות פילנתרופ

משקי בית פילנתרופיים שונים ממשקי בית באוכלוסייה הכללית כמעט בכל קטגוריה שנבחנה: הכנסה שנתית, הרכב משפחתי וסיווג תעסוקתי. בעלי הכנסה גבוהה, בעלי הכנסה מעבודה והעובדים במגזר הנדל"ן או בארגונים ועמותות (ארגונים חוץ-ממשלתיים, מלכ"רים וארגונים ציבוריים) נוטים יותר מאחרים לפעילות פילנתרופית. עולים מאמריקה ומארצות הברית נוטים לפעילות פילנתרופית יותר מילידי ישראל, אסיה ואפריקה. נוסף לכך, לפילנתרופים יש בממוצע יותר ילדים מאשר לאוכלוסייה הכללית.

באופן כללי, ממצאי המחקר מצביעים על עלייה גדולה בכמות הפילנתרופיה בישראל, אך גם על ההבדלים המובהקים בהתנהגות פילנתרופית בין תורמים על בסיס משתנים סוציו-דמוגרפיים וכלכליים רבים. בכך, המחקר שופך אור על הבדלים מעניינים בין הפילנתרופים ובין האוכלוסייה הכללית. מהבחנות אלו מצטיירת דמותם של הפילנתרופים הישראלים ה"חדשים".

כלכלת ישראל שגשגה ב-2017 – האם המגמה תימשך?

סיומה של שנת 2017 ותחילתה של השנה החדשה הן הזדמנות טובה להתבונן לאחור אל מה שהתרחש במשק בישראל בשנה האחרונה בפרט ובשנים האחרונות בכלל.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו גלעד ברנד, פרופ' אבי וייס וד"ר אסף צימרינג מראה כי שנת 2017 הייתה טובה לכלכלה הישראלית בכמה היבטים: שיעור התעסוקה גבוה מכפי שהיה זה שנים, שיעור האבטלה נמצא בשפל היסטורי, והשכר הריאלי הוסיף לעלות אחרי תקופה ארוכה של קיפאון. ואולם, התמונה אינה ורודה לגמרי. בתחומים אחרים ניכרות מגמות מעוררות דאגה, במיוחד כשבוחנים את הפוטנציאל לצמיחה כלכלית בטווח הארוך.

התוצר המקומי הגולמי לנפש צפוי לעלות בשנת 2017 באחוז – שיעור דומה לשנים קודמות אך נמוך מעט ביחס למדינות מפותחות אחרות. לפיכך, ישראל מתקשה להדביק את רמת החיים במדינות אלו.

גם בשנת 2017, כמו בכל השנים האחרונות, הבלם העיקרי לצמיחה מהירה יותר במשק היה הפריון הנמוך – ועל פי אומדנים מוקדמים, הוא צפוי לעמוד גם השנה על שיעור צמיחה אפסי. פריון העבודה, מדד המבטא את כושר הייצור של המשק בהינתן תשומת העבודה שברשותו, אינו עולה בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא הגידול בתעסוקה בקרב אוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך יחסית (מגמה חיובית בפני עצמה).

מצבו הטוב יחסית של המשק משתקף בנתונים המצוינים של שוק העבודה; כאמור, שיעור האבטלה בשפל ושיעור התעסוקה נמצא בשיא. לצד זאת, נראה כי הגידול המתמשך בתעסוקה, מגמה המאפיינת את המשק זה למעלה מעשור, הגיעה השנה לכדי מיצוי. אמנם שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב החרדים הם מקור פוטנציאלי להמשך הגידול בתעסוקה לטווח ארוך, אך שינוי דמוגרפי אחר – ירידה בחלקם של העובדים בגילי העבודה העיקריים (54–25), בין היתר עקב הזדקנות האוכלוסייה – מורה כנראה על כך שההתרחבות הנוכחית של כוח העבודה מתקרבת לגבולה העליון.

אז עד כמה באמת טוב לישראלים? מה המשמעות של כל הנתונים הללו לרמת החיים שלהם?

נושא מרכזי שנדון רבות ומשפיע על רמת החיים הוא יוקר המחיה. המחירים בישראל גבוהים ממה שניתן היה לצפות ממשק שבו המשכורות נמוכות יחסית. עם זאת מסתמן שיפור מסוים בהיבט זה; בשלוש השנים האחרונות חלה התמתנות משמעותית בקצב האינפלציה, שנובעת ככל הנראה גם ממאמצי הממשלה להגביר את התחרות המקומית במשק ולהקל את יוקר המחיה. למשל, בסעיפי התקשורת והתחבורה נרשמו בשנים האחרונות ירידות מחירים משמעותיות לאחר רפורמות נרחבות של הממשלה בתחומים אלו. הכנסתם של משקי הבית עלתה, ועלייה זו הובילה לגידול משמעותי בהיקף הצריכה הפרטית, ללא ירידה בשיעורי החיסכון.

אולם למרות מגמה חיובית זו, רמת המחירים בישראל היא עדיין מהגבוהות ב-OECD. זאת ועוד, נראה כי מגמת ההתרחבות של שוק העבודה קרובה להגיע לכדי מיצוי (כפי שהוצג לעיל) וכי העלייה בשכר הריאלי נובעת בעיקרה משיפור במחירי הצריכה ואינה נתמכת בגידול בפריון. מכאן עולה החשש שמגמות אלו זמניות בעיקרן, ושיידרשו מקורות אחרים לסגירת הפער בין רמת החיים בישראל לרמת החיים במדינות מפותחות אחרות.

מבוא מאקרו עברית

עוד נושא בוער בסדר היום הציבורי בישראל הוא שוק הדיור, עקב המשבר החריף שחל התחום בעשור האחרון. מחירי הדירות עלו בקצב מהיר יותר משכר הדירה, והפער ביניהם מתרחב מאז 2009. חלק מפער זה מקורו בריבית הנמוכה (אשר הופכת את המשכנתאות לזולות יותר ואת ההשקעה בדירות למשתלמת יותר מהשקעות אחרות). ואולם היות ששערי הריבית נותרים יציבים ברמתם הנוכחית בשנתיים האחרונות, נראה כי ההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיותיהם של משקי בית ושל משקיעים להמשך עליית המחירים – הן מחירי הדירות הן מחירי השכירות.

במבט כללי, בסיומה של 2017 אפשר לומר כי הכלכלה של ישראל צמחה וחלו תמורות חיוביות במהלך השנה, אבל כשמתבוננים במגמות לטווח ארוך נראה כי בעתיד יעמדו בפני ישראל אתגרים כלכליים רבים. המצב הטוב של המשק מהווה כר נוח לקובעי המדיניות להתמודד עם האתגרים הללו. כדאי לנצל תקופה זו כדי ליישם מדיניות המבוססת על ראייה ארוכת טווח, ובכך להבטיח צמיחה מאוזנת בעתיד ומיצוי מיטבי של הפוטנציאל הטמון במשק.

פילנתרופים בישראל: תמונת מצב עדכנית

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

בין 1999 ל-2011 גדל סך התרומות המדווחות לרשויות המס בישראל כמעט פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים ל-606 מיליון שקלים בשנה.

במחקר, המתבסס על נתוני כלל התורמים שביקשו זיכוי מס בעבור תרומות לעמותות מוכרות בישראל, נבחנים מאפייני הפילנתרופים הישראלים המודרניים. הפרק בודק את גובה הסכומים הנתרמים ואת נדיבות התורמים (אחוז התרומה מתוך ההכנסה), ובוחן את הקשר בין מאפיינים אישיים לסיכוי לתרום כסף.

משקי הבית של פילנתרופים שונים מאלו של האוכלוסייה הכללית בכל קטגוריה שנבדקה, לרבות גובה ההכנסה, ההרכב המשפחתי וענפי התעסוקה. בעלי הכנסה גבוהה, פרטים שיש להם הכנסה מיגיעה אישית, אלו המועסקים במגזר הנדל"ן או בארגונים נוטים יותר מאחרים לפילנתרופיה; אנשים שמוצאם מאמריקה ומאירופה נוטים להשתייך לקבוצת התורמים במידה רבה יותר מאשר ילידי הארץ וילידי אפריקה ואסיה; נוסף לכך, לפילנתרופים יש ילדים רבים יותר בממוצע לעומת כלל האוכלוסייה.

משקי בית בראשות נשים ועולים נוטים לתרום יותר

  • משקי בית בראשות נשים נוטים להיות נדיבים יותר בתרומתם במונחים של שיעורים גבוהים יותר של התרומה מתוך ההכנסה.
  • פילנתרופים שעלו לישראל תורמים סכומים גדולים יותר מילידי הארץ, והם גם נדיבים יותר מהם. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים, ותורמים בממוצע סכומים גדולים יותר. המאפיינים של פילנתרופים עולים שהתגוררו בישראל 21 שנים ויותר דומים לאלו של תורמים ילידי הארץ. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים מביאים איתם תרבות תרומות שונה, אך זו מתכנסת בהדרגה לרמה המקובלת בתרבות המקומית.

מיעוט תורמים מקרב הערבים ואנשי ההיי-טק

  • פילנתרופים המועסקים בענפי ההיי-טק, התעשייה, הבנקאות והפיננסים הם התורמים המשמעותיים והנדיבים ביותר בהשוואה לפילנתרופים מענפי כלכלה אחרים. לצד זאת, רק מיעוט קטן מהעובדים בענף ההיי-טק תורמים, וייתכן כי בענף הצעיר טרם התבססו נורמות של תרומה כפי שקרה בתעשיות המסורתיות.
  • עם היישובים הנדיבים ביותר בישראל נמנו יישובים עשירים ככפר שמריהו וסביון, ויישובים מאשכול חברתי-כלכלי נמוך כגון מודיעין עילית, חצור הגלילית וטבריה. ירושלים ותל-אביב אינן נמנות עם העשירייה הפותחת של היישובים בדירוג לפי נדיבות.
  • בפילנתרופיה הרשמית הישראלית יש תת-ייצוג משמעותי של ערבים: אף כי הם מהווים 20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, רק אחוז אחד מהפילנתרופים הם ערבים.

פילנתרופיה עברית

 

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2017

שנת 2017 התאפיינה בעלייה בשיעור התעסוקה ובשכר הריאלי, ובירידה בשיעור האבטלה – שנמצא בשפל היסטורי. אולם הצמיחה לנפש אינה גבוהה בהשוואה למדינות אחרות, ופריון העבודה אינו צומח כלל.

התוצר המקומי הגולמי צפוי לצמוח בשנת 2017 בקצב של 3.1 אחוזים, שיעור המשקף צמיחה של כ-1.1 אחוזים בתוצר לנפש. נתונים אלו נמוכים מהצמיחה אשתקד (שעמדה על 4.0 אחוזים בתוצר ו-1.9 אחוזים בתוצר לנפש), אך דומה לממוצע הצמיחה בשנים האחרונות. הסימנים מעידים שהמשק נמצא בסביבת תעסוקה מלאה, ומכאן ששיעור הצמיחה הנוכחי משקף ככל הנראה את פוטנציאל הצמיחה ארוך הטווח של המשק, ולא מעבר מתקופת שפל לתקופת גאות.

  • הגידול בשיעור התעסוקה לצד העלייה בשכר הריאלי הממוצע הובילו לעלייה מרשימה בהיקפי הצריכה ולעלייה ברמת החיים בשנים האחרונות.
  • מחירי הצריכה בישראל גבוהים באופן ניכר מהמחירים במדינות מפותחות אחרות, אך מסתמן מפנה לטובה ויש סימנים לתהליך של התאמת המחירים לרמה המאפיינת מדינות מפותחות אחרות.
  • למרות הנתונים המעודדים, במבט לטווח ארוך נראה כי הגידול בהיקפי התעסוקה מתקרב לכדי מיצוי, וכי העלייה בשכר נובעת משיפור זמני בתנאי הסחר של המשק, ולא מעלייה בפריון. מכאן עולה החשש כי העלייה המהירה בצריכה הפרטית לא תתמיד לאורך זמן, ויידרשו מקורות אחרים שיסייעו לצמצום הפער בין רמת החיים בישראל לזו שבמדינות המפותחות האחרות.
  • מחירי הדירות ממשיכים לעלות בקצב מהיר יותר משכר הדירה, ובכך נמשכת הירידה בתשואה לבעלות על דירה. מאחר שהריבית חדלה לרדת לפני יותר משנתיים, נראה שההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיות משקי הבית והמשקיעים לעליות מחירים נוספות בעתיד – הן במחירי הדירות הן בשכר הדירה הממוצע.

מבוא מאקרו עברית

מגמות בהשכלה ובשכר בקרב ישראלים ממוצא אתיופי: מבט מגדרי

במחקר של מרכז טאוב משנת 2015 עלה כי בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר רמת ההשכלה נמוכה, אולם יוצאי אתיופיה שגדלו ולמדו בישראל הגיעו להישגים לימודיים טובים יותר. בתקציר מדיניות הממשיך את המחקר בחנו הדס פוקס ותמר פרידמן ווילסון את ההתפתחויות בהשכלה ובשכר בקרב יוצאי אתיופיה, תוך התמקדות בפערים המגדריים. במחקר עלה כי הפערים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית קיימים עדיין אך מצטמצמים, וכי נשים בקרב קבוצה זו מצליחות יותר מהגברים.

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

תקציר מחקר

אף שענפי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית בישראל נחשבים בעולם למובילים בתחומם, הכלכלה הישראלית מתאפיינת בפריון עבודה נמוך, ולכן גם ברמת חיים נמוכה, בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. מהו המקור לסתירה בעייתית זו?

מחקר חדש של חוקר מרכז טאוב גלעד ברנד מגלה כי מקור הבעיה הוא בפער הגדול בשוק העבודה בין ענפי ההיי-טק, התעשיות המתוחכמות ושאר ענפי הייצוא, המתאפיינים בשכר גבוה ובצמיחה מהירה, למגזרים האחרים בשוק העבודה, שבהם השכר נמוך והצמיחה איטית. במחקר נמצא כי שלא כמו במדינות מפותחות אחרות, להצלחתם של המגזרים המשגשגים יש השפעה מעטה בלבד על שאר ענפי הכלכלה. בין היתר, משום שניידות העובדים בין שתי קבוצות הענפים היא נמוכה, מה שמוביל להתפתחותן של שתי כלכלות נפרדות. לאור ממצאים אלו נראה כי להשקעה הממשלתית בהיי-טק יש השפעה מוגבלת על שאר חלקי השוק, וכי יש לשקול כיווני פעולה אחרים.

שוק אחד – שתי כלכלות

ברנד טוען כי הסיבה העיקרית להבדלי הצמיחה בין הענפים היא הפערים הגדולים במיוחד בין הענפים המייצאים (שרובם משתייכים לתחומי ההיי-טק והתעשייה המתקדמת) לענפים המקומיים, שפועלים בעיקר בשוק הישראלי.

  • הרכב הייצוא בישראל ריכוזי מאוד, ונשען במידה רבה על חברות ההיי-טק והתעשיות המתקדמות: 56 אחוזים מכלל המועסקים בענפים המייצאים עובדים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית – כמעט פי שתיים מהממוצע ב-OECD, והשיעור הגבוה מבין כל המדינות.
  • מיומנויותיהם של עובדי ההיי-טק גבוהות מהממוצע ב-OECD (כפי שנמצא במחקר PIAAC), אך מיומנויותיהם של העובדים האחרים במגזר העסקי נמוכות מאוד, ומדורגות בין המקום ה-20 ל-25 מקרב שאר מדינות ה-OECD.

Hebrew graph

האם ההשקעה בהיי-טק משפיעה על שאר שוק העבודה?

הספרות הכלכלית מורה כי היתרונות שהתעשיות המייצאות מפיקות מן החשיפה הבין-לאומית ומהתחרות אמורים לחלחל אל שאר המגזרים בשוק באמצעות ניידות עובדים: מצופה כי השכר גבוה והביקוש לעובדים בתעשיות אלו ימריצו עובדים לעבור מתעשיות מקומיות לתעשיות מייצאות. מצב זה אמור לשמש תמריץ עבור התעשיות המקומיות להתייעל כדי לשמור על רווחיותן, ובעקבות זאת – להגדיל את פריון העבודה ולהעלות את השכר. אולם בניגוד למדינות מפותחות אחרות, שבהן ההצלחה במגזר המייצא אכן חלחלה לשאר המגזרים בשוק, בישראל תהליך זה לא התרחש.

  • הביקוש לעובדים נוספים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית הוא אכן רב. לדוגמה, בקרב פקידים ועובדי משרד יש כשלושה מחפשי עבודה לכל משרה פנויה, ואילו בקרב הנדסאים וטכנאים יש 1.5 מחפשי עבודה לכל משרה פנויה.
  • ניידות העובדים מהתעשיות המקומיות לתעשיות הייצוא היא נמוכה, משום שתעשיות הייצוא דורשות עובדים בעלי ניסיון ומיומנויות גבוהות.

עקב הניידות הנמוכה של העובדים היעילות, פריון העבודה והשכר במגזר המקומי אינם עולים, למרות הצלחתם של ענפי ההיי-טק.

שיפור הפריון בישראל

הריכוזיות של הייצוא הישראלי והתבססותו על מוצרים עתירי טכנולוגיה נובעת ככל הנראה לא רק מהיתרונות היחסיים של ישראל בתחום, אלא גם מהתמריצים הממשלתיים שניתנו לענפים אלו לאורך השנים. לאור הנתונים שפורטו לעיל ברנד סבור כי ההשקעה בהיי-טק לבדה אינה צפויה להביא לשיפור בפריון העבודה בשאר המגזרים בשוק העבודה. עם זאת, השקעה ישירה במגזרים מקומיים לא מסחריים כרוכה בסיכון, מכיוון שאפשרויות צמיחת התמ"ג בהם מוגבלות בהשוואה לענפים המסחריים. זאת ועוד, שיפור הפריון במגזר המקומי עשוי להביא לשיפור היעילות על חשבון עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, ואלו עלולים לאבד את עבודתם לטובת טכנולוגיות מתקדמות.

  • למרות הגידול החד בעובדים בענפי השירותים והמסחר, חלקם בתוצר המקומי הגולמי לא השתנה כמעט בארבעת העשורים האחרונים (50–45 אחוזים), כך ששיעור הולך וגדל של עובדים חולק את אותו נתח מעוגת התוצר.
  • חסמי הייבוא בישראל מצמצמים את היקף הסחר. הייבוא עומד על כ-28 אחוזים מהתמ"ג בלבד – שיעור נמוך בהשוואה למרבית מדינות ה-OECD.
  • היקף הייבוא לישראל הצטמצם ב-1.3 אחוזים בעשור האחרון, והיא המדינה היחידה ב-OECD שהיקף הייבוא שלה ירד בתקופה זו. יש לזכור כי היקף הייבוא של מדינה מכתיב במידה רבה גם את היקף הייצוא שלה, באמצעות מנגנון שער החליפין.
  • חלה ירידה בשיעור המועסקים ברוב הענפים בתעשיית הייצוא.

פריון העבודה הכללי בישראל יוכל להשתפר אם תהיה ניידות של עובדים מהמגזר המקומי אל המגזר המייצא, שבו, כאמור, יש ביקוש רב לעובדים. ואולם לדברי ברנד, "כדי לגשר על פערי המיומנות בין העובדים בשני המגזרים יש לשקול ייסוד של מסלולי הכשרה מקצועית וטכנולוגית שיגבירו את הניידות התעסוקתית וירחיבו את נגישות התעסוקה בענפים המייצאים". הסרת מגבלות הסחר ושינוי מדיניות ההשקעה הממשלתית כך שיאפשרו תחרות רבה יותר בייבוא ובייצוא יכולים גם הם לתרום לשיפור פריון העבודה, משום שיאפשרו ליותר חברות ישראליות ליהנות מהיתרונות שמביאה החשיפה לשווקים הבין-לאומיים.

שנה יוצאת מן הכלל: מבט לאחור על שנת 2016

ב-2016 ניכרו בתמונה המאקרו-כלכלית בישראל כמה מגמות מעניינות ומפתיעות. התמ"ג לנפש צמח בקצב מואץ יותר מאשר בשנתיים הקודמות, וחל גידול גם בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה ובשכר. עם זאת, נשאלת השאלה האם הצמיחה הכלכלית ב-2016 משקפת חזרה לשיעורי הצמיחה בשנים שקדמו להאטה בסחר העולמי (שהחל בסוף 2011), או שהמגמות שניכרו בשנה זו חריגות והכלכלה תשוב לצמיחתה האטית בשנים הבאות. פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב, והחוקר גלעד ברנד מצאו נתונים המעלים חשש שהצמיחה הנאה ב-2016 היא חריגה זמנית בלבד, והחזרה לצמיחה אטית ניכרת באופק.

בשנים שלאחר המשבר הכלכלי, ובעיקר מאז 2012, חוותה ישראל האטה משמעותית בצמיחה. כפי שמראה התרשים, בין 2012 ל-2015 שיעור העלייה בתמ"ג לנפש הצטמצם מכמעט 2 אחוזים בשנים קודמות לשיעור צמיחה של כ-1 עד 1.2 אחוזים בשנה. במהלך שנת 2016 השתפרו נתוני המאקרו של המשק ונתוני הצמיחה ל-2016, שטרם התפרסמו, צפויים לעמוד על צמיחה של 1.5 אחוזים בתמ"ג לנפש.[1] שיעור זה נמוך מעט ביחס לעבר, אולם גבוה יותר מאשר בשנתיים שעברו. עם זאת, בנק ישראל צופה כי התמ"ג לנפש ישוב לשיעור צמיחה של כאחוז בלבד בשנים הבאות.

figure 1 newsletter

לצד המגמות בצמיחה, ב-2016 חלו התפתחויות חיוביות בתחום השכר. השכר הריאלי עלה ב-2.3 אחוזים בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה, לאחר עלייה של 3.1 אחוזים ב-2015. נתונים אלו חריגים בהשוואה לעלייה האטית מאוד בשכר הריאלי בשנים קודמות ואינם עולים בקנה אחד עם הצמיחה המדשדשת בפריון העבודה בתקופה זו.

כשהצמיחה הכלכלית מפורקת לגורמיה השונים, נראה כי התרומה הגדולה ביותר לגידול בתמ"ג לנפש בשנים האחרונות מקורה בהתרחבות שוק העבודה – הנובעת מעלייה חדה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה. אלא שמגמת ההתרחבות אינה צפויה להימשך בעתיד בשל שתי סיבות עיקריות. ראשית, חלקם של גילאי העבודה בקרב כלל האוכלוסייה צפוי להצטמצם היות שרבים מהם צפויים להגיע לגיל פרישה. שנית, עיקר פוטנציאל ההתרחבות של שוק העבודה טמון במגזרים הערבי והחרדי, ושתי אוכלוסיות אלו מתאפיינות בהון אנושי נמוך יחסית או בכישורים שאינם מותאמים לשוק העבודה המודרני – לכן תרומתם לצמיחה הכוללת צפויה להיות מעטה. אם כן, הצמיחה הנובעת ישירות מהתרחבות שוק העבודה הגיעה לגבול העליון שלה וצפויה להתמעט בשנים הקרובות.

חשוב לציין כי הגידול בתעסוקה וירידת שיעור האבטלה הם תופעה חריגה לאור הגידול המתון יחסית בצמיחה, והם נובעים משינויים בתמהיל הביקושים במשק: מעבר מייצוא שנשען על ענפים בפריון גבוה לצריכה פרטית שנשענת על ענפים עתירי עבודה, המתאפיינים בפריון נמוך.

בה בעת שישראל חווה עלייה חדה בשיעורי התעסוקה, חלה ירידה בשיעור ההשקעות בהון הפיזי (כגון תשתיות, מכונות וציוד) והאטה בגידול בהון האנושי. אמנם הנתונים מציגים עלייה בהשקעה הכוללת בתשתיות במהלך השנה, אולם היא נובעת מהשקעותיה של חברה בודדת (אינטל) ואינה משקפת את שאר המשק. ירידה זו, שחלה במרבית ענפי הכלכלה, מפתיעה בהינתן סביבת הריבית הנמוכה והיציבות היחסית במשק, והסכנה בה היא ירידה בפוטנציאל הצמיחה העתידי לטווח ארוך.

השאלה הגדולה העולה ממגמה זו היא: מדוע אין השקעות רבות יותר בישראל? נראה כי האתגרים המונעים השקעה רבה יותר בהון האנושי והפיזי נובעים מהקשיים הביורוקרטיים בישראל וגורמים גאו-פוליטיים.

מנוע צמיחה אפשרי חשוב הוא שיפור באקלים העסקי. מדי שנה מפרסם הבנק העולמי את דוח Doing Business, המדרג את המדינות לפי רמת הקושי לנהל בהן עסקים. כפי שניכר בתרשים, ישראל מדורגת במדד זה במקום 52, נמוך יותר מכמעט כל יתר מדינות ה-OECD. הדירוג הנמוך משקף את הצורך לייעל את תהליכי הביורוקרטיה – בעיקר בתחום הנדל"ן, סחר החוץ, רישום הנכסים ותחום תשלומי המסים. בתחומים אלו ישראל מדורגת בתחתית מדינות העולם, ונדרש בהם שינוי דרמטי שיסייע לתמוך בצמיחה מהירה יותר במשק.

figure 2 newsletter

במבט קדימה התמורות הדמוגרפיות מחייבות השקעה בתשתית הפיזית והאנושית, בעיקר בקרב אוכלוסיות הגדלות בקצב מהיר. הגברת התחרותיות בסביבת העסקים המקומית, ייעול תהליכי הבירוקרטיה והסרת חסמי יבוא יסייעו אף הן לצמיחת המשק בטווח הארוך.

הצמיחה החיובית במשק ומצבו הטוב של שוק העבודה מספקים לקובעי המדינות הזדמנות טובה להתמודד עם האתגרים הדמוגרפיים והמבניים הניצבים בפני המשק. ככל שקובעי המדיניות יקדימו ליישם מדיניות המבוססת על ראייה ארוכת טווח, כך יהיה קל יותר להבטיח צמיחה מאוזנת של המשק בעתיד.

 

 

[1] לפי בנק ישראל, התמ"ג צפוי לגדול ב-3.5 אחוזים, והתמ"ג לנפש – ב-1.5 אחוזים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה גידול של 3.8 אחוזים בתוצר ושל 1.8 אחוזים בתמ"ג לנפש.

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2016

בתום שנת 2016 התמונה המאקרו-כלכלית בישראל מעורבת. בחמש השנים האחרונות ניכרת אמנם האטה בצמיחת המשק, אך מבחינת שוק העבודה המצב טוב מאוד ויש סימנים לכך שהמשק במצב הקרוב לתעסוקה מלאה. הנתונים עבור הרבעון הראשון של השנה העלו אמנם חשש מסוים למיתון, אך במרוצת השנה נתוני הצמיחה דווקא השתפרו והתמ"ג צפוי לצמוח ב-3.5 אחוזים – שיעור נמוך מעט ביחס לעבר אך גבוה משיעור הצמיחה בשנתיים הקודמות. בהמשך למגמה של השנים האחרונות, גם השנה הגידול בביקוש המצרפי נתמך בהתרחבות מהירה של הצריכה הפרטית. התרחבות זו מתאפשרת הודות לעלייה חדה יחסית בשכר בשנתיים האחרונות, לעלייה בתעסוקה ולהוזלה באשראי הצרכני. לצד זאת נמשכת ההאטה בייצוא וקיימת אמנם התאוששות בנתוני ההשקעות, אך זו נובעת בעיקר מפעילות של חברה גדולה אחת ואינה משקפת את יתר החברות במשק.

 

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

תקצירי הפרקים העיקריים בדוח מצב המדינה 2016

פערים מגדריים בשוק העבודה: שכר וקיטוב תעסוקתי

הדס פוקס

הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בהתבסס על מאפיינים אישיים ודמוגרפיים של העובדים – לרבות שימוש במאגר נתונים ייחודי הכולל ציוני בגרות ופסיכומטרי, שמשקפים במידת-מה את כישורי העובדים. ככלל, שוק העבודה בישראל הולך ונעשה שוויוני יותר בהיבט המגדרי. שיעור תעסוקת הנשים ממשיך לעלות, ונשים יהודיות כמעט הגיעו לאותה רמת תעסוקה של גברים יהודים. כמו כן, פער השכר נמצא במגמת ירידה. פער השכר הגולמי עמד בשנת 2014 על 39 אחוז, ורובו מוסבר במאפיינים השונים של נשים וגברים בשוק העבודה. לאחר פיקוח על משתנים שונים, ובמיוחד על ההבדלים בשעות העבודה ובמשלחי היד, פער השכר יורד ל-13 אחוז.

מרבית פער השכר מוסבר במאפיינים השונים של גברים ונשים בשוק העבודה. הגורם המשפיע ביותר על הפער הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים, ולאחריו ההבדלים במשלחי היד המאפיינים נשים וגברים. בעוד בתחומי החינוך נמצא פער שכר אפסי, בתחומים כמו רפואה והנדסה פער השכר המגדרי גבוה מ-20 אחוז. כלומר, אמנם נראה שלפחות בחלק ממשלחי היד יש פערי שכר בין נשים לגברים, אבל מרבית הפער נובע משעות העבודה המעטות יותר ומהפערים בתחומי העיסוק, שמתחילים כבר בגיל צעיר.

גם להישגים במקצועות המתמטיים יש השפעה על פער השכר, ובתחום זה ניכר יתרון גדול לגברים. ההישגים הנמוכים יותר של נשים בתחומי מתמטיקה ומדעים ניכרים כבר בתיכון, בשיעור הנמוך יחסית של נשים שנבחנות במתמטיקה ובמדעים בהיקף מורחב,  וממשיכים בלימודים האקדמיים ובשוק העבודה. אף ששיעור הנשים באקדמיה גבוה יותר,  שיעור הסטודנטיות בתחומים טכנולוגיים כמעט לא השתנה עם השנים ועומד על כ-20–30 אחוז בלבד. עוד נמצא כי במקצועות הטכנולוגיים, שהם הרווחיים ביותר, יש רוב גברי, ואפילו בקרב בוגרות תואר במדעי המחשב יש נשירה מהעיסוק בתחום –ייתכן שבשל שעות העבודה הארוכות הנהוגות בענף.

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב

בשנים האחרונות חל גידול מרשים במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי. בין 2008 ל-2014 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים כמעט שילש את עצמו: מ-1,122 ל-3,227. בשנת 2014 כ-1,600 נשים חרדיות וכ-450 גברים חרדים השלימו בהצלחה את לימודיהם לתואר אקדמי – לעומת כ-650 נשים וכ-200 גברים בשנת 2012. אך למרות הגידול המשמעותי, שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים (בפרט בקרב גברים) עדיין נמוך מאוד. נכון לשנת 2014, רק כ-2.5 אחוזים מהגברים החרדים וכ-8 אחוזים מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי – לעומת 28 אחוז בקרב גברים חילונים וכ-43 אחוז בקרב נשים חילוניות.

כ-58 אחוז מהסטודנטים החרדים נושרים מהלימודים האקדמיים (מכינות ותארים) לעומת נשירה של 30 אחוז בקרב יהודים לא חרדים. בהשוואה למגזר הכללי, אחוז נמוך של סטודנטים אלו לומד באוניברסיטאות ואחוז גבוה לומד במכללות אקדמיות (בעיקר בקמפוסים חרדיים) ובאוניברסיטה הפתוחה, שהרמה והדרישות האקדמיות בה גבוהות אולם ההרשמה פתוחה לכל. כ-44 אחוז מן הנושרים החרדים למדו במכללות אקדמיות וכ-40 אחוזים נוספים מגיעים מהאוניברסיטה הפתוחה. מרבית הסטודנטים החרדים מתקבלים ללימודים אקדמיים ללא בגרות וללא פסיכומטרי, והדבר אינו נובע רק מכך שרובם לומדים במכללות אקדמיות, אלא גם מכך שבקמפוסים החרדיים תנאי הקבלה מקלים מאוד בהשוואה לקמפוסים של המגזר הכללי. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללימודים ללא בגרות וללא פסיכומטרי.

העובדה שרוב הסטודנטים החרדים הגברים לא למדו מקצועות ליבה בגילי התיכון פוגעת מאוד ביכולתם להשלים תואר אקדמי. נראה כי ללא שיפור בתחום זה שיעורי הנשירה של הגברים יישארו גבוהים. בפרט ניכרת בעיה בתחום האנגלית: השוואת ציוני הבחינה הפסיכומטרית של סטודנטים חילונים וסטודנטים חרדים מגלה פער גדול מאוד בחלק הבחינה באנגלית (כ-20 נקודות מתוך 100), לעומת פער של 7–6 נקודות בציון במתמטיקה ושוויון בחלק המילולי. לצד זאת, הכנה אקדמית נאותה (במסגרת מכינה) ומעטפת תומכת בתקופת הלימודים יכולות לשפר את סיכויי ההצלחה של הסטודנטים החרדים.

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט וכרמל בלנק

שאלת ההשפעה של גודל הכיתה על הישגי התלמידים מעסיקה אנשי חינוך זה שנים רבות. הורים ומורים טוענים כי כיתות גדולות פוגעות בלמידה, אך חוקרים בתחומי החינוך טרם הגיעו למסקנה חד-משמעית בנושא. האתגר המרכזי בבחינת הקשר בין גודל הכיתה להישגי התלמידים הוא פיקוח על ההצבה לכיתות, שאינה אקראית, ולכן עשויה להטות את הממצאים.

המחקר הנוכחי מבקש לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח היררכי של ציוני תלמידים אשר נבחנו במבחני המיצ"ב בישראל בשנים 2006 ו-2009, ועושה זאת באמצעות שימוש בשלושה מודלים מקוננים: מודל הכולל רק את גודל הכיתה, מודל המפקח על משתני רקע כגון הישגים קודמים והשכלת הורים, ומודל הכולל גם משתני אינטראקציה שמטרתם לבדוק אם גודל הכיתה משפיע באופן שונה על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות (מבחינת יכולותיהם הלימודיות והרקע החברתי-כלכלי שלהם).

הממצאים מצביעים על כך שבפיקוח סטטיסטי על השכלת הורי התלמידים ועל הישגיהם הקודמים, הקשר בין גודל כיתה להישגים אינו מובהק, ולכן נראה שכיתות קטנות לא מעודדות את ההישגים של הלומדים בהן. גם ההשערה שהשפעת גודל הכיתה על הישגים משתנה בין שכבות חברתיות ובין תלמידים חזקים לחלשים נדחתה בכל המבחנים שבוצעו: לא נמצא הבדל בין הקבוצות הללו בקשר בין גודל הכיתה להישגים.

חשוב לציין כי הממצאים מעידים שגודל הכיתה בפני עצמו איננו מבטיח שיפור בהישגי התלמידים. בכיתות קטנות ניתן לאמץ שיטות הוראה פרטניות או הוראה בקבוצות קטנות, למשל. עם זאת, לא ברור אם מורים המלמדים בכיתות קטנות אכן מנצלים את האפשרויות הגלומות בכיתות אלו, ובכללן את שיטות ההוראה המתאימות להן. ייתכן שהם נוקטים פדגוגיה דומה לזו הנהוגה בכיתות גדולות יותר, ובכך מבטלים את היתרון הנובע מגודל הכיתה.

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי, חיים בלייך ואיתן רגב

ההוצאה הלאומית על בריאות נחלקת לשניים: הוצאה ציבורית, הממומנת מכספי המדינה, והוצאה פרטית שמממנים האזרחים (ישירות מהכיס או באמצעות ביטוחים). ההוצאה הפרטית החודשית הממוצעת של משקי בית בישראל על שירותי רפואה עומדת על 906 שקלים (במחירי 2014), שהם כ-5.9 אחוזים מההכנסה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית, לעומת סכום הוצאה שעמד על כ-3.9 אחוזים מההכנסה בשנת 1997.

ההוצאה הציבורית על בריאות לנפש עלתה מ-4,819 שקלים (במחירי 2014) בשנת 1995 ל-6,377 שקלים בשנת 2014, ושיעור הגידול השנתי הממוצע שלה היה כ-1.3 אחוזים. לעומת זאת, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מסך של 2,247 (במחירי 2014) שקלים ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים, כלומר כפול משיעור הגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה על טיפולים משלימים שאינם נכללים בזכאות הציבורית (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים לאלו הניתנים במימון ציבורי גבוהה יותר במקומות שזמינות השירותים הציבוריים והשימוש בהם פחותים – בעיקר במגזר הערבי, ובמידה מסוימת גם במגזר החרדי. מצד שני, ההוצאה הגבוהה יחסית של בעלי הכנסה גבוהה על טיפולים מקבילים ומשלימים תומכת בהשערה כי המערכת הציבורית אינה מַסְפֶקֶת מבחינתם,  הן בסוגי הטיפולים והן באיכותם.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

נחום בלס וקיריל שרברמן

מערכת החינוך בישראל, ברובה המכריע, מופעלת וממומנת מטעם המדינה או רשויותיה מתוקף חוק חינוך ממלכתי וחוק לימוד חובה. במשך מרבית שנות קיומה של המדינה הוחל החוק על גילאי 5 ומעלה, למעט מקרים מיוחדים. בשנת הלימודים תשע"ג הוחלט ליישם באופן מלא וסופי את החוק בקרב כלל הילדים בגילי 4–3, בעקבות המלצות הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג.

המחקר מוצא שהעלייה במספר הלומדים בגנים ציבוריים ובצהרונים מאז תשע"ג, לצד הירידה הכללית בתשלומי ההורים על מסגרות חינוך, מעידים כי יישום חוק לימוד חובה בקרב כלל האוכלוסייה היטיב עם הורים לילדים גילאי ‏4–3‏. עם זאת, אפשר בהחלט להציב סימן שאלה באשר להיקף ההטבה. הורים הרוצים לעבוד במשרה מלאה נאלצים עדיין לממן חלק גדול משהות ילדיהם במסגרות בשעות אחר הצהריים, והתשלומים הנוספים הללו מקזזים במידת מה את הירידה בהוצאה על שכר לימוד לגנים.

למימוש החוק השפעה שונה על קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל.  ממרבית הירידה בהוצאה נהנו משקי בית חזקים יותר מבחינה חברתית-כלכלית, מכיוון שמשקי בית חלשים נהנו מהטבות שונות גם לפני יישום החוק. ההוצאה של משקי בית בחמישונים 2-4 על חינוך טרום יסודי כמעט לא השתנתה בין 2011-2014 ואף עלתה במעט. הוצאות משקי הבית בפריפריה על חינוך טרום יסודי עלו בתקופה שנבדקה והגיעו כמעט להוצאה של משקי הבית במרכז. מגמה זו היא אולי תוצאת עליה בדרישה של תושבי הפריפריה לגני ילדים פרטיים שנובעת מהמספר הנמוך של מקומות בגנים ציבוריים באזור זה, או מעליה בכמות ההורים שרוצים לשלוח את ילדיהם למה שנתפס בעיניהם כמערכת גנים טובה יותר. ההוצאה בקרב משקי בית ערבים על חינוך טרום יסודי גדלה מאז 2006, אך מאז 2012 החלו הפערים להצטמצם, בגלל ירידה בנטל ההוצאה בקרב יהודים.  שיעור הערבים בגני ילדים ציבוריים עמד ב-2013-2014 על 79 אחוז, לעומת 89 אחוז באותה תקופה בקרב יהודים.

