Category Archives: Labor Markets @he

תקציר: מעבודה לגמלאות – הפער המגדרי בפנסיה בישראל

בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי בנוגע למגוון סוגיות הקשורות לפנסיה, ובהן החשש מביצועי קרנות הפנסיה וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על מערכת הפנסיה. בישראל יש שני מקורות עיקריים להכנסה מפנסיה: קצבאות זקנה (שהמוסד לביטוח לאומי מעניק לגמלאים ולאזרחים ותיקים החיים בעוני) ופנסיה תעסוקתית (שהיא חובה על פי חוק משנת 2008). ההבדלים בין גברים לנשים בכל אחד מהמקורות צפויים להכתיב את היקף הפערים העתידיים בהכנסה מפנסיה…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן.

תקציר: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

עמותות וארגונים ממלאים תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. המחקר, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית,  ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

תקציר: השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה – השכלה, תעסוקה ושכר

הדיון במצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל מתמקד, בדרך כלל, בפערים שעדיין קיימים בינה ובין האוכלוסייה היהודית, ואינו מדגיש את התחומים שבהם חל שיפור. אולם בקרב נשים ערביות חלה התקדמות ניכרת בתחום ההישגים בהשכלה, וכן שיפור במצבן התעסוקתי – אף שהוא מוגבל יותר…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן.

תקציר: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

סוגיית ההגעה לעבודה מושכת תשומת לב רבה יותר בישראל בשנים האחרונות, עם החמרת פקקי התנועה בישראל בעקבות העלייה במספר הנוסעים. ב-30 השנים האחרונות עלה מספר המועסקים העובדים מחוץ לאזור מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים (נכון לשנת  2016). בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים (64–25) המכונית הפרטית היא אמצעי התחבורה העיקרי בקרב הנוסעים לעבודה, ומספר הנסיעות עלה בקצב מהיר יותר מהתרחבות תשתית הכבישים – וכך נוצרים פקקי התנועה שמוכרים מדי לתושבי ישראל.

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות".

שוק העבודה: מבט-על

גם ב-2018 שמר שוק העבודה על מצבו הטוב: שיעורי ההשתתפות מוסיפים לעלות, שיעורי התעסוקה עולים בקרב גברים ונשים כאחד והאבטלה מצויה בשפל היסטורי. גם במספר המשרות הפנויות חלה עלייה, וכך גם בשכר. המחקר בנושא שוק העבודה סוקר את המגמות בשוק בכללותו, וכן בוחן שינויים שחלו בקבוצות אוכלוסייה שונות.

שוק העבודה: תמונה כללית

שיעור התעסוקה בישראל הגיע למעט יותר מ-78 אחוזים – הודות לשיעור הבלתי מועסקים, שהוסיף לרדת והגיע לשפל של כ-4.3 אחוזים.

  • בסך הכל שיעור התעסוקה בקרב גברים עלה ב-7 נקודות אחוז מאז שנת 2003, ובקרב נשים ב-13 נקודות אחוז.
  • שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים יהודים שאינם חרדים ונשים חרדיות גבוהים יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, והשיעור בקרב נשים לא חרדיות מדורג במקום השני מבין מדינות הארגון (אחרי איסלנד). בשני המינים נבע חלק הארי של הגידול משינויים באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית (5 ו-10 נקודות אחוז אצל גברים ונשים, בהתאמה), בעיקר מפני שזו הקבוצה הגדולה ביותר.
  • בחלוקה לפי קבוצות גיל מתברר כי עיקר העלייה בשיעורי תעסוקת הנשים מקורה בקבוצות הגיל 44–35 ו-64–55, אולם הסיבה להתרחבות התעסוקה בכל אחת מהקבוצות שונה: בקבוצה הצעירה יותר ניכרת עלייה בשיעורי התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים, ואילו בקבוצה המבוגרת חלה עלייה בשיעורי הנשים העובדות בשנים הסמוכות לגיל הפרישה ביחס לעבר, וכן עלייה בגיל הפרישה עצמו. בקרב גברים העלייה המשמעותית ביותר בתעסוקה נבעה מקבוצת הגיל 64–55.
  • שכר העבודה המשיך לעלות ב-2018 בשיעורים גבוהים. עלייה זו מצטרפת לעלייה המהירה בשכר הריאלי מאז
    2014 – 11 אחוזים בסך הכל.
    שיעורי תעסוקה לפי מגדר וקבוצת אוכלוסייה

שיעורי התעסוקה בהיי-טק

אף שבמגזר ההיי-טק עובדים רק כ-9–8 אחוזים מהעובדים במשק, הוא תורם כ-12 אחוזים לתוצר המקומי הגולמי, כרבע מתשלומי המיסים וכ-42 אחוזים לייצוא. שיעורי התעסוקה במגזר זה אינם אחידים בכל קבוצות האוכלוסייה והמגדרים.

  • בעשור האחרון עלה שיעור העוסקים בהיי-טק בקרב גברים יהודים לא-חרדים מכ-8 לכ-15 אחוזים, אך בקרב ערבים וחרדים הוא נותר מזערי.
  • שיעור הנשים המועסקות בתחום נמוך (כמו בשאר העולם) ועומד על 32 אחוזים מהמועסקות בענף ב-2017, מרביתן יהודיות לא-חרדיות.
  • שיעור התעסוקה בהיי- טק בקרב הנשים החרדיות נמצא בעלייה מרשימה: מפחות מאחוז אחד באמצע העשור הקודם למעל ל-3 אחוזים כיום.
    שיעור התעסוקה בהיי-טק

מגמות בשוק העבודה לפי קבוצות אוכלוסייה

תעסוקת ערבים

  • לאחר כמה שנות קיפאון, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה מאוד ועומד על כ-40 אחוזים – כמעט כפול מהשיעור בשנת 2003 ועלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז 2016 – והתקרב מאוד ליעד הממשלה לשנת 2020 (41 אחוזים). מרבית העלייה (72 אחוזים) נובעת מהשיפור בהשכלת הנשים הערביות.
  • רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים לא עלתה באופן דומה לנשים ערביות, והשיפור בקרבם נמוך יחסית. ההשכלה הנמוכה משפיעה גם על אפשרויות התעסוקה של גברים אלו, ו-50 אחוזים מהם (נכון ל-2017) עבדו בעבודות המאופיינות בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות. נוסף על כך מדובר במקצועות שוחקים, ואכן בתעסוקת הגברים הערבים יש ירידה ניכרת החל מגיל 50.

תעסוקת חרדים

 

  • לאחר שעלה ביותר מ-15 נקודות אחוז בין 2003 ל-2015, שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד במעט בשנים האחרונות, ועומד על כ-48 אחוזים – רחוק מהיעד שנקבע ל-2020,העומד על 63 אחוזים. כ-42 אחוזים מהמועסקים בגילי 64–30 בקבוצה זו עבדו במשרה חלקית ב-2017 (לעומת 15 אחוזים מהמועסקים בקרב גברים יהודים לא-חרדים), רובם בשל לימודים בישיבה. כ-23 אחוזים מהמועסקים החרדים עובדים בתחום ההוראה, ללא השכלה אקדמית או על-תיכונית שאינה ישיבתית.
  • בקרב חרדיות שיעור התעסוקה גדל ב-5.5 נקודות אחוז בין 2013 ל-2018 ועומד על 76 אחוזים. כ-51 אחוזים מהחרדיות מועסקות במשרה חלקית – ומבין המועסקות חלקית, 55 אחוזים עושות זאת בשל הצורך לטפל במשפחה ובמשק הבית. שיעור זה גבוה מהשיעור בקרב ערביות (36 אחוזים) ובקרב נשים יהודיות לא-חרדיות (30 אחוזים). שיעור המועסקות בענף החינוך בקרב חרדיות ירד מ-58 אחוזים בשנת 2004 ל-46 אחוזים ב-2017, ובד בבד שיעור הנשים החרדיות שלומדות בחינוך הטכנולוגי בבתי הספר התיכוניים עלה מאוד.

תעסוקת ותיקים

קצב הזדקנות האוכלוסייה בישראל נמוך יחסית ל-OECD, אך בשקלול שיעור הילודה הגבוה, יחס התלות (היחס בין האוכלוסייה שאינה בגילי העבודה העיקריים לאוכלוסייה בגילים אלו) הוא הגבוה ביותר בארגון. דרך התמודדות אפשרית היא העלאת גיל הפרישה לנשים.

 

עליית מחירי הדירות והשפעתה על יכולתם של משקי בית לרכוש דיור

עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הפחיתה את יכולתם של משקי הבית לרכוש דיור. עם זאת, כאשר היכולת לרכוש דיור נבחנת לפי ההכנסה הפנויה הכוללת, ולא לפי מספר המשכורות הדרוש לקניית דירה (המדד המשמש לרוב להערכת יכולת זו בתקשורת ובשיח הציבורי), מתברר כי הירידה ביכולת זו מתונה יותר. הסיבה לכך היא שההכנסה הפנויה הכוללת של משקי הבית עלתה במידה רבה יותר משכר העבודה בין 1998 ל-2016, בעיקר בשל גידול במספר המפרנסים הממוצע במשקי הבית.

מדידת היכולת לרכוש דיור

מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 עד שנת 2007 חלה במדינות מפותחות רבות עלייה במחירי הדיור. המחירים ירדו מעט בעת המשבר הכלכלי שחל ב-2008, אולם עד 2017 הם עלו שוב לרמתם שלפני המשבר. מאז מחציתה השנייה של שנת 2007 מחירי הדיור הריאליים בישראל נמצאים במגמת עלייה (במונחים שנתיים). עקביות המגמה לאורך עשור, וכן קצב העלייה, הם חסרי תקדים.

נהוג לחשב את היכולת של משקי בית לרכוש דיור באמצעות היחס בין המחיר הממוצע (או חציוני) של דירה ובין שכר העבודה הממוצע (או החציוני) – כלומר מספר המשכורות הנחוץ כדי לרכוש דירה. אולם יש במדד זה כמה חסרונות: הוא אינו מביא בחשבון הכנסה ממקורות נוספים פרט לעבודה ואת מספר המפרנסים במשק בית. לאור הבעיות בשימוש במדד זה, הפרק אומד את היכולת לרכוש דיור באמצעות היחס בין מדד מחירי הדיור למדד ההכנסה הפנויה הממוצעת למשק בית.

  • בין 1998 ל-2016 ההכנסה הפנויה הממוצעת גדלה ב-2.3 אחוזים בשנה, ואילו השכר החודשי הממוצע גדל ב-1 אחוזים בלבד.
  • בין 1998 לשנים 2008–2007 הן ההכנסה הממוצעת הן השכר החודשי עלו – והיכולת לרכוש דיור השתפרה. אולם מאז המדדים ירדו ונעשה קשה יותר לרכוש דירה.
  • במרבית מדינות ה-OECD פחתה יכולתם של משקי בית לרכוש דירות ביחס ל-2005. המצב בישראל היה דומה אך עליית מחירי הדיור התרחשה כעשור מאוחר יותר.

Ratio of housing prices to disposable income HEB

היכולת לרכוש דיור לפי מאפיינים של משקי הבית

הנתונים שהוצגו לעיל משקפים תמונה כללית, אולם אינם משקפים בהכרח את השינוי ביכולת לרכוש דיור בקרב קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, או באזורים שונים בארץ.

  • ההכנסה המשפחתית הפנויה הממוצעת בקרב עולים צמחה מהר יותר מההכנסה הפנויה הממוצעת במשק: 2.9 אחוזים בשנה בין 1998 ל-2016, לעומת שינוי שנתי ממוצע של 2.2 אחוזים בשנה בקרב ותיקים (ילידי הארץ). מכאן אפשר להסיק כי יכולתם של העולים לרכוש דיור פחתה במידה מצומצמת יותר מהממוצע בכלל הציבור.

    קניית דירה היא אחת הרכישות הגדולות ביותר בחיי משק בית, לכן רובם המכריע של רוכשי הדיור נאלצים לממן את הקנייה באמצעות הלוואות. לפיכך מדד חשוב נוסף לבחינת יכולתם של משקי הבית לרכוש דירות הוא האשראי העומד לרשותם, והיכולת שלהם להחזיר הלוואות.

    • ההכנסה הפנויה של משקי בית צעירים (34–25) צמחה בשיעור דומה לממוצע במשק בשנים 1998–2016, כך שיכולתם לרכוש דיור נפגעה במידה דומה לזו שבכלל האוכלוסייה.
    • קבוצת הגיל שיכולתה לרכוש דירה נפגעה במידה הרבה ביותר היא 54–35, משום שהכנסותיהם של משקי בית אלו עלו במידה פחותה מהממוצע.
  • היכולת לרכוש דיור ירדה במידה הרבה ביותר בתל אביב, בירושלים ובמחוז הדרום. במחוזות הצפון, השרון וגוש דן
    (ללא תל אביב) היכולת לרכוש דיור פחתה במידה הדומה לממוצע הארצי.
    Housing prices by geographic area HEB

    מינוף משקי בית

  • רמת המינוף הממוצעת של משקי בית – גובה ההתחייבויות הכספיות (נטו) לגורמים מלווים כאחוז מהתמ"ג – עלתה מאז 2009, והדבר עלול להקשות עליהם לקבל אשראי נוסף בעתיד.
  • בבחינת המגמות באשראי שניתן למשקי בית נמצא כי האשראי לדיור כאחוז מהתמ"ג ירד מעט בין 2000 ל-2007, והתחיל לעלות שוב באיטיות בסביבות 2013. האשראי שלא לדיור עלה מ-10.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-13.4 אחוזים בשנת 2009, נותר יציב עד 2013 ואז החל לעלות שוב וניצב על 15.4 אחוזים ב-2017. האשראי נטו (הלוואות בניכוי חסכונות) צנח בחדות מ-27.1 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2000 ל-10.7 אחוזים ב-2009, אולם לאחר מכן המגמה התהפכה והאשראי נטו זינק שוב ל-23.4 אחוזים מהתמ"ג בשנת 2017.
  • רמת המינוף הנוכחית נמוכה רק במעט מזו שהייתה בשנת 2000, השנה שבה נרשם שיעור המינוף הגבוה ביותר.

הנתונים מראים כי עליית מחירי הדיור נתנה את אותותיה, ומאז המחצית השנייה של 2007 חלה עלייה ביחס בין מחירי הדיור לבין ההכנסה הפנויה, משמע: בשנת 2016 קשה יותר לרכוש דירה מאשר בשנת 2007. עם זאת, המדידה לפי היחס בין ההכנסה הפנויה של משק הבית מראה כי היכולת לרכוש דיור נפגעה פחות ממה שנראה במדידה לפי המדד המקובל של היחס בין מחירי הדירות לשכר הממוצע (או החציוני).

מרחיקים לכת: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

במחקר של מרכז טאוב שפורסם לאחרונה בדק החוקר חיים בלייך היבטים שונים של דפוסי ההגעה לעבודה בישראל, ומצא כי רוב הנסיעות לעבודה בישראל קצרות. שלושה מתוך ארבעה עובדים בגילי העבודה העיקריים נוסעים עד 20 ק"מ כדי להגיע למקום עבודתם, ורובם נוסעים במכוניות פרטיות.

התפלגות העובדים לפי מרחק הנסיעה לעבודה

62 אחוזים מהיוממים נוסעים לעבודה במכונית פרטית, ורק 17 אחוזים נוסעים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים לעבודה באופניים או ברגל, ו-8 אחוזים נוסעים בהסעות מאורגנות מטעם המעסיק. במונחי משך הנסיעה, כ-60 אחוזים מהעובדים נוסעים עד חצי שעה, 30 אחוזים נוסעים בין חצי שעה לשעה, ו-10 אחוזים נוסעים במשך יותר משעה בכל כיוון.

משך הנסיעה לעבודה עשוי להיות מושפע מגורמים מגוונים באזורים שונים בארץ. לדוגמה, בירושלים ובפתח תקווה, יוממים רבים נוסעים בין חצי שעה לשעה, אך נראה כי בירושלים (שבה 91 אחוזים מהתושבים עובדים בתוך העיר) הדבר נובע מהשימוש הנרחב בתחבורה ציבורית ומגודלה של העיר, ואילו בפתח תקווה (שבה 44 אחוזים מהתושבים עובדים בתוך העיר), שיעור גבוה יותר מהיוממים נוסעים במכונית פרטית ומגיעים למרחק עד 20 ק"מ, נתון המצביע על כך שמשך הנסיעה נובע מפקקי תנועה.

יש גם הבדלים באמצעי התחבורה ובדפוסי ההגעה לעבודה בין יישובים יהודיים לערביים. לדוגמה, בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית. גם הטופוגרפיה ההררית של חלק מהיישובים יוצרת אילוצים טבעיים הפוגעים בניידות. מסקרים עולה כי בקרב משתמשי התחבורה הציבורית, 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה ביותר לביתם, לעומת 63 אחוזים בלבד מהערבים. באופן דומה, תושבי יישובים ערביים מדווחים על רמות שביעות רצון נמוכות יותר ממצב הכבישים באזור שלהם מאשר ערבים המתגוררים ביישובים עם רוב יהודי.

לאור השתתפותן המצומצמת של נשים ערביות בכוח העבודה, בחן בלייך במחקרו את דפוסי היוממות בקרב אוכלוסייה זו. הרוב המוחלט של הנשים הערביות המועסקות (כ-70 אחוזים) מתגוררות בצפון או באזור המשולש (חדרה והמרכז). שני שלישים מנשים אלה עובדות באזור מגוריהן, ושליש עובדות מחוץ לאזור המגורים שלהן.

בקרב העובדות מחוץ לאזור, מרחק הנסיעה של הנשים מהמשולש גדול יותר מאשר המרחק שנוסעות הנשים מהצפון. נראה כי הסיבה לכך היא שבקרב הנשים מהמשולש "הסובלנות ליוממות" גבוהה יותר מאשר בקרב הנשים בצפון. באופן כללי, הזדמנויות התעסוקה בצפון מוגבלות יותר ומגוונות פחות, ומרכזי התעסוקה הגדולים – כמו חיפה – מרוחקים במידה ניכרת מהיישובים הערביים.

על כן, נסיעה למרחק מעט גדול יותר אינה מובילה בהכרח להרחבה משמעותית בהזדמנויות התעסוקה. לעומת זאת, עקב הקִירבה היחסית של הנשים במשולש למרכז הארץ, שם הזדמנויות התעסוקה רבות יותר, יש סיכוי גדול יותר שהגדלת מרחק הנסיעה תרחיב את היצע הזדמנויות התעסוקה.

חשוב לציין כי ייתכן שנכונותן של נשים ערביות מהמשולש לנסוע למרחקים גדולים יותר נובעת משילוב של שני גורמים: הנסיעות הארוכות נעשות סבירות יותר עקב הרחבת היצע הזדמנויות התעסוקה (כפי שצוין לעיל) או מצוקת התעסוקה באזור המשולש, המאלצת נשים לחפש עבודה במרחק רב יותר מהבית.

אם כן, האם האתגרים הניצבים בפני נשים ערביות בהשתלבות בשוק העבודה תלויים רק בגיאוגרפיה? שיעורי התעסוקה של נשים ערביות ביישובים מעורבים גבוהים יותר מאשר בצפון ובאזור המשולש, אך נמוכים יותר מאשר שיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות. הדבר מעיד כי מעבר לחסמים הגיאוגרפיים המשמעותיים, יש מכשולים נוספים המשפיעים על דפוסי התעסוקה בקרב נשים ערביות, כגון השליטה בעברית ובאנגלית, אפליה בלתי רשמית מצד המעסיקים, מחסור במעונות יום הולמים לילדים ונורמות חברתיות.

החודש פורסם דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, וקובעי המדיניות והתקשורת עוסקים בנושא. אין זה מפתיע שלקיומן של הזדמנויות תעסוקתיות או להיעדרן יש השפעה על יכולתם של הפרטים ושל משקי הבית להיחלץ מהעוני. חשוב להבין כי הנגישות להזדמנויות תעסוקתיות תלויה במידה רבה בהתאמה המרחבית בין מקומות תעסוקה למקומות המגורים, וכן באפשרויות התחבורה וזמני הנסיעה הדרושים כדי לנוע ביניהם.

הבנה מעמיקה יותר של דפוסי היוממות בקרב ישראלים מספקת תמונה מדויקת יותר של השפעת ההתאמה המרחבית על ההשתתפות בשוק העבודה ועל הזדמנויות תעסוקתיות, במיוחד עבור כמה מקבוצות האוכלוסייה המוחלשות ביותר.

באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

חלקו של מגזר ההיי-טק בישראל עומד אמנם על כ-8 אחוזים בלבד מסך התעסוקה, אך חשיבותו למשק רבה: הוא מניב כרבע מתשלומי מס ההכנסה בישראל, והוא המקור לחלק ניכר מהערך המוסף הגלום בייצוא הישראלי. החל מתחילת דרכו נהנה ההיי-טק הישראלי מתמיכה ותמריצים מצד קובעי המדיניות, ולאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

אף שעובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים, שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור. השאלה היא: עד כמה התעסוקה בהיי-טק יכולה לגדול?

נראה כי התוכניות לעידוד התעסוקה בהיי-טק רלוונטיות רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה בגילי העבודה, לכל הפחות בטווח הקצר, בשל כמה גורמים העולים מממצאי המחקר.

מיומנויות היסוד של העובדים: השוואה בין-לאומית

לפי  תוצאות PIAAC, סקר מיומנות היסוד של ה-OECD , ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות.

  • שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהם מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון).
  • כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

נתונים אלו מצביעים על צורך בשיפור מהותי של מערכת החינוך על שלביה השונים כדי לשפר את מיומנויות העובדים העתידיים ולשפר את הזדמנויות התעסוקה שלהם.

ההיי-טק לעומת יתר שוק העבודה

תוצאות סקר PIAAC מצביעות על הבדלים חדים בין מיומנויות העובדים במגזר ההיי-טק לשאר העובדים במשק.

  • הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד, וחריג ביחס למדינות מפותחות אחרות.

הפער בין רמת המיומנויות בין עובדי ההיי-טק לשאר ענפי המשק

ממצא אחר שעולה מהסקר הוא ששיעור גדול מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות כבר מועסק בתחום ההיי-טק ולעובדים אחרים קשה  להשתלב בענף.

  • למעלה מ-20 אחוזים מהעובדים המשתייכים לחמישון המיומנות העליון מועסקים במגזר ההיי-טק – השיעור הגבוה ביותר מכל מדינות ההשוואה. כ-60 אחוזים מהמועסקים במגזר ההיי-טק ממוקמים בחמישון העליון של המיומנות וההסתברות להימצא בהיי-טק פוחתת משמעותית ברמות מיומנות נמוכות יותר.
  • אפילו בוגרי לימודים גבוהים בתחומי מדעים והנדסה המזוהים בסקר כבעלי מיומנויות נמוכות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות OECD אחרות).
  • בקרב פרטים המשיבים כי אינם בקיאים באנגלית, ההסתברות להיות מועסק במגזר ההיי-טק אפסית בכל רמות המיומנות.
  • שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה החרדית והערבית מעידים כי בקיאותם באנגלית חלשה (בניגוד לרמה מדווחת גבוהה בקרב עובדי ההיי-טק). בשל כך, ועקב רמת מיומנות כללית נמוכה (כפי שנמדדת בסקר), התועלת הצפויה לצמוח מהכשרות מקצועיות כאמצעי לשילובם בהיי-טק (ובכך להביא לצמצום פערים) מוגבלת ביותר.
  • רוב הפוטנציאל להתרחבות קיים דווקא באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, שרוב עובדי ההיי-טק משתייכים אליה ממילא.

הפוטנציאל להתרחבות מגזר ההיי-טק

מסימולציה שנערכה במחקר עולה כי ריבוי העובדים המיומנים המועסקים כבר כיום בענף ההיי-טק, בשילוב רמת המיומנות הנמוכה של העובדים ביתר ענפי המשק, מביא לכך שהפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק נמוך יחסית למדינות אחרות, לפחות בטווח הקצר.

  • ההשוואה העלתה כי הפוטנציאל להגדלת התעסוקה בהיי-טק עומד על סביבות 4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד.
  • מבין בעלי הכישורים המתאימים, שיעור העובדים הצפויים לשפר באופן ניכר את מצבם התעסוקתי באמצעות הסבה לתחום ההיי-טק קטן ושווה בערכו לכאחוז בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה.
  • ההיי-טק מתאפיין בייצוג חסר של נשים, ונראה שרוב הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בתחום טמון בקבוצה זו.מעבר לשאלה באיזו מידה ניתן להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, יש גם מקום לבחון אם מהלך זה כדאי למשק. בשל הפערים הגדולים בין ההיי-טק ליתר המגזרים, קשה לצפות כי הרחבה של התעסוקה בתחום תוביל לזליגה משמעותית של ידע ושיטות עבודה מתקדמות לתחומים אחרים. יתרה מכך, ייתכן כי מעבר של עובדים מיומנים נוספים להיי-טק יאט את התפתחותם של תחומים אחרים במשק, שבהם פרופיל התעסוקה מגוון יותר.זמינות כוח העבודה בשכר נמוך גורעת מהכדאיות של התייעלות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות בקרב מעסיקים, וסביר כי זהו אחד הגורמים לשיעורי ההשקעה הנמוכים ולפריון הנמוך בענפי המשק שאינם היי-טק. ייתכן שהגדלת ההשקעות והטמעת הטכנולוגיה בענפים אלו, התמקדות בשיפור המיומנויות דווקא בקרב העובדים המועסקים בהם באמצעות הכשרות מקצועיות מתאימות, וכן שיפור מערכת החינוך (לשם שיפור המיומנויות בקרב דור העתיד), עדיפות על המאמץ להסב עובדים מיומנים נוספים להיי-טק.

     

 

מה הן הסיבות לפער הפנסיה המגדרי בישראל?

בשנים האחרונות מתנהל דיון ציבורי ער במגוון סוגיות הנוגעות לפנסיות, ובהן חשש מביצועים לא מספקים של קרנות הפנסיה וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על מערכת הפנסיה.

גיל הפרישה של נשים הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בסדר היום החברתי-כלכלי במדינה. ישראל נמנית עם תשע מדינות ה-OECD שבהן יש הבדל בין גיל הפרישה של גברים (67) לזה של נשים (62). ניסיונות שנעשו להעלות את גיל הפרישה של נשים לא נשאו פרי עד כה. המצדדים בהעלאת גיל הפרישה של נשים טוענים כי הבדל הגיל הוא מהגורמים העיקריים לפער המגדרי בהכנסות מפנסיה לאחר הפרישה מן העבודה. לעומתם יש הטוענים כי העלאת גיל הפרישה תפגע בנשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, שיתקשו להמשיך בעבודתן עד גיל מאוחר יותר.

מחקר חדש של חוקרות מרכז טאוב ליאורה בוורס והדס פוקס ניתח את סוגיית הפנסיה מנקודת מבט מגדרית. בישראל יש לקצבת הפנסיה שני מקורות כספיים: האחד – קצבת הזקנה, והאחר – פנסיה תעסוקתית (שהיא חובה על פי חוק מאז שנת 2008). כדי להציג תמונה מלאה, המחקר בחן הן את הפערים הנובעים מן ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה הן את ההבדלים הנובעים ממערכת הפנסיה עצמה. מטרת המחקר הייתה לזהות את הגורמים המשפיעים על הפער המגדרי בפנסיה, ובהתאם לכך להציג תחזית עתידית לפערי הפנסיה בין נשים לגברים.

עקב מגבלות הנתונים הזמינים קשה למדוד את הפער המגדרי בפנסיה הקיים כיום בקרב גמלאים בישראל. אולם נתונים שהתקבלו על 640,000 אלף מבוטחים שבשנת 2017 הייתה ברשותם קרן פנסיה חדשה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה החדשה הגדולה בישראל) מראים כי אכן קיים פער מגדרי בחסכונות הפנסיה הפרטית, וכי פער זה מתרחב עם עליית הגיל. הפער הגדול ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: חסכונות הפנסיה התעסוקתית של גברים בקבוצת גיל זו גבוהים ב-28 אחוזים מאלו של נשים.

בבחינה של קבוצות האוכלוסייה השונות נמצא כי בקרב ערבים יש הבדלי דורות בפער המגדרי (כנראה בזכות העלייה שחלה בשיעורי התעסוקה ובשיעורי בעלות ההשכלה הגבוהה בקרב נשים ערביות), וכי בקרב נשים חרדיות מאזני הפנסיה גבוהים מאלה של גברים חרדיים (מפני ששיעור הנשים החרדיות העובדות גבוה מזה של הגברים החרדים).

 אילו גורמים משפיעים על הפער המגדרי בפנסיה?

increase or decrease pension gap HEB

נוסף על כך, אף שזכויות הפנסיה נשמרות בזמן חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות), במקרה שאישה בוחרת לדחות את חזרתה לעבודה ולקחת חופשה ללא תשלום (כפי שעושות נשים רבות), או שהיא לוקחת חופשה מהעבודה כדי לטפל בילדיה, אין מופרשים עבורה כספים לפנסיה בתקופה זו.

גורמים אלו משפעים על היקף החסכונות שגברים ונשים צוברים בפנסיות התעסוקתיות שלהם. נוסף על כך, יש הבדל בין המינים באופן שבו גובה הקצבה מחושבת. ישראל נמנית עם ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתייחסות למגדר כקריטריון בחישוב הקצבה החודשית שיש לשלם למבוטח (מקדם הפנסיה) – שיטה שאינה חוקית במדינות רבות. היות שתוחלת החיים של נשים גבוהה מזו של גברים, קרנות הפנסיה מחלקות את החסכונות הכוללים למספר רב יותר של תשלומים.

מכיוון שכך, נשים רווקות מקבלות בכל חודש חלק קטן יותר מן הסכום הכללי מאשר גברים רווקים (חשוב לציין כי בקרב זוגות נשואים מקדם הפנסיה מושפע גם מחישוב של קצבת הפנסיה לשאירים, כלומר החלק מקצבת הפנסיה שיועבר לבן הזוג במקרה של פטירה. היות שסיכוייהן של נשים ליהנות מקצבת שאירים גבוהים מאלו של בני זוגן, המקדם עבור גברים נשואים ונשים נשואות דומים למדי).

גיל הפרישה הנמוך יותר של נשים – הגורם שקיבל את עיקר תשומת הלב הציבורית בישראל – משפיע על הפער המגדרי בפנסיה בשני כיוונים: מצד אחד, הפער במספר שנות העבודה עקב ההבדלים בגיל הפרישה מצמצם את חסכונות הפנסיה התעסוקתית של נשים. מצד אחר, בשל ההבדלים בגיל הפרישה נשים עשויות לנצל למשך שנים רבות יותר את הזכות לדחות עד גיל 70 (גיל הפרישה המוחלט) את קבלת קצבת הזקנה שמשלם הביטוח הלאומי, ובכך ליהנות מתוספת גבוהה יותר בעבור הדחייה; המוסד לביטוח לאומי מעניק תוספת של 5 אחוזים עבור כל שנת דחייה, כך שנשים שבוחרות לפרוש בגיל 70 מקבלות קצבת ביטוח לאומי הגבוהה ב-25 אחוזים יותר מזו שמקבלים גברים שפורשים באותו גיל.

בהתבוננות קדימה, החוקרות ערכו סימולציה כדי לאמוד את הפער המגדרי בפנסיה בעתיד. הסימולציה הראתה כי בקרב פרטים נשואים שפורשים בגיל 67, הגמלה החודשית של הגבר (פנסיה תעסוקתית וקצבת זקנה) תהיה גבוהה בכ-2,000 שקלים מזו של האישה: 15,300 שקלים בהשוואה ל-13,300 בממוצע, בהתאמה. בקרב רווקים הפער המגדרי צפוי להיות גדול אף יותר: כ-3,000 שקלים לטובת הגברים.

