Category Archives: Press Releases @he

הודעה לעיתונות – אי שוויון מתהווה בגיל הרך: עוני בגיל הרך והישגים לימודיים עתידיים

באמברגו עד יום שלישי (29.10) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

עם סיומה של שנה עמוסת חדשות קשות על המתרחש בגני ילדים ורבת מאבקי הורים, ועם תחילתה של השנה החדשה, מרכז טאוב מפרסם מחקר חדש בתמיכתה של קרן ברנרד ון ליר על ההשפעה של גורמים סביבתיים על ההתפתחות בגיל הרך ועל הישגים עתידיים. תחולת העוני בישראל היא הגבוהה ביותר בין המדינות המפותחות, ובעיקר בקרב ילדים – כמעט 30% – "שיא" בין מדינות ה-OECD (מלבד טורקיה).

המחקר של מרכז טאוב בדק את ההשפעה של ההכנסה המשפחתית בגיל הרך על ההישגים הלימודיים העתידיים של תלמידי ישראל, והבחין לראשונה בין גילאי לידה עד שנתיים לגילאי 3–5, כדי לזהות הבדלים בהשפעה בין שתי קבוצות הגיל. מהממצאים עולה כי לעוני שנחווה בגיל לידה עד שנתיים השפעה ניכרת על ההישגים הלימודיים של הילד בהמשך החיים – על הציונים במבחני המיצ"ב בכיתה ה' ואף על הישגים מאוחרים יותר בהמשך. לא נמצאה השפעה דומה של עוני שנחווה בקרב גילאי 3–5, דבר המעיד על חשיבות ההשקעה באלף הימים הראשונים של הילד.

אי השוויון הכלכלי בישראל הוא בין הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD, וגבוה במיוחד בקרב ילדים – כמעט 30% מילדי ישראל חיו בעוני בשנת 2017. יותר ממחצית המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. ישראל היא גם בין המובילות בהישגים לימודיים נמוכים של תלמידים בקרב מדינות ה-OECD, ואי השוויון בהישגים בין תלמידים בישראל גבוה מאוד. חשוב לציין כי השנים הראשונות לחיים הן קריטיות מבחינת התפתחות המוח: עד גיל שלוש המוח מגיע ל-85% מגודלו, ועד גיל חמש ל-95% מגודלו הסופי.

בתקופה זו כל התהליכים ההתפתחותיים נמצאים בשיאם: קוגניטיביים, שפתיים, רגשיים, חברתיים, תפיסתיים ועוד. משום כך יש הטוענים כי אלף הימים הראשונים בחייו של האדם – מתחילת ההיריון ועד גיל שנתיים – הם תקופה קריטית להתפתחות, תקופה שבה חשיפת התינוק הרך לסביבה תומכת, מגרה ומעשירה חיונית להתפתחות אופטימלית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו דנה וקנין, פרופ' יוסי שביט וד"ר יצחק ששון בדק את ההשפעה של עוני בגיל הרך על הישגים לימודיים עתידיים, והבחין לראשונה בין שתי קבוצות גיל: גילאי לידה עד שנתיים, וגילאי 3–5.

במחקר נבדקו ילדים יהודים משנתונים 1990-1995 (הנתונים עבור תלמידים ערבים מצומצמים ולכן לא נבדקו) בכמה נקודות זמן מגיל הלידה עד חמש, ובכיתה ה' כשניגשו לבחינות המיצ"ב הבודקות את שליטתם במתמטיקה, עברית, אנגלית ואוריינות מדעית וטכנולוגית. בנוסף נבדקו ההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש בשתי נקודות זמן (בגיל הרך ובגילאי העשרה). השתייכות לחמישון ההכנסה התחתון הוגדרה כעוני והשתייכות לחמישון העליון הוגדרה כעושר. כמו כן נמדדו רמת ההשכלה של ההורים, מגדר התלמיד ומספר האחים שלו בגיל הרך ובגיל העשרה. הניתוח נעשה לפי חלוקה של גילאי לידה עד שנתיים וגילאי 3–5, כדי לבדוק אם יש הבדלים בין הקבוצות.

להשתייכות לחמישון התחתון של התפלגות ההכנסה המשפחתית בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה דרמטית על הציונים בהמשך החיים

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלהשכלת ההורים יש השפעה חיובית חזקה על הישגים – כלומר ככל שהשכלתם עולה כן עולים ההישגים של הילד. כמו כן נמצאה השפעה שלילית של מספר האחים והאחיות בגיל הרך – ככל שמספר האחים גדול יותר ההישגים נמוכים יותר.

הממצא המשמעותי ביותר שעולה ממחקר זה הוא שלעוני בגילי לידה עד שנתיים יש השפעה שלילית, חזקה במיוחד ומובהקת על הישגים עתידיים, אך לא לעוני שנחווה בגילי 3–5. תוצאות אלו נמצאו בכל המקצועות שנבדקו בבחינות המיצ"ב בכיתה ה': מתמטיקה, עברית, אנגלית ומדעים. ממצאים אלו מעידים על החשיבות הרבה של הסביבה שבה גדל הילד במהלך השנתיים הראשונות לחייו.

Math HEB

חשוב לציין שההכנסה המשפחתית הפנויה לנפש אינה יציבה בקרב משפחות עם ילדים בגיל הרך. זאת משום שיש שינויים ניכרים בכושר ההשתכרות של ההורים בתקופה זו בחיים, בין השאר בעקבות שינויי ותק בשוק העבודה, השכלה ומעברים בין מקומות עבודה. נוסף על כך, בשנים אלו חלים שינויים במספר הילדים הממוצע למשפחה ובקצבאות שהמשפחה זכאית להן. בדיקת התפלגות המשפחות לפי חמישוני הכנסה הראתה שאמנם 30% ממשקי הבית שהשתייכו לחמישון התחתון בגילאי 25–27 נותרו בחמישון זה גם בגילאי 30–32, אולם הרוב עברו לחמישונים אחרים: 19% עברו לחמישון השני, 13% לשלישי, 10% לרביעי ו-8% עברו לחמישון העליון. הנתונים מעידים על ניידות בהכנסה הפנויה בקרב הורים לילדים צעירים, ומסבירים מדוע ההשפעה של עוני בגילי לידה עד שנתיים אינה נמשכת בגילאי 3–5.
Hebrew HEB

עוני בגיל הרך מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות

חוקרי מרכז טאוב בדקו אם העוני בגיל הרך ממשיך להשפיע גם אחרי מבחני המיצ"ב, למשל על הסיכוי לקבל זכאות לתעודת בגרות. בפיקוח על הישגים קודמים נמצא כי עוני בגילי לידה עד שנתיים מקטין את הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות, וכי יש הבדלים מובהקים בהשפעות העוני בין שתי קבוצות הגיל הרך (לידה עד שנתיים ו-3 עד 5).

על סמך הממצאים העולים מהמחקר של מרכז טאוב אפשר לטעון כי עוני שנחווה בגיל הרך (לידה עד שנתיים) עלול ליצור מעין "צלקת" שנשארת לאורך זמן ומלווה את האדם גם בחייו הבוגרים.

"מצאנו הבדלים מהותיים בין התקופות בגיל הרך בכל הנוגע להשפעת העוני על הישגים לימודיים עתידיים", מסבירים החוקרים, ומוסיפים: "מהמחקר עולה בבירור כי אין לראות בגיל הרך מקשה אחת עם מאפיינים הומוגניים, וכי יש לשים את הדגש דווקא על אלף הימים הראשונים לחיים, שמשפיעים על ההתפתחות העתידית של הילדים. בישראל, שבה 2.5 מיליון ילדים מתחת לגיל 18, ומהם כ-40% מתחת לגיל שש, ואשר בה שיעור העוני בקרב ילדים גבוה במיוחד, חשוב להבין את ההשפעה של עיתוי ומשך העוני על התפתחות הילד. אלה עשויים להסביר חלק מהפערים בהישגים הלימודיים בין השכבות החברתיות, אשר גם הם גבוהים במיוחד בישראל".

"לממצאי המחקר יש השלכות על המדיניות בישראל; חשוב לנקוט צעדים אשר יכולים למגר את התופעות השליליות שעשויות לנבוע מעוני ולפגוע בילדים באלף ימיהם הראשונים", אומר נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס. החוקרים מציעים אפשרויות כמו הסטת חלק מתקציב קצבאות הילדים לטובת הגיל הרך, ובכך לסייע להורים צעירים. ייתכן שחלוקת קצבאות בדפוס שונה מהנהוג היום (קצבאות אוניברסליות שוות) תסייע במיוחד למשפחות קשות יום. כמו כן, נוכח שיעורי התעסוקה הגבוהים בקרב אימהות לילדים עד גיל 3 ושיעורי הרשמה גבוהים למסגרות חינוך בגיל הרך, שרק 20% מהן בפיקוח ממשלתי, החוקרים מציעים להרחיב את היצע המסגרות החינוכיות האיכותיות לגיל הרך, בייחוד עד גיל שנתיים.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

הודעה לעיתונות: הנשירה בחטיבה העליונה

באמברגו עד יום ד' (25.9) בשעה 6:00

לחצו כאן למחקר המלא 

עם פתיחת שנת הלימודים, מרכז טאוב מוציא מחקר חדש על שיעורי הנשירה בקרב תלמידי תיכון, שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס. הממצאים מראים כי ממדי הנשירה צומצמו במידה ניכרת, והדבר בולט דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות יותר. עם זאת מהמחקר עולה כי למרות מגמת השיפור בקרב כל הקבוצות והמגדרים, הנשירה עדיין גבוהה יותר בקרב אוכלוסיות חלשות כמו עולים ותלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו גיא ינאי, הדס פוקס ונחום בלס, שבדק את תופעת הנשירה בין כיתה י' לכיתה י"ב, מראה ששיעור הנושרים ירד מכמעט 10% בשנתון 2003 לפחות מ-8% ב-2017. ללא בתי ספר חרדיים, אשר חלק גדול מהבנים הלומדים בהם עוברים לישיבות שאינן בפיקוח משרד החינוך, שיעור הירידה גדול אף יותר, מכ-9% לכמעט 5.5%. הנשירה בקרב בנות חרדיות נמוכה, בדומה לשאר הבנות במגזר היהודי.

הירידה בשיעור הנשירה מהחינוך העיוני – שבו שיעור הנשירה היה נמוך יותר מלכתחילה – הייתה קטנה יחסית, בעוד שבחינוך הטכנולוגי הייתה ירידה משמעותית: מ-9.5% ב-2003 לכ-5.5% ב-2017 – כמעט מחצית בתוך עשור. מאז אמצע העשור הנוכחי שיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי כמעט זהה לזה שבחינוך העיוני. המשמעות היא כי שלא כבעבר, החינוך הטכנולוגי מעניק לתלמידיו סיכויי ניעות חברתית דומים לאלה שמעניק החינוך העיוני.

עם זאת ניכרים הבדלים בשיעורי הנשירה בין המסלולים השונים בתוך החינוך הטכנולוגי: במסלול הגבוה ירדה הנשירה מכמעט 4.5% בשיא (ב-2006) ל-1.5% בלבד ב-2017 – שיעור נשירה נמוך מזה שבחינוך העיוני. במסלול הבינוני ירד שיעור הנשירה מ-11% ל-7%. ואולם הירידה הגדולה ביותר בנקודות אחוז חלה דווקא בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הנמוך, שמתמודד עם האתגר של שמירת התלמידים במערכת – מ-28% ל-19%.
שיעורי הנשירה בחינוך הטכנולוגי ובחינוך העיוני

שיעור הערבים הנושרים בחינוך העיוני כפול משיעור היהודים

במגזר הערבי ניכרת ירידה בשיעור הנשירה מיותר מ-15% לכ-8%, ובולטת במיוחד האוכלוסייה הדרוזית, ששיעורי הנשירה בקרבה מתקרבים לאלה של יהודים לא-חרדים. עם זאת, שיעור הנשירה בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני כפול מהשיעור בקרב יהודים. בהתחשב בשיעורי הנשירה הגבוהים בקרב תלמידים ערבים בחינוך העיוני, מפתיע לגלות ששיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי הערבי דווקא נמוך מזה שבחינוך העברי. בהיבט המגדרי, שיעור הנשירה של בנים ערבים גבוה יותר מפי שלושה מזה של בנות ערביות.
שיעורי נשירה לפי מגזר

הירידה בשיעור הנשירה בחינוך הטכנולוגי בולטת בחברה הערבית בעיקר בקרב תלמידי המסלול הטכנולוגי הגבוה (1% בלבד נושרים) עם שיעור נשירה נמוך מאשר בחינוך היהודי, ועם גידול של יותר מ-40% בשיעור הלומדים בו. בדיקה מעמיקה מגלה כי הגורם המשמעותי ביותר לירידה בנשירה בחינוך הערבי אינו מסלול הלימודים, כי אם דווקא הרקע המשפחתי של התלמידים (תלמידים רבים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר במגזר הערבי פונים לחינוך הטכנולוגי הגבוה).

בבדיקה לפי מגדר מצאו חוקרי מרכז טאוב כי שיעור הנושרים בקרב בנים ירד בין 2003 ל-2017 מכ-11% לכ-7%, ובקרב בנות מכ-6% לכ-3.5% – ירידה של כ-40% בשני המגדרים. בהשוואה בין-מגזרית, שיעור הנשירה של ערביות עמד ב-2017 על כמעט 5% לעומת כ-3% בקרב יהודיות, ואילו בקרב בנים הפער גדול יותר: כ-11.5% בקרב ערבים לעומת כ-5% בקרב יהודים.

בבדיקה לפי מחוזות גיאוגרפיים מצאו החוקרים כי בחינוך העברי אין הבדלים מהותיים בין מחוזות, ובחינוך הערבי יש הבדלים גדולים. עם זאת, לאחר פיקוח על משתני רקע חברתיים-כלכליים נמצא כי המחוז הגיאוגרפי אינו מהווה גורם משמעותי לנשירה. יוצא דופן בהקשר זה הוא מחוז תל אביב של מערכת החינוך הערבית, שבו שיעור הנשירה גבוה משמעותית בהשוואה לשאר המחוזות.

בתי ספר בחינוך הערבי מצליחים למנוע נשירה יותר מבתי ספר בחינוך העברי

כצפוי, היקף הנשירה עולה ככל שמדד הטיפוח של בית הספר גבוה יותר – כלומר ככל שהוא משרת תלמידים מרמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר – בשני המגזרים. חשוב להעיר כי מידת ההצלחה של בתי ספר ברמות טיפוח דומות בחינוך העברי והערבי להביא תלמידים לסיום כיתה י"ב איננה שווה, ויש יתרון בולט למגזר הערבי: בבתי הספר הערביים עם מדד הטיפוח הנמוך ביותר במערכת החינוך הערבי (כלומר שהרקע שלהם הוא החזק ביותר) שיעור הנשירה עומד על כ-2% בלבד, בעוד שבקרב בתי ספר עבריים בעלי מדד טיפוח דומה הוא עומד על 4.5%; ובבתי ספר עם מדד הטיפוח הגבוה ביותר במערכת החינוך העברי (כלומר עם הרקע החלש ביותר) שיעור הנשירה הוא 8.5%. בקרב תלמידים ערבים הלומדים בבתי ספר עם מדד טיפוח דומה עומדת הנשירה על 6% בלבד. שיפור זה בקרב האוכלוסייה הערבית מעיד על כוח החזקה גדול יותר של בתי הספר הערביים.

חוקרי מרכז טאוב מצאו כי בקרב עולים שיעור הנשירה גבוה למדי – מעל 9%, לעומת כ-3% בקרב ילידי הארץ, וגבוה במיוחד בקרב מי שעלו אחרי גיל 12 (כמעט 20%). בקרב מי שעלו בגיל צעיר שיעור הנשירה נמצא במגמת ירידה, מכמעט 10% לכ-6%. יצוין כי התופעה של נשירה מוגברת בקרב מהגרים שהגיעו לארץ היעד בגיל מאוחר אינה ייחודית לישראל ומוכרת גם ממדינות אחרות. ייתכן ששיעורי הנשירה הגבוהים של עולים שעלו אחרי גיל 12 מקורם בעזיבת הארץ או בבחירת מסלולי חינוך אחרים.

לסיכום אומרים החוקרים: "בשנים האחרונות ניכר שיפור בהיקפי הנשירה בחטיבה העליונה. הירידה המתמדת של הנשירה בחינוך הטכנולוגי עשויה להעיד שהחינוך שהוא מעניק לתלמידיו שווה ערך לחינוך העיוני מבחינת ההזדמנויות שהוא פותח ללימודים גבוהים ולהשתלבות בשוק העבודה. ראינו גם צמצום פערים בין יהודים וערבים, אולם תופעת הנשירה עודנה קיימת, ובעיקר בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר". כדי להמשיך ולהוריד את שיעורי הנשירה החוקרים מציעים כמה אפשרויות, בהן פיתוח מסגרות חדשניות שיטפלו בנושרים באופן שונה מהמקובל בבתי הספר העל-יסודיים הרגילים ופיתוח מסגרות ייעודיות שיותאמו לעולים.

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, הוסיף: "למערכת החינוך יש היכולת לתת לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה הזדמנות לרכוש כישורים נחוצים לשוק העבודה העתידי, ולחינוך הטכנולוגי יש חלק חשוב במאמץ הזה. יש לשים לב במיוחד לקבוצות אוכלוסייה שבהן שיעור הנשירה גבוה יחסית, במיוחד בקרב עולים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל- מחזון של ביזור למציאות של ריכוזיות ואובדן שליטה

למחקר המלא לחצו כאן

מערכת האשפוז הכללי בישראל מצויה במשבר מתמשך, עקב פערים גדלים בין צורכי המערכת לבין הקצאת המשאבים הציבוריים לשם התמודדות איתם, ועקב העמקת מעורבות המדינה בניהול השוטף של המערכת, בניגוד לרוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. חלקו השני של המחקר על מערכת הבריאות בישראל שנערך במרכז טאוב בידי פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר שמתפרסם היום, עוסק באסדרה של מערכת האשפוז ובמעורבות המדינה בה.

החוקרים מסיקים כי הליקויים באסדרה והמעורבות היתרה של המדינה משפיעים לרעה על יעילות השימוש במשאבים ובנגישות הציבור אליהם, ומטילים ספק בכדאיות ההשקעה בהוספת מיטות אשפוז ותקציבים ובתפעול תוכניות מיוחדות שהנהיגה המדינה כמו התוכנית לקיצור תורים, כל עוד ליקויים אלה לא תוקנו.

יש להגדיר "בית חולים ציבורי" כדי להבטיח שירותים זמינים ושוויוניים כקבוע בחוק

חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) אינו מגדיר מהו בית חולים ציבורי אשר מחויב לספק את כל שירותי הסל לחברי כל קופות החולים בהתאם לזכאותם מכוח החוק. בית חולים כזה – גם אם אינו בבעלות המדינה – עלול להידרש להשתתף במימון השירות הממלכתי ממקורותיו שלו. חיוב בית החולים לספק את השירותים מעניק למדינה סמכות על תקציב שאינו שלה ושאינו מובטח. כך עלולים להיווצר מצבים שבהם תושבים מסוימים לא יוכלו לקבל שירותי אשפוז, או שזמינותם של שירותים אלו עבורם תהיה נמוכה יחסית לאחרים, בניגוד לרוח החוק.

החוקרים מציעים להגדיר בית חולים ציבורי בהקשר של אספקת שירותי הבריאות לפי החוק, ללא תלות בבעליו או בצורת התאגדותו, לפי שלושה מבחנים:

א. מבחן נורמטיבי, שלפיו בית החולים יציע את כל שירותיו (לרבות טיפולים אלקטיביים) לכל תושב ובשוויון מלא, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי;

ב. מבחן תפקודי, שלפיו בית החולים מפעיל מערכים ציבוריים כמו מרכזי מצוינות לאומיים, מחלקה לרפואה דחופה ולחירום, לרבות חדרי מיון, ומערכי מחקר והוראה;

ג. מבחן כלכלי, שלפיו עיקר הכנסות בית החולים מתקבלות מהספקת שירותים לסל הממלכתי – כלומר ממכירת שירותים לקופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הכנסות בתי החולים הציבוריים לצורך הספקת שירותים במסגרת החוק יובטחו אפוא מכספי ביטוח בריאות ממלכתי, ובנוסף יובטח להם מימון ייעודי בהתאם למבחן התפקודי.

מדיניות הריסון הכמותי באמצעות מנגנון המחירים המופחתים (CAP) יצרה מצב של התבדרות

על מנת להבטיח נגישות אוניברסלית ושוויונית לאשפוז יעיל ובר קיימא לכל תושב דרושה מעורבות מידתית של המדינה בשוק האשפוז. במסגרת זו המדינה מפקחת על מספר המיטות ועל מחירי השירותים בבתי החולים כדי להתגבר על כשל שוק מובנה במערכת, שעלול להוביל ל"עודף אשפוזים" ועקב כך להטיל נטל תקציבי ולא מוצדק על הציבור.

על כן הנהיגה המדינה את מנגנון ה-CAP. לפי מנגנון זה, המדינה קבעה לבתי החולים מכסה מסוימת של ימי אשפוז שכל בית חולים ציבורי מספק לקופות (לא תקף לשירותים שמבטיחה קופת חולים כללית בבתי החולים שלה); מעבר למכסה זו, עבור כל יום אשפוז נוסף תשלם הקופה לבית החולים כשליש מהמחיר שנקבע. זאת במטרה להרתיע בתי חולים מלהרחיב את אספקת שירותי האשפוז מעבר לנחוץ.

ואולם בפועל, מנגנון זה מאלץ את המדינה להעמיק את מעורבותה בקביעת מספר ימי האשפוז שעל כל בית חולים לספק לקופות החולים, ולשלוט בנתוני הפעילות של כל המוסדות במציאות דינמית שבה גם הטכנולוגיה משתנה במהירות – משימה קשה עד בלתי אפשרית.

אולם מנגנון ה-CAP יצא מכלל שליטה: בתי החולים, שעלויותיהם הקבועות גבוהות, העדיפו לספק שירותים ולו במחיר מופחת כדי לנצל את התשתית הקיימת. קופות החולים מצידן התרגלו למחירים המופחתים ששילמו והדרישה לאשפוז גדלה, אף על חשבון טיפול בקהילה, וכך בטווח הארוך המדינה נאלצת לסבסד את ההפסד שיוצרים המחירים המופחתים.

המנגנון שתוכנן להיות שולי וזמני הפך לנורמה. התמיכה של המדינה בקופות ובבתי החולים גדלה, בניגוד לרוח החוק. בשנים 2002-2013 (השנים שלגביהן יש נתונים מלאים), תפוקת בתי החולים גדלה – בין השאר בשל שינויים טכנולוגיים – בקצב מהיר יותר משנקבע בתוכנית ה-CAP: הנורמה הכמותית שנקבעה הייתה גידול של 8%, אולם בפועל התפוקה של בתי החולים גדלה ב-28% .

כך יצר המנגנון מספר עיוותים במערכת: החלשת המחירים היחסיים המאותתים על קדימויות במערכת (למשל צריכת שירות מסוים בבית החולים לעומת צריכתו בקהילה, או אספקת טיפול מסוים לעומת טיפול אחר שאמור להתבצע באמצעות אותן תשתיות ואותו כוח אדם); קושי בזיהוי הקשר בין הגירעון למקורו והחלשת הבקרה התקציבית; יצירת תלות של קופות החולים במחירים המופחתים ומימון הגירעונות של שירותי האשפוז ישירות מתקציב המדינה, מחוץ לתקציב הסל; ועידוד הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית, שכן המחירים הנמוכים מקשים על בתי החולים להתחרות מול מוסדות פרטיים על עבודתם של אותם רופאים אחר הצהריים.

התוכנית הלאומית לקיצור תורים הביאה למימון השירותים הפרטיים על ידי משלם המיסים

נוסף על הפעלת מנגנון ה-CAP – ובמידה רבה בגללו – הוביל משרד הבריאות תוכנית לקיצור תורים בבתי חולים ציבוריים, שהחלה לפעול ב-2017. זאת כדי להתמודד עם המערכת הפרטית שזמני ההמתנה בה קצרים יותר והיא מאפשרת לבחור את הרופא המנתח (בדרך כלל אותו מנתח כמו במערכת הציבורית) ומשלמת לו ולבית החולים תעריפים גבוהים יותר מאשר דרך מנגנון ה-CAP במערכת הציבורית.

בתוכנית זו מעבירה המדינה לקופות החולים תקציב ייעודי של כ-900 מיליון ש"ח בשנה, נוסף על תקציב הסל, שאמור לאפשר תשלום שכר עידוד לצוותים הרפואיים. נוסף על כך, בתחילת 2018 נכנס לתוקף "חוק הצינון", שנועד למנוע מרופאים להפנות לעצמם חולים מהמערכת הציבורית לפרטית במשך שישה חודשים.

ואולם בדומה למנגנון ה-CAP, גם תוכנית זו כרוכה במערך מורכב של דיווח ובקרה שקשה לנהל. כדי להימנע מהבירוקרטיה, קופות החולים השתמשו בתקציב הייעודי למערכת הציבורית לביצוע ניתוחים בבתי חולים פרטיים המאפשרים בחירת רופא – תוך שימוש במנגנון של הביטוח המשלים. כך יצא שהתוכנית לקיצור תורים הביאה למימון של ניתוחים במוסדות פרטיים במסגרת השב"ן – על חשבון משלם המיסים – והמוסדות הציבוריים מצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול המוסדות הפרטיים בתחרות על שירותיהם של הרופאים אשר באים מהמערכת הציבורית.

אי יעילות המערכת

לפי ממצאי המחקר היה גידול של כ-20% בפריון בייצור שירותים לסל שירותי האשפוז (בשנים 2002-2013). ניתן היה לצפות כי תוספת זו תאפשר למערכת לשפר את הביצועים הפיננסיים של בתי החולים ואולי גם של קופות החולים, ולשפר גם את זמינות שירותי האשפוז לציבור. אולם הגירעונות של בתי החולים והקופות גדלו והשירות לציבור נשאר חסר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתוכנית לקיצור תורים. פירוש הדבר שמדיניות האסדרה – בעיקר מנגנון ה-CAP והתמהיל הציבורי-פרטי – הביאה לאי יעילות מערכתית, לרבות העברה של שירותים ממימון ציבורי לפרטי שיש ספק ביעילותה, שפגעה בכל היבט של המערכת הציבורית במימון ובשירות.

"המדינה שמה לה למטרה לרסן את אספקת השירותים כדי להבטיח את מימון שירותי הסל, הפעילה מנגנון מחירים מופחתים שחייב אותה להתערב יותר, ונוכחה לדעת שהיא בחסר ולא בעודף וכעת נדרש לעודד את הייצור ולא לרסנו", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי. "המדינה יצרה מנגנון בירוקרטי סבוך במקום לתקן את מנגנוני האסדרה ולצמצם את מעורבותה במערכת".

החוקרים מעלים כמה צעדים אפשריים כדי להתמודד עם העיוותים הקיימים במערכת:

  • יציאת המדינה מבעלות על בתי חולים ומניהולם לשם אסדרת המערכת וזמינות מקורותיה.
  • הגדרת "בית חולים ציבורי".
  • ביטול מנגנון ה-CAP והתוכנית לקיצור תורים, ויצירת מנגנון שקוף הכולל הסדרת תכולת מחירי ההתחשבנות, שישקף את עלויות הייצור של אספקת שירותי הסל, הן כשלעצמן והן בהשוואה לחלופות הייצור בקהילה.
  • תקצוב ישיר למימון רכיבי עלות ייחודיים לבית חולים ציבורי, כמו הוראה, מחקר, מערכי חירום וכדומה, שאינם כלולים בסל הבריאות.
  • פיתוח מנגנון שיאפשר בחירת רופא במערכת הציבורית, בדומה לקיים במערכת הפרטית.
  • אימוץ מנגנוני תמחור לחלוקת סיכונים ולוויסות כמויות בדומה למדינות אחרות – למשל מנגנונים בשיטת (Diagnostic Related Groupings) DRG, כמו מנגנון המחירים הדיפרנציאליים שהמדינה מפתחת – על מנת לאפשר לקופות החולים ולבתי החולים להגיע להסדרים ללא התערבות המדינה. הדבר היחיד שהמדינה צריכה להבטיח הוא שלא תהיה פגיעה בתושב.

"לסיכום", אומר פרופ' דב צ'רניחובסקי, "יש לבזר את התכנון והספקת השירותים על ידי מתן אוטונומיה לגופים המתחרים – קופות החולים ובתי החולים – בפיקוח מינימלי של המדינה, להסדיר את מעמדם של בתי החולים הציבוריים ולהוציא את המדינה מבעלות על בתי חולים והפעלתם, כמו גם ממעורבות מיותרת במערכת, כמקובל בעולם המפותח".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הודעה לעיתונות: מערכת האשפוז הכללי בישראל – תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

להורדת ההודעה כקובץ לחצו כאן

מדי שנה מטופלים במערכת האשפוז הכללי בישראל כ-1.1 מיליון תושבים. על אף השפעתה על בריאות האוכלוסייה, למערכת אין מדדי תפוקה בריאותיים מדידים. על כן היא נמדדת בדרך כלל ביחסים בין מדד תשומה בסיסי – סך המיטות הארצי, לבין מדדי תפוקה שהם בבחינת אומדנים כלליים לתרומתה של המערכת לבריאות הציבור – מספר ימי אשפוז ומספר המטופלים השנתי. לפיכך, ובשל אופייה האקוטי של המערכת, הציבור שופט אותה בהיבטים של זמני המתנה לאשפוז אלקטיבי והמתנה בחדרי המיון, איכות השירות והאפשרות לבחור רופא באשפוז. לפחות בהיבטים אחרונים אלו נראה שהמדינה כשלה: היא  נאלצה להנהיג תוכנית לקיצור תורים לאשפוז ולבדיקות בבתי חולים כלליים.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר בדק את מצבה של מערכת האשפוז הכללי בישראל. מהמחקר עולה כי יש כשלים מערכתיים בתכנון המערכת, בתקצובה ובהסדרתה על ידי המדינה, בפרט נוכח צרכים הולכים וגדלים של אוכלוסייה גדלה ומזדקנת. התוצאות: מספר מיטות לאוכלוסייה נמוך יחסית למדינות ה-OECD, אי יעילות בגודל בתי החולים הכלליים ובפיזורם באוכלוסייה, פערים ניכרים בנגישות לשירותי אשפוז בין מרכז ופריפריה, וסבב מיטות (מספר אשפוזים ממוצע למיטה במשך שנה) גבוה במיוחד המקשה על תפקוד המערכת.

בתי חולים כלליים בעלי מעמד ציבורי הם אלה שעיקר פעילותם הוא אספקת שירותי רפואה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ללא תלות בבעלותם המשפטית. מתוך 44 מוסדות לאשפוז כללי, 19 הם בבעלות הממשלה (בתי חולים שעובדיהם הם עובדי מדינה ותקציבם מנוהל במסגרת תקציב המדינה, לדוגמה שיבא ורמב"ם), ו-12 בבעלות קופות החולים (למשל סורוקה הוא בבעלות שירותי בריאות כללית, אך מספק שירות לחברי כל קופות החולים). 

מלבד אלו יש בתי חולים עצמאיים שלא למטרות רווח (כמו שערי צדק), חברות לתועלת הציבור (כמו הדסה) או חברה בע"מ (אסותא אשדוד). המדינה היא הבעלים של כרבע ממיטות האשפוז בישראל ושל 47% מהמיטות באשפוז הכללי, ושירותי בריאות כללית היא הבעלים של כ-30% מהמיטות באשפוז הכללי. המדינה וכללית הן אפוא שתי הספקיות המרכזיות בשוק האשפוז הכללי בישראל.
תרשים 1 עברית אשפוז

ריבוי תפקידי המדינה במערכת פוגע ביכולתה להסדיר אותה

מעמדם ה"ציבורי" של בתי החולים בבעלויות השונות המעניקים טיפול במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת המדינה כלפיהם מעולם לא הוסדר. מצב הדברים חמור במיוחד נוכח העובדה שהמדינה, כגורם המממן והמסדיר את המערכת, היא גם הבעלים והמפעילה הגדולה ביותר של אשפוז כללי, ולמעשה מתחרה בבתי החולים האחרים התלויים בתקציבה ובהסדרתה. יתרה מזו, המדינה עלולה להעדיף פתרונות תקציביים קצרי טווח לבתי חולים שבבעלותה ולהימנע מתיקונים בתקציב הסל ובמחירי שירותי האשפוז אשר משרתים את כלל המערכת.

כך למשל, מצבם של תושבי ירושלים התלויים במרכזים הרפואיים הדסה ושערי צדק שאינם בבעלות המדינה נחות, על פני הדברים, בהשוואה למצבם של תושבי תל אביב התלויים במרכזים הרפואיים איכילוב ושיבא, שהם בבעלות המדינה. מציאות זו פוגעת בתחרות המנוהלת שהחוק הסדיר לצורכי יעילות ושביעות רצון הציבור וביכולת המדינה למלא את תפקידיה הבסיסיים כמממנת ומסדירה בלתי תלויה של המערכת. במשך כמעט יובל שנים הוגשו המלצות של ועדות ממלכתיות, ציבוריות וממשלתיות, ואפילו הצעות של שרים, אך המצב עדיין לא תוקן.

המדינה נכשלה בתכנון התשתית

לפי החוק, המדינה אחראית להבטחת שירותי רפואה לציבור, ובהתאם לכך לרישוי ומימון מספר מיטות ותשתיות אחרות, וכן לקביעת גודל בתי החולים ומיקומם. מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל ל-1,000 נפש בשנת 2017 נמוך יחסית: 2.2 לעומת 3.6 ב-OECD ו-4.1 במדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לזו שבישראל. תקנון למבנה הגילים הצעיר של ישראל, שמעלה את מספר המיטות הכלליות ל-1,000 נפש לכ-2.5 – עדיין משאיר פער גדול בין ישראל למדינות האחרות. זאת ועוד, אף שמספר המיטות ל-1,000 נפש נמצא במגמת ירידה בכל המדינות, הירידה בישראל היא החדה ביותר – 22% (לעומת 15% בממוצע ב-OECD וכ-20% במדינות הדומות בשנים 2002-2017), למרות קצב הזדקנות האוכלוסייה המהיר יותר בישראל מאשר במדינות האחרות.

אשר לסוגיית המימון, שיעור ההוצאה על בריאות מהתמ"ג נמצא במגמת ירידה בכל העולם. עם זאת, בישראל הירידה חדה יותר, וההוצאה נמוכה באופן עקבי מממוצעי המדינות האחרות. חמור מכך, הפערים בין ישראל ובין המדינות האחרות הולכים ומתרחבים.

כאמור, ממוצע המיטות הכללי בישראל הוא נמוך, בייחוד בפריפריה הגיאוגרפית. הפריסה של מיטות האשפוז הכללי בישראל לפי מחוזות מלמדת על אי שוויון במספר המיטות ל-1,000 נפש מתוקננת: בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל-1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו-1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר, 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל-1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.  

בנוסף, המרחק הממוצע לבית החולים הקרוב שבו מטופלים מקרים קלים יחסית הוא הגדול ביותר במחוז הצפון (יותר מ-19 ק"מ), אחריו מחוז יהודה ושומרון (יותר מ-18 ק"מ), ואחריהם מחוז הדרום (כ-16 ק"מ); זאת לעומת מרחקים קצרים ביותר במחוזות תל אביב וירושלים (כ-3-4 ק"מ). המרחק הממוצע ממרכז רפואי אזורי, המטפל במקרים מורכבים יותר, הוא כ-45 ק"מ במחוז הצפון וכ-41 ק"מ בדרום, בעוד בירושלים ובתל אביב המרחק הוא כ-4 ק"מ בלבד.

יש אפוא הבדלים בין מרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, והבדלים אלו מתבטאים גם במשכי המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה.

המצב נובע בין השאר מתכנון לא יעיל של תוספת מיטות: הגדלת בתי חולים שהם מעבר לגודל אופטימלי של כ-800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז לאוכלוסייה, במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים פריפריאליים שהם בטווחי גודל אופטימליים ולהקים בית חולים נוסף על סורוקה בדרום (ראו תרשים להלן).

Fig 8 HEB

נוכח הממצאים האלה, מדגישים חוקרי מחקר טאוב, כדאי להביא בחשבון סוגיות של נגישות ויעילות בעת קבלת החלטות על אישור להקמת בתי חולים חדשים ולהרחבת בתי חולים קיימים.

 איכות הטיפול והשירות בסכנה

למרות מספר המיטות הנמוך יחסית, מספר השחרורים מאשפוז ל-100,000 נפש בישראל דומה לממוצע ב-OECD – כ-15,000 בשנה – אך נמוך מהממוצע במדינות הדומות – כ-16,000 בשנה. מספר האשפוזים הממוצע למיטה ("סבב המיטות") בישראל בשנת 2016 היה גבוה במיוחד: כ-66 לעומת כ-41 בממוצע במדינות OECD וכ-44 בממוצע במדינות הדומות (ראו תרשים להלן). סבב המיטות בישראל מבטא משך אשפוז קצר יחסית מצד אחד (כ-5 ימים למטופל, לעומת ממוצע של 6.7 ימים במדינות OECD ו-6.2 במדינות הדומות), ושיעור תפוסה גבוה במיוחד מצד שני. שיעור התפוסה הממוצע של בתי החולים בישראל חריג ועומד על 94%, לעומת 75% בממוצע ב-OECD ובמדינות הדומות.
תרשים 2 עברית אשפוזהנתונים מצביעים על מערכת אשפוז כללית המאופיינת ביכולת פחותה להתמודד עם מצבי חירום (לא בהכרח ביטחוניים). זאת נוסף על איכות טיפול פוטנציאלית ירודה נוכח משך אשפוז קצר ולחצים לקצרו בגלל ממתינים מחוץ לבית החולים ובחדר המיון, והיעדר יכולת של בתי חולים להתחרות זה בזה, ולו לצורך הענקת שירות טוב יותר, עקב התפוסה הגבוהה.נוכח הפערים בין הצרכים ובין תשתיות האשפוז, בפרט בפריפריה, תוספת מיטות לאשפוז כללי בישראל – בצורה יעילה ונגישה – היא כנראה בלתי נמנעת בשנים הקרובות, גם בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים המאפשרים כיום הרחבה של השירותים הניתנים בקהילה. ואולם בטרם יושקעו השקעות נוספות במערכת החסרה כדאי לצמצם את מעורבות המדינה בשוק זה – מעורבות אשר רק מחמירה את המצב, כפי שמתואר במחקר חדש של מרכז טאוב שעומד להתפרסם בקרוב.

רופאים טוענים כי הוספת מיטות לא תשפר משמעותית את המצב

שיחות עם רופאים העלו כי לדעתם הוספת מיטות לא תשנה באופן ניכר את המצב כיום, וכי יש לשנות את התהליכים הנוגעים לאשפוז כדי להפחית את העומס ולקצר את זמני ההמתנה. הרופאים המליצו בין השאר: להימנע מאשפוזים מיותרים על ידי שחרור ממיון (דבר המחייב תגבור של חדרי המיון במומחים ופיתוח יחידות השהיה); מַעֲבָר לשתי משמרות של רופאים במחלקות האשפוז (במקום משמרת עד השעה 16:00 ולאחר מכן תורנות שמציעה רק טיפול הכרחי) ולעריכת בדיקות גם בשעות הערב ובסופי שבוע לשם קיצור משך האשפוז; בדיקת יעילות האשפוז הביתי ויצירת קשר בין מחלקות האשפוז לרופאים בקהילה; וייעוץ של רופאים לבתי אבות ופיקוח על הטיפול התרופתי הניתן לדייריהם לשם מניעת אשפוז של קשישים באשפוז כללי במקום טיפול מתאים בהם במוסדות שהם שוהים בהם.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749

 

 

 

הודעה לעיתונות: תמונת מצב המדינה 2019

באמברגו עד יום ד' (5.6) בשעה 6:00

"תמונת מצב המדינה 2019" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-71.

הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, משרטטים תמונת מצב מורכבת של החברה הישראלית, הכוללת מגמות שיפור לצד אתגרים שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתם: בישראל מולידים יותר ילדים, מועסקים יותר, רמת ההשכלה עולה – וכך גם רמת החיים. מנגד ציוני התלמידים במבחנים הבין-לאומיים נותרו נמוכים יחסית (אף שהשתפרו לעומת העבר), מערכת הבריאות מצויה בקשיים ומעודדת אי שוויון, והקושי להיחלץ מעוני הוא הגדול ביותר מבין מדינות ה-OECD.

את החוברת כתב פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מצב המשק ורמת החיים

המשק הישראלי במצב טוב מתחילת העשור. הכנסת משקי הבית עלתה ורמת המחירים יורדת בהשוואה למדינות המפותחות (אם כי המחירים נותרו גבוהים), אולם ספק אם המגמה החיובית תימשך.

  • עלייה חדה ברמת החיים: בשנים האחרונות חלה עלייה גדולה בהכנסה ובצריכה של משקי הבית. בין 2012 ל-2017 עלתה ההכנסה הריאלית נטו של משקי בית במעמד הביניים (חמישון ההכנסה האמצעי) בכ-22%, ובחמישון התחתון – בכ-19% (לעומת עלייה של 14% בלבד בחמישון העליון). עיקר העלייה נובעת מהגידול בהכנסות מעבודה, שמקורו בעלייה מהירה בשכר וכן בשיעור התעסוקה.
  • במדינות רבות ב-OECD פחתה היכולת לרכוש דיור בשני העשורים האחרונים, ואילו בישראל היא כמעט לא השתנתה במשך תקופה זו. עם זאת, חלה ירידה ביכולת הרכישה בעשור האחרון; בתחילת התקופה ההכנסה הפנויה של ישראלים עלתה מהר יותר ממחירי הדיור ומאז 2007 המצב התהפך, ומחירי הדיור עלו מהר יותר מההכנסה.
  • על פי הערכות מוקדמות, בשנת 2018 צמח התמ"ג במשק בקצב מהיר מהממוצע ב-OECD:  שיעור של 3.3% לעומת 2.9%. אולם התמ"ג לנפש, המדד המשמעותי יותר בקביעת רמת החיים, גדל ב-1.3% בשנה בלבד, לעומת 2.2% בממוצע ב-OECD.
  • לאחר עלייה מתמשכת בשיעור התעסוקה, קשה לצפות לשיפור נוסף ברמת החיים ללא שיפור בפריון העבודה. קצב הצמיחה השנתי של פריון העבודה בישראל מאז שנת 2000 נמוך ביחס לצפוי בהינתן רמתו בשנת 2000: 1.2% לשנה, לעומת צפי של כ-2%.
  • אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני הממשלה החדשה הוא התמודדות עם הגירעון, העומד על 3.8%. זהו שיעור גבוה ביחס לשנים הקודמות, שהתאפיינו בגירעון בטווח של 2%–3% בעקבות המשמעת הפיסקלית שאפיינה את תקציבי הממשלה. גם גובה החוב לגורמים בחו"ל בשנים אלו היה נמוך במיוחד. אולם ההתחייבויות האחרונות של המדינה – בעיקר בתחומי השכר והביטחון – יובילו ככל הנראה להיפוך המגמה: הגירעון צפוי לעלות, דבר שעלול להוביל להורדת דירוג האשראי העולמי של ישראל, לייקור עלויות החוב ולפגיעה בצמיחה.

השינוי הריאלי בהכנסה ובצמיחה

פריון הילודה בישראל שובר שיאים ודפוסים

דפוסי פריון הילודה בישראל יוצאי דופן – הם גבוהים ביחס לכל המדינות המפותחות, גם בקרב חילונים ומסורתיים, ואינם מתיישבים עם הפרדיגמות העולמיות.

  • ישראל בצמרת הדירוג: שיעור הפריון הכולל עמד ב-2015 על 3.1 ילדים לאישה, נתון המציב את ישראל בראש דירוג ה-OECD.
  • מקור העלייה בפריון הילודה – בעיקר יהודים חילונים ומסורתיים: שיעור הפריון הכולל בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות מעולם לא ירד מתחת ל-2.2 (כלומר גבוה מבכל מדינה ב-OECD), ואף עלה ב-20 השנים האחרונות.
  • שילוב ייחודי בין רמת החיים לשיעור הפריון: במדינות שהתמ"ג לנפש בהן דומה לרמתו בישראל, שיעור הפריון נמוך בהרבה (2.02–1.24 ילדים לאישה); ואילו במדינות ששיעור הפריון בהן דומה לזה של ישראל, ממוצע התמ"ג לנפש הוא חמישית מהתמ"ג לנפש בישראל.
  • יהודים משכילים לא מולידים פחות: בדומה למגמה העולמית, בקרב ערבים שיעור הפריון הגבוה ביותר ניכר בקרב בעלי השכלה נמוכה, ואילו בקרב בעלי תואר אקדמי – הנמוך ביותר. בניגוד לכך, בקרב יהודיות לא-חרדיות שיעור הפריון בקרב בוגרות תיכון ובעלות תואר – דומה.

2 - PR Fertility Heb

  • עלייה בגיל הלידה הראשונה אינה מיתרגמת לירידה בפריון בקרב יהודיות: בשנים 2016–1994 עלה הגיל הממוצע בלידה הראשונה בכ-3 שנים בקרב נוצריות ודרוזיות, ובכשנה בקרב מוסלמיות, ושיעור הפריון בקרבן הצטמצם בהתאם (ב-6%, ב-41% וב-30%, בהתאמה). לעומת זאת, בקרב יהודיות הקשר הצפוי בין גיל הלידה לרמת הפריון מתנתק: הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-2.8 שנים אך גם שיעור הפריון עלה בכ-0.4 ילדים.

חינוך והשכלה גבוהה

הישגי התלמידים הישראלים השתפרו והפערים בינינו ובין ה-OECD קטנו, אולם ההישגים עודם נמוכים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. גם ההוצאה לתלמיד עלתה אך היא נותרה נמוכה לעומת ה-OECD.

  •  אוכלוסיית התלמידים בישראל גדלה בכ-44% משנת 2000: גידול זה (2 אחוזים בשנה בממוצע) גבוה יחסית למדינות מפותחות ומתפתחות אחרות. קצב הגידול המהיר ביותר היה בחינוך הבדואי והחרדי.
  • מספר ילדי הגנים עלה ב-81% בין 2000 ל-2015: בעשור האחרון ירד חלקו של החינוך הערבי באוכלוסייה זו, ואילו חלקו של החינוך הממלכתי עלה.
  • ההוצאה לתלמיד בישראל ממשיכה לגדול: הגידול בהוצאה לתלמיד היה מהיר יותר מב-OECD מאז 2010, אך רמת ההוצאה נותרה נמוכה מהממוצע (נכון ל-2015). עם זאת, התפתחויות שהתחוללו מאז 2015 – הסכמי עבודה חדשים עם המורים, פעילויות בחופשים ועוד – צפויות להגדיל את ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל, כך שלפחות בחינוך היסודי היא תתקרב להוצאה הממוצעת ב-OECD בשנים הקרובות.
  • הציונים השתפרו והפערים קטנו: מאז 2008 השתפרו ציוני המיצ"ב ופיזור הציונים הצטמצם – כלומר הפערים הצטמצמו. השיפור הגדול ביותר חל במדעים בכיתה ח' (17.4%).
  • חל שיפור גם בהישגים במבחנים בין-לאומיים, אבל לא מספיק: כמעט בכל המבחנים השיפור של ישראל היה גדול משל המדינות המשתתפות – אולם הציון של תלמידי ישראל היה כמעט תמיד נמוך מהממוצע של המדינות שהשתתפו במבחן ב-2001 וב-2015.
    3 - PR HE Ed fig
  • הדרוזים מובילים בזכאות לבגרות: שיעור הזכאות לבגרות עלה בכל מגזרי החינוך מכ-41% לכ-56%. בבתי הספר הדרוזיים זינק השיעור יותר מפי שניים וכיום הוא הגבוה מבין המגזרים (כ-66%). גם בקרב האוכלוסייה הבדואית הוכפל שיעור הזכאות, אך הוא נותר הנמוך מבין המגזרים (כ-32%).
  • במרבית ענפי התעסוקה, עובדים בעלי מיומנויות גבוהות יותר נהנים מתשואה גבוהה יותר להשכלה בהשוואה לעובדים מיומנים פחות. יוצא מן הכלל הוא תחום החינוך, שבו התשואה ללימודים אקדמיים גבוהה בהרבה בקרב בעלי מיומנויות נמוכות.

הרחבת החינוך המקצועי-טכנולוגי בתיכון

מטרתו של משרד החינוך להרחיב את החינוך המקצועי-טכנולוגי בבתי הספר התיכוניים הושגה במידה רבה, אולם ההתרחבות אינה זהה בכל המגזרים.

  • החינוך הטכנולוגי התרחב: בעשור האחרון חלה עלייה ניכרת בשיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי-מקצועי; בקרב יהודים הוא גדל ל-38% ובקרב ערבים ל-46%. עיקר העלייה הייתה במסלול הגבוה (המאופיין בהישגים גבוהים), ואילו שיעור התלמידים במסלול הנמוך מכלל התלמידים נותר יציב (3%).
  • הדרוזיות והבדואיות מובילות: שיעור התלמידות במסלול הטכנולוגי הגבוה עלה באופן בולט בקרב ערביות, במיוחד בקרב דרוזיות (מ-8% ל-31%) ובדואיות (מ-6% ל-21%).שיעור התלמידים במסלול הטכנולוגי הגבוה
  • הרקע משפיע, בעיקר בקרב יהודים: תלמידי המסלול הגבוה מגיעים מהרקע החברתי-כלכלי החזק ביותר, ותלמידי המסלול הנמוך – מהרקע החלש ביותר. הרקע החברתי-כלכלי של תלמידים ערבים ודרוזים במסלול הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים במסלול, אך למרות זאת שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים: כ-90% (נכון ל-2017).
  • פחות ערבים מיהודים ניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה: בשנת 2017 ניגשו לבחינה 19% מהתלמידים היהודים, לעומת 8% בלבד מהערבים. העלייה הגדולה בחלקם של הניגשים לבגרות מוגברת במתמטיקה הייתה בחינוך הטכנולוגי הגבוה (עלייה של כ-60% ב-12 שנים).

התעסוקה בשיא

שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה המשיכו לעלות והאבטלה בשפל היסטורי.

  • נשים ערביות עובדות יותר, גברים חרדים לא: שיעור הנשים הערביות העובדות עולה בהתמדה ומתקרב ליעד הממשלתי ל-2020 שנקבע ב-2010 (41%). בקרב גברים חרדים, לעומת זאת, נעצרה מגמת העלייה שניכרה בתחילת העשור ושיעור התעסוקה שלהם עומד על 49% – רחוק מהיעד הממשלתי שנקבע ל-2020 (63%). זהו אחד האתגרים הגדולים של המשק הישראלי.
  • הטובים להיי-טק, הטובות פחות: רק כשליש מהמועסקים בהיי-טק ב-2017 היו נשים (תופעה בין-לאומית), רובן יהודיות לא-חרדיות. לצד זאת חלה עלייה בייצוג הנשים החרדיות בתחום – מפחות מאחוז לפני כעשור ליותר מ-3% כיום. מפתיע לגלות שנשים ערביות, שלומדות מקצועות מדעיים בשיעורים גבוהים בתיכון, אינן ממשיכות בכיוון זה לעת עתה – בין היתר מפני שרבות מהן גרות בצפון הארץ ואילו מרבית התעסוקה בהיי-טק נמצאת במרכז.
  • רבות מהחרדיות והערביות עוסקות בהוראה: שיעור החרדיות המועסקות בתחום החינוך עומד על 45%. שיעור זה גבוה מאוד בהשוואה ליהודיות לא-חרדיות אולם נמוך ביחס לעבר, ומתקרב לשיעור בקרב ערביות (38%). הירידה מעידה על תהליך הדרגתי של גיוון תעסוקתי, שניצניו ניכרים בפנייה הגוברת של חרדיות ללימודים טכנולוגיים בתיכון.
  • עומדים בפקקים בדרך לעבודה: העומס בכבישים עולה, וב-30 השנים האחרונות מספר המועסקים מחוץ ליישוב המגורים גדל פי שלושה (בעוד כלל האוכלוסייה גדלה פי שניים). העלייה בנסיעות היומיות לעבודה לוותה בעלייה בשימוש ברכב פרטי, והגידול במספר המכוניות הפרטיות עלה על קצב פיתוח הכבישים. לצד זאת, מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית ירדו, ובעשור האחרון עלה שיעור המשתמשים ברכבת.

ענף ההיי-טק – קטר המשק?

הממשלה מבקשת להרחיב את התעסוקה בענף ההיי-טק ולשפר בכך את הכלכלה. אולם מרבית העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות הדרושות לתחום כבר עוסקים בו או בתחומים מתגמלים אחרים, ונראה שכדי להרחיב את התעסוקה בענף יש לשפר את המיומנויות באמצעות מערכת החינוך כבר מגיל צעיר.

  • ענף ההיי-טק נשלט על ידי גברים יהודים לא-חרדים בעלי מיומנויות גבוהות: שיעור המועסקים בהיי-טק הוא הגבוה ביותר ב-OECD ועומד על 8%. בין כלל העובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר (כפי שנמדדו בסקר PIAAC), מעל רבע מהגברים ו-12% מהנשים מועסקים בתחום, השיעור הגבוה מכל המדינות גם לגברים וגם לנשים.
  • הפער בין העובדים במשק גדול: כישורי העובדים בחמישוני המיומנות הגבוהים דומים לממוצע בקרב בעלי המיומנויות הגבוהות ב-OECD, ואילו ברמות המיומנות הנמוכות הפער מתרחב וכישורי העובדים בישראל נמוכים ביחס למדינות אחרות, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית. כדי לסגור את הפער צריך להעלות את רמת המיומנות של כלל האוכלוסייה – ובמיוחד של השכבות החלשות – בדורות הבאים באמצעות מערכת החינוך.
    מיומנויות האוכלוסיה הבוגרת
  • שיעור גבוה מהעובדים המיומנים המועסקים בתחומים שאינם היי-טק עובדים בתחומים המתגמלים אותם על כישוריהם (הרבה יותר מאשר במדינות OECD אחרות), כך שלא סביר שיעברו לענף ההיי-טק – ודרוש פתרון אחר למחסור בעובדי היי-טק.

הבריאות טובה, אך מערכת הבריאות מצויה בסיכון

מצב הבריאות בישראל טוב: תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה. אולם יש חשש שהמצב ישתנה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתרחבות הצרכים הרפואיים, לצד פיגור בהגדלת המשאבים.

  • ההוצאה על בריאות עולה לאט יחסית: מאז 1995 שיעור ההוצאה לבריאות מתוך התוצר בישראל עומד על כ-7%, בעוד שב-OECD הוא גדל מ-7% ל-9% ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא גדל ל-11%. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה לצד העלייה בשכר הרופאים יצריכו, ככל הנראה, עלייה בחלקה של ההוצאה על
    בריאות כדי שהמצב לא יידרדר.
    ההוצאה הלאומית על בריאות לנפש

    שכר הרופאים עולה, ומחירי הבריאות עולים בהתאם: בשנים 2018–2011 עלה מדד מחירי הבריאות ב-9% לעומת עלייה של 4% בלבד במדד המחירים לצרכן, בעיקר בשל העלייה בשכר הרופאים.

  • בישראל רווחת נורמה של הפניית חולים מהמערכת הציבורית לפרטית, ורופאים יש תמריץ להגביל את שעות עבודתם במערכת הציבורית לטובת רפואה פרטית. עקב כך נוצרים לחצי שכר במגזר הציבורי: שכר הרופאים במגזר הציבורי עלה ב-42% בשנים 2017–2011 (לעומת עלייה של 15% בלבד בשכר הממוצע במשק).
  • לממן, להפעיל, לפקח: המדינה מממנת את פעילות בתי החולים (באמצעות תקצוב קופות החולים, שמשלמות עבור אשפוז), היא הבעלים של מרבית מיטות האשפוז והיא מפקחת על כל בתי החולים. ריבוי התפקידים מהווה ניגוד אינטרסים.
  • בישראל יש פחות מיטות אשפוז לאלף נפש בהשוואה ל-OECD: בישראל כ-3 מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת 4.8 בממוצע ב-OECD. מספר המיטות לאלף נפש נמצא במגמת ירידה – בישראל ובשאר המדינות שנבדקו – בעיקר עקב שינויים טכנולוגיים.
  • ישראל מובילה את דירוג תפוסת המיטות בקרב מדינות ה-OECD (למעט אירלנד): 94% נכון ל-2016 (לעומת 75% בממוצע במדינות ה-OECD). לעומת זאת, משך האשפוז הממוצע קצר יותר: 5.2 ימים בישראל לעומת 6.7 ב-OECD. אלו מובילים לצפיפות ולזמני המתנה ארוכים גם בחדרי המיון.
    • שלא תצטרכו (בעיקר בפריפריה): מספר המיטות לנפש בפריפריה הדרומית והצפונית הוא הנמוך ביותר בישראל, ובירושלים הגבוה ביותר. יתר על כן, המרחק הממוצע הגדול ביותר בין היישובים למוסדות האשפוז הוא במחוז צפון. הפערים בין המרכז לפריפריה מתואמים גם עם זמני המתנה ארוכים יותר להליכים רפואיים ולבדיקות בפריפריה.

רווחה

רמות העוני ואי השוויון ירדו בשנים האחרונות וההשקעה החברתית עלתה, אך ישראל  עדיין רחוקה מהיעד שהציבה הוועדה למלחמה בעוני.

  • קו העוני עולה, הקצבה לא: העלייה בקצבת הבטחת ההכנסה לא הדביקה את העלייה בקו העוני ובשכר הממוצע, והפער ביניהם גדֵל זה יותר מעשור. סכום הבטחת ההכנסה וקצבת הילדים בעבור זוג עם ילד עמדה בשנת 2000 על כ-70% מקו העוני, ובשנת 2017 – על 40%. כמו כן, שיעור המשפחות המקבלות את הקצבה ירד ביותר ממחצית ב-20 השנים האחרונות, ואילו תחולת העוני ירדה בכ-10% בלבד.
  • ישראל בין השיאניות בקושי להיחלץ מעוני: ממשק בית בעשירון התחתון שמבקש לעלות מעל לקו העוני יידרשו שעות עבודה רבות יותר בהשוואה למדינות ה-OECD, ויש פער גדול בין הכנסת משק בית בעשירון העני ביותר להכנסה החציונית, שקו העוני מחושב לפיה.
    מספר שעות עבודה הדרושות להיחלצות מהעוני
  • מדיניות חלקית של השקעה חברתית: הממשלה מקדמת השקעה חברתית באמצעות פיתוח ההון האנושי, אולם לא ננקטו צעדים לשיפור התוכניות להגנה על אלו שנפלטו זמנית משוק העבודה – דמי אבטלה והבטחת הכנסה.
  • משקיעים בגיל הרך: ההוצאה על בניית מעונות יום ומשפחתונים חדשים גדלה מאוד בשנים 2017–2011, מ-2 מיליון שקלים לכ-260 מיליון שקלים, במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג ולשם עידוד התעסוקה.
  • השקעה נמוכה בהכשרות: ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה (ALMP) היא מהנמוכות בקרב מדינות
    ה-OECD. אמנם ניכרת מגמת עלייה בהוצאה על תחום ההכשרות המקצועיות, אולם עדיין ההוצאה נמוכה מהממוצע ב-OECD (0.06% מהתמ"ג בישראל לעומת 0.13% בממוצע ממדינות ה-OECD).
  • האוכלוסיות החלשות בסכנת קריסה בשל חובות גדולים: בקרב משקי בית בעשירון התחתון השקועים בחובות, היחס הממוצע בין החוב להכנסה מתקרב ל-8.0 – כלומר, חובם עולה במידה בלתי סבירה על הכנסתם השנתית, וספק אם יוכלו לעמוד בהחזר.

פערים מגדריים בפנסיה

במערכת הפנסיה יש רכיבים אוניברסליים המיטיבים עם נשים, אולם בשל הבדלי תעסוקה בין המינים והשפעתם על הפנסיה הפרטית, ובשל ההבדלים בגילי הפרישה, נוצרים פערים לרעת הנשים בהכנסות מפנסיה.

  • מרוויחות פחות – בעבודה ובפנסיה: נתוני "מנורה מבטחים" לשנת 2017 מעידים על פער מגדרי בחיסכון לפנסיה, שנוטה לעלות עם הגיל. הפער נובע מהבדלים במאפייני התעסוקה – נשים מועסקות בשיעור נמוך יותר, בהיקף משרה קטן יותר ובשכר שעתי נמוך יותר.
    השינוי בהישגים במחנים בינלאומיים
  • מפסידות כסף בהארכת חופשת הלידה: אופן צבירת הזכאות לפנסיה בתקופות של לידה וטיפול בילדים משפיע גם הוא על הפער; אישה עם שני ילדים שתצא להפסקה בת חמש שנים מהקריירה לצורך טיפול בילדים (ולפי החוק לא תהיה זכאית להפרשות לפנסיה בחלק מהתקופה) תקבל כ-90% מההכנסה מפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה דומה – שיעור נמוך ביחס לממוצע ב-OECD.
  • לנשים משתלם לדחות את הפרישה: אישה שדוחה את גיל הפרישה (אחרי 62) יכולה לקבל עד 40% תוספת לקצבת הזקנה, לעומת גבר שיוכל לקבל עד 15% לכל היותר אם יפרוש אחרי גיל 67. לפיכך, אישה שדחתה את גיל הפרישה ל-70 תקבל קצבה גבוהה ב-22% מזו של גבר שיעשה זאת.
  • גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, וגיל הפרישה לנשים (62) הוא מהנמוכים. ישראל היא בין שלוש המדינות ה-OECD היחידות שאינן מתכננות לבטל את הפער.
  • לפי סימולציה של "מנורה מבטחים", דחיית גיל הפרישה של אישה נשואה לגיל 67 צפויה להקטין את הפער המגדרי מפנסיה תעסוקתית מ-45% ל-20% (ול-13% כשמביאים בחשבון את קצבת הזקנה). נראה כי העלאת גיל הפרישה תיטיב עם רוב הנשים העובדות, וניתן למצוא פתרונות עבור נשים שייפגעו מכך (מטעמי בריאות, השכלה או גילנות).

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב: 050-6909749


 

 

 

הודעה לעיתונות: סיוע חומרי לאנשים החיים בעוני – סקירה היסטורית ומגמות נוכחיות

כמעט חמישית מהמשפחות בישראל חיות בעוני, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדות עם 266,000 פניות לסיוע לאנשים החיים בעוני, ושאלת אופן הסיוע למשפחות עניות מעסיקה את קובעי המדיניות זה שנים רבות.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' ג'וני גל, פרופ' מיכל קרומר-נבו, שביט מדהלה וגיא ינאי סוקר את השינויים בתפיסת העוני ואת דרכי ההתמודדות איתו. מהמחקר עולה כי לאורך השנים חלה ירידה חדה בנדיבותה ובנגישותה של קצבת הבטחת הכנסה, המהווה רשת ביטחון למשפחות החיות בעוני, ואילו התקציב הממשלתי המיועד לסיוע חירום למשפחות הללו נותר מצומצם.

המצוקה הכלכלית הגוברת של משפחות החיות בעוני והפניות הרבות לסיוע מצידן הביאו לתפנית בטיפול בהן במחלקות לשירותים חברתיים בשנים האחרונות. אחד הביטויים לכך הוא פיתוח תוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – "נושמים לרווחה". במחקר נבחנו דפוסי השימוש בסיוע החומרי בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות המשתתפות בתוכנית, ונמצא כי מאפיינים אישיים, ובעיקר מגזר, קשורים למידת הניצול של הסיוע הניתן בתוכנית ועל האופן שנראה שמשתמשים בו. החוקרים מצביעים על הצורך בגמישות ובהתאמה אישית באפשרויות הסיוע למשפחות החיות בעוני.

שינויים בהתמודדות עם עוני בראשית שנות האלפיים: צמצום הקצבאות והפרטה במערכת השירותים החברתיים

עיקר האחריות לסיוע כספי למשפחות החיות בעוני הועברה מהמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות למוסד לביטוח לאומי לפני כארבעה עשורים. כיום הסיוע מוענק בעיקר באמצעות קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וסכום קטן יותר, המיועד למימון סיוע חירום, מוענק במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

המחקר של מרכז טאוב מציין כי בעבר הוצמדה קצבת הבטחת ההכנסה לשכר הממוצע. המשבר הכלכלי והאבטלה הגואה בתחילת שנות האלפיים הביאו לשינוי המדיניות ביחס לעוני, ובין היתר הוא התבטא בצמצום חד של סכומי הקצבה ובהקשחת תנאי הזכאות. בעקבות השינויים חלה ירידה במספר הזכאים לקצבה: מ-8 ל-5 אחוזים בלבד מכלל המשפחות. הירידה ברמת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים הגדילה את הפער בין סכום הסיוע לקו העוני. במקביל לכך בשנים 2005–2000 עלתה תחולת העוני מ-17.5 אחוזים לשיא של 20.6 אחוזים מהמשפחות, ומאז ירדה ל-18.4 אחוזים.

לצד צמצום הקצבאות והזכאות נעשו ניסיונות לעודד את השתתפות האוכלוסייה החיה בעוני בשוק העבודה באמצעות תוכניות "מרווחה לעבודה", אולם התוכנית המובילה בתחום (הידועה כ"תוכנית ויסקונסין") הופסקה לאחר תקופת ניסיון מצומצמת.

גם בסיוע שניתן במחלקות לשירותים חברתיים, שיועד לעזרה במצבים כמו קושי לשלם שכר דירה או לרכוש צרכים בסיסיים, חלו שינויים בתקופה זו. ההתפתחות העיקרית הייתה התרחבות פעילותם של גורמים לא-ממשלתיים – כמו ארגוני חברה אזרחית וחברות עסקיות – בתחומי הרווחה והתעסוקה, ותהליך זה השפיע על האצת מיקור החוץ של שירותים חברתיים. דוגמה בולטת לכך היא תרומת "הקרן לידידות", שהכפילה את הסכום שהעביר משרד הרווחה לסיוע חומרי במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים. עם זאת, בשל קשיים ביורוקרטיים ובשל עמדותיהם של העובדים הסוציאליים במחלקות אלו, שסברו כי תפקידם העיקרי הוא טיפול נפשי ולא סיוע חומרי, התקציבים לא נוצלו במלואם.

השפעת המחאה החברתית: השקעה חברתית – אך ללא הגדלת התקציב

המחאה החברתית בשנת 2011 והמלצות ועדת טרכטנברג שקמה בעקבותיה הביאו לשינוי מהותי בשיח על נושאים חברתיים ועל עוני. בשנת 2013 אף הוקמה ועדה ציבורית למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). הוועדה הציבה יעד שאפתני לצמצום שיעור העוני בכמעט מחצית תוך עשור, והמליצה לשם כך על כמה צעדים.

מבין ההמלצות יישמה הממשלה בעיקר את אלו שנועדו לחזק את תחומי החינוך, הדיור והתעסוקה. צעדים אלו מאפיינים תפיסה של השקעה חברתית, המבקשת לחזק את ההון האנושי של משפחות החיות בעוני – בעיקר על ידי הרחבת המענים לטיפול בגיל הרך – וכך לאפשר להורים להשתלב בשוק העבודה ולשפר את הפוטנציאל של הילדים ואת יכולותיהם העתידיות להיחלץ מעוני. אולם לצד צעדים אלו לא חל שינוי גדול בהוצאה החברתית ובהוצאה המיועדת לאוכלוסייה החיה בעוני, ושיעור הזכאים להבטחת הכנסה המשיך לרדת מ-5 ל-3 אחוזים מכלל המשפחות בשנת 2017.

כפי שמציין המחקר של מרכז טאוב, שינוי הגישה הורגש גם במחלקות לשירותים חברתיים. בעקבות הקושי לספק מענה חומרי לפניות של אנשים החיים בעוני בתחילת המאה, בתקופה זו התפתחו אופני סיוע חדשים בשיתוף גורמים חוץ-ממשלתיים:

  • "קופות הידידות": "הקרן לידידות" העבירה כ-20 מיליון שקלים בשנה למחלקות לשירותים חברתיים, והשקיעה בהכשרת העובדים הסוציאליים לשימוש בו. בזכות קלות השימוש והנגישות, הסכום אכן נוצל באופן מרבי. בשנים האחרונות החליטה הקרן לצמצם בהדרגה את הסיוע עד לסגירת הקרנות והעברת האחריות למשרד העבודה והרווחה.
  • סל מענים גמיש – במשרד הרווחה פותחו תוכניות שביקשו לשפר את התפקוד המשפחתי לשם צמצום מצוקת העוני. התוכניות ראו במשפחה יחידת התערבות ושילבו יסודות של טיפול, אימון וייעוץ, ניהול תקציב ומיומנויות חיפוש עבודה. במסגרת זו הוקצה למשפחות סל מענים, שהוא סכום כסף הניתן לשימוש בדרכים שונות ומכוון לתמיכה בשיפור מצב התעסוקה (למשל מסגרות לילדים), אולם הסכום לא הוענק ישירות למשפחה אלא נוצל בהתאם לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים.

    שני סוגי הסיוע האלו הרחיבו את השיח המקצועי בתחום הרווחה ואת ההתמודדות עם נושא העוני כתופעה מערכתית של אי שוויון חברתי-כלכלי, והשפיעו על התפיסה הטיפולית של עובדים סוציאליים. בד בבד התפתחה בסביבות 2010 הפרדיגמה "עבודה סוציאלית מודעת-עוני", המבססת את השיח בנושא עוני על זכויותיהן של המשפחות. גישה זו הכשירה את הקרקע למימושה של התוכנית המקיפה "נושמים לרווחה במרכז עוצמה". הודות לתוספת של "קופות הידידות" ותקציב "נושמים לרווחה" גדל הסכום שהוקצה לסיוע חומרי מ-60 ל-100 מיליון שקלים בשנים 2017–2016.

נושמים לרווחה: רוב המשפחות חד-הוריות, רוב המשתתפים שקועים בחובות

"נושמים לרווחה" מופעלת מאז 2015 ונהפכה לתוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. היא פועלת ב-108 יישובים במעמד חברתי-כלכלי נמוך וברשויות הגדולות, ומאז היווסדה טופלו בה אלפי משפחות. גל, קרומר-נבו, מדהלה וינאי ניתחו את הנתונים שנאספו במסגרתה, ובכך מאפשרים לראשונה להבין את הצרכים החומריים של האוכלוסייה החיה בעוני.

התוכנית מורכבת משני רכיבים עיקריים: (א) מרכזי עוצמה – מרכזים קהילתיים שמתמקדים במיצוי זכויות סוציאלית והפעלת תוכניות תעסוקתיות וקהילתיות; (ב) תוכנית ליווי אינטנסיבית למשפחות הנמשכת שנתיים, וכוללת סל מענים גמיש והתערבות של עובדים סוציאליים. עלות התוכנית היא 100 מיליון שקלים בשנה. מדי שנה מוענקים לכל משפחה המשתתפת בתוכנית 8,000 שקלים (בסך הכל 15,000 שקלים במהלך שתי שנות ההשתתפות, בניכוי 1,000 שקלים המועברים לרשות המקומית לטיפול קבוצתי).עד סוף 2018 טופלו במסגרת התוכנית כ-5,700 משפחות, מתוכן כ-41 אחוזים מהמגזר הערבי והבדואי, ו-44 אחוזים מהצפון.

כ-40 אחוזים מהמשפחות המטופלות הן בנות ארבעה ילדים ומעלה וכ-64 אחוזים מהמשפחות היהודיות (לא כולל חרדים) הן חד-הוריות. ההורים במרבית המשפחות הם בעלי 12 שנות לימוד, 17 אחוזים בעלי השכלה גבוהה וכ-27 אחוזים בעלי השכלה נמוכה מתיכונית.

התפלגות משפחות בתוכנית לפי מגזר ומקום מגוריםרוב משתתפי התוכנית מועסקים, אולם הכנסתם נמוכה והקצבאות הן מקור מרכזי למחייתן. מעבר לקושי הכלכלי המשתקף בנתוני ההכנסות של המשפחות, חלקן הגדול אף מצוי בחובות. כ-70 אחוזים מהמשפחות בתוכנית דיווחו על קיום חוב, וסביר להניח שזהו אף דיווח חסר. נראה אפוא כי סל המענים משמש להם מקור חשוב לסיפוק צורכיהם החומריים הבסיסיים.

 

ערבים ובדואים דיווחו על שימוש בכספי הסיוע לרכישת ציוד בסיסי, חרדים – לעידוד תעסוקה

נראה שהסל משמש את המשפחות בכמה תחומים: צורכי הבית (חשמל, ריהוט ומוצרים לבית), תעסוקה (מימון הכשרות וייעוץ), תשלום חובות ועוד. תכנון השימוש בכסף נעשה בשיתוף המשפחה, והוא מספק מענה לחסכים חומריים ונפשיים כאחד.

באופן כללי בולט בדיווח נתח השימוש בסל לצורכי הבית: כ-42 אחוזים. בקרב משפחות ערביות, ואף ביתר שאת במשפחות חרדיות, שיעור ההוצאה המדווחת על תעסוקה גבוה באופן ניכר ביחס לקבוצות אחרות. בקרב משפחות ערביות, ובפרט בדואיות, בולטת ההוצאה המדווחת על צורכי הבית, ביגוד והנעלה, כלומר חלק גדול יותר מהסל מוקדש לצרכים בסיסיים, מה שמותיר להם סכום נמוך יותר לצרכים כמו בריאות ותשלום חובות. לעומת זאת, בקרב יהודים בולט יותר השימוש בסל לצורכי בריאות, וכן לתשלום חובות.

לדברי החוקרים, עצם קיומם של הבדלים אלו מצביע על הצורך בשמירה על הגמישות של סל המענים, כך שיוכל להוות מענה אמיתי לצרכים השונים של המשפחות המשתתפות בתוכנית.
התפלגות השימוש בכספי הסיוע

אף שסל המענים הגמיש הוא מרכיב מרכזי בתוכנית "נושמים לרווחה", מרבית המשפחות המשתתפות אינן מנצלות את מלוא סכום הסיוע. גובה השימוש בסל בשנה הראשונה לתוכנית הדו-שנתית עמד בממוצע על כ-4,200 שקלים בלבד, מעט יותר ממחצית הסכום המוקצה. עם זאת, נראה כי עם התקדמות התוכנית חלה עלייה במימוש סל המענים: המשתתפים שהצטרפו לתוכנית ב-2017 השתמשו בסכום גבוה יותר. חוקרי מרכז טאוב מציינים כי כ-42 משפחות בלבד (פחות מאחוז מהמשתתפים) עזבו את התוכנית בתוך 6 חודשים או פחות לאחר שניצלו חלק מסכום הסיוע, כלומר על פי רוב המוטיבציה להשתתף בתוכנית איננה הסיוע החומרי בלבד.

"המחקר מלמד על מגבלות מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל בנוגע להתמודדות עם עוני", אומר פרופ' ג'וני גל. "קצבת הבטחת ההכנסה ורשת הביטחון הסוציאלי לאנשים בגיל העבודה החיים בעוני רחוקה מלספק מענה הולם. לצד זאת ניכר שינוי בתפיסה ומעבר לעבודה סוציאלית מודעת-עוני".

החוקרים מצביעים על הצורך לבחון את התמודדות מערכת הרווחה עם צורכי המשפחות החיות בעוני על בסיס נתוני השימוש בסיוע העולים מהמחקר, בפרט בקרב קבוצות אוכלוסייה שנראה שינוטות לממש את הסיוע פחות מאחרות. עוד הם מציינים כי בעוד הקצבאות מכוונות לסיפוק צורכי חיים רגילים, יש צורך בתוספת מענה למצבי חירום או לצרכים מיוחדים. על בסיס הנתונים מהמחקר הם מדגישים גם את החשיבות של קלות השימוש בסלי הסיוע ואת היכולת להשתמש בהם בגמישות על פי צורכי המשפחות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

הודעה לעיתונות: החוב של משקי בית בישראל

המחקר המלא בקישור 

שיעור החוב של משקי הבית בישראל (כאחוז מתוך התמ"ג) נמוך בהשוואה למדינות מפותחות רבות בעולם, אולם בעשור האחרון הוא נמצא במגמת עלייה. מה הסיכון האפשרי במגמה זו ומי הם משקי הבית הפגיעים במיוחד?

טענה הנשמעת לא אחת בשיח החברתי-כלכלי היא שהרבה משקי בית בישראל לא גומרים את החודש. מחקר חדש של ד"ר לביב שאמי ממרכז טאוב בדק את אחד ההיבטים הקשורים ליכולתם הכלכלית של משקי הבית – רמת החוב – בחלוקה לפי עשירוני הכנסה, קבוצות גיל ומגזרים. תוצאות המחקר מעלות חשש כי התרחבות החוב של משקי הבית תפגע במיוחד ביציבותם הפיננסית של משקי בית השייכים לעשירון התחתון, וכי הפגיעוּת הפיננסית של אוכלוסייה זו עלולה להביא לקריסתה הכלכלית במקרה של האטה כלכלית במשק.

התחרות בענף האשראי גברה, והישראלים לוקחים יותר אשראי

בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים רגולטוריים לקידום התחרות בענף הבנקאות בכלל, ובשוק האשראי הצרכני בפרט. בשנת 2017 אושר בכנסת החוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות, המושתת על המלצות ועדת שטרום. התמורות שהתרחשו בענף – כמו כניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לתחום האשראי, הסרת חסמים טכנולוגיים והטמעת טכנולוגיות חדישות (כמו בנקאות דיגיטלית) – הגדילו את היצע האשראי ומוצריו בעבור משקי הבית.

כיום יש ארבעה מקורות אשראי עיקריים בעבור משקי הבית: בנקים, גופים מוסדיים (חברות ביטוח, קרנות פנסיה וקופות גמל), חברות כרטיסי האשראי ואשראי ממשלתי. החלוקה בין הגורמים השתנתה מאוד בשנים האחרונות: בין 2013 ל-2017 חל גידול של 148 אחוזים בסך האשראי שמעניקות חברות כרטיסי האשראי לאנשים פרטיים, ושל 140 אחוזים בסך ההלוואות שהעניקו הגופים המוסדיים. בד בבד הואט שיעור הגידול של סך האשראי שהעניקו הבנקים למשקי הבית, בפרט בשנת 2017 (עלייה של 3.9 אחוזים לעומת 7.4 אחוזים בכל אחת מחמש השנים שלפני כן).

החוב בישראל נמוך ביחס לעולם, אך נמצא במגמת עלייה

לפי המחקר של מרכז טאוב, היחס בין חוב משקי הבית לתוצר בישראל עומד על 42 אחוזים, בעוד במדינות רבות אחרות הוא עולה על 100 אחוזים (נכון ל-2017). אולם למרות מצבה היחסי הטוב של ישראל, יחס זה מצוי במגמת עלייה. נכון לסוף 2017 עמדה יתרת החוב של משקי הבית על כ-530 מיליארד שקלים – גידול של כ-5 אחוזים משנת 2016. בשנים 2017–2008 גדל החוב של משקי הבית ב-84 אחוזים. סך החוב לדיור, המגובה בדרך כלל בערך הנכס שבגינו נלקחה ההלוואה, גדל ב-70 אחוזים, בהשוואה לגידול של 114 אחוזים בסך החוב שלא לדיור.

התרחבות האשראי (החוב) של משקי הבית בישראל בעשור האחרון נובעת מכמה גורמים: מעליית מחירי הדירות, המאלצת את משקי הבית לקחת משכנתה גבוהה יותר; מסביבת הריבית הנמוכה, המעודדת לקיחת הלוואות; ומהעלייה בהיצע האשראי ובצריכה הפרטית. לדברי ד"ר שאמי, "בהתרחבות זו טמונים סיכונים העשויים לנבוע ממינוף יתר של משקי בית, כלומר שקיעה בחובות עמוקים ביחס להכנסתם. הדבר עלול לסכן את יציבותם הפיננסית במקרה של עליית שער הריבית במשק או של ירידת מחירי הנדל"ן".

כרבע ממשקי הבית בעשירון התחתון נמצאים בחובות

ניתוח רמות החוב של משקי הבית בחלוקה לפי עשירוני הכנסה (לפי סקר ארוך טווח של משקי הבית משנת 2016) מעלה כי אמנם שיעור החייבים בעשירון התחתון נמוך יחסית ועומד על  18 אחוזים בלבד (לעומת 56 אחוזים בעשירון העליון), אולם היחס הממוצע בין גובה החוב של משקי בית בעשירון זה להכנסה השנתית שלהם מתקרב ל-8. במילים אחרות, סך החוב של משקי הבית החייבים השייכים לעשירון התחתון שווה בממוצע להכנסתם הכוללת במשך 8 שנים.

לפי המחקר של מרכז טאוב, פירוש הדבר הוא שרמת החוב של משקי בית רבים בשכבה הכלכלית הנמוכה ביותר עולה במידה בלתי סבירה על הכנסתם השנתית, וספק אם יוכלו לעמוד בהחזר החוב. נוסף על כך, השיעור הגבוה ביותר של משקי בית שדיווחו שהם בחובות (שהכנסותיהם אינן מספיקות לכסות את הוצאותיהם ואין ברשותם חיסכון) נמצא בעשירון התחתון – כרבע ממשקי הבית בעשירון זה, לעומת 3 אחוזים בלבד בקרב משקי בית בעשירון העליון.
היחס בין גובה החוב להכנסה השנתית לפי עשירון הכנסהיתרה מזאת, פילוח האוכלוסייה בכל עשירון לפי גיל מדגיש את מצוקתם של החייבים השייכים לעשירון התחתון. בעשירון זה 59 אחוזים מאוכלוסיית החייבים הם בגילי העבודה העיקריים (54–25) ו-35 אחוזים הם מעל גיל 54, בעוד בקרב חייבים בעשירון העליון: 75 אחוזים הם בגילי העבודה העיקריים לעומת 22 אחוזים בגילי 54 ומעלה. פירוש הנתונים הוא שמשקי הבית בעשירון העליון נוטלים הלוואות בעיקר בגילים צעירים ומפחיתים את החוב עם השנים, מה שמאפשר להם לשמור על רמת תצרוכת אחידה יותר לאורך חייהם ולצלוח קשיים כלכליים תוך מזעור נזקים בהשוואה למשקי בית בעשירון התחתון.

הפערים בחוב ניכרים גם בין מגזרי אוכלוסייה שונים. כרבע מהערבים בעשירון התחתון חייבים כסף, והיחס החציוני בין החוב להכנסה השנתית שלהם קרוב ל-2. בקרב יהודים לא-חרדים בעשירון זה שיעור החייבים נמוך יותר (15 אחוזים) אולם יחס החוב-הכנסה החציוני גבוה בהרבה (קרוב ל-3), ואילו בקרב חרדים בעשירון התחתון הן שיעור החייבים והן היחס בין החוב להכנסה השנתית גבוהים יותר (30 אחוזי חייבים ויחס חציוני של 13.5).