חשוב להזכיר שיישום החוק לווה בדיווחים על גני ילדים צפופים ושאלות על רמת השירות הניתן בהם בהשוואה לעבר, נושא שעדיין דורש בחינה מעמיקה. מעבר להשפעה החיובית של יישום החוק ברמת הפרט, הרי שברמת המשק ניתן לומר כי הגדלת מספר הילדים השוהים במסגרות חינוכיות תשפר את ההון האנושי בעתיד.

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד

הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירדה בשנים האחרונות, ופרק זה מנסה לבחון האם האטה זו מבטאת שינוי כיוון בצמיחת המשק או שמא היא נובעת מגורמים מחזוריים וזמניים. לצורך כך הפרק מתחקה אחר מגמות בגורמי ההיצע הקובעים במידה רבה את קצב הגידול של התוצר הפוטנציאלי.

הניתוח מגלה שהצמיחה לנפש בשנים האחרונות נשענת בעיקר על התרחבות שוק העבודה ופחות על גידול במלאי ההון האנושי, לצד ירידה מסוימת בפריון הכולל. הגידול בשיעורי התעסוקה נבע במידה רבה מעלייה בשיעור ההשתתפות בקרב אוכלוסיות הממעטות להשתתף בשוק העבודה, והגידול החד במספר המשרות בשירותים הציבוריים סייע לספוג את העלייה במספר המועסקים במשק. מגמה זו בעייתית במבט קדימה, היות שיש האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) שאף צפויה להתעצם בשנים הקרובות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה – ובכך מצטמצם הפוטנציאל להמשך הצמיחה המבוססת על גידול בתשומת העבודה. כמו כן, התרחבות שיעור העובדים בעלי ההשכלה הגבוהה קרובה למיצוי, והאומדנים מצביעים על ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה בעשור האחרון. יתרה מכך, קצב השיפור של איכות כוח העבודה אף צפוי להמשיך להאט בעקבות התמורות הדמוגרפיות.

המסקנה העולה מממצאים אלו היא שהמשק יתקשה להמשיך לצמוח בקצב דומה לעבר – וללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. כדי לשנות את המגמה אפשר לנקוט צעדים לעידוד צמיחה בת קיימא, כמו הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתית.

ההוצאה הציבורית על רווחה

ג'וני גל ושביט מדהלה-בריק

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה ב-15 השנים האחרונות. ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל, המיועדת לממן קצבאות ושירותים חברתיים מגוונים (נוסף לשירותי בריאות וחינוך), הייתה כחמישית מההוצאה הממשלתית בשנת 2015 ועמדה על 94 מיליארד שקלים. תכניות ביטחון סוציאלי, אשר רובן מופעלות על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן כ-80 אחוז מסך ההוצאה. בשנה האחרונה גדלה ההוצאה על תכניות ביטחון סוציאלי,  ולקראת שנת 2017 צפויים שינויים נוספים בתחום זה. גם בחלק מתחומי הרווחה האחרים חלה התרחבות מתונה בהוצאה בשנת 2015, בעיקר בהוצאות משרד העבודה והרווחה, בהוצאות עבור מס הכנסה שלילי, מעונות היום ותכניות תעסוקה.

ההוצאה על רווחה חברתית ירדה בתחילת שנות האלפיים בכ-30 אחוז, ובשנים לאחר מכן התייצבה על שיעורים נמוכים ביחס לתמ"ג ולסך ההוצאה הממשלתית. מבין מרכיבי ההוצאה על רווחה חברתית נרשמה ירידה ניכרת של כ-80 אחוז בהוצאות משרד השיכון בין שנת 2000 לשנת 2015. עם זאת, באותה התקופה גדלו ההוצאות של משרד העבודה והרווחה למשק בית מטופל, ומסך ההוצאה הממשלתית והוצאות משרד הכלכלה להפעלת מעונות יום ומשפחתונים.

רמת ההוצאה הכללית בישראל על רווחה נמוכה הן ביחס למקובל במדינות רווחה אחרות והן ביחס לצורכיהן של אוכלוסיות היעד.

הפרק כולל גם ניתוח של יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. ממצאי הניתוח מצביעים על כך שבשנתיים הראשונות לאחר הגשת דוח הוועדה אומצו כמחצית מהמלצותיה במלואן או בחלקן, וסכום התוספת לתקציבים המיועדים להתמודדות עם עוני בכל משרדי הממשלה עמד בשנים 2015 ו-2016 על 434 מיליון שקלים ו-1.9 מיליארד שקלים בהתאמה, לעומת סכום של 7.4 מיליארד שקלים לשנה שהוועדה המליצה עליו. ספק אם תוספת זו, שהיא כרבע מהסכום המומלץ, תסייע להורדה משמעותית בתחולת העוני בישראל – שהייתה מטרתה העיקרית של ועדת אלאלוף.

נתוני ההוצאה על רווחה, כפי שנסקרו בפרק זה, מלמדים על מגמה של יציבות והתרחבות מתונה בהוצאות המדינה על תחומי הרווחה השונים. עיקר הגידול נובע משינויים דמוגרפיים, ואילו חלקו הקטן נובע משינויים בחקיקה (בין היתר, עקב מחאות אזרחיות והמלצות ועדת אלאלוף) ושינוי בביקוש לשירותים (למשל ירידה במספר העולים).

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

 בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: מגמות ותמורות

שביט מדהלה-בריק וג'וני גל

הפרטתם של שירותי הרווחה בישראל הוא תהליך שנמשך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת.  פרק זה שופך אור על התופעה ומתמקד בתהליך ההפרטה של השירותים שבאחריות משרד העבודה והרווחה.  במרכז המחקר עומדות שתי שאלות: (א) מה הם דפוסי פעילותם של גורמים הפועלים למטרות רווח (חברות עסקיות) ושל אלו הפועלים ללא כוונות רווח (עמותות) בתחום זה? (ב) האם ניתן לזהות מגמות של ריכוזיות בתחום הספקת שירותי רווחה?

ממצאי המחקר מלמדים כי לאורך השנים התרחב היקף שירותי הרווחה שמספקים גורמים חיצוניים במסגרת משרד העבודה והרווחה: מ-70 אחוז מסך ההוצאה של המשרד בשנת 2000 לכ-80 אחוז בשנת 2015. מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, והם זוכים ב-96 אחוז מסך התשלומים למיקור חוץ. הממצאים העוסקים במידת הריכוזיות מצביעים על כך שהתחרות בין ספקים שונים במסגרת מיקור החוץ במשרד העבודה והרווחה היא מוגבלת. מרבית 50 הספקים הגדולים של המשרד, אשר חלקם מסך הספקים עומד על כשני אחוזים, מספקים שירותים למשרד לאורך שנים רבות והמשאבים המועברים אליהם עומדים על כ-46 אחוז מסך התשלומים של המשרד בעבור שירותי מיקור חוץ.

ניכר כי מגמת ההפרטה של שירותי הרווחה בישראל לא נבלמה בשנים האחרונות אלא התרחבה. ניכר גם כי אין העדפה דווקא לגורמים מתוך החברה האזרחית בתהליך זה, וכי בעיני קובעי המדיניות בתחום אין הבדל מהותי בין גורמים המספקים את השירותים הללו למטרות רווח למי שאין להם כוונות רווח. אפיון הספקים הראה כי מרביתם הם ספקים עסקיים הפועלים למטרת רווח. למרות זאת, חלוקת התשלומים בין שני סוגי הספקים מלמדת כי כמחצית מהתשלומים יועדו לעמותות. בשנים שנבדקו חלה עלייה במספר העמותות העובדות עם המשרד, ובד בבד חלה ירידה במספר הספקים העסקיים.

מדדי הריכוזיות שנבחנו עבור האגפים השונים מעידים כי יש תחרות, והיא אף מתגברת עם השנים. המחקר ותוצאות הניתוח מעלים את שאלת חשיבותה של תחרות בשווקים המדוברים. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי השירותים היא אחת מההצדקות לקיום תהליך של הפרטה. מצד שני, בסדרת הראיונות שנערכו לצורך המחקר הסתמן כי אמנם יש חשיבות לקיומה של תחרות בשווקים אלו, אולם הרכב הספקים נבחר בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בהענקת השירותים. כך שבמסגרת תחום שירות מסוים, שיש בו ספק מרכזי המעניק שירות בצורה מספקת, לתחרות יש חשיבות מעטה. זאת ועוד, בתחומים שונים של שירותים חברתיים נטען כי יש חשיבות דווקא לשמור על רציפות טיפול על ידי ספק אחד ולא לעודד תחלופה. דבר זה נועד למנוע זעזועים אשר יפגעו במקבלי השירות, במיוחד כשמדובר במוסדות חוץ-ביתיים.

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס

12 שנים חלפו מאז הגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת) את המלצותיו. במהלך תקופה זו עברה מערכת החינוך שינויים רחבי היקף: איגודי המורים חתמו על חוזים חדשים ששינו את תנאי ההעסקה של החברים בהם ושיפרו את משכורותיהם; תקציב משרד החינוך גדל הן במושגים אבסולוטיים והן מבחינת התקצוב פר תלמיד; הוקם גוף חדש בשם "אבני ראשה" שמאתר ומכשיר מנהלים פוטנציאליים; בנוסף, לאחר שביתת מורים ממושכת החלה מגמה אטית של הקטנת מספר התלמידים בכל כיתה.

לא כל המלצות הוועדה יושמו – חלקן נדחו או לא הגיעו לידי ביצוע – אך בלס מוצא דמיון ואף הקבלה בין המלצות הוועדה להתפתחויות שונות, אף שאלו אירעו לפעמים באיחור של מספר שנים.

ההמלצות המרכזיות של ועדת דוברת בנושא שכר המורים והכשרתם כללו: העלאת שכר משמעותית, שבוע עבודה של 36-40 שעות, ושינוי במסלולי הקידום ושיפור בהליך הכשרת המורים. שכר המורים הריאלי אכן עלה בין 2005-2013 – ב-26 אחוז למורי בית הספר היסודי, 19 אחוז למורי חטיבת הביניים ו-10 אחוז למורים בתיכון. היקף המשרה של מורה יהודי בבית ספר יסודי עלה  מ-75 אחוז ל-78 אחוז בממוצע, כשאצל מורים ערבים עלה ההיקף  מ-80 אחוז ל-85 אחוז בממוצע. שיעור הפונים לבתי ספר ללימודי הוראה עלה בשנים האחרונות, במיוחד אצל אלו המתעניינים במסלולים אקדמיים: במסלולים אלו נרשמה עליה של 81 אחוז במספר הבוגרים בהשוואה ל-2009.

בין 2000 ל-2016 גדל תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, והתקציב הריאלי – ב-86 אחוז. מספר התלמידים למשרה מלאה של  מורה ירד מ-13.8 ב-2007 ל-12.7 ב-2014 – ירידה של 9 אחוזים. אם לוקחים בחשבון שהן מספר המורים והן היקף המשרה הממוצע גדלו משמעותית באותה התקופה, ברור שגם מספר השעות לתלמיד עלה – עדות להגדלת התשומה החינוכית המיועדת ישירות לתלמידים. בנוסף הוקמה הרשות המרכזית למדידה והערכה בחינוך, ככלי שעוקב אחר הישגי התלמידים.

שינויים אלה השתקפו בשיפור הישגי התלמידים במבחני מיצ"ב ובדירוגה של ישראל במבחנים בין-לאומיים, בנוסף לשביעות רצון גדולה יותר של מורים ממשכורותיהם ומהמעמד החברתי שלהם.  בנוסף נרשמה עליה במספר האקדמאים שביקשו לעבור הסבה לתחום החינוך.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

ג'נטה אזרייבה,  בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג, רן מילמן ודב צ'רניחובסקי

נגישות לסל מזון בריא בסיסי, המבטיח תזונה הולמת החיונית לתפקוד גופני, נפשי, קוגניטיבי וחברתי, היא זכות יסוד בחברה מודרנית, בדומה לנגישות לשירותי חינוך ובריאות. הפרק מניח את היסודות לאפיון סל מסוג זה, ומנתח את משמעותו בהיבטים של תקציב משקי הבית. סל זה נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. הסל כולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן.

בממוצע, ההוצאה החודשית הנדרשת לצורך רכישת סל המזון הבריא יורדת ככל שרמת ההכנסה של משק בית עולה, מאחר שבישראל יש יחס הפוך בין גודל משק הבית לגובה ההכנסה. כלומר, בעשירון העליון ההוצאה הממוצעת הנדרשת למימון סל מזון בריא בסיסי היא הנמוכה ביותר, מכיוון שמספר הנפשות הממוצע במשקי הבית בעשירון זה הוא הנמוך ביותר – 2.46. לעומת זאת, בעשירון הנמוך ביותר ממוצע הנפשות למשק הבית הוא הגבוה ביותר. בחישוב לפי מספר המנות המומלץ ביום, עלות הסל היא כ-844 שקלים בממוצע למבוגר, וכ-737 שקלים לילד לחודש (במחירי 2015). נוכח הרכב משקי הבית של המשפחות ברמות ההכנסה השונות, עלות הסל למשפחה בעשירון העליון היא כ-2,040 שקלים לחודש, ולמשפחה בעשירון התחתון – כ-3,450 שקלים.

בהשוואה להוצאה על מזון בפועל עולה מהנתונים כי בחמישוני ההכנסה העליונים ההוצאה בפועל גבוהה מהנדרש למימון סל מזון בריא (חמישונים 5 ו-4), או נמוכה ממנו באחוזים בודדים (חמישון 3), ואילו בשני החמישונים התחתונים (ובעיקר בחמישון התחתון) ההוצאה בפועל נמוכה ב-22 אחוז מהסכום המומלץ. קשה לדעת אם הפערים נובעים מהעדפה של מזון זול יותר (ולעתים קרובות בריא פחות) ומסדר עדיפויות שונה או מאילוץ כלכלי.

מדוע תוחלת החיים בישראל כה גבוהה?

אלכס וינרב

פרק זה בוחן את הגורמים האחראים לתוחלת החיים הגבוהה של גברים בישראל, המדורגת בין חמש המדינות ‏המובילות בעולם בתחום זה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה כי בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים של גברים בישראל על 80.2 שנים- נתון זה ממקם את ישראל בראש הדירוג העולמי, מיד לאחר סן מרינו וקרוב מאוד לאיסלנד, שווייץ, אוסטרליה ויפן, ולצד שוודיה.

ניתוח הכולל מדגם של 170 מדינות מראה כי רמת העושר, ההשכלה ואי השוויון ‏במדינה, כמו גם מאפיינים דמוגרפיים ומאפייניה של מערכת הבריאות, אינם מספיקים כדי להסביר את הדירוג ‏הגבוה של ישראל – שתוחלת החיים של גברים בה גבוהה בכ-7 שנים מהצפוי לפי המודל.

מודל שני, שהוסיף ‏למשתנים הנבדקים מאפיינים גאוגרפיים ורמת דתיות במדינה, הסביר כ-3 שנים מהחריגה מתוחלת החיים ‏הצפויה. במודל השלישי הובאה בחשבון גם חובת השירות הצבאי במדינות השונות (לפי נתונים מ-‏‎1990‎‏). ‏התוצאות העלו כמה ממצאים: (א) במדינות שהנהיגו חובת שירות בצבא ב-‏‎1990‎‏, תוחלת החיים ב-2013 הייתה ‏גבוהה בממוצע בכ-1.5 שנים ממדינות ללא חובת שירות; (ב) יש חשיבות למשך השירות בצבא. במקרה של ‏ישראל, מודל שייצג את היחס בין מספר חודשי השירות וההוצאה הצבאית מתוך התמ"ג הִסְביר 3.6 שנים מתוך החריגה מתוחלת החיים הצפויה. נתונים אלו מחזקים את ההשערה שהשירות הצבאי משפיע לטובה על הכושר הגופני של גברים, ולכן מקטין את ‏הסיכוי לתמותה ממחלות שניתן לבלום במידה מסוימת באמצעות פעילות גופנית.

שירות החובה בצבא אינו תרופה לכל ויש סיבות רבות לתמותה שאפילו תכניות האימון הגופני הנרחבות והאינטנסיביות ביותר אינן משפיעות עליהן ואינן יכולות להשפיע עליהן. חלק מן הסיבות הללו הן מחלות שבתפוצתן ישראל מדורגת במקום גרוע ביותר בהשוואות בין-לאומיות כמו אלח דם או מחלת כליות. טיפול בהן דורש סוגי השקעה רגילים יותר בבריאות. בנוסף, לא ניתן לצפות כי שירות צבאי יבטל באורח פלא את ההשפעות הבריאותיות הבלתי רצויות של תזונה לקויה או של מחסור בפעילות גופנית, במיוחד בתקופת הילדות.

מגמות בצמיחת המשק

הצמיחה בתוצר לנפש בישראל ירדה בשנים האחרונות, ופרק זה מנסה לבחון האם האטה זו מבטאת שינוי כיוון בצמיחת המשק או שמא היא נובעת מגורמים מחזוריים וזמניים. לצורך כך הפרק מתחקה אחר מגמות בגורמי ההיצע הקובעים במידה רבה את קצב הגידול של התוצר הפוטנציאלי.

הניתוח מגלה שהצמיחה לנפש בשנים האחרונות נשענת בעיקר על התרחבות שוק העבודה ופחות על גידול במלאי ההון האנושי, לצד ירידה מסוימת בפריון הכולל. הגידול בשיעורי התעסוקה נבע במידה רבה מעלייה בשיעור ההשתתפות בקרב אוכלוסיות הממעטות להשתתף בשוק העבודה, והגידול החד במספר המשרות בשירותים הציבוריים סייע לספוג את העלייה במספר המועסקים במשק. מגמה זו בעייתית במבט קדימה, היות שיש האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) שאף צפויה להתעצם בשנים הקרובות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה – ובכך מצטמצם הפוטנציאל להמשך הצמיחה המבוססת על גידול בתשומת העבודה. כמו כן, התרחבות שיעור העובדים בעלי ההשכלה הגבוהה קרובה למיצוי, והאומדנים מצביעים על ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה בעשור האחרון. יתרה מכך, קצב השיפור של איכות כוח העבודה אף צפוי להמשיך להאט בעקבות התמורות הדמוגרפיות.

המסקנה העולה מממצאים אלו היא שהמשק יתקשה להמשיך לצמוח בקצב דומה לעבר – וללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. כדי לשנות את המגמה אפשר לנקוט צעדים לעידוד צמיחה בת קיימא, כמו הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתית.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

הקיפאון בשכר הריאלי בישראל

הקיפאון בשכר הריאלי בישראל

 

על פי רוב יש קשר הדוק בין השכר הריאלי לפריון העבודה (המוגדר כתוצר לשעת עבודה): עלייה בפריון מובילה לרוב גם לעלייה בשכר. כפועל יוצא מכך ניתן היה לצפות לעלייה ברמת החיים של העובדים. אולם ב-15 השנים האחרונות ניכרת תופעה מפתיעה בישראל: בעוד שהפריון לעובד עלה בין 2001 ל-2015 בכ-15 אחוז, השכר הריאלי במגזר העסקי נשאר כמעט ללא שינוי. במחקר שנערך לאחרונה במרכז טאוב מצא החוקר גלעד ברנד כי היחלשות הקשר בין הפריון לשכר נגרמה מעלייה מהירה במחיר לצרכן ביחס למחירי היצרן (מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק).

אחד ההסברים הנפוצים לקיפאון בשכר הוא שפירות הצמיחה אינם מחלחלים אל מרבית העובדים, ואחת הטענות הנפוצות מייחסת זאת לירידה בכוח המיקוח של העובדים. עם זאת, הנתונים מלמדים שחלקם של העובדים בהכנסה הלאומית נותר פחות או יותר יציב לאורך שנים ארוכות, נתון שאינו מתיישב עם טענה זו. אם כן, מה בכל זאת יכול להסביר את היחלשות הקשר בין הפריון לשכר בישראל?

במחקר שנערך לאחרונה במרכז טאוב מצא החוקר גלעד ברנד כי היחלשות הקשר בין הפריון לשכר נעוץ במידה רבה בעלייה מהירה במחירי הצריכה ביחס למחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. על פי התיאוריה הכלכלית המקובלת, השכר הריאלי מתואם באופן הדוק הן עם פריון העבודה והן עם היחס בין מחירי המוצרים והשירותים המיוצרים במשק למחיר השוק של מוצרי הצריכה. התוצאה היא שכאשר סל הצריכה מתייקר ביחס ל"סל הייצור" – מחירי השירותים והמוצרים המופקים במשק –  נשחקת התמורה שמקבלים העובדים בשל הגידול בפריון העבודה. תופעה מעין זו אירעה במהלך העשור האחרון: מדד המחירים לצרכן, המייצג את מחירי הצריכה, עלה בכ-2 אחוזים מדי שנה בעוד שמחירי התוצר (העסקי), המייצגים את סל המוצרים שמיוצרים במשק, רשם עלייה פחותה של כ-1.5 אחוזים בלבד. לאורך השנים הפרש זה הצטבר לכדי פער משמעותי.

graph-1

ההבדלים בין מחירי סל הייצור ובין מחיר סל התצרוכת של משקי הבית נובע מתמהיל רכיבים שונה בכל אחד מהם. למשל, בעוד שבסל הצריכה של משק בית טיפוסי חלקו של הדיור עומד על כ-25 אחוז מההוצאה, וההוצאה על מזון – על כ-16 אחוז נוספים, משקלם של סעיפים אלו בסל הייצור עומד על 11 אחוז לכל היותר. בשל כך, כאשר מחירי הדיור והמזון עולים בחדות נשחקת התמורה המתקבלת מצמיחת הפריון.

עבור משפחה ישראלית טיפוסית, ההוצאה על מזון ודיור יחד מגיעה ל-41 אחוז מהוצאות משק הבית. שני סעיפים אלו התייקרו משמעותית מאז אמצע שנות האלפיים. בסעיף המזון חלו עליות מחירים חדות החל משנת 2006 ובמחירי הדיור ההתייקרות החלה בשנת 2009 ונמשכת עד היום. עליית מחירי המזון והתייקרות מחירי הדיור תרמו לבדם כ-70 אחוז מהעלייה במדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אך סעיפים אלו מאפיינים יותר את הוצאות משקי הבית ולא את המוצרים המופקים במשק.

graph-2

ברנד מציג ממצאים אשר מראים שהקשר החזק בין פריון לשכר נשמר גם בשנים האחרונות, אך עקב ההבדלים במדדי המחירים חלה שחיקה בערך התפוקה של העובדים ביחס לסל התצרוכת שלהם. כפועל יוצא מכך, רמת המחיה של העובדים נותרה כמעט ללא שינוי לאורך שנים ארוכות.

מכיוון שהתייקרות מחירי הדיור והמזון האטה במידה רבה את צמיחת השכר הריאלי, העמיקו ההבדלים בין משקי בית המתגוררים בדירות בבעלותם (כבר לפני 2009) ובין שוכרי הדירות. במחקר שנערך בבנק ישראל נמצאה עלייה בצריכה של משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלותם לעומת ירידה בצריכה אצל משקי הבית המתגוררים בשכירות.

לתופעה זו יש גם משמעות דורית. הדורות המבוגרים יותר, המתגוררים לרוב בדירות בבעלותם, חוו עלייה משמעותית יותר בהכנסתם הריאלית. הדורות הצעירים יותר, שאינם בעלי בתים ומושפעים יותר ממחירי השכירות, חוו קיפאון יחסי בהכנסתם הפנויה.

המחקר של ברנד התבסס על סדרת נתונים שהגיעה עד שנת 2015, אולם נתונים מאוחרים יותר מצביעים על היפוך במגמה. מאז הרבעון האחרון של 2014 יש ירידה עקבית במחירי הצריכה (יחסית למחירי התוצר) ועקב כך נרשמה עלייה נאה בשכר הריאלי.

שינוי הכיוון במדדי המחירים אינו תוצאה של שינוי מגמה במחירי הדיור – למעשה, מחירי הדיור ממשיכים לעלות. סיבה אפשרית למפנה היא הירידה במחירי הדלק והסחורות בשנתיים האחרונות, שהוזילה את מחירי הצריכה ביחס למחירי המוצרים המופקים במשק.

לסיכום, במהלך שנות האלפיים חלה האטה בצמיחת השכר הריאלי. ההאטה מוסברת, בין היתר, בהתייקרות מחירי הדיור והמזון בתקופה זו. ההוזלה במחירי הדלק והסחורות בשנתיים האחרונות הביאה למפנה במגמה, ובשנתיים האחרונות אף חלה עלייה מצטברת של כ-7 אחוזים בשכר הריאלי.

הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק

בסוף שנת 2015 השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי היה דומה לשכר בשנת 2001 . לעומת זאת, הפריון לעובד עלה במהלך תקופה זו בכ- 15 אחוז. המגמות המנוגדות בין השכר הריאלי לפריון עוררו בשנים האחרונות דיון ציבורי, ולא אחת נשמעת הטענה כי פירות הצמיחה אינם מחלחלים לציבור העובדים כבעבר. נייר זה יראה כי לאורך שנים, עלייה של אחוז בפריון לעובד תורגמה לעלייה של אחוז בשכר (גמישות יחידתית). לפיכך, התמתנות קצב הגידול של השכר אינה מוסברת בהתרופפות הקשר בין השכר לתפוקת העובדים, אלא בשינויים בתמהיל האינפלציה. במשך שנים ארוכות התקיים מתאם כמעט מלא בין האינפלציה מנקודת המבט של הצרכן ומנקודת מבטו של היצרן, ואילו בעשור האחרון עלו המחירים לצרכן בקצב מהיר יותר קרי, האינפלציה השפיעה על משקי בית במידה רבה – יותר מאשר על היצרנים במשק. במילים אחרות, סל הצריכה של משק בית טיפוסי התייקר בקצב מהיר יותר מממוצע מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. עקב כך, נשחקה התפוקה השולית של העובד הממוצע ביחס לסל התצרוכת שלו.

 

השינוי בהרכב האינפלציה נעוץ בהתייקרות קטגוריות צריכה המאפיינות בעיקר משקי בית, ובמידה פחותה יותר את היצרנים במשק בייחוד מזון ושירותי דיור למגורים. – סעיפים אלו תרמו כ- 75 אחוז לעליית מדד המחירים לצרכן בעשור האחרון נתון החורג – ממשקלם היחסי בסל התצרוכת של משק בית ממוצע (כ- 42 אחוז), ועוד הרבה יותר מכך ממשקלם במדד מחירי היצרן (כ- 11 אחוז). משמעות הממצאים היא שחשוב ליישם מדיניות המעודדת צמיחה של פריון העבודה כתנאי הכרחי לשיפור רמת החיים של העובדים. עם זאת, צמיחת הפריון לבדה אינה מספיקה, ודרושה התייחסות לגורמים שפעלו לשחיקת השכר בעשור האחרון בעיקר הזינוק במחירי הדיור, אך גם התייקרות – מחירי המזון.

חופש התנועה: שוק העבודה הדואלי בישראל

חג הפסח, המנציח את הניגוד בין עבדות לחירות, הוא הזדמנות טובה לדון בסוג אחר של דואליות בחברה הישראלית בת ימינו – הקיטוב בשוק העבודה. במחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2015" מראים החוקרים גלעד ברנד ואיתן רגב שניתן לסווג את המגזר העסקי בישראל לשתי קבוצות שונות מאוד זו מזו. האחת כוללת את ההיי-טק ותעשיות מוטות ייצוא, והיא מתאפיינת בצמיחה מהירה ובפריון עבודה גבוה (פריון העבודה מוגדר כיחס בין התוצר לכלל שעות העבודה, ונחשב מדד שימושי להערכת הצמיחה הכלכלית ורמת החיים במדינה). הקבוצה האחרת כוללת ענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי, כגון מרבית ענפי השירותים והמסחר, והיא מתאפיינת בפריון נמוך ובצמיחה כמעט אפסית.

Figure 1 Hebrew

הקיטוב בשוק העבודה הוא תופעה של שני העשורים האחרונים. עד ראשיתן של שנות התשעים, הפריון בענפי התעשייה ובענפי המסחר והשירותים בישראל צמח בקצב כמעט זהה. אולם לאחר תקופה זו, כאשר המשק הישראלי נפתח לסחר בין-לאומי, שני המגזרים נפרדו זה מזה באופן דרמטי. הפריון בתעשייה זינק, ואילו בענפי המסחר והשירותים נרשמה ירידה קלה. במקביל לכך, נפתחו פערים בין המשכורות בכל מגזר בדומה לפערי הפריון, ואלו תרמו להגדלת אי השוויון בישראל.

מה הגורם לקיטוב בשוק העבודה בישראל ומה מונע את התכנסות הפריון בשני המגזרים הללו? ברנד ורגב מוצאים כי הסיבה העיקרית לכך קשורה לרפורמת החשיפה לייבוא בשוק הישראלי, שיושמה בתחילת שנות התשעים.

בספרות הכלכלית ידוע כי פריון העבודה נוטה לעלות מהר יחסית בתעשיות החשופות למסחר בין-לאומי – כפי שאכן אירע לאחר רפורמת החשיפה בתעשייה הישראלית. כמו כן, יש בכך כדי להסביר מדוע תעשיות המסחר והשירותים, המכוונות בעיקר לשוק המקומי, לא נהנו מצמיחה דומה בפריון. אולם מדוע הפריון בתעשיות אלו ירד באמצע שנות התשעים?

ברנד ורגב מגלים כי הירידה בפריון בענפי המסחר והשירותים מוסברת במעבר של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות מענפי התעשייה המסורתית למשלחי יד בתחום המסחר והשירותים. החל משנות התשעים המוקדמות הצטמצמה במהירות התעסוקה בתעשיות המסורתיות, כמו טקסטיל, ובמקביל נרשמה עלייה בתעסוקה ברובד השכר הנמוך של ענפי המסחר והשירותים. מגמה זו ניכרת היטב בתרשים השני, המציג את שיעור העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה (תיכונית או למטה מכך) בכל מגזר. שיעור העובדים הללו בתעשיות המסורתיות הצטמצם מ-16 ל-9 אחוזים בין 1995 ל-2011, ואילו בענפי המסחר והשירותים גדל שיעורם מ-38 ל-48 אחוז באותה תקופה. הגידול בהיצע העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה בענפי השירותים והמסחר יכול להסביר במידה מסוימת את הירידה שנרשמה בפריון.

Figure 2 Hebrew

בקצה השני של הקשת, פתיחת המשק הישראלי למסחר בין-לאומי בתחילת שנות התשעים היטיבה את מצבם של העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביחס לעשורים שלפני כן, בכך שיצרה הזדמנויות רבות יותר לצמיחת תעשיות בפריון גבוה. בקרב עובדים בעלי תואר אקדמי, ההשתתפות בענפי הפיננסים, התקשורת וההיי-טק גדלה מאז 1995. לפיכך, בעוד עובדים בעלי השכלה ומיומנויות נמוכים יותר עוברים לענפים בפריון נמוך, עובדים מיומנים ומשכילים יותר עוברים לענפים בפריון גבוה, וכך מגדילים את פערי הפריון. העלייה בהיצע של עובדים בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות, ובכך מפחיתה את מימוש פוטנציאל הצמיחה במשק.

Figure 3 Hebrew
הבעיה היא שחלקן של תעשיות מתקדמות, היי-טק וענפים מוטי ייצוא וצמיחה אחרים בכוח העבודה נותר קטן יחסית. מרבית העובדים במגזר העסקי (כ-70 אחוז) עובדים בענפי המסחר והשירותים. פירוש הדבר הוא שחלק ניכר מכוח העבודה הישראלי מועסק בענפים שבהם הפריון – ובהתאמה גם השכר – נותר נמוך יחסית.

נוסף לקיטוב בין עובדים בעלי מיומנויות נמוכות לעובדים מיומנים, הניידות בשוק העבודה (הנמדדת במחקר באמצעות מעברי עובדים נטו בין המגזרים הנבדקים) הצטמצמה מאז 1995, והתייצבה במידת-מה בעשור האחרון. כלומר, פתיחת השוק לייבוא הובילה לניידות גבוהה (ובחלקה כפויה) של עובדים בין המגזרים. העובדים המיומנים עלו במהלך השנים במעלה שרשרת הייצור והעובדים הבלתי מיומנים, שבעבר נקלטו בתעשיות המסורתיות, עברו בהדרגה לרובד הנמוך של המסחר והשירותים – ענפים המתאפיינים בפריון נמוך, שהשכר הממוצע בהם קרוב לשכר המינימום. תהליך הקיטוב הצטצמם עם השנים והתייצב בעשור האחרון.

לפי ברנד ורגב, המדינה יכולה לגשר במידת-מה על הפערים בין המגזרים באמצעות גיוון הייצוא של המשק ויצירת תכניות הכשרה מקצועית. גיוון הייצוא יאפשר לחשוף עובדים חדשים לענפים מוטי צמיחה ובכך לעודד לחצי שכר בענפים בפריון נמוך. אלו בתורם יובילו לייעול תהליכים ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות יותר, ובסופו של דבר יסייעו לצמצם את הפערים בשוק העבודה. תכניות הכשרה מקצועית עשויות גם הן לצמצם את הפער בכך שיאפשרו ניידות של העובדים בין מגזרים. הגדלת היצע התכניות להכשרה מקצועית תעניק לעובדים המועסקים כיום במשרות בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים אפשרות לרכוש את הכישורים הנחוצים להשתלבות בתעשיות בפריון גבוה, הזקוקות לעובדים מיומנים ומציעות משכורות גבוהות יחסית. כמו כן, התכניות יסייעו לחלוקה טובה יותר של כוח האדם בין ענפי התעשייה לענפי המסחר והשירותים. יישום צעדים אלו עשוי לעודד צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ושוק עבודה מקוטב פחות.

אוכל למחשבה: על מחירי המזון בישראל

בשוק המזון בישראל התרחשו שינויים משמעותיים ומעניינים בעשור האחרון. מחירי המזון עלו במהירות בין 2005 ל-2014 – תופעה ייחודית יחסית למשק הישראלי (בניגוד לעלייה במחירי הדיור, לדוגמה, שהתרחשה בעוד מדינות מפותחות). העלייה החדה במחירי המזון בשנים אלו לוותה בעלייה בשולי הרווח בתעשיית המזון. בתוך ארבע שנים בלבד התשואה להון בתעשייה, המהווה אינדיקציה לשולי הרווח, גדלה ב-12 נקודות אחוז. תופעה זו לא ניכרה בענפי תעשייה אחרים, כפי שמודגם בתרשים הבא. השילוב בין העלייה במחירים לעלייה בשולי הרווח בענף ייצור המזון מצביעה על שינוי במבנה התחרות בתעשייה זו.

 

1

ירידה ברמת התחרות המקומית עשויה להיות הסבר פשוט לעלייה הן במחירים והן בשולי הרווח. ואכן, יש כמה ראיות לירידה כזו. כך למשל, רשת "קלאבמרקט" התמוטטה ונקנתה בידי רשת "שופרסל" ב-2006, והוועדה לבדיקת התחרותיות בשוק המזון הצביעה על רכישה זו כרכיב מפתח בירידה במידת התחרות בישראל, שגרמה לעליית המחירים. כמו כן, מכירתה של "תנובה" לקרן "אייפקס" ב-2008 הובילה ככל הנראה למדיניות מקסום רווחים אגרסיבית יותר. נוסף על כך, ב-2006 הוחמרו נוהלי משרד הבריאות לייבוא מקביל של מוצרי מזון, ומדיניות זו הסירה איום תחרותי מצד ייבוא שלא דרך היבואן הרשמי.

 
השוואה בין-לאומית של מחירי המזון תומכת גם היא בטענה שהמחירים בישראל נעשו יקרים יותר בשל היעדר תחרות. במחקרו משווה ברנד את השינויים במחירי המזון בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. ממצאיו מראים כי מחירי המזון בישראל עלו במידה חריגה גם בהשוואה למדינות אחרות. למשל, בין 2005 ל-2013 העלייה במחירי המזון הייתה גבוהה מהעלייה במדינות מפותחות אחרות בשיעור ניכר. יש בכך ראיה נוספת לכך שהתחרות בישראל הצטמצמה בתקופה זו.

 
ניתן היה לצפות שפתיחת פערי מחירים בין ישראל למדינות אחרות תיצור ליבואנים הזדמנות לייבא מוצרים זולים יותר ולהשיג רווח מהיר – ובכך להביא להפחתת פער המחירים לאורך זמן. אלא שלישראל אין מדיניות של מסחר חופשי כאשר מדובר במוצרי מזון. כפי שניכר בתרשים השני, שיעור הייבוא מכלל מוצרי המזון בישראל נותר הנמוך ביותר מבין מוצרי הצריכה העיקריים לאורך שנים. מדיניות זו באה לידי ביטוי בריבוי הגנות מכסיות, מכסות ייבוא, תקנות והסדרי ייבוא מחמירים. באמצעות שינוי במדיניות בתחום זה ניתן להמריץ את התחרות בענף ולהגדיל את רווחת הצרכן.

heb graph

 

מידת החשיפה הנמוכה של הענף לייבוא משתקפת היטב בתרשים השלישי. התרשים מציג את שיעור הייבוא בקבוצות מזון שונות לפי חלקה של הקבוצה בהוצאה על מזון. כך למשל, בקטגוריות מזון הנצרכות ביותר – למשל דגנים, בשר, פירות טריים ומוצרי חלב – שיעורי הייבוא נמוכים מאוד. לעומת זאת, מזונות שחלקם בכלל צריכת המזון נמוך, כמו סוכר ומוצריו ודגים, מיובאים בשיעור גבוה. לפיכך, מרבית צריכת המזון בישראל תלוי בעיקר ביצרנים המקומיים והתחרות מחו"ל כמעט אינה קיימת.
fixing graph

השינויים במבנה השוק שהתרחשו לפני עשור, כמו גם חסמי הייבוא, מצביעים על הגורם העיקרי לכך שהמחירים בישראל התייקרו בקצב כה מהיר: ירידה ברמת התחרות בענף. אפשר לראות דוגמה לכך בהשוואה לתעשיות אחרות: בתחילת שנות התשעים יושמה תכנית לחשיפה מאסיבית של השוק הישראלית לסחורה מיובאת, והיא הובילה לעלייה משמעותית במוצרי צריכה מסוימים. כך למשל נעליים, ביגוד, ריהוט ומוצרים למשק הבית הוזלו משמעותית. לעומת זאת, שיעור הייבוא של מוצרי מזון נותר נמוך למדי, והמצב החמיר בשל שינויים במבנה השוק המקומי – שגם להם היה תפקיד בצמצום התחרות.

 
לאור הנתונים מצביע מחקרו של ברנד, לצד מחקרים אחרים של מרכז טאוב בנושא זה, על חשיבות המשך חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת התחרות, הוזלת המחירים ושיפור רווחת הצרכנים בישראל.