מסקנתן של החוקרות היא כי בישראל המגדר מעצב את מדיניות הפרישה באופן עמוק וייחודי, ויש לו השפעה רבה על הפערים בפנסיה בין גברים לנשים. בהתבוננות לעתיד הן מפנות את תשומת הלב הן לעניינים מבניים במערכת הפנסיה והן לקשר בין מגמות עכשוויות בשוק העבודה לגובה ההכנסות מהפנסיה לאחר גיל הפרישה.

המחקר נערך והופק בתרומתה הנדיבה של קרן הדסה.

דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

תקציר מנהלים


נושא היוממות – נסיעה יומית לעבודה מחוץ ליישוב המגורים – מושך תשומת לב גוברת והולכת בשנים האחרונות לאור העלייה המתמשכת בעומס בכבישים, המתלווה לעלייה במספר היוממים. בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016).

אמצעי התחבורה העיקרי של היוממים הוא מכונית פרטית ומספר הנוסעים גדל מהר יותר מהתרחבות הכבישים – וכך נוצרים פקקי התנועה המוכרים.

מרחק ומשך הנסיעה ואמצעי ההגעה לעבודה

רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן שבין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. למשל, הן בירושלים הן בפתח תקווה עובדים רבים נוסעים בין חצי שעה לשעה לכל כיוון, אולם נראה שבירושלים (שבה 91 אחוזים מהתושבים העובדים מועסקים בתוך העיר) הסיבה לכך היא השימוש הנרחב בתחבורה ציבורית וגודלה של העיר, ולעומת זאת בפתח תקווה יש שיעור גבוה בהרבה של עובדים הנוסעים במכונית פרטית למרחק של עד 20 ק"מ, מה שמעיד שזמן הנסיעה נובע בעיקר מעומסי תנועה באזור.

לעומת זאת, תל אביב בולטת בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר, ובריבוי עובדים המגיעים לעבודה באופניים או ברגל.

commuting distances HEB

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית – בין היתר, בשל הטופוגרפיה ההררית של חלק מן היישובים, היוצרת אילוצים טבעיים. ההבדלים בתשתיות ניכרים בסקרי שביעות רצון; שיעור גבוה של ערבים המתגוררים ביישובים ערביים מדווחים על שביעות רצון נמוכה ממצב הכבישים באזורם, ולעומת זאת ערבים החיים ביישובים מעורבים שיש בהם רוב יהודי, וכן יהודים (למעט בירושלים), מדווחים על שביעות רצון גבוהה בהרבה. בקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית, 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

satisfaction with roads HEB

חלק גדול מהעובדים בתעשייה מגיעים לעבודה בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד, וריבוי המשתמשים בהסעות כאלו ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד.

יוממות, הגירה ודיור

יוממות מאפשרת לעובדים להתגורר ביישוב שמתאים להם מבחינת אופי המקום ומחירי הדיור ולצד זאת לעבוד במקום עבודה המתאים להם. בספרות המקצועית בנושא יוממות מוכר קשר חליפין בין הנסיעה לעבודה למחירי הדיור; חוסר הנוחות הטמון במגורים במרחק גדול יותר ממרכזי תעסוקה מלווה ב"פיצוי" בדמות מחירי דיור נמוכים יותר.

מבדיקה של מרחקי הנסיעה היומיים ומחירי הדיור באוכלוסייה היהודית באזור גדרה–חדרה עולה כי בקרב עובדים המתגוררים קרוב יותר לאזורי תעסוקה מרכזיים אכן משלמים בממוצע מחיר גבוה יותר על דיור, ואילו עובדים שנאלצים לנסוע למרחקים גדולים יותר מפוצים במחירי דיור נמוכים יותר.

gedera hadera HEB

המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים באזור גדרה–חדרה עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, תושבים מעדיפים לרוב להישאר בסביבת המגורים המוכרת להם. שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, וכ-60 אחוזים משינויי הכתובת היו בתוך היישובים עצמם. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים מאזור המרכז, שיש בו יתרונות חברתיים-כלכליים (כמו קרבה למרכזי תעסוקה, תרבות ופנאי).

נשים ערביות: גיאוגרפיה, יוממות ותעסוקה

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות.

יותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות מתגוררות בצפון או במשולש (אזור חדרה והמרכז). כשליש מהנשים באזורים הללו מועסקות מחוץ ליישוב מגוריהן. בקרב נשים אלו, תושבות המשולש נוטות לנסוע לעבודה ביישובים יהודיים בשיעור גבוה יותר מתושבות הצפון. נוסף על כך, מרחקי הנסיעה בקרב נשים מהמשולש גדולים יותר מהמרחקים שנוסעות ערביות בצפון. באופן כללי, הצפון מאופיים באפשרויות תעסוקה מעטות יותר ומגוונות פחות, ואזורי התעסוקה המרכזיים במחוז – כמו חיפה – נמצאים במרחק ניכר מחלק מהיישובים הערביים באזור. לעומת זאת, בקרב נשים מהמשולש הקרבה היחסית למרכז, המלווה באפשרויות תעסוקה רבות יותר, מעלה את "סובלנות היוממות" שלהן; נכונותן לנסוע רחוק יותר נובעת אפוא משילוב בין שני גורמים: מרחק נסיעה שעדיין נחשב סביר כדי להגדיל את אפשרויות התעסוקה, לצד מחסור במקומות תעסוקה באזור המשולש, שמוביל נשים רבות לחפש עבודה במרחק רב יותר.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות (66 אחוזים) גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש (33 אחוזים) אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שנוסף לחסמים הגיאוגרפיים יש חסמים נוספים המשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

מן הממצאים העיקריים:

1) ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.

2) גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.

3) הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.

4) הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

סוגרות את הפער? הישגיהן של נשים ערביות

הדיון במצבה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל מתמקד, בדרך כלל, בפערים שעדיין קיימים בינה ובין האוכלוסייה היהודית, ואינו מדגיש את התחומים שבהם חל שיפור. במקרה של נשים ערביות, הנתונים שמתמקדים בהם בדרך כלל הם שיעורי התעסוקה הנמוכים, שעמדו בשנת 2017 על 34 אחוזים בקבוצת הגיל 64–25. ואולם מחקר שערכה באחרונה החוקרת הדס פוקס מראה כי התמונה המלאה כוללת גם התקדמות ניכרת שחלה בקרב נשים ערביות בתחומי ההשכלה, וכן שיפור במצבן התעסוקתי – אף שהוא מוגבל יותר.

הישגים השכלתיים חשובים לדיון בתעסוקה, היות שידוע שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים. בה בעת, יש עדיין מקום לשיפור גם בקרב חלק זה של האוכלוסייה.

השיפור בנתוני ההשכלה ניכר כבר בבית הספר התיכון: שיעור הנשים הערביות הזכאיות לבגרות עולה על זה של גברים ערבים, ומתקרב לזה של נשים יהודיות לא-חרדיות (להלן: יהודיות). נראה כי הרקע החברתי-כלכלי הנמוך, בממוצע, של האוכלוסייה הערבית הוא הגורם לכך שהפערים עדיין קיימים. כאשר מפקחים על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות בכל תת-הקבוצות גבוה מזה של נשים יהודיות.

גם בשיעור השתתפותן של נשים ערביות בהשכלה הגבוהה חל גידול ניכר. במיוחד בולטת עלייה של כמעט 50 אחוזים שחלה בין שנת 2008 לשנת 2013 בקרב נשים בדואיות ודרוזיות, בעוד בקרב הגברים הערבים, לעומת זאת, כמעט שלא חל שינוי בשיעור הפונים להשכלה גבוהה. עם זאת, שיעור הנשים שהן בעלות תואר אקדמי נמוך מזה של נשים יהודיות. בשנת 2014 כמחצית מהנשים היהודיות והערביות הנוצריות בגילי 33–30 היו בעלות תואר אקדמי, אולם שיעור בעלות התואר בקרב נשים ערביות מתת-הקבוצות האחרות היה נמוך יותר: 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 אחוזים בקרב דרוזיות, ו-16 אחוזים בקרב בדואיות.

אף שיותר מ-70 אחוזים מהנשים הערביות הזכאיות לתעודת בגרות למדו במגמות מדעיות-הנדסיות בתקופת התיכון (בהשוואה ל-39 אחוזים בלבד מהנשים היהודיות) – תחומים הפותחים אפשרות לשכר עתידי גבוה – חלקן של הפונות ללימודים אקדמיים בתחומי המדעים וההנדסה הוא קטן יחסית. לעומת זאת, שיעור גבוה של נשים ערביות רוכשות תארים בחינוך: 42 אחוזים בקרב המוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב הבדואיות (בהשוואה ל-16 אחוזים בקרב יהודיות).

אותה מגמה נמשכת גם בשוק העבודה. בקרב מוסלמיות, דרוזיות ובדואיות יותר מ-50 אחוזים מבעלות התואר האקדמי עובדות בתחום החינוך, ובהן אקדמאיות רבות שלא למדו חינוך. שיעור זה גבוה פי שלושה מהשיעור בקרב נשים יהודיות.
ענפי תעסוקה של אקדמאים בגילי 25-35

מצבן של הנשים הערביות בתחום החינוך הוא מורכב. מצד אחד, בשנים האחרונות עלה מספר שעות העבודה הממוצע של מורים ערבים (גברים ונשים), וירד חלקן של נשים המועסקות במשרה חלקית. פירוש הדבר הוא שנשים רבות מצליחות למצוא תעסוקה בהיקף משרה גדול. מצד אחר, הנתונים מראים כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך מתקשים למצוא עבודה בתחום. בעוד שיעור היהודים שקיבלו הכשרה בתחום החינוך והשתלבו בהוראה נותר יציב למדי בעשור האחרון, בקרב ערבים חלה ירידה ניכרת.

זאת ועוד, הביקוש למורים ערבים אינו צפוי לגדול, מכמה סיבות: שיעורי הפריון באוכלוסייה הערבית יורדים; שיעורי הלמידה באוכלוסייה הערבית הגיעו למיצוי והגידול אינו צפוי להימשך; ונבלמה מגמת הצמצום במספר התלמידים בכיתה. לכן כבר כעת יש בתחום עודף של נשים, ויש סימנים לכך שהוא צפוי לגדול אף יותר בעתיד.

באופן כללי, שיעורי התעסוקה בקרב נשים ערביות עלו מאז ראשית המאה, אך הגידול דומה לזה שחל בקרב נשים יהודיות, כך שהפער בין שתי הקבוצות כמעט שלא הצטמצם. בעוד שיעורי התעסוקה של בעלות תואר נותרו יציבים ועומדים על כ-75 אחוזים, בולט במיוחד הגידול שחל בקרב נשים ללא השכלה אקדמית בקבוצת הגיל 54–45. עם זאת, שיעור התעסוקה בקבוצת הגיל 64–25, אשר עמד ב-2017 על 34 אחוזים, עדיין גדול מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים.

פערי השכר בין ערבים ליהודים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחומי הבריאות והחינוך (תחומים שבהם רוב המשרות הן במגזר הציבורי), אך גבוהים בקרב בוגרי הנדסה, מדעי המחשב, מינהל עסקים וניהול.

מן הנתונים שהוצגו לעיל עולה כי הפערים בין נשים ערביות לנשים יהודיות מוסיפים להתקיים. עם זאת, כשמביאים בחשבון שנשים ערביות בעלות תארים אקדמיים מועסקות בשיעורים גבוהים בהרבה מאלו שאינן בעלות תארים, אפשר לקוות כי ההתקדמות שחלה בתחום החינוך תלווה בשנים הבאות בשיפור גם בשוק העבודה. מגמות כאלו יקדמו את הנשים הערביות, ויוכלו להוות מקור צמיחה לכלכלה הישראלית בכללותה.

כדי להתמודד עם הקשיים הקיימים ולקדם קבוצת אוכלוסייה זו אפשר לשקול כמה כיוונים: שיפור מערכת החינוך הערבית; ייעוץ לתלמידות ערביות שיכלול הכוונה לתחומי לימוד שיש להם ביקוש בשוק העבודה; הגדלת ההיצע המקומי של אפשרויות תעסוקה מתאימות; ושיפור הנגישות של מקומות עבודה מחוץ ליישובי המגורים.

השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

למחקר גם גרסה בשפה הערבית שזמין כאן

המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה. אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

מרכז טאוב מודה מקרב לב לקרן דיאן פ' וגילפורד גלזר, מיסודה של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, על תמיכתה הנדיבה במחקר שתקציר זה מתבסס עליו.

اندماج النّساء العربيّات في سوق العمل: التّعليم، التّشغيل والأجور

تلاقي قضية التّعليم والتّشغيل عند المجتمع العربيّ اهتمامًا جماهيريًا واسعًا. يركّز هذا الملخّص في التطورات الحاصلة بالتّعليم الفوق الابتدائيّ والتّعليم العالي عند النّساء العربيّات، بالإضافة إلى الاتّجاهات في مجال التّشغيل. كذلك تمّ فحص الفروق بين الاتّجاهات عند مجموعات مختلفة داخل المجتمع العربيّ: مسلمات، ومسيحيّات، ودرزيّات وبدويّات. يعتمد الملخّص بالأساس على بحث معمّق نُشِت نتائجه في "تقرير وضع الدّولة 2017" وفحص التّعليم والتّشغيل عند الشباب العرب (فوكس، 2017).

דפוסי השתלבות החרדים בשוק העבודה: ניתוח פנים-חרדי והשוואה רב-מגזרית

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

הפרק בוחן את השתלבות הצעירים החרדים בשוק העבודה בהשוואה למגזרים אחרים בישראל ובוחן במה אפשרויות התעסוקה שלהם ויכולת ההשתכרות שלהם שונות מהקבוצות האחרות בהתבסס על רמת ההשכלה, תחום הלימוד, ענף התעסוקה ומקום המגורים.

חלקו הראשון של פרק מתמקד במגמות התעסוקה העכשוויות של צעירים חרדים ומוצא עליה משמעותית בשיעורי התעסוקה של גברים ונשים חרדיים. גברים חרדים עובדים בשיעורים גבוהים יותר בפריפריה ובשיעורים נמוכים יותר בערים הומוגניות מבערים מעורבות.

חלקו השני של הפרק משווה בין ארבע קבוצות אוכלוסייה (חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים וערבים) ובוחן את היחס בין חינוך ומשתני רקע נוספים לאפשרויות התעסוקה ויכולות ההשתכרות של כל קבוצה. שיעור התעסוקה של חרדים במהלך הלימודים לתואר דומה מאוד לזה של חרדים שהם כבר בעלי תואר, דבר שיכול להצביע על כך שגברים חרדים ההחלטה לרכוש תואר חשובה באותה מידה כמו התואר עצמו. בנוסף, המחקר בוחן את ההשפעה של מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים, וחינוכיים על מצב התעסוקה והשכר בקרב ישראלים צעירים מכל המגזרים.

השתלבות החרדים בשוק העבודה

  • בשנים האחרונות חלה עלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל-2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגילי 30–23 ב-9 נקודות אחוז – העלייה הגדולה מבין כלל המגזרים בישראל – והגיעו לרמה של 73 אחוזים בקרב נשים ו-36 אחוזים בקרב גברים. העלייה המשמעותית ביותר חלה בקרב נשים וגברים מהזרם החסידי.
  • שיעורי התעסוקה של החרדים בפריפריה גבוהים מבמרכז הארץ. יתכן זה קורה בשל עליית מחירי הדיור בישובים החרדיים הוותיקים, שמכריחים צעירים להגר לפריפריה.
  • שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות (דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית), הן בפריפריה הן במרכז, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות. בהנחה שלמקום המגורים יש השפעה על אפשרויות התעסוקה ועל ההחלטה לעבוד, בהיבט התעסוקתי יש יתרון לבניית שכונות חרדיות בערים מעורבות על פני הקמת ערים נפרדות.

    השפעת ההשכלה ומאפיינים אישיים על מאפייני התעסוקה והשכר

  • ­­שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים דומה לשיעור בקרב חרדים בעלי תואר. כ-76 אחוזים מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי (בגילי 35–25) וכ-67 אחוזים מהסטודנטים החרדים היו מועסקים ב-2013, לעומת 37 אחוזים מהחרדים באותה קבוצת גיל שלא פנו להשכלה גבוהה. המשמעות היא שההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה מושפעת במידה רבה יותר מההחלטה לצאת לעבוד (המתבטאת בפנייה ללימודים) ופחות מעצם קבלת התואר.
  • לעומת זאת, בקרב נשים ערביות ניכר פער גדול בין שיעורי התעסוקה של בוגרות התארים לאלו של הסטודנטיות –
    כלומר עבורן התואר משפר בהרבה את ההסתברות להיות מועסקות.
  • הסיכוי של צעיר חרדי בעל תואר למצוא תעסוקה גבוה ב-26.5 מזה של צעיר חרדי שלא רכש השכלה גבוהה. סיכויו של גבר דתי-לאומי למצוא השכלה גבוהים ב-17.6%, של גבר חילוני גבוהים בכ-20% וסיכויו של צעיר ערבי למצוא תעסוקה גבוהים בכ-14% מסיכויו של צעיר ערבי שלא רכש השכלה גבוהה. בקרב נשים – סיכוייה של אישה חרדים בעלת תואר למצוא עבודה בוהים ב-18% מסיכוייה של חרדית שלא רכשה השכלה, של אישה דתית-לאומית גבוהים בכ-19%, של חילונית ב-14.4%. הסיכוי של ערביה ישראלית בעלת השכלה למצוא עבודה גבוה ב-44.2% מאלו של ערביה חסרת השכלה גבוהה.
  • כמעט 50% מהתארים של גברים חרדים הם במנהל עסקים, משפטים או במדעי הרוח, לעומת רק 30% בקרב גברים חילוניים. ל-34% מהגברים החילונים יש תואר במקצועות מדעיים (הנדסה, ארכיטקטורה, מתימטיקה ומדעי המחשב), לעומת 25% מהגברים החרדיים. ליותר גברים חרדים תואר במקצועות שהשוק רווי בהם, ולפחות מהם תארים במקצועות מדעיים  בעלי הכנסה גבוהה.

    השפעת מוצא והשכלת ההורים על ההשכלה וההכנסה

  • השפעתה של הכנסת ההורים על הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות – שמגדילה מאוד את הסיכוי לרכישת השכלה אקדמית – גבוהה פי ארבעה בקרב האוכלוסייה הערבית מאשר בקרב יהודים.
  • ליבשת המוצא של ההורים יש השפעה ניכרת על הכנסתם החזויה של ילדיהם, בכל המגזרים. בפיקוח על הכנסתם והשכלתם של ההורים (והשכלת האם בפרט) עולה כי יהודיות לא-חרדיות שאביהן נולד בצפון אפריקה צפויות להרוויח יותר מנשים שאביהן נולד בארץ. ממצא זה עשוי להעיד כי בהינתן שוויון הזדמנויות בהשכלה, הפערים העדתיים בשכר מצטמצמים. לעומת זאת, גברים שאימם נולדה באחת ממדינות אסיה צפויים להרוויח פחות מגברים שאימם נולדה בארץ.

דפוסי השתלבות החרדים עברית

 

השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

מרכז טאוב מודה מקרב לב לקרן דיאן פ' וגילפורד גלזר, מיסודה של הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, על תמיכתה הנדיבה בפרק זה.

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

 השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בנתוני ההשכלה והתעסוקה בחברה הערבית. בפרק נבחנו המגמות הללו בחלוקה לתתי-קבוצות במגזר ולפי מגדר, ונמצא שחל שיפור ניכר בהשכלה התיכונית ובהשכלה הגבוהה – אולם יש פערים גדולים בין תתי-הקבוצות.

עלייה ניכרת בשיעור הזכאים לבגרות

בין שנת 1999 לשנת 2013 עלה מאוד שיעור הזכאים לבגרות, אך בעוד הנשים הערביות התקרבו להישגי הנשים היהודיות, העלייה בקרב רוב קבוצות הגברים הערביות מתונה יותר.

  • נראה כי גורם מרכזי לפערי ההשכלה בין יהודים לערבים הוא רקע חברתי-כלכלי חלש יותר של האוכלוסייה הערבית. בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים היו גבוהים יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל הקבוצות, אולם בקרב הגברים הערבים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים – והפערים אף גדלו בעשור האחרון.
  • שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית-הנדסית. ההבדלים בולטים במיוחד בקרב נשים: 39 אחוזים מקרב היהודיות הזכאיות לבגרות בשנת 2013 למדו במגמה מדעית-הנדסית, לעומת 71 אחוזים מקרב בדואיות ו-84 אחוזים מקרב נוצריות, ובמגזר הערבי יש רוב נשי במרבית המגמות המדעיות-הנדסיות.

לימודים אקדמיים: נשים פונות בשיעור גבוה למקצועות הבריאות והחינוך

  • שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, במיוחד בדואיות ודרוזיות – עלייה של כמעט 50 אחוזים בין 2008 ל-2013. בקרב גברים השיפור נמוך בהרבה, אם כי הנתונים אינם כוללים גברים ערבים הלומדים לתואר אקדמי בחו"ל.
  • נשים ערביות (ובמיוחד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים. מגמה זו עלולה להוביל לקשיים תעסוקתיים: בשנת הלימודים תשע"ד 59 אחוזים מהמועמדים לשיבוץ להוראה במגזר הערבי לא השתבצו בבתי ספר, ואם לא תחול ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטיות הלומדות לתעודת הוראה הרי חלקן של המועמדות שלא משתבצות בבתי ספר צפוי לגדול עם הגידול בשיעור האקדמאיות הערביות.
  • הציון הפסיכומטרי הממוצע של ערבים הוא נמוך יחסית לציון הממוצע של היהודים. נראה כי חלק גדול יותר מהנבחנים הערבים אינם מגיעים לרף הנדרש לקבלה לחוגים השונים, שכן כמחצית מהגברים הערבים שניגשו לבחינה הפסיכומטרית אינם לומדים באקדמיה בישראל (חלקם פנה ללימודים בחו"ל).
  • כמו בעבר, גברים ערבים רבים פונים ללימודים בתחום הבריאות (בישראל ובחו"ל), אך לצד זאת יש עלייה בשיעור הפונים ללימודי הנדסה ומחשבים – מה שעשוי להעיד על פתיחות לתחומי תעסוקה חדשים.

מהו שכרם של הערבים בהשוואה ליהודים?

  • פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בתחומי הבריאות והחינוך, אך גבוהים בקרב מי שלמדו הנדסה, מחשבים, מינהל עסקים וניהול. בתחומי ההנדסה והמחשבים הפערים הגבוהים בשכר נובעים במידה רבה מהבדלים בענפי התעסוקה של בוגרי תחומים אלו: האקדמאים היהודים מועסקים בענפים רווחיים יותר (למשל, 28 אחוזים מהבוגרים היהודים מועסקים בתכנות, לעומת 16 אחוזים בלבד מהבוגרים הערבים).

מהם ההבדלים בין תתי-הקבוצות השונות?

האוכלוסייה הנוצרית מגיעה להישגים הגבוהים ביותר בכל המדדים: מבחני הבגרות, שיעור בעלי תואר אקדמי ותחומי עבודה, והפערים בינה לאוכלוסייה היהודית מצטמצמים עם השנים.

בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שהיא הקבוצה הגדולה ביותר, נרשמו שיפור כללי במדדי ההשכלה לצד פערים לטובת הנשים ונטייה בולטת ללימוד תחומי הבריאות והחינוך באקדמיה.

הישגיהם של הדרוזים מעורבים: מצד אחד שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם הם גבוהים במיוחד, ושיעורי התעסוקה שלהם גבוהים. מצד אחר תחומי התעסוקה שלהם מצומצמים, ושיעור גבוה מהאקדמאים הדרוזים מועסק במערכת הביטחון.

האוכלוסייה הבדואית מגיעה להישגים הנמוכים ביותר בכל המדדים, אף שבקרב הנשים חל שיפור ניכר. הרוב המוחלט של האקדמאים הבדואים עוסק בחינוך.

ערבים באקדמיה עברית

 

מגמות בהשכלה ובשכר בקרב ישראלים ממוצא אתיופי: מבט מגדרי

במחקר של מרכז טאוב משנת 2015 עלה כי בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר רמת ההשכלה נמוכה, אולם יוצאי אתיופיה שגדלו ולמדו בישראל הגיעו להישגים לימודיים טובים יותר. בתקציר מדיניות הממשיך את המחקר בחנו הדס פוקס ותמר פרידמן ווילסון את ההתפתחויות בהשכלה ובשכר בקרב יוצאי אתיופיה, תוך התמקדות בפערים המגדריים. במחקר עלה כי הפערים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית קיימים עדיין אך מצטמצמים, וכי נשים בקרב קבוצה זו מצליחות יותר מהגברים.

מגמות בשוק העבודה

שוק העבודה הישראלי עובר מכלכלה מסורתית המבוססת על תעשייה וייצור, לכלכלה המבוססת על טכנולוגיות מידע ושירותים מודרניים. כתוצאה מכך, יש בשוק מקצועות הנמצאים בסיכון לאוטומציה – כלומר בסיכון שהעובדים המועסקים בהם יוחלפו במכונות או במחשבים. כדי להיערך לצרכים העתידיים של שוק העבודה, יש לעודד עובדים המועסקים בעבודות בסיכון גבוה לאוטומציה יעברו לעבודות בסיכון נמוך.

בשנים האחרונות נרשמה ירידה בחלקם של העובדים במקצועות בסיכון גבוה לאוטומציה, אולם הירידה הייתה קטנה יותר בקרב ערבים ועולים מאשר בקרב יהודים שאינם עולים.

בדומה לכך שקבוצות האוכלוסייה בישראל אינן מוכוונות לצרכים העתידיים של שוק העבודה באותה מידה, גם רמת ההשכלה והתשואה להשכלה משתנות בין המגזרים ומשפיעות על פערי השכר.

50e58e01-ed09-427a-abfd-3670126b4be1 (6)

נשים עוברות למקצועות בסיכון נמוך בשיעור גבוה יותר מגברים

השינויים ברמת הסיכון בקרב נשים גדולים מאשר בקרב גברים, בעיקר בשל העלייה בחלקן של נשים העובדות במקצועות אקדמיים, הדורשים רמת מיומנות גבוהה ונמצאים בסיכון נמוך לאוטומציה. עוד תרמה לכך ירידה בחלקם של העובדים במקצועות פקידותיים, מאחר שנשים רבות הועסקו במקצוע זה. הסיבה לירידה היא ככל הנראה שמקצועות אלו כבר החלו לעבור תהליך אוטומציה ומחשוב, וראיה לכך היא סגירת סניפי בנקים, מיקור חוץ של שירותי מזכירות ושימוש בתוכנות מחשב לניהול משרד.

יותר ערבים עובדים בשירותים ומכירות

במגזר הערבי חלה ירידה בחלקם של העובדים בתעשייה וייצור (מקצועות הנחשבים בסיכון גבוה לאוטומציה) ועלייה גדולה יחסית בחלקם במכירות ושירותים (מקצועות בסיכון נמוך יותר). לצד זאת חלה עלייה קטנה בלבד בחלקם של ערבים העובדים במקצועות אקדמיים. ייתכן שהדבר נובע ממיומנויות נמוכות יחסית של ערבים בקריאה וכתיבה ובמתמטיקה (לפי סקר מיומנויות מבוגרים של PIACC).

עולים עובדים במשלחי יד בלתי מקצועיים, ולכן חשופים לסיכון גבוה לאוטומציה

בקרב גברים בני 54–45 שעלו לישראל בתחילת שנות התשעים חלה עלייה חריגה בחלקם של העובדים במשלחי יד בלתי מקצועיים, דוגמת ניקיון ושמירה. הנתון מצביע על קשיי קליטה של קבוצה זו בשוק העבודה המודרני בישראל.

גם בקרוב נשים עולות חלקן של העובדות במשלחי יד בלתי מקצועיים עלה, אולם תמהיל משלחי היד בקבוצה זו השתנה מהר יותר – ומכאן שסיכוייהן לשפר את מצבן ולעבור למקצועות בסיכון נמוך לאורך זמן גדולים יותר מאשר בקרב גברים עולים.

שתי הבעיות המרכזיות העומדות בפני העולים הם חוסר שליטה בשפה, ותארים אקדמיים שאינם תואמים את שוק העבודה הישראלי.

פערי השכר מתרחבים, במידה רבה בשל שינויים בתשואה להשכלה

מגמה בולטת נוספת בשוק העבודה בישראל היא שלרמת ההשכלה יש השפעה גדולה יותר מבעבר על השכר. המחקר בדק גם שינויים לאורך זמן בתשואה להשכלה – כלומר, באיזו מידה שנת השכלה פורמלית משפרת את השכר השעתי הממוצע.

המגמה הכללית בישראל משנת 2003 הייתה עלייה בתשואה להשכלה. עלייה זו עודדה עובדים לרכוש השכלה גבוהה נוספת, ובכך לשפר את איכות ורמת המיומנות של כוח העבודה, אולם היא תרמה גם לעלייה בפערי השכר בין עובדים בעלי השכלה גבוהה לעובדים משכילים פחות. פער השכר השעתי בין בעלי 18 שנות השכלה (המקבילות לתואר שני) ובין בעלי 12 שנות לימוד (המקבילות להשכלה תיכונית או תעודת בגרות) עמד על 35 אחוז בקרב גברים ו-40 אחוז בקרב נשים בשנת 2014 – נתון גבוה יותר מאשר בשנת 2003.

העלייה בתשואה להשכלה חלה גם בקרב גברים עולים, אולם הפערים בין רמות ההשכלה השונות נותרו נמוכים ביחס לשאר הגברים באוכלוסייה. ייתכן כי חלק מההבדל נובע משינויים בתמהיל משלחי היד בקרב עולים ויהודים שאינם עולים – בקרב עולים גדל חלקם היחסי של העובדים הבלתי מקצועיים בשכר נמוך, על חשבון משלחי היד בשכר ביניים. לעומת זאת, התשואה להשכלה בקרב נשים עולות ירדה בין 2003 ל-2011 אך עלתה משמעותית בין 2011 ל-2014. בין היתר, העלייה נבעה מכך שלשוק העבודה הצטרפו נשים שעלו היו צעירות, וכישוריהן והשכלתן תואמים את שוק העבודה הישראלי.

פערי השכר גדלו, בעיקר בין ערבים ועולים לבין שאר האוכלוסייה

פערי השכר עלו בשל קיטוב בשוק העבודה: עלייה בחלקם של קצוות התפלגות השכר לעומת דרג הביניים בשנים הנבדקות נכנסו לשוק עובדים בעלי מיומנויות נמוכות. מגמה זו היא חיובית, משום שנראה כי בעבר נסמכו עובדים אלו על מערכת הרווחה וכעת הם תורמים לתוצר הלאומי, אולם הם עדיין מרוויחים שכר נמוך יחסית. בד בבד, חלה עלייה עקבית בחלקם של בעלי השכלה גבוהה בכוח העבודה, בשל כניסתם של עובדים צעירים ומשכילים לשוק העבודה, ועובדים אלו משתכרים שכר גבוה יחסית.

בחינת קבוצות האוכלוסייה השונות חושפת אי שוויון, המתבטא בפערי שכר בין יהודים וערבים ובין עולים ליהודים שאינם עולים. פער השכר בין יהודים וערבים נותר יציב למדי לאורך זמן אולם הפער בין עולים ליהודים שאינם עולים הצטמצם, בעיקר בשל שיפור בתמהיל משלחי היד בקרב עולים, ובפרט בקרב נשים עולות, בשנים האחרונות.

חלוקת עבודה: פערי שכר בין נשים לגברים בישראל

פערי השכר בין נשים לגברים בישראל נמצאים במגמת ירידה עם השנים, אולם הם עדיין גבוהים. מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי הגורם המשמעותי ביותר לפער השכר הוא שנשים עובדות בהיקף משרה נמוך יותר, אולם יש חשיבות רבה גם לעובדה שנשים עובדות במשלחי יד ובענפים שהשכר בהם נמוך יותר.