ד"ר שאמי ממרכז טאוב מסביר כי ההבדלים בנתוני החייבים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בכלל, ולחרדית בפרט, נובעים בעיקר מייעוד ההלוואה: 64 אחוזים מהחייבים בקרב יהודים לא-חרדים ו- 43 אחוזים מהחרדים החייבים בעשירון התחתון לקחו הלוואה צרכנית, לעומת 89 אחוזים מהערבים החייבים בעשירון זה – ולעומת זאת 52 אחוזים מהיהודים הלא-חרדים, ו-72 אחוזים מהחרדים לקחו הלוואה לדיור, לעומת 15 אחוזים בלבד מהחייבים הערבים בעשירון זה. כפי שמציין ד"ר שאמי, ייתכן שהשיעור הגבוה של נוטלי האשראי הצרכני במגזר הערבי נובע מהקושי שלהם למשכן נכס שבבעלותם תמורת הלוואה לדיור, כך שהאשראי הנרשם כצרכני למעשה משמש אותם לדיור.
חייבים בעשירון התחתון לפי קבוצות אוכלוסייה

ההבדלים בין רמות ההכנסה השונות ניכרים גם בגורם המַלְווה. לשם קבלת הלוואות שלא לדיור שני העשירונים התחתונים משתמשים במקורות חוץ-בנקאיים בשיעור כמעט כפול משני העשירונים העליונים (כ-22 אחוזים לעומת כ-12 אחוזים, בהתאמה). לעומת זאת, שיעורי הפנייה לבנקים לשם הלוואות שלא לדיור גבוהים יותר ברמות ההכנסה הגבוהות: 88 אחוזים בחמישון התחתון לעומת 92 אחוזים בחמישון העליון.

"הנתונים מחזקים את הטענה שכניסתם של גופים חוץ-בנקאיים לשוק האשראי הצרכני מגדילה את חשיפתם של משקי הבית בעשירונים התחתונים לאשראי צרכני", מסביר ד"ר שאמי. "כך גדל הסיכון בענף זה הן בעבור משקי הבית, שעלולים להיקלע לחובות, הן עבור הגורמים המלווים, שיקבלו חלק קטן יותר מהחזרי החוב".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

הודעה לעיתונות: דוח מצב המדינה 2018

באמברגו עד יום ב' (31.12) בשעה 6:00

לקריאת הפרקים המלאים לחצו כאן 

"דוח מצב המדינה" של מרכז טאוב לשנת 2018 רואה אור

הדוח השנתי של מרכז טאוב מתפרסם היום, ומציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל בשנת 2018. הדוח מרכז 10 מחקרים חדשים בתחומי מאקרו-כלכלה, תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, לצד תקצירי המחקרים שפרסם המרכז בשנה החולפת.

עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2018"

מצב המשק: מבט-על
פרופ' בנימין בנטל וגלעד ברנד

בשנת 2018 שיעור התעסוקה נמצא בשיאו והאבטלה בשפל היסטורי, צמיחת התמ"ג גבוהה וניכרת עלייה בשכר. עם זאת, פוטנציאל הצמיחה במגמת ירידה בעקבות השינויים הדמוגרפיים והמגמות בפריון העבודה, שאינו צומח כלל.

  • בהנחה שהממשלה תגדיל את ההוצאה בהתאם לכללים ולמגבלות הקבועים בחוק, נראה כי משנת 2020 היא תפר את מגבלת הגירעון הקבועה אף היא בחוק, ובטווח הרחוק הבעיה אף תחריף. הקושי התקציבי צפוי לגדול עוד אם תמומש כוונת הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון לכ-6 אחוזי תוצר ולהצמידו לשיעור הגידול בתמ"ג. מגמות אלו יפגעו ביכולתה של הממשלה לשפר את השירותים והתשתיות, ועלולות להוביל להחלשת מעמדו של המשק בשוק ההון העולמי.
  • מאז 2012 העלייה בתעסוקה היא המקור העיקרי לצמיחה לנפש. אף שהמצטרפים לכוח העבודה היו בעיקר עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, חל שיפור באיכות התעסוקה – בשל עלייה בוותק ובשיעורי ההשכלה של העובדים. אולם האוכלוסייה בגילי העבודה מצטמצמת, ועימה הפוטנציאל לצמיחה עתידית המבוססת על גידול בתעסוקה. לכן המשק יתקשה להוסיף לצמוח בקצב הנוכחי ללא שיפור בגורמים מעודדי צמיחה אחרים.
  • הגידול בשיעור התעסוקה והעלייה בשכר תורגמו לעלייה מרשימה בהכנסה ובתצרוכת של משקי הבית. השיפור בלט בקרב משקי בית בחמישון ההכנסה האמצעי והתחתון (עלייה של 16 ו-13 אחוזים, בהתאמה, בין 2012 ל-2016) בעוד שבקרב החמישון העליון נרשמה עלייה מתונה יותר (9 אחוזים).
  • בשנים האחרונות קצב עליית המחירים בישראל היה נמוך משמעותית מהקצב ב-OECD. עקב כך, מאז 2014 ירדו מחירי הצריכה בישראל בכ-5.2 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD. עובדה זו מפתיעה לנוכח מצבו הטוב של המשק ועליות השכר החדות שנרשמו בשנים האחרונות, ומושפעת מהצעדים שננקטו להגברת התחרות המקומית אחרי המחאה החברתית ב-2011.
    • למרות זאת, רמת המחירים בישראל נותרה גבוהה באופן מובהק מזו הצפויה במשק ברמת הכנסה דומה, דבר הפוגע ברמת החיים. על רקע הדיווחים לגבי עליות מחירים צפויות והלחץ הציבורי, הסרת חסמים ועידוד התחרות בשוק המקומי תסייע בהתמודדות עם אתגר זה.תרשים 1 מאקרו

עליית מחירי הדירות והשפעתה על יכולתם של משקי בית לרכוש דיור
קיריל שרברמן

מחירי הדיור עלו בעשור האחרון, אולם היחס בין ההכנסה הפנויה של משק בית למחירי הדיור דומה ליחס שנמדד באמצע שנות התשעים.

  • עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הפחיתה את יכולתם של משקי בית לרכוש דיור. אולם כאשר יכולת זו נבחנת לפי ההכנסה הכוללת של משק בית (הכוללת לרוב הכנסה של שני מפרנסים, וכן הכנסות ממקורות נוספים פרט לעבודה) – ולא לפי שכר העבודה, כמקובל – מתברר כי הירידה ביכולת לרכוש דירה מתונה יותר, והיחס בין ההכנסה הפנויה למחירי הדיור דומה לזה ששרר באמצע שנות התשעים. הסיבה לכך היא שההכנסה הפנויה הכוללת עלתה במידה רבה יותר מהשכר בשנים שנבדקו, בעיקר עקב גידול במספר המפרנסים הממוצע במשק בית.
  • ההכנסה הפנויה של משקי בית צעירים (34–25) צמחה בשיעור דומה לממוצע במשק בשנים 2016–1998, כך שיכולתם לרכוש דיור לא נפגעה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. קבוצת הגיל שיכולתה לרכוש דירה נפגעה במידה הרבה ביותר היא 54–35, משום שהכנסותיהם של משקי בית אלו עלו במידה פחותה מהממוצע.
  • היכולת לרכוש דיור ירדה במידה הרבה ביותר בתל אביב, בירושלים ובמחוז הדרום.
  • רמת המינוף הממוצעת של משקי בית – גובה ההתחייבויות הכספיות נטו לגורמים מלווים כאחוז מהתמ"ג – עלתה מאז 2009, והדבר עלול להקשות עליהם לקבל אשראי נוסף בעתיד. רמת המינוף הנוכחית נמוכה רק במעט מזו שהייתה בשנת 2000, השנה שבה נרשם שיעור המינוף הגבוה ביותר.
    תרשים 2 מחירי דיור

שוק העבודה: מבט-על
הדס פוקס ופרופ' אבי וייס

שיעור התעסוקה הכולל גבוה ובקרב נשים ערביות הוא עלה מאוד, אך השיעור בקרב גברים חרדים ירד. כדי שמגמת העלייה תימשך יש לשפר את התעסוקה בקרב ערבים ובקרב גברים חרדים.

  • שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה ב-2018 הוסיפו להיות גבוהים. שיעור התעסוקה של יהודים לא-חרדים גבוה משיעור התעסוקה הממוצע ב-OECD, ובקרב נשים הוא השני בגובהו (אחרי איסלנד). כדי לשפר עוד את הנתונים יש להעלות את השיעור במגזרים שהתעסוקה בקרבם נמוכה יחסית – ערבים וגברים חרדים.
  • שכר העבודה המשיך לעלות ב-2018 בשיעורים גבוהים. עלייה זו מצטרפת לעלייה המהירה בשכר הריאלי מאז 2014 –11 אחוזים בסך הכל.
  • בעשור האחרון עלה שיעור העוסקים בהיי-טק בקרב גברים יהודים לא-חרדים מכ-8 לכ-15 אחוזים, אך בקרב ערבים וחרדים הוא נותר מזערי. שיעור הנשים המועסקות בתחום נמוך (כמו בשאר העולם), ומרביתן יהודיות לא-חרדיות. לצד זאת יש עלייה מרשימה בשיעור המועסקות בתחום בקרב חרדיות: מפחות מאחוז לכ-3 אחוזים.
  • לאחר כמה שנות קיפאון, שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה מאוד. ב-2018 הוא עומד על כ-40 אחוזים – עלייה של יותר מ-6 נקודות אחוז מאז2016 – והתקרב מאוד ליעד הממשלה לשנת 2020. מרבית העלייה (72 אחוזים) נובעת מהשיפור בהשכלת הנשים הערביות, ולאור המשך העלייה בשיעור הנשים הערביות שפונות להשכלה גבוהה ניתן להניח כי העלייה בתעסוקה תימשך. רמת ההשכלה בקרב גברים ערבים לא עלתה באופן דומה, והשיפור בקרבם נמוך יחסית – לאחר שנים של ירידה והתאוששות איטית, רק בשנתיים האחרונות חזרו רמות התעסוקה לגובהן משנת 1995. ההשכלה הנמוכה משפיעה גם על אפשרויות התעסוקה של גברים אלו, ו-50 אחוזים מהם עבדו בעבודות שוחקות המאופיינות בשכר נמוך: תעשייה, בינוי וחקלאות (נכון ל-2017).
  • שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד במעט בשנים האחרונות, ועומד על כ-48 אחוזים. לפיכך, נראה כי היעד של הממשלה (להגיע ל-63 אחוזי תעסוקה ב-2020) אינו ריאלי. ייתכן שחלק מהירידה נבעה מהגדלת הקצבאות ב-2015. 42 אחוזים מהמועסקים בגילי 64–30 בקבוצה זו עבדו במשרה חלקית ב-2017, רובם בשל לימודים בישיבה.
  • בקרב חרדיות שיעור התעסוקה גדל ב-5.5 נקודות אחוז בין 2013 ל-2018, ועומד על 76 אחוזים. שיעור גבוה מהן עדיין מועסקות בענף החינוך אך הנתון נמצא בירידה, ומנגד שיעור הנשים בסמינרים שלומדות בחינוך הטכנולוגי במגמת עלייה. שיפור רמת הלימוד בסמינרים, לצד פתיחת מסלולים הנדסיים נוספים, יוכלו לפתוח עבורן אפשרויות תעסוקה בשכר גבוה.
  • קצב הזדקנות האוכלוסייה בישראל נמוך יחסית ל-OECD, אך בשקלול שיעור הילודה הגבוה, יחס התלות (היחס בין האוכלוסייה שאינה בגילי העבודה העיקריים לאוכלוסייה בגילים אלו) הוא הגבוה ביותר בארגון. דרך התמודדות אפשרית היא העלאת גיל הפרישה לנשים, שתביא לחיסכון כספי בעבור המוסד לביטוח לאומי (העומד בפני סכנת
    פשיטת רגל).
    תרשים 3 פירוק התעסוקה

    באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?
    גלעד ברנד

    חלקו של ענף ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד, ונראה כי המאמצים להרחיב את התעסוקה בתחום רלוונטיים רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה – וגם אם מאמצים אלו יישאו פרי, לא צפויה השפעה משמעותית על כלל המשק.

    • השוואת מיומנויות העובדים בישראל ובמדינות מפותחות אחרות, לפי תוצאות סקר מיומנות היסוד של ה-OECD (PIAAC), מעלה כי כישורי העובדים בהיי-טק שונים מאוד מאלו של העובדים ביתר התחומים; בישראל עומדים ההבדלים בדירוג המיומנויות בסקר בין העובדים בהיי-טק ליתר המשק על כמעט סטיית תקן שלמה, פער חריג וייחודי בקרב המדינות המפותחות. בשל ההבדלים במיומנויות, גם השכר של עובדי ההיי-טק גבוה בהרבה – כפול משל יתר העובדים במשק – וגם פער זה בולט בגובהו. עוד נמצא כי שיעור העובדים בהיי-טק גבוה ביחס למדינות מפותחות אחרות, והעובדים המיומנים משתלבים בענף בהיקף נרחב כבר כיום. בשל כל אלו, נראה כי התוכניות לעידוד התעסוקה בהיי-טק רלוונטיות רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה בגילי העבודה (כאחוז).
    • בשל הפערים הגדולים בין ההיי-טק ליתר המגזרים, קשה לצפות כי הרחבה של התעסוקה בהיי-טק תוביל לזליגה משמעותית של ידע ושיטות עבודה מתקדמות לתחומים אחרים. ייתכן גם כי מעבר עובדים מיומנים נוספים להיי-טק יאט את התפתחותם של יתרונות יחסיים בתחומים אחרים במשק, שבהם פרופיל התעסוקה מגוון יותר.
    • שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה החרדית והערבית מעידים כי בקיאותם באנגלית חלשה (בניגוד לרמה מדווחת גבוהה בקרב עובדי ההיי-טק). בשל כך, ועקב רמת מיומנות כללית נמוכה (כפי שנמדדת בסקר), היכולת להיעזר בהכשרות מקצועיות כאמצעי לשילובם בהיי-טק (ובכך להביא לצמצום פערים) מוגבלת ביותר. רוב הפוטנציאל להתרחבות קיים דווקא באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, שרוב עובדי ההיי-טק משתייכים אליה ממילא.
    • ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, המביאות לכושר השתכרות נמוך. שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהן מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-) OECDעשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון). בקרב האוכלוסייה הערבית התמונה מדאיגה במיוחד: כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).
    • זמינות כוח העבודה בשכר נמוך גורעת מהכדאיות של התייעלות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות בקרב מעסיקים, וסביר כי זהו אחד הגורמים לשיעורי ההשקעה הנמוכים ולפריון הנמוך בענפי המשק שאינם היי-טק. ייתכן שהתמקדות בשיפור המיומנויות דווקא בקרב עובדים בענפים אלו באמצעות הכשרות מקצועיות מתאימות, וכן בשיפור מערכת החינוך (למען שיפור המיומנויות בקרב דור העתיד), עדיפה על המאמץ להסב עובדים מיומנים נוספים להיי-טק.
      4

    מערכת החינוך: מבט-על
    נחום בלס

    תקציב משרד החינוך עלה עקב גידול במספר התלמידים ובשל יישום תוכניות והסכמי עבודה משנים קודמות. ציוני התלמידים במיצ"ב ובמבחנים הבין-לאומיים אינם עונים על הציפיות, אולם לצד זאת ניכרים שיפור בהישגים וצמצום פערים בין התלמידים.

    • אוכלוסיית התלמידים גדלה בקצב של 2 אחוזים לשנה מאז שנת 2000. קצב הגידול בחינוך החרדי, הבדואי והדרוזי יורד, ולעומת זאת הוא עולה בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי.
    • תקציב משרד החינוך גדל ב-83 אחוזים במונחים ריאליים בין 2005 ל-2018. העלייה נובעת מהגידול במספר התלמידים, מהחתימה על הסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", ומיישום חוק לימוד חובה מגיל 3 ותוכניות כמו צמצום מספר התלמידים בכיתה. תקציב החינוך המיוחד גדל בשיעור כמעט כפול מהתקציב הכולל, בעיקר בשל עלייה גדולה (127 אחוזים) במספר התלמידים בו.
    • התקציב הריאלי לתלמיד בישראל גדל מאז 2010 בקצב מהיר מאשר ב-OECD, לפי הנתונים האחרונים (משנת 2014), ונראה כי מגמה זו נמשכה עד 2018 בשל התהליכים שצוינו. למרות העלייה המהירה, סכום ההוצאה בישראל נותר נמוך יותר מאשר במדינות ה-OECD בשנה שנבדקה: 7,981 דולרים לתלמיד בחינוך היסודי בישראל, לעומת 8,631 בממוצע ב-OECD, ו-7,987 דולרים לתלמיד בחינוך העל-יסודי בישראל לעומת 10,010 דולרים בממוצע ב-OECD (נכון ל-2014).
      תרשים 5 מבוא חינוך

      • מאז שנת 2000 גדל מספר המורים בחינוך היסודי ב-28 אחוזים במגזר היהודי, וב-20 אחוזים במגזר הערבי. בחינוך העברי נרשמה ירידה קלה באחוז הנשים בקרב המורות, וכן בגיל הממוצע של כלל המורים ובוותק שלהם, ואילו במגזר הערבי המגמות הפוכות. שיעור המורים בעלי השכלה אקדמית עלה משנת 2000 בשני המגזרים: מ-50 ל-89 אחוזים בקרב יהודים, ומ-37 ל-94 אחוזים בקרב ערבים.
      • הציונים של תלמידי ישראל במיצ"ב ובמבחנים הבין-לאומיים אינם עונים על הציפיות, אולם ניכר שיפור משמעותי ביחס לעבר הן במיצ"ב הן במבחנים הבין-לאומיים. יתרה מזאת, השיפור בציונים ובצמצום הפערים בין התלמידים (מאז המבחן הראשון) היה גדול מהשיפור ברוב המדינות שהשתתפו במבחנים הבין-לאומיים.

        ההוצאה לכיתה ולתלמיד בחינוך היסודי הרשמי
        נחום בלס וחיים בלייך

        תקציב משרד החינוך לכיתה ולתלמיד גדל מאוד בשנים האחרונות. רוב התקציב מוקצה לבתי הספר על פי נוסחאות קבועות, ולגורמים שונים במערכת יש רק השפעה מוגבלת על גובהו. אולם למרות הנוסחאות האוניברסליות, גם בפיקוח על המאפיינים של מוסדות החינוך התקצוב בחינוך הממלכתי-דתי הוא הגבוה ביותר, ובחינוך הערבי הוא הנמוך ביותר.

        • יש כמה מאפיינים עיקריים המשפיעים על התקציב לתלמיד ולכיתה בחינוך היסודי הרשמי הרגיל (במוסדות הכוללים כיתות א'-ו' בלבד): מדד הטיפוח של בית הספר – ככל שהמדד גבוה יותר (ומעיד על רקע חברתי-כלכלי חלש יותר), כך עולה ההקצאה לתלמיד; גודל בית הספר – ככל שהוא גדול יותר, כך ההקצאה לתלמיד נמוכה יותר; והשתתפות במסגרת של יום לימודים ארוך, המעלה את ההוצאה לכיתה בכ-14 אחוזים בממוצע ולתלמיד בכ-15 אחוזים.
        • בבדיקה שבודדה כל גורם המשפיע על התקצוב נמצא כי רוב רובם של ההבדלים הניתנים להסבר קשורים לגורמים שההשפעה עליהם מוגבלת, כגון מדד טיפוח, השתתפות ביום לימודים ארוך וגודל בית הספר. תרומתם של המגזר וסוג הפיקוח להבדלים הניתנים להסבר קטנה בהרבה (כ-13 אחוזים בתקצוב לכיתה וכ-8 אחוזים בתקצוב לתלמיד).
        • גם בפיקוח על מאפייני מוסדות החינוך התקציב לכיתה ולתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי הוא הגבוה ביותר, ובחינוך הערבי הוא הנמוך ביותר – הפער ביניהם מגיע עד 10 אחוזים. ניתן להסביר חלק מהפער באמצעות סלים ייחודיים, אולם את יתר הפער לא ניתן להסביר מפני שהשיקולים לתקצוב אינם שקופים.
        • יתרונו של החינוך הממלכתי-דתי נובע מכך שהוא מקבל סלים ייחודים, כגון תוספות בעבור שעות תפילה, פיצול לבנים ובנות ושעות רב. תוספות אלו מיועדות לשמור על אופיו, אולם מנגד אפשר לטעון שיש להעניק תקציבים בהיקף דומה לשם שמירה על ייחודו של החינוך הממלכתי. עוד יש לציין כי האפשרות לקיים סוגי פיקוח שונים לפי רמת דתיות קיימת רק במגזר היהודי.
          תרשים 7 תקציב לתלמיד ולכיתה

          החינוך הטכנולוגי-מקצועי: מגמות והתפתחויות בשנים 2017–2006
          הדס פוקס, גיא ינאי ונחום בלס

          שיעור הלומדים בתיכון בחינוך הטכנולוגי הגבוה עלה, בעיקר בקרב דרוזים ובדואים. גם בשיעור הבנות הערביות במסלול זה חלה עלייה, אולם בקרב יהודיות דתיות הוא נותר נמוך.

          • חלוקה חדשה ומבוססת הישגים של מגמות החינוך הטכנולוגי מגלה כי בין 2006 ל-2017 עלה חלקם של התלמידים הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה (שההישגים בו הם הטובים ביותר) ב-40 אחוזים, לצד עלייה נמוכה יותר במסלולים האחרים. עלייה זו נבעה בעיקר ממשיכת תלמידים מצטיינים מהמסלול העיוני למסלול הטכנולוגי הגבוה (כפי שמעידה הירידה בחלקו של החינוך העיוני בקרב תלמידי התיכון מ-67 ל-60 אחוזים בשנים אלו).
          • העלייה הגדולה ביותר בשיעור הלומדים במסלול הטכנולוגי הגבוה הייתה בחינוך הערבי, במיוחד בקרב דרוזים (20 נקודות אחוז) ובדואים (11 נקודות אחוז). בנתון זה טמונה הזדמנות להשתלבות עתידית טובה יותר של האוכלוסייה דוברת הערבית במסלולים יוקרתיים בשוק העבודה.
          • שיעור הבנות במסלול הגבוה במגזר הערבי עלה מאוד, והוא אף גבוה משיעור הבנים (31 לעומת 26 אחוזים). הפער בחינוך הבדואי גדול אף יותר (21 לעומת 12 אחוזים, בהתאמה). עלייה זו מצטרפת לשיפור שחל בשיעור הזכאות לבגרות ובפנייה ללימודים אקדמיים בקרב נשים ערביות, שהשפעותיה כבר ניכרות בגידול בתעסוקה (ראו בפרק "שוק העבודה: מבט-על" בספר זה).
          • יש שיעור נמוך של בנות יהודיות הלומדות במסלול הגבוה, במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, ואילו בקרב בנים דתיים השיעור גבוה יחסית. ייתכן כי הלימודים הנפרדים מביאים לצמצום אפשרויות הבחירה עבור בנות דתיות, מפני שהיצע המגמות הטכנולוגיות הגבוהות בבתי הספר לבנות בחינוך הממלכתי-דתי הוא נמוך במיוחד (רק 18 אחוזים מבתי הספר הממלכתיים-דתיים לבנות מציעים מגמות כאלו, לעומת 48 אחוזים בקרב שאר בתי הספר מלבד חרדים).
          • אף שהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים הערבים במסלול הגבוה חלש בהרבה מזה של היהודים, שיעורי הזכאות לבגרות בקרבם דומים לאלה של עמיתיהם היהודים. גם בקרב התלמידים הבדואים במסלול זה, שהרקע החברתי כלכלי שלהם נמוך במיוחד, שיעור ההצלחה בבגרות עומד על כ-74 אחוזים.
          • מספר הניגשים לבגרות ברמת חמש יחידות במתמטיקה עלה ב-56 אחוזים מאז 2012, ומספר הניגשים לבגרות באנגלית ברמה זו גדל ב-20 אחוזים מ-2013 עד 2017 (מעבר לגידול במספר התלמידים). עם זאת, שיעור הלומדים אנגלית ברמה מוגברת במגזר הערבי נמוך יחסית ועומד על כ-17 אחוזים בלבד, לעומת כ-51 אחוזים בקרב יהודים. פער זה משמעותי ליכולתם להשתלב בעתיד במקצועות שהשכר בהם גבוה, כמו ענף ההיי-טק (ראו בפרק "באיזו מידה מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?" בספר זה).
            תרשים 6 טכנולוגי
            מערכת הבריאות: מבט-על
            פרופ' דב צ'רניחובסקי

            מודדי הבריאות של ישראל כיום טובים, אולם הם משקפים את השקעות העבר במערכת.  כיום יש סימנים להרעה במצבה היחסי של בריאות האוכלוסייה והמצב עלול להידרדר – אלא
            אם יהיו שינויים ברמת המימון והסדרה של ההרכב הציבורי-פרטי במערכת.

            • חלקה של ההוצאה הלאומית על בריאות מתוך התמ"ג עמד ב-2017 על כ-7.4 אחוזים, לעומת כמעט 9 אחוזים בממוצע ב-OECD ו-11 אחוזים במדינות אירופיות שיש בהן מערכות בריאות דומות לזו של ישראל. חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות עומד על כ-63 אחוזים, לעומת כ-73.5 אחוזים ב-OECD וכ-78 אחוזים בקרב מדינות בעלות מערכות דומות.
            • מאז 1995 גדלה ההוצאה על בריאות לנפש פי 2.5 בממוצע במדינות

              ה-OECD ופי 3 במדינות הדומות. בישראל היא בקושי גדלה פי 2.
              תרשים 8 בריאות

              • הגידול בהוצאה על בריאות היה דומה לגידול בתמ"ג לנפש – כ-1.7 אחוזים לשנה בממוצע מאז 1995. אולם כשמביאים בחשבון את השינויים במחירי הרפואה ביחס למדד הכללי ואת הגידול בצרכים הנובע ממבנה גיל האוכלוסייה, מתקבל גידול של כ-0.9 אחוזים בלבד לנפש מתוקננת לפי גיל.
              • רמת המימון הנמוכה, וכן חלקו הגבוה של המימון הפרטי, לא יאפשרו לישראל לשמור על מעמדה הגבוה בין המדינות המפותחות בכל הקשור לרמת בריאות האוכלוסייה. כמו כן, הגידול בחלקו של המימון הפרטי תורם להרחבת הפערים בנגישות שירותי הרפואה לקבוצות אוכלוסייה שונות ולעלייה במחירי הרפואה.
              • העלייה הגבוהה יחסית במחירי הרפואה נובעת בעיקר מהתמהיל הציבורי-פרטי שהתפתח במערכת ומהשפעתו על שכר הרופאים. שכר זה עלה בכ-42 אחוזים בשנים 2017–2011, לעומת כ-15 אחוזים בקרב יתר השכירים במשק. עלייה זו חריגה גם בהשוואה בין-לאומית. סיבה מרכזית לכך היא שרופאים יכולים להפנות חולים מהמערכת הציבורית לטיפולים במערכת הפרטית, ובמסגרתה הם גובים מחירים גבוהים יותר עבור טיפולים שיכולים להתבצע ברובם במערכת הציבורית. בד בבד, הם מצמצמים את עבודתם במערכת הציבורית. ­
              • ישראל יכולה לשפר את המצב על ידי הסדרת מתן הטיפול הרפואי במימון פרטי לעומת הטיפול במימון ציבורי, לפי מודלים של הפרדת מערכות או של איחוד מוסדר ביניהן (הנהוגים במדינות שונות). שני המודלים אינם שוללים את הזכות לרפואה פרטית אולם אינם מאפשרים מעבר בין חלקי המערכת כדי להמשיך באותו טיפול, כפי שקורה כיום.

                דפוסי הפריון יוצאי הדופן בישראל
                פרופ' אלכס וינרב, פרופ' דב צ'רניחובסקי ואביב בריל

                שיעור הפריון בישראל יוצא דופן ביחס לעולם לא רק בגובהו אלא בכמה מאפיינים  נוספים, ובהם עלייה בפריון למרות התאחרות גיל הנישואים ושיפור בהשכלת הנשים, וכן עלייה חדה יותר בפריון דווקא באוכלוסייה החילונית והמסורתית.

                • שיעור הפריון הכולל בישראל הוא הגבוה מכל מדינות ה-OECD, ועמד על 3.1 ילדים לאישה בשנת 2015. במרבית המדינות ירדו שיעורי הפריון עם השנים, אולם בישראל השיעור עלה בשני העשורים האחרונים ב-0.2, והמקור לכך הוא דווקא האוכלוסייה החילונית והמסורתית. בד בבד, מאז 2004 ירד שיעור הפריון בקרב נשים מוסלמיות שיעור הפריון ירד בכמעט ילד אחד, ובקרב נשים חרדיות בכחצי ילד.
                • שיעור הפריון מחוץ לנישואים בישראל נמוך (פחות מ-10 אחוזים, לעומת כ-40 אחוזים בממוצע ב-OECD) אך נמצא במגמת עלייה: מ-3 אחוזים בשנת 2000 ל-5 אחוזים ב-2016 בקרב נשים בנות 39–25, ו מ-7 ל-17 אחוזים מבין כלל הלידות של בנות 40 ומעלה. עלייה בפריון שמתרחשת הן במסגרת הנישואים הן מחוצה לה גם היא יוצאת דופן במדינות המפותחות.

                תרשים 9 פריון

                • שיעור הפריון הכולל כמעט זהה בקרב נשים יהודיות וערביות, אולם יש הבדלים משמעותיים בדפוסים של כל קבוצה. בקרב נשים ערביות גיל הלידה הראשונה נמוך בארבע שנים; אחוז הנשים שחיות ללא ילדים גבוה בהרבה (13.7 אחוזים בקרב ילידות 1967–1947, לעומת 6.4 אחוזים בקרב יהודיות); והמתאם השלילי בין השכלה לפריון גבוה בהרבה.
                • ברוב קבוצות האוכלוסייה בישראל, ככל שההשכלה עולה – הפריון יורד. אולם המצב שונה בשתי קבוצות: בקרב גברים יהודים שאינם חרדים מספר הילדים זהה בקרב אקדמאים ובעלי השכלה נמוכה יותר; וחרדיות אקדמאיות אמנם יולדות מאוחר יחסית, אך עד סוף שנות השלושים לחייהן הפריון בקרבן עולה ומתלכד עם התוואי של חרדיות בעלות השכלה נמוכה.
                • עיקר ההבדל בפריון בין ישראל למדינות מפותחות נובע מכך שמשפחות משכילות יחסית – ששיעורן מבין המשפחות בישראל גבוה, וממשיך להתרחב – מביאות לעולם הרבה יותר ילדים ממקבילותיהן באירופה. בשל דפוסים אלו שיעור גבוה יותר מהילדים בישראל נולדים להורים מבוגרים יותר ולהורים אקדמאים (בהשוואה לכל מדינת OECD אחרת).


                מערכת הרווחה: מבט-על

                פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה

                 מדיניות ההשקעה החברתית הנהוגה בשנים האחרונות הביאה להתמקדות בשיפור ההון האנושי ובהנגשת שוק העבודה לאוכלוסיות שונות, אולם שיעורי העוני ואי השוויון נותרו מהגבוהים ב-OECD.

                • ההוצאה החברתית (הוצאות החינוך, הבריאות והרווחה) עמדה ב-2017 על 59 אחוזים מסך ההוצאה הממשלתית, גידול של 2 נקודות אחוז ביחס ל-2016. ההוצאה על רווחה בלבד גדלה בכ-9 אחוזים, בעיקר בשל ההוצאה על תוכנית "חיסכון לכל ילד" של המוסד לביטוח לאומי ובשל הגידול בתקציבים של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ושל משרד השיכון. אולם השינויים הללו לא נגעו למרבית האוכלוסייה הנזקקת, ושיעור המשפחות החיות בעוני ורמת אי השוויון נותרו מהגבוהים מבין מדינות ה-OECD.
                • בשנים האחרונות התגבשה מדיניות של "השקעה חברתית" – פעולות המבקשות לשפר את ההון האנושי של האזרחים ואת נגישותו של שוק העבודה עבורם, כגון הרחבת מערך החינוך בגיל הרך ותוכנית "חיסכון לכל ילד", הגדלת המשאבים להכשרות מקצועיות והפעלת תוכניות תעסוקתיות ממוקדות מגזרים. לצד זאת אין עדיין סימן לאימוץ מרכיבים מרכזיים אחרים בתפיסת ההשקעה החברתית: הרחבת תוכניות ביטוח אבטלה והבטחת הכנסה.
                • לאחר מחאת ארגוני הנכים, ב-2018 הועלו קצבת הנכות הכללית וכן תקרת הדיסריגארד (ההכנסה המרבית שאדם עם מוגבלות יכול להרוויח מעבודה מבלי לפגוע בזכאות לקצבה) מ-2,800 ל-3,700 שקלים. התוצאות ניכרות בשינוי היחס בין הקצבה לשכר הממוצע במשק: בין 2010 ל-2018 חלה שחיקה בקצבת הנכות לעומת השכר, אולם מאז תחילת השנה גדל שיעור הקצבה בזכות הסכמים שנחתמו. הסכמים אלו אפשרו לקצבה של נכים שיש להם בן או בת זוג ושני ילדים, למשל, להגיע לכ-64 אחוזים מהשכר הממוצע במשק, לעומת 54 אחוזים לפני כן.
                  תרשים 10 רווחה

                  • ההוצאה על הכשרות מקצועיות בישראל עומדת על 0.06 אחוזים מהתמ"ג – כמחצית מהממוצע ב-OECD. אמנם בשנים האחרונות הוצאה זו נמצאת במגמת עלייה, אך במונחי תמ"ג לא חלו בה שינויים משמעותיים.
                  • במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג, ההוצאה של האגף למעונות יום ומשפחתונים כמעט הוכפלה בין 2011 ל-2017. בפרט, ההוצאה המוקדשת לבינוי ולהסבת מבנים למעונות יום גדלה מאוד: מכשני מיליון לכ-260 מיליון שקלים. גידול זה משקף את המעמד המרכזי הניתן כיום במדינות הרווחה לחינוך בגיל הרך ולחשיבות ההתערבויות בגיל זה להגדלת ההון האנושי, במיוחד בקרב ילדים במשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית קשה.
                  • תוספת ההוצאה למלחמה בעוני בשנת 2017 עומדת על 48 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת לפי ועדת אלאלוף. אמנם חלק ניכר מהמלצות הוועדה אומץ מבחינה עקרונית, אולם בפועל התקצוב החסר של ההמלצות, לצד הימנעות הממשלה מיישום המלצות מרכזיות אחרות, פגעו באפקטיביות שלהן בהתמודדות עם בעיית העוני.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749 

 

הודעה לעיתונות: האם מדינת הסטארט-אפ יכולה לגדול?

הודעה באמברגו עד יום ד' (12.12) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן

מחקר זה יפורסם בשבועות הקרובים (לצד מחקרים חדשים נוספים) במסגרת "דוח מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב

ישראל נחשבת לאומת הסטארט-אפ, אולם חלקו של מגזר ההיי-טק בסך התעסוקה במשק עומד על כ-8 אחוזים בלבד. עם זאת, למגזר זה יש חשיבות רבה למשק בהיותו מקור לרבע מתשלומי מס ההכנסה, ולאחרונה אושרה רפורמה מקיפה לעידוד התעסוקה בתחום.

מחקר חדש שערך החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב בדק את היקף הפוטנציאל הטמון בתוכנית זו, באמצעות PIAAC, סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD. המחקר מראה כי הפוטנציאל להתרחבות נוספת של התעסוקה במגזר ההיי-טק מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל נמוך, לכל הפחות בטווח הקצר.

הסיבות לכך הן שכבר כיום שיעור העובדים בהיי-טק גבוה יחסית לעולם, ואילו יתר העובדים במשק – בעיקר בקרב ערבים וחרדים – מתאפיינים ברמת מיומנות נמוכה מאוד. בשל כך, הפערים בין הכישורים של עובדי ההיי-טק בישראל ובין כישורי העובדים ביתר ענפי המשק הם הרחבים ביותר מבין כל מדינות ההשוואה, ונראה כי תחום ההיי-טק כבר קלט את מרבית העובדים המסוגלים לעבוד בו.

לאור הממצאים אומר ברנד: "ייתכן שעל קובעי המדיניות לחשוב על מקור חלופי לצמיחה עתידית במשק".

ההיי-טק הישראלי זכה לשם עולמי ונהנה מתמיכה ותמריצים מצד קובעי מדיניות כבר מתחילת דרכו. לאחרונה אושרה רפורמה ממשלתית לעידוד התעסוקה בתחום, בניסיון להגדיל את מספר הישראלים הנהנים מתנאי העבודה המועדפים בהיי-טק. על רקע זה ניסה החוקר גלעד ברנד ממרכז טאוב להעריך את היקף הפוטנציאל להתרחבות התעסוקה בהיי-טק באמצעות סקר המיומנויות של ה-OECD (PIAAC). הסקר בוחן את רמת האוריינות בקריאה, במתמטיקה ובפתרון בעיות בסביבה מתוקשבת בקרב גילאי 65–16.

ממצאי המחקר מראים כי למרות הצלחתו של ההיי-טק, לא נראה כי יש לתחום עוד מקום רב לצמוח, בשל חוסר התאמה בין המיומנויות של מרבית העובדים במשק לאלו הנדרשות בענף. רמת המיומנות הממוצעת בקרב עובדים בישראל נמוכה ביחס לממוצע ה-OECD – בפרט בקרב עובדים מהאוכלוסייה החרדית והערבית, שמיומנויותיהן נמוכות במיוחד. לעומת זאת, המיומנויות של עובדי ההיי-טק בישראל דומות למדי לאלו של עמיתיהם במדינות אחרות. הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים בישראל הוא מהגדולים שנמצאו בהשוואה בין-לאומית.

תעסוקה בהיי-טק: העובדים המתאימים כבר שם

עובדי ההיי-טק בישראל מרוויחים בממוצע פי שניים מעובדים בתחומים אחרים, והחברות הגדולות מדורגות לרוב בראש רשימת מקומות העבודה הנחשקים. אם כן, מדוע שיעור העובדים בהיי-טק נותר ללא שינוי יותר מעשור? המחקר מראה כי עובדים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות, כפי שהן משתקפות בתוצאות סקר PIAAC, משתלבים כבר כעת בשיעורים גבוהים בתעשיית ההיי-טק, וכי הפער בין כישוריהם של עובדי ההיי-טק בישראל למיומנויותיהם של העובדים ביתר המגזרים עומד על כמעט סטיית תקן שלמה – פער גדול במיוחד וחריג ביחס למדינות אחרות.

הפער בין מיומנויות עובדי ההייטק לשאר הענפים

עוד מראה המחקר של מרכז טאוב כי 22 אחוזים מהעובדים המיומנים ביותר (חמישון ההישגים העליון בסקר) מועסקים בהיי-טק – שיעור גבוה בהרבה מכל יתר מדינות ההשוואה. מנגד, ההסתברות לעבוד בתחום ההיי-טק בקרב עובדים שאינם בחמישון המיומנות העליון נמוך יחסית. ברנד מצא כי אפילו בוגרי לימודי מדעים והנדסה שאינם בעלי מיומנויות גבוהות מתקשים להשתלב במקצועות התואמים את תחום לימודיהם (הן בישראל הן במדינות מפותחות אחרות). המסקנה העולה מכך היא שהתועלת בהסבת עובדים שאינם בעלי מיומנויות גבוהות להיי-טק מוטלת בספק.
שיעןר המועסקים בהייטק מתוך חמישון המיומנויות העליון

עוד מיומנות חשובה שנחוצה לתעסוקה בהיי-טק היא שליטה בשפה האנגלית, והסבירות שמי שאינו בקיא בשפה יוכל להשתלב בענף היא אפסית. מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי מחסום השפה משמעותי במיוחד עבור האוכלוסייה הערבית והחרדית, שייצוגה בהיי-טק נמוך במיוחד (פחות מ-5 אחוזים מהעובדים): כ-44 אחוזים מהחרדים וכ-40 אחוזים מהערבים בגילי 44–25 העידו כי אינם בקיאים כלל באנגלית, לעומת 20 אחוזים ו-40 אחוזים (בהתאם) שהעידו על רמה טובה.

לדברי ברנד, "הנתונים מראים כי שיפור הוראת האנגלית במוסדות החינוך של קבוצות אוכלוסייה אלו הוא תנאי הכרחי להנגשת תחום ההיי-טק עבורן".

האם אפשר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק בישראל?

כאמור, הכישורים של מרבית העובדים במשק נמוכים מהנדרש כדי לעבוד בהיי-טק. אולם ברנד ביקש לבחון באמצעות סימולציה את פוטנציאל ההעסקה בקרב עובדים בעלי רמת מיומנות גבוהה שאינם מועסקים בענף. הבדיקה כללה השוואה בין רמות המיומנויות הנחוצות לתעסוקה בהיי-טק במדינות ה-OECD ובין מיומנויות העובדים הישראלים בגילי 44–25 (שבקרבם הסבירות והכדאיות של הסבה מקצועית גבוהות יותר).

ההשוואה העלתה כי שיעור העובדים שסביר להניח שיוכלו להשתלב בהיי-טק עומד על כ-4 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגילי העבודה שאינם מועסקים כיום בתחום. בקרב חרדים השיעור עומד על 3 אחוזים, ובקרב ערבים – על כמחצית האחוז בלבד. עם זאת, מרבית העובדים המצויים בקבוצה בעלת הפוטנציאל (68 אחוזים) מועסקים כבר כעת במשרות בשכר גבוה, ורק חלק קטן מהם (32 אחוזים) צפויים לשפר את מצבם בעקבות מעבר להיי-טק – כלומר, כשמביאים בחשבון את המוטיבציה למעבר תחום, הפוטנציאל להרחבת התעסוקה בהיי-טק הוא בסביבות אחוז בלבד.

נוסף לאפשרות המוגבלת ביותר להרחיב את התעסוקה בהיי-טק, המחקר מצביע על כך שיש לבחון את כדאיות המאמצים המושקעים בכך. לכאורה התרחבות ההיי-טק עשויה הייתה להשפיע באופן חיובי גם על יתר ענפי המשק (למשל באמצעות זליגת שיטות עבודה מתקדמות), אולם בשל ההבדלים הבולטים בכישורים יש תחלופה מעטה בין העובדים בהיי-טק לעובדים בתחומים אחרים, כך שהיקף ההשפעות החיוביות של ההיי-טק על יתר המשק מוצב בסימן שאלה.

העובדים הישראלים מיומנים פחות מאשר במדינות אחרות, אך ניכרת מגמת שיפור

נתוני המחקר של מרכז טאוב מראים כי ישראל מתאפיינת בריבוי עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, המביאות לכושר השתכרות נמוך. שיעור העובדים הישראלים שמיומנויותיהן מדורגות ברמה הנמוכה ביותר ב-OECD (עשירון תחתון) עומד על כ-16 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת, ורק כ-7 אחוזים מהעובדים בישראל ממוקמים ברמת המיומנויות הגבוהה ביותר (עשירון עליון). בקרב האוכלוסייה הערבית התמונה מדאיגה במיוחד: כמחצית האוכלוסייה הערבית הבוגרת ממוקמת בתחתית דירוג המיומנויות של ה-OECD (שני העשירונים התחתונים).

בצד החיוב, הנתונים מעידים על מגמת שיפור במיומנות של האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית, ועל שיפור משמעותי אף יותר בקרב האוכלוסייה הערבית; באוכלוסיות אלו קבוצות הגיל הצעירות עולות על קבוצות הגיל הבוגרות מבחינת הישגיהן בסקר המיומנות (בהשוואה לקבוצות הגיל המקבילות במדינות ה-OECD). לפיכך, ייתכן שהפוטנציאל לעלייה בשיעור המועסקים באפיקי תעסוקה בשכר גבוה, כגון מגזר ההיי-טק, יגדל בהמשך הדרך.

"חלק ניכר מהעובדים בישראל הם בעלי רמת מיומנות נמוכה, ולפיכך בעלי כושר השתכרות נמוך. זמינות כוח העבודה הזול גורעת מהכדאיות של המעסיקים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ומכבידה על פוטנציאל הצמיחה של המשק", אומר ברנד. "ייתכן שהתמקדות בשיפור המיומנויות של קבוצת עובדים זו תניב תשואה גבוהה יותר מההשקעה הנדרשת כדי להעביר את העובדים המיומנים יותר, שממילא אינם רבים, לתחום ההיי-טק".

פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב, הוסיף כי "הנתונים מראים באופן עקבי את אי השוויון הגבוה בישראל, הנובע מהבדלים גדולים בין כישורי הבוגרים של הזרמים השונים במערכת החינוך. לפיכך, מתן תמריצים למעבר לתחום ההיי-טק לבדו אינו בגדר מענה מספק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

 לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

 

 

 

הלוך ושוב: דפוסי הגעה לעבודה (יוממות) בישראל

למחקר המלא לחצו פה

תופעת היוממות (Commuting) – עובדים הנוסעים מדי יום מיישוב מגוריהם ליישוב אחר לצורכי עבודה – נדונה רבות, בעיקר עקב העומס הגדל בכבישים, וסוגיות ההשקעה בפיתוח תשתיות ובתחבורה הציבורית. מחקר חדש של חיים בלייך ממרכז טאוב בדק את מאפייני היוממות בישראל, את הגורמים השונים המשפיעים על הבחירה באמצעי ההגעה לעבודה ואת ההשפעה של מקום המגורים ותשתיות התחבורה בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות. מהמחקר עולה כי מרבית העובדים נוסעים מרחק קצר לעבודה ומעדיפים רכב פרטי על פני תחבורה ציבורית, אולם מבלים זמן ממושך יחסית בנסיעה. עוד נמצא כי בפני נשים ערביות ניצבים חסמים גיאוגרפיים שעשויים למנוע את הצטרפותן לשוק העבודה.

בשלושים השנים האחרונות זינק מספר העובדים המועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם מ-42 ל-54 אחוזים בקרב גילי העבודה (נכון לשנת 2016). התרחבות היוממות מאופיינת בשימוש מוגבר במכוניות פרטיות, שהן אמצעי התחבורה המרכזי בקרב העובדים. התרחבות זו היא הגורם המרכזי לעומס על התשתיות, שגדל מהר יותר מקצב הרחבת הכבישים – וכך נוצרים הפקקים שכולנו מכירים.

לצד העלייה הגדולה במספר הנוסעים ברכב ניכר בקרב היוממים שינוי במספר הנוסעים בתחבורה ציבורית, ובייחוד עלייה במספר הנוסעים ברכבת, עקב שינויים בהשקעות בתחום.

אופן ההגעה למקום העבודה

כמה רחוק אנחנו נוסעים וכמה זמן זה לוקח?

מהמחקר עולה כי רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים. כל עובד שלישי מתוך ארבעה בטווח הגילים 25–64 נוסע עד 20 ק"מ, לרוב במכונית פרטית (נכון לשנים 2016–2014). במונחי זמן שהייה בדרכים, כ-60 אחוזים מהעובדים מגיעים לעבודה תוך כחצי שעה, 30 אחוזים בטווח זמן בין חצי שעה לשעה, וכ-10 אחוזים נוסעים מעל שעה לכל כיוון. אשר לבחירת אמצעי התחבורה – 62 אחוזים מגיעים לעבודה במכונית (כולל נסיעות משותפות) ורק 17 אחוזים בתחבורה ציבורית. 10 אחוזים מגיעים באופניים או ברגל ו-8 אחוזים מגיעים בהסעה מאורגנת מטעם המעסיק.

יש הבדלים גדולים בין דפוסי היוממות באזורים שונים בארץ. הבדלים אלו משקפים את הפריסה המרחבית של מקומות תעסוקה מתאימים ביחס למקום המגורים, את ההעדפות האישיות של התושבים ואת חלופות התחבורה הזמינות, הנובעות מהחלטות מדיניות ואזוריות כמו פיתוח תשתיות ותחבורה ציבורית. כך, בקרב עובדים המתגוררים בירושלים 33 אחוזים נוסעים בין חצי שעה לשעה בכל כיוון, כנראה בשל גודלה של העיר ושימוש רב בתחבורה ציבורית – דבר הנובע גם ממאפיינים חברתיים-כלכליים של האוכלוסייה. גם בפתח תקווה רבים מהעובדים נמצאים בדרכים בין חצי שעה לשעה, אולם שיעור גבוה בהרבה בקרבם משתמשים ברכב פרטי ונוסעים עד 20 ק"מ, כלומר משך הנסיעה נגזר מעומסי תנועה. לעומתן בולטת תל אביב בשיעור גבוה (68 אחוזים) של עובדים המגיעים לעבודה בזמן קצר ובריבוי הולכי רגל ורוכבי אופניים, בין היתר בעקבות עידוד השימוש באופניים מצד העירייה.
התפלגות העובדים לפי מרחק הנסיעה לעבודה

הגורמים המשפיעים על בחירת אמצעי הגעה לעבודה: יישוב המגורים, מגדר ומגזר

הבחירה באמצעי התחבורה לעבודה מושפעת מגורמים כלכליים, חברתיים וגיאוגרפיים שונים. מהניתוח שערך בלייך עולים הבדלים בין יהודים לערבים, המושפעים גם ממקום המגורים. בקרב ערבים המתגוררים ביישובים ערביים בולט השימוש המועט בתחבורה ציבורית, הנובע מהיצע נמוך עקב היעדר תשתית הולמת לתחבורה ציבורית. לעומת זאת, בקרב עובדים ערבים יש שימוש נרחב יחסית בהסעות מאורגנות מטעם המעסיק.

ככלל, תשתיות התחבורה ביישובים ערביים טובות פחות מאשר ביישובים יהודיים, והדבר ניכר בסקרי שביעות רצון. ערבים המתגוררים ביישובים שיש בהם רוב יהודי מרוצים ממצב הכבישים יותר מתושבים ביישובים ערביים, ובקרב המשתמשים בתחבורה ציבורית 82 אחוזים מהיהודים מרוצים ממיקום תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, לעומת 63 אחוזים מהערבים.

נוסף על כך, נמצאו הבדלים מגדריים בבחירת אמצעי התחבורה: גברים נוטים יותר מנשים להשתמש במכונית פרטית, משום שבממוצע הם עובדים רחוק יותר מהבית ומשום שיש יותר גברים בעלי רישיון נהיגה. נשים משתמשות יותר בתחבורה ציבורית – במיוחד בערים הגדולות, שאפשרויות התעסוקה בהן מגוונות.

חלק גדול מהעובדים בתעשייה – בעיקר גברים – מגיעים בהסעה מאורגנת, בקרב יהודים וערבים כאחד. אחת הסיבות לכך היא שכיחות העבודה במשמרות בענף זה והמיקום המבודד של מקומות העבודה. שימוש רב בהסעות מאורגנות ניכר גם בקרב גברים ערבים בענף הבנייה.

עוד מאפיין שקשור לדפוסי היוממות הוא השתייכות מגזרית. בקרב האוכלוסייה היהודית יש שימוש נרחב בתחבורה הציבורית בקרב חרדים ועולים חדשים, בעיקר בקרב נשים, ביישובים גדולים וקטנים כאחד. ככל הנראה יש לכך קשר למאפיינים חברתיים-כלכליים של קבוצות אלו, ובקרב האוכלוסייה החרדית הנתונים משקפים מדיניות המתחשבת בצורכי קבוצה זו – למשל תדירות גבוהה של קווי אוטובוס מסוימים.

רוצים לנסוע פחות? שלמו יותר

ההחלטה היכן להתגורר ולעבוד מורכבות ממגוון גורמים, ובהם הבדלים בין אזורים במחירי הדיור ומיקום של מרכזי התעסוקה. המחקר של בלייך ממרכז טאוב בחן את הקשר בין יוממות ובין מחירי הדיור באזור המרכז (גדרה עד חדרה).

הניתוח מראה כי עובדים המתגוררים קרוב יותר למרכזי תעסוקה משלמים יותר בממוצע על דיור, ואלו הנוסעים רחוק יותר נהנים ממחירי דיור זולים יותר.

לא מן הנמנע שעובדים רבים מעדיפים יוממות על פני האפשרות של העתקת מקום מגורים. ככלל, שיעור ההגירה הפנימית בין היישובים ובתוכם עומד על כ-7 אחוזים מכלל האוכלוסייה בשנים האחרונות, ונראה כי בין העוברים יש העדפה להישאר קרובים למקום המגורים הקודם: כ-60 אחוזים משינויי הכתובת נרשמו בתוך היישובים עצמם. באזור גדרה-חדרה המרחקים הקצרים יחסית בין היישובים, וכן הקִרבה לאזור תל אביב ולערים מרכזיות כמו רחובות והרצליה, עשויים לעודד בחירה בנסיעות ארוכות יותר על פני מעבר מקום מגורים.

ככלל, לצפיפות האוכלוסייה באזור גדרה-חדרה יש יתרונות חברתיים-כלכליים, ובהתאם ההגירה נטו לאזור הייתה חיובית. הנתונים עשויים לשקף את ההשפעה המוגבלת של מחירי הדיור הנמוכים בפריפריה על היכולת למשוך תושבים.

עניין של גיאוגרפיה: איך משפיעות אפשרויות היוממות על תעסוקת הנשים הערביות?

שיעור התעסוקה של נשים ערביות עלה בשנים האחרונות, אך השאלה כיצד לעודד את המגמה מציבה אתגר חשוב בפני קובעי המדיניות. במחקר של מרכז טאוב נבדקה השפעת דפוסי היוממות ומקום המגורים על סוגיה זו. הבדיקה התמקדה באזור הצפון והמשולש (אזור חדרה והמרכז), שם גרות כ-70 אחוזים מהנשים הערביות המועסקות.

מהנתונים עולה כי כשליש מהמועסקות עובדות מחוץ ליישוב המגורים שלהן. נשים באזור המשולש נוסעות יותר לעבוד ביישובים יהודיים, בעוד בצפון כמחצית מהן עובדות ביישובים ערביים ומחצית ביישובים יהודיים.

בלייך מצא גם כי מרחק הנסיעה לעבודה בקרב נשים ערביות מהמשולש גדול יותר מאשר בקרב ערביות מהצפון. הסיבה לכך היא שבצפון אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפני נשים ערביות במרחק הנחשב סביר (כמו עפולה וכרמיאל) מוגבלות, ולא תמיד יש באפשרותן לנסוע מרחק גדול יותר (למשל לחיפה). לכן, למרות המרחק מאזור המשולש ליישובים אחרים במרכז, נשים מהאזור מוכנות לנסוע רחוק יותר ולשהות זמן רב יותר בכבישים כדי להרחיב את הזדמנויות התעסוקה. סיבה אפשרית נוספת היא מצוקת תעסוקה באזור, שדוחקת רבות להתרחק מיישוב המגורים.

שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בגילי 64–25 מאזורי הצפון והמשולש דומים זה לזה (כ-33 אחוזים). שיעורי התעסוקה הנמוכים באזורים אלו, וכן העובדה שבמחוז הצפון יש שיעור גבוה של נשים ערביות שאינן מחפשות עבודה מפני שלפי עדותן אין בעבורן אפשרויות תעסוקה באזור, עשויים להעיד שלפן הגיאוגרפי יש חשיבות רבה בקביעת שיעורי התעסוקה באוכלוסייה זו. לפיכך, כדי להעלות את שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בכלל, ובצפון בפרט, אפשר לשקול תמריצים לתעשייה כדי ליצור מרכזי תעסוקה חדשים הקרובים ליישובים ערביים, וכן לשפר את אמצעי התחבורה באזורים אלו.

שיעורי התעסוקה של ערביות בערים מעורבות, העומדים על 66 אחוזים, גבוהים מאשר בצפון ובאזור המשולש אך נמוכים מהשיעור בקרב נשים יהודיות, ומעידים על כך שיש חסמים נוספים שאינם גיאוגרפיים ומשפיעים על דפוסי התעסוקה של נשים ערביות, כמו שליטה בעברית ואנגלית ונורמות חברתיות.

"יוממות עשויה להיטיב עם העובדים, מפני שהיא מאפשרת להם להתגורר במקום ובמחיר המתאים להם ולעבוד במקום עבודה שמתאים להם", אומר בלייך, "אולם רוב הנסיעות לעבודה הן למרחקים קצרים ובמכוניות פרטיות. כך נוצר עומס על התשתיות, והעומס יהיה משמעותי יותר ככל שהאוכלוסייה תגדל, במיוחד אם תמשיך להתכנס באזור המרכז הצפוף גם כך".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

המחקר והפקת העבודה התאפשרו הודות לתרומתה הנדיבה של קרן הדסה

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

בשנים האחרונות נשמעים דיונים רבים על הפנסיות בישראל מכיוונים שונים, ובהם חשש מביצועי הקרנות וההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה על המערכת הפנסיונית. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו ליאורה בוורס והדס פוקס מתמקד בזווית המגדרית, ובוחן את שוק העבודה ואת מערכת הפנסיה כדי להעריך מה יהיו פערי ההכנסות מפנסיה בין נשים לגברים בעתיד.

מן הממצאים העיקריים:

  • ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.
  • גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.
  • הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.
  • הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

חסכונות הפנסיה במבט מגדרי: גברים חוסכים יותר – למעט החרדים

כדי לאמוד את ההכנסה הצפויה מפנסיה לנשים ולגברים בחנו בוורס ופוקס את הרבדים השונים של מערכת הפנסיה בישראל. המערכת מורכבת משלושה חלקים:

  • קצבאות: המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבת אזרח ותיק לכולם החל מגיל 70 (גיל הפרישה המוחלט), ובגיל מוקדם יותר לעובדים שפרשו בגיל הפרישה המותנה (62 לנשים ו-67 לגברים) או לבעלי הכנסה נמוכה. קשישים החיים בעוני מקבלים גם הבטחת הכנסה – אחד מכל חמישה אזרחים ותיקים זכאי לקצבה זו.
  • פנסיה תעסוקתית פרטית: בשנת 2008 הונהגה בישראל חובת ביטוח פנסיוני, ומאז כל עובד ועובדת שכירים מחויבים להפקיד חלק משכרם בקרן פנסיה (וכך גם מעסיקיהם). גובה הקצבה החודשית המשולמת בעת הפרישה נקבע לפי כמות הכסף שנצברה בקרן.
  • הפקדות וולונטריות.

השוני בין נשים לגברים בכל אחד מהרבדים הוא שצפוי להכתיב את עומק הפערים בהכנסות מפנסיה בעתיד.

הנתונים הקיימים במוסדות הממשלתיים אינם מאפשרים להעריך את הפערים המגדריים בחיסכון לפנסיה כיום, מפני שהם מבוססים על משקי בית שלרוב כוללים זוג של גבר ואישה. לפיכך, המחקר של מרכז טאוב התבסס על דרכי אומדן אלטרנטיביות. אחת מהן היא שימוש בנתונים של 640 אלף איש שברשותם הייתה קרן פנסיה ב"מנורה מבטחים" (קרן הפנסיה הגדולה בישראל) בשנת 2017. נתונים אלו אינם מספקים תמונה מלאה של הפערים המגדריים בפנסיה, מפני שהם כוללים את המבוטחים בקרנות חדשות בלבד, אולם הם מקנים אומדן כללי.

מהנתונים עולה כי אכן קיים פער מגדרי בחיסכון לפנסיה תעסוקתית, והוא עולה עם הגיל. הפער המשמעותי ביותר נמצא בקרב גילאי 54–45: גברים בגיל זה נהנים מהכנסה גבוהה ב-28 אחוזים מפנסיה תעסוקתית מאשר נשים. לאור ההבדלים בשיעורי התעסוקה והשכר בין המגזרים השונים, נערכה גם בדיקה לפי שלוש קבוצות אוכלוסייה: ערבים, חרדים וכל השאר.

מהבדיקה עלה כי בקבוצות הגיל המבוגרות יותר (44 ומעלה) הפערים המגדריים הממוצעים בפנסיה גבוהים בקרב ערבים, אולם בעבור בני 44 ומטה הפערים הצפויים באוכלוסייה זו דומים ליתר האוכלוסייה. הצטמצמות הפער בגילים הצעירים משקפת כנראה שינוי בין-דורי – בדור הנוכחי תעסוקת הנשים הערביות גדלה במידה ניכרת, ולכן ההפרשות שלהן לפנסיה צפויות להיות גבוהות בהרבה מאשר בדור הקודם.

לנשים חרדיות בקבוצת הגיל 34–25 מאזני פנסיה תעסוקתית גבוהים מגברים חרדים ב-26 אחוזים – נתון המשקף את שיעורי התעסוקה הגבוהים יותר של נשים בקבוצה זו.
Fig 1 HE

מה משפיע על הפנסיה שלכן? שעות העבודה, טיפול בילדים ומדד המחירים לצרכן

דרך השוואה נוספת שננקטה במחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב היא מדד מקיף ששימש למדידת הפערים המגדריים העתידיים הצפויים בפנסיה במדינות אירופה כדי להשוות את המצב בישראל. המדד כולל נתונים נבחרים מתחום התעסוקה ומתחום מערכת הפנסיה, ובמסגרת בחינת הנתונים הללו בישראל מצאו החוקרות כמה מדדים המשפיעים במיוחד על הפער המגדרי בפנסיה.

נתוני תעסוקה: המדיניות בישראל מעודדת תעסוקת נשים, למשל באמצעות זיכוי מס גבוה יותר משל גברים. ואכן, שיעור התעסוקה של נשים בישראל גבוה יחסית: כ-66 אחוזים בגילי העבודה (פער של 7 נקודות אחוז מגברים, לעומת ממוצע של 15 נקודות אחוז ב-OECD). היות שלקרנות הפנסיה הפרטיות יש תפקיד חשוב מאוד בהכנסות לאחר הפרישה, ריבוי הנשים המועסקות מצמצם את הפערים המגדריים ביחס לעולם. אולם נתונים אחרים דווקא מרחיבים את הפער; הפער בין נשים לגברים בשכר לשעה בישראל ממוקם באמצע דירוג ה-OECD (כ-19 אחוזים נכון לשנת 2016), ויש פער גבוה יחסית (16 אחוזים) בין מספר שעות העבודה השבועיות של נשים (כ-37 שעות) ושל גברים (כ-44 שעות).

רציפות תעסוקתית: העובדה שכמעט רק נשים יוצאות לחופשת לידה בישראל, והן לרוב גם המטפלות העיקריות בילדים, מתבטאת גם בצבירת הזכאות לפנסיה. חופשת הלידה בתשלום (15 שבועות) נחשבת לתקופה מבוטחת למטרות חישוב ותק העבודה והצבירה לפנסיה, אולם אם אישה בוחרת להאריך את התקופה ללא תשלום (כפי שעושות רבות), פרק זמן זה אינו מבוטח.

ההגנה על הפנסיה בישראל בתקופות של טיפול בילדים מצומצמת יחסית למדינות ה-OECD, שבמרביתן קיימת מדיניות להפחתת הפערים הנוצרים בתחום זה – למשל בזיכויי פנסיה או הפקדות פרטיות למען ההורה. סימולציה של ה-OECD הראתה שאישה בישראל שתצא להפסקת קריירה בת חמש שנים לצורך טיפול בילדים תקבל כ-90 אחוזים מהכנסת הפנסיה של אישה שלא יצאה להפסקה, נתון המציב אותה במקום הרביעי מהסוף בדירוג מדינות הארגון.

קצבאות ממשלתיות: מדיניות החלוקה מחדש במערכת הפנסיה באמצעות קצבאות משפיעה על הפער המגדרי ומעניקה יתרון לנשים. גבר ואישה ששילמו דמי ביטוח לאומי 35 שנים לפחות ופורשים בגיל הפרישה הרשמי יקבלו מביטוח לאומי קצבה חודשית זהה. אולם לכל עובד ועובדת יש אפשרות לדחות את קבלת הקצבה לגיל 70 ולקבל תוספת של 5 אחוזים על כל שנת דחייה – ובגלל הפער בגיל הפרישה, אם אישה תבחר לפרוש רק בגיל 70 היא תקבל 22 אחוזים יותר מגבר שיעשה זאת (3,224 לעומת 2,648 שקלים).

החל משנת 2003 קצבת אזרח ותיק מוצמדת למדד המחירים לצרכן. המדד עולה בקצב איטי מהשכר, ולכן הקצבה נשחקת יחסית להכנסה הממוצעת במשק. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, ההצמדה למחירים משפיעה עליהן יותר ושוחקת את הפנסיה שלהן לאורך זמן לעומת השכר במשק.

סוגיית גיל הפרישה: ישראל היא בין תשע מדינות ה-OECD שיש בהן פערים בגיל הפרישה בין נשים לגברים, ואחת משלוש בלבד שצפויות לשמר את הפער עד שנת 2060. יש לכך תרומה גדולה להפחתת ההכנסות של נשים מפנסיה לעומת גברים, בעוד דחיית הפרישה יכולה להגדיל את הכנסותיה מפנסיה תעסוקתית בשיעור ניכר. גיל הפרישה לגברים בישראל (67) הוא הגבוה ב-OECD, ונשים רבות ממשיכות לעבוד אחרי גיל הפרישה המותנה (62). בשנת 2016, 53 אחוזים מהנשים ו-70 אחוזים מהגברים בישראל בני 65-69 עבד – נתון גבוה ביותר מ-10 נקודות אחוז מה-OECD.

מקדם התשלום לפנסיה: ישראל היא בין ארבע המדינות היחידות ב-OECD המתחשבות במגדר בעת חישוב הסכום החודשי שישולם לכל מבוטח בקרן, דבר שאינו חוקי במדינות רבות אחרות. מאחר שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר, חברות הפנסיה מחלקות את הסכום הכולל שנחסך בקרן ההפקדות לתשלומים רבים יותר – ולכן נשים מקבלות סכום נמוך יותר בכל חודש.

בקרב נשואים החישוב כולל קצבת שאירים ולכן המקדם כמעט זהה, אך לאישה רווקה יש מקדם גבוה (ופנסיה חודשית נמוכה יותר( ב-7.5 אחוזים מגבר רווק שפורש בגיל זהה. לצד זאת, הפער המגדרי בהפרשות הפנסיה המופנות לביטוח חיים ואובדן כושר עבודה דווקא מגדיל מעט את הקצבה לנשים, ומצמצם את הפער ל-6 אחוזים.

מה יהיה הפער המגדרי העתידי בפנסיה?

בניסיון לשער את גובה הפער המגדרי העתידי בפנסיה, ערכו החוקרות של מרכז טאוב סימולציה הבודקת את קצבת הפנסיה בהתבסס על נתונים ממוצעים של גובה השכר וצמיחתו בכל מגדר כיום. בקרב נשואים הפורשים בגיל 67, אישה תקבל כ-13,300 שקלים לחודש מפנסיה (תעסוקתית וקצבת זקנה יחד), לעומת גבר שיקבל כ-15,300 שקלים, כלומר כ-2,000 שקלים יותר מהאישה בסך הכל. בקרב רווקים הפער המגדרי גדול אף יותר, ואישה הפורשת בגיל 67 תקבל כ-3,000 שקלים פחות מגבר.

גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על הפנסיה: אישה שתפרוש בגיל 62 תקבל כ-3,800 שקלים פחות לחודש ממי שפורשת בגיל 67, הן בגלל צבירה נמוכה יותר בקרן הפנסיה הן כי לא תקבל תוספת דחייה של קצבת האזרח הוותיק.
Fig 2 HE

החוקרות בוורס ופוקס מסכמות ואומרות כי יש להעלות את המודעות להשפעת הקריירה על ההכנסה לאחר הפרישה. פוקס הסבירה: "ככל שאדם מפריש סכום גבוה יותר לפנסיה בתקופת העבודה, הוא יקבל קצבה גדולה יותר בפרישה. נשים בישראל אמנם עובדות בשיעורים גבוהים אולם גברים עובדים יותר שנים, שעות העבודה שלהם רבות יותר והשכר גבוה יותר, ועל כן ההכנסה הממוצעת שלהם גבוהה משל נשים. אם רוצים לצמצם את הפער בפנסיה, המפתח הראשי הוא צמצום הפערים בשוק העבודה".

בוורס הוסיפה: "גם מבחינת צעדי מדיניות ממשלתיים יש דרכים לצמצם את הפערים בפנסיה – בראש ובראשונה העלאת גיל הפרישה לנשים (תוך התחשבות בהיבטים השונים של הסוגיה), וכן מציאת פתרונות לשימור רצף ההפרשות לפנסיה ולביטוח הלאומי בעת חופשות לידה וטיפול בילדים ובחינה מחדש של ההיבטים המגדריים בפנסיה הפרטית, למשל בחישוב המקדם".

נשיא מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מוסיף: "על קובעי המדיניות לחשוב כיצד חלוקת המשאבים תעודד אנשים להשתתף בשוק העבודה, מצד אחד, ולהוריד את אי השוויון מצד אחר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

הודעה לעיתונות: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

להורדת הפרסום המלא לחצו כאן 

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים מקום הולך וגדל בתחום הרווחה בישראל, ומספקים שירותים למגוון אוכלוסיות, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות. ב-2016 היו רשומים 43,000 ארגונים  – שיעור גבוה במיוחד של מספר ארגונים ביחס למספר התושבים. למרות זאת, עד כה לא היו נתונים על היקף פעילותם של ארגונים הפועלים בתחום הרווחה, מקורות המימון שלהם, המאפיינים שלהם ואוכלוסיות היעד שלהם. מחקר חדש של מרכז טאוב בשיתוף המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית שופך אור על הנושא, וממפה את העמותות הפועלות בתחומי הרווחה בישראל ואת היקף ההכנסות ומקורות המימון שלהן.

המחקר – שערכו שביט מדהלה, ד"ר מיכל אלמוג-בר ופרופ' ג'וני גל – מגלה כי בקרב המגזר החרדי והמגזר הערבי חלקם של הארגונים החדשים גבוה יחסית. בארגונים הפועלים בחברה הערבית ההכנסות נמוכות בצורה משמעותית מארגונים הפועלים במגזרים אחרים, ורק חלק קטן מהתרומות מגיע אליהם. עוד נמצא כי התמיכה הממשלתית מגיעה ברובה לארגונים גדולים וותיקים.

החברה האזרחית בישראל היא מהגדולות בעולם מבחינת מספר הארגונים הרשומים ביחס למספר התושבים ומבחינת ההיקף היחסי של הפעילות הכלכלית שלהם. בעשור האחרון נרשמו בממוצע כ-1,600 ארגונים חדשים בכל שנה, ובשנת 2016 היו 43,000 ארגונים רשומים (אם כי נראה שרק כ-20,000 מתוכם פעילים). חלקם של הארגונים העוסקים בתחום הרווחה הוא 15 אחוזים מכלל ארגוני החברה האזרחית בישראל.

המחקר של מדהלה, אלמוג-בר וגל כלל ארגונים העוסקים ברווחה שפעלו בין השנים 2016–2013 והכנסותיהם היו גבוהות מ-500 אלף שקלים בשנה – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בדק מאפיינים כמו מקורות הכנסה, מספר מועסקים ומתנדבים ואוכלוסיות יעד שהשירותים מיועדים להן. הארגונים סווגו לפי ותק, היקף פעילות כלכלית, פריסה גיאוגרפית ועוד. ממצאי המחקר מבוססים על ניתוח דוחות שהארגונים הגישו לרשות התאגידים, המופיעים באתר "גיידסטאר ישראל".

ארגונים רבים מיועדים לחברה החרדית, ורק מעטים פועלים בחברה הערבית

כחמישית מהארגונים בתחום הרווחה שנכללו במחקר פועלים למען כלל האוכלוסייה, כחמישית מיועדים לילדים ונוער, והשאר מתמקדים באוכלוסיות יעד כמו בעלי מוגבלויות וקשישים. 7 אחוזים מהארגונים מייעדים את שירותיהם לאוכלוסייה הערבית, והכנסותיהם עומדות על 2 אחוזים בלבד מכלל ההכנסות של הארגונים. לעומת זאת, 23 אחוזים מהארגונים – שהכנסותיהם עומדות על 20 אחוזים מכלל הארגונים – מיועדים למגזר החרדי.

כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים), ובקרב הארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית והחרדית חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית.

מבחינת הפריסה הגיאוגרפית, כ-20 אחוזים הם ארגונים ארציים, הפועלים בחמישה מוקדים ומעלה. כ-20 אחוזים מן הארגונים הערביים הם בעלי פריסה ארצית, לעומת 13 אחוזים מן הארגונים החרדיים. רוב הארגונים הערביים המקומיים פועלים בצפון ובחיפה.
התפלגות קבוצות העמותות לפי קבוצות יעד

עיקר המימון לארגונים – מהספקת שירותים וממקורות ציבוריים; היקף התרומות לארגונים הערביים מצומצם

סך ההכנסות של העמותות בתחום הרווחה שנבדקו במחקר עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מתוכם מגיעים לארגונים הפועלים למען ילדים ונוער, 22 אחוזים לקשישים, ו-21 אחוזים לכלל האוכלוסייה. המקורות העיקריים להכנסות הם מכירת שירותים (39 אחוזים) ומקורות ציבוריים (34 אחוזים). מימון נוסף מגיע מתרומות (25 אחוזים).

משמעות הנתונים הללו היא שהסכומים שמגייסות העמותות מתרומות (פילנתרופיה) עומדים על 28 אחוזים מסך ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל. אומדן הסכום הנתרם הוא כ-3.45 מיליארד שקלים, והוא מגדיל את ההוצאה השנתית על רווחה בישראל מ-12 מיליארד שקלים (סכום ההוצאה ממקור ציבורי) ל-15.45 מיליארד שקלים.

בקרב הארגונים הערביים עיקר המימון הוא ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים). בקרב ארגונים ותיקים (מעל 15 שנים) עיקר ההכנסות מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ובקרב הארגונים הצעירים עיקר ההכנסות מגיעות מתרומות.

בבדיקת היקף המימון הממשלתי עולה כי 85 אחוזים מגיעים לארגונים הגדולים (בעלי הכנסה שנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים), שחלקם עומד על שליש מכלל הארגונים. נתון זה מביא לכך שבקרב ארגונים גדולים המימון הציבורי הוא מקור ההכנסה העיקרי, בעוד מקור ההכנסה העיקרי של הארגונים הקטנים (הכנסה שנתית של עד 3 מיליון שקלים) הוא תרומות.

עוד נמצא במחקר של מרכז טאוב והמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית כי רוב הארגונים המספקים שירותים למבוגרים בגילי העבודה לא מקבלים כל מימון ממשלתי, אולם מרבית הארגונים המטפלים באנשים עם מוגבלויות או באברכים (84 אחוזים בשני המקרים) מקבלים תמיכה ממשלתית. שיעורי התמיכה הממשלתית גבוהים יחסית גם בקרב הארגונים המטפלים בקשישים (78 אחוזים) ובילדים ונוער (79 אחוזים).

בבדיקת היקף התרומות עולה כי רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לעמותות הערביות, ולעומת זאת חלקן של התרומות המועברות לעמותות החרדיות גדול יחסית – 30 אחוזים. גם בהיבט של גודל העמותות התפלגות התרומות אינה שוויונית: כמחצית מועברות לעשירון העליון של העמותות (עשרת האחוזים שהם בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר מכלל העמותות שנבדקו).

כוח האדם בארגונים מתבסס בעיקר על מתנדבים, אולם יש גם משרות רבות בשכר

כוח האדם בארגונים הנבדקים עומד על 370,000 איש, מתוכם 66 אחוזים (243,000) הם מתנדבים. רוב המתנדבים רשומים בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). שני ארגונים בולטים במיוחד הם "חסדי נעמי" (200 מועסקים ו-58,000 מתנדבים), ו"ויצו" (5,000 מועסקים ו-40,000 מתנדבים). בניכוי נתוניהן של שתי עמותות אלו, שיעור המתנדבים בקרב עמותות המתמקדות במשפחות הוא 12 אחוזים, ובקרב אלה המתמקדות בגילאי העבודה – אחוז אחד בלבד. אחוז גבוה במיוחד של מועסקים נרשם בתחום הטיפול בקשישים (33 אחוזים).

כ-87 אחוזים מכוח האדם משתייך לארגונים הגדולים, ונראה כי בקרב ארגונים קטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר. רק אחוז אחד מכוח האדם מועסק או מתנדב בארגונים ערביים, וכ-11 אחוזים בארגונים חרדיים.

מדהלה, אלמוג-בר וגל מסבירים את משמעות הנתונים: "נראה שבמגזרים הערבי והחרדי קמו ב-20 השנים האחרונות ארגונים רבים כדי לספק מענה משלים לשירותי המדינה. מיעוט הארגונים הערביים מעיד על הישענות רבה של המגזר על ארגוני דת, על סיוע בתוך המשפחה ועל התארגנות קהילתית לא רשמית. קיים גם פער ניכר בין גובה ההכנסות של הארגונים הערביים, העומד על 2 אחוזים בלבד מסך ההכנסות של הארגונים, ובין חלקן של ההכנסות המגיעות לארגונים חרדיים (העומד כאמור על 20 אחוזים) ולארגונים יהודיים כלליים".

החוקרים מוסיפים כי "הממצאים מעידים על חשיבותה של הפילנתרופיה כמקור מימון משמעותי של שירותי הרווחה בישראל, ויש לפתח את הפילנתרופיה גם בקרב החברה הערבית". בנושא המימון הממשלתי הם אומרים: "עיקר המימון מגיע לארגונים הגדולים, שחלקם עומד על 33 אחוזים בלבד מכלל הארגונים, וברור כי החלוקה אינה שוויונית".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית פועל להרחבת הידע בנושאי החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית, ההתנדבות, הפילנתרופיה והשותפויות בין מגזריות בישראל. המרכז מתמקד בפעילות מחקרית שמטרתה פיתוח וקידום מחקר בסיסי ושימושי על פעילויות החברה האזרחית, ההשתתפות החברתית והפילנתרופיה, תפקידיהן ותרומתן לחברה הישראלית. ממצאי המחקרים משמשים בסיס להרחבת פעילות המרכז בפיתוח תכניות לימוד והעשרה שעניינן חברה אזרחית, השתתפות חברתית ופילנתרופיה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת תקשורת, שיווק וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

תמונת מצב המדינה 2018

באמברגו עד יום שלישי (29.5) בשעה 6:00

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן 

"תמונת מצב המדינה 2018" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מתפרסמת היום, ומציגה נתונים עדכניים על החברה והכלכלה בישראל בשנתה ה-70. הממצאים בחוברת, שהופקה בתמיכתה הנדיבה של קרן קורת, מציגים תמונה מורכבת של החברה הישראלית: רמת החיים עלתה וכך גם שיעורי התעסוקה, וניכרים שינויים בהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה. לצד זאת, מחירי המזון והדיור עדיין גבוהים ושיעור העוני בהכנסה פנויה עודנו הגבוה מכל המדינות ב-OECD.

מהשוואה בין-לאומית עולה שהישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם נראה שמערכת הבריאות אינה ערוכה להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה ועם העלויות הכרוכות בכך. במערכת החינוך יש מגמות שיפור, כמו עלייה בשיעור הלומדים מתמטיקה ברמת חמש יחידות ושיפור ניכר בהשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית – בעיקר בקרב נשים. נשים ערביות גם משתתפות בשוק העבודה בשיעור גבוה מבעבר. גם בקרב חרדים עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים כאחד, אולם יש פערים בין הזרמים השונים.  