השינוי בנטל המס על משקי הבית בין 2003 ל-2011

פרק זה בוחן את השינוי שחל בנטל המס על משקי בית בעשירוני הכנסה שונים בין 2003, שנת "השבר" במדיניות הפיסקאלית, ובין 2011. הן ב-2003 והן ב-2011 נטל המס הישיר, המוגדר כאחוז המס המוטל על הכנסה מתוך ההכנסה ברוטו, עלה עם ההכנסה. מנגד נטל המס העקיף, המוגדר כאחוז המס המוטל על צריכה מתוך ההכנסה נטו, ירד עם ההכנסה. כמו כן, בשתי השנים סך נטל המס, המוגדר כיחס בין כלל תשלומי המסים להכנסת משק הבית ברוטו, ירד מהעשירון התחתון לעשירון השני, נותר כמעט קבוע עד העשירון השביעי ואז עלה. ב-2011 נטל המס הכולל על משקי הבית בכל עשירוני ההכנסה היה נמוך יותר מאשר ב-2003, אולם הירידה לא הייתה אחידה. נטל המס פחת באופן משמעותי יותר בקצות התפלגות ההכנסות, קרי בעשירון התחתון והעליון – ועקב כך נעשה אחיד יותר בין משקי הבית. באופן מוחלט, משקי הבית בעשירונים הנמוכים יותר (1 עד 5) נהנו מהקלה של כ-130 עד 430 שקלים לחודש בנטל המס, ואילו משקי הבית בעשירונים 8 עד 10 נהנו מהקלה שנעה בין 800 ל-2,500 שקלים לחודש בנטל המס. הפיכתו של המס הישיר לפרוגרסיבי פחות ב-2011 בהשוואה ל-2003 שימרה, ואף הגדילה, את הפערים בהכנסה נטו בין משקי הבית השונים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

יוקר המחיה בישראל בהשוואה בין-לאומית: פרספקטיבה היסטורית

בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי רמת המחירים של מוצרי הצריכה בישראל גבוהה מזו שבחו"ל. בהשוואות שנערכו אכן נמצאו עדויות חלקיות לרמת מחירים גבוהה של הצריכה הפרטית כאשר מביאים בחשבון את רמת ההכנסה לנפש. אולם השוואה בין-לאומית בתחום זה כרוכה בקושי בולט בשל התנודתיות הגבוהה בשער החליפין – ולמרות השפעתו המהותית של השער על תוצאות ההשוואה, עניין זה לא בא לידי ביטוי בבדיקות שנערכו עד כה. פרק זה מתמודד עם הקושי באמצעות השוואה בין-לאומית של רמת המחירים לאורך 25 השנים האחרונות ועורך ניסיון ראשון, ככל הידוע, לבחון את רמת המחירים בישראל לאורך תקופה ממושכת. השוואה כזו מסייעת לבחון האם רמת המחירים הגבוהה שנצפית בשנים האחרונות מוסברת על ידי התחזקות השקל ב-2008, או שמא היא נעוצה בתופעה ארוכת טווח הקשורה לגורמים המבניים של המשק. בהשוואה נמצא כי למרות התנודתיות בשער החליפין, רק בארבע מתוך 25 השנים האחרונות היו מחירי הצריכה בישראל קרובים לרמה התואמת את ההכנסה לנפש, וביתר השנים – גבוהים יותר. תוצאה זו היא ייחודית כמעט רק לישראל, וניתן לראות בה ראיה תומכת לכך שמחירי הצריכה בישראל גבוהים יחסית ליתר המדינות המפותחות זה שנים רבות, כאשר מביאים בחשבון שרמת ההכנסה במדינה נמוכה יחסית. נוסף לכך, הפרק בוחן את השינוי בסעיפי הצריכה השונים תוך התמקדות בענף המזון, שבו חלה עלייה מהירה במחירים לצד עלייה ברווחיות בעשור הקודם. ממצאים אלו מצביעים על החשיבות של המשך חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת רמת התחרות, להפחתת מחירים ולשיפור רווחת הצרכן בישראל.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

הגורמים להתרחבות פערי הפריון בין ישראל ל-OECD: השוואה ענפית רב-שנתית

פרק זה מציג לראשונה השוואה רב-שנתית מפורטת של התפתחות פריון העבודה בענפי הכלכלה בישראל וב-12 מדינות OECD (להלן OECD12), וסוקר את הגורמים להתרחבות פערי הפריון בשנים 2009–1995. מן ההשוואה עולה כי חמישה ענפים גדולים אחראים לכ-81 אחוז מסך התרחבות פער הפריון. ענפים אלו מספקים שירותים ומוצרים בעיקר לשוק המקומי, ותלויים בעיקר בסביבת הפעילות העסקית המקומית. השוואה של קצב צמיחת הפריון בישראל וב-OECD12 לאורך השנים מגלה כי­ הגורם המשמעותי ביותר המשפיע על יכולתן של התעשיות השונות לצמצם פערים עם ה-OECD12 הוא מידת החשיפה של הענף לייבוא מתחרה. הבדלים במספר שעות העבודה הממוצע לעובד יכולים להסביר לכל היותר כמחצית מן הפער בפריון לשעת עבודה, אך אינם מסבירים כלל את התרחבות פערי הפריון בשני העשורים האחרונים. גם הבדלים בהרכב הענפי אינם מסבירים כלל את התרחבות הפער, ודווקא מקטינים אותו, בעיקר בזכות העובדה שחלקם היחסי של מגזרי ההיי-טק והפיננסים בישראל גדול יותר. ממצאי המחקר מצביעים על ענפי השירותים הבלתי סחירים כגורמים העיקריים לפער הפריון מול ה-OECD ולהתרחבותו, והדבר עשוי להעיד על ליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, כגון ריכוזיות יתר, וחסמים מבניים ורגולטוריים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

שוק עבודה דואלי: מגמות בפריון, בשכר ובהון האנושי בענפי המשק

המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד יש תעשיות יצואניות משגשגות שפריון העבודה בהן גבוה ועולה במהירות, ומנגד, יתר המגזר העסקי מתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. פרק זה בוחן את המאפיינים של הקיטוב שהתהווה בשוק העבודה החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים. הפרק בודק מדוע ההצלחה של המגזר המייצא אינה מובילה להתייעלות ולשיפור גם ביתר המשק, ומראה כי במרוצת השנים התהוו שני מגזרים השונים מאוד זה מזה מבחינת תכונות העובדים, התשואה להשכלה ופריון העבודה. נוסף על כך, נמצא כי הקשר בין שכר העובדים במגזרים השונים נחלש לאורך זמן, במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים. לדעת המחברים, ההבדלים שהלכו והעמיקו בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בכל מגזר להתפתח באופן שונה. הפרק מעלה את ההשערה כי באמצעות גיוון הרכבו של הייצוא הישראלי ניתן להביא ללחצי שכר בענפים בפריון נמוך, לעודד תהליכי התייעלות ולהביא לצמצום פערים בשוק העבודה. כמו כן, הוא ממליץ להגדיל את ההשקעה בחדשנות ובמחקר ופיתוח בתעשיות המסורתיות, וליצור מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

הצעה לרפורמה במשטר חדלות הפירעון בישראל

היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום חובם בישראל נחשב לנוקשה בהשוואה בין-לאומית, והמשטר הנהוג כיום פוגע הן בחייבים והן במערכת האשראי כולה. תקציר מדיניות זה מציע כמה אופציות לרפורמה מקיפה במשטר חדלות הפירעון של יחידים בישראל, שעשויות לשפר את המצב.

המאבק הקבוע לגמור את החודש

השכר הנמוך בשילוב מחירם הגבוה של מוצרי הצריכה והדירות – המקשים על משקי בית לגמור את החודש – מהווים בעיה המעסיקה ישראלים רבים מאוד בשנים האחרונות. איתן רגב, חוקר במרכז טאוב, בחן את מצבם הכלכלי של משקי הבית בישראל במחקר שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014. רגב ערך ניתוח מקיף של הכנסותיהם והוצאותיהם של משקי הבית, ובדק את ההבדלים בין קבוצות אוכלוסייה שונות (מוסלמים, חרדים, דרוזים, נוצרים ויהודים שאינם חרדים) ובין חמישוני הכנסה שונים. המחקר מצביע על הבעיות העומדות בפני רובם המכריע של הישראלים בניסיונם לאזן את ההוצאות וההכנסות החודשיות, ומדגיש כמה ממצאים ייחודיים בנוגע להכנסות ולחסכונות של משקי בית חרדיים.

השיח הציבורי בנושא יוקר המחיה מסתמך בדרך כלל על השוואה בין ההכנסה לצריכה, אולם במחקרו של רגב בוצע ניתוח מעט שונה: השוואה בין הכנסתו הכוללת של משק הבית לכלל הוצאותיו – הכוללות נוסף לצריכה גם רכישת דירה ורכב והעברות כספים למשקי בית אחרים. במילים אחרות, המחקר בדק אם כשסעיפי ההוצאה הללו מובאים בחשבון, סך ההוצאות של משקי הבית בישראל נשארות במסגרת יכולותיהם או שמשקי הבית נמצאים בגירעון.

התרשים הראשון משווה את ההכנסות וההוצאות של משקי הבית בחלוקה לפי מגזרים. הכנסות משקי הבית מגיעות ממגוון מקורות, לרבות הכנסות משכר (ברוטו), הון, קצבאות וקרנות פנסיה. נוסף על כך, כוללות ההכנסות את ערכה החודשי הממוצע של ההכנסה מפדיון קרנות השתלמות. הוצאות משקי הבית מורכבות מהוצאות על צריכה, מסים, רכישת מכונית או דירה (הון עצמי ותשלומי משכנתה), הפרשות חובה לחסכונות פיננסיים (קרנות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות), והעברות למשקי בית אחרים (דמי מזונות, סיוע כספי שוטף לבני משפחה, מתנות כספיות ועוד).

ניתוח זה חושף את הפער המשמעותי בין כלל ההכנסות של משקי הבית בישראל ובין סך הוצאותיהם – ומראה כי משקי בית ממוצעים מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל מוצאים את עצמם באופן קבוע בגירעון בסוף החודש, מכיוון שהכנסותיהם אינן מכסות את הוצאותיהם. הפער הנמוך ביותר בין ההכנסות להוצאות הוא בקרב נוצרים – גירעון של 671 שקלים בחודש. אחריהם נמצאים יהודים שאינם חרדים, שהגירעון בקרבם עומד על 864 שקלים. המוסלמים והדרוזים ממוקמים באמצע הדירוג, והפער בין הוצאותיהם להכנסותיהם הוא כ-2,000 שקלים בחודש. החרדים נמצאים ללא ספק בגירעון המשמעותי ביותר: הוצאותיהם עולות בממוצע ב-3,209 שקלים על ההכנסות מדי חודש, כלומר גובהו של הפער הוא כמעט שליש מהכנסתם החודשית.

Ends Meet figure 1 Heb

אחת הסיבות העיקריות לפער הגדול בין ההכנסות להוצאות בקרב החרדים היא ההוצאות הגבוהות על רכישת דירות. בתרשים השני ניתן לראות כי בעוד ששיעור משקי הבית הרוכשים דירות למטרות מגורים דומה בקרב חרדים ובקרב יהודים שאינם חרדים, הסיכוי שחרדים ירכשו דירות לשימושם של אחרים או למטרות השקעה גבוה בהרבה. בעשור שבין 2003 ל-2012 רכשו 0.63 אחוזים (בממוצע שנתי) ממשקי הבית של יהודים שאינם חרדים דירה לשימוש של אחרים או כהשקעה. בקרב משקי הבית החרדיים היה שיעור זה יותר מכפול, ועמד על 1.34 אחוזים. בממוצע מוציאים משקי הבית החרדיים 1,182 שקלים בחודש על דיור שאינו לצורך מגורים עצמיים, בהשוואה ל-425 שקלים בחודש בלבד בקרב יהודים שאינם חרדים.

Ends Meet Figure 2 Heb

ההבדל בדפוסי רכישת הדירות נובע מכך שבהשוואה למשקי בית אחרים בישראל, בקרב חרדים נפוץ יותר המנהג לרכוש דירה לצורך השקעה. כמו כן, הורים חרדים רבים נוהגים לרכוש דירה לילדיהם לפני נישואיהם. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר חרדים את תחום השקעות הנדל"ן ככלי היכול לשמש כמקור הכנסה שאינה מעבודה, אשר יאפשר להם לשמר את אורח החיים התורני.

שאלה חשובה שנותרת פתוחה לאור הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב חרדים היא אילו מקורות הכנסה מסייעים להם ברכישות נדל"ן. ראיונות ונתונים המוצגים במחקרו של רגב מצביעים על כך שלארגוני גמילות חסדים (גמ"חים)חרדיים יש תפקיד פעיל בתחום זה. הנתונים והעדויות מספקים יסוד סביר להניח כי חלק ניכר ממימון הגמ"חים, המעניקים הלוואות למשפחות החרדיות, מגיע ממקורות זרים.

רכישת דירה היא אכן אמצעי חיסכון אשר מקנה לרוכש בעלות על נכס משמעותי בעל ערך גבוה, אולם המקדמות ותשלומי המשכנתה החודשיים מובילים משפחות רבות בישראל לגירעון שוטף. ככל שמחירי הדיור עולים, נאלצים משקי הבית לקחת הלוואות גדולות יותר כדי לממן את רכישת הדירה, וחובותיהם לבנקים הולכים ותופחים. כפי שהראה ד"ר נעם גרובר בפרק בנושא דיור ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014, בחמש השנים האחרונות חלה עלייה ריאלית של כ-70 מיליארד שקלים בחובות המשכנתה, וחלקה של המשכנתה מכלל חובם של משקי הבית עלה מ-67 אחוז ל-70 אחוז.

מחירי הדיור המאמירים והעלייה בחובות הנובעים מקניית דירות הם הגורמים העיקריים לכך שמשפחות בישראל מתקשות לגמור את החודש. זוגות צעירים מסתמכים לעתים קרובות על סיוע מההורים ברכישת דירה, וכך נמנעים ממשיכת יתר בחשבון הבנק שלהם. כאשר עזרה כזו אינה אפשרית, לעתים קרובות נעשית הבעלות על דירה בלתי ניתנת להשגה. על פי מחקרו של רגב, משק הבית הממוצע בכל אחת מקבוצות האוכלוסייה וכמעט בכל רמות ההכנסה, מלבד בחמישון העליון, אינו מצליח לגמור את החודש. דפוס זה של חסכונות שליליים ותלות בסיוע חיצוני אינו בן קיימא, והוא מעלה שאלות בנוגע ליכולתן של משפחות רבות בישראל לשמור על איזון כלכלי בטווח הארוך.

בוחרים לדעת – יוקר המחיה

התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.

את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

#בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים:
דיור
חינוך
בריאות

קורת גג מעל הראש: שוק הדיור בישראל

עליית מחירי הדיור וההצעות השונות לבלימתה זוכים לתשומת לב רבה מצד הציבור, כמו גם מצד מקבלי ההחלטות בישראל. בסוף פברואר פרסם מבקר המדינה דוח מיוחד המתמקד בדיוק בתחום זה, והעיר מחדש את העניין הציבורי ואת הוויכוחים בנושא. ד"ר נעם גרובר, חוקר בכיר במרכז טאוב, בחן את הכשלים בתחום ואת הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור במחקר עומק שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2014.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, התקופה שבין 2000 לתחילת 2008 התאפיינה במחירי נדל"ן יציבים, ואפילו בירידת מחירים. אך בשנת 2008, בעקבות הירידה החדה בריבית, חל שינוי במגמת מחירי הדירות, ומאז המחירים ממשיכים לעלות במהירות. בין נקודת השפל במחירים באפריל 2007 ליולי 2013 עלו המחירים ב-84 אחוז באופן נומינלי, וב-53 אחוז במונחים ריאליים (כלומר, לאחר ניכוי האינפלציה). המגמות במחירי השכירות היו דומות, אם כי הם עלו לאט יותר ממחירי הדירות.

housing figure 1 heb

כפי שניתן לראות בתרשים השני, חלקם של משקי הבית שבבעלותם יותר מדירה אחת גדל כמעט פי ארבעה בשנים האחרונות, מ-2.1 אחוזים בשנת 2006 ל-8.1 אחוזים בשנת 2012. בבחינת הגידול לפי רמת הכנסה, משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה מאפילים על כל השאר: שיעור משקי הבית בחמישון העליון שבבעלותם שתי דירות או יותר גדל בכ-16 נקודות אחוז – מ-6 אחוזים ב-2006 ל-22 אחוז ב-2012. כניסה זו של משקיעים לשוק הנדל"ן למגורים נגרמה בשל ריבית נמוכה מצד אחד ומיסוי נמוך יחסית המוטל על הכנסות משכירות מצד אחר, והיא שייקרה את הנדל"ן למגורים עבור משקי הבית הצעירים ודחקה אותם לשוק השכירות. לדברי גרובר, ניתן ורצוי למסות את ההכנסה משכירות בדומה למקורות הכנסה אחרים, ובכך להוריד את הביקוש לנדל"ן למגורים כנכס השקעה.

housing figure 2 heb

סקרים שנערכו בקרב חברות בנייה מצביעים על היעדר קרקעות פנויות לבנייה ועל עיכובים בהיתרי הבנייה כשני המחסומים העיקריים המובילים לקיפאון בהיצע הדירות, המעודד בתורו עלייה במחירי הדיור. התרשים השלישי מציג את משך ההליכים הנדרשים כדי להשיג היתר בנייה למגורים בישראל. בסך הכל התהליך נמשך 13 שנה בממוצע, ומתוכן הבנייה עצמה אורכת רק שנתיים, והשאר מוקדש לנהלים ביורוקרטיים. השלבים הארוכים ביותר הם קבלת אישור מהוועדה המחוזית (5 שנים בממוצע) ומהוועדה המקומית (3 שנים בממוצע). לעומת זאת, הזמן הנדרש כדי להשיג אישור בנייה ברוב מדינות האיחוד האירופי עומד על 8 עד 12 שבועות בלבד. שני הצעדים הממושכים ביותר בתהליך קבלת אישורה של הוועדה המחוזית הם עמידה בתנאי הגשת הבקשה ועמידה בתנאי הרישוי, ולעתים קרובות הם מתעכבים לזמן רב עקב התנגדותם של בעלי עניין לתכניות הבנייה ועקב תשתית בלתי הולמת לצורך תמיכה בבנייה המוצעת.

housing figure 3 heb

כפי שצוין לעיל, שחרור מועט מדי של קרקעות לבנייה מצד המדינה ותהליך תכנון ריכוזי ביותר מעכבים את הרחבת היצע הדירות. כדי לטפל בבעיה זו מציע גרובר כי המדינה תוותר על שליטתה בקרקע לטובת הרשויות המקומיות, שעשויות לקדם את הבנייה בקצב מהיר יותר, ותשמור רק על אזורים החשובים להגנה על איכות הסביבה או נדרשים לצורך הקמתה של תשתית לאומית בעתיד. כדי להאיץ את תהליך מתן ההיתרים, יש לתת לרשויות המקומיות – ולא לממשלה – את השליטה על כל היבטי פיתוח הקרקע. היבטים אלו כוללים את הסמכות לאשר פרויקטים בתחום הפיתוח, את האחריות להקים את התשתית הנדרשת – וגם את ההכנסה הנובעת מהפיתוח. ריכוזם של ההיבטים הללו ברמה המקומית יבטל את ניגוד האינטרסים הקיים כיום (ואת העיכוב בפרויקטים הנובע ממנו) בין הגורם המעוניין לבנות ובין הרשויות המקומיות, שעבורן הבנייה כרוכה בעלויות משמעותיות בשל הצורך בתשתיות תומכות אך יש בצדה תועלת מעטה בלבד. כמו כן, כדי לקדם עיבוי עירוני, מומלץ לאפשר בחוק מכירת בניינים משותפים ברוב מיוחס כחלופה לתכניות פינוי-בינוי או תמ"א 38, כנהוג במקומות רבים בעולם.

מחקרו של גרובר עוסק בבעיית מחירי הדיור, המטרידה מאוד את הישראלים בשנים האחרונות. כיום משפחות ישראליות צעירות שהכנסותיהן נמוכות נאלצות לבחור בין נטילת משכנתה גדולה יותר ובין תשלום שכר דירה גבוה יותר ודחייה נוספת של תקוותיהן לבעלות על דירה. לדברי גרובר, קיימים פתרונות מדיניות המטפלים בצד הביקוש ובצד ההיצע גם יחד, ויש ליישמם בחוכמה כדי להבטיח הגנה על המשאבים הסביבתיים, פיתוח של תשתיות מספקות, בנייה איכותית, ואפשרויות דיור שהציבור הישראלי יכול להרשות לעצמו.

בוחרים לדעת – דיור

התקצירים ידידותיים ונגישים במיוחד לקהל הרחב, ומאפשרים לקוראים לקבל תמונת מצב בנושאים הנדונים בשורות ספורות בלבד.
את תקצירי המדיניות מלווה פרויקט אינפו-גרפיקות מיוחד. לצפייה באינפו-גרפיקות לחצו כאן.

:בוחריםלדעת – קראו גם על הנושאים הבאים#
חינוך
בריאות
יוקר המחיה

הכלכלה השחורה בישראל

ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים. באמצעות הכנסות אלו תוכל הממשלה להגדיל את ההוצאה הציבורית, להקטין את נטל המס ולצמצם את החוב הלאומי. עם הגורמים העיקריים המעודדים כלכלה שחורה נמנים מס שולי גבוה, עול ביורוקרטי כבד, אכיפה מועטה ונורמות דיווח לקויות. כדי להקטין את ממדי התופעה יש להתמקד בשלושה מישורים עיקריים: (1) שיפור תהליך האכיפה: מומלץ לקבוע לרשות המסים יעדים הן בתחום האכיפה והן בתחום שיפור השירות והקלת הדיווח, ולהחיל עליה נורמות של שקיפות בנוגע לעמידה ביעדים אלו; (2) שינוי שיטת הגבייה: כדי להקשות על אזרחים להעלים מס מומלץ להחיל חובת דיווח כללית, לעבור למיסוי על בסיס משק בית (במקום על בסיס פרטים) ולהכיר בהוצאות, תוך מינוף טכנולוגיית המידע לצורך דיווח וביקורת אוטומטיים; (3) הפחתת נטל המס: מומלץ לצמצם את שיעורי המס לעסקים קטנים העוברים להשתמש בתשתית אלקטרונית של תשלומים ודיווח הכנסות, כדי לצמצם את התמריצים להעלמת הכנסות.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

שוק הדיור בישראל

בטווח הקצר, כדי לצמצם את הביקוש מומלץ למסות את ההכנסה המתקבלת מתשלומי שכירות באופן שווה למיסוי ההכנסה משוק ההון. בטווח הארוך, כדי לאפשר היצע גמיש יותר של דיור ובמטרה לצמצם את התנודתיות הרבה בשוק זה, מומלץ לפשט ולבזר את תהליכי התכנון, האישור והפיקוח על הבנייה, להעביר את ההכנסות מפיתוח ואת האחריות לבניית התשתיות הנדרשות לרשויות המקומיות ולאפשר מכירת בנייני דירות משותפים ברוב מיוחס מקרב הדיירים, כחלופה לתמ"א 38 ולתכניות פינוי-בינוי. כמו כן, כל עוד הדבר אינו פוגע בהקמת תשתיות לאומיות עתידיות ובאיכות הסביבה, רצוי להעביר את זכויות הקניין על שיעור גדול מהקרקעות לרשויות מקומיות ולידיים פרטיות.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

לגמור את החודש – הכנסות, הוצאות וחיסכון של משקי בית בישראל

חלק ניכר מוקדש לאופן מימון רכישת הדירות באוכלוסייה החרדית, נוכח משאביה המוגבלים. מן הנתונים עולה כי מאזן ההכנסות וההוצאות של משק בית חרדי ממוצע נמצא בגירעון מובנה של למעלה מ-3,000 שקלים בחודש (כרבע מהוצאותיו) – אשר ממומן בחלקו באמצעות נטילת הלוואות בהיקפים גדולים, וגורם לגידול מתמיד בהיקף התחייבויותיהם של משקי בית חרדיים לבנקים ולמלווים אחרים (כגון מוסדות גמ"ח). תשלומי המשכנתה החודשיים של משקי בית חרדיים עלו בעשור האחרון ב-72 אחוז במונחים ריאליים, וגם שיעור החרדים בעלי המשכנתאות והיקף ההשקעות בנדל"ן במגזר עלו באופן משמעותי. נראה כי חלק גדול מן הכספים המשמשים להשקעות אלו מקורם בהון שחור מחו"ל, וכי לתופעה זו עשויה להיות השפעה בלתי מבוטלת על הביקוש לדירות (ולדירות להשקעה בפרט) ועל מחיריהן. מבט על מאזני ההכנסות וההוצאות בכלל המגזרים מגלה תמונה מטרידה, ולפיה משק הבית הממוצע בישראל אינו מסוגל לרכוש דירה ללא סיוע, לרוב מחסכונות ההורים – ואלו הולכים ומצטמצמים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

עוני ואי שוויון בישראל: התפתחויות לאורך זמן ובהשוואה ל-OECD

בניגוד לדעה הרווחת, שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות פנויות בישראל גבוהים מאוד לעומת מדינות מפותחות גם כאשר מוציאים מהחישוב את החרדים ואת הערבים (אם כי הוא אינו גבוה במיוחד במונחי הכנסות כלכליות). אוכלוסיית הקשישים בישראל היא הקטנה ביותר במערב, והעוני בקרב קבוצה זו לפני תשלומי רווחה ומסים הוא מהנמוכים ביותר ב-OECD – אך לאחר פריסת רשת הביטחון החברתית, שיעור העוני בקרב קשישים ישראלים הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח. גם העוני בקרב ילדים לאחר תשלומי רווחה ומסים הוא הגבוה ביותר במדינות המערב. חלקה של ההכנסה הלאומית שמגיעה לאחוזון העליון בישראל אינו גבוה במיוחד, אך הפער בין אנשים באחוזון ההכנסה ה-90 לבעלי הכנסה חציונית הוא הגבוה ביותר במערב – והפער בין בעלי ההכנסה החציונית לאחוזון ה-10 גדול אף יותר. בסוף הפרק מובאת תכנית מערכתית לטיפול בשורש הבעיות הגורמות לעוני ולאי שוויון בישראל, וכן בסימפטומים שלהן.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברנ, כלכלה ומדיניות 2013.

בחזרה לעיקר: מצוקה חומרית בישראל

ב”דוח מצב המדינה 2013” פורסם פרק מאת פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת תל אביב, וד”ר עליזה לוין, עמיתת מדיניות במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, ובו הוצגו ממצאים חדשים בנושא מצוקה חומרית בישראל, בהתבסס על נתונים מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007.

בעוד ששיעורי העוני נמדדים על פי הכנסותיו של היחיד בהשוואה לפרטים אחרים באותה מדינה, מצוקה חומרית נמדדת באופן סובייקטיבי על פי הקשיים הכלכליים שחווה אדם בכמה צרכים בסיסיים: תשלום חשבונות, קניית מזון ותשלום עבור שירותי בריאות ודיור. מחקרים קודמים קבעו כי למשפחות מרובות ילדים, אימהות חד-הוריות, מובטלים ואנשים בעלי רמת השכלה נמוכה יש סיכוי גבוה יותר לחוות מצוקה חומרית. הבעיה אינה ייחודית רק לאנשים שחווים עוני ארוך טווח, אלא גם לאלו שמידרדרים לעוני באופן פתאומי או לזמן מוגבל.

מחקרן של שטייר ולוין מצביע על כך שישראלים במגוון רמות הכנסה נאלצים לוותר על צרכים בסיסיים מסיבות כלכליות. לדוגמה, 40 אחוז מהישראלים מוותרים על טיפולי שיניים, ו-35 אחוז אינם מחממים או מקררים את בתיהם במידה מספקת בשל שיקולי עלות. ויתורים אלו נפוצים בהרבה במחצית התחתונה של התפלגות ההכנסה. התרשים הראשון מראה את שיעור המוותרים על צרכים בסיסיים (מזון, חימום או קירור, ותשלומי חשבון טלפון או חשמל) ועל צרכים רפואיים (טיפול רפואי, תרופות וטיפולי שיניים) על פי רביעוני הכנסה. חלק גדול מהאנשים הנכללים ברביעון ההכנסה התחתון חווים מצוקה חומרית באופן קבוע: כמעט מחצית מהם (44 אחוז) מגבילים את הוצאותיהם על מזון; שני שלישים (64 אחוז) מוותרים על חימום או קירור; ושליש (31 אחוז) מגבילים את השימוש בטלפון או בחשמל. גם שיעור גדול להפתיע מהאנשים ברביעון ההכנסה השני מוותר על צרכים בסיסיים שונים: כמעט מחצית מהם מגבילים את החימום או הקירור בבתיהם ושליש מגבילים את צריכת המזון.

Heb Hardship Figure 1
למרות ביטוח הבריאות המקיף בישראל, עדיין יש לשלם באופן פרטי כדי לקבל שירותי בריאות שונים. ברביעון ההכנסה התחתון ויתרו שליש מחברי הקבוצה על טיפולים רפואיים עקב עלותם, ו-38 אחוז לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את התרופות שנזקקו להם. כחמישית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני ויתרו על טיפולים רפואיים ועל תרופות מסיבות כספיות. בקטגוריה זו בולטים במיוחד טיפולי השיניים, שעלותם גבוהה ועיקר התשלום עבורם הוא פרטי, לכן רבים מהנשאלים נמנעו מהם. שני שלישים מהמשתייכים לרביעון ההכנסה התחתון, ומעל מחצית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני, לא קיבלו טיפולי שיניים שנזקקו להם. במקרה זה גם המחצית העליונה של התפלגות ההכנסות הושפעה מהעלות הגבוהה: שליש ברביעון ההכנסה השלישי ו-14 אחוז מהרביעון העליון ויתרו על חלק מטיפולי השיניים שהיו נחוצים להם.

הקבוצות העניות ביותר בישראל הן ערבים (ש-50 אחוז מתוכם חיים מתחת לקו העוני) וחרדים (57 אחוז מתחת לקו העוני). עם זאת, הפרטים בקבוצות הללו אינם חווים את העוני באותו אופן. שטייר ולוין חקרו את היקף המצוקה החומרית בקרב אנשים ברביעון ההכנסה התחתון בשלוש קבוצות: ערבים, חרדים ויהודים שאינם חרדים.

התוצאות מצביעות על כך שהערבים ברביעון ההכנסה התחתון חווים רמות גבוהות בהרבה של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות אחרות באותו רביעון. בעוד ש-18 אחוז מהחרדים ורבע מהיהודים שאינם חרדים ברביעון התחתון התקשו לשלם את חשבונות הטלפון והחשמל, כמעט מחצית מהערבים התנסו במצב זה. כמו כן, סיכוייהם של הערבים העניים ביותר לוותר על חימום או קירור של בתיהם היו גבוהים יותר (78 אחוז) בהשוואה לחרדים העניים ביותר (55 אחוז) או ליהודים שאינם חרדים באותו מדרג הכנסה (56 אחוז). גם בסוגיית הטיפול הרפואי התופעה חזרה על עצמה: מעל מחצית מהערבים שהכנסותיהם מדורגות ברביעון התחתון לא רכשו תרופות שהיו נחוצות להם בשל העלות, לעומת 21 אחוז מהחרדים העניים ביותר.

Heb Hardship Figure 2
ההבדל במצוקה החומרית שחוו ערבים וחרדים מעניין במיוחד מכיוון ששתי הקבוצות הללו חולקות כמה מאפיינים דומים: הן צעירות יחסית, המשפחות בהן גדולות ושיעורי התעסוקה שלהן נמוכים. שטייר ולוין מעלות כמה גורמים שעשויים לתרום למצוקה המוגברת שחווים הערבים שהכנסותיהם נמוכות. גורם אחד הוא העובדה שבהשוואה לחרדים, חלק גדול יותר מהערבים גדלו במשקי בית עניים. אם החרדים הם “עניים חדשים” בהשוואה לערבים, ייתכן שיש להם משאבים משפחתיים גדולים יותר להסתמך עליהם. כמו כן, יותר מהחרדים העניים השיבו שיש להם על מי לסמוך בעתות מצוקה בהשוואה לערבים (93 אחוז לעומת 74 אחוז, בהתאמה). לחרדים גם יש סיכוי גבוה יותר להרגיש שהם יכולים להסתמך על קרוביהם וידידיהם אם יזדקקו לסיוע כלכלי. ההנחה היא כי ייתכן שהרשתות החברתיות החזקות בחברה החרדית, כמו גם תחושת המחויבות שלהם לתמוך זה בזה ובקהילה, מסייעות להם להתמודד טוב יותר עם השפעות העוני.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על קשר בין רמת ההכנסה למצוקה חומרית בישראל. הוא מראה כי אתגרים כלכליים אינם מוגבלים לעניים, וגם אנשים ברביעון ההכנסה השני סובלים במידה ניכרת ממצוקה חומרית.

עם זאת, חשוב להוסיף מילת אזהרה בנוגע לפרשנות הממצאים. אחד העקרונות הבסיסיים בכלכלה הוא שפרטים צריכים להחליט מה לרכוש ועל מה לוותר לאור מגבלות התקציב שכמעט כולם חווים. לכן, השאלה היכן מסתיימות מגבלות התקציב הפשוטות ומתחילה המצוקה הכלכלית האמיתית היא עניין סובייקטיבי מאוד.

למרות האמור לעיל, ההיקף של הגבלת ההוצאה על מזון ושל הוויתור על טיפולים רפואיים שתוארו כאן הוא משמעותי, ויש לו השלכות מדיניות חשובות. הממצאים מדגישים את חשיבותו של כיסוי הבריאות המקיף בישראל, שבלעדיו תדירות הוויתור על טיפול רפואי והשלכותיו היו חמורות אף יותר. נוסף לכך, המחקר זיהה כי ערבים עניים סובלים מרמות גבוהות יותר של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות עניות  אחרות, מכיוון שיש להם פחות מקורות משפחתיים וקהילתיים שעשויים לתמוך בהם. ממצאים אלו מסבים את תשומת הלב לחשיבות המצוקה החומרית כגורם שיש להביאו בחשבון בפיתוח מדיניות רווחה שתטפל בעוני וברווחת כלל האזרחים בישראל.

 

זהירות, פערים לפניך: אי שוויון בהכנסות בישראל

סוגיית אי השוויון בהכנסות בישראל אינה חדשה. עם זאת, קיומו של אי שוויון בקבוצות שונות באוכלוסייה, לרבות מעמד  ביניים, מוכר פחות. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2013", מאת מנהל מרכז טאוב פרופ' דן בן-דוד וחוקר המרכז חיים בלייך, חשף את עומקם של האתגרים שישראל ניצבת מולם בכל הנוגע לאי שוויון.

רמת אי השוויון בהכנסות פנויות (כלומר, לאחר ניכוי מסים וקבלת קצבאות) בישראל מציבה את המדינה במקום השני מבין 22 מדינות OECD, שנייה רק לארצות הברית. מצבה של המדינה אינו משתפר בהרבה כשמדובר באי שוויון בהכנסה כלכלית (לפני מסים וקצבאות), ובדירוג זה היא ניצבת במקום החמישי מתוך 22 המדינות.

שתי קבוצות באוכלוסייה — חרדים וערבים — סובלות מעוני באופן מיוחד. ב-2011 חיו 70 אחוז מהחרדים ו-57 אחוז מהערבים מתחת לקו העוני במונחי הכנסות כלכליות. גם במונחי הכנסות פנויות מדובר בממדי עוני יוצאי דופן: 57 אחוז מהחרדים ו-50 אחוז מהערבים. הכנסותיהן הנמוכות של קבוצות אלו תורמות במידה לא מבוטלת לרמות אי השוויון הגבוהות הקיימות בישראל. עם זאת, בן-דוד ובלייך מדגישים שעוניין של קבוצות אלו הוא אינו הסיבה היחידה לפערים הגדולים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, גם לאחר הסרתם של חרדים וערבים מהמדגם, אי השוויון בהכנסה בקרב יהודים שאינם חרדים גבוה יותר מאי השוויון בכל המדינות המפותחות שנדגמו, מלבד ארצות הברית והממלכה המאוחדת.

Heb Inequality Fig 1 נראה כי חלק מהבעיה נובע מיעילות פחותה של מערכת הרווחה הממשלתית. בעוד שהמדינה החציונית ב-OECD מצליחה להפחית את אי השוויון ב-40 אחוז (שיעור הצמצום במעבר מאי שוויון בהכנסה כלכלית לאי שוויון בהכנסה פנויה) באמצעות מסים ותשלומי רווחה, מעורבותה של ממשלת ישראל מצמצמת את אי השוויון ב-25 אחוז בלבד. נתון זה מציב את ישראל במקום אחד לפני התחתית (מעל ארצות הברית) בדירוג על פי ההבדל בין אי השוויון בהכנסות כלכליות לאי השוויון בהכנסות פנויות.

הדיון הציבורי בנושא אי השוויון, בארץ ובחו”ל כאחד, מתמקד במידה רבה בשכבות המרוויחות את הסכומים הגבוהים ביותר ובריכוז העושר הגבוה בחלקה העליון של התפלגות ההכנסה. עם זאת, מחקרם של בן-דוד ובלייך מראה כי בניגוד לדעה הרווחת, חלקם של העשירים בסך ההכנסות בישראל אינו יוצא דופן. במונחי הכנסות כלכליות האחוזון העליון קיבל 6.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה — שיעור נמוך יותר מההכנסות שהתקבלו באחוזון העליון ב-14 מתוך 22 מדינות ה-OECD שבמדגם. לשם השוואה, השכבה שהרוויחה את הסכומים הגבוהים ביותר בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה, זכתה ל-9.8 אחוזים מכלל ההכנסות הכלכליות, ואילו לשכבה המקבילה בספרד, המדינה הממוקמת בתחתית הרשימה, הגיעו 4.3 אחוזים מכלל ההכנסות.

Heb Inequality F 2 במונחי הכנסה פנויה, שיאני ההכנסה בישראל מקבלים 5.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה. שיעור זה ממקם את המדינה במקום השמיני מתוך 22 המדינות שנבחנו, והוא נמוך משמעותית מזה שהתקבל בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה (8.8 אחוזים), אך גבוה בהרבה מלוקסמבורג, הממוקמת בסופה (3.4 אחוזים). פירושו של דבר הוא שחלק ההכנסה המגיע לכיסם של העשירים ביותר בישראל אינו חריג בהשוואה למדינות המפותחות, ולכן אינו יכול להסביר את ממדיו החריגים של אי השוויון בהכנסות במדינה .

דוגמה מוחשית להיקף אי השוויון בהכנסות בישראל היא הפערים בין הפרטים המשתייכים למעמד הביניים במדינה. אמנם לא קיימת הגדרה רשמית למעמד הביניים, אך מחקרם של בן-דוד ובלייך בוחן את פערי ההכנסות בקרב האוכלוסייה שאינה עשירה ואינה ענייה. לדוגמה, היחס בין הכנסתו הפנויה של אדם באחוזון ה-90 לאדם באחוזון ה -50 (כלומר האחוזון החציוני) עומד על 2.32 — יחס גבוה יותר מאשר בכל 22 מדינות ה-OECD שנבדקו. בדומה לכך, היחס בין פרט באחוזון ה-50 לפרט באחוזון ה-10 בישראל עומד על 2.75. גם כאן נמצאת ישראל בראש הרשימה, כלומר הפער בין שני בפרטים הוא גדול ביותר.