פער השכר בין נשים לגברים בשוק העבודה בישראל נע בין 32 ל-42 אחוז (תלוי בשיטת החישוב). הבדל זה נחקר רבות ויש חילוקי דעות באשר למקורו: יש התולים אותו באפליית נשים, ולעומתם יש הטוענים כי מקור הפער הוא בהבדלים בתכונות של כל מין ובהעדפות תעסוקתיות שונות. המחקר של הדס פוקס ממרכז טאוב, שהתפרסם לאחרונה ב"דוח מצב המדינה 2016", ביקש לבחון את מצבן של הנשים בשוק העבודה ולהתמקד בגורמים להבדלי השכר בין המינים. לשם כך בחנה פוקס את הפער בהתבסס על מאפיינים אישיים ודמוגרפיים של העובדים, ובהם מספר שעות העבודה, רמת ההשכלה ומשלחי היד והענפים שהנבדקים עוסקים בהם. המדידה כללה נתונים מ-2011–2010.

לפי החישוב של פוקס, הגורם המשמעותי ביותר בפער השכר המגדרי הוא מספר שעות העבודה: 57 אחוז מהפער נובע מהיקף המשרה הנמוך יותר של נשים (ראו תרשים ראשון). ב-2015 הועסקו 34 אחוז מהנשים העובדות בגילי 54–25 במשרה חלקית, לעומת 17 אחוז מהגברים, וגם בקרב העובדים המועסקים במשרה מלאה נשים עובדות שעות מעטות יותר.

הגורם השני בחשיבותו לפער השכר, שאחראי ל-14 אחוז ממנו, הוא ההבדל בין משלחי היד והענפים שבהם מועסקים גברים ונשים – כלומר, גברים פונים לתפקידים שהשכר הממוצע בהם גבוה יותר (כפי שיודגם בהמשך). לעומת זאת, משתנה שנות הלימוד מצמצם את הפער בחמישה אחוזים, מפני שנשים משכילות יותר מגברים בממוצע – ורמת השכלה גבוהה יותר מעלה את השכר הממוצע.

gap1

בסך הכל, יותר משני שלישים מפערי השכר נבעו מההבדלים בנתונים האישיים שבחנה פוקס, ובהם שנות הניסיון בתחום, היקף המשרה, המצב המשפחתי ורמת ההשכלה. הפער שאינו נובע מגורמים אלו עשוי לשקף אפליה, אך ייתכן גם שהוא נובע ממאפיינים שאינם ניתנים למדידה בכלים ששימשו במחקר, כמו יכולות אישיות, התפקיד המדויק של העובד או פירוט מדויק יותר של משלח היד. כדי להביא בחשבון גם את מרכיב היכולות האישיות (שסביר להניח שיש לו תפקיד חשוב בקביעת השכר) נעזרה פוקס בבסיס נתונים ייחודי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנוסף לנתונים שכבר הוצגו בחישובים קודמים כלל גם את ציוני הבגרות והפסיכומטרי. מבחנים אלו משקפים במידה מסוימת את הנדרש בשוק העבודה ולכן הציונים בהם יכולים להיות מדד טוב לייצוג "איכות" העובד מבחינת תגמול בשוק העבודה. מאגר זה כולל נתונים עבור גילאי 31–29 בשנת 2008.

אחד הנתונים המעניינים ביותר שהתקבלו באמידה זו היא שלמרכיב משלחי היד והענפים יש השפעה גדולה יותר על פערי השכר בקבוצת האקדמאים הצעירים מאשר בקרב כלל הגילאים – נתון שמדגיש את חשיבות בחירת המקצוע לקביעת שכרן העתידי של נשים. בקרב אקדמאים רכיב זה היה המשפיע ביותר על פער השכר, והוא הסביר יותר ממחצית מהפער (כפי שניכר בתרשים השני). ההבדלים בציוני הבגרות והפסיכומטרי מגדילים גם הם את פער השכר, ותרומתם המשותפת לפער המוסבר הייתה 13 אחוז. פוקס מסבירה זאת בכך שלנשים אמנם ממוצע בגרות גבוה מלגברים, אך ללימודי מתמטיקה ברמה של חמש יחידות ולחלק הכמותי בבחינה הפסיכומטרית יש השפעה רבה יחסית על השכר, ונשים נוטות להגיע להישגים פחותים בתחומים אלו. בחישוב זה פער השכר הבלתי מוסבר עמד על 6 אחוזים בלבד.

gap2

לאור תפקידם החשוב של ההישגים המתמטיים בקביעת השכר בחן המחקר את הפערים המגדריים בתחום זה בשלבים שונים לאורך החיים. הנתונים מראים כי ההישגים הנמוכים יותר בקרב נשים ניכרים כבר מגיל צעיר: בבחינות המיצב במתמטיקה בכיתה ה' במגזר היהודי הישגי הבנות נמוכים יותר משל בנים (אך הן חזקות יותר באנגלית) ובמבחניPISA הישגיהן נמוכים יותר במתמטיקה וגבוהים יותר בקריאה. בתיכון בנות מעטות יותר לומדות מתמטיקה ברמת חמש יחידות והציון הממוצע שלהן נמוך יותר. בקרב סטודנטים בכל התארים שיעור הנשים הוא לפחות מחצית (ולרוב למעלה מכך) אולם הן נוטות לרכוש מקצועות טיפוליים וחינוכיים ואילו גברים הם רוב במקצועות המתמטיים והמדעיים, שהשכר בהם גבוה יותר בממוצע. ב-2014, למשל, רק 27 אחוז מהסטודנטים למתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב היו נשים.

הקיטוב המגדרי ממשיך גם בשוק העבודה, ונשים עודן מועסקות בשיעורים גבוהים בתחום החינוך ובשיעורים נמוכים מאוד במקצועות טכנולוגיים. אפילו בקרב בוגרי מדעי המחשב שיעור גבוה יחסית של נשים אינן ממשיכות לעבוד בתחום. ייתכן שהסיבה לכך היא שנשים פונות לתחומים המאפשרים גמישות בשעות העבודה ותעסוקה במשרה חלקית, כמו חינוך, ונמנעות ממקצועות הנחשבים לתובעניים מבחינת שעות העבודה, כמו תחומי הטכנולוגיה, המדע והפיננסים (כפי שמראה התרשים השלישי).

gap3

לאור הממצאים, נראה כי כדי להמשיך לצמצם את פערי השכר יש להגביר את המודעות להשפעת בחירת מקצוע הלימודים באקדמיה על השכר. כמו כן, התרומה של היכולות המתמטיות לשכר, לצד ההישגים הנמוכים יותר של נשים בתחומים אלו כבר מגיל צעיר, מראים כי יש להמשיך בתכניות שיעודדו נשים להעמיק במקצועות מדעיים. נוסף לכך, יש צורך בבחינה מעמיקה יותר של השאלה מדוע נשים אינן פונות למקצועות טכנולוגיים, הנחשבים למקצועות יוקרתיים ומניבים שכר גבוה. פוקס מציינת כי ייתכן שהסיבה לכך היא שנשים עדיין נחשבות למטפלות העיקריות בילדים ובעבודות הבית. אם זו אכן הסיבה, אפשר לבחון את האפשרות לגלות גמישות בשעות העבודה ולהציע ימי עבודה קצרים יותר לגברים ונשים כאחד, כדי לאפשר לנשים מתאימות שמעוניינות בכך להיכנס לתחומים אלו, למצות את יכולותיהן ולצמצם את אי השוויון המגדרי בשכר הכולל.

פערים מגדריים בשוק העבודה: שכר וקיטוב תעסוקתי

תקציר מנהלים

פערי השכר בין נשים לגברים בשוק העבודה הישראלי עמדו על 35 אחוזים בשנת 2016. פער זה נחקר לעומק, והדעות נחלקות באשר למקורותיו. יש המייחסים אותו לאפליה של נשים, ואילו אחרים טוענים ששורשי הפער בהבדלים היסודיים בין תכונותיהם של המגדרים ובהעדפות תעסוקתיות שונות.

ממחקרה של הדס פוקס עולה כי המקור העיקרי לפער השכר המגדרי הוא הבדלים בין המאפיינים האישיים של המועסקים בשוק העבודה, כלומר הבדלים במספר שעות העבודה, במשלחי היד ובהישגים במתמטיקה.

Causes of wage gap HEB

הבדלים בשעות העבודה

הגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר על פער השכר בין נשים לגברים הוא ההבדל במספר שעות העבודה. היקף המשרה הנמוך יותר של נשים מסביר 57 אחוזים מן הפער בשנים 2010-2011.

  • בשנת 2015, 34 אחוזים מהנשים העובדות בגילי 54–25 הועסקו במשרה חלקית, לעומת 17 אחוזים מהגברים (בשנת 2015). גם בקרב העובדים במשרה מלאה מספר שעות העבודה השבועיות של נשים נמוך מזה של גברים: 43 לעומת 47 בממוצע, בהתאמה.
  • בקרב המועסקים במשרה מלאה, ההבדל בין מספר שעות העבודה של נשים לזה של גברים הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.
  • כשבוחנים את הבדלי השכר לשעה, הפער בישראל דומה לזה של מדינות אחרות ב-OECD: 16 אחוזים בישראל, לעומת ממוצע של 15 אחוזים ב-OECD ב-2014.

work hours HEB

ההבדלים במשלחי היד ובענפי התעסוקה

ההבדלים בין משלחי היד של גברים לאלו של נשים אחראים ל-14 אחוזים נוספים של פערי השכר בין גברים לנשים בישראל.

אף ששיעור הנשים הרוכשות השכלה גבוה מזה של גברים, יש הבדלים ניכרים בתחומים שנשים וגברים נוטים ללמוד, ואלו משתקפים בהמשך בעבודתם ובשכרם.

  • בקרב מקבלי התארים בכל הרמות נשים הן יותר ממחצית מהסטודנטים, אך הן נוטות ללמוד תחומים טיפוליים וחינוכיים. לעומת זאת, גברים הם הרוב בתחומי המתמטיקה והמדעים, הקשורים לשכר גבוה יותר בממוצע.
  • חלקן של הנשים בקרב הסטודנטים במקצועות הטכנולוגיים עלה מעט במהלך השנים, אך עדיין נותר נמוך ועומד על בין 20 ל-30 אחוזים. בשנת 2014, למשל, רק 27 אחוזים מהסטודנטים למתמטיקה, לסטטיסטיקה ולמדעי המחשב היו נשים.
  • אפילו בקרב נשים שהן בעלות תואר במדעי מחשב, אחוז גבוה מהן אינן פונות לעבודה תחום זה.
  • אף שבתחומי החינוך כמעט שאין פער שכר בין גברים לנשים, הרי בענפי תעסוקה דוגמת רפואה והנדסה הפער עומד על יותר מ-20 אחוזים.

הישגים נמוכים יותר במתמטיקה

המחקר מראה כי ליכולות מתמטיות יש השפעה מובהקת על השכר ועל פערי השכר בין המגדרים.

  • ההישגים הנמוכים יותר של נשים במתמטיקה ניכרים כבר בגיל צעיר: בקרב יהודים, בבחינות המיצב במתמטיקה בכיתה ה' הישגי הבנות נמוכים מאלו של הבנים (אך גבוהים יותר באנגלית), ובמבחני PISA הישגיהן נמוכים יותר במתמטיקה וגבוהים יותר בקריאה. בתיכון בנות מעטות יותר לומדות מתמטיקה ברמת חמש יחידות, והציון הממוצע שלהן נמוך יותר משל בנים.
  • אף שבאופן כללי ציוני הבגרות של נשים גבוהים בממוצע מאלו של גברים, הישגיהן נוטים להיות נמוכים יותר בתחומים שיש להם השפעה גדולה על השכר – לימודי מתמטיקה ברמה של 5 יחידות והחלק הכמותי במבחן הפסיכומטרי.
  • אשר למקצועות הבחירה בתיכון, חלקן של תלמידות עומד על פחות מ-40 אחוזים מקרב התלמידים הלומדים מדעי המחשב (33 אחוזים) ופיזיקה (37 אחוזים), ועל יותר מ-60 אחוזים במקצועות דוגמת אומנות (83 אחוזים) וספרות (79%).

פתרונות אפשריים לצמצום פער השכר המגדרי

לאור ממצאי המחקר נראה כי כדי לצמצם את פער השכר חשוב להעלות את המודעות להשפעה שיש לבחירת תחום הלימודים על השכר. נוסף על כך, הקשר בין היכולת המתמטית לשכר מדגיש את הצורך לקדם תוכניות שיעודדו נשים ללמוד מקצועות מדעיים ברמה גבוהה, כבר מגיל צעיר.

סיבה אפשרית נוספת לכך שנשים אינן פונות למשלחי יד טכנולוגיים, שנחשבים יוקרתיים יותר ומניבים שכר גבוה יותר, היא שעות העבודה הרבות בתחומים אלו, והאפשרויות המעטות לגמישות בשעות העבודה. אפשרות ליתר גמישות בשעות העבודה ולימי עבודה קצרים יותר בתחומים אלו – הן לגברים הן לנשים – תאפשר ליותר נשים להשתלב במקצועות רווחיים יותר ולצמצם את אי השוויון המגדרי בשכר הכולל.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

עבודה וחיי משפחה: מדיניות חופשת הלידה בישראל

תעסוקת נשים

שיעורי התעסוקה של נשים בישראל גבוהים יחסית, ואף עולים עם הזמן. ב-2014 היה שיעור התעסוקה בקרב נשים ישראליות גבוה ב-7 נקודות אחוז מהשיעור הממוצע ב-OECD. בין 1990 ל-2014 גדלו שיעורי התעסוקה של נשים בגילי העבודה העיקריים (54–25) ב-20 נקודות אחוז. בקרב יהודים, שיעורי התעסוקה של גברים ושל נשים כמעט זהים כיום.

בתקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב מצאו ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, והחוקרת הדס פוקס כי חלק ניכר מהעלייה בשיעורי התעסוקה נרשם בקרב אימהות לילדים קטנים (בגילי 4–0), ובייחוד בקרב אימהות שאינן אקדמאיות. ב-1995 רק כמחצית מהאימהות לילדים בגילים אלו היו מועסקות, ואילו ב-2011 עלה הנתון ל-69 אחוז (כפי שמראה התרשים הראשון). שיעור התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים שיש להן תואר אקדמי עלה באותן שנים מ-78 אחוז ל-83 אחוז, ואילו השיעור אצל נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית עלה מ-47 אחוז בשנת 1995 ל-57 אחוז ב-2011 ול-61 אחוז בשנת 2015.

Figure 1

לצד זאת, יש לציין כי 33 אחוז מהנשים בנות 54–30 בישראל עובדות במשרה חלקית, לעומת 15 אחוז בלבד מהגברים. כמחצית מהנשים העובדות במשרה חלקית מצהירות כי הסיבה העיקרית לכך היא טיפול בילדים. הבדל בין נשים לגברים ניכר גם בשכר השעתי – גברים משתכרים בממוצע 14 אחוז יותר מנשים בישראל, נתון דומה לפער הממוצע בין המינים ב-OECD.

זכויות הורים בשוק העבודה

המדיניות הנוכחית של ישראל בתחום חופשת הלידה כוללת כמה זכויות חשובות, ובהן הגנה על העובדת מפיטורים בזמן ההיריון ועד שנה לאחר הלידה, קצבה של 100 אחוז מהשכר בעת חופשת הלידה בתשלום ו"שעת הנקה" בתשלום בחודשים שלאחר החזרה מחופשת הלידה. עם זאת, בתחומים מסוימים יש פער בין המדיניות בישראל להטבות שניתנות להורים בשוק העבודה במדינות OECD אחרות.

אחד התחומים הבולטים בהקשר זה הוא חופשה לאבות. בניגוד ל-20 מדינות OECD המעניקות חופשת לידה לאבות (בתשלום מלא או חלקי) מיד לאחר הלידה, בישראל לא הונהגה חופשה כזו עד תחילת 2016 (אז פרסמו בוורס ופוקס את מחקרן). החוקרות מצאו כי במדינות המציעות חופשה לאבות, שיעור הניצול עומד על 75 אחוז. ביוני 2016 אישרה חקיקה שתַקְנה לאבות בישראל שישה ימי חופשה לאחר הולדת ילדם, כולל יום הלידה עצמו. שלושה מהימים יילקחו מימי המחלה של האב, ושלושה נוספים מימי החופשה השנתית שלו. חוק שעבר ביולי 2016 כולל שני שינויים משמעותיים נוספים למדיניות הנהוגה בישראל. ראשית, "שעת הנקה", שבעבר ניתנה רק לאימהות, תתאפשר מעכשיו גם לאבות. שנית, המונח ישונה מ"חופשת לידה" ל"תקופת לידה והורות".

נוסף לחופשת לידה לאבות לאחר הלידה, ב-13 מדינות OECD מוצעת חופשת הורות המיועדת לאבות בלבד. עקב כך, כ-16 אחוז ממנצלי הטבות חופשת ההורות ב-OECD בממוצע הם גברים. בישראל השיעור המקביל מזערי ועומד על 0.4 אחוז מכלל מקבלי חופשת הלידה, אף על פי שגברים רשאים לחלוק עם נשותיהם את חופשת הלידה.

Figure 2

בבחינת משך חופשת הלידה בתשלום לאימהות, מצאו בוורס ופוקס כי החופשה בישראל קצרה יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, אולם שיעורי הפריון בישראל גבוהים בהרבה מהממוצע בארגון (3.0 ילדים לאישה בישראל לעומת 1.7 ב-OECD), ולכן יהיה יקר בהרבה להשוות את משך חופשת הלידה בעבור כל ילד בישראל לממוצע ה-OECD – הן במונחי העלות למדינה והן במונחי ההשפעה על המשק. נוסף לכך, יש לקחת בחשבון כי בישראל שיעור ההחלפה (היחס בין השכר לתשלום בעת חופשת הלידה) עומד על 100 אחוז, היינו שווי שכר מלא, לעומת תשלום שכר חלקי ב-21 מדינות OECD. לתשלום דמי לידה בשיעור כה גבוה יש היגיון מבחינת מדיניות מכמה סיבות:, תשלום חלקי עלול להרתיע אבות – ששכרם גבוה יותר בממוצע – מניצול חלק מהחופשה, כדי לא לצמצם עוד יותר את הכנסות המשפחה לאחר הלידה (בעיקר לאור זאת שבתקופה זו הוצאותיה צפויות לגדול); בנוסף שיעור החלפה נמוך המשולב בחופשה ארוכה יותר מותיר את הנשים מחוץ לשוק העבודה לזמן ארוך יותר; והדבר עלול לפגוע בסופו של דבר בקריירה שלהן. התרשים השלישי מראה כי בהשוואה של משך חופשת הלידה בתשלום לפי שבועות שווי-ערך שכר מלא לאורך חיי האישה (ולא לאחר כל לידה), ישראל קרובה לממוצע במדינות ה-OECD: 42 שבועות חופשה שווי-ערך שכר מלא לעומת 44 שבועות ב-OECD.

Figure 3

לאחר 14 שבועות של חופשת לידה בתשלום, אישה בישראל זכאית להאריך את חופשת הלידה ב-12 שבועות ללא תשלום. למעשה, היא זכאית גם לחופשה לא תשלום (חל"ת) עד לתקופה של שנה מיום הלידה, ובתנאי שמשך החל"ת לא יעלה על רבע מתקופת ההעסקה שלה אצל המעסיק הנוכחי. אלא שהזכות לחל"ת אינה מוכרת למרבית הציבור (רק 12 אחוז מהנשים יוצאות לחופשה בת יותר מחצי שנה לאחר לידה), ובמהלך החל"ת נדרשת האישה לוותר על חלק מהזכויות הסוציאליות שלה בעבודה, כמו צבירת ותק, ימי מחלה והטבות אחרות. לעומת זאת, ב-OECD נהוג לאפשר חופשת לידה אחידה ללא תשלום לכלל האימהות שעבדו אצל המעסיק האחרון שלהן לפחות 12 חודשים.

הבדל נוסף בין המדיניות בישראל לנוהג במדינות ה-OECD הוא הגמישות בעת החזרה למקום העבודה לאחר חופשת הלידה. בישראל נשים לאחר חופשת לידה מצופות לשוב למקום עבודתן באותו היקף משרה שעבדו בו לפני כן. לעומת זאת, כמחצית ממדינות ה-OECD מאפשרות להורים לשוב לעבודה בהדרגה, באמצעות שימוש בחלק מהטבות חופשת ההורות לשם עבודה במשרה חלקית. במרבית המדינות הללו העובדים זכאים לשוב להיקף משרה מלא על פי בקשתם.

על סמך הממצאים הללו, בוורס ופוקס מציגות כמה התאמות שנדרשות כדי להשוות את התנאים הנהוגים כלפי הורים בישראל למדיניות הנהוגה ב-OECD:

א. להעניק חופשה בת שבוע וחצי לאבות לאחר כל לידה (החוק המבטיח 6 ימי חופשת הורות הוא צעד נכון בכיוון זה);

ב. לשלב את 12 השבועות ללא תשלום המוגדרים כחופשת לידה ואת תקופת החל"ת (הנמשכת כאמור עד שנה מיום הלידה) לחופשה אחידה בת חצי שנה שתיקרא "חופשת הורות", ותינתן לכל הורה שעבד לפחות 12 חודשים אצל המעסיק האחרון שלו;

ג. לאפשר להורים לנצל את הטבות חופשת ההורות הניתנות כיום בחוק לחזרה לעבודה במשרה חלקית, ולהרחיב את משך הזמן שבמהלכו יכולים ההורים לצאת לחופשת הורות.

נשים והורים בשוק העבודה – ישראל לעומת ה-OECD

כל דיון מהותי במצבן הכלכלי של נשים בישראל, במיוחד בנוגע למדדים בשוק העבודה, צריך להביא בחשבון את המגמות הדמוגרפיות הייחודיות במדינה. כפי שניתן לראות בתרשים 1, שיעור הפריון בישראל (3.0 ילדים לאישה ב-2013) גבוה מכל מדינה אחרת ב-OECD. בניגוד לשאר מדינות ה-OECD, שיעור הפריון בישראל כיום לא ירד בהרבה והוא דומה למדי לנתון בשנת 1980. עקב כך, ישראל אינה עומדת מול אתגרים דמוגרפיים דומים לשל מדינות מפותחות אחרות, המתמודדות עם העומס הכלכלי של אוכלוסייה המתבגרת במהירות ושיעורי פריון נמוכים משיעור ההחלפה (השיעור הנחוץ לשם שמירה על גודל האוכלוסייה במדינה לאורך זמן, העומד על 2.1 ילדים).

צדדים שונים בחברה הישראלית – לרבות התרבות, המצב הגיאו-פוליטי והמדיניות הממשלתית – מעודדים ילודה, כמו גם את השתתפותן של נשים בשוק העבודה. בתחום המדיניות מתבטאת התמיכה במימון טיפולי הפריה חוץ-גופית עד שני ילדים; הגנה מפני פיטורים בזמן ההיריון; תשלומים נדיבים, העומדים על 100 אחוז מהשכר, במהלך 14 השבועות של חופשת הלידה; סבסוד מעונות יום למשפחות העומדות בתנאים; חינוך מסובסד מגיל שלוש לכלל האוכלוסייה; ושעות עבודה מופחתות לאחר החזרה מחופשת הלידה ("שעת הנקה") (בוורס, 2014).

עם זאת, בנושאים מסוימים התמיכה בהורים עובדים בישראל מועטה ביחס למקובל ב-OECD. תקציר זה בוחן מגמות חשובות הקשורות לנשים בשוק העבודה בישראל, ומתווה קווים מנחים למדיניות שישראל תצטרך לאמץ כדי לעמוד בנורמות הרווחות ב-OECD בנושא חופשות הורות וידידותיים למשפחות במקומות עבודה.

חופש התנועה: שוק העבודה הדואלי בישראל

חג הפסח, המנציח את הניגוד בין עבדות לחירות, הוא הזדמנות טובה לדון בסוג אחר של דואליות בחברה הישראלית בת ימינו – הקיטוב בשוק העבודה. במחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2015" מראים החוקרים גלעד ברנד ואיתן רגב שניתן לסווג את המגזר העסקי בישראל לשתי קבוצות שונות מאוד זו מזו. האחת כוללת את ההיי-טק ותעשיות מוטות ייצוא, והיא מתאפיינת בצמיחה מהירה ובפריון עבודה גבוה (פריון העבודה מוגדר כיחס בין התוצר לכלל שעות העבודה, ונחשב מדד שימושי להערכת הצמיחה הכלכלית ורמת החיים במדינה). הקבוצה האחרת כוללת ענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי, כגון מרבית ענפי השירותים והמסחר, והיא מתאפיינת בפריון נמוך ובצמיחה כמעט אפסית.

Figure 1 Hebrew

הקיטוב בשוק העבודה הוא תופעה של שני העשורים האחרונים. עד ראשיתן של שנות התשעים, הפריון בענפי התעשייה ובענפי המסחר והשירותים בישראל צמח בקצב כמעט זהה. אולם לאחר תקופה זו, כאשר המשק הישראלי נפתח לסחר בין-לאומי, שני המגזרים נפרדו זה מזה באופן דרמטי. הפריון בתעשייה זינק, ואילו בענפי המסחר והשירותים נרשמה ירידה קלה. במקביל לכך, נפתחו פערים בין המשכורות בכל מגזר בדומה לפערי הפריון, ואלו תרמו להגדלת אי השוויון בישראל.

מה הגורם לקיטוב בשוק העבודה בישראל ומה מונע את התכנסות הפריון בשני המגזרים הללו? ברנד ורגב מוצאים כי הסיבה העיקרית לכך קשורה לרפורמת החשיפה לייבוא בשוק הישראלי, שיושמה בתחילת שנות התשעים.

בספרות הכלכלית ידוע כי פריון העבודה נוטה לעלות מהר יחסית בתעשיות החשופות למסחר בין-לאומי – כפי שאכן אירע לאחר רפורמת החשיפה בתעשייה הישראלית. כמו כן, יש בכך כדי להסביר מדוע תעשיות המסחר והשירותים, המכוונות בעיקר לשוק המקומי, לא נהנו מצמיחה דומה בפריון. אולם מדוע הפריון בתעשיות אלו ירד באמצע שנות התשעים?

ברנד ורגב מגלים כי הירידה בפריון בענפי המסחר והשירותים מוסברת במעבר של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות מענפי התעשייה המסורתית למשלחי יד בתחום המסחר והשירותים. החל משנות התשעים המוקדמות הצטמצמה במהירות התעסוקה בתעשיות המסורתיות, כמו טקסטיל, ובמקביל נרשמה עלייה בתעסוקה ברובד השכר הנמוך של ענפי המסחר והשירותים. מגמה זו ניכרת היטב בתרשים השני, המציג את שיעור העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה (תיכונית או למטה מכך) בכל מגזר. שיעור העובדים הללו בתעשיות המסורתיות הצטמצם מ-16 ל-9 אחוזים בין 1995 ל-2011, ואילו בענפי המסחר והשירותים גדל שיעורם מ-38 ל-48 אחוז באותה תקופה. הגידול בהיצע העובדים בעלי ההשכלה הנמוכה בענפי השירותים והמסחר יכול להסביר במידה מסוימת את הירידה שנרשמה בפריון.

Figure 2 Hebrew

בקצה השני של הקשת, פתיחת המשק הישראלי למסחר בין-לאומי בתחילת שנות התשעים היטיבה את מצבם של העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביחס לעשורים שלפני כן, בכך שיצרה הזדמנויות רבות יותר לצמיחת תעשיות בפריון גבוה. בקרב עובדים בעלי תואר אקדמי, ההשתתפות בענפי הפיננסים, התקשורת וההיי-טק גדלה מאז 1995. לפיכך, בעוד עובדים בעלי השכלה ומיומנויות נמוכים יותר עוברים לענפים בפריון נמוך, עובדים מיומנים ומשכילים יותר עוברים לענפים בפריון גבוה, וכך מגדילים את פערי הפריון. העלייה בהיצע של עובדים בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות, ובכך מפחיתה את מימוש פוטנציאל הצמיחה במשק.

Figure 3 Hebrew
הבעיה היא שחלקן של תעשיות מתקדמות, היי-טק וענפים מוטי ייצוא וצמיחה אחרים בכוח העבודה נותר קטן יחסית. מרבית העובדים במגזר העסקי (כ-70 אחוז) עובדים בענפי המסחר והשירותים. פירוש הדבר הוא שחלק ניכר מכוח העבודה הישראלי מועסק בענפים שבהם הפריון – ובהתאמה גם השכר – נותר נמוך יחסית.

נוסף לקיטוב בין עובדים בעלי מיומנויות נמוכות לעובדים מיומנים, הניידות בשוק העבודה (הנמדדת במחקר באמצעות מעברי עובדים נטו בין המגזרים הנבדקים) הצטמצמה מאז 1995, והתייצבה במידת-מה בעשור האחרון. כלומר, פתיחת השוק לייבוא הובילה לניידות גבוהה (ובחלקה כפויה) של עובדים בין המגזרים. העובדים המיומנים עלו במהלך השנים במעלה שרשרת הייצור והעובדים הבלתי מיומנים, שבעבר נקלטו בתעשיות המסורתיות, עברו בהדרגה לרובד הנמוך של המסחר והשירותים – ענפים המתאפיינים בפריון נמוך, שהשכר הממוצע בהם קרוב לשכר המינימום. תהליך הקיטוב הצטצמם עם השנים והתייצב בעשור האחרון.

לפי ברנד ורגב, המדינה יכולה לגשר במידת-מה על הפערים בין המגזרים באמצעות גיוון הייצוא של המשק ויצירת תכניות הכשרה מקצועית. גיוון הייצוא יאפשר לחשוף עובדים חדשים לענפים מוטי צמיחה ובכך לעודד לחצי שכר בענפים בפריון נמוך. אלו בתורם יובילו לייעול תהליכים ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות יותר, ובסופו של דבר יסייעו לצמצם את הפערים בשוק העבודה. תכניות הכשרה מקצועית עשויות גם הן לצמצם את הפער בכך שיאפשרו ניידות של העובדים בין מגזרים. הגדלת היצע התכניות להכשרה מקצועית תעניק לעובדים המועסקים כיום במשרות בשכר נמוך בענפי המסחר והשירותים אפשרות לרכוש את הכישורים הנחוצים להשתלבות בתעשיות בפריון גבוה, הזקוקות לעובדים מיומנים ומציעות משכורות גבוהות יחסית. כמו כן, התכניות יסייעו לחלוקה טובה יותר של כוח האדם בין ענפי התעשייה לענפי המסחר והשירותים. יישום צעדים אלו עשוי לעודד צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ושוק עבודה מקוטב פחות.

אנלוגי בעולם דיגיטלי: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

השוק המודרני הוא דינמי ומעוצב לאור מגוון השפעות, וביניהן התפתחויות טכנולוגיות, גלובליזציה והעדפות משתנות של צרכנים. אף שההתפתחות הטכנולוגית המואצת היא חיובית לרוב, יש לה מחיר נלווה: היעלמות מקצועות משוק העבודה. במחקר שפורסם לאחרונה ב"דוח מצב המדינה 2015" השתמשה חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק בסולם שפיתחו חוקרים אמריקנים, הנע בין 0 ל-1, ומיפתה את המקצועות בשוק העבודה בישראל לפי שלוש רמות סיכון למחשוב: נמוכה (מתחת ל-0.3), בינונית (בין 0.3 ל-0.7) וגבוהה (0.7 ומעלה).
מדהלה-בריק מצאה כי בקרב עובדים בגילי 64–25, 39 אחוז משעות העבודה הן במקצועות הנחשבים לבעלי סיכון גבוה למחשוב. 20 אחוז מהשעות הן במקצועות בסיכון בינוני, ו-41 אחוז מהשעות הן במקצועות בסיכון נמוך, כפי שניכר בתרשים הראשון. פירוש הדבר הוא שבערך מיליון עובדים ישראלים נמצאים בסיכון גבוה להיות מוחלפים במחשבים או מכונות. מקצועות כמו חייטים, עובדי בנייה, מנהלי חשבונות ופקידים משתייכים לקבוצת המקצועות בסיכון גבוה, כמו גם מקצועות אחרים המתאפיינים בפעולות חזרתיות או טכניות. מנגד, מקצועות הדורשים יצירתיות, אינטליגנציה חברתית ויכולת משא ומתן מאופיינים בסיכון נמוך למחשוב. כפי שמציינת מדהלה-בריק, מגמות אלו אינן ייחודיות לישראל. במדינות כמו ארצות הברית וגרמניה עומד חלקן של שעות העבודה במקצועות בסיכון גבוה על 47 ו-49 אחוז מכלל שעות העבודה בשוק, בהתאמה.