את החוברת ערך פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

דמוגרפיה: התחזיות המקובלות בנוגע לתמהיל האנושי בחברה הישראלית אינן מביאות בחשבון מגמות דמוגרפיות נוכחיות

  • האוכלוסייה בישראל כיום מורכבת מכ-74 אחוזים יהודים, כ-21 אחוזים ערבים (17.6 מוסלמים, 2.7 בדואים, 1.9 נוצרים, 1.6 דרוזים), וכ-5 אחוזים המוגדרים "אחר". שיעור החרדים מוערך בכ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ושיעור החילונים והמסורתיים היהודים – בכ-56 אחוזים. (עמ' 13)
  • שיעור פריון הילודה הכולל בישראל גבוה ועומד על 3.11, כמעט כפול מהשיעור במדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בשיעורי הפריון של כל הקבוצות, בעיקר בקרב ערבים: מאז 1960 השיעור בקרב מוסלמים ירד בכ-64 אחוזים, ובקרב דרוזים ב-70 אחוזים. לעומת זאת, בקרב יהודים חלה עלייה של 21 אחוזים בפריון מאז 1990, עקב עלייה בחלקם של החרדים ועלייה בשיעורי הפריון בקרב חילונים ומסורתיים. (עמ' 15)
    שיעור הפריון הכולל לפי מגזר
  • מספר הילדים שהחלו ללמוד בכיתה א' בחינוך הערבי הצטמצם, ומגמה זו תואמת את הירידה בשיעור הפריון של נשים ערביות. בקרב יהודים אין התאמה כזו: מספר תלמידי כיתה א' בחינוך החרדי גדל מאוד, אולם הוא נמוך מהצפוי לפי שיעורי הפריון – וההפתעה הגדולה ביותר היא שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדל בשיעור גבוה מהצפוי. (עמ' 16)
  • בחינת מעברי תלמידים בין זרמי חינוך מגלה כי בין כיתה א' ל-ח' מרבית התנועה היא לכיוון זרמים דתיים פחות.
  • תחזיות האוכלוסייה לטווח ארוך אינן מתחשבות במעבר בין הזרמים, אף שבציבור היהודי ניכרת מגמת חילון בולטת. אם המגמה תימשך, האוכלוסייה החרדית צפויה לעמוד על כ-21 אחוזים מהאוכלוסייה בשנת 2059 (לעומת 27 אחוזים על פי התחזית של הלמ"ס). קצב הגידול האיטי מהצפוי יותיר זמן רב יותר להתבססות מגמות אחרות, כמו גידול בהשתלבותם של חרדים בשוק העבודה. (עמ' 19)

מאקרו-כלכלה: רמת החיים עלתה, אולם רמת המחירים נותרה גבוהה וניכרת האטה בצמיחה

  • רמת החיים בישראל עלתה בעשור האחרון, בין השאר עקב עלייה בשכר הנומינלי וירידה בקצב עליית המחירים. במשך שנים רבות השכר הריאלי לא עלה למרות העלייה בפריון. בשנים האחרונות חלו שינויים שהפכו את המגמה, והעלייה בשכר הריאלי מדביקה את העלייה בפריון. (עמ' 22-23)
  • על אף ירידה מסוימת שהחלה בעשור הנוכחי, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-14 אחוזים ביחס לממוצע ב-OECD. ברוב קטגוריות ההוצאה חלו ירידות מחירים גדולות מאז 2005, בעיקר בענפים החשופים לתחרות עם סחורות מיובאות כמו ביגוד וריהוט, אך בסעיפי הדיור והמזון המחירים עלו מאז תחילת שנות האלפיים. (עמ' 27)
  • מחירי השכירות עלו בממוצע ב-2 אחוזים בשנה מעבר למדד המחירים לצרכן מאז 2008, כלומר במשך כל התקופה הביקוש גדל יותר מההיצע. מחירי הדירות עלו בקצב מהיר אף יותר. הסברים אפשריים לכך הם ירידה (או צפי לירידה) בשער הריבית, או ציפייה לעלייה במחירי הדירות. מכיוון ששער הריבית של בנק ישראל קרוב לאפס מאז 2015 ברור כי אין ציפייה לירידת ריבית, ולכן ניתן להסביר את העלייה המהירה במחירי הדירות רק באמצעות ציפיות לעליות מחירים עתידיות. בחודשים האחרונים מחירי הדיור הפסיקו לעלות, ונראה שהמגמה משתנה. (עמ' 28)
  • מצבו של המשק טוב יחסית ושיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה גבוה מאי-פעם, אך ניכרת האטה בצמיחת הפריון. אחת הסיבות לכך היא שרוב המצטרפים לשוק העבודה הם מאוכלוסיות בעלות רמות השכלה וכושר השתכרות נמוכים יחסית. שיפור ההשכלה בקרב קבוצות אלו יכול להוות מקור צמיחה עתידי למשק. (עמ' 29)
  • המשק הישראלי מתאפיין בקיטוב חד. למשל, המשכורות בענפי ההיי-טק גבוהות פי 2.5 מהשכר ביתר המגזר העסקי. פערים אלו גבוהים באופן ניכר מבמדינות אחרות. אחת הסיבות לכך היא שבחלקים נרחבים במגזר העסקי הפריון נותר ללא שינוי זה שנים רבות. (עמ' 32)

רווחה: שיעור האבטלה נמוך וממשיך לרדת, אולם שיעור העוני עודנו הגבוה מבין מדינות ה-OECD

  • שיעור העוני בישראל בהכנסות פנויות הוא הגבוה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. ואולם, בשנה האחרונה שנבדקה (2016) שיעור העוני ירד בכאחוז. לצד זאת, הייתה עלייה בשיעורי התעסוקה ושיעור האבטלה הוא נמוך וממשיך לרדת. לאור העלייה המתוכננת בקצבאות הנכות והזקנה, ייתכן שיחול צמצום נוסף בשיעור העוני בעתיד הקרוב. (עמ' 34)
  • הסכום שהוקדש ליישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני ב-2017 עמד על 31 אחוזים בלבד מהמלצות הוועדה. לעומת זאת הוקצה סכום נכבד לתוכנית "חיסכון לכל ילד", שהופיעה בהמלצות אך לא תוקצבה. הסכום שיצטבר בחיסכון האישי צפוי להספיק פחות או יותר למימון לימודים גבוהים (למשפחות שבוחרות באפשרות להוסיף לחיסכון 50 שקלים מקצבאות הילדים). התוכנית אינה ייחודית לישראל, אולם רק בישראל זו קצבה אוניברסלית. (עמ' 39)
  • אחוז ההוצאה הממשלתית המוקדש להוצאה חברתית עולה, אך בקצב איטי מאוד. עיקר העלייה היא בתקציבי הבריאות והחינוך, אולם בתחום הבריאות הגידול אינו תואם את התרחבות צורכי הבריאות ואת התייקרות השירותים הרפואיים. (עמ' 35)
  • הסכום המוקצה לקצבאות זקנה עלה בשל הזדקנות האוכלוסייה, והנטל צפוי לגדול ככל שיצטמצם חלקם של גילאי העבודה באוכלוסייה. גם ההחלטה להעלות את קצבת הנכות בשלוש השנים הקרובות, מ-2,800 ל-4,000 שקלים בחודש, צפויה להעמיס על התקציב. (עמ' 36)
  • שיעור מממשי מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) הוא כ-70 אחוזים בלבד ממספר הזכאים. בשנת 2018 צפויים כמה שינויים בתוכנית: הרחבת תנאי הזכאות להורים יחידנים, שתוסיף 50,000 זכאים; השוואת סכום המענק לנשים ולגברים; והעלאת גובה השכר המרבי שהזכאים רשאים להשתכר ללא שלילת המענק. (עמ' 37)
  • כ-37 אחוזים ממשקי הבית של יהודים מוציאים סכום גבוה יותר מהכנסותיהם. מבין משקי הבית שפנו לקבל עזרה בהתנהלות הכספית, בעלי הכנסה גבוהה יותר חייבים יותר לבנקים, ובעלי הכנסה נמוכה יחסית לווים יותר מבני משפחה ומחברים. (עמ' 43)

בריאות: הישראלים בריאים יחסית ותוחלת החיים שלהם גבוהה, אולם הם מוציאים אחוז גבוה יותר מכיסם על שירותי בריאות מאשר הממוצע ב-OECD, ומערכת הבריאות אינה ערוכה ברמה מספקת להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה

  • אחוז ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג נותר יציב, למרות עלייה בצרכים הרפואיים בשל התארכות תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה. אלה גרמו לשחיקה של כ-10 אחוזים בהוצאה הריאלית על בריאות לנפש מתוקננת, והעלייה במחירי שירותי הרפואה הביאה לשחיקה של כ-10 אחוזים נוספים. (עמ' 49)
  • הפער בין חלקה של ההוצאה הציבורית מכלל ההוצאה על בריאות בישראל לחלקה ב-OECD גדל כמעט פי שלושה בשני העשורים האחרונים, ומשקי בית מוציאים יותר על שירותי בריאות. סיבה מרכזית לכך היא עלייה ברכישת ביטוחים פרטיים, בעיקר בשל האפשרות לבחירת הרופא המנתח ולקיצור זמני ההמתנה. (עמ' 50-51)
  • תוחלת החיים בלידה של האוכלוסייה הערבית בישראל נמוכה ב-4 שנים משל האוכלוסייה היהודית, ונמוכה מהממוצע במדינות ה-OECD. אחד הגורמים לכך הוא שיעור תמותת התינוקות במגזר הערבי, הגבוה פי שלושה מאשר במגזר היהודי. הגורם העיקרי לפער בתמותת הילדים הוא מומים מולדים. (עמ' 54)
  • הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה יותר של האוכלוסייה הערבית משפיעה על רמת הבריאות; ככל שרמתה החברתית-כלכלית של הרשות המקומית גבוהה יותר, כך תוחלת החיים בה גבוהה יותר. (עמ' 58)

השכלה ותעסוקה: חלו שינויים משמעותיים בתחומי הלימוד של הסטודנטים, ושיעורי התעסוקה עלו בכל המגזרים – לרבות גברים חרדים ונשים ערביות

  • שיעור הזכאים לבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות עלה בין 2013 ל-2016 מ-10.6 ל-13.8 אחוזים, לאור צעדי עידוד שנקטו שרי החינוך (כמו רשת ביטחון לניגשים לבחינה והוספת מורים למתמטיקה ושעות הוראה). (עמ' 63)
  • מגמות המחשוב והטכנולוגיה בשוק העבודה הביאו את משרד החינוך לעודד חינוך מקצועי, כך שגם מי שלא ירכוש השכלה אקדמית יהיה בעל מקצוע שימושי. בעקבות זאת עלה מספר התלמידים במסלולים אלו מ-33 אחוזים ב-2010 ל-36 אחוזים ב-2015 בחינוך העברי, ומ-40 ל-43 אחוזים בחינוך הערבי. (עמ' 64)
  • ביותר מ-60 אחוזים מהכיתות היה ב-2015 לפחות תלמיד אחד שסבל מחרם. תלמידים בחינוך הערבי סובלים מחרם בשיעור גבוה פי 3.5 מתלמידים בחינוך העברי. לצד זאת, חלה ירידה מעודדת של 38 אחוזים בשיעור המדווחים על חרם בחינוך הערבי, ושל 30 אחוזים בחינוך העברי. (עמ' 71-72)
  • התשואה להשכלה גבוהה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ותואר ראשון צפוי להניב תוספת של כ-22.5 אחוזים לשכר של נשים יהודיות ומעל 26 אחוזים אצל ערביות. בקרב גברים, לעומת זאת, התשואה צפויה לעמוד על סביבות 18 אחוזים. בקרב מהגרים התשואה להשכלה נראית נמוכה – 8.8 אחוזים לנשים ו-9.3 אחוזים לגברים – אולם הנתון משקף את הקושי של עולים שהגיעו מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים למצוא עבודות שתאמו את השכלתם. בקרב המהגרים שעלו כילדים התשואה להשכלה דומה לזו של ילידי הארץ. (עמ' 65)
  • בשני העשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בהשכלה הגבוהה: שיעור הסטודנטים במדעי הרוח צנח בכ-50 אחוזים, וחלקם של הסטודנטים במדעי החברה הצטמצם לפחות מ-20 אחוזים. מנגד, שיעור הסטודנטים למִנהל עסקים עלה ביותר מ-50 אחוזים, ולמקצועות הרפואה – ביותר מ-60 אחוזים. העלייה המספרית האבסולוטית הגדולה ביותר (6.4 נקודות אחוז) חלה בשיעור הסטודנטים לאדריכלות והנדסה. (עמ' 66)
  • האוכלוסייה הערבית שיפרה הישגים והפערים בינה לבין האוכלוסייה היהודית מצטמצמים: שיעור הלומדים בתיכון עלה מ-63 אחוזים בשנת 1990 ל-93 אחוזים ב-2015, לעומת 97 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית. שיעור הערביות הלומדות מקצועות טכנולוגיים ומדעיים ברמה מוגברת גבוה וממשיך לעלות בהתמדה, אולם אינו מיתרגם ללימודים גבוהים ולתעסוקה במקצועות אלו. (עמ' 77,81)
  • חלה עלייה גדולה בשיעור הערביות הפונות ללימודים אקדמיים, וכיום השיעור כפול מאשר בקרב גברים ערבים. עם זאת, ההשכלה ממוקדת יתר על המידה בתחום החינוך, כפי שמשתקף גם בשוק העבודה – 3 מתוך 5 נשים בעלות תואר בקרב דרוזיות ומוסלמיות ו-4 מתוך 5 בדואיות עוסקות בחינוך. ייתכן שהסיבה לבחירות אלו היא שתחומי החינוך מאפשרים לערבים לעבוד בקהילה ובשפה הערבית, ונוחים לשילוב עם חיי משפחה. בקרב גברים ערבים רבים עוסקים במקצועות הבריאות. פתיחת אפשרויות תעסוקה חדשות ביישובים ערביים, פיתוח התחבורה ותמריצים להעסקת ערבים עשויים לסייע בפיזור מאוזן יותר בשוק העבודה. (עמ' 87-88)
  • גברים חרדים לומדים משפטים בשיעור גבוה מאוד. נשים חרדיות נוטות יותר לתחומי החינוך והבריאות, אולם הן גם לומדות בשיעורים גבוהים יותר מהחילוניות בחוגים מתמטיקה ומדעי המחשב. בשוק התעסוקה ניכרים הבדלים בין הזרמים: גברים חרדים בגילאי 30–23 מזרם חב"ד מועסקים בשיעור הגבוה ביותר – כ-50 אחוזים (בשנת 2013). בקרב החרדיות השיעור הגבוה ביותר הוא בקרב ליטאיות, שכ-80 אחוזים מהן מועסקות. בכל הזרמים חלה עלייה בשיעורי התעסוקה עם הזמן, הן אצל גברים הן אצל נשים. (עמ' 93-94)

לקריאת החוברת המלאה באתר מרכז טאוב לחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 050-6909749

 

האם החברה היהודית עוברת תהליכי חילון?

להורדת המחקר המלא לחצו כאן

איך ייראה ההרכב הדתי של האוכלוסייה בישראל בעשורים הקרובים? שאלה זו עומדת במרכז השיח הציבורי ויש לה חשיבות לקביעת  עתידה הכלכלי, האידיאולוגי והביטחוני של המדינה. לפי התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חלקה של האוכלוסייה החרדית יעמוד על סביבות 50 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בשנת 2059. אלא שהערכה זו אינה מביאה בחשבון מעברים בין מגזרים לאורך זמן.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס בחן את מגמות השינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית כפי שהן משתקפות בתנועה בין מגזרים במערכת החינוך, ומצא כי עיקר התנועה היא לזרמים דתיים פחות. המחקר מראה כי אם מביאים בחשבון את המעברים בין המגזרים, שיעור החרדים בשנת 2059 צפוי להיות נמוך בהרבה – בסביבות 35 אחוזים.

המחקר מצביע על כך שמספר התלמידים בחינוך הממלכתי גדול ב-5.9 אחוזים מהצפוי על בסיס שיעורי הפריון במגזר, בעוד החינוך הממלכתי-דתי קטן ב-8.2 אחוזים והחרדי קטן ב-7.7 אחוזים מהצפוי.

בשנים האחרונות עוסק השיח הציבורי ברמת הדתיות של האוכלוסייה היהודית. יש הטוענים כי החילונים צפויים להפוך לזן נכחד תוך זמן קצר, ומולם טוענים אחרים כי החברה הדתית – ובכלל זה החרדית – עוברת תהליכי חילון מואצים. מחקר חדש שערכו החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב ביקש לבחון את הסוגיה באמצעות בחינת מגמות הניידות במערכת החינוך בשנים 2015–2001, ולא על פי הסקר החברתי כנהוג. ההנחה היא כי ההתרחשויות במערכת החינוך היהודית, המחולקת כידוע לזרמים דתיים, הן ייצוג אמין למדי של המגמות בכלל החברה.

החוקרים בדקו את מספר התלמידים בכיתות א' לפי זרם דתי (סוג פיקוח, לפי מונחי משרד החינוך) לעומת מספרם הצפוי בהתאם לשיעורי הפריון של קבוצות האוכלוסייה השונות על פי נטייתן הדתית, ואת היקפי המעברים בין סוגי הפיקוח בין כיתות א' ל-ח'. הממצאים מעלים כי החינוך הממלכתי מתרחב מעבר לצפוי, לעומת צמצום בזרמים הממלכתי-דתי והחרדי. הגורם העיקרי לכך הוא תנועה רבה יותר מהזרמים הדתיים לחינוך הממלכתי מאשר בכיוון ההפוך.

האוכלוסייה החרדית גדלה בקצב המהיר ביותר, אולם הגידול נמוך מהצפוי

וינרב ובלס בדקו את העלייה במספר הנרשמים לכיתה א' בכל מגזר, והשוו אותה לעלייה הצפויה על פי שיעורי הפריון בכל מגזר. כצפוי, מספר התלמידים בחינוך החרדי גדל בין 2001 ל-2015 בקצב המהיר ביותר: מכ-16,700 תלמידי כיתה א' לכ-28,000. בחינוך הממלכתי-דתי מספר התלמידים עלה בשנים אלו מכ-15,000 לכ-21,500, ובחינוך הממלכתי חלה עלייה מכ-45,000 לכ-62,500 תלמידים.

בעוד שהגידול במספר התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי תואם את מגמות הפריון לאורך כל התקופה, ההתאמה בחינוך החרדי מתקיימת רק עד 2012; בשנים 2015–2013 היה מספר התלמידים בזרם זה נמוך בכ-7.5 אחוזים מהצפוי לפי שיעורי הפריון. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי מספר התלמידים בכיתה א' גדול מהצפוי, והגידול השנתי במספר התלמידים עומד בממוצע על יותר מ-2 אחוזים.

חשוב לציין כי בשל סיבות כמו זמינות גבוהה יותר (בעיקר בפריפריה) או זיקה למסורת, שיעור בלתי ידוע מהתלמידים בחינוך החרדי מגיעים מבתים בעלי זיקה דתית חלשה יותר מהנדרשת בבית הספר – ובניכוי התלמידים הללו הפער בין מספר התלמידים הצפוי בחינוך החרדי למספרם בפועל יהיה גדול עוד יותר.

וינרב ובלס כותבים כי אפשר להסביר את חוסר ההתאמה בין התחזיות למציאות בכמה תהליכים, ובהם עיבוי הזרם הממלכתי בשל עלייה מאסיבית של נשים בגיל הפריון מברית המועצות לשעבר והצטרפות ילדי מהגרים וערבים. עם זאת, חלק גדול ממנו נובע משינויים בנטייה הדתית של התלמידים ובני משפחותיהם, המתבטאת במעבר בין זרמי החינוך.

הפער בין מספר התלמידים הצפוי בכיתה א' למספר התלמידים בפועל

המעברים בין זרמים בחינוך בין כיתה א' לכיתה ח': החינוך החרדי מאבד יותר תלמידים מהחינוך הממלכתי

המחקר עקב אחר תלמידים שנולדו בשנים 2003–1992 ובדק לאיזה זרם דתי הם השתייכו בתחילת תקופת הבדיקה (כיתה א') ובסיומה (כיתה ח'). מהנתונים עולה כי כמעט 98 אחוזים מהתלמידים ומהתלמידות שלמדו בבית ספר ממלכתי בכיתה א' נשארו בזרם זה גם בכיתה ח'. רוב רובם של העוזבים עברו לבית ספר ממלכתי-דתי, ורק 0.4 אחוזים עברו לבית ספר חרדי.

בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי היקף השינוי גדול יותר. שיעור העוזבים את החינוך הממלכתי דתי עמד על כ-20 אחוזים מהבנות ו-25 אחוזים מהבנים. רובם עברו לחינוך הממלכתי, ורק אחוזים בודדים סיימו את התקופה בחינוך החרדי. את החינוך החרדי עזבו כ-11 אחוזים מהבנות וכ-13 אחוזים מהבנים. 6.5 אחוזים עברו לחינוך הממלכתי-דתי וכ-4.5 אחוזים לחינוך הממלכתי – שיעור הגדול פי 11 מהעוברים מהחינוך הממלכתי לחרדי.

המעברים בין הזרמים מעידים על האטה בקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית והדתית

"משמעות המעברים בין הזרמים היא האטה משמעותית בקצב הגידול של האוכלוסייה הדתית, האטה קלה בגידול האוכלוסייה החרדית, ועצירת הירידה – ואף עלייה קלה – בקצב הגידול של האוכלוסייה החילונית בישראל", מסבירים חוקרי מרכז טאוב וינרב ובלס. "נראה כי חלקים נרחבים בחברה הדתית ובחברה החרדית חווים רמות שונות של ירידה ברמת המחויבות הדתית". למרות זאת, הם מציינים כי "שיעורי הפריון בקרב חרדים עדיין גבוהים בהרבה מאשר בשאר הקבוצות, ולכן העלייה בחלקה של האוכלוסייה החרדית צפויה להימשך. עלייה זו, בשילוב יציבות או גידול בחלקה של האוכלוסייה החילונית – על חשבון האוכלוסייה הדתית והמסורתית – יוצרות חברה מקוטבת יותר מבחינה דתית".

מחקרים קודמים שנעשו בנושא הראו כי מגמות הירידה ברמת הדתיות נמשכות עד כיתה י"ב ואף מעבר לכך, ובסך הכל כ-15 אחוזים מהחרדים בכל דור צפויים לעזוב את המגזר. חיזוק נוסף לכך הוא שמאז 1996 ניכר פער בין מספר המצביעים בפועל למפלגת "יהדות התורה" למספר הצפוי על סמך שיעורי הריבוי הטבעי של האוכלוסייה החרדית.

אם מגמות אלו יימשכו, תהיה להן השפעה ניכרת על ההרכב העתידי של האוכלוסייה בישראל. לפי ההערכה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החלופה הבינונית), המתבססת רק על שיעורי הפריון, ב-2059 על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-50 חרדים. אולם אם מביאים בחשבון את המגמות בשינוי ברמת הדתיות, על כל 100 יהודים לא-חרדים יהיו כ-35 חרדים.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, סיכם באומרו כי "צריך להתייחס בזהירות לתחזיות המבוססות על שיעורי ריבוי טבעי בלבד, ללא התחשבות בגורמי השפעה נוספים. נוסף למעברים בין המגזרים, יש להביא בחשבון שרמת הדתיות לא מעידה בהכרח על עמדות בנוגע להשתתפות בשוק העבודה, למשל, והנתונים מראים שיותר ויותר חרדים מצטרפים למעגל התעסוקה מבלי לוותר על סגנון החיים שלהם"

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

הודעה לעיתונות: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי 21.3

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר קיריל שרברמן, בשיתוף עם ארגון "פעמונים", בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, כלומר – הפער השוטף. פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. המחקר בדק את הקשר בין מאפייני משק הבית, כמו המעמד החברתי-כלכלי וגילו של ראש משק הבית, לסיכוי להימצא בפער שלילי.

שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הגורמים המשפיעים ביותר על פער שלילי בין ההכנסות להוצאות: דיור ומעמד חברתי-כלכלי

אחת ההוצאות העיקריות של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). בשל מרכזיותה של ההוצאה, ובשל העובדה שמחירי הדיור עלו משמעותית בעשור האחרון, משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. המחקר של מרכז טאוב מצא כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה, וכי הפער גדול במיוחד בקרב משקי בית של לא-נשואים שבראשם בני 60–50 ובקרב משקי בית של נשואים בני 50–40. עם זאת, מדובר בקבוצה קטנה מאוד (אחוזים בודדים) מסך משקי הבית בישראל.

עוד נמצא כי רוב משקי הבית המשלמים רק החזרי משכנתה לא נמצאים במינוס. המאזן הכספי במשקי בית של נשואים שמשלמים רק שכר דירה נמצא בממוצע מאוזן, ללא פער חיובי או שלילי בולט, אך במשקי בית לא-נשואים נמצא פער שלילי בקרב שוכרי דירות צעירים במיוחד (גילאי 29–25) ומבוגרים במיוחד (גילאי 60–50). כצפוי, בקרב משקי בית ללא עלויות דיור כמעט אין פער שלילי, ואצל רובם ההכנסות אף עולות על ההוצאות.

סוג ההוצאה על דיור התברר כמשמעותי לגודל הפער השלילי גם בבדיקה שכללה שילוב בין כמה  מאפיינים, כמו גיל ראש משק הבית, מקום המגורים והרקע החברתי-כלכלי. בקרב משקי בית של לא-נשואים, ההוצאה המשולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). הוצאה על שכירות בלבד הגדילה את הפער ב-52 אחוזים, ועל משכנתה בלבד – ב-39 אחוזים. שלושת המאפיינים הללו היו הגורמים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על גודל הפער השלילי השוטף במשקי בית של לא-נשואים.

בקרב נשואים השפעתו של סוג ההוצאות על דיור על הפער בין ההוצאות להכנסות הייתה נמוכה בהרבה. הוצאה על משכנתה וגם על שכר דירה הגדילה את הפער השלילי ב-14 אחוזים (המאפיין השני בהשפעתו על גודל הפער), הוצאה על שכירות – ב-7 אחוזים (המאפיין הרביעי בחשיבותו), והוצאה על משכנתה הגדילה את הפער השלילי באחוז אחד בלבד ביחס למשקי בית זהים במאפייניהם שאין להם הוצאה על דיור.

לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון). בקרב לא-נשואים השתייכות למעמד הנמוך מגדילה את הפער השלילי ב-37 אחוזים, אולם כאמור, בקבוצה זו סוג ההוצאה על דיור משפיע במידה רבה יותר.

הוצאות על ביגוד וקוסמטיקה ועלויות הדיור מגדילות את הפער השלילי

ניתוח נוסף במחקר של מרכז טאוב בחן את ההשפעה של חלוקת תקציב ההוצאות בין קטגוריות צריכה שונות על גודלו של הפער השלילי. מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים). סביר להניח כי הסיבה להשפעה הרבה היא שהוצאות אלו אמנם אינן תכופות אך הן גדולות יחסית, ולרוב לא מתוכננות, ולכן מקשות על ניהול מאוזן של התקציב – בניגוד להוצאות קבועות ומתוכננות כמו שכר דירה, חינוך ואחזקת דירה.

ההוצאה השנייה במידת השפעתה על הפער השלילי בקרב לא-נשואים היא משכנתה: 3.8 אחוזים (לעומת 1.9 אחוזים בקרב נשואים). בקרב נשואים הקטגוריה השנייה בהשפעתה היא הוצאות אחזקת דירה (חשבונות מים, חשמל, ארנונה וגז), והיא מגדילה את הפער השלילי ב-6.8 אחוזים (בקרב לא-נשואים ההשפעה של סעיף הוצאה זה אינה משמעותית).

הגורם המוביל ברשימת בעלי החובות – הבנקים

המחקר של שרברמן התבסס, בין היתר, על נתוני ארגון "פעמונים", שאפשרו לו לנתח את חובות משקי הבית בישראל (נתונים שאינם זמינים באופן מלא במקורות אחרים). אחד הניתוחים במחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50. החוב הגבוה ביותר לבנקים נרשם במשקי בית בקבוצת הגיל 49–45, והחוב הגבוה ביותר למשפחה ולחברים, וכן לגורמים מסחריים, הוא בקרב גילאי 60–50.

גודל חוב ממוצע לבעלי חוב לפי מעמד חברתי-כלכלי

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד שחמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים), חמישון ההכנסה התחתון חייב את הסכום הנמוך ביותר לבנקים (כ-88,000 שקלים). מנגד, החמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ומבני משפחה.
שכיחות יחסית של בעלי חוב בחובות מסחריים

ניתוח מעמיק של חובות לגורמים מסחריים מעלה כי הגורם השכיח ביותר בקבוצה זו הוא חובות פיננסיים – בעיקר לאשראי מגופים חוץ-בנקאיים (חברות ביטוח, או חברות כרטיסי אשראי למשל). הגורם השני בשכיחותו הוא חובות ארנונה וקנסות, הגורם השלישי הוא הוצאות על חינוך, והגורם הרביעי הוא חובות לספקי תשתיות (חשמל, מים וגז).

לפי שרברמן, "המשמעות היא שלהוצאות אחזקת דירה והוצאות על חינוך יש תרומה גדולה יותר להסתבכות כספית של משקי בית מזו שנמצאה במחקר, בשל הנטייה לדחות תשלומים אלו כדי להתמודד עם קשיים בתזרים השוטף".

סך האשראי במשק עלה במהירות, אך מצבה של ישראל טוב בהשוואה בין-לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

הודעה לעיתונות – השתלבות נשים ערביות בשוק העבודה: השכלה, תעסוקה ושכר

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן
התקציר פורסם גם בערבית.
לקריאת הפרסום המלא בערבית
לחצו כאן

לקראת יום האישה הבין-לאומי, ולאור החלטת הממשלה לקידום האוכלוסייה הערבית, מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את מצבן של הנשים הערביות בישראל מבחינת השכלה ותעסוקה. המחקר מעלה כי בגיל התיכון נשים ערביות משפרות את הישגיהן בלימודים, מצליחות הרבה יותר מגברים ערבים ומתקרבות להישגים של נשים יהודיות. נוסף על כך, חלה עלייה בשיעור הנשים הערביות הפונות להשכלה גבוהה.

אולם לצד המגמות החיוביות, יש תחומים הטעונים שיפור נוסף: נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים מאוד לתחום החינוך, הרווי בעובדים, וממעטות לפנות ללימודים ולתעסוקה בתחומים רווחיים יותר כמו מחשבים והנדסה – אף על פי שבתיכון יש רוב נשי בחלק גדול מהמגמות המדעיות. פיזור מאוזן יותר של תחומי הלימוד והתעסוקה בקרב הנשים הערביות עשוי להביא להשתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולהוות מקור צמיחה אפשרי למשק הישראלי בשנים הקרובות.

נשים ערביות מאופיינות כקבוצה עם נתוני השכלה ותעסוקה נמוכים יחסית, אולם נראה כי נתונים אלו משתפרים בצור ניכרת בשנים האחרונות. מחקר חדש של חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס בסיוע רכזת התוכן תמר פרידמן-ווילסון מעלה כי שיעור הנשים הערביות המצליחות בבגרות עולה בהרבה על נתוני הבגרות של גברים ערבים, ומתקרב לזה של יהודיות שאינן חרדיות (כפי שניכר בתרשים).

שיעור הזכאות לבגרות

נראה שניתן לייחס את הגורם לפער שעדיין קיים בין המגזרים הוא הרקע החברתי-כלכלי הנמוך יותר של האוכלוסייה הערבית: בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעור הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות גבוה מזה של היהודיות. נתון מעודד נוסף שעולה מהמחקר הוא שנשים ערביות רבות בוחרות להרחיב בתיכון לימודי מדעים והנדסה, הטומנים בחובם פוטנציאל לשכר גבוה בעתיד – מעל 70 אחוזים מהזכאיות לבגרות לומדות במגמות אלו, לעומת 39 אחוזים בלבד בקרב יהודיות.

גם שיעורי הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה עלו באופן משמעותי בין 2008 ל-2013 בקרב נשים ערביות, בעוד שבקרב גברים ערבים כמעט שלא חל שינוי. העלייה הגדולה ביותר, קרוב ל-50 אחוזים, היא בקרב נשים בדואיות ודרוזיות. אולם למרות העלייה עדיין יש פערים בין הקבוצות: בשנת 2014 היו כמחצית מהיהודיות והנוצריות בנות 33–30 בעלות תואר, ואילו שיעור האקדמאיות היה רק 23 אחוזים בקרב מוסלמיות, 19 בקרב דרוזיות ו-16 בקרב בדואיות. עם זאת, לאור העלייה שחלה בשיעורי הלמידה בשנים האחרונות הפער צפוי להצטמצם.

עוד עולה מהמחקר של מרכז טאוב כי נשים ערביות פונות בשיעורים גבוהים ללימודים גבוהים במקצועות החינוך: 42 אחוזים בקרב מוסלמיות ו-46 אחוזים בקרב בדואיות, לעומת כ-20 אחוזים בקרב נוצריות ודרוזיות וכ-16 אחוזים בקרב יהודיות. למרות שיעור גבוה של נשים שמרחיבות בתיכון מדעים (מלבד כימיה וביולוגיה), שיעור הממשיכות לתחומים קרובים בהשכלה גבוהה עומד על 31 אחוזים בקרב יהודיות, 21 בקרב נוצריות, 22 בקרב הדרוזיות, ורק 9 אחוזים בקרב המוסלמיות.

השיפור בהישגים בהשכלה, שהביא לצמצום הפערים בין ערביות ליהודיות, אינו ניכר באותה מידה בנתוני שוק העבודה. העלייה שחלה בשיעור התעסוקה של נשים ערביות בנות 25-54 אינה גבוהה ביחס למצופה: מ-21 אחוזים בשנת 2000 ל-35 אחוזים ב-2016, לעומת עלייה בסדר גודל דומה שהביאה את שיעור התעסוקה ל-80 אחוזים בקרב יהודיות. עלייה משמעותית במיוחד בתעסוקה חלה בקרב ערביות בגילי 45–54 ללא השכלה אקדמית, מ-10 לכ-20 אחוזים. בקרב ערביות אקדמאיות שיעור התעסוקה עומד על כ-75 אחוזים וכמעט לא השתנה בעשור האחרון.

לפי פוקס ופרידמן ווילסון, "שיעור התעסוקה הנמוך בקרב כלל הנשים הערביות מפתיע ביחס לשיפור שחל בתחום החינוך. שיעור התעסוקה בגילי 64–25 עומד על 34 אחוזים ב-2017 ורחוק מהיעד שהציבה הממשלה לשנת 2020 – 41 אחוזים. אולם העלייה בחלקן של ערביות הפונות להשכלה גבוהה מצביע על שיפור צפוי בהיקף השתלבותן בשוק העבודה בשנים הקרובות, היות ששיעור התעסוקה של אקדמאיות ערביות גבוה בהרבה מזה של נשים ללא השכלה אקדמית".

במחקר של מרכז טאוב עולה כי אחוז גבוה של נשים ערביות עובדות בתחומי החינוך: מעל 50 אחוז בקרב מוסלמיות, בדואיות ודרוזיות בעלות תואר אקדמי – פי שלושה מהיהודיות המועסקות בתחום זה. הנתון כולל גם ערביות רבות שלא למדו חינוך אך עובדות בתחום זה.
בוגרי לימודי הוראה שהשתלבו במקצוע

מספר שעות העבודה הממוצע של מורות בחינוך הערבי עלה, לצד ירידה בחלקן של המועסקות במשרה חלקית, כך שנראה כי רבות מוצאות עבודה ובהיקף משרה גדול. אולם לצד נתונים אלו, עולה כי בשנים האחרונות ערבים שלמדו חינוך התקשו למצוא עבודה בתחום: כפי שרואים בתרשים, אחוז הערבים שקיבלו הכשרה בחינוך והשתלבו בהוראה ירד מ-90 אחוזים ב-2005 ל-59 אחוזים ב-2015, לעומת יציבות בקרב יהודים של כ-74 אחוזים. נוסף למספרם הרב של בוגרי תארים בחינוך, היצע המורים במגזר הערבי אינו תואם את הצרכים האזוריים: בעוד בדרום דרושים מורים רבים יותר לאוכלוסייה הבדואית, דווקא בצפון יש היצע עודף.

ההבדלים בין יהודים לערבים ניכרים גם בשכר הממוצע, בקרב גברים ונשים כאחד. הפערים נמוכים בקרב בעלי תארים בתחום הבריאות והחינוך וגדולים בקרב בוגרי הנדסה, מחשבים, מינהל עסקים וניהול. פערי השכר בין נשים יהודיות לערביות בעלות תואר במחשבים גבוה במיוחד ועומד על כ-60 אחוזים (כנראה בשל הבדלים בכישורים המתמטיים, כפי שהם מתבטאים בציון בחלק הכמותי בפסיכומטרי).

לסיכום, מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה של נשים ערביות גדלים אך הם עדיין נמוכים, ויש פוטנציאל גדול לעלייה נוספת בשל הגידול בשיעור הערביות הרוכשות השכלה גבוהה. עוד עולה כי יש כמה מחסומים הניצבים בפני נשים ערביות בדרך לשיפור נתוני התעסוקה: ציוני פסיכומטרי נמוכים, בקיאות נמוכה בשפה העברית, ואחוז גבוה של ערביות הפונות לתעסוקה בתחומי החינוך ולא לתחומי מדעים, היי-טק והנדסה. אפשר להתמודד עם המחסומים הללו ולקדם קבוצה זו בכמה אופנים, ובהם: שיפור מערכת החינוך הערבית, ייעוץ לתלמידות כדי להגביר את המודעות למקצועות נדרשים והכוונה לאקדמיה ולשוק העבודה, והגדלת אפשרויות התעסוקה ביישובים ערביים ובסביבתם.

מנכ"ל מרכז טאוב, פרופ' אבי וייס, מסביר כי "החלטנו להוציא את התקציר שעוסק בהשכלה ותעסוקה של נשים ערביות בישראל, לקראת יום האישה ולאור היעדים שהציבה הממשלה לקידום האוכלוסייה הערבית בשנים הקרובות. לצד מגמות שיפור, ישנם תחומים בעייתיים ומחסומים הניצבים בפני נשים ערביות, שעשויות להוות מקור צמיחה משמעותי במשק הישראלי בשנים הקרובות, ולכן יש להקדיש לכך תשומת לב".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

דוח מצב המדינה 2017

לחצו  לקריאת כל פרקי  דוח מצב המדינה 2017  

"דוח מצב המדינה" של מרכז טאוב לשנת 2017 רואה אור

הדוח השנתי של מרכז טאוב, המתפרסם היום, מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2017. הדוח מרכז 10 מחקרים חדשים בתחומי תעסוקה, מאקרו-כלכלה, חינוך, בריאות ורווחה. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי דוח מצב המדינה 2017:

תמונת המאקרו של המשק בשנת 2017

גלעד ברנד, פרופ' אבי וייס וד"ר אסף צימרינג

השנה החולפת התאפיינה בעלייה בשיעור התעסוקה ובשכר הריאלי לעומת ירידה בשיעור האבטלה, שנמצא בשפל היסטורי. אולם הצמיחה לנפש נמוכה ביחס למדינות אחרות, ופריון העבודה אינו צומח כלל.

  • הגידול בשיעור התעסוקה, לצד העלייה בשכר הריאלי הממוצע, הובילו לעלייה מרשימה בהיקפי הצריכה בשנים האחרונות ולעלייה ברמת החיים. עם זאת, חלקים רחבים בשוק העבודה מתאפיינים עדיין בפריון עבודה ובשכר נמוכים. כמו כן, על אף השיפור בתחום, רמת המחירים בישראל עודנה בין הגבוהות במדינות ה-OECD.
  • בטווח הארוך צפויים למדינה אתגרים דמוגרפיים שעלולים להאט את קצב הצמיחה במשק עוד יותר, ובראשם ירידה בחלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים, לצד עלייה בחלקן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית וכישוריהן אינם תואמים את שוק העבודה המודרני.
  • מחירי הדירות ממשיכים להתייקר בקצב מהיר יותר משכר הדירה ובכך נמשכת הירידה בתשואה לבעלות על דירה. מאחר שהריבית חדלה לרדת לפני למעלה משנתיים, נראה שההתייקרויות האחרונות במחירי הדיור מגלמות בעיקר את ציפיות משקי הבית והמשקיעים לעליות מחירים נוספות בעתיד, הן במחירי הדירות הן בשכר הדירה הממוצע.
    מחירי הצריכה הפרטית במדינות ה-OECD

דפוסי השתלבות החרדים בשוק העבודה: ניתוח פנים-חרדי והשוואה רב-מגזרית

ד"ר איתן רגב

הפרק מתמקד בדפוסי ההשתלבות הייחודיים של חרדים בשוק העבודה, ובוחן את מאפייני התעסוקה על בסיס המגדר, הזרם החרדי ומקום המגורים. כמו כן נבחן הקשר בין גורמים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים והשכלתיים ובין מצב התעסוקה והשכר בקרב צעירים מכל המגזרים.

  • בשנים האחרונות חלה עלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל-2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגילי 30–23 ב-9 נקודות אחוז – העלייה הגדולה מבין כלל המגזרים בישראל – והגיעו לרמה של 73 אחוזים בקרב נשים ו-36 אחוזים בקרב גברים. העלייה המשמעותית ביותר חלה בקרב נשים וגברים מהזרם החסידי.
  • שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות (דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית), הן בפריפריה הן במרכז, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות. בהנחה שלמקום המגורים יש השפעה על אפשרויות התעסוקה ועל ההחלטה לעבוד, בהיבט התעסוקתי יש יתרון לבניית שכונות חרדיות בערים מעורבות על פני הקמת ערים נפרדות.
  • ­­שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים דומה לשיעור בקרב חרדים בעלי תואר. כ-76 אחוזים מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי (בגילי 35–25) וכ-67 אחוזים מהסטודנטים החרדים היו מועסקים ב-2013, לעומת 37 אחוזים מהחרדים באותה קבוצת גיל שלא פנו להשכלה גבוהה. המשמעות היא שההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה מושפעת במידה רבה יותר מההחלטה לצאת לעבוד (המתבטאת בפנייה ללימודים) ופחות מעצם קבלת התואר. לעומת זאת, בקרב נשים ערביות ניכר פער גדול בין שיעורי התעסוקה של בוגרות התארים לאלו של הסטודנטיות – כלומר עבורן התואר משפר בהרבה את ההסתברות להיות מועסקות.
  • השפעתה של הכנסת ההורים על הסיכוי לזכאות לתעודת בגרות – שמגדילה מאוד את הסיכוי לרכישת השכלה אקדמית – גבוהה פי ארבעה בקרב האוכלוסייה הערבית מאשר בקרב יהודים.
  • ליבשת המוצא של ההורים יש השפעה ניכרת על הכנסתם החזויה של ילדיהם, בכל המגזרים. בפיקוח על הכנסתם והשכלתם של ההורים (והשכלת האם בפרט) עולה כי יהודיות לא-חרדיות שאביהן נולד בצפון אפריקה צפויות להרוויח יותר מנשים שאביהן נולד בארץ. ממצא זה עשוי להעיד כי בהינתן שוויון הזדמנויות בהשכלה, הפערים העדתיים בשכר מצטמצמים. לעומת זאת, גברים שאימם נולדה באחת ממדינות אסיה צפויים להרוויח פחות מגברים שאימם נולדה בארץ.
    דפוסי השתלבות החרדים עברית

פילנתרופים בישראל: תמונת מצב עדכנית

פרופ' קלוד בר רבי וחנן יונה

המחקר בוחן את מאפייני הפילנתרופיים הישראלים המודרניים, וזהו המחקר הראשון בנושא פילנתרופים ישראלים המתבסס על נתוני כלל התורמים שביקשו זיכוי מס בעבור תרומות לעמותות מוכרות בישראל. בפרק נבדקים גובה הסכומים הנתרמים ואת נדיבות התורמים (אחוז התרומה מתוך ההכנסה), וכן הקשר בין מאפיינים אישיים ובין הסיכוי לתרום.

  • סך התרומות המדווחות לרשויות המס בישראל גדל בין 1999 ל-2011 כמעט פי ארבעה במונחים ריאליים: מ-153 מיליון שקלים ל-606 מיליון שקלים בשנה.
  • משקי בית בראשות נשים נוטים להיות נדיבים יותר (תורמים אחוז גבוה יותר מההכנסה), אולם משקי בית שעומדים בראשם גברים תורמים סכומים גבוהים יותר.
  • פילנתרופים שעלו לישראל תורמים סכומים גדולים יותר ביחס לילידי הארץ, והם גם נדיבים יותר. עולים חדשים נדיבים יותר מעולים ותיקים, ותורמים בממוצע סכומים גדולים יותר, ולעומת זאת מאפייני פילנתרופים שעלו לפני 21 שנים או יותר דומים לאלו של תורמים ילידי הארץ. הסבר אפשרי לכך הוא שעולים מביאים איתם תרבות תרומות שונה, אך זו מתכנסת בהדרגה לרמה המקובלת בתרבות המקומית.
  • יש תת-ייצוג משמעותי של ערבים בפילנתרופיה הישראלית הרשמית – אף כי חלקם עומד על 20 אחוזים מהאוכלוסייה, רק אחוז אחד מהפילנתרופים הם ערבים.
  • פילנתרופים המועסקים בענפי ההיי-טק, התעשייה, הבנקאות והפיננסים הם התורמים המשמעותיים והנדיבים ביותר ביחס לפילנתרופים מענפי כלכלה אחרים. לצד זאת, רק מיעוט קטן מהעובדים בענף ההיי-טק תורמים, וייתכן כי בענף הצעיר טרם התבססו נורמות של תרומה, כפי שקרה בענפי התעשיות המסורתיות.
  • בין היישובים הנדיבים ביותר נמצאות רשויות עשירות, כמו כפר שמריהו וסביון, לצד יישובים מאשכול חברתי-כלכלי נמוך, כגון מודיעין עילית, חצור הגלילית וטבריה. ירושלים ותל אביב אינן נמצאות בעשירייה הפותחת של היישובים בדירוג לפי נדיבות.
    פילנתרופיה עברית

התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה

פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה

מדיניות הרווחה בישראל נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית עודנה נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולכן לא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

  • ההוצאה החברתית על רווחה, בריאות וחינוך עמדה בשנת 2016 על 205 מיליארד שקלים – 57 אחוזים מסך ההוצאה הממשלתית (ללא חוב ותשלומי ריבית). ההוצאה על רווחה עומדת על כמחצית מסך ההוצאה החברתית, ועל כשליש מסך ההוצאה הממשלתית. על אף היציבות בחלקה של ההוצאה לרווחה מכלל ההוצאה הממשלתית, במונחים ריאליים חלה תוספת של למעלה מ-7 מיליארד שקלים בתקציב (גידול של 8 אחוזים בשנה).
  • תקציב משרד השיכון והבינוי הכפיל את עצמו ב-2016 (ביחס ל-2015) והיה קרוב ל-4 מיליארד שקלים. אחד הביטויים לכך הוא התרחבות ניכרת של מערך הדיור הציבורי: נרכשו כ-780 דירות חדשות והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים לרכישת דירות למאגר.
  • בשנת 2017 צפויה ההוצאה על יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני לעמוד על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת, בדומה לשנת 2016 (לעומת 6 אחוזים ב-2015). אם מכלילים בחישוב זה את ההוצאה עבור יישום תוכנית "חיסכון לכל ילד" – שהופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה ולא נכללה בסך ההוצאה המומלצת – עולה סך ההוצאה עבור יישום המלצות הוועדה לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת. לצד זאת, הממשלה מתקדמת באיטיות ביישום המלצות אחרות, בעיקר בתחום הבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים.
  • בהמשך למאבק הציבורי בנושא קצבאות הנכות הוחלט על שינוי מדיניות, וסכום הקצבאות יועלה החל משנת 2018. הסכום המיועד למימוש המדיניות עד שנת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.
    מבוא רווחה עברית

תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך

שירותי הרווחה ברשויות המקומיות מתוקצבים בשיטת המצ'ינג (מימון תואם) – על כל שקל שהרשות משקיעה משרד העבודה משלים שלושה שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו נבחנת בבג"ץ עתירה נגד שיטת המימון בטענה שהיא אינה שוויונית. הפרק בוחן את דפוסי התקצוב ומצביע על כך שאכן קיים אי שוויון ניכר בתקצוב בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות, אך הפער מוסבר ברובו בהבדלים בסוגי הטיפול המוצעים לנזקקים – ובפרט ברמת ההוצאה על טיפול חוץ-ביתי, שהיא יקרה במיוחד. הפערים הללו קשורים, ככל הנראה, בעיקר למגבלות המשאבים של היישובים החלשים, להיעדר מענים חוץ-ביתיים המותאמים לאוכלוסייה הערבית ולהעדפות היישובים באשר לאופן ההתמודדות עם הצרכים.

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה (הכוללת את הקצאת משרד העבודה והרווחה בסוף השנה והתוספת העצמית של הרשות) בערים חזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15) היא 9,095 שקלים למטופל, בעוד ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד.
  • הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים למטופל ברשויות מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר. סיבה נוספת אשר מגדילה את הפער היא יכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים נרחבים בהרבה מאלה הנדרשים לקבלת המימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המימון התואם.מצ'ינג עברית

מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות: מבט על

פרופ' יוסי שביט ונחום בלס

האתגר הגדול ביותר העומד בפני מערכת החינוך הוא צמצום אי השוויון החמור בין תלמידים מרקעים שונים. מבחינה זו חלה התקדמות מסוימת בשנים האחרונות, אולם הדרך לשוויון עוד ארוכה.

  • ההוצאה לתלמיד גדלה בכל המערכת, אולם בעיקר בשכבות החזקות (חמישוני הטיפוח העליונים). פחות מ-30 אחוזים מהתוספת הוקצו לתלמידים בשני החמישונים הנמוכים.
  • בהיבט של שעות ההוראה לתלמיד, בבתי ספר בחינוך היסודי העברי המשתייכים למעמד הנמוך ביותר (חמישון תחתון) חלו שינויים מינוריים בלבד בשנים האחרונות (עלייה של כ-2 אחוזים), בעוד בחמישונים התחתונים בבתי ספר ערביים חל גידול ממוצע של 3-5 אחוזים. אולם על אף השינויים, מספר השעות לתלמיד בחינוך הערבי נותר נמוך ממספר השעות לתלמיד בחינוך העברי.
  • תוצאותיו של המהלך לצמצום במספר התלמידים בכיתה ניכרו בעיקר בחינוך הערבי, שהכיתות בו היו גדולות מאוד לפני כן. בחינוך העברי חל שינוי קטן מאוד, והוא התרכז בעיקר בחמישונים המבוססים.
    מבוא חינוך עברית

חרם בין תלמידים

פרופ' יוסי שביט וערן חכים

הפרק בוחן את התופעה של חרם ובריונות בבתי הספר, ומתמקד בקשר שבין הסיכוי להיות קורבן לחרם למאפייני התלמיד או התלמידה: לאום, מעמד, מגדר ודרגת כיתה. עוד נסקרים השינויים בדפוסי הקורבנוּת לאורך זמן.

  • שיעור המדווחים על חרם ב-2015 עמד על כ-6 אחוזים מכלל התלמידים בבתי הספר בישראל. בלמעלה מ-60 אחוזים מהכיתות יש לפחות ילד אחד מוחרם.
  • קיימים פערים משמעותיים בין זרמי החינוך בשיעור התלמידים המדווחים שהוחרמו: 11 אחוזים בבתי ספר ערביים, לעומת 3.4 אחוזים במוסדות עבריים. גם בתוך החינוך הערבי התגלו פערים גבוהים בין תת-המגזרים: 15 אחוזים מהתלמידים במגזר הבדואי דיווחו על חרם, לעומת 10 אחוזים במגזר הערבי ו-7 אחוזים במגזר הדרוזי.
  • בנות יהודיות מדווחות על קורבנוּת לחרם בשיעורים גבוהים במעט מבנים: כ-5.2 אחוזים לעומת כ-4.7 אחוזים. במגזר הערבי המגמה הפוכה: כ-17 אחוזים מהבנים דיווחו על קורבנות לחרם לעומת כ-13 אחוזים מהבנות.
  • תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך סובלים מחרמות בשיעורים גבוהים יותר מתלמידים ממעמדות גבוהים: בקרב תלמידים ממעמד נמוך יותר (הורים בעלי 11 שנות לימוד) מדווחים על קורבנות לחרם 16 אחוזים מהתלמידים הערבים ו-6 אחוזים בקרב יהודים, לעומת כ-11 אחוזים בקרב ערבים ו-4 אחוזים בקרב יהודים ממעמד גבוה יותר (הורים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה).
  • בין 2007 ל-2015 חלה ירידה ניכרת בשיעור הקורבנות לחרם: מ-18 ל-11 אחוזים מהתלמידים בחינוך הערבי, ומ-5 לכ-3.4 אחוזים בחינוך היהודי. הירידה גדולה במיוחד בקרב מי שסובלים מחרם בשיעורים הגבוהים ביותר – תלמידי בתי הספר היסודיים, ותלמידים בזרם החינוך הערבי. על כן, יש לבחון ולעודד את הגורמים לירידה כדי להרחיבם גם לשאר הכיתות.
    חרם עברית

השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים

הדס פוקס

בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בנתוני ההשכלה והתעסוקה בחברה הערבית. הפרק בוחן את המגמות הללו בחלוקה לתתי-קבוצות ולפי מגדר, ומצא שחל שיפור ניכר בהשכלה התיכונית ובהשכלה הגבוהה – אולם יש פערים גדולים בין תתי-הקבוצות הערביות.

  • נראה כי גורם מרכזי לפערי ההשכלה בין יהודים לערבים הוא רקע חברתי-כלכלי חלש יותר של האוכלוסייה הערבית. בפיקוח על הרקע החברתי-כלכלי, שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות היו גבוהים יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל הקבוצות, אולם בקרב הגברים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים – והפערים אף גדלו בעשור האחרון.
  • ביחס ליהודים, שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית-הנדסית. ההבדלים בולטים במיוחד בקרב נשים: 39 אחוזים מהיהודיות הזכאיות לבגרות בשנת 2013 למדו במגמה מדעית, לעומת 71 אחוזים בקרב בדואיות ו-84 אחוזים בקרב נוצריות.
  • שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, במיוחד בדואיות ודרוזיות – עלייה של כמעט 50 אחוזים בין 2008 ל-2013. בקרב גברים השיפור נמוך בהרבה (אם כי ייתכן שחלק מכך נובע מהעובדה שהנתונים אינם כוללים לימודים לתואר אקדמי בחו"ל, הנפוצים בקרב גברים ערבים).
  • נשים ערביות (ובמיוחד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים. מגמה זו עלולה להוביל לקשיים תעסוקתיים: בשנת הלימודים תשע"ד 59 אחוזים מהמועמדים לשיבוץ להוראה במגזר הערבי לא השתבצו בבתי ספר, ואם לא תחול ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטיות לתעודת הוראה שיעור זה צפוי לעלות עם הגידול בשיעור האקדמאיות הערביות.
  • כמו בשנים קודמות, גברים ערבים רבים פונים ללימודים בתחום הבריאות (בארץ ובחו"ל), אך לצד זאת יש עלייה בשיעור הפונים ללימודי הנדסה ומחשבים – מה שעשוי להעיד על פתיחות לתחומי תעסוקה חדשים.
  • פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בבריאות ובחינוך, אך גבוהים בקרב מי שלמדו הנדסה, מחשבים, עסקים וניהול. הפערים הגבוהים בתחומים אלו נובעים במידה רבה מהבדלים בענפי התעסוקה של הבוגרים: האקדמאים היהודים מועסקים בענפים רווחיים יותר (למשל, 28 אחוזים מהבוגרים היהודים מועסקים בתכנות לעומת 16 אחוזים מהבוגרים הערבים).

    ערבים באקדמיה עברית

התפתחויות עכשוויות במערכת הבריאות

פרופ' דב צ'רניחובסקי

הפרק עוסק בסוגיות הבוערות ביותר במערכת הבריאות, ובהן איזון בין מימון ציבורי לפרטי, התנהלות קופות החולים וחברות הביטוח המסחריות, וההיערכות להזדקנות האוכלוסייה.

  • חלקה של הממשלה במימון שירותי הבריאות נמוך ב-15 נקודות אחוז מהממוצע ב-OECD. כמגמה משלימה חלה עלייה בהוצאה הפרטית על בריאות: מכ-4.5 אחוזים מסך ההוצאות של משקי הבית בשנת 2000 ל-5.7 אחוזים ב-2015. הסיבה העיקרית לעלייה בהוצאה היא רכישת ביטוחים פרטיים.
  • הביקוש לטיפולים רפואיים עלה, בעיקר עקב הזדקנות האוכלוסייה. בד בבד הצטמצם היצע כוח האדם הרפואי, בעיקר במערכת במימון ציבורי. עקב כך עלו מחירי הרפואה. מגמות אלו, בצירוף התלות הגוברת במימון פרטי (שאינו נגיש לכולם), מביאים להגדלת הפערים בנגישות שירותי הרפואה עבור משקי בית ברמות הכנסה שונות ואזורים שונים בארץ.
  • לאור הזדקנות האוכלוסייה והעניין הציבורי בנושאי הטיפול הסיעודי, הממשלה נקטה כמה צעדים לשיפור השירות הרפואי לקשישים, ובהם העלאת קצבת הזקנה המרבית לטיפול סיעודי בקשישים ל-5,000 שקלים, ביטול מבחן האמצעים לילדיהם לשם קביעת סבסוד טיפול ממושך במוסד, והסדרת מעבר מיידי של מבוטחים קבוצתיים בביטוח סיעודי של מקומות העבודה לביטוחים של קופות החולים. למרות זאת, הטיפול הסיעודי בישראל עדיין ירוד בהשוואה למדינות המפותחות ונדרשת אסטרטגיה להסדרת הנושא – הן מבחינת כיסוי ביטוחי רחב יותר הן מבחינת תכלול הטיפול בקשישים בידי גורם אחד.
  • לאחרונה ניכרת מגמה גוברת של רכישת מוסדות רפואה פרטיים על ידי קופות החולים – שהן מוסדות ללא כוונת רווח  ועל ידי חברות מסחריות. מגמה זו מעלה שאלות בנוגע לעידוד ביקושים להליכים רפואיים (לא בהכרח נחוצים) במימון פרטי, לצמצום חופש הבחירה במערכת ולחלוקה בין מימון ציבורי לפרטי במערכת הבריאות.
    מבוא בריאות עברית

בריאות האוכלוסייה הערבית בישראל

פרופ' דב צ'רניחובסקי, בשארה בשאראת, ליאורה בוורס, אביב בריל וחן שרוני

הפרק עוסק בבריאות האוכלוסייה הערבית בהשוואה לאוכלוסייה היהודית בישראל מהיבטים שונים, ובהם גורמי הסיכון האופייניים לערבים ונגישות שירותי הרפואה עבורם.

  • תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל (79 שנים) היא הגבוהה ביותר בהשוואה לעולם הערבי-מוסלמי, אך היא נמוכה ביחס לאוכלוסייה היהודית (82.7 שנים) ולממוצע ב- OECD (81.6 שנים).
  • קיימים פערים ניכרים בין יהודים לערבים בתמותת תינוקות: בקרב יהודים שיעור התמותה עמד על כ-2.7 לאלף לידות, לעומת כ-3.4 בקרב דרוזים, כ-3.0 בקרב נוצרים וכ-7.5 בקרב מוסלמים. גם במדדים אלו נתוניהם של ערבים בישראל טובים בהשוואה למדינות ערביות מוסלמיות אחרות. תמותת תינוקות בפרט, ותוחלת החיים בכלל, קשורות למצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה.
  • סיבות המוות האופייניות לערבים שונות מהסיבות המובילות אצל יהודים. בקרב ערבים בולטים במיוחד מומים מולדים, תאונות דרכים ועבודה ושיעורים גבוהים יחסית של מחלות כרוניות. ניתן להסביר חלק מהפער בדפוסים חברתיים של האוכלוסייה הערבית, כמו נישואי קרובים שמעלים את שיעור המומים המולדים ושיעור גבוה של מעשנים (44 אחוזים מהגברים הערבים מעשנים, לעומת 22 אחוזים בקרב גברים יהודים).
  • במחוזות שיש בהם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית – בחיפה, בירושלים ובעיקר בצפון – ניכר מחסור ברופאים, בכוח אדם סיעודי ובציוד רפואי. כמן כן, המרחק הממוצע מבית חולים ליישובים ערביים הוא כ-22 ק"מ, לעומת כ-14 ק"מ מיישובים יהודיים.
    בריאות האוכלוסייה הערבית עברית

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

הודעה לעיתונות: תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם מצוקותיהם של כ-465,000 משקי בית. השירותים הללו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית. בימים אלו נבחנת בבג"ץ עתירה נגד שיטת המימון בטענה שאינה שוויונית. מחקר חדש של פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך ממרכז טאוב עשוי לשפוך אור על סוגיה זו.

המחקר (שיפורסם ב"דוח מצב המדינה 2017" בחודש הקרוב) בוחן את דפוסי התקצוב של שירותי רווחה ברשויות המקומיות בישראל ואת הפערים בין הרשויות. הממצאים מראים כי קשה לתלות את המקור העיקרי לפער בחוסר יכולת של הרשויות לעמוד בחלקן במימון, אם כי בהחלט ייתכן שהרשויות שלרשותן עומדים המקורות המעטים ביותר מבקשות מראש הקצאה נמוכה יחסית מחשש שלא יוכלו לממן את חלקן.

לעומת זאת, ניכר בנתונים שהסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות – ובפרט לרשויות הערביות – נמוך יותר, בעיקר בשל הבדלים במסגרות הטיפול אליהן מפנות הרשויות. סיבה נוספת לפער היא נכונותן ויכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים רבים מעבר לאלה הנדרשים לקבלת המימון.

בין הממצאים העיקריים:

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה עומדת על 11 אחוזים מהתקציב ברשויות המשויכות לאשכול חברתי-כלכלי נמוך, ו-6 אחוזים באשכולות הגבוהים.
  • ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל בערים חזקות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15) היא 9,095 שקלים, ואילו ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקלים בלבד. ברשויות חרדיות, המדורגות באשכולות נמוכים, ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, לעומת 7,318 שקלים ביתר הרשויות היהודיות.
  • ניכר פער לרעת הרשויות החלשות כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים ברשויות מהאשכולות הנמוכים לעומת כ-5,400 שקלים ביתר הרשויות.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל יכול להיות מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר.

בימים אלו נדונה בבג"ץ עתירה בנושא אי השוויון ברמת שירותי הרווחה הניתנים ברשויות המקומיות.  דוח שהוגש במסגרת העתירה ציין את הבעייתיות בשיטת המצ'ינג (מימון תואם), המחייבת את הרשויות להשתתף ב-25 אחוזים מעלות מימון שירותי הרווחה, ובהיעדר קריטריונים ברורים להקצאת המשאבים של משרד הרווחה.  מחקרם של פרופ' ג'וני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך, שיתפרסם בקרוב ב"דוח מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב, מנסה לענות על השאלה מהו המקור לפערים ברמת שירותי הרווחה שמקבלים התושבים ברשויות חזקות וברשויות חלשות, ובוחן כמה הסברים אפשריים. המחקר המקיף כולל בדיקה של 253 רשויות מקומיות בישראל – יהודיות, חרדיות וערביות, בכל קשת הדירוג החברתי-כלכלי.

קיים אי שוויון ניכר במימון שירותי הרווחה בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות

על פי חוק שירות הסעד, האחריות העיקרית לטיפול ברווחתם של יחידים, משפחות וקהילות מוטלת על הרשות המקומית, אם באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים  או שירותים הניתנים בקהילה ואם באמצעות מוסדות רווחה מחוץ ליישוב. משרד העבודה והרווחה הוא מקור המימון העיקרי לפעילות הרווחה של הרשויות המקומיות, ואחראי לקביעת המדיניות והרגולציה בתחום. מהנתונים עולה כי, באופן לא מפתיע, ככל שהרשות המקומית משויכת לאשכול חברתי-כלכלי נמוך יותר, צורכי הרווחה של התושבים רבים יותר והיא נדרשת להקצות חלק גדול יותר מתקציבה לנושאי הרווחה. בהתאם לכך, ברשויות המשויכות לשלושת האשכולות הנמוכים ההוצאה על רווחה מהווה 11 אחוזים מהתקציב בממוצע, וברשויות המשויכות לשלושת האשכולות הגבוהים היא מהווה 6 אחוזים מהתקציב בממוצע.

בעוד שיעור ההוצאה על רווחה כחלק מתקציב הרשות נוטה לגדול ככל שהיישוב חלש יותר, הנתונים מראים כי סכום ההוצאה הכוללת על מטופל בשירותי הרווחה דווקא קטן ככל שהרשות חלשה יותר. בעוד ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל בערים המשתייכות לפורום ה-15 (הערים העצמאיות המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה, הנחשבות לחזקות ביותר) היא 9,095 שקלים, בקרב רשויות ערביות היא עומדת על 3,387 שקלים בלבד. לעומת זאת, הרשויות החרדיות חורגות מכלל זה: אף על פי שהן מצויות בדירוג חברתי-כלכלי נמוך, ההוצאה הממוצעת על מטופל בהן (8,749 שקלים) גבוהה בהשוואה לסכום ההוצאה בשאר הרשויות היהודיות (7,318 שקלים).

אם כן, לפי הנתונים שאספו חוקרי מרכז טאוב קיים אי שוויון ניכר בין רשויות שונות, ודווקא לתושבים הזקוקים לסיוע יותר מכל ומתגוררים ביישובים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים מוקצים משאבים מעטים יותר. מגמה זו עשויה להגדיל את אי השוויון החברתי אשר קיים ממילא בין קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.

ההסברים העיקריים לאי השוויון: פערים בסכומים שמקצה משרד העבודה והרווחה, ותוספת תקצוב עצמי ברשויות עשירות

מעל 4 מיליארד שקלים מתקציב משרד העבודה והרווחה (העומד על 5.5 מיליארד שקלים נכון לשנת 2014) הוקצו למימון פעילות הרווחה של הרשויות המקומיות. חלוקת התקציב לרשויות מבוססת על נוסחאות שגיבש המשרד ומחושבות מדי שנה לפי כמה קריטריונים, ובהם מספר התיקים המטופלים במחלקות לשירותים חברתיים, סוג היישוב וגודלו, מצבו החברתי-כלכלי ועקרונות נוספים שאינם שקופים לציבור. במהלך שנת התקציב המשרד בוחן את התקצוב ומגדיל או מקצץ את המימון בהתאם לצרכים חדשים או לנכונות הרשויות להשלים את חלקן במימון. הרשויות רשאיות להרחיב את הספקת השירותים גם באמצעות מימון ממקור עצמאי, כמו קרנות פילנתרופיה או כספי מיסים.

יתכן כי תקצוב שירותי הרווחה ושיטת המצ'ינג יוצרים אי שוויון בין רשויות מקומיות

לא אחת נשמעת הטענה כי שיטת המימון התואם יוצרת אי שוויון בין רשויות מקומיות ופוגעת בתושבים הנזקקים לסיוע. לפי טענה זו, הרשויות שמשאביהן הכספיים מעטים ביותר, שתושביהן הם בעלי צורכי הרווחה הרבים ביותר, אינן מסוגלות להשלים את עלויות המימון הנדרשות לקבלת מלוא התקציב מהרווחה, ולכן מספקות שירותים חברתיים מוגבלים יותר.

מחקרם של גל, מדהלה ובלייך בוחן את הסוגיה, אולם מן הנתונים קשה לקבוע באיזו מידה יכולת המימון העצמי משפיעה על גובה התקציב. רוב רובן של הרשויות (92 אחוזים) מממשות את מלוא התקציב שנקבע להן בתחילת השנה, ואף מקבלות תוספת. מבין 20 הרשויות שאינן מממשות את התקציב שהוקצה להן, רק שמונה מדורגות באשכול חברתי-כלכלי נמוך (כולן רשויות ערביות), ונראה כי הסיבה לכך היא אי יכולתן להשלים את המימון הנדרש מהן. 12 הרשויות האחרות מדורגות דווקא באשכול חברתי-כלכלי גבוה, ונראה כי במקרים אלו אין להן צורך במלוא הסכום כדי לספק שירותי רווחה.

משמעות הנתונים היא שמרבית הרשויות דווקא הצליחו לעמוד במימון שנדרש מהן לשם קבלת ההקצאה, ואף יכלו לממן את חלקן בתקציב נוסף. עם זאת, ייתכן בהחלט כי רשויות בעלות משאבים מועטים מבקשות מראש הקצאה קטנה יותר כדי להימנע מהשלמת המימון במהלך השנה.

עובדים במשרד העבודה והרווחה מעידים כי בקשה להקצאות נמוכות מהצרכים עלולה להיות קשורה במיוחד להימנעות משליחה לטיפול במסגרות חוץ-ביתיות עקב קושי במימון. מוסדות המעניקים למטופלים שירותי מגורים מחוץ לבתים נחשבים לרכיב יקר במיוחד בעלויות הרווחה, וההנחה היא כי רשויות חלשות עלולות לבקש עבור חלק מהמטופלים מסגרת קהילתית ולא חוץ-ביתית בשל העלות, גם אם היא נחשבת לטיפול טוב יותר עבורם.

הרשויות החלשות מקבלות מימון פחוּת, בעיקר בשל הפניה למסגרות טיפול שעלותן נמוכה יותר

הסבר שני שבדקו חוקרי מרכז טאוב בנוגע לפערים בין הרשויות המקומיות ברמת ההוצאה על רווחה מתמקד בהקצאה הראשונית ממשרד העבודה והרווחה. לפי מדיניות המשרד, בהקצאת המשאבים ניתנת עדיפות ליישובים חלשים שיש בהם ריכוז גבוה של בעלי נזקקות. אולם למרות ההחלטה ניכר פער לרעת הרשויות החלשות כבר בהקצאה הראשונית: ההקצאה הממוצעת למטופל עומדת על כ-3,170 שקלים לרשויות מהאשכולות הנמוכים לעומת כ-5,400 ליתר הרשויות.

נתוני התקציב למטופל בסוף השנה, לאחר ההתאמות לניצול התקציב ולצרכי הרשויות, מלמדים כי הפער אף גדל: 3,630 שקלים בממוצע באשכולות  הנמוכים, ו-6,078 ביתר הרשויות. הפערים בהקצאה הממוצעת בולטים גם בבדיקת היישובים על פי הרכב דמוגרפי: 2,682 שקלים ביישובים הערביים, 5,483 שקלים ביישובים היהודיים, וסכומים גבוהים יותר ביישובים חרדיים וביישובי פורום ה-15.

כדי להסביר את הפערים בהקצאה של משרד העבודה והרווחה ליישובים השונים, בדקו החוקרים את מאפייני מסגרות הטיפול הנהוגות בכל רשות. מסגרות הטיפול מחולקות לשירותים ישירים שמעניקים העובדים הסוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים, שירותים במסגרת הקהילה ומסגרות חוץ-ביתיות. הבדיקה מצביעה על הבדלים גדולים בין הרשויות בשיעור המטופלים במסגרות בקהילה ובמסגרות חוץ-ביתיות. ביישובים הערביים השימוש במסגרות אלו מועט יותר מאשר במגזר היהודי, וביישובים החרדיים הוא גבוה במידה ניכרת מאשר ביתר היישובים. עוד נמצא כי שיעור השימוש במסגרות חוץ-ביתיות ובקהילה גובר עם העלייה בחלקם היחסי של התושבים החרדים ביישוב.

כדי להסביר את ההבדלים הקיימים בתקציב למטופל בין המגזרים, בוצע ניתוח רב-משתני. חוקרי מרכז טאוב מצאו שהפערים בהקצאה בין המגזרים עשויים להיות מוסברים בהבדלים באופן הטיפול האופייני לרשויות שונות ובמאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים שונים. בפרט נמצא שלדפוסי השימוש במסגרות הטיפול יש משקל גבוה בהסבר התופעה – זהו המקור ל-64 אחוזים מהשונות הניתנת להסבר.

heb1_cr
heb2_cr

הרשויות החזקות מוסיפות משאבים למימון שירותי רווחה, והפער בין הרשויות גדל

ההסבר השלישי לפערי תקציב הרווחה בין הרשויות הוא יכולתן להוסיף לתקציב סכום גבוה מהנדרש לקבלת המימון. כאמור, על פי שיטת המצ'ינג רשויות אמורות לממן 25 אחוזים מהוצאות הרווחה של היישוב. במחקר של מרכז טאוב נמצא כי כמעט כל היישובים מוסיפים מעבר לסכום המתבקש, אולם יישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים: שיעור ההוצאה העצמית מסך ההוצאה על רווחה עומד על 30 אחוזים בממוצע ברשויות ערביות, 36 אחוזים בממוצע ברשויות פורום ה-15, ו-37 אחוזים בממוצע ברשויות חרדיות (אף שכאמור הן משתייכות לאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים יותר).

התוספות הללו מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל בשירותי הרווחה יש פערים גדולים אף יותר משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה.

החוקרים אומרים כי "ממצאי המחקר מלמדים על כך שקיים אי שוויון משמעותי בתקצוב שירותי הרווחה המקומיים, והדבר משפיע על הטיפול במי שנזקקים לשירותים אלו. לאור זאת, יש לבחון מחדש את אופן קביעת התקצוב, ולאמץ מדיניות אשר תבטיח לנזקקים גישה שווה ונוחה לטיפול, ללא קשר למקום מגוריהם".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

מגמות בהשכלה ובשכר בקרב ישראלים ממוצא אתיופי: מבט מגדרי

לרגל חג הסיגד, תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב מגלה כי נתוני ההשכלה והתעסוקה של יוצאות אתיופיה משתפרים בהתמדה, אולם הגברים נותרים מאחור

במחקר של מרכז טאוב משנת 2015 עלה כי בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר רמת ההשכלה נמוכה, אולם יוצאי אתיופיה שגדלו ולמדו בישראל הגיעו להישגים לימודיים טובים יותר. בתקציר מדיניות הממשיך את המחקר בחנו הדס פוקס ותמר פרידמן ווילסון את ההתפתחויות בהשכלה ובשכר בקרב יוצאי אתיופיה, תוך התמקדות בפערים המגדריים. במחקר עלה כי הפערים בין ישראלים יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית עדיין קיימים אך מצטמצמים, וכי נשים בקרב קבוצה זו מצליחות יותר מהגברים.

אחוז זכאים לבגרות בקרב אתיופים

נערות ממוצא אתיופי זכאיות יותר לבגרות מהנערים בקבוצה זו; הפער בין יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית מצטמצם

שיעור בוגרי י"ב בקרב יוצאי אתיופיה עולה על 90 אחוזים ודומה לשיעור בקרב שאר האוכלוסייה היהודית. יש פער בין הקבוצות בשיעור הזכאים לבגרות, אולם הוא הולך ומצטמצם: בקרב נערות ממוצא אתיופי שיעור הזכאות עמד על 53 אחוזים ב-2013 (עלייה של 15 אחוזים מ-1999), לעומת 65 אחוזים בקרב שאר האוכלוסייה היהודית ו-51 אחוזים באוכלוסייה הערבית. שיעור הזכאות בקרב נערים ממוצא אתיופי עמד על 33 אחוזים (עלייה של 9 אחוזים מ-1999), לעומת 52 אחוזים בקרב שאר האוכלוסייה היהודית ו-28 אחוזים בקרב האוכלוסייה הערבית.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף האקדמיות בקרב ישראלים ממוצא אתיופי זינק ביותר מפי שניים בין 1999 ל-2013, אך נותר נמוך ביותר ממחצית מהשיעור בשאר האוכלוסייה היהודית.

נשים יוצאות אתיופיה מצליחות לצמצם פערים, הגברים לא

בקרב גברים יוצאי אתיופיה בגילי 33–30 רק 8 אחוזים הם בעלי תואר, לעומת 29 אחוזים בשאר האוכלוסייה היהודי בקרב צעירות יוצאות אתיופיה הנתונים גבוהים בהרבה: 22 אחוזים מהן בעלות תואר, לעומת 43 בקרב שאר היהודיות.

ההתפלגות בין האוניברסיטאות למכללות דומה בקרב יוצאות אתיופיה ואצל שאר היהודיות, אך בקרב הגברים הפערים
בין הקבוצות גדולים, ויוצאי אתיופיה לומדים במכללות בשיעור גבוה בהרבה. גם התפלגות מקצועות הלימוד מגלה פער גדול בין הקבוצות: ישראלים ממוצא אתיופי נוטים יותר לתחומי מדעי החברה, וממעטים ללמוד בחוגים כמו הנדסה, אדריכלות ומדעי המחשב – ויש לכך השלכות גם על שיעורי התעסוקה ועל השכר.

אם כן, חלקם של בעלי התואר האקדמי בקרב יוצאי אתיופיה נותר נמוך, אך בהתחשב ברמת ההשכלה של דור ההורים
שלהם, ההתקדמות של נשים יוצאות אתיופיה מרשימה. עם זאת, חשוב לבחון לעומק את הסיבות לכך שהתקדמות כזו אינה ניכרת בקרב גברים יוצאי אתיופיה.

הכנסתם של יוצאי אתיופיה נמוכה משאר האוכלוסייה היהודית, גם בקרב אקדמאים

כאמור, רמת ההשכלה של ישראלים ממוצא אתיופי נמוכה מרמת ההשכלה של יתר האוכלוסייה היהודית, ומכאן שגם הכנסתם נמוכה יותר. אולם גם בקרב לא-אקדמאים ניכר פער בין הקבוצות (2.5 אחוזים בקרב גברים ו-10 אחוזים בקרב נשים). בקרב אקדמאים הפערים גדולים יותר (22 אחוזים בקרב גברים ו-18 אחוזים בקרב נשים), ונותרים גבוהים גם אחרי פיקוח על תחומי הלימוד. הפערים יכולים לנבוע מאיכות התעודה האקדמית, מעבודה במגזר הפרטי לעומת הציבורי ומעוד גורמים, אך נראה כי גם האקדמאים ממוצא אתיופי אינם משתלבים עדיין באופן מיטבי בשוק העבודה הישראלי.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

סקר ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה הישראלי

מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית
משיקים פרויקט ראשון מסוגו:
מה עושים עם התואר הזה?

בשנים האחרונות בדקו חוקרי מרכז טאוב היבטים שונים של שוק העבודה הישראלי כדי לזהות בעיות וכשלים מרכזיים שפוגעים בפריון העבודה ובצמיחה. אחד הממצאים העיקריים העולים מן המחקרים הוא חוסר הלימה ניכר בין הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה: התפלגות המקצועות הנלמדים באקדמיה שונה מאוד מהתפלגות המקצועות הדרושים למשק. התוצאה היא פגיעה בפריון ובצמיחה, והתרחבות פערי השכר בין הסקטורים השונים.

כדי לנסות ולהתמודד עם נושא זה מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית משיקים פרויקט ייחודי וראשון מסוגו: ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה בישראל.

שוק העבודה הישראלי מתאפיין בחוסר הלימה משמעותי בין הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה. במחקרם על פערי פריון מראים החוקרים ד"ר איתן רגב וגלעד ברנד (2015) כי ענף השירותים העסקיים והאחרים בישראל כפול בגודלו מזה שבמדינות ה-OECD.

כרבע מעובדי המגזר העסקי בישראל מועסקים בענף זה, לעומת כשמינית בלבד ב-OECD, ויש לכך תרומה רבה לפער הפריון. במחקרה על הגורמים לפערי השכר בין נשים לגברים (2016) מצאה החוקרת הדס פוקס כי שיעור הנשים בקרב כלל הסטודנטים בתחומים הטכנולוגיים היה ונותר נמוך, ועומד על 20-30 אחוז בלבד.

עובדה זו, ובחירת המקצוע בכלל, הם מהגורמים המרכזיים המסבירים את פערי השכר השעתיים בין נשים לגברים. במחקר נוסף משנת 2015 מראים ברנד ורגב כי שוק העבודה הולך ונעשה דואלי יותר ויותר, וכי כיום, שלא כבעבר, אין כמעט מעבר של עובדים מיומנים בין הסקטורים השונים.

נוכח הדואליות הגוברת, גדלה החשיבות שבהתאמת הרכב ההון האנושי לצורכי שוק העבודה. כאשר יש חוסר הלימה בין המקצועות הנלמדים באקדמיה לצורכי המשק, שוק העבודה מתקשה לתקן את עצמו, והתוצאה היא פגיעה בפריון ובצמיחה והתרחבות פערי השכר בין הסקטורים השונים. כדי לנסות ולהתמודד עם בעיה זו, ולתת לסטודנטים העתידיים הכוונה המבוססת על ניסיונם של הבוגרים כיום, מרכז טאוב והתאחדות הסטודנטים הארצית משיקים את פרויקט ההשכלה הגבוהה.

מטרת הפרויקט היא ליצור הלימה טובה יותר בין המקצועות הנלמדים באקדמיה לבין צורכי שוק העבודה. בימים אלה מופץ שאלון הפונה אל בוגרי האקדמיה ובוחן את אופן השתלבותם בשוק העבודה, ואת מידת ההתאמה של השכלתם לעיסוקם בפועל. השאלון בוחן את הרלוונטיות של ההשכלה האקדמית בהקשר של הקניית כלים מקצועיים, מציאת עבודה, כושר השתכרות ואופק מקצועי.

מטרת השאלון היא להפיק מניסיונם המעשי של הבוגרים נתונים ותובנות שיועילו לבחירה במקצוע הלימודים ולהערכת הרלוונטיות שלו בשוק העבודה – ולהעביר אותם לסטודנטים העתידיים שמתלבטים בבחירת תחום לימודיהם.

השאיפה היא להקנות להם כבר בשלב מוקדם זה מידע חיוני על צורכי שוק העבודה כדי שיוכלו לעשות בחירה מושכלת של תחום הלימודים, ובכך להביא לתיקון הדרגתי של בעיית חוסר ההלימה. לפרויקט זה, אם יצליח, יכולה להיות השפעה חיובית גדולה על פריון העבודה והצמיחה במשק, באופן שייטיב עם כולנו.

אתם מוזמנים להקדיש דקות אחדות למילוי אנונימי של השאלון, להשפיע ולהוביל לשינוי אמיתי.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית היא מרכז הפעילות לייצוג הסטודנט הישראלי, ובית לאגודות ולקהילות הסטודנטים שפועלות ברחבי הקמפוסים במכללות ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ. תפקידנו להעצים את מעמד הסטודנט בישראל, דרך מגוון רחב של פעילויות, כולל הקמה וייסוד של גופים המתמחים בשינוי מציאות דרך עשייה מקצועית ועמוקה הנוגעת בלב העשייה הציבורית, ניצבת מול מקבלי ההחלטות ומקדמת כל יום את המקום והכח של הסטודנטים, אנשי המחר.

 

 

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

הודעה לעיתונות 

למחקר המלא לחצו כאן

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר גלעד ברנד בוחן את הגורמים לפער החריג בין ענפי ההיי-טק, התעשיות המתוחכמות ויתר הענפים המייצאים, המתאפיינים בשכר גבוה ובצמיחה מהירה, ובין יתר שוק העבודה, שבו השכר נמוך והצמיחה אטית. קוטביות זו חריגה בהשוואה בין-לאומית: הממצאים מראים שהצלחתם של הענפים המשגשגים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, כפי שקורה במדינות מפותחות רבות, בין היתר מפני שניידות העובדים בין שתי קבוצות הענפים השונות נמוכה – וכך מתקיימות בישראל שתי כלכלות נפרדות.

לאור הנתונים, נראה כי השקעה ממשלתית נוספת בהיי-טק לבדה לא תוביל לעליית הפריון והשכר בשאר המשק, ויש לחפש כיווני פעולה אחרים.

בין הממצאים העיקריים:

• בעוד שבמדינות מפותחות אחרות הצלחתם של הענפים המשגשגים משפיעה גם על יתר ענפי המשק, נראה כי ממצא זה אינו תקף למשק הישראלי.

• עובדי היי-טק בישראל מרוויחים יותר מפי שניים מיתר עובדי המגזר העסקי – פער גבוה בהרבה מבמדינות מפותחות אחרות.

• המיומנויות של עובדי ההיי-טק גבוהות מהממוצע ב-OECD, אך ההישגים של יתר העובדים במגזר העסקי שאינו היי-טק נמוכים מאוד: מדורגים במקום ה-20 מתוך 24 מדינות ה-OECD שבמדגם.

• בישראל יש חסמי ייבוא המצמצמים את היקף הסחר עם חו"ל. שיעור הייבוא מהתמ"ג עומד על כ-28 אחוזים, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ונמצא במגמת נסיגה זה כעשור. הגבלת הייבוא תומכת בשקל החזק ובכך פוגעת בעיקר ביצואניות הקטנות שאינן ענפי היי-טק, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר.

לא אחת מכונה ישראל "אומת הסטארט-אפ", אולם ההצלחה של ענפי ההיי-טק לאו דווקא מורגשת בקרב כלל התושבים – והפריון לעובד, הקשור בקשר הדוק לרמת החיים במדינה, נותר נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. מחקר חדש של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עומד על הקשר בין ענפי המשק השונים ומראה מדוע הצמיחה המאפיינת את ענפי הטכנולוגיה העילית אינה מחלחלת לשאר המשק.

שוק אחד – שתי כלכלות: הצמיחה בענפים המייצאים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, והקיטוב בין העובדים בענפים השונים גדל

לפי ברנד, הסיבה המרכזית להבדלי הצמיחה בין הענפים היא שיש בישראל פערים גדולים במיוחד בין פרופיל העובדים בענפים המייצאים לחו"ל בהיקף רחב (שרובם משתייכים לתחומי ההיי-טק והתעשייה המתקדמת) ובין הענפים המקומיים, שפועלים בעיקר בשוק הישראלי.

הספרות הכלכלית והניסיון ההיסטורי מלמדים שהצמיחה בענפים המייצאים גבוהה יותר משל הענפים הפועלים בעיקר בשוק המקומי. החברות המייצאות חשופות יותר לחזית הטכנולוגית בעולם, ניצבות בפני תחרות עזה בשוק העולמי וצוברות ניסיון כתוצאה מחשיפה לשווקים חדשים. צמיחה זו הייתה צפויה להשפיע גם על יתר המשק דרך ניידות העובדים ומנגנון המחירים.