Heb Inequality Fig 3 אפילו כאשר מסירים את נקודות הקיצון ומתמקדים במה שיכול להיקרא מעמד הביניים התחתון ומעמד הביניים העליון (אחוזוני ההכנסות שבין 25 ל-75), פערי ההכנסות בישראל נותרים גבוהים באופן משמעותי. הכנסותיו של ישראלי באחוזון ה-75 גדולות פי 2.81 מאלה של ישראלי באחוזון ה-25. נתון זה גבוה ב-12 אחוזים מהיחס המקביל  במדינה הממוקמת במקום השני, ארצות הברית (שם היחס עומד על 2.50) , וגדול כמעט ברבע מהמדינה הניצבת במקום השלישי, אוסטרליה (יחס של 2.28).

מחקרם של בן-דוד ובלייך מפנה זרקור לבעיית אי השוויון בהכנסות בישראל. הוא מבהיר כי אי השוויון אינו מוגבל לחלקים מסוימים באוכלוסייה ואינו נובע מריכוזי עושר גבוהים בפסגה. לעומת זאת, אי שוויון נרחב נרשם בכל קשת ההכנסות שבין אחוזון 10 לאחוזון 90, והוא גדול אף יותר ב-50 האחוזונים האמצעיים של התפלגות ההכנסות (אחוזון 25 עד אחוזון  75). פערי ההכנסות בישראל יוצאי דופן בהשוואה ל-22 מדינות ה- OECD שנכללו במחקר, ויש להתייחס למציאות חמורה זו הן בשיח הציבורי והן בהחלטות המדיניות.

מעמד הביניים בישראל

 המחלוקת סביב השאלה אם ריקי כהן מחדרה, שאליה התייחס שר האוצר יאיר לפיד בעמוד הפייסבוק שלו, שייכת למעמד הביניים, מעוררת את הצורך להגדיר מחדש את הגבולות של שלושת המעמדות בחברה הישראלית. רבים רואים במחאה החברתית שהתרחשה בקיץ 2011 עדות להתגבשותו של מעמד הביניים בישראל, אך נשאלת השאלה מהו מעמד הביניים ואיך יש להגדיר אותו. האם מילת המפתח היא “מעמד” (class), דהיינו פרטים החולקים סטטוס חברתי דומה, או שמדובר ברובד האמצעי בהתפלגות ההכנסות, כך שהמאפיין היחיד המאחד את הפרטים המשתייכים אליו הוא רמת הכנסה? הקושי לזהות את מעמד הביניים ולהגדירו במדויק יש בו כדי להסביר את העובדה שהמאמר שלהלן אינו מתמקד בהגדרה מסוימת אחת, אלא בוחן את התפתחות מעמד הביניים בישראל בעשור האחרון מתוך התייחסות למגוון היבטים ויישום מבחר שיטות מדידה.

תכנית מערכתית לטיפול שורש באתגרים הכלכליים-חברתיים המרכזיים של ישראל

עיקרי התכנית:

מעגל המדיניות הראשון: יצירת תמריצים והענקת כלים לעבודה

מעגל המדיניות השני: יצירת סביבה תומכת ומסייעת

מעגל המדיניות השלישי: תכנית אסטרטגית רב-שנתית

פריון העבודה בישראל

למרות זאת, פריון העבודה בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המפותח, והוא הולך ונסוג מהמדינות המובילות מאז שנות השבעים – תופעה שאינה בת קיימא בטווח הארוך. פרק זה מתמקד בכמה גורמים משולבים העומדים מאחורי הפריון הישראלי הנמוך. כמו כן, הוא משווה את הקשר בין רמת הפריון, מלאי ההון והשכר בענפים עסקיים בישראל ובמדינות אחרות.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2013, דן בן-דוד (עורך).

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

הנתונים לשנת 2012 ותחילת 2013 מצביעים על צמיחה סבירה של התוצר, על אבטלה יציבה ועל המשך הגידול בהשקעות, תוך שמירה על אינפלציה נמוכה. הפעילות המאקרו-כלכלית המשיכה לעמוד בצל ההאטה בעולם. חלה עלייה בגירעון הממשלתי, בפרט עקב ירידה בהכנסות ממסים. בניתוח המדיניות הפיסקלית לאורך זמן עולה כי כעת ישראל אינה חורגת מהתנהגותה ב-20 השנים האחרונות, אך היא עלולה להידרדר לתוואי פיסקלי מסוכן. בה בעת קשה לראות איך תתקרב ממשלת ישראל ליעד גירעון של אחוז תוצר אחד, הנמצא על סדר היום של קובעי המדיניות כבר תקופה ארוכה. הפרק חושף כמה היבטים בעייתיים בניהול התקציב בישראל ומציג רעיונות לשינויים בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברנ, כלכלה ומדיניות 2013.

ישראל קשוחה יותר כלפי בעלי חוב שאינם מסוגלים לשלם

במחקר חדש של מרכז טאוב, העוסק בטיפול הרשויות בחייבים שאינם עומדים בתשלומי החובות שלהם, התגלו ממצאים חדשים על תפקוד מערכת האשראי הצרכני בישראל. את המחקר ערך ד”ר אשר מאיר, עמית מחקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ומרצה בכיר לכלכלה בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים.

ישראלים רבים מתמודדים עם הליך גבייה מפני שלא עמדו בתשלום חובותיהם. המחקר של מרכז טאוב מוצא שלאחד מתוך שבעה ישראלים בוגרים – כ-15 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת – יש תיק פתוח ברשות האכיפה והגבייה. לפי דוח הרשות לשנת 2012, לכ-755 אלף ישראלים יש תיק פתוח בהוצאה לפועל. אמנם חלק מן המקרים מגיעים לסיום מהיר, אך רבים נמשכים שנים רבות. ד”ר מאיר גילה שכחצי מן התיקים נותרים פתוחים ארבע שנים אחרי שנפתחו.

נוסף לריבוי הישראלים המצויים בהליכי גבייה, הסנקציות המופעלות נגד חייבים בישראל נמצאו נוקשות בקנה מידה בין-לאומי. חייבים רבים – מעל 70 אלף איש, נכון לסוף 2012 – מוכרים כ”מוגבלים באמצעים”. המשמעות היא שרשם ההוצאה לפועל הכיר בכך שבנסיבות הנוכחיות אין להם סיכוי סביר להחזיר את חובותיהם, והם נדרשים לשלם סכום חודשי שתואם את יכולתם. אך גם כאשר חייבים אלו עומדים בכל תנאי התשלום על פי חוק, מוטלות עליהם לרוב מגבלות – לרבות הגבלות על שימוש בחשבון בנק ובכרטיס אשראי, צעד שבמידה מסוימת מדיר אותם כלכלית מהשוק המודרני. סנקציה נפוצה אחרת היא עיכוב יציאה מן הארץ. המדיניות הישראלית מחמירה ביחס לנוהג באירופה ובצפון אמריקה, שם סנקציות מסוג זה מופעלות רק על חייבי דמי מזונות. בעיה נוספת היא שההתמודדות עם הסנקציות ממושכת מאוד, ובעבור חייבים רבים היא אורכת שנים ואפילו עשורים.

עוד סנקציה חריגה וחריפה יחסית המצויה בחוק בישראל היא כליאה. אם רשם ההוצאה לפועל משוכנע שהחייב מסוגל לשלם אך משתמט, החוק הישראלי מאפשר לכלוא אותו לפרק זמן קצר. עונש זה הוגבל לחובות מזונות במאי 2011, ולא מכבר הורחבה ההגבלה לשנה נוספת, אך התיקון תקף רק לשנתיים והחוק עצמו לא תוקן – והוא יתממש במלואו שוב כברירת מחדל אם ייוותר על כנו. כליאה היא עונש קשה וחריג מאוד בקנה מידה בין-לאומי. ברוב מדינות אירופה ורוב המדינות בארצות הברית לא נהוגה כליאת אזרחים בשל אי-תשלום של חובות רגילים. מומחים רבים וארגונים חברתיים שחקרו את הנושא מוצאים שהרבה מהחייבים שנידונים כ”משתמטים” למעשה מרוששים. חלקם, המבוהלים מאיום הכלא, נדחפים ללוות כסף מקרובים או מן השוק השחור, ואחרים אינם מצליחים להשיג את הכסף ונאלצים להיכלא. איום הכליאה מרחף במידה מסוימת מעל כל החייבים, שכן לגבי כל חייב עלולים הנושים לטעון שיש לו יכולת לשלם – והוא יידרש להגן על עצמו מאיום הכליאה.

עונש חמור כמאסר יכול היה להיות מוצדק לו הייתה תועלת רבה בצדו, אולם ד”ר מאיר לא מצא ראיות כלשהן לכך שמאסר חייבים מייעל את שוק האשראי וטוען שהוא אף עלול לפגוע ביעילות השוק. לדבריו, “לצד הסבל שנגרם לחייבים, הסנקציות והאיום בכליאה מובילות לצמצום הביקוש לאשראי, ועקב כך לצמצום כלל הביקוש במשק”.

ראיות לחוסר היעילות של עונש המאסר נמצאו בהתנהגות השוק לאחר שתי הקלות דרמטיות שהונהגו בעבר במדיניות מאסר חייבים: דרישה לחקירת יכולת (1993) והפסקה זמנית של פקודות המאסר (2011). על פי המחקר, אף אחת מההקלות לא לוותה בפגיעה ניכרת בשוק האשראי, למשל ירידה בזמינות האשראי, ואפילו לא בירידה בהיקף הגבייה. התרשים הראשון מראה שבשנים האחרונות היקף האשראי הצרכני ממשיך לעלות, בעת שמספר הבקשות לצווי מאסר של בעלי חוב הולך ויורד.

H Debtors Fig 1

תחום נוסף שנבדק במחקר של מרכז טאוב הוא הליך פשיטת הרגל. על פי החוק הישראלי, הליך פשיטת רגל נועד בין היתר לאפשר התחלה חדשה לאנשים שמוצאים את עצמם ללא אפשרות להחזיר את חובות משק הבית. אך במחקר התגלה שבפועל הליך פשיטת רגל הוא מפרך וממושך ותוצאותיו אינן מובטחות. ד”ר מאיר מצא שמתוך יותר מ-50 אלף ישראלים שהוכרו בשנת 2007 כמוגבלים באמצעים, רק כמה מאות זכו בהתחלה חדשה מסוג זה עד 2012. פניות רבות לפשיטת רגל נדחות, ואלו שמתקבלות אורכות לרוב שנים רבות. נתון נוסף שהתגלה לראשונה במחקר הוא שמבין הפניות לפשיטת רגל, רק מיעוט הן עבור חובות אישיים (חוב ביתי); מדגם מייצג העלה כי רוב הפניות לפשיטת רגל, כ-55 אחוז, הן עבור חובות עסקיים (בדרך כלל בעלי עסקים קטנים ובינוניים).

טיעון רווח להצדקת סנקציות נוקשות אלו הוא שיש בהן צורך מכיוון שישראלים עושים שימוש בלתי אחראי באשראי. המחקר של ד”ר מאיר בדק טענה זו והפריך אותה. הוא מוצא כי רמת החוב של משקי בית ישראליים נמוכה במיוחד בהשוואה בין-לאומית. התרשים השני מראה שהיחס בין חובות  משקי בית ובין הכנסה פנויה בישראל נמוך יותר מאשר בכל מדינות ה-G7 (המדינות המתועשות המובילות), ועומד על פחות מחצי הרמה הממוצעת במדינות אלו. במחקר נבחנו גם מדדים שונים של החזר חובות, וגם בהם התגלה כי ישראל נמצאת בטווח המדינות הדומות לה.

H Debtors Fig 2
בה בעת שישראל משתמשת באמצעיים פולשניים וחריגים כדי להגן על המלווים מאי-פריעת חובות, היא נמנעת משימוש באמצעי נפוץ ויעיל: דירוג אשראי צרכני. לו הייתה מתאפשרת למלווים גישה להיסטוריית האשראי של לווים פוטנציאלים דרך דירוג אשראי, היה האשראי נעשה זמין יותר לרוב הישראלים, והמעטים בעלי היסטוריית האשראי הבעייתית היו מוגנים מפני חבות יתר. אלא שבישראל חוק שירות נתוני אשראי לא הצליח לבסס שירות יעיל מסוג זה. המחקר של מרכז טאוב מצא שרק כמיליון דוחות אשראי צרכני סופקו בשנת 2012 – כמות מזערית לעומת שיעור השימוש בדירוג אשראי בארצות הברית. לדברי ד”ר מאיר, יתרון נוסף של מערכת דירוג אשראי יהיה שיפור בתחרותיות; המצב הנוכחי מעניק לבנקים מונופול על נתוני האשראי של הלקוחות שלהם, דבר שמחזק – במקום לצמצם – את הריכוזיות בשוק להלוואות.

ד”ר מאיר מסיק מהמחקר שהסנקציות המופעלות על ישראלים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים שלהם אינן רק נוקשות, הן גם אינן יעילות. לדבריו יש לבטל סנקציות מרחיקות לכת על חייבים שעומדים בדרישת התשלום על פי חוק, ולקבוע בחוק את ביטול מאסר החייבים, הנמצא כעת במעמד של הוראת שעה. עוד מסקנה היא שהקריטריונים לקבלת התחלה חדשה צריכים להיות שקופים. לדעת ד”ר מאיר, השקיפות המוגברת תאפשר לחייבים הזכאים להתחלה כזו לקבל אותה ללא הלחץ ואי-הוודאות המלווים את ההליך היום. חשוב להגן על המלווים, אומר ד”ר מאיר, אבל ניתן ומומלץ לקדם מטרה זו באופן יעיל ואנושי יותר על ידי פיתוח מערכת  שיתוף נתוני אשראי צרכני.

איחודי רשויות בשלטון המקומי

בישראל יש כיום עשרות רשויות מקומיות קטנות, המונות פחות מ-6,000 תושבים. רשויות כאלו מתקשות לספק קשת מלאה של שירותים מוניציפליים בעלות סבירה. כאשר רשות כזאת שוכנת סמוך לרשות אחרת שאוכלוסייתה דומה, איחוד בין הרשויות עשוי לשפר את השירות לתושבים ולהוזיל אותו כאחד.

יתרונותיהם באיחודי רשויות ידועים מזמן, אך עד היום הפעילות בתחום הייתה מזערית. מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל שערך ד”ר יניב ריינגוורץ, כלכלן מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון בארצות הברית, פורץ דרך בקידום יעד מדיניות חשוב זה בכמה מישורים: הוא נותן הערכה מבוססת לחיסכון הצפוי ממהלך כזה; מזהה באופן מדויק את הרשויות שהתנאים בהן מתאימים לאיחוד; ומתווה תכנית בת ביצוע ליישום המהלך האיחוד.

על פי המחקר של מרכז טאוב, באספקת שירותים ציבוריים אפשר ליהנות מיתרונות לגודל – כלומר ממצב שבו העלויות הקבועות (למשל משכורות לבעלי תפקידים)  מתחלקות על פני תושבים רבים יותר, ועל כן דורשות פחות תקציב לתושב – ברשויות המונות בין 7,000 ל-10,000 תושבים. הנתונים שמביא ד”ר ריינגוורץ בתרשים הראשון מראים כי בשנים 2003-2010 ההוצאה לתושב של רשויות שאוחדו ב-2003 הייתה נמוכה יותר מאשר ברשויות בעלות תכונות דומות שלא אוחדו.

Heb Municipalities Fig 1

החיסכון הצפוי מאיחוד רשויות

המחקר של ד”ר ריינגוורץ מצא כי איחוד של רשויות מקומיות קטנות עשוי לחסוך בממוצע כחמישה מיליון שקלים בשנה לכל איחוד. החיסכון נובע מהאפשרות לייעל את אספקת השירותים המוניציפליים, וצפוי להקטין את הצורך במענקי איזון מהשלטון המרכזי. ד”ר ריינגוורץ מחשב שעל פי התכנית שהוא מציע אפשר להביא לחיסכון תקציבי של כ-131 מיליון שקלים בשנה לכל הפחות.

יש לקחת בחשבון שכ-35 אחוז מהוצאות הרשויות ממומנות מהעברות תקציביות מהשלטון המרכזי. משמעות הדבר היא שחיסכון בניהול השלטון המקומי מביא גם לחיסכון משמעותי בתקציב הלאומי. בימים של קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, איחוד רשויות יכול להחליף חלק מהקיצוצים המתוכננים בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות.

אילו רשויות יש לאחד

לצד היתרונות של איחוד רשויות, יש למהלך גם חסרונות. ריינגוורץ מסביר כי איחוד רשויות עשוי לפגוע במתאם בין העדפות התושב לפעולות הרשות, ובכך להפחית את שביעות הרצון של התושבים. בעיה זו עלולה להתעורר בעיקר ברשויות השונות זו מזו מאוד באופיין או ביכולתן הכלכלית, שכן צורכי התושבים בכל אחת מהן עשויים להיות שונים במידה ניכרת. כמו כן, מימוש היתרונות הללו מחייב שינויים אדמיניסטרטיביים, דוגמת איחוד אגפים ופיטורי עובדים. שינויים אלו אינם קלים לביצוע ועלולים להתעכב בטווח הקצר, ואולי אף לא להתבצע בטווח הארוך.

כדי למזער את החסרונות האפשריים, המחקר של מרכז טאוב מציג רשימה של 25 רשויות העומדות בקריטריונים שנקבעו כאופטימליים להצלחת איחוד רשויות: יש בהן פחות מ-6,000 תושבים, והן גובלות ברשויות שאפשר להתאחד עמן הדומות להן במאפייניהן התרבותיים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים.

Heb Municipalities Table 1
איך לאחד רשויות בהצלחה

ב-2003 בוצעה בישראל תכנית דומה לאיחוד רשויות, אולם שלושה מתוך 12 האיחודים שיושמו אז פורקו בשנים 2009-2010 עקב התנגדות התושבים והדרג הפוליטי המקומי. ד”ר ריינגוורץ מציין כי כדי להבטיח את הצלחת איחודי הרשויות שמציע המחקר, יש לבצעם בשיתוף פעולה עם הרשויות המתאחדות. לדברי ד”ר ריינגוורץ: “יש לשתף את הדרג הפוליטי והניהולי ולוודא שיש שיתוף פעולה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. כמו כן, רצוי לתת מענקי הסתגלות לרשויות המתאחדות כדי לתת מענה לעלויות חד-פעמיות הנובעות מהאיחוד, ולשנות את מבנה מענקי האיזון כך שהמענקים הניתנים לרשויות קטנות יקטנו. צעד זה יתמרץ אותן לפנות לתהליך של איחוד רשויות”.

ישראלים עובדים יותר ומרוויחים פחות

התוצר הכלכלי הכולל של מדינה (כלומר התוצר המקומי הגולמי, או התמ”ג) תלוי במספר האנשים שעובדים ובתפוקה של כל עובד. כפי שניתן לראות בחדשון מאי 2011, וכפי שמציין מנהל מרכז טאוב דן בן-דוד בדוח מצב המדינה 2013, העתיד לצאת בקרוב, כאשר חלקם של העובדים מתוך האוכלוסייה בגיל העבודה גבוה יחסית, וכאשר התפוקה לשעת עבודה – מה שמכונה “פריון עבודה” – גבוהה יחסית, אנשים יכולים לעבוד פחות שעות, בזמן שרמת החיים שלהם (הנמדדת על פי התמ”ג לנפש) עשויה להיות גבוהה יותר.

אמנם פריון גבוה יותר אינו מבטיח שכר גבוה יותר, אך תפוקה מועטה בשעה אינה מאפשרת שכר שעתי גבוה. כדי שהשכר יהיה גבוה ויעלה עם הזמן, דרוש פריון גבוה שהולך ומשתפר.

בעשורים האחרונים ירדו שיעורי התעסוקה בקרב גברים בעולם המערבי, בעוד שאצל הנשים הם עלו. כך קרה גם בישראל. בזמן ששיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות גבוהים יחסית, ומאזנים את שיעורי התעסוקה הנמוכים מאוד בקרב נשים חרדיות וערביות, המצב אצל כלל הגברים בעייתי למדי.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעור התעסוקה בקרב גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) בישראל פחת בקצב מהיר בהרבה לעומת מדינות ה-G7 (ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת, איטליה ויפן).

Heb Productivity F 1

בעשורים האחרונים נוצרו שתי בועות תעסוקה שליליות בישראל: בזמן גל העלייה המאסיבית מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים ובמיתון העמוק שהתרחש לפני עשור, במהלך גל הפיגועים שליווה את האינתיפאדה השנייה. ההתאוששות מכל אחד משני המשברים הללו לוותה בעליית שיעורי התעסוקה, אך שתי העליות לא שיקפו חזרה לרמות תעסוקה מערביות ולא שינו את מגמת הירידה החדה שאפיינה את שיעורי התעסוקה ארוכי הטווח של המדינה (ייתכן שחלק גדול מהקפיצה בתעסוקה ב-2012 נובע משיפור בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולא מגידול בתעסוקה בפועל). גם לאחר העשור האחרון, שבו חלה התאוששות בישראל ובמקביל פקד את מדינות ה-G7 המיתון הקשה ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, פערי התעסוקה בין ישראל ובין ה-G7 גדולים בהרבה ממה שהיו לפני ארבעה עשורים. כתוצאה מכך, שיעור התעסוקה בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים נמוך בהרבה משיעור התעסוקה הממוצע במדינות המפותחות המובילות.

בעוד שפחות ישראלים עובדים בהשוואה למדינות ה-G7, אלה שמועסקים עובדים הרבה יותר שעות בשנה, כפי שניתן לראות בתרשים השני. למעשה, המועסקים בישראל עובדים שעות רבות יותר מהמועסקים ב-G7 מאז שנות השבעים, והפערים רק התרחבו: שעות העבודה במדינות ה-G7 נמצאות בירידה מתמדת בארבעת העשורים האחרונים, ואילו מספר השעות שעבד הישראלי הממוצע ב-2012 היה דומה למספר שעות העבודה הממוצע בשנה לפני כשלושה עשורים – אם כי גם הוא נמצא בירידה מאז סוף שנות התשעים.

Heb Productivity F 2

אף על פי שהמועסקים בישראל עובדים הרבה יותר שעות ביחס למועסקים במדינות ה-G7, פריון העבודה בישראל עולה בקצב אטי בהרבה בהשוואה לפריון הממוצע ב-G7. התפוקה לשעה של העובד הישראלי הממוצע ושל העובד הממוצע ב-G7 הייתה כמעט זהה באמצע שנות השבעים. כפי שניתן לראות בתרשים השלישי, במהלך ארבעת העשורים האחרונים פריון העבודה בישראל מפגר יותר ויותר אחר ה-G7 (ככל הנראה, הירידה התלולה בפריון שחלה ב-2012 משקפת בעיקר תיקון משמעותי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנתוני כוח העבודה) – והשאלה היא מדוע. הרי פריון דורש חדשנות, וכפי שנכתב בספרם של סינור וזינגר, ישראל היא אכן “מדינת הסטארט-אפ”[1]. אז כיצד ייתכן שמדינה שבה ניתן למצוא כמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם ותעשיית היי-טק בחזית הידע מפגרת מאחור יותר ויותר?

Heb Productivity F 3

התשובה היא שלמעשה יש שתי מדינות ישראל באותה מדינה. לצד “מדינת הסטארט-אפ” יש בארץ אוכלוסייה שאינה מקבלת את הכלים והתנאים לעבוד במשק מודרני, תחרותי וגלובלי. חלק זה של האוכלוסייה עצום בגודלו, והוא עוד גדל עם הזמן ומהווה משקולת ההולכת ומכבידה על צווארה של שאר המדינה. משקולת זו מושכת כלפי מטה את הפריון והתעסוקה בישראל ומרחיקה אותם יותר ויותר מהמדינות המפותחות המובילות.

גם מצבה הגרוע של מערכת החינוך בישראל משחק תפקיד חשוב בבלימת התפתחותה של תשתית ההון האנושי בארץ. הישגיהם של ילדי ישראל במקצועות הליבה נמוכים באופן כללי, אולם הם נמוכים במיוחד בקרב התלמידים החרדים והערבים בישראל, המהווים כיום כמעט מחצית מהתלמידים במדינה – והגידול במספר התלמידים בבתי הספר הללו עולה בהרבה על הגידול בשאר בתי הספר.

הכניסה של עובדים זרים רבים, בעלי רמת השכלה ומיומנות נמוכה יחסית – בתקופה מסוימת מספרם עמד על אחד מכל שמונה עובדים במגזר העסקי – רק מחמירה את בעיית ההון האנושי בשוק העבודה בישראל (ראו דן בן-דוד, “שוק העבודה בישראל”, בתוך “דו”ח מצב המדינה 2009″ של מרכז טאוב). רמת המיומנות הנמוכה יחסית של אחוז גבוה מהאוכלוסייה המקומית מפחיתה מאוד את הצורך להציף את המשק בעובדים בלתי מיומנים מחו”ל. למרות זאת, הרבה מאוד עובדים זרים ממשיכים לקבל אישורי עבודה בארץ.

כפי שניתן לראות בתרשים הרביעי, גם תשתית ההון הפיזי של המדינה לוקה בחסר. פריון העבודה תלוי מאוד בזמינותו של הון ברמה מספקת, ורמה כזו מחייבת השקעה מתאימה. הקשר ההדוק בין עצימות הון (מלאי הון לשעת עבודה) לפריון העבודה משתקף בתרשים, וניתן לראות בבירור את מקומה הנמוך של ישראל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD בשני ההיבטים הללו. אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי והון פיזי מפגינה צמיחה בעייתית בפריון העבודה ברמה הלאומית.

Heb Productivity F 4

פן אחד של מצבה הגרוע של תשתית ההון הפיזי בישראל הוא מצב הכבישים והרכבות במדינה, שהוזנחו במשך עשרות שנים (אף שחל שיפור מסוים בהשקעות בתחום זה בשנים האחרונות). כפי שניתן לראות במצב המדינה בתמונות 2013 של מרכז טאוב, בישראל מספר כלי הרכב לנפש הוא כמחצית מהממוצע ב-OECD, ובכל זאת הצפיפות על כבישי המדינה היא יותר מפי שניים מממוצע ה-OECD. עמידה ממושכת בפקקים מחייבת משאבים רבים יותר, למשל העסקתם של יותר נהגי משאיות להוביל כמות זהה של סחורות, מה שמתבטא בפריון נמוך יותר בקרב הנהגים, וכתוצאה מכך בשכר נמוך יותר. השימוש ברכבות בישראל מוגבל אף יותר בהשוואה לארצות מפותחות אחרות.

הבעיות הקשורות לשיעורי התעסוקה הנמוכים יחסית, לשעות העבודה הרבות של העובדים ולפריון העבודה, המפגר יותר ויותר אחרי המדינות המפותחות המובילות, מתחברות יחדיו ויוצרות נטל לאומי גובר על כתפיהם של אלה שנושאים בו. זוהי סוגיה משמעותית ההולכת ומחמירה, המחייבת טיפול מערכתי מצד קובעי המדיניות בישראל.

[1] סינור, דן ושאול זינגר (2011), “מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל”, תרגום: יהודה בר-מוחה, הוצאת מטר

 

מאסר חייבים בהוצאה לפועל

לעומת זאת, הפגיעה בצרכנים גדולה ונמצאו ראיות לכך שמאסר חייבים וסנקציות אחרות מדכאות את הביקוש לאשראי. לדעת ד”ר מאיר, עורך המחקר, ביטול מוחלט של מדיניות מאסר חייבים בשל חובות רגילים עשוי לשפר את התפקוד של שוק האשראי הצרכני בישראל.

עיכובים בכבישים ובסדרי העדיפויות של ישראל

בין שמתמקדים בפריון העבודה, באי-השוויון בהכנסות, בדיור או בבעיות חמורות אחרות שמדינת ישראל מתמודדת איתן, הנושא המשותף הוא מצבן החמור מאוד של תשתית ההון האנושי והתשתית הפיזית בארץ.  ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של מרכז טאוב מצביע פרופ’ דן בן-דוד, מנהל המרכז, על הבעיות המיוחדות בתשתית התחבורה של ישראל.

צמיחה כלכלית תלויה מאוד במערכת התחבורה כדי לנייד עובדים וסחורות ברחבי המדינה.  אלא שתשתית התחבורה הנוכחית של ישראל אינה תואמת את הצרכים של צמיחה עתידית.

התרשים הראשון מציג את חומרת המצב ומראה את הניגוד הבולט בין הצפיפות הרבה בכבישי ישראל ובין מיעוט כלי הרכב לנפש.  העמודה השמאלית מראה שכבישי ישראל צפופים בהרבה מאלו של מדינות מפותחות אחרות – יותר מפי שניים וחצי מהממוצע ב-OECD ופחות רק ממדינה אחת בארגון, דרום קוריאה.  אפילו בהינתן מספר כלי הרכב הנוכחי, ישראל תידרש להשקעה מסיבית כדי להגיע לרמת התשתית המקובלת בעולם המפותח.  אך העמודה מצד ימין מראה כי מספר כלי הרכב לנפש בישראל קטן במיוחד.  ככל שרמת החיים תעלה ניתן לצפות שיגבר הביקוש למכוניות, כך שהכבישים ייעשו צפופים עוד יותר בשנים הבאות.

H fig 5

המחסור היחסי בתשתיות רכבת בארץ הופך את המצב בישראל לחמור בהרבה ממה שמציג התרשים.  מכיוון שהתחבורה המסילתית במרבית מדינות ה-OECD מפותחת הרבה יותר, יש בהן יותר חלופות לשימוש במכוניות ולמשאיות.  לאור זאת, סביר להניח שככל שרמת החיים בארץ תתקרב למדינות ה-OECD, ישראלים ישתמשו במכוניות הרבה יותר מאשר במדינות מפותחות שיש בהן חלופות מסילתיות.  הניסיון של השנים האחרונות תומך בהשערה זו.  בן-דוד מראה שמשנת 1990 עד 2008 עלה הגידול במספר כלי הרכב בישראל בהרבה על הגידול במדינות דומות, והמדינה עדיין רחוקה מלהדביק את הפער במספר כלי הרכב לנפש.

היות שחלק ממדינות הOECD- גדולות ויש בהן שטחי קרקע עצומים, קשה יותר להשתמש בהן לצורכי השוואה עם ישראל.  התרשים השני משווה את ישראל למדינות רלוונטיות יותר: מדינות מפותחות קטנות ב-OECD.  כפי שאפשר לראות, בכל אחת מהמדינות הללו אורך הכבישים ביחס לשטח הכולל גדול לפחות פי שניים מאשר בישראל, נרשמו בהן לפחות פי שלושה וחצי קילומטר נסיעה ברכבת לתושב ויש בהן לפחות פי ארבעה קילומטר נסועת מטענים.

H fig 6

בשנים האחרונות החלו הממשלות בישראל לפעול לשיפור המצב.  עם זאת, כפי שמראה בן-דוד ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″, אף שהוזרמו משאבים רבים יותר לתשתית התחבורה במדינה – חלק גדול מהם ממקורות פרטיים – ההוצאה הלאומית (כלומר הציבורית והפרטית גם יחד) אינה מספיקה לסגירת הפערים הקיימים.  ממוצע ההשקעה הישראלית בכבישים בשנים האחרונות נופל מממוצע ה-OECD, וההשקעה ברכבות עולה רק במעט על המדינות החברות בארגון.  מכיוון שרוב תשתיות הכבישים והרכבות במדינות ה-OECD כבר בנויות, רוב ההוצאות בהן מוקצות לתחזוקה.  לעומת זאת, בישראל חלק גדול מהתקציב מושקע בבנייה חדשה, ולכן גם רמת ההשקעה הגבוהה יחסית בתשתיות בשנים האחרונות אינה מספיקה לסגירת הפערים.

כשמביאים בחשבון את התלות הקריטית של פיתוח כלכלי בתחבורה, נראה כי המצב הלקוי של תשתיות התחבורה בישראל וההשקעה הבלתי מספקת בהן עלולים להיות צוואר בקבוק משמעותי שיעכב את המשך הצמיחה הכלכלית במדינה.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל

מאז הוקמה מדינת ישראל, שירותים חברתיים רבים סופקו על ידי ארגונים לא-ממשלתיים.  את שירותי הבריאות הראשונים, למשל, העניקה בתחילה ההסתדרות.  עם זאת, בשנים האחרונות רווחת התחושה שהממשלה מעבירה חלק הולך וגדל מהשירותים החברתיים למיקור חוץ של ספקים פרטיים, ושתהליך זה פוגע במקבלי השירותים, שלעתים קרובות נמנים עם החלקים החלשים והפגיעים ביותר בחברה.

פרופ’ ראובן גרונאו, עמית בתכנית המדיניות הכלכלית של מרכז טאוב וכלכלן באוניברסיטה העברית, פרסם מחקר חדש של התופעה ב”דוח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב”.  במישור הרעיוני, גרונאו מסביר מדוע נחוצה מידה רבה של ניהול ציבורי במגזר זה.  תחרות בפני עצמה מביאה לידי אספקה יעילה כאשר הצרכן יכול לאתר ולבחור את הספק הטוב ביותר.  אך לעתים קרובות צרכני השירותים החברתיים אינם מסוגלים לאמוד את איכות השירות שהם מקבלים, ואין ביכולתם לבחור ספק כרצונם.  צרכנים אלו נוטים להיות פגיעים וחסרי משאבים, ואינם מנוסים בצריכת שירותים שקשה לאמוד את איכותם.  הממשלה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה טובה כדי לפקח על השירותים כנדרש.

נוסף לכך, בשירותים חברתיים טמונה תועלת חברתית העולה בהרבה על התועלת הישירה והמיידית ללקוח.  שירותים המבטיחים שפרטים בחברה יהיו בריאים ומשכילים ושיתפקדו היטב, למשל, מועילים גם לאלו המתגוררים בקרבתם.  עוד מוסיף גרונאו כי מימון ציבורי של שירותים חברתיים משקף את רצון הציבור לשוויון.

במישור המעשי גילה המחקר כי הדיון הציבורי הנוכחי על הפרטה בישראל מתבסס על תשתית רעועה למדי של מחקר עובדתי.  נאמר בו כי עוצמת הוויכוח בנושא הפרטת השירותים החברתיים אינה תואמת את היקף המידע ביחס לתופעה, ואין אפילו נתונים-כלל משקיים שיש בהם ללמד על היקפה.

בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, וגם לא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים.  כמו כן, הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ.  עוד מוצא המחקר כי נתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת שיעור השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק; להפך, חלקם אף עלה.

עם זאת, גרונאו גילה כמה ממצאים מדאיגים בנוגע לאיכות השירותים החברתיים.  בעיקר מעידות על כך שתי התפתחויות.

ההתפתחות הראשונה היא ששכר העובדים במגזר הפרטי בענף נמוך באופן משמעותי מזה של העובדים במגזר הציבורי.  התרשים הראשון מראה את שכר העובדים בשלושה תחומים שונים של שירותים חברתיים: שירותים קהילתיים, חברתיים ואישיים; חינוך; ושירותי בריאות, רווחה וסעד.  העמודה האדומה מראה את שכר העובדים במגזר הציבורי, והאחרות מראות את שכר העובדים באותו תחום במלכ”רים ציבוריים, חברות פרטיות, מלכ”רים פרטיים וספקים אחרים.  בכל אחד מן המקרים ניכר שהשכר במגזר הציבורי גבוה בהרבה – בערך 50 אחוז יותר מן השכר החציוני שמעניקים הספקים האחרים.  אמנם השכר הוא אינו מדד ישיר לאיכות, אבל גרונאו סבור שיש סיבות טובות לחשוב ששכר גבוה יותר מיתרגם לרמת שירותים גבוהה יותר.  השכר הגבוה יחסית מאפשר למגזר הציבורי לגייס עובדים בעלי כישורים טובים יותר מלכתחילה, ולהעלות את המוטיבציה והמורל בקרב העובדים הפעילים.

H fig 3

מגמה מדאיגה שנייה היא שאחוז השירותים החברתיים שממומנים ישירות מכיסם של משקי הבית גדל באופן דרמטי.  התרשים השני מראה את הגידול בהוצאת משקי בית על שירותים חברתיים בין 1997 ל-2009.  גרונאו מצא שסך כל הגידול בהוצאה על שירותים חברתיים בישראל היה נמוך מהגידול בתמ”ג ב-15 השנים האחרונות, אבל החלק שמממנים משקי הבית גדל בקצב מהיר בהרבה מהצמיחה הכלכלית של המשק.  ממצא זה תואם למחקרים אחרים של מרכז טאוב, המראים כי המגמה המתמשכת בישראל היא להטיל חלק הולך וגדל מעלויות השירותים החברתיים ישירות על הצרכן, ובכך להנמיך את רמת הביטוח הסוציאלי שאזרחי ישראל נהנים ממנו.  ההיקף המצטמצם של השירותים הציבוריים מניע יותר ויותר אנשים לחפש חלופות במגזר הפרטי.  קיימת גם אפשרות שההוצאות הפרטיות מעידות שאיכות השירותים שמעניקה הממשלה, ובעיקר שירותי הבריאות, הולכת ויורדת.  אם אפשרות זו אכן נכונה, הצרכן העני – אשר אפיק השירותים הפרטיים אינו פתוח בפניו – מסתפק בשירותים טובים פחות.

H fig 4

המחקר מייחס חשיבות רבה לגישה הכוללת להפרטה.  שיפור ביעילות יכול להתבטא בהוצאה קטנה יותר לאותה רמת שירות, או באיכות גבוהה יותר באותה עלות.  עד כה רווחה בישראל הגישה הראשונה, אבל גרונאו ממליץ על הגישה השנייה – במיוחד מפני שהמימון הציבורי נמוך כבר כעת.  בפרט הוא כותב כי מעורבות הצרכנים במימון השירותים עשויה להרחיב את יכולתם להתמקח על איכות השירות, וכך ליצור תמריץ תחרותי לספקים.  כדי למנוע הידרדרות בשירות, צעד זה חייב להיות מלווה בהגדלת ההשתתפות הממשלתית.  גרונאו מאמין ששיפור האיכות של השירותים החברתיים שמספק המגזר הממשלתי תעצור את היווצרות הגופים הפרטיים )כמו המכללות ובתי החולים הפרטיים), שלדעת גרונאו קיומם הרסני למערכת הציבורית.

לסיכום כותב גרונאו כי הפרטה של שירותים חברתיים יכולה להביא לשיפור מסוים באיכותם, אבל כדי לממש את הפוטנציאל לשיפור יש להנהיג בקרת איכות רצינית ומתאימה מצד הממשלה – בקרת איכות ברמה שהיום לוקה בחסר.

