Category Archives: Social Welfare @he

סיוע חומרי לאנשים החיים בעוני: סקירה היסטורית ומגמות נוכחיות

כמעט חמישית מהמשפחות בישראל חיות בעוני, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. בעשורים האחרונים חלו שינויים בתפיסת העוני בישראל ובדרכי ההתמודדות איתו. השנים שמאז תחילת המאה מתאפיינות בירידה חדה בנדיבותה ובנגישותה של קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, המהווה רשת ביטחון למשפחות החיות בעוני, ואילו התקציב הממשלתי המיועד לסיוע חירום למשפחות החיות בעוני נותר יציב למדי.

לצד קצבאות הביטוח הלאומי, בעשור האחרון נעשו ניסיונות להציע למשפחות החיות בעוני תוכניות טיפול מקיפות, הכוללות סיוע חומרי מהמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. אחד הביטויים לכך הוא פיתוח תוכנית הדגל של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים – "נושמים לרווחה".

מגמות במדיניות ביחס לעוני ובהענקת סיוע חומרי

כיום הסיוע למשפחות החיות בעוני מוענק בעיקר באמצעות קצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, וסכום קטן יותר, המיועד למימון סיוע חירום, מוענק במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

מאז תחילת המאה השתנתה הגישה הרווחת לטיפול בעוני בישראל ממודל של "מרווחה לתעסוקה" לגישה המבוססת על השקעה חברתית ועל עבודה סוציאלית מודעת-עוני.

  • חוסר היציבות הכלכלית בתחילת שנות האלפיים התבטא בצמצום חד של סכומי הקצבה ובהקשחת תנאי הזכאות לקבלתה. עקב כך שיעור הזכאים לקצבה ירד מ-8 ל-3 אחוזים בלבד מכלל המשפחות עד שנת 2017.
  • כמו כן, בתחילת שנות האלפיים הואצה מגמת מיקור החוץ של שירותים חברתיים לארגוני חברה אזרחית ולחברות עסקיות.
  • בשנת 2004 הושקה התוכנית "מרווחה לעבודה", במטרה לעודד את השתתפות האוכלוסייה החיה בעוני בשוק העבודה, אולם היא הופסקה לאחר תקופת ניסיון מצומצמת.
  • בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 גבר העיסוק הציבורי ברווחה חברתית. אחד הביטויים לכך היה ייסוד הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). המלצות הוועדה נגעו בתחומי החינוך, הדיור והתעסוקה, ונועדו לחזק את ההון האנושי של משפחות החיות בעוני.
  • בסביבות 2010 התפתחה הפרדיגמה "עבודה סוציאלית מודעת-עוני", המבססת את השיח בנושא עוני על זכויותיהן של המשפחות. גישה זו הכשירה את הקרקע למימושה של התוכנית המקיפה "נושמים לרווחה".

תוכנית "נושמים לרווחה"

"נושמים לרווחה" מופעלת מאז 2015. התוכנית בנויה משני רכיבים עיקריים: (א) מרכזי עוצמה – מרכזים קהילתיים שמתמקדים במיצוי זכויות סוציאלית והפעלת תוכניות תעסוקתיות וקהילתיות; (ב) תוכנית ליווי אינטנסיבית למשפחות הנמשכת שנתיים, וכוללת סל מענים גמיש והתערבות של עובדים סוציאליים.

עלות התוכנית היא 100 מיליון שקלים בשנה. מדי שנה מוענקים לכל משפחה המשתתפת בתוכנית 8,000 שקלים לצרכים שונים, בהתאם לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים ובשיתוף המשפחה.

  • עד סוף 2018 טופלו במסגרת התוכנית כ-5,700 משפחות, מתוכן כ-41 אחוזים מהמגזר הערבי והבדואי, ו-44 אחוזים מהצפון.
  • כ-40 אחוזים מהמשפחות המטופלות הן בנות ארבעה ילדים ומעלה וכ-64 אחוזים מהמשפחות היהודיות (לא כולל חרדים) הן חד-הוריות.
  • ההורים במרבית המשפחות הם בעלי 12 שנות לימוד, 17 אחוזים בעלי השכלה גבוהה וכ-27 אחוזים בעלי השכלה נמוכה מתיכונית.
  • רוב משתתפי התוכנית מועסקים, אולם הכנסתם נמוכה והקצבאות הן מקור מרכזי למחייתם.
  • כ-70 אחוזים מהמשפחות בתוכנית דיווחו על קיום חוב, וסביר להניח שזהו אף דיווח חסר.

נראה שהסל משמש את המשפחות בכמה תחומים: צורכי הבית, תעסוקה, תשלום חובות ועוד. אולם לא כל המשפחות משתמשות במלוא הסכום המוקצה להן במסגרת הסל, ונראה כי יש הבדלים גדולים ביניהן בשימושים בכספי הסיוע.

  • גובה השימוש בסל בשנה הראשונה לתוכנית הדו-שנתית עמד בממוצע על כ-4,200 שקלים בלבד, מעט יותר ממחצית הסכום המוקצה. המשתתפים שהצטרפו לתוכנית ב-2017 השתמשו בסכום גבוה יותר.
  • כ-42 אחוזים מסכום הסל משמשים את המשפחות למימון צורכי הבית (חשמל, ריהוט ומוצרים לבית), כ-28 אחוזים עבור עידוד תעסוקה (מימון הכשרות וייעוץ), וכ-10 אחוזים עבור תשלום חובות.
  • בקרב משפחות ערביות ניכר שימוש רב בכספי הסל לצריכת מוצרי חשמל ואבזור הבית. סעיף שימוש זה בולט במיוחד בקרב משפחות בדואיות, המוציאות כ-50 אחוזים מסל המענים על צורכי הבית.
    התפלגות השימוש בכספי הסיוע לפי תחומים וקבוצות אוכלוסייה

עצם קיומם של הבדלים אלו בין המשפחות באופני מימוש הסיוע מצביע על הצורך בשמירה על הגמישות של סל המענים, כך שיוכל להיות מענה אמיתי לצרכים השונים של המשפחות המשתתפות בתוכנית.

 

 

למה יש בישראל כל כך הרבה ילדים?

שיעור הפריון בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה – הנתון הגבוה ביותר ב-OECD, העולה כמעט בילד אחד על השיעור במדינות הבאות בדירוג (טורקיה ומקסיקו). במבט היסטורי, שיעור פריון דומה נרשם בארצות הברית בתקופת הבייבי-בום באמצע שנות השישים; באיטליה – ב-1931; בגרמניה – ב-1914; בבריטניה – ב-1908; ובצרפת לפני כ-120 שנה, ב-1889.

Heb graphשיעור הפריון בישראל גבוה לא רק בהשוואה למדינות מפותחות, אלא גם ביחס למדינות מתפתחות. למעשה, למרות ההבדלים הגדולים בין ישראל וביניהן בתחומים אחרים – ובהם מדד התמ"ג לנפש – מבחינת הפריון, המדינות הדומות ביותר לישראל הן שכנותיה הגאוגרפיות: מצרים וסוריה.

נהוג להזכיר שני גורמים המעודדים את הפריון הגבוה בישראל: ההיבט התרבותי, הנעוץ בחוויות ההיסטוריות של העם היהודי, והיבט המדיניות, המקל על נשים לשלב בין עבודה לחיי משפחה (כמו ימי מחלת ילד, שעת הנקה ומשרת אם). אולם הקישור בין הגורמים הללו לפריון הגבוה מאבד מתוקפו כאשר משווים את שיעורי הפריון של יהודים בישראל לשיעור בקרב יהודים במדינות אחרות בעולם. אף על פי שהם חולקים את אותה ההיסטוריה, הפריון בקרב יהודים בכל מדינה אחרת בעולם נמוך יותר במידה ניכרת – לרבות בקרב יהודים החיים במדינות אירופה, שמדיניות הרווחה בהן נדיבה יותר מזו שבישראל.

עוד טענה רווחת היא שהפריון הגבוה בישראל נובע משיעורי פריון גבוהים במגזרי אוכלוסייה מסוימים, למשל בקרב נשים חרדיות. ואכן, בקרב אוכלוסייה זו שיעור הפריון הכולל גבוה וניצב על כ-7 ילדים לאישה. עם זאת, העלייה שחלה בפריון בישראל בשני העשורים האחרונים נבעה במידה רבה דווקא מהעלייה בפריון באוכלוסייה החילונית והמסורתית. שיעור הפריון הכולל באוכלוסיות אלו עולה על 2.2 ילדים לאישה, נתון שגם הוא גבוה יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD. בקרב האוכלוסייה הערבית, מגמות הפריון תואמות את אלו שניכרות בעולם המפותח: צמצום ניכר מאז שנות השישים, הנלווה לעלייה ברמת ההשכלה ובשיעורי השתתפות בשוק העבודה בקרב נשים. אם כן, הפריון בישראל עלה בשני העשורים האחרונים אף על פי שהפריון בקרב חרדים נותר יציב ובקרב ערבים הצטמצם מאוד.

נוסף לגובהו, הפריון בישראל יוצא דופן ביחס לעולם בכך שהנורמות לעידוד הילודה ניכרות בקרב כל רמות ההשכלה והדתיוּת במדינה, וגם בכך שהעלייה בפריון התחוללה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה וברמות ההשכלה של נשים, לפחות בקרב האוכלוסייה היהודית. בהשוואה בין-לאומית אלו דפוסים מאוד בלתי שכיחים. למשל, נשים ישראליות יולדות ילדים רבים יותר אף שגיל הילודה שלהן מאוחר יותר, ושעות העבודה שלהן רבות יותר, מנשים במדינות אחרות. שיעורי התעסוקה של נשים יהודיות לא-חרדיות גבוהים יותר מבכל מדינה אחרת ב-OECD, למעט איסלנד. ברחבי העולם הן העלייה בגיל הלידה הראשונה הן עלייה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה קשורים לירידה בפריון, אולם כאמור בישראל זה לא המצב.

נוסף על כך, כמעט בכל מדינה מפותחת נשים משכילות יותר יולדות פחות ילדים מנשים בעלות השכלה נמוכה יותר, אולם בישראל מספר הילדים הממוצע בקרב נשים בנות 40 בעלות תואר אקדמי זהה למספר הילדים של בנות גילן שיש להן השכלה תיכונית.

במידה רבה הסיבות לפריון הגבוה בישראל נותרו בגדר תעלומה. על כל פנים, נתונים אלו ימשיכו להשפיע על החברה הישראלית. התוצאה הישירה של דפוסי הפריון במדינה היא ששיעור גבוה של ילדים נולדים למשפחות מבוגרות יותר ומשכילות יותר ביחס למדינות מפותחות אחרות, ויש לכך השלכות על המדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. הורים מבוגרים יותר נוטים להיות מבוססים ויציבים יותר מבחינה כלכלית, ועובדה זו צפויה להשפיע על נתוני ילדיהם במגוון תחומים – ולרמת ההשכלה של ההורים יש השפעה עקיפה על ההישגים של ילדים אחרים החיים באותו אזור מגורים, כך שאפשר לצפות שלריבוי ההורים המשכילים תהיה השפעה כוללת חיובית. כאשר קובעי מדיניות מתכננים את העתיד, עליהם להביא בחשבון אפוא את דפוסי הפריון יוצאי הדופן במדינה.

תקציר: עמותות בתחום הרווחה בישראל – תמונת מצב

עמותות וארגונים ממלאים תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. המחקר, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית,  ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל…

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא".

לקריאת המחקר המלא לחצו כאן

תקציר: הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

כיצד משקי בית בישראל נקלעים לחובות? בשל הקושי להעריך את עומק החובות בפועל בשל מגבלות נתונים, אפשר למדוד בהקשר זה את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי וסוג ההוצאות על דיור (למשל שכירות או תשלומי משכנתה).

להמשך קריאה לחצו על "להורדת הפרסום המלא"

לקריאת המחקר המלא לחצו על "מחקרי מדיניות"

מערכת הרווחה: מבט-על

נתוני ההוצאה על רווחה בשנים האחרונות, וכן החלטות הממשלה בתחומים הנוגעים לרווחתם ולביטחונם הסוציאלי של תושבי המדינה, מצביעים על שתי מגמות עיקריות במערכת הרווחה בישראל: יציבות ארוכת שנים בכל הקשור לרמת ההוצאה החברתית ולמידת האפקטיביות של ההתמודדות עם עוני ואי שוויון, ולצידה – נטייה להדגיש רכיבים של תפיסת "ההשקעה החברתית" בפעולות מדינת הרווחה.

ההוצאה החברתית

מאז שנות האלפיים ההוצאה על ביטחון סוציאלי ועל רווחה חברתית כשיעור מהתמ"ג נותרה די יציבה, וכך גם תחולת
העוני בישראל. המגמה הכללית בתקופה זו היא ששיעור המשפחות החיות בעוני ורמת אי השוויון בין תושבי המדינה נותרו מהגבוהים מבין מדינות ה-OECD.

Welfare expen as percent of GDP HEB

  • ההוצאה החברתית (הכוללת את הוצאות הממשלה על חינוך, בריאות ורווחה) עמדה בשנת 2017 על כ-223 מיליארד שקלים – גידול של 18 מיליארד שקלים בהשוואה לשנת 2016.
  • במונחים כספיים ההוצאה על רווחה בלבד גדלה בשנה זו בכ-9 אחוזים, ועמדה בשנת 2017 על כ-110 מיליארד שקלים. מקורו של גידול זה בעיקר בהוצאה על תוכנית "חיסכון לכל ילד" של המוסד לביטוח לאומי, ובגידול בתקציבים של משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים ושל משרד השיכון.
  • בפברואר 2018, לאחר מחאת ארגוני הנכים, הועלו קצבת הנכות הכללית וכן תקרת הדיסריגארד (ההכנסה המרבית שאדם
    עם מוגבלות יכול להרוויח מעבודה מבלי לפגוע בזכאות לקצבה): מ-2,800 ל-3,700 שקלים.באופן רשמי אימצה הממשלה את המלצות הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף), אולם הדבר לא הביא לשינוי ניכר במדיניות ביחס לעוני.

    • תוספת ההוצאה בשנת 2017 עבור כלל התחומים שנכללו בהמלצות הוועדה הסופיות (לעומת ההוצאה בשנת 2014) עומדת על כ-3.6 מיליארד שקלים – 48 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת (7.4 מיליארד שקלים בשנה).
    • אמנם חלק ניכר מהמלצות הוועדה אומץ מבחינה עקרונית, אולם בפועל התקצוב החסר של ההמלצות, לצד הימנעות הממשלה מיישום המלצות מרכזיות אחרות, פגעו באפקטיביות שלהן בהתמודדות עם בעיית העוני.

יישום מדיניות של השקעה חברתית

לגישת ההשקעה החברתית במדיניות רווחה יש שלושה רכיבים מרכזיים:

  1. "זרימה": הקלה של הכניסה לשוק העבודה והיציאה ממנו בעבור קבוצות שונות
  2. "מלאי": שיפור מתמיד באיכות ההון האנושי ובמיומנויות התושבים
  3. "בולמי זעזועים": יצירת רשת ביטחון לקבוצות אוכלוסייה פגיעות. בשנים האחרונות נקטה ישראל צעדים אשר נועדו בעיקרם לחזק את רכיבי המלאי והזרם בתפיסת ההשקעה החברתית, אולם לא נעשה מאמץ לשכלל את הרכיבים הנכללים בהגדרה "בולמי זעזועים".
  4.  Social investment areas HEB
    • חיסכון לכל ילד: תוכנית "חיסכון לכל ילד", אשר הסכום שהוקצה לה עמד בשנת 2017 על 4.2 מיליארד שקלים, מבקשת להקל על צעירים את המעבר להשכלה ולשוק העבודה. התוכנית נועדה לחזק את ההון האנושי בקרב אוכלוסיות מוחלשות ולסייע לניידות החברתית שלהן בעתיד.
    • מעונות יום: במסגרת אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג, ההוצאה של האגף למעונות יום ומשפחתונים כמעט הוכפלה בין 2011 ל-2017 ועמדה בשנת 2017 על כ-1.64 מיליארד שקלים. בפרט, ההוצאה המוקדשת לבינוי ולהסבת מבנים למעונות יום גדלה מאוד: מכשני מיליון לכ-260 מיליון שקלים.

    גידול זה משקף את המרכזיות המיוחסת היום במדינות הרווחה לחינוך בגיל הרך ולחשיבות ההתערבויות בגיל זה להגדלת ההון האנושי, במיוחד בקרב ילדים במשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית קשה.

    • תעסוקה: ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העבודה, דהיינו על תוכניות אשר נועדו לעודד את שילובן המיטבי של אוכלוסיות שונות בשוק העבודה, היא מהנמוכות מקרב מדינות ה-OECD. מתוך הוצאה זו החלק המוקדש להכשרות מקצועיות בישראל עומד על 0.06 אחוזים מהתמ"ג – כמחצית מהממוצע במדינות ה-OECD. אמנם בשנים האחרונות הוצאה זו נמצאת במגמת עלייה, אך במונחי תמ"ג לא חלו בה שינויים משמעותיים.תקציבו של האגף להכשרה מקצועית ולפיתוח כוח אדם במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים עלה ב-26 אחוזים בין 2013 ל-2017. נוסף על כך, חלקה של ההוצאה המוקדש להכשרות מקצועיות של מבוגרים עלה על חשבון החלק המוקדש לצעירים, ועמד על 43 אחוזים מתקציב ההכשרות המקצועיות בשנת 2017.

      • מענק עבודה ותוכניות התערבות: אף שלא חלו שינויים מהותיים בגובה המענק הממוצע מאז 2012 (כ-3,700 שקלים לשנה), בשנת 2017 הורחבה הזכאות למענק עבור הורה יחיד, ועקב כך התווספו כ-50,000 זכאים נוספים למענק. נוסף על כך, בשנים האחרונות אפשר לראות מאמצים לקידום תוכניות התערבות דוגמת "נושמים לרווחה" שמפעיל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, במטרה להתמודד עם הדרתן של משפחות החיות בעוני.

         

        אם כן, יש סימנים לכך שהמדינה מבקשת לקדם את תפיסת ההשקעה החברתית: הרחבת מערך החינוך בגיל הרך; הגדלת המשאבים המושקעים בהכשרה מקצועית; הפעלת תוכניות תעסוקתיות הממוקדות במגזרים ספציפיים; תוכניות הוליסטיות שמטרתן לסייע למשפחות החיות בעוני בהשתלבותן בשוק העבודה; והנהגת תוכנית "חיסכון לכל ילד".

        עם זאת, עדיין אין סימן לאימוץ רכיבים מרכזיים אחרים בתפיסה, שמטרתם להבטיח את איכות חייהם של מי שנפלטים משוק העבודה (ואת שילובם המיטבי מחדש בשוק), או לשמש בולמי זעזועים בעבור מי שאינם יכולים להשתלב בשוק זה.

         

דפוסי הפריון יוצאי הדופן בישראל

ידוע שרמות פריון הילודה בישראל גבוהות יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת, ושזהו הגורם העיקרי לגידול האוכלוסייה החריג בגובהו. אולם הפריון בישראל יוצא דופן לא רק בגובהו, אלא גם בכך שניכרות בו נורמות לעידוד ילודה שחוצות מגזרים, רמות השכלה ורמות דתיות שונות – וכן מפני שהעלייה בפריון התרחשה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה והתרחבות ההשכלה בקרב נשים, לפחות באוכלוסייה היהודית.

פריון הילודה: רמות ומגמות

שיעור הפריון הכולל בישראל בשנת 2015 היה 3.1, והוא גבוה במידה חריגה ומעל שיעור ההחלפה – מספר הילדים הממוצע לאישה הנחוץ כדי לשמור על גודל האוכלוסייה, העומד על 2.1).

המגמה הכוללת בעולם ב-150 השנים האחרונות היא ירידה ניכרת בשיעורי הפריון. השינוי הראשון – הידוע בשם "מפנה הפריון" – הוריד את שיעור הפריון הכולל ל-3–2 ילדים לאישה, ובמסגרת "מפנה הפריון השני", שהתרחש בשנות השבעים ירד השיעור אל מתחת ל-2 ילדים לאישה. ישראל היא היחידה מבין מדינות ה-OECD שמפנה הפריון השני לא התרחש בה.

  • שיעור הפריון הכולל בישראל נמצא בראש טבלת ה-OECD וגבוה כמעט ילד אחד יותר מהמדינות הפוריות ביותר אחריה – מקסיקו וטורקיה. שיעור הפריון הכולל בישראל גבוה בהרבה גם מהשיעור במדינות BRICS (ברזיל, הודו, רוסיה, סין ודרום אפריקה), וכן בכלכלות מתפתחות אחרות.
  • למרות ההבדלים הרבים ביניהן, המדינות שישראל קרובה אליהן ביותר מבחינת רמת הפריון הן השכנות הגאוגרפיות שלה – מצרים וסוריה.
    • שיעור הפריון הכולל בישראל מעולם לא ירד אל מתחת ל-2.8 ילדים, ואף עלה ב-0.2 בין 1995 ל-2015. פרט לישראל, בכל המדינות ששיעור הפריון הכולל שלהן עלה על 2.0 בשנת 1995 חלה ירידה בפריון עד שנת 2015. שיעורי הפריון של קבוצות שונות בישראל דומים זה לזה באופן יחסי. העלייה של 0.2 ילדים בשני העשורים האחרונים נובעת במידה רבה מהפריון באוכלוסייה החילונית והמסורתית.
        • בין 1960 ל-2016 ירד שיעור הפריון הכולל של הנוצרים מ-4.7 ל-2.1; הפריון בקרב הדרוזים צנח מ-7.3 ל-2.3 ילדים בשנים 2010–1970; והפריון בקרב המוסלמים צנח גם הוא משיעור המוערך ב-9.2 בשנת 1965 ל-3.3 ילדים 50 שנים לאחר מכן.
          • מאז שנת 2005 רמות הפריון הלאומיות נמצאות במגמת עלייה, אף שהפריון בקרב המוסלמים והדרוזים ירד והפריון בקרב הנוצרים יציב – בגלל עלייה בפריון בקרב יהודים (אמנם הפריון בקבוצה זו ירד במקצת בין 1960 לשנות התשעים של המאה הקודמת, אולם מאז הוא עולה).
            • מאז שנות השמונים של המאה העשרים שיעור הפריון הכולל נע סביב 7 ילדים לאישה בקרב חרדים, וסביב 2.5 לאישה בקרב חילונים ומסורתיים המגדירים עצמם כלא-דתיים. אולם הפריון באוכלוסייה החרדית בשנים 2013–2007 היה מעט נמוך יותר מהפריון באמצע שנות התשעים, ואילו הפריון בקרב האוכלוסייה היהודית שאינה חרדית עלה מאז שנות התשעים.
              • גם בקרב הנשים היהודיות המזדהות כחילוניות וכמסורתיות שיעור הפריון הכולל מעולם לא ירד מ-2.2, כך שהוא גבוה יותר משיעור הפריון הכולל בכל המדינות האחרות ב-OECD.
                פריון תרשים 1

דפוסי הפריון הייחודיים בישראל

הפריון בישראל יוצא דופן בכמה מאפיינים, לרבות שיעורי הפריון מחוץ לנישואים, הגיל בעת הלידה הראשונה, מאפייני הנשים החיות ללא ילדים והקשר בין פריון לרמות ההשכלה.

פריון מחוץ לנישואים

  • ב-OECD ובמדינות מפותחות נוספות יש מתאם חיובי בין שיעור הפריון הכולל לשיעור הילדים הנולדים מחוץ למסגרת הנישואים. אולם בישראל מתאם זה אינו מתקיים: למרות שיעור הפריון הגבוה במדינה, שיעור הפריון מחוץ לנישואים הוא אחד הנמוכים בעולם (פחות מ-10 אחוזים, לעומת כ-40 אחוזים בממוצע ב-OECD). עם זאת, שיעור זה נמצא במגמת עלייה: מ-3 אחוזים בשנת 2000 ל-5 אחוזים ב-2016 בקרב נשים בנות 39–25, ו מ-7 ל-17 אחוזים מבין כלל הלידות של בנות 40 ומעלה.

  • גיל בעת הלידה הראשונה

    • הגיל בעת הלידה הראשונה במדינות ה-OECD ממשיך לעלות, בעיקר בשל שיפור הגישה לאמצעי מניעה יעילים ובשל העלייה ברמות ההשכלה והתעסוקה בקרב נשים, שיש לה מתאם שלילי עם שיעור הפריון.
    • בשנים 2016–1994 הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-3 שנים בקרב נשים נוצריות ודרוזיות, ובשנה אחת עבור מוסלמיות. העלייה תואמת את הירידה בשיעור הפריון הכולל באוכלוסיות אלו.
    • לעומת זאת, בקרב נשים יהודיות הגיל בעת הלידה הראשונה עלה בכ-2.8 שנים בתקופה זו, אף על פי ששיעור הפריון הכולל בקרב נשים יהודיות לא-חרדיות עלה בכ-0.2 ילדים כאמור. המשמעות היא שהעלייה בשיעורי הפריון בגילים מבוגרים חזקה יותר מהירידה בפריון בגילים צעירים יותר.

      חיים ללא ילדים

      • במדינות שבהן נפוצים אמצעי מניעה, אין קשר ברור בין שכיחות החיים ללא ילדים לשיעור הפריון הכולל. במדינות במזרח אירופה יש נטייה פחותה לחיים ללא ילדים לצד שיעור פריון כולל נמוך יותר בהשוואה למדינות במערב אירופה ובארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
      • באופן כללי שיעור האנשים החיים ללא ילדים בישראל נמוך יחסית, והתופעה מעט נפוצה יותר בקרב נשים ערביות מאשר בקרב נשים יהודיות: ל-13.7 אחוזים מהנשים הערביות בגילי 59–45 אין ילדים, לעומת 6.4 מהיהודיות בנות אותו הגיל.

        השכלה

        • רמת ההשכלה בקרב נשים היא אחד הגורמים החשובים ביותר המשפיעים על הפריון זה זמן רב. נשים משכילות יולדות מעט יותר ילדים מנשי משכילות פחות בעקביות, לכן לעלייה ברמות ההשכלה – הרצויה ברמה האישית וברמה החברתית מטעמים רבים – יש "מחיר" בדמות ירידת הפריון בחברות שונות.
        • ברוב קבוצות האוכלוסייה בישראל, ככל שההשכלה עולה – הפריון יורד. אולם המצב שונה בשתי קבוצות: בקרב גברים יהודים שאינם חרדים מספר הילדים זהה בקרב אקדמאים ובעלי השכלה נמוכה יותר; ובקרב חרדיות אקדמאיות גיל הלידה מאוחר יחסית, אך עד סוף שנות השלושים לחייהן הפריון בקרבן עולה ומתלכד עם התוואי של חרדיות בעלות השכלה נמוכה.
          Children per woman and edu HEBעיקר ההבדל בפריון בין ישראל למדינות מפותחות נובע מכך שמשפחות משכילות יחסית – ששיעורן מבין המשפחות בישראל גבוה, וממשיך להתרחב – מביאות לעולם הרבה יותר ילדים ממקבילותיהן באירופה. בשל דפוסים אלו שיעור גבוה יותר מהילדים בישראל נולדים להורים מבוגרים יותר ולהורים אקדמאים (בהשוואה לכל מדינת OECD אחרת).

מעבודה לגמלאות: הפער המגדרי בפנסיה בישראל

מן הממצאים העיקריים:

1) ההכנסות החודשיות מפנסיה תעסוקתית של נשים נמוכות יותר משל גברים בממוצע, משום שנשים מרוויחות פחות בממוצע, יוצאות לחופשות לידה ופורשות מוקדם יותר משוק העבודה.

2) גיל הפרישה משפיע באופן ניכר על ההכנסה מפנסיה – דחיית הפרישה לגיל 67 במקום 62 מגדילה את ההכנסה מפנסיה תעסוקתית ב-45 אחוז, ואת ההכנסה מקצבת הזקנה ב-25 אחוז.

3) הערכות סימולציה מראות שאפילו אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפער המגדרי בהכנסה מפנסיה פרטית עומד על לפחות 20 אחוזים בקרב נשואים ו-27 אחוזים בקרב רווקים. לקצבת הזקנה יש תפקיד חשוב בצמצום הפערים: כשהיא מובאת בחשבון בסימולציה, הפערים מצטמצמים ל-13 אחוזים ו-20 אחוזים, בהתאמה.

4) הפער המשוער העתידי בהכנסות מפנסיה בין גברים לנשים מציב את ישראל בערך באמצע דירוג מדינות אירופה.

עמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל: תמונת מצב

למחקר המלא לחצו כאן

ארגוני החברה האזרחית (עמותות) ממלאים תפקיד מרכזי יותר ויותר בהספקת שירותי רווחה בישראל. חלקם של הארגונים הפועלים בתחום הרווחה עומד על 15 אחוז מכלל ארגוני החברה האזרחית, והסכום המושקע בפעילותן השנתית עומד בקירוב על 14 מיליארד שקלים. הארגונים והעמותות מספקים מגוון שירותים חברתיים לקהלי יעד נרחבים, אך למרות זאת עד היום היה מחסור במידע באשר להיקף פעילותן והמימון שלהן.

בשל הצורך במידע מקיף בנושא, חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה – עם ד"ר מיכל אלמוג-בר מהמרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל – ניתחו את הארגונים בתחום הרווחה שהיו פעילים בין 2013 ל-2016 והכנסתם השנתית עלתה על 500,000 שקלים (748 ארגונים בסך הכל). המחקר ממפה את שדה הארגונים והעמותות לפי כמה מאפיינים, וכן לפי גודל העמותות ומקורות המימון שלהן.

מה ידוע לנו על הארגונים ועל קהלי היעד שלהם?

כמעט רבע מהארגונים שנבדקו במחקר משרתים את האוכלוסייה הכללית, ורוב הארגונים האחרים פונים לילדים ונוער, לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות.

חלק מן הארגונים מיועדים לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות –  23  אחוזים מהם נועדו לסיוע לחרדים (שחלקם באוכלוסייה עומד על 12 אחוזים), ו-7 אחוזים פונים למגזר הערבי (שחלקה בכלל האוכלוסייה הוא כ-21 אחוזים). המחקר העלה גם כי כחמישית מן הארגונים שנבדקו פועלים בפריסה ארצית – כלומר, מעניקים שירותים בלפחות חמש נקודות ברחבי הארץ – וכי שיעור דומה מהארגונים הם חדשים (קיימים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גבוה במיוחד בקרב אלו המוקדשים לסיוע לחרדים ולערבים. כמו כן, בקרב ארגונים המיועדים לאוכלוסייה הערבית, מעטים מוגדרים כארגונים גדולים (שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים).

Welfare HE

מאיפה הכסף – ומה עושים בו?

סכום ההכנסות הכולל של ארגוני הרווחה שנכללו במחקר הוא 13.8 מיליארד שקלים בשנה. המקור העיקרי להכנסות הוא הספקת שירותים בעד תשלום (39 אחוזים), ולאחר מכן תקצוב ממקורות ציבוריים (34 אחוזים), ותרומות והכנסות מעיזבונות (25 אחוזים).