אולם בעוד שיש סימנים לתהליכים אלו במדינות מתפתחות אחרות, נראה שאלו תקפים פחות במשק הישראלי. למשל, במדינות שבהן הפריון בענפים המייצאים השתפר לאורך זמן, עלה שכר העבודה גם ביתר המשק; אולם המשק הישראלי חורג מהקשר בין המשתנים – וכוח הקנייה של העובדים גדל בקצב אטי מהצפוי (כפי שניכר בתרשים).

לפי ברנד, נראה שהתהליך שפועל במרבית מדינות העולם אינו תקף בישראל מפני שההבדלים בין העובדים בענפים המייצאים לאלו המועסקים בענפים המקומיים גדולים באופן חריג, ולכן ניידות העובדים נמוכה. למשל, מיומנות העובדים בענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי נמוכה מ-20 מתוך 24 מדינות OECD שבמדגם – אף על פי שהשכלתם הפורמלית אינה נופלת מזו שביתר המדינות המפותחות – ואילו מיומנותם של העובדים בענפים המייצאים גבוהה מעט מהממוצע.

ההבדלים הגדולים בין תכונות העובדים בשתי הקבוצות, שלא נצפו בהיקף דומה במדינות אחרות, מביאים לכך שאין מעבר של עובדים בין הקבוצות, ומנגנון המחירים שתואר למעלה חלש – כלומר, צמיחת הפריון בענפים המייצאים אינה מעודדת לחצי שכר והתייעלות ביתר שוק העבודה. כפועל יוצא מכך הפערים בשכר הם הגבוהים מכל יתר המדינות במדגם: עובדי מגזר ההיי-טק מרוויחים יותר מפי שניים מיתר העובדים במגזר העסקי

heb1

ההשקעה בהיי-טק משתלמת?

עוד מראה ברנד במחקרו כי הרכב הייצוא בישראל ריכוזי מאוד, ונשען במידה רבה על חברות ההיי-טק והתעשיות המתקדמות: 56% מסך המועסקים בענפים המייצאים עובדים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית – כמעט כפול מהממוצע ב-OECD והנתון הגבוה מבין כל המדינות. הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי ההרכב הייחודי של התעשיות המייצאות מביא לכך שהן מבוססות על העובדים בקצה העליון של התפלגות היכולות במשק, ולכן ההצלחה בענפים הללו אינה גוררת אחריה עלייה דומה בפריון בכלל המשק.

לאור זאת מעלה ברנד את השאלה האם המדיניות הממשלתית, המתמקדת בתמריצים לענפי ההיי-טק, צפויה לפתור את הבעיות גם ביתר שוק העבודה. ענפי ההיי-טק מעסיקים כ-9% מהעובדים במשק, וכבר כעת ניכר כי המעסיקים בתחום זה ניצבים בפני מגבלת היצע של עובדים – קרי, מתקשים לגייס עובדים מתאימים. מכאן, סביר לצפות שתמרוץ ממשלתי נוסף לחברות בתחומים אלו יתבטא במידה רבה יותר בעליית שכר נוספת לעובדים הקיימים, ופחות בעלייה בכמות העובדים בענף.

הריכוזיות של הייצוא הישראלי במוצרים עתירי טכנולוגיה נובעת ככל הנראה לא רק מהיתרונות היחסיים של ישראל בתחום, אלא גם מהתמריצים שניתנו לענפים לאורך השנים במסגרת התקנות לעידוד השקעות הון, ההגבלות על הייבוא במשק וצעדי מדיניות אחרים של הממשלות לדורותיהן בנושאי סחר בין-לאומי.

צעדים אלו תורמים במישרין לריכוזיות הרבה של הייצוא הישראלי, בכך שהם מעודדים את פעילותן של כמה יצואניות גדולות על חשבון יצואניות אחרות דרך מנגנון שער החליפין. השקל החזק מכביד במיוחד על פעילותן של החברות היצואניות שאינן עתירות טכנולוגיה, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר. עבור חברות כאלו, שינויים קטנים יחסית בשער החליפין יכולים להיות ההבדל בין פעילות ייצוא מצליחה לצורך להיוותר בגבולות השוק המקומי.

heb2

גישות נוספות לשיפור פריון העבודה: הכשרות מקצועיות והסרת החסמים לייבוא

כאמור, לאור התנאים שפורטו לעיל, ההשקעה בהיי-טק לבדה אינה צפויה להביא לשיפור בפריון ביתר שוק העבודה, אולם גם השקעה ישירה בענפים המקומיים טומנת בחובה סיכונים. פוטנציאל הצמיחה בענפים המקומיים נמוך – הם מושפעים פחות מחדשנות טכנולוגית ותלויים בביקוש מקומי בלבד, המוגבל מטבעו ותלוי ברמת ההכנסה של המשק. הנתונים שמביא ברנד מראים כי למרות הגידול החד בענפי השירותים והמסחר, חלקם בתוצר נותר כמעט זהה במשך ארבעה עשורים (45%–50%), כך ששיעור הולך וגדל של עובדים מתחלק בנתח שאינו גדל בעוגת התוצר.

נוסף לכך, הענפים המקומיים מתאפיינים בשפע יחסי של עובדים בשכר נמוך, לכן אין לחברות תמריץ כלכלי חזק להטמעת טכנולוגיות חדשות המביאות לחיסכון בכוח אדם. יתרה מכך: תמריצים לעידוד השקעות הון בענפים המקומיים עשויים לסייע בשיפור הפריון, אולם יש סיכון שהדבר יבוא על חשבון העובדים, מפני שהם תחליפיים לטכנולוגיה – והטמעת טכנולוגיות מתקדמות יותר עלולה לדחוק את העובדים נטולי הכישורים לענפים שבהם הפריון נמוך אף יותר, או לאבטלה.

נראה אם כן ששיפור הפריון במשק – הנחוץ להעלאת רמת החיים – עובר דרך הסטת התעסוקה בענפים המקומיים לעבר הענפים המייצאים. הנתונים מצביעים על שפע יחסי של עובדים במשלחי היד המאפיינים את הענפים המקומיים, לעומת קושי לגייס עובדים בענפים המייצאים. למשל, בקרב פקידים ועובדי משרד יש כ-3 מחפשי עבודה לכל משרה פנויה, לעומת יחס של 1.5 עובדים לכל משרה פנויה של הנדסאים וטכנאים.

לדברי ברנד, "כדי לגשר על פערי המיומנות בין העובדים בענפים המקומיים לכישורים הנדרשים בענפים המייצאים, ניתן לחשוב על ייסוד מסלולי הכשרה מקצועית והכשרה טכנולוגית שיגבירו את הניידות התעסוקתית וירחיבו את הנגישות לתעסוקה בענפים המייצאים".

המחקר של מרכז טאוב מציין גורם משמעותי נוסף שעשוי לעודד ייצוא ולאפשר לחברות נוספות ליהנות מהיתרונות של חשיפה לשוק הבין-לאומי: הסדרת תנאי השוק. המשק הישראלי מתאפיין בריבוי חסמי סחר, ובהם רגולציה רבה, תקנים ייחודיים לישראל והסדרה המכבידה על יבואנים מקבילים. חסמים אלו מקשים על הכניסה לשוק ויוצרים יתרונות לגודל במקטע הייבוא, ובכך מקטינים את היקף התחרות ומייקרים את המחירים של המוצרים המיובאים. כתוצאה מכך היקף הייבוא בישראל עומד על כ-28 אחוזים מהתמ"ג, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ואף חלה בו נסיגה בעשור האחרון (ירידה של 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה).

הירידה בהיקף הסחר היא תופעה כמעט ייחודית לישראל. היקף הייבוא קובע במידה רבה את היקף הייצוא (דרך מנגנון שער החליפין), לכן גם הייצוא בישראל נמוך יחסית ונמצא במגמת נסיגה, וכך גם שיעור המועסקים בענפים המייצאים (למעט בתחום תוכנה ושירותי מידע). כך, התבססות הייצוא על ענפי ההיי-טק הולכת וגוברת. צמצום הסחר מונע מהמשק למצות את יתרונותיו היחסיים, ולכן אינו סימן חיובי בראייה לטווח ארוך.

לסיכום אומר ברנד כי "נראה שהכיוון לשיפור הפריון בכלל המשק אינו עובר רק דרך מתן תמריצים להשקעות נוספות בהיי-טק, אלא בגיוון הרכב הייצוא לצד מסלולי הכשרה מקצועית וטכנולוגית, שיאפשרו ניידות בין המגזרים, וכן הסרת חסמים ושינוי מדיניות ההשקעות, כך שתאפשר תחרות רבה יותר על העובדים במשק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

הודעה לעיתונות: מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי (13.9) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'-ח': הבדלים בין מגזרים

מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את ההתקדמות של תלמידים מזרמי חינוך שונים מכיתה א' לכיתה ח', כדי לבדוק מה שיעור התלמידים המתקדמים במסלולים בלתי רגילים: קפיצת כיתה, חזרה על כיתה, ירידה לכיתה קודמת או שילוב בין המסלולים בשנים עוקבות. החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מצאו כי מסלולי התקדמות בלתי רגילים שכיחים במיוחד במגזר החרדי, ובפרט ברשת מעיין החינוך התורני. כמו כן, שכיחותם של מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים בבתי הספר החרדיים עולה עם השנים, ואילו בשאר המגזרים היא נותרת יציבה ואף יורדת. לדברי החוקרים, שיעור גבוה במיוחד של תלמידים המתקדמים במסלולים החריגים מעיד שיש סיכוי
סביר שקביעת התקדמות התלמידים אינה נובעת מצרכים חינוכיים אישיים של התלמידים, אלא משיקולים ארגוניים ומינהליים.

מן הממצאים העיקריים במחקר:

  • בנים מתקדמים במסלולית חריגים בשיעור גבוה מבנות: בחינוך הממלכתי כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות, ובחינוך הממלכתי-דתי והערבי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות.
  • שיעורי החריגות הגבוהים ביותר נמצאו במגזר החרדי: כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור (שכמעט ואינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך) נשארו כיתה, בחינוך החרדי המוכר (בתי ספר הממומנים בחלקם מכספי המדינה ונתונים לפיקוחה החלקי, אך לא שייכים לה) כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה, בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים, וברשת מעיין החינוך התורני כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה.
  • בבדיקת מספר השנים הנחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בכל זרם, עלה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על 025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני.

לא אחת נשמעות בשיח הציבורי טענות על אי סדרים ברישום תלמידים במערכת החינוך, אולם על פי רוב טענות אלו מתבססות על מקרים נקודתיים. פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס, חוקרים ראשיים במרכז טאוב, החליטו לבחון את הנושא באופן מקיף ושיטתי באמצעות בחינת ההתקדמות של תלמידים בין הכיתות בשכבות א'-ח'. העבודה מתבססת על נתוני משרד החינוך לכלל התלמידים הרשומים שנולדו בשנים 2000–1994 ולמדו בכיתות א'-ח' בשנים 2015–2001, ובודקת – לראשונה בישראל – את הפער בין מסלול ההתקדמות הצפוי של כל תלמיד ותלמידה (למידה של שנת לימודים אחת בכל כיתה) ובין המסלול שהם עוברים בפועל.

מסלולי התקדמות חריגים במערכת החינוך כוללים קפיצת כיתה (דילוג על שכבה אחת), חזרה על כיתה, ירידה לכיתה נמוכה יותר, ובמקרים נדירים – שילוב בין שני מסלולים בשנים שונות (למשל, חזרה על כיתה ובשנה אחרת קפיצה לכיתה גבוהה יותר). מסלולים אלו נועדו בבסיסם לספק מענה חינוכי אישי לתלמידים שמסיבות שונות לא הצליחו לסיים כיתה מסוימת בהצלחה, או מתקדמים בקצב מהיר במיוחד וזקוקים לאתגר. עם זאת, לדברי החוקרים שיעורים מוגדלים של תלמידים המתקדמים במסלולים אלו – ובפרט של תלמידים שחזרו על כיתה וגם קפצו כיתה בשתי שנים שונות – עשויים לרמז כי החריגות מהמסלול הרגיל לא נועדו לשרת את צורכיהם האישיים של התלמידים, אלא לענות על צרכים ארגוניים של המוסדות.

תרשים ראשון להודעה התקדמות תלמידים

בנים מתקדמים במסלולים בלתי רגילים בשיעור גבוה יותר מבנות; שיעורי החריגות הגבוהים ביותר הם במגזר החרדי

הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי באופן כללי, מסלול ההתקדמות של בנים שגרתי פחות מזה של הבנות. סיכוייהם של הבנים לחזור על כיתה, לרדת או לקפוץ כיתה גבוהים כמעט פי שניים מסיכוייהן של הבנות (כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות בחינוך הממלכתי, ובחינוך הממלכתי-דתי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות). נתון זה מתיישב עם מחקרים קודמים, שהראו כי בדרך כלל שיעורי הבנים בקרב אוכלוסיות מיוחדות – הן בקרב תלמידים בעלי בעיות משמעת והן בקרב מחוננים – גבוהים משיעורי הבנות.

עוד עולה מהנתונים כי השכיחות הנמוכה ביותר של מסלולי התקדמות בלתי רגילים היא בחינוך היהודי הממלכתי; בזרם זה פחות מאחוז מהבנים בכיתות א'-ח' ירדו כיתה, כ-5 אחוזים נשארו כיתה וכ-4 אחוזים קפצו כיתה. בקרב הבנות הנתונים עמדו על כמחצית משיעורים אלו.

לעומת זאת, הזרם שבו מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר היה החינוך החרדי. כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור נשארו כיתה, וכ-10 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה. בחינוך החרדי המוכר כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה וכ-14 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים מהבנים  נשארו כיתה וכ-18 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר של התקדמות בלתי רגילה: כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה, וכ-25 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בחינוך הערבי (כולל בדואים ודרוזים) ובזרם הממלכתי-דתי שיעור הבנים המתקדמים במסלול בלתי רגיל גבוה יותר מאשר במגזר הממלכתי ונמוך ביחס לחינוך החרדי: כ-10 אחוזים חזרו על אותה כיתה, וכ-6 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בקרב הבנות כאמור שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אולם גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי. בחינוך החרדי המוכר כ-13 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-9 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני כ-21 אחוזים חזרו על כיתה וכ-15 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה. ל­­עומת זאת, ברשת החינוך העצמאי – שבה מתחנכות מרבית הבנות החרדיות – דומים מסלולי ההתקדמות לאלו של הבנות  בזרמים הממלכתי-דתי, הערבי, הדרוזי והבדואי: כ-7 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-5 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך הממלכתי היו שיעורי ההתקדמות החריגה הנמוכים ביותר: רק כ-3 אחוזים חזרו על כיתה וכ-2 אחוזים
חזרו או קפצו כיתה. ההבדלים בין המגזרים נותרו בעינם גם לאחר שהובא בחשבון מיקומו של בית הספר

שכיחותם של המסלולים הבלתי רגילים עלתה בחינוך החרדי, ונותרה יציבה בשאר הזרמים

וינרב ובלס ממרכז טאוב בדקו במחקרם האם חל שינוי בשיעור התלמידים המופנים למסלולים חריגים לאורך זמן. מהממצאים עולה שבבתי ספר ממלכתיים יהודיים מסלולי ההתקדמות דומים לאורך שבע שנות הלידה שנבדקו (שיעור נמוך מ-0.5 אחוזים מכלל המחזור), והתבניות דומות בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך הערבי על זרמיו.

לעומת זאת, במגזר החרדי ניכרו שינויים משמעותיים בין השנים, והמסלולים הבלתי רגילים נעשו שכיחים יותר עם הזמן: לתלמידים שנולדו בשנת 2000 היה סיכוי גבוה בכ-50 אחוזים לרדת כיתה או לחזור על כיתה לעומת ילידי שנת 1995.

כדי לקבל זווית נוספת בדק המחקר של מרכז טאוב כמה שנים נחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת, בהתחשב בדפוסי ההתקדמות הייחודיים לכל זרם חינוך. הבדיקה העלתה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על  1.025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי הנתונים היו גבוהים יותר: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני. בקרב תלמידות המגמות היו דומות.

אם כן, הממצא המרכזי של המחקר הוא שקיים שוני משמעותי בשיעורי התלמידים המתקדמים במסלולים חריגים בין מגזרי החינוך וסוגי הפיקוח השונים. החריגות נפוצות יותר בבתי ספר חרדיים, ונמוכות יותר בבתי הספר הממלכתיים. החריגות הגבוהות ביותר נמצאו ברשת מעיין החינוך התורני ובעיקר בקרב בנים. לדברי החוקרים, "ריבוי התלמידים במסלולים הבלתי רגילים, ובעיקר השיעור הגבוה יחסית של תלמידים במסלול המשולב שאמור להיות נדיר ביותר – תלמידים שחזרו על כיתה ובהמשך קפצו כיתה – מצביעים על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל. הדמיון בשיעורי החריגות בין מחוזות שונים עשוי להעיד כי ככל הנראה הדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל-ארציות".

וינרב ובלס מסכימים כי פיקוח הדוק יותר על בתי הספר עשוי למנוע תופעות כמו דיווח על כיתות מלאות, הזכאיות למלוא התקצוב לכיתה, כאשר בפועל הן קטנות יותר, ואף לצמצם את משך השהות במערכת החינוך למינימום ההכרחי. בכך ניתן להפחית ככל הנראה את עלויות החינוך הציבוריות.

תרשים שני להודעה התקדמות תלמידים

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

הודעה לעיתונות: ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים

לקראת מסמך המלא לחצו כאן.

מחקר חדש של מרכז טאוב לקראת שנת הלימודים החדשה מראה כי למרות פערים משמעותיים בתקצוב בין המגזר היהודי למגזר הערבי, ההישגים הלימודיים של תלמידים ערבים השתפרו באופן ניכר

מחקרים רבים שנערכו בעבר השוו בין ההישגים הלימודיים של תלמידי המגזר היהודי לאלו של תלמידי המגזר הערבי והצביעו על פערים גדולים ביניהם, אולם מחקר חדש של נחום בלס ממרכז טאוב מוצא כי בשנים האחרונות חל שיפור מהותי בהישגי התלמידים הערבים והצטמצמו הפערים בינם ובין תלמידים יהודים. אף שיש עדיין פערים משמעותיים בתקצוב לתלמיד ולכיתה, הפערים בהשכלה ובוותק של המורים נסגרו כמעט לחלוטין, והפערים במספר התלמידים בכיתה הצטמצמו מאוד.

לפי המחקר, בהשוואה בין תלמידים בעלי נתוני רקע חברתיים-כלכליים דומים ניכר כי הישגיהם של תלמידי המגזר הערבי השתפרו בצורה ניכרת, והם מתקרבים לאלו של המגזר היהודי – ובחלק מן המקצועות אף עולים עליהם. לאור זאת, כדי לצמצם את הפערים יש להתמקד במישור החברתי-כלכלי הכללי.

מן הממצאים העיקריים במחקר:

  • יש פערים גדולים בתקצוב לתלמיד בין המגזר הערבי למגזר היהודי (כ-20 אלף שקלים לתלמיד במגזר היהודי לעומת כ-16 אלף במגזר הערבי בבית ספר יסודי), אף שהגידול בתקצוב לאורך השנים היה גדול יותר במגזר הערבי.
  • שיעור המורים האקדמאים במגזר הערבי עולה על שיעורם במגזר היהודי.
  • בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים עלו שיעורי הלמידה במגזר הערבי בצורה ניכרת, בעיקר בקרב בנות (מ-59% ל-94% בין 1990 ו2015).
  • שיעור הניגשים לבגרות במגזר הערבי דומה לשיעור במגזר היהודי, ובמגזר הדרוזי הוא אף עולה עליו.
  • הפערים בין המגזרים בציוני הבגרות במתמטיקה ובמדעים הצטמצמו; באנגלית ובמדעי המחשב הפערים נותרו גדולים.
  • חלה עלייה ניכרת בשיעור הערבים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה ובחלקם בקרב בעלי התארים.
  • בבדיקת הישגי התלמידים במבחנים הבין-לאומיים, עלה כי במבחני PISA בתיכון, הפער בין תלמידי המגזר היהודי לתלמידי המגזר הערבי גבוה (104 נקודות) ונותר גבוה גם בחלוקה לקבוצות לפי רקע חברתי-כלכלי.

מחקר חדש שערך חוקר מרכז טאוב נחום בלס בדק את השינויים שחלו במגזר הערבי במערכת החינוך, הן בהיבט של משאבים המופנים אליה והן בהיבט של תוצאות לימודיות. המחקר מראה כי אף שקיימים עדיין פערים בין החינוך הערבי לחינוך העברי, בהיבטים רבים מצבו של החינוך הערבי השתפר מאוד.

דוגמה אחת לכך היא איכות כוח האדם בהוראה. בלס מראה כי שיעור המורים האקדמאים במגזר הערבי עולה על שיעורם במגזר היהודי בכל שלבי הגיל (95% לעומת 91% בחינוך קדם יסודי, למשל), וכי שיעור המורים בעלי תואר שני גדל במהירות רבה יותר ומתקרב לזה של היהודים, אם כי בחינוך העל-יסודי עדיין קיימים פערים ניכרים בין שני המגזרים בהיבט זה (כ-29% לעומת כ-%43). מדד אחר שנבדק הוא גודל הכיתה. בלס מראה כי מאמצי משרד החינוך להקטנת הכיתות לא הניבו שינוי של ממש במגזר היהודי, אך במגזר הערבי התוצאות היו מרשימות יותר; ב-2015 מספר התלמידים בכיתה בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים במגזר הערבי היה נמוך יותר מאשר במגזר היהודי, ורק בחטיבה העליונה הוא היה גבוה יותר.

שיעורי הלמידה במגזר הערבי עלו בצורה ניכרת, בעיקר בקרב בנות

מן המחקר של מרכז טאוב עולה כי בתוך 15 שנים בלבד סגר המגזר הערבי כמעט לחלוטין את הפער בשיעורי הלמידה בגילי 5–4. גם שיעורי הלמידה בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים גדלו והגיעו כמעט למיצוי. מאז 1990 עלו השיעורים במגזר היהודי מ-90% ל-97%, ובמגזר הערבי – מ-63% ל-93%. בולטת במיוחד העלייה בקרב בנות במגזר הערבי, מ-59% לכ-94%.

עלייה חלה גם בשיעור הערבים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה ובחלקם של ערבים מתוך כלל מקבלי התארים, לצד ירידה בשיעור הערבים שלא התקבלו ללימודי תואר ראשון ושני (ראו לוח). נוסף על כך, אלפי סטודנטים ערבים לומדים במוסדות לימוד אקדמיים בירדן, ברשות הפלסטינית ובארצות אחרות.

Screen Shot 2017-08-28 at 10.33.53 PM

למרות ההתקדמות, ראוי לציין כי בשנת 2015 רק 36% מבני 34–25 במגזר הערבי היו בעלי יותר מ-13 שנות לימוד, לעומת 72% מבני גילם היהודים.

ההישגים הלימודיים של המגזר הערבי עלו בחלק מהמקצועות, ובחלוקה לפי קבוצות רקע חברתי-כלכלי הפערים בין שני המגזרים מצטמצמים

מנתוני ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך) ל-2016 עולה כי בקרב תלמידים דוברי ערבית חלה עלייה ניכרת בציוני מבחני המיצ"ב במתמטיקה בכיתה ה', ועלייה מתונה באנגלית. העליות הובילו לצמצום פערים בין שני המגזרים במקצועות אלו. בכיתות ח' הצטמצם הפער בציוני המבחנים במדע ובטכנולוגיה, אולם הפער במתמטיקה גדל והפער באנגלית נותר ללא שינוי.

בלס מראה במחקרו כי בקרב כלל התלמידים, הפרשי הציונים בעשר השנים האחרונות בכל המקצועות אכן גדולים בכיתות ה' וח' (כ-26 נקודות באנגלית בכיתה ה', וכ-63 בכיתה ח'). אך כאשר משווים בין התלמידים בכל מגזר בחלוקה לשלוש קבוצות על פי נתוני מדד הטיפוח של בתי הספר שהם לומדים בהם, ההפרשים בציונים נמוכים בהרבה ומצטמצמים עד לכמחצית (בקבוצת רקע חברתי-כלכלי נמוך – פער של כ-14 נקודות באנגלית בכיתה ה' וכ-33 נקודות בכיתה ח'). בקבוצת הביניים ציוניהם של התלמידים הערבים אף עולים לעתים על אלו של היהודים.

לדברי בלס, ייתכן שבפועל הפערים קטנים עוד יותר: "חלוקה לשלוש קבוצות לפי מדד טיפוח היא גסה מדי ומטה לרעה את הישגי המגזר הערבי, מאחר שחלקם של תלמידי המגזר הערבי בעשירונים החלשים גבוה מזה של היהודים", הוא אומר. "בתוך הקבוצה החלשה שיעור התלמידים הערבים מהשכבות החלשות ביותר גבוה מאשר שיעורם של היהודים, וסביר להניח שהציון הממוצע של הערבים בקבוצות אלו נמוך יותר מזה של היהודים". בלס מציע כי חלוקה מפורטת יותר לעשירוני טיפוח עשויה להציג את ההישגים של תלמידי המגזר הערבי באור חיובי יותר.

השיפור בהישגי התלמידים הערבים ניכר גם בגילים מאוחרים יותר. שיעור הניגשים לבחינות הבגרות במגזר הערבי (81%) דומה לשיעורם במגזר היהודי (84%), ובמגזר הדרוזי הוא אף עולה עליו (90%). הפער בשיעור הזכאים לתעודת בגרות בין תלמידים יהודים לערבים הצטמצם מ-17% לטובת היהודים בשנת 2000 (מתוך הניגשים) ל-12% בשנת 2015. מאז שנת 2000 קצב השיפור במגזר הבדואי דומה לזה שבמגזר היהודי ואף עולה עליו, ושיעור התלמידים הדרוזים הזכאים לבגרות עומד על כ-66% – גבוה יותר מזה של התלמידים היהודים, העומד על כ-62%.

שיעור זכאות לבגרות לפי מגזר

בשנים 2014–2005 חלה ירידה ניכרת בסך כל הניגשים היהודים לבחינות הבגרות, בעיקר מסיבות דמוגרפיות: צמצום גודלם של השנתונים וגידול יחסי בחלקה של האוכלוסייה החרדית. במגזר הערבי, לעומת זאת, מספר הניגשים לבחינות הבגרות כמעט הוכפל.

ומה באשר לטיב תעודת הבגרות? התפלגות הניגשים לבחינת הבגרות לפי מספר יחידות הלימוד במתמטיקה מורה כי במגזר היהודי חלה ירידה גדולה במספר הניגשים לבחינה בארבע ובחמש יחידות, ועלייה במספר הניגשים בשלוש יחידות. במגזר הערבי מספר הניגשים לארבע יחידות עלה בכ-2%, מספר הניגשים בחמש יחידות ירד בכ-3%, ומספר הניגשים ברמת שלוש יחידות עלה ביותר מ-100%. עלייה זו עשויה להעיד על התפתחות חיובית של הגדלת חלקן של אוכלוסיות חלשות יותר בשיעור הזכאים לתעודת בגרות. הציון הממוצע של הנבחנים דומה מאוד בכל המגזרים.

באנגלית, לעומת זאת, הפערים עדיין גדולים: במגזר היהודי שיעור התלמידים העוברים את הבחינה הוא 58%, במגזר הערבי – 14%, ובמגזר הדרוזי – 25%. בכימיה ובביולוגיה עלה שיעור הזכאים במגזר הערבי, והוא גבוה מהשיעור במגזר היהודי. הסבר אפשרי לכך הוא מודעותם של ההורים והתלמידים לצורך לפנות למקצועות המאפשרים השתלבות במסלולי קידום מקצועי שפתוחים יותר לציבור הערבי, כמו רוקחות ורפואה. בפיזיקה ובמדעי המחשב שיעור התלמידים העוברים במגזר הערבי דווקא ירד, והיה נמוך מזה שבמגזר היהודי.

הישגים במבחנים הבין-לאומיים: השיפור נעצר בגבולות ישראל

לעומת ההישגים שהוצגו עד כה, בלס מראה כי במבחנים הבין-לאומיים הפערים בין המגזרים הצטמצמו במידה פחותה, ולעתים אף נותרו בעינם – גם בהשוואה בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי דומה. למשל, במבחן PIRLS 2011 (לחינוך היסודי) ניכר שככל שהרקע החברתי-כלכלי חזק יותר הציון גבוה יותר, והפערים בין לטובת יהודים לא הצטמצמו גם בחלוקה לקבוצות.

קשר דומה נמצא גם במבחן TIMSS 2015 (לחטיבת הביניים). פער הציונים בין כלל התלמידים היהודים לכלל התלמידים הערבים במבחן היה גבוה (70 נקודות), אולם בהשוואה בין תלמידים מאותו רקע הפער בין ממוצעי הציונים במתמטיקה של שני המגזרים קטן יחסית: 12 נקודות בלבד בקבוצת הרקע החברתי-כלכלי הגבוה. מכאן עולה כי לפחות חלק מהפער הגדול בין הישגיהם של שני מגזרי השפה במתמטיקה נובע מהרקע החברתי-כלכלי של התלמידים.

במבחן PISA 2015 (לחטיבה העליונה) עמד הפער בין המגזרים בכללותם על 104 נקודות (מתוך 800), וברוב המקרים הוא נשמר גם בפילוח לפי רקע חברתי-כלכלי: בתוך קבוצת הרקע הנמוך הפער בין המגזרים מצטמצם ל-67 נקודות, ברקע הבינוני הוא נותר דומה לפער הכללי, וברקע הגבוה אף גדל.

מדוע בחלק מהמשתנים המבטאים הישגים לימודיים וחינוכיים הישגי התלמידים במגזר הערבי דומים לאלו של תלמידי המגזר היהודי, ולעתים אף עולים עליהם, ואילו במשתנים אחרים ההישגים שלהם נמוכים בהרבה? רבים טוענים כי הציונים אינם משקפים את היכולות האמיתיות של התלמידים, עקב תופעת העתקה רחבת היקף. אולם מנתוני משרד החינוך (2017) עולה כי שיעור הבחינות הפסולות עומד על פחות מאחוז אחד. גם אם אכן קיימת תופעה רחבת היקף של העתקות, אין בה משום הסבר לשיעורים הגבוהים של הלמידה ושל ההשתתפות בבחינות. הסבר אפשרי נוסף הוא, כאמור, החלוקה הגסה לשלוש קבוצות לפי מגזר ורמת טיפוח, אשר מטה לרעה את הישגי התלמידים הערבים.

חוקר מרכז טאוב נחום בלס מסכם ואומר כי "את הפער הגדול בהישגים בין כלל התלמידים היהודים לכלל התלמידים הערבים אפשר להסביר במידה רבה בנתוני הרקע החברתי-כלכלי שלהם, ואם רוצים לצמצם אותו, יש להתמקד במישור החברתי-כלכלי הכללי".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

הודעה לעיתונות: מגמות בשוק העבודה

לקריאת הפרסום המלא לחצו כאן 

מגמות בשוק העבודה

שוק העבודה הישראלי עובר מכלכלה מסורתית לכלכלת טכנולוגיות מידע ושירותים מודרנית. עקב כך, חלק מהמקצועות במשק מצויים בסיכון לאוטומציה, כלומר העובדים שמועסקים בהם עשויים להיות מוחלפים במכונות או במחשבים. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' קלוד בר רבי וקיריל שרברמן מגלה כי בשנים האחרונות חלה ירידה בחלקם של עובדים במקצועות בסיכון גבוה, אולם בקרב ערבים ועולים הירידה קטנה יותר מאשר בקרב יהודים שאינם עולים. עוד מצא המחקר כי התשואה להשכלה עלתה מאז 2003, בעיקר בקרב נשים.

מממצאי המחקר:

  • בין 2013 ל-2015 חלה עלייה בחלקם היחסי של עובדים במשלחי יד בסיכון נמוך לאוטומציה, וירידה בחלקם של משלחי יד בסיכון גבוה. הירידה בקרב נשים הייתה גדולה יותר מאשר בקרב גברים.
  • במגזר הערבי נרשמה עלייה בחלקם של עובדים במקצועות בסיכון נמוך יחסית, בעיקר עובדי מכירות ושירותים. לעומת זאת, בקרב עולים שיעור המועסקים במשלחי יד בלתי מקצועיים (המוגדרים בסיכון גבוה) בקרב גילאי 54–45 עלה, מה שעלול לנבוע מקשיי קליטה.
  • פער השכר השעתי בין בעלי 18 שנות לימוד לבעלי 12 שנות לימוד עמד על כ-35 אחוז בקרב גברים ועל כ-40 אחוז בקרב נשים ב-2014 – עלייה ביחס ל-2003. פער השכר הקטן ביותר בין רמות ההשכלה השונות הוא בקרב עולים.
  • במגזר הערבי כישורי העובדים נמוכים יחסית: שיעור בעלי מיומנויות גבוהות בקריאה ובמתמטיקה עמד על
    אחוז אחד בלבד, לעומת 13–10 אחוז בקרב יהודים (לפי סקר מיומנויות מבוגרים של
    PIAAC).

בשנים האחרונות מתחולל דיון ער בנושא מקצועות הנמצאים בסיכון גבוה להיעלם משוק העבודה כתוצאה מתהליכי מודרניזציה, המתבטאים במעבר מכלכלה מסורתית, שבה התעשייה והייצור הם הקטר של המשק, לכלכלת טכנולוגיות מידע ושירותים, שבה ענפים עתירי ידע והשירותים הם מנועי הצמיחה העיקריים.

מחקר חדש של פרופ' קלוד בר רבי וקיריל שרברמן ממרכז טאוב מוסיף נדבך חדש לעיסוק בנושא, ובוחן את המגמות בסיכון לאוטומציה בשוק בין 2013 ל-2015. המחקר בודק את השינויים בחלקם היחסי של משלחי יד שונים בכלל המשק, ומציג את השינויים לפי דירוג הסיכון לאוטומציה של משלחי היד. השינויים נבחנו הן במגזר הכללי, הן בחלוקה לגברים ולנשים ולמגזרים שונים (יהודים  שאינם עולים, ערבים ועולים שהגיעו לישראל מאז 1990).

המחקר מצא שהחלק היחסי של עובדים במשלחי יד בסיכון נמוך עלה, ואילו חלקם של עובדים במשלחי יד בסיכון גבוה ירד. השינויים בקרב נשים היו גדולים יותר מאשר בקרב גברים, בעיקר מפני שחלה עלייה בחלקם של העובדים בקטגוריה "מקצועות אקדמיים", ובקרב נשים רמת ההשכלה הממוצעת גבוהה יותר. בד בבד חלקם של משלחי היד הפקידותיים בכלל המשק הצטמצם, ואחוז הנשים המועסק במקצועות אלו גבוה במיוחד.

לצד זאת מצאו בר רבי ושרברמן ירידה משמעותית בחלקן של נשים המועסקות בקטגוריית הפקידות – תהליך שעשוי להצביע על כך שעבודות אדמיניסטרציה מסוימות כבר עברו תהליך אוטומציה ומחשוב (ועדות לכך היא סגירת סניפי בנקים, מיקור חוץ של שירותי מזכירות ושימוש בתוכנות מחשב לניהול משרד).

העלייה בחלקן של משרות בסיכון נמוך, הנובעת כנראה מביקוש גובר למקצועות הדורשים מיומנות גבוהה, משפיעה על גובה השכר הממוצע.

ערבים רבים יותר עובדים כעובדי מכירות ושירותים; עולים המועסקים כעובדים בלתי מקצועיים חשופים לסיכון גבוה לאוטומציה

ממצאי המחקר של מרכז טאוב מראים כי במגזר הערבי חלה ירידה בחלקם של עובדים בתעשייה וייצור (הנחשבים לבעלי סיכון גבוה לאוטומציה) ועלייה גדולה יחסית בחלקם של עובדי מכירות ושירותים ובעלי מקצועות פקידותיים, הנמצאים בסיכון נמוך יותר. הסבר אפשרי לכך הוא שתהליך האוטומציה של עבודות ייצור, תעשייה ובינוי הוביל לכך שעובדים בעלי מיומנויות נמוכות נאלצו לעבור לעבודות בשירותים ומכירות. חל שינוי קטן (עלייה של אחוז) בחלקם של ערבים העובדים במשלחי יד אקדמיים. עם זאת, השינוי קטן ביחס לאוכלוסייה היהודית (עלייה של 1.9 אחוזים), ובהתאם גם השינוי בשכר הממוצע בקרב ערבים נמוך יותר.

סיבה אפשרית לכך היא שהכישורים הרלוונטיים לשוק העבודה במגזר הערבי נמוכים יחסית: שיעור בעלי מיומנויות גבוהות בקריאה ובמתמטיקה בקרב ערבים בגילי 65–16 עומד על אחוז אחד בלבד, לעומת 13–10 אחוז בקרב יהודים (לפי סקר מיומנויות מבוגרים בין-לאומי של PIAAC).

בקרב עולים נרשמה ירידה גדולה יותר בחלקם של העובדים המקצועיים ועלייה קטנה יותר בחלקם של העובדים במשלחי יד אקדמיים (ביחס ליהודים שאינם עולים). עלייה חריגה בחלקם של המועסקים במשלחי יד בלתי מקצועיים (דוגמת ניקיון ושמירה) ניכרת בקרב גברים בני 54–45 שעלו לישראל בשנים 1995–1990. לדברי החוקרים, "הנתונים מעידים ככל הנראה על קשיי קליטה בקרב קבוצה זו של עולים שנמצאים בישראל מעל עשור ומתקשים להסתגל לשינויים בשוק העבודה המודרני".

נשים שעלו לישראל מ-2008 ואילך מועסקות כעובדות בלתי מקצועיות בשיעורים גבוהים כמעט בכל קבוצות הגיל, אולם השינויים בתמהיל משלחי היד בקרבן מהיר יותר – ומכאן אפשר להניח שסיכוייהן לשפר את מצבן ולעבוד במשלחי יד רווחיים יותר ובסיכון נמוך יותר לאחר ההתאקלמות בארץ גבוהים יותר משל הגברים.

עם הסיבות לקושי של עולים להיקלט בשוק התעסוקה נמנות קשיי שפה בעברית, ולעתים גם באנגלית. העולים בכלל, והנשים העולות בפרט, מאופיינים בשיעור גבוה של בעלי תארים אקדמיים שאינם תואמים את שוק העבודה המקומי, ולכן מתפשרים על תעסוקה במשלחי יד שאינם דורשים השכלה אקדמית. למרות זאת, עולים מועסקים בשיעורים מעט גבוהים מאלו של יהודים שאינם עולים.

השינוי בחלקם היחשסי של משלחי יד

גידול הפערים על בסיס השכלה תורם להגדלת פערי ההכנסות מעבודה, בעיקר בקרב גברים; בקרב עולים הפערים התרחבו

החלק השני במחקרם של פרופ' בר רבי ושרברמן עסק בשינוי בתשואה להשכלה, היינו: באיזו מידה שנת השכלה פורמלית משפרת את שכרו השעתי הממוצע של העובד (בפיקוח על מאפיינים אחרים של העובדים כמו ניסיון פוטנציאלי, מגזר ומשלח יד).

הממצאים מראים כי מאז שנת 2003 חלה עלייה כללית בתשואה להשכלה. עלייה זו מעודדת עובדים (בעיקר צעירים) לרכוש השכלה נוספת, ובכך הם משפרים את האיכות והמיומנות של כוח העבודה. אולם גידול התשואה להשכלה תורם גם להגדלת הפערים בין העובדים בהכנסות מעבודה.

בשנת 2003 שכרם השעתי של גברים בעלי 18 שנות לימוד (המקבילות לתואר שני) היה גבוה בכ-31 אחוז משכרם של בעלי 12 שנות לימוד (המקבילות לסיום תיכון או תעודת בגרות). ב-2011 עמד הפער על כ-40 אחוז, בשל עלייה בתרומה של שנת השכלה לשכרו של העובד. בשנת 2014 הפער עמד על כ-35 אחוז, כלומר גבוה יותר מב-2003 אך נמוך יותר מב-2011. הצטמצמות הפערים בין 2011 ל-2014 נבעה בעיקר מעליית השכר בקרב גברים בכל רמות ההשכלה ומירידה בתרומה של שנת השכלה לשכר.

בקרב נשים, הפער במתאם בין השכר השעתי להשכלה ב-2003 של בעלות 18 שנות לימוד לבעלות 12 שנות לימוד עמד על כ-27 אחוז. ב-2011 עלה הפער לכ-37 אחוז וב-2014 הוא הגיע לרמה של כ-41 אחוז. לפי בר רבי ושרברמן, הסיבה לגידול בפער היא שינויים בתמהיל משלחי היד שנשים הועסקו בהם בין 2003 ל-2014.

בקרב גברים ערבים פערי השכר בין עובדים משכילים לעובדים בעלי השכלה נמוכה יותר היו דומים לשיעור הכללי ב-2003, אולם עד 2014 חלה ירידה בפער, בניגוד למגמה בקרב כלל הגברים. ההבדל נעוץ בכך שהעלייה בשכרם של גברים ערבים בשנים אלו הייתה מתונה יותר מאשר בקרב כלל הגברים, לכן ערכה של שנת השכלה נותר נמוך יותר.

גם בקרב גברים עולים חלה עלייה בתשואה להשכלה, אולם הפערים נמוכים יותר מאשר בקרב כלל הגברים: פער השכר בין עולה בעל 18 שנות לימוד לבעל 12 שנות לימוד היה רק כ-14 אחוז ב-2003,  וכ-22 אחוז בשנת 2014. להבדלים בין התפלגות משלחי היד בקרב עולים לזו של יהודים שאינם עולים יש תרומה רבה לפערים בין הקבוצות. חלקם היחסי של העולים העובדים במשלחי יד בשכר נמוך ובינוני, גבוה ביחס ליהודים שאינם עולים, וכך גם שיעור בעלי ההשכלה האקדמית שמועסקים במשלחי יד אלו, לכן התשואה להשכלה בקרבם קטנה יותר.

מגמה שונה ניכרה בקרב נשים עולות. בקבוצה זו ירדה התשואה להשכלה בין 2003 ל-2011, בשל עלייה בחלקן היחסי של עובדות במשלחי יד בשכר ביניים או נמוך (מכירות ושירותים, מקצועות פקידותיים וטכניים) וירידה בחלקן של מועסקות כעובדות מקצועיות ובלתי מקצועיות ועובדות בתפקידי ניהול.  לעומת זאת, בין 2011 ל-2014 חלה עלייה בתשואה להשכלה בקרב עולות, כתוצאה מעלייה בחלקן של מועסקות במשלחי יד אקדמיים, המשך עלייה בחלקן של מועסקות במשלחי יד טכניים וירידה במשלחי יד פקידותיים.

בין היתר, העלייה חלה הודות לנשים צעירות שהיו קטינות בעת עלייתן, שהשכלתן וכישוריהן מותאמים יותר לשוק העבודה הישראלי. שיעורן של עולות אקדמאיות המועסקות במשלחי יד בשכר בינוני ונמוך גבוה משל גברים עולים, נתון המרמז שכישוריהן מותאמים פחות לשוק העבודה ביחס לגברים.

חוקרי מרכז טאוב מציינים כי "העלייה בתשואה להשכלה, בשילוב הגידול בהיצע העבודה של בעלי השכלה גבוהה, מצביעה על המשך העלייה בביקוש לעובדים בעלי מיומנויות גבוהות, וסביר להניח שהעלייה בשכרם תימשך".

פער השכר גדל, בעיקר הפער בין ערבים ועולים לשאר האוכלוסייה

מתחילת שנות האלפיים נצפתה מגמה של צמצום פערים בין בעלי שכר גבוה לנמוך, אולם משנת 2013 ואילך ניכרת התרחבות הפערים בשוק העבודה. אי השוויון מתבטא גם בפערי השכר בין יהודים שאינם עולים לערבים, ובין עולים ליהודים  שאינם עולים. בבדיקה לאורך זמן הפער בין יהודים לערבים נמצא יציב למדי אולם הפערים בין עולים ליהודים ותיקים וילידי הארץ הצטמצמו, בשל שיפור בתמהיל משלחי היד בשנים האחרונות (בעיקר בקרב נשים עולות). גם לשיעורי תעסוקה גבוהים יותר של עולים ועולות הייתה תרומה לצמצום הפערים.

בר רבי ושרברמן מציינים כי "המגמות שתוארו לעיל תרמו להאצת תהליך הקיטוב בתעסוקה ובשכר, המלווה בגידול אי השוויון בשוק העבודה. אולם מגמות אלו משקפות גם תמורות חיוביות, כמו מודרניזציה של כוח העבודה". לדבריהם, "הגידול בפער השכר מושפע מכניסתם של בעלי מיומנויות נמוכות לשוק העבודה, שבעבר נסמכו כנראה על מערכת הרווחה וכעת תורמים לתוצר הלאומי. אך הסיבה העיקרית היא עלייה מתמדת בחלקם של בעלי השכלה אקדמית בהיצע העבודה, בשל כניסתם של עובדים צעירים ומשכילים יותר מבעבר לשוק העבודה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749

 

 

 

תמונת מצב המדינה 2017

השנים החולפות בישראל היו טובות במובנים רבים: האבטלה ירדה, אחוז גבוה מהחרדים נכנסו למוסדות להשכלה גבוהה ולשוק העבודה, שיעור תעסוקת הנשים גבוה מאי פעם וההוצאה החברתית עלתה. כמו כן ניכרות מגמות שיפור במערכת החינוך, ונראה כי הישראלים ממשיכים להיות בריאים יותר מעמיתיהם האירופאים.

לצד זאת, מחקרי מרכז טאוב מגלים גם נתונים מדאיגים: הישראלים מוציאים יותר על בריאות, האוכלוסייה נמצאת במגמת הזדקנות מתמשכת, נתון שיצריך היערכות מתאימה, מקורות הצמיחה במשק כיום אינם כנראה בני קיימא ושיעור העוני בישראל לפי הכנסות פנויות הוא עדיין הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD.

כל הנתונים הללו, ורבים אחרים, נמצאים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. החוברת בנויה מתרשימים המלווים בהסבר קצר בכל עמוד, בהתבסס על מחקרי מרכז טאוב מהשנה החולפת. היא מציגה תמונה מקיפה וכוללת – ועם זאת נגישה וקריאה מאוד – של מצב החברה והמשק בישראל בתחומים מאקרו-כלכלה, רווחה, בריאות, חינוך ושוק העבודה.

מן הממצאים הבולטים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב:

מאקרו-כלכלה: בשנה החולפת ניכרו עלייה בתעסוקה, ירידה באבטלה ועלייה גדולה בתמ"ג, אולם לא בטוח כי המגמה החיובית תוכל להימשך ויש למצוא מקורות צמיחה אחרים

המשק צומח בקצב נאה, אך יתקשה להתמיד בקצבי הצמיחה הנוכחיים. ב-2016 חלה עלייה חדה ומפתיעה של 4 אחוז בתמ"ג. אולם נראה כי זו חריגה מהתוואי ולא מגמה. הגורמים להאצה בצמיחה בשנה זו היו השקעה גדולה וחד-פעמית של חברת "אינטל" במפעל בקריית גת ועלייה חדה בייבוא מכוניות בעקבות שינויים צפויים בדרגות המס. בהסתכלות ארוכת טווח הצמיחה של כלכלת ישראל מאכזבת, במידה רבה בשל קיפאון ממושך בפריון בענפים שאינם היי-טק ותעשייה – כלומר, רובו המוחלט של המגזר העסקי. פריון העבודה ירד מעט בשנה האחרונה, בהמשך למגמה שמאפיינת את חמש השנים האחרונות, בין היתר בשל כניסתן של אוכלוסיות חדשות בעלות מיומנויות נמוכות לשוק העבודה.

ישראל מדורגת במקום 22 מתוך 34 מדינות ה-OECD בתמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה, ודירוג זה נותר קבוע כבר שנים. עם זאת, יתרונה של ישראל על המדורגות תחתיה הצטמצם מאוד ויתרונה ממשיך להישחק בעקביות, וללא שיפור בתוואי הצמיחה הנוכחי המשק הישראלי עלול להידרדר במורד הרשימה.

רמת התעסוקה בישראל כיום גבוהה מאוד ונראה שכמעט הגיעה למיצוי. גורם שצפוי לצמצם את היקף התעסוקה הוא הזדקנות האוכלוסייה בישראל: הירידה בחלקם של גילאי העבודה העיקריים (64–25) באוכלוסייה בחמש השנים האחרונות גרעה כשתי נקודות אחוז מהצמיחה לנפש, ומגמה זו צפויה להימשך ולגרוע כ-0.6 אחוז מהצמיחה מדי שנה עד תום העשור.

בעשור האחרון קצב הגידול בהון האנושי ירד משמעותית. לאחר כמה שנים שמרכיב ההון האנושי תרם משמעותית לצמיחה, מסתמן כי צמיחה זו מתקרבת לידי מיצוי. יותר ויותר מהעובדים שנקלטים בשוק העבודה למדו במכללות שנפתחו בעשורים האחרונים (בעיקר בתחומי עריכת דין ומנהל עסקים), ואיכות ההכשרה שהן מעניקות נמוכה ביחס לאוניברסיטאות.

ישראל מדורגת במקום ה-52 ברמת הקושי לנהל עסקים, לפי דוח הבנק העולמי לשנת 2016 – מתחת לרוב מדינות ה-OECD. דירוג זה מצביע על הצורך לייעל את תהליכי הביורוקרטיה.

1

רווחה: ההוצאה על רווחה ועל המלחמה בעוני עלתה, אולם שיעור העוני לפי הכנסות פנויות בישראל נותר הגבוה ביותר בין מדינות ה-OECD

  • שיעור העוני בישראל נמוך מבמרבית מדינות ה-OECD לפי הכנסות כלכליות (לפני השפעת המסים והתשלומים מהמדינה), אולם לפי בדיקת ההכנסות הפנויות לשימוש משק הבית ישראל נמצאת במקום האחרון, לצד מקסיקו. ההפרש הגדול בין שני סוגי מדדי העוני (הכנסות כלכליות מול הכנסות פנויות) מעיד על חוסר הצלחה של המדינה בצמצום העוני בעזרת מיסוי ומערכת הביטחון הסוציאלי, בין היתר בשל נטל המס הנמוך ואוכלוסיות גדולות המתאפיינות בהון אנושי נמוך, אחוזי השתתפות נמוכים בשוק העבודה ומשפחות גדולות.
  • בשנת 2017 צפויה תוספת ההוצאה למלחמה בעוני לעמוד על כ-4 מיליארד שקלים (כ-54 אחוז מהסכום שהומלץ בוועדת אלאלוף), לעומת 1.9 מיליארד שקלים (כ-26 אחוז) ב-2016. עיקר תוספת התקציב ב-2017 תוקדש להפעלת תכנית "חיסכון לכל ילד", למס הכנסה שלילי ולהגדלה נוספת של השלמת הכנסה לאזרחים ותיקים.
  • ההוצאה החברתית (הכוללת חינוך, בריאות ורווחה) עמדה בשנת 2015 על 192 מיליארד שקלים, הרמה הגבוהה ביותר מתחילת המאה. ההוצאה הכוללת על רווחה עומדת על כ-94 מיליארד שקלים, שהם כ-21 אחוז מסך ההוצאה הממשלתית.

  • עיקר העלייה בתקציב הרווחה התרכזה בתחום הקצבאות, בייחוד בשל שינויים דמוגרפיים (כמו הזדקנות האוכלוסייה) והרחבת ההוצאה על אנשים עם מוגבלות. לעומת זאת, ההוצאות על תחומים כמו טיפול מוסדי ומערך שירותי הרווחה ירדו לאורך השנים.

  • כ-80 אחוז מתקציב משרד הרווחה מוקצה למיקור חוץ, ו-94 אחוז מהתשלומים למיקור חוץ מועברים לספקים ותיקים (אף שהם מהווים רק 56 אחוז מכלל הספקים).
  • בקרב משקי בית בראשות בני 66 ומעלה שיעור בעלי הדירה עומד על 77 אחוז, וליותר ממחצית האוכלוסייה יש הכנסה מפנסיה תעסוקתית. שיעורי משקי הבית שאין להם הכנסה מפנסיה תעסוקתית או דירה בבעלותם ירד מ-20 אחוז ב-2003 ל-16 אחוז ב-2015. ניכרים פערים בתחומים אלו בין קבוצות האוכלוסייה השונות: מצבם של יהודים ותיקים טוב בהרבה משל ערבים ועולים – אם כי מצבם של העולים השתפר באורח ניכר2

    בריאות: הישראלים חיים זמן רב יותר ובבריאות טובה יותר מאזרחי מדינות אחרות, אך הם גם מוציאים סכום גבוה על שירותי בריאות. ניכר אי שוויון בין משקי הבית בהיבטים שונים של בריאות: לבעלי הכנסה נמוכה אין אפשרות לרכוש סל מזון בריא והם מוציאים אחוז גבוה מהכנסתם על בריאות, ותושבי הפריפריה ממתינים זמן רב יותר לטיפולים רפואיים

  • ישראל מדורגת במקום התשיעי בעולם בתוחלת החיים (כ-82 שנים), ובמקום העשירי בתוחלת החיים בבריאות טובה (כ-71.7 שנים). נטל התחלואה בישראל הצטמצם בכ-17 אחוז לאדם בין 1990 ל-2015, בעיקר בשל העלייה בתוחלת החיים. אחד הגורמים הבולטים ביותר התורמים לנטל התחלואה הוא סוכרת, המשפיעה בעיקר על בעלי הכנסה נמוכה: חלקה בנטל גדל בכ-60 אחוז במשך התקופה.

    • מצב הבריאות של האוכלוסייה בישראל מעט­­­­­ טוב יותר משל אזרחי המדינות המובילות באירופה, גם כשמביאים בחשבון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר. אולם היתרון הכולל של נטל התחלואה עלול להימחק בשל הזדקנות האוכלוסייה הצפויה, ועל המדינה להיערך בהתאם.
    • שיעור המבוטחים בביטוח משלים של קופות החולים בישראל זינק מ-50 ל-80 אחוז בין 1999 ל-2012, ו-40 אחוז מהאוכלוסייה מחזיקים בביטוח פרטי.
    • משקי בית בחמישון העליון משקיעים בבריאות סכום גבוה כמעט פי שלושה מאשר משקי בית בחמישון התחתון, אך ההוצאה הממוצעת מתוך ההכנסה נמוכה יותר בחמישון העליון (4.8 אחוז) מאשר בחמישון התחתון (9.5 אחוז).
    • באזורי המטרופולין זמני ההמתנה לניתוחים קצרים יותר מבפריפריה. למשל, זמן ההמתנה במחוז הדרום כפול מבירושלים. כמו כן, בעוד בצפון יש 2.2 רופאים לאלף איש, במחוזות אחרים יש לפחות 3.2 רופאים.
    • סל מזון בריא אינו בהישג יד עבור רבים. משרד הבריאות ממליץ על תזונה ים-תיכונית עשירה בירקות, פירות ודגנים מלאים. אולם משפחה ממוצעת בחמישון ההכנסה התחתון צריכה להוציא 65 אחוז מהכנסתה על מזון כדי לרכוש סל מזון בריא, נתון שהופך את הסל לבלתי ניתן להשגה.3חינוך: חלקו של הזרם הערבי במערכת החינוך ירד וקצב הגידול של הזרם החרדי הואט, אך חלקם של התלמידים ממגזרים אלו המגיעים מרקע חלש גדל עם השנים. שיעור גבוה מהחרדים פונים למוסדות להשכלה גבוהה, אך רבים מהם נושרים מהלימודים
    • בעקבות יישום חוק לימוד חובה לגילאי 3-4 בקרב כלל האוכלוסייה ירד חלקם של משקי בית במימון ההוצאה הלאומית על חינוך טרום-חובה: מ-21 אחוז ב-2011 ל-11 אחוז ב-2013. לצד זאת חלה עלייה בהוצאות על חינוך לגילאי שנתיים.
      • שינויים דמוגרפיים משמעותיים במערכת החינוך: בשנים האחרונות הצטמצם חלקו היחסי של הזרם הערבי בחינוך, וקצב הגידול של הזרם החרדי הואט מאוד (אם כי הוא עדיין גדל מהר יותר משאר הזרמים).
      • בין 2011 ל-2014 גדל חלקם של תלמידים מרקע חלש במגזר החרדי, ובמגזר הערבי הוא הצטמצם בצורה דרמטית.
      • חל גידול משמעותי במספר הסטודנטים החרדים הלומדים לתואר אקדמי, אולם שיעור בעלי התואר בקרב צעירים חרדים עדיין נמוך מאוד. בשנת 2014 החלו ללמוד לתואר אקדמי 3,227 חרדים, ושיעור הסטודנטים במגזר עמד על כ-15 אחוז אצל הנשים ו-8 אחוז אצל הגברים. לצד זאת, רק כ-2.4 אחוז מהגברים החרדים וכ-8.3 אחוז מהנשים החרדיות בגילאים 25-35 היו בעלי תואר. יתרה מכך, כאשר מפלחים את נתוני יוצאי מערכת החינוך החרדית לפי זרמים מתברר כי חלק ניכר מהלומדים לתואר משתייכים למעשה לזרם החרד"לי, ובניכוי בני זרם זה אחוז החרדים הלומדים באקדמיה הוא 6 אחוז בקרב גברים ו-12 אחוז בקרב נשים.5

        שוק העבודה: שיעור תעסוקת הנשים גבוה מתמיד; נשים עובדות קרוב יותר לבית; מיומנויות המחשוב של העובדים החרדים והערבים נמוכות, אולם בקרב יהודים לא-חרדים המיומנויות גבוהות ביחס למדינות אחרות

          • תעסוקת הנשים בישראל הגיעה לשיעור הגבוה בכל הזמנים ב-2014 – 74.3 אחוז – והשיעור נשמר גם ב-2015. נתון זה מציב את ישראל מעל לממוצע במדינות ה-OECD(67.4 אחוז). נשים יהודיות מועסקות בשיעור גבוה במיוחד (גבוה מהשיעור בכל מדינות ה-OECD למעט אחת), אך אחוז הנשים הערביות המועסקות נמוך מהשיעור בכל מדינות ה-OECD. שיעור תעסוקת הגברים נמצא מתחת לממוצע ה-OECD, אולם הפער מצטמצם.
          • הפער בין השכר הריאלי לפריון העבודה הצטמצם מאז שנת 2014. נראה כי המקור לפער נבע מכך שמדד המחירים לצרכן, שמשפיע על השכר הריאלי, עלה במהירות רבה יותר מאשר מדד המחירים ליצרן (מחירי כלל הסחורות והשירותים במשק) – לכן כוח הקנייה של העובדים נשחק. בשנתיים האחרונות השכר הריאלי עלה, אולם נראה כי העלייה נבעה מסגירת פער המחירים, ואינה צפויה להימשך.
          • סקר מיומנויות דיגיטליות בין-לאומי מראה כי רק כ-27 אחוז מהבוגרים בישראל דורגו ברמות המיומנות הגבוהות, לעומת 31 אחוז ב-OECD. בקרב יהודים לא-חרדים רמת מיומנויות המחשב טובה ביחס למדינות אחרות, אולם בקרב חרדים הרמה ירודה ובקרב ערבים היא נמוכה אפילו יותר.
          • נשים עובדות פחות שעות, ובכך טמון ההסבר העיקרי לפער השכר בין נשים לגברים בישראל. הגורם השני בחשיבותו לקביעת הפער הוא משלחי יד וענפים: נשים נוטות לבחור משרות המאפשרות היקף משרה נמוך, כמו הוראה, המאופיינות בשכר שעתי נמוך. כמו כן, שנשים מגיעות להישגים מתמטיים נמוכים יותר מגברים, והוכח שהישגים גבוהים יותר במתמטיקה קשורים לרמת שכר גבוהה יותר.
            לאחר שקלול של כמה גורמים מדידים העשויים להשפיע, פער השכר הבלתי מוסבר צונח מ-30 ל-6 אחוז, וייתכן שגם פער זה נובע מגורמים בלתי נצפים, כמו הבדלים בנטייה לנהל משא ומתן על השכר. מכך עולה כי יש להתבונן על ההבדלים בין מסלולי החיים של נשים ושל גברים כדי להבין טוב יותר את מקורם של פערי השכר.
          • הקיטוב המגדרי בבחירת ענפי תעסוקה מתחיל כבר בתיכון; בנות מגיעות להישגים כלליים גבוהים יותר ושיעור הזכאיות לתעודת בגרות גבוה יותר, אך הן פונות פחות למקצועות ריאליים (כמו מתמטיקה, מחשבים ופיזיקה). במבחני המיצ"ב בכיתה ה' ההישגים בחשבון דומים בין בנים לבנות, אך עד גיל התיכון כבר נפתח פער. לפיכך, כדי לשנות את המצב יש לעודד בנות ללמוד מקצועות ריאליים כבר בבית הספר היסודי, ואף קודם לכן.
          • רק 27 אחוז מהסטודנטים למדעי המחשב הם נשים, ובין בוגרות התואר רבות מועסקות בחינוך או בענפים אחרים, ולא במקצועות רווחיים יותר בתחום שלמדו. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שעות העבודה הארוכות בתחום, וייתכן שצמצום מספר שעות העבודה, או הרחבת האפשרות לעבוד מהבית, יכולים לאפשר לנשים רבות יותר לעבוד בתחום ההיי-טק.
          • נשים נשואות נוטות לעבוד קרוב לבית יותר מגברים נשואים, לכן האפשרויות העומדות בפניהן מעטות יותר – וגם בכך יש להסביר חלק מפער השכר.
          • 6לקריאת החוברת המלאה באתר מרכז טאוב לחצו כאן

             

        מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

חשיבה מחודשת על סדר העדיפויות של טיפולים רפואיים בישראל

למחקר המלא בנושא חשיבה מחודשת על סדר העדיפויות של טיפולים רפואיים בישראל

מה המחיר של העלייה המבורכת בתוחלת החיים? לאור העלייה המשמעותית בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה הצפויה בישראל יש לבדוק לא רק את משך שנות חייו של אדם, אלא גם את איכותן. מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו החוקרים ליאורה בוורס ופרופ' דב צ'רניחובסקי בודק את סוגיית שנות החיים הבריאות במונחי נטל התחלואה, המודד אובדן תפקוד לצד התייחסות לתמותה. המחקר משווה את ישראל למדינות מפותחות אחרות, מראה את השפעתם של מצבים בריאותיים שונים על נטל התחלואה ומשרטט את האתגרים הניצבים בפנינו בתחום זה.

בין הממצאים העיקריים:

  • תינוק שנולד בישראל היום צפוי לחיות 71.7 שנים בבריאות טובה – כעשור פחות מתוחלת החיים הכוללת הצפויה (82.1 שנים). כמו כן, תוחלת החיים בבריאות טובה גדלה בקצב אטי יותר מתוחלת החיים הכוללת.
  • נטל התחלואה הנובע ממחלות לב וסרטן ריאות בישראל נמוך יותר מבמדינות אחרות, והנטל הנגרם ממחלות לב ושבץ ירד בשיעור משמעותי (58 אחוז) ב-25 השנים האחרונות.
  • לצד זאת, השמנה וצריכה רבה של סוכר הם גורמי סיכון משמעותיים יותר בישראל מאשר במדינות אחרות, בעיקר בקרב ילדים.

    • ללא פעולות של הממשלה לעורר מודעות לבריאות, ובמיוחד להבטיח נגישות של מזון בריא ולסמן מזונות שאינם בריאים – בעיקר בקרב האוכלוסייה הצעירה – ישראל צפויה לחוות עלייה משמעותית בנטל התחלואה בעשורים הקרובים.

נכון לשנת 2015 תוחלת החיים בישראל עומדת על 82.1 שנים, נתון המדרג אותה במקום התשיעי בעולם (ירידה בהשוואה לשנת 2013, אז דורגה במקום החמישי בעולם). בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בתוחלת החיים, אולם אורך החיים אינו בהכרח ערובה לאיכותם; לפי מחקר חדש של מרכז טאוב, מדד הבוחן את תוחלת החיים בשנים של בריאות טובה ותפקוד מלא עלה בשיעור נמוך יותר מתוחלת החיים הכוללת. תינוק שנולד היום בישראל צפוי לחיות 71.7 שנים בבריאות טובה, כלומר כעשור פחות מתוחלת החיים הכוללת הצפויה לו (82.1). העלייה במדד תוחלת החיים בבריאות טובה בישראל נמוכה מעט יחסית למדינות אחרות שתוחלת החיים בהן גבוהה. הנתונים מראים כי ישראל ניצבת בפני בעיה, ולא ניתן עוד להתייחס לבריאות טובה רק בהקשר של חיים ומוות.

החל משנת 1995 מונהגת בישראל זכאות אוניברסלית לביטוח בריאות. במסגרת התקצוב הממשלתי לתחום מתכנסת מדי שנה ועדת סל הבריאות, והיא קובעת סדרי עדיפויות להכללת טכנולוגיות חדשות בסל הבריאות במימון ציבורי. ועדת הסל, וכמוה קובעי המדיניות והציבור, מתמקדת בעיקר בטכנולוגיות המונעות תמותה, ומקצה פחות משאבים למחלות שאינן גורמות לתמותה, דוגמת בעיות אורתופדיות, דיכאון, מיגרנות ובעיות הקשורות לשמיעה ולראייה. אף שאינן גורמות לתמותה, מחלות אלו מטילות נטל כבד על רבים וגובות מחיר כבד: מהחולה – במובן של כאב וירידה בתפקוד ובאיכות החיים; מבני משפחתו הנאלצים לטפל בו; ומהחברה ומהמשק – במונחים של אובדן ימי עבודה או בירידה בפריון העבודה.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו ליאורה בוורס ופרופ' דב צ'רניחובסקי בוחן שינויים בנטל התחלואה בשנים 2015–1995. החוקרים השתמשו במאגר הנתונים הבין-לאומי של המכון למדידה והערכה של בריאות (The Institute for Health Metrics and Evaluation, להלן IHME) שנאספו לאורך שנים בכל מדינות העולם.

המדד לשנות חיים בבריאות לא מלאה הוא DALYs – שנות חיים מתוקננות לאי תפקוד (Disability-Adjusted Life Years). באמצעות מדד זה, המביא בחשבון שיעורי תמותה לצד חוסר תפקוד ותחלואה, השוו החוקרים בין איכות החיים לתוחלת החיים בישראל, וזיהו את המגמות במדינה בהשוואה למדינות אירופה. החוקרים מצביעים על יתרונותיה היחסיים של ישראל לצד חסרונותיה, וצופים את האתגרים שמערכת הבריאות תיאלץ להתמודד איתם לאור הזדקנות האוכלוסייה בעשרים השנים הבאות.

גרף1

כאבי גב, סוכרת ודיכאון הם מהגורמים העיקריים לנטל התחלואה בישראל כיום

בוורס וצ'רניחובסקי בחנו את המחלות המשפיעות ביותר על האוכלוסייה בישראל כיום לפי מדד נטל התחלואה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, כאבי גב וצוואר גורמים לנטל גבוה ממחלות לב, בהתחשב בריבוי האנשים הסובלים מבעיות אלו ובהתמשכות הכאבים. חמשת המצבים הבריאותיים המשפיעים ביותר על נטל התחלואה הם כאבי צוואר וגב תחתון, מחלות לב, סוכרת, מחלות הקשורות לראייה ולשמיעה ודיכאון (בסדר זה). החוקרת ליאורה בוורס אומרת כי "הנטל הנגרם ממחלות לב ושבץ ירד בצורה ניכרת (58 אחוז) מאז  1995, כחלק ממגמה בין-לאומית שסיבותיה הן הצלחה בזיהוי וטיפול מוקדם, ופיתוח של טיפול תרופתי חדש ויעיל בהורדת רמות הכולסטרול ולחץ הדם. לעומת זאת, נרשמה עלייה במדד מסת הגוף (BMI) ובשיעורי הסוכרת, ואלו גרמו לאפקט הפוך ומנעו ירידה אפשרית נוספת במחלות לב".

מחלות שקשורות ללחץ דם גבוה, כמו מחלות לב, כליות, שבץ וסוכרת, מושפעות בעיקר מהתזונה. אמנם התזונה הים-תיכונית הנהוגה בישראל – הכוללת צריכה גבוהה של ירקות, פירות וקטניות – טובה לבריאות, אך לצד זאת הישראלים נוטים לצרוך כמויות גבוהות יחסית של סוכר ומלח ולא מספיק דגנים מלאים.

כמחצית הילדים בישראל שותים משקאות ממותקים מדי יום – שיעור גבוה אפילו מזה שבארצות הברית.כפי שאפשר לראות בתרשים, רמה גבוהה של סוכר בדם היא גורם הסיכון המשמעותי ביותר בנטל התחלואה בישראל, וחלקה בנטל התחלואה במדינה גבוה בכ-61% מחלקה בנטל התחלואה באירופה (כאשר מביאים בחשבון את ההבדלים בהרכב הגילים באוכלוסייה). גם בעיית ההשמנה חריפה מאוד בישראל) בעיקר בקרב ילדים(, וחלקה בנטל התחלואה גבוה בכ-21% מאשר באירופה.

משרד הבריאות נקט צעדים משמעותיים לטיפול בבעיה זו: איסור על מכירת מוצרי מזון לא בריאים בבתי הספר, המלצה לסימון מוצרים שאינם בריאים באמצעות תוויות ברורות ובולטות, והגבלת  השיווק של אוכל לא בריא לילדים. עם זאת, בעיה משמעותית הניצבת בפני הציבור היא העלות הגבוהה של סל מזון בריא שכולל כמות מספקת של פירות, ירקות, אגוזים ושמנים בריאים, העושה אותו בלתי ניתן להשגה עבור רבים. נוסף לכך, הפיקוח על מחירי המזון בישראל מבוסס כיום על שיקולים כלכליים וחקלאיים, ולא נעשה בהתייעצות עם משרד הבריאות בנוגע לשיקולים תזונתיים.

גרף 2

בהשוואה לתושבי אירופה, תושבי ישראל סובלים בין השאר יותר מסוכרת, מחלות כליה, אנמיה, מומים מולדים ודיכאון, ומערכת הבריאות עתידה להתמודד עם מקרים רבים יותר של סרטן, מחלות לב ושבץ, דמנציה ומחלות נפשיות

המחקר של מרכז טאוב מראה כי בישראל שיעור התמותה מסרטן ריאות, ממחלות לב, משבץ וממחלות כבד נמוך משמעותית מבאירופה, גם אחרי שמביאים בחשבון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שיעור נמוך יותר של עישון טבק וצריכת אלכוהול. אולם לצד הירידה בשיעורי המעשנים בישראל לאורך זמן,  20 אחוז מבני כיתות י' בישראל מעידים כי עישנו, לעומת 17 אחוז ממקביליהם באירופה, וגיל התחלת העישון מוקדם יותר בהשוואה לעבר.נטל התחלואה הנגרם מסוכרת בישראל גבוה כמעט ב-90% מבאירופה (בתקנון לגיל), והנטל בשל מחלות הקשורות לכליות (הדורשות טיפול בדיאליזה או השתלה) גבוה כמעט פי שניים.

בישראל נגרם נטל גבוה יותר גם בשל אנמיה, מומים מולדים ודיכאון. אנמיה פוגעת רבות בנשים בהיריון ומתבטאת בתשישות ובחולשה, ועשויה להביא ללידה מוקדמת או ללידת תינוק במשקל נמוך. נוסף לכך, האנמיה שכיחה בקרב ילדים וקשורה להתפתחות קוגניטיבית, מוטורית ושפתית מאוחרת. אפשר לפתור את הבעיה באמצעות העשרת מוצרי מזון בתוסף ברזל יעיל, כפי שנעשה במדינות אחרות, ודרך הגברת מודעות בקרב הציבור.החוקרים בוורס וצ'רניחובסקי השוו את הגורמים לנטל התחלואה בישראל ובאירופה, שאוכלוסייתה מבוגרת יותר, גם ללא תקנון לגיל, כדי לבדוק אילו בעיות משפיעות יותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת ועתידות להשפיע גם על ישראל בעשורים הקרובים לאור הזדקנות האוכלוסייה.

ההשפעה של הרכב הגילים על בריאות האוכלוסייה ברורה; מבדיקת מדד שנות חיים מתוקננות לאי-תפקוד עולה כי משקלן של בעיות כמו כאבי צוואר וגב תחתון, מחלות לב, שבץ, אלצהיימר, סרטן ריאות, נפילות וחרדה גבוה יותר באירופה, בעיקר בשל האוכלוסייה המבוגרת יותר (אם כי יש לכך עוד גורמים).

לסיכום אומרת בוורס כי "הקשר בין מצבי הבריאות העיקריים המשפיעים על נטל התחלואה הוא סגנון חיים. קובעי מדיניות בישראל יכולים להשפיע באופן פעיל על הארכת שנות החיים הבריאות על ידי עידוד לתזונה טובה יותר ופעילות גופנית, פיקוח על מזון ועיצוב סביבה ובתי ספר בריאים יותר. בין שמדובר בכאבי גב, בסוכרת או בדיכאון, הדרך העיקרית להבטיח אוכלוסייה מזדקנת בריאה יותר בהמשך היא להתמקד במניעה, בעיקר בקרב צעירים ובקרב אוכלוסייה מרקע חברתי-כלכלי נמוך, הנמצאת בסיכון גבוה".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

גרף3

 

 

טיפול סיעודי בישראל: סוגיות מימון וארגון

למחקר המלא לחצו כאן

תחזיות האוכלוסייה של ישראל לעשורים הקרובים מצביעות על הכפלת אוכלוסיית גילאי 70 ומעלה, ובהתאם – על גידול בצרכים הסיעודיים. כיצד נערכת המערכת להתמודד עם השינויים הבלתי נמנעים? מחקר חדש של מרכז טאוב מציג תמונת מצב מדאיגה של הטיפול הסיעודי בישראל. לפי המחקר, המשווה לראשונה בין ישראל למדינות ה-OECD במישור זה, הטיפול בישראל אינו שוויוני ואינו יעיל, ושיעור המימון הפרטי גבוה כמעט פי שלושה מהממוצע במדינות אלו. עורכי המחקר מציעים כמה פתרונות אפשריים בהם להגדיר את הטיפול הסיעודי, המיועד לא רק לקשישים, כסל אוניברסלי שיעוגן בחוק וינוהל בידי רשות ייעודית.

האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים; חלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה, ובעיקר חלקם של גילאי 75 ומעלה, צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 מכ-610 אלף כיום לכ-1.24 מיליון, בעוד ששאר האוכלוסייה תגדל בכ-31%. עקב כך, מדד אי התפקוד – שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים – צפוי לגדול ב-43% ובקצב מהיר ב-16% מקצב הגידול של האוכלוסייה. השינוי מבטא הארכה מבורכת של תוחלת החיים, אך מחייב היערכות לצורכי הבריאות הגדלים של האוכלוסייה. התחלואה והירידה בתפקוד בקרב הקשישים מביאות לצורך הולך וגדל בעזרה מתמדת בבית, ובמקרים חמורים יותר – באשפוז סיעודי במוסד. שינוי היחס בין גילאי 70 ומעלה לגילאי 69–15 צפוי להחריף את סוגיית הטיפול בהורים, והנטל על משקי הבית ילך ויגדל.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' אביגדור קפלן, איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן בוחן את סוגיית מימון הטיפול הסיעודי וארגונו. נוסף לכך, המחקר משווה לראשונה בין מערכת הטיפול הסיעודי בישראל למערכת במדינות ה-OECD. על בסיס ההשוואה ולאור ניסיונן של מדינות אחרות מציעים החוקרים פתרונות אפשריים להסדרת שוק הטיפול הסיעודי.

רק מחצית מההוצאה על ביטוח סיעודי מגיעה ממקור ציבורי, והאחריות על התחום מחולקת בין משרדים שונים

האתגרים המרכזיים במערכת הטיפול הסיעודי הם חוסר כיסוי מספק לכלל האוכלוסייה, מימון הטיפול, ריבוי רשויות הממונות על ניהול התחום והסדרתו, וחוסר היערכות לקראת העתיד.

המחקר של מרכז טאוב מראה כי סך ההוצאה הלאומית על טיפול סיעודי בישראל – הכוללת טיפול בקהילה, טיפול מוסדי ותשלומים לביטוח סיעודי – מוערכת ב-15.3 מיליארד שקלים לשנת 2014. מתוכם המימון הציבורי מסתכם בכ-8.3 מיליארד שקלים, כלומר: כמחצית מסך ההוצאה.

המימון הציבורי כיום מחולק בין:

• המוסד לביטוח לאומי – מממן שירותי סיעוד ביתיים ומסבסד את הטיפול לכ-160,000 קשישים בעלות של 5.31 מיליארד שקלים, שהם כ-64% מסך המימון הציבורי.

• משרד הבריאות ומשרד הרווחה – מממנים דיור מוגן לכ-14,000 קשישים בעלות של 2.1 מיליארד שקלים, שהם כ-26% מהמימון הציבורי.

• המדינה באמצעות קופות החולים – מממנת טיפול סיעודי מורכב (לבעלי בעיות רפואיות מורכבות) לכ-1,600 קשישים בעלות של 891 מיליון שקלים, שהם כ-10% מהמימון הציבורי.

הפיצול בין הגורמים גורם לאי יעילות ולפגיעה ברצף הטיפול, ולא פחות מכך – לסבל הקשיש ובני ביתו. בעיה נוספת היא שהזכאות לטיפול מוסדי אינה אוניברסלית ותלויה במבחני הכנסה. מבנה מימון זה מותיר קבוצת ביניים של משקי בית שאינם עניים דיים כדי לזכות בסיוע סיעודי מספק, אך אינם עשירים דיים כדי להרשות לעצמם דיור מוגן במימון פרטי.

1-new

הנטל על משקי הבית כבד וצפוי לגדול עוד יותר

המחקר של מרכז טאוב מראה כי המימון הפרטי מחולק בין הוצאת משקי הבית על העסקת עובדים זרים בעלות של כ-2.6 מיליארד שקלים בשנה (39% מההוצאה הפרטית), ו-2.5 מיליארד שקלים על דיור מוגן (כ-37% מההוצאה הפרטית). יתר ההוצאה הפרטית היא על פרמיות ביטוח פרטי נטו, והיא מוערכת ב-1.6 מיליארד שקלים – כ-22% מסך ההוצאה הפרטית.

מספר בעלי הביטוח הסיעודי בישראל אינו ברור; לפי אומדן המפקח על הביטוח, נכון לשנת 2014 ל-5.31 מיליון איש היה ביטוח סיעודי, קבוצתי או פרטי, אולם לפי סקר הוצאות המשפחה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השיעור נמוך בהרבה. הפער הגדול נובע כנראה מתת-דיווח מחוסר מודעות לביטוחים הניתנים באמצעות קופות החולים ומקומות העבודה. כך או כך, נראה כי אין כיסוי ביטוחי מלא. ההסתמכות הנרחבת על מימון של משקי הבית, לצד הגידול החד הצפוי בצרכים, יחריפו את סוגיית הטיפול בבני משפחה ויטילו נטל שילך ויכביד על משקי הבית.

איפה ישראל ביחס למדינות ה-OECD? שוויונית פחות, יעילה פחות

המחקר של מרכז טאוב מציג לראשונה את המצב בישראל ביחס למדינות ה-OECD. החוקרים מראים כי מבחינת רמת ההוצאה על טיפול סיעודי ביחס לתמ"ג (כ-1.4 אחוזים), ישראל קרובה למרבית מדינות סקנדינביה – אולם במדינות אלו מונהג ביטוח סיעודי אוניברסלי, ואילו בישראל כאמור אין ביטוח כזה. מנגד, רמת ההוצאה בישראל גבוהה יותר ממדינות כמו אוסטרליה או גרמניה, שמערכת הטיפול הסיעודי בהן דומה יותר למערכת הישראלית. כמו כן נמצא כי ההוצאה בישראל גבוהה יחסית בהתחשב בכך שחלקה של אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה מכלל האוכלוסייה קטן מההוצאה במדינות שרמת ההוצאה בהן דומה. משמעות הנתונים היא שהמערכת בישראל כנראה אינה יעילה בהשוואה בין-לאומית.

עוד מאפיין בולט של הטיפול הסיעודי בישראל הוא חלקו הגבוה במיוחד של המימון הפרטי, העומד על כ-45% – כמעט מפי שלושה מהשיעור במדינות ה-OECD, שבהן המימון הפרטי עומד על ממוצע של 16% בלבד. המחקר מראה כי ישראל בולטת גם בשיעור המטופלים בקהילה: כ-19% מגילאי 65 ומעלה לעומת כ-9% במדינות ה- OECDשיש עבורן נתונים נגישים. נתון זה עלול להעיד על מחויבות גדולה יותר לטיפול בקהילה בישראל, אך הוא עלול גם להצביע על אפשרויות מוגבלות יחסית של נגישות לטיפול מוסדי. במצב זה חלק גדול מהנטל נופל על משקי הבית, הן במימון טיפול סיעודי באמצעות עובדים זרים והן באובדן ימי עבודה. ההסתמכות הנרחבת על משקי הבית מביאה לחוסר שוויון בין משפחות ברמות הכנסה שונות: משקי בית שאינם יכולים לממן טיפול סיעודי בבית או דיור מוגן נאלצים לשאת במלוא נטל הטיפול בעצמם.

כחלק מההשוואה הבין-לאומית בחן המחקר של מרכז טאוב פתרונות שונים מרחבי העולם. הנתונים מראים כי כמעט כל המדינות הדומות לישראל במימון שירותי הרווחה בחרו בפתרונות בעלי אופי ציבורי, המשלבים בין תשלום ביטוח חובה למימון ציבורי, ובכך מאפשרים את קיומה של מערכת טיפול סיעודי אוניברסלית יעילה ושוויונית.

התפלגות הוצאה על טיפול סיעודי לפי מקורות מימון, מדינות ה-OECD, 2010-2011

הצעות הממשלה להסדרת הביטוח הסיעודי סותרות זו את זו

בניסיון להסדיר את מימון הביטוח הסיעודי, הממשלה הציגה שתי יוזמות סותרות בנושא. רפורמה שהציע משרד האוצר מבקשת להפוך את הביטוח הסיעודי המבוסס על פרמיה קבוצתית (באמצעות ארגוני גמלאים ומקומות עבודה) לביטוח המבוסס על פרמיה אישית. מנגד, רפורמה שהציע משרד הבריאות עניינה להנהיג ביטוח סיעודי אוניברסלי, באמצעות שימוש בכספי מס הבריאות והעברת ניהול וארגון הטיפול הסיעודי המוסדי לקופות החולים – אגב צמצום האחריות הכספית של המשפחה. אולם לדברי החוקרים, "שתי ההצעות אינן מתייחסות לסוגיות הבסיסיות בתחום הטיפול הסיעודי: הזכאות הסלקטיבית לטיפול מוסדי והפיצול בין גופים שונים בארגון השירות".