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

המחאה החברתית של קיץ 2011 ודוח ועדת טרכטנברג העלו לראש סדר היום הציבורי את הבעיות המבניות במשק, והן צפויות להישאר דומיננטיות בעתיד הנראה לעין. הנתונים מהתקופה האחרונה מצביעים על צמיחה מהירה של התוצר, על אבטלה שירדה לרמה נמוכה מאוד ועל גידול משמעותי בהשקעות, תוך כדי קיום אינפלציה סבירה. הפרק דן במדיניות פיסקלית אפשרית להבחנה בין בעיות זמניות לבעיות מבניות, ומציע (בעקבות המסמך “סדר יום חדש לישראל”, 2011) שורה של פתרונות מדיניות לטיפול הבעיות המבניות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית

(1) התמונה הוורודה יחסית של ישראל בשנים האחרונות, לפחות לעומת מדינות אחרות הנמצאות במיתון; (2) התמונה שהובילה למחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011; (3) התמונה הכוללת – נקודת המבט העיקרית וארוכת הטווח, בהקשר הבין-לאומי, הכוללת את שתי התמונות הראשונות ונקודות נוספות. תמונה זו מתמקדת בתוואים הבעייתיים מאוד שישראל צועדת בהם במשך עשורים שלמים ברציפות ובמצבן של כמה מהתשתיות החשובות ביותר של המדינה – ההון האנושי והתחבורה – המונחות ביסודם של התוואים. מפאת מגבלות המקום, כל שלוש נקודות המבט אינן מוצגות כאן במלואן. עם זאת, בשיח הכלכלי-חברתי הנפוץ לפעמים קשה לראות את היער מרוב עצים. לפיכך, הדגש כאן הוא על מבט מגובה רב, כדי שניתן יהיה לראות, להבין ולהפנים את ממדי התמונה הכוללת.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל: תהיות וחששות

פרק זה בודק באיזו מידה תומכים הנתונים הסטטיסטיים בחשש מ”הפרטה”, ומגלה כי תמונת היקף השירותים החברתיים שעברו בין מגזרים מטושטשת: בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, ולא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים; הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ; ונתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת אחוז השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק – ואף להפך. מאידך, בולטים הגידול בהשתתפות משקי הבית במימון השירותים (בעיקר שירותי הבריאות) תוך פגיעה בשוויון, והירידה בשכרם היחסי של המועסקים בענף, המעוררת חשש להידרדרות באיכות העובדים ובמאמץ שהם משקיעים בעבודתם. על הממשלה להציב את שיפור האיכות כמטרת-על בתחום השירותים החברתיים. לעתים קרובות לצרכן השירותים אין יכולת לשפוט את איכות השירות או לבחור בספק העומד בדרישותיו. לכן, המפתח להפרטת השירותים החברתיים הוא כינון בקרות איכות מתאימות, וכשהדבר בלתי אפשרי ראוי שהשירות יישאר בביצוע הממשלה. לעתים קרובות פעילותן של חברות פרטיות לצד הספקים הציבוריים לא רק שאינה משפרת את איכות השירות, אלא אף מביאה לעיוות בהקצאת המקורות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

הרקע הכלכלי למחאה החברתית של קיץ 2011

ניתוח של התקופה שבין 1995 ל-2010 מעלה כי בחמש השנים שלפני המחאה החברתית צנחה הכנסתה של המשפחה העובדת הטיפוסית שבראשה עומד צעיר יהודי יליד הארץ בהשוואה לכל משקי הבית בישראל, והגיעה לרמות נמוכות באופן חסר תקדים. הסיבה העיקרית לכך היא שחיקה במשכורותיהם של הצעירים (34–25). הירידה חלה גם בקרב בעלי השכלה גבוהה, וסיכוייהם להשיג הכנסה הנמצאת בחמישון העליון של כלל ההכנסות פחתו משמעותית – במיוחד בקרב נשים. בקרב צעירים ערבים וחרדים ירדו בשנים אלו הן המשכורות האישיות והן הכנסת המשפחה, שהיו נמוכות מהממוצע עוד לפני כן. מבין כלל המגזרים, רק עולים דוברי רוסית שיפרו את מצבם היחסי. נוסף לכך, בתקופה הנבדקת צנח ערכם של היתרונות המשפרים את רמת החיים של המעמד הבינוני בישראל – השכלה   גבוהה, שני בני זוג עובדים, מגורים באזור תל אביב והשתייכות לקבוצת היהודים ילידי הארץ – עבור משפחות צעירות. במקביל הפכה עלות הדיור הגואה את השחיקה בהכנסה לבעיה גדולה עוד יותר. במחקר נמצא כי שיעור הצעירים המתגוררים בבית הוריהם עלה, ושיעורן של המשפחות הצעירות שהדירה שהן מתגוררות בה נמצאת בבעלותן ירד.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

השפעת השינויים הצפויים בשיעורי המס על מעמד הביניים

 בכך היא הרחיקה לכת אפילו יותר מוועדת טרכטנברג, שאת המלצותיה בתחום המיסוי אימצה הממשלה באופן חלקי בלבד בסוף שנת 2011. ההחלטות החדשות אמנם פוגעות בכל שכבות האוכלוסייה, אך הפגיעה במעמד הביניים היא הקטנה ביותר. עם זאת, סביר להניח שעוד יהיו העלאות מס נוספות ו/או קיצוצים בתקציב שעלולים להפוך מסקנה זו.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מאחורי מחאת מעמד הביניים בישראל – לא רק תחושת בטן

מחאה ספונטנית על תנאים כלכליים פורצת לרוב בקרב אוכלוסיות חלשות, כפי שקרה בישראל בהפגנות “הפנתרים השחורים” בתחילת שנות השבעים. אבל את מחאת הדיור ההמונית של קיץ 2011, שסחפה אחריה מאות אלפי משתתפים, הובילו בעיקר צעירים משכילים ממעמד הביניים. בעוד שיש מי שהטיל ספק במידת המצוקה הכלכלית של המפגינים, מחקר חדש של פרופ’ מיכאל שלו, היו”ר היוצא של התכנית למדיניות רווחה במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מוצא כי חברי קבוצה זו אכן חוו ירידה משמעותית במעמד הכלכלי היחסי שלהם בשנים שקדמו למחאה.

המחקר מסתמך על נתוני סקר ההכנסות השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובוחן את ההכנסות של מגזרי אוכלוסייה שונים בישראל לאורך 15 שנים. הוא כולל נתונים הן ברמת הפרט והן ברמת המשפחה, וכן משתני רקע רבים כמו גיל, מגזר, מצב משפחתי ומקום מגורים. הממצא העיקרי שעולה מהמחקר של שלו הוא שילידי ישראל משכילים בגילי 25–34 המתגוררים במרכז – שנחשבו בעבר לקבוצה מיוחסת מבחינת מעמד כלכלי – חוו נסיגה משמעותית במצבם כקבוצה בעשור האחרון במונחים יחסיים, ולעתים גם במונחים מוחלטים.

תרשים 1 ממחיש את תהליכי ההידרדרות. הוא מתמקד בקבוצה שנחשבה לעמוד השדרה של המחאה החברתית ב-2011: משפחות יהודיות צעירות עובדות של ילידי ישראל, למעט חרדים (לצורך המחקר משפחה נחשבה לזוג עם ילד אחד לפחות, שלפחות אחד מבני הזוג בה עובד). הקו הכחול מראה את ההכנסה הממוצעת הריאלית (במחירי 2010) של משפחות אלו במשך 15 השנים האחרונות. ניתן לראות כי ההכנסות עלו בהתמדה משנת 1995 עד 2005, אך מאז דרכו במקום ואף נסוגו מעט.

הקו האדום משקף את הבעייתיות באופן חד יותר. קו זה מייצג את ההכנסה של קבוצה זו ביחס לכלל האוכלוסייה, המחולקת למאה אחוזוני הכנסה זהים בגודלם (המספרים לאורך הציר האנכי באדום) משנת 1995 עד 2005, תקופה שניתן לכנות אותה “שנות הצעירים”, ההכנסה החציונית של משפחה צעירה עובדת של יהודים ילידי הארץ (למעט חרדים) עלתה בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה. בשנת השיא, 2005, העפילה משפחה צעירה חציונית זו לאחוזון ההכנסה ה-64 מכלל המשפחות בישראל. אז התרחשה תפנית חדה והחלה ירידה מתמדת בהכנסה היחסית, עד שאותה משפחה הגיעה לאחוזון ה-54 בשנת 2010. בכך התבטלו כל ההישגים היחסיים שרשמה הקבוצה מאז 1995 ואף יותר מכך, ובשנה שקדמה למחאה הרוויחה משפחה בקבוצה זו רק מעט יותר מן המשפחה הישראלית החציונית.

מחאת 2011 לא התרכזה בעיירות פיתוח או בשכונות עוני. הגדולה מבין ערי האוהלים הוקמה בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למה שנחשב לרובע הפיננסי העיקרי של ישראל. תרשים 2 מצביע על הסבר אפשרי לכך. התרשים מראה את הגידול בשכר הנומינלי של קבוצות גיל שונות בתקופה שבין 2008–2005, שנחשבת לתקופת שפע יחסית, לתקופה שאחרי המשבר הכלכלי – 2010–2009. המחקר של מרכז טאוב גילה כי הצמיחה בשכר פיגרה אחרי עלות המחיה עבור כל הקבוצות כמעט, אך אצל עובדים צעירים (מתחת לגיל 35) ומשכילים המתגוררים באזור המרכז התפנית הייתה קשה במיוחד: הם חוו ירידות של 2–1 אחוזים בשכרם הנומינלי, בעוד המחירים עלו בתשעה אחוזים.

המחאה בתל אביב התמקדה בעיקר במצוקת הדיור. המחקר של פרופ’ שלו מגלה כי שיעור הולך וגדל של צעירים ממשיך להתגורר בבית ההורים (אם כי נתון זה משקף בעיקר את הנטייה בקרב כל הקבוצות, פרט לחרדים, לדחות את הנישואים ואת הקמת המשפחה). תרשים 3 מראה שבקרב משפחות של יהודים צעירים ילידי הארץ שאינם חרדים, שיעור הבעלות על דירת המגורים נמצא בירידה. בעוד ששיעור הבעלות על דירה בקרב החמישון התחתון נשאר יציב לאורך העשורים האחרונים – קצת יותר מחצי – שיעור בעלי הדירה בקרב החמישונים האמצעיים והעליונים ירד משמעותית בשנים האחרונות. בשנים 2004–2000 כמעט 80 אחוז מהמשפחות הצעירות בחמישון ההכנסה העליון החזיקו דירה בבעלותן.  לעומת זאת, בשנים 2010–2009 ירד שיעור זה לקצת מעל 60 אחוז. ייתכן שחלק מהנסיגה אינו נובע מעליית המחירים אלא משינוי בסגנון החיים, אשר הוביל יותר ויותר משפחות, אפילו האמידות מביניהן, להתגורר בשכירות.

משפחות צעירות חרדיות וערביות, שהיו מדורגות מלכתחילה במקום נמוך, הידרדרו אף הן במורד היררכיית ההכנסה הלאומית. בקצה השני של הקשת, צעירים משכילים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו התקדמות כלכלית מרשימה בשנים האחרונות. תרשים 4 מציג את הסיבה העיקרית לכך – השכר ההולך ועולה של קבוצה זו בשוק העבודה. התרשים מציג את דירוג השכר לשעה של פרטים חציוניים עובדים צעירים בעלי השכלה אקדמית ממגזרים שונים באוכלוסייה ביחס לאחוזוני השכר של כלל כוח העבודה. בתקופות הנבדקות (1995-2010, עם חלוקה לארבע תת-תקופות) הן גברים והן נשים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו עליות גדולות ועקביות בשכר היחסי שלהם: הם השיגו למעשה 17-20 אחוז מעמיתיהם בכלל האוכלוסייה הצעירה העובדת, בתקופה של 16 שנים בלבד. מנגד, שכרם של אקדמאים בקרב יהודים ילידי הארץ וערבים ירד בדירוג היחסי. שלו מייחס את ההישגים הללו להסתגלותם של העולים הצעירים לתנאים המקומיים, ולמספר ההולך וגדל של צעירים ילידי ברית המועצות לשעבר שגדלו והתחנכו בישראל.

העובדה שיהודים ילידי הארץ שאינם חרדים חוו ירידה יחסית בהכנסה האישית והמשפחתית מצביעה על כך שהשחיקה הכלכלית משפיעה גם על מי שנחשבו לחלקים מיוחסים של הדור הצעיר. במחקר מצוין כי “יתרונות מעמד הביניים” – השכלה גבוהה, מגורים במרכז, דחיית הקמת המשפחה ולידה בישראל – ממשיכים להעניק לקבוצה החזקה יתרון בהכנסה ביחס לישראלים אחרים, אך ערך היתרון הזה נשחק בשנים האחרונות.

פול גז

בתחילת ספטמבר 2012 זינקו מחירי הבנזין (שנמצאים בפיקוח ממשלתי) ל-8.25 שקלים לליטר, סכום המקביל לכשמונה דולרים לגלון. הממשלה תלתה את האשמה בעליית המחיר העולמי של הנפט הגולמי, אולם מחקר חדש של פרופ’ דן בן-דוד – שהתפרסם ב”דוח מצב המדינה 2011-2012″ של מרכז טאוב – מוצא כי טיעון זה מטעה, במקרה הטוב.

ביולי 2008 עמדה עלות ליטר בנזין לצרכן הישראלי על 7.00 שקלים, כלומר 1.25 שקלים פחות מאשר בספטמבר 2012. כפי שניתן לראות בתרשים 1, מרכיב הנפט הגולמי במחיר ליטר בנזין היה כמעט זהה בשני המועדים (למעשה, ב-2012 הוא אף היה זול יותר בשתי אגורות). לכן, ברור כי מחיר הנפט עצמו אינו אשם בעליית המחירים. לעומת זאת, המס המוטל על ליטר בנזין עלה ב-0.88 שקלים – וזהו המרכיב העיקרי בעליית המחירים לצרכן הישראלי.

מס על בנזין הוא מס פופולרי ברחבי העולם. יש לו יתרונות רבים: הוא קל לגבייה וקשה להתחמק מתשלומו, והוא גם משמש גורם מרתיע לשימוש מוגבר ברכב פרטי ובכך מצמצם זיהום, עומס בכבישים ותאונות דרכים. אבל למס זה יש גם חסרונות ייחודיים: הוא רגרסיבי ביותר מפני שעיקר הנטל שלו נופל על מעמד הביניים העובד, והוא פוגע בתחרותיות של מגזרי מפתח במשק, כמו תחבורה ותובלה. מדיניות ציבורית צריכה למצוא את האיזון הנכון בין שיקולים אלו, אבל המחקר החדש בן-דוד מצא ראיות רבות לכך שאיזון זה הופר בישראל בשנים האחרונות.

אינדיקציה אחת לכך נמצאת בתרשים 2, המציג את תרומתם היחסית של מחיר הנפט הגולמי, עלויות הזיקוק וההפצה והמסים למחירים ששילם הצרכן הישראלי בפועל בשנים האחרונות. בהנחה שהדאגה למשק ולמשלם המסים עומדת בראש סדר העדיפויות של קובעי המדיניות, ניתן היה לצפות כי שיעור המס יפחת בזמן שמחירי הנפט הגולמי מזנקים, או בתקופת מיתון כלכלי – הן מכיוון שכאשר מחירי הנפט הגולמי גבוהים, פוחת תפקידם של המסים בהרתעה משימוש מופרז, והן משום שהנטל על הצרכן והיצרן הישראלי נעשה כבד יותר. במציאות זו, הורדת מסים תקל על הצרכן ותעניק תמריץ למשק.

אך ככל שמחירי הנפט הגולמי עלו והכלכלה העולמית נחלשה בעשור האחרון, בישראל המסים המוטלים על הבנזין דווקא עלו. סיבה אחת לכך היא שבמונחים ריאליים (כלומר לאחר חישוב האינפלציה), מס הבלו כיום גבוה ממה שהיה בעבר. סיבה נוספת היא שהמע”מ (המוטל לא רק על הבנזין, אלא גם על הבלו) עולה באופן אוטומטי כאשר מחירי הנפט הגולמי עולים. ממצא זה מחזק את הרושם ששיקולי ההכנסות גברו על כל יעדי המדיניות החשובים האחרים.

ברומטר שימושי לבחינת המדיניות הוא מבט על מחירי הבנזין במדינות אחרות. אחרי הכל, ישראל אינה המדינה היחידה שנדרשת להתמודד עם הסוגיות הללו.  ניתן לראות חלק מהמתרחש בעולם בלוח 1: מתוך 21 המדינות המתקדמות האחרות שנכללו בהשוואה, ב-18 מחירי הבנזין נמוכים יותר מאשר בישראל.

המסים הם המרכיב הגדול ביותר במחיר הבנזין בישראל, וחלקם גדול ב-50 אחוז מזה של הנפט הגולמי. בדירוג על פי גובה המסים ניצבת ישראל במקום השישי מבין 22 המדינות בלוח. ולא רק המסים בישראל גבוהים יחסית; גם פער התיווך – הפער בין עלות הנפט הגולמי ובין המחיר לפני מסים, הכולל את עלויות הזיקוק, ההפצה, השיווק והרווחים – גבוה ביחס למדינות אחרות. לפי ממצאי המחקר, פער התיווך בישראל גבוה מזה של 18 מתוך 21 מדינות OECD אחרות.

הנטל האמיתי שנובע ממחיר בנזין גבוה תלוי במידה רבה ברמת החיים במדינה. במחקר של מרכז טאוב נמצא כי כאשר לוקחים בחשבון את הבדלי ההכנסות בין המדינות בהשוואה הבין-לאומית, הרי שהמס הממוצע על הבנזין ב-OECD נמוך ב-35 אחוזים מזה שבישראל. ב-19 מתוך 21 מדינות שנבדקו המסים נמוכים מאלו בישראל ביחס להכנסות.

ההשפעה של גידול בעלויות התחבורה לצרכנים ולתעשייה בישראל מקבלת משנה תוקף לנוכח היעדר חלופות לנסיעה ברכב פרטי. הצפיפות בכבישים בישראל גבוהה פי שניים וחצי מהממוצע המערבי; החלופות המסילתיות אינן מספיקות לאחר שדשדשו במשך עשורים, תוך הקצאת משאבים לתחומים אחרים. אפילו הזינוק בבניית כבישים שחל בשנים האחרונות משקף היקף הוצאות ביחס לתוצר הדומה לרמת ההשקעה שמדינות אחרות מקצות לתחזוקה בלבד, ואינו מספיק כדי לסגור את הפערים.

בין שבוחנים את המצב בישראל לאורך השנים או משווים אותו למדינות מפותחות אחרות, נראה כי ישראל תרוויח מבחינה מחודשת של אופן מיסוי הבנזין ושל הדרך שהיא מתמרצת את התחרותיות והיעילות במגזר הזיקוק וההפצה המקומי.

טבחים רבים מדי מקדיחים את תבשיל המס בישראל

למערכת המיסים תפקיד מרכזי בפעילות המשק. היא נדרשת בראש ובראשונה לספק משאבים לשירותים המסופקים של ידי המגזר הציבורי, בצורה יעילה והוגנת. ביכולתה לעודד יציאה לעבודה או בטלה, חסכנות או פזרנות, היא גם משפיעה על התנהגותם של האזרחים. למיסים תפקיד מרכזי בקביעת מידת ההוגנות של חלוקת ההכנסות וכן בהשפעה על המאקרו כלכלה: באופן טבעי גביית המיסים עולה בתקופות גאות כלכליות, מה שמרסן את פעילות המשק; והיא יורדת בזמני מיתון, ובכך מספקת תמריץ למשק. אפשר לומר, שהתפקוד התקין של כלל המשק מותנה בקיומו של מנגנון מיסים עקבי ומתוכנן היטב.

ירום אריאב, מנכ”ל משרד האוצר בשנים 2007-09, מצביע על כך שהשינויים המבניים שנעשו במשרד האוצר בכל הנוגע לאחריות על מערכת המיסים יצרו מכשול מטריד לניהול מדיניות מיסים יציבה. בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש, אריאב מצביע על היעדר עקביות במדיניות המס, ועל היעדר ראייה כוללת ויד מכוונת בתחום זה. אריאב מצביע על דוגמאות רבות להיעדר העקביות וביניהן: הפחתה בשיעורי המס הישיר והעלאת המיסים העקיפים, העלאה והפחתה של המע”מ חדשות לבקרים, העלאת הבלו על הדלק וביטול ההעלאה לאחר כמה שבועות, כוונה לבטל את הפטור ממע”מ על פירות וירקות ועל שירותי תיירות וביטול צעד זה לאחר מכן, שינויים תכופים במיסוי נדל”ן ללא מדיניות כוללת בנושא, מתן פטור למשקיעי חוץ על הכנסות שונות בשוק ההון וכוונה לבטל פטור זה.

אריאב סבור, שאחד ההסברים לכך טמון בשינוי המבני שנעשה במשרד האוצר לפני פחות מעשור. בעבר, אגף מס הכנסה וגף המכס והמע”מ היו שני אגפים נפרדים, שמעליהם היה מינהל הכנסות המדינה. במצב כזה הייתה הפרדה מובהקת בין אגף המטה, שקבע את מדיניות המס, ובין אגפי הביצוע שהיו אחראיים על גביית המס. למינהל הכנסות המדינה הייתה אז השפעה רבה הן על מדיניות המס הכוללת והן על המיסוי ברמה הענפית. מצב זה השתנה מהותית כאשר בשנת 2004 אוחדו אגף מס הכנסה ואגף המכס והמע”מ ונוצרה רשות המיסים.

מאחורי מיזוג זה עמדו אולי שיקולי יעילות וחיסכון לגיטימיים, אך השינוי לא השיג עד כה חיסכון משמעותי. בה בעת, בעקבות המיזוג, מינהל הכנסות המדינה נתפס כמיותר וחדל להוות גורם בעל משקל מכריע בקביעת מדיניות המס. לריק שנוצר בניהול המדיניות במשרד האוצר לא נכנס גוף אחר מתוך המשרד. כתוצאה מכך, מדיניות המס נקבעת היום על-ידי מספר רב של גורמים שונים, הפועלים ללא תיאום ביניהם ולא פעם אף זה כנגד זה.

למינהל הכנסות המדינה לא קם אם כן יורש טבעי. רשות המיסים מופקדת על גביית מיסים, אך איננה מופקדת  על קביעת מדיניות המס; אגף התקציבים מתמחה בנושאים של הוצאות המדינה ואינו מומחה בכל הנוגע להכנסותיה; וכן הלאה.

אריאב קורא לשיקום מיידי של המעמד והתפקיד הקודמים של מינהל הכנסות המדינה, באומרו, שההיגיון והניסיון כאחד מוכיחים שזהו הגוף הנכון לבחינת מדיניות מיסים בראייה מערכתית. בכך תוכל  ישראל ליהנות ממשטר מיסים אשר יעודד צמיחה, יציבות והוגנות.

 

שיבושים בדרך המובילה אל הפרחת המדבר

בישראל יש רק 40-50 ימי גשם בשנה בממוצע באזור החוף, ורק ארבעה עד 30 ימי גשם באזורים הצחיחים יותר – מה שהקנה לה ניסיון רב בהתמודדות ממושכת עם מחסור במים. כמדינה היחידה בעולם שבסוף המאה שעברה היו בה יותר עצים מאשר בתחילתה, ואוכלוסייתה גדלה מפחות ממיליון לכמעט 8 מיליון בפרק זמן של 64 שנה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית כמדינה מובילה בחדשנותה בניצול משאבי מים דלים. תקופות ארוכות של בצורת, לצד זינוק במחירי המים בשנים האחרונות, העלו את נושא ניהול משק המים לראש סדר היום הלאומי, והביאו את הכנסת להקים בשנת 2008 את ועדת ביין בנושא ניהול משק המים בישראל.

לאחרונה אחד משלושת חברי הוועדה – פרופ’ יואב כסלו, כלכלן באוניברסיטה העברית – הכין עבור מרכז טאוב סקירה מקיפה בנושא. פרופ’ כסלו מצביע על כך שמשק המים של ישראל עומד בדרך כלל במשימותיו הודות למערכות הנדסיות משוכללות, לידע הרב שנצבר בנושא, לבסיס החוקי האיתן ולמקצועיות העובדים. עם זאת, הוא מזהה כשלים בניהול משק המים שמקורם במגבלות יכולתם של הגופים הממשלתיים – ולעתים בנכונותם – לקיים במלואן את המשימות המורכבות שמשק המים בישראל מציב בפניהם.

האתגר העיקרי נובע מכך שמאז קום המדינה, גידול האוכלוסייה עלה על הגידול בהספקת המים. בעוד כמות המים שסופקה בישראל גדלה בשיעור של כ-35 אחוז בין 1960 ל-2008, האוכלוסייה גדלה בשיעור העולה על 350 אחוז. המשמעות היא שצריכת המים לנפש בישראל ירדה באורח חד, אך הירידה לא הייתה אחידה בכל המגזרים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, הצריכה הביתית לנפש לא ירדה ורמתה היום כמעט זהה לרמה הצריכה בשנת 1960. לעומת זאת, צריכת המים בחקלאות ירדה באופן תלול והגיעה לכדי פחות משליש מהרמה בשנת 1960 בחישוב לנפש – למרות הצמיחה המתמשכת בתוצר החקלאי לאורך העשורים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_1

המחקר של מרכז טאוב מראה פיצול בולט בין השימוש במים בחקלאות ובין התוצר החקלאי משנות 1950 עד 2009. הספקת המים כמעט לא גדלה בארבעת העשורים האחרונים – אף שחלק גדול מהמים השפירים הוחלף מושבים (שפכים מטוהרים) – ואילו תפוקת הגידולים שדורשים מים גדלה בהתמדה. במשך התקופה גדלה התפוקה ליחידת מים פי שבעה. הגידול בתפוקה התאפשר בזכות ההשקעות בענף, שיפור דרכי הייצור והמעבר לגידולים וזנים משובחים.

Water in Israel Heb (12 08 20) FINAL _עמוד_2
ישראל אכן נקטה צעדים משמעותיים כדי להגביל את צריכת המים ולהגדיל את ההספקה, אך כסלו מוצא שבכל זאת קיים חוסר איזון מתמשך בין היצע וביקוש, שמתבטא בהפקת יתר של מים ממקורות טבעיים בישראל. הפקת היתר מעוררת כמה בעיות רציניות. ראשית, כאשר הרזרבות נמוכות, אין עתודות להתמודד עם התפתחויות בלתי צפויות. רצף של כמה עונות שכמות הגשם בהן תהיה נמוכה מהממוצע עלול לגרום למשבר מים בהיעדר עתודות מספיקות. נוסף לכך, כתוצאה מהפקת יתר נפגעת גם איכות המים, ויש פגיעה ישירה גם במקורות המים – האקוויפרים, האגמים והמאגרים.

הממשלה ורשות המים לא עמדו מנגד מול התפתחויות אלו. מימיה הראשונים של המדינה ועד שנות השישים, רוב צרכני המים – ובכלל זה החקלאים – יכלו להשתמש במקורות המים הקרובים אליהם, ועלות ההובלה הייתה מינימלית. בתחילת תקופה זו עלות הפקת המים הייתה רק כ-0.50 ש”ח למ”ק במחירים של היום.

עם גידולה של המדינה, המקורות הסמוכים כבר לא הספיקו והיה צורך להוביל מים ממקומות שופעי מים לאזורים הצחיחים. למוביל הארצי, שהקמתו הסתיימה בשנת 1964, היה תפקיד מרכזי בהתפתחות זו. פרויקט זה ייקר את עלות ייצור המים לכ-1.70 ש”ח למ”ק במחירים של היום. אולם תוך כמה עשורים גם מקור זה לא סיפק את צורכי המים, וישראל נכנסה לעידן השלישי של התפתחות משק המים – הפקת מים באמצעות התפלה (שלושה מפעלי התפלה גדולים כבר פועלים בחוף הים התיכון ושניים נוספים נמצאים בבנייה). מפעילים יקריםצ אלו ייקרו את עלות הייצור של המים לכ-3 ש”ח למ”ק.

נוסף לאמצעים הללו, התבסס השימוש במים מוּשבים והופעלו גם רפורמות חשובות, ובהן ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות – במקום ניהול ישיר של הרשויות עצמן.

עם זאת, הפקת יתר ממשיכה להוות בעיה רצינית, והיא עלולה להחמיר אם יתברר שכמות המים שתעמוד לרשותנו מהמקורות הטבעיים תלך ותקטן בגלל ירידה מתמשכת בכמות הגשמים. הפקת יתר נראתה במאגר החוף כבר בשנות השישים, ועל אף אזהרות חוזרות ונשנות, המדיניות לא תוקנה. ההערכה היא שלאורך שנות התשעים הפקת היתר מכל המקורות הטבעיים הייתה 80 מיליון מ”ק לשנה.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על כך שבניהול משק המים יש חשוב מאוד לשמור על המשאבים, למנוע ניצול או הפקת יתר של המים במאגרים ולהבטיח תכנון נכון של עתודות מים לשנים שחונות, בבחינת עתודות לשעת חירום. לאורך השנים הממשלה לא מילאה את תפקידה בתחום זה כהלכה, והממונים על ביצוע המדיניות לא עמדו כראוי על משמרתם בהגנה על משאבי המים.

כסלו מאמין כי הכישלון של הממשלה אינו תוצאה של טעויות בודדות אלא מבני: את עבודת הממשלה מבצעים אנשים הנושאים בעומס גדול; יכולתם מוגבלת, הם נתונים ללחצים ולעתים גם מוטים בהחלטותיהם. על פי כסלו, הדרך למתן את כשלי הממשלה היא להגביר את השקיפות ואת מעורבות הציבור במשק המים.

הכלכלה השחורה של ישראל

הבעיות הכלכליות הקשות אותן חוות מספר מדינות באירופה, הנובעות מהמיתון העולמי האחרון, מדגישות בעיות אשר ישראל שותפה להן – אם כי ישראל צלחה עד כה את המיתון בצורה טובה יותר מרוב המדינות. כלכלות שחורות גדולות ביוון ובאיטליה מגבילות מאד את היכולת של מדינות אלו לגייס משאבים מקומיים הנחוצים להן כדי להתמודד עם המצוקה שלהן, ומצננות את התמריץ של אזרחי מדינות אחרות באיחוד האירופי להעניק תמיכה כספית מתשלומי המסים שהם משלמים במדינותיהם. ישראל, שאינה חסינה בפני תנודות, חייבת ללמוד מהדוגמאות האירופאיות על המידה בה הכלכלה השחורה מגבילה את יכולתה של מדינה להגיב ביעילות למצבי חירום. הדברים המופיעים כאן נלקחו מהמאמר “ההוצאה הציבורית בישראל” מאת פרופ’ דן בן-דוד, מנהל המרכז וכלכלן באוניברסיטת תל-אביב, שהתפרסם לאחרונה בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב.

שיעור גבוה מאוד של אי-התעסוקה בישראל משקף לא רק הרגלי עבודה בעייתיים של חלק הולך וגדל של האוכלוסייה, אלא גם, ככל הנראה, תופעה רחבת היקף של העלמות מס. קשה לאמוד את ממדי אי-הציות לחוק, אך קשה גם להתעלם ממידת התפשטותו בקרב חלקים של האוכלוסייה ובקרב מגזרים עסקיים שונים של המשק.

ההערכה על גודלה של הכלכלה השחורה בישראל מקבלת לאחרונה גיבוי במחקר. כך למשל, מחקר שנערך לאחרונה בחסות הבנק העולמי על-ידי שניידר, בוהן ומונטנגרו (2010) מספק מבט על ממדי הכלכלה השחורה בישראל, ומשווה את המצב בארץ למצב במדינות אחרות. החוקרים דירגו 151 מדינות לפי שיערוך גס של ממדי הכלכלות השחורות שלהן, בהתבסס על אינדיקטורים שונים, ובכללם הביקוש למזומנים ושיעור ההשתתפות הרשמי בשוק העבודה. התרשים משווה את ישראל ל-25 מדינות ב-OECD.

Heb shadow economy fig

למרות שהבעיות ביוון ובאיטליה מגמדות את אלו של ישראל בכל הנוגע לממדי הכלכלה השחורה, הרי גם בישראל מתקיימת פעילות כלכלית ענפה שנסתרת מעיני רשויות המס. לדברי שניידר, בוהן ומונטנגרו, חלקה של הכלכלה השחורה בישראל הגיע בשנת 2007 ל-23 אחוז מן התמ”ג. שיעור זה עולה בהרבה על השיעור בגרמניה (16.7 אחוז), בבריטניה (13.2 אחוז), ביפן (12.1 אחוז), ובארה”ב (9.0 אחוז).

אחוזים כה גבוהים מהתוצר משמעותם היקף עצום של פעילות כלכלית המתרחש מעבר לעיני הרשויות – כ-187 מיליארד שקל בשנת 2010 בלבד. כלכלה שחורה בממדים כל-כך גדולים מעוותת באופן משמעותי את הנשיאה בנטל הציבורי. כתוצאה מכך, נטל המס על חלקים מסוימים של האוכלוסייה גבוה, כאשר בו-זמנית חלקים אחרים שעובדים – אך רשמית מופיעים כלא-עובדים – אינם נושאים בנטל, ואף מנפחים אותו עוד יותר, בהיותם זכאים לתשלומי רווחה ולהעברות חד-צדדיות שונות בזכות שהם מציגים את עצמם עניים ממה שהם באמת.

דפוסי התעסוקה משתנים מדור לדור ותלויים במגדר ובהשכלה

שיעור התעסוקה של גברים בישראל, הנמצא במגמת ירידה בשלושים השנים האחרונות, ורמתו נמוכה משמעותית מהשיעור במדינות ה-OECD, הינו מקור מרכזי לדאגה לגבי המשק הישראלי. לעומת זאת, שיעור התעסוקה של הנשים בישראל נמצא בעלייה מתמדת והוא עולה על השיעור הממוצע במדינות ה-OECD (תרשים ראשון).

Heb employment fig 1
בכנס ישראל-שדרות לחברה, שנערך לאחרונה, הציג פרופ’ איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב, ממצאים חדשים על השינויים החלים בשוק העבודה, ועל הגורמים שמאחורי שינויים אלו.

ממצא אחד הוא, שהשינויים נובעים בעיקר מהבדלים בין דורות שונים, ואינם שינויים שחלו בקרב כל דור ודור. המחקר של קמחי מצביע על כך, ששיעורי התעסוקה של כל דור חדש של גברים נמוכים משיעורי התעסוקה של הדור שקדם לו. לעומת זאת, אצל הנשים, כל דור חדש נוטה להיות בעל שיעורי תעסוקה גבוהים לעומת הדור שקדם (תרשים שני).

Heb employment fig 2
ממצא נוסף ממחיש את הקשר בין תעסוקה והשכלה. מכיוון שלגברים ולנשים תכונות עבודה שונות, פער ההשכלה משפיע באופן שונה על גברים ועל נשים. עם זאת, בקרב כל קבוצה ההשפעה של ההשכלה גדולה מאד.

מתברר, שהירידה שחלה בשיעורי התעסוקה של גברים בישראל בעשורים האחרונים התרכזה אצל גברים מבוגרים יחסית, שהשכלתם אינה גבוהה. כך למשל, בקרב הגברים, שנולדו בשנות הארבעים של המאה העשרים, לא נמצא קשר בין שיעור התעסוקה לבין ההשכלה עד סוף שנות ה-30 לחייהם. אולם, החל בגיל 40 לערך, שיעורי התעסוקה של הגברים שהשכלתם עד 12 שנות לימוד הולכים ויורדים, בעוד ששיעורי התעסוקה של גברים, שהשכלתם גבוהה מ-12 שנות לימוד, מתחילים לרדת רק בגיל 50 (תרשים שלישי).

Heb employment fig 3
לעומת זאת קמחי מצא, שהעלייה בשיעורי התעסוקה של נשים בישראל נבעה רובה ככולה מרכישת השכלה גבוהה: שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד כמעט כפולים משיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד. שיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד עולים עד גיל 43 ונותרים יציבים עד שהם מתחילים לרדת בגיל 48. לעומת זאת, שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד עולים בהתמדה עד גיל 49 ורק אז מתחילים לרדת. בכך מסביר קמחי, כי אצל הנשים ניתן לייחס כמעט את כל העלייה המרשימה בשיעורי התעסוקה להתרחבות ההשכלה הגבוהה בקרבן. אצל הגברים, לעומת זאת, הנטייה הבולטת היא,  של ירידה בשיעור התעסוקה בקרב שנתונים צעירים יותר בכלל ובקרב הפחות משכילים בפרט.

קמחי מדגיש, כי ההשכלה היא המפתח העיקרי לצמצום פערי התעסוקה בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. “על המדינה להעניק עדיפות ראשונה במעלה להקניַת כישורי עבודה מודרניים לתלמידים ולסטודנטים, כוח העבודה של העתיד. לא מדובר במספר שנות הלימוד בלבד. מדובר בתכני הלימוד, שעליהם להיות מותאמים לדרישות שוק העבודה המודרני, באיכות ההוראה ובאפקטיביות שלה ובאקלים בית-ספרי תומך. ככל שניתן ללמוד מן הנתונים המתפרסמים מעת לעת על מערכת החינוך ועל הישגי התלמידים, מדינת ישראל רחוקה מלהיות בדרך הנכונה.”

ארץ זבת חלב ודבש (יקרים)

אחד ה”קשים האחרונים” שהוביל את מחאות הקיץ בישראל היה המחיר הגבוה של גבינת הקוט’ג. השוואה שערך ניר עילם, חוקר במרכז טאוב, מראה שב-2005 חלב, גבינה וביצים היו יקרים בישראל מממוצע ה-OECD ב-6 אחוזים. עד 2008, פער זה התרחב ל-44 אחוז (תרשים ראשון). מחירי המזון והמשקאות הלא-אלכוהוליים, שהיו זולים ב-2005 ב-16 אחוז בישראל לעומת ממוצע מדינות ה-OECD, הפכו תוך 3 שנים בלבד ליקרים ב-16 אחוז מממוצע ה-OECD. פירות וירקות נותרו זולים יותר בישראל –אם כי הפער הצטמצם מ-40 אחוז פחות מה-OECD  ב-2005 ל-13 אחוז פחות ב-2008.

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלא בכל התחומים המחירים בישראל גבוהים יותר. אך מתברר שגם בתחומים בהם המחירים בישראל היו נמוכים יחסית ב-2005 – כמו בחינוך, בבריאות, בתקשורת ומחירי הפירות והירקות – הפערים לטובת ישראל הצטמצמו מאוד עד 2008, ובחלק מהמקרים, המחירים שהיו נמוכים יותר בישראל ב-2005 אף הפכו ליקרים יותר מאשר ב-OECD ב-2008.

Heb prices fig 1

מכוניות ודיור הם מההוצאות הגבוהות ביותר של משקי הבית. ב-2005, מחיר כלי רכב בישראל היה גבוה ב-46 אחוז יותר מהמחיר ב-OECD. פער זה גדל ל-70 אחוז עד 2008. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, מסביר שהיעדר תחרות חופשית ביבוא מכוניות לישראל מאפשר למספר קטן של יבואנים ליקר את כלי הרכב הנמכרים בארץ באופן בלתי פרופורציונלי למקובל במדינות המערב.

הדיור בישראל יקר אף הוא. באופן כללי, דירה נחשבת קשה מאוד להשגה אם העלות שלה עולה על חמש שנות הכנסה. מחקר של מכון דמוגרפיה אינטרנשיונל מחלק את מחיר הדיור החציוני בהכנסה חציונית למשק בית (תרשים שני) ומראה שבארה”ב נדרשות בממוצע רק 2.9 שנות הכנסה לקניית דירה, בקנדה ובאירלנד נתון זה עולה ל-3.7 שנים, באנגליה ל-5.1, בניו-זילנד ל-5.7 ול-6.8 באוסטרליה. אך בישראל נדרשות לרכישת דירה יותר שנות עבודה מכל המדינות האלה, עם ממוצע של 7.7 שנות עבודה.