מתוך ההכנסות, 23 אחוזים מגיעים לארגונים שעובדים עם ילדים ונוער, וחלק דומה מגיע לארגונים המתמקדים בקשישים ולארגונים הפונים לאוכלוסייה הכללית. בבחינת ההכנסות לפי קהל היעד, נמצא כי רק כ-2 אחוזים מההכנסות מגיעים לארגונים מהמגזר הערבי, לעומת 20 אחוזים לארגונים מהמגזר החרדי. מתוך ההכנסות של ארגונים ערביים, חלק הארי מקורו במימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חרדיים המקור העיקרי להכנסות הוא תרומות.

החוקרים מצאו כי חלק בלתי פרופורציונלי מההכנסות מגיע לארגונים שמשאביהם מרובים יותר; הרוב המוחלט של המימון הציבורי לארגונים ועמותות בתחומי הרווחה (85 אחוזים) מועבר לארגונים שהכנסתם השנתית עולה על 10 מיליון שקלים (כולל הכנסות ממשרדי ממשלה). נוסף לכך, כמחצית מהתרומות של פילנתרופים מגיעות לעמותות בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר (10 האחוזים העליונים), ורק 2 אחוזים מועברים לארגונים במגזר הערבי.

heb2

מה משמעות הנתונים?

מיפוי העמותות וארגוני החברה האזרחית בישראל שופך אור על השוני הרב ביניהם. המחקר מוצא פערים ניכרים בין ארגונים ותיקים לחדשים יותר, בין ארגונים גדולים לקטנים, ובין ארגונים הפונים לחברה היהודית לאלו הפועלים בחברה הערבית. למשל, הארגונים הגדולים והוותיקים יותר מקבלים את מרב התקציבים, הן ממקור ציבורי הן מתרומות פרטיות.

יתרה מכך, המחסור בעמותות המשרתות את הציבור הערבי וחלקו המוגבל של המגזר במשאבים מגבילים את גישתה של האוכלוסייה הערבית לשירותים חברתיים המסופקים ע"י העמותות, אף שצורכי הרווחה שלה מרובים. ממצאים אלו מצביעים על הצורך לחזק את ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי, כדי לא להגדיל עוד יותר את הפערים החברתיים בין יהודים לערבים.

עמותות בתחום הרווחה בישראל: תמונת מצב

תקציר מנהלים

עמותות ממלאות תפקיד מרכזי במדיניות הרווחה הישראלית. בשנת 2016 היו בישראל 43 אלף עמותות רשומות, נתון גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים, ומתוכן כ-15 אחוזים פועלות בתחום הרווחה. למרות זאת, עד כה לא נאסף מידע על היקף הפעילות ומקורות המימון של ארגונים אלו. מחקר חדש של מרכז טאוב, שנערך בשיתוף עם המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית, ממפה את העמותות הפועלות בתחום הרווחה בישראל.

המחקר מנתח את מאפייניהם של ארגונים שהיו פעילים בתחום הרווחה בשנים 2016–2013, ושהכנסתם השנתית עולה על חצי מיליון שקלים – בסך הכל 748 ארגונים. המחקר בוחן מאפיינים דוגמת מקורות ההכנסה של הארגונים, מספר העובדים בשכר ומספר המתנדבים בהם ואוכלוסיות היעד שלהם. הארגונים ממוינים לפי ותק, היקף הפעילות הכלכלית שלהם, פריסתם הגיאוגרפית ומאפיינים נוספים.

ארגונים רבים פועלים למען החברה החרדית, ורק מעטים למען החברה הערבית

מקרב ארגוני הרווחה שנכללו במחקר:

  • 7 אחוזים מספקים שירותים לאוכלוסייה הערבית, ו-23 אחוזים – לאוכלוסייה החרדית.
  • כחמישית מהארגונים מספקים שירותים לכלל האוכלוסייה, כחמישית מתמקדים בילדים ונוער, והאחרים משרתים אוכלוסיות יעד דוגמת אנשים עם מוגבלויות וקשישים.
  • כחמישית מכלל הארגונים הם חדשים (פועלים פחות מ-15 שנים). חלקם של הארגונים החדשים גדול יחסית בקרב הארגונים המתמקדים באוכלוסייה הערבית ובאוכלוסייה החרדית.
  • כ-20 אחוזים מהארגונים הם ארגונים ארציים, ופועלים לפחות בחמישה מוקדי פעילות ברחבי הארץ. כ-20 אחוזים מהארגונים הערביים הם ארציים, בהשוואה ל-13 אחוזים מהארגונים החרדיים.
    heb1

מקורות ההכנסה העיקריים של הארגונים הם הספקת שירותים ומימון ציבורי

סך ההכנסות של הארגונים והעמותות בתחום הרווחה עומד על 13.8 מיליארד שקלים בשנה. 23 אחוזים מסך ההכנסות נרשמו בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא ילדים ונוער, 22 אחוזים – בקרב ארגונים שאוכלוסיית היעד שלהם היא קשישים, ו-21 אחוזים בקרב ארגונים הפועלים למען כלל האוכלוסייה. עיקר ההכנסות מגיעות מהספקת שירותים (39 אחוזים) וממימון ציבורי (34 אחוזים). הכנסות נוספות מקורן בתרומות ועיזבונות (25 אחוזים).

heb2

בקרב הארגונים הערביים עיקר ההכנסות מגיעות ממימון ציבורי (57 אחוזים), בעוד בקרב הארגונים החרדיים בולט המימון מתרומות (38 אחוזים).

    • רוב ההכנסות של הארגונים הוותיקים יותר (הפועלים יותר מ-15 שנים) מקורן בהספקת שירותים ובמימון ציבורי, ואילו בקרב ארגונים חדשים יותר עיקר ההכנסות מקורן בתרומות.
    • חלק הארי של המימון שמקורו בממשלה (85 אחוזים) מגיע אל הארגונים הגדולים, שהכנסתם השנתית גבוהה מ-10 מיליון שקלים. בדומה לכך, כמחצית מסכום התרומות מגיעה לארגונים שהכנסותיהן מצויות בעשירון העליון של התפלגות ההכנסות (עשרת האחוזים העליונים).

heb3

  • רק כ-2 אחוזים מהתרומות מגיעים לארגונים ערביים, ואילו הארגונים החרדיים מקבלים חלק גבוה יחסית מהתרומות – 30 אחוזים.
    כוח האדם בארגונים מבוסס בעיקרו על מתנדבים

כוח האדם בארגונים שהשתתפו במחקר מונה 370 אלף איש, מהם 66 אחוזים (243 אלף) מתנדבים.

  • שיעור ניכר מהמתנדבים רשום בעמותות המתמקדות במשפחות (31 אחוזים מהמתנדבים) ובמבוגרים בגילי העבודה (17 אחוזים). חלק גדול במיוחד מן המועסקים בשכר עובדים בארגונים המתמקדים בקשישים (33 אחוזים).
  • כ-87 אחוזים מכוח האדם מתרכזים בארגונים הגדולים, ונראה כי בארגונים הקטנים שיעור המתנדבים גבוה יותר.
  • כאחוז אחד בלבד מכוח האדם בכל הארגונים מועסק או מתנדב בארגונים מהמגזר הערבי, וכ-11 אחוזים – בארגונים מהמגזר החרדי.

תקצוב שירותי הרווחה הוא הנמוך ביותר דווקא ביישובים שבהם הכי זקוקים להם

החלק מתקציב הרשויות שמוקדש לרווחה

הרשויות המקומיות בישראל הן האחראיות העיקריות לאספקת שירותי רווחה לפרטים, למשפחות ולקהילות. עובדים סוציאליים ובעלי מקצוע אחרים המועסקים במחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות מטפלים בכ-464 אלף משקי בית במצוקה, ומעניקים להם מגוון שירותים דוגמת טיפול בקשישים, בנכים ובילדים בסיכון.

כיום שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים. בפועל, פירוש הדבר הוא ש-75 אחוזים מתקציב הרווחה ברשויות המקומיות ממומנים על ידי המשרד, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית עצמה, אם כי הרשויות רשאיות להגדיל את הסכום שהן משקיעות, וחלקן אף עושות זאת.

שיטת המצ'ינג עומדת במרכזו של השיח הציבורי. רבים טוענים כי השיטה הקיימת אינה הוגנת וגורמת לאי שוויון בין הרשויות המקומיות במימון שירותי הרווחה, אולם אין די נתונים בנושא. רבים ממקבלי ההחלטות מסכימים כי יש לבטלה או להכניס בה תיקונים, אך אין הסכמה על שיטת המימון שצריכה להחליף אותה. מחקר עדכני של מרכז טאוב שערכו פרופ' גוני גל, שביט מדהלה וחיים בלייך שופך אור על גודל הפער בין רשויות מקומיות שונות, ובוחן הסברים שונים לכך.

כשבוחנים איזה אחוז מתקציבן מעבירות הרשויות המקומיות לשירותי הרווחה לתושביהן רואים כי רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך משקיעות כ-11 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה, ואילו רשויות במעמד חברתי-כלכלי גבוה משקיעות כ-6 אחוזים מתקציבן בשירותי רווחה.

הרשויות נבדלות ביניהן מאוד גם בהוצאה הממוצעת על רווחה למטופל. הרשויות החזקות ביותר (קבוצת רשויות המכונה "פורום ה-15", שהרשויות החברות בה אינן מקבלות מענקי איזון ופיתוח מהממשלה) מוציאות בממוצע 9,095 שקלים למטופל מדי שנה, ואילו הרשויות המקומיות הערביות מוציאות בממוצע 3,387 שקלים למטופל. ברשויות החרדיות ההוצאה הממוצעת היא 8,749 שקלים, ובשאר הרשויות היהודיות – 7,318 שקלים.

ההוצאה השנתית הכוללת למטופל

המחקר בודק כמה הסברים אפשריים לפערי המימון הללו. הסבר אפשרי אחד שבחנו החוקרים הוא שהרשויות החלשות אינן יכולות לעמוד בחלקן בעלויות המימון כדי לקבל את מלוא המימון ממשרד העבודה והרווחה. אולם ממצאי המחקר מורים כי יותר מ-90 אחוזים מהרשויות המקומיות אכן מממשות את מלוא התקציב שהוקצה להן בתחילת השנה (ואף יותר מכך), ועם המעטות שאינן עושות זאת נמנות רשויות גם מהאשכולות החברתיים-כלכליים הגבוהים וגם רשויות מהאשכולות הנמוכים. נראה אפוא כי הסבר זה אינו הסיבה העיקרית לפערי המימון.

עם זאת, ייתכן מאוד שהרשויות שמשאביהן מועטים יותר מבקשות מראש תקצוב נמוך יותר מהממשלה, כדי להימנע ממצב שלא יוכלו לעמוד בחלקן במימון בהמשך השנה.

החוקרים מצאו כי הסבר אפשרי אחר – הבדלים במסגרות הטיפול שהרשויות מציעות – מסביר יותר ממחצית מההבדלים במימון הראשוני שמקבלות הרשויות המקומיות ממשרד העבודה והרווחה.

מסגרות טיפול שונות יכולות להיבדל מאוד זו מזו בעלויות שלהן. רשויות במעמד חברתי-כלכלי נמוך נוטות להשתמש פחות במסגרות חוץ-ביתיות, שהן יקרות יותר. לנטייה זו, בתורה, יש השפעה על הסכום הראשוני שמקצה להן משרד העבודה והרווחה (וכנראה גם על איכות המענה שמקבלים המטופלים למצוקתם): בהקצאה הראשונית מוקצים בממוצע 3,170 שקלים למטופל לרשויות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בהשוואה לממוצע של 5,400 שקלים למטופל ברשויות האחרות.

ברשויות החרדיות נצפתה תופעה חריגה ומעניינת. אף שהן משתייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך, הן נוטות להשתמש יותר במסגרות טיפול מחוץ לבית, וכפי שצוין לעיל, בסופו של דבר מוציאות יותר למטופל מאשר שאר הרשויות המקומיות היהודיות (למעט פורום ה-15).

נוסף להבדלים בהקצאה המקורית של משרד העבודה והרווחה, הסבר שלישי הוא שרשויות חזקות נוטות להקצות משאבים נוספים לסוגיות רווחה, מעבר למה שנדרש כדי לקבל מימון ממשרד העבודה והרווחה בשיטת המצ'ינג. גם כאן הרשויות החרדיות הן חריגות, ומגדילות את ההוצאה על רווחה מעבר לדרוש בשיטת המצ'ינג, אף שהן שייכות לאשכולות במעמד חברתי-כלכלי נמוך.

מאז שהמחקר התפרסם מוסיפים החוקרים להיפגש עם מנהיגים ברמה לאומית ומקומית, חולקים עימם את הממצאים ומוסיפים בכך נתונים חשובים מאוד לדיון בדבר המדיניות הדרושה לטיפול בסוגיה.

הפער בין ההכנסות להוצאות והחובות של משקי בית בישראל

המחקר בדק את הפער בין ההכנסות להוצאות של משקי בית בישראל, תוך בחינת מאפיינים כמו מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מצב משפחתי והוצאות על דיור. מהנתונים עולה כי ההוצאות על דיור הן המשמעותיות ביותר בקביעת גובה הפער בין ההכנסות להוצאות בקרב לא-נשואים, והמעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשמעותי ביותר בקרב נשואים. עוד נמצא כי חלה עלייה מהירה בסך האשראי שלקחו משקי בית בשנים האחרונות, אולם מצבה של ישראל בהשוואה בין-לאומית טוב מאוד.

הסכנה שבפער שלילי

פער שוטף שלילי (ההוצאות גדולות מההכנסות) עלול להגדיל את הסיכון של משק הבית להיקלע לבעיות כלכליות. שיעור משקי הבית הנמצאים בפער שלילי באוכלוסייה היהודית הוא כשליש מכלל גילאי 60–25: 35 אחוזים ממשקי הבית של נשואים ו-39 אחוזים בקרב לא-נשואים (נכון ל-2015).

הוצאות משקי הבית – משכנתה מול שכירות

אחת ההוצאות המשמעותיות ביותר של משק בית היא ההוצאה על דיור (שכירות או משכנתה). משקי הבית סווגו לפי סוג ההוצאה על דיור: דמי שכירות, תשלומי משכנתה, שכירות וגם משכנתה או ללא הוצאה. נמצא כי כי משקי בית המשלמים גם שכירות וגם משכנתה (למשל משקי בית שרכשו דירה בפרויקט עתידי ובינתיים מתגוררים בשכירות) הם בעלי הפער השלילי הגבוה ביותר מבין כלל קבוצות ההוצאה.

בקרב משקי בית של לא-נשואים, עצם ההוצאה משולבת על משכנתה ועל שכירות היא הגורם המשפיע ביותר: הוצאה זו הגדילה את הפער השלילי לנפש ב-156 אחוזים ביחס למשק בית ללא הוצאות על דיור (ששאר מאפייניו זהים). לעומת זאת, בקבוצת הנשואים המעמד החברתי-כלכלי הוא הגורם המשפיע ביותר על גודל הפער השלילי. השתייכות למעמד חברתי-כלכלי נמוך (חמישון הכנסות תחתון) הגדילה את הפער השלילי ב-23 אחוזים ביחס למשק בית במעמד חברתי-כלכלי גבוה (חמישון עליון).

מהממצאים עולה ש"הוצאות אישיות" – הכוללות ביגוד והנעלה, שירותי כביסה, תספורת וקוסמטיקה – מגדילות את הפער השוטף השלילי בשיעור הגבוה ביותר, הן בקרב נשואים (7.2 אחוזים) הן בקרב לא-נשואים (4.6 אחוזים).

למי חייבים?

המחקר סיווג את משקי הבית החייבים לפי הגורם שהם חייבים לו כסף: (א) בנקים – חובות בגין הלוואות, חיובי אשראי, יתרת חובה ופיגורי משכנתה; (ב) גופים מסחריים – חובות לספקים ולנותני שירות (ובכלל זה חובות ארנונה ותשלומי חשמל), הלוואות חוץ-בנקאיות (חברות ביטוח ואשראי), תשלומים למוסדות חינוך ועוד; (ג) משפחה וחברים. רוב משקי הבית הנמצאים בחובות (93 אחוזים) חייבים כסף לבנקים, 51–46 אחוזים חייבים לחברים ומשפחה, ובין 21 ל-37 אחוזים חייבים לגורמים מסחריים.

בבדיקה לפי קבוצות גיל נמצא כי סך החוב הממוצע (לשלושת הגורמים) עולה עם הגיל: החוב הממוצע בקבוצת הגיל 29–25 עומד על כ-150,000 שקלים, לעומת כ-315,000 שקלים בקבוצת הגיל 60–50.

השוואת סך החובות לפי מעמד חברתי-כלכלי (חמישוני הכנסה) מראה כי אין פער משמעותי בין החמישונים בסכום החובות, אולם ניכרים פערים בחלוקה לגורמים בעלי החוב. בעוד חמישון ההכנסה הגבוה ביותר חייב את הסכום הגבוה ביותר לבנקים (כ-174,000 שקלים) וההחמישון התחתון חייב את הסכום הגבוה ביותר למשפחה וחברים (כ-110,000 שקלים). משמעות הנתון היא שעקב ההכנסה הנמוכה של משקי בית בחמישון הנמוך ביותר הבנקים אינם מאשרים להם אשראי גבוה, אך הם מצליחים לגייס את הסכום מחברים ובני משפחה.

השוואה בין לאומית

ניתוח סך האשראי שלקחו משקי בית בישראל מראה כי משנת 2007 ואילך יש גידול בקצב הצמיחה של האשראי. אך בהשוואה בין-לאומית נמצא שהמינוף (היחס בין סך האשראי לתוצר) של משקי בית בישראל נמוך מאוד ביחס למדינות מפותחות אחרות: חלקו של האשראי עומד על 41 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת ממוצע של 66 אחוזים ב-OECD.

התפתחויות בתחום מדיניות הרווחה

הפרסום המלא נמצא בקישור מצד שמאל

מדיניות הרווחה בישראל, כפי שהיא משתקפת בהוצאה הממשלתית ובחלוקת המשאבים, נותרה יציבה למדי בעשור האחרון. לצד היציבות המתמשכת, שתי התפתחויות מהשנה האחרונה מצביעות על האופן שבו משתנה המדיניות. האחת היא תוכנית "חיסכון לכל ילד", שיצאה לפועל בעקבות מסקנות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל, והאחרת היא ההסכם להגדלת קצבאות הנכות, שיצא לפועל לאחר מאבק ציבורי ופוליטי מתמשך. 

לצד צעדים שנקטה הממשלה להתמודדות עם מצוקה חברתית, רמת ההוצאה החברתית נמוכה יחסית למדינות רווחה אחרות, ולא צפויה ירידה משמעותית בהיקף אי השוויון והעוני.

התקציב יציב, אך ההוצאה גדלה:

  • ב-2016 תוקצבו נושאי רווחה ב-101 מיליארד שקלים, כמחצית מסך ההוצאה החברתית הכוללת.
  • אף שנראה כי יש יציבות בהוצאה ביחס לסך ההוצאה הממשלתית וביחס לתמ"ג, במונחים ריאליים חלה עלייה של 7.7 מיליארד שקלים ביחס לשנה הקודמת – גידול של 8 אחוזים בשנה, לעומת גידול שנתי ממוצע של 4 אחוזים מאז תחילת העשור.
  • ההוצאה על ביטחון סוציאלי היא כ-85 אחוזים מסך ההוצאה על רווחה, וההוצאות עבור מערכת זו עלו מ-82 מיליארד שקלים ב-2015 ליותר מ-86 מיליארד שקלים ב-2016 במונחים ריאליים. חלקה הגדול של העלייה נובע מהוצאה גדולה יותר על קצבאות זקנה וקצבאות ילדים.

תוכנית חיסכון לכל ילד

  • לפי ההערכות העלות השנתית של התוכנית היא כ-2 מיליארד שקלים. למרות זאת, נתוני המוסד לביטוח לאומי מספטמבר 2017 מצביעים על הוצאה של 3.66 מיליארד שקלים, ככל הנראה בשל תשלומים רטרואקטיביים עבור 18 החודשים הקודמים.
  • הריכוזיות בתחום קופות הגמל שבחרו ההורים לניהול החסכונות בולטת: מבין 21 המוסדות הפעילים במסגרת התוכנית, המוסד המועדף הוא קופת הגמל "אלטשולר שחם" (24 אחוזים מכלל תוכניות החיסכון) ואחריה בנק הפועלים (12 אחוזים).

העלאה בקצבאות הנכים

  • הרכיב השני בגודלו בהוצאות המוסד לביטוח לאומי הוא ההוצאה על קצבאות נכות כללית, שהן כ-20 אחוזים מסך ההוצאה.
  • ההסכם שנחתם עם הנכים בספטמבר 2017 כולל סעיפים שונים שמשמעותם העיקרית היא העלאת קצבאות הנכות עד לגובה 4,000 שקלים לנכה בעל אי כושר השתכרות של 100 אחוזים, הגדלה ניכרת של סכומי הכסף שאדם עם מוגבלות יכול להשתכר בלי שקצבתו תיפגע ("דיסריגרד") והצמדת הקצבאות לשכר הממוצע במשק. ההסכם אמור להיות מיושם מינואר 2018, והסכום המוקצה למימושו עד תחילת 2021 הוא 4.2 מיליארד שקלים.

תקציבי משרד העבודה והרווחה ומשרד הבינוי והשיכון

  • בשנים האחרונות נרשמה עלייה מתמשכת בתקציב משרד העבודה והרווחה, ובשנת 2016 הוא עמד על 6.43 מיליארד שקלים, ב-10 אחוזים יותר מתקציב 2015.
  • רוב תקציב המשרד (77 אחוזים) מיועד לרשויות המקומיות (ראו: תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות).
  • תקציב משרד הבינוי והשיכון ב-2016 הוכפל בהשוואה לתקציב 2015 – מ-1.8 מיליארד שקלים ל-3.9 מיליארד שקלים.
  • בשנת 2016 חל גידול ניכר במכירות וברכישות של דירות לזכאי הדיור הציבורי, והוקצו 150 מיליון שקלים נוספים, מעבר להכנסות בקרן, עבור רכישת דירות למאגר הדיור הציבורי.

יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל

  • בשנת 2016 חל גידול בהוצאה על קצבת השלמת הכנסה לקשישים, בהוצאות משרד הכלכלה בתחום התעסוקה ובהוצאה על הדיור הציבורי. ההוצאה שהוקצתה ליישום המלצות הוועדה עמדה בשנה זו על כ-30 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת (7.4 מיליארד שקלים לשנה), לעומת 6 אחוזים בשנת 2015. ההערכה היא כי בשנת 2017 ההוצאה בפועל תעמוד גם היא על כ-31 אחוזים מההוצאה המומלצת.
  • בחישוב סך ההוצאה המומלצת לא נכלל יישום ההמלצה להפעלת תוכנית "חיסכון לכל ילד", משום שהיא אמנם הופיעה בהמלצות הוועדה אך לא תומחרה. הכללת עלותה של תוכנית זו מגדילה את סך ההוצאה עבור יישום ההמלצות באופן משמעותי לכ-90 אחוזים מסך ההוצאה המומלצת.
  • בתחומים אחרים, ובמיוחד בכל הקשור בבריאות ובחיזוק מעמדם של עובדים עניים, התקדמות הממשלה ביישום המלצות הוועדה איטית. מבין ההמלצות המרכזיות של הוועדה אשר לא יושמו בולטת ההמלצה להעלאת הסכום הניתן במסגרת תוכנית הבטחת הכנסה, המשמשת רשת ביטחון לאוכלוסייה החיה בעוני.

תוספת ההוצאה לישום המלצות ועדת אלאלוף

תקצוב שירותי הרווחה ברשויות המקומיות

עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם מצוקותיהם של כ-465,000 משקי בית. שירותים אלו ממומנים בשיטת המצ'ינג – מימון תואם: על כל שקל שהרשות משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים 3 שקלים, כך שבפועל 75 אחוזים מתקציב הרווחה ממומנים על ידי משרד העבודה והרווחה, ו-25 אחוזים על ידי הרשות המקומית.

המחקר בוחן את דפוסי התקצוב של שירותי רווחה ברשויות המקומיות בישראל ואת הפערים בין הרשויות. הממצאים מראים כי קשה לתלות את המקור העיקרי לפער בחוסר יכולת של הרשויות לעמוד בחלקן במימון, אם כי בהחלט ייתכן שרשויות שלרשותן עומדים המקורות המעטים ביותר מבקשות מראש הקצאה נמוכה יחסית מחשש שלא יוכלו לממן את חלקן. לעומת זאת, מן הנתונים עולה כי הסכום ההתחלתי הממוצע שמקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות – ובפרט לרשויות הערביות – נמוך יותר, בעיקר בשל מסגרות הטיפול השונות שהן מפנות אליהן. סיבה נוספת לפער היא נכונותן ויכולתן של הרשויות החזקות להקצות לנושאי הרווחה משאבים רבים מעבר לאלה הנדרשים לקבלת המימון.

קיים אי שוויון ניכר במימון שירותי הרווחה בין רשויות מקומיות חזקות לחלשות

האחריות העיקרית לטיפול ברווחתם של יחידים, משפחות וקהילות מוטלת על הרשות המקומית, אך הקצאת המשאבים למימון מענים לצרכים דומים אינה זהה בכל הרשויות.

  • ההוצאה הממוצעת על רווחה עומדת על 11 אחוזים מהתקציב ברשויות המשויכות לאשכול חברתי-כלכלי נמוך, ועל 6 אחוזים מהתקציב באשכולות הגבוהים.
  • בערים חזקות, המתקיימות ללא מענקי איזון ופיתוח מהממשלה (פורום ה-15), ההוצאה הממוצעת על רווחה למטופל עומדת על 9,095 שקלים, ואילו ביישובים ערביים ההוצאה למטופל עומדת על 3,387 שקלים בלבד. ברשויות חרדיות, המדורגות באשכולות נמוכים, ההוצאה הממוצעת למטופל היא 8,749 שקלים, לעומת 7,318 שקלים ביתר הרשויות היהודיות.

קיים אפוא אי שוויון ניכר בין רשויות שונות, ודווקא לתושבים הזקוקים לסיוע יותר מכל ומתגוררים ביישובים באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים מוקצים משאבים מעטים יותר.

הסבר ראשון לאי השוויון: הרשויות החלשות אינן מסוגלות להשלים את עלויות המימון הנדרשות לקבלת מלוא התקציב מהרווחה

מנתוני המחקר קשה לקבוע באיזו מידה יכולת המימון העצמי משפיעה על גובה התקציב:

  • רוב רובן של הרשויות (92 אחוזים) מממשות את מלוא התקציב שנקבע להן בתחילת השנה, ואף מקבלות תוספת.
  • מבין 20 הרשויות שאינן מממשות את התקציב שהוקצה להן, רק שמונה מדורגות באשכול חברתי-כלכלי נמוך (כולן רשויות ערביות), ואילו 12 הרשויות האחרות מדורגות דווקא באשכול חברתי-כלכלי גבוה.

אף שמרבית הרשויות הצליחו דווקא לעמוד במימון שנדרש מהן, ייתכן בהחלט כי רשויות בעלות משאבים מועטים מבקשות מראש הקצאה קטנה יותר כדי להימנע מהשלמת המימון במהלך השנה.

הסבר שני לאי השוויון: הרשויות החלשות מקבלות מימון פחוּת בעיקר בשל הקצאה הראשונית ממשרד העבודה והרווחה

חוקרי המרכז מצאו שהפערים בהקצאה בין המגזרים עשויים להיות מוסברים בהבדלים בין הרשויות במאפייני הטיפול ובמאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים. בפרט נמצא שלדפוסי השימוש במסגרות הטיפול יש משקל גבוה בהסבר התופעה – זהו המקור ל-64 אחוזים מהשונות הניתנת להסבר.

  • הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ-3,170 שקלים בממוצע לרשויות מהאשכולות הנמוכים, לעומת כ-5,400 שקלים לרשויות האחרות.
  • הפערים בהקצאה הממוצעת בולטים גם בבדיקת היישובים על פי הרכב דמוגרפי: 2,682 שקלים ביישובים הערביים, 5,483 שקלים ביישובים היהודיים, וסכומים גבוהים יותר ביישובים חרדיים וביישובי פורום ה-15.
  • מרבית הפער בין הרשויות בהקצאת התקציב למטופל יכול להיות מוסבר בדפוסי השימוש במסגרות הטיפול: ברשויות החלשות משתמשים פחות במסגרות טיפול חוץ-ביתיות, שעלותן היא הגבוהה ביותר.

הסבר שלישי לאי השוויון: רשויות חזקות יכולות להוסיף לתקציב סכום גבוה מהנדרש לקבלת המימון ממשרד הרווחה

  • יישובים עשירים נוטים להוסיף משאבים רבים יותר מיישובים עניים: שיעור ההוצאה העצמית מסך ההוצאה על רווחה עומד על 30 אחוזים בממוצע ברשויות ערביות, 36 אחוזים בממוצע ברשויות פורום ה-15, ו-37 אחוזים בממוצע ברשויות חרדיות (אף שהן משתייכות לאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים יותר).

תוספות אלו מביאות לכך שבהוצאה הכוללת למטופל בשירותי הרווחה יש פערים גדולים אף יותר משנראו בהקצאה התקציבית של משרד העבודה והרווחה.

מצ'ינג עברית

האם תחרות רבה יותר משפרת את שירותי הרווחה? מיקור חוץ במשרד העבודה והרווחה

שירותי הרווחה בישראל עוברים תהליך של הפרטה מאז שנות השמונים, והמגמה אינה נבלמת גם בשנים האחרונות. מחקר שערכו החוקרת שביט מדהלה והחוקר הראשי פרופ' ג'וני גל שופך אור על תופעה זו ומתמקד בשירותים שמשרד העבודה והרווחה מעביר לידי גורמים חיצוניים, הן חברות עסקיות הפועלות למטרת רווח הן ארגונים הפועלים ללא מטרת רווח (עמותות). תהליך מיקור החוץ מתבצע באמצעות מכרזים שמפרסמת הממשלה, המזמינים ספקים חיצוניים להתחרות ביניהם על חוזה להספקת השירותים.

ההנחה שבבסיס מיקור החוץ של שירותי הרווחה היא שמערכת כזאת מאפשרת תפקוד גמיש ויעיל יותר, ושהתחרות בין ספקים המתמחים בתחומים שונים תשפר את השירותים שהאזרחים מקבלים.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: הסבר

מראשית המאה ה-21 חל גידול ניכר במיקור החוץ של שירותי הרווחה שבאחריות משרד העבודה והרווחה. בשנת 2000 הוציא המשרד על שירותי מיקור חוץ כ-2.3 מיליארד שקלים (במחירי 2015) – כ-70 אחוזים מתקציבו הכולל. בשנת 2015, שבה התקציב הכולל של המשרד הגיע ל-6 מיליארד שקלים, ההוצאה על שירותי מיקור חוץ עלתה ל-80 אחוזים מתקציבו הכולל והגיעה ל-4.8 מיליארד שקלים. סכום זה הופנה למיקור חוץ של שירותים בארבעה תחומים: מסגרות לסובלים מנכויות, טיפול בבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, שירותי שיקום ושירותים אישיים וחברתיים.