חוקרי מרכז טאוב מסבירים שהצעת משרד האוצר והצעת משרד הבריאות להסדרת הטיפול הסיעודי אינן עונות על הבעיות העיקריות בישראל. גישת משרד האוצר, המבקשת להפריט את הביטוחים הסיעודיים עוד יותר, לא הוכיחה את עצמה בעולם; הבסיס הכלכלי המשמש למימון ביטוח פרטי מצומצם יחסית, מפני שבעלי הכנסה נמוכה אינם יכולים לרכוש אותו ובעלי הכנסות גבוהות מעדיפים לעתים למצוא הסדרים אחרים, כמו טיפול ביתי. כמו כן, הפרמיות של ביטוח פרטי גבוהות יחסית, בשל הסיכון הגבוה הנובע מהקושי לחזות לטווח ארוך את הגידול באוכלוסייה הסיעודית ואת צרכיה. אנשים צעירים אינם נוטים לרכוש ביטוח סיעודי, וחובת ביטוח אוניברסלית עשויה למנוע מהם להישאר נטולי אמצעים לטיפול בזקנתם, ובד בבד תגדיל את מקורות המימון לכיסוי טיפול סיעודי לדור המבוגר יותר.

בנוגע לגישת משרד הבריאות החותרת לאוניברסליות, ולו חלקית, של ביטוח סיעודי, אומר פרופ' צ'רניחובסקי כי היא "תואמת את המגמות הבין-לאומיות וראויה מבחינת עיקרון המימון הציבורי", אך מציין כי חסרים בה אלמנטים בסיסיים: "ההצעה מתמקדת בפן הרפואי של הטיפול הסיעודי ואינה עונה על צרכים אחרים, כמו תמיכה חברתית. כמעט בכל מדינות ה-OECD האחרות הביטוח הסיעודי הוא ענף נפרד של מערכת הרווחה ולא של מערכת הבריאות. כמו כן, ההצעה הנוכחית של משרד הבריאות אינה עונה באופן מספק על שאלות הפיצול הרחב במערכת הישראלית ומקורות המימון הנדרשים להרחבת הטיפול הסיעודי".

אפשר להתמודד: קווים לרפורמה של הטיפול הסיעודי – ביטוח סיעודי חובה לכל, מימון ציבורי ממקורות קיימים והעלאת גיל הפרישה

לאור מיפוי הבעיות במערכת וההשוואה הבין-לאומית, התוו עורכי המחקר של מרכז טאוב כמה נקודות לרפורמה כוללת שתסדיר את תחום הטיפול הסיעודי:

• הגדרת סל בסיסי אוניברסלי לטיפול סיעודי.

• מימון: הסל הבסיסי ימומן ממקורות ציבוריים קיימים, בתוספת תשלום חובה שייגבה מכל האזרחים. מקור מימון נוסף טמון במהלך להעלאת גיל הפרישה והתאמתו להארכת תוחלת החיים. לצד זאת, בשל העלויות הגבוהות של הטיפול הסיעודי ומגמת העלייה בצרכים, ייתכן שיש לשמר את מבחני ההכנסה לצורך מימוש הזכאות, כמקובל בכמה ממדינות ה-OECD.

• ביטוח פרטי: לצד הביטוח האוניברסלי יתאפשר ביטוח סיעודי משלים.

• הקמת רשות ייעודית: האחריות לניהול הטיפול הסיעודי תוטל על רשות ייעודית כוללת אחת. הרשות תרכוש שירותי טיפול סיעודי מגורמים עצמאיים (כמקובל היום) ושירותים רפואיים מקופות החולים, ותדאג לרצף טיפולי במערכת שוויונית ויעילה יותר מהקיימת.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

דוח מצב המדינה 2016

דוח מצב המדינה של מרכז טאוב רואה אור

לקריאת הדוח המלא, לחצו כאן.

הדוח השנתי של מרכז טאוב מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2016 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז מחקרים בתחומי תעסוקה, הצמיחה במשק, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. כל אחד משערי הספר כולל מבוא שמציג את המגמות האחרונות והמצב הנוכחי בתחום. עורך הדוח הוא פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2016":

פערים מגדריים בשוק העבודה

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

  • הפרק בוחן את הגורמים לפער השכר בין גברים לנשים, ומגלה כי מרבית פער השכר תלוי בגורמים ניתנים להסברה הקשורים להבדלים במאפיינים של עובדים משני המינים. הגורם המשפיע ביותר על פערי השכר הוא שעות העבודה הרבות יותר של גברים: הבדלים בהיקף שעות העבודה אחראים ל-57 אחוז מפער השכר בין גברים לנשים בשנים 2010–2011.
  • הגורם השני בהשפעתו הוא השוני במשלחי היד של גברים ושל נשים, האחראי לעוד 14 אחוז מהפער. הקיטוב המגדרי התעסוקתי בישראל יורד עם השנים אך נותר גבוה, אם כי הוא דומה לממוצע במדינות ה-OECD. נשים עודן עובדות בשיעורים גדולים בתחומים המאופיינים בשכר נמוך, במיוחד כאשר משווים את משלחי היד בקרב אקדמאים. שיעור הנשים המשכילות אמנם גבוה משיעור הגברים אך תחומי הלימוד שהן נוטות לבחור שונים, דבר שמתבטא במשלחי היד שלהן – ובהתאם, גם בשכר.
  • גורם שלישי שמשפיע על פערי השכר הוא הישגיהן הפחותים של נשים במקצועות המתמטיים. הבדיקה איששה ממצאים קודמים המראים כי לציונים טובים יותר בבחינת הבגרות במתמטיקה ובחלק הכמותי בפסיכומטרי יש מתאם חיובי עם השכר, אולם אצל נשים ניכרת התרחקות ממקצועות מדעיים כבר בחינוך היסודי. שיעור הסטודנטיות בתחומים הטכנולוגיים עלה מעט עם השנים אך עודנו נמוך ועומד על 30–20 אחוז בלבד, ובקרב בוגרות מדעי המחשב אף יש נשירה מהעיסוק בתחום לטובת מקצועות אחרים. לאחר התחשבות בכל הגורמים נותר פער שכר קטן שאינו מוסבר.
  • לאור תפקידם המרכזי של לימודים ריאליים ועבודה במשלחי יד רווחיים יותר בפערי השכר, אפשר לנסות לצמצם את הפערים באמצעות העלאת המודעות למשמעות הכלכלית של בחירת המסלול האקדמי. כמו כן, יש לעודד נשים להעמיק במקצועות מדעיים. בהנחה שנשים לא פונות למקצועות טכנולוגיים בשל שעות העבודה המרובות, ניתן גם לשקול לאפשר עבודה בהיקפי משרה נמוכים יותר בתחומים אלו.

%d7%a4%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d

 

האתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים

איתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את דפוסי ההשתלבות של האוכלוסייה החרדית בלימודים אקדמיים על בסיס מאגר נתונים ייחודי. בשנים 2014–2008 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים עלה כמעט פי שלושה: מ-1,122 ל-3,227. מספר בוגרי התואר החרדים ב-2014 היה כ-1,600 נשים ו-450 גברים, לעומת 650 נשים ו-200 גברים בלבד ב-2012.
  • מספר האקדמאים החרדים נמוך בהרבה מאומדני העבר בסקרים קודמים, שהתבססו על דיווח עצמי. לפי נתונים רשמיים, בשנת 2014 רק כ-2.4 אחוז מהגברים ו-8.3 אחוז מהנשים החרדיות בקבוצת הגיל 35–25 היו בעלי תואר אקדמי, לעומת 43 אחוז בקרב נשים חילוניות ו-28 אחוז בקרב גברים חילונים.
  • בשנים האחרונות הוקלו תנאי הקבלה של סטודנטים חרדים ללימודים אקדמיים. 53 אחוז מכלל הסטודנטים החרדים בשנת 2014 התקבלו ללימודים ללא בגרות ופסיכומטרי (ובמקרים רבים גם ללא מכינה), לעומת 26 אחוזים בלבד בשנת 2000. כ-79 אחוז מהסטודנטים החרדים במכללות הפרטיות התקבלו ללא בגרות וללא פסיכומטרי בין 2000-2014.
  • התחום החלש ביותר בקרב סטודנטים חרדים הוא אנגלית: ציוניהם הממוצעים בחלק האנגלית בפסיכומטרי נמוכים ב-20 נקודות (מתוך 100) מהממוצע בקרב יהודים לא-חרדים.
  • המחקר מראה שאחוזי הנשירה המשולבים (ממכינות קדם-אקדמיות ומתארים) של הסטודנטים החרדים גבוהים במיוחד – 58 אחוז, לעומת 30 אחוז בקרב יהודים לא-חרדים. מרבית הנושרים היו סטודנטים בקמפוסים החרדיים של המכללות האקדמיות או באוניברסיטה הפתוחה.
  • בכל המגזרים, ובייחוד בקרב חרדים וערבים, שיעורי הנשירה של גברים גבוהים משמעותית משיעורי הנשירה של נשים. פערים אלו מתקיימים גם לאחר בקרה על משתנים רלוונטיים כגון תחום הלימודים, אשכול חברתי-כלכלי, ציוני הבגרות והפסיכומטרי, גיל וארץ מוצא.
  • ניתוח לפי זרמים חרדיים, שבוצע במחקר זה לראשונה, מגלה ששיעור הסטודנטים הגבוה ביותר הוא בקרב חסידי חב"ד (29 אחוז מהנשים ו-15 אחוז מהגברים). מבין הנשים בשלושת הזרמים המרכזיים האחרים (ליטאי, חסידי וספרדי), הליטאיות לומדות באקדמיה בשיעורים הגבוהים ביותר (15 אחוז) ושיעורי הנשירה בקרבן הם הנמוכים ביותר (29 אחוז).

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9f

כל המוסיף – גורע? על הקשר בין גודל הכיתה להישגים לימודיים בישראל

רעות שפריר, יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) וכרמל בלנק

  • רבים מאמינים שהפחתת מספר התלמידים בכל כיתה תשפר את הישגי התלמידים. בניגוד להערכה זו, מצאו עורכי המחקר קשר חיובי בין גודל הכיתה להישגים: ציוניהם של תלמידי כיתות גדולות הם לכאורה גבוהים יותר. אלא שבדיקה מעמיקה גילתה שהישג זה הוא מדומה ומושפע מגורמים אחרים: תלמידים חזקים מוצבים בכיתות גדולות, ואילו בכיתות קטנות יותר נוטים להציב תלמידים בעלי הישגים נמוכים יותר.
  • בפיקוח על השכלת ההורים והישגים קודמים של התלמידים, היחס בין גודל הכיתה להישגים אינו מוכח מבחינה סטטיסטית. על פי מודל זה, הגורם המשפיע ביותר על ציונו של תלמיד בכיתה ח' במבחן מיצ"ב הוא הציון שקיבל אותו תלמיד במבחן מיצ"ב בכיתה ה' . גם להשכלת ההורים יש תרומה חיובית ומשמעותית לציון.
  • מחקרים קודמים מצביעים על כך שמיעוטים אתניים ותלמידים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות יכולים להפיק תועלת רבה יותר מכיתות קטנות מאשר קבוצות חזקות יותר. כדי לבחון האם הקשר בין גודל הכיתה להישגים משתנה בין אוכלוסיות שונות, הוסיפו החוקרים מודל שבחן את הקשר בין גודל הכיתה לרמת החינוך של ההורים, נוסף לבחינה של גודל הכיתה והישגיו הקודמים של התלמיד. בדיקה זו הפריכה את הטענה שלגודל הכיתה יש השפעה על תלמידים מרקעים שונים, ועל הישגיהם של תלמידים חזקים או חלשים יותר. המחקר לא מצא כל שוני ביחסים בין גודל הכיתה להישגי התלמידים בין הקבוצות שנבחנו.

%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%94

ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל

דב צ'רניחובסקי (חוקר ראשי וראש צוות מדיניות הבריאות במרכז טאוב), חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב) ואיתן רגב (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את ההוצאה הפרטית על בריאות של משקי הבית בישראל (בניגוד להוצאה הציבורית) כביטוי לתפקוד המערכת מבחינת יעילות ופערים בנגישותם של שירותי רפואה. בשנת 2014 עמדה הוצאה זו על 906 שקלים בממוצע לחודש, שהם כ-5.9 אחוזים מההוצאה הכספית הממוצעת נטו של משקי הבית. שיעור זה עלה מאז 1997, אז הקדיש משק בית בממוצע 3.9 אחוז מהוצאתו לצורכי בריאות.
  • בשנים 2014–1995 עמד שיעור הגידול של ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות על 2.6 אחוזים בממוצע לשנה. הגידול בהוצאה הציבורית באותה תקופה על בריאות עמד על כמחצית מכך: 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה.
  • נטל ההוצאה פוחת עם העלייה ברמת ההכנסה של משק הבית. חמישון ההכנסה הנמוך ביותר הוציא ב-2014 9.7 אחוזים מהכנסתו הכספית הפנויה על שירותי רפואה, לעומת שיעור הוצאה של 4.7 אחוז למשק בית ממוצע בחמישון העליון. מבחינה כספית, משק בית בחמישון ההכנסה העליון מוציא סכום הגבוה כמעט פי שלושה מזה של משק בית בחמישון התחתון – 1,418 שקלים לעומת 498 שקלים לחודש בממוצע.
  • ההוצאות על שירותי רפואה משלימים לאלו הניתנים בסל, שמוקדשות בעיקרן לטיפולי שיניים, עולות ככל שההכנסה גבוהה יותר. גם ההוצאה הפרטית על שירותי רפואה מקבילים – קרי, שירותים בתשלום המקבילים לאלו שהציבור זכאי להם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי – עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר.
  • ממוצע ההוצאה על השתתפות עצמית בקרב כלל משקי הבית הוא 91 שקלים,ושמשק בית בחמישון ההכנסה התחתון מוציא בממוצע סכום גבוה מעט ממשקי הבית בחמישון העליון: 96 לעומת 92 שקלים לחודש. הוצאה זו קשורה אמנם לכך ששיעור הקשישים בחמישוני ההכנסה הנמוכים גבוה יחסית, אך גם מעידה על כך שהנטל היחסי של ההוצאות גדול יותר בקרב בעלי הכנסות נמוכות. ההוצאה על השתתפויות עצמיות היא מעין מס רגרסיבי שסותר את תפיסת הצדק החברתי והשוויוניות שביסוד חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הוצאות משקי בית על חינוך טרום-חובה

קיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב) ונחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

  • בשנים 2012–2003 עלתה ההוצאה הממוצעת של משקי הבית על ילד בחינוך טרום-חובה (גילאי 5–2) ב-43 אחוז במונחים ריאלים. שיעור עלייה זה היה גבוה יותר מהגידול בהכנסה לנפש (נטו) ובהוצאה לתצרוכת באותה תקופה, כך שהנטל היחסי של ההוצאה על חינוך במסגרות טרום-חובה עלה. הקושי להתמודד עם נטל ההוצאה התבטא במחאה החברתית ב-2011, ובעקבות ועדת טרכטנברג שהוקמה לאחר המחאה הוחל במלואו חוק חינוך חובה לבני 3-4 החל משנת הלימודים 2013–2012. עקב היישום עלתה ההוצאה הממשלתית על חינוך, ובשל כך חלה ירידה של 3 אחוז בהוצאה הממוצעת של משק בית על חינוך לילדים.

  • בחלוקת האוכלוסייה לפי חמישוני צריכה (המעידים על יכולת כלכלית), התגלה כי בקרב האוכלוסיות שמוציאות הכי הרבה (החמישון העליון) והכי מעט (החמישון התחתון) עלה נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה בלרמה של כ-35 אחוז מהוצאות לתצרוכת בשנים 2011–2003, וירדה ב-6–5 אחוז בין 2011 ל-2014. נטל ההוצאה של החמישונים שביניהם הייתה גדולה יותר בתחילת תקופת המדידה ולאחר מכן נותרה יציבה למדי. המשמעות היא שבאופן יחסי נטל ההוצאה על חינוך טרום-חובה הכביד על חמישוני הביניים יותר מאשר על החמישון העליון והחמישון התחתון.
  • נטל ההוצאה של משק בית יהודי ממוצע על חינוך טרום-חובה גבוהה פי שלושה מההוצאה של משק בית ערבי ממוצע, אך הפערים מצטמצמים מאז 2012.
  • הנטל על משקי בית במרכז הארץ עלה מאז תחילת שנות האלפיים וירד לאחר שחוק חינוך חובה חינם הוחל במלואו. בד בבד, בשנים האחרונות עלתה ההוצאה על חינוך טרום-חובה בפריפריה, וכעת ההוצאה במרכז ובפריפריה כמעט זהות.
  • היישום המלא של חוק חינוך חובה חינם לבני 4–3 הביא לעלייה במספר התלמידים בגנים בגילים אלו (9 נקודות אחוז במגזר היהודי ו-13 נקודות אחוז במגזר הערבי). החוק גם הביא לירידה של 10 אחוז בתשלום הממוצע של הורים עבור ילדים בגילים הללו. עם זאת, ראוי לציין שמרבית הירידה התרכזה אצל משפחות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר, מפני שמשפחות מאשכולות נמוכים יותר נהנו מתמיכה ממשלתית בשכר לימוד לגילי טרום חובה עוד לפני היישום המלא של החוק.
  • למרות העלייה בהוצאה הציבורית על חינוך טרום-חובה לאחר החלת החוק, לא חל שינוי בהיקף סך המשאבים המוקצים לחינוך זה ביחס לתוצר המקומי הגולמי. מצב זה נובע מכך שהעלייה בחלק הציבורי של מימון חינוך טרום חובה (מ-79 אחוז בממוצע עד שנת 2011 ל-92 אחוז בשנים 2013–2012) התקזזה עם הירידה בחלק הפרטי (שעמד על כ-21 אחוז בממוצע עד 2011 וירד ל-8 אחוז בשנים 2013–2012).

preschool

הצמיחה במשק הישראלי: בדרך לעשור אבוד?

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

    • במשך שנים צמח התוצר לנפש ב-2 עד 2.5 אחוזים לשנה, אך בשנים 2016–2012 הואט הקצב לגידול שנתי ממוצע של כאחוז – גידול אטי ביחס למדינות מפותחות אחרות שהתוצר לנפש בהן דומה לזה של ישראל. כדי לבחון את מקורות ההאטה בוחן הפרק את מקורות הצמיחה של המשק באמצעות פירוק לגורמי הייצור והפריון. מהממצאים עולה שמרכיב הצמיחה המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא הגידול המתמשך בהיקפי התעסוקה, שתרם כמחצית מהצמיחה בשנים 2015–2012. לצד זאת יש מגמת ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה והאטה בהשקעות במלאי ההון הפיזי לעובד. ירידה נרשמה גם בפריון הכולל, מגמה הנמשכת מאז שנת 2012.
    • נראה שתהליך התרחבות שוק העבודה ותרומת התרחבות זו לצמיחה הגיעו לידי מיצוי: חלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (64–25) נמצא במגמת ירידה, והמגמה צפויה להתעצם בשנים הקרובות, עם הגעתם של בני דור הבייבי בום לגיל פרישה. תהליך זה מאט את הגידול הפוטנציאלי במספר המועסקים וצפוי לגרוע כ-0.6 נקודות אחוז מהצמיחה הפוטנציאלית מדי שנה עד תום העשור הנוכחי. נוסף על כך, עליית משקלן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית ושהשכלתן מעטה או אינה רלוונטית לשוק העבודה צפויה אף היא להעיב על צמיחת המשק.
  • לאור הידלדלות מקורות הצמיחה הנוכחיים, נדרשת מדיניות אקטיבית שתקזז את השפעת המגמות הללו. ללא התאוששות בסביבה הכלכלית הגלובלית או רפורמות מבניות מעודדות צמיחה, סביר לצפות לצמיחה אטית גם בשנים הקרובות. פתרונות אפשריים לעידוד צמיחה מאוזנת בת קיימא הם הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות לעובדים בשכר נמוך, שיפור התחרות בסביבה העסקית המקומית והשקעות בתשתיות.

%d7%a6%d7%9e%d7%99%d7%97%d7%94

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

  • התקציב המוקצה לשירותי הרווחה עמד ב-2015 על 94 מיליארד שקלים, שהם כחמישית מסך ההוצאה הממשלתית – הקצאה השומרת על יציבות זה כמה שנים. יותר מ-80 אחוז מתקציב זה הוקדשו לתכניות ביטחון סוציאלי.
  • כמחצית מקצבאות הביטוח הלאומי מיועדות לקשישים. חלק זה של ההוצאה עמד בתחילת שנות האלפיים על כ-40 אחוז, ועלה בצורה בולטת בשנים האחרונות, בעיקר בשל הזדקנות האוכלוסייה.
  • מספר מקבלי הבטחת הכנסה, שמהווה רשת ביטחון אחרונה לחסרי הכנסה, ירד משמעותית בשל שינויים בתנאי הזכאות לתכנית והשתלבות אוכלוסייה גדולה יותר בשוק העבודה. ב-2003 כ-155,000 משפחות היו כלולות בתכנית, וב-2015 ירד מספרן ל-98,350 בלבד.
  • מס הכנסה שלילי, אשר נועד לסייע כלכלית לבעלי הכנסות נמוכות מבלי לפגוע במוטיבציה שלהם לעבוד, הגיע בשנת 2014 לשיעור מיצוי גבוה של 70 אחוז מהזכאים. למרות זאת, בשל סכום המענק הנמוך היקף ההוצאה המיועדת למס הכנסה שלילי עדיין נמוך, ועומד על פחות מחצי אחוז מההוצאה הממשלתית.
  • ההוצאה על תעסוקה – אשר כוללת את מערך שירות התעסוקה, הכשרות מקצועיות, תכניות לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בשוק העבודה ועוד – קטנה יחסית ואינה עולה באופן ניכר לאורך השנים. נתונים אלו תומכים בטענה המועלית בדוחות של ה-OECD כי ההשקעה הישראלית בתחום התעסוקה מצומצמת בהשוואה למדינות רווחה אחרות.
  • בין 2000 ל-2015 ירד תקציב משרד השיכון ב-70 אחוז. הירידה העיקרית נרשמה בסעיף הסיוע למשכנתאות (96 אחוז). כמו כן, בשנים 2016–1999 חלה ירידה של כ-40 אחוז במלאי הדירות בדיור הציבורי. אמנם מתחילת 2015 עד אוגוסט 2016 נרכשו 806 דירות, אך כמות זו אינה מספיקה ביחס למספר הממתינים הגדל לדיור ציבורי, שעומד בשנת 2016 על כ-3,000 איש.
  • כשנתיים לאחר הגשת המלצות ועדת אלאלוף, כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא, ובהן: הגדלת קצבאות השלמת הכנסה לקשישים, הרחבת מענק העבודה והגדלת סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים. עם זאת, נראה כי המטרה העיקרית של ההמלצות – צמצום היקף העוני במחצית בתוך עשר שנים – לא תוכל להתממש. עלויות יישום ההמלצות הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. נוסף לכך, לא יושמו שתי המלצות מרכזיות של הוועדה – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה בצורה משמעותית וריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

  • המחקר בוחן את חלקה היחסי של כל אחת משלוש קבוצות האוכלוסייה הגדולות בישראל בגילאי עבודה – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – באי השוויון ובעוני בשנים 2002–2014. במהלך השנים, אי השוויון בהכנסות הכלכליות (ההכנסות מעבודה, מפנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) ירד באופן עקבי בתקופה זו, אולם הירידה התבטאה בצמצום אי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים) רק בשנים האחרונות. לאורך רוב התקופה מרבית התרומה לשינויים באי השוויון בהכנסות מקורה באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית.
  • שיעור העוני הכולל בקרב גילאי העבודה לא השתנה בין 2002 ל-2014, אולם הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית: ב-2002 חלקם של משקי הבית החרדיים והערביים עמד על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של קבוצות אלו בכלל אוכלוסיית גילאי העבודה.
  • במשך השנים חלה ירידה במדדי אי השוויון והעוני בהכנסות הכלכליות בקרב כלל האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, בחלוקה לשלוש קבוצות אוכלוסייה (ותיקים, עולים שהיגרו לישראל לאחר 1990, וערבים) ניכרים פערי הכנסות גדולים בין הקבוצות והבדלים בשיעורי העוני בהכנסות פנויות.

poverty-and-inequality

מיקור חוץ של שירותי רווחה

שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב) ופרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב)

  • מאז שנת 2000 גדלה הוצאת משרד העבודה והרווחה על שירותי מיקור חוץ בצורה ניכרת. באותה שנה הוציא המשרד כ-2.3 מיליארד שקלים, שהם כ-70 אחוז מתקציבו, על שירותי מיקור חוץ (במחירי 2015). ב-2015, שבה היה תקציב המשרד כ-6 מיליארד שקלים, עלתה ההוצאה ל-80 אחוז מתקציבו והגיעה ל-4.8 מיליארד שקלים. סכומים אלו הוקדשו למיקור חוץ בתחומי שיקום, מוגבלות שכלית התפתחותית, תקון ושירותים אישיים וחברתיים.
  • מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, ועבדו עם המשרד לפחות שנה אחת לפני 2015. ספקים ותיקים זוכים ב-96 אחוז מסך תשלומי מיקור החוץ. תוצאה זו קשורה לחשיבות שמייחסים מכרזי ההתקשרות לניסיון ולכך שבתחומים שונים יש חשיבות יתרה לשמירת הרצף כדי למנוע פגיעה במקבלי השירות.
  • חלקם של 50 הספקים הגדולים של שירותי מיקור חוץ למשרד הרווחה (המקבלים יותר מ-20 מיליון שקלים בשנה כל אחד) היה רק 2 אחוז מסך הספקים בשנת 2015, אך הם קיבלו כ-46 אחוז מסך התשלומים המוקדשים למיקור חוץ (לעומת 49 אחוז בשנת 2000). כ-48 מהספקים הגדולים הם גם ותיקים. בסך הכל 58 אחוז מהספקים הגדולים ב-2015 היו עסקיים וותיקים, 38 אחוז היו עמותות ותיקות ו-4 אחוז – עמותות חדשות.
  • ספקי השירותים של משרד העבודה והרווחה כוללים עמותות לצד גורמים עסקיים. לאורך השנים חלה עלייה במספר העמותות ובנתח התשלום המיועד להן, ובמקביל חלה ירידה במספר הספקים העסקיים. בשנת 2000 קיבל המשרד שירותים מ-431 עמותות ו-2,554 גורמים עסקיים (מתוך סך של 2,985 ספקים), ועד 2015 הוכפל מספר העמותות ל-872 ומספר הגורמים העסקיים ירד ל-1,825 (מסך כולל של 2,697 ספקים). עם זאת, היקף התשלומים לעמותות ולגורמים עסקיים דומה.

%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

בת מצווה לכוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דוברת): מה השתנה?

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב)

  • ועדת דוברת לקידום החינוך בישראל, שהוקמה ב-2003, הציעה להעלות באופן ניכר את שכר המורים כדי לשפר את מעמדם ולהגדיל את כוח המשיכה של המקצוע. ואכן, בין 2003 ל-2013 שכרם הריאלי של המורים הגברים עלה ב-24 אחוז ושכר המורות ב-35 אחוז כתוצאה מהסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". ב-2013 שכר המורים הגברים היה גבוה ב-8 אחוז מהשכר הממוצע של שאר העובדים הגברים במשק (אך נמוך יותר מהשכר הממוצע של עובדים בעלי השכלה אקדמית) ושכר המורות היה גבוה ב-41 אחוז משכרן הממוצע של עובדות אחרות במשק (וגבוה ב-13 אחוז משכרן הממוצע של אקדמאיות אחרות). למרות זאת, שכר המורים בישראל עדיין נמוך מהשכר הממוצע ב-OECD (במונחי כוח קנייה): 28,281 דולרים בישראל לעומת 42,675 דולרים בממוצע ב-OECD (למורים בעלי אותה דרגת השכלה וותק).
  • מספר המורים החדשים עלה ב-55 אחוז בין 2005 ל-2014, ובאותה תקופה נרשמה יציבות ואף ירידה קלה בשיעור המורים שבחרו להישאר במקצוע. המשך העלייה ברמת ההשכלה של המורים והשמירה היחסית של שיעור הוותק של המורים מצביעים לכל הפחות על יציבות, ואולי אף על עלייה, בשני המשתנים הללו, שנוהגים לקשור אותם לאיכות המורים, במערכת החינוך. כמו כן, בין 2005 ל-2013 עלה דירוג המורים ברשימת שביעות הרצון מהמקצוע בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהמקום העשירי למקום השלישי ב-2013 – שביעות רצון גבוהה יותר מאשר בקרב מהנדסים, מפתחי תוכנה, עורכי דין ומקצועות אחרים שהשכר בהם גבוה יותר.
  • בשנים 20162000 עלה תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142 אחוז, ותקציבו הריאלי ב-86 אחוז. העלייה בהוצאות על חינוך נבעה בעיקר מהסכמי השכר של הסתדרות המורים ויישום מלא של חוק חינוך חובה חינם בגילאי 4 בין 2005 ל-2012 עלתה ההוצאה הכללית על החינוך וההוצאה לתלמיד בקצב מהיר יותר מב-OECD. מרבית התקציב הנוסף הוקדש לגני ילדים (שתקציבם עלה ב-38 אחוז), לבתי ספר יסודיים ולחינוך מיוחד (שתקציב כל אחד מהם עלה בכ-20 אחוז)
    • בעשור האחרון, במקביל לשינויים במערכת החינוך, נרשמה עלייה בהישגים במבחני מיצ"ב בכיתות ה' ו-ח', כמו כן היה שיפור של ממש בציונים – אם כי שינוי זה לא לווה בשיפור מקביל – בדירוג של ישראל במבחנים בין-לאומיים כמו TIMSS, PIRLSו-PISA. שיעור התלמידים הלומדים, והניגשים לבחינת הבגרות עלה, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות מכלל שכבת הגיל עלה מ-46 אחוז ב-2006 ל-56 אחוז ב-2015. תלמידים בחינוך הדתי-לאומי, כמו גם דרוזים ואתיופים – שבהם הושקעו תקציבים נכבדים בתקופה זו – הגיעו להישגים גבוהים מהצפוי בהתחשב במעמדם החברתי-כלכלי.

%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%aa

שוויון ורב תרבותיות בחינוך הציבורי – מחשבות על ההווה והצעות לעתיד

נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך במרכז טאוב) ויוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב)

  • מאמר הדעה מצביע על הצורך בחשיבה מחודשת על האידיאולוגיה שבבסיס החינוך הציבורי. במסגרת החשיבה החדשה יש להדגיש את השוויון כיעד מנחה למערכת החינוך – אך לא לקדש את האחידות בה, אם זו תביא לפגיעה בזכותה של כל קהילה לחנך על פי תפיסת עולמה. קבוצות שונות יוכלו לקיים מערכות חינוך נפרדות בהתאם לכמה תנאים. בין היתר, תחול עליהן חובה ללמד מקצועות ליבה בהיקף שיקבע משרד החינוך, אך לא בהיקף שיעלה על 30 אחוזים מתכנית הלימוד הבסיסית. מעבר ללימודי ליבה יותר למסגרות החינוכיות חופש יחסי, ובלבד שלא יעודדו אלימות או יפעלו בניגוד לחוק.
  • התקצוב למסגרות יהיה שוויוני ופרוגרסיבי, ללא התחשבות בלאום וזהות דתית של התלמיד, ויעניק עדיפות משמעותית לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. כמו כן, ייאסר מיון תלמידים על סמך נתוני רקע חברתיים-כלכליים או הישגים לימודיים קודמים. לצד זאת, מהתלמידים צפוי להתנהל על פי אמות המידה התואמות את ייחודיות בית הספר.

סל מזון בריא: הגדרות ועלויות

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב), ד"ר ג'נטה אזרייבה, בן אוריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג ורן מילמן

  • העלות החודשית של סל מזון בריא, המבוסס על המלצות התזונה העדכניות של משרד הבריאות, היא 844 שקלים למבוגר ו-737 שקלים לילד. רכיבי הסל המוצג בפרק נבחרו כדי לייצג תזונה מיטבית מבחינת איזון בין עלויות למילוי כלל הצרכים התזונתיים.
  • המרכיב היקר ביותר בסל מזון בריא עבור מבוגר הוא "חלבון מן החי וקטניות", וחלקו בעלות סל המזון עומד על כ-40 אחוז. לעומת זאת, חלקו של המרכיב הזול ביותר – שומן – הוא כ-4 אחוז בלבד מעלות הסל.
  • דווקא במשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת למימון סל המזון המומלץ גבוהה יותר מזו של קבוצות ההכנסה הגבוהות, מפני שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל.
  • שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בחמישון התחתון גבוה פי תשעה מהחמישון העליון (כ-64 אחוז מתוך ההכנסה לעומת כ-7 אחוז, בהתאמה).
  • משקי הבית בחמישוני ההכנסה השני והשלישי אינם מוציאים בפועל סכום המספיק לרכישת סל מזון בריא, אם מטעמי העדפה ואם מכיוון שהכנסתם אינה מספקת לרכישת הסל המומלץ. בחמישון ההכנסה התחתון סכום ההוצאה הנחוץ אינו מאפשר למשקי הבית לממן סל מזון בריא ללא ויתור על צרכים חיוניים אחרים.

health-basket

מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל כה גבוהה?

פרופ' אלכס וינרב (חוקר ראשי במרכז טאוב)

  • בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל על 81 שנים, לעומת ממוצע של 77.7 שנים במדינות ה OECD- ו-68.8 בעולם כולו.
  • בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה – כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי – היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן.
  • ניתוח אקונומטרי המתבסס על מדגם הכולל יותר מ-130 מדינות מצא כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי.
  • אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער בין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב-OECD: ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.55 שנים יותר מגברים ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד.
  • גורם נוסף שמאשש את מסקנות המחקר הוא העובדה שבישראל התמותה בקרב יהודים נמוכה יחסית ממחלות שמושפעות מרמת הפעילות הגופנית, כמו מחלות לב וכלי דם או סוגי סרטן מסוימים. ערבים כמעט אינם משרתים בצבא, ועל פי נתוני משרד הבריאות, שיעור האבחון של מחלות לב וכלי דם בקרבם גבוה מבקרב האוכלוסייה היהודית.
  • אף שהשירות הצבאי הוא מרכיב חשוב בבריאות הציבור, הוא טרם נדון בספרות האקדמית בנושאי גורמי בריאות בכלל, ובספרות על בריאות בישראל בפרט.

life-expectancy

באמברגו – ההודעה והחומרים הנלווים ניתנים לפרסום רק מיום רביעי (28/12) ב-6:00

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678, או לענת סלע-קורן, 050-6909749

מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל כה גבוהה?

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא קשר בין תוחלת החיים הארוכה של הגברים בישראל לשירות הצבאי, בשל תרומת השירות לכושרם הגופני.

ממצאים מרכזיים:

  • בשנת 2013 עמדה תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל על 81 שנים, לעומת ממוצע של 77.7 שנים במדינות הOECD ו-68.8 בעולם כולו.
  • בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה – כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן.
  • ניתוח המתבסס על מדגם הכולל יותר מ-130 מדינות מצא כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי.
  • אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער בין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב-OECD: ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.5 שנים יותר מגברים ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד.
  • אף שהשירות הצבאי הוא מרכיב חשוב בבריאות הציבור, הוא טרם נדון בספרות האקדמית בנושאי גורמי בריאות בכלל, ובספרות על בריאות בישראל בפרט.

תוחלת החיים של גברים בישראל עמדה על 81 שנים ב-2013. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי מאותה שנה, נתון זה ממקם את ישראל במקום השני בעולם מבין 170 מדינות לצד איסלנד, סינגפור ושווייץ (רק סן מרינו מדורגת גבוה יותר). מהו ההסבר לכך? פרופ' אלכס וינרב, חוקר ראשי במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בחן את הסיבות לתוחלת החיים הארוכה ומצא כי אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא שירות החובה בצבא.

 

הישראלים חיים הרבה יותר מהצפוי

מה משפיע על תוחלת החיים בכל מדינה? בעולם יש קריטריונים מקובלים להערכת אורך החיים הצפוי במדינות שונות. אחדים מהקריטריונים קשורים לרמת ההתפתחות הכללית של המדינה, למשל העושר, רמת החינוך ורמת אי השוויון במדינה. קבוצת קריטריונים שנייה כוללת את סכום ההוצאה על בריאות ואת נגישות מערכת הבריאות במדינה, וקבוצה שלישית בוחנת מאפיינים דמוגרפיים כמו קצב גידול האוכלוסייה, צפיפותה ושיעור הפריון בכל מדינה.

הקריטריונים המקובלים עשויים להסביר יותר מ-80% מהשוני בתוחלת החיים בפועל בין מדינות. חשוב מכך מבחינת ישראל, אותו מודל מראה גם כי לאחר שמכניסים לחישוב את ההבדלים בין המאפיינים הללו בכל מדינה, תוחלת החיים בישראל בפועל גבוהה בהרבה מהצפוי: הנתון גבוה ב-6.3 עד 7.2 שנים, תלוי במודל, מתוחלת החיים הצפויה. בדירוג המדינות לפי החריגה מתוחלת החיים הצפויה, ישראל נמצאת במקום השני לאחר סמואה, ובמקום הראשון מבין מדינות ה-OECD – בהפרש גדול מיפן, המדורגת אחריה.

מודל ניתוחי נוסף מראה כי תוחלת החיים הגבוהה מהצפוי בישראל עקבית כבר לפחות 20 שנה: בשנת 1990 עמד ההפרש בין תוחלת החיים הצפויה לתוחלת החיים בפועל של גבר בישראל על 3.8 שנים, וההפרש עלה ל-5.85 שנים בשנת 2000.

 

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-1

 

הבריזה מהים עוזרת, אבל לא מספיקה

לאחר שקבוצת הגורמים שהוזכרו לעיל לא הצליחה להסביר את תוחלת החיים הארוכה בישראל, הוכנסו לבדיקה גורמים נוספים הידועים כבעלי השפעה על אורך החיים. בבחינה זו נבדקו נתונים מ-133 מדינות, ונבדקה התרומה של מאפיינים שונים לתוחלת החיים בכמה מדינות שחולקות את אותם המאפיינים (כולל ישראל), כדי לבחון את רמת התרומה של כל מאפיין להארכת תוחלת החיים במדינות שונות.

קבוצת הגורמים הראשונה קשורה למאפיינים גאוגרפיים. מדינות הממוקמות לאורך החוף תופסות מקום נכבד בראש הדירוג לפי תוחלת החיים, ויש תיעוד מדעי להשפעה החיובית של מגורים בקרבת הים על הבריאות. כמו כן יש עדויות לכך שמגורים במרחק שעולה על 40 מעלות מקו המשווה מוריד את אורך החיים, לכן נוסף לחישוב משתנה המתחשב במיקומה הגאוגרפי של כל מדינה. הוספה של נתונים אלו לחישוב המקובל מסבירה כ-2.1 שנים מתוך תוחלת החיים הגבוהה מן הצפוי בקרב גברים ישראלים, ומצמצמת את סטייתה של ישראל מתוחלת החיים המשוערת לכ-5.4 שנים– נתון שהשאיר אותה בראש הדירוג בקרב מדינות ה-OECD, אך הוריד אותה למקום הרביעי במדגם של 133 המדינות שנבדקו.

קבוצה שנייה של גורמים שנוספה לשקלול קשורה לרמת דתיות. מחקרים רבים מצביעים על קשר חיובי בין דתיות לבריאות הפרט, הן במדינות מפותחות והן במדינות מתפתחות. אין מדגם הבוחן את רמת הדתיות במספר גדול של מדינות, לכן הרמה שוקפה בעקיפין באמצעות נתונים שבוחנים את חוזק הקשר בין דת למדינה ברחבי העולם (בשנים 2012–2007). התחשבות בתרומת הדת לתוחלת החיים מקטינה את חריגתה של ישראל מתוחלת החיים הצפויה על פי המודל הבסיסי ל-3.65 שנים, וממקמת אותה במקום הרביעי ב-OECD ובמקום ה-20 במדגם בן 133 המדינות.

 

התרומה העקיפה של השירות הצבאי לגבר הישראלי

קבוצת נתונים שלישית שהוספה לשקלול, והיא העומדת במרכז המחקר, קשורה לשירות חובה בצבא. בשלוש מבין ארבע המדינות שנהנות מתוחלת החיים הגבוהה בעולם בקרב גברים נהוגה חובת שירות צבאי, ומבין חמש המדינות המובילות במדד ב-OECD רק באחת (יפן) לא היה שום סוג של גיוס חובה ב-30 השנים האחרונות. כדי לשקף את ההשפעה הפוטנציאלית של שירות החובה על תוחלת החיים של הגברים נמדדו ארבעה משתנים הקשורים לתחום. בכל המקרים התבססו החישובים על נתוני שירות חובה בשנת 1990, מכיוון שאחת ההנחות הייתה שחובת השירות מזמנת פעילות גופנית, והשלכותיו של אימון גופני על אורך החיים של גברים ניכרות רק בשנות הארבעים לחייהם.

תחילה הבחין המחקר של מרכז טאוב בין מדינות שהנהיגו סוג מסוים של שירות חובה בשנת 1990 למדינות ללא חובת שירות. לאחר מכן שולב בחישוב גובה ההוצאות הצבאיות מתוך התמ"ג. החישוב שכלל את שני המשתנים הללו מראה שבכל המדינות שהנהיגו שירות חובה ב-1990 הייתה תוחלת החיים של הגברים גבוהה בכ-1.5 שנים מהצפוי ב-2013. מבחינת הדירוג הבין-לאומי, התחשבות בגורם זה מפחיתה את חריגתה של ישראל מהצפי ל-3 שנים, מסבירה בערך חצי שנה מתוך החריגה, וממקמת אותה במקום החמישי בדירוג ב-OECD ובמקום ה-21 מבין 133 המדינות שנבדקו.

מודל נוסף משלב בין אורך שירות החובה בכל מדינה להוצאות הצבאיות מתוך התמ"ג. חישוב זה הסביר חלק נוסף מהחריגה בתוחלת החיים בישראל (כחצי שנה) והעמיד אותה על 2.4 שנים בלבד. נתון זה מוריד את ישראל למקום השישי בדירוג מדינות ה-OECD ולמקום ה-26 במדגם 133 המדינות.

המודל האחרון שנבחן מביא בחשבון את היחס שבין ההוצאות הצבאיות כאחוז מהתמ"ג ובין משך השירות הצבאי, כמדד שבוחן את השקעתה הכוללת של החברה בצבא מבחינת זמן והקצאת משאבים כספיים. מדד זה הוא בעל ההשפעה החזקה ביותר על תוחלת החיים: הוא מפחית את החריגה של ישראל מתוספת החיים החזויה ביותר מ-3.5 שנים ומעמיד אותה על  0.07 שנים בלבד מאורך החיים הצפוי. הוספת משתנה זה מורידה את ישראל מהמקום הרביעי ב-OECD בדירוג לפי החריגה מתוחלת החיים הצפויה למקום ה-22, וממקמת אותה במקום ה-70 במדד של 133 המדינות (לעומת מקום 20 במודל המבוסס על משתני הבסיס, המאפיינים הדמוגרפיים ורמת הדתיות).

מבין כלל המודלים שנבחנו, הכוללים כאמור משתנים רבים המשפיעים על תוחלת החיים, מודל זה הוא החזק ביותר. היחס שבין ההוצאות הצבאיות כאחוז מהתמ"ג ובין משך השירות הצבאי לבדו מסביר את אורך החיים הגבוה מהממוצע של הגברים בישראל במידה רבה לאין שיעור מכל משתנה אחר שנבחן. במלים אחרות, אם בישראל לא היה מונהג גיוס חובה וההוצאות על הצבא היו שונות מגובהן הנוכחי, תוחלת החיים של הגברים בישראל הייתה כנראה נמוכה בהרבה.

לדברי פרופ' וינרב ממרכז טאוב, "גם אם תרומתו של שירות החובה לבריאות הציבור היא אינה מטרת השירות הצבאי, חשוב שהיא תשפיע על החלטות מדיניות עתידיות. אפשר להשפיע על הבריאות גם באמצעות השקעה במוסדות שאין להם קשר גלוי לתחום, ובישראל הצבא הוא גוף שנמצא בעמדה ייחודית המאפשרת להשפיע על בריאות הציבור".

 

%d7%aa%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-2

 

 

עמוד נוח: איך תורם השירות הצבאי לתוחלת החיים?

שירות חובה בצבא אינו תרופה לכל, אך יש ראיות נוספות התומכות בהשפעתו החיובית על בריאות הציבור. אחד ממאפייניו של השירות הצבאי הוא אימון גופני, ולפי נתוני פרויקט "נטל המחלות הגלובלי", בישראל יש תמותה נמוכה יחסית ממחלות שמושפעות מרמת הפעילות הגופנית, כמו מחלות לב וכלי דם או סוגי סרטן מסוימים. גם תבניות התמותה בקרב ערבים ויהודים בישראל תומכות בקשר בין שירות צבאי לבריאות. ערבים כמעט אינם משרתים בצבא, ועל פי נתוני משרד הבריאות, שיעור האבחון של מחלות לב וכלי דם בקרבם גבוה מבקרב האוכלוסייה היהודית. תמיכה נוספת בממצאי המחקר מספק הפער בתוחלת החיים בין המינים. ב-34 מדינות ה-OECD נשים חיות בממוצע 5.5 שנים יותר מגברים. אם גיוס חובה משפיע לחיוב על בריאות הציבור, ובעיקר על הגברים (שכן שירותן הצבאי של נשים קצר יותר ומתאפיין לרוב בעצימות גופנית פחותה), הרי גם הפרש השנים בין הקבוצות צפוי להצטמצם – ובישראל הוא אכן עומד על שלוש שנים בלבד.

המחקר המלא בנושא תוחלת החיים של גברים בישראל ייכלל ב"דוח מצב המדינה 2016", הספר השנתי של מרכז טאוב, שיתפרסם בסוף דצמבר

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.
לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

שנתיים להמלצות ועדת אלאלוף: מה מצב המאבק בעוני?

הודעה לעיתונות: שנתיים להמלצות ועדת אלאלוף: מה מצב המאבק בעוני?

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב, המתפרסם לקראת הכנס השנתי שיתקיים ב-1 בדצמבר ויעסוק בנושא התמודדות עם עוני, בוחן את יישום המלצות הוועדה למלחמה בעוני. לפי המחקר, במלאות שנתיים להגשת דוח הוועדה  כמחצית מהמלצותיה אומצו באופן מלא או חלקי. לצד זאת, החוקרים מתריעים כי בשל העובדה שטרם הוקם מטה מרכזי למלחמה בעוני ובשל תקצוב חסר, העומד על כרבע מעלות היישום שהוערכה בוועדה, יהיה קשה לצמצם את העוני באופן משמעותי

ממצאים מרכזיים:

  • כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא. עם ההמלצות שיושמו נמנות הגדלת קצבאות זקנה לקשישים החיים בעוני, הרחבת מספר התקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים המטפלים באוכלוסייה ענייה, הרחבת היצע מעונות היום והגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי. המלצות משמעותיות אחדות, כגון פתיחת תכנית "חיסכון לכל ילד", אמורות להתממש בתחילת 2017.
  • המלצה מרכזית של הוועדה – ריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי, אשר יוקם באחד ממשרדי הממשלה המרכזיים – טרם יושמה, וספק רב אם תיושם בעתיד הקרוב.
  • עלויות יישום המלצות הוועדה הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. הפער נובע מהמלצות שלא יושמו, כגון הגדלת קצבת הבטחת הכנסה, וגם מהקצאת משאבים מועטים מהמומלץ לחלק מהתכניות שמומשו, ובהן הרחבת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב שכתבו החוקרים פרופ' ג'וני גל, ראש תכנית הרווחה במרכז טאוב, וחוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק בוחן לראשונה את יישומן של מסקנות וועדת אלאלוף. לאחר בחינה מדוקדקת של ההמלצות לעומת המצב בפועל מראה המחקר כי אף שכמחצית מההמלצות אכן יושמו, מטרותיה העיקריות של הוועדה רחוקות ממימוש מלא.

המטרה: לצמצם את העוני ב-50 אחוז

הוועדה למלחמה בעוני (בראשות ח"כ אלי אלאלוף) הוקמה ביוזמת שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן ב-2013, כדי להמליץ על דרכים להתמודדות עם העוני ולהגברת שוויון ההזדמנויות בישראל. מטרת הוועדה הייתה שאפתנית: להביא לצמצום שיעור העוני ב-50 אחוז, כך שיהיה קרוב לשיעור העוני הממוצע ב-OECD. ניסיון דומה לא נעשה בישראל מאז ראשית שנות השבעים, ומאז גדלו הפערים החברתיים בצורה משמעותית.

במהלך עבודת הוועדה גיבשו 50 חבריה שורה ארוכה של המלצות בתחומים כמו דיור, בריאות, חינוך, ביטחון סוציאלי ורווחה. נקודה מרכזית בהמלצות הייתה יצירת מנגנונים שיבטיחו שאנשים החיים בעוני יהיו מודעים לזכויותיהם ויקבלו את השירותים והקצבאות שהם זכאים להם.

המצב בשטח: היכן עומדות המלצות הוועדה היום?

המחקר של מרכז טאוב בחן את יישום ההמלצות המרכזיות של הוועדה בשנים שלאחר פרסומן (2015 ו-2016), כפי שהוא משתקף בנתוני הביצוע של תקציב המדינה ובהצעת התקציב ל-2016.

בתחום הרווחה והביטחון הסוציאלי יושמו כמה המלצות, ובהן:

• הוספת 150 תקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים.

• הגדלת קצבת השלמת הכנסה בזקנה: החל בינואר 2016 הורחבה הקצבה בסכום שנע בין 130 ל-175 שקלים ליחיד, ובין 510 ל-540 שקלים לזוג. לפי הצעת התקציב לשנים הבאות, הרחבה נוספת צפויה גם בשנת 2017 (הגדלת ההוצאה ב-350 מיליון שקלים) ובשנת 2018 (200 מיליון שקלים נוספים).

• גידול בסך סעיפי התקציב המיועדים לסיוע למשפחות במצוקה בקהילה (במסגרת תכנית "נושמים לרווחה") ולטיפול בקשישים, הן בשנת 2015 והן בהצעת התקציב של שנת 2016.

המלצות אחרות שנמצאות בתהליכי יישום הן מציאת פתרונות להסדרת חובות בקרב אנשים החיים בעוני, ותשלום מענק העצמה ("חיסכון לכל ילד"), שמתוכנן להתחיל בינואר 2017. לצד אלו, מציינים גל ומדהלה-בריק המלצה חשובה שלא יושמה: הגדלת קצבת הבטחת ההכנסה עד לרמה של שני שלישים מהכנסת קו העוני (המוגדרת כמחצית מההכנסה החציונית הפנויה למשק בית).

בתחום הכלכלה והתעסוקה יושמו כמה מן ההמלצות של הוועדה למלחמה בעוני, ובהן:

• הרחבת מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) עבור משפחות חד-הוריות, בעלי מוגבלויות וציבור העצמאים. השינוי צפוי להרחיב את מספר הזכאים בכ-55,000 איש ועלותו כ-130 מיליון שקלים.

• הרחבת מערך ההכשרות המקצועיות: היקף המשתתפים בהכשרות גדל בשנה האחרונה בכ-20 אחוז.

• הרחבת היצע מעונות היום בסבסוד ציבורי לילדי עובדים: חל גידול של 6 אחוזים בסעיפי ההוצאה הקשורים לתחום בתקציב 2015, ושל כ-30 אחוז בסעיפי הצעת התקציב לשנת 2016.

בתחום הדיור, שזוהה בוועדה כמוקד מרכזי של התמודדות עם עוני, ניתנו המלצות רבות וחלקן יושמו בתקציבים לשנים הקרובות:

• סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים הוגדל בכ-600-900 שקלים לחודש. בהתאם לכך, חל גידול בסך סעיפי ההוצאה הקשורים לסיוע בשכר דירה בתקציב 2015 ובהצעת התקציב לשנת 2016.

• הגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי: עד אוגוסט 2016 נרכשו 806 יחידות דיור למלאי הדיור הציבורי, ונחתם הסכם עם הסוכנות היהודית לבניית 2,650 דירות לגיל הזהב.

עם ההמלצות שלא יושמו נמנות הרחבת מעגלי הזכאות לסיוע בשכר דירה ותכנית "שכונה שווה" לשיקום שכונות חלשות.

בתחום הבריאות יושמו גם כן המלצות לא מעטות, למשל:

• סבסוד ציבורי לטיפולי שיניים לקשישים מעל גיל 75 המקבלים השלמת הכנסה (בשלבי יישום)

• שירותי בריאות התלמיד הוחזרו לאחריות משרד הבריאות במחוז דרום. במחוז צפון יוחזרו השירותים לאחריות המשרד בינואר 2017, ובשאר המחוזות נחתם הסכם עם חברת נטל"י לאספקת שירותי בריאות לארבע שנים נוספות. לצד זאת, לא יושמה ההמלצה לשיפור היחס למשרת אחות לכל 1,500 תלמידים.

• מימון ציבורי לטיפולי שיניים לילדים עד גיל 14, ובשנים הבאות – עד גיל 18.

כמו כן נבחנות כעת ההמלצות להקמת מרכזי קידום בריאות ומניעה לקשישים, ולהפחתת השתתפויות עצמיות ‏בתרופות ובשירותים רפואיים.

בתחום החינוך ציינו החוקרים של מרכז טאוב את יישום ההמלצה להעמיק את התקצוב הדיפרנציאלי: כ-100 מיליון שקלים בשנה נוספו לתקציב לצורך תגבור שעות הלימוד בבתי ספר חלשים מבחינה חברתית-כלכלית. בצד השלילה צוין כי לא יושמה ההמלצה להשקיע בהקמה ובתפעול של מרכזים לגיל הרך.

לסיכום, פרופ' גל ומדהלה-בריק מציינים כי יש לא מעט נקודות חיוביות בעניין יישום המלצות הוועדה למלחמה בעוני. מבחינה תפיסתית הצליחה הוועדה להעלות את נושא העוני לסדר היום הציבורי, חיזקה את המעורבות הממלכתית במיצוי זכויות ותרמה לפיתוח מערכות חדשות להתמודדות עם הבעיה. מבחינה מעשית, הוועדה הביאה לשינוי בתחומי מדיניות שונים אשר יש בכוחם לתרום להתמודדות עם עוני, וניכר כי מגמה זו תמשיך להתרחב בשנים הקרובות.

עם זאת, לאור הממצאים שמעלה המחקר של מרכז טאוב, ספק רב אם הצעדים שננקטו עד כה (ואלו המתוכננים) יאפשרו לממש את יעדי הוועדה, ובעיקר את המרכזי שבהם: ירידה משמעותית בתחולת העוני בחברה הישראלית עד לרמה הקרובה לרמת מדינות ה- OECD. לדברי גל ומדהלה-בריק, "הספק נובע בחלקו מכך שהממשלה לא הקימה מטה לטיפול בעוני, ובכך מקשה על פעולה מתואמת בין-משרדית למלחמה בתופעה. יתרה מכך, תוספת ההוצאה הממשלתית בפועל על התמודדות עם עוני עד עתה עומדת על 1.9 מיליארד שקלים (השינוי בתקציב 2016 לעומת 2014) – סכום רחוק מאוד מתוספת ההוצאה המומלצת של ועדת אלאלוף, שעמדה על 7.4 מיליארד שקלים לשנה". הפער נובע מכך שהממשלה לא יישמה חלק מההמלצות המרכזיות של הוועדה, דוגמת הגדלת סכומי הבטחת הכנסה, והקצתה משאבים מועטים מדי לתכניות כגון מענק עבודה, הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

hebrew-graph

יישום המלצות ועדת אלאלוף הוא נושא דיון מרכזי בכנס הבין-לאומי השנתי של מרכז טאוב, שעוסק השנה ביוזמות חדשות בהתמודדות עם עוני. הכנס ייערך ב-1 בדצמבר בירושלים. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצו כאן.

המחקר בנושא ועדת אלאלוף ייכלל בפרק "ההוצאה הציבורית על רווחה", שיתפרסם כחלק מ"דוח מצב המדינה 2016" בסוף דצמבר.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה. לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

סל מזון בריא – כמה זה עולה לנו?

 

מחקר חדש של מרכז טאוב מגדיר את המרכיבים של סל מזון בריא ואת העלות שלו לצרכן. כמו כן בודק המחקר האם משקי בית ברמות הכנסה שונות אכן צורכים את סל המזון הבריא.

 

ממצאים מרכזיים:

  • העלות החודשית של סל מזון בריא היא כ-844 שקלים למבוגר, וכ-737 שקלים לילד.
  • המרכיב היקר ביותר בסל מזון בריא עבור מבוגר הוא "חלבון מן החי וקטניות", וחלקו בעלות סל המזון עומד על כ-40%. לעומת זאת, חלקו של המרכיב הזול ביותר שומן – הוא כ-4% בלבד מעלות סל המזון.
  • דווקא במשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר ההוצאה החודשית הממוצעת הנדרשת למימון סל המזון המומלץ גבוהה יותר – מפני שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל.
  • שיעור ההוצאה הממוצעת הדרושה למימון סל מזון בריא למשק בית בחמישון התחתון גבוה פי 6.6 מהחמישון העליון (כ-44% לעומת כ-7%, בהתאמה).
  • משקי בית בשלושת חמישוני ההכנסה התחתונים אינם צורכים בפועל את סל המזון הבריא, אם מטעמי העדפה ואם מכיוון שהכנסתם אינה מספקת לרכישת הסל המומלץ.

 

מחקר חדש של מרכז טאוב שכתבו החוקרים פרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית הבריאות במרכז טאוב ויו"ר המועצה לביטחון תזונתי, ג'נטה אזרייבה, בן אריון, רבקה גולדשמיט, אבידור גינסברג ורן מילמן מגדיר לראשונה מהו סל מזון בריא, ועומד על משמעותו בהיבטים של תקציב משק הבית. המחקר מגלה כי חלק ניכר ממשקי הבית בישראל אינם רוכשים את הסל המומלץ, אם בגלל העדפה למצרי מזון זולים יותר ובריאים פחות, ואם מפני  שהם אינם יכולים להרשות לעצמם תזונה מאוזנת ונכונה מבחינה כלכלית.

 

להתאים את סל המזון לאורח חיים בריא וחסכוני

 כפי שחשף מחקר קודם של מרכז טאוב, בין השנים 2005 ל-2011 עלו מחירי המזון בישראל באופן משמעותי. בשל עלייה זו, מרבית קבוצות המזון התייקרו בהשוואה למדינות ה-OECD. כך לדוגמה מוצרי החלב בישראל, שהיו יקרים ב-6% בלבד ב-2005, הגיעו לרמת מחירים הגבוהה ב-51% מהממוצע במדינות ה-OECD ב-2011. בדומה לכך הלחם, הדגנים ומוצרי הבצק, שהיו זולים יותר ב-19% בהשוואה למחירם ב- OECDב-2005, התייקרו עד לרמה הגבוהה ב-26% מה-OECD ב-2011. אולם למרות עליית המחירים החדה, עד כה לא ננקטו בישראל צעדים משמעותיים לאפיון סל מזון ריאלי, המומלץ מבחינה בריאותית ומתחשב בהכנסה הכוללת של משק הבית.

המחקר של מרכז טאוב מציע סל המשקף את "פירמידת המזון הישראלית", על פי המלצות משרד הבריאות. סל זה מתבסס על תזונה ים תיכונית, הכוללת יתרונות בארבעה ממדים: (1) הממד הבריאותי – תזונה נכונה תמנע מחלות; (2) הממד הסביבתי – תזונה שמבוססת בעיקר על מרכיבים מהצומח תפגע פחות בסביבה ובבעלי חיים; (3) הממד החברתי-תרבותי – דיאטה ים-תיכונית מקדמת אכילה חברתית ומשפחתית ומזון ביתי; (4) הממד הכלכלי –  מזון גולמי מן הצומח בדרך כלל זול יותר ממזון מעובד מן החי.

 

סל מזון בריא – זכות בסיסית או מותרות?

הסל נבנה כדי להבטיח תזונה נאותה ועלויות נמוכות ככל האפשר, בהתחשב בדפוסי התזונה בישראל. המחקר של מרכז טאוב מציע סל מזון למבוגר הכולל את כל קבוצות המזון העיקריות:  דגנים, ירקות, פירות, חלבון חלבי, חלבון מן החי וקטניות ושומן. עלות סל המזון הבריא המומלץ היא 844 שקלים לחודש למבוגר ו-737 שקלים לחודש לילד (החישוב נעשה לפי המחירים החציוניים של המוצרים הנכללים בכל קטגוריה). המרכיב היקר ביותר בסל המזון הוא "חלבון מן החי וקטניות", הכולל מוצרים כגון ביצים, בשר עוף וקטניות יבשות, ועלותו מגיעה לכ-40% מעלות סל המזון המוצע. עלות הדגנים עומדת על 23%, ועלות קבוצת החלבון החלבי היא 11%. המרכיב הזול ביותר  הוא שומן, ועלותו היא כ-4% בלבד מעלות סל המזון.

%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%a1%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90

מהנתונים הדמוגרפיים עולה שככל שרמת ההכנסה הממוצעת למשפחה יורדת, כך מספר הנפשות הממוצע במשק הבית גדל – ועקב כך ההוצאה החודשית הממוצעת על סל המזון עולה. כתוצאה מכך נוצרים פערים גדולים בין עלויות סל המזון עבור משקי בית ברמות הכנסה שונות: במשק בית בעשירון התחתון מספר הנפשות הממוצע הוא 4.37, וההוצאה הממוצעת לחודש לרכישת סל מזון בריא היא 3,450 שקלים. לעומת זאת, בעשירון העליון מספר הנפשות הממוצע למשק בית הוא 2.46, והוצאתו הממוצעת לחודש על סל מזון בריא היא 2,039 שקלים בלבד.

בהמשך לנתונים אלו מראה המחקר כי משק בית המשתייך לחמישון התחתון צריך להוציא בממוצע כ-44 אחוז מההכנסה
הכוללת שלו כדי לרכוש את סל המזון המומלץ מבחינה בריאותית. לעומתו, משק בית ממוצע בחמישון העליון נדרש להוציא כ-7% בלבד מהכנסתו כדי לממן את הסל המומלץ. נתון זה גורם לכך שבפועל שלושת חמישוני ההכנסה התחתונים אינם רוכשים את סל המזון הבריא המומלץ במחקר של מרכז טאוב.

במקרה של משק בית בחמישון התחתון, אשר הכנסתו הכוללת היא 3,807 שקלים נטו, הסל המומלץ היא 3,295 שקלים, ואילו הצריכה בפועל של משפחה בחמישון זה היא 1,462 שקלים. לפיכך, סביר שלמשפחות ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר יהיה קושי  לממן  את הסל המומלץ. זו אולי הסיבה לכך שבפועל הם רוכשים מזון זול יותר ובריא פחות, או לחלופין כמויות מופחתות של המזונות הנכללים בסל הבריא.

%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a2-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%a7-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa

לסיכום אומר צ'רניחובסקי: "ככלל, ככל שרמת ההכנסה יורדת, משפחות מוותרות על פירות וירקות לטובת דגנים ומזונות עתירי שומן, ובפועל הן אינן רוכשות סל מזון בריא".

 

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי לנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהנושאים החשובים ביותר שישראל מתמודדת עמם בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק בישראל: מדוע הפריון עולה, אך לא השכר?

לחצו כאן לקרוא את המסמך המלא על הקשר בין פריון העבודה לשכר במשק בישראל.

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מסביר מדוע בסוף 2015 היה השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי דומה לשכר בשנת 2001, בעוד באותה תקופה עלה הפריון לעובד ב-15%. המחקר מראה כי התרופפות הקשר נובעת מעלייה מהירה יותר של מדד המחירים לצרכן ביחס למחירי התוצר, לאחר שנים ארוכות של התפתחות דומה.

ההיפרדות של שני המדדים בעשור האחרון נובעת במידה רבה מהתייקרות מהירה של מחירי הדיור והמזון בעשור האחרון. בעוד סעיפים אלו מהווים נתח נכבד בסל הצריכה של משק בית טיפוסי, הם משקפים במידה מועטה בלבד את השינוי במחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. היפרדות המדדים הובילה לשחיקת ערך תפוקת העובדים, ובכך תרמה להתרופפות הקשר בין השכר הריאלי לפריון לעובד.

ממצאים מרכזיים:

  • השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי ב-2015 היה דומה לשכר בשנת 2001, אף שבאותה תקופה עלה הפריון בכ-15 אחוז – דבר שאמור היה להשתקף בשכר.
  • בניגוד לטענה הנשמעת לעתים, שחיקת השכר אינה נובעת מירידה בכוח המיקוח של העובדים – חלקם של העובדים בתוצר נותר יציב יחסית לאורך שנים רבות.
  • בעשור האחרון התמקדה האינפלציה בקטגוריות צריכה שמאפיינות בעיקר את משקי הבית, בפרט מזון ושירותי דיור למגורים, אך משקפות במידה מועטה בלבד את השתנות מחירי המוצרים והשירותים המופקים במשק. שני סעיפים אלו היו אחראים ל-75% מהעלייה במדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אף שמשקלם בסל הצריכה של משק הבית הממוצע הוא רק 42%. השפעת המזון ושירותי הדיור למגורים על התוצר פחותה בהרבה, ומשקלם במדד מחירי התוצר העסקי עומדת לכל היותר על 11%. התרכזות האינפלציה בסעיפים אלו תרמה לניתוק הקשר בין השכר הריאלי לפריון לעובד.
  • צעדים שיכולים לעזור לתקן את המצב כוללים מאמצים להורדת מחירי המזון והדיור, בין היתר באמצעות הסרת חסמי יבוא וחסמי כניסה בענף המזון ומניעת ניצול כוח שוק מצד יצרנים דומיננטיים והגדלת היצע הדיור.

 

ב-15 השנים האחרונות השכר הריאלי ברוטו במגזר העסקי, המייצג את כוח הקנייה של העובדים, נותר כמעט קבוע. לעומת זאת, הפריון לעובד – המשקף את ערך תפוקת העובדים – עלה ב-15%. רבים עסקו בשאלה מדוע העלייה בפריון לא תורגמה לעלייה בשכר הריאלי, כפי שאפשר היה לצפות, ובין היתר נטען כי פירות הצמיחה אינם מחלחלים לשכבת העובדים בשל ירידה בכוח המיקוח של העובדים. מחקר חדש של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מפריך טענה זו.

%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%92%d7%96%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%a1%d7%a7%d7%99

%d7%aa%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a2-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94

ההסבר החלופי שמציע המחקר של מרכז טאוב הוא ששינוי במרכיבים שמשפיעים על האינפלציה הוא שהוביל במידה רבה לירידה בקצב הגידול של השכר הריאלי. המחקר מראה כי האינפלציה בעשור האחרון התמקדה בסעיפים שהשפיעו במידה רבה על משקי הבית ובמידה פחותה על היצרנים, דבר שתרם להתרופפות הקשר בין השכר הריאלי לפריון. בעוד השוואה בין הפריון לעובד ובין השכר הממוצע במונחים נומינליים מראה כי עלייה של אחוז בפריון תורגמה לעלייה של אחוז בשכר העובדים  (כלומר, הקשר הצפוי בין השכר לפריון נשמר). למעשה, בתקופה זו השכר הריאלי ברוטו של העובדים לא עלה בשל עלית המחירים לצרכן.

לדברי עורך המחקר גלעד ברנד ממרכז טאוב, "באותה תקופה התייקר סל צריכה של משק בית טיפוסי בקצב מהיר יותר מממוצע מחירי המוצרים והשירותים בכלל המשק, דבר שהביא לשחיקת ערך התפוקה השולית של העובד ביחס לסל הצריכה שלו.  במילים אחרות, המשכורת הנומינלית של העובדים עלתה בהתאם לצמיחת הפריון במשק, אך למרות זאת העובדים לא זכו לעליה ריאלית בשכרם, במידה רבה בשל ההתייקרות הניכרת במחירי הדיור והמזון".

האינפלציה התמקדה בסעיפים המאפיינים בעיקר משקי בית, ובמידה פחותה את היצרנים

התורמים המרכזים להתייקרות סל הצריכה הביתי הממוצע באותה תקופה הם סעיפי המזון והדיור, שהיו אחראים לכ-75% מעליית מדד המחירים לצרכן בעשור האחרון, אף שחלקם בסל הצריכה של משק בית ממוצע עומד רק על 42%. משקלם של שני סעיפים אלו במדד מחירי התוצר העסקי נמוך בהרבה ועומד לכל היותר על 11%, כך שסל התצרוכת של משקי הבית התייקר בקצב מהיר יותר מממוצע המוצרים והשירותים המופקים במשק. עקב כך הצמיחה בפריון אינה מתורגמת לעלייה בכוח הקנייה של העובדים.

%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%93-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a6%d7%a8%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%a8

על קובעי המדיניות להתמקד בסעיפים התורמים לשחיקת השכר

משמעות ממצאי המחקר של מרכז טאוב היא שהעלייה בפריון אכן הובילה לעלייה מקבילה בשכר, אולם בשל ההתייקרות הגבוהה יותר של סל הצריכה ביחס למחירי היצרן, הערך של השכר מבחינת העובד לא גדל. היות שכאמור שחיקת השכר נובעת במידה רבה מהתייקרות מחירי המזון והדיור, אחת הדרכים לפתור את הבעיה היא שקובעי המדיניות ימקדו מאמצים מיוחדים בשני סעיפים אלו. בתחום המזון אפשר לנקוט צעדים כמו מעבר לסבסוד ישיר של ענף החקלאות על חשבון הגבלות מכסות, חשיפת השוק לייבוא מתחרה מחו"ל, ומניעת ניצול כוח שוק מצד יצרנים דומיננטיים. בתחום הדיור רצוי להתמקד בצעדים שיסייעו להגדלת היצע הדירות.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

 

דמוגרפיה במערכת החינוך: הרכב התלמידים ומעברים בין זרמים

לחצו כאן לקרוא את המסמך המלא על דמוגרפיה במערכת החינוך

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא שבשנים האחרונות עלה קצב הגידול של החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, וקצב הצמיחה של החינוך החרדי  והחינוך הערבי הואט. למרות זאת, החינוך החרדי עדיין צומח בקצב המהיר ביותר. הסיבה המרכזית לכך היא שינויים בשיעורי הפריון בחלקיה השונים של החברה הישראלית. הסבר אפשרי נוסף הוא שתלמידים נוטים לעבור ממסגרות דתיות יותר לדתיות פחות, אולם היקף המעברים מצומצם ולכן הם מסבירים רק חלק קטן מהשינוי.

 

ממצאים מרכזיים:

  • מאז 2000 נרשמה ירידה בקצב הצמיחה של החינוך החרדי והערבי. בשעה שהחינוך הערבי גדל בין 2000 ל-2001 בקצב של 6.7%, בין 2014 ל-2015 הוא גדל בקצב של 2.3% בלבד. בחינוך החרדי הצמיחה עמדה על 6.7% בין 2000 ל-2001 ו-5.1% בין 2014 ל-2015. לעומת זאת, בחינוך הממלכתי נרשמה צמיחה של 0.3% בין 2000 ל-2001 ושל 3.1% בין 2014 ל-2015. בחינוך הממלכתי-דתי נרשמה עלייה של 0.6% בתקופה הראשונה, וצמיחה של 3.5% בתקופה השנייה.
  • בין השנים 2000 ל-2015 עברו כ-2% בלבד מכלל התלמידים בין חלקיה השונים של מערכת החינוך, דבר המעיד שהבחירה בזרם חינוך מסוים נובעת ממניעים אידיאולוגיים וערכיים ולרוב אינה משתנה.
  • בקרב העוברים בין זרמים נרשמה מגמה של מעבר למסגרת דתית פחות בכל הצמתים החשובים: עלייה מהגן לכיתה א', מהיסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לחטיבה העליונה.
  • שיעורי הפריון של הנשים החרדיות במהלך התקופה ירדו בכ-10%, וקצב הגידול בשיעור הילדים שלומדים בגנים חרדיים קטן בכ-50%.

בין 2000 ל-2015 חלו שינויים ניכרים בזרמיה המרכזיים של מערכת החינוך. עד אמצע התקופה חל גידול עקבי בחלקם של התלמידים הערבים והחרדים במערכת, אולם באמצע התקופה התמתן הגידול בחלקם של זרמים אלו והחלה צמיחה מואצת של הזרמים הממלכתי והממלכתי-דתי. על רקע שינוי זה בוחן מחקר חדש של חוקרי מרכז טאוב, נחום בלס (חוקר ראשי בתחום החינוך) וחיים בלייך, את תנועת התלמידים בתוך מערכת החינוך בישראל בין 2000 ל-2015. המחקר מתמקד במעברים בין סוגי הפיקוח והמגזרים השונים – ערבי, חרדי, ממלכתי-דתי וממלכתי – ובין בתי ספר רשמיים לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים (ולהפך).

 

במגזר היהודי עוברים ממסגרת דתית לדתית פחות

ככלל, שיעור התלמידים שעוברים בין סוגי פיקוח שונים מכניסתם למערכת החינוך עד לסיום התיכון הוא נמוך, ועומד על כ-2%. שיעור המעברים "נטו" (לאחר שקלול העוזבים והמצטרפים בכל זרם) נמוך עוד יותר, ועומד על פחות מאחוז אחד מכלל התלמידים. עובדה זו מצביעה על כך שההורים שוקלים היטב את הכיוון החינוכי-אידיאולוגי של בית הספר שהם שולחים אליו את ילדיהם, ובחירתם נותרת יציבה לאורך השנים.

במחקר של מרכז טאוב התחקו בלס ובלייך אחר מגמות המעבר לאורך כלל שנות הלימודים – כולל בצמתים החשובים של מעבר מהגן לכיתה א', מהיסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון – וגילו כי מאז תחילת שנות האלפיים ניכרת מגמה של מעבר ממסגרות דתיות יותר לדתיות פחות. כך, בשנת הלימודים האחרונה (2015–2014) עזבו כ-3,800 תלמידים את הגנים החרדיים לבתי ספר ממלכתיים דתיים וממלכתיים, ורק כ-2,200 ילדים מגנים ממלכתיים-דתיים וממלכתיים נקלטו בכיתות א' בחינוך החרדי. באותה התקופה כ-4,000 תלמידים עברו מגנים ממלכתיים-דתיים לכיתה א' בבתי ספר ממלכתיים, ורק כ-1,700 עשו את המעבר בכיוון ההפוך. לעומת זאת, כ-1,700 תלמידים עברו מהחינוך הממלכתי-דתי לחרדי, ואילו כ-3,000 תלמידים עשו את המעבר בכיוון ההפוך. עם זאת, כשמסתכלים על הנתונים יש להתייחס כמובן לצמיחה של אוכלוסיית התלמידים בכללותה (מספר התלמידים גדל, והגיוני שמספר המעברים יגדל בהתאם) , וכן לכך שייתכן שבעת בחירת גן השיקול האידיאולוגי חלש יותר בהשוואה לבחירת בית ספר, והבחירה נעשית לפעמים מתוך שיקולי קרבה, מחיר, רמת הגננות ועוד.

2 מספר התלמידים שעברו בין זרמי חינוך בבתי הספר

השינוי במספר התלמידים בזרמי החינוך מהגן לכיתה א עקב מעברים בין זרמי החינוך

מגמה דומה נצפתה במעבר בין כיתה ו' ל-ז'. בין שנת 2000 ל-2001 עברו כ-700 תלמידים מהחינוך החרדי לסוג פיקוח אחר, ואילו בשנים 2015–2014 עלה מספר העוברים לזרם חינוך אחר לכ-1,400 תלמידים (צריך להביא בחשבון שבאותה התקופה הוכפל גם מספר התלמידים בכיתות ו' בחינוך החרדי, וגם שבזרם זה לומדים לרוב באותו מוסד מכיתה א' עד כיתה ח'). לעומת זאת, את החינוך הממלכתי-דתי עזבו כ-2,000 תלמידים בין 2000 ל-2001, וכ-2,700 תלמידים בין 2014 ל-2015 (ובמקרה זה הגידול במספר העוזבים עלה במקצת על הגידול במספר התלמידים).

החינוך הממלכתי גדל בתקופה הראשונה ב-1,200 תלמידים, ובתקופה השנייה – ב-2,500 (הגידול הכללי במספר התלמידים עמד על כ-4,000). בשנים מתקדמות יותר של הלימודים שיעור המעברים פוחת, אך אותה המגמה ניכרת גם במעברים בין זרמי החינוך בכיתות ז'-ט'.

 

גם הפריון משפיע: החילונים והדתיים יולדים יותר מבעבר, והחרדים פחות

כאמור, שיעור המעברים בין הזרמים עומד על כ-2% מכלל התלמידים (שיעור המעברים בחינוך העברי כפול מבחינוך הערבי). בשל ההיקף המצומצם, המעברים לבדם אינם יכולים להסביר את השינויים בהרכב הדמוגרפי של מערכת החינוך. כיוון בחינה אפשרי אחר הוא השינוי בשיעורי הפריון בקבוצות השונות. בין 2000 ל-2014 נרשמה עלייה של 16.5% בפריון של האוכלוסייה היהודית (מ-2.67 ל-3.11 ילדים לאישה בממוצע), לעומת ירידה בכל הקבוצות האחרות: כ-27% בקרב האוכלוסייה המוסלמית, כ-10% אצל הנוצרים וכ-23% בקרב הדרוזים.

בפילוח הנתונים לפי מידת הדתיות בקרב יהודים, נראה שבין 2000 ל-2009 עלה שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה החילונית ב-10%, ובקרב דתיים – ב-15%. בקרב האוכלוסייה המסורתית השיעור כמעט לא השתנה, ואילו בקרב חרדים חלה ירידה של כ-10%. לאחרונה חלה שוב עלייה קלה בשיעורי הפריון בקרב נשים חרדיות, וירידה אצל נשים חילוניות. יש לציין כי למרות השינויים במגמות, בתקופה זו שיעור הפריון בקרב הנשים החרדיות עדיין היה גבוה כמעט פי 3.5 מהשיעור בקרב האוכלוסייה החילונית (6.53 ילדים לאישה חרדית בממוצע, לעומת 2.07 ילדים לאישה חילונית, בשנת 2009).

1 התפלגות התלמידים בכלל מערכת החינוך

בלס ובלייך מסבירים כי גורם נוסף שהשפיע על חלקו של המגזר הערבי בכלל אוכלוסיית תלמידי הגנים הוא העלייה בשיעורי הלמידה. בתחילת התקופה יושם חוק חינוך חובה לגילאי 4–3 ביישובים החלשים, שחלק גדול מהם ערביים. נתון זה, בצירוף קצב התרבות מהיר, הביא לכך ששיעור התלמידים הערבים מכלל התלמידים בגני הילדים הציבוריים עלה ב-5% בין שנת 2000 לשנת 2007, ועמד בשיאו על כ-25% מהתלמידים.

ב-2011 המליצה ועדת טרכטנברג ליישם את החוק בכלל היישובים בארץ, והדבר הוביל לעליית שיעורי הלמידה של גילאי 4–3 במערכת הציבורית – בעיקר בקרב אוכלוסיות שלפני כן שלחו את הילדים לגנים פרטיים, או כאלה שנמנעו מלשלוח את ילדיהן לגן מפאת העלות הגבוהה. גידול זה בקרב כלל האוכלוסייה, לצד הירידה בריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית, הביא לכך שמ-2007 עד 2015 חלה ירידה עקבית בשיעורם של התלמידים הערבים בקרב ילדי הגנים הציבוריים.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

מיקומך בתור: זמני המתנה בבתי החולים הציבוריים בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי המטופלים בבתי החולים במטרופולינים הגדולים (תל אביב, חיפה וירושלים) נהנים מזמני המתנה קצרים יותר לטיפולים רפואיים מאשר בבתי החולים במחוזות הצפון והדרום. לפי המחקר, צעדים כמו שיפור באיסוף המידע והנגשתו, הגדרת יעדים ואכיפתם על בתי החולים, כמו גם תמריצים מתאימים, עשויים לקצר את זמני ההמתנה לטיפולים בבתי החולים במערכת הציבורית.

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן.

ממצאים מרכזיים:

  • יש מתאם שלילי בין היצע המיטות בבתי החולים לזמני המתנה לניתוחים אלקטיביים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות הוא הגדול ביותר בארץ (2.5–2.2 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה קצרים בכ-15-30% מהממוצע הארצי. לעומת זאת, במחוז דרום יש 1.3 מיטות בלבד לכל אלף איש, וזמני ההמתנה ארוכים ב-44% מהממוצע.
  • בין 1999 ל-2012 עלה שיעור הישראלים המחזיקים בשני ביטוחי בריאות בתשלום (משלים ופרטי) כמעט פי ארבעה, והוא עומד על כ-40% (נכון ל-2012). תופעה זו עשויה לנבוע מתחושת הישראלים שהם אינם מקבלים טיפול יעיל במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. היות שהרפואה הציבורית והפרטית ניזונות מאותם משאבי כוח אדם רפואי, הביטוחים המשלימים מביאים להארכת התורים במערכת הציבורית ומעודדים את שגשוג המערכת הפרטית.
  • במדידת זמני ההמתנה ב-27 בתי חולים ציבוריים בישראל נמצאו פערים גדולים בין המוסדות. לדוגמה, קיים פער של יותר משנה בין בתי החולים שבהם התורים הארוכים ביותר למוסדות שבהם התורים הקצרים ביותר לניתוחי החלפת מפרק ברך, הסרת שקדים ותיקון מחיצת האף.
  • בבתי החולים בבעלות שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותרכ-15% מעל הממוצע הארצי – ובבתי החולים הפועלים כמלכ"רים זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר: 32% פחות מזמן ההמתנה הארצי הממוצע.
  • 23 מדינות ב-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני המתנה הן מרכיב חשוב במדיניות הבריאות שלהן, וכ-15 מהן כבר ערוכות לטיפול בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית. לעומת זאת, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי כל תושב זכאי לקבל טיפול רפואי בזמן סביר ומרחק סביר ממקום מגוריו – אולם עד היום לא הוגדרו קווים מנחים באשר לזמן ולמרחק סבירים, וזהו אחד האתגרים המרכזיים של קובעי המדיניות בתחום הבריאות בישראל. מחקר חדש של ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, בוחן את סוגיית זמני ההמתנה לטיפול רפואי בישראל, תוך הבחנה בין מרכז ופריפריה, בין בעלי ביטוחים פרטיים לאלו שאינם מחזיקים בהם, ובין בעלות שונה על בתי החולים. מחקר זה הוא בין הראשונים בישראל שבודקים זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים בהשוואה בין-לאומית.

 

לא סומכים על המערכת הציבורית?