1

מגמת המחשוב צפויה לפגוע בעיקר במקצועות שמתאפיינים בשיעור גבוה של קבוצות עובדים פגיעות במיוחד – גברים לא-יהודים, עובדים צעירים ועובדים בעלי שכר נמוך. ככלל, נמצא במחקר מתאם שלילי בין השכר הממוצע במקצוע ובין ההסתברות שלו למחשוב – כלומר, בעלי שכר נמוך יותר נוטים להיות בסיכון גבוה יותר. עקב כך, גברים לא-יהודים מוגדרים כקבוצה בסיכון גבוה: 57 אחוז מהגברים הדרוזים, הנוצרים והמוסלמים מועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. יותר ממחצית משעות העבודה של גברים בקבוצה זו הן בתחומי התעשייה והבינוי ובמשלחי יד של עובדים מקצועיים. לעומת זאת, רק 35 אחוז מהגברים היהודים ו-39 אחוז מהנשים (יהודיות ולא-יהודיות) מועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. קבוצות אחרות שעשויות להיפגע במיוחד ממגמת המחשוב הן עובדים צעירים ופרטים בלתי מועסקים. כ-60 אחוז משעות העבודה של צעירים בגילי 24–15 הן במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. כמו כן, שיעור הבלתי מועסקים גבוה יחסית במשלחי היד המדורגים בהסתברות גבוהה למחשוב, ובעיקר בקרב עובדים בלתי מקצועיים ועובדים בתעשייה ובבינוי. פירושו של דבר הוא שפרטים אלו יתקשו למצוא את דרכם בחזרה לשוק העבודה.
ככלל, לרמת ההשכלה הממוצעת במקצוע יש מתאם שלילי עם רמת הסיכון למחשוב. מקצועות שיש בהם שיעור נמוך יותר של עובדים בעלי תואר אקדמי נמצאים בהסתברות גבוהה יותר למחשוב. כפי שמראה התרשים השני, מגמה זו עקבית לאורך מרבית התפלגות המקצועות, למעט שתי סטיות עיקריות. הראשונה היא קפיצה בשיעור האקדמאים במקצועות שסווגו בהסתברות גבוהה ביותר למחשוב. קפיצה זו נגרמת בשל מקצועות כגון סוכני ביטוח, עובדי מזכירוּת, מנהלי חשבונות ופקידי דלפק בבנק – שלרבים מהעוסקים בהם יש תואר אקדמי, אך בכל זאת הם נמצאים בסיכון גבוה למחשוב. הסטייה השנייה מצויה בקצה הנגדי של סקאלת הסיכון למחשוב – ירידה בשיעור המועסקים האקדמאים במקצועות שסווגו בהסתברות הנמוכה ביותר למחשוב. עם מקצועות אלו נמנים ספרים, ספורטאים, קוסמטיקאיות ושוטרים, שלרובם יש שנות לימוד מעטות יחסית. מדהלה-בריק מציינת כי אמנם להשכלה גבוהה בהחלט יש תפקיד חשוב בקביעת רמת הסיכון למחשוב, אולם היא אינה מגנה בהכרח על עובד ממגמת המחשוב, וגם להפך: עובדים בעלי השכלה נמוכה אינם נמצאים בהכרח בסיכון גבוה.

2

החלפת עובדים במסגרת מגמת המחשוב מביאה עמה גם פן תעסוקתי אחר: הזדמנויות חדשות בשוק העבודה. הכשרות מקצועיות הן כלי מדיניות שעשוי לסייע בהתמודדות עם השינויים הצפויים בשוק העבודה, ולהכין את האוכלוסייה להזדמנויות תעסוקה בתחומים חדשים בסיכון נמוך. תכניות כאלו כבר קיימות, הן במסגרת קורסים המועברים באגף להכשרה מקצועית של משרד הכלכלה והן במסגרת שוברים לסבסוד הכשרה מקצועית. עם זאת, יש צורך מהותי להרחיב את השירותים הללו: מקרב כחצי מיליון מחוסרי עבודה הפוקדים את לשכות התעסוקה בשנה, פחות מאחוז הופנו להכשרות אלו. כמו כן, יש לעדכן את המקצועות הנלמדים בהכשרות; ממצאי סקר של לשכת התעסוקה מראים כי המקצועות הנפוצים ביותר שלומדים מקבלי השוברים להכשרה נמצאים בסיכון גבוה למחשוב – למשל הנהלת חשבונות וחשבות שכר. הרחבת תכנית ההכשרות המקצועיות, והתאמתם לצרכים העתידיים של שוק העבודה בישראל, תבטיח כי האוכלוסייה, ובפרט הפרטים הפגיעים ביותר, תיהנה מאפשרויות לתעסוקה מובטחת בטווח הארוך.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

כל דור מתאפיין בתכונות, ערכים, נורמות ומוסר עבודה משלו. הצעירים של ימינו הם בני דור ה-Y, הידוע גם כדור המילניום, והם נולדו בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. לדור ה-Y יש דימוי מובחן בכל רחבי העולם, ורבים ממנהיגי תנועות המחאה החברתיות משתייכים לדור זה – ובכלל זה מובילי המחאה החברתית של שנת 2011 בישראל.

מצבם של צעירים מושפע מגורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. הגורמים החיצוניים כוללים את המצב הכלכלי שהניע את המחאה החברתית, כמו העלייה במחירי הדיור. הגורמים הפנימיים קשורים למאפייני הצעירים בימינו; בני דור ה-Y מואשמים תדיר בהיותם מפונקים יותר מהדורות הקודמים, מרוכזים בעצמם, נעדרי חריצות ובעלי גישה מתפנקת, המשפיעה על מוסר העבודה ועל המקצועיות שלהם. מחקר חדש של הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, בוחן את התנאים החברתיים והכלכליים של צעירים בישראל בתחומי ההשכלה הגבוהה, התעסוקה והדיור, ומבקש לבדוק האם התפיסות לגבי הדור הצעיר מגובות בעובדות.

אחד הממצאים העיקריים של פוקס הוא שבני דור ה-Y משכילים יותר מהדורות הקודמים. בשני העשורים האחרונים עלה חלקם של הסטודנטים מ-9 אחוזים מכלל גילאי 34–18 ב-1995 ל-15 אחוז ב-2011. עיקר הגידול נבע מריבוי הסטודנטים במכללות אקדמיות, ולא באוניברסיטאות. ב-2014 למדו במכללות 96,000 סטודנטים, לעומת 65,000 סטודנטים באוניברסיטאות.

שיעור הנשים הצעירות בעלות תואר אקדמי היה גבוה משיעור הגברים הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים. עוד נמצא כי אנשים צעירים, ובעיקר גברים, מתחילים ללמוד ונכנסים לשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מאשר בעבר. ממצאים אלו כנראה נובעים מגורמים חיצוניים או תרבותיים, כמו העלייה בפופולריות של טיול לחו"ל אחרי השירות הצבאי/לאומי.

חלק גדול מהסטודנטים היהודים (65 אחוז) עובדים במהלך לימודיהם – עלייה ביחס לשנים עברו. שיעורי התעסוקה של סטודנטים יהודים עולים ככל שהסטודנטים היו בשנה מתקדמת יותר ללימודיהם. לצד זאת, מצאה פוקס כי הסטודנטים מועסקים בעיקר בענפי הפקידות, השירותים והמכירות, ורק מעטים מהם מועסקים במשלחי יד הדורשים השכלה על-תיכונית. לפיכך, לעתים קרובות סטודנטים אינם רוכשים ניסיון תעסוקתי רלוונטי במהלך לימודיהם.

לאחר תום לימודיהם, שיעורי התעסוקה של צעירים אקדמאים בגילי 34–31 דומים לאלו בקבוצת הגיל 54–35, וכך גם המקצועות שהם מועסקים בהם. עם זאת, כפי שמראה התרשים הראשון, חלה ירידה בשכר הריאלי הממוצע בקבוצה זו בין 2004 ל-2011. לירידה זו יש כמה הסברים אפשריים. ייתכן שיש לכך קשר לדחיית גיל הלימודים, המובילה לכך שלצעירים יש פחות ותק תעסוקתי כשהם בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. כמו כן, הגידול המשמעותי בשיעור הסטודנטים לתואר אקדמי הביא לגידול בהיצע הצעירים האקדמאים, וייתכן כי הביקוש לעובדים אלו לא גדל במקביל – מה שעשוי להביא לירידה בשכרם.

heb figure1

מחקרה של פוקס ממרכז טאוב מגלה כי לאחר השירות הצבאי/לאומי, צעירים רבים ממשיכים להתגורר בבית הוריהם. כפי שניכר בתרשים השני, מאז 2005 חל גידול משמעותי בשיעור גילאי 28–22 הגרים עם הוריהם, בקרב רווקים ונשואים כאחד. נוסף לכך, דחיית גיל הנישואים הממוצע הביאה לעלייה בשיעור הכולל של צעירים החיים עם הוריהם. גורם נוסף למגמה זו עשוי להיות השינוי במחירי הדיור, היות שהעלייה בשיעור הצעירים המתגוררים עם הוריהם תואמת את העלייה החדה במחירי הדיור החל מ-2005. עוד גורם אפשרי הוא דחיית גיל הכניסה לשוק העבודה.

heb figure2

המחקר של פוקס מוצא כי לזוגות צעירים נשואים קשה יותר להשיג דירה. בין 2003 ל-2014 הצטמצם חלקם של הזוגות הנשואים בגילי 30–25 שחיו בדירה בבעלותם ב-19 נקודות אחוז, וניצב על 44 אחוז בלבד. ירידה זו תואמת את התאחרות גיל תחילת הלימודים הגבוהים, והיא החלה לפני העלייה החדה במחירי הדיור. באותן שנים ירד שיעור הזוגות הנשואים בגילי 34–31 הגרים בדירה בבעלותם ב-12 נקודות אחוז, ועמד על 60 אחוז ב-2011. בקבוצה זו מרבית הירידה חלה לאחר העלייה במחירי הדיור.

בבחינת מצבם של הצעירים בישראל בנושאי השכלה, תעסוקה ודיור ביחס לעבר, נמצא במחקר של מרכז טאוב כי מאז שנות התשעים חלו שינויים הן בנורמות החברתיות והן בשוק העבודה. הממצאים מראים שיש דחייה כוללת של חיים בוגרים עצמאיים, המשתקפת בעיכוב התחלת הלימודים הגבוהים והכניסה לשוק העבודה, כמו גם בדחיית גיל הנישואים והולדת הילדים ובשיעורים נמוכים יותר של בעלות על דירה בקרב זוגות צעירים. אך למרות העיכובים, עד שנות השלושים המוקדמות לחייהם מרבית הצעירים מסיימים את לימודיהם האקדמיים (גם אלו שהמשיכו לתארים מתקדמים), מצליחים למצוא תעסוקה ועוזבים את בית הוריהם. לצד זאת, המחקר מראה כי גם לנורמות חברתיות וגם לגורמים כלכליים חיצוניים יש קשר לקושי הגובר של צעירים להתחיל בחייהם הבוגרים.

 

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

פרק זה בוחן את ההתפתחויות במאפיינים הכלכליים והחברתיים של צעירים בגילי 18–34 בישראל מאז 1995, תוך חלוקה לפי קבוצות גיל ומאפיינים אישיים. בתחומי ההשכלה והתעסוקה נמצא כי שיעור הסטודנטים ובעלי ההשכלה האקדמית בקרב הצעירים גדל מאוד מאז שנות התשעים, בד בבד עם פתיחתן של מכללות רבות. גיל תחילת הלימודים נדחה, ומרבית הסטודנטים מרוכזים בגילי 23–26. עוד נמצא כי שיעורי התעסוקה של השכבה הצעירה ביותר ירדו, וחלה עלייה חדה בשיעור המועסקים במשרות חלקיות זמניות בגילים אלו. לעומת זאת, שיעור תעסוקת הסטודנטים היהודים עלה, והם מועסקים בעיקר בעבודות פקידות, מכירות ושירותים. עלייה במשרות השירותים, שהשכר בהן נמוך יחסית, חלה גם בגילאי 31–34 שאינם אקדמאים. בקרב אקדמאים באותו הגיל חלה ירידה בשכר ביחס לאקדמאים מבוגרים יותר, אף שהם מועסקים במקצועות ובהיקף דומים. בתחום הדיור נמצאה עלייה בשיעור הצעירים הגרים עם הוריהם, במיוחד מאז תחילת עליית מחירי הדיור. כמו כן, שיעור הבעלות על דירה בקרב צעירים ירד, גם כשנלקחת בחשבון דחיית גיל הנישואים. הירידה חלה הן בגלל העדפות חברתיות, בעיקר בקרב גילאי 25–30, והן בעקבות עליית מחירי הדיור, בעיקר בגילי 31–34.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

הגורמים להתרחבות פערי הפריון בין ישראל ל-OECD: השוואה ענפית רב-שנתית

פרק זה מציג לראשונה השוואה רב-שנתית מפורטת של התפתחות פריון העבודה בענפי הכלכלה בישראל וב-12 מדינות OECD (להלן OECD12), וסוקר את הגורמים להתרחבות פערי הפריון בשנים 2009–1995. מן ההשוואה עולה כי חמישה ענפים גדולים אחראים לכ-81 אחוז מסך התרחבות פער הפריון. ענפים אלו מספקים שירותים ומוצרים בעיקר לשוק המקומי, ותלויים בעיקר בסביבת הפעילות העסקית המקומית. השוואה של קצב צמיחת הפריון בישראל וב-OECD12 לאורך השנים מגלה כי­ הגורם המשמעותי ביותר המשפיע על יכולתן של התעשיות השונות לצמצם פערים עם ה-OECD12 הוא מידת החשיפה של הענף לייבוא מתחרה. הבדלים במספר שעות העבודה הממוצע לעובד יכולים להסביר לכל היותר כמחצית מן הפער בפריון לשעת עבודה, אך אינם מסבירים כלל את התרחבות פערי הפריון בשני העשורים האחרונים. גם הבדלים בהרכב הענפי אינם מסבירים כלל את התרחבות הפער, ודווקא מקטינים אותו, בעיקר בזכות העובדה שחלקם היחסי של מגזרי ההיי-טק והפיננסים בישראל גדול יותר. ממצאי המחקר מצביעים על ענפי השירותים הבלתי סחירים כגורמים העיקריים לפער הפריון מול ה-OECD ולהתרחבותו, והדבר עשוי להעיד על ליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, כגון ריכוזיות יתר, וחסמים מבניים ורגולטוריים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

שוק עבודה דואלי: מגמות בפריון, בשכר ובהון האנושי בענפי המשק

המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד יש תעשיות יצואניות משגשגות שפריון העבודה בהן גבוה ועולה במהירות, ומנגד, יתר המגזר העסקי מתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. פרק זה בוחן את המאפיינים של הקיטוב שהתהווה בשוק העבודה החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים. הפרק בודק מדוע ההצלחה של המגזר המייצא אינה מובילה להתייעלות ולשיפור גם ביתר המשק, ומראה כי במרוצת השנים התהוו שני מגזרים השונים מאוד זה מזה מבחינת תכונות העובדים, התשואה להשכלה ופריון העבודה. נוסף על כך, נמצא כי הקשר בין שכר העובדים במגזרים השונים נחלש לאורך זמן, במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים. לדעת המחברים, ההבדלים שהלכו והעמיקו בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בכל מגזר להתפתח באופן שונה. הפרק מעלה את ההשערה כי באמצעות גיוון הרכבו של הייצוא הישראלי ניתן להביא ללחצי שכר בענפים בפריון נמוך, לעודד תהליכי התייעלות ולהביא לצמצום פערים בשוק העבודה. כמו כן, הוא ממליץ להגדיל את ההשקעה בחדשנות ובמחקר ופיתוח בתעשיות המסורתיות, וליצור מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

מקצועות בסיכון: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

בשנים האחרונות יש עדות להתפתחות טכנולוגית מואצת, המשנה את פני עולם התעסוקה. שינויים אלו מעלים כמה שאלות: כיצד ייראה שוק העבודה העתידי, אילו מקצועות ייעלמו ממנו ואילו יישארו נחוצים, ואולי אף יותר; ומהם הכישורים והמיומנויות שיידרשו כדי להצליח בו? הפרק ממפה את שוק העבודה הישראלי לפי רמת הסיכון של מקצועות להפוך לממוחשבים עקב שימוש בטכנולוגיה תחליפית, בהתבסס על מיפוי דומה שנערך בשוק העבודה בארצות הברית. תוצאות המיפוי מצביעות על כך שמועסקים המספקים כ-40 אחוז משעות העבודה במשק הישראלי עלולים להיות מוחלפים במחשבים ובמכונות בשני העשורים הקרובים. כמו כן, נמצאה מגמה הנמשכת מאמצע שנות התשעים של ירידה בחלקן היחסי של שעות העבודה במקצועות המאופיינים בחזרתיות, אשר הוגדרו בפרק זה כמקצועות בסיכון גבוה למחשוב. בחינת המועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב הראתה כי הם מאופיינים בהיעדר השכלה אקדמית ושכר עבודה נמוך, וכי רבים מהם גברים לא-יהודים או עובדים צעירים. אפיון זה מדגיש את הצורך בהיערכות מוקדמת לשינויים הצפויים, כדי להימנע ממצב שעובדים המעוניינים להיות חלק מכוח העבודה נפלטים מן השוק עקב מחסור במיומנויות ובכישורים הנדרשים. ההיערכות יכולה לכלול כמה צעדים, ובהם הרחבת השימוש בכלי ההכשרות המקצועיות ומיקוד שלהן, כך שיותאמו לאפיונים הרלוונטיים של בעלי המקצועות, אך עם זאת יהיו מוכוונות לשוק העבודה העתידי.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

עובדי קבלן בישראל

השיח הציבורי בישראל עוסק רבות בתופעת עובדי הקבלן: עובדים המועסקים דרך צד שלישי, אשר זכויותיהם ותנאי העסקתם לרוב נחותים לעומת עובדים בהעסקה ישירה. פרק זה יתמקד הן בממדי התופעה והן בשוני המהותי שבין שתי הקבוצות של עובדי הקבלן – עובדי קבלן כוח אדם ועובדי קבלן שירות. עובדי קבלן כוח אדם הם אנשים צעירים יחסית לכוח העבודה הישראלי, והיקף העסקתם נמצא במגמת ירידה. לעומתם עובדי קבלן שירות הם מבוגרים יותר, מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים נמוכים יותר והיקף העסקתם נמצא במגמת עלייה. חוסר ההבחנה בין שתי קבוצות אלו הוא המקור לתפיסה השגויה כי ממדי התופעה בישראל יוצאי דופן בהשוואה למקובל בעולם, והפרק עומד על כלל ההבדלים ביניהן .בחלקו האחרון עוסק הפרק בפתרונות לבעיות הכרוכות בהעסקה קבלנית. יש צורך להקטין את הפער בין הזכויות של עובדי הקבע ושל העובדים הזמניים, מכיוון שזהו הגורם המרכזי לתעסוקה זמנית או עקיפה. עם זאת, יש להימנע מצעדים שיפגעו ביכולת המעסיקיםלשכור ולפטר עובדים בהתאם לנסיבות כלכליות ענייניות, מכיווןשהדבר עלוללהעלות את שיעור האבטלה דווקא בקרב עובדי הקבלן עצמם.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי

הגידול במספר המפרנסים והשלכותיו על הכנסות משקי הבית

המשק הישראלי נמצא בצמיחה, אולם השכר הריאלי לא עלה מאז תחילת שנות האלפיים. ההקלות שחלו בשיעורי מס ההכנסה באותה תקופה סייעו לחלק ממשקי הבית לשפר את מצבם, אולם שכירים רבים נמצאים מתחת לסף המס, לכן משקי הבית שלהם אינם מושפעים משינויים בשיעורי המס. במקביל לקיפאון בשכר, מספר המפרנסים הממוצע במשקי הבית גדל, כך שההכנסה הכוללת של משק בית ממוצע גדלה ריאלית – אף שהמפרנסים הנוספים משתכרים סכום נמוך בהרבה מהמפרנסים העיקריים. צעירים בגיל העבודה החיים במשקי הבית של הוריהם מהווים את חלק הארי של הגידול במספר המפרנסים השוליים, וייתכן שזו תוצאה של יוקר הדיור, שמונע מאותם צעירים להקים משקי בית משל עצמם. הגידול במספר המפרנסים, בין שהוא מהווה סיבה לקיפאון בשכר ובין שהוא נובע ממנו, אינו יכול להמשיך לעד, לכן יש להוסיף ולחקור לעומק את הסיבות לקיפאון בשכר הריאלי, כדי להבין טוב יותר את השלכותיו על משקי הבית המסתמכים על שוק העבודה לפרנסתם.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי

רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

כבר שנים רבות מתמודדת האוכלוסייה הערבית עם קשיים בשוק העבודה, ובכלל זה שיעורי תעסוקה נמוכים יחסית, מיעוט נשים עובדות וייצוג מועט במקצועות הנחשבים ליוקרתיים. על רקע זה בולטת כניסתם המואצת של ערבים לשוק הרוקחות בישראל בעשור האחרון. מחקר של מרכז טאוב שערכו החוקרים פרופ' נח לוין-אפשטיין, פרופ' אלכסנדרה קלב, ארז מרנץ ושמרית סלונים מבקש לבחון כיצד משתלבים הרוקחים הערבים בענף הרוקחות הקהילתית-קמעונית, כמקרה מבחן להשתלבותם של ערבים (ובפרט אקדמאים) בשוק העבודה הישראלי.

לדברי החוקרים, ההשתלבות ככלל הייתה חיובית, הן מבחינת שביעות הרצון של הרוקחים הערבים עצמם והן מבחינת העדות שיש בכך לגבי פוטנציאל השילוב של אקדמאים ערבים בכוח העבודה, דבר שעשוי לחזק את הכלכלה הישראלית. עם זאת, במחקר של מרכז טאוב נמנים כמה קשיים וחסמים העומדים המאפיינים את הרוקחים הערבים יותר מאשר את עמיתיהם היהודים, ומובאות הצעות מדיניות שעשויות לשפר את המצב.

על פי נתוני משרד הבריאות, מספר הרוקחים בעלי הרישיון בגיל העבודה גדל ב-50 אחוז ב-12 השנים האחרונות. בד בבד עם התרחבות מקצוע הרוקחות, צמח גם שיעורם של העובדים הערבים במקצוע לכדי שליש מכלל העובדים בתחום, כפי שניכר בתרשים הראשון. צמיחה זו נובעת ברובה משילובן של נשים ערביות במקצוע. בקרב עובדי הרוקחות היהודים, נשים הן רוב זה שנים רבות – כ-58 אחוז בשנת 2012 – אולם בקרב רוקחים ערבים נשים כמעט שלא עבדו בתחום. במהלך העשור האחרון חלקן של הנשים הערביות עלה והתקרב לזה של גברים ערבים.

Hebrew figure

גורם מפתח בשינוי בהרכב הדמוגרפי של הרוקחים בישראל קשור בשינויים בהזדמנויות ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית. בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994 נפתחה בפני אזרחי ישראל הערבים האפשרות ללימודים גבוהים בירדן, ובכלל זה  להשתלב בלימודי רוקחות, ובהמשך לנסות להשתלב במקצוע בישראל. ואכן, יותר משליש מכלל רישיונות הרוקחות שהונפקו מאז 2005 (ליהודים וערבים יחד) הם לבוגרי מוסדות בירדן.

החוקרים ערכו ראיונות עומק עם רוקחים, מנהלים ובעלים של בתי מרקחת, במטרה לבחון את מאפייני השלבים השונים בקריירה של הרוקחים, ולאבחן את החסמים שמקשים על רוקחים ערבים להשתלב בשוק העבודה.

מן הממצאים עולה כי יהודים וערבים חווים את הכניסה לשוק העבודה בכלל, ואת תהליך חיפוש ההתמחות בפרט, בצורה שונה. הבדלים אלו ניכרים כבר בראשית דרכם המקצועית, בעת חיפוש ההתמחות. בקרב הבוגרים היהודים תהליך מציאת ההתמחות קצר, ולרוב מתרחש בטרם סיום הלימודים. בקרב בוגרי רוקחות ערבים, לעומת זאת, יש קושי במציאת מקום התמחות. הקושי חמור במיוחד בקרב בוגרי לימודים בירדן, בשל ההעדפה לבוגרי בתי הספר לרוקחות בישראל. בוגרי ירדן אינם יכולים לעבוד כעוזרי רוקחים בזמן לימודיהם, ולכן אינם יכולים להמשיך להתמחות במקום שעבדו בו, כפי שעושים סטודנטים בארץ. נוסף לכך, מעסיקים רבים סבורים שלימודים אלו איכותיים פחות מלימודי הרוקחות בארץ. הקושי במציאת התמחות מוביל את בוגרי לימודי הרוקחות הערבים להתפשרות על מקום ההתמחות, ולעתים הם אף מתחילים לעבוד ללא תשלום (בניגוד לחוק), או עובדים בתפקיד עוזר רוקח, השמור לרוב לסטודנטים.

גם חיפוש העבודה אצל רוקחים ערבים ארוך בהרבה מאשר אצל רוקחים יהודים, אם כי הוא קצר ממשך חיפוש ההתמחות. מהראיונות עולה כי הסיבה העיקרית לקיצור תקופת החיפוש בין ההתמחות לעבודה היא שרוקחים ערבים נוטים להישאר לעבוד במקום ההתמחות (33 אחוז מכלל המרואיינים). לעומת זאת, רוקחים יהודים נוטים לעבור למקום עבודה המתאים להעדפותיהם לאחר שצלחו את בחינת ההסמכה (רק 8 אחוזים מבין המרואיינים היהודים נשארו לעבוד במקום ההתמחות).

המחקר של מרכז טאוב מציין כי למרות שיעורם הגבוה באוכלוסיית הרוקחים, לערבים יש ייצוג חסר בדרג הניהולי. ניתן להסביר זאת, חלקית לפחות, בכך שהרוקחים הערבים צעירים בהרבה מהיהודים וטרם צברו את הוותק הנדרש לקידומם. לדעת המרואיינים, רוקחים ערבים מקודמים למשרות של ניהול בית מרקחת באופן שוויוני. עם זאת, להרגשתם של המרואיינים הערבים, כשמדובר במשרות בכירות יותר, של מקבלי החלטות ומנהלי מטה ברשתות, כמעט אין נוכחות לערבים. הסיבות לייצוג היתר ולחיפוש העבודה הקצר יותר בקרב יהודים אינן ברורות כמו כן, מן הראיונות עולה תחושת אפליה לגבי העסקה בחברות התרופות הגדולות. לדברי המרואיינים הערבים, חברות התרופות הגדולות מציבות את השירות הצבאי כתנאי להעסקת רוקחים, ובכך למעשה סוגרות את שעריהן בפני רוקחים ערבים.

כאשר נשאלו המרואיינים על הפן האישי, היחסים החברתיים והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים במקום העבודה הוצגו באופן כללי כחיוביות. ככלל, מהראיונות עולים אתגרים מסוימים, כגון התמודדות עם נשים העוטות חיג'אב או שימוש בשפה הערבית בין עמיתים לעבודה. אך התמונה הגדולה מעודדת במידה רבה, שכן היא מלמדת בעיקר על שיתוף פעולה על בסיס מקצועי. יתר על כן, המפגש הבלתי אמצעי הנוצר במקום העבודה בין רוקחים יהודים לערבים גם מאפשר להם להכיר ולכבד אלה את אלה.

לעומת זאת, מתחים על רקע לאומי בין הרוקחים הערבים ללקוחות יהודים עלולים להיות שכיחים יותר. מהראיונות עולה כי לעתים, במצב של חוסר שביעות רצון מצד הלקוח, הכעס מופנה ללאום של הרוקח. לפי המחקר, העניין החשוב ביותר בהקשר של מקרים אלו הוא היחס המערכתי – לעתים הרוקחים אינם זוכים לתמיכת המעסיק, ומדיניות שירות הלקוחות לפעמים נתפסת כמחייבת גם קבלת גזענות.

בעיה מערכתית נוספת שאינה זוכה למענה מקיף היא החופשות לערבים בחגים המוסלמיים. ברוב המקרים הרוקחים מעידים כי הם זוכים להתחשבות מצד המעסיקים והקולגות, אולם נראה כי אין מדיניות ארגונית סדורה בעניין זה, ורוקחים שאינם מצליחים למצוא מחליפים למשמרת נאלצים לעבוד בחגים.

המחקר של מרכז טאוב מציע כמה צעדים כדי לשפר את השתלבותם של הרוקחים הערבים. כאמור, חלק מהמעסיקים נרתעים ממתמחים בוגרי ירדן, אם בשל חשש שאיכות השכלתם נמוכה יותר ואם בשל חוסר ההיכרות שלהם עם השוק המקומי. כדי להסיר את החסמים, מציעים החוקרים למדינה לערוך לבוגרי ירדן הכשרות והדרכות המיוחדות להיכרות עם שוק התרופות בישראל, ובמקביל ליזום פעילות לגישור בין מעסיקים המחפשים מתמחים לבוגרים ערבים. עוד מוצע שהמדינה תסבסד את שכר המתמחה, בעיקר עבור בוגרים מצטיינים מירדן. לדברי החוקרים, לצעדים אלו יש ערך לא רק עבור בוגרי הלימודים בירדן אלא גם עבור המדינה, שאינה פותחת בתי ספר נוספים לרוקחות בשל הסתמכותה על בוגרי המוסדות מחו"ל.

כמו כן מציעים החוקרים לפקח באופן הדוק יותר על הזכויות הדתיות של העובדים. בפרט, לדבריהם יש לפתח מדיניות המתחשבת בייחודו של חודש הרמדאן, המחייבת את המעסיק לצעדים כגון הבטחת מספר ימי עבודה מסוים במשמרות הנוחות לעובד מבחינת הצום, וכן אישור להפסקת אוכל ארוכה יותר (בתשלום) לעובדי משמרות הערב.

כדי להגן על הרוקחים מהתעמרות מצד לקוחות, מציעים החוקרים לקדם את הצעת החוק נגד התעמרות בעבודה, הדורשת מן המעסיק "לטפל ביעילות במקרה של התעמרות במסגרת יחסי עבודה שידע אודותיו, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות ההתעמרות וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן בעקבותיה". קידום הצעה זו, כמו גם העלאת המודעות של הרוקחים והמעסיקים לחשיבות העניין, יסייעו ליצירת סביבת עבודה בטוחה בקרב הרוקחים.

השכלה ותעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

לפני כמה חודשים התעוררה בארץ "מחאת האתיופים", בעקבות תחושות אפליה וקיפוח שהעלו ישראלים רבים ממוצא אתיופי. בעקבות המחאה בחנו חוקרי מרכז טאוב, הדס פוקס וגלעד ברנד, את מאפייני ההשכלה והתעסוקה בקבוצת אוכלוסייה זו. כדי לעקוב אחר מגמות השתלבותם בארץ, המחקר הבחין בין ישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בישראל (או עלו עד גיל 12) ובין העולים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר יותר. מממצאי המחקר עולה כי ההבדלים בין יהודים שאינם ממוצא אתיופי ובין יוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ מצטמצמים, אולם הפערים בין הקבוצות עדיין ניכרים.