Heb prices fig 2 (11 12 26)HE

יתרה מכך, הישראלי נדרש לעבוד יותר שנים בעבור דירתו מתושבי 32 מתוך 33 הערים הגדולות באנגליה (תרשים שלישי), כאשר אפילו בלונדון מדובר “רק” ב-7.1 שנות עבודה הנדרשות לרכישת דירה. הדיור בישראל גם יקר יותר מזה של כל מטרופולין באירלנד ובניו-זילנד, ומ-174 מתוך 175 הערים הגדולות בארצות-הברית. אפילו הדיור בעיר ניו-יורק דורש פחות שנות עבודה מאשר בישראל.

Heb prices fig 3 (11 12 26)HE

 

לדברי פרופ’ דן בן-דוד, טיפול המתמקד בעיקר בסימפטומים אינו הדרך להורדת עלות הדיור. נדרש טיפול שורש והוא מצביע על מספר כיווני מדיניות עיקריים:

  1. רפורמה במינהל מקרקעי ישראל.  במדינת ישראל, המחזיקה בבעלותה יותר מ-90 אחוז מהקרקע, אין שוק חופשי בתחום הדיור. נדרשת רפורמה כללית במינהל מקרקעי ישראל, כדי שיחדל לפעול כמונופול הממקסם רווחים על חשבון הציבור הרחב.
  2. טיפוח והנגשת הפריפריה. רמת החינוך הירודה בפריפריה והיעדר נגישות מהירה, זמינה וזולה מן הפריפריה למקומות עבודה בערים הגדולות מונעים ממשפחות צעירות רבות לעבור ליישובים בהם ניתן לרכוש דירות גדולות יותר במחירים נמוכים יותר. אמנם דרושה רפורמה כוללת במערכת החינוך בכל המדינה, אך חשיבותה עולה מספר מונים בפריפריות. במדינה בה רק מחצית מכלי הרכב לנפש מהממוצע המערבי, אך יותר מכפליים הצפיפות על הכבישים, הגיע הזמן להגביר משמעותית את ההשקעה בתשתית התחבורה ולסגור פערים אחרי עשורים של פיגור. אמנם חל שיפור מסוים בתחום זה וההשקעה הלאומית של ישראל בתשתיות תחבורה עלתה לרמה דומה לזאת של ממוצע ה-OECD (כאחוז מתמ”ג), אך זה עדיין רחוק מלספק אם ישראל רוצה לסגור את פער התשתיות הענק שנפתח במרוצת השנים.
  3. מעונות סטודנטים. בארבע הערים הגדולות לפחות אוניברסיטה אחת, עם 18,000 עד 29,000 סטודנטים אוניברסיטה. הגיעה העת לבנות מספיק מעונות מסובסדים במתחמים הקיימים – על-ידי בנייה לגובה במקום הבנייה הנמוכה הקיימת – כדי להקטין במידה ניכרת את ביקוש הסטודנטים לדירות מפוצלות ויקרות בערים אלה. כך יירד הביקוש להשקעה בדירות מסוג זה וישתחררו אלפי דירות למשפחות צעירות שאינן מצליחות להתחרות היום במחירים הקיימים. כבונוס, הסטודנטים, שיגורו במרחק הליכה מהקמפוסים, יוכלו להקדיש יותר זמן ללימודים ובכך יקטינו את הצפיפות על הכבישים העמוסים ממילא.
גורם משותף התורם למחירים גבוהים בישראל, בין אם בדיור, במוצרי צריכה או בתחומים אחרים, הוא ביורוקרטיה מסורבלת מאוד.  לשם דוגמא, דן בן-דוד נעזר בנתוני הבנק העולמי ומראה שמספר הימים הדרוש להקמת עסק בישראל גבוה בהשוואה ל-32 מ-33 מדינות ה- OECD (תרשים אחרון). בעוד שבאוסטרליה לוקח יומיים להקים עסק, בקנדה 5 ימים, בארה”ב 6 ימים ובצרפת 7 ימים, בישראל מדובר ב-34 ימים – כמעט פי שלושה מממוצע ה-OECD. במקום שמשאבים יופנו להוזלת מחירים, הם יורדים לטמיון בתהליך שגרתי לכאורה של הקמת העסק.
Heb prices fig 4

מחאות הקיץ בישראל אכן נגעו בעצב חשוף מאוד, אם כי הן התמקדו רק בסמפטומים, או כאמור, ב”קצה הקרחון”. הקרחון עצמו, שהינו במוקד של מרבית המחקר במרכז טאוב, מתבטא ברמת חיים ישראלית שהולכת ונסוגה מזו שבמדינות המערב מאז שנות ה-70 (המיתון הנוכחי מהווה חריגה ממגמות ארוכות-הטווח האלו); ורמות עוני ואי-שוויון גבוהות בהרבה מאלו ששררו בשנות ה-70 וה-80, וגבוהות במידה ניכרת גם מאלו של רוב מדינות ה-OECD.

הצירוף של מחירים יחסית גבוהים והכנסות נמוכות בישראל – בהשוואה למערב המתועש – גובה מחיר במספר מישורים. ביטוי אחד, שנצפה במשך הקיץ האחרון הוא שביתת הרופאים, כאשר המיומנות והכישורים שלהם משתווים לאלו של טובי הרופאים במערב, אך רמת ההשתכרות מפגרת מאחור. במחאה, מתמחים רבים התפטרו באופן המוני ובתי המשפט נדרשו להתערב ולמנוע את ההתפטרויות מחשש להשפעה שלילית חמורה על שירותי הבריאות ככלל ועל טיפול חירום בפרט. רק לאחרונה הגיעה הפרשה לסיומה, באופן שעוד עלול להכות הדים על דפוסי המשא ומתן העתידיים בשוק העבודה.

בתחום האקדמי, ההתפטרויות הוחלפו בבריחת מוחות מסיבית מן המדינה, בריחה שהינה חמורה במיוחד בתחומים המציעים תגמול גבוה בהרבה באקדמיה בחוץ-לארץ. גם בתחום זה נרשמה התקדמות בניסיון להפיכת המצב. אך מדובר בטיפול סימפטומטי לבעיה רחבת היקף שנותרת מתחת לפני השטח.

פרופ’ בן דוד מסכם שמצב בו הכשרת כוח האדם בחזית הידע האנושי לצד תגמול שאינו משקף הכשרה זאת אינו מצב בר-קיימא. כאשר בנוסף לכך, יוקר המחיה עולה מעבר לזה שבמערב, אין זה מפליא ש-400,000 ישראלים – במדינה המונה פחות משמונה מיליון תושבים – יצאו לרחובות בליל קיץ אחד במחאה. הוא מוסיף שנדרש תכנון לטווח ארוך שיתמקד בשיפור משמעותי בהון האנושי ובהון הפיזי של המדינה כדי להתמודד עם בעיות היסוד של ישראל. לצד זה נדרשת מדיניות כוללת, הנותנת עדיפות לרווחה הכללית על פני רווחתן של קבוצות אינטרס צרות, בליווי רגולציה מתאימה לטיפול בכשלי שוק.

פערי הכנסות בישראל

חלק מן האחריות לכך מוטל על מדיניות הקצבאות של הממשלה, אך חלק הארי של פערי ההכנסות נובע מפערים בתעסוקה, בהיקף העבודה ובשכר. פערי השכר בישראל גבוהים מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, והם באים לידי ביטוי בעיקר בפערי השכר בין עובדים בעלי רמות השכלה שונות. בעשור האחרון גדלה מאד רמת ההשכלה של העובד הממוצע, אולם במקביל, הביקוש לעובדים משכילים גדל אף יותר, ולכן פערי השכר המשיכו לצמוח. מדיניות, שמטרתה לצמצם את הפערים הכלכליים-חברתיים בישראל, צריכה בטווח הקצר לעודד את התעסוקה ולתמוך בהכנסתם של בעלי השכר הנמוך, אך על מנת להצליח בטווח הארוך, עליה לשדרג את כישורי העבודה של הדורות הבאים של העובדים ולהקטין את הפערים בהם. לשם כך אין די בהגדלת מספר שנות הלימוד, שיעור הזכאים לתעודת בגרות או שיעור בעלי התארים האקדמיים, אלא יש לטפל גם בתכני הלימוד וברמת ההכשרה שמעניקים מוסדות החינוך.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

ההוצאה הציבורית בישראל

בזמן שמדינת ישראל עברה מספר לא מבוטל של אירועים מהותיים בתקופה זו, ממשלה אחרי ממשלה הצליחה לשמור על יציבות רבה בהוצאות האזרחיות. הייחודיות של ישראל בולטת במיוחד בחמש השנים האחרונות, בהן ירדו ההוצאות ביחס לתוצר בארץ בעוד שהן עלו במרבית מדינות המערב. אך אחריות פיסקלית כזו מחייבת שימוש משכל במיוחד בתקציבים הקיימים, ובמישור הזה המדינה הצליחה הרבה פחות. לישראל אחת ממערכות החינוך הפחות מצליחות בעולם המערבי והמדינה מממנת תמיכות וסובסידיות בהיקפים המאפשרים שיעורי אי-השתתפות גברים בכוח העבודה מהגבוהים בעולם המערבי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

מבט מאקרו

הוא עומד על הפער בין המצב הטוב המשתקף באינדיקטורים השונים לפעילות השוטפת של המשק, לבין המצב המדאיג לנוכח הבעיות ארוכות הטווח, המאפיינות את המשק. הנתונים השוטפים מצביעים על גידול נאה בתוצר ובתעסוקה, על אבטלה נמוכה יחסית, על עודף בחשבון השוטף ועל אינפלציה סבירה. הבעיות ארוכות הטווח מתעוררות בשל השקעה נמוכה יחסית, תשתיות פיסיות המצויות בפיגור, ובעיות רבות בשוק העבודה, המקרינות לרעה על איכות ההון האנושי ועל פריון העבודה. הפרק דן גם בבעייתיות הרבה הכרוכה בכל ניסיון לשינוי המדיניות הפיסקלית, שהייתה עשויה לפעול לפתרון הבעיות הללו.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה:  חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

משמעת תקציבית לצד עיוותים בהקצאת המשאבים מתבטאים בקיץ של מחאות

בתחילת שנות השמונים, תקציבי ממשלת ישראל יחסית לתוצר שלה היו בין הגבוהים בעולם המפותח, עם הוצאה ציבורית שעלתה על 70 אחוז מהתוצר הלאומי. בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותכנית הייצוב של אמצע שנות השמונים, חל שיפור מהיר. אך בשנת 1990 שיעור הוצאות הממשלה בתוצר הגיע ל-55 אחוז, והיה  גבוה עדיין מזה של 22 מתוך 23 מדינות OECD  המפותחות ביותר (רק שוודיה הוציאה יותר). עד שנת 2000, ההוצאה הציבורית בישראל המשיכה וירדה לרמה של 51.5 אחוז מהתוצר, שיעור גבוה מזה של כל אותן 23 המדינות, למעט ארבע. אולם כפי שמראה מנכ”ל מרכז טאוב, פרופסור דן בן-דוד (בדו”ח מצב המדינה 2010, שהתפרסם החודש), תקציבי מדינת ישראל הפכו, עם השנים, להיות בין הנמוכים במערב.  למעשה, יחס ההוצאה הציבורית לתוצר של ישראל ב-2010 ירד ל-45 אחוז, שיעור נמוך מזה של 16 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

הירידה העיקרית, והידועה ביותר, ביחס הוצאות-תוצר נבעה מהקטנת שיעור ההוצאות הביטחוניות בתמ”ג, מרמה של 12.6 אחוזי תוצר ב-1990 ל-6.9 אחוזי תוצר ב-2009. חיסכון של עוד ארבע נקודות אחוז נבע מתשלומי ריבית קטנים יותר על החוב הציבורי שהלך וקטן. ואולם יש פחות מודעות להצלחה המרשימה של ישראל בשמירה על יציבות בהוצאות האזרחיות שלה (כלומר, הוצאות ציבוריות בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית).

govt_fig_1_v2

לאור אירועים תנודתיים מאוד (מלחמות ואינתיפאדות, היפר אינפלציה, עלייה מסיבית, רצח פוליטי, וכו’), שאפיינו את ישראל בעשורים האחרונים, היציבות התקציבית – לעומת מה שאירע במערב במהלך אותה תקופה – אינה מובנת מאליה (חלק א’ בתרשים). במשך עשור וחצי, בין 1990 ל-2005, הייתה תנודתיות לא-מבוטלת בהוצאות הציבוריות (כאחוז מתמ”ג) במדינות ה-OECD, שנעו מעליות של 37, 23 ו-21 אחוז בפורטוגל, יפן ובלגיה, לירידות של 21, 20 ו-14 אחוז בנורווגיה, ניו-זילנד והולנד, בהתאמה. לעומת זאת, חלקן של ההוצאות האזרחיות בתוצר הישראלי ב-2005 השתווה לשיעורן ב-1990.

בחמש השנים האחרונות, התפתח מיתון עמוק בחלק ממדינות המערב. בעקבות המיתון, ההוצאות האזרחיות בכל אחת מ-23 מדינות ה-OECD למעט אחת גדלו, בשיעור ממוצע של 12 אחוז (חלק ב’ בתרשים) בין 2005 ו-2010. לעומת מרבית המדינות האחרות, ישראל, שעברה את המיתון הרציני שלה בתחילת העשור במקום בסופו, הורידה ב-6 אחוזים את משקל ההוצאות האזרחיות שלה בתוצר. ישראל ושוויץ הן המדינות היחידות שיחס ההוצאה-תוצר שלהן ירד בשנים 2005-2010. כתוצאה מכך, וכפי שנכתב לעיל, ההוצאות האזרחיות של ישראל נמצאות היום מתחת לאלו של 21 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

ככל שהתקציבים האזרחיים של ישראל נמוכים יותר, מחויבת המדינה לעשות בהם שימוש מושכל יותר. בקופה הציבורית נותר פחות כסף לדרישות מגזריות ולאינטרסים אישיים. באזור גועש, שראה מהומות רחוב ברחבי העולם הערבי מאז תחילת 2011 – ולאור ההיסטוריה של מספר אירועים קטקליזמיים בכל עשור – בן-דוד טוען שעל ישראל לשמור על דרגות החופש התקציביות המעטות שיש לה ולחלק את תקציבה בראייה ממלכתית וכוללת.

מחד, עומדת לזכותה של מדינת ישראל היכולת המוכחת להשתלט על ההוצאות בסביבה כה תנודתית, וביתר משמעת מזו שגילו מדינות אחרות שעברו תקופות סוערות הרבה פחות. מאידך, אחריות פיסקאלית כזאת מחייבת שימוש נבון יותר בכספי הציבור. בתחום זה ממשלות ישראל הצליחו פחות. הדבר נכון גם לגבי הכנסות המדינה, הנגבות בצורה מעוותת ובלתי שוויונית (כפי שנידון במאמר נלווה בחדשון זה, על בסיס דבריו של ירום אריאב, מנכ”ל האוצר לשעבר).

בצד ההוצאות, תשלומי הרווחה לנפש גדלו בעקביות במשך יותר מארבעה עשורים – ובמכפלות של הגידול ברמת החיים במדינה. זהו מצב שאינו בר-קיימא בטווח הארוך. התופעה נוצרה בזמן שחלק גדול מאוד – וגדל – של האוכלוסייה בישראל אינו מקבל את הכלים או את התנאים לעבוד במשק מודרני. כתוצאה מכך, שיעור המשפחות שהיו חיות מתחת לקו העוני (אילולא התמיכות שקיבלו) הינו בסביבות השליש – לעומת “רק” רבע ב-1979. קשיים אישיים להתמודד במשק גלובלי מתורגמים גם לחוסרים לאומיים גוברים בקליטה, ביישום ובפיתוח של ידע, מה שמשפיע על קצב הצמיחה הכלכלית של המדינה כולה. לכן, למרות שמוצדק לקרוא לישראל “מדינת הסטארט-אפ”, הכינוי מתייחס לחלק הולך וקטן של החברה הישראלית.

במקום לנצל את המשאבים העומדים לרשותן, באופן שהיה יכול להניע שינוי חיובי וקבוע בתוואים החברתיים-כלכליים ארוכי הטווח של המדינה, ממשלה אחר ממשלה נתנה למערכת החינוך – שנחשבה על-ידי רבים לאחת הטובות בעולם – לשקוע לתחתית העולם המפותח, עם כל ההשלכות שיש לכך על הצמיחה, העוני והצורך בתשלומי רווחה.

כפי שמציין בן-דוד, אזרחים בריאים רבים, שהיו יכולים לעבוד, מקבלים תמיכות גדולות מהמדינה בזמן שמספר רב של קשישים ונכים נאלץ לחיות בעוני מחפיר. הרפורמה המערכתית היחידה בחינוך, שהתקבלה על-ידי הממשלה לפני כחצי עשור, ננטשה. מערכת הבריאות, שעדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם, מספקת שירותים פחות ופחות שוויוניים, בעת שחלקה של המדינה בסך הוצאות הבריאות הולך ויורד מאז הרפורמה הגדולה באמצע שנות התשעים .

בן-דוד ממשיך וטוען: “אחריות תקציבית אינה נוגעת רק לשמירה על התקציב הכולל בתקופות יוצאות דופן. היא גם מחייבת החלטות רציניות – ולעתים, קשות מבחינה פוליטית – לגבי חלוקת התקציבים. לכך קוראים קביעת עדיפויות לאומיות, ולישראל נותר עוד מרחק גדול לכסות בתחום זה.”

גל המחאות הציבוריות הגדול בישראל בקיץ 2011 משקף את חוסר הנכונות הגובר בקרב הציבור להשלים עם עיוותים מתמשכים בהוצאות הציבוריות בישראל, בהיותן מיטיבות עם קבוצות אינטרס צרות ובעלות השפעה פוליטית מסיבית, על חשבון אינטרס הציבור הכללי בתחומי החינוך, הבריאות והדיור.

חיים על זמן שאול

האינדיקטורים המאקרו-כלכליים של ישראל בשנים האחרונות טובים למדי יחסית למדינות המערב: צמיחה מעל הממוצע, אבטלה נמוכה מהממוצע, עודף מסחרי, אינפלציה מתונה וחוב ציבורי מצטמצם (כאחוז מתמ”ג). המשק הישראלי צלח את המשבר הכלכלי העולמי של 2007-2009 טוב יותר מרוב המשקים המפותחים, כאשר המיתון בישראל היה קצר יותר ועמוק פחות לעומת ארה”ב ורוב מדינות מערב אירופה. פרופסור ערן ישיב, ראש תכנית מדיניות הכלכלה של מרכז טאוב, סוקר את ההתפתחויות הללו בפרק המאקרו בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש.

לצד הסיפוק יש גם מקום לדאגה. לעומת אותם אינדיקטורים, המודדים ביצועים כלכליים שוטפים, מדדים המנבאים ביצועים עתידיים מספקים תמונה בעייתית למדי. העתיד הכלכלי של ישראל מותנה בהשקעה בתשתיות הפיזיות והאנושיות שלה. במקרה הראשון, מדובר בטיפוח הון פיזי, כגון מיכון, בניינים ותשתיות ציבוריות. הגדלת ההון האנושי מחייבת טיפוח מיומנויות שונות והרגלי עבודה כלליים לצד רמה גבוהה של הכשרה והתמחות, כנדרש למשק גלובלי מתקדם במאה העשרים ואחת. הנתונים מעידים על כך, שישראל מדשדשת מאחור בשני אפיקי השקעה אלו.

הליקוי הראשון עליו מצביע ישיב הוא זה של החיסכון הפרטי, המהווה את המקור העיקרי להשקעה. בשנים האחרונות הוא ירד מרמה של 24 אחוז מהתוצר (תמ”ג) לכ-18 אחוז. לא מפתיע אם כן, שההשקעה נותרה מאחור אף היא, כפי שרואים בתרשים הראשון. בשנת 2010, ההשקעה הגולמית המקומית הגיעה לשפל של כל הזמנים, לרמה של קצת יותר מ-15 אחוז, כאשר ברוב שנות המדינה  רמת ההשקעה המקומית הגולמית נותרה בשיעור של מעל 20 אחוז. הרמה הנוכחית של ההשקעה נופלת אף מזו של מדינות ברמת התפתחות דומה, בהן השיעור נע בין 20 ל-24 אחוז מהתוצר.
Macro_fig_1

לצד המחסור בהשקעה הפרטית, ישראל חווה גם מחסור בהשקעה ציבורית. הגידול ברוטו במלאי ההון של המגזר הציבורי נמוך לאחרונה וכמעט שאיננו עולה מעל לאחוז אחד. השיעור נמוך מזה של כל אחת ממדינות ה-OECD, שם הממוצע גבוה משלושה אחוזים.

בנוסף, בישראל ישנו מחסור של השקעה בהון אנושי, המתבטא במספר רב של ישראלים, ובפרט גברים ישראלים, שאינם משתתפים כלל בכוח העבודה. התרשים השני מראה שאף לאחר גידול של 1.2 אחוזים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים בשנים 2006 ל-2009, וירידה של 2.6 אחוזים בנתון המקביל במדינות ה-OECD, השיעור בישראל נופל עדיין בחמש נקודות אחוז מהממוצע של המדינות האחרות.
Macro_fig_2

בקרב אלו שכן משתתפים בכוח העבודה, עובדים רבים מדי הם בעלי מיומנות נמוכה ומועסקים במשרות המתאפיינות בשכר נמוך וללא אפיקי קידום. ישיב מצביע על קיומו של “שוק עבודה דואלי”: קיים שוק עבודה אחד בו מרוכזים עובדים מיומנים, שיש להם יציבות תעסוקתית, כאשר מגזר ההייטק בולט במיוחד בהקשר זה. מנגד, קיים שוק עבודה שני, בו מרוכזים עובדים לא-מיומנים, המועסקים בשכר נמוך, לעיתים נמוך משכר מינימום, עם יציבות תעסוקתית נמוכה וחסמים גדולים בפני המעבר לשוק הראשוני.

שיעור גבוה של שכירים – חמישה עד שישה אחוזים – מועסקים בישראל על-ידי חברות כוח אדם. במקרה זה, גם אם העובד נהנה מיציבות נומינלית, בהיותו מועסק אצל מעביד קבוע, הרי היציבות התעסוקתית היא במהותה נמוכה, שכן תיתכן תחלופה תכופה כתוצאה מהפניה של העובד למטלות ולמקומות עבודה שונים.

ישיב מבחין בזיקה בין ההשקעות הנמוכות בהון פיזי לבין ההשקעות הנמוכות בהון אנושי: היעדר עובדים מיומנים מביא לאימוצן של טכנולוגיות ייצור מיושנות, המתאימות לעובדים בלתי מיומנים ובעלי שכר נמוך, לעומת גישות מודרניות וממוכנות יותר, המחייבות השקעה רבה יותר בעובדים מיומנים, שה​תפוקה שלהם גבוהה יותר. לפיכך, הליקויים בכוח העבודה מחזקים את אלה של מגזר הייצור ולהיפך. בעיה כלכלית זאת גוררת בעקבותיה בעיה חברתית חריפה של יצירת ריבוד בחברה הישראלית: קבוצה אחת נהנית מהתהליך של גלובליזציה וקידום, וקבוצה אחרת נותרת מאחור.

בזמן שניהול משכיל וטוב של המדיניות המוניטרית והפיסקלית הותיר את המשק הישראלי במצב מאקרו-כלכלי טוב מבחינת הנתונים השוטפים, קיימות בעיות ארוכות טווח הן בתחום שוק העבודה והן בתחום ההון הפיסי. בעיות אלו פוגעות ביכולת הצמיחה של המשק ובאפשרותו להתקדם לרמת החיים המאפיינת את המדינות המפותחות ביותר – והן אף עלולות לגרום לנסיגה של המשק לאחור. בנוסף לכך, בעיות אלו כרוכות בהתגברות של אי-השוויון, הגורם לפגיעה ברווחה החברתית, להתמדה של הבעיות ארוכות הטווח, ולחיכוכים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

המגבלות הקיימות בפועל על המדיניות הפיסקלית כתוצאה ממבנה הממשל בישראל אינן מבשרות טובות לאפשרות של טיפול שורש בבעיות המרכזיות בשוק העבודה.

פחות עובדים, יותר שעות – ורמת חיים נמוכה יותר

כפי שהראה מנהל מרכז טאוב, פרופ’ דן בן-דוד, בדו”ח מצב המדינה לשנת 2009, לא רק שרמת החיים בישראל נופלת מזאת של מדינות ה-G7 (המדינות בעלות המשקים המובילים בעולם), היא גם צומחת בקצב אטי יותר במהלך העשורים האחרונים, ולפיכך – ישראל משתרכת יותר ויותר אחרי המדינות המובילות.

מהם הגורמים העיקריים המבדילים בין רמת החיים בישראל לזאת של מדינות מפותחות אחרות? בתרשים להלן, המעדכן תרשים קודם של בן דוד משנת 2003, מוצגת השוואה של רמת החיים ושל כוח העבודה ב-2009 בין ישראל ל-24 מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולהתפתחות כלכלית, אליו התקבלה ישראל בשנה שעברה). רמת החיים – כנמדד בתוצר לנפש – גבוהה ב-21 מתוך 24 מדינות אלו לעומת הרמה  בישראל (הנתון מופיע כציר האופקי של התרשים).

המשולשים האדומים בתרשים מצביעים על שיעור התעסוקה, וכפי שניתן לראות, שיעור זה בישראל נמוך לעומת כל המדינות למעט שתיים. לעומת זאת, מספר השעות לעובד, המסומן בריבועים כחולים, גבוה מיתר המדינות למעט שתיים – ללא קשר אם מדינות אלו עשירות או עניות יותר מישראל.

3_3_fig_1_heb_f

הגורם העיקרי בקביעת רמת החיים של מדינה הוא פריון העבודה ונהוג להציגו באמצעות המדד של תוצר לשעת עבודה. הקשר החזק בין הפריון ורמת החיים של מדינות, הניכר בתרשים, אינו מקרי. ככל שהעובד פורה יותר, ניתן לתגמל אותו יותר ובכך לאפשר לו  רמת חיים גבוהה יותר. זאת אחת הסיבות העיקריות לעובדה, שהפריון נמוך יותר במדינות OECD בהן רמת החיים נמוכה לעומת ישראל, וגבוה יותר במדינות OECD העשירות יותר (ראו עיגולים ירוקים בתרשים).

התרשים משקף קשר מעניין המתקיים במדינות המערב: במדינות בהן שיעור גבוה יותר של האוכלוסייה מועסק, ככל שפריון העבודה של העובד הממוצע גבוה יותר, אז המועסקים נוטים לעבוד פחות שעות בשבוע בזמן שרמת החיים גבוהה יותר.

פיגור בפריון העבודה

תמונת הפריון בישראל מגלה פער הולך וגובר בין מדיניות הG7- לבין ישראל (התרשים השני). ההאטה היחסית בצמיחת הפריון מאז שנות השבעים מתורגמת לצמיחה כלכלית אטית יותר, כאשר רמת החיים בישראל הולכת ונסוגה לעומת מדינות ה-G7.

האירוניה היא – כפי שבן-דוד מראה בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב – שישראל מרבה להשקיע במחקר ופיתוח (מו”פ), ובתחומים מסוימים היצירתיות והחדשנות שלה עוברות את אלו של המשקים המובילים בעולם. אך על אף שמגזרים אחדים של המשק הישראלי אכן נמצאים בחוד החנית, הרי התשתיות האנושיות הפיזיות לא עמדו בקצב.

צפיפות הולכת וגוברת על הכבישים (ראו חדשון מרכז טאוב מינואר 2011) מביאה לעלות תחבורה גבוהה וכתוצאה מכך – לפריון נמוך יותר. רמת חינוך נמוכה יחסית וכישורים  בלתי מספקים בקרב אוכלוסיות גדולות וגדלות בחברה הישראלית פוגעים ביכולתן לייצר, וההכנסות נוטות לשקף זאת.

3_3_fig_2_heb_f

כתוצאה מכך, על אף שקיימים תחומים בהם המשק הישראלי מסוגל להתחרות בהצלחה בשוק העולמי, חלקה הגדול של האוכלוסייה הלא-מיומנת מורגש בחישוב הממוצע הלאומי. מסתבר, שאין ביכולתם של המגזרים המתקדמים יותר של המשק הישראלי להעלות את רמת החיים הממוצעת בישראל לרמות הגבוהות של העולם המפותח. ההיפך הוא הנכון. האוכלוסייה הבלתי-מיומנת מושכת את מסלול הצמיחה של ישראל כלפי מטה. אין זה מקרי, אם כן, שמסלול הצמיחה של ישראל נמוך יותר ושטוח יותר לעומת המסלולים של המשקים המתקדמים בעולם.

תעסוקה נמוכה

תמונת התעסוקה בישראל בעייתית, במיוחד זאת של הגברים. אמנם שיעור האבטלה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD, אך מדד זה מתחשב רק במי שמחפש עבודה וטרם מצא. הבעיה היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל כלל אינו מחפש עבודה. לכן, מדד רלוונטי יותר להשוואה הוא שיעור אי-התעסוקה, הכולל הן את המובטלים והן את אלו שכלל לא מחפשים עבודה.

כפי שצוין בכתבה, שהופיעה בחדשון מרכז טאוב ביוני 2010, שיעור הלא-מועסקים בישראל בקרב גברים בגילאי העבודה העיקריים (גילאי 35 עד 54) גבוה לעומת יתר המדינות המפותחות ביותר ממחצית: 19 אחוז לא מועסקים בישראל ב-2008 לעומת 12 אחוז ב-OECD. שתי קבוצות בולטות במיוחד בהקשר זה: גברים ערביים וגברים חרדים. 27 אחוז מהגברים הערביים בגילאי העבודה העיקריים לא היו מועסקים ב-2008 – כפול מהשיעור ב-1979 – ו-65 אחוז מהגברים החרדים לא היו מועסקים, יותר מפי שלושה מהשיעור ב-1979.

חשוב לציין, שגם בקרב גברים יהודים לא-חרדים, המהווים עדיין רוב מכריע בישראל, שיעור אי-התעסוקה (15 אחוז) גבוה ברבע מהשיעור הממוצע ב-OECD (12 אחוז). ואילו לפני שלושה עשורים, ב-1979, שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים יהודים לא-חרדים היה זהה לממוצע ב-OECDהמשמעות היא שההידרדרות שחלה במהלך העשורים האחרונים היא הידרדרות רוחבית בשיעור התעסוקה של כלל הגברים בישראל.

העלייה הניכרת באי-התעסוקה בקרב הגברים באה על רקע ירידה מתמשכת בתעסוקה אצל ישראלים מעוטי השכלה ומיומנות לצד עלייה ארוכת טווח ברמת תשלומי ההעברה לתושבי ישראל. התוצאה היא, שפחות עובדים, במונחים יחסיים, נושאים על כתפיהם את כובד המשקל של המשק הישראלי והם נדרשים לעבוד יותר שעות, כדי לשאת בנטל הזה.

הגם שאותם ישראלים שאכן עובדים עושים כן במשך יותר שעות שבועיות מהשכיח במערב, המגמה היא שגברים ישראלים נוטים לעבוד פחות שעות בהשוואה למצב לפני עשור (תרשים שלישי). במחקר העומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010, מצביע פרופ’ אייל קמחי על כך, שגברים יהודים לא-חרדים,   המייצגים את הקבוצה הגדולה ביותר של הגברים בישראל, עבדו בממוצע 49.3 שעות שבועיות ב-1998. עד 2009, מספר זה ירד ביותר מ-3 אחוזים, ל-47.6 שעות. מספר השעות השבועיות שעבדו גברים ערבים היה נמוך לכל אורך התקופה, והוא ירד ביותר מאחוז אחד במהלך התקופה, מ-45.8 שעות בשבוע ל-45.3 שעות ב-2009.

3_3_fig_3_heb_f

חרדים וכוח העבודה

מצב התעסוקה בקרב גברים חרדים שונה באופן משמעותי בהשוואה לכל קבוצות האוכלוסייה האחרות. לא רק ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מאד, המחקר של קמחי מראה שגם בקרב הגברים החרדים המועסקים עובדים פחות שעות בשבוע מכל הקבוצות האחרות: 7 אחוזים פחות מהערבים ו-14 אחוז פחות מיהודים לא-חרדים. יתרה מכך, הירידה החדה במספר שעות העבודה הממוצע של החרדים, של כחמש שעות שבועיות – ירידה של 12 אחוז – הייתה הגדולה בהשוואה לעומת כל הקבוצות. כלומר, בקרב החרדים המעטים יחסית העובדים, שכבר עבדו בעבר פחות מעמיתיהם בקבוצות אחרות, הם גם צמצמו את שבוע העבודה שלהם הרבה יותר מאחרים.

לכן, לא רק שגדל הפער בשיעור התעסוקה בין גברים חרדים וגברים אחרים, ההידרדרות התעסוקתית מתבטאת גם בפער גדול וגובר במספר שעות העבודה. על רקע הפערים בדפוסי עבודה בין חרדים ואחרים, אין זה מפתיע, ששיעור הולך וגדל של משפחות חרדיות נופל מתחת לקו העוני.

הסוגיה של חרדים ועבודה הופכת בעייתית יותר ויותר ככל שחלקם באוכלוסייה צומח במהירות. ילדים חרדים מהווים היום חמישית מכלל תלמידי החינוך היסודי בישראל, כאשר בעשור האחרון לבדו חלה עלייה של 51 אחוז במספרם. זאת, לעומת ירידה של 3 אחוזים בהיקף רישום התלמידים לחינוך הממלכתי הלא-דתי (ששיעורם ירד לכדי 39 אחוז מסך התלמידים בחינוך היסודי ב-2008). ככל שפלג זה של האוכלוסייה גדל במהירות, היכולת והמוכנות שלהם להשתלב במשק מודרני ותחרותי הופכות לנושא בעל חשיבות עליונה,  המחייב התמודדות מצד החברה הישראלית והמנהיגות שלה.

על רקע הסירוב של החרדים לאפשר לילדיהם ללמוד את נושאי הליבה, באופן שיקל על שילובם במשק מודרני ותחרותי, התחזית לצמיחה עתידית בפריון, שתאפשר תגמול גבוה יותר, אינה מעודדת. הצירוף של דפוסי תעסוקה בעייתיים וחינוך בלתי מספיק לחיי עבודה מייצר לחצים גוברים להעלאת התמיכה הממשלתית למשפחות אלה, על כל המשתמע מכך באשר למיסוי ולרמת החיים של כלל החברה הישראלית.

לאור העובדה שהאוכלוסייה החרדית גדלה בקצב מהיר יותר משאר הקבוצות בחברה הישראלית, להתפתחות בקרב קבוצה זו יש השלכות כבדות משקל על רמת החיים של כלל החברה הישראלית.

גז טבעי הוליד דיון טבעי

ישראל נחשבה בעבר הלא-רחוק למדינה דלת משאבי טבע, וכישורי התושבים היוו המשאב היחיד שניתן היה לבנות עליו. לפיכך, המדיניות הציבורית וחקר המדיניות בתחום אוצרות הטבע נותרו בלתי מפותחים. תפיסה זאת נדרשה לשינוי דרמטי כאשר המדינה התבשרה בשנה האחרונה על גילויַן של עתודות משמעותיות של גז טבעי בקידוחים התת-ימיים תמר ולוויתן בסמוך לחופי חיפה. התיזמון של גילויים אלו בישראל מבורך במיוחד לאור ההפרעה באספקת גז טבעי ממצרים עקב השינויים הפוליטיים המתהווים שם.

קובעי המדיניות נדרשו לפעול במהירות, כדי לגבש מדיניות שתדאג לחלוקה הוגנת של הרווחים מהקידוחים הקיימים בין המדינה ובין היזמים, ותבטיח בעתיד תשואה הוגנת למדינה על משאבי הטבע שלה לצד תמריץ מספיק לעידוד יזמים לפתח משאבים נוספים.

הממשלה מינתה ועדה ציבורית, בראשות הכלכלן פרופ’ איתן ששינסקי מהאוניברסיטה העברית, מומחה למימון ציבורי, ועמו מונו כחברים כלכלנים, משפטנים ומומחים בתחומי התשתיות. הוועדה התבקשה לבחון את הנושא ולגבש המלצות בעניין מדיניות המיסוי, התמלוגים והאגרות בנוגע לחיפושים ולתגליות הגז הטבעי ובנוגע לגילויים עתידיים. הוועדה פרסמה את המלצותיה בסוף 2010, והן אומצו במלואן על-ידי הממשלה, שהגישה אותן לאישורה של הכנסת.

שיטת המיסוי שהייתה נהוגה בישראל בתחום זה גובשה בראשית שנות החמישים והיא הוחלה בפועל בעיקר על שדה הנפט הזעיר “חלץ” בנגב, ועל שדה הגז מארי B, שהתגלה בסמוך לחופי אשקלון. גילויים אלו הוסדרו מבחינת המיסוי באמצעות מס חברות רגיל ושיעור תמלוגים בגובה של 12.5 אחוז משווי הייצור במקום ההפקה (לגבי גז טבעי ערך זה נמוך מערך השוק). לפי הנוסחה שנהגה עד כה, מס החברות הוחל רק אחרי “ניכוי אזילה”, אשר קיזז את הירידה בערך המלאי של המשאב.

ועדת ששינסקי המליצה לבטל את “ניכוי האזילה”, אשר איננו מקובל במדינות אחרות והוא נמצא על-ידה בלתי מוצדק לאור העובדה שהמאגרים שייכים למדינה ריבונית ולא לחברות פרטיות. בנוסף לכך, הוועדה המליצה להנהיג היטל חדש על רווחי נפט וגז מהסוג הקיים במדינות רבות עתירות באוצרות טבע. ההיטל המוצע יחול רק על הכנסות העודפות על מכפיל מסוים של כלל הוצאות הייצור, כולל הוצאות חיפוש וקידוח. ההיטל ייכנס לתוקף כאשר ההכנסות יעלו על מכפיל של 1.5 מההוצאות המצטברות ויוטל עליהן היטל בשיעור של 20 אחוז. ככל שההכנסות העודפות יגדלו, ההיטל יגדל באופן פרוגרסיבי ויגיע לשיא של 50 אחוז על ההכנסות שיעברו את הרף העליון של מכפיל של 2.3 של ההוצאות.

הוועדה המליצה להחיל את ההיטל האמור גם על קידוחים קיימים, למרות שהחיפוש שלהם החל תחת שיטת המיסוי הקיימת, מה שעורר דיון ציבורי ער. יש הטוענים כי מדובר בהטלת מס באופן רטרואקטיבי וכי יש בכך מעין הפרה של ההסכם עם היזמים. אחרים טוענים כי שינוי כזה במדיניות המיסוי איננו שונה משינויים שגרתיים אחרים, דוגמת שינוי בשיעור מס החברות, ואינו פוגע בקיום מלא של ההסכם עם היזמים הפועלים בשטח. הוועדה קיבלה חוות דעת משפטית רשמית שאישרה שאין כל פגם משפטי בשינוי המוצע על-ידה, ושאין בו כדי להוות מיסוי רטרואקטיבי או שינוי של כללי הרישיון אשר סוכמו.