לידי אילו ארגונים נמסרו שירותים אלו? ספקי השירותים למשרד העבודה והרווחה כוללים הן ארגונים שלא למטרת רווח והן חברות עסקיות הפועלות למטרת רווח. ב-2015 מספר הספקים של שירותי רווחה במסגרת משרד הרווחה עמד על 2,697, שני שלישים מהם היו גופים עסקיים, ושליש ארגונים ללא מטרת רווח. עם זאת, התשלומים לשני סוגי הספקים היו דומים: כמחצית מהתשלומים לגופים עסקיים פרטיים וכמחצית לארגונים ללא מטרת רווח. בשנים שנבדקו במחקר חלה עלייה במספר הספקים שהם ארגונים ללא כוונת רווח וגם בתשלומים לארגונים אלו. בה בעת חלה ירידה במספר הספקים שהם חברות עסקיות.

רוב ספקי השירותים למשרד העבודה והרווחה הם בעלי ותק רב, כלומר החלו לעבוד עם המשרד לפחות שנה אחת קודם ל-2015. ואולם אף שרק 56 אחוזים מקרב הספקים הם בעלי ותק רב, הם מקבלים 94 אחוזים מסך התשלומים של המשרד למיקור חוץ. נתון זה משקף את העובדה שהמשרד שם דגש על ניסיונם של הספקים, ושבתחומים שונים חשוב למשרד להמשיך לעבוד עם אותם ספקים שעבד עמם בעבר כדי לשמור על רצף ולא לפגוע במקבלי השירותים.

out1heb

ריכוזיות ותחרות בשוק שירותי הרווחה

אף שחלקם של חמישים הספקים הגדולים ביותר (המקבלים יותר מ-20 מיליון שקלים בכל שנה) של שירותי רווחה במיקור חוץ היה בשנת 2015 רק 2 אחוזים מכלל ספקי השירותים של המשרד, הם קיבלו כ-46 אחוזים מסך כל המשאבים שהופנו לתשלומים עבור מיקור חוץ (בהשוואה ל-49 אחוזים בשנת 2000). 48 מחמישים הספקים הגדולים הם גם בעלי ותק רב. בסך הכול, ב-2015 מבין ספקי השירותים הגדולים 58 אחוזים היו חברות עסקיות, 38 אחוזים ארגונים שלא למטרת רווח, ו-4 אחוזים ארגונים חדשים בשירות המשרד.

out2heb

ממצאי המחקר באשר לרמות הריכוזיות מורים כי התחרות בין ספקי השירותים בתחומי הרווחה היא מוגבלת. עם זאת, הנתונים מורים כי חלה ירידה בכמה תחומי רווחה שבהם הריכוזיות גבוהה מאוד, ולצדה עלייה בכמה תחומים שבהם הריכוזיות נמוכה. פירוש הדבר הוא שאף שבאופן כללי התחרות נמוכה, מיקור החוץ הולך ונעשה תחרותי יותר. אפשר לצפות כי למגמה זו תהיה השפעה חיובית על עלות השירותים החברתיים, ואולי גם על איכותם.

חשוב לשים לב כי התחרות בין הספקים מתקיימת בשלב ההתמודדות על המכרזים הממשלתיים, וברוב המקרים הם אינם מתחרים על הלקוחות המקבלים את השירותים. בדרך כלל הלקוחות מופנים אל ספקי השירותים על ידי המשרד או הרשות המקומית, ואין להם אפשרות של ממש לבחור את הספקים המועדפים עליהם.

המחקר מעלה את השאלה בדבר חשיבותה של תחרות בשירותי הרווחה. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי שירותים היא אחת ההצדקות להפרטה. מצד אחר, מסדרת ראיונות שנעשו לצורך המחקר עלה כי המשרד בוחר ספקים בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בתחום השירות. מכאן שכאשר שירותיו של הספק משביעי רצון, לתחרות מיוחסת חשיבות מועטה בלבד.

יתרה מזאת, הטענה הרווחת היא כי כשמדובר בטיפול הניתן במסגרת שירותים חברתיים הרי שמירה על המשכיות חשובה יותר מעידוד תחרות באמצעות חילופי ספקים. השמירה על ההמשכיות חשובה כדי למנוע זעזועים שעשויים להיגרם למקבלי השירות עקב חילופי אנשי צוות, למשל.

המלחמה בעוני – איפה אנחנו עומדים?

הוועדה למלחמה בעוני בישראל (ועדת אלאלוף) הציגה בשנת 2014 תכנית מפורטת לצמצום שיעור העוני בישראל בכמחצית בתוך עשור, באמצעות צעדי מדיניות בתחומי הרווחה, הביטחון הסוציאלי, התעסוקה, הדיור, הבריאות והחינוך. במחקר שהתפרסם ב"דוח מצב המדינה 2016" בחנו חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'ון גל ושביט מדהלה את יישום התכנית ומצאו שכמחצית מההמלצות יושמו, אולם הדרך להשגת מטרותיה העיקריות עודנה ארוכה.

שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD לפי הכנסות פנויות לשימושו של משק הבית (אחרי הורדת מס ותשלומי העברה), והפערים החברתיים גדלו משמעותית בעשורים האחרונים. הוועדה, בראשות ח"כ אלי אלאלוף, נוסדה ב-2013 ביוזמת שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן, כדי להמליץ על דרכים להתמודדות עם שיעור העוני הגבוה ולחזק את שוויון ההזדמנויות בישראל. מטרות הוועדה היו שאפתניות: לצמצם את העוני בישראל בכמחצית, ובכך להשוות את שיעור העוני בישראל לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD
(11 אחוז).

עד כה יושמו המלצות הוועדה במידה משתנה, כפי שיפורט מיד, וחלקן לא יושמו כלל. הסכום המוקצה ליישום ההמלצות צפוי לעלות ב-2017, בעיקר בתחומי הרווחה והביטחון הסוציאלי.

רווחה וביטחון סוציאלי: בתחום זה יושמו כמה המלצות, ובהן הוספת 150 תקנים של עובדים סוציאליים המטפלים במשפחות ועלייה בתקציב המוקדש למשפחות במצוקה. נוסף לכך, הממשלה העלתה את קצבת הבטחת ההכנסה לקשישים בסכום שנע בין 130 ליחיד ל-540 שקלים לזוג (התקציב הוגדל ב-2017 ואמור להמשיך לגדול ב-2018). בינואר 2017 החלה המדינה במימוש תכנית נוספת שהומלצה בוועדה: פתיחת תכנית חיסכון לכל ילד מתחת לגיל 18. בכל חודש מעביר המוסד לביטוח לאומי תשלום קבוע בסך 50 שקלים לחשבון החיסכון, והורי הילד יכולים להוסיף סכום זהה.

המלצה חשובה שטרם יושמה היא העלאת קצבת הבטחת ההכנסה לאלו שחיים מתחת לקו העוני לרמה שהציעה הוועדה.

תעסוקה: מאז שהגישה הוועדה את המלצותיה הורחבה בחוק הזכאות למענק עבודה (מס הכנסה שלילי) למשפחות חד-הוריות, אנשים בעלי מוגבלויות ועצמאים. קורסי הכשרה מקצועית הורחבו גם הם, וכן תכניות תעסוקה לאנשים החווים קשיים בהשתלבות בשוק העבודה ואנשים בעלי מוגבלויות. חלה עלייה גם במימון מעונות היום לילדי עובדים.

דיור: הסיוע בשכר דירה הוגדל בכ-900-600 שקלים לחודש לזכאים. עם זאת, אף שהוועדה המליצה להרחיב את תנאי הזכאות כדי שמשקי בית נוספים יהיו זכאים לסיוע בשכר דירה, זה עדיין לא בא לידי ביטוי. הממשלה הגדילה את מלאי הדירות בדיור הציבורי אבל לא מספיק לענות על הביקוש, וכך נשארות משפחות רבות שעדיין מחכות לדיור ציבורי.

התכנית "שכונה שווה" לשיקום שכונות במצוקה באמצעות תשתיות, השקעות ותכניות קהילתיות אחרות לא יושמה עד כה.

בריאות: הרשויות החלו ביישום סבסוד ציבורי לטיפולי שיניים לקשישים מעל גיל 75 המקבלים השלמת הכנסה, וכן לילדים עד גיל 14 (ובשנים הקרובות תורחב הזכאות לילדים עד גיל 18). שירותי הבריאות לתלמיד, שהיו מופרטים, הושבו לאחריות משרד הבריאות באזורים מסוימים בשל אי שביעות רצון משירותי החברות הפרטיות. עם זאת, היחס בין מספר אחיות בית הספר למספר התלמידים לא השתפר.

המלצות נוספות הנמצאות בתהליכי בדיקה הן הקמת מרכזי קידום בריאות ומניעה לקשישים והפחתת השתתפויות עצמיות בתרופות ובשירותים רפואיים.

חינוך: כ-100 מיליון שקלים בשנה נוספו לתקציב כדי להוסיף שעות לימוד לבתי ספר עבור תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש. מנגד, ההמלצה להשקיע בחינוך קדם-יסודי לא יושמה.

ההוצאה על יישום ההמלצות גדלה ב-2017

עלות ההמלצות של ועדת אלאלוף עמדה על 7.4 מיליארד שקלים מדי שנה. בשל הבחירות שנערכו ב-2015 יישמה הממשלה המלצות מעטות בלבד באותה שנה, והתוספת לסעיפים הרלוונטיים בתקציב עמדה על 434 מיליון שקלים בלבד. ב-2016 נוספו לתקציב 1.9 מיליארד שקלים – כ-26 אחוז מהסכום שעליו המליצה הוועדה.

עד סוף 2017 צפויה תוספת התקציב להגיע ל-4 מיליארד שקלים, שהם כ-54 אחוז מהמלצת הוועדה. מרבית התוספת מוקדשת לרווחה ולביטחון סוציאלי, ובפרט לתכנית "חיסכון לכל ילד", למענקי מס הכנסה שלילי ולהגדלת סכום הבטחת ההכנסה לקשישים. צעדים אלו מהווים שיפור ביישום המלצות הוועדה, אם כי כאמור הם אינם מספיקים כדי להשיג את יעדיה העיקריים.

תוספת ההמלצה ליישום מסקנות אלאלוף למלחמה בעוני

אחד האתגרים העיקריים ביישום ההמלצות נובע מכך שהממשלה טרם ייסדה רשות שתאגד את המלחמה בעוני, שהייתה מאפשרת ניהול יעיל וממוקד יותר של התהליך מהשיטה הנוכחית, שמבזרת את הטיפול בתופעה בין גופים ממשלתיים רבים. יתרה מכך, בשל מגבלות תקציב, גם התוספות שהוקצו ליישום ההמלצות ב-2017 הן רק כמחצית מהסכום שהומלץ בוועדת אלאלוף (שכאמור עמד על 7.4 מיליארד שקלים בשנה).

עקב כך, הממשלה לא יישמה כמה מן ההמלצות המרכזיות של הוועדה, כמו הגדלת קצבת הבטחת ההכנסה לאלו שחיים מתחת לקו העוני, והקצתה סכומים מוגבלים ליישום המלצות אחרות, כמו מענקי עבודה, הכשרות מקצועיות ורכישת דירות נוספות למאגר הדיור הציבורי.

 

טיפול סיעודי בישראל: סוגיות מימון וארגון

האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים; חלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה, ובעיקר של גילאי 70 ומעלה, צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 . עקב כך, מדד אי התפקוד – שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים – צפוי לגדול בקצב מהיר ב 16- אחוז מקצב הגידול של האוכלוסייה. התחלואה והירידה בתפקוד בקרב קשישים מביאות לצורך הולך וגדל בעזרה מתמדת בבית, ובמקרים חמורים יותר – באשפוז סיעודי במוסד. שינוי היחסים בין קבוצות הגיל – יותר בני 70 ומעלה ביחס לבני 69 – 15 צפוי להחריף את סוגיית הטיפול הסיעודי, והנטל על משקי הבית ועל המשק בכללו ילך ויגדל.

מיקור חוץ של שירותי רווחה: מגמות ותמורות

הפרטתם של שירותי הרווחה בישראל הוא תהליך שנמשך מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. פרק זה שופך אור על התופעה ומתמקד בתהליך ההפרטה של השירותים שבאחריות משרד העבודה והרווחה. במרכז המחקר עומדות שתי שאלות: (א) מה הם דפוסי פעילותם של גורמים הפועלים למטרות רווח (חברות עסקיות) ושל אלו הפועלים ללא כוונות רווח (עמותות) בתחום זה? (ב) האם ניתן לזהות מגמות של ריכוזיות בתחום הספקת שירותי רווחה?

ממצאי המחקר מלמדים כי לאורך השנים התרחב היקף שירותי הרווחה שמספקים גורמים חיצוניים במסגרת משרד העבודה והרווחה: מ-70 אחוז מסך ההוצאה של המשרד בשנת 2000 לכ-80 אחוז בשנת 2015. מרבית הספקים המעניקים שירותים למשרד העבודה והרווחה הם ותיקים, והם זוכים ב-96 אחוז מסך התשלומים למיקור חוץ. הממצאים העוסקים במידת הריכוזיות מצביעים על כך שהתחרות בין ספקים שונים במסגרת מיקור החוץ במשרד העבודה והרווחה היא מוגבלת. מרבית 50 הספקים הגדולים של המשרד, אשר חלקם מסך הספקים עומד על כשני אחוזים, מספקים שירותים למשרד לאורך שנים רבות והמשאבים המועברים אליהם עומדים על כ-46 אחוז מסך התשלומים של המשרד בעבור שירותי מיקור חוץ.

ניכר כי מגמת ההפרטה של שירותי הרווחה בישראל לא נבלמה בשנים האחרונות אלא התרחבה. ניכר גם כי אין העדפה דווקא לגורמים מתוך החברה האזרחית בתהליך זה, וכי בעיני קובעי המדיניות בתחום אין הבדל מהותי בין גורמים המספקים את השירותים הללו למטרות רווח למי שאין להם כוונות רווח. אפיון הספקים הראה כי מרביתם הם ספקים עסקיים הפועלים למטרת רווח. למרות זאת, חלוקת התשלומים בין שני סוגי הספקים מלמדת כי כמחצית מהתשלומים יועדו לעמותות. בשנים שנבדקו חלה עלייה במספר העמותות העובדות עם המשרד, ובד בבד חלה ירידה במספר הספקים העסקיים.

מדדי הריכוזיות שנבחנו עבור האגפים השונים מעידים כי יש תחרות, והיא אף מתגברת עם השנים. המחקר ותוצאות הניתוח מעלים את שאלת חשיבותה של תחרות בשווקים המדוברים. מצד אחד, קיומה של תחרות בין ספקי השירותים היא אחת מההצדקות לקיום תהליך של הפרטה. מצד שני, בסדרת הראיונות שנערכו לצורך המחקר הסתמן כי אמנם יש חשיבות לקיומה של תחרות בשווקים אלו, אולם הרכב הספקים נבחר בעיקר על בסיס ניסיונם ומומחיותם בהענקת השירותים. כך שבמסגרת תחום שירות מסוים, שיש בו ספק מרכזי המעניק שירות בצורה מספקת, לתחרות יש חשיבות מעטה. זאת ועוד, בתחומים שונים של שירותים חברתיים נטען כי יש חשיבות דווקא לשמור על רציפות טיפול על ידי ספק אחד ולא לעודד תחלופה. דבר זה נועד למנוע זעזועים אשר יפגעו במקבלי השירות, במיוחד כשמדובר במוסדות חוץ-ביתיים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

עוני ואי שוויון בישראל: מגמות ופירוקים

הפרק בוחן את המגמות באי השוויון ושיעורי העוני בשנים 2002–2014 ומתייחס בעיקר לאוכלוסיית גילאי העבודה, שתרומתה לאי השוויון בהכנסות ולשינויים בו לאורך השנים גדולה יותר, וגם לאוכלוסייה המבוגרת. נבחן גם חלקן של שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכזיות – חרדים, ערבים ויהודים לא-חרדים – בשינויים במדדי העוני ואי השוויון לאורך זמן.

בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה ירד אי השוויון בהכנסות כלכליות (ההכנסות מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) באופן עקבי בתקופה הנבחנת, אולם רק בשנים האחרונות ירידה זו באה לידי ביטוי גם בירידה באי השוויון בהכנסות הפנויות (ההכנסה הכלכלית בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים). הירידה התרחשה בד בבד עם נקיטת שני צעדי מדיניות מרכזיים לאחר שנת 2003: קיצוץ בקצבאות וירידה במסים הישירים. עקב כך חל שינוי בהרכב ההכנסות של משקי הבית (ההכנסות מעבודה גדלו על חשבון התמיכות הממשלתיות).

אף ששיעורי העוני בין תחילת התקופה הנבחנת לסופה לא השתנו, הרכב האוכלוסייה הענייה השתנה משמעותית. בשנת 2002 שיעור משקי הבית החרדיים והערביים עמדו על 44 אחוז מכלל האוכלוסייה הענייה, לעומת 54 אחוז בשנת 2014 – עלייה החורגת משיעור הגידול של שתי קבוצות אלו בכלל האוכלוסייה.

בקרב האוכלוסייה המבוגרת (בני שישים ויותר) שיעורי אי השוויון והעוני בהכנסות כלכליות ירדו באופן משמעותי, והעלאת גיל הפרישה הייתה ככל הנראה אחד הגורמים שתרמו לכך. בבחינת ההבדלים ברמות ההכנסה בין קבוצות אוכלוסייה בקבוצת גיל זו נמצאו פערים גדולים, ועיקר בין קבוצת היהודים הוותיקים ובין העולים והערבים. מרבית הפער מוסבר בהבדלים בהכנסות מפנסיה תעסוקתית ומעבודה בכל קבוצה, אף על פי שחלה עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה פרטית בקרב העולים. לצד ההבדלים בהכנסות הכספיות יש הבדלים גדולים בין הקבוצות גם בשיעורי הבעלות על דירה: שיעורים גבוהים בקרב הוותיקים והערבים, לעומת שיעור נמוך בקרב העולים.

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה ב-15 השנים האחרונות. ההוצאה הציבורית על שירותי רווחה בישראל, המיועדת לממן קצבאות ושירותים חברתיים מגוונים (נוסף לשירותי בריאות וחינוך), הייתה כחמישית מההוצאה הממשלתית בשנת 2015 ועמדה על 94 מיליארד שקלים. תכניות ביטחון סוציאלי, אשר רובן מופעלות על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן כ-80 אחוז מסך ההוצאה. בשנה האחרונה גדלה ההוצאה על תכניות ביטחון סוציאלי, ולקראת שנת 2017 צפויים שינויים נוספים בתחום זה. גם בחלק מתחומי הרווחה האחרים חלה התרחבות מתונה בהוצאה בשנת 2015, בעיקר בהוצאות משרד העבודה והרווחה, בהוצאות עבור מס הכנסה שלילי, מעונות היום ותכניות תעסוקה.

ההוצאה על רווחה חברתית ירדה בתחילת שנות האלפיים בכ-30 אחוז, ובשנים לאחר מכן התייצבה על שיעורים נמוכים ביחס לתמ"ג ולסך ההוצאה הממשלתית. מבין מרכיבי ההוצאה על רווחה חברתית נרשמה ירידה ניכרת של כ-80 אחוז בהוצאות משרד השיכון בין שנת 2000 לשנת 2015. עם זאת, באותה התקופה גדלו ההוצאות של משרד העבודה והרווחה למשק בית מטופל, ומסך ההוצאה הממשלתית והוצאות משרד הכלכלה להפעלת מעונות יום ומשפחתונים.

רמת ההוצאה הכללית בישראל על רווחה נמוכה הן ביחס למקובל במדינות רווחה אחרות והן ביחס לצורכיהן של אוכלוסיות היעד.

הפרק כולל גם ניתוח של יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. ממצאי הניתוח מצביעים על כך שבשנתיים הראשונות לאחר הגשת דוח הוועדה אומצו כמחצית מהמלצותיה במלואן או בחלקן, וסכום התוספת לתקציבים המיועדים להתמודדות עם עוני בכל משרדי הממשלה עמד בשנים 2015 ו-2016 על 434 מיליון שקלים ו-1.9 מיליארד שקלים בהתאמה, לעומת סכום של 7.4 מיליארד שקלים לשנה שהוועדה המליצה עליו. ספק אם תוספת זו, שהיא כרבע מהסכום המומלץ, תסייע להורדה משמעותית בתחולת העוני בישראל – שהייתה מטרתה העיקרית של ועדת אלאלוף.

נתוני ההוצאה על רווחה, כפי שנסקרו בפרק זה, מלמדים על מגמה של יציבות והתרחבות מתונה בהוצאות המדינה על תחומי הרווחה השונים. עיקר הגידול נובע משינויים דמוגרפיים, ואילו חלקו הקטן נובע משינויים בחקיקה (בין היתר, עקב מחאות אזרחיות והמלצות ועדת אלאלוף) ושינוי בביקוש לשירותים (למשל ירידה במספר העולים).

פרק זה לקוח מדוח מצב המדינה 2016, הפרסום השנתי של מרכז טאוב בעריכת פרופ' אבי וייס

התפתחויות בתחום הרווחה

נושאי רווחה וביטחון סוציאלי לא עמדו במרכז סדר יומה של ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות. אף שרמות אי השוויון ותחולת העוני נותרו גבוהות במיוחד, ולא חלה במדדים אלו ירידה של ממש מאז ראשית שנות האלפיים, ההוצאה החברתית לא גדלה בצורה ניכרת במהלך תקופה זו. גם הוועדה למלחמה בעוני, שהוקמה ביוזמת הממשלה והגישה את מסקנותיה באמצע שנת 2014, לא הצליחה להציב את נושא העוני במרכז השיח החברתי והעשייה הממשלתי. עם זאת, נסיבות פוליטיות אפשרו את אימוצן (או אימוצן העתידי) של חלק מהמלצות הוועדה.

 

יישום המלצות ועדת אלאלוף: תמונת מצב

לפי המחקר, במלאות שנתיים להגשת דוח הוועדה  כמחצית מהמלצותיה אומצו באופן מלא או חלקי. לצד זאת, החוקרים מתריעים כי בשל העובדה שטרם הוקם מטה מרכזי למלחמה בעוני ובשל תקצוב חסר, העומד על כרבע מעלות היישום שהוערכה בוועדה, יהיה קשה לצמצם את העוני באופן משמעותי

ממצאים מרכזיים:

  • כמחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא. עם ההמלצות שיושמו נמנות הגדלת קצבאות זקנה לקשישים החיים בעוני, הרחבת מספר התקנים לעובדים סוציאליים משפחתיים המטפלים באוכלוסייה ענייה, הרחבת היצע מעונות היום והגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי. המלצות משמעותיות אחדות, כגון פתיחת תכנית "חיסכון לכל ילד", אמורות להתממש בתחילת 2017.
  • המלצה מרכזית של הוועדה – ריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי, אשר יוקם באחד ממשרדי הממשלה המרכזיים – טרם יושמה, וספק רב אם תיושם בעתיד הקרוב.
  • עלויות יישום המלצות הוועדה הוערכו ב-7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. הפער נובע מהמלצות שלא יושמו, כגון הגדלת קצבת הבטחת הכנסה, וגם מהקצאת משאבים מועטים מהמומלץ לחלק מהתכניות שמומשו, ובהן הרחבת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי), הכשרות מקצועיות ורכישת דירות חדשות לדיור הציבורי.

יד מושטת לעזרה: תקציב הרווחה בישראל

ההוצאה הממשלתית על רווחה חברתית ממומשת בשתי דרכים: הראשונה היא תשלומי קצבאות שנועדו להבטיח ביטחון סוציאלי לכל אזרחי ישראל, והשנייה היא שירותים חברתיים המיועדים לאוכלוסיות פגיעות. ההוצאה הציבורית על רווחה בישראל עמדה על כ-86 מיליארד שקלים ב-2014. כפי שניכר בתרשים, נתון זה צמח לאט אך בעקביות מאז תחילת העשור הקודם, בעיקר בשל עלייה בסכום הפנסיה וקצבאות הזקנה שמועברות לאזרחים באמצעות המוסד לביטוח לאומי. לעומת זאת, ההוצאה על תכניות אחרות של שירותים חברתיים ירדה מעט בין 2000 ל-2014.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94

כ-80 אחוז מההוצאה הכוללת על רווחה מוקדשים לביטחון סוציאלי, תחום הכולל מגוון תכניות (בעיקר תשלומי קצבאות) שמטרתן לספק רשת ביטחון לאזרחים שהכנסתם מעבודה נמוכה או לא קיימת, ולאלו שיש להם הוצאות נוספות בשל נסיבות שונות. קטגוריית הביטחון הסוציאלי מורכבת בעיקר מקצבאות המוסד לביטוח לאומי, אולם כוללת גם קצבאות לניצולי שואה, וכן את התשלומים לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות.

חלקן של קצבאות הביטוח הלאומי בהוצאה על ביטחון סוציאלי עומד על 90 אחוז. קצבאות אלו, הן אלה המיועדות לכלל האוכלוסייה והן אלו המיועדות לפרטים מעוטי הכנסה, משולמות לחלק גדול מאוד מהישראלים, וכוללות תשלומים כמו קצבת נכות, ביטוח תאונות עבודה, דמי אבטלה ומענק לידה. הנתח הגדול ביותר של קצבאות המוסד מופנה לתשלומי קצבת זקנה ושאירים ולתשלומי טיפול סיעודי. בשנים שנבדקו חלה עלייה ברורה בחלקם של התשלומים המיועדים לאוכלוסייה המבוגרת מתוך כלל הקצבאות. ככל הנראה המגמה משקפת את הזדקנות החברה הישראלית. מספר מקבלי קצבאות הזקנה והשאירים עלה מ-657,000 בשנת 2000 ל-868,000 ב-2014 (גידול של 32 אחוז), ומספרם של מקבלי קצבת סיעוד גדל בתקופה זו מ-96,000 ל-159,000 (גידול של 66 אחוז). לעומת זאת, ההוצאה של המוסד לביטוח לאומי על קצבאות ילדים הצטמצמה באותן שנים, עקב קיצוץ חד בערך הקצבאות (אף שבאמצע שנת 2015 חלה שוב גידול בסכום הקצבה בשל שינויי מדיניות).

%d7%a7%d7%a6%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%93-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%97-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99

העלייה הדרמטית בהוצאה על קצבאות זקנה ועל קצבאות לניצולי שואה החלה ב-2008. הגורם לכך היה תיקונים בחוק כך שיאפשר להגיש תביעות של נכים שלא עשו זאת בעבר, שהביאו לגידול במספר הזכאים. לצד זאת, בשנתיים שלאחר מכן הייתה ירידה בתקציב לזכאי, עקב תוספת משמעותית של כ-28,000 זכאים חדשים לקצבה בין 2008 ל-2010.

נוסף להטבות הביטחון הסוציאלי, ההוצאה הציבורית על רווחה כוללת גם שירותים חברתיים. שירותים אלו מיועדים למטרות חברתיות נוספות, כמו סיוע לעולים חדשים או לבעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות. תכניות אלו מציעות מגוון שירותים חברתיים שמעניקות המדינה, הרשויות המקומיות או חברות חיצוניות, במימון המדינה או בפיקוחה. השירותים מנוהלים בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד הכלכלה (המטפל בתחומי התעסוקה והטיפול בגיל הרך), משרד השיכון והמשרד לקליטת עלייה.

%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%97%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa

משרד הרווחה והשירותים החברתיים מעניק שירותים סוציאליים אישיים לקבוצות פגיעות באוכלוסייה. אף שתקציב המשרד מסתכם ב-1.2 אחוזים מההוצאה הממשלתית הכוללת, תקציב המשרד כאחוז מהתמ"ג עלה בשנים האחרונות. מגמה זו משקפת עלייה משמעותית בתקציב המשרד, שהגורם העיקרי לה הוא עלייה במספר משקי הבית המטופלים בשירותי הרווחה: מ-331,000 משקי בית בשנת 2000 ל-464,000 ב-2014, שהם כ-20 אחוז מכלל משקי הבית בישראל.

משרד הכלכלה מקדיש בשנים האחרונות מאמץ מיוחד לשילוב אוכלוסיות יעד ספציפיות בשוק העבודה – למשל ערבים, חרדים ואנשים בעלי מוגבלויות. אך למרות מאמצים אלו, ההשקעה הישראלית בעידוד התעסוקה בכלל האוכלוסייה מצומצמת לעומת מדינות רווחה אחרות – טענה שהועלתה גם בדוחות של ה-OECD על תעסוקה בישראל.

תחום הטיפול בגיל הרך הוא עניין אחר לגמרי. נושא זה עמד במוקד המחאה החברתית בשנת 2011, והרחבת המימון הציבורי לחינוך בגיל הרך נכללה בהמלצות העיקריות של ועדת טרכטנברג. בהתאם, חל גידול בהוצאה על התחום בשנים האחרונות. ההוצאה על אגף מעונות יום ומשפחתונים לגיל הרך עמדה על כמיליארד שקלים בשנת 2014. בפרט ניכרת עלייה של 40 אחוז בסעיפי ההוצאה עבור סבסוד שהות של ילדים להורים עובדים בצהרונים, מעונות יום ומשפחתונים.

למרות העיסוק הציבורי הרב בנושאי דיור בשנים האחרונות, חלה ירידה בתקציב משרד השיכון. הצמצום החד במלאי הדיור הציבורי, כמו גם הקיצוץ בסיוע בשכר דירה, יכולים לשמש חלק מההסבר למגמת הירידה בהוצאות המשרד. במקום זאת בחר השלטון להתמודד עם המחסור בדירות בישראל בעזרת עידוד שוק הדיור הפרטי, על ידי הורדת מחירי הקרקעות הציבוריות בתמורה למכירת דירות מוזלות בבניינים שייבנו בשטחים אלו.

תקציבו של המשרד לקליטת עלייה היה תמיד החלק הקטן ביותר בהוצאה על רווחה חברתית. מגמה זו התחזקה במהלך העשור האחרון, לאור הירידה החדה במספר העולים החדשים המגיעים לישראל בשנים האחרונות.

לסיכום, ההוצאה הציבורית על רווחה חברתית בישראל עלתה מאז תחילת העשור הקודם, בעיקר בשל הגידול בהוצאה על ביטחון סוציאלי. השינויים נבעו בעיקרם מהשינויים הדמוגרפיים, ובמידה מעטה משינויי חקיקה ומשינוי הביקוש לשירותים חברתיים ציבוריים.

מבט לעתיד בתחום מגלה כי בינואר 2017 עתידה הממשלה להשיק תכנית חיסכון ייעודית לילדים. במסגרת התכנית ייחסכו 50 שקלים בחודש עבור כל ילד ישראלי עד שיגיע לגיל 18. נוסף לכך כוללת תכניות הממשלה ל-2017 העלאה של קצבת הזקנה והוספת 300 מיליון שקלים למימון קצבאות הנכות.