באופן כללי, האוכלוסייה ממוצא אתיופי מתאפיינת בהשכלה נמוכה יחסית לשאר האוכלוסייה היהודית. שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידים ממוצא אתיופי היה 54 אחוז מבין הנבחנים ב-2012, בהשוואה ל-73 אחוז בקרב כלל הנבחנים בחינוך העברי, ואילו שיעורם של בעלי תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות עמד על כ-56 אחוז מבין הזכאים לבגרות יוצאי אתיופיה, בהשוואה ל-84 אחוז בקרב כלל הזכאים בחינוך העברי.

הפערים בהשכלה ניכרים גם בבחינת שיעור האקדמאים באוכלוסייה. כפי שניכר בתרשים הראשון, בקרב ישראלים ממוצא אתיופי אשר נולדו בישראל או עלו בגיל מוקדם עומד שיעור המשכילים על כ-20 אחוז. שיעור זה מציג שיפור משמעותי ביחס לאתיופים שעלו לאחר גיל 12 (כ-6 אחוז) והוא גבוה יותר משיעור המשכילים בקרב האוכלוסייה הערבית. עם זאת, הוא עודנו נמוך ביחס לאוכלוסייה היהודית שאינה אתיופית, העומד על 40 אחוז.

Hebrew figure 1

לפי המחקר של פוקס וברנד, פערי ההשכלה בין יוצאי אתיופיה לכלל האוכלוסייה היהודית משתקפים היטב בשוק העבודה. 62 אחוז מיוצאי אתיופיה שעלו לארץ אחרי גיל 12 מועסקים במשרות שאינן דורשות מיומנות גבוהה, לעומת 44 אחוז ביתר האוכלוסייה היהודית.כ-5 אחוזים בלבד מהעולים בגיל מבוגר יותר מועסקים במשלח יד ברמת מיומנות גבוהה, לעומת 33 אחוז ביתר האוכלוסייה היהודית (כולל משרות ניהול).

כמוצג בתרשים השני, שיעור גבוה יחסית מהמועסקים בקרב יוצאי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר עובדים בניקיון או במטבח – כמחצית מהנשים ו-17 אחוז מהגברים המועסקים בקבוצה זו. לעומת זאת, שיעור המועסקים במשרות ניקיון בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל דומה לכלל האוכלוסייה (3.9 אחוזים מכלל המועסקים). יתרה מכך, הסיכוי לעסוק בניקיון תלוי מאוד במספר שנות הוותק בארץ ובגיל העלייה לישראל מאתיופיה. ככל שהוותק בארץ נמוך יותר וגיל העלייה גבוה יותר (עד גיל 20, לאחר מכן ההשפעה אינה מובהקת סטטיסטית), כך שההסתברות לעסוק בניקיון גבוהה יותר.

Hebrew figure 2

מהתמקדות בקבוצת הגיל 35–30 נמצא כי מצבם של יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל טוב יותר בהשוואה לאלו שעלו בגיל מבוגר, אך עדיין קיימים פערים בינם ובין יתר האוכלוסייה היהודית. כ-21 אחוז מבני העדה שנחשפו למערכת החינוך בישראל ממוקמים ברובד העליון של שוק העבודה, לעומת כ-40 אחוז מהאוכלוסייה היהודית, וכ-60 אחוז מהם מועסקים במשרות במיומנות נמוכה או כעובדים בלתי מקצועיים, לעומת 41 אחוז בקרב יתר האוכלוסייה היהודית.

אחת הטענות הנשמעת לעתים בהקשר לתעסוקת ישראלים ממוצא אתיופי היא אפליה בתעסוקה ובקבלה למקומות עבודה. לצד זאת, ייתכן גם כי שיעורי ההשכלה הנמוכים מקשים על בני הקבוצה להשתלב בשוק העבודה. כדי לבחון את השפעת ההשכלה נבדקה התפלגות האוכלוסייה לפי משלח יד בקרב בעלי השכלה אקדמית בלבד. כפי שאפשר לראות בתרשים השלישי, בקבוצה זו ישראלים ממוצא אתיופי אינם נבדלים באופן מהותי מיתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי. משמעות הנתון היא שאקדמאים בני העדה אכן משתלבים במשלחי יד התואמים את רמת השכלתם.

Hebrew figure 3

עם זאת, בחינת שכרם של אקדמאים ממוצא אתיופי מראה שלמרות השתלבותם ברובד העליון של שוק העבודה, הכנסתם נמוכה ביחס ליתר המועסקים בקטגוריה. פערים אלו נובעים כנראה מהתמקדות של אקדמאים יוצאי אתיופיה בתחומי לימוד ועיסוק המתאפיינים בשכר נמוך יחסית. בפרט, רבים מהאקדמאים ממוצא אתיופי המשתייכים לקטגוריה "משלחי יד במיומנות גבוהה" עוסקים בתחומי הרווחה וההוראה, שהשכר בהם נמוך יחסית. ממצא זה מרמז על קושי בהגעה לתחומי הלימוד והתעסוקה הנחשבים יוקרתיים יותר, המסייעים להשגת שכר גבוה.

התמונה הכללית העולה מהמחקר של מרכז טאוב היא חיובית: יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל הצליחו לצמצם באופן משמעותי את פערי ההשכלה והתעסוקה העמוקים הקיימים בין בני העדה שעלו בגיל מבוגר יותר לכלל האוכלוסייה היהודית. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שעדיין ניכרים פערים בין יוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ ובין יהודים ממוצא אחר, בעיקר בקרב אקדמאים. כפי שמצאו פוקס וברנד, השכלה אקדמית כשלעצמה אינה מספקת לצמצום הפערים. ממצאים אלו מדגישים את הצורך בחינוך מתקדם ברמה גבוהה (בדגש על גישה למגוון תחומי לימוד והזדמנויות תעסוקה יוקרתיות), כדי להבטיח השתלבות נאותה והתקדמות בשוק העבודה.

 

השתלבותם של רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

המחקר מתמקד בענף הרוקחות, היות  שבעשור האחרון נכנסו למקצוע ערבים רבים ושיעור גבוה מהם עובדים בעסקים בבעלות ובניהול של יהודים. באמצעות ראיונות עומק עם רוקחים ורוקחות יהודים וערבים ועם מנהלי בתי מרקחת משווה הנייר בין התנסויותיהם של רוקחים משתי הקבוצות בכל שלבי קריירת הרוקחות, וכן בין תפיסותיהם של המרואיינים לגבי ההבדלים בין האוכלוסיות. המחקר מצביע על מורכבות בתהליך השתלבותם של ערבים במקצוע הרוקחות. מחד גיסא, פתיחת אפיק הלימודים בירדן – המסייע לערבים להתגבר על חסמי קבלה גבוהים ללימודי רוקחות בישראל – מאפשרת לערבים לרכוש השכלה מקצועית, ויש עלייה בנכונות של מעסיקים יהודים לקבלם לעבודה. מאידך גיסא, הלימודים בירדן מוערכים פחות מהלימודים בישראל בקרב מעסיקים יהודים, והדבר מקשה על ערבים למצוא אצלם התמחות ותעסוקה. כמו כן, מעסיקים רבים נרתעים מחוסר הניסיון של הרוקחים הערבים בשוק המקומי. לאור זאת, חיפוש התמחות ועבודה בקרב רוקחים ערבים אורך זמן רב מאוד בהשוואה לרוקחים יהודים, ועקב כך רבים מתפשרים על מיקום העבודה ועל השכר. קשיים אלו מועצמים בשל היעדר קשרים מקצועיים, אולם גם רוקחים ערבים שלמדו בישראל חווים חסמים בקבלה להתמחות ולעבודה. נוסף על כך, המרואיינים מדווחים על מקרי אפליה מצד מעסיקים, למשל כלפי מועמדות לעבודה העוטות חיג'אב, על גילויי גזענות מצד לקוחות יהודים ועל קשיים הנגרמים כתוצאה מהיעדר מדיניות ארגונית המכירה במאפיינים הדתיים והתרבותיים שלהם. לצד זאת, הממצאים מראים כי העבודה המשותפת תורמת גם לשינוי עמדות של יהודים כלפי ערבים. לאור הממצאים, הנייר מציע צעדי מדיניות שיכולים לתרום לשילוב ערבים בשוק הרוקחות, כמו הכשרות ייעודיות והתחשבות במועדים מוסלמיים.

מגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

בקרב יוצאי אתיופיה שהגיעו ארצה אחרי גיל 12 רמת ההשכלה נמוכה. שיעורי התעסוקה שלהם אמנם גבוהים, אולם רובם עובדים במשלחי יד בשכר ובסטטוס נמוכים יחסית.
מצבם של ישראלים ממוצא אתיופי שגדלו ולמדו בארץ טוב יותר, ויש מגמת שיפור מתמשכת בהשכלתם. עם זאת, השתלבותם בשוק העבודה טובה פחות מאשר בקרב יהודים בני גילם שאינם יוצאי אתיופיה.

חשיבות היקף לימודי המתמטיקה בתיכון לקריירה

מהמחקר עולה כי שיעור התעסוקה של נבדקים שנבחנו בבגרות במתמטיקה בהיקף של 3 יחידות לפחות גבוה מזה של אלו שנבחנו בהיקף נמוך יותר (או לא נבחנו כלל), אולם אין פערי תעסוקה בין אלה שלמדו בהיקף של 3, 4 ו-5 יחידות. לעומת זאת, נמצאו פערי הכנסה ניכרים בין הנבחנים בכל מספר יחידות. חלק הארי של פערים אלו הוא עקיף, כך שככל הנראה לימודי מתמטיקה בהיקף מוגבר מביאים לבחירת מסלול לימודים אקדמי יוקרתי, וזה מביא בתורו לתעסוקה איכותית יותר ברמת שכר גבוהה יותר. עם זאת, לימודים ברמת 5 יחידות קשורים חיובית להכנסה גם באופן ישיר (כלומר בפיקוח על המשתנים האחרים), בעיקר בקרב נשים. ניתוח תרחישים תיאורטיים מראה כי העברת תלמידים ממסלול של 4 יחידות למסלול של 5 יחידות לימוד במתמטיקה צפויה להגדיל את שכרם ב-10 אחוזים בממוצע – מתוכם 6 אחוזים הם השפעה ישירה ו-4 אחוזים נובעים מההכנסה הגבוהה יותר בתחומי הלימוד האופייניים לבוגרי 5 יחידות (בעיקר מדעי המחשב). תחומי הלימוד מושפעים יותר מהיקף לימודי המתמטיקה בקרב נשים, וגם השכר שלהן מושפע יותר בהתאם. כדי לעודד תלמידים להרחיב את לימודי המתמטיקה יש לשלב בין שיפור איכות הלימודים בבית הספר והגברת המודעות של התלמידים ומשפחותיהם לחשיבות לימודי המתמטיקה, ואף לתמרץ את בתי הספר לפעול בכיוון זה.

דוחים את הפנסיה? מגמות תעסוקתיות בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל

אוכלוסיית ישראל צעירה יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות, אולם בשנים הקרובות צפוי גידול ניכר בשיעורם של המבוגרים באוכלוסייה. על פי התחזיות, ב-2030 יהיו בישראל 233 פרטים מעל גיל 65 לכל אלף פרטים בגיל העבודה – גידול של יותר מ-45 אחוז בחלקה היחסי של האוכלוסייה המבוגרת בהשוואה ל-2010. תוחלת החיים העולה מובילה ללחץ גובר על הביטוח הלאומי ועל מערכות הבריאות והפנסיה בישראל. לאור זאת, חשוב שישראלים מבוגרים יוכלו להמשיך להשתתף בשוק העבודה כל עוד הם מסוגלים לעשות זאת מבחינה פיזית ומנטלית.

סגן מנהל מרכז טאוב, פרופ' איל קמחי, וחוקר מרכז טאוב קיריל שרברמן חקרו את דפוסי התעסוקה בקרב מבוגרים בישראל בין השנים 2001 ו-2011 ומצאו שבקרב גילאי העבודה העיקריים (35 עד 54), שיעור התעסוקה של גברים בישראל נמוך משמעותית מאשר ב-OECD, אף שהפער הצטמצם מאז המחצית הראשונה של העשור הקודם. שיעור התעסוקה בקרב נשים באותם גילים בישראל היה נמוך יותר מאשר ב-OECD עד אמצע העשור הקודם אך מאז עלה בקצב מהיר יותר, וכעת הוא גבוה יותר מאשר ב-OECD.

שיעורי התעסוקה בגילים 55 עד 74 עלו בהתמדה בשנים האחרונות הן בישראל והן ב-OECD, אולם ככלל העלייה בישראל התרחשה בקצב מהיר יותר. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעורי התעסוקה של גברים ונשים בגילי 64–55 עלו במהלך המחצית הראשונה של שנות האלפיים, והיו דומים לשיעורים המקבילים ב-OECD. עם זאת, באמצע שנות האלפיים החלו שיעורים אלו בישראל להתרחק מהשיעורים ב-OECD והתאפיינו בצמיחה מהירה יותר, מה שהוביל לפער של מעל 6 נקודות אחוז לטובת ישראל.

בקבוצת הגיל האמורה, שיעורי התעסוקה בקרב גברים המוגדרים כעולים (יהודים שעלו לארץ אחרי 1990) וגברים יהודים שאינם עולים חדשים היו דומים ב-2011, ועמדו על כ-75 אחוז. עבור הגברים העולים זוהי התקדמות מרשימה, לאחר שהחלו את העשור בשיעורי תעסוקה הנמוכים ב-15 נקודות אחוז מאשר אצל יהודים שאינם עולים. גם בקרב גברים ערבים נרשמה עלייה ראויה לציון בשיעור התעסוקה מאז 2007, אולם ב-2011 הם נותרו בפיגור של כ-25 נקודות אחוז בהשוואה לגברים יהודים.

המגמות בשיעורי התעסוקה בקרב נשים בנות 64–55 היו דומות לאלה של הגברים, אך שיעורי התעסוקה היו נמוכים יותר: כ-60 אחוז תעסוקה בקרב יהודיות, ותיקות ועולות כאחד, ב-2011. שיעורי התעסוקה של הנשים הערביות הכפילו את עצמם בעשור שקדם ל-2011, אולם הם נותרו נמוכים מאוד ועמדו על כ-12 אחוזים ב-2011.

כפי שניכר בתרשים השני, מגמות התעסוקה בקרב גברים בקבוצת הגיל 74–65 בישראל וב-OECD דומות לאלה של גברים בקבוצת הגיל 64–55: שיעורי התעסוקה בקרב הגברים הישראלים היו דומים למדינות ה-OECD עד 2004 ואז החלו לעלות בקצב מהיר יותר, מה שהוביל לפער של יותר מ-5 נקודות אחוז לטובת ישראל ב-2011. לעומת זאת, יש הבדל ניכר בין הקבוצות בשיעורי התעסוקה עצמם: בקרב גברים בני 74–65 השיעור נמוך ביותר מ-40 נקודות אחוז בהשוואה לקבוצת הגיל הצעירה יותר, אם כי קצב הגידול בקבוצה המבוגרת מהיר יותר. בבדיקת שיעורי תעסוקת הנשים בקבוצת הגיל 65 עד 74 פיגרה ישראל אחרי ממוצע ה-OECD לאורך כל התקופה שבין 2001 ל-2011, אם כי הפער הצטמצם לנקודת אחוז אחת בלבד ב-2011 עקב קצב צמיחה מהיר יותר של תעסוקת הנשים בישראל.

שיעורי התעסוקה של גברים בני 74–65 עלו בעשור הקודם בכל קבוצות האוכלוסייה. עם זאת, התרחב הפער בין שיעורי התעסוקה של גברים יהודים שאינם עולים חדשים לשיעור בקרב גברים ערבים – במיוחד במחצית הראשונה של אותו עשור – ולאורך כל התקופה נשמר פער של כעשר נקודות אחוז לטובת הוותיקים בהשוואה לגברים עולים. תבנית דומה נרשמה בקרב נשים בקבוצת גיל זו. שיעורי התעסוקה של נשים יהודיות ותיקות עלה משיעור של פחות מ-8 אחוזים ב-2001 ל-14 אחוז ב-2011, והציב אותן בפער של כמה נקודות אחוז לטובתן ביחס לנשים עולות, ובפער גדול מאוד מהנשים הערביות, שפחות מ-2 אחוזים מהן היו מועסקות.

נוסף על כך, קמחי ושרברמן חקרו את מגמות התעסוקה בקרב גילאי 75 ומעלה. בניגוד למגמות שנצפו אצל גברים בני 74–55 ונשים בנות 64–55, בקבוצה זו היו שיעורי התעסוקה ב-OECD היו גבוהים יותר בעקביות מאשר בישראל לאורך כל העשור. שיעורי התעסוקה בקרב גברים יהודים ותיקים נעו בין 6 ל-8 אחוזים במהלך העשור, ובין 1 ל-4 אחוזים אצל גברים ערבים ועולים (אם כי נרשמה מגמת עלייה קלה בקבוצת העולים בחלקו השני של העשור). שיעור התעסוקה בקרב נשים באותה קבוצת גיל עמד על פחות מ-2 אחוזים בשנת 2011, וההפרשים בין שלוש האוכלוסיות שנבדקו (יהודיות ותיקות, עולות וערביות) לאורך העשור היו מינימליים.

העלייה בשיעורי התעסוקה בקרב מבוגרים מניבה הכנסה גבוהה יותר מעבודה בקבוצת אוכלוסייה זו, ובכך מפחיתה את שיעורי העוני במונחי הכנסה כלכלית (לפני תשלומי העברה ממשלתיים ולפני מס). כפי שהראו בן-דוד ובלייך ב"דוח מצב המדינה" לשנת 2013, שיעורי העוני במונחי הכנסה כלכלית בקרב קשישים ירדו בעקביות יחסית לאורך העשור האחרון, אם כי הם עדיין נותרו גבוהים ועמדו על 51 אחוז ב-2011.

יש כיום כמה גורמים המעודדים המשך השתתפות בשוק העבודה בקרב האוכלוסייה המבוגרת, לרבות בריאות טובה יותר, ומשרות תובעניות פחות מבחינה גופנית עקב השינוי בתמהיל התעסוקתי. במקביל לכך העלייה בתוחלת החיים, הרווחים הנמוכים בשוק ההון ואי הוודאות בנוגע לתמיכה מהמוסד לביטוח לאומי מובילים את האוכלוסייה המבוגרת להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. קמחי ושרברמן מציעים לקובעי המדיניות בישראל לתמוך במגמות תעסוקתיות אלו על ידי עידוד תנאי עבודה גמישים ושימוש בזיכויי מס, כדי לאפשר המשך תעסוקה מעבר לגיל הפרישה הרשמי.

התשואה להשכלה בקרב חרדים בישראל

 

בחברה הישראלית מתנהל דיון נרחב בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לשלב חרדים בשוק העבודה ובמשק המודרני. כדי לשפוך אור על הנושא, בחן חוקר מרכז טאוב איתן רגב את המגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב חרדים. רגב גילה ירידה משמעותית לאורך זמן בשיעורי ההשכלה הגבוהה וההשכלה התיכונית בקרב החרדים, כלומר: הסיכויים להיות בעל תואר אקדמי גבוהים יותר בדור המבוגר מאשר בקרב הדור הצעיר. מגמה זו מנוגדת באופן ברור לגידול בשיעורי ההשכלה הגבוהה בכל מגזר אחר בחברה הישראלית, לרבות יהודים שאינם חרדים, מוסלמים, דרוזים וערבים נוצרים. ההשכלה בקרב חרדים, ובמיוחד בקרב גברים, מתאפיינת במספר הולך ופוחת של שנות לימוד בחינוך הפורמלי. מספר הגברים החרדים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) שהם בעלי השכלה יסודית בלבד עלה משליש לכמעט חצי בעשור האחרון בלבד.

מה משמעותה של הירידה בהשכלה מבחינת השתלבותם של החרדים במשק הישראלי? כיצד משפיעה ההחלטה ללמוד בישיבה קטנה החל מכיתה ח' במקום להמשיך בחינוך הפורמלי על סיכוייו של נער חרדי להשיג תעסוקה בעתיד ועל פוטנציאל ההשתכרות שלו? מחקרו של רגב מספק כמה תשובות לשתי השאלות הללו.

סיכוייהם של גברים חרדים ונשים חרדיות להיות מועסקים גוברים כאשר יש ברשותם תואר אקדמי. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, בעוד שרק כשליש מן הגברים החרדים בני 25 עד 64 שאינם בעלי תואר אקדמי מועסקים, שיעור התעסוקה מוכפל ומגיע ל-71 אחוז כשמדובר בגברים חרדים בעלי תואר אקדמי. פער דומה, אם כי קטן יותר, קיים גם אצל הנשים החרדיות. רק מחצית מהנשים החרדיות שאין ברשותן תואר אקדמי מועסקות, ואילו שיעור המועסקות קופץ ל-76 אחוז כאשר מדובר בנשים שברשותן תואר אקדמי. בערים שיש בהן אוכלוסיות חרדיות גדולות (אלעד, אשדוד, בני ברק, ביתר עילית, בית שמש, ירושלים ומודיעין עילית) קיימים פערי תעסוקה גדולים בין חרדים בעלי השכלה גבוהה ובין חרדים משכילים פחות.

בחברה החרדית שכיח שנשים הן המפרנסות העיקריות במשק הבית. עקב כך, שיעורי התעסוקה בקרב נשים חרדיות עולים על אלה של הגברים. מרבית הנערות החרדיות זוכות להשכלה על-יסודית, ואילו הרוב המכריע של הנערים החרדים ממשיכים במסלול של לימודי דת בלבד – על חשבון כל חינוך פורמלי נוסף מעבר להשכלה יסודית. כיוון שכך, גם בקרב חרדים שאין ברשותם תואר אקדמי לנשים יש סיכוי גבוה יותר להחזיק ברמת השכלה פורמלית גבוהה יותר מאשר הגברים, ולכן הן עשויות להשתלב טוב יותר בשוק העבודה – ואכן, יש להן יתרון של 16 אחוז בשיעור התעסוקה בהשוואה לגברים חרדים. בקרב חרדים בעלי תואר אקדמי מצטמצם הפער בין שיעורי התעסוקה בין גברים לנשים לחמישה אחוזים לטובת הנשים.

תפקידה של ההשכלה חורג מעבר ליכולתו של אדם למצוא עבודה; יש לה השפעה מהותית על סוגי העבודה שאפשר להשיג, וכן על השכר שאפשר להרוויח. בדומה לקבוצות אוכלוסייה אחרות, שכרם של חרדים בעלי תואר אקדמי גבוה בהרבה משכרם של אלו שאינם בעלי תואר. כפי שמראה התרשים השני, בקרב גברים חרדים בגילי 64–25 המועסקים במשרה מלאה, השכר החודשי הממוצע של בעלי ההשכלה הגבוהה גבוה בכ-80 אחוז משכרם של מחוסרי התואר האקדמי. נשים חרדיות בעלות השכלה גבוהה נהנות משכר הגבוה ב-71 אחוז מחברותיהן שהשכלתן נמוכה יותר. יש פערי שכר משמעותיים בין חרדים בעלי תואר אקדמי ואלו שאין ברשותם תואר בכל הערים המתאפיינות באוכלוסיות חרדיות גדולות, והפערים הגדולים ביותר נמצאו בבני ברק (105 אחוז בקרב גברים, 102 אחוז בקרב נשים) ובבית שמש (100 אחוז אצל גברים, 81 אחוז אצל נשים). אין זה מפתיע כי לפערי השכר והתעסוקה בין בעלי תואר למחוסרי תואר יש השפעה על הכנסתו הכוללת של משק הבית, המושפעת מרמות ההשכלה של הבעל והאישה גם יחד. ב-80 אחוז ממשקי הבית החרדיים גם לאישה וגם לבעל אין תואר אקדמי. ההכנסה במשקי בית אלו נמוכה ב-62 אחוז מהכנסתם של משקי הבית שבהם רק לאישה יש תואר אקדמי, וב-88 אחוז ממשקי הבית שבהם רק לבעל יש תואר אקדמי. רק בחמישה אחוזים ממשקי הבית החרדיים גם הבעל וגם האישה מחזיקים בתואר אקדמי, והם נהנים מהכנסה הגבוהה ב-157 אחוז בהשוואה למשקי הבית שאינם כוללים בעלי תואר אקדמי (18,943 שקלים בחודש מול 7,382 שקלים בחודש). הכנסה מספקת מעבודה למשק הבית חשובה ביותר כדי לסייע בהבטחת רמת חיים מספקת למשפחות חרדיות גדולות, ולמנוע את נפילתם של משקי הבית אל מתחת לקו העוני.

החשיבות של ממצאיו של רגב בנוגע להשפעת ההשכלה הגבוהה והלימודים התיכוניים על שוק העבודה היא בכך שהם מציעים קווים מנחים ליוזמות מדיניוּת ולתכניות המיועדות לשפר את נתוניהם של חרדים בשוק העבודה ולטפל בשיעורי העוני הגבוהים באוכלוסייה זו.

מגמות באי שוויון בשכר העבודה בישראל

לאורך התקופה גדלה התמורה, או התשואה, להשכלה, נתון שהיה עשוי להוביל לגידול באי השוויון בשכר. אלא שבפועל פערי השכר דווקא הצטמצמו מעט, עקב העובדה שבעלי שכר נמוך שיפרו את מעמדם ביחס לבעלי שכר גבוה יותר. ייתכן כי אחד הגורמים לצמצום פערי השכר הוא העלייה בשכר המינימום. עובדים בעשירוני השכר 8–7 חוו ירידה בשכר, יחסית לעובדים בעלי שכר נמוך יותר ולבעלי שכר גבוה יותר, ובעקבות זאת נעשתה התפלגות השכר מקוטבת יותר. אותה מגמת קיטוב ניכרת גם בהתפלגות היקף שעות העבודה לפי משלחי יד: הן במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך והן באלה המתאפיינים בשכר גבוה גדל היקף שעות העבודה ביחס להיקף שעות העבודה במשלחי יד המתאפיינים בשכר בינוני. בחלוקה לפי משלחי יד, נמצא שהתמורה להשכלה במשלחי יד בעלי שכר נמוך גדלה, בעוד שבמשלחי יד בעלי שכר גבוה יותר ניכרת ירידה בתמורה להשכלה. גם עובדה זו עשויה להסביר את העלייה היחסית בשכרם של בעלי שכר נמוך. המשמעות של המגמות שתוארו היא שהשכלה גבוהה הופכת להיות בעלת ערך כלכלי גם בקרב עובדים המוצאים את עצמם במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

הכלכלה השחורה בישראל

ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים. באמצעות הכנסות אלו תוכל הממשלה להגדיל את ההוצאה הציבורית, להקטין את נטל המס ולצמצם את החוב הלאומי. עם הגורמים העיקריים המעודדים כלכלה שחורה נמנים מס שולי גבוה, עול ביורוקרטי כבד, אכיפה מועטה ונורמות דיווח לקויות. כדי להקטין את ממדי התופעה יש להתמקד בשלושה מישורים עיקריים: (1) שיפור תהליך האכיפה: מומלץ לקבוע לרשות המסים יעדים הן בתחום האכיפה והן בתחום שיפור השירות והקלת הדיווח, ולהחיל עליה נורמות של שקיפות בנוגע לעמידה ביעדים אלו; (2) שינוי שיטת הגבייה: כדי להקשות על אזרחים להעלים מס מומלץ להחיל חובת דיווח כללית, לעבור למיסוי על בסיס משק בית (במקום על בסיס פרטים) ולהכיר בהוצאות, תוך מינוף טכנולוגיית המידע לצורך דיווח וביקורת אוטומטיים; (3) הפחתת נטל המס: מומלץ לצמצם את שיעורי המס לעסקים קטנים העוברים להשתמש בתשתית אלקטרונית של תשלומים ודיווח הכנסות, כדי לצמצם את התמריצים להעלמת הכנסות.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

רפורמה בשוק העבודה של ישראל ואופציית ה-Flexicurity

מדיניות ה-Flexicurity מקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובה בעת מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם. בהשוואה לישראל, מדינות שאימצו את מדיניות ה-Flexicurity נהנות מרמות גבוהות יותר של פריון עבודה, והפריון בהן אף גדל מהר יותר זה עשרות שנים ברציפות. מדינות אלו מתאפיינות גם בשיעורי תעסוקה גבוהים יותר ובשיעורים נמוכים יותר של עוני ואי שוויון בהכנסה בהשוואה לישראל. עובדות אלו מעוררות כמה שאלות, ובראשן: האם ביצועיהן הכלכליים-חברתיים המשופרים של מדינות ה-Flexicurity אכן נובעים ממדיניות זו, והאם המדיניות יכולה להתאים גם לישראל? פרק זה בוחן את השאלות האלה, בודק את מאפייניה השונים של מדיניות ה-Flexicurity ומשווה את התוצאות הכלכליות-חברתיות במדינות אלו לתוצאות במדינות אחרות, לרבות ישראל. בסיכום הפרק מובאות כמה המלצות עבור ישראל בהקשר זה.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

פנסיה ממלכתית לעומת פנסיה פרטית

ההשוואה כוללת כמה ממדים: יעילות האכיפה והגבייה, היכולת לקיים תחרות משוכללת בשוק ההון בישראל, והעקרונות של ביטוח ממלכתי לעומת ביטוח פרטי ומשמעותם לגבי ישראל. המסקנה העולה מהמסמך היא שלמערכת פנסיה ממלכתית יש יתרונות על פני פנסיה פרטית, גם מצד עלויות הניהול וגם מצד התשואות לחוסכים.

מבנה משפחתי וסוגיות רווחה בקבוצות האוכלוסייה השונות בישראל

 את התקציר כתבה מנהלת תחום המדיניות במרכז ליאורה בוורס, והוא התפרסם לראשונה כפרק בפרסום מיוחד של האו”ם. בין הנושאים הנסקרים בתקציר:

  • שיעורי הילודה בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח (3.0 ילדים לאישה בהשוואה לממוצע של 1.7 ב-OECD),  עם מדיניות ממשלתית המעודדת ילודה במגוון דרכים.
  • המדינה מעניקה סביבה תומכת יחסית לאמהות עובדות, ובכך מובילה לשיעורי תעסוקה יחסית גבוהים בקרב ישראליות בגילים 25 עד 44 שיש להן ילדים.
  • אחד האתגרים הגדולים ביותר שמולם ניצבות משפחות בישראל הוא העוני: אחד מתוך כל חמישה משקי בית בישראל ואחד מכל שלושה ילדים חיים מתחת לקו העוני. הבעיה בולטת במיוחד בקרב הערבים והחרדים, אולם מתבטאת באופן שונה אצל כל אחת מהקבוצות.

פריון נמוך: בעיה מערכתית במשק הישראלי

אחת המטרות העיקריות של קובעי המדיניות היא לשפר את רמת החיים במדינה, הנמדדת בדרך כלל באמצעות התוצר המקומי הגולמי (תמ”ג) לנפש. צמיחה כלכלית שהולכת ועולה בהתמדה לאורך שנים נובעת משיפורים בפריון. אחד המדדים המרכזיים לפריון הוא התמ”ג הממוצע לשעת עבודה, המכונה פריון עבודה. למדד זה יש השפעה חשובה גם על השכר. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, בחן את הנושא לעומק במחקר שהתפרסם ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013.

המחקר מצא שלא רק שפריון העבודה בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח, אלא שהפער בין הפריון במדינות ה-G7 לפריון בישראל הולך וגדל במשך יותר מארבעה עשורים ברציפות. נוסף על כך, בעוד שמספר שעות העבודה הממוצע לאדם במדינות ה-G7 פחת בהדרגה במהלך 30 השנים האחרונות, הרי שמספרן בישראל היה תנודתי וכיום נותר ברמה דומה לזו של תחילת שנות השמונים.