עם זאת, הוועדה המליצה על נוסח מקל יותר לגבי קידוחים המתקרבים לשלב ההפקה. לגבי קידוחים אשר יתחילו בהפקה לפני 2014, ההיטל יחול רק ברף הכנסות הגבוה ב-50 נקודות אחוז מזה שנקבע בחוק; כלומר, ההיטל יתחיל על הכנסות של פי 2 מן ההוצאות (במקום פי 1.5, כאמור) ויגיע לשיא רק במכפיל של 2.8 (במקום 2.3). הקלה זאת נועדה להתחשב בציפיות הראשוניות שהיו ליזמים וכן לעודד פיתוח מהיר של המשאבים.

מכלול ההיטלים המוצע על-ידי הוועדה מבטיח למדינה הכנסה משמעותית ממשאבי הגז הטבעי המתגלים. ההיטל החדש יבטיח בעתיד תגמול מעבר לתגמול הקיים של 12.5 אחוז ומעבר למס החברות, וכן עשוי להתווסף מס ערך מוסף על הגז שיימכר בארץ. עם זאת, תגליות הגז מעוררות שאלות מדיניות רבות גם מעבר למדיניות המיסוי, שיחייבו בשנים הבאות התמודדות נוספת של חוקרי וקובעי המדיניות, שאלות כגון:

  1. מהו השימוש הטוב ביותר של המדינה בהכנסות הצפויות לה מרווחי הנפט והגז? האם על ישראל ללכת בעקבות נורווגיה, לדוגמא, המפקידה את רווחי הנפט שלה ב”קרן נפט” מיוחדת המיועדת לצרכים עתידיים ספציפיים ואיננה עושה בהם שימוש לצריכה השוטפת? מספר הצעות ברוח זו כבר הועלו לסדר היום הציבורי.
  2. מהן ההשלכות המאקרו-כלכליות? השפעה כלכלית אפשרית היא שכמויות גדולות של אנרגיה מקומית, ובעיקר גז טבעי שקשה יחסית לייצוא, יגנו במידת מה על המשק הישראלי בפני תנודות בכלכלה הגלובלית. תיתכן גם תוצאה בעייתית: יצוא בהיקף נרחב של הגז עשוי להעלות את ערכו של השקל, ולפגוע בייצוא של חברות עסקיות אחרות (תסמונת המכונה לפעמים “המחלה ההולנדית”). עם זאת, הקמת קרן כמו “קרן הנפט” של נורווגיה מסוגלת להקטין אפקט כזה: אם רווחי הנפט במטבע חוץ יהיו מושקעים באפיקים שונים במטבע חוץ גם הם, הדבר יגביל את ההשפעה על ערך השקל.
  3. משאבי אנרגיה הינם גם בעלי חשיבות אסטרטגית ולא רק כלכלית. הם יכולים להקנות לישראל מידה של עצמאות באנרגיה, שניתן לתרגם אותה לעצמאות מדינית גדולה יותר. ההפסקה בזרימת הגז ממצרים עקב ההפיכה הפוליטית שהייתה שם ממחישה את החשיבות של ממד זה.

עובדים זרים דוחקים החוצה עובדים ישראלים לא מיומנים

מספר העובדים הזרים בישראל גדל ממספר זניח לפני שני עשורים לקרוב ל-200 אלף עובדים  ושיעורם מכלל המשרות במגזר העסקי הישראלי נאמד במעל לעשרה אחוזים.

המדיניות ארוכת השנים של אישורה ואף עידודה של הכנסת עובדים זרים שנויה במחלוקת – לא רק מבחינה אזרחית אלא גם מבחינה כלכלית. המתנגדים להכנסת זרים טוענים, שהעובדים הזרים דוחקים החוצה עובדים מקומיים, וכי המדיניות הנוהגת מטיבה עם המעסיקים על חשבון האוכלוסייה הפגיעה ביותר – עובדים מעוטי השכלה. התומכים במדיניות זו טוענים, שהזרים מועסקים לרוב במגזרים שהישראלים אינם פונים לעבוד בהם. לפיכך – לטענתם – הזרים ממלאים תפקיד חשוב בהחזקת מגזרים מקומיים חיוניים בלי להסב נזק כלשהו.

מנהל מרכז טאוב, דן בן דוד, עסק בסוגיה זו בפרק על שוק העבודה בדו”ח מצב המדינה האחרון שפרסם המרכז. כפי שניתן לראות בתרשים, הוא מצא ראיות לקשר בין חלקם של העובדים הזרים במגזר העסקי ובין שיעורי אי-התעסוקה של גברים ערבים מעוטי השכלה.

Fig 4 Heb

העובדים הלא-ישראלים בתרשים כוללים לא רק עובדים זרים, אשר מספרם עד תחילת שנות ה-90 היה קטן מאוד, אלא גם עובדים פלשתינים מהשטחים. שיעור הלא-מועסקים בתרשים מתייחס לגברים ערבים ישראלים בגילאים 35-54 בעלי 0-10 שנות לימוד. קיים קשר חזק בין שיעור העובדים הזרים במגזר העסקי לבין שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים ערבים מעוטי השכלה בגילאי העבודה העיקריים.  בעקבות העלייה החדה במספר העובדים הזרים בחלק השני של שנות ה-90 נראית עלייה גדולה בשיעורי אי-התעסוקה של גברים ישראלים ערבים מעוטי השכלה; ובעקבות הירידה בחלקם של הלא-ישראלים בהמשך, נראית ירידה מתונה יותר בשיעורי אי-התעסוקה בקרב הגברים הערבים.

התועלת כתוצאה מהבאת עובדים זרים משתנה בין מדינות. במדינות בהן קיים מחסור בעובדים לא-מיומנים, הבאת הזרים אינה יוצרת בעיה של דחיקה החוצה של עובדים מקומיים. אבל ישראל מתאפיינת זה עשרות שנים במספר גדול יחסית של עובדים, החסרים כישורים בסיסים לתעסוקה במשק המודרני. לכן, הזרימה הגדולה של עובדים זרים לישראל, בעלות העסקה נמוכה מזו של ישראלים, מביאה לפגיעה בשכרם של ישראלים לא-מיומנים ומגבירה את הקושי שלהם למצוא תעסוקה.

השכלה גבוהה יותר, פערי תעסוקה נמוכים יותר

הקשר החזק בין השכלה ובין שיעורי התעסוקה מאפיין את כל העולם המפותח. לאדם משכיל יש סיכוי גדול יותר להיות מועסק וצפויה לו הכנסה גבוהה יותר. קשר זה בין השכלה, תעסוקה והכנסה, הנובע בעיקר משינויים מבניים המתרחשים במשקים בצמיחה, גבר במהלך העשורים האחרונים. כאשר משקים מתפתחים, גדל הביקוש לעובדים משכילים ומיומנים, ואילו הביקוש לעובדים לא-משכילים ולא-מיומנים יורד באופן יחסי.

קשר זה חזק גם בישראל והוא חוצה גבולות של מגדר ולאום. בפרק על שוק העבודה בדו”ח מצב המדינה האחרון של מרכז טאוב, מנהל המרכז, דן בן דוד, מצביע על כך, שהשכלה גבוהה יותר קשורה לא רק לשיעורי תעסוקה גבוהים יותר אלא אף לפערים קטנים יותר בשיעורי התעסוקה בין ערבים ליהודים ובין נשים לגברים.

התרשים הראשון מתמקד בשיעורי התעסוקה של ישראלים בעלי השכלה נמוכה, עד 11 שנות לימוד לכל היותר. הוא מראה שלנשים ערביות בקבוצת השכלה זו שיעורי תעסוקה נמוכים במיוחד, שאינם עולים על 10 אחוזים בכל אחת מקבוצות הגיל. אצל הנשים היהודיות בעלות  השכלה נמוכה, שיעורי התעסוקה גבוהים בהרבה – אך גם הם אינם עולים על 60 אחוז. לגבי הגברים, בעוד שאצל צעירים ערבים ברמות ההשכלה הנמוכות, שיעורי התעסוקה דומים לאלו של בני גילם היהודים, הרי השיעורים יורדים בהתמדה עם הגיל. לקראת שנות הששים לחייהם, שיעורי התעסוקה הם רק כמחצית לעומת השיעורים של הגברים היהודים (ללא החרדים).

Fig 1 Heb

התמונה עבור נשים וגברים, יהודים וערבים, בעלי תואר אקדמי שונה לחלוטין. התרשים השני מבליט שני ממצאים חשובים: ראשית, שיעורי התעסוקה של האקדמאים גבוהים בהרבה בכל הקבוצות. שנית, בקרב האקדמאים הפערים בשיעורי התעסוקה בין הקבוצות קטנים בהרבה. בעוד הפער הכולל בין שיעורי התעסוקה של גברים יהודים לא-חרדים ונשים ערביות בגילאי הביניים עולה על 60 נקודות אחוז, בקרב האקדמאים באותה קבוצת גיל ההבדל פחוּת מ-15 אחוז בממוצע.

Fig 2 Heb

חשוב לציין שהתרשימים מתייחסים אך ורק לשיעורי תעסוקה. הם אינם מראים את רמת ההשתכרות או את היקף המשרה. עם זאת, גם “ברומטר” פשוט מסוג זה שונה במידה ניכרת בקרב בעלי השכלה נמוכה לעומת בעלי השכלה גבוהה.

השכלה אקדמאית קשורה לסיכויים גדולים יותר למציאת תעסוקה עבור ישראלים מכל קבוצות הגיל ומכל קבוצות האוכלוסייה. בנוסף להשפעה של חינוך גבוה יותר על הגברת השוויוניות בשיעורי התעסוקה, יש לכך השפעה חיובית מאוד על הצמיחה הכלכלית של המדינה כולה בכך שעולה היכולת הלאומית לקלוט, ליישם, ולפתח טכנולוגיות חדשות – ולאו דווקא במגזר טכנולוגיות העילית.

הוצאות ציבוריות: תמונת העדיפויות הלאומיות של ישראל

מדוע שיעורי העוני ואי-השוויון בישראל כה גבוהים ומה גרם לעלייתם במהלך העשורים האחרונים? איך קרה שלמרות קיומן של קבוצות באוכלוסייה, המייצרות וממציאות ברמה של מעטפת הידע האנושית, פריון העבודה בישראל וכן קצב הצמיחה הכלכלית שלה הולכים ונסוגים בהתמדה ממדינות ה-G7, המובילות את העולם המערבי? האם תקציב הביטחון בישראל היה כה גדול, שההוצאה הציבורית האזרחית פשוט לא הספיקה במהלך השנים, כדי להתמודד עם בעיותיה המרכזיות של המדינה בתחום החברתי והכלכלי: בחינוך, בתעסוקה, בבריאות וברווחה?  הפרק שעוסק בתקציב המדינה בדו”ח מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2009 עוסק בשאלות אלה.  חלקים מעיקרי הדברים מאותו פרק מובאים כאן.

מתוך 11 השנים, שבין מלחמת יום הכיפורים ב-1973 ובין שנת השיא של האינפלציה ב-1984 (בה הגיע שיעור האינפלציה ל-445 אחוז בשנה), בשבע מתוכן ההוצאה הציבורית של ישראל עלתה על 70 אחוז מהתוצר המקומי הגולמי (התמ”ג) של המדינה. לאחר החלת תכנית הייצוב להורדת האינפלציה, ההוצאה הציבורית בישראל ירדה לממוצע של 53.4 אחוז במהלך שני עשורים, מ-1985 ועד 2004. מדובר בהוצאה ציבורית גבוהה למדי ביחס למדינות מערביות אחרות, אם כי התחושה הרווחת אצל רבים הייתה שעל אף שההוצאה גבוהה יותר בישראל, ההוצאה האזרחית שנותרה לאחר הפחתת ההוצאה הביטחונית היא בכל זאת קטנה במידה ניכרת מהממוצע המערבי.

תרשים 1 משווה את ההוצאה הציבורית של ישראל לעומת מדינות ה-OECD. ההוצאה הממוצעת של 53.4 אחוזי תוצר בישראל במהלך השנים 2004-1985 אכן הייתה גבוהה מההוצאה ב-OECD של 41.3 אחוזי תוצר באותה תקופה. כמו כן, ההוצאה הממוצעת לביטחון בישראל (10.4 אחוז) הייתה גבוהה במידה ניכרת מההוצאה לביטחון ב- OECD(2.8 אחוזים). אך לאחר הפחתת ההוצאה לביטחון מההוצאה הכוללת בישראל וב-OECD, ההוצאה האזרחית בישראל (43.0 אחוזי תוצר) עדיין גבוהה ב-4.6 אחוזי תוצר מההוצאה האזרחית ב- OECD(38.4 אחוז מהתוצר).

ההפרש הזה בא לידי ביטוי בהיקף הוצאה אזרחית עודפת של ישראל לעומת ממוצע ה-OECD בשנים 2004-1985 שהסתכם ב-364 מיליארד שקלים במחירי 2008, קרוב למחצית מסך התוצר בשנת 2008 (725.1 מיליארדי שקלים). במילים אחרות, המגמות ארוכות הטווח של ישראל בעשורים האחרונים, ששיקפו צמיחה נמוכה, עוני ואי-שוויון גבוהים ביחס ל-OECD, לא נבעו מהוצאה אזרחית נמוכה לעומת ה-OECD, אלא משימוש אחר – לעומת ה-OECD – בתקציבים האזרחיים.

כתוצאה מהוצאה ציבורית גבוהה, שלא כוסתה לחלוטין על-ידי הכנסות ממסים וממקורות נוספים, נוצרו גירעונות תקציביים בכל שנה. מימון גירעונות אלה חייב לקיחת הלוואות והחזרים שנתיים לא רק של הקרן אלא גם של הריבית. תשלומי הריבית מהווים מעין “קנס” על אי-יכולתה, או אי-רצונה, של ישראל לחיות במסגרת האמצעים העומדים לרשותה. לקיחת הלוואה הינה מוצדקת כאשר מדובר בשימוש לצורך בניית תשתית שתשמש גם את הדור הבא – ולכן יש היגיון שהדור הבא גם ישתתף במימון הפרויקט.

אך כאשר מדובר בפרויקטים של תשתיות במהלך התקופה הזו, ישראל פיגרה באופן משמעותי לעומת מדינות ה-OECD. בתחום תשתית התחבורה, לדוגמא, הצפיפות שנוצרה על כבישי ישראל הגיעה לפי שלושה מממוצע ה-OECD, בזמן שבארץ היו רק כמחצית מכלי הרכב לנפש לעומת ה-OECD (בן-דוד, 2003). לקיחת הלוואות כדי לממן הוצאות שוטפות שאין להם סממנים של השקעות תשתיתיות משמעותה גלגול התשלום על מה שנהנים ממנו רק בהווה, לפתחו של הדור הבא שלא יזכה ליהנות מההוצאה, אך יצטרך לשלם על כך מכספו.

העובדה שתשלומי הריבית השנתיים של ישראל – כאחוזי תוצר – היו יותר מכפליים מממוצע ה-OECD הינה בעיה מספיק חמורה.  כאשר מתווספת לכך העובדה שתשתיות פיזיות הוזנחו בישראל במידה ניכרת במהלך שני העשורים הללו, הבעיה מחריפה עוד יותר. היקף תשלומי הריבית של ישראל ב-2008 הגיע ל-33.3 מיליארד שקלים ב-2008 (תרשים 2). לשם השוואה, כל תקציב משרד החינוך הגיע באותה שנה ל-28.6 מיליארד שקלים. למעשה, תשלומי הריבית – ה”קנס” שישראל שילמה ב-2008 על אי-יכולתה לחיות במסגרת האמצעים הכספיים שעמדו לרשותה למימון תקציביה – היו יותר מפי שניים מרמת התקציבים של כל החינוך היסודי והעל-יסודי בארץ וכמעט פי שניים מתקציב משרד הבריאות כולו. זו המשמעות המעשית של גלגול חוב לדור הבא.


עם זאת, גם אם מפחיתים את תשלומי הריבית מההוצאה הציבורית, בנוסף להפחתת הוצאות הביטחון, ההוצאה האזרחית של ישראל במהלך שני העשורים (35.6 אחוזי תוצר) הייתה כמעט זהה לזו של ה-OECD (35.4 אחוזי תוצר). כלומר, גם ללא הוצאות הביטחון והריבית, קשה לטעון שההוצאה האזרחית בישראל הייתה נמוכה מדי כדי להעניק טיפול שורש שהיה מונע מהמדינה שיעורי עוני ואי-שוויון גבוהים יותר מה-OECD ושיעורי צמיחה נמוכים יותר.

מעניין להשוות את ההוצאות הציבוריות של ישראל לא רק למדינות אחרות אלא גם לתקופות אחרות בהיסטוריה של מדינת ישראל. תרשים 3 מציג השוואה לעומת העבר, בניכוי הוצאות ביטחוניות ותשלומי ריבית. בשנות הששים, שקדמו למלחמת ששת הימים, למרות אי-ודאות קיומית בתחום הביטחוני ועשור בלבד אחרי תקופת הצנע, המדינה הייתה בתנופה של קליטת עלייה מסיבית, בניית כבישים, ערים ואוניברסיטאות מחקר – הידועים כיום כתשתיות מרכזיות להנעת צמיחה כלכלית.

זו הייתה מדינה שאופיינה על-ידי צמיחה כלכלית גבוהה יותר מכל שאר מדינות העולם, שרמות ההכנסה שלהן דומות. כמו כן, פערי ההכנסות בישראל היו נמוכים מאוד ביחס למרבית מדינות המערב. ההשקעות הללו בתשתיות נעשו בישראל, כאשר ההוצאה הציבורית (ללא הוצאות ביטחון וריבית) נטלה 20.6 אחוז מהתוצר, רק מעט יותר ממחצית ההוצאה הציבורית בשנים 2004-1985 (גם ללא הוצאות ביטחון וריבית).

ההוצאה הציבורית של ישראל ללא הוצאות ביטחון וריבית גדלה מאוד בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. יחס ההוצאה לתוצר גדל בקרוב למחצית, מ-20.6 אחוזי תוצר לפני מלחמת ששת הימים ל-29.5 אחוזי תוצר בשנים 1972-1968. לאחר מלחמת יום הכיפורים ועד לשנת השיא של האינפלציה ותכנית הייצוב, ההוצאה הציבורית ללא ביטחון או ריבית קפצה שוב בכ-10 אחוזי תוצר והגיעה ל-39.9 אחוזי תוצר בשנים 1984-1973.

הגידול הניכר בהוצאה הציבורית האזרחית שיקף שינוי משמעותי בעדיפויות הלאומיות של ישראל. הסתיימה תקופת ההשקעות הגדולה בתשתיות מרכזיות לקידומו של משק מודרני וחל שינוי בסדרי העדיפויות: תקציבים שהיו, ותקציבים גדולים חדשים שהוספו, הופנו לכיוונים אחרים. קצב הצמיחה הכלכלית ירד באופן משמעותי.

בשנים האחרונות, לרבות בתקציב לשנים 2009 ו-2010, רמת ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל, לאחר ניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי הריבית, נמוכה מממוצע ה-OECD. רמת ההוצאה מחייבת על כן שימוש מושכל בחלוקת התקציבים וגם בחינה מחדש של אופן חלוקת הנטל במימון התקציב ושל מידת האכיפה של חוקי המס.

בעולם בו מתקיימת תחרות הולכת וגוברת בין מדינות, כאשר שיעורי העוני ואי-השוויון בישראל גבוהים ומגמת הצמיחה הכלכלית נמוכה ביחס למדינות מערב מובילות, לסדר העדיפויות הלאומי בחלוקת התקציב יש מקום מרכזי. הגיעה העת להתייחס לשאלה, האם תקציב המדינה מיועד בעיקר לטיפול שורש בסוגיות החברתיות והכלכליות המרכזיות, כגון בנייה וחיזוק תשתיות אנושיות ופיזיות בראייה לאומית, או האם הוא מופנה לכיוונים אחרים, לפי שיקולים מגזריים, מקומיים ואישיים. במדינה הנושאת ממילא בנטל ביטחוני כבד בהרבה מהמקובל במערב, כל הוצאה חייבת להיות מדודה ומבוססת על שיקולים ממלכתיים, המדגישים את הצורך במתן כלים ותנאים לכל אזרח לצד שימוש מושכל ברשת הביטחון החברתית, כדי למקסם את הסיוע למי שהכי זקוקים לה.

חלוקת התקציב – תמונת העדיפויות הלאומיות של ישראל

 אך זה לא מנע משיעורי העוני ואי-השוויון בישראל לגדול הרבה מעבר למקובל במערב. לאן הלך הכסף? פרק זה מראה את החלוקה לפי תחומי הוצאה ולא לפי משרדי הממשלה כמקובל. כאן ניתן לראות את העדיפויות הלאומיות בפועל של ישראל במקום להסתמך על הצהרות.

המאמר מופיע בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל

אך ישראל נכנסה למיתון במצב כלכלי טוב יחסית וככל הנראה היא גם יוצאת מהמשבר מהר יחסית. ישראל חוזרת לתוואים ארוכי טווח שאפיינו את המדינה במשך עשורים שלמים ברציפות, תוואים שאינם בני-קימא בטווח הארוך. בתוך ישראל מתקיימים תהליכים דמוגרפיים מהירים מאוד הבאים לידי ביטוי בחלק הולך וגדל של החברה הישראלית שאינו מקבל את הכלים או את התנאים להתמודד בהצלחה במשק מודרני. הפרק מציג את המאפיינים האנומליים של ישראל מבחינת הסיכויים והסיכונים ומציע תכנית אסטרטגית לטיפול שורש מערכתי שיוכל לייצר את התפנית.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז – דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

חשיבות הכנסות הנשים לאי השוויון בהכנסות בקרב משקי הבית בישראל

המדיניות הציבורית והמגזר השלישי נוטים לעודד מגמה זו באמצעות הקלות מס לנשים עובדות, שוויון הזדמנויות בתעסוקה, מעונות יום מסובסדים, וכדומה. במקביל, בשנים האחרונות חל גידול מדאיג באי השוויון בהכנסות בישראל. השאלה היא האם מדיניות זו תורמת בעקיפין לגידול באי השוויון. תיאורטית, ההשפעה של הכנסות הנשים על אי השוויון יכולה להיות בשני הכיוונים: אי השוויון יגדל אם הנשים שהכנסתן גדלה הן ממשפחות מבוססות יחסית והגידול בהכנסתן אינו בא על חשבון הכנסות המשפחה ממקורות אחרים, ויקטן אם הגידול בהכנסת הנשים מרוכז בקרב המשפחות הפחות מבוססות. מטרת המחקר היא לבחון זאת אמפירית תוך שימוש בסקר הוצאות המשפחה בישראל של שנת 2005. התוצאות מראות שגידול בהכנסות הנשים או גידול בשונות שלהן באוכלוסייה מגדיל את אי השוויון בהכנסות, אולם במידה פחותה עד כדי מחצית מזו של הכנסות הגברים. מכאן שגידול בהכנסות הנשים המלווה בירידה מקבילה בהכנסות הגברים יקטין את אי השוויון. בנוסף, נמצא כי גידול בהשכלת הנשים עשוי להקטין את אי השוויון בהכנסות, וכן שהשפעת הגידול בהכנסות הנשים על אי השוויון חזקה יותר בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. המסקנות הן שעידוד הכנסות הנשים באמצעות הקניית השכלה עשוי לסייע בבלימת העלייה באי השוויון בהכנסות בישראל, ומדיניות זו עשויה להיות אפקטיבית ביותר בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. באופן כללי יותר, ניתן לומר שעידוד השוויוניות בין הבעל והאישה בתוך המשפחה עשוי לתרום גם לשוויוניות בין המשפחות.

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2008

שלוש השנים האחרונות התאפיינו בצמיחה כלכלית מרשימה, שבאה לאחר האטה בפעילות הכלכלית בשנים שקדמו להן, 2003-2001. להאטה באותן שנים תרמה הממשלה, בהנהיגה מדיניות פיסקלית מצמצמת חריפה, שהקטינה את הצריכה הציבורית ובלימה זו התגלגלה לחלקים שונים של המשק. בשנים שלאחר מכן, מאמצע שנת 2003, חלה התעוררות ניכרת, כמשתקף במדדים השונים. בין היתר חלה התעוררות בשוק העבודה: קצב הגידול במספר המועסקים ב-2002 עמד על 0.9 אחוז, ומאז חלה עלייה מואצת לקצב גידול של 3.2 אחוזים בממוצע שנתי. במקביל לכך ירד שיעור האבטלה ב-3.4 נקודות אחוז ושנת 2008 צפויה להסתיים עם שיעור אבטלה ממוצע של 6.3 אחוזים. שיעור התעסוקה בקרב גילאי 64-25 נמצא במגמת עלייה מאז 2003 והוא עומד בשנת 2007 על 70 אחוז. גם השכר נמצא בעלייה ריאלית רציפה, מאז שנת 2003, הן במגזר הפרטי והן בשירותים הציבוריים.

הפעילות הערה במשק תרמה לגידול בהכנסות ממסים והביאה לכך שהגירעון ירד מרמת שיא של 5.3 אחוזים בשנת 2003 לאחוז אחד ב-2006, ועד לאיזון תקציבי ב-2007 ולירידה בחוב הציבורי כאחוז מהתוצר. למרבה הצער, השיפור במצב הכלכלי לא גרר עימו שיפור חברתי. דו"ח זה, בפרקיו השונים, מצביע על חסרים בתחומים החברתיים השונים ועל כך, שתקציב המדינה לא הותאם לצרכים החברתיים. הדו"ח מעלה חלופות שיאפשרו קידום חברתי בד בבד עם צמיחה כלכלית – כמובן במגבלות הזמן ומכאובי המשבר העולמי והמקומי.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

תעסוקה, אבטלה ושכר – 2008

הצמיחה במשק, שהואטה במחצית השנייה של 2008, הקיצוצים בתשלומי ההעברה ותכניות מ"רווחה לעבודה" הביאו להתרחבות התעסוקה בכל הענפים ואף לכניסה מוגברת של אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה. עם זאת, שיעור האבטלה נותר גבוה, יחסית, בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה, בעיקר עקב חוסר התאמה בין ההון האנושי הנדרש כיום למשק, לבין זה המוצע על-ידם. היות שמדיניות התעסוקה  שהופעלה לא לוותה בתכניות כספיות תומכות עבודה, הכניסה לשוק העבודה כשלעצמה לא הבטיחה יציאה ממעגל העוני. למרות העלייה שחלה, כאמור, בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה, הרי המשבר בכלכלה העולמית וההאטה המסתמנת בעקבותיו, ברבעון האחרון של 2008, כבר הביאו לפיטורי עובדים בענפי משק שונים, כולל בהיי-טק. במצב זה גוברים החששות, שעם עליית האבטלה, יהיה קשה להבטיח את הישארותם של המצטרפים החדשים לשוק העבודה, מקרב האוכלוסיות החלשות יותר (עובדי קבלני כוח אדם, גברים חרדים ונשים ערביות). החשש הוא, שהם צפויים להיות ראשונים להיפגע מההאטה בביקוש לעובדים עקב ההתפתחויות הנזכרות.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008

סיכומים בתחומים הבאים: התפתחויות הכלכליות; תעסוקה, אבטלה ושכר; הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים; מערכת החינוך; מערכת הבריאות; שירותי הרווחה האישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החברתי – 2008.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2008, יעקב קופ (עורך)

אסטרטגיות לצמצום פערים חברתיים-כלכליים

בדיון אצל נשיר המדינה הציב הנשיא אתגר בפני חוקרי מרכז טאוב ויזם הקמת כוח משינה משותף לו, לשר הרווחה והשירותים החברתיים ולמרכז טאוב. כוח המשימה נתבקש לבחון את הדברים באופן מקיף ולהציע אסטרטגיה להתמודדות עם הפעריםשתביא לצמצומם המרבי.

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2007

עם זאת, דווקא על רקע השיפור הכללי, בולטת עוד יותר מצוקתן של שכבות אוכלוסייה מסוימות, שפירות הצמיחה הכלכלית אינם מחלחלים אליהן. הניסיון של השנים האחרונות מלמד, כי נדרש זמן רב, כדי שאמצעים מקרו-כלכליים מעודדי-צמיחה ייטיבו עם השכבות החלשות, וההישגים חלקיים ואינם מספקים. לכן, על מנת להתמודד ביעילות עם בעיות כלכליות-חברתיות, הממשלה צריכה להפעיל גם מגוון אמצעים ישירים וממוקדים.

קביעת המדיניות ובחירת האמצעים הרצויים לקידום רווחתן של אוכלוסיות חלשות לוקות בחסר, בין השאר, בשל קשיים בזיהוי ובמדידת עלויות ותועלות, ובמיוחד – בהשוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. הסקירה נועדה לתרום לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית של הממשלה בשיפור התשתית העובדתית. היא מתארת בעקיבות עם סקירות קודמות את ההתפתחויות הרב-שנתיות, ועומדת על המגמות העיקריות בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים. כמו כן, היא מנסה להעריך במידת האפשר את מידת היעילות בהקצאת המשאבים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

 

 

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007

הפרק סוקר את ממצאי המחקר של המרכז בנושאים הבאים: ההתפתחויות הכלכליות;  תעסוקה ושכר; הוצאות  הבריאות; שירותי הרווחה האישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החרתי. הממשלה על השירותים החברתיים; מערכת החינוך; מערכת

הפרסום המלא הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007, יעקב קופ (2007)

הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים – 2006

בינתיים, האירועים הביטחוניים בקיץ 2006 קטעו את הצמיחה הכלכלית המואצת, ויצרו מציאות מדינית-ביטחונית המחייבת חשיבה חדשה לגבי סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים. בתנאים הקיימים, הבעייתיות של התמודדות עם סוגיות כלכליות-חברתיות נעשתה מסובכת וקשה יותר.

קביעת המדיניות הרצויה לקידום רווחתן של אוכלוסיות חלשות סובלת, בין השאר, מקשיים בזיהוי ובמדידת עלויות ותועלות, ובמיוחד – בהשוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. סקירה זו מבקשת לתרום לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית של הממשלה על-ידי שיפור התשתית העובדתית. היא מתארת בעקיבות עם סקירות קודמות את ההתפתחויות הרב-שנתיות ועומדת על המגמות העיקריות בהוצאות הממשלה לנושאים חברתיים, ובו בזמן מנסה להעריך במידת האפשר את יעילותן של ההוצאות.

המאמר מופיע בפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר: לנוכח הצורך להגדיל את ההוצאה לביטחון

לא היה בשינויים המתוכננים בתקציב המדינה לשנת 2007, על פי העקרונות שנקבעו בקווי היסוד של הממשלה, כדי לשנות את המדיניות, שהעמידה במרכזה את הקטנת משקלו של המגזר הציבורי במשק. הכוונה הייתה שהגידול של ההוצאה הציבורית יהיה איטי יותר מהצמיחה הצפויה של המגזר העסקי ומהגידול הצפוי בצריכה הפרטית של משקי הבית, שנאמד ביותר מ-4 אחוזים לשנה. במקביל להקטנת חלקן של הוצאות הממשלה, ההפחתות במיסים היו אמורות להימשך לאחר אישורן במסגרת הרפורמה במיסוי, שהוחל בביצועה בשנת 2003. הרפורמה נועדה להקטין את ההכנסות ממיסים בשנת 2010 בכ-13 מיליארדי שקלים, מתחת לרמה שהייתה מושגת אילו הוקפא המשך ביצועה בשנת 2007.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים האישיים 2006

הפרק סוקר ממצאים בנושאים הבאים: חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר; הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים; מערכת החינוך; מערכת הבריאות; שירותי הרווחה שאישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החברתי – 2006.

הפרסום המלא – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

שכר מינימום ומס הכנסה שלילי: מדיניות אופטימלית

המאמר מבוסס על בדיקה שערכו החוקרי על השפעת שתי החלופות – שכר מינימו ומס הכנסה שלילי – על התועלת למשק ולחברה. ההחלטה של קובעי מדיניות (הממשלה) להנהיג שכר מינימו נובעת בדר כלל משיקולי חברתיי. היא נובעת בעיקר מהרצו להבטיח לעובדי הנמצאי בתחתית סול השכר רמת הכנסה מינימלית, שתאפשר לה קיו בכבוד ותתרו לצמצו הפערי בחלוקת ההכנסות במשק. מדיניות כזו נעוצה בגישה בסיסית התומכת ברווחה חברתית ובמאבק באי השוויו הכלכלי המאפיי את שוק העבודה, א היא עלולה לשאת תוצאות שליליות, של צמצו בהיק התעסוקה בשל התייקרות הפעילות העסקית.

מסגרת לדיון במדיניות ההפרטה בשירותים חברתיים

בתחילה התבצעו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מתוך צורכי שעה שונים: הצורך להקטין גירעון גדול בתקציב המדינה, כחלק מהתכנית לייצוב האינפלציה של 1985; קיצוצים בשירותים חברתיים ובסובסידיות לעסקים, שהתחייבו מהוצאות ביטחון גדולות ומנטל תשלומי הריבית, שהגדילו את ההוצאה הציבורית מעבר ליכולת המימון. כמו כן, היה צורך להתמודד עם גירעון גדול במאזן התשלומים על-ידי הפניית מקורות מביקוש מקומי בכלל, וצריכה ציבורית בפרט, לייצוא[1]. אולם, בהמשך הפכו ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מטרות בפני עצמן: מצד אחד, טענו קובעי המדיניות, שפעולותיו של המגזר הציבורי מתנהלות בחוסר יעילות בהשוואה למגזר העסקי וניתן להגדיל את היעילות על-ידי הפרטת חלק מהפעילויות. מצד שני טענו, שמגזר ציבורי גדול פוגע בפוטנציאל הצמיחה של המשק, מאחר שהוא מונע משאבים מהמגזר העסקי, היכול להשתמש בהן ביתר יעילות, ומאחר שנטל המסים הגבוה, הדרוש למימון מגזר ציבורי גדול יפגע משמעותית ביעילות ובפריון שהם מנועֵי הצמיחה הכלכלית.

. להלן נציג סקירה קצרה של הביצוע בפועל של מדיניות ההפרטה והקטנת המגזר הציבורי מאמצע שנות השמונים. לאחריה נמקד את הדיון בהתוויית מסגרת לדיון בהפרטה של ייצור (וחלוקה) של שירותים חברתיים, בהינתן גודל המימון הציבורי, תוך הצבעה על הנושאים הספציפיים, שיש להעמידם על סדר היום של המבקשים להאיץ את תהליך ההפרטה בשנים הקרובות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירות חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

 

[1] ראה תקציב לאומי, 1986.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2005

הדילמות של המדיניות הכלכלית-החברתית נותרו אפוא בעינן: האם די במדיניות מקרו-כלכלית מעודדת צמיחה, כדי לקדם את רווחתן של אוכלוסיות חלשות? ואם השיפור הכללי לא מחלחל למטה במידה מספקת ובקצב מניח את הדעת, מהן דרכי ההתערבות הרצויות של הממשלה? האם יש לחזור למדיניות המסורתית של הגדלת ההוצאה על שירותים חברתיים ותמיכות, או שעדיפה עליה גישה אחרת, ממוקדת יותר ואוניברסלית פחות, הכוללת שינויים משמעותיים ביעדי ההוצאה?

העמדות בשאלות אלו מושפעות מתפיסות אידיאולוגיות, אך גם בעלי השקפות דומות עשויים להיות חלוקים ביניהם בגלל קשיים מעשיים הנעוצים, בין השאר, במגבלות של זיהוי ומדידת עלויות ותועלות, ובעיקר – של השוואת יחסי עלות-תועלת בין הוצאות ציבוריות חברתיות שונות. הסקירה להלן מניחה תשתית עובדתית לדיון במדיניות הכלכלית-החברתית הרצויה של הממשלה. לצד תיאור ההתפתחויות וציון מגמות ארוכות-טווח עיקריות, נעשו גם ניסיונות חלקיים להעריך את יעילותן של ההוצאות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

ממצאים עיקריים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005

החלק הזה של הספר השנתי סוקר את הנושאים הבאים: הוצאות הממשלה של שירותים חברתיים; חינוך; בריאות; שירותי רווחה אישיים; תשלומי העברה – קצבאות הביטוח הלאומי; הסקר החברתי – 2005; הפרטה בשירותים החברתיים – מסגרת לדיון; חינוך: על הפרטה ועל חינוך; רווחה: יעילות ואיכות בבתי אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עסקיים; בריאות: היחסים בין שירותי הרפואה בקהילה ומערכת האשפוז.

הממצאים מהפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

סיכום ממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004

ממצאים בנושאים הבאים: ההתפתחוחןת הכלכליות וההוצאה הממשלתית; חינוך; בריאות; שירותי רווחה אישיים; תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי; הסקר החברתי – 2004; כלכלה: שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות; עבודה: תעסוקה, אבטלה ומדיניות רווחה; חינוך: היערכות חינוכית חדשה בבית-הספר העל יסודי; בריאות: הרפורמות בבריאות הנפש.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2004

הבדלים גדולים בין התכנון ובין הביצוע עשויים להיות פועל יוצא מהשתנות הנסיבות, אך בה במידה הם גם יכולים ללמד על אי-מימוש המדיניות וסדר העדיפויות הרצויים.

בשנים האחרונות הוכנסו שינויים גדולים יחסית בהיקף התקציב ובהרכבו במהלך השנה. שינויים כאלה מקשים על מימוש תכניות העבודה של משרדי הממשלה השונים ביעילות, והם עלולים להתבטא בתת ביצוע ובסדרי עדיפויות משובשים. כך, לדוגמא, על-פי הצעת התקציב לשנת 2003 – השנה האחרונה שלגביה קיימים נתוני ביצוע – ההוצאות החברתיות בתקציב הרגיל היו אמורות להסתכם ב-98.4 מיליארד ש"ח, ולאחר שינויים שונים שהוכנסו במהלך השנה – ב-95.6 מיליארד ש"ח. בפועל, ההוצאות החברתיות בתקציב הרגיל הסתכמו בשנת 2003 ב-92.5 מיליארד ש"ח בלבד. הביצוע בפועל היה אפוא 94 אחוז בלבד מהתכנון המקורי וכ-97 אחוז מהתקציב, כפי שעודכן במהלך השנה.

הסטיות בביצוע לעומת התקציב המעודכן היו גדולות יותר בהוצאה על שירותים חברתיים ישירים מאשר בהוצאה להבטחת הכנסה, ובתוכם הייתה סטייה גדולה יותר בהוצאה על בריאות ועל שירותי רווחה אישיים מאשר בהוצאה על חינוך (ראה לוח 1). בהוצאות על שירותים ישירים אחרים, הסטייה העיקרית הייתה בסעיפים הקשורים לקליטת עולים. שיעורי תת הביצוע של התקציב המעודכן מעוררים חשיבה כי סדרי העדיפויות שתוכננו לא נשמרו בפועל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

מדיניות דיור בישראל: תמיכת הממשלה בחזקות דיור שונות

כתוצאה ממדיניות זו, שיעורי הבעלות על דיור בארץ הינם גבוהים ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי, ובעלות על דיור השתרשה כנורמה בחברה הישראלית. הכלי העיקרי המופעל בישראל לתמיכה בשוק הדיור הוא מתן משכנתאות מסובסדות.

המאמר פורסם על-ידי המרכז בגירסה רחבה ומפורטת יותר במרץ 2003.