תכנית חיסכון לילדים בישראל: רקע וסקירת חלופות‏‏

הרעיון של חיסכון לילדים מיושם במדינות שונות בעולם זה יותר מעשור, ובשנים האחרונות נדון גם בישראל. תקציר המדיניות הנוכחי בוחן חלופות שונות לתכנית חיסכון לילדים ומצביע על ההשלכות החברתיות והתקציביות של כל אחת מהחלופות

מובטלים צעירים ודמי אבטלה בישראל

ביטוח אבטלה נועד לסייע למובטלים לשמור על רמת חייהם בעת אבטלה באמצעות תשלום דמי אבטלה, ובה בעת לעודד את שובם ‏לשוק העבודה. שיעורם של צעירים מתחת לגיל 30 מקרב מקבלי דמי האבטלה בישראל עומד על כ-16 אחוז. בשנים האחרונות נערכו ‏בתכנית דמי האבטלה שינויים אחדים, ובהם כאלה הפוגעים במובטלים צעירים לעומת מבוגרים יותר. לאחרונה עלתה גם הצעה להקשחה בתנאי ‏הזכאות של צעירים בתכנית, המתמקדת בתקופת האכשרה (דהיינו, התקופה שבה נדרש אדם לעבוד כדי להיות זכאי לקבלת דמי ‏אבטלה) הנדרשת ממובטלים צעירים. על פי ההצעה, תקופת האכשרה של עובד צעיר שטרם מלאו לו 30 שנים תעמוד על 24 חודשי ‏עבודה מתוך 30 החודשים שקדמו לאבטלה, ותקופת האכשרה של מי שמלאו לו 30 וטרם מלאו לו 35 שנים תעמוד על 18 חודשי עבודה ‏מתוך 24 החודשים שקדמו לאבטלה. זאת במקום תקופת האכשרה הנדרשת כיום מבני כל הגילים,‏ ולפיה המובטל נדרש לעבוד 12 ‏מתוך 18 החודשים שקדמו לאבטלה כתנאי לזכאותו לדמי אבטלה.‏

תקציר מדיניות זה דן במאפייני החוק ובשינוי המוצע, ובוחן אותו בהשוואה ליחס למובטלים מבוגרים ולאור המקובל במדינות רווחה ‏אחרות. ממצאי הבדיקה מראים כי שינוי זה אמנם יביא לחיסכון תקציבי, אולם הוא יהפוך את תנאי הזכאות של צעירים בישראל לקבלת דמי אבטלה לחמורים ברמה יוצאת ‏דופן בהשוואה למדינות רווחה אחרות. זאת ועוד, השינוי יעמיק את הפער הקיים בישראל בין מבוגרים לצעירים בתנאי ‏הזכאות לדמי אבטלה, ויביא לצמצום ניכר במספר הצעירים הזכאים לדמי אבטלה. מוערך כי לו יאומץ השינוי כיום הוא יפגע ב-15 ‏אחוז מהמובטלים הצעירים (כ-11 אלף איש), וכי הפגיעה בנשים, בבעלי משפחות ובערבים תהיה קשה במיוחד. לאור ‏זאת, ניכר כי אימוץ ההצעה יפגע באופן משמעותי באיזון הרצוי בין מטרות ביטוח האבטלה.‏

עוני ואי שוויון בישראל במבט בין-לאומי

פרק זה בוחן את ממדי העוני ואי השוויון בישראל לאורך זמן ובהשוואה למדינות ה-OECD , תוך חלוקה לשתי קבוצות עיקריות: גילאי 59 ומטה וגילאי 66 ויותר. באוכלוסייה בגילי 59 ומטה ממדי העוני ואי השוויון בישראל הם בין הגבוהים במדינות המפותחות, גם בהכנסות כלכליות (ההכנסות של משק הבית מעבודה, פנסיות תעסוקתיות ומהון, לפני ניכוי תשלומי החובה) וגם בהכנסות פנויות – ההכנסה ברוטו (כולל תשלומי העברה) בניכוי מסים ישירים. לצד זאת, במהלך השנים 2011 – 2002 עלו שיעורי התעסוקה בכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל, והעלייה הובילה לצמצום ממדי אי השוויון בהכנסות כלכליות (אף כי לא התלוותה לכך ירידה משמעותית בשיעורי העוני). בהכנסות הפנויות עלו ממדי אי השוויון עד שנת 2006 ומאז התייצבו, בעוד ששיעורי העוני התרחבו באופן די עקבי, בעיקר בקרב ערבים וחרדים. בקרב האוכלוסייה בגילי הפרישה, ממדי העוני בהכנסות הפנויות גבוהים משמעותית מאלה שב- OECD . עם זאת, המשאבים הכוללים (הסדרים פנסיוניים ציבוריים ופרטיים כאחד) המוקצים לקשיש מציבים את ישראל במקום גבוה יחסית בדירוג המדינות המפותחות כלומר, גובה הסכום המוקצה לכך אינו – נמוך ביחס לעולם, אולם חלוקתו בין הקשישים אינה שוויונית. אחת הסיבות לכך שההוצאה הציבורית הכוללת בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות היא שתקבולי המס במדינה הם בין הנמוכים ביותר בעולם המערבי, ולקשר הבלתי נפרד בין תקבולי המס להוצאה הציבורית יש השלכות מהותיות על מידת צמצום הפערים.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

ההוצאה הציבורית על רווחה

פרק זה סוקר את המגמות בתקציב המוקצה לשירותי הרווחה מאז תחילת שנות האלפיים, בדגש על השנה האחרונה. בשנה זו בעיות הדיור ויוקר המחיה ניצבו במרכז השיח הפוליטי והציבורי, והוועדה למלחמה בעוני שהוקמה ביוזמת הממשלה מסרה את המלצותיה, שכללו הצעות להרחבה ניכרת של מערך השירותים החברתיים. למרות זאת, נתוני ההוצאה החברתית בתחומי הביטחון הסוציאלי והרווחה החברתית אינם מעידים על שינוי כיוון במדיניות בתחומים הללו בשנה החולפת. יתר על כן, בחלק משמעותי מהמערכות העוסקות בתחומים אלו נמשכה ירידה בהוצאה בפועל, או התייצבות על רמת הוצאה נמוכה לעומת שנים קודמות. דוגמאות בולטות לכך הן ההוצאה על קצבאות ילדים והבטחת הכנסה וההוצאה של משרד השיכון. לעומת זאת, חל גידול מתמשך בהוצאה על ביטחונם הסוציאלי של קשישים ושל אנשים בעלי מוגבלויות, כמו גם בהוצאה של משרד הרווחה והשירותים החברתיים על משק בית שבטיפולו ובסכום המוקדש לסיוע לניצולי שואה.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2015, בעריכת אבי וייס ודב צ'רניחובסקי.

תוצרת הארץ: מאפייני שוק המזון בישראל

ממחאת הקוטג' והמילקי ועד ההשוואה של מחירי "פסק זמן" בעולם – נראה כי בשנים האחרונות עלותם של מוצרי מזון שונים בישראל מעסיקה רבות את הציבור. ואכן, כבר לפני שנה, ב"דוח מצב המדינה 2014", פרסם מרכז טאוב נתונים מדאיגים על מגמת המחירים בישראל לעומת ה-OECD: בשנת 2005 היו מרבית מוצרי המזון בישראל זולים משמעותית בהשוואה ל-OECD, ואילו ב-2011 התמונה התהפכה. כך למשל הבשר והעופות, שהיו זולים ב-8 אחוזים בישראל, נעשו יקרים יותר מממוצע ה-OECD ב-21 אחוז, ומוצרי החלב, שהיו יקרים ב-6 אחוזים בלבד, הגיעו לפער של 51 אחוז.

כפי שמראה הניתוח של חוקר מרכז טאוב איתן רגב, שהופיע בחוברת "תמונת מצב המדינה 2015", חלק מהסיבות להתייקרות דרסטית זו נובעות ממבנה שוק המזון בישראל. תעשיית המזון בישראל ריכוזית למדי – והתחרות המעטה מאפשרת לחברות בענף לגבות מחירים גבוהים על מוצרי מזון רבים.

נוסף למיעוט התחרות מבית, אין בענף תחרות רבה מחוץ: שיעורי הייבוא בשוק המזון מדשדשים הרבה מאחור לעומת ענפים אחרים.  כפי שמראה התרשים הראשון, בחלק ניכר מענפי ההוצאה הפרטית שיעורי הייבוא עלו מאוד בשני העשורים האחרונים: בתחום ההנעלה למשל עלתה ההוצאה על מוצרים מיובאים מ-42 אחוז ב-1996 ל-80 אחוז בשנת 2011,  ובתחום התמרוקים עלה שיעור הייבוא מ-35 אחוז ל-58 אחוז. כלל ההוצאה על מוצרים מיובאים ב-2011 עמדה על 70 אחוז – עלייה של 17 נקודות אחוז לעומת 1996. לעומת זאת, בענף המזון עומד שיעור הייבוא ב-2011 על 15 אחוז בלבד – שיעור נמוך משמעותית ביחס לענפים אחרים, שכמעט לא השתנה מאז 1996.

Heb figure 1

החשיפה לייבוא מביאה עמה תחרות רבה יותר לתעשיות המקומיות, ומפעילה עליהן לחץ להוריד מחירים ולהתייעל. בהתאם, שיעורי ייבוא נמוכים עשויים להביא לכך שהמחירים בענף מסוים ייוותרו גבוהים. בתרשים השני ניכרת חשיבותו של הייבוא לקביעת המחירים בענפים השונים. בענפים ששיעורי הייבוא בהם גבוהים, כמו ריהוט וציוד לבית, המחירים ירדו בשיעור ניכר. מדד מחירי המזון, לעומת זאת, עלה באותה תקופה ב-53 אחוז – הרבה מעבר לעלייה במדד המחירים לצרכן, העומדת על 32 אחוז.

Heb figure 2

לפי רגב, יש סיבות רבות לשיעורי הייבוא הנמוכים בענף המזון, החל מדרישות כשרות ותקנות בריאות וכל במכסי מגן, שנועדו להגן על התעשייה המקומית. אולם כפי שממחיש התרשים השלישי, אין אחידות בין שיעורי הייבוא בקטגוריות השונות: בקטגוריות המהוות את עיקר ההוצאה על מזון (כגון בשר, מוצרי חלב ומוצרי קמח ודגנים), שיעורי הייבוא נמוכים מאוד. לעומת זאת, בקטגוריות שהווצאה הכללית עליהן נמוכה יותר (למשל דגים, סוכר ומוצריו ומשקאות חריפים), שיעורי הייבוא גבוהים יותר. המשמעות היא שדווקא בתעשיות המזון הקטנות הייבוא משמעותי יותר, ואילו בקבוצות הנצרכות יותר כמעט אין ייבוא – ואולי יש בכך רמז ללחץ שמפעילות קבוצות אינטרס גדולות על קובעי המדיניות.

Heb figure 3

אם כן, נראה כי לשיעורי הייבוא הנמוכים יש תפקיד חשוב בעלייה החדה של מחירי המזון. לאור זאת, רגב מציין כי פתיחת שוק המזון היא צעד מתבקש, אשר יוזיל משמעותית את הוצאות המזון המהוות רכיב מרכזי ביוקר המחיה בישראל. אפשרות אחת בכיוון זה היא צמצום מכסי המגן שמשלמים יבואני מזון, וצעדים ראשונים בתחום זה (כמו פתיחת שוק הייבוא לגבינות קשות) אכן נעשים. עם זאת, כדי להוזיל משמעותית את מחירי המזון יידרש צמצום משמעותי בביורוקרטיה וברגולציה של הייבוא, גם אם מהלך זה יעורר התנגדות בקרב קבוצות אינטרס חזקות במשק.

 

מצבה הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל

אוכלוסיית המערב מצויה במגמה מתמדת של הזדקנות. מגמה זו כרוכה בבעיית עוני ואי שוויון, מכיוון שמרבית המבוגרים אינם משתתפים עוד בשוק העבודה, והם מתקיימים במידה רבה מחסכונותיהם – אם מהון עצמי ואם מחיסכון לפנסיה – או מתשלומים שהם זכאים להם מטעם הממשלה. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2014", מאת פרופ' חיה שטייר (אוניברסיטת תל אביב ומוסד שורש) וחוקר מרכז טאוב חיים בלייך, בודק את סוגיית העוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל.

המחקר בחן את אוכלוסיית המבוגרים בחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: יהודים ותיקים (65 אחוז מאוכלוסיית הקשישים), יוצאי ברית המועצות לשעבר (21 אחוז) וערבים (8 אחוזים). לאורך השנים חל גידול בחלקם של עולי ברית המועצות מכלל אוכלוסיית הקשישים. עולים אלו הגיעו לישראל בגיל מבוגר ולא הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות, לכן הגידול בחלקם מגדיל את חלקה של האוכלוסייה הנשענת בעיקר על תמיכת המדינה.

Economic elderly figure 1 heb

בחינת שיעורי העוני בקרב מבוגרים בשנים 2011–1997, המוצגים בתרשים הראשון, מראה את ההבדלים הניכרים בין האוכלוסיות השונות: שיעורי העוני בקרב הערבים המבוגרים הם הגבוהים ביותר. כ-60 אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני, בהשוואה לשיעורי עוני נמוכים בהרבה באוכלוסייה היהודית: כ-18 אחוז מיוצאי ברית המועצות לשעבר, בדומה לכלל האוכלוסייה המבוגרת, ו-11 אחוז בלבד בקרב הוותיקים. בחינת המגמות ארוכות הטווח מגלה כי גם כאן מצבם של הקשישים הערבים חמור יותר. בעשורים האחרונים ניכרה ירידה מסוימת בשיעורי העוני בקרב הקשישים הוותיקים, ובשנים האחרונות גם בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר. לעומת זאת, בקרב האוכלוסייה הערבית המבוגרת שיעורי העוני נותרו יציבים ואף עלו – כ-50 אחוז במרבית השנים שנמדדו (אם כי בתחילת התקופה נרשמו ירידות). שיעור העוני עלה ל-60 אחוז ב-2010 ומאז הייתה ירידה מסוימת.

המחקר של מרכז טאוב מראה שזכאות לפנסיה היא אחד הגורמים המרכזיים במניעת עוני בקרב קשישים. שיעור העוני בקרב משקי הבית שמתגורר בהם לפחות אדם אחד הזכאי לפנסיה עומד על כ-2 אחוזים בממוצע בלבד בשני העשורים האחרונים. לעומת זאת, במשקי בית שמתגוררים בהם מבוגרים ואין בהם כלל הכנסות מפנסיה, שיעורי העוני גבוהים יחסית.

הירידה בשיעור העוני בקרב משקי הבית של הוותיקים משקפת כנראה את השיעור ההולך וגדל של מבוגרים שצברו פנסיות במשך חייהם. כפי שניתן לראות בתרשים השני, כשני שלישים מכלל המבוגרים באוכלוסייה היהודית הוותיקה נהנים מרכיב פנסיוני בהכנסת משק הבית. לעומתם, רק 20 אחוז מכלל עולי ברית המועצות לשעבר ופחות מ-15 אחוז מהערבים המבוגרים חיים במשקי בית שבהכנסתם נכללים תשלומי פנסיה כלשהם. אצל העולים ניכרת עלייה בשיעור הזכאים לתשלום פנסיוני, בד בבד עם העלייה בוותק שלהם בישראל ובמקביל לירידה בשיעור העוני.

Economic elderly figure 2 heb

 

המסקנה העולה מממצאי המחקר היא שללא הכנסה מפנסיה קשה מאוד למבוגרים לחיות ברווחה, לכן היישום של חוק חובת חיסכון לפנסיה (2008) משמעותי ביותר לדורות הבאים. יש לשים לב במיוחד לקבוצות האוכלוסייה שרבים מחבריהן אינם נהנים מהכנסה זו – בעיקר ערבים, ובמידה מסוימת גם עולים מבוגרים.

אחת הדרכים להתמודדות עם עוני ומחסור כלכלי בקרב מבוגרים, וכן עם קשיים פיזיים וחברתיים, היא מגורים משותפים עם קרובי משפחה בגיל העבודה (משפחות מורחבות). נשאלת השאלה האם ניתן לראות בהסדרי מגורים אלו אסטרטגיה של משפחות להתמודדות עם מצוקות העוני.

מהשוואה בין שיעור משקי הבית העניים בקבוצות השונות לפי הכנסה פנויה (לאחר שמביאים בחשבון תשלומי מסים ותמיכה כספית מהממשלה) עולה כי במשפחות מורחבות בראשות אדם בגיל העבודה, שיעור משקי הבית העניים נמוך משמעותית מאשר בקרב משקי בית בראשות מבוגרים. כפי שניכר בתרשים השלישי, תמונה זו של הבדלים בשיעורי העוני על פי הסדרי המגורים נותרת עקבית בכל הקבוצות: בקרב הוותיקים שיעור משקי הבית העניים בראשות מבוגר הוא 13 אחוז, לעומת 8 אחוזים במשקי הבית שמתגוררים בהם מבוגרים, אך בראשם עומד פרט בגיל העבודה; בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר שיעורי העוני הם 21 אחוז לעומת 5 אחוזים בהתאמה, ובקרב ערבים – 68 אחוז לעומת 40 אחוז, בהתאמה.

Economic elderly figure 3 heb

ממצאים אלו מצביעים על כך שהסדרי המגורים המורחבים תורמים במידה ניכרת לשיפור תנאי החיים של האוכלוסייה המבוגרת, במיוחד בקרב קבוצות פגיעות יותר מבחינה כלכלית – במקרה זה הערבים והעולים, שלא צברו הכנסה של ממש מפנסיה. מסקנה זו נכונה גם אם מביאים בחשבון שבקרב קבוצות אלו, חלק ניכר ממשקי הבית בראשות צעירים שמתגוררים בהם מבוגרים אינם בהכרח מבוססים. יתרה מכך, מתכונת זו של מגורים משותפים תורמת לשיפור רמת החיים לא רק של הפרט המבוגר אלא גם של המשפחה הצעירה, בשל התרומה להכנסת המשפחה שמגיעה הן מפנסיה והן מתמיכות המדינה. אם כן, אפשר לראות בהסדר מגורים זה אסטרטגיה להימנעות מעוני לכל בני המשפחה, צעירים ומבוגרים כאחד.

דפוסי ההוצאה על מזון בישראל

פרק זה מנסה להגדיר הוצאה נורמטיבית לנפש למזון בישראל, כזו שאינה לוקה בחסר אך גם אינה בגדר מותרות. כמו כן מתחקה הפרק אחר הרכב ההוצאה למזון על פי רמות הכנסה, כדי לעמוד על ההשלכות האפשריות של מבנה ההוצאה על התזונה. בכך מנסה הפרק לסייע לגיבוש מדיניות שתקל את המצוקה של משקי הבית שאינם מסוגלים לעמוד בהוצאה הנורמטיבית. מן הממצאים עולה כי ההוצאה הנורמטיבית על מזון לנפש בישראל – אשר אינה כוללת הוצאות על ארוחות מחוץ לבית ועל משקאות חריפים – עומדת על כ-600 שקלים בחודש. למשפחות בעשירון התחתון חסרים בממוצע כ-170 שקלים לחודש לנפש כדי להגיע לסכום הוצאה זה, ואילו משפחות בעשירון השני חסרות כ-90 שקלים לנפש. כמו כן, נמצא כי יש הבדלים במידת הוויתור על קבוצות מזון שונות במקרה הצורך: עם ירידת ההכנסה לנפש נוטים משקי בית לשמור על רמת הוצאה יציבה יחסית על בשר ועופות, לחם ומוצרי בצק ושמנים צמחיים, אך נוטים לוותר על צריכת ביצים, חלב ומוצריו, ובמיוחד על צריכת ירקות ופירות, שהם הבסיס לתזונה ים תיכונית נכונה.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

תקציבי הרווחה לאוכלוסייה המבוגרת בישראל

הסקירה מצביעה על גידול בקצבאות שמעניק המוסד לביטוח לאומי לקשישים, המסייע להרחיק את הקשישים מעל קו העוני. עם זאת, גובה הקצבאות נשחק לאורך זמן ביחס לעלייה ברמת החיים במשק. לצד הקצבאות מוענקים לקשישים שירותים רבים. חלקם, כגון גמלת הסיעוד, משרתים שיעור ניכר של קשישים, ואילו אחרים מיועדים לאוכלוסיות מוגדרות יותר, דוגמת עזרה בדיור. מהמחקר עולה כי התקציבים והשירותים המיועדים לקשישים מתפרשים באופן נרחב בין משרדים ממשלתיים שונים, וביזור זה משפיע על יכולת המעקב אחר השימוש בתקציבים, מוביל לבזבוז משאבים וגורר אי מיצוי זכויות בקרב האוכלוסייה המבוגרת.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

עוני בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל

בחלקו הראשון נבחנות המגמות בשיעורי העוני בקרב המבוגרים בהשוואה לאוכלוסייה הצעירה יותר. הממצאים מצביעים על מגמת ירידה בשיעורי העוני בקרב המבוגרים לאורך זמן, לעומת עלייה בשיעור העוני בכלל האוכלוסייה. שיעורי העוני הנמוכים בקרב מבוגרים (בהשוואה לאוכלוסייה צעירה יותר) מושגים בעיקר באמצעות קצבאות הזקנה, המהוות רשת ביטחון לרבים, ובזכות ההכנסה מפנסיה. למעשה, שיעור העוני בקרב הזכאים לפנסיה הוא נמוך ביותר. בפילוח לפי שלוש קבוצות חברתיות בקרב המבוגרים (ישראלים ותיקים, יוצאי ברית המועצות לשעבר וערבים) נראה בבירור כי בקרב עולי ברית המועצות לשעבר ובקרב ערבים – שתי קבוצות בעלות זכאות נמוכה לפנסיה – שיעורי העוני גבוהים מאשר בקרב הוותיקים. אחת הדרכים להתמודד עם עוני ומחסור בקרב האוכלוסייה המבוגרת היא מגורים משותפים עם בני משפחה צעירים, הנמצאים בגיל העבודה. צורת מגורים זו אופיינית במיוחד בקרב ערבים ויוצאי ברית המועצות לשעבר, ומאפשרת להם לחיות במשק בית בעל רמת חיים גבוהה יותר משלהם, וכך להימנע מחיים בעוני.

המאמר מופיע כפרק בספר השנתי של המרכז, דוח מצב המדינה 2014, דן בן-דוד (עורך).

בחזרה לעיקר: מצוקה חומרית בישראל

ב”דוח מצב המדינה 2013” פורסם פרק מאת פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת תל אביב, וד”ר עליזה לוין, עמיתת מדיניות במרכז טאוב וסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, ובו הוצגו ממצאים חדשים בנושא מצוקה חומרית בישראל, בהתבסס על נתונים מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007.

בעוד ששיעורי העוני נמדדים על פי הכנסותיו של היחיד בהשוואה לפרטים אחרים באותה מדינה, מצוקה חומרית נמדדת באופן סובייקטיבי על פי הקשיים הכלכליים שחווה אדם בכמה צרכים בסיסיים: תשלום חשבונות, קניית מזון ותשלום עבור שירותי בריאות ודיור. מחקרים קודמים קבעו כי למשפחות מרובות ילדים, אימהות חד-הוריות, מובטלים ואנשים בעלי רמת השכלה נמוכה יש סיכוי גבוה יותר לחוות מצוקה חומרית. הבעיה אינה ייחודית רק לאנשים שחווים עוני ארוך טווח, אלא גם לאלו שמידרדרים לעוני באופן פתאומי או לזמן מוגבל.

מחקרן של שטייר ולוין מצביע על כך שישראלים במגוון רמות הכנסה נאלצים לוותר על צרכים בסיסיים מסיבות כלכליות. לדוגמה, 40 אחוז מהישראלים מוותרים על טיפולי שיניים, ו-35 אחוז אינם מחממים או מקררים את בתיהם במידה מספקת בשל שיקולי עלות. ויתורים אלו נפוצים בהרבה במחצית התחתונה של התפלגות ההכנסה. התרשים הראשון מראה את שיעור המוותרים על צרכים בסיסיים (מזון, חימום או קירור, ותשלומי חשבון טלפון או חשמל) ועל צרכים רפואיים (טיפול רפואי, תרופות וטיפולי שיניים) על פי רביעוני הכנסה. חלק גדול מהאנשים הנכללים ברביעון ההכנסה התחתון חווים מצוקה חומרית באופן קבוע: כמעט מחצית מהם (44 אחוז) מגבילים את הוצאותיהם על מזון; שני שלישים (64 אחוז) מוותרים על חימום או קירור; ושליש (31 אחוז) מגבילים את השימוש בטלפון או בחשמל. גם שיעור גדול להפתיע מהאנשים ברביעון ההכנסה השני מוותר על צרכים בסיסיים שונים: כמעט מחצית מהם מגבילים את החימום או הקירור בבתיהם ושליש מגבילים את צריכת המזון.

Heb Hardship Figure 1
למרות ביטוח הבריאות המקיף בישראל, עדיין יש לשלם באופן פרטי כדי לקבל שירותי בריאות שונים. ברביעון ההכנסה התחתון ויתרו שליש מחברי הקבוצה על טיפולים רפואיים עקב עלותם, ו-38 אחוז לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את התרופות שנזקקו להם. כחמישית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני ויתרו על טיפולים רפואיים ועל תרופות מסיבות כספיות. בקטגוריה זו בולטים במיוחד טיפולי השיניים, שעלותם גבוהה ועיקר התשלום עבורם הוא פרטי, לכן רבים מהנשאלים נמנעו מהם. שני שלישים מהמשתייכים לרביעון ההכנסה התחתון, ומעל מחצית מהמשתייכים לרביעון ההכנסה השני, לא קיבלו טיפולי שיניים שנזקקו להם. במקרה זה גם המחצית העליונה של התפלגות ההכנסות הושפעה מהעלות הגבוהה: שליש ברביעון ההכנסה השלישי ו-14 אחוז מהרביעון העליון ויתרו על חלק מטיפולי השיניים שהיו נחוצים להם.

הקבוצות העניות ביותר בישראל הן ערבים (ש-50 אחוז מתוכם חיים מתחת לקו העוני) וחרדים (57 אחוז מתחת לקו העוני). עם זאת, הפרטים בקבוצות הללו אינם חווים את העוני באותו אופן. שטייר ולוין חקרו את היקף המצוקה החומרית בקרב אנשים ברביעון ההכנסה התחתון בשלוש קבוצות: ערבים, חרדים ויהודים שאינם חרדים.

התוצאות מצביעות על כך שהערבים ברביעון ההכנסה התחתון חווים רמות גבוהות בהרבה של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות אחרות באותו רביעון. בעוד ש-18 אחוז מהחרדים ורבע מהיהודים שאינם חרדים ברביעון התחתון התקשו לשלם את חשבונות הטלפון והחשמל, כמעט מחצית מהערבים התנסו במצב זה. כמו כן, סיכוייהם של הערבים העניים ביותר לוותר על חימום או קירור של בתיהם היו גבוהים יותר (78 אחוז) בהשוואה לחרדים העניים ביותר (55 אחוז) או ליהודים שאינם חרדים באותו מדרג הכנסה (56 אחוז). גם בסוגיית הטיפול הרפואי התופעה חזרה על עצמה: מעל מחצית מהערבים שהכנסותיהם מדורגות ברביעון התחתון לא רכשו תרופות שהיו נחוצות להם בשל העלות, לעומת 21 אחוז מהחרדים העניים ביותר.

Heb Hardship Figure 2
ההבדל במצוקה החומרית שחוו ערבים וחרדים מעניין במיוחד מכיוון ששתי הקבוצות הללו חולקות כמה מאפיינים דומים: הן צעירות יחסית, המשפחות בהן גדולות ושיעורי התעסוקה שלהן נמוכים. שטייר ולוין מעלות כמה גורמים שעשויים לתרום למצוקה המוגברת שחווים הערבים שהכנסותיהם נמוכות. גורם אחד הוא העובדה שבהשוואה לחרדים, חלק גדול יותר מהערבים גדלו במשקי בית עניים. אם החרדים הם “עניים חדשים” בהשוואה לערבים, ייתכן שיש להם משאבים משפחתיים גדולים יותר להסתמך עליהם. כמו כן, יותר מהחרדים העניים השיבו שיש להם על מי לסמוך בעתות מצוקה בהשוואה לערבים (93 אחוז לעומת 74 אחוז, בהתאמה). לחרדים גם יש סיכוי גבוה יותר להרגיש שהם יכולים להסתמך על קרוביהם וידידיהם אם יזדקקו לסיוע כלכלי. ההנחה היא כי ייתכן שהרשתות החברתיות החזקות בחברה החרדית, כמו גם תחושת המחויבות שלהם לתמוך זה בזה ובקהילה, מסייעות להם להתמודד טוב יותר עם השפעות העוני.

המחקר של מרכז טאוב מצביע על קשר בין רמת ההכנסה למצוקה חומרית בישראל. הוא מראה כי אתגרים כלכליים אינם מוגבלים לעניים, וגם אנשים ברביעון ההכנסה השני סובלים במידה ניכרת ממצוקה חומרית.

עם זאת, חשוב להוסיף מילת אזהרה בנוגע לפרשנות הממצאים. אחד העקרונות הבסיסיים בכלכלה הוא שפרטים צריכים להחליט מה לרכוש ועל מה לוותר לאור מגבלות התקציב שכמעט כולם חווים. לכן, השאלה היכן מסתיימות מגבלות התקציב הפשוטות ומתחילה המצוקה הכלכלית האמיתית היא עניין סובייקטיבי מאוד.

למרות האמור לעיל, ההיקף של הגבלת ההוצאה על מזון ושל הוויתור על טיפולים רפואיים שתוארו כאן הוא משמעותי, ויש לו השלכות מדיניות חשובות. הממצאים מדגישים את חשיבותו של כיסוי הבריאות המקיף בישראל, שבלעדיו תדירות הוויתור על טיפול רפואי והשלכותיו היו חמורות אף יותר. נוסף לכך, המחקר זיהה כי ערבים עניים סובלים מרמות גבוהות יותר של מצוקה חומרית בהשוואה לאוכלוסיות עניות  אחרות, מכיוון שיש להם פחות מקורות משפחתיים וקהילתיים שעשויים לתמוך בהם. ממצאים אלו מסבים את תשומת הלב לחשיבות המצוקה החומרית כגורם שיש להביאו בחשבון בפיתוח מדיניות רווחה שתטפל בעוני וברווחת כלל האזרחים בישראל.

 

זהירות, פערים לפניך: אי שוויון בהכנסות בישראל

סוגיית אי השוויון בהכנסות בישראל אינה חדשה. עם זאת, קיומו של אי שוויון בקבוצות שונות באוכלוסייה, לרבות מעמד  ביניים, מוכר פחות. מחקר שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2013", מאת מנהל מרכז טאוב פרופ' דן בן-דוד וחוקר המרכז חיים בלייך, חשף את עומקם של האתגרים שישראל ניצבת מולם בכל הנוגע לאי שוויון.

רמת אי השוויון בהכנסות פנויות (כלומר, לאחר ניכוי מסים וקבלת קצבאות) בישראל מציבה את המדינה במקום השני מבין 22 מדינות OECD, שנייה רק לארצות הברית. מצבה של המדינה אינו משתפר בהרבה כשמדובר באי שוויון בהכנסה כלכלית (לפני מסים וקצבאות), ובדירוג זה היא ניצבת במקום החמישי מתוך 22 המדינות.