חלק חשוב במחקרו של בן-דוד הוא בדיקה מקיפה של פריון העבודה בחמישה תחומים עסקיים, המהווים חלק גדול של המשק בישראל. לפני מחקר זה, ניתן היה לחשוב כי פערי הפריון יכולים לנבוע מממשלה מנופחת ולא יעילה, או מתחומים עסקיים בודדים שבהם הישגיה של ישראל אינם טובים. אולם כפי שניתן לראות בסדרת התרשימים הבאים, מאז 1995 פריון העבודה בישראל בארבעה מתוך חמשת הענפים העסקיים העיקריים מדורג מתחת לכל, או כמעט כל, 11 מדינות ה-OECD האחרות שעבורן קיימים נתונים רלוונטיים  מהתקופה הנבדקת.

בתחום הייצור התעשייתי – הכולל היי-טק וגם תעשיות מסורתיות יותר – עלתה ישראל מהמקום האחרון ב-1995 למקום שלפני האחרון (מעל איטליה) ב-2008. בתחום העסקי (הכולל תיווך פיננסי, נדל”ן, השכרה ופעילויות עסקיות), שבו הפריון הוא הגבוה ביותר מבין כלל הענפים בכל המדינות, ירדה ישראל מהמקום שלפני האחרון ב-1995 למקום האחרון (לצד דנמרק) ב-2008. בתחום המסחר הסיטוני והקמעוני, התיקונים, המלונאות, המסעדנות והתחבורה היה פריון העבודה בישראל הנמוך ביותר לאורך כל התקופה, והפער בינה ובין המדינות המפותחות האחרות הולך וגדל. תחום הבנייה, שבישראל מועסקים בו הרבה עובדים זרים בלתי מיומנים, מתאפיין בתפוקת עבודה נמוכה במיוחד, ולאורך התקופה שנבדקה נותרה ישראל הרחק מאחורי 11 המדינות האחרות. התחום היחיד שבו ביצועיה של ישראל טובים יותר באופן יחסי הוא החקלאות, המהווה זה זמן רב מקור לגאווה ולחדשנות. עם זאת, הפריון של ישראל בתחום זה אינו יוצא מגדר הרגיל, והוא נע בהתמדה בטווח הביניים שבין 11 מדינות ה-OECD שנבדקו.

פריון העבודה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD בכל התחומים. הפער הבולט ביותר נרשם בתחום המסחר הסיטוני והקמעוני, התיקונים, המלונות, המסעדות והתחבורה, ובתחום הבנייה, שבהם הפריון בישראל נמוך כמעט ב-40 אחוז מהממוצע.

Heb Productivity Part A

Heb Productivity Part B

העובדה שהפריון הנמוך רווח בכל חלקי המשק הישראלי מצביעה על כך שתופעה זו נובעת מגורמים כלל ארציים. כפי שניתן לראות ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013, הפריון הנמוך נובע ממגוון גורמים בסיסיים, לרבות מחסור בהון אנושי מספק בשל הרמה הנמוכה של ההשכלה הבסיסית בכלל, ובקרב חרדים וערבים בפרט. גם השקעה נמוכה בהון הפיזי לאורך השנים והביורוקרטיה הממשלתית המסורבלת מקשות על ניהול עסקי יעיל במדינה. פריון העבודה קשור בקשר הדוק לרמת חיים גבוהה יותר. לכן, הטיפול במכשולים המפריעים להגברת הפריון הוא המפתח העיקרי לשיפור חיי היום-יום של הישראלים.

נותרים מאחור: תפוצת ההשכלה הגבוהה בקרב חרדים הולכת ופוחתת

השכלתם של החרדים והשתתפותם בכוח העבודה בישראל הם נושאי דיון לוהטים בחברה הישראלית כיום, אלא שלא תמיד השיח בנושא זה מבוסס על עובדות מדויקות. ב”דוח מצב המדינה” לשנת 2013 בדק איתן רגב, חוקר מרכז טאוב, מגמות בחינוך ובתעסוקה בקרב החרדים, תוך שימוש בשיטה ייחודית ומדויקת יותר שפיתח לזיהוי אוכלוסייה זו.

ממחקרו של רגב עלו כמה ממצאי מפתח. ראשית, כמו בקרב האוכלוסייה שאינה חרדית, השכלה גבוהה חשובה מאוד להצלחתם של חרדים בשוק העבודה, הן במונחי תעסוקה והן במונחי שכר. שיעור התעסוקה של גברים חרדים בעלי תואר אקדמי בגילי 64–25 עמד על 71 אחוז, פי שניים מהשיעור בקרב מקביליהם חסרי התואר. פער דומה, אם כי קטן יותר, התגלה אצל נשים חרדיות. כמו כן, שכרם של גברים חרדים בעלי תואר בגילי 64–25 העובדים במשרה מלאה היה גבוה ב-80 אחוז בהשוואה לגברים חרדים שאינם בעלי תואר.

לאור חשיבות התואר האקדמי בהשתלבותן של משפחות חרדיות במשק, חקר רגב את שיעורי ההשכלה הגבוהה באוכלוסייה זו. ככלל, שיעורי ההשכלה הגבוהה בקרב החרדים נמוכים בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, רק ל-7.5 אחוזים מהגברים החרדים בגילי 44–25 היה תואר אקדמי ב-2008, בהשוואה ל-11.8 אחוז מהגברים המוסלמים והדרוזים, 23.6 אחוז מהערבים הנוצרים ו-31.2 אחוז מהגברים היהודים שאינם חרדים. הפערים הגדולים התקיימו גם בקרב הנשים החרדיות בטווח גילים זה. מעניין לראות כי בישראל של היום, הסבירות שלנשים בגילים 44–25 יהיה תואר אקדמי גבוהה יותר מהסבירות לתואר בקרב גברים בכל תת-קבוצה באוכלוסייה.

Heb Haredi education Fig 1

המגמות בתחום ההשכלה הגבוהה בקרב חרדים עומדות בניגוד בולט למתרחש בקבוצות האחרות. בקרב נשים מוסלמיות, דרוזיות, נוצריות ויהודיות שאינן חרדיות קיימת מגמה הולכת וגוברת של רכישת תואר אקדמי. בקבוצות אלו הסבירות להיות בעלת תואר אקדמי אצל נשים בגילי 44–25 הייתה גבוהה בהשוואה לנשים בגילי 64–45. בניגוד חד לכך, חלקן של בעלות התואר האקדמי מבין החרדיות הצעירות (12.8 אחוז) נמוך יותר בשליש מחלקן בקרב נשים חרדיות מבוגרות יותר (17.6 אחוז).

מצבם של הגברים החרדים חמור אף יותר. בניגוד מוחלט לדעה הרווחת, שיעור האקדמאים בקרב החרדים ירד, ולא עלה. אמנם הרבה יותר גברים חרדים מבעבר לומדים לתואר אקדמי, אולם עלייה זו מתקזזת (ואף יותר מכך) עם מספרם הרב עוד יותר של חרדים הבוחרים שלא לעשות זאת. עקב כך, בעוד ש-15.1 אחוז מהגברים החרדים בגילי 64–45 הם בעלי תואר אקדמי, בקרב הגברים החרדים הצעירים יותר שיעור בעלי התואר האקדמי נמוך בחצי – 7.5 אחוזים.

חלקם של בעלי התארים האקדמיים מבין כלל הגברים החרדים בגילי העבודה נותר נמוך מאוד לאורך כל העשור שבין 2002 ל-2010, כפי שניתן לראות בתרשים השני. בדומה לכך, לאורך כל העשור נרשם שיעור נמוך של בעלי תעודת בגרות. הקבוצה הגדולה ביותר, בפער ניכר, והיחידה שהראתה גידול משמעותי – מ-31 ל-47 אחוז מכלל הגברים בקבוצת הגיל – הייתה  קבוצת הגברים החרדים שיש להם השכלה יסודית בלבד. מגמות אלו נובעות מכך שביחס לעבר יותר בנים חרדים נכנסים למערכת הישיבות לאחר כיתה ח’, ובנקודה זו הם מפסיקים לקבל השכלה בסיסית בנושאי הליבה, ומתמקדים אך ורק בלימודי דת.

Heb Haredi education Fig 2 new
הירידה בחלקם של בעלי תואר אקדמי באוכלוסייה החרדית תועדה לראשונה במחקרו של רגב, ויש לה השלכות חשובות על כלכלת ישראל. כאשר שנות ההשכלה הפורמלית שמקבל הדור הצעיר של גברים חרדים מועטות יותר בהשוואה לדור המבוגר יותר, יכולתם למצוא עבודה במשק הגלובלי, שהתחרות בו הולכת וגוברת, פוחתת בהתאם. אין זה צירוף מקרים כי בסוף שנות השבעים יותר מ-80 אחוז מהגברים החרדים בגילי העבודה העיקריים היו מועסקים, ואילו כיום מועסקים פחות מ-50 אחוז מהם. הירידה בשיעורי התעסוקה, שנמשכת עשורים שלמים ברציפות, תואמת כמעט אחד לאחד את הירידה שניכרת בקרב גברים מחוסרי השכלה לחלוטין שאינם חרדים. מכיוון שהאוכלוסייה החרדית גדלה מהר יותר משאר האוכלוסייה, המשמעות היא שחלק הולך וגדל מהישראלים אינם זוכים להשכלה ולכלים הדרושים כדי להשתתף במשק, ועשויות להיות לכך השלכות עתידיות שליליות על רמת החיים הלאומית ועל שיעורי העוני בישראל.

תכנית מערכתית לטיפול שורש באתגרים הכלכליים-חברתיים המרכזיים של ישראל

עיקרי התכנית:

מעגל המדיניות הראשון: יצירת תמריצים והענקת כלים לעבודה

מעגל המדיניות השני: יצירת סביבה תומכת ומסייעת

מעגל המדיניות השלישי: תכנית אסטרטגית רב-שנתית

פנסיות, עוני וקשישים בישראל

ברובן המכריע של המדינות שנבדקו מדיניות הרווחה והביטוח הלאומי מבטלת כמעט 90 אחוז מהעוני בקרב קשישים, אך יעילותו של מנגנון הרווחה בישראל פחותה בהרבה. תקציר זה בוחן את הניגוד המפתיע שנוצר בישראל: מדוע שיעור העוני בקרב קשישים במדינה הוא כמעט הנמוך ביותר במונחי הכנסות כלכליות בהשוואה למדינות ה-OECD-21, אך הגבוה ביותר במונחי הכנסה פנויה מבין המדינות הללו?

נשים בשוק העבודה: השפעת ההשכלה על דפוסי תעסוקה ועל השכר

להשכלה יש תפקיד מרכזי בהסבר ההשתתפות של נשים בשוק העבודה והשינויים שחלו הן בפעילות הכלכלית של נשים והן בהרכב כוח העבודה. אף שבתקופה הנבדקת חלה עלייה בשיעור הכללי של נשים המשתתפות בכוח העבודה, הפעילות הכלכלית של נשים בעלות השכלה נמוכה הולכת ומצטמצמת; היקף מעורבותן בשוק העבודה הצטמצם מבחינת שעות העבודה, והן נדחקו למקצועות השירותים. מצב זה יוצר קיטוב בין בעלות הכישורים, שבפניהן עומדות הזדמנויות תעסוקתיות רבות ותנאי עבודה הולמים, ובין הנשים שכישוריהן פחותים. אולם הגידול המשמעותי בהשכלה הגבוהה לא בהכרח יצר הזדמנויות תעסוקתיות חדשות. חלק מהנשים בעלות ההשכלה הגבוהה הצליחו להיכנס למקצועות גבריים, פרופסיונליים וניהוליים, המציעים תנאי עבודה טובים, הזדמנויות קידום ושכר יחסי גבוה. אולם נראה כי קצב גידול ההשכלה גבוה יותר מאשר קצב הגידול בביקושים למקצועות פרופסיונליים, וחלק גדול מהנשים המשכילות מסתפקות במקצועות שבעבר דרשו כישורים ברמה נמוכה יותר.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

השכלה ותעסוקה במגזר החרדי

עבור המחקר פותחה שיטה חדשה ומדויקת יותר לזיהוי האוכלוסייה החרדית, אשר אפשרה ניתוח ברזולוציות גבוהות מבעבר והניבה תמונה מקיפה ומדויקת יותר של דפוסי התעסוקה וההשכלה במגזר זה. הממצאים מצביעים על השפעה חיובית ניכרת של השכלה פורמלית (לימודי יסוד ולימודים אקדמיים) על שיעורי התעסוקה ורמות השכר של נשים וגברים חרדים. עם זאת, באופן פרדוקסלי מסתמנת בעשורים האחרונים מגמת נסיגה במשך ובהיקף הלימודים הפורמליים במגזר זה. תופעה זו ייחודית למגזר החרדי, וייתכן שטרם נחשפו מלוא השלכותיה. סקירת עומק של שוק העבודה החרדי מגלה כמה כשלים הנוגעים להיצע וביקוש של כוח אדם. בקרב נשים וגברים חרדים כאחד קיים עודף ביקוש גדול למשרות בענף החינוך מחד, ומאידך חסרים הכלים וההכשרה להשתלבות בענפים אחרים. התוצאה היא ענף חינוך מנופח, אשר בו כמה אנשים חולקים משרה אחת והיקף המשרה שלהם קטן – עוד תופעה חדשה יחסית, אשר לא הייתה נחלתו של מגזר זה בעבר. במקביל חלה עלייה חדה בשיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ובמשך הלימודים הממוצע. מכל אלו מצטיירת תמונה של מעבר הדרגתי (שהתחולל במהלך כ-30 שנה) משוק העבודה אל העולם התורני. השתרשות דפוסים אלו הופכת את החזרה אל שוק העבודה לאתגר שאין להקל בו ראש.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

מגמות בדפוסי התעסוקה וההכנסה בקרב קשישים בישראל

פרק זה בוחן את השינויים בדפוסי התעסוקה ובמצב הכלכלי של הקשישים בעשור הראשון של האלף הנוכחי. נמצא כי שיעורי התעסוקה של גילאי 64–55 עלו במשך העשור, בעיקר בקרב העולים החדשים. גם שיעורי התעסוקה בקרב גילאי 74–65 עלו. ההכנסה לנפש של משקי בית שבראשם עומד קשיש גדלה משמעותית במשך העשור, בעיקר עקב גידול בהכנסה מעבודה, מהון ומפנסיות. ניתוח כמותי מעלה כי פערי ההכנסה לרעת הערבים, העולים החדשים ותושבי הפריפריה גדלו בקרב הקשישים, ואילו פערי ההכנסה לרעת נשים הצטמצמו. נוסף לכך, חל גידול בתמורה להשכלה, כך שהמשכילים פחות נשארו גם הם מאחור. בסך הכל, התוצאות מעידות שהגידול בשיעור הקשישים באוכלוסייה אינו מנבא בהכרח גידול צפוי של המצוקה הכלכלית בקרבם או הגדלה של העומס על שירותי הרווחה. עם זאת, מתבקשת הגמשה של תנאי הפרישה מהעבודה כדי ללכת לקראת אלה הרוצים ומסוגלים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה הרשמי. כמו כן, הקבוצות החלשות בקרב הקשישים ראויות לרשת ביטחון משופרת, כדי לאפשר להן קיום בכבוד.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

שינויים בשוויון הזדמנויות בהשכלה, בתעסוקה ובכלכלה: 2008–1995

הפרק מתבסס על קובץ נתונים שהופק באמצעות חיבור מפקדי האוכלוסין מהשנים 1995–1983 ומהשנים 2008–1995. המדגם כלל צעירים ילידי הארץ, יהודים וערבים, ונמצא בו כי למרות גידול רב בשיעורי ההשכלה, אי השוויון ההשכלתי בין רבדים חברתיים גדל במידה ניכרת. כמו כן חלה ירידה ביוקרת משלחי היד האופייניים לבוגרי כל רמות ההשכלה (למעט הנמוכה ביותר), ובעיקר לבעלי השכלה אקדמאית. הדבר נובע כנראה מכך שהתעסוקה במשלחי היד הפרופסיונליים, האקדמיים, הטכניים והמנהליים התרחבה אך במעט בין השנים הללו, ולא הספיקה לקליטת האקדמאים הרבים שהצטרפו לשוק העבודה בעשורים האחרונים. הממצא המעודד הוא השיפור בהכנסה הממוצעת של צעירים. השיפור קשור בהתרחבות ההשכלה הגבוהה, שהגדילה את שיעורם של המשכילים שהכנסתם גבוהה יחסית בכלל האוכלוסייה. עם זאת, משכילים מרוויחים כיום פחות ממה שהרוויחו ב-1995 בהשוואה ללא-משכילים, כלומר התשואה להשכלה ירדה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

ישראלים עובדים יותר ומרוויחים פחות

התוצר הכלכלי הכולל של מדינה (כלומר התוצר המקומי הגולמי, או התמ”ג) תלוי במספר האנשים שעובדים ובתפוקה של כל עובד. כפי שניתן לראות בחדשון מאי 2011, וכפי שמציין מנהל מרכז טאוב דן בן-דוד בדוח מצב המדינה 2013, העתיד לצאת בקרוב, כאשר חלקם של העובדים מתוך האוכלוסייה בגיל העבודה גבוה יחסית, וכאשר התפוקה לשעת עבודה – מה שמכונה “פריון עבודה” – גבוהה יחסית, אנשים יכולים לעבוד פחות שעות, בזמן שרמת החיים שלהם (הנמדדת על פי התמ”ג לנפש) עשויה להיות גבוהה יותר.

אמנם פריון גבוה יותר אינו מבטיח שכר גבוה יותר, אך תפוקה מועטה בשעה אינה מאפשרת שכר שעתי גבוה. כדי שהשכר יהיה גבוה ויעלה עם הזמן, דרוש פריון גבוה שהולך ומשתפר.

בעשורים האחרונים ירדו שיעורי התעסוקה בקרב גברים בעולם המערבי, בעוד שאצל הנשים הם עלו. כך קרה גם בישראל. בזמן ששיעורי התעסוקה בקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות גבוהים יחסית, ומאזנים את שיעורי התעסוקה הנמוכים מאוד בקרב נשים חרדיות וערביות, המצב אצל כלל הגברים בעייתי למדי.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, שיעור התעסוקה בקרב גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) בישראל פחת בקצב מהיר בהרבה לעומת מדינות ה-G7 (ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת, איטליה ויפן).

Heb Productivity F 1

בעשורים האחרונים נוצרו שתי בועות תעסוקה שליליות בישראל: בזמן גל העלייה המאסיבית מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים ובמיתון העמוק שהתרחש לפני עשור, במהלך גל הפיגועים שליווה את האינתיפאדה השנייה. ההתאוששות מכל אחד משני המשברים הללו לוותה בעליית שיעורי התעסוקה, אך שתי העליות לא שיקפו חזרה לרמות תעסוקה מערביות ולא שינו את מגמת הירידה החדה שאפיינה את שיעורי התעסוקה ארוכי הטווח של המדינה (ייתכן שחלק גדול מהקפיצה בתעסוקה ב-2012 נובע משיפור בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולא מגידול בתעסוקה בפועל). גם לאחר העשור האחרון, שבו חלה התאוששות בישראל ובמקביל פקד את מדינות ה-G7 המיתון הקשה ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, פערי התעסוקה בין ישראל ובין ה-G7 גדולים בהרבה ממה שהיו לפני ארבעה עשורים. כתוצאה מכך, שיעור התעסוקה בקרב ישראלים בגילי העבודה העיקריים נמוך בהרבה משיעור התעסוקה הממוצע במדינות המפותחות המובילות.

בעוד שפחות ישראלים עובדים בהשוואה למדינות ה-G7, אלה שמועסקים עובדים הרבה יותר שעות בשנה, כפי שניתן לראות בתרשים השני. למעשה, המועסקים בישראל עובדים שעות רבות יותר מהמועסקים ב-G7 מאז שנות השבעים, והפערים רק התרחבו: שעות העבודה במדינות ה-G7 נמצאות בירידה מתמדת בארבעת העשורים האחרונים, ואילו מספר השעות שעבד הישראלי הממוצע ב-2012 היה דומה למספר שעות העבודה הממוצע בשנה לפני כשלושה עשורים – אם כי גם הוא נמצא בירידה מאז סוף שנות התשעים.

Heb Productivity F 2

אף על פי שהמועסקים בישראל עובדים הרבה יותר שעות ביחס למועסקים במדינות ה-G7, פריון העבודה בישראל עולה בקצב אטי בהרבה בהשוואה לפריון הממוצע ב-G7. התפוקה לשעה של העובד הישראלי הממוצע ושל העובד הממוצע ב-G7 הייתה כמעט זהה באמצע שנות השבעים. כפי שניתן לראות בתרשים השלישי, במהלך ארבעת העשורים האחרונים פריון העבודה בישראל מפגר יותר ויותר אחר ה-G7 (ככל הנראה, הירידה התלולה בפריון שחלה ב-2012 משקפת בעיקר תיקון משמעותי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנתוני כוח העבודה) – והשאלה היא מדוע. הרי פריון דורש חדשנות, וכפי שנכתב בספרם של סינור וזינגר, ישראל היא אכן “מדינת הסטארט-אפ”[1]. אז כיצד ייתכן שמדינה שבה ניתן למצוא כמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם ותעשיית היי-טק בחזית הידע מפגרת מאחור יותר ויותר?

Heb Productivity F 3

התשובה היא שלמעשה יש שתי מדינות ישראל באותה מדינה. לצד “מדינת הסטארט-אפ” יש בארץ אוכלוסייה שאינה מקבלת את הכלים והתנאים לעבוד במשק מודרני, תחרותי וגלובלי. חלק זה של האוכלוסייה עצום בגודלו, והוא עוד גדל עם הזמן ומהווה משקולת ההולכת ומכבידה על צווארה של שאר המדינה. משקולת זו מושכת כלפי מטה את הפריון והתעסוקה בישראל ומרחיקה אותם יותר ויותר מהמדינות המפותחות המובילות.

גם מצבה הגרוע של מערכת החינוך בישראל משחק תפקיד חשוב בבלימת התפתחותה של תשתית ההון האנושי בארץ. הישגיהם של ילדי ישראל במקצועות הליבה נמוכים באופן כללי, אולם הם נמוכים במיוחד בקרב התלמידים החרדים והערבים בישראל, המהווים כיום כמעט מחצית מהתלמידים במדינה – והגידול במספר התלמידים בבתי הספר הללו עולה בהרבה על הגידול בשאר בתי הספר.

הכניסה של עובדים זרים רבים, בעלי רמת השכלה ומיומנות נמוכה יחסית – בתקופה מסוימת מספרם עמד על אחד מכל שמונה עובדים במגזר העסקי – רק מחמירה את בעיית ההון האנושי בשוק העבודה בישראל (ראו דן בן-דוד, “שוק העבודה בישראל”, בתוך “דו”ח מצב המדינה 2009″ של מרכז טאוב). רמת המיומנות הנמוכה יחסית של אחוז גבוה מהאוכלוסייה המקומית מפחיתה מאוד את הצורך להציף את המשק בעובדים בלתי מיומנים מחו”ל. למרות זאת, הרבה מאוד עובדים זרים ממשיכים לקבל אישורי עבודה בארץ.

כפי שניתן לראות בתרשים הרביעי, גם תשתית ההון הפיזי של המדינה לוקה בחסר. פריון העבודה תלוי מאוד בזמינותו של הון ברמה מספקת, ורמה כזו מחייבת השקעה מתאימה. הקשר ההדוק בין עצימות הון (מלאי הון לשעת עבודה) לפריון העבודה משתקף בתרשים, וניתן לראות בבירור את מקומה הנמוך של ישראל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD בשני ההיבטים הללו. אין זה מפתיע שמדינה בעלת רמות נמוכות יחסית של הון אנושי והון פיזי מפגינה צמיחה בעייתית בפריון העבודה ברמה הלאומית.

Heb Productivity F 4

פן אחד של מצבה הגרוע של תשתית ההון הפיזי בישראל הוא מצב הכבישים והרכבות במדינה, שהוזנחו במשך עשרות שנים (אף שחל שיפור מסוים בהשקעות בתחום זה בשנים האחרונות). כפי שניתן לראות במצב המדינה בתמונות 2013 של מרכז טאוב, בישראל מספר כלי הרכב לנפש הוא כמחצית מהממוצע ב-OECD, ובכל זאת הצפיפות על כבישי המדינה היא יותר מפי שניים מממוצע ה-OECD. עמידה ממושכת בפקקים מחייבת משאבים רבים יותר, למשל העסקתם של יותר נהגי משאיות להוביל כמות זהה של סחורות, מה שמתבטא בפריון נמוך יותר בקרב הנהגים, וכתוצאה מכך בשכר נמוך יותר. השימוש ברכבות בישראל מוגבל אף יותר בהשוואה לארצות מפותחות אחרות.

הבעיות הקשורות לשיעורי התעסוקה הנמוכים יחסית, לשעות העבודה הרבות של העובדים ולפריון העבודה, המפגר יותר ויותר אחרי המדינות המפותחות המובילות, מתחברות יחדיו ויוצרות נטל לאומי גובר על כתפיהם של אלה שנושאים בו. זוהי סוגיה משמעותית ההולכת ומחמירה, המחייבת טיפול מערכתי מצד קובעי המדיניות בישראל.

[1] סינור, דן ושאול זינגר (2011), “מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל”, תרגום: יהודה בר-מוחה, הוצאת מטר

 

האם שוק העבודה בישראל מקוטע?

במודל בעל שלושה מקטעים אנו מבחינים בין מקטע שבו השכר נמוך ומקטע שבו השכר גבוה, וכן מקטע נוסף בעל שונות שכר גבוהה שלא ניתן לכלול אותו באחד המקטעים האחרים. זה מאפשר לנו להשוות בין המקטעים של שכר נמוך ושכר גבוה לאחר “ניקוי” המדגם מתצפיות שמוסיפות בעיקר “רעש” סטטיסטי. סימולציה של המקטעים באמצעות ההסתברות החזויה המקסימלית של כל תצפית, כפי שנהוג בספרות, הביא למקטעים שונים משמעותית בגודלם מהגדלים שהתקבלו בתוצאות האמידה. אנו מציעים שיטה חלופית שבה כל התצפיות משוקללות בהסתברויות החזויות ונכללות באופן זה בכל אחד מן המקטעים. באמצעות שיטה זו אנו מוצאים הבדלים קטנים אך הגיוניים בין המאפיינים של העובדים בשני המקטעים האמורים. ההבדלים בין המקדמים של משוואות השכר, המהווים את התמורות למאפייני העובדים, היו גדולים הרבה יותר. לדוגמה, נשים יהודיות וגברים ערבים משתכרים פחות במקטע השוק שבו השכר גבוה, ואילו נשים ערביות משתכרות פחות במקטע שבו השכר נמוך. התמורה להשכלה גבוהה משמעותית ליהודים העובדים במקטע שבו השכר גבוה, אולם היא קיימת לנשים ערביות רק במקטע שבו השכר נמוך, ואינה קיימת כלל לגברים ערבים. התוצאות מעידות על כך שחלק הארי של פערי השכר בישראל נוצר על ידי גורמים שאינם נצפים ולא על ידי מאפיינים נצפים. התוצאות גם מובילות למספר תובנות הרלוונטיות למדיניות על הקשרים שבין השכלה, מיעוטים אתניים ושכר.

שינויים בנתוני סקר כוח אדם ומשמעותם

ההבדלים המרכזיים היו שינוי גדול במסגרת הדגימה ומעבר מסקר רבעוני לסקר חודשי, ומתברר שהם הביאו לכמה שינויים משמעותיים ביותר בנתונים. בפרט הביאו השינויים לקפיצה דרמטית בשיעור האבטלה בקרב הערבים: בערך פי שניים אצל הגברים ובערך פי שלושה אצל הנשים. עקב כך עלה גם שיעור האבטלה הכללי במשק. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב כל האוכלוסיות שנבדקו – גברים ונשים יהודים וערבים – גבוה יותר ממה שדווח בסקר הישן. מכך משתמע שיש בעיה חמורה יותר ממה ששיקף הסקר הישן של אבטלה במגזר הערבי, ושיש להעניק יתר חשיבות לצעדים המטפלים בכך. עם זאת, תמונת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל, הניצבת במוקד הבעייתיות בשוק העבודה, טובה במעט ממה שנהוג היה לחשוב.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מגמות בשוק העבודה: פערים בשיעורי התעסוקה ובשכר

לאורך העשורים האחרונים הירידה בתעסוקת הגברים רווחת בעיקר בקרב המשכילים פחות, בעוד העלייה בתעסוקת הנשים מיוחסת כמעט אך ורק לעליית רמת ההשכלה אצל הדורות הצעירים. מגמות אלו בולטות במיוחד במגזר הערבי. החשיבות הגדלה והולכת של ההשכלה בשוק העבודה בישראל באה לידי ביטוי גם בכך שפערי השכר בין עובדים משכילים למשכילים פחות לא הצטמצמו בעשור האחרון אף שחל גידול רב בשיעור העובדים המשכילים בקרב המועסקים – דבר שהיה עשוי להגדיל את ההיצע שלהם ובכך להקטין את פערי השכר. בחינת השינויים בשכר לפי משלחי יד מעידה על גידול יחסי בביקוש לעובדים משכילים במשלחי יד מסוימים, שהביא לעלייה בפערי השכר באותם תחומים. המסקנה היא שהן פערי התעסוקה והן פערי השכר בישראל מתואמים במידה רבה עם ההשכלה, וככל הנראה הכישורים המוקנים לעובדים שהשכלתם אינה עולה על השכלה תיכונית אינם מאפשרים להם להשתלב בשוק העבודה המודרני באופן מניח את הדעת.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

רפורמות בהעסקת עובדים זרים בישראל

במסגרת הרפורמה בוטל “הסדר הכבילה”, שכבל את העובד למעסיק מסוים, ויושמה שיטה חלופית – “הסדר התאגידים”. על פי החלופה הותרה העסקת עובדים זרים במכסות מצומצמות, בכפוף לתשלום אגרות והיטלי העסקה שונים, רק באמצעות תאגידי כוח אדם מורשים. ממצאי המחקר הנוכחי, שבחן את השלכות הרפורמה על עובדים זרים ומעסיקיהם, מצביעים על כך שהרפורמה שיפרה באופן משמעותי את תנאי ההעסקה של העובדים הזרים בענף הבנייה, הפחיתה את כדאיות המעבר להעסקה בלתי חוקית ואף יצרה תמריץ כלכלי לעובד לעזוב את הארץ בתום תקופת ההיתר. בעקבות המחקר מומלץ ליישם את “הסדר התאגידים” בענף החקלאות, שבו עדיין נשמר “הסדר הכבילה”, כדי להביא לשיפור תנאי ההעסקה של העובדים הזרים, ובמקביל – להקטין את הביקוש לעובדים זרים בענף זה מצד המעסיקים.

האבטלה במגזר הערבי גבוהה בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב

בינואר 2012 החלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לערוך את סקר כוח האדם שלה במתכונת חדשה. השינויים כללו הרחבה של מסגרת הדגימה לכלל כוח העבודה, במקום לכוח העבודה האזרחי בלבד, שיפור בניהול הראיונות, כיסוי גיאוגרפי רחב יותר ומעבר לדגימה חודשית, במקום פעם בשלושה חודשים. התוצאה היא מדגם מייצג יותר של כלל כוח העבודה בישראל. פרופ’ ערן ישיב, ראש התכנית לחקר המדיניות הכלכלית במרכז טאוב ופרופסור בחוגים לכלכלה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, השווה את נתוני הסקר החדש לנתונים המקבילים מהשנה שעברה, שנאספו במתכונת הסקר הישן. שינויים במתכונת של סקר מעת לעת הם עניין מקובל, ולעתים מתגלים הפרשים מסוימים מתוצאות קודמות. עם זאת, הניתוח של ישיב מראה שבמקרה זה שיטת המדידה החדשה הביאה לתוצאות מפתיעות ושונות באופן בולט.