לפי המחקר של מרכז טאוב, התשלום בעבור טיפול רפואי באופן פרטי נעשה נפוץ יותר ויותר בציבור הישראלי. שיעור המחזיקים בביטוח משלים של קופות החולים עלה בכ-60% בין 1999 ל-2012, עד למצב שבו כמעט ארבעה מכל חמישה ישראלים (80%) מחזיקים ביטוח כזה. במקביל עלה שיעור בעלי הביטוח הפרטי בכ-80%, ונכון לשנת 2012 הוא עומד ‏על 40%. נראה שהאזרחים חוששים שלא יזכו לטיפול מספק במערכת הציבורית, וחששות אלו מתגברים לנוכח העובדה שמטופלים בבתי חולים ציבוריים לא יכולים לבחור את הרופא המטפל, ולנוכח אי הוודאות וחוסר השקיפות לגבי זמני ההמתנה המצפים להם.

חשוב לציין כי זמני ההמתנה משמשים כלי להקצאת משאבים במערכת שבה המטופלים לא נרתעים ממחיר הטיפול, מכיוון שהם לא נושאים בחלק גדול מהעלות. עם זאת, קיימות ראיות לכך שזמני המתנה ארוכים לטיפולים מהווים נטל על החברה, היות שהם מגדילים את הסבירות לאשפוזים מסובכים ולפגיעה בתוצאות הטיפול הרפואי, ובכך עלולים להגדיל את עלויות שירותי הבריאות. נוסף לכך, זמני המתנה ארוכים עלולים להשפיע על איכות עבודתו ועל שעות הפנאי של המטופל, ולהגביר את חוסר שביעות הרצון ממערכת הבריאות בכללותה.

 

מצפה לניתוח בקרוב? תלוי איפה אתה גר

בקרב ראשי מערכת הבריאות רווחת התחושה כי ממוצע זמני ההמתנה מייצג עירוב של שתי קבוצות שונות באוכלוסייה: מחד גיסא – ישראלים מיוחסים, אמידים, בעלי קשרים אישיים ויכולת לעמוד על זכויותיהם, אשר נהנים מגישה מהירה לטיפול רפואי, ומאידך גיסא – אזרחים חלשים וחסרי יכולות פיננסיות, שלעתים קרובות נאלצים להמתין זמן רב לטיפולים.

המחקר של מרכז טאוב בחן את זמני ההמתנה לטיפולים רפואיים אלקטיביים גם לפי אזור מגורים, ומצא כי זמני ההמתנה החציוניים לניתוח במטרופולינים הגדולים – ירושלים, תל אביב וחיפה – קצרים בהרבה מזמני ההמתנה בבתי החולים בצפון ובדרום. בירושלים זמני ההמתנה קצרים ב-28% מהממוצע הארצי, ואילו בדרום זמני ההמתנה הם הארוכים ביותר בארץ – גבוהים ב-44% מהממוצע הארצי. זמני ההמתנה הארוכים בפריפריה תואמים את משאבי הבריאות המצומצמים המוקצים לאזורים אלו, ובפרט את מספר מיטות האשפוז. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות עומד על 2.2-2.5 לכל אלף איש, ואילו במחוז הדרום היצע המיטות עומד על 1.3 מיטות בלבד. כמו כן, ב-2013 מספר הרופאים המומחים לאלף איש בצפון היה כשני שלישים ממספרם בשאר האזורים במדינה: 2.2 (מול 3.2 ויותר בשאר הארץ), ומספרם של נותני שירותים רפואיים (למשל רוקחים, פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק) בצפון ובדרום עומד על חצי ממספרם באזורים אחרים במדינה (2.1 ו-2.2 מול 4, בהתאמה). יש לציין כי מאז נעשו מאמצים לצמצום פערים אלו, ובהם פתיחתו של קמפוס ללימודי רפואה בצפת ותוספת שכר לרופאים שבחרו לעבוד בבתי חולים בפריפריה, אולם עדיין מוקדם לקבוע מה תוצאותיהם.

figure for wating times PR

עוד נמצאו במחקר פערים משמעותיים בין בתי החולים הציבוריים בזמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים. כך למשל, נמצא כי מטופל באחד מבתי החולים בחיפה ממתין לניתוח החלפת מפרק ירך כשלושה שבועות בממוצע, בעוד שבאחד מבתי החולים בדרום ההמתנה לאותו הטיפול אורכת למעלה משנה. זמני ההמתנה הארוכים נובעים, בין היתר, מהצפיפות בבתי החולים: היצע המיטות בבתי החולים בישראל הוא בין הנמוכים ב-OECD, ועקב כך שיעורי התפוסה הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח – 96%.

ממצא נוסף הוא שזמני ההמתנה משתנים בהתאם לבעלות על בית החולים. בבתי החולים של שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותר – כ-15% מעל הממוצע הארצי – ואילו בבתי החולים הפועלים כמוסדות ללא כוונות רווח זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר – נמוך ב-32% מזמן ההמתנה הארצי הממוצע. זמן ההמתנה בבתי החולים הממשלתיים נמוך ב- 23% מהממוצע הארצי. ניתן להסביר את זמני ההמתנה הארוכים בבתי החולים של שירותי בריאות כללית בשתי סיבות: ראשית, קופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים, בניגוד ליתר קופות החולים, ולרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים על סמך זמני המתנה. שנית, יש הטוענים כי כללית מצליחה לרסן את השפעת המימון הפרטי על בתי חולים שבבעלותה, ולכן העומס על הטיפולים במימון ציבורי גדול יותר.

בהשוואה בין-לאומית מצא המחקר של מרכז טאוב כי זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים בישראל קצרים לעומת מדינות ה-OECD, אך יש לקחת בחשבון כי אופן המדידה שונה: ברוב המדינות המפותחות המדידה מתחילה כאשר ניתנת הפניה לניתוח ונמשכת עד מועד הביצוע, ואילו בישראל היא מתחילה רק כאשר נקבע מועד לניתוח בבית החולים. 23 ממדינות ה-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני ההמתנה מהווים מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות שלהן, אולם בעוד שכ-15 מהן כבר טיפלו בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית לאומית, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 

תפקיד המדינה – ערובות, תמריצים ואכיפה

יש כמה צעדים שהמדינה יכולה לנקוט כדי לטפל בבעיית זמני ההמתנה. ראשית, יש חשיבות עצומה לשיפור יכולתו של משרד הבריאות להעריך את ביצועי מערכת הבריאות. משרד הבריאות הצהיר ב-2014 שהנושאים "זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים" ו-"נתונים בזמן ‏אמת" מדורגים במקום גבוה בסדר היום שלו, אולם לא נראה כי הייתה התקדמות בנושאים אלו.‏ עם זאת, יוזמת המשרד לאסוף נתונים בנושא זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים במוסדות השונים ולפרסמם באופן קבוע (שהחלה לפעול בצורה חלקית) היא בהחלט צעד משמעותי. כמו כן טוענים בוורס וצ'רניחובסקי כי שקיפות ויעילות במערכת יאפשרו למטופלים לבחור את בית החולים המועדף עליהם בזמן אמת על סמך זמני ההמתנה, ובכך יסייעו לאזן את הביקושים.

צעד נוסף שעשוי לעזור הוא לחייב את קופות החולים לזמני המתנה מוגדרים והולמים מבחינה רפואית, ולאכוף את העמידה בזמנים אלו. מחקר של ה-OECD הראה כי 13 המדינות שנבדקו מספקות למטופלים ערובות לזמני המתנה, כך שהמטופל יודע מראש כמה זמן עליו להמתין. חלק מהמדינות משתמשות לשם כך במודל של אכיפה שלילית. באנגליה, למשל, מחלקה רפואית שאינה עומדת ביעדיה עלולה להפסיד 5% מהמימון החודשי שיועד לה. מנגד, ניתן לראות שיטה של אכיפה חיובית. שוודיה, למשל, מעבירה תקציב נדיב למועצות מקומיות שמספקות טיפול רפואי או ניתוח תוך 90 יום מזמן ההפניה – ושיטה זו הוכחה כיעילה מאוד. אופציה נוספת היא לתת למטופל זכות לבחור בין רפואה ציבורית לפרטית. לדוגמה, בפורטוגל רשאי המטופל לפנות למערכת הפרטית אם משך ההמתנה במערכת הציבורית עולה על 75% מהזמן המוסכם, והמדינה מחויבת לממן לו את הטיפול.

עניין נוסף העולה מהמחקר של מרכז טאוב הוא החשיבות של שיתוף פעולה בין הרשויות. "הרפורמה בזמני המתנה לא תצליח אם לא תיעשה בשיתוף קופות החולים", טוענים החוקרים. הם כותבים כי אחת מהמלצותיה של ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית (2014) הייתה שקופות החולים יאפשרו למטופלים הזקוקים להפניה לבחור היכן לעבור את הטיפול מבין שלושה בתי חולים ציבוריים שונים, ובכך יסייעו לצמצום פערי ההמתנה. כמו כן, אינטגרציה טובה בין הטיפול בקהילה ובין השירות הניתן בבית חולים יכולה לסייע בהקטנת הצורך הרפואי בבתי החולים. פעולה נוספת שיכולה לשפר את המצב היא להעביר לבתי החולים תשלום לפי מספר המטופלים במקום על בסיס יומי, וכך ליצור עבורם תמריץ לטיפול יעיל במטופלים רבים יותר.

לסיכום אומרים בוורס וצ'רניחובסקי כי "ב-15 השנים האחרונות חל גידול משמעותי באחוז הישראלים הרוכשים ביטוחים פרטיים ומשלימים, וייתכן כי לסוגיית זמני ההמתנה הממושכים במערכת הציבורית יש חלק ניכר בכך. שילוב בין שקיפות ופרסום זמני המתנה עדכניים, לצד התחייבות של בתי החולים להקפיד על זמני ההמתנה המוצהרים ואכיפתם על ידי המדינה, יסייע לציבור הרחב להתאים את ציפיותיו למצב בשטח, ויעזור בהפחתת חוסר הוודאות ובהחזרת אמון המטופלים למערכת הציבורית".

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

חיסכון ארוך טווח לילדינו

תקציר מדיניות חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בוחן חלופות שונות לתכניות חיסכון ארוך טווח לילדים, עבור התכנית  שתיושם בינואר 2017. התכנית מבקשת להבטיח כי בידי כל צעיר המגיע לשלב תחילת חייו הבוגרים יהיו משאבים שיסייעו לו להשתלב באופן מיטבי בחברה הישראלית.

במציאות הישראלית, שבה תחולת העוני ושיעורי אי השוויון גבוהים במיוחד, עשרות אלפי צעירים המסיימים את הלימודים התיכוניים או את השירות הצבאי/לאומי נאלצים להתחיל את חייהם הבוגרים ללא המשאבים הנדרשים למימוש יכולותיהם. יישום תכנית חיסכון לילדים יאפשר לאותם צעירים להיכנס לעולם המבוגרים כשברשותם סכום כסף שיסייע להם בתחילת דרכם.

בעולם קיימת מגמה של תכניות חסכון לילדים ואילו בישראל לאחרונה אושרה תשתית חוקית לתכנית חיסכון ייעודית בחוק ההסדרים. לפני מספר ימים נחתמה על ידי שר האוצר תקנה העוסקת בהקמת מנגנון חיסכון לכל ילד וכעת מתקיימים דיונים אחרונים לפני אישורה הסופי של התוכנית. תקציר מדיניות חדש מאת יו"ר תכנית מדיניות הרווחה, פרופ' ג'וני גל, והחוקרת שביט מדהלה-בריק ממרכז טאוב, בשיתוף החוקרות פרופ' מיכל גרינשטיין-וייס ומרדית' קובינגטום מהמכון להתפתחות חברתית באוניברסיטת וושינגטון, מציג חלופות שונות לתכניות חיסכון ובוחן מהן ההשלכות החברתיות והתקציביות של כל אחת מהן.

חשיבותן של תכניות חיסכון לילדים והמצב בישראל

בעשרים השנים האחרונות הולך ומתרחב השימוש בכלי של "בניית נכסים" (asset building) כאמצעי להתמודדות עם עוני ואי שוויון. בבסיס תפיסה זו עומדת ההנחה שמשפחות ויחידים המבקשים להתקדם ולשפר את מצבם זקוקים למשאבים כדי להשקיע בתחומי החינוך, הדיור ושוק העבודה. הנחה זו מתעצמת עוד יותר לנוכח העובדה שבקרב משפחות בעלות הכנסות נמוכות מספר הילדים גדול יותר, ועל כן הסיכוי שלאותם ילדים יחסרו הנכסים החיוניים לפיתוח כישורים גדול בהרבה.

במהלך העשורים האחרונים החלו לפתח בישראל תכניות שונות המיועדות לביסוס הנכסים של צעירים שמתחילים את חייהם הבוגרים, למשל תכניות המעניקות מלגות להשכלה גבוהה לתושבי הפריפריה ולאוכלוסיות יעד ספציפיות, דוגמת האוכלוסייה החרדית, כמו גם מענקי שחרור ופיקדונות לחיילים משוחררים ולמשתתפים בשירות הלאומי-האזרחי. אולם היקפן של התכניות הללו מצומצם, ואוכלוסיית היעד אינה מקיפה את כל קבוצות האוכלוסייה. החלופות שמציע המחקר של מרכז טאוב מציעות גם תכניות אשר מרחיבות את אוכלוסיית היעד וגם כאלה המיועדות לאוכלוסיית יעד ספציפית. פירוט ההבדלים ביניהם והמשמעויות מוצגים במחקר.

חלופות לתכנית חיסכון לילדים

במחקר מציגים החוקרים ארבע חלופות לתכניות חיסכון:

חלופה א' (חוק ההסדרים)

חלופה זו מבוססת על ההצעה שאושרה במסגרת חוק ההסדרים ב-2015. התכנית מיועדת לכלל הנולדים החדשים, ובמסגרתה המדינה תקצה 50 שקלים בחודש לכל חוסך, ועוד מענק משיכה בגובה משתנה (500 שקלים עבור פדיית החיסכון בגיל 18, ו-1,000 שקלים בגיל 21). לאלו היכולים להרשות לעצמם  תינתן האפשרות להפקיד בחיסכון עוד 50 שקלים בחודש על חשבון קצבת הילדים. פתיחת החיסכון בגיל 18 תתאפשר עבור לימודים, פתיחת עסק, נישואים או רכישת דירה. החל מגיל 21 ישוחרר החיסכון ללא כל הגבלה (בהתאם להחלטת ממשלה מס' 362).

 

  • בסוף התקופה יעמוד לרשות הילד סכום של כ-12,200 שקלים (13,000 שקלים אם המשיכה תהיה בגיל 21), וכ-23,930 שקלים אם הוריו יבחרו באופציית התוספת לחיסכון (25,000 שקלים בגיל 21).
  • עלויות התכנית למדינה בשנה הראשונה מוערכות בכ-110 מיליון שקלים, והעלות השנתית לאחר שתגיע התכנית להבשלה מוערכת בכ-2.4 מיליארד שקלים.

חלופה ב' (הוועדה למלחמה בעוני)

חלופה זו מציגה תכנית המבוססת על ההמלצה למתן "מענק העצמה", שהוצגה בדוח הוועדה למלחמה בעוני. לפי ההצעה, המענק יינתן לילדים החיים במצוקה כלכלית אשר הוריהם לא נהנים מפטור ממס הכנסה על תכניות חיסכון (פנסיות, קרנות השתלמות, קופות גמל וכו'). במסגרת תכנית זו, לאחר לידה תינתן ליולדת אפשרות להפקיד את מענק הלידה בחשבון על שמו של הנולד. כמו כן תוצע כברירת מחדל הפקדה חודשית של סכום מינימלי, למשל 50 שקלים, מתוך קצבת הילדים, והממשלה תפקיד בהתאם סכום מקבילmatching)  – מימון תואם – ביחס של 1:1). למשפחה תהיה זכות סירוב לתכנית זו והיא תוכל להמשיך לקבל את קצבת הילדים במתכונת הרגילה. תכנית זו מציעה ריבית ריאלית בגובה 5 אחוזים, אשר תסובסד מכספי משרד האוצר (בניגוד ליתר החלופות המציעות ריבית שוק).

  • בתום תקופת החיסכון, בהגיע הילד לגיל 18, יעמוד לרשותו סכום של כ-37,370 שקלים. סכום זה יהיה מיועד לרכישת השכלה או הכשרה מקצועית, סיוע בפתיחת עסק והשקעה לטווח ארוך יותר.
  • בהנחה כי שליש מהמשפחות הזכאיות לתכנית יממשו את זכאותן ויחסכו עד שהילד יגיע לגיל 18, עלויות התכנית בשנה הראשונה מוערכות בכ-12 מיליון שקלים, ובעת ההגעה לסכום המלא העלות השנתית צפויה להיות כ-580 מיליון שקלים.

חלופה ג' Center for Social Development, 2010))

תכנית זו מבוססת על תכנית ראשונית שגיבש צוות חוקרים מ-Center for Social Development באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס בשנת 2010 במיוחד לישראל. ההצעה שימשה בזמנו בסיס להתפתחות הדיונים בישראל על הרעיון של תכניות חיסכון לילדים. התכנית מציעה פתיחת תכנית חיסכון ארוך טווח לכלל הילדים מרגע הלידה כברירת מחדל, לצד מתן אפשרות ויתור להורים שאינם מעוניינים בהצטרפות אליה. חשבון חיסכון זה יתחיל מסכום בסיסי בשווי מענק הלידה (קיזוז המענק) ומדי חודש בחמש השנים הראשונות מפתיחתן יופקדו בו 50 שקלים מקצבת הילדים החודשית ו-50 שקלים נוספים מכספי המדינה )מימון תואם של 1:1). למשפחות שהכנסותיהן נמוכות אשר ירצו להשתתף בתכנית תקצה המדינה 100 שקלים נוספים בחודש (מימון תואם של 2:1) בחמשת השנים הראשונות. כמו כן, המדינה תפקיד סכום של 1,000 שקלים בשתי נקודות ציון לאורך התכנית: כשהילד יעלה לכיתה א' ובמעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים.

  • סכום החיסכון המצטבר צפוי להגיע לכ-22,120 שקלים עבור ילד המגיע ממשפחה בעלת הכנסה נמוכה ולכ-16,500 שקלים עבור שאר הילדים. הסכום מיועד לשמש את הצעירים לרכישת השכלה, הכשרה מקצועית, שיפוץ או רכישת דירה, קניית רכב או פתיחת עסק.
  • בהנחה שכשליש מן המשפחות יממשו את זכאותן לתכנית ויחסכו 50 שקלים בחודש, העלות השנתית למדינה בהבשלה מוערכת בכ-355 מיליון שקלים בשנה.

חלופה ד' (התכנית המשולבת)

חלופה זו מציעה הענקת חיסכון ארוך טווח לכל ילד, והגדלת סכום החיסכון לילדים המגיעים מרקע של מצוקה כלכלית. בדומה להמלצה שניתנה בדוח ועדת העוני (חלופה ב') ולהמלצות המרכז להתפתחות חברתית (חלופה ג'), גם בתוכנית זו תינתן ליולדת אפשרות להפקיד את מענק הלידה לחשבון על שמו של הילד בעקבות הלידה. נוסף להפקדה הראשונית, עבור כלל הילדים עד גיל 18 תפקיד המדינה 50 שקלים בחודש. לילדים המגיעים ממשפחות החיות בעוני תינתן אפשרות לחסוך סכום נוסף לפי בחירתם – 10 שקלים או 50 שקלים בחודש – באמצעות ניכוי הסכום מקצבת הילדים, ולקבל מהמדינה סכום מקביל (מימון תואם של 1:1).  זיהוי הילדים הזכאים לחיסכון הנוסף יהיה לפי זכאות המשפחות לקצבאות ושירותי רווחה אחרים: קצבת נכות, הבטחת הכנסה, מענק עבודה או ילדי פנימיות מסוג שיקומי, שיקומי-טיפולי וטיפולי החיים בפנימייה שנה או יותר.

  • בסוף תקופת החיסכון כל ילד יהיה זכאי למענק בגובה של כ-13,060 שקלים. ילדים הזכאים לחיסכון נוסף אשר הוריהם מימשו את מלוא הזכות והפקידו 50 שקלים בחודש יהיו זכאים לכ-36,500 שקלים. סכום זה ישמש את הילדים עבור רכישת השכלה, הכשרה מקצועית, הקמת עסק או רכישת דירה.
  • בהתבסס על ההנחה כי שליש מן המשפחות הזכאיות להפקדה מורחבת יממשו זכות זו במלואה ויפקידו 50 שקלים בחודש, בהבשלה מלאה צפויה עלות שנתית של כ-2.5 מיליארד שקלים.

כפי שאפשר לראות בתרשים, יש שוני ניכר בין התכניות במדדים השונים. לפיכך, כדי להכריע בין החלופות קובעי המדיניות יצטרכו לתת את הדעת על כמה סוגיות. אחת המרכזיות שבהן היא גובה הסכום שיינתן לצעירים המשתתפים בתכנית כשיגיעו לגיל שבו ניתן לקבל את הסיוע. שאלה חשובה נוספת היא אוכלוסיית היעד: האם התכנית תקיף את כל אוכלוסיית הצעירים, תתמקד באוכלוסייה בעלת הכנסה נמוכה או תשלב בין שתי האפשרויות, כלומר תציע חיסכון לכלל האוכלוסייה בתוספת תנאים מיוחדים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. עוד שאלה מרכזית בבחירת החלופות היא התחשבות ברצונם של המשתתפים. בחלק מהחלופות עצם החיסכון הבסיסי אינו תלוי ברצון ההורים ובהפקדה מצדם ובחלקן יש תלות ברצונם להשתתף בתכנית ובהקצאת סכום חודשי לחיסכון. כפי שמציין המחקר, ישנם פערים גבוהים בין החלופות בהיקף ההוצאה הציבורית הנדרשת ליישום כל אחת מהחלופות. הסכום שיידרש מהמדינה בעת הבשלה מלאה של התכנית נע בין 355 מיליון שקלים ל-2.48 מיליארד שקלים לשנה. בנוסף, מנגנון המימון התואם  (matching) אינו פשוט וישנו קושי ביישום מנגנון מסוג זה.(נדרש בכל החלופות מלבד החלופה הראשונה.)

CDA Heb Figure

מסקנות

תכניות חסכון לילדים נשענות על ההנחה שצריך להתמודד עם עוני ואי שוויון באמצעות מגוון כלים.  אלו כוללים הקצאת משאבים לאוכלוסיות יעד מגוונות בהווה כדי להבטיח קיום בכבוד ונגישות לשירותים חברתיים חיוניים, אך, בה בעת, לתת אפשרות לצעירים לחסוך מספיק נכסים שיאפשרו להם להשתלב בחברה. אימוץ מדיניות חברתית של בניית נכסים מאפיין מדינות רבות בעולם בעשור האחרון ומוצע להנהיג רעיון דומה בישראל. לאור ממצאי הבדיקה של מרכז טאוב, נראה כי יש מקום להנהיג תכנית בניית נכסים גם בישראל. לדברי פרופ' גל ממרכז טאוב, "כל עוד אימוץ תכנית מעין זו יתווסף לתשלום קצבאות ומתן שירותים חברתיים נגישים ברמה נאותה, ולא יבוא במקומם, נדמה כי היא עשויה לתרום תרומה של ממש למכלול התכניות המבקשות להתמודד בדרך טובה יותר עם הרמות הגבוהות של העוני ואי השוויון הקיימות בחברה הישראלית".

כאמור לפני מספר ימים אישרה הממשלה תקנה העוסקת בעיקרה באופי מנגנון הניהול הפיננסי של תוכנית חיסכון לכל ילד ובימים אלה מתנהלים דיונים על המבנה הסופי של התוכנית.  ממחקרים שנערכו במדינות אחרות עולה כי תכניות המיועדות לצבירת נכסים, אשר מיועדות לכלל האוכלוסייה אך גם מעניקות סיוע רב יותר לצעירים הגדלים במשפחות החיות בעוני (תכניות פרוגרסיביות), הן בעלות הסיכוי הרב ביותר להצליח בצמצום העוני, וגם זוכות בתמיכה ציבורית מקיפה ויציבה. מדהלה בריק ממרכז טאוב סיכמה "ממצאי הניתוח הנוכחי מצביעים על כך שגישה זו אמנם מצריכה משאבים רבים ומורכבת יותר להפעלה, אולם היא תעניק לצעירים נכסים משמעותיים בתום התכנית ותסייע בהתמודדות עם אי שוויון."

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

 

 

 

תמונת מצב המדינה 2016

החוברת מציגה תמונת מצב של ישראל בתחומים רבים כמו יוקר המחיה, דיור, אי שוויון, מגמות בתעסוקה ובשכר, חינוך ובריאות. בין הנושאים החדשים בחוברת: מעברי תלמידים בין הזרמים השונים בחינוך; הענפים הגורמים לפערי פריון העבודה בין ישראל לעולם; ירידה בשיעור הצעירים אשר בבעלותם דירה.

Heb cover

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם זו השנה הרביעית את "תמונת מצב המדינה" – חוברת תרשימים מקורית, ייחודית וקלה להבנה, הכוללת תרשים המלווה בהסבר קצר בכל עמוד. החוברת מציגה את מצב החברה והמשק בישראל בכמה תחומי מפתח: רווחה, בריאות, חינוך, מגמות בשוק העבודה, פריון העבודה ורמת המחירים. החוברת, המבוססת על מחקרי מרכז טאוב, מציגה תמונה כוללת של המצב החברתי-כלכלי בישראל ומפרטת באילו תחומים מצבה של ישראל טוב, או במגמת שיפור, ובאילו תחומים היא זקוקה לשינוי כיוון.

בחוברת מתפרסמות לראשונה אינפו-גרפיקות שיצרו סטודנטים מהמכון הטכנולוגי חולון HIT, המתבססות על ממצאים נבחרים ממחקרי מרכז טאוב.

מן הממצאים הבולטים בחוברת "תמונת מצב המדינה 2016" של מרכז טאוב:

  • כאשר מנכים את השפעתו של מרכיב הביטחון על המסים וההוצאות, שיעורי המס בישראל הם בין הנמוכים ב-OECD – דבר המעיד על גישה הנוטה להתערב פחות בפעילות השוק. רבים נוטים להתעלם מהקשר בין מקורות ההכנסה לשימוש בהם, אולם הוא חשוב ביותר להבנת המדיניות הציבורית. תקבולי המס בישראל כאחוז מהתמ"ג נמוכים בהרבה מממוצע ה-OECD. עקב כך, הכנסותיה של ישראל נמוכות יותר, וכך גם יכולתה להשקיע במגוון תחומים, לרבות תשתיות ותכניות רווחה. (עמ' 11)
  • קצבאות הקשישים עלו ואילו קצבאות הילדים ירדו. מבין כלל הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי בשנים 2000-2014, הקצבאות המיועדות לקשישים – קצבאות זקנה ושאירים ומימון טיפול סיעודי – תופסות את הנתח הגדול ביותר בהוצאה. לאורך השנים קיימת מגמת גידול ברורה בהוצאה המוקדשת לאוכלוסייה זו, המשקפת בעיקר מגמות דמוגרפיות של הזדקנות האוכלוסייה. לעומת זאת חלה ירידה בתשלומי קצבאות הילדים עקב שינויי חקיקה בשנים 2004–2002, אשר הביאו לירידה בגובהה של קצבה זו. (עמ' 20)
  • מרבית האוכלוסייה רוכשת ביטוח משלים ו/או ביטוח פרטי נוסף לביטוח הבריאות הממלכתי שמספקת המדינה. מתוך 20 מדינות OECD, ישראל ניצבת במקום השלישי בדירוג שיעור האזרחים המחזיקים בביטוח בריאות פרטי. ב-2012 ל-80% מהאוכלוסייה היה ביטוח בריאות משלים של קופות החולים, ומעט יותר מ-40% החזיקו בביטוח פרטי. ישראלים רבים מבוטחים בכפל ביטוחים, וכמעט כל מי שרכש ביטוח פרטי מבוטח גם במסגרת הביטוח המשלים. שיעור בעלי הביטוח המשלים גדל בכמעט 60% בין 1999 ל-2012, ושיעור בעלי הביטוחים הפרטיים גדל בכ-80% באותן השנים. כמו כן, כמעט כל משקי הבית ברמות ההכנסה הגבוהות מחזיקים בביטוח בריאות משלים, לעומת כמחצית בלבד ממשקי הבית ברמת ההכנסה הנמוכה ביותר. נתונים אלו מצביעים על אי שוויון בגישה לטיפולים רפואיים איכותיים ומהירים – נושא שעורר דאגה רבה בשנים האחרונות. (עמ' 29)
  • המגמות במעברים בין זרמי החינוך מעידים על התרחקות מהדתיות. בקרב יהודים יש תנועה רבה יותר מזרמי החינוך הדתיים יותר לזרמים דתיים פחות מאשר מעברים בכיוון ההפוך. כך, יש תלמידים רבים יותר שעוברים מהחינוך החרדי לבתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים, ומהחינוך הממלכתי-דתי לממלכתי, מאשר מעברים מהחינוך הממלכתי לזרמים הדתיים יותר. מספר העוברים הגדול ביותר נרשם מהחינוך הממלכתי-דתי לחינוך הממלכתי – ונתון זה מועצם לאור חלקו הקטן של החינוך הממלכתי-דתי בכלל מערכת החינוך (כ-15%). (עמ' 38)
  • נשים משכילות יותר מגברים בכל המגזרים. בכל קבוצות האוכלוסייה, שיעור הנשים המסיימות תואר ראשון גבוה יותר משיעור הגברים. ההפרש גבוה במיוחד במגזר החרדי, שבו שיעור הנשים בעלות תואר ראשון (כ-26%) גבוה יותר מפי שניים משיעור הגברים. השיעור הנמוך של בעלי תואר ראשון בקרב ערבים מצביע על החשיבות של הנגשת ההשכלה הגבוהה לקבוצה זו. הקבוצה ששיעור המשכילים בה הוא הגבוה ביותר היא יהודים חילונים, ולאחריה – יהודים דתיים. (עמ' 44)
  • שבעה ענפים אחראים לכ-75% מסך פער פריון העבודה בין ישראל ל-OECD. פריון העבודה הוא גורם חשוב בקביעת שכרם של העובדים. הפריון בישראל נמוך ביחס ל-OECD, והפער הולך ומתרחב עם השנים. רוב פער הפריון בין ישראל ל-OECD נובע משבעה ענפים שבהם פערי הפריון גדולים במיוחד, רובם ענפי שירות. ענף השירותים העסקיים האחרים (הכולל, בין היתר, שירותי עריכת דין וראיית חשבון) אחראי לפער של כ-3.32 דולרים לשעת עבודה, שהם כ-27.7% מסך הפער בין ישראל ל-OECD. ענפים נוספים שהיה להם חלק משמעותי בסך פער הפריון הם מסחר סיטוני (16.4%), שירותי אירוח ואוכל (9.0%), מסחר קמעוני (5.7%), מזון וטבק (5.4%) והובלה יבשתית (5.4%). לעומת זאת, נראה שענפים אשר נפתחו לייבוא ונחשפו לתחרות משמעותית מחו"ל (למשל, ענף הטקסטיל) נאלצו להתייעל כדי לשרוד, והדבר בא לידי ביטוי בעליית רמת הפריון בהם ולצמצום הפער בין ישראל ל-OECD. (עמ' 72)
  • גברים משתכרים שכר גבוה בהרבה מנשים במרבית קבוצות האוכלוסייה, למעט חרדים וערבים. בניגוד לקבוצות אוכלוסייה אחרות, בקרב חרדים שכר הנשים גבוה יותר משכר הגברים, ואצל ערבים הפערים בין גברים לנשים קטנים יחסית. השוני בין קבוצות אלו לאוכלוסיות אחרות מוסבר בהבדלים ברמת ההשכלה ובהשתתפות בכוח העבודה. אצל החרדים, הפער בין השכלת הנשים להשכלת הגברים גבוה במיוחד ולכן שכרן גבוה יותר. באוכלוסייה הערבית מרבית הנשים בעלות תואר ראשון מועסקות, ואילו נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית מועסקות בשיעור נמוך בהרבה. לעומתן, מרבית הגברים הערבים עובדים, בכל רמות ההשכלה. לפיכך, משקלן של הנשים המשכילות בקרב המועסקים באוכלוסייה זו גדול בהרבה מאשר בקרב הגברים. (עמ' 80)
  • מחירי הדירות והשכירות עלו בחדות מאז 2007, אף שהשכר הריאלי לא עלה מאז שנת 2000. מאז תחילת המאה השכר הנומינלי עלה בצמוד למדד המחירים, כך שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים לפחות. מחירי הדירות ושכר הדירה עלו מהר הרבה יותר ממדד המחירים לצרכן – אולם כל אחד מהם עלה בשיעור שונה, בניגוד לצפי התיאורטי. המחסור בשוק שכירות הכולל דיור בר השגה לטווח ארוך מאפשר למחירי הדירות להתרחק מרמתם הצפויה במצב של שיווי משקל. מצב זה עוזר להמחיש את החשיבות של יצירת שוק שכירות מוסדר בישראל. (עמ' 87)
  • בקרב זוגות צעירים שיעור הבעלות על דירת מגורים מצטמצם. היות ששכירות לטווח ארוך היא אינה אפשרות זמינה בישראל, זוגות נוטים לשאוף לדירה משלהם, אפילו בעלות גבוהה. שלא במפתיע, שיעור גבוה מאוד מהישראלים מעל גיל 45 גרים דירה בבעלותם, ושיעור זה לא השתנה משמעותית עקב עליית מחירי הדיור – בעיקר מפני שדירות אלו נרכשו ברובן לפני הזינוק במחירים לקראת סוף העשור הקודם. אולם אוכלוסיות צעירות יותר הושפעו מעליית המחירים ביתר עוז. בקרב גילאי 44–35 שיעור הפרטים שאינם גרים בדירה בבעלותם עלה לכ-36% ב-2014 לעומת פחות מ-30% ב-2004. בקרב גילאי 34–25 עלה השיעור בלמעלה מ-10 נקודות אחוז באותן השנים והגיע ליותר מ-60%. (עמ' 88)

לקריאת החוברת לחצו כאן

fathers Hebrew

wages Heb

housing Heb

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

 

המבחנים הבין-לאומיים במערכת החינוך: מדוע מייחסים להם חשיבות כה רבה, והאם הדבר מוצדק?

לפתיחת המסמך המלא לחצו כאן

 

בישראל נהוג לייחס למבחנים הבין-לאומיים במערכת החינוך חשיבות רבה ביותר. מחקר חדש של נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, גורס כי העיסוק בתוצאות המבחנים חורג מכל פרופורציה. המחקר בוחן מדדים רבים המשפיעים על התוצאות החינוכיות בישראל בהשוואה ל-OECD, ומצביע על כך שבהתחשב במשאבים המושקעים במערכת החינוך בישראל ובתנאים שהיא פועלת בהם, אין סיבה לצפות להישגים גבוהים יותר במבחנים הבין-לאומיים. לצד זאת מראה המחקר שהישגים גבוהים במבחנים אלו אינם מנבאים בהכרח עתיד כלכלי טוב יותר למדינה.

מממצאי המחקר:

  • מורה מתחיל בעל תואר ראשון בחינוך היסודי בישראל הרוויח 67% משכרו הממוצע של מורה בעלי מאפיינים דומים ב-OECD. מורה בחטיבה העליונה הרוויח 59% בממוצע משכרו של מורה ב-OECD (נתוני 2012).
  • ההוצאה הכספית על תלמיד בגן בישראל עמדה על 13% מהתמ"ג לנפש, לעומת ממוצע של 21% ב-OECD. ההשקעה בתלמיד בחינוך העל-יסודי עמדה על 19%, לעומת 26% ב-OECD. רק בחינוך היסודי ההוצאה בישראל וב-OECD הייתה דומה: 23% מהתמ"ג לנפש.
  • לא הוכחה זיקה בין רמת מערכת החינוך של מדינות בעבר לביצועיהן הכלכליים בהווה. כך למשל המתאם בין דירוג הישגי המדינות שתלמידיהן נבחנו במבחן SIMS ב-1985 ובין התמ"ג לנפש שנמדד בהן בשנת 2010 הוא שלילי וקרוב לאפס (0.09-).
  • למרות הדירוג הנמוך במבחנים הבין-לאומיים, ישראלים רושמים יותר פטנטים מבוגרי מערכת החינוך במדינות שקיבלו ציונים גבוהים ממנה – דבר המעיד על חדשנות והצלחה בשוק הבין-לאומי. בדירוג לפי מספר פטנטים למיליארד דולר תמ"ג נמצאת ישראל במקום השלישי בעולם.

נושא ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבין-לאומיים מעסיק את מערכת החינוך זה שנים רבות, ולעתים אף מעורר סערות של ממש – כמו במקרה של השיפור העצום בהישגים במבחני 2011, שהיו שפקפקו בנכונותו. מחקר חדש של נחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל יוצא נגד העיסוק המוגזם, לדבריו, בתוצאות המבחנים. בלס משווה את ישראל לשמונה מדינות OECD (שנבחרו בשל השתתפות מלאה במבחנים או בשל התפתחויות מעניינות במערכות החינוך בהן) ומציג שתי טענות: (א) ההשקעה של ישראל בחינוך נמוכה ביחס למדינות ה-OECD המתקדמות, ולאור זאת אין לצפות שההישגים של ישראל במבחנים יהיו גבוהים יותר משל מדינות אחרות; (ב) דירוג גבוה של תוצאות התלמידים במבחנים הבין-לאומיים אינו מתואם עם מדדים חברתיים-כלכליים עתידיים גבוהים יותר במדינה.

אנחנו עם סגולה? – למה הציפיות של הישראלים מתלמידי מערכת החינוך המקומית מופרזות

בלס טוען במחקרו כי הציפיות לתוצאות טובות יותר במבחנים הבין-לאומיים מבוססות בעיקרן על גאווה לאומית ועל מיתוסים כמו "עם הספר", אולם בפועל הנתונים שאמורים להשפיע על הישגי התלמידים אינם מספקים לישראל יתרון על פני מדינות אחרות, ולעתים אף להפך.

  • הישראלים משכילים יותר מב-OECD, אך הפער הולך ומצטמצם: שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בכלל האוכלוסייה בישראל, ובייחוד בקרב יהודים, גבוה ביחס לרוב מדינות ההשוואה ולממוצע ה-OECD. אך יתרון זה מצטמצם באופן ניכר בקבוצות הגיל הנמוכות יותר (בני 34–30). מנתון זה ניתן ללמוד שיתרונם של ילדי ישראל הנובע מהשכלת הוריהם עדיין קיים, אך מצטמצם.
  • שכר המורים בישראל נמוך בהשוואה ל-OECD: שכר המורים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר לגיוס כוח אדם איכותי להוראה ולשמירה על יציבותו. השכר ההתחלתי של מורה בישראל נמוך מאוד בהשוואה בין-לאומית, אם כי הוא עולה עם הוותק). ב-2012 הרוויח מורה מתחיל בעל תואר ראשון בחינוך היסודי בישראל 67% משכרו הממוצע של מורה בעל מאפיינים דומים ב-OECD, אך בהשוואה בין מורים ותיקים יותר היחס השתנה ל-88%. בחטיבה העליונה הנתונים הם 59% ו-72%, בהתאמה.

בהשוואה של שכר המורים לשכרם של עובדים אקדמאים במקצועות אחרים אפשר לראות שמורה בחינוך היסודי בישראל מרוויח 87% מהשכר הממוצע של עובד אקדמאי במקצוע אחר, לעומת יחס של 85% בממוצע ב-OECD. בחטיבת הביניים היחס בין שכר מורה לשכר אקדמאי בתחום אחר עומד על 85% בישראל, לעומת 88% בממוצע ב-OECD, ובחטיבה העליונה – על 88% בישראל, לעומת ממוצע של 92% ב-OECD.

Figure 1 heb

  • בישראל תקציב החינוך לתלמיד ביחס לתוצר נמוך בהשוואה ל-OECD: קריטריון נוסף לבחינת המצב הוא חלקו של תקציב החינוך בכלל עוגת התקציב, ובמדד זה ישראל מפגרת מאחור. ב-2011 עמדה ההוצאה לתלמיד בגן ביחס לתמ"ג לנפש בישראל על 13%, לעומת ממוצע של 21% ב-OECD, וההוצאה לתלמיד בחינוך העל-יסודי עמדה על 19%, לעומת 26% בממוצע ב-OECD. רק בחינוך היסודי היחסים בין ההוצאה לתלמיד לתמ"ג לנפש בישראל וב-OECD היו זהים, ועמדו על 23% (יש להביא בחשבון כי אחת הסיבות להבדל בהקצאה היא ששיעור הילדים באוכלוסייה בישראל גבוה בהרבה מב-OECD, וסגירת הפער תדרוש משאבים רבים).

Figure 2 heb

 

אין הוכחה להשפעת ציוני המבחנים הבין-לאומיים על מצבה הכלכלי העתידי של המדינה

לדבריו של בלס, סיבה אחרת שבעטיה אין לייחס לתוצאות המבחנים הבין-לאומיים חשיבות רבה כל כך היא שעדיין לא הוכח קשר בין רמת ההצלחה במבחנים לאיכות מערכת החינוך בהווה, או לביצועיה הכלכליים של המדינה בטווח הבינוני והארוך. כך למשל בשנת 2010 המתאם בין הישגי המדינות שתלמידיהן נבחנו במבחן SIMS ב-1985 ובין שני מדדי תמ"ג באותן מדינות – לנפש ולשעת עבודה – הוא שלילי וקרוב לאפס (0.09- ו-0.05, בהתאמה). הממצאים מראים שגם אם יש קשר בין ידע והישגים לימודיים למדדים כלכליים-חברתיים, תוצאות המבחנים הבין-לאומיים לא בהכרח משקפות את רמת ההשכלה. כמו כן, ההשכלה הנרכשת במערכת החינוך היא רק מרכיב אחד ממגוון גדול של משתנים המשפיעים על הכלכלה.

 

למרות התוצאות הנמוכות במבחנים, ישראל היא מובילה עולמית ברישום פטנטים

לדברי בלס, "מערכת החינוך בישראל אמנם אינה נמנית עם המערכות הטובות בעולם בהישגים במבחנים הבין-לאומיים, אך חרף כל בעיותיה, הישגי החברה הישראלית בתחומי הכלכלה, התרבות והמדע מצביעים על כך שהיא יכולה להתגאות בתוצאותיה". לראיה הוא מציג את מספר הפטנטים שבוגרי מערכת החינוך בישראל רושמים בהשוואה למדינות אחרות, המעיד על חדשנות ויצירתיות של בוגרי מערכת החינוך. ב-2008 דורגה ישראל במקום השלישי בעולם ברשימת מספר הפטנטים לכל מיליארד דולר תמ"ג, והובילה בהפרש ניכר על פני מדינות שהישגי תלמידיהן במבחן של 1985 עלו על אלו של ישראל. בארצות הברית למשל, שציון ה-SIMS שלה ב-1985 היה גבוה משל ישראל בנקודה וחצי (51.4 לעומת 49.9), נרשמו ב-2008 רק 1.12 פטנטים ביחס למיליארד דולר תמ"ג, לעומת 2.58 בישראל, והיחס בהולנד, שציון ה-SIMS שלה ב-1985 היה גבוה בעשר נקודות יותר מזה של ישראל, עמד על 1.72 בלבד.

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

מובטלים צעירים ודמי אבטלה בישראל

לפתיחת המסמך המלא לחצו כאן

 

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בוחן את השלכות השינוי המוצע בחוק ביטוח אבטלה, תוך השוואה בין מדיניות תשלומי האבטלה בישראל ובמדינות רווחה אחרות. המחקר מראה כי יישום השינוי יעמיק את הפער בין מובטלים מבוגרים למובטלים צעירים, שכבר כיום זכויותיהם פחותות. כמו כן, השינוי בחוק יביא לצמצום ניכר במספר הצעירים הזכאים לדמי אבטלה ויפגע בעיקר בנשים, במשפחות עם ילדים ובערבים.

 

מממצאי המחקר:

  • בין השנים 2014–2000 ירד שיעור הצעירים (מתחת לגיל 30) המקבלים דמי אבטלה כמעט בחצי, וכיום הוא עומד על 16% מכלל מקבלי דמי האבטלה בלבד.
  • תקופת האכשרה הנדרשת בישראל כיום (לפני השינוי בחוק) היא 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה – מדיניות דומה לזו הנהוגה במרבית מדינות אירופה. לאחר השינוי המוצע, המדיניות בישראל עלולה להיות נוקשה בהשוואה למדינות אירופה, בעיקר עבור מובטלים צעירים.
  • בשנת 2007 הופחתו דמי האבטלה המשולמים לצעירים שטרם מלאו להם 28 שנים. עקב כך גובה דמי האבטלה המשולמים לצעירים הוא נמוך יחסית מלכתחילה, אף ללא קשר לשכרם.
  • בשל הבדלים בין צעירים למבוגרים בעניין משך הזכאות לדמי אבטלה, לפי החוק הנוכחי מובטלים מעל גיל 35 עשויים להיות זכאים לפי 3.5 ימי אבטלה ממובטל שטרם מלאו לו 25.
  • השינוי המוצע יביא לחיסכון של כ-78 מיליון שקלים בהוצאה על ביטחון סוציאלי, אך יצמצם במידה ניכרת את הנגישות של מובטלים צעירים לתכנית ביטוח אבטלה. הנפגעים העיקריים יהיו נשים (שהן כ-64% מכלל המובטלים שיאבדו זכאות לקצבה) ומובטלים בעלי משפחות (שהם כ-23%).

לאחרונה עלה נושא דמי האבטלה לראש סדר היום הציבורי, בעקבות הצעה לשינוי בחוק ביטוח אבטלה. לפי ההצעה, תקופת העבודה המזכה בדמי אבטלה (העומדת כיום על 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה) תוארך ל-24 מתוך 30 חודשים עבור מובטלים בני פחות מ-30, ול-18 חודשי עבודה מתוך 24 החודשים שקדמו לאבטלה עבור בני 35–30. תקציר מדיניות חדש מאת החוקר הראשי פרופ' ג'וני גל והחוקרת שביט מדהלה-בריק ממרכז טאוב דן במאפייני החוק ובהשלכות השינוי המוצע על מובטלים צעירים, ובוחן אותם בהשוואה לתנאי חוק האבטלה עבור מובטלים מבוגרים יותר ולאור המדיניות המקובלת במדינות רווחה. ממצאי הבדיקה מראים כי השינוי יהפוך את תנאי הזכאות של צעירים בישראל לקבלת דמי אבטלה לחמורים ברמה יוצאת דופן בהשוואה למדינות רווחה בעולם.

 

מובטלים צעירים: יותר נשים ואקדמאים; זכאּים לפחות ימי אבטלה 

חלקם של מובטלים צעירים בסך מקבלי דמי האבטלה בישראל קטן יחסית. בין השנים 2014–2000 שיעורם של מקבלי דמי האבטלה מתחת לגיל 30 היה במגמת ירידה, וכיום הוא עומד על כ-16% מכלל מקבלי דמי האבטלה. לעומת זאת, בחלקם של מובטלים בגילי 34–30 באותן שנים לא חל שינוי מהותי. גל ומדהלה-בריק ממרכז טאוב מציינים כי רוב מקבלי דמי האבטלה בטווח הגילים 29–25 הם נשים, וכשליש ממקבלי האבטלה בגילים אלו הם אקדמאים. בקבוצת מקבלי דמי האבטלה בגילי 34–30 שיעור האקדמאים גבוה יותר, ועומד על כ-40% מסך המובטלים בקבוצת הגיל.

במהלך שנת 2013 נרשמו כ-289 אלף איש בלשכות התעסוקה, וכ-85% מהם הגישו תביעה לדמי אבטלה. מתוך 15 האחוזים הנותרים שהתייצבו בשירות התעסוקה ולא הגישו תביעה, כ-60% הם מובטלים עד גיל 34. לדברי החוקרים, אי הגשת התביעות יכולה לנבוע מכמה סיבות, ובהן תקופת אכשרה שאינה מספקת לקבלת דמי אבטלה.

כיום יש בחוק הבחנה בין הגילים בכל הקשור למשך הזכאות לדמי אבטלה, ומובטלים צעירים זכאים לתקופת אבטלה קצרה יותר ממובטלים מבוגרים יותר: מובטלים מעל גיל 35 יכולים לקבל זכאות ל-175–138 ימי דמי אבטלה, לעומת 50 ימי זכאות עבור מובטלים שטרם מלאו להם 25, ו-67 ימים למובטלים בקבוצת הגיל 28–25. כך, מובטל שגילו מעל 35 עשוי לקבל פי 3.5 ימי אבטלה ממובטל צעיר שטרם מלאו לו 25, כפי שניכר בתרשים.

HFig 1 Unemployment

עד שנת 2007 היה גובה דמי האבטלה זהה לכלל המובטלים, ללא קשר לגילם. אולם בשנה זו, במסגרת חוק ההסדרים, הופחתו בכ-25% דמי האבטלה של מובטלים שטרם מלאו להם 28 שנים. עקב כך גובה דמי האבטלה המשולמים לצעירים הוא נמוך יחסית מלכתחילה, אף ללא קשר לשכרם (שגם הוא נמוך לרוב מהממוצע). ממוצע גובה דמי האבטלה ליום עבור מקבלי דמי אבטלה עד גיל 24 הוא 113 שקלים, והממוצע עבור בני 29–25 הוא 149 שקלים – לעומת ממוצע של 182 שקלים לכלל קבוצות הגיל.

 

זמן שווה כסף: השינוי המוצע יאריך את תקופת האכשרה הנדרשת לקבלת דמי אבטלה מעבר למקובל בעולם

תקופת האכשרה – מספר חודשי העבודה הנדרשים מהמובטל כתנאי לזכאות לדמי אבטלה, בשילוב התקופה שבמהלכה ניתן לצבור את חודשי העבודה – היא מרכיב עיקרי בתכניות ביטוח אבטלה. כאמור, תקופת האכשרה הנדרשת בישראל היא 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה. נתון זה דומה למקובל בחלק גדול ממדינות אירופה.

עם זאת, יש מדינות שהתנאים בהן מקלים יותר. באיסלנד, לדוגמה, נדרשים 3 חודשי עבודה במהלך 12 החודשים שקדמו לאבטלה. בהונגריה נדרשים אמנם 12 חודשי עבודה, אך אפשר לצבור אותם במשך תקופה של שלוש שנים לפני זמן האבטלה. כפי שאפשר לראות בלוח, בישראל היחס בין מספר חודשי העבודה הנדרשים לאורך תקופת הצבירה גבוה יחסית למדינות רווחה אחרות – ופירוש הדבר הוא שהתנאים לקבלת דמי אבטלה בישראל נוקשים יותר.

כאמור, השינוי המוצע בחוק כולל הארכה של תקופת האכשרה לצעירים. מחקרם של גל ומדהלה-בריק ממרכז טאוב מראה כי שינוי זה יעלה את היחס בין חודשי העבודה לתקופת הצבירה ל-75% בקרב מובטלים בני 35–30 ול-80% בקרב מובטלים מתחת לגיל 30 – נתונים החורגים בהרבה מיתר מדינות הרווחה, ומעידים על קשיחות יוצאת דופן בתנאי הזכאות לדמי אבטלה עבור צעירים.

HTable 1 Unemployment

מאז שנחקק לראשונה נערכו בחוק ביטוח האבטלה שינויים רבים. אחד מהם אומץ בשנת 2007 ומתייחס לתקופת האכשרה של חיילים משוחררים. בעבר לא חויבו חיילים משוחררים בצבירת תקופת אכשרה, אך שינוי החקיקה הציב גם להם תנאי לקבלת דמי אבטלה: תקופת עבודה בת 6 חודשים מתוך 12 החודשים שחלפו מיום שחרורם. בפועל, מספר החיילים המשוחררים שקיבלו דמי אבטלה בשנת 2014 היה נמוך במיוחד ועמד על 1,796 (לעומת 29,901 בשנת 2006).

 

היום שאחרי השינוי בחוק ביטוח אבטלה לצעירים

השינוי המוצע בחוק ביטוח אבטלה יביא לכך שכ-15% ממקבלי דמי האבטלה כיום (כ-11,000 מובטלים) לא יהיו זכאים לקצבה. לדברי החוקרים גל ומדהלה-בריק, מדובר במובטלים אשר תשלום דמי האבטלה הממוצע שלהם נמוך מן הממוצע הכללי. לפי התרשים המציג את התפלגות קבוצת המובטלים שיאבדו את זכאותם לפי החוק החדש, נראה כי מרבית המובטלים שייפגעו הן נשים: כ-7,100 נשים (כ-64% מכלל הקבוצה) לא יהיו זכאיות לקבלת דמי אבטלה לאחר השינוי, לעומת כ-4,000 גברים (כ-36%). עוד בולטת הפגיעה במקבלי דמי אבטלה שיש להם ילד אחד או שניים (בעלי משפחות): כ-23% מההורים לשני ילדים המקבלים דמי אבטלה כיום לא יהיו זכאים לדמי אבטלה לאחר השינוי.

HFig 2 Unemployment

גל ומדהלה-בריק סיכמו כי "סביר להניח כי לאוכלוסיות שייפגעו מהחוק אין בסיס כלכלי מוצק, אשר יאפשר להן מקור הכנסה אלטרנטיבי בעת אבטלה. נוסף לכך, יש לזכור כי משך תקופת הזכאות לדמי האבטלה של הצעירים נמוך משל המובטלים המבוגרים יותר. השינוי המוצע אמנם יביא לחיסכון של כ-78 מיליון שקלים בהוצאה על ביטחון סוציאלי, אך יצמצם במידה ניכרת את הנגישות של מובטלים צעירים לתכנית ביטוח אבטלה. לאור כל זאת מוצע לבחון מחדש צעד זה, אשר עשוי לפגוע בקבוצות המובטלים הפגיעות ביותר".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

נשים והורים בשוק העבודה – ישראל לעומת ה-OECD

להורדת התקציר המלא באנגלית לחצו כאן:

מחקר חדש של מרכז טאוב, שמתפרסם לרגל יום האישה הבין-לאומי, מציג את ההבדלים בין תעסוקת הנשים וזכויות ההורים בשוק העבודה לאחר לידה בישראל ובמדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים נרשם בישראל גידול בשיעורי התעסוקה של נשים, ובפרט של אימהות לילדים קטנים. עוד נמצא כי משך חופשות הלידה בתשלום לנשים (לאורך החיים) וגובה התשלום בישראל שווים למדינות ה-OECD או גבוהים יותר. מנגד, בתחום חופשת ההורות לאבות ומבנה חופשת הלידה יש לישראל מה ללמוד ממדינות אחרות בארגון.

מממצאי המחקר:

  • ישראל היא אחת מחמש המדינות היחידות ב-OECD שלא מעניקה חופשה לאחר לידה שמיועדת לאבות בלבד. בשל כך, רק 0.4% מהיוצאים לחופשת לידה בישראל הם גברים (האחוז הנמוך ביותר מבין 24 מדינות OECD), לעומת ממוצע של 16% במדינות OECD אחרות.
  • מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה כדי לחזור לעבודה במשרה חלקית, וחלק מהמדינות מחייבות את המעסיקים לאפשר להורים לצמצם את היקף המשרה.
  • רוב מדינות ה-OECD מעניקות רק חלק מהשכר החודשי בזמן חופשת הלידה בתשלום – בניגוד לישראל, המשלמת 100% מהמשכורת.
  • ב-1995 רק כמחצית מהנשים בגילי 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 היו מועסקות, ואילו ב-2011 עלה השיעור ל-69%. כיום שיעור התעסוקה בקרב אימהות לילדים קטנים כמעט משתווה לשיעור התעסוקה של נשים ללא ילדים קטנים.
  • כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה להעניק לאבות חופשה של 10 ימים לאחר הלידה, להעניק חופשת הורות אחידה ללא תשלום בת 6 חודשים ולאפשר חזרה הדרגתית לעבודה על חשבון חופשת הלידה.

 

נשים בישראל: מועסקות יותר מאשר במדינות ה-OECD, משתכרות פחות מהגברים וכשליש מהן מועסקות במשרה חלקית

מחקר חדש של ליאורה בוורס והדס פוקס ממרכז טאוב מראה כי הנשים הישראליות מועסקות בשיעורים גבוהים יחסית: ב-2014 שיעור הנשים המועסקות בישראל היה גבוה ב-7 נקודות אחוז משיעור המועסקות ב-OECD. כמו כן, נתוני התעסוקה של נשים בישראל הולכים ומשתפרים לאורך זמן: ב-2014 עמד שיעור התעסוקה של ישראליות בגילי 54–25 על 74% – עלייה של 20 נקודות אחוז מ-1990. בקרב יהודים בגילים אלו שיעור המועסקות כמעט זהה לשיעור המועסקים.

כ-34% אחוז מהנשים בישראל עובדות במשרה חלקית. מחצית מהן ציינו כי הסיבה לחלקיות המשרה היא הטיפול בילדים. למרות העלייה בשיעור הנשים המועסקות, עדיין קיים פער של 14% בשכר השעתי לעומת גברים, בדומה לממוצע במדינות ה-OECD.

לפי מחקרן של בוורס ופוקס ממרכז טאוב, עיקר העלייה בתעסוקת נשים נרשמה בקרב אימהות לילדים קטנים, ובפרט אימהות ללא תואר אקדמי. ב-1995 רק כמחצית מהנשים בנות 40–30 שהיו אימהות לילדים בגילי 4–0 יצאו לשוק העבודה, ואילו ב-2011 שיעורן עמד על 69%. לשם השוואה, אצל גברים בני 40–30 שהיו אבות לילדים צעירים לא נרשם כל שינוי בשיעורי התעסוקה בין 1995 ל-2011, ואחוז המועסקים בקרבם בשתי התקופות היה 84%.

שיעור המועסקות בקרב אימהות לילדים בגילי 0–4 בעלות תואר אקדמי עלה מ-78% ב-1995 ל-84% ב-2011, והעלייה בתעסוקה בקרב נשים שאינן בעלות השכלה אקדמית היה חד יותר:­­ מ-47% ב-1995 ל-57% ב-2011. ב-2013 עמד הנתון על 60%.

figure 4 Hebrew-1

 

גם לאבא מגיע: מדינות רבות ב-OECD מעודדות שוויון

ככלל, החברה הישראלית – מבחינה תרבותית ומבחינת מדיניות ממשלתית – מעודדת הן ילודה והן השתתפות של נשים בשוק העבודה. המדיניות הממשלתית כוללת כלים כמו הגנה על מקום העבודה בזמן ההיריון ועד שנה לאחר הלידה, מענק של 100% מהמשכורת במהלך חודשי חופשת הלידה בתשלום ושעת הנקה בתשלום לעובדות במהלך 4 חודשים לאחר חזרה מחופשת הלידה. עם זאת, בכמה תחומים יש פער לרעת הישראלים בהשוואה למדיניות במדינות ה-OECD כלפי הורים.

בישראל קיימת אפשרות לחלק את חופשת הלידה בין הגבר והאישה, אך בפועל המדיניות אינה מעודדת חלוקה זו. מחקרן של בוורס ופוקס מראה כי 20 מדינות ב-OECD מעניקות לאבות חופשת לידה בתשלום (חלקי או מלא) מיד לאחר הלידה, וכ-75% מהגברים מנצלים חופשה זו. לעומתן, ישראל אינה מעניקה כלל חופשת לידה בתשלום לאבות. סוג נוסף של עידוד לשוויון בין ההורים ב-OECD ניתן בשנותיו הראשונות של הילד: 13 מדינות מעניקות חופשת הורות בתשלום המוקצה לאבות בלבד.

figure 1 Hebrew-1

מדיניות זו נותנת את אותותיה במספר הגברים הבוחרים לנצל את החופשה. לשם השוואה, במדינות ה-OECD 16% בממוצע ממקבלי חופשת ההורות הם גברים, לעומת 0.4% בישראל. בגרמניה, למשל, הונהגה תוספת של חודשיים בתשלום לחופשת הלידה בתנאי שהגבר הוא זה שלוקח אותה, והיא הקפיצה את אחוז הגברים שבחרו להישאר בבית עם התינוק מ-3% בשנת 2003 ל-29% ב-2012. באיסלנד ובנורווגיה מחצית ממקבלי חופשת ההורות הם גברים.

figure 2 Hebrew-1

 

לצאת לחופשה בלי לפגוע במשכורת

המחקר של בוורס ופוקס ממרכז טאוב הוא הראשון המשווה בין תקופת חופשת הלידה הכוללת שמקבלות אימהות לאורך חייהן, ולא בין משך החופשה הניתנת עבור לידה אחת. בישראל מספר הלידות גבוה מב-OECD (שלושה ילדים לאישה בממוצע לעומת 1.7 בממוצע, בהתאמה). לאור זאת, העלות של חופשות לידה ארוכות יותר לכל ילד (בתשלום או ללא תשלום) עבור המדינה תהיה גבוהה יותר, וההשפעה על המשק תהיה נרחבת יותר. כשמשווים את התשלום לנשים בכלל חופשות הלידה לאורך החיים על פי מפתח של שכר מלא, ישראל קרובה מאוד לממוצע ה-OECD: ארבעים ושניים שבועות של שווה ערך שכר מלא לעומת ארבעים וארבעה ב-OECD. הנתון בישראל גבוה יותר מהממוצע ב-19 מדינות OECD אחרות.

המצב בישראל טוב יותר מב-OECD, או דומה לו, בתחום מרכזי אחד: סכום התשלום ליולדות. בישראל מקבלות נשים 100% משכרן במהלך חופשת הלידה בתשלום, עד לתקרה של 1,460 שקלים ליום. גם במשפחות שבהן האב מנצל חלק מחופשת הלידה בתשלום, גובה התשלום נותר 100% משכרו – אף על פי שלרוב שכרם של הגברים גבוה יותר. לעומת זאת, ב-21 ממדינות ה-OECD התשלום ליולדות עומד רק על חלק מהשכר עבור אלו שמרוויחות משכורת ממוצעת – כך שברוב המדינות חופשת הלידה אמנם ארוכה יותר, אך במהלכה הנשים מרוויחות סכום נמוך יותר ביחס למשכורתן הרגילה.

figure 3 Hebrew-1

 

לדברי בוורס ופוקס, "המדיניות של ישראל, הכוללת תשלום מלא בעת חופשת הלידה – גם אם משך החופשה קצר יותר – יכולה להיחשב חיובית מכמה סיבות. ראשית, תשלום חלקי של השכר בזמן חופשת הלידה, כמקובל ברבות מהמדינות ב-OECD, עלול להרתיע את האבות מלקיחת חופשה כזו, כי ההפסד הכספי למשפחה גבוה יותר. כמו כן, הפחתה של ההכנסה דווקא בתקופה שבה ההוצאות עולות עקב הולדת הילד היא נטל על המשפחה. נוסף לכך, מתן חופשת לידה ארוכה יותר לנשים עשוי לעודד יציאה של נשים משוק העבודה לתקופה ארוכה יותר – דבר שבסופו של דבר יכול לפגוע בפוטנציאל ההשתכרות שלהן לטווח ארוך ובהשתתפותן בשוק העבודה".

תחום נוסף שבו ניכר שוני משמעותי בין ישראל ל-OECD הוא משך חופשת הלידה ללא תשלום. במסגרת חופשת הלידה בישראל, הורים זכאים לחופשה בת 12 שבועות ללא תשלום לאחר 14 השבועות בתשלום. לאחר מכן ניתן להאריך את השהייה עם הילד במסגרת חופשה ללא תשלום (חל"ת) בפרק זמן של עד רבע מזמן ההעסקה אצל המעסיק האחרון, ועד לתקופה כוללת של שנה לאחר הלידה. עם זאת, אפשרות ההארכה לשנה אינה מוכרת למרבית הישראלים, ורק 12% מהנשים יוצאות לחופשת לידה של יותר משישה חודשים לילד אחד. במדינות OECD אחרות המדיניות הרווחת היא להעניק את מלוא הטבות חופשת הלידה לכל אישה שעבדה ב-12 החודשים שקדמו ללידה אצל מעסיק אחד – ולהגדיר זאת במפורש כ"חופשת הורות". לפי המחקר של מרכז טאוב, אֵם ישראלית למספר ילדים ממוצע שזכאית למלוא ההטבות תקבל 200 שבועות של חופשת לידה (בתשלום וללא תשלום) לאורך חייה, לעומת 127 שבועות ב-OECD בממוצע.

כדי להתאים את עצמה לממוצע ה-OECD, ישראל צריכה לפשט את מערכת חופשות הלידה ללא תשלום: לשלב את שני סוגי החופשות ללא תשלום הקיימים כיום (12 השבועות הניתנים כחלק מחופשת הלידה ותקופת החל"ת, העומדת על עד רבע מהזמן אצל המעסיק) לכדי חופשה בת 6 חודשים, שתיקרא "חופשת הורות", ולהעניק אותה לכל הורה שעבד לפחות 12 חודשים אצל מעסיקו הנוכחי.

 

עסקים כרגיל: ב-OECD החזרה לעבודה הדרגתית יותר מאשר בישראל

תקופת החזרה לעבודה גורמת לשינוי גדול במשפחות רבות. מההשוואה שנערכה במחקר של מרכז טאוב עולה כי מדינות שונות מאפשרות גמישות במעבר החד מחופשת הלידה בחזרה לשוק העבודה. הקלות אלו מתבטאות בשינויים בהיקף המשרה, ובגמישות לגבי שעות העבודה ומקום העבודה (הבית או המשרד).

מדינות רבות ב-OECD מאפשרות להורים לנצל את חופשת הלידה בכמה חלקים במשך שנותיו הראשונות של הילד, ולא רק מיד לאחר חופשת הלידה. באוסטריה, למשל, הורים רשאים לממש עד 13 שבועות של חופשת הורות עד שהילד מגיע לגיל 7. נקיטת צעד דומה בישראל תאפשר לנשים לשוב לעבודתן מהר יותר לאחר חופשת הלידה בתשלום – ובכך תבטיח לאימהות המשכיות בשוק העבודה, ותאפשר להורים להיות עם ילדיהם בזמנים שונים, למשל במהלך החופש הגדול באוגוסט או בחופשות החגים. כמחצית ממדינות ה-OECD מאפשרות להורים לחזור לעבודה בהדרגה, במסגרת הסדרים שמאפשרים להמיר את חופשת הלידה בחזרה למשרה חלקית. נוסף לכך, יותר מחצי ממדינות הארגון מחייבות מעסיקים לאפשר להורים לילדים קטנים לעבוד במשרות חלקיות. ברוב המדינות הללו יכול העובד לדרוש לחזור למשרה מלאה כשיבחר.

בוורס ופוקס מצביעות על הצעדים הדרושים אם ישראל תרצה להתאים את מדיניותה לזו הרווחת ב-OECD:

(א) להעניק לאבות חופשה של 10 ימים בתשלום מלא עבור כל ילד.

(ב) לשלב לחופשה בת שישה חודשים את 12 השבועות ללא תשלום המוגדרים כחופשת לידה ואת החל"ת לתקופה של עד שנה. תקופה זו תיקרא "חופשת הורות", ותוענק לאחד ההורים – בתנאי שהוא עובד לפחות שנה אצל המעסיק הנוכחי.

(ג) לאפשר להורים לנצל את החופשה ללא תשלום המותרת כיום בחוק (12 שבועות) לשם חזרה למשרה חלקית, ולהאריך את התקופה באופן יחסי לאחוז המשרה. כך, אם הורה שעבד לפני כן במשרה מלאה יבחר לעבוד ב-60 אחוז משרה, הוא יוכל להתמיד בכך למשך 30 שבועות.

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

 

מעורבותן של הרשויות המקומיות במימון שעות העבודה במערכת החינוך

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מראה כי חלקן של הרשויות המקומיות במימון שעות עבודה של מורים הוא 4% בלבד מסך השעות העומדות לרשות בתי הספר. הרשויות החזקות מבחינה חברתית-כלכלית מממנות שעות עבודה רבות יותר בבתי הספר בתחומן מאשר הרשויות החלשות, דבר המצמצם את ההעדפה המתקנת של משרד החינוך, אבל במקביל הן מקצות משאבים רבים יותר לבתי ספר מרקע חלש. בסה"כ מדיניות הקצאת השעות של הרשויות המקומיות קיזזה במעט את ההעדפה המתקנת של משרד החינוך

מממצאי המחקר:

  • חלקן של הרשויות המקומיות במימון שעות עבודה בבתי הספר עמד בממוצע על כ-2 שעות שבועיות לכיתה, שהן פחות מ-4% מסך השעות.
  • רשויות חזקות מקצות משאבים רבים יותר לתלמידיהן, אך נוקטות העדפה מתקנת רבה יותר כלפי בתי ספר שתלמידיהם מגיעים מרקע חברתי-כלכלי חלש.
  • בסה"כ מימון הרשויות צמצם את ההעדפה המתקנת בהקצאת השעות של משרד החינוך לטובת תלמידים חלשים מכ-32% לכ-27%.

מחקר חדש שערכו נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, ונעם זוסמן ושי צור מחטיבת המחקר של בנק ישראל, בוחן את היקף המשאבים שמקצות הרשויות המקומיות למערכת החינוך. במחקר נבדקה הסברה כי ההבדלים בין גובה הסכומים שמקצות הרשויות המקומיות למימון החינוך הופכים על פיה את מדיניות ההעדפה המתקנת של משרד החינוך. המחקר מתבסס על המידע הרב שנאסף במסגרת בקרת התקן, שהיא בדיקה שנערכת עבור משרד החינוך כמעט מדי שנה בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים. המחקר מתמקד בבתי ספר יסודיים רשמיים רגילים בחינוך הממלכתי-עברי בשנות הלימודים תשס"א (2001–2000) עד תשס"ט (2009–2008).

השקעה בתלמידים – מי האחראי?

מימון החינוך בישראל מתחלק בין השלטון המרכזי, השלטון המקומי, משקי הבית וגורמים נוספים, כמו עמותות ומלכ"רים. תופעה זו עוררה דיון ציבורי נרחב. אחת הטענות היא שרשויות חזקות מקצות למערכות החינוך בתחומיהן משאבים רבים יותר מאשר רשויות חלשות, ובכך מקזזות את מדיניות ההעדפה המתקנת של השלטון המרכזי.

על פי ממצאי המחקר, הרשויות המקומיות מימנו בשנים 2009‏–‏2001 כ-2 שעות שבועיות לכיתה בחינוך היסודי הממלכתי-עברי הרגיל – שהן  פחות מ-4% מסך השעות, וקרוב לשליש מהשעות שמקורן אינו במשרד החינוך.

הרשויות החזקות מממנות יותר שעות עבודה של מורים

קיים מתאם חיובי בין הדירוג הכלכלי-חברתי של הרשויות המקומיות ובין השקעתן בחינוך היסודי הממלכתי-עברי: לכל עלייה של אלף שקלים בהכנסה הממוצעת של הרשות מתושב מתלווה גידול של 0.4 שעות עבודה לכיתה בממוצע. בהתאמה, עלייה של אחוז אחד בגובה החוב של הרשות לתושב (החוב חלקי מספר התושבים) הביאה לירידה של כ-0.36 שעות עבודה.

מהמחקר של מרכז טאוב עולה בבירור שרשויות מבוססות מתקצבות על חשבונן יותר שעות מאשר רשויות בדירוג חברתי-כלכלי בינוני וחלש. הבדלים אלו ניכרים גם כשמשווים בין בתי ספר מאותו רקע כלכלי-חברתי ברשויות חזקות וברשויות אחרות. כך למשל תלמידי בית ספר המגיעים מרקע חלש ברשות חזקה יזכו לתקצוב רב יותר מבית ספר במדד טיפוח דומה ברשות חלשה יותר.

תמונה דומה משתקפת בבדיקת חלקן היחסי של הרשויות בסך מימון כוחות העבודה בבתי הספר – רשויות חזקות מממנות כ-10% משעות העבודה, לעומת 2% ברשויות חלשות.

העדפה מתקנת?

כאמור, רשויות חזקות – ובמיוחד עיריית תל אביב-יפו – הקצו לבתי הספר היסודיים כוחות עבודה רבים יותר מרשויות חלשות. למרות זאת, ההשפעה השלילית של תקצוב הרשויות המקומיות על ההעדפה המתקנת הייתה מועטה, גם משום שבתוך שטחן הן נקטו מדיניות העדפה מתקנת לטובת בתי ספר הכוללים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. בממוצע ניתנו לכיתה בבית ספר מרקע חברתי-כלכלי חלש 2 עד 3 שעות שבועיות יותר מאשר לכיתה בבית ספר חזק באותה העיר.

לצד זאת, מציין המחקר כי ההעדפה המתקנת שנוקטות רשויות נמוכה מזו של משרד החינוך. לדוגמה, רשויות חזקות מקצות לכיתה בבית ספר שתלמידיו מגיעים מרקע בינוני תוספת של כ-4 שעות שבועיות יחסית להקצאה לבית ספר שתלמידיו באים מרקע חברתי-כלכלי חזק, בעוד משרד החינוך מקצה לתלמידים אלו תוספת של 8 שעות.

לדברי בלס, זוסמן וצור, מדיניות הקצאת השעות של הרשויות המקומיות צמצמה את השפעת ההעדפה המתקנת שמנהיג משרד החינוך (המתבטאת במספר שעות העבודה של מורים המוקצות לתלמידים מרקע חלש לעומת תלמידים מרקע חזק). בתקופה הנבדקת היה מספר השעות שהקצה משרד החינוך לתלמידים חלשים גבוה ב-32% מהמספר שהוקצה לתלמידים מרקע חזק, ולאחר שהובאו בחשבון השעות שמימנו הרשויות המקומית ירד הפער לכ-27% בלבד.

כמו גובה מימון שעות ההוראה, גם ההעדפה המתקנת בתוך הרשות מתואמת חיובית עם הדירוג החברתי-כלכלי שלה – רשויות מבוססות מקיימות בתחומיהם מדיניות של העדפה מתקנת, ולעומת זאת אצל רשויות מדרג בינוני לא ניכרת מדיניות ברורה בנושא.

העמותות מצמצמות את הפערים, אך ההורים מגדילים אותם

מספר שעות העבודה השבועיות לכיתה בחינוך הממלכתי-עברי שמקורן אינו במשרד החינוך הגיע בתקופה זו לכ-6 שעות, שהן כ-11% מסך שעות העבודה השבועיות. בשנים 2009–2001 מימנו עמותות שונות ממוצע של 3.3 שעות שבועיות לכיתה, ההורים מימנו כ-0.9 שעה, ואת השאר מימנו הרשויות המקומיות.

לדברי החוקרים, "ההשפעה של הקצאת המקורות מצד העמותות על היקפי ההעדפה המתקנת פועלת בכיוון ההפוך להקצאה מצד ההורים. בשעה שהעמותות נוקטות במדיניות ברורה של העדפה מתקנת לטובת האוכלוסיות החלשות, תרומתם של ההורים באה לידי ביטוי בעיקר בבתי הספר שאוכלוסייתם מבוססת מבחינה חברתית-כלכלית".

PR Graph Heb

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-290-4678.

 

דוח מצב המדינה 2015

לדוח המלא לחצו כאן
כשאתם מצטטים את מרכז טאוב אנא קשרו לאתר:
www.taubcenter.org.il/he

הדוח השנתי של מרכז טאוב המתפרסם היום (רביעי) מציג תמונת מצב חברתית-כלכלית של ישראל 2015 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז 13 מחקרים בתחומי תעסוקה, פריון עבודה, חינוך, בריאות, רווחה והוצאות ציבוריות. עורכי הדוח הם פרופ' אבי וייס, מנכ"ל מרכז טאוב ופרופ' חבר לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, חוקר בכיר וראש תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב. 

book figure

 

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2015":

 

מקצועות בסיכון: מגמות המחשוב בשוק העבודה בישראל

(שביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב

heb figure 1

 

  • כ-40% מהתעסוקה בישראל היא במקצועות שנמצאים בסיכון גבוה לעבור תהליך מחשוב בשני העשורים הקרובים. מגמה זו דומה למתרחש במדינות מתקדמות בעולם. בארה"ב ובגרמניה, למשל, שיעור התעסוקה בסיכון גבוה אף יותר: 47% ו-49%, בהתאמה.
  • המחקר שנערך במרכז טאוב מבוסס על מודל שמקטלג את כלל המקצועות לפי רמת הסיכון שלהם להפוך לממוחשבים בעתיד. המקצועות הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר למחשוב מאופיינים בפעולות חזרתיות וטכניות, למשל ניהול חשבונות והזנת נתונים. לעומת זאת, מקצועות בסיכון נמוך דורשים כישורים כמו יצירתיות, אינטליגנציה חברתית, תפיסה מורכבת ויכולת משא מתן. על פי הניתוח, מקצועות כמו כלכלנים, היסטוריונים ונהגי אוטובוס נמצאים בסבירות בינונית למחשוב, ומקצועות כמו רופאים, עובדים סוציאליים, כוריאוגרפים ופסיכולוגים מוגדרים בסיכון נמוך.
  • רבים מהמועסקים במקצועות בסיכון גבוה למחשוב שייכים לקבוצות הפגיעות ביותר באוכלוסייה: חסרי השכלה אקדמית, בעלי שכר שעתי נמוך ומועסקים צעירים. הקבוצה שנמצאת בסיכון הגבוה ביותר היא גברים לא-יהודים. 52% משעות העבודה של המועסקים בקבוצה זו הם במקצועות תעשייה ובינוי – משלח יד שמרבית המקצועות בו נמצאים בסיכון גבוה למחשוב. ב-2011 היו 59% משעות העבודה של גילאי 24–15 במקצועות בסיכון גבוה למחשוב. חוקרת מרכז טאוב שביט מדהלה-בריק שואלת: "במה יעסקו צעירים בעוד עשרים שנה, לאחר שהמקצועות שהם מועסקים בהם כיום יהפכו לממוחשבים"?
  • בשני העשורים האחרונים כבר ניכרה השפעתו של תהליך המחשוב, ונרשמה ירידה של 9% בחלקן היחסי של שעות העבודה בסיכון גבוה מסך שעות העבודה במשק באותן שנים. כך למשל, בין 1995 ל-2011 ירד ב-38% שיעור התעסוקה היחסי של מסגרים, פחחים, נפחים ורתכים. כמו כן, נמצא כי חל מעבר נרחב של עובדים ללא השכלה אקדמית למקצועות בתחום השירותים (בדומה למגמה בארה"ב).
  • על פי המחקר של מרכז טאוב, ההיערכות הנדרשת לשוק העבודה המשתנה יכולה לכלול כמה צעדים, וביניהם: הרחבת השימוש בכלי ההכשרות המקצועיות ומיקודן, כך שיותאמו לאפיונים הרלוונטיים של הנפלטים משוק העבודה ועם זאת יהיו מוכוונות לשוק העבודה העתידי; עדכון שוטף של תכניות הלימוד הקיימות; והקמת גוף ממשלתי שירכז את הטיפול בנושא ויעבוד עם מוסדות הכשרה, מוסדות אקדמאיים, בתי ספר ועוד.

יוקר המחיה בישראל בהשוואה בין-לאומית

גלעד ברנד (חוקר במרכז טאוב)

Heb figure 2

  • המחקר שנערך במרכז טאוב מתמודד עם השאלה "האם יקר לחיות בישראל", ומחזק את התחושה הרווחת שהציתה תנועות מחאה בשנים האחרונות. במחקר נעשה ניסיון ראשון לבחון את רמת המחירים בישראל ביחס לעולם לאורך 25 השנים האחרונות, תוך כדי נטרול השפעות שער החליפין.
  • מחירי הצריכה בישראל גבוהים בהשוואה למרבית המדינות המפותחות כאשר מביאים בחשבון את ההכנסה לנפש בישראל. הפרק מראה כי תוצאה זו עקבית לפחות מאז תחילת שנות התשעים, ואינה ביטוי אך ורק של השקל החזק בשנים האחרונות.
  • בהשוואה הבין-לאומית שערך חוקר מרכז טאוב גלעד ברנד נמצא שלמרות התנודתיות בשער החליפין, רק ב-4 מתוך 25 השנים האחרונות היו מחירי הצריכה בישראל סמוכים לרמה התואמת את ההכנסה לנפש, וביתר השנים היו גבוהים יותר. תוצאה זו ייחודית כמעט רק לישראל, וניתן לראות בה ראיה תומכת לכך שמחירי הצריכה בישראל גבוהים יחסית ליתר המדינות המפותחות זה שנים רבות, כאשר מביאים בחשבון שרמת ההכנסה במדינה נמוכה יחסית.
  • בבחינת רמת המחירים לפי רכיבי הצריכה השונים ניכרת עליית מחירים מהירה בענף המזון, לצד עלייה תואמת בשולי הרווח בענף. ככל הנראה העלייה בשולי הרווח נובעת משינויים במבנה השוק, שהביאו לירידת התחרות בתחום, לצד מיעוט הייבוא בענף. לעומת זאת, בקטגוריות מוצרי הצריכה שנחשפו לייבוא במהלך שנות התשעים, כגון ביגוד והנעלה, נרשמה ירידת מחירים משמעותית. ממצאים אלו, ויתר העדויות המחקריות הקיימות, מדגישים את החשיבות בהשלמת חשיפת המשק לייבוא כאמצעי להגברת התחרות, הפחתת מחירים ושיפור רווחת הצרכן בישראל.

מצבם החברתי-כלכלי של צעירים בישראל

הדס פוקס (חוקרת במרכז טאוב)

heb figure 3

 

  • שיעור הסטודנטים מבין גילאי 34–18 עלה מ-9% בשנת 1995 ל-15% בשנת 2011. עיקר הגידול הוא של סטודנטים במכללות אקדמיות. בעשור האחרון מספרם של הסטודנטים באוניברסיטאות נמצא במגמת ירידה, ונכון ל-2014 עומד על 65,000 סטודנטים (לעומת 96,000 במכללות). הנתונים מראים שבשנים האחרונות חלה האטה בגידול בשיעור הסטודנטים שנרשמים למוסדות להשכלה גבוהה.
  • חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס מצאה כי בקרב הצעירים נשים משכילות יותר מגברים. שיעור האקדמאים בקרב גילאי 34–31 גבוה יותר בקרב נשים, הן באוכלוסייה היהודית (49% אצל הנשים לעומת 42% אצל הגברים) והן באוכלוסייה הערבית (21% בקרב הנשים לעומת 18% בקרב הגברים).
  • במקביל לדחיית גיל הלימודים, צעירים משתלבים בשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מבעבר, במיוחד גברים. שיעור התעסוקה של גילאי 22–18 ירד מ-31% ב-1995 ל-28% ב-2010, ושיעור הגברים בגילאים אלו שאינם עובדים או לומדים לתואר אקדמי עלה מ-76% ל-81% עבור יהודים, ומ-35% ל-42% עבור ערבים.
  • בין השנים 2011–1995 חלה עלייה בשיעור הסטודנטים היהודים המועסקים, וכיום עומד מספרם על 65% מכלל הסטודנטים. מעל 55% מהסטודנטים היהודים המועסקים עובדים במשרות חלקיות בשלוש השנים הראשונות ללימודיהם, וחלק גדול מהם מועסקים בענפי המכירות והשירותים. נראה אפוא שלפחות בשנים הראשונות ללימודיהם הם כמעט אינם צוברים ניסיון תעסוקתי רלוונטי שיעזור להם בקריירה העתידית, אלא עובדים כדי להתפרנס.
  • גילאי 34–31 משתלבים בשוק העבודה בשיעורים קרובים לאוכלוסייה מבוגרת יותר, ומועסקים באחוזי משרה דומים. עם זאת, חלה ירידה בגובה השכר הריאלי לשעה של גילאים אלו בשנים 2011–2004. ירידה זו מוסברת, בין היתר, בירידה בוותק של אקדמאים צעירים בשוק העבודה עקב דחיית גיל הלימודים, בריבוי הפונים להשכלה אקדמית ובגידול בשיעור העובדים בענפי השירותים.
  • משנת 2005 חלה עלייה בשיעור גילאי 28–22 אשר מתגוררים עם הוריהם.העלייה עשויה לנבוע, בין היתר, מדחיית גיל הנישואים, אולם היא ניכרת גם בבדיקה עבור רווקים בלבד באותן שנים. ניתן להניח, אם כן, שהשיעור הגבוה יותר של צעירים המתגוררים בבית ההורים קשור בעליית מחיר הדירות ובהשתלבות מאוחרת בשוק העבודה.
  • בין השנים 2014–2003 צנח שיעור הזוגות הנשואים בגילי 30–25 הגרים בדירה בבעלותם ב-19 נקודות אחוז, ועמד על 44% בלבד. ירידה זו משתלבת עם דחיית מועד תחילת הלימודים והחלה לפני עליית מחירי הדיור. באותן שנים שיעור הזוגות הנשואים בגילי 34–31 הגרים בדירה בבעלותם ירד בשיעור של 12 נקודות אחוז, ועמד על 60%. במקרה זה מרבית הירידה חלה לאחר תחילת עליית מחירי הדיור.