שתי קבוצות באוכלוסייה — חרדים וערבים — סובלות מעוני באופן מיוחד. ב-2011 חיו 70 אחוז מהחרדים ו-57 אחוז מהערבים מתחת לקו העוני במונחי הכנסות כלכליות. גם במונחי הכנסות פנויות מדובר בממדי עוני יוצאי דופן: 57 אחוז מהחרדים ו-50 אחוז מהערבים. הכנסותיהן הנמוכות של קבוצות אלו תורמות במידה לא מבוטלת לרמות אי השוויון הגבוהות הקיימות בישראל. עם זאת, בן-דוד ובלייך מדגישים שעוניין של קבוצות אלו הוא אינו הסיבה היחידה לפערים הגדולים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, גם לאחר הסרתם של חרדים וערבים מהמדגם, אי השוויון בהכנסה בקרב יהודים שאינם חרדים גבוה יותר מאי השוויון בכל המדינות המפותחות שנדגמו, מלבד ארצות הברית והממלכה המאוחדת.

Heb Inequality Fig 1 נראה כי חלק מהבעיה נובע מיעילות פחותה של מערכת הרווחה הממשלתית. בעוד שהמדינה החציונית ב-OECD מצליחה להפחית את אי השוויון ב-40 אחוז (שיעור הצמצום במעבר מאי שוויון בהכנסה כלכלית לאי שוויון בהכנסה פנויה) באמצעות מסים ותשלומי רווחה, מעורבותה של ממשלת ישראל מצמצמת את אי השוויון ב-25 אחוז בלבד. נתון זה מציב את ישראל במקום אחד לפני התחתית (מעל ארצות הברית) בדירוג על פי ההבדל בין אי השוויון בהכנסות כלכליות לאי השוויון בהכנסות פנויות.

הדיון הציבורי בנושא אי השוויון, בארץ ובחו”ל כאחד, מתמקד במידה רבה בשכבות המרוויחות את הסכומים הגבוהים ביותר ובריכוז העושר הגבוה בחלקה העליון של התפלגות ההכנסה. עם זאת, מחקרם של בן-דוד ובלייך מראה כי בניגוד לדעה הרווחת, חלקם של העשירים בסך ההכנסות בישראל אינו יוצא דופן. במונחי הכנסות כלכליות האחוזון העליון קיבל 6.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה — שיעור נמוך יותר מההכנסות שהתקבלו באחוזון העליון ב-14 מתוך 22 מדינות ה-OECD שבמדגם. לשם השוואה, השכבה שהרוויחה את הסכומים הגבוהים ביותר בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה, זכתה ל-9.8 אחוזים מכלל ההכנסות הכלכליות, ואילו לשכבה המקבילה בספרד, המדינה הממוקמת בתחתית הרשימה, הגיעו 4.3 אחוזים מכלל ההכנסות.

Heb Inequality F 2 במונחי הכנסה פנויה, שיאני ההכנסה בישראל מקבלים 5.3 אחוזים מכלל ההכנסות במדינה. שיעור זה ממקם את המדינה במקום השמיני מתוך 22 המדינות שנבחנו, והוא נמוך משמעותית מזה שהתקבל בנורווגיה, הממוקמת בראש הרשימה (8.8 אחוזים), אך גבוה בהרבה מלוקסמבורג, הממוקמת בסופה (3.4 אחוזים). פירושו של דבר הוא שחלק ההכנסה המגיע לכיסם של העשירים ביותר בישראל אינו חריג בהשוואה למדינות המפותחות, ולכן אינו יכול להסביר את ממדיו החריגים של אי השוויון בהכנסות במדינה .

דוגמה מוחשית להיקף אי השוויון בהכנסות בישראל היא הפערים בין הפרטים המשתייכים למעמד הביניים במדינה. אמנם לא קיימת הגדרה רשמית למעמד הביניים, אך מחקרם של בן-דוד ובלייך בוחן את פערי ההכנסות בקרב האוכלוסייה שאינה עשירה ואינה ענייה. לדוגמה, היחס בין הכנסתו הפנויה של אדם באחוזון ה-90 לאדם באחוזון ה -50 (כלומר האחוזון החציוני) עומד על 2.32 — יחס גבוה יותר מאשר בכל 22 מדינות ה-OECD שנבדקו. בדומה לכך, היחס בין פרט באחוזון ה-50 לפרט באחוזון ה-10 בישראל עומד על 2.75. גם כאן נמצאת ישראל בראש הרשימה, כלומר הפער בין שני בפרטים הוא גדול ביותר.

Heb Inequality Fig 3 אפילו כאשר מסירים את נקודות הקיצון ומתמקדים במה שיכול להיקרא מעמד הביניים התחתון ומעמד הביניים העליון (אחוזוני ההכנסות שבין 25 ל-75), פערי ההכנסות בישראל נותרים גבוהים באופן משמעותי. הכנסותיו של ישראלי באחוזון ה-75 גדולות פי 2.81 מאלה של ישראלי באחוזון ה-25. נתון זה גבוה ב-12 אחוזים מהיחס המקביל  במדינה הממוקמת במקום השני, ארצות הברית (שם היחס עומד על 2.50) , וגדול כמעט ברבע מהמדינה הניצבת במקום השלישי, אוסטרליה (יחס של 2.28).

מחקרם של בן-דוד ובלייך מפנה זרקור לבעיית אי השוויון בהכנסות בישראל. הוא מבהיר כי אי השוויון אינו מוגבל לחלקים מסוימים באוכלוסייה ואינו נובע מריכוזי עושר גבוהים בפסגה. לעומת זאת, אי שוויון נרחב נרשם בכל קשת ההכנסות שבין אחוזון 10 לאחוזון 90, והוא גדול אף יותר ב-50 האחוזונים האמצעיים של התפלגות ההכנסות (אחוזון 25 עד אחוזון  75). פערי ההכנסות בישראל יוצאי דופן בהשוואה ל-22 מדינות ה- OECD שנכללו במחקר, ויש להתייחס למציאות חמורה זו הן בשיח הציבורי והן בהחלטות המדיניות.

מבנה משפחתי וסוגיות רווחה בקבוצות האוכלוסייה השונות בישראל

 את התקציר כתבה מנהלת תחום המדיניות במרכז ליאורה בוורס, והוא התפרסם לראשונה כפרק בפרסום מיוחד של האו”ם. בין הנושאים הנסקרים בתקציר:

  • שיעורי הילודה בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח (3.0 ילדים לאישה בהשוואה לממוצע של 1.7 ב-OECD),  עם מדיניות ממשלתית המעודדת ילודה במגוון דרכים.
  • המדינה מעניקה סביבה תומכת יחסית לאמהות עובדות, ובכך מובילה לשיעורי תעסוקה יחסית גבוהים בקרב ישראליות בגילים 25 עד 44 שיש להן ילדים.
  • אחד האתגרים הגדולים ביותר שמולם ניצבות משפחות בישראל הוא העוני: אחד מתוך כל חמישה משקי בית בישראל ואחד מכל שלושה ילדים חיים מתחת לקו העוני. הבעיה בולטת במיוחד בקרב הערבים והחרדים, אולם מתבטאת באופן שונה אצל כל אחת מהקבוצות.

תכנית מערכתית לטיפול שורש באתגרים הכלכליים-חברתיים המרכזיים של ישראל

עיקרי התכנית:

מעגל המדיניות הראשון: יצירת תמריצים והענקת כלים לעבודה

מעגל המדיניות השני: יצירת סביבה תומכת ומסייעת

מעגל המדיניות השלישי: תכנית אסטרטגית רב-שנתית

פנסיות, עוני וקשישים בישראל

ברובן המכריע של המדינות שנבדקו מדיניות הרווחה והביטוח הלאומי מבטלת כמעט 90 אחוז מהעוני בקרב קשישים, אך יעילותו של מנגנון הרווחה בישראל פחותה בהרבה. תקציר זה בוחן את הניגוד המפתיע שנוצר בישראל: מדוע שיעור העוני בקרב קשישים במדינה הוא כמעט הנמוך ביותר במונחי הכנסות כלכליות בהשוואה למדינות ה-OECD-21, אך הגבוה ביותר במונחי הכנסה פנויה מבין המדינות הללו?

מצוקות חומריות בישראל

המחקר, המתבסס על נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה כי שיעור לא מבוטל מהישראלים חוו מצוקות כלכליות, כמו קשיים ברכישת מוצרי מזון, ובתשלום עבור שירותים בסיסיים או עבור שירותי בריאות ותרופות. כפי שניתן לצפות, אנשים הסובלים מעוני סובלים גם ממצוקות חומריות, אף כי קשיים כלכליים אינם מוגבלים לעניים בלבד. כמו כן נמצא כי קבוצות עניות שונות נבדלות מאוד זו מזו ברמת הוויתורים הנדרשים מהם בשל המצוקה הכלכלית. ערבים עניים חווים מצוקה חומרית קשה יותר מאשר חרדים עניים באופן עקבי, מפני שרבים מהם גדלו בעוני ויש להם פחות רשתות תמיכה בהשוואה לחרדים. לממצאים אלו יש משמעויות מדיניות חשובות, במיוחד עקב ההשלכות ארוכות הטווח של מצוקות כלכליות על הבריאות ועל העברת העוני בין הדורות, והם מפנים את תשומת הלב לצורך להפחית את המצוקה החומרית בקרב העניים.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2013.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל

מאז הוקמה מדינת ישראל, שירותים חברתיים רבים סופקו על ידי ארגונים לא-ממשלתיים.  את שירותי הבריאות הראשונים, למשל, העניקה בתחילה ההסתדרות.  עם זאת, בשנים האחרונות רווחת התחושה שהממשלה מעבירה חלק הולך וגדל מהשירותים החברתיים למיקור חוץ של ספקים פרטיים, ושתהליך זה פוגע במקבלי השירותים, שלעתים קרובות נמנים עם החלקים החלשים והפגיעים ביותר בחברה.

פרופ’ ראובן גרונאו, עמית בתכנית המדיניות הכלכלית של מרכז טאוב וכלכלן באוניברסיטה העברית, פרסם מחקר חדש של התופעה ב”דוח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב”.  במישור הרעיוני, גרונאו מסביר מדוע נחוצה מידה רבה של ניהול ציבורי במגזר זה.  תחרות בפני עצמה מביאה לידי אספקה יעילה כאשר הצרכן יכול לאתר ולבחור את הספק הטוב ביותר.  אך לעתים קרובות צרכני השירותים החברתיים אינם מסוגלים לאמוד את איכות השירות שהם מקבלים, ואין ביכולתם לבחור ספק כרצונם.  צרכנים אלו נוטים להיות פגיעים וחסרי משאבים, ואינם מנוסים בצריכת שירותים שקשה לאמוד את איכותם.  הממשלה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה טובה כדי לפקח על השירותים כנדרש.

נוסף לכך, בשירותים חברתיים טמונה תועלת חברתית העולה בהרבה על התועלת הישירה והמיידית ללקוח.  שירותים המבטיחים שפרטים בחברה יהיו בריאים ומשכילים ושיתפקדו היטב, למשל, מועילים גם לאלו המתגוררים בקרבתם.  עוד מוסיף גרונאו כי מימון ציבורי של שירותים חברתיים משקף את רצון הציבור לשוויון.

במישור המעשי גילה המחקר כי הדיון הציבורי הנוכחי על הפרטה בישראל מתבסס על תשתית רעועה למדי של מחקר עובדתי.  נאמר בו כי עוצמת הוויכוח בנושא הפרטת השירותים החברתיים אינה תואמת את היקף המידע ביחס לתופעה, ואין אפילו נתונים-כלל משקיים שיש בהם ללמד על היקפה.

בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, וגם לא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים.  כמו כן, הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ.  עוד מוצא המחקר כי נתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת שיעור השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק; להפך, חלקם אף עלה.

עם זאת, גרונאו גילה כמה ממצאים מדאיגים בנוגע לאיכות השירותים החברתיים.  בעיקר מעידות על כך שתי התפתחויות.

ההתפתחות הראשונה היא ששכר העובדים במגזר הפרטי בענף נמוך באופן משמעותי מזה של העובדים במגזר הציבורי.  התרשים הראשון מראה את שכר העובדים בשלושה תחומים שונים של שירותים חברתיים: שירותים קהילתיים, חברתיים ואישיים; חינוך; ושירותי בריאות, רווחה וסעד.  העמודה האדומה מראה את שכר העובדים במגזר הציבורי, והאחרות מראות את שכר העובדים באותו תחום במלכ”רים ציבוריים, חברות פרטיות, מלכ”רים פרטיים וספקים אחרים.  בכל אחד מן המקרים ניכר שהשכר במגזר הציבורי גבוה בהרבה – בערך 50 אחוז יותר מן השכר החציוני שמעניקים הספקים האחרים.  אמנם השכר הוא אינו מדד ישיר לאיכות, אבל גרונאו סבור שיש סיבות טובות לחשוב ששכר גבוה יותר מיתרגם לרמת שירותים גבוהה יותר.  השכר הגבוה יחסית מאפשר למגזר הציבורי לגייס עובדים בעלי כישורים טובים יותר מלכתחילה, ולהעלות את המוטיבציה והמורל בקרב העובדים הפעילים.

H fig 3

מגמה מדאיגה שנייה היא שאחוז השירותים החברתיים שממומנים ישירות מכיסם של משקי הבית גדל באופן דרמטי.  התרשים השני מראה את הגידול בהוצאת משקי בית על שירותים חברתיים בין 1997 ל-2009.  גרונאו מצא שסך כל הגידול בהוצאה על שירותים חברתיים בישראל היה נמוך מהגידול בתמ”ג ב-15 השנים האחרונות, אבל החלק שמממנים משקי הבית גדל בקצב מהיר בהרבה מהצמיחה הכלכלית של המשק.  ממצא זה תואם למחקרים אחרים של מרכז טאוב, המראים כי המגמה המתמשכת בישראל היא להטיל חלק הולך וגדל מעלויות השירותים החברתיים ישירות על הצרכן, ובכך להנמיך את רמת הביטוח הסוציאלי שאזרחי ישראל נהנים ממנו.  ההיקף המצטמצם של השירותים הציבוריים מניע יותר ויותר אנשים לחפש חלופות במגזר הפרטי.  קיימת גם אפשרות שההוצאות הפרטיות מעידות שאיכות השירותים שמעניקה הממשלה, ובעיקר שירותי הבריאות, הולכת ויורדת.  אם אפשרות זו אכן נכונה, הצרכן העני – אשר אפיק השירותים הפרטיים אינו פתוח בפניו – מסתפק בשירותים טובים פחות.

H fig 4

המחקר מייחס חשיבות רבה לגישה הכוללת להפרטה.  שיפור ביעילות יכול להתבטא בהוצאה קטנה יותר לאותה רמת שירות, או באיכות גבוהה יותר באותה עלות.  עד כה רווחה בישראל הגישה הראשונה, אבל גרונאו ממליץ על הגישה השנייה – במיוחד מפני שהמימון הציבורי נמוך כבר כעת.  בפרט הוא כותב כי מעורבות הצרכנים במימון השירותים עשויה להרחיב את יכולתם להתמקח על איכות השירות, וכך ליצור תמריץ תחרותי לספקים.  כדי למנוע הידרדרות בשירות, צעד זה חייב להיות מלווה בהגדלת ההשתתפות הממשלתית.  גרונאו מאמין ששיפור האיכות של השירותים החברתיים שמספק המגזר הממשלתי תעצור את היווצרות הגופים הפרטיים )כמו המכללות ובתי החולים הפרטיים), שלדעת גרונאו קיומם הרסני למערכת הציבורית.

לסיכום כותב גרונאו כי הפרטה של שירותים חברתיים יכולה להביא לשיפור מסוים באיכותם, אבל כדי לממש את הפוטנציאל לשיפור יש להנהיג בקרת איכות רצינית ומתאימה מצד הממשלה – בקרת איכות ברמה שהיום לוקה בחסר.

הפרטת השירותים החברתיים בישראל: תהיות וחששות

פרק זה בודק באיזו מידה תומכים הנתונים הסטטיסטיים בחשש מ”הפרטה”, ומגלה כי תמונת היקף השירותים החברתיים שעברו בין מגזרים מטושטשת: בעשור האחרון לא חל שינוי משמעותי במשקל ההעברות מהממשל המרכזי לרשויות המקומיות, למלכ”רים ולמגזר העסקי, ולא בתרומתם היחסית של הגופים הציבוריים המעורבים בייצור השירותים; הנתונים אינם מצביעים על מגמת תחלופה של תשומות עבודה בקניות מגופים חיצוניים, שתעיד על מעבר חד מהפעלה עצמית למיקור חוץ; ונתוני התעסוקה אינם מצביעים על ירידת אחוז השכירים המועסקים בענף מכלל המשרות במשק – ואף להפך. מאידך, בולטים הגידול בהשתתפות משקי הבית במימון השירותים (בעיקר שירותי הבריאות) תוך פגיעה בשוויון, והירידה בשכרם היחסי של המועסקים בענף, המעוררת חשש להידרדרות באיכות העובדים ובמאמץ שהם משקיעים בעבודתם. על הממשלה להציב את שיפור האיכות כמטרת-על בתחום השירותים החברתיים. לעתים קרובות לצרכן השירותים אין יכולת לשפוט את איכות השירות או לבחור בספק העומד בדרישותיו. לכן, המפתח להפרטת השירותים החברתיים הוא כינון בקרות איכות מתאימות, וכשהדבר בלתי אפשרי ראוי שהשירות יישאר בביצוע הממשלה. לעתים קרובות פעילותן של חברות פרטיות לצד הספקים הציבוריים לא רק שאינה משפרת את איכות השירות, אלא אף מביאה לעיוות בהקצאת המקורות.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

עלות שירותי הרווחה: ישראל במבט השוואתי

במחקר התגלה שההוצאה החברתית הציבורית בישראל נמוכה בהשוואה לחמש מדינות מערב אירופה שנכללו בבדיקה, ובמרבית התחומים (למעט בריאות) היא דומה לארצות הברית. ממשלת ישראל משקיעה משאבים מעטים יחסית בתחומים שיש להם פוטנציאל לשפר את רווחתם הכלכלית של האזרחים בטווח הארוך: מדיניות תעסוקה פעילה, דיור ותמיכה במשפחות עם ילדים. עוד נמצא כי ההכנסה שמעניקה המדינה לאזרחיה לאחר הפרישה באמצעות הביטוח הלאומי נדיבה הרבה פחות מאשר במדינות אירופה שנבדקו, אך ההוצאות הקשורות לפנסיות של עובדי ציבור גבוהות. היקפן הכולל של ההוצאות הציבוריות על התחום החברתי בישראל צנח במהלך שנות האלפיים בקצב שאין שני לו במדינות האחרות, והקיצוצים בלטו במיוחד בתכניות המשרתות בעיקר אוכלוסיות פגיעות כלכלית. ההוצאות הפרטיות על בריאות ועל פנסיות נמצאות בעלייה, אך עדיין נמוכות בהרבה ביחס לארצות הברית ולחלק מהמדינות באירופה.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

הרקע הכלכלי למחאה החברתית של קיץ 2011

ניתוח של התקופה שבין 1995 ל-2010 מעלה כי בחמש השנים שלפני המחאה החברתית צנחה הכנסתה של המשפחה העובדת הטיפוסית שבראשה עומד צעיר יהודי יליד הארץ בהשוואה לכל משקי הבית בישראל, והגיעה לרמות נמוכות באופן חסר תקדים. הסיבה העיקרית לכך היא שחיקה במשכורותיהם של הצעירים (34–25). הירידה חלה גם בקרב בעלי השכלה גבוהה, וסיכוייהם להשיג הכנסה הנמצאת בחמישון העליון של כלל ההכנסות פחתו משמעותית – במיוחד בקרב נשים. בקרב צעירים ערבים וחרדים ירדו בשנים אלו הן המשכורות האישיות והן הכנסת המשפחה, שהיו נמוכות מהממוצע עוד לפני כן. מבין כלל המגזרים, רק עולים דוברי רוסית שיפרו את מצבם היחסי. נוסף לכך, בתקופה הנבדקת צנח ערכם של היתרונות המשפרים את רמת החיים של המעמד הבינוני בישראל – השכלה   גבוהה, שני בני זוג עובדים, מגורים באזור תל אביב והשתייכות לקבוצת היהודים ילידי הארץ – עבור משפחות צעירות. במקביל הפכה עלות הדיור הגואה את השחיקה בהכנסה לבעיה גדולה עוד יותר. במחקר נמצא כי שיעור הצעירים המתגוררים בבית הוריהם עלה, ושיעורן של המשפחות הצעירות שהדירה שהן מתגוררות בה נמצאת בבעלותן ירד.

המאמר מופיע כפרק בדוח השנתי של המרכז: דוח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2011-2012.

מאחורי מחאת מעמד הביניים בישראל – לא רק תחושת בטן

מחאה ספונטנית על תנאים כלכליים פורצת לרוב בקרב אוכלוסיות חלשות, כפי שקרה בישראל בהפגנות “הפנתרים השחורים” בתחילת שנות השבעים. אבל את מחאת הדיור ההמונית של קיץ 2011, שסחפה אחריה מאות אלפי משתתפים, הובילו בעיקר צעירים משכילים ממעמד הביניים. בעוד שיש מי שהטיל ספק במידת המצוקה הכלכלית של המפגינים, מחקר חדש של פרופ’ מיכאל שלו, היו”ר היוצא של התכנית למדיניות רווחה במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מוצא כי חברי קבוצה זו אכן חוו ירידה משמעותית במעמד הכלכלי היחסי שלהם בשנים שקדמו למחאה.

המחקר מסתמך על נתוני סקר ההכנסות השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובוחן את ההכנסות של מגזרי אוכלוסייה שונים בישראל לאורך 15 שנים. הוא כולל נתונים הן ברמת הפרט והן ברמת המשפחה, וכן משתני רקע רבים כמו גיל, מגזר, מצב משפחתי ומקום מגורים. הממצא העיקרי שעולה מהמחקר של שלו הוא שילידי ישראל משכילים בגילי 25–34 המתגוררים במרכז – שנחשבו בעבר לקבוצה מיוחסת מבחינת מעמד כלכלי – חוו נסיגה משמעותית במצבם כקבוצה בעשור האחרון במונחים יחסיים, ולעתים גם במונחים מוחלטים.

תרשים 1 ממחיש את תהליכי ההידרדרות. הוא מתמקד בקבוצה שנחשבה לעמוד השדרה של המחאה החברתית ב-2011: משפחות יהודיות צעירות עובדות של ילידי ישראל, למעט חרדים (לצורך המחקר משפחה נחשבה לזוג עם ילד אחד לפחות, שלפחות אחד מבני הזוג בה עובד). הקו הכחול מראה את ההכנסה הממוצעת הריאלית (במחירי 2010) של משפחות אלו במשך 15 השנים האחרונות. ניתן לראות כי ההכנסות עלו בהתמדה משנת 1995 עד 2005, אך מאז דרכו במקום ואף נסוגו מעט.

הקו האדום משקף את הבעייתיות באופן חד יותר. קו זה מייצג את ההכנסה של קבוצה זו ביחס לכלל האוכלוסייה, המחולקת למאה אחוזוני הכנסה זהים בגודלם (המספרים לאורך הציר האנכי באדום) משנת 1995 עד 2005, תקופה שניתן לכנות אותה “שנות הצעירים”, ההכנסה החציונית של משפחה צעירה עובדת של יהודים ילידי הארץ (למעט חרדים) עלתה בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה. בשנת השיא, 2005, העפילה משפחה צעירה חציונית זו לאחוזון ההכנסה ה-64 מכלל המשפחות בישראל. אז התרחשה תפנית חדה והחלה ירידה מתמדת בהכנסה היחסית, עד שאותה משפחה הגיעה לאחוזון ה-54 בשנת 2010. בכך התבטלו כל ההישגים היחסיים שרשמה הקבוצה מאז 1995 ואף יותר מכך, ובשנה שקדמה למחאה הרוויחה משפחה בקבוצה זו רק מעט יותר מן המשפחה הישראלית החציונית.

מחאת 2011 לא התרכזה בעיירות פיתוח או בשכונות עוני. הגדולה מבין ערי האוהלים הוקמה בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למה שנחשב לרובע הפיננסי העיקרי של ישראל. תרשים 2 מצביע על הסבר אפשרי לכך. התרשים מראה את הגידול בשכר הנומינלי של קבוצות גיל שונות בתקופה שבין 2008–2005, שנחשבת לתקופת שפע יחסית, לתקופה שאחרי המשבר הכלכלי – 2010–2009. המחקר של מרכז טאוב גילה כי הצמיחה בשכר פיגרה אחרי עלות המחיה עבור כל הקבוצות כמעט, אך אצל עובדים צעירים (מתחת לגיל 35) ומשכילים המתגוררים באזור המרכז התפנית הייתה קשה במיוחד: הם חוו ירידות של 2–1 אחוזים בשכרם הנומינלי, בעוד המחירים עלו בתשעה אחוזים.

המחאה בתל אביב התמקדה בעיקר במצוקת הדיור. המחקר של פרופ’ שלו מגלה כי שיעור הולך וגדל של צעירים ממשיך להתגורר בבית ההורים (אם כי נתון זה משקף בעיקר את הנטייה בקרב כל הקבוצות, פרט לחרדים, לדחות את הנישואים ואת הקמת המשפחה). תרשים 3 מראה שבקרב משפחות של יהודים צעירים ילידי הארץ שאינם חרדים, שיעור הבעלות על דירת המגורים נמצא בירידה. בעוד ששיעור הבעלות על דירה בקרב החמישון התחתון נשאר יציב לאורך העשורים האחרונים – קצת יותר מחצי – שיעור בעלי הדירה בקרב החמישונים האמצעיים והעליונים ירד משמעותית בשנים האחרונות. בשנים 2004–2000 כמעט 80 אחוז מהמשפחות הצעירות בחמישון ההכנסה העליון החזיקו דירה בבעלותן.  לעומת זאת, בשנים 2010–2009 ירד שיעור זה לקצת מעל 60 אחוז. ייתכן שחלק מהנסיגה אינו נובע מעליית המחירים אלא משינוי בסגנון החיים, אשר הוביל יותר ויותר משפחות, אפילו האמידות מביניהן, להתגורר בשכירות.

משפחות צעירות חרדיות וערביות, שהיו מדורגות מלכתחילה במקום נמוך, הידרדרו אף הן במורד היררכיית ההכנסה הלאומית. בקצה השני של הקשת, צעירים משכילים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו התקדמות כלכלית מרשימה בשנים האחרונות. תרשים 4 מציג את הסיבה העיקרית לכך – השכר ההולך ועולה של קבוצה זו בשוק העבודה. התרשים מציג את דירוג השכר לשעה של פרטים חציוניים עובדים צעירים בעלי השכלה אקדמית ממגזרים שונים באוכלוסייה ביחס לאחוזוני השכר של כלל כוח העבודה. בתקופות הנבדקות (1995-2010, עם חלוקה לארבע תת-תקופות) הן גברים והן נשים ילידי ברית המועצות לשעבר רשמו עליות גדולות ועקביות בשכר היחסי שלהם: הם השיגו למעשה 17-20 אחוז מעמיתיהם בכלל האוכלוסייה הצעירה העובדת, בתקופה של 16 שנים בלבד. מנגד, שכרם של אקדמאים בקרב יהודים ילידי הארץ וערבים ירד בדירוג היחסי. שלו מייחס את ההישגים הללו להסתגלותם של העולים הצעירים לתנאים המקומיים, ולמספר ההולך וגדל של צעירים ילידי ברית המועצות לשעבר שגדלו והתחנכו בישראל.

העובדה שיהודים ילידי הארץ שאינם חרדים חוו ירידה יחסית בהכנסה האישית והמשפחתית מצביעה על כך שהשחיקה הכלכלית משפיעה גם על מי שנחשבו לחלקים מיוחסים של הדור הצעיר. במחקר מצוין כי “יתרונות מעמד הביניים” – השכלה גבוהה, מגורים במרכז, דחיית הקמת המשפחה ולידה בישראל – ממשיכים להעניק לקבוצה החזקה יתרון בהכנסה ביחס לישראלים אחרים, אך ערך היתרון הזה נשחק בשנים האחרונות.

אימהות חד-הוריות בישראל – מעטות יותר ועניות יותר

אימהות חד-הוריות הן ממגזרי החברה הפגיעים ביותר. עומס מטלות הבית שלהן עולה משמעותית על העומס המוטל על אימהות אחרות, ללא שותף הנושא עמן בעול; לצד זה המשאבים הכלכליים העומדים לרשותן בדרך כלל דלים יותר, מפני שהתמיכה שהן מקבלות מן האב היא לעתים קרובות מינימלית. בנייר המדיניות של מרכז טאוב “רווחה ותעסוקה של אימהות חד הוריות בישראל” בוחנת פרופ’ חיה שטייר, פרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעבר ראש תכנית מדיניות הרווחה במרכז טאוב, את מצבן של אימהות חד-הוריות בישראל במבט השוואתי.

היבט אחד של המחקר הוא דמוגרפי. שטייר מצאה שאף שחל גידול במספר האימהות החד-הוריות בישראל, חלקן מכלל המשפחות עדיין נמוך בהשוואה למדינות אחרות בעולם. התרשים הראשון מראה כי 8.9 אחוזים מהאימהות בישראל הן חד-הוריות. שיעור זה נמוך ביחס לשלושה רבעים מהמדינות שנבדקו והוא פחות ממחצית השיעור באנגליה, בשוודיה, באירלנד ובארצות הברית. ממצא נוסף הקשור להרכב האימהות החד-הוריות בישראל מגלה שבישראל 14 אחוז מכלל האימהות החד-הוריות רווקות. רק בשתי מדינות שהשתתפו בהשוואה היה שיעורן של האימהות שלא נישאו מעולם נמוך יותר.

H single mothers fig 1

בהמשך פונה המחקר לסקירת הנסיבות הכלכליות של אימהות אלו ולמדיניות ממשלתית. בשנות התשעים של המאה העשרים המדיניות הישראלית כלפי אימהות חד-הוריות הייתה תומכת הרבה יותר מהמדיניות הנהוגה היום: ב-1992 נחקק חוק משפחות חד-הוריות, ובמסגרתו הוענקו להן תנאי זכאות מיוחדים במערכת הבטחת ההכנסה. חקיקה זו שיפרה באופן משמעותי את מצבן הכלכלי של משפחות בראשות אימהות חד-הוריות. במקביל היא לוותה בירידה מסוימת בשיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה, אך ירידה זו אפיינה בעיקר נשים שסיכויי ההצלחה שלהן בשוק היו נמוכים מלכתחילה.

בראשית שנות האלפיים צומצמה התמיכה במשפחות החד-הוריות באופן משמעותי, ובמקביל הונהגו תכניות לעידוד התעסוקה בקרב נשים. בשנים 2004-2005, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של אימהות חד-הוריות בישראל אכן עלה והגיע לכ-67 אחוז, והוא גבוה באופן משמעותי משיעור ההשתתפות של אימהות במשק בית זוגי – 59 אחוז.

ההתמקדות בהיבט של השתתפות בשוק העבודה מתעלמת במידת-מה ממגבלות שונות שבפניהן עומדות אימהות חד-הוריות – נוכחותם של ילדים קטנים בבית, עלויות הטיפול בילדים, היעדר חלופות איכתיות לטיפול בהם, מגבלות של ניעות בשוק העבודה ועוד. ממצאים ממחקרים שונים מראים כי תכניות כאלו אמנם תורמות לעלייה בהשתתפות של אימהות חד-הוריות בשוק העבודה, אך אינן משפרות באופן ממשי את הכנסתן.