בקרב יהודים – גברים ונשים כאחד – לא הביא הסקר החדש לשינוי משמעותי בשיעור האבטלה המתועד. בקרב הערבים, לעומת זאת, הייתה קפיצה דרמטית בשיעור האבטלה: בערך פי שניים השיעור הקודם אצל הגברים ובערך פי שלושה אצל הנשים. עקב כך עלה גם שיעור האבטלה הכללי במשק.

הסקר החדש של הלמ”ס נחשב למדויק ולאמין יותר מן הסקר הישן, לכן נראה ששיעור האבטלה בקרב האוכלוסייה הערבית אכן גבוה בהרבה ממה שחשבו בעבר. עקב כך, שיעור הערבים בסך המובטלים בישראל גבוה יותר אף הוא ועומד על כ-30 אחוז – בערך פי שניים מההערכות הקודמות.

לצד זאת, השינויים בסקר הביאו עמם גם חדשות טובות בנושא שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה. בהתבסס על הסקר החדש, נראה כי שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב כל קבוצות האוכלוסייה שנבדקו – גברים ונשים יהודים וערבים – היה גבוה במידת-מה ממה שדווח בסקר הישן. כתוצאה מכך, שיעור ההשתתפות בישראל גבוה בסדר גודל של כארבע נקודות אחוז ממה שנראה בסקר הישן. עם זאת, פרופ’ ישיב מציין שאפילו השיעור המעודכן עדיין נמוך מאוד ביחס לרוב מדינות ה-OECD. המחקר מראה גם שלא נרשם שינוי מהותי בפער בין שיעורי ההשתתפות בקרב יהודים לשיעור המקביל בקרב ערבים על פי שני הסקרים.

לדעת ישיב, לנתונים הנוכחיים יש כמה השלכות על המדיניות הממשלתית. ראשית, הם מראים כי בעיית האבטלה במגזר הערבי חמורה בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב. פירושו של דבר שיש לתת יותר חשיבות לצעדים המטפלים בבעיה זו. שנית, תמונת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל, הניצבת במוקד חילוקי דעות בשיח הציבורי, טובה במעט ממה שנהוג היה לחשוב – אולם השיפור אינו גדול דיו כדי לייתר את צעדי המדיניות המשמעותיים הנדרשים לטיפול בנושא.

אי שוויון בהכנסות בין ובתוך קבוצות אוכלוסייה בישראל: 1997 – 2010

לכל היותר ניתן להסביר כ-20% מאי השוויון באופן זה. כ-80% מאי השוויון הם בתוך קבוצות האוכלוסייה. החלוקה המשמעותית ביותר של אי השוויון היא לפי השכלת ראש משק הבית, אם כי חשיבותה פחתה במקצת בין 1997 ל-2010. חשיבות פחותה יש  ללאום, לנפה ולמספר ילדים, אולם חשיבות זו עלתה במשך השנים, כך שפערי ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה המוגדרות לפי מאפיינים אלה הולכים ומתרחבים. תוצאות אלה מחזקות את הטענות שלמען הקטנת פערים בישראל יש צורך בשיפור מערכת ההשכלה שתאפשר ליותר אנשים להתמודד על משרות המציעות שכר גבוה, ביצירת מקומות עבודה במגזר הערבי, בקיצור המרחק בין המרכז לפריפריה באמצעות תשתיות תחבורתיות משופרות, ביצירת תנאים המקלים על אמהות לצאת לעבודה, ובשילוב החרדים בשוק העבודה. עם זאת, מתבקש מאמץ מחקרי נוסף להבין את פערי ההכנסות בתוך קבוצות האוכלוסייה והגורמים המשפיעים עליהם.

אימהות חד-הוריות בישראל – מעטות יותר ועניות יותר

אימהות חד-הוריות הן ממגזרי החברה הפגיעים ביותר. עומס מטלות הבית שלהן עולה משמעותית על העומס המוטל על אימהות אחרות, ללא שותף הנושא עמן בעול; לצד זה המשאבים הכלכליים העומדים לרשותן בדרך כלל דלים יותר, מפני שהתמיכה שהן מקבלות מן האב היא לעתים קרובות מינימלית. בנייר המדיניות של מרכז טאוב “רווחה ותעסוקה של אימהות חד הוריות בישראל” בוחנת פרופ’ חיה שטייר, פרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעבר ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, את מצבן של אימהות חד-הוריות בישראל במבט השוואתי.

היבט אחד של המחקר הוא דמוגרפי. שטייר מצאה שאף שחל גידול במספר האימהות החד-הוריות בישראל, חלקן מכלל המשפחות עדיין נמוך בהשוואה למדינות אחרות בעולם. התרשים הראשון מראה כי 8.9 אחוזים מהאימהות בישראל הן חד-הוריות. שיעור זה נמוך ביחס לשלושה רבעים מהמדינות שנבדקו והוא פחות ממחצית השיעור באנגליה, בשוודיה, באירלנד ובארצות הברית. ממצא נוסף הקשור להרכב האימהות החד-הוריות בישראל מגלה שבישראל 14 אחוז מכלל האימהות החד-הוריות רווקות. רק בשתי מדינות שהשתתפו בהשוואה היה שיעורן של האימהות שלא נישאו מעולם נמוך יותר.

H single mothers fig 1

בהמשך פונה המחקר לסקירת הנסיבות הכלכליות של אימהות אלו ולמדיניות ממשלתית. בשנות התשעים של המאה העשרים המדיניות הישראלית כלפי אימהות חד-הוריות הייתה תומכת הרבה יותר מהמדיניות הנהוגה היום: ב-1992 נחקק חוק משפחות חד-הוריות, ובמסגרתו הוענקו להן תנאי זכאות מיוחדים במערכת הבטחת ההכנסה. חקיקה זו שיפרה באופן משמעותי את מצבן הכלכלי של משפחות בראשות אימהות חד-הוריות. במקביל היא לוותה בירידה מסוימת בשיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה, אך ירידה זו אפיינה בעיקר נשים שסיכויי ההצלחה שלהן בשוק היו נמוכים מלכתחילה.

בראשית שנות האלפיים צומצמה התמיכה במשפחות החד-הוריות באופן משמעותי, ובמקביל הונהגו תכניות לעידוד התעסוקה בקרב נשים. בשנים 2004-2005, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אימהות חד-הוריות בישראל אכן עלה והגיע לכ-67 אחוז, והוא גבוה באופן משמעותי משיעור ההשתתפות של אימהות במשק בית זוגי – 59 אחוז.

ההתמקדות בהיבט של השתתפות בשוק העבודה מתעלמת במידת-מה ממגבלות שונות שבפניהן עומדות אימהות חד-הוריות – נוכחותם של ילדים קטנים בבית, עלויות הטיפול בילדים, היעדר חלופות איכתיות לטיפול בהם, מגבלות של ניעות בשוק העבודה ועוד. ממצאים ממחקרים שונים מראים כי תכניות כאלו אמנם תורמות לעלייה בהשתתפות של אימהות חד-הוריות בשוק העבודה, אך אינן משפרות באופן ממשי את הכנסתן.

בהקשר זה מצביעה פרופ’ שטייר בתרשים השני על שיעורי העוני במשקי בית אשר בראשם עומדות אימהות חד-הוריות. היא מראה כי 35 אחוז מכלל משקי הבית האלה מוגדרים כעניים – בערך כפול מהשיעור המקביל במשקי בית זוגיים. ההשוואה שנעשתה במחקר של מרכז טאוב מראה שהמשפחה החד-הורית בישראל ענייה מאוד גם בהשוואה למשפחה הישראלית הזוגית וגם בהשוואה למשפחה החד-הורית המערבית. סיבה אחת לכך היא רמה נמוכה יחסית של תמיכה ציבורית: אימהות חד-הוריות בישראל מקבלות כרבע מהכנסתן מתשלומי ההעברה, נתח נמוך לעומת רוב המדינות שסקרה שטייר. ישראל נמנית עם המדינות שתמיכתן באימהות החד-הוריות נמוכה – כמו ארצות-הברית, קנדה ואירלנד – וכך גם באשר למשאבים המופנים למאמץ לחלץ את האימהות החד-הוריות מעוני.

אימהות חד הוריות 2

שטייר מצביעה על כך שהמדיניות הישראלית מכוונת לעידוד התעסוקה בקרב אימהות חד-הוריות, אך בשל התמיכה הממשלתית הנמוכה המעוטה, תעסוקה זאת אינה מיתרגמת לשיפור ברמת ההכנסה וברמת החיים. היא ממליצה על מדיניות מקיפה, אשר תכלול טיפול איכותי זמין בילדים, כדי להעצים אימהות חד-הוריות ולשפר את רמת החיים שלהן באופן ממשי באמצעות עבודה בשכר, תוך הבטחה של רמת הכנסה נאותה לכל האימהות החד-הוריות.

מצב החינוך בישראל והשלכותיו

דו"חות מצב המדינה השנתיים של מרכז טאוב הפנו זרקור גדול אל השפעת החינוך על רמת החיים ועל פערי ההכנסות. בהקשר זה, המסמך משרטט נקודות מרכזיות במפת דרכים ויזואלית קצרה הממחישה את חשיבות החינוך לחברה ולמשק בישראל, את מצב החינוך במדינה, ואת השלכותיו.

רווחה ותעסוקה של אימהות חד-הוריות – ישראל במבט השוואתי

קבוצת האימהות המגדלות לבדן את ילדיהן זוכה לתשומת לב ציבורית רבה, בעיקר בשל היותה קבוצה פגיעה מבחינה כלכלית. ההשוואה תתמקד במאפיינים הדמוגרפיים של אימהות חד-הוריות, הן בהשוואה למדינות אחרות והן, בכל מדינה, בהשוואה לאימהות במשפחה הזוגית; במידת המעורבות שלהן בשוק העבודה; במצבן הכלכלי ובמידת ההישענות שלהן על עזרת המדינה. ההשוואה בין שני סוגי המשפחות (חד-הורית וזוגית) תאפשר להבין את הקשיים והאילוצים העומדים בפני המשפחה החד-הורית, וההבדלים בין המדינות יוכלו לשפוך אור על מקורות העוני ועל הפגיעות הכלכלית של קבוצה זו ועל דרכי התמודדות אפשריים עם מצבן הכלכלי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

עובדים ועניים

שיעור העוני בקרב האוכלוסייה העובדת בישראל גבוה ונמצא במגמת עלייה, וכיום מרבית העניים בישראל חיים במשפחות עובדות. עוני בקרב עובדים נובע משילוב של מאפיינים כלכליים, בעיקר עבודה בשכר נמוך והעדר הזדמנויות לעובדים בעלי כישורים נמוכים; מאפיינים דמוגרפיים של משפחות, הכוללים מספר גבוה של ילדים ושיעור נמוך של משפחות של שני מפרנסים; וגורמים מדינתיים, ובעיקר מידת התמיכה במשפחות מרובות ילדים ובעובדים עם קשיי תעסוקה. בשל מאפיינים אלו, שיעור העוני בקרב עובדים גבוה במיוחד באוכלוסייה הערבית, המאופיינת בקשיי תעסוקה, בשיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה ובמשפחות גדולות.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

פערי הכנסות בישראל

חלק מן האחריות לכך מוטל על מדיניות הקצבאות של הממשלה, אך חלק הארי של פערי ההכנסות נובע מפערים בתעסוקה, בהיקף העבודה ובשכר. פערי השכר בישראל גבוהים מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, והם באים לידי ביטוי בעיקר בפערי השכר בין עובדים בעלי רמות השכלה שונות. בעשור האחרון גדלה מאד רמת ההשכלה של העובד הממוצע, אולם במקביל, הביקוש לעובדים משכילים גדל אף יותר, ולכן פערי השכר המשיכו לצמוח. מדיניות, שמטרתה לצמצם את הפערים הכלכליים-חברתיים בישראל, צריכה בטווח הקצר לעודד את התעסוקה ולתמוך בהכנסתם של בעלי השכר הנמוך, אך על מנת להצליח בטווח הארוך, עליה לשדרג את כישורי העבודה של הדורות הבאים של העובדים ולהקטין את הפערים בהם. לשם כך אין די בהגדלת מספר שנות הלימוד, שיעור הזכאים לתעודת בגרות או שיעור בעלי התארים האקדמיים, אלא יש לטפל גם בתכני הלימוד וברמת ההכשרה שמעניקים מוסדות החינוך.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

עובדים עניים

בישראל, ובעולם כולו, תופעת העובדים העניים מתרחבת. ברוב משקי הבית העניים בארץ, שראשיהם בגיל העבודה, ראש משק הבית מועסק. פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה החברתית של מרכז טאוב, בחנה לעומק את תופעת העובדים העניים. המחקר המלא עומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010; להלן הצגה של חלק מן הממצאים, תוך מיקוד מיוחד על הממצאים הנוגעים לעובדים עניים בקרב ערביי ישראל.

מבחינה סטטיסטית, ה”עוני” מוגדר בישראל כמצב בו ההכנסה של משק הבית פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (בהתאם למספר הנפשות במשפחה). אמנם מובן מאליו שמשפחות ללא מפרנסים פגיעות מאד לעוני, אלא אם לרשותן הכנסות משמעותיות שאינן מעבודה. אך גם משפחות עם מפרנסים עלולות למצוא את עצמן מתחת לקו העוני, אם השכר המשולם למפרנס נמוך או אם במשפחה מספר גדול של נפשות.

שיעור העוני בישראל לפי הכנסות נטו (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה) גבוה – הוא עולה על השיעור בכל מדינות הOECD – ונמצא במגמה של עלייה משמעותית לאורך העשור האחרון. גם חלה עלייה גם בשיעור המשפחות העניות אשר בראשם עומד עובד (מבין המשפחות, שבראשן ראש משפחה בגיל, 25-64), כך שהייתה עלייה חדה בסך-כל העובדים העניים. התרשים הראשון מצביע על שיעור משקי הבית העניים בראשות עובד מכלל משקי הבית העניים בישראל, לפי משקי בית ולפי נפשות. רוב משקי הבית העניים בישראל היום בקבוצת הגיל המדוברת שייכים לקטגוריה זאת.

3_3_fig_4_heb

המדיניות הממשלתית, המכוונת לעודד עניים לעבוד במקום להסתמך על תמיכה ממשלתית, היא אחת הסיבות למגמה זו. מדיניות זו נועדה לסייע לאנשים להיחלץ ממעגל העוני, אך במקרים רבים היא הביאה רק למעבר ממצב של “עניים שאינם עובדים” למצב של “עניים עובדים” בלי שחל שינוי בולט ברמת החיים של המשפחה. ייתכן שהתמריצים לעבוד היו יותר מדי בבחינת “מקל” (כלומר צמצום הקצבאות) ופחות מדי “גזר” מבחינת התגמול שהעניקו תמורת עבודה. התוצאה היא שתכניות אלו אולי הביאו חיסכון לקופת המדינה, אך לא חוללו שינוי בשיעורי העוני.

בניתוח הנתונים לפי קבוצות באוכלוסייה, שטייר גילתה שהעלייה במספר העובדים העניים מרוכזת במידה רבה אצל ערביי ישראל. התרשים השני מצביע על ההבדלים בשיעורי העוני בין ערבים ויהודים בישראל – בעוד שיעור העובדים העניים בקרב היהודים בישראל נמוך בהרבה וכמעט לא השתנה במהלך השנים שמאז 1995, השיעור של העובדים העניים בקרב ערביי ישראל עלה מכ-20 לכ-40 אחוז.

3_3_fig_5_heb

פרופ’ שטייר מצביעה על כמה סיבות לשיעור הגבוה של עניים עובדים בקרב הערבים בישראל:

  1. שיעור השתתפות נמוך של נשים בכוח העבודה. במשקי בית ערביים, בהם האישה עובדת, שיעורי העוני נמוכים. לכן, הפער בשיעורי העובדים העניים בין יהודים וערבים בישראל נובע במידה רבה מהשיעור הנמוך של משפחות עם שני מפרנסים בקרב ערביי ישראל.
  2. הידרדרות בשכר. ערבים ישראלים עובדים לרוב בעבודות שאינן דורשות מיומנות רבה ובשנים האחרונות הביקוש לעבודות אלו פחת. במקביל לכך, ישנה בתחום זה תחרות עם העובדים זרים, שהינם זולים יותר, ובמקרים רבים הם מועסקים בעבודות זהות לאלו של ערביי ישראל (ראו בעניין זה את הכתבה בחדשון טאוב ממרץ 2011, המראה שעובדים זרים נוטים לתפוס את מקומם של גברים ערביים).
  3. הבדלים דמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל. מכיוון שהאוכלוסייה הערבית ככלל צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית, אחוז גבוה יותר של ראשי משפחה בקבוצה זאת הם צעירים, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה גם בקרב כלל העובדים. 42 אחוז מראשי המשפחה הערביים הם מתחת לגיל 35, הצעיר מגילאי שיא השכר, לעומת רק 33 אחוז מראשי המשפחה היהודיים. בנוסף לכך, למשפחות ערביות יותר ילדים בממוצע, וגם אם ההכנסה המשפחתית זהה, משפחות גדולות יותר ייטו להיות עניות יותר.
  4. קיצוץ בקצבאות ילדים. מכיוון שבמשפחות ערביות, שראש המשפחה שלהן מועסק, יש יותר ילדים בממוצע לעומת משפחות יהודיות מקבילות, הקיצוץ החד שנעשה בקצבאות הילדים בעשור האחרון השפיע יותר על העוני בקרב העובדים במגזר הערבי.

המחקר של פרופ’ שטייר בחן גם את תופעת העובדים העניים בקרב משפחות חד-הוריות. מחקרה המלא יתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010.

עובדים זרים דוחקים החוצה עובדים ישראלים לא מיומנים

מספר העובדים הזרים בישראל גדל ממספר זניח לפני שני עשורים לקרוב ל-200 אלף עובדים  ושיעורם מכלל המשרות במגזר העסקי הישראלי נאמד במעל לעשרה אחוזים.

המדיניות ארוכת השנים של אישורה ואף עידודה של הכנסת עובדים זרים שנויה במחלוקת – לא רק מבחינה אזרחית אלא גם מבחינה כלכלית. המתנגדים להכנסת זרים טוענים, שהעובדים הזרים דוחקים החוצה עובדים מקומיים, וכי המדיניות הנוהגת מטיבה עם המעסיקים על חשבון האוכלוסייה הפגיעה ביותר – עובדים מעוטי השכלה. התומכים במדיניות זו טוענים, שהזרים מועסקים לרוב במגזרים שהישראלים אינם פונים לעבוד בהם. לפיכך – לטענתם – הזרים ממלאים תפקיד חשוב בהחזקת מגזרים מקומיים חיוניים בלי להסב נזק כלשהו.

מנהל מרכז טאוב, דן בן דוד, עסק בסוגיה זו בפרק על שוק העבודה בדו”ח מצב המדינה האחרון שפרסם המרכז. כפי שניתן לראות בתרשים, הוא מצא ראיות לקשר בין חלקם של העובדים הזרים במגזר העסקי ובין שיעורי אי-התעסוקה של גברים ערבים מעוטי השכלה.

Fig 4 Heb

העובדים הלא-ישראלים בתרשים כוללים לא רק עובדים זרים, אשר מספרם עד תחילת שנות ה-90 היה קטן מאוד, אלא גם עובדים פלשתינים מהשטחים. שיעור הלא-מועסקים בתרשים מתייחס לגברים ערבים ישראלים בגילאים 35-54 בעלי 0-10 שנות לימוד. קיים קשר חזק בין שיעור העובדים הזרים במגזר העסקי לבין שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים ערבים מעוטי השכלה בגילאי העבודה העיקריים.  בעקבות העלייה החדה במספר העובדים הזרים בחלק השני של שנות ה-90 נראית עלייה גדולה בשיעורי אי-התעסוקה של גברים ישראלים ערבים מעוטי השכלה; ובעקבות הירידה בחלקם של הלא-ישראלים בהמשך, נראית ירידה מתונה יותר בשיעורי אי-התעסוקה בקרב הגברים הערבים.

התועלת כתוצאה מהבאת עובדים זרים משתנה בין מדינות. במדינות בהן קיים מחסור בעובדים לא-מיומנים, הבאת הזרים אינה יוצרת בעיה של דחיקה החוצה של עובדים מקומיים. אבל ישראל מתאפיינת זה עשרות שנים במספר גדול יחסית של עובדים, החסרים כישורים בסיסים לתעסוקה במשק המודרני. לכן, הזרימה הגדולה של עובדים זרים לישראל, בעלות העסקה נמוכה מזו של ישראלים, מביאה לפגיעה בשכרם של ישראלים לא-מיומנים ומגבירה את הקושי שלהם למצוא תעסוקה.

לַמדו היטב את ילדכם

ממצאים ראשוניים ממחקרו של פרופ’ איל קמחי, סגן המנהל במרכז טאוב, אשר יתפרסמו בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010, מראים כי פערי השכר בישראל, לאחר שירדו משיאם בפסגת העולם המערבי, שבו לעלות בהתמדה בשנים האחרונות.

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, פערי השכר בישראל היו גבוהים בשנת 1998 מאשר בכל אחת ממדינות ה-OECD ויותר מכפולים לעומת כמה מן המדינות (הסבר על אופן המדידה נמצא במסגרת).

Wage gaps fig 1 Heb

בעקבות המיתון לאחר שנת 2000, פערי השכר בישראל הצטמצמו מעט בעוד פערי השכר בארה”ב המשיכו ועלו (ראו התרשים השני) והשיגו עד שנת 2003 את פערי השכר בישראל. מאז עלו פערי השכר בשתי המדינות והם מעמידים את שתיהן בפסגת מדינות ה- OECD עד 2008, כאשר ארה”ב מובילה וישראל שנייה אחריה.

Wage gaps fig 2 Heb

בין הגורמים המרכזיים, המשפיעים על שכר העובדים, מקובל למנות את המגדר, הניסיון בעבודה ורמת ההשכלה. התרשים השלישי ממקד את הפערים בשכר בכל אחת מהקטגוריות האלה ובוחן למי מהן הייתה השפעה גדולה יותר על הפער הכולל בשכר.

השכר הממוצע של גברים בישראל היה גבוה מן השכר הממוצע של הנשים ב-44% ב-1998. אולם, כפי שניתן לראות בחלק הימני של התרשים השלישי, פערי שכר אלה הצטמצמו לכדי 37% עד 2008.

Wage gaps fig 3 Heb

ירידה דומה, אם כי מתונה יותר, נרשמה בתמורה לניסיון בעבודה (ראו החלק האמצעי של התרשים השלישי). עובדים מנוסים – בעלי יותר מ-10 שנות ניסיון – השתכרו ב-1998 46% יותר מעובדים חדשים (בעלי לא יותר מ-10 שנות ניסיון). עד 2008, פערי השכר הנובעים מהבדלים בניסיון בעבודה הצטמצמו ל-42%.

בניגוד למה שהתרחש בשני המקורות הקודמים לפערים בשכר, בפערי השכר הנובעים מהבדלים ברמת ההשכלה חלה עלייה ניכרת. עובדים משכילים (שהשכלתם עולה על 12 שנות לימוד) השתכרו ב-1998 68% יותר מעובדים שהשכלתם נמוכה יותר (עד 12 שנות לימוד). במהלך העשור האחרון התמורה להשכלה אף גדלה יותר, והפער בשכר בין עובדים משכילים לבין עובדים פחות משכילים הגיע בשנת 2008 ל-77%. לפיכך, ככל שהפער הזה גדל, בעוד הפערים האחרים פחתו, הרי ניתן לומר כי הסיבה העיקרית לגידול בפער הכולל בשכר הוא הגדלת התמורה להשכלה.

הגידול בתמורה להשכלה הוא לכשעצמו ביטוי לכך שהביקוש לעובדים משכילים גדל מהר יותר מההיצע שלהם. במילים אחרות, הקצב שבו עובדים חדשים, משכילים יותר, נכנסים לשוק העבודה ומחליפים עובדים משכילים פחות איננו מדביק את קצב הגידול בביקוש לעובדים משכילים.

הגידול בביקוש לעובדים משכילים הוא תוצאה של המשקל הגדל והולך של ענפים עתירי ידע וטכנולוגיה במשק הישראלי. ככל שחלקם של ענפים אלה יגדל, הרי יש להניח שהביקוש הגובר לעובדים משכילים יימשך גם בעתיד הנראה לעין.

לאור האמור לעיל, על החינוך לעמוד במוקד המדיניות לצמצום פערי השכר בישראל. המדינה חייבת להעניק עדיפות ראשונה במעלה להקניית חינוך טוב בתחומי היסוד, שיאפשר לתלמידי בתי-הספר  ולסטודנטים במדינה להתמודד במשק גלובלי ותחרותי.

למרות שהחלק השמאלי של התרשים השלישי מתאר את הפער במונחי תשואה לשנות הלימוד, מספר שנות הלימוד אינו השיקול היחיד. ישראל מתגאה כיום בשיעור גבוה יחסית של תלמידים המסיימים 12 שנות לימוד. תלמידים אלה צריכים לזכות לתכנית ליבה, שתהא מותאמת לדרישות שוק העבודה המודרני, בתכניה, באיכות ההוראה ובאפקטיביות שלה. מן מחקרים שפורסמו על-ידי מרכז טאוב בשנים האחרונות לגבי האפקטיביות של מערכת החינוך, לישראל עדיין דרך ארוכה לפניה.

**יחס 90-10 הוא אחד המדדים המקובלים בהצגת פערי שכר. זהו היחס בין השכר של העובד באחוזון ה-90 (זה שעשרה אחוז מהעובדים הם בעלי שכר גבוה משלו) לבין השכר של העובד באחוזון ה-10 (שעשרה אחוז מהעובדים הם בעלי שכר נמוך משלו). מודד זה אינו רגיש לשינויים בשכר הבכירים, הנמצאים באחוזונים העליונים ולשינויים בשכר העובדים הנמצאים בתחתית סולם השכר. מקובל להתייחס רק לשכירים המועסקים במשרה מלאה (יותר מ-35 שעות בשבוע).

האם ההכנסות בישובים כפריים מושפעות על ידי מרכזים עירוניים סמוכים?

קשר זה נגזר משיווי המשקל בין הגירה מהכפר אל העיר והגירה בכיוון ההפוך מהעיר את הכפר, כמו גם מאפשרויות היוממות של תושבי הכפר. שני אלה קובעים את הרכב האוכלוסייה בכפר ולכן גם את ההכנסות. שיווי המשקל מושפע על ידי אפשרויות ההשתכרות בעיר ובכפר, עלויות המחיה ובעיקר מחירי הדיור, עלות הנסיעה לעבודה בעיר במונחי כסף וזמן, ועלות ההגירה, כולל הערך של עלויות שאינן מדידות במישרין.

אנו אומדים את ההכנסה לנפש בכפר כפונקציה של מגוון מאפיינים כלכליים, דמוגראפיים וגיאוגראפיים. במיוחד, אנו כוללים בין המשתנים המסבירים ממוצעים משוקללים של הכנסות בערים ושל האוכלוסייה בערים, וכן את המרחק. הנתונים נלקחו מסקר שנערך בשנת 2006 במדגם מייצג של מושבים. התוצאות מראות על קשר חיובי בין ההכנסה לנפש בכפר לבין האוכלוסייה בעיר וההכנסה בעיר. בנוסף, נמצא קשר שלילי בין ההכנסה לנפש בכפר לבין המרחק מהעיר, מה שמעיד על החשיבות של עלויות הנסיעה.

כמה מינימאלי השכר, כמה שלילי המס?

שיעורי אי-תעסוקה בישראל הם מהגבוהים בעולם המערבי. שיעורי העוני ואי-השוויון הגבוהים במדינה הובילו לדרישה להעלות באופן משמעותי את שכר המינימום מרמתו הנוכחית, 3,850 ש”ח, לרמה של 4,600 ש”ח לחודש. מהן ההשלכות הצפויות מהעלאת שכר המינימום, והאם ישנן חלופות אחרות שעשויות להיות יותר אפקטיביות?

במדינה עם אכיפה בעייתית של שכר המינימום, ניתן היה לשאול מדוע לדרוש שכר מינימום גבוה יותר במקום לדרוש אכיפה קפדנית יותר של הרף הנוכחי? בנוסף לכך, העלאת השכר לרמה גבוהה יותר עלולה לגרום לפירמות להעסיק פחות עובדים כתוצאה מעלויות העסקה גבוהות יותר.  במקרה כזה, יתכן שכר גבוה יותר למי שיישארו מועסקים, אך יתכנו גם שיעורי אבטלה גבוהים יותר בקרב מי שירצו לעבוד אך לא ימצאו עבודה. בזמן שלקשר בין העלאת שכר המינימום לעליית שיעורי האבטלה ישנו הגיון אינטואיטיבי, מתברר שקשה מאוד להוכיח או להפריח קשר זה במחקרים אמפיריים.

עם זאת, קיימת אפשרות לבחון את גודלו היחסי של שכר המינימום בישראל למספר מדדים נוספים.  למשל, כיצד משתווים שכר המינימום הנוכחי ושכר המינימום המוצע בישראל לשכר המינימום במדינות אחרות?  השוואה כזו מחייבת לקיחה בחשבון את רמות החיים במדינות האחרות.  מדד אחד המשקף רמת החיים במדינה הוא השכר החציוני.

בתרשים 1 מוצג היחס בין שכר המינימום לבין השכר החציוני ב-23 מדינות OECD ובישראל. בארה”ב, שכר המינימום מהווה 34 אחוז מהשכר החציוני. בהולנד, היחס עולה לכדי 43 אחוז בעוד הממוצע למדינות ה-OECD עומד על 46 אחוז. שכר המינימום הנוכחי בישראל הוא 58 אחוז מהשכר החציוני. רק בשתיים ממדינות ה-OECD, ניו-זילנד וצרפת, יש יחס גבוה יותר של שכר מינימום לחציון השכר (59 ו-63 אחוז, בהתאמה). אם ישראל תעלה את שכר המינימום לרמה המוצעת, 4600 ש”ח, היחס של שכר מינימום לשכר החציוני יהיה הגבוה ביותר בעולם המערבי.

מנקודת מבט פנים-ישראלית, האם שכר המינימום יכול להעלות משפחה מעל לקו העוני? תרשים 2 מתאר את ההפרש היחסי בין הכנסה של משפחה בה זוג הורים עם 0 עד 7 ילדים לבין קו העוני – בהנחה ששני ההורים עובדים ומשתכרים לא יותר משכר מינימום כל אחד בתוספת קצבת ילדים ממשלתית לכל ילד.

במשפחות ללא ילדים, שכר המינימום הנוכחי (בתוקף מאז 2008) מניב הכנסה הגבוהה יותר מפי שניים מקו העוני (120 אחוז יותר). אצל משפחות עם שלושה ילדים, המקבלות קצבאות ילדים, ההכנסה גבוהה מקו העוני ב-20 אחוז. רק כאשר מגיעים לשבעה ילדים, השתכרות של זוג ההורים ברמת שכר מינימום בתוספת קצבאות הילדים משתווה כמעט לרמת קו העוני. שכר המינימום המוצע מגדיל את ההפרש בין הכנסה משפחתית וקו העוני למשפחות בכל הגדלים.

יתכן והשאלה המתעוררת איננה, האם יש להעלות את שכר המינימום, אלא האם שכר מינימום הוא אכן האמצעי המתאים ביותר להתמודד עם הסוגיה של הכנסות נמוכות? אחת החלופות העיקריות, שיושמה בהצלחה יחסית בארה”ב, היא “מס הכנסה שלילי” (אם כי התוכנית האמריקאית היתה מצליחה עוד יותר אילו היתה מלווה בשדרוג החינוך ומתן הכשרה מקצועית).