המאמר הזה מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

המלכוד הפיסקלי והמוניטרי של כלכלת ישראל בדרך ל"עשור האבוד השני"

התיזה הבסיסית של המאמר היא שהמדיניות הפיסקלית והמוניטרית נמצאות במלכוד. הביטוי המוחשי ביותר של מלכוד זה הוא במניעת הפעלתה היעילה של המדיניות המאקרו-כלכלית, באופן הפוגע בהתמודדות הראויה עם המשבר. משגים שנעשו במדיניות הפיסקלית והמוניטרית, מאז תחילתו של המשבר בסוף שנת 2000, החריפו את המלכוד ופגעו קשות באמינות הממשלה ובנק ישראל. את היעד המרכזי של המדיניות הכלכלית בשנת 2003 ניתן לאפיין כניסיון לשיקום האמינות בשני התחומים. משימה זו הצליחה במידה מסוימת, ובכך התרחקנו מהסכנה של הידרדרות למשבר פיננסי, שהיה מחריף במידה ניכרת את המשבר הריאלי, אולם לא ניתן לקבוע שהממשלה ובנק ישראל הצליחו להיחלץ מהמלכוד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

שיקולים לקביעת הגודל הרצוי של המגזר הממשלתי

למעשה נשענת המדיניות להקטנת המגזר הציבורי על שתי הנחות יסוד שונות, שהתערבבו יחד בתכנית האוצר ובדיון הציבורי: האחת היא, שישראל נקלעה לגירעון תקציבי גדול מדי ולחוב ציבורי גבוה מדי, המסכנים את היציבות הפיננסית ומחייבים משמעת תקציבית נחרצת. ההנחה השנייה היא, שגם במשק, שבו קיים שיווי משקל פיסקלי (ובמקרה של ישראל, אחרי שיוחזר שיווי המשקל הפיסקלי), יש לשאוף להקטנת המגזר הציבורי כדי להגדיל בכך את קצב הצמיחה של המשק.

הגודל צריך להיקבע על-ידי ניתוח מעמיק של הגורמים השונים, העשויים להשפיע לחיוב ולשלילה על הגודל הרצוי, ניתוח שטרם נעשה בישראל על-ידי גופי המחקר האמורים לסייע לקובעי המדיניות. מחקר יסודי כזה הוא מחוץ למסגרת סקירה זו, אולם על פי ניתוח ראשוני של מחקרים, שנעשו ברובם במדינות אחרות ומקצתם גם בישראל, ניתן להצביע כבר עתה על נקודות החולשה של המדיניות הקיימת, השואפת לצמצום המגזר הציבורי גם בטווח הארוך, היינו לאחר שיוחזר האיזון הפיסקלי.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2003

התקציב מגלם לכאורה את התפיסות הכלכליות והאידיאולוגיות של העומדים בראש המערכות הכלכליות והפוליטיות, אך יש לזכור שבגרסתו הסופית התקציב הוא תוצאה של מאבקים פוליטיים ושלטוניים על חלוקת עוגת המשאבים הלאומית. היקף ההוצאה החברתית והרכבה הם פִּריו של תהליך בו משתתפים גורמים רבים: הממשלה, שריה, הכנסת, התקשורת, גופים ציבוריים ואקדמיים. התקציב, כפי שהוא מאושר בסופו של דבר על-ידי הכנסת, הוא "השורה התחתונה"של החלטות והכרעות שאותן נסקור בארבע רמות:

  1. הרמה הראשונה עוסקת בחלקה של הפעילות הממשלתית בכלל הפעילות המשקית או בלשון אחרת – חלקו של תקציב המדינה בכלל המקורות העומדים לרשות המשק.
  2. הרמה השנייה דנה בהתפלגות תקציב המדינה בין תחומי ההוצאה העיקריים – שירותים חברתיים, החזר חוב, ביטחון וממשל כללי.
  3. הרמה השלישית עוסקת בחלוקה בין השירותים החברתיים הראשיים. היא מציגה את שתי החטיבות – השירותים הישירים והשירותים המסופקים בעין.
  4. הרמה הרביעית היא החלוקה הפנימית בין הנושאים השונים בתוך כל אחד מהשירותים החברתיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003

סיכומים בנושאים הבאים: ההוצאה הממשלתית; מערכת החינוך; שירותי בריאות; שירותי רווחה אישיים; סוגיות נבחרות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

מדיניות הדיור בישראל

המסמך שלפנינו מעלה לדיון את השאלות הנוגעות למדיניות הדיור בישראל ואת השלכותיהן על מידת השוויון הכלכלי בין קבוצות הכנסה וקבוצות של חזקות מגורים בישראל. סעיף 1 מציג סקירה תמציתית של האמצעים העומדים לרשות הממשלה להתערבות בשוק הדיור, וסעיף 2 מוקדש לבחינת המניעים של ממשלות שונות לתמוך בחזקת המגורים של בעלות דיור בעולם ובישראל. סעיף 3 מתמקד במדיניות עידוד בעלות הדיור שנהגה בישראל בשנות התשעים ובהשפעותיה. סעיף 4 עוסק בחזקת המגורים של השכירות הסוציאלית, אשר בעקבות מדיניות הממשלה חלקה בשוק הדיור הולך וקטן. סעיף 5 מציג ניתוח של השפעת מדיניות הממשלה על קבוצות הכנסה שונות. סעיף 6 דן במגבלות של מדיניות עידוד בעלות הדיור, כאשר הטענה היא שחזקת מגורים זו אינה מתאימה לספק מענה לקבוצות הכנסה חלשות. סעיף 7 מתייחס לתופעה המתרחבת בשנים האחרונות, של גידול במספר משקי הבית הנזקקים לקבלת סיוע בשכר דירה, ודן ביתרונותיה וחסרונותיה של מדיניות זו. סעיף 8 דן במדיניות הדיור המתאימה לישראל ומפנה את הזרקור ליתרונות של חזקת השכירות הסוציאלית עבור שכבות אוכלוסייה חלשות. 

אסטרטגיה כלכלית-חברתית

כל אלה תרמו להתפתחות המשק, להקטנת הגירעון השוטף במאזן התשלומים, לצמצום החוב החיצון נטו ולהקטנת החוב הממשלתי במונחי תוצר.

ייצוב המשק בכל הנוגע לאינפלציה ולמאזן התשלומים, תוך כדי הקטנת משקל החוב הציבורי והחיצוני, אפשר שחרור משאבים כלכליים לשימוש המגזר העסקי והפעלת שורה של רפורמות משקיות. תמורות אלה קירבו את המבנה של כלכלת ישראל לזה של כלכלות המערב אליהן אנחנו שואפים להידמות. המשק עבר, אפוא, תהליכים חיוביים אך נחשף גם לקשיים ולבעיות שחלקם מאפיינים גם משקים מתקדמים אחרים.  בדומה לתהליך במשקים המפותחים האחרים, נמשך הגידול היחסי בפעילות ענפי השירותים, הפיננסים והמסחר על חשבון צמצום הפעילות בתעשייה, בחקלאות ובבנייה.  ההתפתחות בכיוון זה מעלה את הערך המוסף ובטווח הארוך מאפשרת עלייה ברמת החיים, אך היא עלולה להקשות במימון עודף הייבוא המאפיין את המשק הישראלי מאז ומעולם.  למרות צמצום האינפלציה, פריון הייצור קפא על שמריו ובכך הגביל את הצמיחה ואת השיפור ברמת החיים.  ההשתלבות והפתיחות לכלכלה העולמית הגדילו את חשיפת המשק לזעזועים מהעולם.  מאפיין נוסף של ההשתלבות בעולם המערבי הוא תהליך גידול התלות בעובדים זרים, המחליפים את העובדים הישראלים (והפלסטינים) במגוון רחב של עיסוקים, בדרך-כלל בתחומי השכר הנמוך.  תהליך זה תורם לגידול בשיעור האבטלה, בעיקר של עובדים בעלי ידע מקצועי מוגבל והשכלה נמוכה יחסית, ובכך מגדיל את אי-השוויון בחלוקת ההכנסה ואת תחולת העוני.

בשלהי שנת 2000 נקלע המשק הישראלי למשבר כלכלי חריף הנגרם משילוב של מספר גורמים עיקריים: המיתון בכלכלה העולמית, המשבר בענפי תעשיית הטכנולוגיה העילית (ההיי-טק) ובבורסת הנאסדק, ומעל לכל, קריסת התהליך המדיני, תהליך שהחל כבר ב-1991 במדריד, וחידוש האלימות והטרור בישראל. אמנם גורמים אלה לא נבעו מחולשות פנימיות של הכלכלה הישראלית, אך מדיניות כלכלית חלופית, בתחומים הפיסקליים והמוניטריים, עשויה היתה להקטין את הנזקים. במסגרת זו לא נפרט את חולשות המדיניות בעבר, אלא נציג מתווה לאסטרטגיית מדיניות כלכלית-חברתית עתידית שתסייע להשיג את היעדים הכלכליים והחברתיים של ישראל תוך סיוע ליציאה מהמשבר הנוכחי בו נמצא המשק.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

כלכלה בעת חלחמה בעצימות נמוכה

חלקו הראשון של המאמר מציג התפתחויות כלכליות שניתן לייחס אותן למצב הביטחוני, אם כי יש לומר כי פעלו גם גורמים נוספים, אקסוגניים ואנדוגניים, שתרמו להרעה במצב הכלכלי, וקיים קושי לבודד בין ההשפעות השונות. הדיון העיקרי בהמשך מוקדש לסוגיה של הקצאת המקורות לביטחון על רקע הנסיבות הביטחוניות והכלכליות שנוצרו. מצד אחד, לפי הדעה הרווחת, דורש העימות המתמשך עם הפלסטינים להגדיל את הוצאות הביטחון, ואילו מצד אחר, צמיחה כלכלית נמוכה, ואפילו שלילית, כמו גם שיקולים של יציבות כלכלית, מגבילים את היכולת להקצות משאבים גדולים יותר לביטחון.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מדיניות הממשלה במשק במשבר

המשבר חריף יותר בעוצמתו ונבדל מהמיתון בגורמיו העיקריים, מלחמה ממושכת עם הפלסטינים, וקריסת תעשיית ההיי-טק הישראלית בעקבות המשבר העולמי שפקד אותה. הזעזועים החיצוניים פגעו תחילה בענפי יצוא חשובים, ענפים שתרמו רבות לצמיחת המשק במשך שנות התשעים. בהמשך, במהלך השנתיים האחרונות, התפשט המשבר לתחומי משק רבים אחרים, להשקעות המקומיות תחילה ולאחר מכן גם לצריכה הפרטית. במקביל לפגיעה של הזעזועים החיצוניים בפעילות של המגזר העסקי הם הלכו והכבידו גם על תקציב המדינה: מצד אחד, פעולות האיבה הביאו לגידול הוצאות הביטחון, שהלכו והתעצמו והם יגיעו בשנת 2002 לשיעור של 10 אחוזים מהתוצר. מצד שני, הכנסות המדינה הלכו וקטנו במקביל לירידה בפעילות המשקית. ההתפתחויות הללו חייבו את הממשלה לקיצוצים נרחבים בהוצאות לשירותים חברתיים ולתשלומי העברה ואף הגדילו את הגירעון הכולל בתקציב הממשלה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2002

בהתאם לכך, הפעולות הנעשות על-ידי הממשלה בתחום החברתי מבטאות את מדיניותה בכל אחד מהתחומים הללו. הדבר מתייחס הן לגודלו הכולל של התקציב החברתי והן לחלוקתו בין השירותים השונים ובין הצרכנים למיניהם. ההוצאה החברתית מממנת מגוון רחב של שירותי חינוך, בריאות, רווחה וקליטה וכן מספר גדול של תשלומי העברה לקשישים, למשפחות עם ילדים, למובטלים, ועוד כיוצא באלה. ההוצאה החברתית היא המרכיב הגדול ביותר בתקציב המדינה.

המערכות החברתיות נועדו לספק חינוך והשכלה לילדים, לדאוג לבריאות התושבים, לשמור על הכנסת המשפחות ברמה מסוימת, וכדומה. מכלול השירותים הללו מבטא את מדיניות הרווחה הנוהגת בפועל במדינה. מדיניות זו מבוססת על תפיסות חברתיות ועקרונות רווחה שהתפתחו במהלך השנים במדינות המפותחות. התועלת הכוללת לחברה בנושאים אלה היא מעבר לתועלת האישית. בתחום הבריאות קל להמחיש זאת: אדם שאינו מחסן עצמו מפני מחלות מסוימות, מהווה מקור להידבקות של אחרים בחברה. בנוסף, מדינת הרווחה מכירה בכך, שקיים אינטרס ציבורי, שלכל אדם תינתן הזדמנות בסיסית שווה בחברה, ושיקול זה מכתיב את פיתוחן של המערכות הללו במימון משותף, מתוך קופת המיסים הכללית. מובן שהדברים אמורים להתבצע מבלי לפגוע במוטיבציה שיש לפרטים לפעול בעניין ביוזמתם, ולמנוע התנערות הפרט מאחריותו האישית בנושאים אלה.

כל הפעולות הללו מוצאות את ביטוין בתקציב המדינה, כפי שיפורט בעמודים הבאים.

המאמר מופיע בפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

 

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002

הסיכום סוקר הנושאים הבאים: ההוצאה הממשלתית הכוללת והחברתית; מערכת החינוך; שירותי הבריאות; שירותי רווחה אישיים; קצבאות הביטוח הלאומי; מקרו-כלכלה.

אוכלוסייה ומשאבים בערים הגדולות

בהמשך לכך נבדק, האם ההשתתפות של משרדי הממשלה מתחשבת בהבדלים ומסייעת לערים, שמצבן קשה יותר, כתוצאה מהרכב האוכלוסייה המחייב יתר שירותים או מקשה על גיוס הכספים.

המציאות הנחשפת במחקר זה מלמדת על הצורך להתמודד עם היתרונות של הביזור ומתן יתר אוטונומיה לראשי הערים לעומת היתרונות של ריכוז והכוונה של השירותים ממוקד אחיד ולפי קריטריונים אחידים.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 2000

הפעולות הקונקרטיות היוצאות אל הפועל במימון הממשלה אמורות לבטא את ההתגלמות הממשית של ההצהרות המילוליות. לכן, אף שהיקף התקציב  והרכבו אינם נזכרים במפורש במצעי המפלגות, וגם לא בקווי הפעולה של הממשלה, הרי מימושה של המדיניות המוצהרת נבחן בסופו של דבר בהקצאה שנקבעה ליעדים השונים. בתוך מכלול הכוונות הכתובות בקווי הפעולה של הממשלה, מופיע ההיבט הכלכלי בשני מישורים: מישור אחד הוא הצמיחה של המשק והרכבה, שהוא יעד מיעדי המדיניות, והמישור השני הוא האילוץ שלו על גודל התקציב. בדו"ח שלפנינו איננו בוחנים את מידת ההתאמה בין ההצהרות המילוליות ובין המימוש בתחומי החיים השונים, אלא מתמקדים בזיהוי המדיניות דרך ניתוח הממדים הכספיים של פעולות הממשלה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – 2000

המאמר מסכם הנושאים הבאים: הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים; מערכת החינוך; שירותי הבריאות; שירותי רווחה אישיים; בריאות חברתית – אינדקטורים נבחרים; סקר שירותי רווחה; דמוקרטיה של רווחה: להגברת מעורבותה החברתית של הממשלה במשטר; טיפול ופיצוי נפגעי פשיעה אלימה בישראל.

להגברת מעורבותה החברתית של הממשלה במשטר של כלכלת שוק

יעד מרכזי נוסף הוא "צמצום אי-השוויון בחלוקת ההכנסות הכלכלית". ועוד הודגש כי היעד המרכזיהינו "התבססות המשפחות בעשירונים הנמוכים על הכנסה כלכלית שתלך ותגדל ושתהיה תלויה, עד כמה שפחות, בתשלומי העברה".

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

פריון גבוה כתנאי לצמיחה בת-קיימא

שאלה מרכזית היא, כמובן, האם הרמה הנמוכה של הפריון במשק הישראלי נקבעה על-ידי גורמים שאינם בשליטה ישירה של המדיניות הכלכלית של הממשלה, או שבכוחה של המדיניות להביא למפנה בתחום זה, הן בצעדים שיגדילו את גורמי הייצור שיעמדו לרשות המגזר העסקי, והן בצעדים שיביאו לניצול יעיל  יותר של גורמי הייצור המופעלים. הדיון בהמשך עוסק בנושאים אלה, תוך הסתמכות על ממצאים עיקריים מהמחקרים שצוינו לעיל, ותוך הרחבת היריעה של הדיון ב"חידת" הפריון, הבאת השוואות בינלאומיות, והצבעה על צעדי מדיניות הדרושים לשינוי המגמות השליליות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

הצעה למדיניות כלכלית חלופית

במרכזה של המדיניות הכלכלית שננקטה בשנים האחרונות עמד ריסון פיסקלי ומוניטרי חריף. מדיניות הריסון, שנועדה להקטין את האינפלציה, נמשכה זמן רב מדי ובעוצמה חזקה מדי.  המדיניות המוניטרית אף חיזקה באופן מלאכותי את ערכו של השקל לעומת הדולר, דבר שהאט את גידול היצוא והגדיל את היקף היבוא. הפעלת המדיניות המוניטרית על-ידי בנק ישראל והמדיניות הפיסקלית על-ידי משרד האוצר התנהלה רוב הזמן, ובמרבית העניינים, ללא תיאום והסכמה בין שני הגורמים.

השפעה חיובית אחת נודעה למדיניות הנהוגה – היא סייעה בהורדת הקצב השנתי של  האינפלציה  מכ11- אחוז  בשנים 1992-96  לקצב של    כ–5 אחוזים בשנים 1998-99. ההשפעות האחרות – רובן ככולן שליליות, ואפשר להצביע עליהן כמחיר הכבד ששילמה החברה הישראלית: הצמיחה הכלכלית  נפסקה,  התוצר המקומי לנפש לא גדל עוד מאז שנת 1997, שיעור האבטלה הגיע בשנת 1999 לשיא של כ9- אחוזים, רמת הביקושים במשק – מצד הצריכה הפרטית, הצריכה הציבורית, וההשקעות –  ירדה באופן תלול וגם שיעור הגידול של היצוא פחת במידה משמעותית.

המדיניות הכלכלית החלופית, המוצעת כאן, נועדה לחלץ את המשק מהמיתון, לחדש את הצמיחה ולהגדיל את התעסוקה על בסיס תנופה של היצוא, באמצעות שינוי האסטרטגיה בתחומי המדיניות הפיסקלית והמוניטרית. כמו כן מתייחס הפרק לרפורמות הנחוצות בתחומי המיסוי, בשוק ההון, ובמפעלי תשתית כלכליים מרכזיים, וכן גם להוצאות הביטחון אשר השפעתן המקרו-כלכלית רבה. חידוש הצמיחה ילווה בהקטנת אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות ובהשגת יעדים חברתיים נוספים.

 התכנית מתבססת על התפיסה שהמדיניות הקיימת, אם תימשך, לא תביא לתפנית הרצויה בשנים הקרובות. על פי הניסיון ההיסטורי, המשק הישראלי נחלץ בעבר מתקופות של שפל על-ידי צירוף של צעדי מדיניות וזעזועים חיצוניים (מלחמת ששת הימים, גל העלייה של שנות התשעים ומקרים אחרים). לקראת סוף 1999 מסתמנת התאוששות מה בפעילות המשקית, אולם אין בהתפתחות זו בכדי להביא את המשק לניצול מלוא פוטנציאל הייצור והצמיחה.

המיתון כרוך באובדן תוצר ובירידת התוצר לנפש, המתבטאים בירידת רמת החיים, בהקטנת העוצמה של מדינת ישראל (גם העוצמה הביטחונית, בגלל הצטמצמות הפער עם מדינות ערב), בחוסר ניצול של גורמי הייצור ובגידול האבטלה.  כל אלה גוררים מחיר כלכלי לא מבוטל, אך גם מחירים חברתיים ואישיים המתמקדים בעיקר בקרב משפחות המובטלים, תוך החרפה באי-השוויון בחלוקת ההכנסות ובשכיחות העוני.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

 

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1999

במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחה בעולם אידיאולוגיה אשר גרסה, כי יש להקטין את מעורבות המדינה בכלל, ובנושאים חברתיים בפרט. הדבר הביא לצמצום חלקן של ממשלות בפעילות הכלכלית של מדינות רבות, משקלם של תקציבי ממשלה פחת, וחלקן של ממשלות במימון ובייצור שירותים חברתיים ירד. מגמה דומה התחוללה גם במשק הישראלי. בשנות התשעים התמתנה אידיאולוגיה זו, התעוררו ספקות מסוימים, והסתמנה חזרה מסוימת למודל של הכלכלה המעורבת, שבה יוחס לממשלות תפקיד משמעותי יותר, בעיקר בתחום החברתי. סימנים לגישה זו ניכרים, כפי שנראה בהמשך, גם במדיניות התקציבית והחברתית של ישראל.

הממשלה בישראל היא הגורם העיקרי בייצורם של שירותי הרווחה ובמימון פעולותיהם של הגורמים המפעילים האחרים, והיא מפנה נתח נכבד מתקציבה לשירותים החברתיים. בהגדרת השירותים החברתיים של הממשלה אנו כוללים את פעולות משרדי הממשלה בתחומים החברתיים וכן את קצבאות הביטוח הלאומי, שהן מהמרכיבים החשובים ביותר של מערכת הרווחה הממלכתית. תחומי הפעולה הגדולים במישור החברתי הם חינוך ובריאות, וכן קצבאות הביטוח הלאומי ובתוכם במיוחד קצבאות זיקנה וילדים. תחומים משניים מבחינת ההיקף הכספי הם תחומי הקליטה, הדיור, התעסוקה והשירותים האישיים. דו"ח זה מוקדש בעיקר לניתוח הוצאות הממשלה המופנות לשירותים אלה, אך נקדים לכך סקירה קצרה של הרקע הכלכלי שבמסגרתו נקבע התקציב.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תמורות בקבוצות האוכלוסייה – השפעות דמוגרפיות

בתקופה האחרונה חל שינוי בדפוס זה, כאשר הגיעו לארץ לא-יהודים במספרים ניכרים, ובעיקר מברית-המועצות לשעבר. כמו כן יש להזכיר, שבמהלך מלחמת השחרור עזבו ערבים רבים את השטח שהיה אחר כך למדינת ישראל. נקודת המוצא שבחרנו – בין היתר משום מהימנות הנתונים הסטטיסטיים – היא המיפקד הראשון שנערך במדינה, ב8- בנובמבר 1948, שהוא המקור המהימן ביותר על אוכלוסיית ישראל בשנת הקמתה.

התהליך הדמוגרפי השני, ריבוי טבעי, פעל כמובן על כל קבוצות האוכלוסייה, אך השפעתו היתה מכרעת במגזר הערבי. למעשה, צמיחתו של מגזר זה נזקפת במלואה לזכות הריבוי הטבעי, הגבוה כמעט כפליים מזה של האוכלוסייה היהודית. ועוד יש לציין, שבעשורים הראשונים למדינה היחס בין שיעורי הריבוי הטבעי היה גבוה אף יותר – כמעט שלושה לאחד.

שני המקורות לגידול האוכלוסייה,  הגירה וריבוי טבעי, פעלו אם כן, באופן נבדל על גודלן של שתי קבוצות האוכלוסייה הראשיות. גם קבוצות המשנה, בתוך כל אחת מהקבוצות הראשיות, הושפעו בצורה נבדלת מגלי העלייה ומהתפתחות הריבוי הטבעי. הסעיף הבא סוקר את התפתחות העלייה ואת השפעותיה הנבדלות לפי קבוצות אוכלוסייה, ובסעיף שאחריו ייבחנו התהליכים בתחום הריבוי הטבעי. בהמשך יידונו התפתחויות דמוגרפיות נוספת שהתלוו לשני התהליכים הראשיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

ההוצאה החברתית והרכבה – 1998

נוסף על פעולות אלה קיים מקבץ של קצבאות המשולמות לפרטים ולמשפחות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שחלקן ממומן מתקציב המדינה. הצירוף של שני המקבצים הגדולים הללו מהווה את התקציב החברתי הממלכתי של מדינת ישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

מיתון, צמיחה ותקציב המדינה

להשפעת הצמצום בהיקף העלייה ממדינות חבר העמים, הריסון התקציבי וריבית ריאלית גבוהה, נוספה השנה ההשפעה על ההאטה בסחר העולמי בעקבות המשברים במדינות בדרום אסיה, רוסיה, ובדרום אמריקה. המיתון המתמשך מחייב ניהול מדיניות אנטי-מחזורית באמצעות תקציב מדינה יותר מרחיב, ובאמצעות מדיניות מוניטרית פחות מרסנת, שיסייעו למגזר העסקי לצאת מהמיתון ולהגיע לקצב הצמיחה התואם את הגידול בכוח העבודה ובפריון בשנים הבאות. עם זאת, לנוכח אי היציבות במערכת הפיננסית העולמית, והחשיפה הגדולה של המשק הישראלי לזעזועים חיצוניים, יש להפעיל את הצעדים המרחיבים בכלל ואת המדיניות התקציבית בפרט, באופן מתון, בכפוף ליעדים רב שנתיים בתחום ההוצאה הציבורית, הנגזרים מכושר הצמיחה האופטימלי של המשק בטווח הארוך.

המאמר מופיע כפרק בפרום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

כלכלת ישראל – בדגש קל 1998

הדבר נעשה תוך שימוש עתיר באמצעים גרפיים, אשר בשילוב עם ניסוח בהיר, לאטכני בעיקרו, מאפשר כניסה קלה יחסית לנבכי המשק ומתן תמונה מקיפה למי שאינו אמון  על הספרות הכלכלית המקצועית.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

ההוצאה החברתית והרכבה – 1997

מעורבות הממשלה במתן שירותים (בייצורם הישיר או במימונם) ובהענקת תשלומי העברה מוצדקת בדרך כלל בטיעונים מוסריים, אידיאולוגיים ובטיעונים כלכליים טהורים. במישור המוסרי-אידיאולוגי מקובל לחשוב שאחד התפקידים החשובים של ממשלה הוא יצירת חברה בריאה יותר. קיימים חילוקי דעות מהותיים על עצם הגדרת המושג "חברה בריאה", על המינון הרצוי למעורבות הממשלה, ועל המנגנונים אשר משיגים את היעדים הנבחרים בתחום זה. למרות זאת, קיימת הסכמה רחבה לכך, שעל ממשלה להבטיח אמצעי קיום מינימליים לתושבים, לבטח אותם מפני מצבים שליליים שאין עליהם שליטה אישית, ולהבטיח תנאים אשר יתנו הזדמנויות לניידות חברתית אנכית. במישור הכלכלי הטהור נהוג לחשוב, שקיימים כשלי שוק בהספקת מוצרים ציבוריים אותם הממשלה יכולה לתקן. כלומר, לפי השקפה זו קיימים מוצרים ושירותים שייצורם וצריכתם משפיעה לא רק על הנוגעים בדבר, אלא גם על חלקים נוספים של החברה או על החברה כולה. לכן, פעילות השוק, המתעלמת מההיבטים החברתיים והרחבים בייצור וצריכת מוצרים אלה, מביאה להקצאת מקורות לא מתאימה ולייצור בכמויות שאינן אופטימליות מהבחינה החברתית. דבר זה ניתן לתיקון באמצעות מעורבות ממשלה על-ידי ייצור ישיר, מימונו או סיבסודו, או גם על-ידי חקיקה והסדרים מוסדיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1997

בישראל, כמו בכל מדינות הרווחה המערביות המודרניות, קיימת מערכת שירותים חברתיים המופעלים על-ידי מספר גורמים: ממשלה, מוסדות ללא כוונת רווח, גופים וולונטריים ופילנטרופיים וכן גופים פרטיים עסקיים. במהלך שנות השבעים והשמונים התפתחה בעולם אידיאולוגיה אשר גרסה, כי יש להקטין את מעורבות המדינה בכלל, ובנושאים חברתיים בפרט. הדבר הביא לצמצום חלקן של ממשלות בפעילות הכלכלית של מדינות רבות, משקלם של תקציבי ממשלה פחת, וחלקן של ממשלות במימון ובייצור שירותים חברתיים ירד. מגמה דומה התחוללה גם במשק הישראלי.

בשנות התשעים התמתנה אידיאולוגיה זו, התעוררו ספקות מסוימים, והסתמנה חזרה מסוימת למודל של הכלכלה המעורבת שבה יוחס לממשלות תפקיד משמעותי יותר, בעיקר בתחום החברתי. סימנים לגישה זו ניכרים, כפי שנראה בהמשך, גם במדיניות התקציבית והחברתית של ישראל.

תחומי הפעולה הגדולים במישור החברתי הם חינוך ובריאות, וכן קצבאות זיקנה וילדים. תחומים משניים מבחינת ההיקף הכספי הם תחומי הקליטה, הדיור, התעסוקה והשירותים האישיים. דו"ח זה מוקדש בעיקר לניתוח הוצאות הממשלה המופנות לשירותים אלה. נסקור תחילה את הרקע הכלכלי  שבמסגרתו נקבע התקציב, ולאחר מכן נציג את הממצאים העיקריים הנובעים מניתוח הקצאת המשאבים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

הורשת נכסים כלכליים – בעלות על דירה

במוקד המחקר ניתוח של השפעת האמצעים הכלכליים של ההורים והעזרה הכספית שהם מעניקים על בעלות-הדירה ועל השוויון בדיור (מרכיב מרכזי במשאבים הכלכליים) בדור המקבלים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הלאומית על חינוך ובריאות

מכלולך הגורמים הללו והתפתחותם הוא מוקד דיוננו במאמר זה, ואשר אם לסכמו באופן כוללני, הוא מגלה כי האפקטיביות של ההוצאה לצריכה ציבורית וזרחית פחתה מאד בשנים 1994-1995, ועקב כך לא קיבל הציבור את מלוא התמורה על הנטל המוגדל שהעומס על התמ"ג כדי לספק את השירותים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים 1996

דין וחשבון זה מנתח את ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בשנת 1996 ואת התקציב לשנת 1997. ניתוח הממצאים מתייחס גם להתפתחויות בשנות השמונים ובמהלך שנות התשעים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

כלכלת ישראל – בדגש קל

הדבר נעשה תוך שימוש עתיר באמצעים גרפיים, אשר בשילוב עם ניסוח בהיר, לא-טכני בעיקרו, מאפשר כניסה קלה יחסית לנבכי המשק ומתן תמונה מקיפה למי שאינו אמון על הספרות הכלכלית המקצועית.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

ישראל לקראת 2000 – דו"ח חברתי

הסקירה בפרק מלמדת על תגובתיות בדיעבד של השירותים החברתיים לשינויים בתנאים ובהעדפות של הפרטים. באשר לעתיד מציינים המחברים את הצורך להיערך באופן שיטתי יותר להמשכם של התהליכים החברתיים ולשינויים המתבקשים מכך במדיניות החברתית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה לשירותים חברתיים 1994-1995

ניתוח ההוצאה והרכבה עשוי, לפיכך, ללמד על מדיניות הממשלה המתממשת בעזרת המשאבים המופנים על התחומים השונים. דיון וחשבון זה מנתח את ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בשנה 1994 ואת התקציב לשנת 1995. ניתוח הממצאים נעשה בהקשר רחב  יותר, ומתייחס גם להתפתחויות בשנות הזמונים ובמהלך שנות התשעים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה. 

קליטת עלייה, מגמות דמוגרפיות, והיערכות השירותים במחוז הדרום

בעת הכנתה של חוברת זו נתבשרנו כי ב-11 ספטמבר 1990 הגיע ארצה העולה המאה אלף לשנה זו.  ייחודו של אירוע זה טמון בשתי עובדות: האחת – לראשונה מאז תקופת הקמת המדינה, שהיקף העלייה השנתית מסתכם במספר תלת-ספרתי . והשנייה – גם נתון גבוה זה נחשב נמוך לעומת הצפוי בהמשך השנה ובשנים הקרובות.

הפירסום יסופק לפי בקשה. 

הוצאות הממשלה בתחום החברתי, 1988-1989

הממדים הללו נסקרים הן בנקודת הזמן האמורה, והן על רקע הגדלים המקבילים בעבר, ובעיקר על-פני שנות השמונים.

המאמר מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989 ויסופק לפי בקשה.

סובסידיות למוצרי יסוד והתחלקות ההכנסות במשק

הסובסידיות למוצרי מזון יסודיים ולתחבורה ציבורית היא מכשיר חשוב במכלול המערכות המיעדות לצמצום הפערים בחלוקת ההכנסות במשק. לקיצוץ בסוסידיות יש, חפיכך, השפעה שלילית על אי-השויון בהתחלקות ההכנסות במשק.

המאמר סוקר ההתפתחות של מערכת הסובסידיות ונותן הצעה חלופית לסובסידיות למוצרי יסוד.

המאמר גם מופיע כפרק בפירסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989, ויסופק לפי בקשה. 

ירושלים – איפיון דמוגרפי כבסיס לתכנון שירותים

התחזית הדמוגרפית, שביסוד המחקר, בנויה על נתונים ממיפקד האוכלוסין האחרון, שנערך ב-1983, ועל נתונים משלימים בתחומים של ילודה, תמותה והגירה בין יישובים. נתונים אלה שימשו בסיס לתחזית עירונית לתקופה המסתיימת בשנת 2003, היינו בראשית המאה הבאה.

המאמר גם מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1988-1989, ויסופק לפי בקשה.

סוגיות ברווחה פיסקלית: לקראת רפורמה במס הישיר

בדומה למצב השורר במדינות רבה, בולטים גם בישראל עיוותים במידת הצדק השוויוני שבמערכת המס. אלו נוצרו כתוצאה משיעורי המס הגבוהים, האינפלציה הדוהרת, העדפות שניתנו מדי פעם לקבוצות אינטרסנטיות באוכלוסייה, ותיקונים חלקיים אחרים שהוכנסו לעתים במערכת.

בשנים האחרונות הקדיש המרכז תשומת לב מיוחדת לסוגיות שונות ברווחה הפיסקלית של ישראל.

הפרסום יסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה בתחום החברתי 1987-1988

המודדים שניעזר בהם לניתוח מדיניות ההקצאה הם משקל ההוצאות החברתיות בתקציב (הכולל והרגיל) ובתוצר המקומי הגולמי; דפוסי הגידול במונחים ריאליים; והתחלקות עוגת ההוצאה החברתית גין השירותים השונים. בחלק השני של הפרק יוצקו ההתפתחויות הדמוגרפיות הרלבנטיות להיערכות השירותים החברתיים.

המאמר הופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1987-1988 ויסופק לפי בקשה.

עלות והקצאה של שירותים – עדיפויות במדיניות חברתית

הקיצוצים שמנסים לבצע במתן שירותים אלה, והנסיונות להטיל חלק ממימון השירותים על מקבלי השירותים, נתקלים בהתנגדות נמרצת מחוגים שונים.

המודדים של עלות והקצאה של שיורתים חברתיים המובאים בעבודת המרכז מאפשרים בדיקה של העוב'ות בדבר המכלול והמרכיבים של מה שניתן אולי לזהות כמערך הרווחהף ניתן בעזרתם לבחון ולהעריךאת מערכת העדיפויות המתגלה במסגרת מערך זה, עך משמעותו וההגיון הפנימי שלו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הלאומית לשירותים חברתיים

הסקירה ההיסטורית וההשוואה הבינלאומית נועדו להכניס את הדיון במה שמכונה בציבור "קיצוצים" לתוך פרספקטיבה מתאימה: מה קרה לרמת הפעילות בשירותים אלה עד שהגיעה את הקיצוצים, ובאיזו רמה עומדים שירותים אלה בהשוואה לרמתם במדינות אחרות שהן בעלות רמת תוצר לנפש, או רמת התפתחןת, דומות לזו של ישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

לקחים מניתוח ההוצאה החברתית

חלקו העיקרי של הדיווח בספר זה מתייחס לפעילות הממשלה בתחומים אלה, וזאת משום הענין המיוחד שיש לנו במשיניותה החברתית, כמתבטא במשאבים שהיא מקצה לנושאים האמורים. יש לציין גם, כי מבחינת התרומה היחסית של המגזרים השונים ךנושאים החברתיים, תרומת הממשלה היא מכרעת, ובחלקים מהם אף בלעדית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה לשירותים החברתיים 1986/87: מכאן – לאן?

תמיד, ואולי דווקא בתקופה זו של בלימה בצמיחה הכלכלית – ומכאן גם לעת העצירה בגידול ההוצאה החברתית מתחייב מאמץ מיוחד לזיהוי הקבוצות הפגועות והגיעות ביותר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

התחולה המשפחתית של הכנסות ומסים

המאמר מסכם את השלב הראשון של המחקר, ובו אנו מנתחים את המצב הקיים ובוחנים את התחלקות ההכנסות תוך הסתכלות על המשפחה כיחידה אחת.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

מדיניות פיסקלית

צעדי המדיניות העיקריים שהופעלו בתחום המסים כללו החמרות מסוימות במסים הישרים והפחתות במסים העקיפים.

השינויים האלה השפיעו, אמנם, בשוליים על מערכת המס, אולם למעשה חלה מהפכה משמעותית במערכת המס, כתוצאה מהאטת האינפלציה ומהשיטה האוטומטית של עדכון מדרגות המס בתקופה של האטה באינפלציה. השפעות אלה יפורטו בהמשך והן היו גורם מרכזי בתכנון המדיניות הכלכלית החדשה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החרתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים – 1985

במרכזה של המדיניות הכלכלית עמדה באותה עת "עיסקת החבילה" הראשונה, שהחלה בשני החודשים האחרונים של 1984 ונמשכה עד ראשית פברואר 1985. אמצעי זה היה אמור לכבוש את האינפלציה באמצעים מלאכותיים, ולהורידה לרמה שתאפשר טיפול בגורמים הבסיסים של האינפלציה ותוך כדי כך להתקדם לקראת צמצום הגרעון במאזן התשלומים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

סובסידיות למוצרי יסוד – מחיר ותמורה

עקב כך מהווה הסובסדיות למוצרי יסוד מכשיר יעיל להקלת הנטל הכלכלי המועמס על משפחות עניות בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים – 1984

הבנת הארועים בשנים אלו בצריכה הרחבת היריעה לתקופה שרוכה יותר, ולכן נציג את הנתונים ואת הניתוח תוך התייחסות להוצאה בשנתיים שקדמו לכך. האספקלריה הרחבה יותר מאפשרת זיהוי של קו מגמה בהתפתחות ההקצאה לשירותים חברתיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.

השירותים בשנות השמונים – נקודת תפנית

בשנים שלו, יותר מאשר בעשור הקודם, נתקלים מעצבי המדיניות בפני מגבלת משאבים חמורה. ברוב השנים נאבקו מגזרים שונים על נתחי משאבים נוספים שהועמדן לרשות המשק בתהליך הצמיחה הכלכלית. בדרך כלל נעשתה פשרה כלשהי בין המגזרים המתחרים, ובמסגרת זו נהנו השירותים החברתיים מגידול מסוים – אם פחות ואם יותר ממגזרים אחרים. בתהליך זה נמשך הגידול בתקציב הממשלתי, על אף ההאטה בצמיחת המשק.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.