בהקשר זה מצביעה פרופ’ שטייר בתרשים השני על שיעורי העוני במשקי בית אשר בראשם עומדות אימהות חד-הוריות. היא מראה כי 35 אחוז מכלל משקי הבית האלה מוגדרים כעניים – בערך כפול מהשיעור המקביל במשקי בית זוגיים. ההשוואה שנעשתה במחקר של מרכז טאוב מראה שהמשפחה החד-הורית בישראל ענייה מאוד גם בהשוואה למשפחה הישראלית הזוגית וגם בהשוואה למשפחה החד-הורית המערבית. סיבה אחת לכך היא רמה נמוכה יחסית של תמיכה ציבורית: אימהות חד-הוריות בישראל מקבלות כרבע מהכנסתן מתשלומי ההעברה, נתח נמוך לעומת רוב המדינות שסקרה שטייר. ישראל נמנית עם המדינות שתמיכתן באימהות החד-הוריות נמוכה – כמו ארצות-הברית, קנדה ואירלנד – וכך גם באשר למשאבים המופנים למאמץ לחלץ את האימהות החד-הוריות מעוני.

אימהות חד הוריות 2

שטייר מצביעה על כך שהמדיניות הישראלית מכוונת לעידוד התעסוקה בקרב אימהות חד-הוריות, אך בשל התמיכה הממשלתית הנמוכה המעוטה, תעסוקה זאת אינה מיתרגמת לשיפור ברמת ההכנסה וברמת החיים. היא ממליצה על מדיניות מקיפה, אשר תכלול טיפול איכותי זמין בילדים, כדי להעצים אימהות חד-הוריות ולשפר את רמת החיים שלהן באופן ממשי באמצעות עבודה בשכר, תוך הבטחה של רמת הכנסה נאותה לכל האימהות החד-הוריות.

תהליך בהתהוות או שינוי הכרחי? רגולציה בשירותי הרווחה האישיים בישראל

במחקר נבחנו שתי שאלות: (1) כיצד מתנהלת הרגולציה של שירותי הרווחה האישיים בישראל? מהן החוזקות ומהן החולשות של תהליכי הרגולציה הקיימים? ו-(2) כיצד מתנהלת הרגולציה בתחום שירותי הרווחה האישיים במדינות אחרות? המחקר מתבסס על מספר מקורות: ניתוח משני של מסמכים; ראיונות; ושני חקרי מקרה – האחד בתחום הדיור בקהילה לאנשים עם פיגור, והשני, בתחום המועדוניות לילדים ולנוער בסיכון. כמו כן נערכה בחינה של דוגמאות למנגנוני רגולציה בבריטניה ובהולנד. מממצאי המחקר עולה, כי למרות השינוי המתחולל באופן הספקתם של שירותי הרווחה האישיים ולמרות הדיון המתמשך בשאלת הפיקוח והעשייה בתחום, יש מקום לחיזוק המדיניות הרגולטורית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים.

רווחה ותעסוקה של אימהות חד-הוריות – ישראל במבט השוואתי

קבוצת האימהות המגדלות לבדן את ילדיהן זוכה לתשומת לב ציבורית רבה, בעיקר בשל היותה קבוצה פגיעה מבחינה כלכלית. ההשוואה תתמקד במאפיינים הדמוגרפיים של אימהות חד-הוריות, הן בהשוואה למדינות אחרות והן, בכל מדינה, בהשוואה לאימהות במשפחה הזוגית; במידת המעורבות שלהן בשוק העבודה; במצבן הכלכלי ובמידת ההישענות שלהן על עזרת המדינה. ההשוואה בין שני סוגי המשפחות (חד-הורית וזוגית) תאפשר להבין את הקשיים והאילוצים העומדים בפני המשפחה החד-הורית, וההבדלים בין המדינות יוכלו לשפוך אור על מקורות העוני ועל הפגיעות הכלכלית של קבוצה זו ועל דרכי התמודדות אפשריים עם מצבן הכלכלי.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

עובדים ועניים

שיעור העוני בקרב האוכלוסייה העובדת בישראל גבוה ונמצא במגמת עלייה, וכיום מרבית העניים בישראל חיים במשפחות עובדות. עוני בקרב עובדים נובע משילוב של מאפיינים כלכליים, בעיקר עבודה בשכר נמוך והעדר הזדמנויות לעובדים בעלי כישורים נמוכים; מאפיינים דמוגרפיים של משפחות, הכוללים מספר גבוה של ילדים ושיעור נמוך של משפחות של שני מפרנסים; וגורמים מדינתיים, ובעיקר מידת התמיכה במשפחות מרובות ילדים ובעובדים עם קשיי תעסוקה. בשל מאפיינים אלו, שיעור העוני בקרב עובדים גבוה במיוחד באוכלוסייה הערבית, המאופיינת בקשיי תעסוקה, בשיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה ובמשפחות גדולות.

זה פרק מהספר השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2010.

עובדים עניים

בישראל, ובעולם כולו, תופעת העובדים העניים מתרחבת. ברוב משקי הבית העניים בארץ, שראשיהם בגיל העבודה, ראש משק הבית מועסק. פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה החברתית של מרכז טאוב, בחנה לעומק את תופעת העובדים העניים. המחקר המלא עומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010; להלן הצגה של חלק מן הממצאים, תוך מיקוד מיוחד על הממצאים הנוגעים לעובדים עניים בקרב ערביי ישראל.

מבחינה סטטיסטית, ה”עוני” מוגדר בישראל כמצב בו ההכנסה של משק הבית פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (בהתאם למספר הנפשות במשפחה). אמנם מובן מאליו שמשפחות ללא מפרנסים פגיעות מאד לעוני, אלא אם לרשותן הכנסות משמעותיות שאינן מעבודה. אך גם משפחות עם מפרנסים עלולות למצוא את עצמן מתחת לקו העוני, אם השכר המשולם למפרנס נמוך או אם במשפחה מספר גדול של נפשות.

שיעור העוני בישראל לפי הכנסות נטו (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה) גבוה – הוא עולה על השיעור בכל מדינות הOECD – ונמצא במגמה של עלייה משמעותית לאורך העשור האחרון. גם חלה עלייה גם בשיעור המשפחות העניות אשר בראשם עומד עובד (מבין המשפחות, שבראשן ראש משפחה בגיל, 25-64), כך שהייתה עלייה חדה בסך-כל העובדים העניים. התרשים הראשון מצביע על שיעור משקי הבית העניים בראשות עובד מכלל משקי הבית העניים בישראל, לפי משקי בית ולפי נפשות. רוב משקי הבית העניים בישראל היום בקבוצת הגיל המדוברת שייכים לקטגוריה זאת.

3_3_fig_4_heb

המדיניות הממשלתית, המכוונת לעודד עניים לעבוד במקום להסתמך על תמיכה ממשלתית, היא אחת הסיבות למגמה זו. מדיניות זו נועדה לסייע לאנשים להיחלץ ממעגל העוני, אך במקרים רבים היא הביאה רק למעבר ממצב של “עניים שאינם עובדים” למצב של “עניים עובדים” בלי שחל שינוי בולט ברמת החיים של המשפחה. ייתכן שהתמריצים לעבוד היו יותר מדי בבחינת “מקל” (כלומר צמצום הקצבאות) ופחות מדי “גזר” מבחינת התגמול שהעניקו תמורת עבודה. התוצאה היא שתכניות אלו אולי הביאו חיסכון לקופת המדינה, אך לא חוללו שינוי בשיעורי העוני.

בניתוח הנתונים לפי קבוצות באוכלוסייה, שטייר גילתה שהעלייה במספר העובדים העניים מרוכזת במידה רבה אצל ערביי ישראל. התרשים השני מצביע על ההבדלים בשיעורי העוני בין ערבים ויהודים בישראל – בעוד שיעור העובדים העניים בקרב היהודים בישראל נמוך בהרבה וכמעט לא השתנה במהלך השנים שמאז 1995, השיעור של העובדים העניים בקרב ערביי ישראל עלה מכ-20 לכ-40 אחוז.

3_3_fig_5_heb

פרופ’ שטייר מצביעה על כמה סיבות לשיעור הגבוה של עניים עובדים בקרב הערבים בישראל:

  1. שיעור השתתפות נמוך של נשים בכוח העבודה. במשקי בית ערביים, בהם האישה עובדת, שיעורי העוני נמוכים. לכן, הפער בשיעורי העובדים העניים בין יהודים וערבים בישראל נובע במידה רבה מהשיעור הנמוך של משפחות עם שני מפרנסים בקרב ערביי ישראל.
  2. הידרדרות בשכר. ערבים ישראלים עובדים לרוב בעבודות שאינן דורשות מיומנות רבה ובשנים האחרונות הביקוש לעבודות אלו פחת. במקביל לכך, ישנה בתחום זה תחרות עם העובדים זרים, שהינם זולים יותר, ובמקרים רבים הם מועסקים בעבודות זהות לאלו של ערביי ישראל (ראו בעניין זה את הכתבה בחדשון טאוב ממרץ 2011, המראה שעובדים זרים נוטים לתפוס את מקומם של גברים ערביים).
  3. הבדלים דמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל. מכיוון שהאוכלוסייה הערבית ככלל צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית, אחוז גבוה יותר של ראשי משפחה בקבוצה זאת הם צעירים, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה גם בקרב כלל העובדים. 42 אחוז מראשי המשפחה הערביים הם מתחת לגיל 35, הצעיר מגילאי שיא השכר, לעומת רק 33 אחוז מראשי המשפחה היהודיים. בנוסף לכך, למשפחות ערביות יותר ילדים בממוצע, וגם אם ההכנסה המשפחתית זהה, משפחות גדולות יותר ייטו להיות עניות יותר.
  4. קיצוץ בקצבאות ילדים. מכיוון שבמשפחות ערביות, שראש המשפחה שלהן מועסק, יש יותר ילדים בממוצע לעומת משפחות יהודיות מקבילות, הקיצוץ החד שנעשה בקצבאות הילדים בעשור האחרון השפיע יותר על העוני בקרב העובדים במגזר הערבי.

המחקר של פרופ’ שטייר בחן גם את תופעת העובדים העניים בקרב משפחות חד-הוריות. מחקרה המלא יתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010.

לגרום לאבות לטפל – חופשת לידה לאבות בישראל – המלצות למדיניות

מסקירה של המדיניות כלפי חופשת הלידה לאב במדינות רווחה ברחבי העולם ובחינה השוואתית של התכניות השונות במדינות אלה; ומסקירת מחקרים השוואתיים על הסדרי חופשת הלידה מתברר, שניתן למצוא את הסיבות לאי-ניצול החופשה על-ידי האבות במבנה התכנית בישראל, המקשה על ניצולה. הנייר שלפנינו מציע מתווה לשיפור התכנית.

כיוונים בביטחון סוציאלי ובשירותי רווחה

שנת 2009 התאפיינה כשנה של שינויים בתחום הביטחון הסוציאלי ושירותי הרווחה, לצד יציקת יסודות לשינויים מהפכניים אף יותר, אשר עשויים לשנות את פני השירותים הללו בשנים הבאות. שינויים אלה מתוארים על ידי ג’וני גל בדו”ח מרכז טאוב, “מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2009” ולהלן עיקריהם.

ביטחון סוציאלי – תמונה כללית

לצד גידול הדרגתי ומתמיד של סך-כל תשלומי קצבאות הביטוח הסוציאלי מ-1990, המגמות נבדלות בתחומים השונים: בתחום קצבאות הילדים, אשר קוצצו באופן חד מתחילת העשור ועד שנת 2008, החלה ב-2009 עלייה, הנמשכת גם ב-2010. עם זאת, חלקן של קצבאות הילדים מסך הקצבאות נמצא במגמת ירידה רציפה בשנים אלה, מ-22 אחוז ב-1990, ל-19 אחוז בשנת 2000 ועד 12 אחוז ב-2010, כפי שניתן לראות בתרשים.

Heb_Welfare_fig_1
ההוצאות על ביטוח אבטלה גדלו ב-2009 ביותר מ-20% בהשוואה ל-2008. הגידול נבע מעלייה במספר המובטלים בעקבות המשבר הכלכלי שהחל בסוף 2008; מהקלות בנגישות לתכנית; ומהשינוי בהרכב מקבלי הקצבאות, המתבטא בגידול בשיעור המובטלים בעלי הכנסה גבוהה, יחסית. ב-2010, צפויה ירידה של כ-5 אחוזים במרכיב זה, במידה שהמדינה תצליח לצאת מהמיתון. החלק של ביטוח האבטלה בסך הקצבאות בשנת 2010, שנת מיתון יחסית, הוא כמחצית מחלקן בשנת 2000, שהייתה שנת גאות כלכלית.

תחום בו נמשכת עלייה משמעותית בתשלומי הקצבאות בעשורים האחרונים הוא תחום הנכות הכללית. הקצבאות, שהסתכמו ב-2.3 מיליארד ש”ח ב-1990 (במחירי 2008), צפויות להגיע לכדי 10.3 מיליארד ש”ח ובשנת 2010 (במחירי 2008). חלקן של קצבאות הנכות הכללית בסך הקצבאות עלה מ-11 אחוז ב-1990, ל-14 אחוז ב-2000, והגיע עד ל-20 אחוז ב-2010.

למרות המגמות הללו, התכניות המיועדות לאנשים החיים בעוני בישראל מוגבלות מאוד בסיוע שהן מעניקות, והדבר משפיע על היכולת המוגבלת של המדינה להתמודד באופן יעיל עם רמות גבוהות מאוד של אי-שוויון ושל עוני בחברה הישראלית ואת האפשרות להעניק למשפחות עם ילדים, החיות בעוני, קיום מינימלי בכבוד.

תכנית “הבטחת הכנסה” ובג”ץ

תכנית “הבטחת הכנסה” נועדה לספק רשת ביטחון לכל מי שבגיל העבודה ואין ברשותו משאבים מספיקים לקיים רמת חיים מינימלית בכבוד. התכנית נועדה לאלו אשר מחפשים אך אינם מצליחים למצוא עבודה בשכר. קבלת הסיוע מותנה בכך שמקבל הקיצבה עשה כל מאמץ להשתלב בשוק העבודה, והוא מתבקש להתייצב בלשכת התעסוקה או במרכזי התעסוקה בפרקי זמן קבועים, לבדוק אפיקי תעסוקה ולעשות מאמץ לנצל אותם.

עם הפעלת התכנית להבטחת הכנסה בשנת 1982, הוקמה תכנית מקבילה לגברים חרדים הלומדים בישיבות. תכנית זו מספקת קיצבה חודשית לאברכים – עם שלושה ילדים לפחות – הלומדים באופן מלא במוסד תורני המוכר על-ידי משרד החינוך. שיעור נמוך יחסית מבין הלומדים במוסדות תורניים מקבל את הקיצבה. מתוך סך כולל של 63,000 אברכים בשנת 2009, כ-11,000 היו זכאים להשתתף בתכנית. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג”ץ לבטל מסלול זה, בטענה שהוא מפלה לטובה קבוצת לומדים אחת – אברכים בישיבות – על פני קבוצות לומדים אחרות, למשל סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. בג”ץ דחה הכרעה בעתירה זאת במשך עשר שנים, בתקווה שהרשויות ימצאו פיתרון אשר ייתר הכרעה משפטית, אך הדבר לא קרה וביוני 2010 קבע בג”ץ שההסדר אינו חוקי. מכאן, שרק אם הכנסת תאשר תכנית, הקובעת קריטריונים ענייניים להעדפת אברכים, תכנית זו תוכל להמשיך ולהתקיים.

שירותי רווחה אישיים

שירותי הרווחה האישיים אמונים על מתן סיוע למגוון רחב של אוכלוסיות חלשות, מן הפגיעות ביותר בחברה. הסיוע ניתן על-ידי פיתוח תכניות, טיפול והדרכה ברמה האישית, המשפחתית והקבוצתית, והפעלת שירותים קהילתיים ומוסדיים. שירותים אלו מסופקים הן באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, הן באמצעות משרד הרווחה והשירותים החברתיים, וכן על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים (המגזר השלישי והמגזר העסקי). ההוצאה הממשלתית על שירותי רווחה נמצאת במגמת עלייה מתמידה ורציפה מתחילת העשור ומהתכנון התקציבי לשנתיים הקרובות נראה כי ההוצאות ימשיכו לעלות.

השירותים לקשישים מהווים מרכיב מרכזי בשירותי הרווחה האישיים, כאשר רוב התקציב מוקדש למימון שירותי סיעוד לקשישים מוגבלים הממשיכים להתגורר בקהילה. לצד שירותים אלה, מעניין להאיר את ההתפתחות הרבה שחלה בשירותי הקהילה לקשישים בפיתוח “קהילות תומכות” הממוקמות באזורים בהם שיעור הזקנים באוכלוסייה גבוה. הזקנים החיים בקהילה זוכים ללחצני מצוקה, לסיוע של אב הקהילה, לשירותי רפואת חירום בעת הצורך ולעידוד השתתפותם בפעילות חברתית.

“הקהילות התומכות” פותחו ביוזמת ארגון “אשל” של ג’וינט ישראל במהלך השנים 1995-1996 והן מופעלות בסיוע משרד הרווחה והשירותים החברתיים. התרשים מצביע על הגידול המהיר במספר הקהילות במהלך העשור האחרון, מ-28 בלבד בשנת 1998, ל-220 ב-2008. בעוד ש-6,400 בתי אב היוו חלק מקהילות אלה בראשית העשור, המספר עמד על כ-30,000 לקראת סופו של עשור זה.

Heb_Welfare_fig_2

מהלך משמעותי, העשוי להשפיע על אופי שירותי הרווחה בישראל, החל עם הקמת ועדה ציבורית, מטעמו של שר הרווחה והשירותים החברתיים, מר יצחק הרצוג, לגיבוש תכנית לרפורמה. הוועדה עסקה בקשיים ובליקויים המאפיינים את המערכת,  והמלצותיה הופנו אל הבעיות המרכזיות במערך השירותים החברתיים האישיים. הוועדה כללה בהמלצותיה המרכזיות שמירה על חלוקת האחריות וחלוקת המימון הקיימת בין משרד הרווחה והשירותים החברתיים ובין המחלקות לשירותים חברתיים; תמיכה בחקיקת חוק שירותי רווחה; והרחבת של ההתמודדות עם בעיות העוני והאבטלה בחברה הישראלית. המלצותיה של הוועדה לא כללו לוח זמנים מפורט, אך יש לייחל לכך שישפיעו בשנים הבאות ויובילו להתאמה של מערכת שירותי הרווחה לצורכי מקבלי השירותים וליכולותיהם של נותני השירותים.

שירותי הרווחה האישיים

ההוצאה על שירותי הרווחה האישיים, המסופקים על-ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים וגורמים לא-ממשלתיים רבים, נמוכה לעומת מרכיבים אחרים של מדינת הרווחה בישראל ומהווה כששה אחוזים מסך ההוצאה החברתית. בשלוש השנים האחרונות חל גידול בתקציב המופנה אל השירותים לאחר דריכה במקום באמצע שנות האלפיים (2006-2002); במקביל חלו שינויים במדיניות משרד הרווחה והשירותים החברתיים, כמתבטא בהרחבת מגמת ההפרטה, מעבר לשירותים שניתן להעניקם בקהילה. בנוסף לכך, לאחרונה סיימה את עבודתה ועדת רפורמה, אשר המליצה על שינויים משמעותיים במערך השירותים החברתיים האישיים, וביניהם ההצעה לחקיקת חוק שירותי הרווחה.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

מערכת הביטחון הסוציאלי

מערכת זו מתמקדת בהספקת קצבאות לאוכלוסיות מגוונות. על אף הגידול שחל בחלק ממרכיבי המערכת בשנים האחרונות, ההוצאה הכוללת נמוכה מהמקובל במדינות ה-OECD והיא נמוכה במונחי תוצר מהרמה שאפיינה אותה לפני עשור. בתחומים אחדים של הביטחון הסוציאלי אומצו שינויים, המגדילים את הנגישות והנדיבות של הקצבאות, במיוחד ביחס לקשישים ולאנשים עם מוגבלות, ולאחרונה – גם למשפחות עם ילדים ולמובטלים. לעומת זאת, התכניות המיועדות לאנשים החיים בעוני בישראל מוגבלות מאוד בסיוע שהן מעניקות. מוגבלות הסיוע של מערכת הביטחון הסוציאלי בתחומים שונים מצמצמת מאוד את יכולתה להתמודד באופן יעיל עם רמות גבוהות מאוד של אי-שוויון ושל עוני בחברה הישראלית.

המאמר מופיע כפרק בדו”ח השנתי של המרכז דו”ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות 2009.

הרשות נתונה: מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות למול התרחבות תופעת העוני: ציפיות, תפיסות ומציאות

המחקר התהקד בזיהוי האופן בו מנהלי המחלקות תופסים את בעיית העוני, את הדרכים להתמודד עמה, את הזיקה בין תפיסות אלה לבין תפיסת תפקיד המחלקות בהתמודדות עם עוני ובזיהוי השירותים הקיימים בפועל. ממצאי המחקר מלמדים כי מנהלי המחלקות ייחסו את העוני למגוון גורמים אך הדגישו את מאפייני האנשים החיים בעוני. האחריות להתמודדות עם עוני נתפסה קודם כל כאחריות האדם העני עצמו ולאחריו בדר היררכי, הממשלה, הרשות המקומית והמחלקות לשירותים חברתיים. רוב מנהלי המחלקות לא תפסו את העוני כבעיה חברתית בטווח אחריותם ואת האנשים החיים בעוני כאוכלוסיית יעד מוגדרת, אך כי הם כן עוסקים בסיוע פרטני לאנשים החיים בעוני.

נגישות לצדק חברתי בישראל

ההנגשה של צדק ומשאבים היא הבסיס להבטחת הגשמת זכויות של יחידים וקבוצות בכל תחומי החיים. הבטחת הנגישות כוללת היבטים מוסריים ואתיים,בהטילה על החברה את החובה לדאוג להבטחת הגישה המלאה ביותר של כל חברי החברה לצדק. במקרים רבים השבילים, המובילים להגשמת הזכויות והשגת הצדק, אינם פתוחים ונגישים לכל חברי החברה באופן צודק ושווה. פעמים רבות הם אף סגורים ונמצאים מחוץ להישג היד של חלק מחברי הקבוצות, הזקוקים להם במיוחד: עניים, עולים חדשים, מיעוטים אתניים ולאומיים וחברי קבוצות אחרות, מודרות ומוחלשות. במקרים אלו מפוזרים לאורך השבילים חסמים שונים, המונעים מיחידים ומקבוצות את האפשרות לגשת בקלות למקום הממשי או לעיתים למקום הסמליבו ממוקם הצדק ואתו הזכויות המבטיחות אותו. חוסר נגישות מביא להבדלים ולפערים שיטתיים, שאינם צודקים או מוצדקים, שאינם הכרחיים ושניתן להימנע מהם. לנגישות יש תפקיד חשוב בבניית התחושה של שייכות חברתית והעדרה תורם לתחושות של אי-שייכות, של ניכור ותסכול. החסמים לנגישות נובעים ממגוון גורמים, כגון חוסר במשאבים חומריים, אי-ידיעת השפה, אי-הכרה ואי-ידיעה של זכויות ושל האפשרויות וההסדרים הקיימים בחברה, המאפשרים למצות את הזכויות ואי-הבנה של פעילות המערכות האמונות על עשיית צדק. מטרתו של הספר להאיר את הנחות היסוד השונות של נגישות לצדק, להבין את החסמים,המונעיםמאנשים אתהנגישות לצדק ואת מקורותיהם החברתיים, ולנסות לזהות פתרונות להתמודדאיתם או להסירם, ולו באופן חלקי, מהדרך, בכדי לאפשר ניצול טוב יותר של האפשרויות הקיימות בחברה לנגישות מלאה לכל חבריה בתחומי החיים השונים.

עורכי הספר, הפרופסורים ג'וני גל ומימי אייזנשטדט – שהינם בין החוקרים המובילים בתחום זה בארץ – מעורבים שנים רבות בפעילות השוטפת של המרכז. שניהם חברים בתכנית לרווחה חברתית של מרכז טאוב. בראש התכנית עומד פרופ' גל, שגם מחבר את הפרקים על "ביטחון סוציאלי" בדו"ח המרכז השנתי בשנים האחרונות. החוקרים שהשתתפו בכתיבת פרקי הספר משתייכים לדיסציפלינות שונות וגישותיהם מצטרפות לכדי יצירת תמונה משמעותית במחקר על המדיניות החברתית בהקשר של נגישות לצדק חברתי.

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2008

התכניות מתמקדות בהקלה על עוני; בשמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; בפיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; בהשתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; בהגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; במתן פיצוי על אובדן או פגיעה; בחלוקה מחדש של המשאבים בחברה; ובהגברת השוויון המגדרי (גל, 2004). ההוצאה על התכניות הללו ב-2008מסתכמתב-43.7 מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-39 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו. להלן המגמות העיקריות שחלו בהתפתחות המערכת בשנה האחרונה ולאחריהן סקירה של ההתפתחויות בתחומים העיקריים ושל התכניות העיקריות במערכת.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

 

שירותי הרווחה האישיים – 2008

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם, להגדרת הזכאים להם ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים והרשויות המקומיות (מחלקות הרווחה), אך האחריות להספקת רוב השירותים לאזרחים נתונה בידיהם של ארגונים לא-ממשלתיים (וולונטריים ועסקיים).

הפרק סוקר ובוחן את מצבם של שירותי הרווחה האישיים. בתחילה מוצגת סקירה תמציתית של התפתחות ההוצאה הממשלתית על שירותי הרווחה האישיים והשינויים שחלו בה בשנים האחרונות ובהמשך נבחנות הסוגיות המרכזיות, המאפיינות ומעסיקות שירותים אלו. בחלק האחרון נידונה בהרחבה הסוגיה של העברת האחריות להספקת רבים משירותי הרווחה לארגונים לא-ממשלתיים, תהליך המכונה הפרטה חלקית ונבחנות השפעותיו השונות על מערכת שירותי הרווחה.

המחקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2008יעקב קופ (עורך).

הסקר החברתי – 2008

הסקר מהווה תוספת חשובה לתמונת המצב החברתי, המוצגת בדו"ח השנתי של המרכז. כמדי שנה, גם השנה הוצגו מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי להבטיח שבתחומים אלה, בהם נשאל הציבור כמה וכמה פעמים, ניתן יהיה לעקוב אחר השינויים החלים בעמדותיו. חלק מהשאלות, הנוגע ישירות במרכיבים הבסיסיים ביותר של תחושת הרווחה החברתית, מהווה בסיס לחישובו של "מדד טאוב" לביטחון חברתי, מדד מספרי, המכּמֵת את תחושת הביטחון החברתי, מעבר למה שניתן ללמוד מתשובות לשאלות בודדות. השימוש במדד כזה להשוואה על פני זמן ולהשוואה בין קבוצות מתוך האוכלוסייה, שהמדד מחושב להן בנפרד, מרחיב ומעשיר את ההתרשמות מעמדותיו ותחושותיו של .הציבור

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008, יעקב קופ (עורך).

 

 

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2008

סיכומים בתחומים הבאים: התפתחויות הכלכליות; תעסוקה, אבטלה ושכר; הוצאות הממשלה על השירותים החברתיים; מערכת החינוך; מערכת הבריאות; שירותי הרווחה האישיים; מערכת הביטחון הסוציאלי; הסקר החברתי – 2008.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2008, יעקב קופ (עורך)

אסטרטגיות לצמצום פערים חברתיים-כלכליים

בדיון אצל נשיר המדינה הציב הנשיא אתגר בפני חוקרי מרכז טאוב ויזם הקמת כוח משינה משותף לו, לשר הרווחה והשירותים החברתיים ולמרכז טאוב. כוח המשימה נתבקש לבחון את הדברים באופן מקיף ולהציע אסטרטגיה להתמודדות עם הפעריםשתביא לצמצומם המרבי.

הגנה על נוטלי משכנתאות: אחריות המדינה לרשתות הביטחון

ברוב שנות המדינה לא התעורר צורך להתמודד עם קשיים של לווים בהחזרת תשלומי המשכנתא. גם לא התפתחו כלים נאותים להגנה על נוטלי המשכנתאות. ד"ר בן שטרית מציעה כיוון לפיתרון – "לבטח" את נוטלי המשכנתאות, בהתערבות המדינה, כדי להבטיח שלא ייקלעו למצב בו אי-פירעון המשכנתא יחשוף אותם לפינוי ולחובות שיישארו גם לאחר הפינוי.

המחקר המוצג בחוברת מלווה בדברים שעלו בדיון מומחים בתחום הדיור בישראל, שתגובותיהם מעידות עד כמה מגוונות פניה של הסוגיה אשר הוצגה, ובעקבותיה עלו שאלות נוספות, בנוגע למעורבות המדינה בתחום הדיור.

הסקר החברתי – 2007

הסקר נועד להצביע על תחושת הרווחה ותחושת הביטחון החברתי של הציבור בישראל ועל עמדותיו בסוגיות חברתיות שונות. גם השנה הקפדנו, כמדי שנה, להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי שתהיה בידינו התרשמות על המגמות שהתפתחו בעמדות הציבור. עם זאת, הוספנו מספר שאלות חדשות, בתחומים שהערכנו שהם עומדים במוקדי הדיון הציבורי לאחרונה. הסקר מהווה תוספת חשובה לתמונת המצב העולה מהדו"ח השנתי של המרכז, בהצביעו, באופן כללי, על המשך המגמות שנצפו בשנים האחרונות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2007

תכליתן לספק רשת הגנה לפרטים ולמשפחות, במקרים של העדר (או התמעטות) הכנסה מעבודה ו/או בשל הוצאות נוספות, בגין מגוון נסיבות. התכניות מתמקדות בהקלה על עוני; בשמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; בפיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; בהשתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; בהגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; במתן פיצוי על אובדן או פגיעה; בחלוקה מחדש של המשאבים בחברה; ובהגברת השוויון המגדרי. ההוצאה הציבורית על התכניות הללו ב-2007 מסתכמת ב-42 מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-41 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו.

שירותי הרווחה האישיים – 2007

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים ובידי מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, בעוד הספקת רוב השירותים הועברה לאחריותם של ארגונים לא-ממשלתיים (וולונטריים ופרטיים-עסקיים).

שירותי הרווחה האישיים מעניקים סיוע למגוון רחב של קבוצות באוכלוסייה – ילדים ובני נוער בסיכון, זקנים מוגבלים, משפחות במצבי מצוקה ומשבר, ובכללן משפחות חד-הוריות ומשפחות עולים, אנשים עם פיגור, נכים, מכורים לאלכוהול ולסמים, ודרי רחוב. שירותים אלו מתרכזים אפוא בהענקת סיוע לאוכלוסיות המהוות את החוליות החלשות והפגיעות ביותר בחברה הישראלית.