במקרה של משפחה של זוג הורים ושני ילדים בארה”ב, לדוגמא, שיעור המס השלילי הינו 40 אחוז. היתרון בשיטת התמרוץ המופעלת בארה”ב הוא, שהתמריץ הכספי הולך וגדל עם העליה בהכנסה ובכך הופך להיות סוג של תמריץ גובר לצאת לעבודה. כך למשל, משפחה עם הכנסה שנתית של 5,000$ תקבל מהממשלה עוד 2,000$; בעוד שמשפחה עם הכנסה של 10,000$ תזכה לתוספת ממשלתית של 4,000$.

תרשים 3 (מתוך דו”ח “מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2009″ של מרכז טאוב) משווה בין התכניות של ארה”ב וישראל.  גם המס השלילי וגם הכנסת המשפחה בשתי המדינות מחולקים בשכר החציוני של כל מדינה כדי לנטרל הבדלים ברמות החיים ביניהן.

ההבדל העיקרי בין תכניות המס השלילי מצוי ברמת התמרוץ הטמונה בכל תכנית. ארה”ב מעניקה מס שלילי מקסימלי, בגובה 8 אחוזים מהשכר החציוני, כאשר הכנסת המשפחה מגיעה ל-20 אחוז מההכנסה החציונית. ברמת הכנסה דומה, המס השלילי מגיע רק ל-1.2 אחוזים מהשכר החציוני למשפחות עם שלושה ילדים או יותר, ואף לפחות מזה  (רק אחוז אחד) למשפחות עם ילד אחד או שניים. הסכום המרבי בישראל משולם רק כאשר ההכנסה מגיעה ל-30 אחוז מההכנסה החציונית. כלומר, המס השלילי בישראל משולם רק ברמת הכנסה גבוהה בהרבה, ותשלום המס המקסימלי בישראל נמוך בהרבה: 3.5 אחוזים (פחות ממחצית המס השלילי המקסימלי בארה”ב) למשפחות עם 3 ילדים ויותר ו-2.4 אחוזים מהשכר החציוני בלבד למשפחות עם פחות ילדים.

ההבדלים בגישה בין שתי המדינות מהותיים. המודל האמריקאי מעניק יותר ברמות הכנסה נמוכות, ובכך מעודד כניסה לשוק העבודה ומגיע מהר יותר לתשלום המירבי. בישראל ניתן להגיע לתמיכה המירבית רק ברמות הכנסה גבוהות בהרבה – ואפילו כאשר מגיעים לרמת התמיכה המירבית, התמריץ לעבוד במודל הישראלי קטן באופן משמעותי לעומת התמריץ בארה”ב.

העדר תכנית רצינית של מס הכנסה שלילי בישראל עלולה להיות חמורה בהרבה מסתם בזבוז כספים על מהלך שתוצאותיו זעירות. הכישלון עלול להסתיים בהחלטה לבטל את התכנית במקום להחיל אותה כנדרש כדי שאכן תוכל להניב את התוצאות הרצויות – עם כל המשתמע מכך על אובדן כלי מדיניות חשוב לעידוד תעסוקה.

השכלה, עבודה ומגמות ארוכות טווח

מדינת ישראל מתמודדת היום עם מספר בעיות במישור החברתי-כלכלי: שיעורי עוני ואי-שוויון בהכנסות גבוהים במיוחד ושיעורי צמיחה כלכלית נמוכים – במונחים יחסיים – לעומת מדינות המערב המובילות. מדובר בבעיות קשורות זו בזו בתחומים רבים, וביניהם, בתחום החינוך.

צמיחה כלכלית מלווה בתהליך מתמשך של שינויים מבניים.  כתוצאה מכך, הביקוש לעובדים משכילים ומיומנים הולך וגדל בזמן שהביקוש היחסי לעובדים לא-מיומנים הולך וקטן.  ככל שלא ננקטת מדיניות רחבת היקף לצמצם את היצע העובדים בעלי השכלה ומיומנות נמוכה, יתקשו עובדים אלה למצוא עבודה ושכרם יפגע – עם השלכות חמורות מבחינת העוני ואי-השוויון.

תרשים 1 (מתוך דו”ח “מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2009″ של מרכז טאוב) מראה את הקשר בין השכלה, תעסוקה והכנסה ב-2008 בקרב האוכלוסייה בגילאי 54-25.  ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר, כך יורדים שיעורי אי-התעסוקה ועולה ההכנסה.

תמונה זו הולכת ומתחזקת עם הזמן, כפי שניתן לראות בתרשים 2.  התרשים מראה את שיעורי אי-התעסוקה בקבוצות השכלה שונות בקרב גברים בגילאי 35-54 מ-1970 עד 2008.  לפני ארבעה עשורים, ב-1970, כמעט ולא היו הבדלים באי-התעסוקה בין קבוצות ההשכלה השונות בישראל.  עבור כל קבוצות ההשכלה, שיעורי אי-התעסוקה היו פחות מ-10 אחוזים.

מאז, שיעורי אי-התעסוקה בקרב גברים עם 1-4 שנות לימוד בלבד עלו בעשרות נקודות אחוז והם ניצבים היום על כ-50 אחוז.  היתה גם החמרה משמעותית באי-תעסוקה של גברים בעלי 5-8 שנות לימוד – אם כי שיעורי אי-התעסוקה שלהם היו ונותרו מתחת לשיעורים של הקבוצה בעלת 1-4 שנות לימוד.  העליה בשיעורי אי-התעסוקה הולכת ומתמתנת ככל שרמת ההשכלה עולה.  כשמדובר בקבוצה עם +16 שנות לימוד (בדרך כלל, מדובר בבעלי תואר אקדמי) שיעורי אי-התעסוקה הם הנמוכים ביותר ואף לא נראה בהם גידול מאז אמצע שנות התשעים.

מדינה הרוצה להקטין את שיעורי העוני ואי-השוויון במקור צריכה להגביר את רמת ההשכלה באוכלוסיתה.  למי שהשכלתו תשודרג יהיו סיכויים טובים יותר להיות מועסק ולזכות בהכנסה גבוהה יותר, ובסיכויים נמוכים יותר להיות עני.  ככל שהשכלתם של רבים יותר תשודרג, תקטן התחרות בין הלא-משכילים הנותרים וסיכוייהם של אלה למצוא עבודה יגברו וכך גם הכנסתם.  כמו במדינות אחרות, תהליך הצמיחה של המשק והצורך הגובר בעובדים משכילים מבטיח שתהיה תמורה חיובית להשכלה גם כאשר מספר המשכילים במשק יגדל.

בזמן שצעדים משלימים בתחום התמרוץ – כמו מס הכנסה שלילי לעובדים ישראלים בשכר נמוך ומיסוי מעסיקים של עובדים זרים – יכולים לסייע לא מעט בהגברת התעסוקה והשכר של ישראלים, רק טיפול שורש הכולל שדרוג רמת ההשכלה והמיומנות בישראל יכול להוביל לשינויים משמעותיים במגמות העוני, האי-שוויון והצמיחה הכלכלית ארוכות הטווח של המדינה.

ירידה באי-התעסוקה בקרב נשים בשלושת העשורים האחרונים

תמונת מצב בתעסוקה בקרב נשים בגילאי 35-54 שונה בתכילת מזן של הגברים, הן בישראל והן במדינות ה-OECD. בזמן שחלה עלייה בשיעורי אי-התעסוקה של גברים, הייתה ירידה גדולה בשיעורי אי-התעסוקה של נשים. שיעורי אי-התעסוקה של נשים ב-OECD  ירדו מ-47.5 אחוז ב-1979 ל32.0 אחוז ב-200, ירידה של 15.5 נקודות אחוז. ההסבר המרכזי לירידה הגדולה בשיעורי אי-התעסוקה בקשב נשים קשור להגדלת הנגישות של נשים לחינוך ולהשכלה ובמיוחד לעליית ההשכלה הגבוהה בקרבן. השכלה גבוהה יותר קשורה לעליית ההכנסה, וככל שההכנסה גדלה, עולה המחיר החלופי של בחירה באי-תעסוקה – התפתחות התורמת לעידוד נשים לצאת לשוק העבודה. גורמים נוספים לירידה באי-התעדוקה קשורים לפתיחת מעונות-יום וגני-ילדים ציבוריים או מסובסדים, לחוקים נגד אפליית נשים, למתן חופשית לידה תוך הבטחת תשלום השכר המלא, או כמעט מלא, לתקופת החופשה, ולהתרחבות מגזר השירותים במשק.

בתמונה בקרב הנשים הישראליות אף דרמטית יותר. ב-1979 שיעור אי-התעסוקה בקרבן ביב 56.0 אחוז, או 8.4 אחוזים מעל לשיעור המקביל ב-OECD. תוך שלושה עשורים ירד שיעור התעסוקה בקרב נשים ישראליות בנות 35-53 ל31.0 אחוז ב-2008, ירידה של 25 נקודות אחוז – ונקודת אחוז אחת מתחת לשיעור הממוצע של נשים ב-OECD.

שתי קבוצות אוכלוסייה תרמו לירידה בשיעורי התעסוקה בישראל: נשים יהודיות לא-חרדיות ונשים ערביות. ב-1979 שיעור אי-התעסוקה בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות ביב 51.2 אחוז, או 3.7 אחוזים מעל השיעור מקביל ב-OECD . עד 2008, שיעור אי-התעסוקה של הנשים היהודיות הלא-חרדיות ירד ל-21.2 אחוז – ירידה של 30 נקודות אחוז. פערי אי-התעסוקה של נשים יהודיות לא-חרדיות היו נמוכים ב-10.8 נקודות אחוז לעומת הנשים ב-OECD.women employment

שיעורי אי-התעסוקה בקרב נשים ערביות בישראל היו גהובים מאוד ב-2008 (75.7 אחוז), אך לפני שלושים שנה, כמעט כל הנשים הערביות בגילאי העבודה העיקריים לא היו מועסקות (95 אחוז), כך שמדובר בשינוי משמעותי בשיעורי התעסוקה שלהן. למעשה, בין השנים 1990 ו-2008, הפער בשיעורי התעסוקה בין נשים ערביות לבין נשים יהודיות לא-חרדיות היה גדול למדי, אך נשאר יציב – בסביבות 55 נקודות אחוז בכל תקופה. במילים אחרות, בשני העשורים האחרונים, קצב הירידה בשיעורי אי-התעסוקה בקרב נשים ערביות היה דומה לזה של נשים יהודיות לא-חרדיות – אם כי ישנה עוד כברת דרך ארוכה על להשוואה של מצב התעסוקה בין שתי קבוצות אלה.

המאפיין העיקרי של שיעורי אי-התעסוקה אצל נשים חרדיות הוא היציבות שלהם בשלושת העשורים האחרונים. מצד אחד, לא נראה לגביהן הגידול באי-התעסוקה שאפיין את הגברים החרדים. ומצד שני, גם לא נראית לגביהן הירידה המשמעותית בשיעורי אי-התעסוקה שחלה במדינות אחרות ובמגזרים אחרים בישראל בקרב נשים. שיעורי אי-התעסוקה של הנשים החרדיות בשנת 1979 היו גבוהים ב-7.3 נקודות אחוז מהשיעורים בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות, וב-2008 הפער גדל מאוד, עד לכדי 32.3 נקודות אחוז.

 

גידול באי-התעסוקה בקרב גברים בשלושת העשורים האחרונים

לפני שלושה עשורים, שיעורי אי-התעסוקה של גברים ישראלים לא-חרדיים בגילאי העבודה העיקריים (35-54) היו דומים מאוד לשיעור הממוצע במדינות המפותחות החברות ב-OECD (8.5 אחוזים בישראל לעומת 8.1 אחוזים ב-OECD). מאז חל גידול של כמעט 50 אחוז בשיעור אי-התעסוקה הממוצע ב-OECD (מ-8.1 ל-11.9 אחוזים), אך בקרב גברים ישראלים לא-חרדיים בישראל השיעור כמעט הוכפל. הדמיון בשיעורי אי-התעסוקה לפני שלושה עשורים נעלם כלא היה. אמנם הצמיחה הכלכלית, המהירה יחסית בשנים האחרונות בישראל (כתוצאה מהיציאה מהמיתון העמוק של העשור האחרון), הביאה לירידה בשיעורי אי-התעסוקה בארץ, שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים יהודיים לא-חרדיים ב-2008 (15 אחוז) היה גבוה ברבע מהשיעור ב-OECD (12 אחוז.

שיעורי אי-התעסוקה בקרב הגברים הערבים כמעט והוכפלו מ-15 אחוז ב-1979 ל-27 אחוז ב-2008. בקרב הגברים החרדים – ששיעור אי-התעסוקה שלהם ב-2008 הגיע ל-65 אחוז – השיעורים עלו יותר מפי שלושה במהלך שלושת העשורים האחרונים (מ-21 אחוז ב-1979).

HFig 4

הגידול הרב בתכניות הסיוע הממשלתיות על פני השנים אפשר לחלק הולך וגדל מהחברה הישראלית לבחור באורח חיים של אי-תעסוקה, בעוד ההזנחה רבת שנים של השקעה בהון אנושי (בעיקר בחינוך) ובתשתיות פיזיות (בעיקר תחבורה) מנעה מאנשים רבים את הכלים ואת התנאים החיוניים להתמודדות מוצלחת במשק תחרותי ומודרני.

במקרה של גברים שהשכלתם נמוכה מ-12 שנות לימוד, חלק מההסבר לגידול באי-התעסוקה נעוץ בעצם תהליך הצמיחה הכלכלית, אשר הביא לגידול בביקוש לעובדים מיומנים ומשכילים – לצד ירידה יחסית בביקוש לעובדים בלתי מיומנים ובעלי השכלה נמוכה. כמחצית מהאוכלוסייה בגילאי העבודה העיקריים בישראל שייכת לקבוצת ההשכלה של 12 שנות לימוד ומטה. חלק אחר של ההסבר לגידול באי-התעסוקה של גברים לא-משכילים נובע מהתרחבות התופעה של הבאת עובדים זרים לישראל – כוח עבודה לא-מיומן, שהשכלתו נמוכה – בהיקף שהגיע עד כדי יחס של עובד זר אחד מתוך כל שבעה עובדים במגזר העסקי בישראל ב-2008. תהליך זה תרם לדחיקה אל מחוץ לכוח העבודה של עובדים ישראלים בלתי מיומנים – ובמיוחד ערביי ישראל.

הסוגיה של ההשכלה איננה נוגעת רק למספר שנות הלימוד הניתן בבתי-הספר, אלא לאיכות החינוך המוענק באותם בתי-ספר. נושא זה נידון לעומקו בדו”ח האחרון של מרכז טאוב – דו”ח מצב המדינה 2009 – וכן בבולטין המרכז שפורסם בנובמבר 2008 (“עם הספר והחינוך הניתן לילדיו”). רמת ההישגים של תלמידי ישראל בתחומי היסוד העיקריים נמוכה לעומת כל 25 מדינות ה-OECD בכל המבחנים שנערכו בעשור האחרון למעט אחד. ההישגים בקרב תלמידי המגזר הערבי בישראל נמוכים עוד יותר, ותלמידי המגזר החרדי אינם לומדים כלל את לימודי היסוד הללו ואינם משתתפים במבחנים.

שיעורי אי-התעסוקה בקרב גברים יהודים חרדים והעובדה ששיעורים אלה קפצו פי שלושה בשלושת העשורים האחרונים הופכים את הסוגיה לייחודית מכמה בחינות. מצד אחד, לא רק ששיעורי אי-התעסוקה גבוהים בהשוואה לכל הקבוצות האחרות בישראל, הם גבוהים גם בהשוואה לקהילות חרדיות בחו”ל. ומצד שני, הסיוע הרב של המדינה לאוכלוסייה החרדית בישראל נעשה בכמה אפיקים, שרבים מהם אינם שקופים בתקציב המדינה. קיצוץ חלק נכבד מהתמיכה לחברה, המונעת מילדיה חינוך שהיה מאפשר השתלבות ביתר שאת במשק פתוח ותחרותי, הינו משימה קשה דיה גם כאשר קבוצת אוכלוסייה זו מהווה שיעור קטן יחסית באוכלוסיית ישראל. אך ההבדלים המהותיים בשיעורי הגידול של האוכלוסיות השונות בישראל הופכים את הסוגיה לבעייתית הרבה יותר בעתיד, כאשר חלקם של החרדים יהפוך למרכיב מרכזי ואף דומיננטי בחברה – במיוחד לאור הצרכים של חברה מודרנית ברופאים, במהנדסים ובמדענים, שהם מתחומי ההתמחות שהחינוך החרדי דהיום איננו חותר להכין לקראתם.

אבטלה לעומת אי-תעסוקה בישראל

שיעורי האבטלה בישראל היו גבוהים מהממוצע המערבי במשך שנים רבות, גם לפני המיתון של תחילת שנות האלפיים. בשנת אלפיים – שנת שגשוג בישראל – שיעור האבטלה הגיע ל-8.8 אחוזים לעומת 6.1 אחוזים בממוצע ב-OECD (ארגון המדינות המתועשות). עם פרוץ גל הטרור והמיתון העמוק בארבע השנים הראשונות של העשור, האבטלה בארץ הגיעה ל-10.7 אחוזים מכוח העבודה האזרחי. מאז, שיעורי האבטלה הולכים ומתכנסים לאלה של ה-OECD. בשנת 2008 הם כמעט השתוו אליהם: 6.1 אחוזים בישראל ו-5.9 אחוזים      ב-OECD.

עם כניסת העולם למיתון העמוק האחרון, התמונה התהפכה. ברבעון האחרון של 2009 שיעורי האבטלה בישראל נפלו, לראשונה זה עשורים רבים, אל מתחת לממוצע של ה-OECD – 7.7 אחוזי אבטלה בישראל לעומת 7.9 אחוזים ב-OECD (תרשים 1). למעשה, שיעור האבטלה בישראל היה נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, כאשר חלקן אף חווה שיעורי אבטלה דו-ספרתיים – שהגיעו עד 11.9 אחוז באירלנד, 13.6 אחוז בטורקיה ו-17.9 אחוז בספרד.

HFig 1

לכאורה נראה ששוק העבודה בישראל מתחיל להיראות כשוק עבודה מערבי לכל דבר. אולם התמונה בפועל שונה מאוד. בזמן ששיעורי אבטלה הפכו לאחד האינדיקטורים המוכרים יותר לבחינת הפעילות המשקית, הם מתארים רק חלק מתמונת שוק העבודה. האוכלוסייה בגיל העבודה מורכבת משתי קבוצות: זו המשתתפת בכוח העבודה וזו שאיננה משתתפת בו. הרוב בקבוצה המשתתפת בכוח העבודה מוצא תעסוקה, בזמן שחלק אינו מצליח למצוא תעסוקה והופך לבלתי מועסק או “מובטל”.

בעוד שיעור האבטלה בישראל דומה היום לשיעור ב-OECD, אין זה אומר ששיעורי התעסוקה של האוכלוסייה בגיל העבודה דומים אף הם –  וכאן טמונה הבעיה המרכזית של שוק העבודה בישראל. חלק גדול מאוד מאוכלוסיית ישראל בגיל העבודה איננו משתתף בכוח העבודה. כתוצאה מכך שיעורי התעסוקה בישראל נמוכים מאוד.

תרשים 2 מציג את שיעורי אי-התעסוקה של גברים גילאי 35-54 בישראל ובמרבית מדינות OECD לשנת 2008 (בשל השירות הצבאי, צעירים ישראלים רבים דוחים את תחילת לימודיהם ועדיין לומדים עד לשנות העשרים המאוחרות בחייהם, לכן המוקד כאן הוא על גילאי 35-54 שהם גילאי העבודה העיקריים). בעוד שיעורי האבטלה מבוססים רק על מי שמשתתפים בכוח העבודה, הרי שיעורי אי-התעסוקה משקפים את היחס בין כל מי שאינו מועסק לבין כלל אוכלוסיית הגברים בגילאי 35-54, וזאת בין אם הפרט משתתף בכוח העבודה ואיננו מוצא עבודה (קרי, מובטל) או שהוא איננו משתתף כלל בכוח העבודה. בזמן ששיעורי אי-התעסוקה ב-OECD נעים סביב ממוצע של 11.9 אחוז, השיעור המקביל בישראל הגיע ל-18.9 אחוז. אפילו ספרד, שיאנית שיעורי האבטלה בתרשים 1 לעיל, נמצאת הרחק מתחת לישראל בשיעורי אי-התעסוקה.

HFig 2

מי אינו מועסק בישראל? התחושה הרווחת היא שהסוגיה מתחילה ונגמרת אצל החרדים ואצל ערביי ישראל. אכן שיעורי אי-התעסוקה בקרב קבוצות אלה באוכלוסייה גבוהים למדי. עם זאת, מרבית האוכלוסייה בישראל איננה חרדית או ערבית. כפי הנראה בתרשים 3, גם אחרי שמנטרלים את השפעת שתי קבוצות האוכלוסייה הללו על המדגם, שיעור אי-התעסוקה של 15.1 אחוז אצל גברים יהודים לא-חרדיים עדיין גבוה ביותר מרבע לעומת הממוצע של 11.9 אחוז ב-OECD. הבדל זה חושף פער משמעותי בין חלק גדול מהחברה בישראל לבין חלקים נרחבים של המערב ביכולת להתמודד בהצלחה במשק מודרני ותחרותי. התמונה שונה משמעותית לגבי נשים יהודיות לא-חרדיות, אצלן שיעור אי-התעסוקה של 21.2 אחוז נמוך במידה ניכרת מהשיעור הממוצע לנשים במדינות OECD – 32 אחוז.

HFig 3

 

שוק העבודה – היום, בעבר ובהשוואה למערב

לא כך היתה התמונה לפני שלושה עשורים. הפרק מראה כיצד השתנו – לפעמים, השתנו מאוד – דפוסי העבודה בקרב יהודים לא-חרדים, יהודים חרדים וערבים. לא כל מה שנהוג לחשוב על שוק העבודה בישראל מתברר כנכון. הפרק מתאר את הקשר בין חינוך לתעסוקה ולהכנסה ומספק מאפיינים של ממדי החינוך בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות על פי מגדר, מגזר ומידת הדתיות. תופעת העובדים הזרים נסקרת ונערכת השוואה בין תכנית מס ההכנסה השלילי בישראל והתכנית בארה”ב.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

אי שוויון בהכנסות בישובים קטנים: מיעוטים, השכלה וילודה

 כמחצית מאוכלוסייה זו היא ערבית, וההכנסה לנפש במשפחות ערביות היא רק כ-60% מהממוצע. עם זאת, אי השוויון בקרב המשפחות הערביות גם הוא נמוך משמעותית מהממוצע. פירוק אי השוויון בוצע באמצעות שני מדדים חלופיים: מדד הג’יני ומדד מקדם ההשתנות בריבוע, והמשתנים המסבירים מצליחים להסביר 60% ו-40% מסך אי השוויון, בהתאמה. תוצאות הפירוק מראות כי השתייכות לאוכלוסייה הערבית מסבירה בין 10% ל-16% מסך אי השוויון בהכנסה לנפש, כלומר כרבע מסך אי השוויון המוסבר. ההשכלה (הנמוכה ב-30% בקרב הערבים) מסבירה בין 10% ל-13% מאי השוויון, ואילו גודל המשפחה (הגדול בכמעט 50% בקרב הערבים) מסביר בין 9% ל-16%. לעומת זאת, מיקום גיאוגרפי ומגדר הם בעלי חשיבות מובהקת סטטיסטית אך נמוכה בהרבה להסברת אי השוויון בהכנסה לנפש (פחות מ-1% כל אחד). מאחר שאת ההשתייכות האתנית לא ניתן לשנות, מדיניות שמטרתה להקטין את אי השוויון יכולה להתבסס על שיפור ברמת ההשכלה או על הקטנת הילודה. הגדלת ההשכלה באופן הומוגני בכלל האוכלוסייה צפויה להקטין את אי השוויון, אולם הגדלת ההשכלה בקרב הערבים היא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר, ושיפור בהשכלה שיגרום גם להקטנת אי השוויון בהשכלה יביא ליתר שוויוניות בהכנסה לנפש. הקטנת גודל המשפחה באופן הומוגני גם היא צפויה להקטין את אי השוויון בהכנסה לנפש, אולם היא משפיעה באופן דומה על יהודים ועל ערבים. מכאן שהקטנת גודל המשפחה בקרב המשפחות הגדולות במיוחד, גם בקרב יהודים וגם בקרב ערבים, עשויה להביא להשפעה הגדולה ביותר על אי השוויון.

תעסוקה ושכר – 2007

ההתאוששות מתבטאת בגידול שחל במדדים העיקריים בתחום זה: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי, שעמד בראשית העשור על 54 אחוז, עלה ל-56.7 אחוז ברבע השלישי של 2007. מספר המועסקים במשק עלה מ-2.3 לכ-2.8 מיליון, ואילו שיעור האבטלה, שהגיע לרמת שיא של כמעט 11 אחוז במחצית השנייה של 2003, ירד בהתמדה לכדי 7.3   אחוזים ברבע השלישי של 2007 – השיעור הנמוך ביותר מאז 1997. גם השכר הממוצע במשק, שירד בשנות ההאטה, שב ועלה לכדי כ-7,813 ש"ח (באוגוסט האחרון). מגמות אלו הושפעו מהצמיחה המהירה של המשק, שהחלה כבר במחצית השנייה של 2003, אולם בשל נטייתם של שוקי עבודה להגיב באיחור מסוים על התאוששות בפעילות הכלכלית במשק, השיפור בשוק העבודה הורגש רק ב-2005 עם התבססות הצמיחה. התחזית לשנים הקרובות צופה המשך האצה בתעסוקה ושיפור במדדים הנזכרים, בהינתן המשך הצמיחה בכלכלה העולמית והמקומית.

הפרק בוחן בפירוט את ההתפתחויות בשוק העבודה ובמדדים שהזכרנו ועומד על ההיבטים המרכזיים במדיניות התעסוקה בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותיים חברתיים 2007.

שכר מינימום ומס הכנסה שלילי: מדיניות אופטימלית

המאמר מבוסס על בדיקה שערכו החוקרי על השפעת שתי החלופות – שכר מינימו ומס הכנסה שלילי – על התועלת למשק ולחברה. ההחלטה של קובעי מדיניות (הממשלה) להנהיג שכר מינימו נובעת בדר כלל משיקולי חברתיי. היא נובעת בעיקר מהרצו להבטיח לעובדי הנמצאי בתחתית סול השכר רמת הכנסה מינימלית, שתאפשר לה קיו בכבוד ותתרו לצמצו הפערי בחלוקת ההכנסות במשק. מדיניות כזו נעוצה בגישה בסיסית התומכת ברווחה חברתית ובמאבק באי השוויו הכלכלי המאפיי את שוק העבודה, א היא עלולה לשאת תוצאות שליליות, של צמצו בהיק התעסוקה בשל התייקרות הפעילות העסקית.

תעסוקה, אבטלה ומדיניות רווחה

עולם זה מתאפיין בגלובליזציה של כוח עבודה ומוצרים, קצב שינויים מהיר, הנובע מתהליכים רבים, ובעיקר מחדירה מואצת של טכנולוגיות חדשות, התורמות מצִדן, להיווצרות עיסוקים חדשים ולשינויים במבנה העיסוקים. הטכנולוגיות החדשות משנות גם את דפוסי ההעסקה של עובדים והיקפם, תוך צמצום ושינוי הדפוסים המסורתיים; הן מביאות לכניסת קבוצות חדשות של עובדים, תוך דחיקתן של אחרות מחוץ לשוק העבודה; ולהתגברות הצורך בעובדים מיומנים והקטנת הביקוש לעובדים בעלי השכלה נמוכה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות: ישראל 1989-2002

הגידול בפערים בין השכירים בשוק העבודה משתקף בגידול הפערים בהכנסה הכלכלית לנפש (תקנית) של משקי הבית, לפני קבלת תשלומי העברה ותשלום מסים, וכן בגידול בתחולת העוני הכלכלי – אחוז הנפשות במשקי בית מתחת לקו העוני מכלל האוכלוסייה. הפערים בשוק העבודה עומדים גם מאחורי הגידול בתחולת העוני בקרב ילדים, המתבטא בעליית אחוז הילדים במשקי בית, הנמצאים מתחת לקו העוני, מכלל הילדים – נושא  הנמצא מחוץ למסגרת פרק זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז , הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

קווים למדיניות כלפי העובדים הזרים בישראל

אולם, בעוד שהמשק הישראלי קולט את העובדים הזרים, הרי המנגנונים של המדינה פועלים למנוע את כניסתם, לגרש את הנכנסים באופן בלתי חוקי ולמנוע מהם הגנה בעת שהותם בארץ. ההשלכה הבלתי מכוונת של המדיניות הנוהגת היא מתן מטריה ממשלתית למדיניות הניצול הננקטת על-ידי חברות כוח אדם ועל-ידי מעסיקים רבים.

המציאות מלמדת כי גם אם מדיניות לאומית צריכה לחתור לצמצום מספר העובדים הזרים בישראל, בגין הרגישות של החברה לקיומו של רוב יהודי וציוני בארץ, הרי מסיבות מבניות של המשק הסיכוי לגירוש הרוב הגדול של העובדים הזרים נמוך ביותר. בעל המחקר מציע לאמץ מדיניות, אשר תייעל את הבקרה על מספר העובדים הזרים ומשך שהותם בישראל, תשמור על מספר מצומצם יחסית שלהם במשק, ותמנע את הניצול הבלתי מוסרי שלהם.

יגיע כפיך כי תאכל: כוח עבודה: תעסוקה ושכר

הפרק מתמקד בפלורליזם העדתי והאתני של החברה הישראלית, ובמידה פחותה גם בנושא המיגדר (ג'נדר) ומקום המגורים. נתייחס אל התחלקות השכר והשתנותו על פני זמן כדבר נתון, ונבחן תוך כדי כך את תפקודם היחסי והמוחלט של המרכיבים השונים של החברה הישראלית בשוק העבודה.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

שוק העבודה בחברה פלורליסטית

בעבודה זו נתמקד בעיקר בנושאי הפלורליזם העדתי והאתני של החברה הישראלית, ובמידה פחותה גם בנושא המיגדר (ג'נדר) ומקום המגורים. נתייחס אל התחלקות השכר והשתנותו על פני זמן כדבר נתון, ונבחן תוך כדי כך את תפקודם היחסי והמוחלט של המרכיבים השונים של החברה הישראלית בשוק העבודה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ(עורך).

אי-שוויון בהתחלקות ההכנסות

העבודה בוחנת את השפעת הכלים הפיסקליים על אי-השוויון: מס הכנסה, התשלומים לביטוח לאומי, המיסים העקיפים למיניהם, הקצבאות, התמיכות ותשלומי העברה, והסובסידיות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

מדיניות חברתית כלפי הורים עובדים עם ילדים בגיל הרך

ההסדרים בנויים רובם במסגרת האילוצים של ההוצאה הציבורית ברמתה הקיימת, אך גלום בהם הפוטנציאל של שיפור המצב הכלכלי היחסי של משפחות הורים עובדים ברמות ההכנסה הבינןניות והנמוכות יותר. בחלק מן החלופות מוצעת גם הגמשה של תנאי החופשה, שתאפשר למשפחות ניצול זכות החופשה והמשאבים הכלכליים הנלווים לה בתנאים נוחים יותר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

מבנה השכר בתעשייה וההשלכות של הנהגת שכר נינמום על עלויות השכר והייצור

העדפת המגזר במדיניות הממשלה והניסיון לעודד עובדים ממגזרים אחרים לעבור אליו נובעת מתרומת התעשייה לצמיחה הכלכלית ולמאזן התשלומים. יש אם כן טעם, ואף חשיבות לאומית, בחקר מבנה השכר בתעשייה, במאפייניו ובגורמים המשפיעים עליו.

בעבודה זאת נבדק מבנה השכר בתעשייה מכמה זוויות.

המאמר מופיע כפרק בפרזום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.