הגורמים להתרחבות פערי הפריון בין ישראל ל-OECD: השוואה ענפית רב-שנתית

איתן רגב וגלעד ברנד (חוקרים במרכז טאוב)

heb figure 4

  • בעשורים האחרונים התרחב פער הפריון בין ה-OECD לישראל. המחקר של מרכז טאוב מגלה כי במגזר העסקי חמישה ענפים גדולים אחראים לכ-81% מסך התרחבות הפער. הבולט שבהם הוא המסחר הסיטוני, שתרם 30% להתרחבות פער הפריון, אף שחלקו היחסי מסך שעות העבודה במגזר העסקי הוא רק 8.6%. ענפים נוספים שתרומתם להתרחבות פער הפריון הייתה גדולה באופן בלתי פרופורציונלי לחלקם בתעסוקה הם תקשורת ודואר, מזון, תעשיית מוצרי מתכת וענף הדפוס וההוצאה לאור.
  • חוקרי מרכז טאוב רגב וברנד מצאו כי גורם משמעותי ביכולתן של תעשיות ישראליות לצמצם את פערי הפריון מול ה-OECD הוא מידת החשיפה של הענף לייבוא מתחרה, כנראה בשל הצורך להתייעל מול תחרות מוגברת מחו"ל. בענפים שבהם הייתה חשיפה מועטה לתחרות מחו"ל התרחבו פערי הפריון מול ה-OECD.
  • ענפי השירותים הבלתי סחירים (כלומר הענפים הפועלים רק בשוק המקומי) הם הגורמים העיקריים לקיומו של פער הפריון מול ה-OECD ולהתרחבותו במשך השנים. עובדה זו עשויה להעיד על ליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, כגון ריכוזיות יתר, ועל חסמים מבניים ורגולטוריים, שפוגעים בתחרות ובכך מאטים את קצב צמיחת הפריון – ואת העלייה ברמת החיים הכללית.
  • הבדלים במספר שעות העבודה הממוצע לעובד יכולים להסביר לכל היותר כמחצית מן הפער בפריון לשעת עבודה, אך אינם מסבירים את התרחבות הפער בשני העשורים האחרונים. גם הבדלים בהרכב הענפי, כלומר בחלקם היחסי של הענפים השונים בישראל לעומת ה-OECD, אינם מסבירים את התרחבות הפער – ואפילו מקטינים אותו במקצת, בעיקר בשל כך שמגזרי היי-טק ופיננסים (שהפריון בהם גבוה) מהווים חלק גדול יותר במגזר העסקי בישראל מאשרבמדינות הOECD.

heb figure 5

שוק עבודה דואלי: מגמות בפריון, בשכר ובהון האנושי בענפי המשק

גלעד ברנד ואיתן רגב (חוקרים במרכז טאוב)

  • המשק הישראלי מתאפיין בדואליות מחריפה. בקצהו האחד נמצאים ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות, שפריון העבודה בהם גבוה ועולה במהירות. מנגד ניצב יתר המגזר העסקי, המתאפיין ברובו בפריון נמוך ובצמיחה אפסית. הפריון של כ-65–60 אחוז מהמגזר העסקי נותר בסמוך לרמות ששררו במהלך שנות התשעים למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות במהלך תקופה זו – תופעה חריגה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.
  • הגידול בפערי הפריון בתוך המגזר העסקי שופך אור על מגמות שונות שהתהוו בשוק העבודה החל משנות התשעים, ובהן גידול באי השוויון בהכנסות וקיפאון בשכר הריאלי הממוצע.
  • המגזר הכולל את ענפי ההיי-טק והתעשיות המתוחכמות שונה מאוד מיתר המגזר העסקי לא רק ברמת הפריון, אלא גם בתכונות העובדים בהם ובתשואה להשכלה עבור העובדים. סיכוייו של עובד בעל השכלה תיכונית ומטה להיות מועסק בענפים בפריון ובשכר גבוה ירדו ב-14%. סיכוייו של עובד בעל השכלה אקדמית להימצא בענפים אלו עלו ב-15%.
  • במקביל לירידה בניידות התעסוקתית בין המגזרים, הקשר בין שכר העובדים בענפים בפריון גבוה לענפים בפריון נמוך נחלש לאורך זמן. עד ראשית שנות האלפיים היו אמנם הבדלי שכר בין ענפים ברמות פריון שונות, אולם היה מתאם כמעט מלא בין התפתחות השכר בענפים אלו. בשנים מאוחרות יותר המתאם כמעט נעלם. בדיקה אמפירית מגלה שהעמקת ההבדלים בתכונות העובדים במגזרים השונים אפשרו לתוואי הפריון והשכר בענפים ברמות פריון שונות להתפתח באופן שונה.
  • חוקרי מרכז טאוב ברנד ורגב מצאו כי הפתרון להתרחבות הפערים נעוץ בגיוון הרכבו של הייצוא הישראלי, וביצירת מסלולי הכשרה מקצועית שיגבירו את הניידות התעסוקתית בין ענפים שונים. שימוש בכלים אלו יחשוף חלקים רחבים יותר בשוק העבודה לתעסוקה בחברות מייצאות שנוהגות לשלם שכר גבוה יותר, והפריון בהן עולה לאורך זמן. צעדים בכיוון זה יוכלו להביא ללחצי שכר גם בענפים שמוכרים בעיקר לשוק המקומי ומתאפיינים בפריון נמוך, יעודדו תהליכי התייעלות ויביאו לצמצום פערים בשוק העבודה.

heb figure 6

עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

חיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

heb figure 7

  • שיעורי העוני ואי השוויון בהכנסות כלכליות (הכנסות ברוטו מעבודה, הון ופנסיות פרטיות) מציבים את ישראל קרוב לממוצע ה-OECD. לעומת זאת, השיעורים לפי הכנסות פנויות (לאחר תשלומי רווחה ובניכוי מסים ישירים) הם מהגבוהים בעולם המערבי. נתונים אלו מושפעים מהמבנה הדמוגרפי בכל מדינה, ובפרט ממשקלה של האוכלוסייה המבוגרת, לצד הבדלים במערכות הרווחה.
  • חוקר מרכז טאוב חיים בלייך מצא כי כאשר מתמקדים במשקי בית שבראשם עומד מפרנס בגילאי 59 ומטה, ממדי העוני ואי השוויון בישראל רחבים ביותר ביחס למדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות וגם בהכנסות פנויות.
  • אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס הכולל הם בין הנמוכים במדינות המפותחות (כאחוז מהתמ"ג). לקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על יכולת צמצום הפערים בישראל. אי לכך, יש חשיבות עליונה לכך שהדיון הציבורי בנושא יתמקד במקורות התקציב ובשימושיו יחד, ולא בכל רכיב בנפרד.
  • מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי שיעורי התעסוקה בקרב גילאי 59–15 בישראל עלו, ופערי התעסוקה בינה ובין ממוצע ה-OECD הצטמצמו. עם זאת, באותה תקופה ממדי העוני בהכנסות הפנויות עלו בקרב משפחות הכוללות מפרנסים בקבוצת הגיל.
  • בתחילת שנות האלפיים עמד שיעור משקי הבית הכוללים שני מפרנסים ומעלה על כ-73% מבין משקי הבית הזוגיים בגיל העבודה בממוצע במדינות ה-OECD, לעומת 57% בישראל. כעבור עשור עמד שיעור זה על 75% בממוצע ב-OECD, ובישראל הוא גדל באופן משמעותי יותר ועלה ל-65%.
  • כ-20% מהפרטים בגילי הפרישה בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי הכנסות פנויות, לעומת 12% בממוצע ב-OECD. לעומת זאת, ההכנסה מפנסיה (ציבורית ופרטית כאחד) בישראל לפרט מבוגר (כאחוז מהתוצר לנפש) אינה נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות. נתונים אלו משקפים פערים גבוהים בהכנסות בין הפרטים באוכלוסייה המבוגרת בישראל. אי לכך, יש למצוא את האיזון בין הגדלת תמריצים כלכליים שיסייעו להרחבת התעסוקה והגדלת ההכנסות מעבודה באוכלוסייה זו, ובין מציאת פתרונות ומשאבים לסיוע לאוכלוסייה שנשארת מאחור – ובפרט לקשישים שאינם זכאים לפנסיה תעסוקתית, או כאלה שלא צברו סכום פנסיה נאות.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרופ' ג'וני גל (ראש צוות מדיניות הרווחה במרכז טאוב) ושביט מדהלה-בריק (חוקרת במרכז טאוב)

heb figure 8

  • ההוצאה הציבורית על רווחה עמדה על כ-86 מיליארד שקלים ב-2014. סכום זה נמצא במגמת גידול אטית מאז אמצע העשור הקודם, בעיקר עקב גידול בקצבאות המיועדות לאוכלוסיית הקשישים. עם זאת, במקביל חלה ירידה בהוצאה על תחומי הרווחה החברתית.
  • כ-80% מסך ההוצאה הכללית על רווחה מוקדשת לביטחון סוציאלי, קטגוריה הכוללת בעיקר קצבאות מטעם המוסד לביטוח לאומי. ההוצאה על רווחה חברתית, כמו דיור ושירותים למשפחות, עומדת על 20% בלבד מסך ההוצאה.
  • מספר משקי הבית המטופלים במשרד הרווחה עמד על 464 אלף בשנת 2014, שהם כ-20% מכלל משקי הבית בישראל.
  • ההוצאה הגדולה ביותר של משרד הרווחה והשירותים החברתיים היא על שירותים אישיים וחברתיים, המיועדים בעיקר למשפחות ומסופקים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות במסגרות טיפול מגוונות. בשנת 2014 מימן המשרד כ-6,450 עובדים במחלקות אלו, רובם (כ-5,000) הם עובדים סוציאליים. משרד הרווחה מימן 75% מעלות השירותים החברתיים, והרשויות המקומיות השלימו 25% נוספים.
  • מעונות יום וטיפול בגיל הרך היה נושא שדובר רבות בוועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. בתקציב אגף מעונות יום ומשפחתונים במשרד הכלכלה חלה עלייה של כ-57% בין השנים 2014–2010, וב-2014 עמדה ההוצאה בתחום זה על כמיליארד שקלים.
  • ההוצאה הכוללת על ביטחון הסוציאלי נותרה יציבה יחסית לאורך השנים, אך בכמה קצבאות חל שינוי מהותי. קצבאות הזקנה והשאירים וגמלת הסיעוד, המשמשת למימון טיפול סיעודי, מהוות את ההוצאה הגדולה ביותר (48%) מסל הקצבאות. מספר מקבלי הקצבאות הללו גדל ב-32% וב-66% (בהתאמה) מאז שנת 2000, מגמה המעידה על הזדקנות האוכלוסייה.
  • חלה ירידה חדה במספר מקבלי קצבת הבטחת הכנסה: משיא של 158,000 משפחות בשנת 2003 ל-103,000 משפחות בשנת 2014. ירידה זו נובעת הן מגידול בשיעור התעסוקה והן משינויים בתנאי הזכאות לתכנית. במספר משקי הבית הזכאים לקצבת ילדים חל גידול ניכר, אך במקביל חלה ירידה חדה בערך הקצבה, לעתים עד כדי מחצית הסכום המוענק למשפחה.
  • בעקבות רפורמות ממשלתיות עלתה ההוצאה לשירותים וקצבאות למען ניצולי שואה משיעור של 0.25% מהתמ"ג בשנת 2000 ל-0.33% ב-2014. כיום עומד סכום הוצאה זה על כ-5% מסך ההוצאה על ביטחון סוציאלי.

hebf igure 9

הקשר בין הון חברתי לבריאות בקרב חרדים

פרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר בכיר וראש צוות הבריאות במרכז טאוב) וחן שרוני

  • מחקרים מוצאים קשר חיובי בין הרמה הסוציו-אקונומית של היישובים בישראל ובין תוחלת החיים של תושבי היישוב. אולם בערים שיש בהן ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית (בני ברק, ירושלים ובית שמש), תוחלת החיים גבוהה ברמה ניכרת מהצפוי בהינתן הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה. כמו כן, הרוב המכריע של החרדים (73.6%) הגדירו את בריאותם כ"טובה מאוד", לעומת 50% בקבוצות האוכלוסייה האחרות, ואחוז החרדים שדיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית עמד על 18.7% בלבד – בהשוואה לשיעורים כפולים ואף יותר מכך בקבוצות אוכלוסייה אחרות.
  • בקרב חרדים יש הון חברתי גבוה יחסית, הבא לידי ביטוי בריבוי קשרי חברות, בשביעות רצון גבוהה מהיחסים עם המשפחה, במערכת חברתית תומכת ובפעילות התנדבותית בקהילה.
  • נמצא כי אכן יש קשר חיובי ומובהק בין היותו של אדם חרדי ובין סיכוייו לדווח כי בריאותו טובה מאוד. כמו כן, נמצא קשר בין דיווח על רמת בריאות גבוהה ובין הון חברתי גבוה. ממצא זה תומך בהשערה כי לחרדים בישראל יש הון חברתי ותפיסת בריאות טובה, אשר כנראה תורמים לאריכות חיים. (אם כי ייתכן שהממצאים קשורים גם לנורמות חברתיות שאינן מעודדות תלונות, בוודאי לא במסגרת סקר ממלכתי).
  • צ'רניחובסקי ושרוני מצאו כי תוחלת החיים הממוצעת בקרב גברים חרדים הייתה גבוהה בשלוש שנים מהתוחלת הצפויה על בסיס מצבם הסוציו-אקונומי. בקרב נשים חרדיות, תוחלת החיים הייתה גבוהה בשנה וחצי ביחס לצפוי לפי הרמה הסוציו-אקונומית. לפי הפרק, ההבדלים עשויים להיות קשורים להבדלים בין המינים ברמת הקשרים החברתיים, הנובעים מהבדלים באורח החיים – למשל ביקורים תכופים יותר של גברים בבית הכנסת.

הסללה בחינוך התיכוני בישראל

כרמל בלנק (עמיתת מדיניות בצוות מדיניות החינוך של מרכז טאוב), פרופ' יוסי שביט (ראש צוות מדיניות החינוך במרכז טאוב) ופרופ' מאיר יעיש

Hebrew figure 10

  • החינוך התיכוני בישראל מציע ללומדים בו ארבעה מסלולים עיקריים. המסלול המרכזי, שבו לומדים רוב התלמידים, הוא המסלול העיוני (%60). במקביל אליו קיימים שלושה מסלולים טכנולוגיים: המסלול ההנדסי היוקרתי, שבו לומדים 15% מכלל תלמידי התיכון, ושני מסלולים הנחשבים יוקרתיים פחות – המסלול הטכנולוגי (16%) והמסלול המקצועי (10%). למרות השינויים שחלו בהסללה לאורך השנים, גורמים חברתיים-כלכליים עודם משפיעים על התמיינות התלמידים למסלולי לימוד בתיכון.
  • בקרב יהודים, לימודים במסלול הטכנולוגי והמקצועי נפוצים יותר בקרב תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומרקע לימודי חלש יחסית. בקרב הציבור הערבי חלה דווקא עלייה בביקוש לחינוך טכנולוגי, שנתפס כמתאים יותר לתלמידים העשויים לנשור מהמסלולים העיוניים.
  • המחקר של מרכז טאוב מראה כי שיעור הזכאים הגבוה ביותר לתעודת בגרות נרשם במסלול ההנדסי (82%). במסלול העיוני השיעור עומד על 70%, ובמסלול המקצועי רק 40% מסיימים את לימודיהם כשברשותם תעודת בגרות. פערים אלו קשורים להבדלים באפיונים הסוציו-אקונומיים של התלמידים בכל מסלול ובהישגיהם הקודמים. עם זאת, גם בחישוב שמביא בחשבון את השפעת משתני הרקע של התלמידים, עדיין נותרים פערים בין שיעורי הזכאות לבגרות לטובת המסלולים היוקרתיים. ככל הנראה המסלולים העיוניים וההנדסיים מכינים את תלמידיהם טוב יותר לבחינות הבגרות מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים.
  • שיעור הבנות גבוה יחסית במסלול העיוני (כ-56%) ובמסלול המקצועי (כ-59%), ולעומת זאת ייצוגן במסלול ההנדסי מצומצם (כ-39%) – כנראה בשל רתיעה ממתמטיקה וממדעים.
  • רק כ-12% מהתלמידים עוברים בין המסלולים בין כיתה י' לכיתה י"ב, משמע עבור רוב התלמידים ההסללה בכיתה י' היא קבועה. רוב הניעות היא מהמסלולים הטכנולוגיים/מקצועיים אל המסלול העיוני, ממצא מעודד כשלעצמו, אולם העוברים הם בעיקר תלמידים מרקע חזק יותר ובעלי הישגים קודמים גבוהים יותר, אשר מצליחים "לתקן" את הסללתם לחינוך הטכנולוגי ולעבור לחינוך העיוני.
  • שיעורי הנשירה מהלימודים במסלול הטכנולוגי (5.5%) והמקצועי (5.2%) גבוהים משמעותית לעומת המסלול העיוני (2.9%) וההנדסי (1.4%).

הגידול במספר המפרנסים והשלכותיו על הכנסות משקי הבית בישראל

פרופ' איל קמחי וקיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב)

Hebrew figure 11

  • בין השנים 2003 ו-2011 גדל מספר המפרנסים הממוצע במשק ביתבישראל מ-1.18 ל-1.32, בזמן שגודל משק הבית הממוצע לא השתנה בצורה משמעותית. סך ההכנסה של משק בית טיפוסי עלתה בעקבות העלייה במספר המפרנסים.
  • הגידול במספר המפרנסים חל על רקע הקיפאון בשכר הריאלי, שכמעט לא השתנה מאז תחילת שנות האלפיים. שליחת מפרנסים נוספים לשוק העבודה אפשרה למשקי הבית לשמור על רמת החיים שהתרגלו אליה ואף להגדילה.
  • ההקלות שחלו בשיעורי מס הכנסה בין 2003 ל-2011 סייעו לחלק ממשקי הבית לשפר את מצבם, למרות הקיפאון בשכר הריאלי. למשל, בין השנים 2014–2003 ירדו שיעורי מסי ההכנסה הממוצעים (מס הכנסה והפרשות לביטוח לאומי) המוטלים על יחידים ללא ילדים, המשתכרים שכר ממוצע, מ-26.1% ל-16.5%. עם זאת, לא מעט שכירים (כמחצית מהשכירים במשק) נמצאים מתחת לסף המס ואינם מושפעים משינויים בשיעוריו.
  • ההכנסה הריאלית הממוצעת מעבודה גדלה ב-5% בשנים 2011–2003, אולם המשק צמח באותה תקופה ב-21% במונחים ריאליים. משמעות הדבר היא שההכנסה מעבודה נשחקה יחסית לרמת החיים הממוצעת בישראל. הביטוי לכך הוא ירידת חלקה של העבודה בהכנסה הלאומית: מ-59% בשנת 2000 לכ-55% אחוז ב-2010.
  • הגידול במספר המפרנסים לא יוכל לשמש לעד כאמצעי להתמודדות של משקי הבית עם הקיפאון בשכר הריאלי, מפני ששיעורי תעסוקה בישראל קרובים למיצוי פוטנציאל הצמיחה שלהם (למעט מאשר בקרב גברים חרדים ונשים מוסלמיות).

השינוי בנטל המס על משקי הבית בין 2003 ל-2011

ד"ר משה חזן

Hebrew figure 12

  • מדיניות המסים בשנים 2003 עד 2011 היטיבה בעיקר עם משקי הבית בשלושת העשירונים העליונים, ותרמה להגדלת הפערים בהכנסה נטו ולתחושת השחיקה של מעמד הביניים. משקי בית בעשירונים 1 עד 5 נהנו בתקופה זו מהקלה של 430–130 שקל לחודש בנטל המס, ואילו עבור משקי הבית בעשירונים 10–8 ירדו תשלומי המסים ב-800–2,500 שקלים לחודש.
  • בין השנים 2003 ל-2011 הירידה הגדולה ביותר בנטל המס הכולל חלה במשקי בית השייכים לעשירון התחתון: 8.9 נקודות אחוז. הקבוצות הבאות בדירוג הירידה בנטל המס מתוך ההכנסה ברוטו היו משקי בית בעשירוןהעליון ובעשירון התשיעי, שנהנו מהקלה של 5.7 נקודות אחוז ושל 4.5 נקודות אחוז, בהתאמה. משקי הבית בעשירונים השני, השלישי והרביעי הסתפקו בהקלה בנטל המס הכולל בסדר גודל של 2.5 נקודות אחוז.
  • ב-2011 נטל המס הישיר (המס המוטל על הכנסה כאחוז מתוך ההכנסה ברוטו) היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בקרב כלל העשירונים, אך באופן טבעי משקי הבית העשירים יותר נהנו מהפחתה גדולה יותר, מכיוון שהם משלמים את רוב מסי ההכנסה. נטל המס הישיר על משקי בית בעשירון התחתון עמד על 6.2 נקודות אחוז מההכנסה ברוטו ב-2011 – ירידה של 1.4 נקודות אחוז ביחס ל-2003. לעומתו משק בית בעשירון העליון נהנה מירידה של 6.1 נקודות אחוז בנטל המס הישיר, והנטל עליו הגיע לדרגה של 27.2% מההכנסה ברוטו ב-2011.
  • נטל המס העקיף (אחוז המס המוטל על צריכה מתוך ההכנסה נטו) ב-2011 היה נמוך יותר מאשר ב-2003 בכל העשירונים. ב-2003 עמד נטל המס העקיף על 34.7% מההכנסה נטו של העשירון התחתון, לעומת 26.1% ב-2011. בעשירון החמישי ירד נטל המס העקיף מ-18.9% ל-17%, ואילו במשקי בית השייכים לעשירון העליון הצטמצם נטל המס העקיף מ-13.3% ב-2003 ל-12.7% ב-2011. בשתי השנים שנבדקו, ככל שמשק בית השתייך לעשירון הכנסה נמוך יותר הוא נשא בנטל מס עקיף (באחוזים) גבוה יותר.

עובדי קבלן בישראל

ד"ר נעם גרובר

heb figure 13

 

  • בישראל מקובל להבחין בין שני סוגים של עובדי קבלן: עובדי קבלן כוח אדם, אשר עבודתם מתבצעת בהנחיית הלקוח ובפיקוחו, ועובדי קבלן שירות, אשר מספקים שירותים אצל הלקוח, אך נמצאים בפיקוח קבלן השירות. עובדי קבלן שירות, בממוצע, מבוגרים יותר (בני 44.5 בממוצע בשנת 2011) ומשכילים פחות מכלל המועסקים, ויש בקרבם שיעור גבוה של עולים ונשים. לעומתם, עובדי קבלן כוח אדם הם קבוצה צעירה יחסית (בני 36.5 בממוצע ב-2011), הקרובה יותר במאפייניה לשאר המועסקים.
  • בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי העסקת עובדי קבלן בישראל נפוצה בהרבה מאשר במדינות מפותחות אחרות. המחקר של מרכז טאוב מפריך טענה זו, ומדגים כי מקורה בהגדרה מוטעית.עד היום, המחקרים בנושא השוו את שיעור כלל עובדי הקבלן בישראל (הכולל הן עובדי קבלן כוח אדם והן עובדי קבלן שירות) לשיעור עובדי סוכנויות כוח אדם במדינות העולם (שאינו כולל עובדי מיקור חוץ או קבלנות משנה, המקבילים לעובדי קבלן השירות בישראל) – ולכן התקבלה הערכה מופרזת שלפיה היקף התופעה בישראל חריג בגודלו.
  • מספר עובדי קבלן השירות עלה ביותר מפי שניים משנת 2000 עד 2011, ומנגד חלה ירידה של למעלה מ-50% במספר עובדי קבלן כוח האדם.
  • שיעור העולים בקרב עובדי קבלן השירות ירד מעט בין השנים 2000 ל-2011, אולם גם בסוף התקופה נותר גבוה (61.5%). לעומת זאת, באותה תקופה ירד שיעור העולים בקרב כלל המועסקים מ-41% ל-32%. גם שיעור הנשים בקרב עובדי קבלן השירות ירד לעומת תחילת העשור הקודם, אך ב-2011 הוא עדיין היה גבוה מאשר בקרב כלל המועסקים (57.4% לעומת 45.4%, בהתאמה).
  • מאפיין נוסף של עובדי קבלן השירות הוא היקפי משרה נמוכים יחסית. שיעור עובדי קבלן השירות המועסקים במשרה מלאה הוא 53.7%, נתון נמוך משמעותית מאשר בקרב מועסקים שאינם עובדי קבלן (83.9%). כ-25% מהם היו רוצים להרחיב את היקף משרתם, אך אינם מצליחים למצוא עבודה במשרה מלאה.
  • במחקרו מציע גרובר להחיל צעדי מדיניות שונים לגבי כל קבוצת עובדי קבלן. את העסקתם של עובדי קבלן כוח אדם, שהם כאמור צעירים ומשכילים יותר, הוא מציע דווקא לעודד, באמצעות הארכת התקופה המאפשרת את העסקתם ללא קליטה כעובדים מן המניין. לעומת זאת, הוא מציע להגן על עובדי קבלן השירות מניצול באמצעות חובת שקיפות לגבי משכורתם: כשתלוש המשכורת יראה בבירור מהו הסכום המועבר לעובד וכמה גובה הקבלן, כל הצדדים ידעו האם ההעסקה הקבלנית משתלמת להם, והלקוחות לא יוכלו להתנער מהאחריות לוודא שמשלמים לעובדים לפי חוק.
  • יש להסדיר את חוק קבלני כוח אדם כך שיחול גם על עמותות שעיסוקן שירותי כוח אדם (כדוגמת תאגידים עירוניים). נוסף לכך, גרובר מציע לשנות את חוק עובדי קבלן שירות כך שיכלול כל קבלן שעיסוקו הוא מתן שירות אצל הלקוח בכל תחום שהוא – ולא רק בשירותי שמירה, אבטחה וניקיון.

אי השוויון במערכת החינוך: מי מתנגד ומי נהנה מהפערים?

נחום בלס (חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב)

heb figure 14

  • בשנים האחרונות התמודד משרד החינוך עם כמה סוגיות כדי לקדם שוויון בחינוך. לדברי בלס, אף שערך השוויון נישא בפי כל, לא אחת מתקבלות החלטות מדיניות על סמך דעתן וטובתן של קבוצות מבוססות, המשפיעות במידה רבה על השיח הציבורי. בפרק זה, בלס מתאר את השקפת עולמו במספר דוגמאות:
  • שיטת תקצוב בתי הספר: המתווה הנוכחי לקביעת התקציב המועבר לבתי הספר אמור להיות דיפרנציאלי, אולם בפועל הוא אינו משנה את שיטת התקצוב הקיימת, שבמסגרתה רק חלק קטן מהמשאבים מוקדש להעדפה מתקנת, ואינו כולל תוספת שעות רחבה מספיק שתסייע לצמצם את הפערים בין האוכלוסיות השונות. לשם המחשה, על פי מתווה ועדת שושני מ-2002 (שהונהג ב-2004 והוחלף ב-2008 בשיטה אחרת) יקבל תלמיד מרקע חברתי-כלכלי חלש תקצוב עבור 70 שעות הוראה שבועיות, לעומת כ-46 שעות לפי המתווה הנוכחי (בכיתה ג' בחינוך הממלכתי הכוללת 35 תלמידים).
  • הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה: ההחלטה על הוספת סייעת שנייה בגני טרום חובה שבהם יותר מ-30 תלמידים נעשתה באופן גורף לכלל היישובים, ללא התחשבות באפיוני אוכלוסיית הילדים. אפילו הסבסוד הגבוה יותר לרשויות החלשות מבחינה סוציו-אקונומית, שנכלל בהחלטה המקורית, בוטל בלחץ הרשויות האחרות.
  • צמצום מספר התלמידים בכיתה: "מחאת הסרדינים" לצמצום גודל כיתות הלימוד התרחשה בעיקר בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ובעקבותיה הוחלט להקצות משאבים לצמצום הדרגתי של כלל הכיתות בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים. גם מהחלטה זו ייהנו בעיקר השכבות המבוססות, שכן תלמידים הלומדים בבתי ספר ממעמד סוציו- אקונומי נמוך (בעיקר ערבים וחרדים בערים בעלות אוכלוסייה חרדית גדולה), שהצפיפות בכיתותיהם היא הגבוהה ביותר, ממילא היו אמורים להיכלל בתכנית לצמצום כיתות לפי רמה סוציו-אקונומית.
  • מחאת בתי הספר הנוצריים: בתי הספר הנוצריים מוגדרים כ"מוכרים שאינם רשמיים", ומתוקצבים ב-75% מתקציב בתי הספר הרשמיים. בתחילת השנה שבתו מוסדות אלו בדרישה להשוואת תקציבם לבתי ספר ברשתות החרדיות "מעיין החינוך התורני" ו"החינוך העצמאי", הנמצאים באותו מעמד משפטי אולם מקבלים תקצוב מלא. בתי הספר הנוצריים אכן מופלים לעומת שתי רשתות אלו, אך אינם מופלים לעומת מוסדות יהודיים אחרים (פרטיים או פרטיים למחצה) המוגדרים גם כן כ"מוכרים שאינם רשמיים". אשר על כן, מאבקם עלול ליצור תקדים שיחליש את החינוך הציבורי. התקצוב השונה הוא אחד האמצעים שבהם נוקט משרד החינוך כדי לחזק את בתי הספר הציבוריים, שבניגוד למוסדות פרטיים מסוימים אינם מציבים דרישות קבלה ונדרשים לעמוד בתכנית לימוד רשמית. אם תתקבל דרישתם של בתי הספר הנוצריים לתקצוב מלא, יוסרו המחסומים בפני פתיחת בתי ספר פרטיים נוספים – דבר שיגביר את הקיטוב במערכת החינוך.

 

לדוח המלאלחצו כאן

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' אבי וייס, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

הצעה לרפורמה במשטר חדלות הפירעון בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לשלם בישראל נוקשה בהשוואה לעולם: הסנקציות המוטלות עליהם מחמירות, והאפשרות להיחלץ מהחוב ולהמשיך בחיים אינה נגישה. לאור זאת, המחקר מציג הצעה לרפורמה מקיפה בשוק האשראי, שתיטיב הן עם החייבים והן עם שוק האשראי כולו

מממצאי המחקר:

  • נכון ל-2012, הסחבת המשפטית ומסכת התלאות שעוברים החייבים עד להכרזה על פשיטת רגל עמדו בממוצע על כ-12 שנים מרגע תחילת ההליכים בהוצאה לפועל, ועוד 5 שנים עד לקבלת ההחלטה בנוגע לתיק. כמו כן, שיעור החייבים המוגבלים באמצעים המקבלים פטור מחובותיהם נמוך מאוד.
  • הסנקציות המוטלות על חייביםבישראל נוקשות בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב, ואין בהן תועלת ניכרת לזירוז התשלום.
  • הרפורמה בשוק האשראי צריכה לכלול שלושה מרכיבים: הנגשת מידע אשראי לגבי לקוחות, ביטול הסנקציות המוטלות על החייבים ואימוץ מסלול אפקטיבי שיאפשר לחייב להתקדם בחייו אחרי מאמצים סבירים לתשלום החוב.

בשנים האחרונות עסקה הכנסת בכמה נושאים הקשורים לשוק האשראי ולחובות, ובהם ביטול הסנקציה של כליאת חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים (2014), הוראת שעה למתן הפטר נרחב לחייבים מוגבלים באמצעים (2015), שיפור הנגישות לפשיטת רגל (2015), ובחינת האפשרות להקמת מערכת לשיתוף נתוני אשראי (2015). מחקר חדש של אשר מאיר שנערך במרכז טאוב בוחן את הנושא לעומק, ומשווה בין משטר חדלות הפירעון הנהוג בישראל למשטרים אחרים ברחבי העולם.

על פי המחקר, היחס כלפי חייבים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום חובותיהם בישראל נחשב לנוקשה ביותר בהשוואה בין-לאומית. מאיר מצא כי לחייבים קשה מאוד לנהל חיים תקינים בשל הסנקציות הפולשניות והחסמים הניצבים בפני הפונים להליך פשיטת רגל. קשיים אלו מונעים מהחייבים לקבל התחלה חדשה, ומאלצים אותם להישאר משועבדים למסלול התשלומים לצמיתות.

לאור הממצאים, מציע המחקר של מרכז טאוב רפורמה מקיפה במשטר חדלות הפירעון ובשוק האשראי בישראל. הרפורמה צריכה לכלול שלושה מרכיבים: (א) ביטול מוחלט של הסנקציות נגד חייבים מוגבלים באמצעים; (ב) אימוץ מסלול התחלה חדשה פשוט ושקוף, שיאפשר לחייבים להתקדם בחייהם אחרי מאמצים סבירים להחזר החוב; (ג) יצירת מאגר מידע הכולל את היסטוריית האשראי של האזרחים, הן החיובית והן השלילית.

הבעיה: מחסור במידע בשוק האשראי. הפתרון: שיתוף נתונים

בשוק האשראי בישראל קיימים פערים בין המידע שחשוף למלווה ובין המידע שחשוף ללווה. פערי המידע מביאים למצב שבו לווה בעייתי עשוי לקבל הלוואה בריבית תחרותית אף שהסיכוי שיחזיר את ההלוואה נמוך מהממוצע, מפני שהמלווה אינו מכיר את התנהגותו ואת היסטוריית התשלומים שלו. לעומת זאת, כל הלווים – גם אלו שסיכוייהם להחזיר את ההלוואה טובים – יצטרכו לשלם "פרמיית סיכון" שגובה המלווה, כדי לבטח את עצמו בפני מקרים של הלוואות שלא יוחזרו. עוד דוגמה לקשיים העולים מפערי המידע היא שמלווים בעלי ניסיון, למשל הבנקים, עשויים להציע ללווה שאינו מצוי בשוק הפיננסי אשראי בריבית גבוהה יחסית. לדברי המחקר של מרכז טאוב, פערי המידע מרחיקים את שוק האשראי ממצב של שוק משוכלל, שבו הביקוש וההיצע מביאים לכך שהריבית על ההלוואה משקפת את מידת הסיכון האמיתי למלווה ומידת אחריות סבירה מצד הלווה.

מאיר מציין כי שיתוף ‏מידע אשראי לגבי לקוחות יכול לשפר את תפקוד השוק בכמה אופנים. ‏ראשית, הוא יאפשר לצמצם את מספר ההלוואות הניתנות ללווים בעייתיים, שכן מידע פרטני על הרגליו של לווה מסוים, ‏וכן מידע על אוכלוסיית הלווים בכללותה, יתורגמו לאומדן איכותי על ‏סיכוייו של המלווה לקבל את כספו בחזרה. כמו כן, השיתוף יכול להיות כלי חינוכי עבור אותם לווים: מוסר תשלומים לקוי ישתקף בדוח ‏האשראי ובדירוג האשראי, וכך שיתוף המידע ידרבן את הלקוח לניהול פיננסי אחראי יותר. התוצאה תהיה שיעור החזר גבוה יותר, אשר יאפשר הוזלה של האשראי הניתן למשקי בית.

מבחינת הלווה, ככל שמידע האשראי יהיה חשוף, כוח המיקוח שלו יגבר בשני אופנים: ראשית, כאשר הלקוח ידע את דירוג האשראי שלו, הוא ידע טוב יותר לזהות הצעה בריבית מופרזת. יתרה מכך, כאשר המידע לגבי היסטוריית האשראי של הלקוח יגיע למלווים אחרים‏ תיווצר תחרות ביניהם, מה שייצור עבור הלווים הזדמנות לקבל מגוון הצעות טובות יותר.‏

המחקר של מרכז טאוב מציין כי כבר כיום קיים בישראל חוק שירות נתוני אשראי, שמטרתו לספק לנותני אשראי מידע על היסטוריית התשלומים של הלווים. אך החוק אינו מאפשר לדעת מי נוהג לעמוד בהתחייבויות שלו, מפני שכדי לקבל מידע חיובי (כלומר עמידה בחובות האשראי) – שהוא המידע האיכותי ביותר – הלקוחות צריכים לחתום על טופס הסכמה להעברת נתונים. עד שנת 2012 חתמו על הטופס פחות מ-100 איש בישראל, ומספר הבקשות לדוחות אשראי צרכני ב-2012 היה נמוך למדי: רק ‏כמיליון – אחד עבור כל חמישה אזרחים בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל. בארצות הברית, לעומת זאת, ניתנו 13 דוחות אשראי לכל מבוגר, כלומר פי 80 מאשר בישראל. כדי להפוך את מערכת השיתוף ליעילה, מציין מאיר, יש לצרף אליה מסה קריטית של אזרחים ועסקים.

הפתרון, לדברי מאיר, הוא לאמץ את המלצת הוועדה לשיפור המערכת לשיתוף נתוני אשראי, הקוראת לפתוח את מאגר נתוני האשראי – בניגוד למצב הנוכחי, שבו מרבית המידע הפיננסי לגבי היסטוריית האשראי והתשלומים של הלקוחות מרוכז בידי הבנק. "ככל שמשפרים את זרימת המידע על תכונות הלווה ועל התנהגותו, ‏ומנגד על הסיכונים הנשקפים לכלל הלווים, הסטייה מהמצב המשוכלל תקטן", אומר מאיר.

הבעיה: סנקציות נוקשות נגד חייבים. הפתרון: ביטול הסנקציות והסתמכות על נתוני אשראי

כאמור, מאיר מצא במחקרו כי הסנקציות המופעלות נגד חייבים בישראל חמורות ביחס למקובל בעולם. בפרט, בישראל נהוגות שתי סנקציות מכאיבות במיוחד נגד חייבים שהוגדרו "מוגבלים באמצעים", כלומר אינם מסוגלים לפרוע את חובם במסגרת הכנסתם הנוכחית: עיכוב יציאה מהארץ והטלת מגבלות על הפעילות הפיננסית, כמו ניהול חשבונות בנק ושימוש בכרטיסי אשראי. בבדיקה פרטנית של משטר חדלות הפירעון במקומות אחרים בעולם לא נמצא אח ורע לסנקציות ‏אלו. הצעדים החמורים ביותר ננקטים כלפי חייבים שאינם משלמים מזונות לילדיהם, וגם במקרים אלו לא נפוץ השימוש בסנקציות מסוג זה.

המחקר של מרכז טאוב מציין כי המעמד "חייב מוגבל באמצעים" אינו מצביע על כל אשמה או דופי בהתנהלותו של החייב, אלא רק על חוסר יכולת לעמוד בתשלומים – ועל כן בעייתי במיוחד להטיל עליו סנקציות הפוגעות בכושר ההשתכרות שלו וביכולתו לנהל חיים תקינים. נוסף לפגיעה בחייב עצמו, משטר המבוסס על סנקציות עלול לפגוע בשוק האשראי כולו. גם לקוחות נורמטיביים עלולים להירתע מנטילת הלוואה כאשר הם יודעים שמקרים כמו אובדן מקום עבודה, או משבר כלכלי, עלולים להביא לצעדים כה קשים נגדם – ובכך יורד הביקוש לאשראי והפעילות הכלכלית נפגעת. לפי מאיר, חסרונות אלו מועצמים בשל כך שלסנקציות לא נמצאה השפעה של ממש על שיעור החזרי החובות.

בהקשר זה מציין המחקר של מרכז טאוב שבשנים האחרונות ניכרת מגמת הקלה בסנקציות, ובכלל ‏זה ביטול ‏מאסר חייבים וויתור על החרמת רישיון הנהיגה.‏ עם זאת, מאיר מציע להקל את הסנקציות עוד יותר, ובמקום זאת להסתמך על שיתוף מידע כאמצעי שימנע מלווים בעייתיים לקחת הלוואות שלא יוכלו לעמוד בהן, כמפורט למעלה.

הבעיה: מנגנון פשיטת הרגל אטי ומסורבל. הפתרון: ייסוד מסלול אפקטיבי להתחלה חדשה

החוק בישראל מכיר כיום בפשיטת רגל כמוצא להתחלה חדשה עבור חייבים ‏כרוניים. למרות זאת, מאיר מראה במחקרו כי הלכה למעשה, הליך פשיטת רגל אינו משמש פתרון למשקי בית ששקעו ‏בחובות שאין ביכולתם להחזיר. בשנת 2007 היו בישראל יותר מ-50 אלף אזרחים שהוכרו כחייבים מוגבלים (זאת אומרת, ללא סיכוי סביר להחזיר את חובותיהם), אבל רק כמה אלפים פנו להליך פשיטת רגל, ומתוכם – לא יותר מכמה מאות ‏קיבלו הפטר מחובותיהם במרוצת חמש השנים העוקבות, וגם זאת לאחר תהליך ארוך ומפרך.‏

לפי הנתונים במחקר של מרכז טאוב, המבוססים על מדגם אקראי (ומחושבים כאומדן עבור כלל תיקי פשיטת הרגל), כשליש מהפניות של משקי בית לפשיטת רגל נדחות, וכמעט מחציתן היו עדיין מצויות בהליכים כחמש שנים לאחר הפנייה הראשונית.

table 1 Hebrew

פתיחת התיק לפשיטת רגל ‏אינה תחילתה של הסחבת המשפטית שעוברים החייבים שמסתבכים. ‏כמעט בכל המקרים, קדם לפנייה תהליך ממושך במערכת ההוצאה לפועל. בממוצע, הפונים לפשיטת רגל בשנת 2007 החלו תהליכים מטעם ההוצאה לפועל כבר ב-1995 ‏‏– זמן טיפול ממוצע של כ-12 שנה.‏ אין ספק אפוא שמדובר בתהליך ארוך ומתסכל, שאינו נגיש כפתרון עבור מי שבאמת אינו מסוגל לפרוע את חובותיו.

הפתרון לבעיה זו, על פי מאיר, הוא יצירת מסלול אפקטיבי להתחלה חדשה והפטר חובות, שעיקרו קביעת תקופת תשלומים מוגבלת מראש. הליך כזה יכול להתבצע ברשות האכיפה והגבייה, ללא צורך בפנייה לערכאה נוספת ודיון לפני שופט, וכך יהיה קל ומהיר יותר להצטרף אליו, והוא יהיה שקוף לחייבים ולנושים כאחד. המחקר מציין כי מדינות רבות במערב אירופה אימצו מסלול מסוג זה בעשורים האחרונים, ומצאו בו מודל מוצלח ויעיל. כך למשל בבלגיה, בדנמרק ובשוודיה מוגבלים התשלומים ל-5 שנים, ובצרפת נקבע כי תקרת התשלומים תרד מ-8 ל-7 שנים החל ב-2016.

לסיכום אומר מאיר כי "המבנה המוסדי הקיים בישראל, התכונות הכלכליות שלה והדוגמה של מדינות בעלות ‏משטר ותכונות דומים לאלו של ישראל – כולם מצביעים על התאמתה למדיניות של מתן הפטר. לפי המודל הרצוי, הכרזה על חייב כמוגבל באמצעים תביא להליך מובנה, ובתום תקופה מסוימת הקבועה בחוק החייב יקבל הפטר באופן אוטומטי". מאיר מציין כי רעיון דומה מובע ב‏תיקון מס' 47 להצעת חוק ההוצאה לפועל, ובהוראת השעה "הפטר לחייב מוגבל באמצעים". הצעה זו מקדמת מתן פטור ‏לחייבים, כל עוד אין מדובר במקרים סבוכים או בממדים המצדיקים פנייה להליך פשיטת רגל, ולדברי מאיר "יש לעגן סידור דומה בחוק באורח קבע".

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

 

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

 

רוקחים ערבים בשוק העבודה בישראל

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי רוקחים ערבים משתלבים היטב בשוק העבודה הישראלי, אך ההשתלבות מלווה בקשיים רבים יותר מאשר בקרב רוקחים יהודים. לאור זאת, המחקר מציע צעדי מדיניות שיסייעו לצמצום הפערים בינם ובין הרוקחים היהודים

מממצאי המחקר:

  • יותר משליש מכלל הזכאים לרישיון לעסוק ברוקחות (יהודים וערבים) מאז 2005 הם בוגרי לימודים בירדן.
  • בין רוקחות יהודיות לערביות יש פערי שכר גבוהים, הנובעים כנראה מפערי ותק ודרגות ניהול: כל הרוקחות הערביות שנבדקו משתכרות פחות מ-10,000 שקלים בחודש, לעומת כ-40% מהיהודיות בלבד. לעומתן, בקרב הגברים שנבדקו כמעט אין פערי שכר בין יהודים וערבים.
  • יחסי העבודה והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים מתוארים כחיוביים, ואף מביאים ליצירת קשרים חברתיים ולהפחתת דעות קדומות.
  • משך חיפוש ההתמחות הממוצע בקרב בוגרי לימודי רוקחות ערבים ארוך בהרבה מאשר בקרב יהודים, בעיקר בקרב בוגרי מוסדות לימוד בחו"ל.

מחקר חדש שערכו החוקרים פרופ' נח לוין-אפשטיין, פרופ' אלכסנדרה קלב, ארז מרנץ ושמרית סלונים עבור מרכז טאוב מבקש לבחון כיצד משתלבים ערבים וערביות משכילים בשוק העבודה בישראל. כדי לבדוק זאת מתמקד המחקר במקצוע הרוקחות, היות שבעשור האחרון נכנסו למקצוע ערבים רבים ושיעור גבוה מהם עובדים בעסקים בבעלות ובניהול של יהודים. החוקרים ביקשו להצביע על יתרונותיו של שילובם השוויוני של ערבים משכילים בשוק העבודה, וביניהם תרומה ניכרת לפיתוח הכלכלה הישראלית והגברת ההיכרות ההדדית בין ערבים ליהודים, שעשויה לנטרל דעות קדומות ולמנוע עוינות. לצד זאת, מהמחקר עולה כי דרכם של הרוקחים הערבים להשתלבות במקצוע נתקלת בכמה קשיים – החל בשלב ההתמחות וכלה באפשרויות הקידום המוגבלות – והחוקרים מציעים כמה צעדי מדיניות שיוכלו לסייע בהתגברות על הקשיים.

המחקר כולל ראיונות עומק עם רוקחים, מנהלים ובעלים של בתי מרקחת, והציטוטים לקוחים מדבריהם (כל השמות בדויים).

ערבים במקצוע הרוקחות: לומדים בחו"ל, עובדים בארץ

כ-20% מקרב הרוקחים בישראל בשנת 2000 היו ערבים, שיעור גבוה במעט משיעורם בכלל האוכלוסייה הבוגרת. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, בד בבד עם התרחבות מקצוע הרוקחות, צמח גם שיעורם של העובדים הערבים במקצוע לכדי שליש מכלל העובדים בתחום.

גורם מפתח בשינוי בהרכב הדמוגרפי של הרוקחים בישראל קשור בשינויים בהזדמנויות ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית. בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994 נפתחה בפני אזרחי ישראל הערבים האפשרות ללימודים גבוהים בירדן. התפתחות זו אפשרה לערבים רבים שלא עמדו בסף הקבלה של האוניברסיטאות בישראל או שנמנעו מלגשת למבחן הפסיכומטרי – ובעיקר לנשים שהעדיפו לימודים בסביבה התואמת יותר את אורח חייהן – להשתלב בלימודי רוקחות, ובהמשך לנסות להשתלב במקצוע בישראל. ואכן, יותר משליש מכלל רישיונות הרוקחות שהונפקו מאז 2005 (ליהודים וערבים יחד) הם לבוגרי מוסדות בירדן.

Hebrew figure 1

השתלבותם של ערבים במקצוע הרוקחות: מתקשים למצוא התמחות, מקודמים פחות

התמחות

המחקר של מרכז טאוב בחן את השתלבותם של המרואיינים בשוק הרוקחות לאורך כל הקריירה. מן הממצאים עולה כי יש הבדל מהותי בין יהודים לערבים באופן שהם חווים את הכניסה לשוק העבודה בכלל, ואת תהליך חיפוש ההתמחות בפרט. בקרב הבוגרים היהודים תהליך מציאת ההתמחות קצר, ולרוב מתרחש בטרם סיום הלימודים. מכלל הראיונות שנערכו עם רוקחים יהודים, רק מעטים השיבו כי אכן חיפשו התמחות. כפי שמספרת אודליה: "לא חיפשתי התמחות כי עבדתי כאן בתור עוזרת רוקח, היה ברור שאני עושה כאן את הסטאז'. שריינתי לי מקום בסטאז' לאחר כך".

בקרב בוגרי רוקחות ערבים, לעומת זאת, יש קושי רב במציאת מקום התמחות, ותקופת החיפושים יכולה לנוע בין חודש לשנתיים. הקושי חמור במיוחד בקרב בוגרי לימודים בירדן, הן מפני שהם אינם יכולים לעבוד כעוזרי רוקחים בזמן לימודיהם – ולכן אינם יכולים להמשיך להתמחות במקום שעבדו בו – והן מפני שמעסיקים יהודים רבים סבורים שלימודים אלו איכותיים פחות מלימודי הרוקחות בארץ. הקושי במציאת התמחות מוביל את בוגרי לימודי הרוקחות הערבים להתפשרות על מקום הסטאז', ולעתים הם אף מתחילים לעבוד ללא תשלום (בניגוד לחוק), או עובדים בתפקיד עוזר רוקח, השמור לרוב לסטודנטים.

סיפר נדים, מרואיין ערבי בוגר מוסד בירדן: "הכי קשה היה זה למצוא סטאז', זה כמעט בלתי אפשרי. בסוף עשיתי את הסטאז' שלי באילת. מהצפון [עברתי] עד אילת".

כניסה לשוק העבודה

גם חיפוש העבודה אצל רוקחים ערבים ארוך בהרבה מאשר אצל רוקחים יהודים, אם כי הוא קצר בהרבה ממשך חיפוש ההתמחות. מהראיונות עולה כי הסיבה העיקרית לקיצור תקופת החיפוש בין ההתמחות לעבודה היא שרוקחים ערבים נוטים להישאר לעבוד במקום ההתמחות. לעומת זאת, רוקחים יהודים נוטים לעבור למקום עבודה המתאים להעדפותיהם לאחר שצלחו את בחינת ההסמכה. רק 8 אחוזים בקרב הרוקחים היהודים שרואיינו נשארו לעבוד במקום ההתמחות, לעומת 33 אחוז בקרב הערבים.

ייצוג בדרג הניהולי

למרות שיעורם הגבוה באוכלוסיית הרוקחים, לערבים יש ייצוג חסר בדרג הניהולי. 47 אחוז מהרוקחות היהודיות שרואיינו נכללות בקטגוריה הניהולית, לעומת חוסר ייצוג מוחלט לנשים ערביות. מקרב הרוקחים הגברים הערבים 27 אחוז מאיישים תפקידים ניהוליים, לעומת 62 אחוז מהרוקחים היהודים. ניתן להסביר זאת, חלקית לפחות, בכך שהמרואיינים הערבים צעירים בהרבה מהיהודים וטרם צברו את הוותק הנדרש לקידומם.

לדעת המרואיינים, רוקחים ערבים מקודמים למשרות של ניהול בית מרקחת באופן שוויוני. אלא שלהרגשתם של המרואיינים, כשמדובר במשרות בכירות יותר, של מקבלי החלטות ומנהלי מטה ברשתות, כמעט אין נוכחות לערבים. כך לדוגמה מספר סעיד: "אין תחום רפואה או רפואי בישראל, גם אם זה ארגון שהוא רשת וגם אם זה ארגון שהוא מוסדי, שמי שמנהל אותו הוא ערבי. אין דבר כזה". כמו כן, מן הראיונות עולה תחושת אפליה לגבי העסקה בחברות התרופות הגדולות. לדברי המרואיינים הערבים, חברות התרופות הגדולות מציבות את השירות הצבאי כתנאי להעסקת רוקחים, ובכך למעשה סוגרות את שעריהן בפני רוקחים ערבים.

Hebrew figure 3 (but figure 2)

שכר

כפי שניכר בלוח, פערי השכר בין גברים רוקחים יהודים וערביים הם די זניחים. עם זאת, נראה כי רוקחים ערבים עובדים יותר שעות או משמרות כדי להגיע לאותן רמות שכר כמו היהודים. כך לדוגמה מספר יהודה, בעלים של בית מרקחת: "הם [הרוקחים הערבים] רוצים לעבוד כל הזמן, זה לא מפריע להם. הם עובדים אפילו 18 שעות". יתרה מכך, יש רוקחים ומעסיקים המציינים כי בתי מרקחת מסוימים משלמים לרוקחים ערבים פחות ורואים בהם "כוח עבודה זול".

לעומת הגברים, בקרב רוקחות הבדלי הלאום ניכר, ונמצא פער ניכר ברמת השכר בין יהודיות לערביות. סביר להניח שהמקור לפער הוא הבדל של ממש בוותק של הרוקחות במקצוע, מפני שמרבית הנשים הערביות השתלבו במקצוע הרוקחות רק בשנים האחרונות. כמו כן, כפי שצוין, מדגם המחקר אינו כלל רוקחות ערביות מנהלות, כלומר הן עובדות בתפקידים בשכר נמוך יותר.

Hebrew figure 2

הפן האישי: "בסך הכל כולם עובדים ביחד וכולם עושים את העבודה"

היחסים החברתיים והאינטראקציות היום-יומיות בין רוקחים יהודים לערבים הוצגו באופן כללי כחיוביות, ואף כחוויה מלמדת עבור רוקחים יהודים אשר נקרתה בדרכם ההזדמנות להכיר ערבים. ורדה, מנהלת יהודייה, מספרת על השינוי בתפיסתה: "אני אומרת לאימא שלי: 'תראי, הם טובים, פשוט טובים, עושים את העבודה טוב, בני אדם טובים'".

ככלל, מהראיונות עולה שגיוון אתנו-לאומי במקום העבודה מציב אתגרים מסוימים, כגון התמודדות עם הרגלי לבוש או שימוש בשפה הערבית בין עמיתים לעבודה. אך התמונה הגדולה מעודדת במידה רבה, שכן היא מלמדת בעיקר על קולגיאליות ועל שיתוף פעולה על בסיס מקצועי ומתוך הכרה שכולם עמיתים לעבודה. יתר על כן, המפגש הבלתי אמצעי הנוצר במקום העבודה בין רוקחים יהודים לערבים גם מאפשר להם להכיר ולכבד אלה את אלה.

לעומת היחסים בתוך הצוות, המוגדרים לרוב כחיוביים, מתחים על רקע לאומי בין הרוקחים הערבים ללקוחות יהודים עלולים להיות שכיחים יותר. מהראיונות עולה כי לעתים, במצב של חוסר שביעות רצון מצד הלקוח, הכעס מופנה ללאום של הרוקח. אותו דפוס תואר בראיונות רבים: "כשאת מתווכחת עם מישהו ולא רוצה לתת לו משהו, כי יש בעיה, אז הוא פתאום מכניס את הדבר הזה, 'לא, אתה לא רוצה כי אתה ערבי'". לפי המחקר, העניין החשוב ביותר בהקשר של מקרים אלו הוא היחס המערכתי – לעתים הרוקחים אינם זוכים לתמיכת המעסיק, ומדיניות שירות הלקוחות לפעמים נתפסת כמחייבת גם קבלת גזענות.

בעיה מערכתית נוספת שאינה זוכה למענה מקיף היא החופשות לערבים בחגים המוסלמיים. ברוב המקרים הרוקחים מעידים כי הם זוכים להתחשבות מצד המעסיקים והקולגות, אולם נראה כי אין מדיניות ארגונית סדורה בעניין זה, ורוקחים שאינם מצליחים למצוא מחליפים למשמרת נאלצים לעבוד בחגים.

המלצות לצעדי מדיניות

א.      עידוד העסקה של בוגרי ירדן

כאמור, חלק מהמעסיקים נרתעים מקבלה להתמחות של בוגרי ירדן, אם בשל חשש שאיכות השכלתם נמוכה יותר ואם בשל חוסר ההיכרות שלהם עם השוק המקומי. כדי להסיר את החסמים, מציעים החוקרים למדינה לערוך לבוגרי ירדן הכשרות והדרכות המיוחדות להיכרות עם שוק התרופות בישראל, ובמקביל ליזום פעילות לגישור בין מעסיקים המחפשים מתמחים לבוגרים ערבים. עוד מוצע שהמדינה תסבסד את שכר המתמחה, בעיקר עבור בוגרים מצטיינים מירדן. לצעדים אלו יש ערך לא רק עבור בוגרי הלימודים בירדן אלא גם עבור המדינה, שאינה פותחת בתי ספר נוספים לרוקחות בשל הסתמכותה על בוגרי המוסדות מחו"ל.

ב.       שמירה על זכויות העובד

1. זכויות דתיות וחגים – מדיניות ציבורית יכולה להפעיל כלים לשמירה מפוקחת יותר על הזכויות הדתיות של העובדים. אחד הצעדים החשובים הוא לוודא כי העובדים מודעים לימי החופשה שהם זכאים להם בחגי הדת שלהם ולתעריף הגבוה יותר עבור עבודה בחג, כנקבע בחוק. החוקרים ממליצים לפתח מדיניות המתחשבת בייחודו של חודש הרמדאן, המחייבת את המעסיק לצעדים כגון הבטחת מספר ימי עבודה מסוים במשמרות הנוחות לעובד מבחינת הצום, וכן אישור להפסקת אוכל ארוכה יותר, בתשלום, לעובדי משמרות הערב.

2. התעמרות מצד לקוחות – בימים אלו מונחת על שולחן הממשלה הצעת חוק נגד התעמרות בעבודה, הדורשת מן המעסיק "לטפל ביעילות במקרה של התעמרות במסגרת יחסי עבודה שידע אודותיו, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות ההתעמרות וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן בעקבותיה". קידום הצעה זו, כמו גם העלאת המודעות של הרוקחים והמעסיקים לחשיבות העניין, יסייעו ליצירת אווירה מוגנת ולהמעטת הנזק שחווים הרוקחים.

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

עובדי קבלן בישראל: תמונת מצב

 המחקר מבחין בין סוגים שונים של עובדי קבלן – כוח אדם ושירות – וטוען כי בעוד עובדי קבלן כוח אדם עשויים לצאת נשכרים מדרך העסקתם, עובדי קבלן שירות הם קבוצה חלשה ופגיעה ויש לדאוג לשיפור זכויותיה

  • מממצאי המחקר:שיעור העולים בקרב עובדי קבלן השירות, קבוצה חלשה שסובלת לרוב מתנאים ירודים, ירד מעט בין השנים 2000 ל-2011, אולם גם בסוף התקופה נותר גבוה ביותר (61.5%). לעומת זאת, באותה תקופה שיעור העולים בקרב כלל המועסקים ירד מ-41% ל-32.3%. 
  • שיעור עובדי קבלן השירות העובדים במשרה מלאה הוא 53.7%, נתון נמוך משמעותית מאשר בקרב כלל המועסקים במשק. 35% מהם היו רוצים להרחיב את היקף משרתם אך אינם מצליחים בכך.
  • שיעור הנשים בקרב עובדי קבלן השירות ירד לעומת תחילת העשור הקודם, אך ב-2011 הוא עדיין היה גבוה מאשר בקרב כלל המועסקים (57.4% לעומת 45.4%, בהתאמה).
  • מספר עובדי קבלן השירות עלה ביותר מפי שניים משנת 2000 עד 2011, ומנגד חלה ירידה של למעלה מ-50% במספר עובדי קבלן כוח האדם, הנחשבים לקבוצה חזקה יותר.

בשבועות האחרונים עלה נושא עובדי הקבלן לראש סדר היום הציבורי, וגורמים רבים השמיעו טענות נגד השיטה ותנאי ההעסקה של עובדים אלו. מחקר חדש מאת ד"ר נעם גרובר, העתיד להתפרסם בספר "דוח מצב המדינה 2015" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מציג נתונים רבי חשיבות המציגים את הנושא באור חדש. המחקר שולל את הטענה כי מספר עובדי הקבלן בישראל גבוה מהמקובל בעולם, ומראה כי הסיבה לסברה זו היא שהמושג "עובדי קבלן" הפך לכותרת כללית עבור עובדים זמניים (בהעסקה ישירה ובלתי ישירה) מסוגים שונים. לדברי גרובר, "חוסר בהירות זה, המוחמר עוד יותר בשל מחסור בנתונים מסודרים, מקשה על אומדן ממדי התופעה בארץ והשוואתם למקובל בעולם, ומוביל להפרזות ואי דיוקים".

מה שיעורי עובדי הקבלן בישראל? תלוי את מי שואלים

בעולם מקובל להבחין בין שני סוגים של עבודה זמנית: עבודה דרך סוכנות כוח אדם, אשר מתבצעת אצל הלקוח ובפיקוחו, לעומת מיקור חוץ (או קבלנות משנה) – שיטה שבה הלקוח רוכש שירותים, אך אינו מפקח עליהם ישירות. למשל, אם חברה שוכרת מתכנת דרך סוכנות כוח אדם, ואותה החברה היא זו שמנחה אותו ומפקחת על עבודתו, מתכנת זה יוגדר כעובד קבלן כוח אדם. לעומת זאת, אם חברה משלמת לחברה אחרת עבור שירותי תכנות, ובמסגרת שירותים אלו מגיע אליה מתכנת שהחברה החיצונית ממונה על הנחייתו ועל הפיקוח עליו, הרי שהוא עובד קבלן שירות. כפי שמראה המחקר של מרכז טאוב, בישראל נהוג להתייחס הן לעובדי קבלני כוח האדם והן לעובדי קבלני השירותים כאל "עובדי קבלן", אף על פי שיש הבדלים ניכרים בין אופי העובדים בכל קבוצה ובתנאי העסקתם – ומכאן שההערכות לגבי מספר עובדי הקבלן בישראל מופרזות, מפני שהשיעורים בעולם מתבססים לרוב רק על עובדי קבלן כוח אדם. יתרה מכך: חוק קבלני כוח אדם בישראל מגדיר "קבלני שירות" רק כקבלנים שמעניקים שירותים בתחומי שמירה, אבטחה וניקיון.

כדי להשיג השוואה תקפה, השווה גרובר בין שיעורי המועסקים אצל קבלני כוח אדם בלבד בישראל ובעולם לפי נתוני ה-OECD. כפי שאפשר לראות בתרשים הראשון, כאשר בוחנים אך ורק את העובדים דרך חברות כוח אדם בישראל (אומדן "ישראל 1"), שיעורם מתוך כלל המועסקים נמוך יחסית: כ-0.8 אחוז. הסיבה לאומדנים המופרזים המתקבלים בחישובים אחרים, לדברי המחקר, היא שרוב ההשוואות מוסיפות לשיעור זה גם את עובדי הסיעוד (אומדן "ישראל 2") ואת העובדים בשירותי אבטחה וניקיון (אומדן "ישראל 3"), אף על פי שהם מוגדרים כעובדי קבלן שירות ומאפייניהם אינם זהים לעובדי קבלן כוח אדם (אם כי יש ביניהם נקודות דמיון).

Hebrew figure 1

מאפייניהם של עובדי הקבלן: יותר נשים ועולים, פחות שעות עבודה

לפי המחקר של מרכז טאוב, ההבחנה בין עובדי קבלן כוח אדם ובין עובדי קבלן שירות טומנת בחובה הבדלים מהותיים בפרופיל החברתי-כלכלי של העובדים. ראשית, שתי הקבוצות נבדלות זו מזו בגיל העובדים. בהכללה, עובדי קבלן כוח אדם הם צעירים יחסית. בשנת 2011 הגיל החציוני בקרב כלל המועסקים היה 39, ואילו גילם החציוני של עובדי קבלן כוח אדם עמד על 33. גילם החציוני של עובדי קבלן השירות, לעומת זאת, עמד על 46.

יתרה מכך: שיעור הסטודנטים בין עובדי קבלן השירות בשנים 2011–2000 (7.9%) היה נמוך משיעורם בין כלל המועסקים (9.2%), ושיעורם בין עובדי קבלן כוח האדם היה גבוה משמעותית (11.9%).

לפי המחקר, העבודה דרך סוכנות כוח אדם מאפשרת לעובדים צעירים לצבור ניסיון בשוק העבודה ומהווה שלב בדרך למציאת עבודה ארוכת טווח. על פי נתוני Ciett, ארגון הגג הבין-לאומי של חברות כוח האדם, 68% מעובדי קבלן כוח האדם היו מובטלים לפני תחילת העסקתם, אך רק 32 אחוז נותרו מובטלים לאחר סיום העסקתם. לדברי גרובר, "ניתן לטעון כי הניסיון התעסוקתי והגמישות שמספקת צורת תעסוקה זו מועילים הן למעסיק והן למועסק, ובעולם של שווקי עבודה קשיחים, יש בה צורך אמיתי".

Hebrew figure 2

עוד מאפיין של עובדי הקבלן הוא השיעור הגבוה של נשים בקרבם. ניתן לראות כי שיעור הנשים בקרב כלל המועסקים בישראל נמצא במגמת עלייה (47% ב-2011 לעומת כ-45% ב-2000). בקרב עובדי הקבלן שיעור הנשים דווקא ירד לעומת תחילת העשור הקודם, אך הוא עדיין גבוה מאשר בקרב כלל המועסקים, בייחוד בקרב עובדי קבלן שירות (57.4%).

גם שיעורי העולים בקרב עובדי הקבלן גבוהים משיעורם בקרב כלל העובדים במשק. במהלך השנים 2011–2000 צנח שיעור העולים בקרב כלל המועסקים מ-41% ל-32.3%. גם שיעורם בקרב עובדי קבלן כוח האדם נמצא במגמת ירידה, אך הוא נשאר גבוה ביחס לשיעור העולים בקרב כלל המועסקים: 42.8% בשנת 2011. בקרב עובדי קבלן השירות שיעור העולים גבוה יותר, וקצב ירידתו מתון בהרבה: בשנת 2000 עמד שיעור זה על 65.4% , וב-2011 ירד ל-61.4% – כלומר, שיעור כפול מחלקם בכלל העובדים.

Hebrew figure 3

מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי מאפיין נוסף של עובדי הקבלן הוא היקפי משרה נמוכים יחסית. הנתונים מראים כי חלק גדול מעובדי הקבלן היו מעוניינים לעבוד בהיקף משרה גדול יותר, אך לא הצליחו למצוא עוד עבודה. שיעור זה עומד על 35.2% בקרב עובדי קבלן כוח אדם ו-25% בקרב עובדי קבלן שירות, לעומת 21.4% מהעובדים במשרה חלקית שאינם עובדי קבלן.

Hebrew figure 4

המלצות מדיניות: לעודד העסקה דרך קבלני כוח אדם, להחיל שקיפות על קבלני השירות

לאור ממצאי המחקר של מרכז טאוב, אומר גרובר כי "שתי הקבוצות של עובדי קבלן בישראל – עובדי קבלן כוח אדם ועובדי קבלן שירות – שונות מהותית מבחינת הרכבן, ומצריכות צעדי מדיניות שונים. עובדי קבלן כוח אדם הם קבוצה צעירה בממוצע ששיעור גבוה יחסית ממנה לומד במקביל לעבודה. ביחס לעובדי קבלן השירות, הם קרובים בהרבה לכלל המועסקים מבחינת השכלה, שיעורי נשים ועולים והיקפי משרה. בשנים האחרונות, בעקבות החוק שהגביל העסקת עובדי קבלן כוח אדם ל-9 חודשים, רואים ירידה משמעותית במספרם של עובדי קבלן כוח אדם: מכ-57 אלף בשנת 2000 ל-23 אלף ב-2011. מדובר בערוץ תעסוקה חשוב המאפשר גמישות בניהול כוח אדם עבור המעסיקים, ומאפשר צעירים לרכוש ניסיון בשוק העבודה ולהתפרנס בתנאים גמישים בתקופת לימודיהם. בהתחשב בכך, יש מקום לשקול את הארכת תקופת ההעסקה המותרת של עובדי קבלן כוח אדם, כדי לאפשר לעובדים, במיוחד לסטודנטים, המשכיות תעסוקתית וצבירת ניסיון רב יותר".

"לעומת זאת", מוסיף גרובר, "כשמדובר על עובדי קבלן שירות התמונה שונה לגמרי. בניגוד לעובדי קבלן כוח אדם מספרם עלה לאורך השנים: מכ-75 אלף ב-2000 לכ-124 אלף בשנת 2011. מדובר בקבוצת עובדים מבוגרת וחלשה, שבמקרים רבים אין ביכולתה להתאגד ולעמוד על זכויותיה". כדי להגן על הזכויות החוקיות של עובדי קבלן השירות מציע גרובר להחיל חובת שקיפות: "על כל קבלן שירות תוטל החובה להעביר הן לעובד והן ללקוח דיווח חודשי הכולל את כלל התשלומים לעובד לצד הגבייה מהלקוח על עבודתו. הלקוח יחלוק באחריות לתשלום לעובדי הקבלן לפי חוק (ולא יוכל להשתמש בחברת הקבלן כחיץ), וכל המעורבים יבינו בדיוק כמה מרוויח קבלן השירות מהתיווך והאם כדאי לשני הצדדים לעבור להעסקה ישירה".

Hebrew figure 5

לצד זאת, המחקר של מרכז טאוב מזהיר מנקיטת צעדים פופוליסטיים, העלולים לפגוע קודם כל בעובדים עצמם: "אם יכפה החוק על גופים ציבוריים להעסיק את עובדי קבלן השירות כעובדים קבועים, סביר להניח כי רבים מבין עובדים אלו יהפכו מובטלים, שכן העסקתם תהפוך לבלתי כדאית".

מעבר לצעדים אלו ממליץ גרובר על כמה פעולות נוספות:

–          שיפור החקיקה בתחום עבודת הקבלן, ואיסוף נתונים מסודר בתחום: כיום יש התייחסות שונה לעמותות ולחברות כוח אדם שונות, על פי תחום ההתמחות. יש להסדיר את החוק כך שההגדרה "קבלן שירות" תכלול את כל מי שעיסוקו הוא מתן שירות ללקוחות באמצעות עובדיו, בכל תחום שהוא – ולא רק בשירותי שמירה, אבטחה וניקיון. כמו כן, כדי לשפר את המידע הקיים בנושא, ממליץ המחקר של מרכז טאוב להרחיב את הגדרת עובדי הקבלן בסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

–          שיפור הגמישות בשוק העבודה: במקרים רבים, בייחוד במגזר הציבורי, העסקה ישירה הייתה עדיפה על פני העסקה דרך קבלן למעסיק ולמועסק כאחד, והמכשול העומד בפני העסקה כזו הוא הצורך להעניק לעובד קביעות. במקרים אלו נוצרים מעמדות של עובדי קבע מאוגדים ועובדים זמניים מעוטי זכויות. גרובר אומר כי "אם ברצוננו לצמצם את הפגיעה בעובדים חלשים, נחוץ הן להגביר את גמישות ההעסקה בשוק העבודה, בייחוד במגזר הציבורי, והן לדאוג לאכיפה קפדנית של זכויות עובדי הקבלן, בדגש על עובדי קבלן שירות".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

הרפורמה בבריאות הנפש: סיכונים וסיכויים

מממצאי המחקר:

  • משנת 1995 ועד 2013 "הפסידה" מערכת בריאות הנפש 1.8 מיליארד שקלים – ההפרש בין התקציב שהייתה מקבלת אילו הרפורמה יושמה במועד שבו הייתה אמורה לצאת לפועל לראשונה ובין התקציב שקיבלה הלכה למעשה.
  • תקציב שיקום נכי הנפש בקהילה זינק מ-2% ל-25% מכלל התקציב הממשלתי לבריאות הנפש. כפועל יוצא חלקם של שירותי האשפוז הפסיכיאטריים ירד מ-80% מהתקציב ב-1999 ל-59% ב-2013.
  • למרות תכניות הרפורמה להרחבת השירות בקהילה, התקציב הממשלתי למרפאות בריאות הנפש פחת ב-40% בין השנים 1999 ו-2007.
  • מאז 1996 חלה ירידה בשיעור פגועי הנפש המאושפזים באשפוז מלא: מ-1.15 מאושפזים לאלף נפש ב-1996 ל-0.5 ב-2013.

ביולי 2015 נכנסה לתוקפה הרפורמה בבריאות הנפש. רפורמה זו, המעבירה את האחריות הביטוחית והטיפולית לשירותי בריאות הנפש האשפוזיים והאמבולטוריים לקופות החולים, טומנת בחובה שינוי מהותי בשירותי בריאות הנפש בארץ. המחקר של מרכז טאוב – מאת פרופ' אורי אבירם, עמית מדיניות במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל וראש המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה לשעבר, ושגית אזארי-ויזל – בוחן באופן מעמיק את מצבה של מערכת שירותי בריאות הנפש טרם הרפורמה ואת הנסיבות שהובילו ליישומה, ומונה נקודות מרכזיות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבטיח את הצלחתה.

מערכת בריאות הנפש ערב הרפורמה

חלה ירידה משמעותית בשיעורי המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, כלומר יותר פגועי נפש מטופלים בקהילה – אולם תקציבי המרפאות לא התעדכנו בהתאם

הרפורמה משלבת את שירותי בריאות הנפש במערכת שירותי הבריאות הכלליים, ומטרותיה הן להחיל את העקרונות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי לצדק, שוויון ועזרה הדדית גם בשירותי בריאות הנפש. אחד מהעקרונות הבסיסיים של הרפורמה הוא העברת מרכז הכובד של הטיפול בפגועי נפש מאשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים, שלא אחת מרחיקים את המטופלים מהקהילה ואינם מאפשרים להם לקיים אורח חיים מלא, אל המרפאות ושירותי השיקום בקהילה.

Heb Fig 1

על פי המחקר של מרכז טאוב, בעקבות רפורמות קודמות בשירותי בריאות הנפש חלה ירידה מגמתית לאורך השנים בשיעור פגועי הנפש המאושפזים באשפוז מלא – מ-1.15 אשפוזים לאלף נפש ב-1996 ל-0.5 ב-2013. כמו כן, זמני השהייה של החולים במוסדות האשפוז השונים התקצרו, וסך כל ימי האשפוז השנתיים במוסדות פסיכיאטריים פחת במידה ניכרת.

במקביל לירידה במספר המאושפזים חלה עלייה משמעותית במספרם של המשתקמים במסגרת הקהילה. אף שתקציבי בתי החולים הפסיכיאטריים לא השתנו לאורך התקופה, חלקו היחסי של תקציב האשפוז מתוך כלל התקציב הממשלתי לשירותי בריאות הנפש פחת מ-80% ל-59%, מכיוון שתקציב שירותי השיקום עלה באופן חד: מ-2% בלבד בשנת 1999 ל-25% ב-2013. אולם למרות כוונת המחוקק לחזק את השירותים האמבולטוריים, התקציב שהוקדש להפעלת המרפאות בתקופה שקדמה לרפורמה הצטמצם מ-13% ל-9% בלבד מסך התקציב הממשלתי לבריאות הנפש – דבר שהקטין את מידת הזמינות והנגישות של המרפאות. הנושא אמור להשתפר עם יישום הרפורמה.

Heb Fig 2

יישום הרפורמה

המאמץ לבצע רפורמה יסודית בשירותי בריאות הנפש, ולהעביר את מרכז הכובד של השירותים ממערכת המבוססת בעיקרה על בתי חולים פסיכיאטריים למערכת הממוקדת בקהילה ולקופות החולים, נמשך כבר קרוב לארבעה עשורים – והרפורמה הנוכחית היא הניסיון החמישי במספר לשנות את המערכת.

להערכתו של אבירם ממרכז טאוב, הכישלונות הקודמים מנעו ממערכת בריאות הנפש תקציבים בסכום גבוה: מ-1995 עד 2013 הפסידה מערכת בריאות הנפש 1.8 מיליארד שקלים – ההפרשים בין הסכום שהיה מגיע לה אילו תקציבה היה מתעדכן לפי תקציב קופות החולים ובין התקצוב שקיבלה בפועל, כמערכת הנמצאת בידי המדינה.

Heb Fig 3

כדי להבטיח שהרפורמה תצליח להתרומם ולא תיכשל היכן שנכשלו קודמותיה, מונה המחקר של מרכז טאוב 18 נקודות עיקריות שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליהן את הדעת. לדברי פרופ' אבירם, "בעת שהתקבלה ההחלטה על הרפורמה נותרו שאלות רבות שלא קיבלו מענה או שלא הייתה הסכמה לגביהן. ההחלטה הייתה לצאת לדרך ולהתמודד עם הסוגיות בהמשך. ההחלטה הייתה ראויה, שאם לא כן ספק אם הרפורמה הייתה מתבצעת כלל".

 

נקודות להצלחת הרפורמה

 

בחינה מחדש של אוכלוסיית היעד

אחת ממטרות הרפורמה היא להכפיל את שיעור מקבלי שירותי בריאות הנפש במרפאות, ולהגיע לשיעור של 4 אחוזים מכלל המבוגרים ו-2 אחוזים בקרב ילדים. אולם גורמים בקופות החולים סבורים שאומדן זה נמוך מדי ואינו שוויוני: בכמה מרכזי ערים ובקרב אוכלוסיות מבוססות השיעורים גבוהים יותר מהיעד של הרפורמה כבר כיום, ואילו במקומות אחרים, בעיקר בפריפריה ובקרב אוכלוסיות ספציפיות – כמו חרדים וערבים – הוא נופל מהיעדים במידה רבה. לדברי אבירם, יש לבחון האם השיעור שנקבע אכן ריאלי.

הגדרה ברורה לדרישת החוק למתן שירותים "בזמן סביר ובמרחק סביר"

אחת הדרישות מקופות החולים הייתה להעניק לנזקקים לטיפול נפשי שירותים בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריהם. הגדרה גמישה זו הייתה נושא לביקורת רבה, בין השאר בדוח מבקר המדינה לשנת 2015. היעדר הגדרה ברורה של מושגים אלו לגבי אוכלוסיית חולי הנפש היא חמורה במיוחד, שכן מדובר בדרך כלל באוכלוסייה חלשה במיוחד הסובלת, נוסף למוגבלות שלה, גם מסטיגמה והדרה חברתית. הוגי הרפורמה יצטרכו להקדיש תשומת לב מיוחדת לנושא זה וראוי שיבחנו אפשרות להגדיר את המושגים בצורה ברורה, כפי שנעשה בחוק העוסק בזכאות לטיפולי שיניים.

קביעת משך הטיפול ואופיו

קיימת אי הסכמה לגבי השאלה אם משך הטיפול המתוכנן במסגרת הרפורמה, העומד בממוצע על 9 מגעים למבוגר ו-12 מגעים לילד, יענה על הצרכים של אוכלוסיית המטופליםכמו כן, יש חילוקי דעות לגבי השאלה בידי מי תהיה נתונה הסמכות לקבוע המשך טיפול בעת הצורך.

רפואה פרטית

ברפורמה נכללת אופציה של קבלת שירותי בריאות נפש פרטיים בתשלום. גובה התשלום מפוקח אמנם, אך גבוה במידה ניכרת מההשתתפות העצמית החלה על המבוטח במסגרת המרפאות הציבוריות. עובדה זו מעלה את החשש שתיווצר מערכת נפרדת לשירותי מרפאה לבעלי אמצעים, וייווצר פער באיכות בין המטפלים במערכת הציבורית לאלה שיפעלו במסגרת פרטית. אין ספק שמצב זה מנוגד לעקרונות של הרפורמה, וחשוב לעקוב אחר ההתפתחויות ולמנוע היווצרות שירותי בריאות נפש מיוחדים וטובים יותר רק למי שידו משגת.

מעורבותם של רופאי המשפחה בשירותי בריאות הנפש

הנחת העבודה של הרפורמה הייתה שיש לחבר את רופאי המשפחה למערך הטיפול הנפשי. אך גורמים רבים בתחום סבורים כי רופאי המשפחה לא מוכנים או לא יכולים לקבל אחריות למשימה זו. לדבריהם, אין להם רמת ידע מספקת, אין זמן מספיק להכשרתם למשימה ולא מוקצה להם מספיק זמן שיאפשר להם להתמודד כהלכה עם צרכיהם של פגועי הנפש. הרפורמה יצאה לדרך בלי השיתוף המלא של רופאי המשפחה, והם טוענים כי לא גייסו את האיגוד המקצועי שלהם. יתרה מכך, מתברר כי במהלך הדיונים על הרפורמה ביטל איגוד רופאי המשפחה את חובת ההתמחות בפסיכיאטריה עבור מתמחים ברפואת המשפחה. לאור כל זה, ייתכן מאוד כי החיבור לרפואת המשפחה יהיה בעייתי, מכיוון שמעורבות רופאי המשפחה במערכת בריאות הנפש בהתאם לתכניות וליעדים של הרפורמה היא חשובה ביותר.

חשיפת נתונים ושמירה על צנעת הפרט

לאור השינויים המבניים המתחייבים מהרפורמה, נוצרה סוגיה בנושא העברת המידע: יש צורך בהעברת הנתונים על המטופלים לגורמי הטיפול החדשים, אך בד בבד יש לדאוג להסדרים נאותים כדי לשמור על צנעת הפרט. לאחרונה החליט מנכ"ל משרד הבריאות כי לא ניתן לקבל אישור מראש מהמטופלים, וכי יש להעביר את המידע לקופות החולים אלא אם כן המטופל מביע התנגדות מפורשת (ומפני שהנושא אינו מוסדר, אין אפילו ודאות שיישאל על כך).