פרק זה, הסוקר ובוחן את מצב שירותי הרווחה האישיים, כולל שלושה חלקים. החלק הראשון מציג בצורה תמציתית את התפתחות ההוצאה הממשלתית לשירותי הרווחה האישיים ואת השינויים שחלו בה בשנים האחרונות. החלק השני סוקר את הסוגיות המרכזיות המאפיינות ומעסיקות שירותים אלו. החלק השלישי בוחן בהרחבה שתיים מהסוגיות: התמודדות של שירותי הרווחה המקומיים עם בעיית העוני; ואי-השוויוניות בין יישובים, ובמיוחד בין יישובים יהודיים וערביים בשירותי הרווחה המסופקים לאוכלוסייה.

המאמר הופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2007.

קווים למדיניות זיקנה בישראל: הזיקנה בין נטל לנכס

גם בהקשר הנוכחי של סוגיית ההזדקנות והזיקנה נתייחס לשני הממדים של מצרף זה, בדגש מיוחד על היבטים של "נטל" לעומת "נכס" בביטויה של המדיניות במערכת הציבורית.

השתקפות מדיניות הזיקנה בתקציב המדינה מוצגת במאמר על רקע ההתפתחויות הדמוגרפיות והחברתיות שחלו באוכלוסיית הקשישים בישראל. סוגיות תעסוקה ופנסיה, שהן מהנגזרות הראשיות של השילוב בין דמוגרפיה ומשאבים כלכליים, נדונות בהמשך, ולאחר מכן נסקרים חוק הסיעוד והתפתחותו כ"מקרה מבחן" (case study) בניתוח מדיניות. הדיון המסכם מציג את ההשלכות של נושאים אלו על סוגיית הזיקנה כ"נטל" או כ"נכס". הדילמה שבין "נטל" ל"נכס" מתעוררת במעבר מהממד האישי של הזדקנות אל המישור הכללי יותר של חברה ושל היחסים בין פרטים שונים בחברה.

קליטת העולים במערכת הביטחון הסוציאלי

 גם בישראל, ששיעורי המהגרים בה מהגבוהים בעולם, עולות שאלות רבות בתפר שבין מערכת הביטחון הסוציאלי  ההגירה – העלייה. מהמחקר שערכנו עולה, כי למערכת הביטחון הסוציאלי תפקיד רב חשיבות בתהליך קליטתם של העולים בישראל. הדבר מתגלה בשיעורים הגבוהים של מקבלי הקצבאות מקרב העולים, ובחלקן הגבוה, יחסית, של הקצבאות בהכנסות משקי הבית שלהם. השיעור של מקבלי הקצבאות בקרב העולים עלה על פני זמן ורמתן גבוהה במקצת בהשוואה לוותיקים. עם זאת, קיימים הבדלים בין עולים לוותיקים בסוגי הקצבאות. באשר למימון מצאנו, כי חלקם של העולים במימון המערכת של מדינת הרווחה קטן אמנם בהשוואה לוותיקים, אולם על פני זמן ניכרת עלייה ברמת השתתפותם, וניכר כי הפער בשיעורי המימון לעומת הוותיקים מצתמצם.

רשת ביטחון סוציאלי וחורים גדולים בה: המדיניות כלפי תכניות הבטחת הכנסה

הפרק נועד לתאר ולהסביר את השינויים שנערכו בתכנית הבטחת הכנסה בראשית שנות האלפיים, תוך הדגשה של שני מישורים עיקריים, המישור של השיח הפוליטי והמישור של מבנה המערכת התחיקתית. הטענה המרכזית היא, ששינוי משמעותי ויזום באופי השיח הפוליטי והיחלשותן של נקודות וטו, שהיו חיוניות בתהליך החקיקה בכנסת, אפשרו לקובעי המדיניות, להנהיג שינויים מרחיקי לכת בתכנית הבטחת הכנסה בתקופה של משבר כלכלי וביטחוני. הפרק פותח בהסבר המהות של תכניות "רשת הביטחון", אשר תכנית הבטחת הכנסה היא חלק מהן (סעיף 1). לאחר מכן מוצג בסעיף 2 הרקע ההיסטורי לקבלת ההחלטה לאמץ בישראל את התכנית. מאפייני התכנית שהונהגה בשנת 1980 מתוארים בסעיף 3 וסעיף 4 סוקר את התפתחות התכנית דרך השינויים שנערכו בה מאז אימוצה, ובמיוחד – השינויים שנערכו בראשית שנות האלפיים. סעיף 5 מציג מסגרת תיאורטית להסבר השינויים שחלו בתכנית בשנות האלפיים. הפרק מסתיים בסיכום קצר.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

מדיניות כלפי אנשים עם נכויות: מחקיקה סוציאלית לחקיקה זכויות

פרק זה עוסק בעיצוב המדיניות והחקיקה כלפי אנשים עם נכויות בישראל מהקמת המדינה ועד היום. אנו מציגים תחילה נתונים על היקפה של אוכלוסיית האנשים עם נכויות בישראל וסוקרים את הגישות המרכזיות המקובלות בעולם בכינון מדיניות כלפי אנשים עם נכויות. לאחר מכן תוצג סקירה היסטורית, הכוללת בחינה של התהליכים שהשפיעו על התווית המדיניות לאורך השנים, ובהמשך  תיסקר המדיניות הקיימת, המאופיינת כאמור בדואלית. הפרק ייחתם בניסיון להעריך את המדיניות העתידית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

מהפכת זכויות הילד והשירותים החברתיים לילדים

השינוי החברתי התבטא בשינוי משמעותי במדיניות החברתית כלפי ילדים בישראל ובשירותי הרווחה עבורם. העובדה שהשינוי התרחש במקביל לתהליך נסיגה וצמצום של מדינת הרווחה הישראלית רק מחדדת את גודלו, עד כדי הגדרתו כ"מהפכת זכויות הילד", מפני שבמהלך שנות ה-90 פותחו שירותים חדשים לילדים ועיצבו מחדש את השירותים הישנים, מתוך ראיית הילדים כבעלי זכויות. מאמר זה סוקר את התפתחות השירותים החברתיים לילדים על רקע מהפכת זכויות הילד ומתמקד בשינויים המבניים וה"אידיאולוגיים" שחלו כתוצאה ממנה.

הסעיף הראשון של המאמר סוקר בקצרה את ההתפתחות של זכויות הילד בעולם ובישראל. הסעיף השני עוסק בהשפעה של התפתחות זכויות הילד ותפיסתם על החוק הישראלי בשנות ה-90, תוך התמקדות בחקיקה החברתית. הסעיף הבא אחריו מתייחס למשמעות השינויים במערכת הרווחה ותפיסתם לגבי זכויות הילד ומעמדו. הסעיף הרביעי מציג את החסרים במערכת הרווחה או את האתגרים המוצבים עדיין לפתחה. בסיום המאמר מוצגים סיכום קצר ומסקנות.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה

השוני מתייחס בעיקר לקליטה הראשונית עד לתום השנה הראשונה. בראשית שנות התשעים נזנח במידה רבה מסלול הקליטה הדומיננטי, שעל פיו מרבית העולים הוכוונו מיד עם נחיתתם בנתב"ג למסגרות מעבר מוסדיות ("מרכזי קליטה"), עתירות שירותים בעין, שסיפקו לעולה ולמשפחתו רשת ביטחון, כמענה לצורכיהם המיוחדים בשלב הראשוני להשתלבותם בארץ.

הפרק כולל תאור וניתוח היסטורי-כרונולוגי של תהליכי עיצוב מדיניות הקליטה הישירה תוך זיהוי הגורמים האידיאולוגיים, הכלכליים, הפוליטיים והארגוניים, שהוליכו לשינוי המדיניות; וכן ניתוח מכלול הגורמים והאינטרסים, אשר עכבו/קידמו את תהליך קבלת ההחלטות להפעלת המדיניות החדשה ויישומה בשטח. בהמשך יידונו הסוגיות המרכזיות בתחום מדיניות הרווחה העולות מחקר האירוע והלקחים לעיצוב המדיניות החברתית בישראל.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הפרטת השיכון הציבורי: שינוי או המשכיות במדיניות הדיור

בסוף שנות השישים התקרב מספר היחידות בדיור הציבורי ל-206,000, כ-23 אחוז ממלאי הדירות במדינה. אולם מאז, משקל הדיור הציבורי ומספר הדירות בבעלות ציבורית הלכו והצטמצמו. בתחילת שנת 2006 הדיור הציבורי כלל רק עוד כ-76,000 יחידות, שהיוו קצת יותר מ-2 אחוזים מהמלאי הכולל של הדירות במדינה (סמנכ"ללאכלוס של משרד השיכון, כנס של ידיד 2.2006). ירידה זו נבעה משני תהליכים: הפסקת הבנייה לשכירות ציבורית ומכירת דירות לדיירים, שהחלה כבר בשנות החמישים. הפרטת הדיור הציבורי באה לכאורה לשיאה בשנת 1998 עם חקיקת חוק הדיור הציבורי בכנסת, שאמור היה לאפשר לכל דייר בדיור הציבורי לרכוש את דירתו בתנאים נוחים ביותר.

הפרטת הדיור הציבורי מהווה מהפך עקרוני במדיניות הדיור של הממשלה, המתבטא במעבר ממתן עזרה בעין לנזקקים לחלוקה של נכסי המדינה לדיירים. התהליך מעורר מן הסתם תהיות רבות לגבי הרקע, הסיבות, המטרות והמניעים של השינוי. מאמר זה מנסה לענות על השאלה, איך נוצר המפנה היסודי בתפיסת מדיניות הדיור בישראל, אם כי הוא קרה בתקופה שבה ההפרטה נהפכה למנטרה כלכלית דומיננטית במדינה (בורוכוב וורצברגר, 2001). אבל, כפי שנראה להלן, המציאות הייתה שונה במקצת מהכוונות של יוזמי חוק הדיור הציבורי, שהתקבל ב-1998.

המאמר מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון (סעיף 2) עוסק ברקע העיוני להפרטת הדיור הציבורי. כבסיס לדיון, הוא מנסה להבהיר כמה ממושגי היסוד של מדיניות דיור ושל שוק הדיור, כגון הצורך במעורבות הממשלה וצורותיה, צורות הבעלות והפרטת הדיור הציבורי. החלק הבא (סעיף 3) דן בשוק הדיור בישראל. הוא מתאר את התפתחותו ובעיותיו המרכזיות, שהיוו את הרקע להפרטת הדיור הציבורי. סעיף 4 עוסק בתהליך קבלת חוק הדיור הציבורי, בשחקנים המעורבים בו ובמניעיהם. החלק האחרון (סעיף 5) מסכם את הממצאים העיקריים ודן בחוק הדיור הציבורי כדוגמה לשינוי מדומה במדיניות חברתית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

אידיאולוגיה, פדגוגיה ומדיניות החינוך בישראל

במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיים של התלמידים. במאמר הנוכחי נעמת את שני קווי המדיניות המרכזיים הללו תוך בחינת הדינמיקה של התפתחותם ומשמעותם לגבי מדיניות החינוך בישראל: המרכיבים המרכזיים של כל מדיניות, השחקנים שהיו מעורבים בפיתוחם ותוצאות המדיניות לגבי מערכת החינוך.

נקודת המוצא לדיון היא, ששני קווי המדיניות מבטאים אידיאולוגיות חברתיות-פוליטיות כלליות. אלו, בתורן, מכתיבות התייחסות פדגוגית מסוג מסוים כלפי מערכת החינוך, בבחינת "מה לא בסדר במערכת החינוך ומה צריך לתקן בה". התייחסות פדגוגית זו היא העומדת בבסיס קו המדיניות המרכזי בו נוקטת המערכת, על עירוב השותפים השונים למדיניות, והתוצאות של המדיניות שננקטה. לא ניתן, אם כך, להבין את המדיניות עצמה ללא הבנה מוקדמת של הרקע החברתי-פדגוגי שלה.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

הפרטה חלקית של שירותי רווחה אישיים

כתוצאה מכך חלק נכבד מן השירותים, שהממשלה מחויבת מתוקף החוק או מעוניינת לספקם לאוכלוסיות שונות, ניתנים באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים, ובתוכם ארגונים וולונטריים (מלכ"רים) וארגונים עסקיים. עם זאת, בשנים האחרונות התהליך הואץ במידה ניכרת, בהיותו נישא על כפיהם של מעצבי המדיניות החברתית (שרים ועובדים בכירים במשרדים החברתיים), ועל-ידי גורמים כלכליים, פוליטיים ומקצועיים שונים. לפי גישתם, ההפרטה היא מתכון לתיקון ליקויים שונים בתפקודן של מערכות השירותים הללו, שהמדינה והרשויות המקומיות ממלאות בהן תפקיד מרכזי.

הפרק מתרכז בתיאור ובניתוח היישום של מדיניות ההפרטה בשירותי הרווחה האישיים. התהליך המקיף והמואץ של ההפרטה המתרחש בתחום זה משתקף היטב בשתי תופעות מרכזיות: הראשונה, מרבית שירותי הרווחה הממלכתיים והעירוניים ממומנים על-ידי הממשלה והרשויות המקומיות, אך מסופקים על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים, הכוללים ארגונים וולונטריים וארגונים פרטיים-עסקיים. והשנייה, הנתח העיקרי של ההוצאה הממשלתית והמקומית, המיועד לשירותים אלה, מועבר כיום לאותם ארגונים (תמונה מלאה של ההפרטה בשירותים אלו וחלוקת ההוצאה הממשלתית תוצג בהמשך העבודה).

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

עיצוב מדיניות הרווחה בישראל, 2000-2005

בין הגורמים העיקריים היו השינויים הפוליטיים-אידיאולוגיים, שהתחוללו בארץ בשנים 2005-2000; השינוי הרדיקלי שהתחולל באופי משטר הרווחה שהיה נהוג במדינת ישראל; השינויים הארגוניים שהונהגו במבנה מערכות הרווחה בשנים אלה; השינויים הפרוגרמטיים, שהוכנסו בחלק גדול של תכניות הרווחה, במטרה לשנות לטווח הארוך את אופיים ומהותם; והקיצוצים הנרחבים שנעשו במרבית תכניות הרווחה והביטחון הסוציאלי, שהופעלו מטעם המדינה. כל אלה קשורים זה בזה, וביחד הם פעלו ופועלים להביא לתמורות מרחיקות לכת באופייה של החברה הישראלית ובתנאי החיים בה של קבוצות רחבות באוכלוסייה. מטרת מאמר זה לתאר את השינויים הללו ולבחון את משמעותם החברתית.

המאמר מופיע כפרק בספר עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן (עורכים)

עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות

קביעת מדיניות מאופיינת בהעדפות, בבחירה בין חלופות שונות ובקבלת החלטות המנחות פעילויות והתנהגויות בכל תחומי החיים. אך יש להדגיש, שגם הימנעות מקבלת החלטות בנושא מסוים היא בחירה המשקפת מדיניות.

 המאמרים בקובץ בוחנים אפוא קשת רחבה של אירועי קביעת מדיניות בתחומים חברתיים שונים, חושפים את התמורות הרבות שעברה מדינה הרווחה הישראלית ואת הגורמים שהשפיעו עליהם ומצביעים על הסתירות וקווי הדמיון והשוני, המשתקפים במגמות ההתפתחות של המדיניות החברתית בישראל בתחומי השירות השונים.

הסקר החברתי – 2006

כמדי שנה גם השנה הקפדנו להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח זהה לשנים קודמות, כדי להבטיח שבתחומים אלה, בהם נשאל הציבור כמה וכמה פעמים, תהיה בידינו אינדיקציה למגמות ברורות בעמדותיו. כמו כן, שוב כבשנים קודמות, שאלנו מספר שאלות חדשות בתחומים, הנוגעים לרווחת הציבור, שנבחרו בשל היותם במוקד הדיון הציבורי לאחרונה. הסקר מהווה תוספת חשובה והשלמה לתמונת המצב החברתית הכלולה בדו"ח השנתי של המרכז.

ערכנו השנה שלושה סקרים (בפברואר, ביולי ובספטמבר), חלקם מלאים וחלקם כללו את שאלות "מדד טאוב". כל אחד מהמועדים מייצג תקופה שונה של השנה, להלכה לפחות, בכל הנוגע לחברה ולכלכלה, ולממדים הביטחוניים והמדיניים. שנת 2006 הייתה עמוסת תהפוכות ומעניין לבחון, האם ועד כמה האירועים התכופים לאורך השנה השפיעו על תחושת הביטחון החברתי של הציבור כמתבטא ב"מדד טאוב" ועל יתר תוצאות הסקר. סקר פברואר נערך בתקופה שבראשות הממשלה עמד עדיין אריאל שרון, והתחזיות להמשכיות תהליכי ההתאוששות הכלכלית והמדינית היו בשיאן. סקר יולי נערך לאחר הקמת הממשלה החדשה בראשות אהוד אולמרט ולאחר שמערכת הבחירות הדגישה את "סדר היום החברתי", וסקר ספטמבר נערך לאחר תום מלחמת לבנון השנייה ועם ראשית החזרה לשיגרת החיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, יעקב קופ (עורך).

מערכת הביטחון הסוציאלי – 2006

מערכת זו כוללת שורה ארוכה של תכניות, המופעלות ברובן על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך גם באמצעות משרדי ממשלה אחרים (הביטחון, האוצר, המשרד לקליטת עלייה) ואף באמצעות השוק החופשי (תכניות פנסיה תעסוקתיות). לתכניות הכלולות במערכת הביטחון הסוציאלי מוצבות מספר מטרות מוגדרות – הקלה על עוני; שמירה על רמת חיים של כלל האזרחים; פיזור הכנסותיו של הפרט על פני תקופות חייו; השתתפות במימון עלויות נוספות, כגון גידול ילדים; הגברת שילובם של מובטלים בשוק העבודה; מתן פיצוי על אובדן או פגיעה; חלוקה מחדש של המשאבים בחברה; והגברת השוויון המגדרי. ההוצאה הציבורית על התכניות הללו ב-2006 מסתכמת ב-44.5  מיליארד ש"ח לשנה, שהם כ-42 אחוז מסך ההוצאה החברתית בתקציב שנה זו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006,  יעקב קופ (עורך).

שירותי הרווחה האישיים – 2006

האחריות לפיתוח השירותים, לקביעת תוכנם, ולמימונם מתרכזת בידי משרד הרווחה ומחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, בעוד אספקת רוב השירותים הועברה זה מכבר לאחריותם של ארגונים לא-ממשלתיים, ובהם ארגונים וולונטריים (עמותות) וארגונים פרטיים-עסקיים.

פרק זה, הבוחן את מצב שירותי הרווחה האישיים, כולל שלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון סוקר את המבנה, הרכיבים והמאפיינים של תחומי השירות העיקריים הכלולים במערך שירותי הרווחה האישיים, ואת סקירת השינויים העיקריים שחלו בהוצאה הממשלתית המיועדת לשירותים אלה בשנים האחרונות. החלק השני ממקד את הדיון בכמה מאפיינים ובעיות עיקריות של השירותים, ומצביע על דרכים אפשריות להתמודד עמן. החלק השלישי סוקר בקצרה את ההיחשפות של המאפיינים והבעיות של השירותים באופן תפקודם בעת המלחמה בצפון, בקיץ 2006, ומעלה המלצות לשיפור יכולתם להתמודד עם מצבי חירום בעתיד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים אישיים 2006, יעקב קופ (עורך).

זכויות זקנים, משפט והשלטון המקומי

במקביל לכך קטן בהתמדה באוכלוסיית ישראל שיעור הילדים ותהליך זה מאיץ את המשך הזדקנות האוכלוסייה.

על אף תהליך ההזדקנות, ישראל צעירה בהשוואה למדינות אירופה, ברובן שיעורי הקשישים נעים בין 15 ל-20 אחוז מהאוכלוסייה. עם זאת, למרות מעמדה הצעיר של ישראל בהשוואה, הרי לא תמיד השיעור הממוצע של הקשישים באוכלוסייה מגלה מספיק את הרכבה הגילי של החברה ביישובי הארץ – ביישובים רבים  שיעור הקשישים גבוה בהרבה מהשיעור הממוצע ומתקרב לממדים של מדינות אירופה. בולטות במיוחד כמה מהערים הגדולות, ששיעורים גבוהים מתושביהן הם קשישים: כך בחיפה, ברמת-גן ובבת-ים, בהן מדובר על שיעור של כ-18 אחוז, בתל-אביב יש למעלה מ-16 אחוז קשישים, ובערים נתניה וחולון, לדוגמא, מדובר בכ-15 אחוז מתושבי העיר.

ד"ר ישראל דורון, ד"ר למשפטים, המרצה בגרונטולוגיה ובעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה מציע בעבודה הצעה קונקרטית ומפורטת – חוק עזר: תושבים ותיקים. המטרה היא לתת לפעילות הרבה המתרחשת ביישובים שונים ממד משפטי פורמלי. ההצעה מורכבת ממודולות שונות, כך שכל רשות מקומית יכולה לבחור במודולות מסוימות מתוכה ולדחות אחרות.

יעילות ואיכות בבתי אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עיסקיים

לפיכך, לשאלות של יעילות בתי האבות ואיכות השירות שהם מספקים יש חשיבות רבה.

התמקדנו בענף בתי האבות, אך ההרחבה מתבקשת מאליה ובעיקר יישום של המסקנות לענפים נוספים. למלכ"רים בישראל יש חשיבות רבה בתחומי הכלכלה השונים ותרומתם לתוצר של המשק נאמדת בכ-10 אחוזים. יעילותם של המלכ"רים עשויה להשפיע על התוצר בכלל ובעיקר על מספר ענפים בהם פעילות המלכ"רים היא נרחבת, בתחום הבריאות, ההשכלה גבוהה, החינוך, הדת ועוד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

הסקר החברתי – 2005

אנו מציגים את תשובות הציבור לשאלות ששאלנו על רמת החיים, על מצב התעסוקה, על הביטחון האישי, ועל רמת שירותי החינוך והבריאות שהציבור מקבל. בהמשך להצגת הממצאים של הסקר בתחומים אלה אנו מציגים תשובות לשאלות ששאלנו בסוגיות שונות של המדיניות החברתית ולשאלות המשקפות העדפות ערכיות של הציבור בכמה מן הסוגיות שעל סדר היום הציבורי. סוגיית הפערים החברתיים, למשל, אשר איננה יורדת מסדר היום החברתי והכלכלי, מועלית בסקר בשני ממדים: האחד מבטא את תחושות הציבור לגבי אופיים של השינויים המתחוללים והשני מבטא את השיפוט של הציבור לגבי תרומתה של המדיניות הממשלתית בתחומים השונים למיתון או להחרפת הפערים. סוגיה זו מהוה ממד של חלק רב מן הנושאים הכלולים בסקר ומסתבר מתוך ראייה כוללת, כי תחושותיו של הציבור לגבי עוצמת הפערים ולגבי התרחבותם נמצאות תואמות לממצאים ממדידות שונות שנעשו במשק בתחום זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי – 2005

חלק מהקצבאות ניתנות באופן אוניברסלי (קצבאות זיקנה וילדים), והאחרות מותנות בעמידה בקריטריונים ובמבחנים מוקדמים (כמו, למשל, הבטחת הכנסה וביטוח אבטלה). במהלך השנים האחרונות חל כרסום בקצבאות במסגרת מאמצי הממשלה לצמצם את התקציב בכלל, ואת התקציב החברתי בפרט. הקיצוצים הבולטים היו בקצבאות המיועדות לאוכלוסייה בגיל העבודה: קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. גמלאות סיעוד, מזונות, מענקי לידה ונפגעי עבודה צומצמו בחלקן, ואילו קצבת הנכות כמעט שלא נפגעה במהלך התקופה הנסקרת.

הרעת כללי הזכאות וקיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי הקטינו את תרומת תשלומי ההעברה לצמצום ממדי העוני: רק 40 אחוז מהעניים נחלצו ממעגל העוני הודות לתשלומי ההעברה ב-2004 לעומת 43 אחוז ב-2003, ו-47 אחוז ב-2002. השפעתם של השינויים תבוא לידי לביטוי מלא יותר בנתוני  2005 וגם אחריה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

 

 

שירותי רווחה אישיים – 2005

אין ספק כי בעת הזו לשירותי הרווחה האישיים תפקיד העשוי להיות קריטי. הם אמורים לבטא יותר מכל את יכולתה של המדינה להבטיח את רווחת תושביה, הנזקקים לסיוע בהשלמה לשירותים האוניברסליים העיקריים המסופקים לכלל התושבים. מסתבר, כי קבוצות רבות באוכלוסייה אינן מסוגלות או מתקשות להתמודד עם המצוקות, הפוגעות קשה בתפקודם ובאיכות חייהם ומקשות על השתלבותם בחברה. מדובר בעיקר בזקנים, בילדים בסיכון, בנערות ונערים במצוקה, בנשים מוכות, במשפחות חד-הוריות (בדרך-כלל אימהות חד-הוריות), במשפחות במצבי משבר, ובנכים, מפגרים, עולים חדשים אשר טרם השתלבו בעבודה ובחברה, אסירים משוחררים, מכורים לסמים ודרי רחוב.

לאתגרים הניצבים בפני שירותי הרווחה האישיים בשנים האחרונות יש השפעה על תפקודם ועל יכולתם למלא את המשימות ולספק מענים הולמים לאוכלוסיות הנזקקות.אחת הביקורות הבולטות לגבי תפקודם היא, שהם מצליחים להגיע רק לחלק מבין הנזקקים – כלומר, הכיסוי שהם מספקים חלקי, ולפיכך קבוצות ופרטים בישראל נותרים במצוקתם באין סיוע מהמדינה. לעיתים, בחלק מהקהילות צצים פתרונות חלופיים, מתוך יוזמות מקומיות וארציות שונות (תרומות וגיוס של כסף ושל מוצרים, סיוע של מתנדבים, הקמת בתי אוכל מסוגים שונים, איסוף והספקת חבילות בסיסיות, בני נוער מתגייסים לסיוע), אולם אין בכך כדי למלא את הצרכים לכלל הנזקקים ברחבי ישראל ולהחליף את הסיוע המקצועי המוגש על-ידי עובדי הרווחה, עובדים סוציאליים בדרך-כלל, שראייתם רחבה יותר ועליהם מוטלת שליחות זו מטעמה של המדינה.

אנו מציגים תחילה, כמדי שנה, סקירה כללית של שירותי הרווחה האישיים בתחומים העיקריים של פעולתם, הכוללת גם את הממד הכמותי של ההוצאה המופנית לתחומים אלה. בהמשך, בחלקו השני של הפרק, אנו מתמקדים בסוגיות העיקריות הנוגעות למבנה ולתפקוד השירותים וליכולתם למלא את משימותיהם ומעמיקים את הדיון בשלוש סוגיות נבחרות (זה אם מתקבלים את השינוי בעניין סעיף 3 הנוכחי). בסוגיות אלה אנו מתווים גם כמה המלצות מרכזיות למדיניות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2005, יעקב קופ (עורך).

הוראת מדיניות חברתית: מסגרת קונספטואלית לתכנית הוראה

עם זאת, ניכר כי הידע בנושאים הקשורים בהיבטים שונים של מדיניות חברתית, הן בקרב קובעי המדיניות ומעצבי דעת הקהל והן בקרב הציבור ככלל, הוא מועט מידי. אין בכך כדי להפתיע, מפני שלצד מספר מצומצם של גורמים מקצועיים, העוסקים בעיצוב ובמחקר במדיניות חברתית, תחום זה לא זכה למקום נרחב במוסדות להשכלה גבוהה. לא זו בלבד שבישראל אין חוגי לימוד המתמקדים במדיניות חברתית (כמו למשל, בבריטניה), אלא שגם במחלקות אוניברסיטאיות, אשר בהן צפוי היה למצוא קורסים וקבוצות מחקר העוסקים במדיניות חברתית, על היבטיה השונים (כגון, כלכלה, סוציולוגיה, מדע המדינה, מדיניות ציבורית), מעטים מאד הקורסים והמורים, המתמחים בתחום זה.

יוצאי דופן בהקשר זה הם בתי-הספר לעבודה סוציאלית, אשר קיימת בהם מסורת ארוכת שנים של הכללת נושאי המדיניות חברתית בתכנית הלימודים לתוארי בוגר ומוסמך. הנחת היסוד, אשר הביאה לכך היא, שהעובדים הסוציאליים מועסקים בתפקידים מנהליים ומקצועיים שונים במגוון רחב של ארגוני רווחה. במסגרת תפקידיהם הם עוסקים למעשה ביישום של מדיניות חברתית ולכן גם עשויים להשפיע על עיצובה. יש חשיבות רבה להכשרת עובדים סוציאליים לעסוק בפרקטיקה של מדיניות חברתית. יחד עם זאת, הבחינה של אופן הוראת המדיניות החברתית ודרכי הכשרתם של עובדים סוציאליים בבתי-הספר לעבודה סוציאלית, לקראת עיסוקם בניתוח ובשינוי מדיניות חברתית, מעלה בעיות רבות. מטרת העבודה לבחון את הסוגיות השונות, הקשורות בהוראת מדיניות חברתית במסגרת לימודי העבודה הסוציאלית, במגמה להציע תכנית מפורטת להוראת מדיניות חברתית כחלק מלימודי הבוגר במקצוע זה.  אמנם הדיון יתמקד בהוראת מדיניות חברתית בהקשר הספציפי של עבודה סוציאלית, אך ניכר כי הסוגיות והדילמות, דרכי ההתמודדות המוצעים והתכנית המפורטת המוצעת, רלוונטיים גם להוראת מדיניות חברתית במסגרות אקדמיות אחרות.

הוראת מדיניות חברתית: מסגרת קונספטואלית לתוכנית הוראה

אמנם הדיון יתמקד בהוראת מדיניות חברתית בהקשר הספיציפי של עבודה סוציאלית, אך ניכר כי הסוגיות והדילמות, דרכי ההתמודדות המוצעות והתכנית המפורטת המוצעת רלוונטיות גם להוראת מדיניות חברתית במסגרות אקדמיות אחרות.

סיכום ממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004

ממצאים בנושאים הבאים: ההתפתחוחןת הכלכליות וההוצאה הממשלתית; חינוך; בריאות; שירותי רווחה אישיים; תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי; הסקר החברתי – 2004; כלכלה: שחיקת השכר הנמוך ועוני גובר במשפחות עובדות; עבודה: תעסוקה, אבטלה ומדיניות רווחה; חינוך: היערכות חינוכית חדשה בבית-הספר העל יסודי; בריאות: הרפורמות בבריאות הנפש.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

הסקר החברתי – 2004

הסקר מהווה כלי משלים לניתוח ההקצאה לשירותים חברתיים, בהציגו את חוות דעתם של מקבלי השירותים – כלל הציבור, והוא מעשיר את הדיון המשולב המתקיים במרכז במדיניות כלכלית וחברתית, בהתייחסו לנושאים העיקריים בתחומים החברתיים – חינוך, בריאות, פערים חברתיים, ביטחון אישי, הכנסה ותעסוקה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

תשלומי העברה – מערכת הביטוח הלאומי – 2004

המעברים המתרחשים והצפויים להתרחש של אוכלוסיות חלשות בין מצבי תעסוקה למצבי אבטלה מובנים בשוק העבודה הנוכחי. מצבים אלה מחייבים להנהיג מדיניות של הבטחת הכנסה לקיום מינימלי בכבוד לא רק לאוכלוסייה העובדת אלא גם לזו שאינה עובדת, הן באופן זמני, והן זו שיכולת השתלבותה בשוק העבודה מוגבלת.