חלופות אשפוז וניגוד עניינים

יש להניח שקופות החולים וגורמים נוספים יחפשו דרכים לפיתוח חלופות אשפוז, בין שמטרתם תהיה טיפול בסביבה מגבילה פחות בהתאם לצרכיו הטיפוליים של האדם, ובין שמטרתם תהיה להוזיל את העלויות. עם חלופות כאלה נמנים מוסדות לטיפול יום, כמו גם פיתוח מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים בקהילה. אולם מהמחקר של מרכז טאוב עולה כי בעשורים האחרונים לא פותחו שירותים לאשפוז יום בבתי החולים לחולי נפש או מחוצה להם, וכי עד כה לא נסגר אף בית חולים פסיכיאטרי ממשלתי. לאור זאת, אין לדעת כיצד תפעל המדינה בנושא זה – בפרט במציאות של ניגוד עניינים, שכן מרבית שירותי האשפוז ושירותי שיקום נכי נפש בקהילה נותרו בידי המדינה ובאחריות משרד הבריאות. מה יקרה, למשל, אם משרד הבריאות, כבעלים של בתי החולים הפסיכיאטריים, ירצה לשמור על היקף פעילותם, בעוד שקופות החולים יבקשו לצמצם את פעילותם ולמצוא להם חלופות?

לסיכום אומר פרופ' אבירם: "כדי לתמוך ביישום הרפורמה בהתאם ליעדיה המקוריים יש חשיבות עליונה בהתארגנות של הגורמים החברתיים והפוליטיים שהצלחת הרפורמה חשובה עבורם, ויש לעשות מאמץ לארגון לובי חברתי ופוליטי שיפעל בנדון. נוסף לכך, יש להקים במשרד הבריאות גוף מנהלי שיופקד על יישומה של הרפורמה, ולחזק את הגופים הרגולטוריים הקיימים שהוקמו כבר לצורך זה, כדי שיוכלו להתמודד כהלכה עם סוגיות שיעלו במהלך היישום, וכן לעודד מחקר בלתי תלוי שיבחן הן את יישומה והן את תוצאותיה והישגיה."

 

לדברי אבירם, "חשוב כי יוקצו משאבים כספיים המיועדים למחקר והערכה של הרפורמה, שלא ייאלצו להתחרות עם גורמים אחרים, וכי למנגנון המנהלי שיוקם תהיה סמכות אכיפה. אם שתי פעולות אלו לא יתבצעו במשולב, ואם ראשי משרד הבריאות לא יעניקו את התמיכה הפוליטית והמנהלית ליישום הרפורמה, ספק אם הרפורמה בבריאות הנפש תגשים את יעדיה".

 

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678

ארגון וניהול מערכת האשפוז בישראל

  • פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש תחום מדיניות הבריאות ומנהל המחקר בפועל במרכז טאוב ויו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, פתח את הדיון ואמר: "עם היישום המבורך של הרפורמה בשירותי בריאות הנפש היום, עולות ביתר שאת סוגיית הבעלות של הממשלה על מוסדות האשפוז, והשאלה בדבר יכולתו של משרד הבריאות לתפקד הן כקובע מדיניות ורגולטור והן כמנהל מוסדות אשפוז חסר פניות. הסוגיה מטרידה את המדינה ואת מערכת הבריאות כבר 30 שנה. בניגוד להמלצות של ועדות ציבוריות שונות, לא בא השינוי המיוחל אשר יפריד את בתי החולים של הממשלה מניהולה הישיר ויסדיר את מערכת האשפוז בישראל על כל מרכיביה: בתי חולים ממשלתיים-ציבוריים, בתי חולים פרטיים ובתי החולים של קופות החולים".
  • ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, פירטה את הבעיות: "כל המערכת רעבה לתקציבים, כי מראש התקצוב פחוּת ממה שראוי. נותנים לבתי החולים רק 70% מהתקצוב הדרוש ומחכים לגירעון של סוף השנה כדי להתמקח על היתר".
  • ד"ר ערן הלפרן: "אני לא רואה את 'מחאת הסרדינים' במערכת הבריאות. אין מחאה רצינית. לבתי החולים הממשלתיים אין שום סיכוי לתאגוד, כי הם בגן עדן: הממשלה תדאג להם ממילא, הם עוברים על החוק ואיש אינו פוצה פה. אין דין וחשבון. השינוי יגיע רק אם ייפול האסימון של האזרחים שהמדינה חייבת להם מערכת בריאות משופרת".
  • ד"ר איתן חי-עם: "לפני כמה שבועות הייתי בחדר מיון במרכז הארץ, נראה שם כמו מדינת עולם שלישי. כתבו לי מיילים על כך שלוקח שלושה שבועות לקבוע תור ל-MRI למקרה דחוף. הבעיה היא שזה נושא שלא נוגע לכולם באופן יום-יומי, בניגוד לחינוך או יוקר המחיה – מי שחולה אין לו כוח, והשכבה החזקה לא חווה את הסבל של המערכת".
  • ד"ר יצחק ברלוביץ: "הקמת רשות אשפוז לא קרתה מאחר שהיא מאיימת על כולם – למשרד הבריאות ייקחו כוח ותקנים; מבחינת קופות החולים זה מאיים כי הם פוחדים שיהיה מולם מונופול, שלא יוכלו להציב דרישות; מנהלי בתי חולים לא אוהבים את הרעיון שיהיה להם בעל בית. רק מנהיגות פוליטית שלוקחת על עצמה את האחריות בצורה מלאה יכולה להוביל את התהליך, ואנשים צריכים להבין שגן העדן של שוטים שאנחנו חיים בו יתפרק לנו מול העיניים אם נחכה עוד קצת".
  • פרופ' משה רוח: "משרד הבריאות צריך לעסוק בנושאים שהוא אמור לעסוק בהם, מה שכמעט לא קורה כיום. רשות האשפוז צריכה להיות מעטה העל, לרבות בתי החולים של קופות החולים. צריכה להיות רגולציה כוללת, הנהלה, ממשל תאגידי. לא ייתכן שמנכ"ל אחד של רשות אשפוז יהיה אחראי למערכת כ"כ גדולה".
  • פרופ' יונתן הלוי: "הפשרה שהציעה ועדת גרמן מחוסר היכולת להקים תאגוד לא יכלה לפתור את הבעיה. רק מחאה תוכל לשנות את המצב".

 

אתמול (יום ד', 1 ביולי) ערך מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל דיון במרכז מורשת בגין בירושלים בנושא ארגון וניהול מערכת האשפוז בישראל. בדיון הייחודי השתתפו אנשי מקצוע וקובעי מדיניות בתחום הבריאות: ד"ר יצחק ברלוביץ, מנהל המרכז הרפואי וולפסון; פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק; ד"ר איתן חי-עם, מנכ"ל משרד הבריאות ו"אסותא" לשעבר; ד"ר ערן הלפרן, מנהל המרכז הרפואי רבין ויו"ר איגוד בתי החולים; פרופ' משה רוח, יו"ר הנהלת מכבי שירותי בריאות; וחברת הכנסת יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר.את הדיון ניהלה ד"ר איריס גינזבורג
מאוניברסיטת תל אביב.

בפתח הדברים הציגו פרופ' דב צ'רניחובסקי והדס פוקס ממרכז טאוב את הרקע ההיסטורי של בתי החולים ומערכת האשפוז בישראל, וחשפו נתונים עדכניים בנושא:

  • מספר מיטות האשפוז במדינת ישראל נמוך ביחס לארה"ב, ועומד על כמחצית מהממוצע במדינות ה-OECD.
  • מספר מיטות האשפוז בפריפריה נמוך משמעותית ממספר המיטות באזור המרכז ובערים הגדולות.

 

לאחר מכן התמקד הדיון בסקירת החלופות האפשריות לארגון וניהול מערכת האשפוז בישראל, כגון תאגידי אשפוז, רשות אשפוז, תאגידים תחת רשות או מִנהלת של משרד הבריאות. כל המתדיינים דיברו על חוליי מערכת הבריאות שהם נתקלים בהם בתפקידיהם.

health

ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, ציינה כשלים בתחום המשילות: "אין שום פיקוח בבתי החולים הממשלתיים, אפילו לא ברמת השכר. מוטת השליטה של משרד הבריאות כל כך גדולה ורחבה, שאין פניות ניהולית לבתי החולים הממשלתיים". פרופ' משה רוח התייחס גם הוא לחוסר היכולת של משרד הבריאות להתנהל בצורה תקינה: "הנכות של משרד הבריאות כוללת גם בעיה קשה ביותר בתחום המשילות התאגידית. המנכ"ל שלך, כמנהל בית חולים, יכול לראות אותך פעם בשנה. אין דירקטוריון, אין ועדת ביקורת ולא ביקורת פנים. כשמשרד הבריאות עוסק ב-11 בתי חולים ועוד מוסדות גריאטריים וגם בבריאות הציבור, הוא לא יכול להתנהל ומסתמך על אנשים טובים במערכת". המומחים הוסיפו ודיברו על חוסר העדכון במערכת הבריאות, וכך פירט ד"ר ערן הלפרן: "לא הוקמו בתי חולים, עובדים על תקנים מ-1977, אין מכשירי אם-אר-איי, אין סי-טי".

בדיון הועלו ממצאים מוועדות קודמות בנושא מערכת האשפוז, וכמו כן נבחנו חלוקת הסמכויות מול משרד הבריאות והתנאים ההכרחיים מבחינת מימון, ארגון וניהול לקיומן לאורך זמן של החלופות השונות. ד"ר יצחק ברלוביץ: "משרד הבריאות הוא גוף נכה שאינו מסוגל למלא את תפקידו לפי החוק. הרפורמה בתחום בריאות הנפש היא דוגמה לפיצול האישיות של המשרד: צריך להחליט אם הוא רגולטור, כלומר מתכנן שחושב על צורכי הבריאות של העם, או שיש לו אחריות להפעלת בתי חולים".

ד"ר ערן הלפרן פירט גם הוא את הבעיות הנוגעות לכלל המערכת, ולתחום האשפוז בפרט: "אפשר להבין שיש מנהלים שיעדיפו לא לבצע ניתוחים יקרים כדי לעמוד בהקצבה, או שידחו הליכים בגלל בעיות כספיות. נושא האשפוז לא היה על סדר היום בשנים האחרונות בגלל הרצון לטיפול בקהילה. בבית חולים של קופת החולים אפשר לקצץ הליכים רפואיים בהינף קולמוס. הרגולציה מונחית לאור גחמות של כלכלנים".

המתדיינים העלו את החשיבות של מציאת פתרונות שייצבו את המערכת לאורך זמן ואת הצורך להתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות בבחינת החלופות להסדרת האשפוז. על כך אמר פרופ' יונתן הלוי: "פיתוח הרפואה בקהילה הוא הכיוון, שמי שלא צריך בית חולים – שלא יגיע. הרצף הטיפולי הוא חשוב ובזה הקופות צריכות להתרכז. צריך להשקיע כספים בבתי חולים עם דירקטוריון משלהם". ד"ר איתן חי-עם הוסיף: "התקצוב של המערכת רחוק ממה שצריך להיות. תמיד יש גירעון. הפתרונות צריכים להיות מנקודת מבטו של חולה מדימונה ללא ביטוח או יכולות – אני הייתי מלאים את כל הביטוחים המשלימים".

לסיכום ביטא פרופ' משה רוח את הלך הרוח הכולל כשאמר: "אני מקווה שלמשרד הבריאות יהיה מספיק אומץ להתאים את מדיניות הרפואה בישראל להתפתחויות דמוגרפיות, לטכנולוגיות ולרצון הציבור".

 

מגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב ישראלים ממוצא אתיופי

מחקר חדש של מרכז טאוב מצביע על שיפור בנתוני ההשכלה והתעסוקה של צעירים ישראלים ממוצא אתיופי לעומת הדור המבוגר, אך הדרך לצמצום הפערים בינם ובין שאר האוכלוסייה היהודית עוד ארוכה

 מממצאי המחקר:

  • 9% מיוצאי אתיופיה שעלו אחרי גיל 12 מועסקים במקצועות הדורשים מיומנות גבוהה, לעומת 21% מיוצאי אתיופיה שהתחנכו בארץ ו-39% ביתר האוכלוסייה היהודית (לפי הנתונים האחרונים שבנמצא)
  • 20% מהישראלים ממוצא אתיופי שנולדו בארץ או עלו בגיל צעיר מחזיקים בתואר אקדמי, לעומת 40% בקרב יתר האוכלוסייה היהודית
  • כ-50% מהנשים וכ-17% מהגברים בקרב המועסקים יוצאי אתיופיה שעלו לישראל לאחר גיל 12 עוסקים בעבודות ניקיון ומטבח – שיעור גבוה משמעותית מאשר בקבוצות אוכלוסייה אחרות
  • שיעור השתלבותם של אקדמאים ממוצא אתיופי במקצועות הדורשים מיומנות גבוהה דומה ליתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי

חוקרי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הדס פוקס וגלעד ברנד, בדקו את מאפייני ההשכלה והתעסוקה של ישראלים ממוצא אתיופי בין השנים 2011–1998.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2013 הסתכמה ההכנסה ברוטו של משק בית של יוצאי אתיופיה ב-11,453 שקלים בחודש – כ-35% פחות מההכנסה הממוצעת בכלל האוכלוסייה, העומדת על 17,711 שקלים למשק בית. פער זה עשוי להיות מוסבר בממצאים שעלו מן המחקר, שלפיהם השכלתם הממוצעת של ישראלים ממוצא אתיופי נמוכה יותר משל שאר האוכלוסייה היהודית, ומצבם בשוק התעסוקה טוב פחות הן מבחינת משלחי היד שיוצאי אתיופיה מועסקים בהם והן מבחינת השכר.

פערי ההשכלה בין יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית מצטמצמים, אך רחוקים מלהיעלם

שיעור בעלי תעודת הבגרות בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שעלו בגיל צעיר או נולדו בארץ הוא 53%, לעומת 75% בקרב שאר האוכלוסייה היהודית

פוקס וברנד ממרכז טאוב בחנו את ההשכלה של האוכלוסייה ממוצא אתיופי לעומת שאר האוכלוסייה היהודית, ומצאו פערים עמוקים בהשכלה התיכונית והאקדמית. שיעור בעלי תעודת בגרות בקרב תלמידים ממוצא אתיופי שנולדו בישראל או עלו בגיל מוקדם הגיע ל-53%, בהשוואה ל-75% בקרב יהודים שאינם ממוצא אתיופי.

המחקר של מרכז טאוב מצא כי הפערים בהשכלה ניכרים גם בבחינת שיעור האקדמאים. בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שהתחנכו בישראל עומד שיעור בעלי התואר האקדמי על כ-20% – כמחצית מהשיעור בקרב יתר האוכלוסייה היהודית (40%). שיעור המשכילים בקרב ילידי אתיופיה שעלו לישראל אחרי גיל 12 עומד על כ-6% בלבד, ובתוך קבוצה זו מרבית בעלי התואר הם עולים שהגיעו לישראל בגילי 18–13.

ממצא מעודד יותר הוא השיפור שחל בנתוני ההשכלה התיכונית של הדור הצעיר שהתחנך בישראל לעומת דור ההורים. שיעור מסיימי התיכון בקרב ישראלים ממוצא אתיופי שעלו לישראל בגיל מבוגר עומד על 36% בלבד, ולעומת זאת שיעורם בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל הוא כ-90% – שיעור דומה ליתר האוכלוסייה היהודית.

Hebrew figure 1

תעסוקה: שיעורי התעסוקה גבוהים, אך השכר נמוך

חלה עלייה משמעותית בשיעורי התעסוקה של נשים אתיופיות, אך רובן מועסקות במקצועות בשכר נמוך

פוקס וברנד ממרכז טאוב מצאו ששיעור התעסוקה בקרב יוצאי אתיופיה בגילי העבודה העיקריים (54–25) עלה באופן ניכר בעשור האחרון, ובשנים 2011–2009 התייצב על כ-72% – נתון נמוך רק במעט משיעור התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית שאינה אתיופית, העומד על כ-79%. עלייה זו מאפיינת גברים ונשים כאחד, אולם בקרב הנשים היא משמעותית במיוחד: כ-35% בלבד מיוצאות אתיופיה היו מועסקות בשנים 2000–1998, לעומת קרוב ל-65% בשנים 2011–2009. השיפור בנתוני התעסוקה של ישראלים ממוצא אתיופי מתבטא גם בהיקף המשרה. בשנים האחרונות נרשמה ירידה מהירה בשיעור המועסקים במשרות חלקיות בקרב אוכלוסייה זו, במקביל לעלייה בשיעור התעסוקה – כלומר, חל גידול הן בשיעורי התעסוקה והן בהיקפי המשרה (מעבודה במשרה חלקית למשרה מלאה).

רק 9% מיוצאי אתיופיה שהגיעו לארץ בגיל מבוגר מועסקים בעבודות שדורשות רמת מיומנות גבוהה

לצד העלייה בשיעורי המועסקים, חשוב לעמוד על טיב משלחי היד שיוצאי אתיופיה מועסקים בהם. בבדיקה שערכו חוקרי מרכז טאוב נמצא כי בקרב בני 35–30 (קבוצת הגיל נבחרה מטעמי אמינות המדגם של האוכלוסייה הנבדקת), רק כ-9% מהאוכלוסייה האתיופית שעלתה לישראל בגיל מבוגר מועסקים במשלח יד ברמת מיומנות גבוהה, לעומת 39% ביתר האוכלוסייה היהודית (כולל משרות ניהול).

כמו במקרה של נתוני ההשכלה, מאפייני התעסוקה של יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל טובים יותר בהשוואה לאלו שעלו בגיל מבוגר, אך עדיין קיימים פערים בינם ובין יתר האוכלוסייה היהודית. כ-21% מבני העדה שהתחנכו בישראל ממוקמים ברובד העליון של שוק העבודה, לעומת כ-40% משאר האוכלוסייה היהודית, וכ-60% מהם מועסקים במשרות במיומנות נמוכה או כעובדים בלתי מקצועיים, לעומת 41% בקרב יתר האוכלוסייה היהודית.

Hebrew figure 2

יתרה מזאת, פוקס וברנד גילו כי שיעור גבוה יחסית מיוצאי אתיופיה שעלו לישראל בגיל מבוגר מועסקים כעובדי ניקיון ומטבח – 50% מהנשים ו-17% מהגברים המועסקים בקבוצה זו. חשוב לציין שממצא זה ייחודי לעובדים שעלו כשהיו בני 13 ויותר; שיעור המועסקים במשרות ניקיון בקרב יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל דומה לכלל האוכלוסייה (3.9%). בבדיקה מקיפה יותר שערכו החוקרים נמצא שהסיכוי לעסוק בניקיון תלוי מאוד בשנות הוותק בארץ ובגיל העלייה לישראל. ככל שהוותק בארץ נמוך יותר וגיל העלייה גבוה יותר (עד גיל 20), כך ההסתברות לעסוק בניקיון גבוהה יותר.

Hebrew figure 3

כדי לבחון האם קיימת אפליה המקשה על השתלבות הישראלים ממוצא אתיופי בשוק העבודה, בחנו פוקס וברנד ממרכז טאוב את מאפייני התעסוקה בקרב בעלי השכלה אקדמית בלבד. הם מצאו כי בקבוצה זו ישראלים ממוצא אתיופי אינם נבדלים באופן מהותי מיתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי – היינו, האקדמאים ממוצא אתיופי ככלל אכן משתלבים במשלחי יד הדורשים השכלה גבוהה.

לצד זאת, בחינת שכרם של אקדמאים ממוצא אתיופי מראה שלמרות השתלבותם ברובד העליון של שוק העבודה, הכנסתם נמוכה ביחס ליתר המועסקים בקטגוריה זו. פערים אלו נובעים כנראה מהתמקדות בתחומי לימוד ועיסוק המתאפיינים בשכר נמוך יחסית. כך למשל רבים מהאקדמאים ממוצא אתיופי המשתייכים לקטגוריית "משלחי יד במיומנות גבוהה" עוסקים במקצועות הרווחה וההוראה, שבהם השכר נמוך יחסית. ממצא זה מרמז על נגישות נמוכה לתחומי לימוד ותעסוקה הנחשבים יוקרתיים, המובילים לשכר גבוה. מכך ניתן ללמוד שהשכלה אקדמית כשלעצמה אינה מספקת לצמצום הפערים, ויש להבטיח ייצוג הולם של בני העדה בתחומי הלימוד המאפשרים להשתלב במשרות בשכר גבוה.

חוקרת מרכז טאוב הדס פוקס מסכמת: "מצבם של יוצאי אתיופיה טוב פחות ממצבם של יהודים שאינם בני העדה. עם זאת, יש הבדלים ניכרים בין העולים שהגיעו לישראל בגיל מאוחר ובין יוצאי אתיופיה שגדלו בארץ. הראשונים מתאפיינים ברמת השכלה נמוכה מאוד, והם אמנם השתלבו בשוק העבודה אך מועסקים במשלחי יד המצויים ברובד התחתון של שוק העבודה. כך למשל בשנים 2011–2006 הועסקו בעבודות ניקיון ומטבח כמחצית מהנשים המועסקות ממוצא אתיופי שעלו לישראל לאחר גיל 12. ישראלים ממוצא אתיופי שהתחנכו בישראל עדיין מתאפיינים בשיעורי השכלה נמוכים יותר ובריבוי משרות בסטטוס נמוך ביחס ליתר האוכלוסייה היהודית, אולם רמת השכלתם הולכת ומשתפרת. יתרה מזו, שיעור האקדמאים ממוצא אתיופי המועסקים במשרות התואמות את השכלתם דומה לשאר האוכלוסייה היהודית, אם כי ייצוגם נמוך בעיסוקים שהשכר בהם גבוה יחסית ובמשרות ניהול".

החוקר גלעד ברנד מרחיב ומסביר כי "משתמע מכך ששיעורי ההשכלה הנמוכים יחסית בקרב יוצאי אתיופיה הם גורם מרכזי לנתונים הנמוכים יחסית בשוק העבודה. ממצא זה תומך בחשיבותה של השכלה מודרנית ואיכותית, בדגש על נגישות לתחומים הנחשבים יוקרתיים, כאמצעי מרכזי להשתלבות נאותה בשוק".

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן (סיסמה לפתיחת המסמך:  (newtaub2015

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333

פרסום חדש של מרכז טאוב: תמונת מצב המדינה 2015

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם זו השנה השלישית את "תמונת מצב המדינה" – חוברת תרשימים מקורית, ייחודית וקלה לקריאה ולהבנה, הכוללת תרשים המלווה בהסבר קצר בכל עמוד. החוברת מציגה את מצב החברה והמשק בישראל בכמה תחומי מפתח: יוקר המחיה, דיור, אי שוויון, שוק העבודה, הכלכלה השחורה, האוכלוסייה המבוגרת, חינוך ובריאות. החוברת, המבוססת על מחקרי מרכז טאוב, מפרטת באילו תחומים מצבה של ישראל טוב, או במגמת שיפור, ובאילו תחומים היא זקוקה לשינוי כיוון.

נוסף לחוברת יצרו חוקרי מרכז טאוב תרשימים אינטראקטיביים, המתפרסמים כעת לראשונה, המציגים מכמה ממדים את השינויים בשכר העבודה בישראל לאורך השנים ואת שיעורי העוני ואי השוויון בישראל וב-OECD.

 

מן הממצאים הבולטים בדוח "תמונת מצב המדינה 2015" של מרכז טאוב:

  • שיעור הייבוא של מזון נמוך מאוד ועומד על 16% בלבד מסך ההוצאה הפרטית על מזון. מנתוני מרכז טאוב, בענפים אחרים שיעור הייבוא גבוה בהרבה: ריהוט (כ-40% מהצריכה), הנעלה, הלבשה וחפצים אישיים (כ-70% מהצריכה) וציוד למשק בית (כ-80% מהצריכה). החסמים לייבוא מזון מותירים את יצרניות המזון המקומיות כמעט ללא תחרות, ומאפשרים להן לגבות מחירים גבוהים. (עמ' 7)
  • בקבוצות המזון הנצרכות ביותר, כגון בשר, מוצרי קמח ודגנים, ופירות וירקות טריים, שיעור הייבוא נמוך. חוקרי מרכז טאוב מצאו כי התחרות בתעשיית המזון אינה מגיעה לקבוצות המזון הנצרכות ביותר: עיקר ההוצאה הפרטית על מזון בישראל היא על מוצרי קמח ודגנים, בשר ומוצריו, פירות טריים, חלב ומוצריו, ומשקאות קלים – קטגוריות ששיעור הייבוא בהן נמוך מאוד. לעומת זאת, קבוצות מזון ששיעור הייבוא בהן גבוהים יותר, למשל סוכר ומוצריו ודגים, מהוות חלק קטן מההוצאה הפרטית על מזון. (עמ'8 )
  • חרדים נעזרים בהלוואות משכנתה גבוהות מבעבר כדי לרכוש דירות. שיעור רוכשי הדירות בקרב החרדים גבוה יחסית, אלא שעם הזמן יכולתם לממן רכישת דירות מצטמצמת: גובה המשכנתה החודשית הממוצעת בקרב חרדים עלה בעשור האחרון ב-72%, אף על פי שמחירי הדירות שרכשו עלו ב-6% בלבד (בזכות מעבר ליהודה ושומרון). הדבר מעיד על הידלדלות משאבים משמעותית במגזר החרדי. (עמ' 5)
  • במבחנים הבין-לאומיים, שיעור התלמידים המצטיינים עלה ושיעור החלשים ירד, בניגוד למגמות ב-OECD. בין 2006 ל-2012 שיעור התלמידים הישראלים שהצטיינו במבחני PISA הבין-לאומיים עלה מעט, ושיעור התלמידים החלשים הצטמצם בכ-7%. לעומת זאת, במדינות ה-OECD חלה ירידה בשיעור המצטיינים, ושיעור התלמידים החלשים ירד בכ-2% בלבד. למרות השיפור, שיעור התלמידים החלשים בישראל עדיין גבוה ביחס לממוצע ה-OECD – כ-29% בישראל לעומת כ-18% ב-OECD.(עמ' 50)
  • אי השוויון בין משקי בית בישראל הוא מהגבוהים ב-OECD, אך מגמת הירידה בו נמשכת. אי השוויון בהכנסות פנויות (כלומר לאחר תשלומי מסים, קצבאות והטבות) הצטמצם מעט בשנים האחרונות, אך עדיין נותר בין הגבוהים בין המדינות המפותחות. לדברי חוקרי מרכז טאוב, סיבות אפשריות לכך: ההבדלים הדמוגרפיים בין ישראל למדינות האחרות, פערי השכר הגבוהים בשוק העבודה, ויעילותה הפחותה של רשת הביטחון הממשלתית בצמצום הפערים ביחס למדינות האחרות. (עמ' 18)
  • מרבית ההכנסה משכר דירה מגיעה למעמדות החזקים. החמישון העליון נהנה משני שלישים מסך ההכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית. לפי נתוני מרכז טאוב הכנסתו הממוצעת של משק בית בחמישון זה משכר דירה עומדת על כ-1,500 שקלים בחודש (כפול מסך ההכנסות משכר דירה בקרב ארבעת החמישונים הנותרים). לדברי חוקרי מרכז טאוב, היות שבקרב החמישונים התחתונים שיעור השוכרים גבוה יותר, יש בכך כדי להחריף את הפערים בין קבוצות ההכנסה – דמי השכירות עוברים מהמעמדות הנמוכים למעמדות הגבוהים. (עמ' 20)
  • תרשים אינטראקטיבי: שינויים בשכר השעתי: 1997 עד 2011. הגרף מדגים את השינויים לאורך זמן בשכר השעתי של עובדים באחוזונים שונים של התפלגות השכר – החל מירידות השכר הכוללות במהלך האינתיפאדה השנייה, דרך העלייה המתונה בשנים לאחר מכן, ועד ירידות נוספות בשכר שהחלו ב-2008, כשהכלכלה העולמית נכנסה להאטה. המגמה הבולטת ביותר היא ששכרם של האחוזונים התחתונים עלה במידה הרבה ביותר לאורך כל התקופה, ככל הנראה בשל עלייה בשכר המינימום, ולעומת זאת שכרם השעתי של העובדים באחוזונים העליונים עלה רק במעט ביחס לרמתו ב-1997. (לתרשים לחצו כאן ובחר “Wage Changes per Work-Hour”)
  • תרשים אינטראקטיבי: שיעורי עוני ואי שוויון. הגרף מציג נתונים שונים על עוני ואי שוויון בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. שיעור העוני בישראל עלה לאורך השנים (אף שחלה בו ירידה קלה בשנים האחרונות) והוא גבוה ביחס למרבית המדינות המפותחות, הן כשמדובר בפרטים והן כשמדובר במשפחות. גם אי השוויון בהכנסות בין משקי הבית בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח, ונמצא במגמת עלייה ארוכת טווח. גם במדד עומק העוני, (המרחק בין הכנסתן הממוצעת של המשפחות העניות לקו העוני, כלומר עד כמה עניות המשפחות) מצבה של ישראל מחמיר – ההכנסה הממוצעת של משפחות עניות ב-1992 הייתה נמוכה ב-26% מקו העוני, וב-2010 היא הייתה נמוכה ב-31%. (לתרשים לחצו כאן ובחר “Poverty and Inequality”)

 

לקריאת החוברת באתר מרכז טאוב לחצו כאן (סיסמה לפתיחת הפרסום: taub2015). אפשר לקבל עותק מודפס ביצירת קשר עם מרכז טאוב.

ההודעה באמברגו עד לתאריך 18.6.15 בשעה 7:00

לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראלהוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

פרסום חדש של מרכז טאוב: יעדים והמלצות לממשלה ה-34

לא לפרסום עד 28.5 ב-7:00 

עם ראשית כהונתה של הממשלה החדשה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מציג שורת יעדים והמלצות במישור הכלכלי-חברתי. הכותבים ממפים את האתגרים בתחומים המאקרו-כלכלה, שוק העבודה, החינוך, הרווחה והבריאות, ומפרטים צעדים מעשיים שבכוחם להביא לשיפור במישורים אלו. כותבי ההמלצות הם חוקרים מנוסים ומוערכים בתחומם, המסתמכים על היכרות נרחבת עם תחומי מחקרם בישראל ובעולם.

במבט-על נראה כי נושא אחד חוזר ועולה בכל התחומים שנסקרו במסמך: בעיית אי השוויון והגידול בפערים בין משקי הבית, שהיא אולי הסוגיה הקשה ביותר שהחברה בישראל מתמודדת עמה כיום.

להמלצות יש מחירים תקציביים, אולם הן בגדר השקעה כדאית ונחוצה בחברה הישראלית. יישום ההמלצות עשוי לחזק את החברה הישראלית על שלל גווניה ולהיטיב עם אזרחי המדינה.

למסמך המלא לחצו כאן

מן ההמלצות:

צמצום העוני והקטנת הפערים החברתיים

העלאת גובה הקצבה לקשישים נזקקים לרמת הכנסת קו העוני. הקצבה לקשישים נזקקים מיועדת לקשישים שאין להם כל הכנסה זולת קצבת הזקנה הרגילה. כיום קצבה זו נמוכה מרף קו העוני, לכן כרבע מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני. לדברי פרופ' ג'וני גל, ממרכז טאוב: "העלאת הקצבה לגובה הכנסת קו העוני אינה כרוכה בהוצאה גדולה, אך תקל משמעותית את מצוקתם של קשישים נזקקים."

יצירת מערך לעידוד חיסכון. פרופ' ג'וני גל ממרכז טאוב ממליץ לאמץ את המודל האמריקאי המבטיח כי צעירים שגדלו בעוני יתחילו את חייהם הבוגרים כשברשותם הון התחלתי, פרי חיסכון של הממשלה ושל משפחתם. עידוד החיסכון יעשה באמצעות שיטת matching – על כל סכום שחוסכת המשפחה, הממשלה מתחייבת להוסיף סכום מסוים. מענק הלידה הניתן ליולדות בישראל יכול לשמש בסיס לתכנית החיסכון הזו.

 

הרחבת הנגישות לשירותי הרווחה

הנהגת חוק שירותי רווחה. חוק שירותי הסעד (1958) הנהוג כיום אינו מספק מסגרת ראויה למערכת הרווחה. הוא לא מבטיח את זכות האזרח לשירותי רווחה ואינו קובע מהו סל שירותי הרווחה שאזרחים זכאים לו, ואף יוצר אי שוויון בין רשויות מקומיות בשל חוסר קביעת נורמות אחידות. המלצתו של פרופ' ג'וני גל היא שראוי להחליף חוק זה בחוק מוסדר וברור, שיאפשר למערכת לפעול ביתר יעילות ושקיפות.

הקמת מרכזי מיצוי זכויות. משפחות נזקקות רבות אינן ממצות את מלוא זכויותיהן במערכות הרווחה, הביטחון הסוציאלי, הדיור והבריאות בגלל היעדר מידע או חסמים ביורוקרטיים. הנגשת הזכויות הללו תקל מאוד את מצוקתם. פרופ' ג'וני גל ממרכז טאוב מציע לממשלה להקים ליד כל לשכה לשירותים חברתיים מרכז למיצוי זכויות שיפעל עם אנשי המקצוע במחלקה לשירותים חברתיים.

 

 

רפורמות נדרשות במערכת הבריאות

קיצור זמני המתנה להליכים רפואיים בשירות הציבורי. פרופ' דב צ'רניחובסקי, ראש תחום הבריאות במרכז טאוב מציע שכדי לצמצם את זמני ההמתנה הארוכים להליכים רפואיים בשירות הציבורי, יש לקבוע זמני המתנה מקסימליים לפי סוג טיפול. כמו כן, יש להפעיל מערכת שקופה לניהול תורים לניתוחים ולהדמיות רפואיות, ולהבטיח ניצול מרבי של תשתיות ציבוריות בלתי מנוצלות.

צמצום ההשתתפות בתשלום מהכיס על טיפול רפואי. כ-40% מההוצאה על בריאות בישראל מגיעים ממימון פרטי, לעומת 24% בלבד בממוצע ב-OECD. כדי לצמצם את הצורך בהוצאה פרטית, מציע פרופ' דב צ'רניחובסקי ממרכז טאוב לטפל בצרכים שבעטיים ישראלים פונים לביטוח פרטי: ראשית, להנהיג חופש בחירת רופא (חב"ר) באשפוז הציבורי. שנית, יש להעניק לבני 75 ומעלה פטור מתשלומי השתתפות ברכישת תרופות לטיפול במחלות כרוניות.

הגדלת המימון הממשלתי והפניית כספי הביטוחים המשלימים למערכת הציבורית. פרופ' דב צ'רניחובסקי ממרכז טאוב: "יש להגדיל את המימון הציבורי למערכת הבריאות." ראשית, להגדיל בהדרגה ובאחריות את המימון הממשלתי למערכת, בכפוף לשינויים מבנייםושיפורים בביצועיה, לרמה של כ-75% מסך המימון, בדומה למדינות אחרות המנהיגות ביטוח בריאות ממלכתי. שנית, יש להעביר את כספי הביטוחים המשלימים שמוכרות קופות החולים – סכום של כ-3.5מיליארד שקלים לשנה– מהרפואה הפרטית לרפואה הציבורית.

 

תעסוקה  

שיפור מס ההכנסה השלילי. מענק תעסוקה (מס הכנסה שלילי) הוכח כאפקטיבי הן בסגירת פערים והן בעידוד תעסוקה, אולם שיעורו בישראל קטן מאוד יחסית למדינות אחרות. ניתן להשתמש בתמריצים אלו כדי לעודד העסקת אוכלוסיות מוחלשות – כולל מיעוטים, מבוגרים ובעלי מוגבלויות. פרופ' איל קמחי מציע להגדיל את סכומי המענק ואת טווח ההכנסות המזכות בו, ובה בעת לפשט את הקריטריונים לזכאות ולהנגיש אותם לכלל הזכאים, רצוי באופן אוטומטי.

פטור מחובת חיסכון לפנסיה ושיפור התנאים לעובדים בעלי שכר נמוך. עובדים בעלי שכר נמוך מתקשים לחיות ברווחה כלכלית מינימלית בהווה, אולם  כמו מרבית העובדים בישראל הם מחויבים להפריש משכרם לפנסיה, כלומר למטרה עתידית שעשויה להיות חשובה פחות מבעיותיהם הנוכחיות. פרופ' איל קמחי ממליץ לפטור בעלי שכר נמוך במיוחד מחובת ההפרשה לפנסיה, תוך חיוב המעסיקים להמשיך להפריש לטובתם את חלק המעסיק. בעיה נוספת של המערכת הפנסיונית היא דמי הניהול הגבוהים המוטלים בעיקר על חוסכים קטנים. ניתן להתגבר על כך על ידי פתיחת מסלול פנסיוני לבעלי שכר נמוך בפיקוח מלא של רשות ציבורית.

 

צמצום פערים בחינוך

תקצוב דיפרנציאלי משמעותי. אי השוויון בין התלמידים בישראל גדול מאוד ביחס לעולם המפותח. החוקרים, פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס מציעים שכדי להתמודד עם הפערים במערכת החינוך, יש לתקצב את כל מוסדות החינוך לפי מדד טיפוח אובייקטיבי ואחיד הכולל לא רק את מספר התלמידים, אלא גם את מצבם הסוציו-אקונומי. על התקצוב להבטיח שכל תלמיד יקבל את מכלול הכלים הדרושים לו, ובכללם כיתות קטנות, היצע מגמות לימוד מספק, מורים בעלי הכשרה נאותה, כיתות לימוד מאובזרות ועזרי הוראה.

צמצום ההסללה בתיכון. בישראל נהוגה הפרדה בין מסלולים עיוניים למסלולים טכנולוגיים ומקצועיים בתיכון. שיעור הזכאות לבגרות ושיעור ההשכלה הגבוהה של בוגרי המסלולים המקצועיים נמוכים בהרבה מאלו של בוגרי מסלולים עיוניים בעלי נתונים לימודיים וחברתיים דומים, ויותר מבני המעמדות הנמוכים לומדים במסלולים אלו. כלומר, ההסללה משעתקת את אי השוויון המעמדי בהישגים. חוקרי מרכז טאוב מציעים שכדי למנוע זאת, יש לדחות את החינוך הטכנולוגי לשלב העל-תיכוני ולצמצם את היקפו בתיכון.

צמצום אי שוויון לימודי מחוץ לבית הספר. למדינת ישראל אין מדיניות בנושא תהליכים לימודיים המתבצעים מחוץ לשעות הלימודים: אבחוני לקויות למידה, הוראה מתקנת ושיעורי תגבור (שיעורים פרטיים). על כן, תהליכים אלו תלויים ביכולתה של המשפחה לרכוש שירותים אלו. פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס ממרכז טאוב מציעים להקים מערך ציבורי לאבחון לקויות למידה ולטיפול בהן, ובכך לאפשר נגישות לשירות זה לכל האוכלוסייה. כמו כן, על משרד החינוך להקצות משאבים ולשתף פעולה עם הרשויות המקומיות להקמת מרכזי למידה ולהרחבת המרכזים הקיימים, ולהציע לתלמידים נזקקים שיעורי עזר במחיר מסובסד.

 

תהליכים דמוגרפיים ארוכי טווח

החלת לימודי ליבה לחרדים וניתוק הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל. כ-10% מהאוכלוסייה בגילי העבודה הם חרדים, אך לפי הערכות שונות שיעורם צפוי לגדול ליותר מרבע מהאוכלוסייה בגיל העבודה בתוך 5–4 עשורים. החינוך החרדי, בעיקר בקרב הבנים, אינו מקנה לבוגריו כלים להשתלבות בשוק העבודה, וכך צפויים שיעורי העוני בקרב החרדים להישאר גבוהים במיוחד. ד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר מציעים פתרון למצב – החלת לימודי ליבה בחינוך החרדי כתנאי למימונו מכספי המדינה. נוסף לכך, לדעת החוקרים יש לנתק את הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל, בכדי לשלב את הגברים החרדים בשוק העבודה ביתר קלות.

 

דיור

מיסוי ההכנסה משכירות והעברת סמכויות בנושאי דיור, תכנון ומיסוי בנייה וארנונה לרשויות המקומיות. הדיור התייקר באופן חריג בשנים האחרונות וד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר ממליצים לממשלה להתמודד עם הנושא בשני מישורים. בטווח הקצר יש למסות את ההכנסה משכירות בשיעור דומה להכנסה ממקורות אחרים. כמו כן, כדי להבטיח שינוי לטווח הארוך, יש להעביר את שיווק הקרקעות והאחריות להקמת התשתיות לרשות המוניציפלית, ובכך למנוע ריבוי הליכים ביורוקרטיים שמעכבים את הבנייה. כדי לעודד את הרשויות המקומיות לתמוך בבנייה למגורים (שכיום אינה רווחית במיוחד עבורן) מוצע להקל עליהן לקבוע הן את הארנונה למגורים והן את היטלי הפיתוח וההשבחה בשטחן.

 

רשימת ההמלצות המלאה (לפירוט במסמך המלא לחצו כאן):

כלכלה (ד"ר משה חזן וד"ר נעם גרובר) – החלת לימודי ליבה לחרדים; ניתוק הקשר בין תעסוקה, לימודים בישיבה ושירות בצה"ל;מיסוי ההכנסה משכירות; העברת סמכויות בנושאי דיור, תכנון והטלת מסי בנייה וארנונה לרשויות המקומיות; ביטול מכסים וצמצום הפיקוח על ייבוא מוצרי מזון; הקמת רשות מאוחדת להסדרת שוק הגז;בחינה מחדש של רמת ההוצאה הציבורית במדינה;הקלת הנטל הביורוקרטי על עסקים קטנים וקביעת יעדים לרשות הגבייה והאכיפה;עידוד השימוש בדיווח הכנסות אוטומטיואמצעי דיווח אלקטרוניים

רווחה (פרופ' ג'וני גל) העלאת גובה הקצבה לקשישים נזקקים לרמת הכנסת קו העוני; העלאת גובה קצבת הבטחת ההכנסה לשיעור של שני שלישים מקו העוני; שיפור התיאום בין מערך מס ההכנסה השלילי ובין קצבת הבטחת הכנסה; יצירת מערך לעידוד חיסכון; הנהגת חוק שירותי רווחה; הגדלה משמעותית של מספר העובדים הסוציאליים הציבוריים; הקמת מרכזי מיצוי זכויות

חינוך (פרופ' יוסי שביט, ד"ר יריב פניגר ונחום בלס) – שיפור איכות ההוראה בכלל, ובמוסדות המשרתים אוכלוסיות חלשות בפרט; תקצוב דיפרנציאלי משמעותי; צמצום ההסללה בתיכון; צמצום אי שוויון לימודי מחוץ לבית הספר; הקטנת הכיתות; שיפור רמת המשמעת

שוק העבודה (פרופ' איל קמחי) עידוד תעסוקה בקרב חרדים, נשים ערביות ובעלי השכלה נמוכה; מעבר למודל העסקה המציע גמישות למעסיקים והגנה לעובדים; שיפור מס ההכנסה השלילי; בחינה מעמיקה יותר של העלאת שכר המינימום ושיפור האכיפה של חוקי העבודה; פטור מחובת חיסכון לפנסיה ושיפור התנאים לעובדים בעלי שכר נמוך; הגמשת גיל הפרישה

בריאות (פרופ' דב צ'רניחובסקי) –הקמת רשות אשפוז; המשך פיתוח מערכת בריאות הנפש והגדלת תקציביה; הרחבת הזכאות למימון טיפולי בריאות השן; הסדרת הביטוח הסיעודי; קיצור זמני המתנה להליכים רפואיים בשירות הציבורי; צמצום ההשתתפות בתשלום מהכיס על טיפול רפואי; הרחבת היצע כוח האדם במערכת; הגדלת המימון הממשלתי והפניית כספי הביטוחים המשלימים למערכת הציבורית

 

ההודעה באמברגו עד לתאריך 28.5.15 בשעה 7:00

לפרטים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב: 054-4642333

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מודיע על מינויו של פרופ' אבי וייס לתפקיד מנהל המרכז

פרופ' וייס הוא בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו. הוא מכהן כחבר סגל באוניברסיטת בר-אילן מאז שנת 1988 ושימש כראש המחלקה לכלכלה בשנים 2005-2008. תחום ההתמחות שלו הוא כלכלה יישומית, ומחקריו עוסקים בארגון תעשייתי, הגבלים עסקיים, שוק העבודה, משפט וכלכלה, וכלכלה התנהגותית וניסויית. וייס עורך את "הרבעון לכלכלה" – כתב העת של האגודה הישראלית לכלכלה – והוא עורך שותף של כתב העת Economic Inquiry. במסגרת פעילותו הציבורית שימש פרופ' וייס ככלכלן הראשי והמשנה לממונה על ההגבלים העסקיים בין השנים 2003-2005, היה חבר בוועדת ההיצף בשנים 1999-2003 ובוועדת המשנה ליוקר המחיה ותחרות של ועדת טרכטנברג ושימש כחבר מייעץ בוועדת בכר לרפורמה בשוק ההון. היום הוא חבר בצוות התחרות של הפורום לאסטרטגיית-על לישראל. פרופ' וייס הוא עמית מחקר ב-IZA (מוסד לחקר שוק העבודה) בגרמניה משנת 2000. לאורך הקריירה האקדמית שלו פרסם וייס מעל 40 מאמרים בכתבי עת וספרים מקצועיים.

פרופ' וייס נבחר לאחר תהליך חיפוש מעמיק שערכה ועדת האיתור בעזרת מומחים בלתי תלויים, ויהיה המנהל הרביעי של המרכז מאז היווסדו ב-1982. מרכז טאוב רוצה להודות למנהל בפועל, ד"ר צבי פיין, על שירותו בתפקיד בתקופת המעבר.

פרופ' וייס יוביל את צוות המחקר הבכיר של מרכז טאוב – הכולל את פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' יוסי שביט ונחום בלס – ואת צוות החוקרים כולו, המיומן בעריכת מחקרים כלכליים וחברתיים לטובת עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של פרופ' וייס: "אני מתרגש מאוד להצטרף למרכז טאוב ולהוביל צוות כה מיומן ומקצועי, שבזכותו המחקרים שמפיק המרכז נמצאים במרכז הדיון הציבורי. אפעל בכל כוחי כדי שמרכז טאוב ימשיך לקדם את השיח הציבורי במגוון נושאים חברתיים וכלכליים על ידי הצגת נתונים מעמיקים ובלתי מוטים לציבור הרחב. בהנהגתי מטרתנו תהיה להציג גם את הטוב וגם את החלקים הטעונים שיפור, לבחון אלטרנטיבות למדיניות הקיימת ולהציע למקבלי ההחלטות שינויים שיכולים להמשיך להצעיד את המדינה בכיוונים הרצויים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

מחקר חדש של מרכז טאוב מראה של לימודי המתמטיקה בתיכון יש השפעה ישירה על ההישגים בשוק העבודה

המחקר החדשני של מרכז טאוב, שערכו פרופ' איל קמחי ואריק הורוביץ, מהווה ניסיון ראשון מסוגו לכמת את ההשפעה של היקף לימודי המתמטיקה בתיכון על ההישגים בשוק העבודה – שיעורי תעסוקה וגובה ההכנסה. המחקר עונה על שאלות כגון: האם מספר היחידות במתמטיקה שצעיר או צעירה ייבחנו בהן אכן ישפיעו על חייהם בבגרותם? האם כדאי להתאמץ ולהיבחן ברמה גבוהה או שאפשר להסתפק ברמה נמוכה יותר? ומה תפקידם של כישורי הלמידה הטבעיים בכל הסיפור?

לצורך כך נבנה בסיס נתונים ייחודי העוקב אחרי הנבדקים מזמן ההיבחנות בבחינות הבגרות, דרך הלימודים האקדמיים ועד לשלבים המוקדמים של הקריירה (גיל 29). המחקר מומן חלקית על ידי קרן טראמפ.

לימודי מתמטיקה ברמה מוגברת עשויים להוביל לצמצום פערים בין נשים לגברים

במחקר של מרכז טאוב התגלה שהמגדר משפיע על היקף לימודי המתמטיקה: 44% מהנשים נבחנו בהיקף של 4–3 יחידות במתמטיקה, לעומת 33% מהגברים. לעומת זאת, 10% מהגברים נבחנו בהיקף של 5 יחידות, לעומת 7% מהנשים.

בבחינת השוני המגדרי בתוצאות נמצאו הבדלים משמעותיים. ראשית, ניתן לראות כי בקרב אלו שנבחנו ב-4 יחידות במתמטיקה שיעור הנשים בעלות תואר אקדמי גדול משמעותית משיעור הגברים. עם זאת, בתחומי לימוד המובילים למקצועות שהשכר בהם גבוה יותר – כמו כלכלה ומנהל עסקים, מדעים מדויקים ומדעי המחשב – יש רוב לגברים. עוד נמצא כי הרחבת היקף לימודי המתמטיקה של אלו שנבחנו ב-4 יחידות (באמצעות תרחיש היפותטי) מגדילה משמעותית את הנטייה להשלים תואר אקדמי, בעיקר בקרב נשים, ומשפיעה על בחירת תחום הלימודים. השינויים הבולטים הם ירידה בנטייה ללמוד מדעי החברה ועלייה בנטייה ללמוד רפואה, כלכלה ומִנהל עסקים, מדעים מדויקים ומדעי המחשב. בפרט, השכיחות של לימודי מדעי המחשב גדלה בכמחצית בקרב גברים וביותר מפי 3 בקרב הנשים. השכיחות של לימודי כלכלה ומנהל עסקים גדלה אך במעט בקרב גברים אולם גדלה משמעותית בקרב נשים. ככלל, ניתן לומר שמעבר מ-4 ל-5 יחידות מתמטיקה מאפשר ללמוד את התחומים המובילים לשכר גבוה יותר. ההשפעה על נשים גדולה מאשר ההשפעה על גברים, ובכך מעבר זה מצמצם את הפערים המגדריים בהתפלגויות של תחומי הלימוד האקדמיים.

ההשפעות של תחומי הלימוד האקדמיים על השכר של גברים ונשים שונות בתכלית. גברים בעלי תואר אקדמי ביהדות, מדעי החברה ומשפטים משתכרים (לשעת עבודה) פחות מאלו ללא תואר אקדמי, ואילו גברים בעלי תואר בחינוך, רפואה ומדעי החיים, כלכלה ומנהל עסקים אינם משתכרים יותר מאלו ללא תואר. אולם בקרב הנשים, תואר בתחומים של יהדות, מדעי הרוח, חינוך, רפואה ומדעי החיים, מדעי החברה, ובעיקר כלכלה ומִנהל עסקים מביא לשכר גבוה יותר ביחס לעובדות ללא תואר. תואר בהנדסה ומדעים מדויקים או במדעי המחשב תורם משמעותית לשכר גם בקרב גברים וגם בקרב נשים, אולם תרומתו גדולה יותר בקרב נשים.

קמחי והורוביץ מצאו כי יש חשיבות גם ללאום, וככל הנראה ההזדמנות ללמוד מתמטיקה באופן מורחב אינה פתוחה לכולם באופן שווה – שיעור היהודים הלומדים מתמטיקה באופן מורחב גבוה בהרבה מאשר בקרב ערבים או קבוצות מיעוט אחרות. בקרב הנוצרים והדרוזים ניכרת נטייה רבה יותר ללמוד מתמטיקה בהיקף מוגבר מאשר בקרב המוסלמים וקבוצות מיעוט אחרות.

פערי הכנסה ניכרים בין הנבחנים ב-3, 4 ו-5 יחידות

המחקר של מרכז טאוב מצא כי גם ההכנסה החודשית וגם השכר לשעה של בוגרי 5 יחידות כפולים משל אלה שלא נבחנו במתמטיקה כלל. ההכנסה גדלה עם היקף לימודי המתמטיקה גם עבור אלו שקיבלו את אותו ציון בבחינה, ועובדה זו בולטת במיוחד במעבר בין 4 ל-5 יחידות לימוד. מעבר לכך, ככל שהציונים בבחינה היו גבוהים יותר כך גם ההכנסה הייתה גבוהה יותר, והדבר נכון במיוחד במעבר בין ציון בטווח 90–81 לציון בטווח 100–91. למשל כשנבדקה הכנסתם של נבחני 5 יחידות נמצא פער גדול בין אלו שקיבלו 90–81, שהשתכרו 56 שקלים לשעה, למול 78 שקלים לשעה בקרב נבחנים שקיבלו 91-100. כלומר, ההכנסה קשורה בקשר הדוק הן להיקף לימודי המתמטיקה והן לציון בבחינה.

עוד נמצא שתארים אקדמיים שנחשבים יוקרתיים אכן משתלמים בשוק העבודה. בעלי תואר במדעי המחשב משתכרים 77% יותר מאלה ללא תואר אקדמי, 90% יותר מבעלי תואר ביהדות ומדעי הרוח, ו-40% יותר מאלו שאחריהם במדרג – בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים. לצד זאת, אין פערי הכנסות משמעותיים בין בוגרי אוניברסיטאות לבוגרי מכללות. יתרה מכך, נמצא שבתחומים מסוימים אלו שאינם בעלי תואר אקדמי משתכרים יותר מאשר בעלי תואר אקדמי, בעיקר בקרב הנבחנים במתמטיקה בהיקף מורחב. לדוגמה, השכר של חסרי התואר גבוה מזה של בוגרי מדעי החברה בקרב אלו שלמדו מתמטיקה בהיקף של יותר מ-3 יחידות.

קמחי והורוביץ מצאו עוד שככל שמספר יחידות הבגרות במתמטיקה גבוה יותר, הנבדקים נוטים להיות מועסקים במשלחי יד יוקרתיים יותר (תרשים 1): שיעור בעלי משלח היד האקדמי גדל מ-4% בקרב הנבחנים במתמטיקה בהיקף של פחות מ-3 יחידות ל-49% בקרב אלה שלמדו בהיקף של 5 יחידות. נתון מעניין הוא שדווקא שיעור המנהלים אינו משתנה משמעותית במעבר מ-3 ל-5 יחידות.

Trump Graph1

קמחי מסביר: "לימודי מתמטיקה בהיקף מוגבר מאפשרים קבלה למסלול לימודים אקדמי יוקרתי יותר, וזה מוביל לתעסוקה ברמת שכר גבוהה יותר. למעשה, החשיבות של לימודי מתמטיקה ברמה מוגברת כפולה. ראשית, היא תורמת ישירות לכישורי התלמידים, ושנית – עצם העובדה שהתלמידים בחרו ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה מעידה על יכולותיהם ועל המוטיבציה שלהם. ניתן לשער כי שני גורמים אלו מסייעים לתלמידים להתקבל לחוגי לימוד יוקרתיים באוניברסיטאות, ובשלב מאוחר יותר אף מגדילים את יכולת ההשתכרות שלהם בשוק העבודה".

במחקר נמצא קשר גם בין מספר יחידות הלימוד במתמטיקה לתחום הלימודים האקדמיים (תרשים 2). בקרב נבחני 5 יחידות מתמטיקה יש שיעור גבוה יותר של בעלי תארים במדעי המחשב, הנדסה ומדעים מדויקים, ובקרב תלמידי 3 ו-4 יחידות יש שיעור גבוה יותר של בעלי תארים במדעי הרוח, אמנויות ומדעי החברה. תואר במדעי המחשב מגדיל מאוד את ההכנסה, אך יש תרומה חיובית גם לתארים בהנדסה ובמדעים מדויקים, כמו גם בכלכלה ובמִנהל עסקים – כולם נפוצים יותר בקרב בוגרי לימודי מתמטיקה בהיקף מורחב.

Trump Graph2

עם זאת, במחקר של מרכז טאוב נמצא גם כי לימודי 5 יחידות מתמטיקה קשורים חיובית להכנסה גם באופן ישיר (כלומר בפיקוח באמצעות בקרה סטטיסטית על המשתנים האחרים), בעיקר בקרב נשים. כדי לבחון את השפעתם של גורמים אחרים החוקרים פיקחו על מגוון של מאפיינים סוציו-אקונומיים: מגדר, דת, מצב משפחתי, ילדים, בעלות על דירה, ארץ מוצא של האב והאם, סטטוס עלייה לארץ ומחוז מגורים. כמו כן הם הביאו בחשבון גם את ציוני הבגרויות האחרים, שעשויים להעיד על כישורי למידה ומנת משכל. גם לאחר שנלקחו בחשבון כל המשתנים הללו, ניתוח תרחישים תיאורטיים מראה כי העברת תלמידים ממסלול של 4 יחידות למסלול של 5 יחידות במתמטיקה (ללא שינוי בציון הבחינה) צפויה להגדיל את שכרם ב-10% – מתוכם 6% הם השפעה ישירה ו-4% נוספים נובעים מההכנסה הגבוהה יותר בתחומי הלימוד האקדמיים האופייניים לבוגרי 5 יחידות (בעיקר מדעי המחשב). ההשפעה הישירה פירושה שגם כשמבטלים באמצעים סטטיסטיים את ההשפעה של כל המשתנים האחרים, כולל תחום הלימוד האקדמי, הענף הכלכלי ומשלח היד, עדיין קיימים פערי הכנסה בין נבחנים בהיקף שונה.גם במקרה זה התוצאות שונות במקצת לגברים ולנשים: בעוד שההשפעה הישירה היא 6% הן לגברים והן לנשים, ההשפעה העקיפה דרך תחום הלימודים היא 3% לגברים ו-5% לנשים, מה שמשקף את ההשפעה הגדולה יותר של היקף לימודי המתמטיקה על בחירת תחום הלימוד האקדמי בקרב נשים. בסך הכל, ההשפעה של מעבר מ-4 ל-5 יחידות מתמטיקה מגדילה את השכר של הגברים ב-9% ואת השכר של הנשים ב-11%.

המסקנה העיקרית העולה מהמחקר היא שלהיקף לימודי המתמטיקה אכן יש חשיבות רבה להישגים בשוק העבודה, כולל שיעורי תעסוקה וגובה ההכנסה, ולתחום הלימודים האקדמיים יש נתח ניכר בכך. לימודי מתמטיקה בהיקף מורחב מאפשרים להתקבל לחוגים אקדמיים יוקרתיים כמו הנדסה, מדעים ומחשבים, ולימודים אלו בתורם מסייעים למצוא תעסוקה איכותית בשילוב שכר גבוה.

ירידה במספר הנבחנים ב-5 יחידות – אתגר לאומי

למרות הידיעה כי היקף לימודי מתמטיקה משפיע על הקבלה לחוגים יוקרתיים באקדמיה, יש ירידה מתמשכת בשיעור הנבחנים בבגרות מורחבת במתמטיקה – מ-20 אחוז לכ-13 אחוז מכלל הנבחנים בין 2006 ל-2011. במחקר של מרכז טאוב שערך נחום בלס נכתב שייתכן שהסיבה נעוצה בשילוב בין התחזקות הגישה השופטת את בתי הספר לפי שיעורי הזכאות לבגרות, המשפיעה מאוד על מדיניות הנהלות בתי הספר והמורים, ובין התגברות הגישה הפונקציונלית לתעודת הבגרות, המייחסת את החשיבות הרבה ביותר לממוצע הציון הכללי. התלמידים ומוריהם מחשבים מה עדיף מבחינתם: ציון גבוה יחסית ברמת בחינה נמוכה או ציון נמוך ברמה גבוהה, ולפיכך מגיעים למסקנה שעדיף לתלמיד ולבית הספר להיבחן ברמה הנמוכה.

אולם בניגוד לדעה הרווחת, החוקרים גילו שיש קשר חיובי בין הציון למספר יחידות הלימוד, כלומר ציוני הבחינה גבוהים יותר, בממוצע, ככל שמספר יחידות הלימוד גדול יותר (תרשים 3). אם כן, החשש מירידה בציון בשל היבחנות ברמה מוגברת אינו בהכרח מוצדק.

Trump Graph3

יתרה מזאת, כאשר נבחן תרחיש שבו היקף לימודי המתמטיקה הורחב מ-4 ל-5 יחידות לכל תלמידי 4 יחידות, אולם במקביל הופחת ציון הבגרות שלהם במתמטיקה ב-10 נקודות, ניכר שהירידה בציון מפחיתה את השפעת העלייה בהיקף הלימוד, אולם אינה מבטלת אותה לגמרי: הגידול הממוצע בשכר במקרה זה הוא 7%, לעומת 10% לו הציון היה נותר בעינו.

לדברי קמחי: "בהיבט הלאומי, ירידה זו מדאיגה באשר ליכולת של ישראל להמשיך להתבסס על מגזר הטכנולוגיה העילית כמנוע צמיחה למשק כולו". כדי להתמודד עם ירידה זו, החוקרים הציעו פתרונות מגוונים. ראשית, למצוא דרך להפוך את לימודי המתמטיקה לאטרקטיביים יותר ומאיימים פחות על ידי שיפור איכות ההוראה – לא רק בבית הספר התיכון, אלא גם בשלבים מוקדמים יותר. שנית, להגביר את המודעות של תלמידים ומשפחותיהם לחשיבות לימודי המתמטיקה על ידי הסברה והיכרות עם מוסדות אקדמיים והמגזר העסקי. שלישית, לתמרץ כלכלית את בתי הספר להגדיל את שיעור התלמידים שניגשים לבגרות במתמטיקה בהיקף מורחב. קמחי מוסיף: "ראוי לממן את יישום הפתרונות באופן דיפרנציאלי, כדי שהרחבת לימודי המתמטיקה תשמש כלי מרכזי בצמצום פערים כלכליים-חברתיים".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.  

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לגל בן דור, מנהלת שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 054-4642333.

דוח מצב המדינה 2014 של מרכז טאוב

מבחר ממצאים מפרקי "דוח מצב המדינה 2014":

יוקר המחיה 

לגמור את החודש: הוצאות, הכנסות וחיסכון של משקי בית בישראל איתן רגב (חוקר במרכז טאוב)

  • משפחה ישראלית ממוצעת לא "גומרת את החודש": עבור משפחה ממוצעת – בכל המגזרים –  ההוצאות גבוהות מההכנסות. הסיבה העיקרית היא מחירי הדיור הגבוהים. עבור יהודים לא-חרדים, רכישת דירת מגורים היא שמעבירה אותם ממאזן חודשי חיובי לשלילי. משק הבית הממוצע לא יכול לרכוש דירה ללא סיוע, לרוב מחסכונות ההורים – ואלו הולכים ומצטמצמים.
  • בממוצע, בקרב יהודים לא-חרדים ההוצאות החודשיות גבוהות ב-864 שקלים מההכנסות. אצל מוסלמים גירעון זה הוא 1,919 שקלים ואצל החרדים הגירעון הוא 3,209 שקלים – כשליש מהכנסותיהם המדווחות.
  • סך הקצבאות והתמיכות החודשיות שמקבלים משקי בית חרדיים עומד על 3,256 שקלים, לעומת פחות מ-2,000 שקלים בחודש בשאר המגזרים. הפער בין החרדים לשאר הקבוצות בהיקף התמיכות נובע ברובו מכספים ממוסדות שאינם ביטוח לאומי (המקור למרבית התמיכות בשאר המגזרים): משרד הרווחה, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות היהודית וישיבות תורניות. היקף התמיכות ממוסדות אלו במשק בית חרדי הוא 1,331 שקלים בחודש בממוצע. סך התמיכות החודשיות שמקבל משק בית חרדי ממוצע – 3,256 שקלים.

H SNR 2014 Fig 1

  • אף שלא חל שינוי משמעותי במחירי הדירות שרכשו משקי בית חרדיים בעשור האחרון, החזר המשכנתא הממוצע שלהם גדלו ב-72% במונחים ריאליים, וגם שיעור בעלי המשכנתאות בקרבם עלה באופן משמעותי. מכיוון שהמשאבים הכלכליים במגזר החרדי הידלדלו משמעותית בעשור האחרון, כיום הם נאלצים לקחת הלוואות גבוהות בהרבה מבעבר כדי לקנות דירה באותו המחיר.
  • בשנים 2012–2003 שיעור רוכשי הדירה למגורים היה דומה בקרב משקי בית חרדיים ומשקי בית יהודיים לא-חרדיים. לעומת זאת, שיעור רוכשי הדירה שאינה למגורים (שעשויה לשמש להשקעה או למגורי הילדים) אצל החרדים הוא יותר מכפול משיעור זה אצל יהודים לא-חרדים. ההשקעה החודשית הממוצעת בנדל"ן של משקי בית חרדיים קפצה בין 2007-2012 מ-1,374 שקלים ל-3,190 שקלים, בהשוואה לעלייה מ-1,407 שקלים ל-1,847 שקלים אצל יהודים לא-חרדים.

שוק הדיור בישראל ד"ר נעם גרובר (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • עליית המחירים בשנים האחרונות בשוק הדיור בישראל הייתה מהירה: מאפריל 2007 עד יולי 2013 עלו המחירים ב-53% במונחים ריאליים. עלייה זו נובעת מגידול בביקוש מחד גיסא, בעיקר עקב ריבית נמוכה ומיסוי מועדף, ומהיצע קשיח מאידך גיסא, הנובע מהביורוקרטיה הסבוכה של תהליך הבנייה, מניגוד עניינים מובנה במישור של הרשויות המקומיות ומהשכיחות הגבוהה של הדיור המשותף בישראל המהווה מחסום להתחדשות עירונית
  • למרות עליית המחירים בשנים האחרונות, שיעור משקי הבית שאין בבעלותם דירה דווקא ירד מ-27.7% ב-2006 ל-26.5% ב-2012. עם זאת, שיעור משקי בית שבבעלותם שתי דירות או יותר עלה  כמעט פי ארבעה, ממצא המשקף את התרחבות פעילותם של משקיעים בשוק הנדל"ן.
  • שיעור משקי הבית הצעירים בגילי 34–25 שאין בבעלותם דירה עלה מכ-43% ב-2003 ל-54% ב-2012. מנגד, שיעור גילאי 65 ומעלה שאין בבעלותם דירה נמצא דווקא בירידה.

H SNR 2014 Fig 2

  • יש מתאם ברור בין מחירי הדירות ובין מספר התחלות הבנייה בישראל. בתחילת שנות האלפיים ניכרה נפילה חדה בהתחלות הבנייה – ירידה של כ-1,000 התחלות בחודש. המספר נותר נמוך עד התאוששות מחירי הדירות ב-2008 ואז החל מספר התחלות הבנייה לגדול, ושב לרמתו מתחילת שנות האלפיים. מגמת העלייה נעצרה, ואף התהפכה, באמצע 2011.
  • הקמת בניין בישראל אורכת בממוצע 13 שנה, מהן הבנייה דורשת שנתיים בלבד ושאר 11 השנים מושקעות בביורוקרטיה, בהנחה שהתכניות אכן מאושרות לבסוף. בולטים באורכם שלבי האישור בוועדה המחוזית (חמש שנים בממוצע) ובוועדה המקומית (שלוש שנים בממוצע). לשם השוואה, ברוב מדינות האיחוד האירופי פרק הזמן המרבי לקבלת היתר בנייה הוא בין 8 ל-12 שבועות.
  • צפיפות המחיה בישראל גבוהה ומתבטאת במספר נמוך מאד של חדרים לאדם בהשוואה בין-לאומית, אפילו לעומת מדינות בעלות צפיפות אוכלוסין גבוהה יותר. מתוך 36 מדינות שנבדקו רק ב-5 מדינות ממוצע החדרים לאדם הוא נמוך יותר מאשר בישראל.

תמונת המאקרו ושוק העבודה 

רפורמה בשוק העבודה של ישראל ואופציית ה-Flexicurity פרופ' דן בן-דוד (מנהל מרכז טאוב) וליאורה בוורס (מנהלת תחום מדיניות במרכז טאוב)

  • בהשוואה של מדדים כלכליים וחברתיים בין דנמרק לישראל, בדנמרק שיעור התעסוקה של גברים בגילי העבודה העיקריים (35 עד 54) גבוה ב-8% מבישראל, פריון העבודה גבוה ב-63% מבישראל והשכר השנתי הממוצע גבוה ב-57%. יתרה מזאת, אי השוויון בהכנסות פנויות בדנמרק נמוך בשליש ושיעור העוני בהכנסות פנויות נמוך ב-62%.
  • מדינות ה-Flexicurity (מדינות שמונהגת בהן מדיניות Flexicurity, המקנה למעסיקים גמישות גבוהה יחסית בהעסקה ובפיטורים של עובדים, ובה בעת מעניקה לעובדים רשת ביטחון כלכלית ומגבירה את אפשרויות התעסוקה שלהם) נהנו בעקביות משיעור התעסוקה הגבוה ביותר בקרב כל קבוצות המדינות המפותחות מתחילת שנות השמונים. שיעור התעסוקה בישראל היה בתחתית הרשימה באופן מתמיד לצד המדינות הים תיכוניות, עד השנים האחרונות.

H SNR 2014 Fig 3

  • הפרק מציע רפורמה בשוק העבודה המבוססת על יתרונות ה-Flexicurity שניתן ליישם בישראל.

מגמות באי שוויון בשכר העבודה בישראל פרופ' איל קמחי (סגן מנהל מרכז טאוב) וקיריל שרברמן (חוקר במרכז טאוב)

  • פער השכר בין האחוזון ה-90 לאחוזון ה-50 בישראל גבוה בהרבה מבשאר מדינות ה-OECD.
  • פער השכר בין האחוזון ה-50 לאחוזון ה-10 הצטמצם באופן חד בין 1997 ל-2011. אם ב-1997 ישראל הובילה בין מדינות ה-OECD בפער זה, הרי שעד 2011 חמש מדינות אחרות הגיעו לפערי שכר גדולים יותר מבישראל בחלק התחתון של ההתפלגות.
  • עשירוני 8–7 של התפלגות השכר הם הנפגעים העיקריים מהשינויים בשוק העבודה בשנים 2011–1997. שכרם עלה בשיעור נמוך יחסית לבעלי שכר נמוך ולבעלי שכר גבוה, ועקב כך נעשתה התפלגות השכר מקוטבת יותר. אם עשירוני 8–6 הם מעמד הביניים של השכירים, המסקנה היא שהפער בין מעמד הביניים למעמד הנמוך הצטמצם, בעוד שהפער בין מעמד הביניים למעמד הגבוה התרחב.

H SNR 2014 Fig 4

  • במשלחי יד המתאפיינים בשכר נמוך ובאלה המתאפיינים בשכר גבוה גדל היקף שעות העבודה יחסית למשלחי היד המתאפיינים בשכר בינוני. למעשה יש טווח רחב של עובדים ממעמד הביניים – הממוקמים במרכז התפלגות השכר – שנפגעו מהשינויים בשוק העבודה עקב ירידה יחסית בשכר ובמספר שעות העבודה שלהם.
  • פערי השכר בין בעלי 16 שנות לימוד ויותר לבעלי השכלה תיכונית לכל היותר עלו מ-83% ב-1997 ל-88% ב-2011. התמורה להשכלה גבוהה יותר לגברים מאשר לנשים, ועלתה אצל גברים בלבד. התמורה להשכלה במשלחי יד בשכר נמוך גדלה, בעוד שבמשלחי יד בשכר גבוה יותר היא ירדה. כלומר, השכלה גבוהה הופכת לבעלת ערך כלכלי גם בקרב עובדים במשלחי יד בשכר נמוך.
  • בתחילת העשור הקודם ההכנסה מעבודה הייתה כשני שלישים מההכנסה הלאומית בישראל. מ-2001 נתח העבודה בהכנסה הלאומית ירד, עד כדי 62% ב-2011. דהיינו, חלק קטן יותר מההכנסה מגיע לעובדים וחלק גדול יותר מגיע לבעלי ההון. ההכנסה מהון מרוכזת בידי העשירונים העליונים, עובדה המחריפה את הקיטוב הקיים בשוק העבודה.

הכלכלה השחורה בישראל ד"ר נעם גרובר (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • ממדי הכלכלה השחורה בישראל מוערכים ב-20% מהתמ"ג, שיעור כפול מאשר במדינות המפותחות. ההערכה היא שצמצום ממדי הכלכלה השחורה במחצית יניב למדינה הכנסות בהיקף של 4–3 אחוזי תמ"ג, שהם כ-40–30 מיליארד שקלים.
  • הטבות המס שמקנה החוק מוטות מאוד לטובת חברות גדולות. למשל, ארבע החברות הגדולות ביותר (מתוך 829 מפעלים מועדפים), קיבלו כ-60% מההטבות. העשירון העליון של החברות (לפי הכנסה) משלם מס חברות בשיעור של 6.8%, פחות ממחצית ממה שמשלם העשירון התחתון (17.6%). החברות הגדולות מנצלות את יכולת המיקוח שלהן מול המדינה ומשלמות פחות מסים ביחס להטבות, עד כדי כך שתקבולי המס המתקבלים מהן נמוכים מעלות ההטבות הניתנות להן. מדיניות המיסוי בישראל מחמירה עם העסקים הקטנים הרבה יותר מאשר עם הגדולים, ואפליה זו עשויה להוות הצדקה בעיני הציבור לנורמה של העלמת מס.
  • השוואה בין-לאומית של נטל המס (מע"מ/מס קניה, מס חברות ומס דיווידנד) כאחוז מכלל ההכנסה, מראה כי שיעור המס הכולל לעסקים קטנים בארץ גבוה יחסית למדינות המערב – כ-58%, בעוד שממוצע ה-OECD  עומד על כ- 51.5%.

H SNR 2014 Fig 5

  • ב-2012 נדרשו לחברה בישראל 235 שעות עבודה בממוצע (כ-20 שעות בחודש) כדי להשלים את הליך תשלום המסים, לעומת 163 שעות בממוצע באיחוד האירופי, 175 שעות בארצות הברית, ופחות מ-100 שעות במדינות מסוימות באירופה. נטל ביורוקרטי זה מכביד יותר על עסקים קטנים, שכן עלות הביורוקרטיה גבוהה ביחס להכנסותיהם ובעיקר ביחס לרווח שלהם.
  • רשות המסים לא מציבה יעדים לאכיפה או שירות ואינה מתנהלת בשקיפות תקציבית, וככל הנראה מקצה פחות מ-1% מתקציבה עבור אכיפה. לאור זאת, אין פלא שהאכיפה מקלה ומוגבלת וגם הענישה לא מספקת הרתעה.
  • במדינות ללא חובת דיווח כללית שיעור חלקה של הכלכלה השחורה מהתמ"ג גבוה יותר בממוצע, כ-21% לעומת 16.5% במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. עלות הגבייה הממוצעת כאחוז מההכנסה ממסים נמוכה יותר במדינות שיש בהן חובת דיווח כללית. כלומר, הנתונים אינם תומכים בטענת רשות המסים כי החלת חובת דיווח כללית כרוכה בהכרח בעלות גבוהה יותר.

חינוך

שילוב יהודים וערבים בבתי ספר בישראל ד"ר אורי שויד, פרופ' יוסי שביט (ראש תכנית המדיניות החינוך במרכז טאוב), מייסלון דלאשה ומורן אופק

  • מספר התלמידים בבתי ספר מעורבים (הכוללים יהודים וערבים) גדל ב-59% בשנים 2013–2003. באותה תקופה גדל מספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם ערבים ב-9%, ומספר התלמידים בבתי הספר שאין בהם יהודים גדל ב-33%. באוכלוסיית בתי הספר המעורבים שיעור תלמידי החטיבה והתיכון גדול יותר, וגדל מ-52% מהלומדים במסגרות אלו ב-2003 ל-58% ב-2011.
  • החינוך המיוחד הוא חלק משמעותי מבתי הספר המעורבים: בקרב בתי הספר המעורבים העבריים שבהם לומדים עד 5% ערבים (228 בתי ספר), 49 הם מוסדות לחינוך מיוחד. בקרב בתי הספר העבריים ששיעור תלמידים הערבים בהם הוא בין 6% ל-50%, בתי הספר של החינוך המיוחד הם הרוב. מבין בתי הספר הערבים שיש בהם תלמידים יהודים, כרבע מוגדרים כחינוך מיוחד.
  • ניתוח בתי הספר המעורבים (ללא החינוך המיוחד) לפי הרמה הסוציו-אקונומית של היישוב מראה כי הם נפוצים ביישובים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה. באשכולות הנמוכים ביותר שבהם רוב היישובים הם ערביים או חרדיים, אין בית ספר מעורב אחד. באשכולות 4–3 לומדים כ-4% מהתלמידים בבתי ספר מעורבים, ובאשכולות 9-10 שיעור הלומדים בבתי ספר מעורבים הוא הגדול ביותר – כ-10% מהתלמידים. למעשה, בתי הספר המעורבים מתרכזים בעיקר ביישובים מאשכולות סוציו-אקונומיים 5 ומעלה. חשוב לציין שהעירוב נפוץ בעיקר בשכונות החלשות ביישובים השונים.

H SNR 2014 Fig 6 מגמות בהתפתחות מערכת החינוך נחום בלס (חוקר בכיר במרכז טאוב)

  • גידול תקציב החינוך ב-2008-2013 אפשר את הקטנת גודל הכיתה הממוצע – הגידול במספר הכיתות היה גדול מהגידול במספר התלמידים. בחטיבת הביניים היה גידול בולט במספר הכיתות (18%), שהביא לירידה של 11% בגודל הכיתה הממוצע. ממוצע התלמידים בכיתה בחטיבה העליונה באותן שנים ירד ב-5%.

H SNR 2014 Fig 7

  • ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל השתפרו: לפי נתוני 2013 לא רק ששיעור הזכאות לבגרות עלה לשיעור של 53.4% מקבוצת הגיל הרלוונטית (לראשונה מאז קום המדינה), אלא גם שיעורי הלמידה וההגשה לבגרות עלו ביותר מ-3%, הישג רב משמעות כשמכלילים  את הקבוצות החלשות באוכלוסייה.
  • תלמידי ישראל שיפרו את הישגיהם במבחנים הבין-לאומיים (במבחנים האחרונים של PISA, TIMSS ו-PIRLS). כשמשווים את הישגיהם להישגי תלמידים בכלל המדינות שהשתתפו בכל אחד מהמבחנים, מתקבלת תמונה חיובית באשר להתקדמותה של ישראל, הן מבחינת ממוצע הציונים והן בהפחתת שיעור התלמידים החלשים והגדלת שיעור החזקים.
  • שיעור הנבחנים בבחינת הבגרות ברמת 5 יחידות במתמטיקה ירד מ-20% ב-2006 ל-13% ב-2011. גם שיעור הנבחנים ב-4 יחידות מתמטיקה ירד בשנים הללו, מכ-29.5% ל-26.5%. שיעור הנבחנים ב-3 יחידות עלה ב-10% בהתאמה.יש לראות נתון זה על רקע הגידול הניכר בחלקם של התלמידים מרקע חברתי כלכלי חלש מכלל אוכלוסיית התלמידים הלומדת ביב'.
  • השימוש בתוספת התקציבית למערכת החינוך בין 2005 ל-2013 היה דיפרנציאלי באופן שפיצה במקצת על האפליה המתמשכת.בחינוך היסודי התקציב לכיתה היה גבוה יותר בחינוך הערבי כבר ב-2005, אך התקציב לתלמיד היה נמוך יותר משמעותית (הסיבה לכך היא שגודל הכיתה הממוצע בחינוך הערבי היה גבוה בהרבה). אמנם בחינוך היסודי התוספת לפי כיתה בחינוך הערבי הייתה דומה לתוספת בחינוך היהודי, אך מכיוון שהכיתות בחינוך הערבי קטנו, בבחינת ההקצאה לתלמיד מגלים שבחינוך הערבי זו גדלה הרבה יותר (45% בחינוך הערבי לעומת 25% בחינוך היהודי). תהליך דומה התרחש בחינוך העל-יסודי, אך אף על פי שברמת חינוך זו ההקצאה לתלמיד בחינוך הערבי גדלה בשיעור גבוה יותר, היא עדיין נמוכה יותר מההקצאה לתלמיד בחינוך העברי.

עוני ורווחה חברתית

עוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל פרופ' חיה שטייר וחיים בלייך (חוקר במרכז טאוב)

  • שיעור העוני בקרב המבוגרים (ישראלים שעברו את גיל הפרישה) נמצא בירידה לאורך זמן, לעומת העלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה, וזאת בעיקר בזכות הפנסיה – שיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה נמוך ביותר. למרות זאת, בהכנסה פנויה (אחרי מסים והעברות), 1 מכל 6 משקי בית מבוגרים בישראל נמצא מתחת לקו העוני.

H SNR 2014 Fig 8

  • בחינת עומק העוני – הפער בין הכנסתם הממוצעת של משקי הבית העניים ובין קו העוני – מגלה שב-2011 ההכנסה הממוצעת של משקי הבית העניים שיש בהם מבוגרים הייתה נמוכה בכ-24% מקו העוני, לעומת הכנסה ממוצעת הנמוכה ב-36% מקו העוני של משקי בית עניים בלי מבוגרים. אולם, עומק העוני בשתי הקבוצות עלה ומצב המבוגרים העניים חמור כיום בממוצע יותר מבעבר.
  • בחלוקה לקבוצות אוכלוסייה מתברר כי שיעור העוני בקרב הערבים המבוגרים הוא הגבוה ביותר – כמעט 60% מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לכ-18% מיוצאי ברית המועצות, ו-11% בלבד בקרב יהודים ישראלים ותיקים(שנולדו בישראל או עלו לפני 1990). בעשורים האחרונים שיעור העוני בקרב הוותיקים ירד, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות. אך בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעור העוני גבוה ויציב – כ-50% במרבית השנים מאז 1997 ועד היום, לרבות שיעור שיא של 60% ב-2010.
  • כשני שלישים מהמבוגרים היהודים הוותיקים נהנים מהכנסה מפנסיה. רק 20% מעולי ברית המועצות המבוגרים מקבלים פנסיה – אך שיעור זה מצוי בעלייה. פחות מ-15% מהערבים המבוגרים מקבלים פנסיה, בשל הקשיים המתמשכים של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה.
  • בקרב מבוגרים יוצאי ברית המועצות המתגוררים במשק בית בראשות קשיש, התשלומים  מהמדינה והמסים מצמצמים את שיעור משקי בית העניים ב-76%, ואצל מבוגרים מקבוצות אלו המתגוררים במשקי בית בראשות צעירים הצמצום עומד על 85%. בקרב הוותיקים הצמצום בעקבות התמיכות והמסים מגיע ל-69% במשקי בית בראשות פרטים בגיל העבודה ו-67% במשקי בית בראשות מבוגרים, ואילו אצל הערבים הצמצום נמוך באופן ניכר בשני סוגי הסדרי המגורים – 23% במשק בית בראשות קשיש ו-32% בלבד במשק בית בראשות צעירים. 
  • הסדרי המגורים, בייחוד בקרב אוכלוסייה התלויה לחלוטין בקצבאות המדינה, משפיעים על סיכוייהם של מבוגרים בגיל הפרישה להימצא מתחת לקו העוני. לאלו המתגוררים במשק בית בראשותם יש סיכויים גבוהים יותר להיות עניים מאשר הסיכוי לעוני בקרב מבוגרים המתגוררים במסגרת משפחות מורחבות, כלומר במשקי בית בראשות צעירים בגיל העבודה.

תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת בישראל שגית אזארי-ויזל (חוקרת במרכז טאוב) ופרופ' חיה שטייר 

  • סך התקציב המוקצה לקשישים גדל מכ-19.8 מיליארד שקלים ב- (במחירי 2012) 2005 לכ-25.9 מיליארד שקלים ב-2012, אך אם בוחנים בפירוט את הסיוע המוענק בתכניות השונות ניתן לראות שחיקה תקציבית בחלק מהן, לדוגמ