מן הראוי, שההחלטות הנוגעות לגמלאות הביטוח הלאומי ולמקומן  במארג הרווחה בישראל תועלנה לדיון ציבורי מסודר, שירחיב בסוגיית אוניברסליות מול סלקטיביות בגמלאות, וכי החלטות כה משמעותיות לא תתקבלנה בחטף, בדלת אחורית של "חוקי הסדרים" ודומיהם.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 2004

מצב זה מקשה על קביעה ברורה של סוגי הצרכים הנכללים בטווח פעולתם או מצויים מחוצה לו, ועל מיקומם בסולם עדיפויות, שבו ייקבעו דפוסים מוגדרים וברורים של הקצאת משאבים ופיתוח תכניות שונות. העובדה, שצרכים רבים הם דחופים ומחייבים מענה מיידי מביאה במקרים רבים לעיסוק של שירותי הרווחה ב"כיבוי שריפות" ולצמצום מעורבותם בבעיות יסודיות יותר ובפעילויות המיועדות לטפל בגורמים המביאים להיווצרות מצוקות שונות. יתר על כן, עומס הבעיות והצרכים, המופנה אל שירותי הרווחה האישיים וההיקף המוגבל של משאבים העומדים לרשותם, מקשה עליהם ל"כסות" את מכלול צורכי האוכלוסיות הנזקקות, וחלקם נותר ללא מענה הולם. הכיסוי החלקי בולט במיוחד בקרב ילדים ובני נוער במצבי סיכון.

 היישובים בישראל שונים זה מזה בתמהיל הצרכים המאפיין אותם, כנובע מהבדלים בהרכבם החברתי והדמוגרפי, ממיקומם הגיאוגרפי ומחוסנם החברתי והכלכלי. הם שונים גם בהיקף המשאבים המוקצה לרווחה בכל אחד מהם ובהבדלים במארג של ארגוני סיוע, המסוגלים לחבור למחלקת הרווחה באספקת השירותים ולתרום לרמת ההיענות של מערכת הרווחה הכוללת ביישוב לצרכים השונים של תושביהם.

הסקירה מתמקדת בבחינה של המרכיבים המשפיעים על תפקודה של מערכת שירותי הרווחה האישיים ברמה הארצית והמקומית ועל יכולתה לעמוד בצורה הולמת באתגר של מתן מענה הולם לצורכי האוכלוסייה. להלן נתרכז בשלושה מרכיבים עיקריים: היקף המשאבים הכספיים העומד לרשות שירותי הרווחה האישיים, התשתית החוקית של השירותים, והארגונים המעורבים באספקת השירותים, תפקידיהם ויחסי הגומלין ביניהם.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2004, יעקב קופ (עורך).

מדיניות רווחה לילדים ולנוער

המאמר של יגאל בן-שלום ורוני בר-צורי סוקר את התחום של הקצאת המשאבים לילדים בישראל וממפה את הגורמים הפועלים ב"זירה", שחלק רב מהם ארגונים לא-ממשלתיים. על רקע זה מתווה המאמר כמה כיווני פעולה עיקריים הראויים להשתלב בתכנית התערבות לאומית שיש לגבש בהקדם.

מדיניות רווחה לילדים ונוער

 רק חלק מילדים אלה מטופלים על-ידי השירותים החברתיים וחלקם, למרות הסיכונים הגבוהים, אינם זוכים לטיפול. המאמר מציג את הפער בין הצרכים הגואים להעדר כתובת מספקת להתערבות ולפיקוח על רקע השינויים החלים במדינת הרווחה, הכניסה של גורמים שונים לפעול בתחום, שחלקם לא-ממשלתיים וקורא לשינוי כיוון הפעולה ולהגברת האחריות הלאומית בכמה דרכים

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם": מדידת העוני בישראל בפרספקטיבה בינלאומית

חשיבות המידע על היקף העוני והשפעתו האפשרית על עיצוב המדיניות החברתית בישראל מחייבת אותנו לבחון, האם אפשר להסתפק במדידת העוני הנוהגת היום בישראל, או האם יש להחליפה באחרת. פרק זה סוקר שיטות שונות למדידת עוני, המיושמות כיום במדינות שונות בעולם או הוצעו על-ידי חוקרים העוסקים בנושא זה. ניתוח הדגמים השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם העיקריים יסייע בידינו לשקול פיתוח ואימוץ של שיטות מדידה, אשר יספקו תמונה מהימנה יותר על תופעת העוני, על שינויים החלים בה ועל מורכבותה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

סקר שירותי רווחה – 2003

הסקר מהווה כלי משלים לניתוח ההקצאה לשירותים חברתיים, בהציגו את חוות דעתם של מקבלי השירותים – כלל הציבור. כמדי שנה גם השנה נוספו מספר שאלות בתחומים שונים ונגרעו שאלות בתחומים אחרים. הקפדנו להמשיך ולשאול מספר שאלות בניסוח קבוע על מנת לקבל באותם התחומים, שנשאלו כמה וכמה פעמים, אינדיקציה למגמות בעמדות הציבור בסוגיות חברתיות שונות.

ניתן לסווג את שאלות הסקר לשלוש קטגוריות:

  1. שאלות המתייחסות להערכת הנשאלים את המציאות החברתית הכללית ואת השינויים בה, תוך התייחסות לרמת אי-השוויון והפערים החברתיים.
  2. שאלות המתייחסות לשינויים שהתחוללו בשנה האחרונה במצב הכלכלי וברמת השירותים שמקבל האזרח הן ברמה הכללית והן ברמה האישית.
  3. שאלות הבוחנות את התייחסותו של הנסקר לשאלות של מדיניות חברתית-כלכלית, בנושאים העומדים במוקד הדיון הציבורי. ניתן לראות בתשובות לשאלות הללו גם השתקפות של ההעדפות האידיאולוגיות-פוליטיות של הנשאלים.

הסקר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים שלירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 2003

במצב שבו לא קטנו צרכיה של האוכלוסייה הנזקקת לתמיכה, וכאשר התמיכות הישירות צומצמו, סביר לצפות לגידול בביקוש לשירותי רווחה אישיים.

ניתוח ההתפתחויות האחרונות בהוצאה לשירותים חברתיים בישראל, מצביע על פגיעה גורפת ומשמעותית במשפחות מקבלי קצבאות. נכללות בהן משפחות עם ילדים, שנפגעו ישירות מהקטנת סכומי הקצבאות החודשיים וממניעת עדכונן, מהקטנת מענקי הלידה ומפגיעה עקיפה כתוצאה מקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה למשפחות עניות, למשפחות חד-הוריות וקיצוצים בהטבות למגזרים, בהן גדול חלקן של משפחות עם ילדים. מדיניות זו שנועדה, לדעת מעצביה, לעודד יציאה לעבודה באמצעות הקטנת הכנסות המשפחה, מעוררת שאלות מוסריות כבדות לגבי חומרת הפגיעה בילדים, מבלי שנשקל או ניתן פיצוי ותגמול לילדים עצמם, באמצעות הפעלת שירותים לרווחתם. נראה, שנדרשת הבחנה רגישה יותר בסוגי המשפחות במצוקה: בין משפחות עם ילדים המסוגלות להיכנס למעגל העבודה, לבין אחרות, שאינן יכולות להוציא מקרבן מפרנסים. לגבי הסוג הראשון – יש להשקיע בהכשרה מתאימה לפרטים כדי להביא לשילוב מרבי של משפחות אלו בשוק העבודה. לגבי הקבוצה האחרונה, קיימת חובה להמשיך לספק לה שירותים נדרשים על אף שאינה עובדת, מתוקף עקרונות יסוד של סולידריות חברתית. הבחנה כזו במדיניות דיפרנציאלית לקבוצות חברתיות שונות, שתיעשה לאחר בדיקה ואפיון המשפחות, תמנע סחף במדיניות הרווחה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

סיכום הממצאים – הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003

סיכומים בנושאים הבאים: ההוצאה הממשלתית; מערכת החינוך; שירותי בריאות; שירותי רווחה אישיים; סוגיות נבחרות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2003, יעקב קופ (עורך).

הנהגות מקומית מובילות לשינוי – "אפשר גם אחרת": דגמי הצלחה ברשויות מקומיות

בבסיס העבודה שנעשתה הוצגה השאלה של הקידום החברתי-כלכלי של היישובים מזווית שונה: האם ניתן לזהות נסיבות המאפשרות להנהגה המקומית, או לרשות המקומית לערוך שינוי יסודי באורח מכוון ולהגיע לתוצאות. העבודה מפנה את הזרקור למקומות שהצליחו, שהוכיחו ש"אפשר גם אחרת". אנו מצביעים על מספר ישובים בהם התחולל שינוי משמעותי ושיטתי, שהיה מכוון להעלות את הרמה החברתית-כלכלית של התושבים ואת הדימוי של היישוב.

סקר שיורתי רווחה – 2002

הסקר תוכנן במרכז ובוצע בידי מכון סמית – ייעוץ ומחקר בע"מ. הסקר נערך ביולי 2002, נדגמו בו  1000 אנשים מכל רחבי הארץ, בכל צורות היישוב, ובכל מגזרי האוכלוסייה. הסקר הציג בפני הנשאלים 23 שאלות, העוסקות בנושאים העיקריים בתחומים החברתיים – חינוך, בריאות, פערים חברתיים, ביטחון אישי, הכנסה ותעסוקה. השנה הוספנו מספר שאלות אשר נועדו להתרשם מתחושת הציבור לגבי סובלנות חברתית ואפליה בישראל.

תוצאות הסקר מדווחות השנה בשני חלקים. החלק הראשון מדווח על הממצאים לפי הנושאים השונים בהתייחסו לכלל ציבור הנשאלים, תוך השוואת המצב בשלוש השנים האחרונות. הדיווח מתייחס לתכונות חברתיות-כלכליות של הנשאלים, לרמת ההשכלה, לרמת ההכנסה וגם לגיל הנשאלים ולאפיונים נוספים שלהם.

החלק השני מייחד את הדיווח להבדלים בין קבוצות באוכלוסייה, במיוחד לפי לאום ומוצא. בחלק זה נסקרים שוב כל הסעיפים והדיווח מתרכז בהבדלים שנמצאו בין הקבוצות באוכלוסיית ישראל ביחס לנושאים המרכזיים והסוגיות המרכזיות שעלו בסקר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מערכת הביטוח הלאומי – 2002

בשנת 2001 הסתכמה ההוצאה הכוללת על הקצבאות בקרוב ל-43 מיליארד ש"ח, במחירים שוטפים, סכום הגדול ריאלית (בניכוי עליית המחירים) פי 4 מהסכום שהוצא על הקצבאות 20 שנה קודם לכן, בראשית שנות השמונים. במהלך שנות השמונים התווספו למערך הקצבאות שני ענפי ביטוח חדשים בעקבות חקיקה – הבטחת הכנסה (החל ב-1982) והסיעוד (החל ב-1988) – אשר תרמו לבדם כ-16 אחוז לגידול ההוצאה הכוללת. אך רוב הגידול בהוצאות המוסד התרחש במסגרת הענפים "המסורתיים", כגון קצבאות זיקנה ושאירים, קצבאות ילדים, קצבאות נכות לסוגיהן ודמי אבטלה.

הגידול שהתרחש ברמת ההוצאה מצדיק לכשעצמו את הצורך בניתוח הסיבות והתהליכים שתרמו לכך, אך העובדה, שהעלייה המתמדת בתקציבי הגמלאות נמשכה גם בשנות האטה ומיתון כלכלי, ובמסגרת מדיניות כלכלית ששאפה, ברוב השנים, להוריד את חלקו של המגזר הציבורי בפעילות הכלכלית, מקדה את הדיון הכלכלי והחברתי במערך הקצבאות. כך, גם אם רק חלק מתקציב הביטוח הלאומי ממומן למעשה מתקציב המדינה, והיתר מקורו בגבייה ישירה מן הציבור וממקורות עצמאיים של המוסד לביטוח הלאומי, לווה כל דיון בתקציב המדינה בהצעות לצמצומים ובקיצוצים במערך הקצבאות.

המודעות הציבורית הגוברת להתרחבות הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה תרמה גם היא להחרפת הדיון על מיקומן ויעילותן של הקצבאות בהקטנת הפערים ובהגנה על המגזרים החלשים באוכלוסייה מהידרדרות למצוקה חברתית ואף לעוני.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

 

שירותי רווחה אישיים – 2002

שירותי הרווחה האישיים מופיעים כמרכיב נפרד של ההוצאה, לצד שירותי החינוך והבריאות ולצד ההוצאה הגדולה לתשלומי הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. למרות חלקם הקטן יחסית בהוצאה, שירותים אלה הם אחד הנדבכים המרכזיים של השירותים החברתיים הפועלים בישראל. הם מעניקים מענה חיוני לבעיות ולצרכים של יחידים, משפחות, קבוצות ואף קהילות, שאינם מסוגלים או מתקשים להתמודד עם מצוקות שונות, הפוגעות בתפקודם ובאיכות חייהם ומקשות על השתלבותם בחברה.

החלק הראשון של הפרק סוקר את התפתחות שירותי הרווחה האישיים, הממומנים בעיקר על-ידי הממשלה והרשויות המקומיות ומופעלים על-ידי גופים ממשלתיים ועירוניים וארגונים לא-ממשלתיים רבים (עמותות וארגונים פרטיים-עסקיים). בחלקו השני של הפרק מועלות כמה סוגיות מרכזיות העוסקות במבנה ובתפקוד של שירותי הרווחה האישיים. הסוגיות מחייבות דיון, מסקנות ויישום בעת עיצוב כיווני ההתפתחות של שירותים אלה, במיוחד לנוכח התקופה הקשה והיקף המצוקות עמן עליהם להתמודד.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2002, יעקב קופ (עורך).

מגדר במדינת הרווחה בישראל: התפתחויות וסוגיות

המחברים מציינים כי חל שיפור במצבן של הנשים ובתחומים מסוימים צומצמו הפערים, אולם השוויון טרם הושג וקיימים עדיין פערים גדולים. המחברים מצביעים על כיוונים אפשריים להתמודדות עם הבעיות. הסוגיות המועלות על-ידיהם ראויות לשמש בסיס לדיון ציבורי.

מגדר במדינת הרווחה בישראל: התפתחות וסוגיות

מטרתה של העבודה לתרום לקידום הדיון על-ידי סקירת היבטים שונים של מגדר במדיניות הרווחה בישראל, תוך התמקדות בסוגיות אחדות הקשורות למדיניות החברתית כלפי נשים, ובמיוחד בסוגיית הבטחת שוויון
לנשים. המאמר סוקר, ראשית, את התפתחות היחס לנשים במדינת הרווחה בישראל. לאחר מכן, אנו מתמקדים בבחינת מאפיינים שונים של מדינת הרווחה בישראל מנקודת הראות של מגדר. כמה סוגיות מרכזיות, הקשורות במקומו של המגדר במדינת הרווחה בישראל, נבחנות בהמשך ונערך ניתוח של המדיניות החברתית אשר ניסתה לטפל בבעיה של אפליית נשים. הדיון המסכם מצביע על כיוונים אפשריים להתמודדות עם חוסר השוויון המגדרי במדינת ישראל.

שירותי רווחה אישיים – 2000

קבוצות אלו מהוות את החוליות החלשות והפגיעות בחברה. הפרק מתאר את השירותים השונים בתחום זה ואת אוכלוסיית מקבלי השירותים. הוא מתרכז בפעילויות המגזר הממשלתי (הממשלה והרשויות המקומיות) ובפעילות ארגונים וולונטריים וחברות פרטיות-עסקיות, המספקים שירותים במימון הממשלה.  לגבי שירותים נוספים של הארגונים הלא-ממשלתיים השונים, אלה הגבירו בשנים האחרונות את מעורבותם והיקף פעילותם בתחומי הרווחה במידה ניכרת, אך אין בידינו די נתונים בכדי לנתח את היקף פעולתם לפי תחומיה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

טיפול ופיצוי נפגעי פשיעה אלימה בישראל

בשנים האחרונות גברה המודעות לעבירות מין, הנחשבות כפשיעה אלימה לכל דבר והן כלולות באותו פרק בחוק. גניבות, מעשי הונאה, סחיטה ותרמית גם הם בעלי השלכות חמורות על הנפגע. אדם שרכושו הפרטי הושחת, נסחט או נלקח ממנו זקוק וראוי להתייחסות, לסיוע ולתמיכה מתאימים.

המדיניות הנוהגת בישראל לגבי אנשים שנפגעו אינה אחידה. בראש סולם הנפגעים בישראל עומדות משפחות שכולות ומי שנפגעו במערכות ישראל, לאחריהם בולט מקומם של נפגעי פעולות איבה. נפגעי עבודה זכאים לקבל טיפול מקיף במסגרת תכניות הביטוח הלאומי והטיפול בנפגעי תאונות דרכים מוסדר בחוק ומאורגן בידי הביטוח הפרטי. אך בכל הקשור לפגיעה פלילית, אלימה, אדם אינו יכול לבטח עצמו כנגדה ומלבד ביטוח חיים למקרה מוות לא ניתן לרכוש כיסוי ביטוחי לאירוע מסוג זה.

בשונה מן ההתייחסות לקבוצות נפגעים אחרות, תשומת לב ציבורית מעטה מוקדשת בישראל לקיומם ולצורכיהם של נפגעי פשיעה אלימה. בישראל לא קיימת מדיניות ביחס למתן טיפול וסיוע לקורבנות אלה. אדם הנפגע מפשיעה אלימה מופנה במידת הצורך לשירותי הבריאות (גוף ונפש), הניתנים במסגרת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי", או לשירותי הרווחה הניתנים על-ידי הרשויות המקומיות בתוקף "חוק שירותי הסעד – תשי"ח 1958". שירותים אלה אמורים אמנם לסייע לאדם ולמשפחה במצוקתם, אולם אין הם מתמחים בטיפול הנחוץ לנפגעי פשיעה. העבודה השוטפת המוטלת עליהם מרובה וספק אם קורבנות הפשע יקבלו באמצעותם את הסיוע החומרי והנפשי לו הם נזקקים, ואם יזכו לו בהיקף ובעיתוי מתאימים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

 

 

סקר שירותי רווחה – 2000

אלו הם, ללא ספק, כלי מדידה מתאימים לניתוח הרווחה בישראל ומידת תרומתם של השירותים הממשלתיים לקידומה. עם זאת, להשלמת התמונה ראוי היה להוסיף את ההסתכלות על הנושא מצידם של הצרכנים – מקבלי  השירות. נקודת מבטם עשויה להוסיף ממד משמעותי לניתוח, בשני מובנים: האחד, האם מקבל השירות חש שהוא מקבל את השירותים להם הוא מצפה, או איך הוא מעריך את רווחתו האישית בתחומים שונים. המובן השני הוא, כיצד נתפס המצב החברתי הכללי בישראל בעיני האזרח, ומה "יודע" הפרט על הקצאת המשאבים לציבור בכללותו ועל התפתחות השירותים. יש בכך כדי לספק היזון חוזר חשוב למקבלי ההחלטות לגבי תכנון פעולותיהם, בהתחשב בדגשים העיקריים המושכים את תשומת ליבם של צרכני השירותים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

בריאות חברתית – אינדיקטורים נבחרים – 2000

; האינדיקטורים שלוקטו, שישה עשר במספר, מאורגנים בארבעה פרקים: דמוגרפיה; אבטלה, תלות ואי-שוויון; עוני; אלימות ונזקי גוף.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2000, יעקב קופ (עורך).

עניי עירך קודמים: הגיוון בשירותי רווחה

שירותי הרווחה בישראל מתאפיינים גם הם על-ידי פלורליזם והפרדה מצד אחד, ומצד שני על-ידי הומוגניות ואחידות. לגורמים השונים הדוחפים לשני הכיוונים ישנה השפעה על מדיניות שירותי הרווחה ועל מבנה השירותים ודפוסי תפקודם. נתייחס להלן בקצרה לגורמים העיקריים, התורמים ללכידות ולפיצול.

המאמר מופיע כפרק בספר פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי".

עשר שנים להפעלת חוק ביטוח סיעוד – משמעויות ולקחים

הדיון בחוק הסיעוד העלה מספר סוגיות הקשורות לביצוע החוק: גיוס המטפלות, הכשרתן והבטחת איכות עבודתן, מעורבות המשפחות בבחירת ספקי השירותים ובתכנון סל השירותים, מהימנות ותקפות מבחן התלות ומרכיביו, רמות הגימלה הקיימות, השיעור הגבוה של הפונים לקבלת שירותים שבקשתם נדחתה, והרכב סל השירותים. אפשר לסכם כמה לקחים עיקריים שנלמדו בבחינת סוגיות אלו.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

תכנית פעולה – שירותי רווחה אישיים

האתגר המרכזי הניצב בפני שירותים אלה הוא ליצור קשר בעל משמעות עם האוכלוסיות הנזקקות, לספק להן שירותים ההולמים את צורכיהן ולסייע להם להיחלץ ממצבי המצוקה והעוני שהם נתונים בהם. ההמלצות המפורטות להלן מיועדות לסייע בעיצוב מערכת שירותי רוחה אישיים המסוגלת להתמודד עם אתגרים אלה ולסייע לשיפור במצבן של האוכלוסיות במצוקה בישראל.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 1999

תפקידם של השירותים הללו לסייע למגזרים החלשים והפגועים ביותר בחברה: ילדים בסיכון, משפחות במצוקה עמוקה, דרי רחוב, נשים מוכות, נכים, זקנים בודדים ומוגבלים, בני נוער זנוחים, עולים חדשים המתקשים להשתלב בחברה ומכורים לסמים. המערך הכולל בתחום זה מאורגן כך שהשירותים מסופקים על-ידי מגוון גדול של ארגונים: משרדי ממשלה, מחלקות מקומיות לשירותים חברתיים, עמותות מקומיות וארגונים פרטיים-עסקיים. מספר הארגונים גדל עם התפתחות תהליך ההפרטה החלקי המבוצע כעת בכלל השירותים החברתיים ובתוכם בשירותי הרווחה האישיים. ארגונים אלה מספקים לאוכלוסיות שבטיפולם קשת מגוונת של  שירותים קהילתיים ומוסדיים.

הדיון בפרק זה מתרכז  בהוצאה של משרד העבודה והרווחה ובחלק מההוצאה של המוסד לביטוח לאומי. מכלול הוצאות זה אינו משקף את כלל המשאבים המוקדש לשירותי הרווחה האישיים, הניזונים גם ממשאבים ממשלתיים נוספים (כמו מענקי האיזון של משרד הפנים לרשויות המקומיות), וממשאבים של הרשויות המקומיות, של עמותות (שרבות מהן מקבלות סיוע ממשלתי) וכן גם ממשאבים פרטיים. עם זאת, ההקצאה הממשלתית מהווה מרכיב מרכזי של המשאבים העומדים לרשות שירותי הרווחה האישיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1999, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 1998

מדובר באוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה הישראלית, כמו: ילדים בסיכון, זקנים במצבי מוגבלות ומצוקה, נערות ונערים במצוקה, נשים מוכות, משפחות במצבי משבר, נכים, מפגרים, עולים חדשים הנתונים בקשיי הסתגלות, אסירים משוחררים, ומכורים לסמים.

ארגוני שירות שונים פועלים בזירת שירותי הרווחה האישיים והם אחראיים לספק  לאוכלוסיות אלו סיוע הכולל ייעוץ, טיפול, אספקת מידע, תיווך, הדרכה ברמה האישית, המשפחתית והקבוצתית, ועזרה חומרית. ארגונים אלו עוסקים גם בפיתוח, מימון והפעלה של שירותים קהילתיים ומוסדיים שונים: מוסדות, מועדונים ומרכזי יום לקשישים, מעונות ודיור קהילתי למפגרים ולנכים, מקלטים לנערות במצוקה ולנשים מוכות, מועדוניות וצהרונים לילדים, מרכזי שיקום לנכים, תחנות לייעוץ משפחתי ומרכזי גמילה מאלכוהול ומסמים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1998, יעקב קופ (עורך).

שירותי רווחה אישיים – 1997

תקציבי השירותים האישיים בשנות התשעים שונים לבלי היכר לעומת אלו של שנות השמונים, ברמתם אך במיוחד בהרכבם ובאופן מימונם.

היקף ההוצאות המופנות לאוכלוסיית הקשישים מגיע השנה כמעט לשני-שליש(!) מכלל התקציב לשירותים אישיים, וזאת בעיקר בעטיו של חוק הסיעוד. שירות זה נהנה ממקור מימון אוטונומי, שנוסחתו דינמית ועל כן גם התפתחותו מואצת ביותר. כדי לעמוד על ממדי השינוי אפשר להצביע על כך, שתקציב השירותים לקשישים ב1980- היווה 12 אחוז בלבד מכלל ההוצאות לשירותים אישיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1997, יעקב קופ (עורך).

הממד השוויוני בפעילות שירותי הרווחה האישיים

שאלת השוויוניות בפעילות שירותי הרווחה האישיים בחנו תוך התייחסות לממדים שונים: זמינות של שירותי רווחה אישיים זהים בהיקף ובטיב לאוכלוסיות בעלות צרכים דומים; גישה פתוחה ושווה לסוכנויות המספקות שירותים; השימוש בפועל בשירותים על-ידי האוכלויות הנסקקות להן דומה; שוויוניות בהקצאת משאבים לאזורים, ליישובים ולמגזרים שונים של האוכלוסייה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

הורשת נכסים כלכליים – בעלות על דירה

במוקד המחקר ניתוח של השפעת האמצעים הכלכליים של ההורים והעזרה הכספית שהם מעניקים על בעלות-הדירה ועל השוויון בדיור (מרכיב מרכזי במשאבים הכלכליים) בדור המקבלים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1996, ויסופק לפי בקשה.

ישראל לקראת 2000 – דו"ח חברתי

הסקירה בפרק מלמדת על תגובתיות בדיעבד של השירותים החברתיים לשינויים בתנאים ובהעדפות של הפרטים. באשר לעתיד מציינים המחברים את הצורך להיערך באופן שיטתי יותר להמשכם של התהליכים החברתיים ולשינויים המתבקשים מכך במדיניות החברתית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה לשירותים חברתיים 1994-1995

ניתוח ההוצאה והרכבה עשוי, לפיכך, ללמד על מדיניות הממשלה המתממשת בעזרת המשאבים המופנים על התחומים השונים. דיון וחשבון זה מנתח את ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים בשנה 1994 ואת התקציב לשנת 1995. ניתוח הממצאים נעשה בהקשר רחב  יותר, ומתייחס גם להתפתחויות בשנות הזמונים ובמהלך שנות התשעים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1994-1995, ויסופק לפי בקשה. 

מאפיינים חברתיים – תמורות והשלכות

פרק זה הוא ראשיתו של דו"ח מקיף שייכלל מעתה בפרסום השנתי של המרכז כהשלמה לניתוח הקצאת המשאבים לשירותים חברתיים. בפרסום הנוכחי אנו דנים תחילת בכמה מן הנושאים ובוחנים על מה מעידים הממצאים כשאנו  סוקרים אותם מנקודת הראות הסוציולוגית שהוצגה לעיל. לאחר מכן מתרכז הדיון בשני נושאים מרכזיים, השכלה ותעסוקה, שבהם נפרסת בהרחבה היריעה באמצעות מספר אינדקטורים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1992-1993, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים 1992-1993

הפרק מציג את הרקע הכלכלי במשק בראשית שנות התשעים ובמיוחד ב-1992, ובוחן את רמת ההוצאה הממשלתית המתוכננת ליעדים חברתיים לשנת 1993.  החלק השני דן בהתפתחות ההוצאה החברתית בתקציב הממשלה, על מגמותיה והרכבה בתריסר השנים האחרונות ומסיים עם דיון מעמיק בהתפתחות ההוצאה הממשלתית לתחומים חברתיים השונים: הכנסה, ושירותי החינוך והבריאות.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1992-1993, ויסופק לפי בקשה.

לחידוש דרכי הטיפול בעליה וקליטה

בתום המחקר הוגש לסוכנות היהודית דין וחשבון מקיף, בשם "המחלקה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית: חלופות לשינוי 1987". הפרק המוצג כאן הציב קווים להיערכות מחודשת בתחום זה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

מגמות במערכת הבטחת הכנסה בשנים 1980-1987

הגורם העיקרי להתפתחות זו הוא העלייה ברמות הממוצעות של הקיצבות בתחומים שונים של הבטחת הכנסה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ויסופק לפי בקשה.

המחלקה לעלייה ולקליטה בסוכנות היהודית: חלופות לשינוי 1987

אנו סבורים שההיערכות המתוקנת לטיפול בעלייה ובקליטה כמוצע בדו"ח מבטיחה את הגמישות הדרושה להתאמת המבנה והארגון של המחלקה לצורכי ההיקף של גלי עלייה שונים ולתנודות בהם.

מאמר מקוצר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1987-1988, ונקרא "לחידוש דרכי הטיפול בעליה וקליטה."

המאמר יסופק לפי בקשה.  

מדיניות חברתית כלפי הורים עובדים עם ילדים בגיל הרך

ההסדרים בנויים רובם במסגרת האילוצים של ההוצאה הציבורית ברמתה הקיימת, אך גלום בהם הפוטנציאל של שיפור המצב הכלכלי היחסי של משפחות הורים עובדים ברמות ההכנסה הבינןניות והנמוכות יותר. בחלק מן החלופות מוצעת גם הגמשה של תנאי החופשה, שתאפשר למשפחות ניצול זכות החופשה והמשאבים הכלכליים הנלווים לה בתנאים נוחים יותר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה הממשלתית – מבנה, אוכלוסיות יעד ותחזית צרכים

אולם אין ספק שהדיונים על התקציב לשנה הקרובה חייבים להתנהל בצילם של תהליכים רב-שנתיים, ובראייה של הצרכים לטווח הארוך. בהתייחסות כזאת יש לבחון את הצרכים הצפויים בחומש הקרוב, ובהקשרים אחדים ראוי להרחיק את המבט גם לתקופה הרחוקה יותר, של שנות התשעים.

העבודה שלפנינו סוקרת את הממצאים בשני מישורים עיקריים. במישור הראשון נבחנים דפוסי ההתחלקות של ההוצאה החברתית בהווה, לפי תחומי שירות ולפי גיל; במישור שני מוצגת תחזית האוכלוסייה ונידונים השינויים בדפוסי ההוצאה הצפויים עקב שינויים דמוגרפיים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

ההוצאה לשירותים החברתיים 1986/87: מכאן – לאן?

תמיד, ואולי דווקא בתקופה זו של בלימה בצמיחה הכלכלית – ומכאן גם לעת העצירה בגידול ההוצאה החברתית מתחייב מאמץ מיוחד לזיהוי הקבוצות הפגועות והגיעות ביותר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1986-1987, ויסופק לפי בקשה.

מדיניות שיכון בישראל

מיתן לסכם את ממצאי המחקר, ואת החלופות השונות של המדיניות:  ניתוח הנתונים על ממדי הבנייה ומחירי הדיור במשך עשור השבעים מצביע על תנודות ניכרות. הטענה היא שהחמרת התנודות המחזוריות היא תוצאה לא-הכוונת ולא-מוסברת של מדיניות הבנייה הציבורית. הדבר מקטין את יעילותו של מכשיר זה כמבטיח בעלות על דיור למעטי הכנסה ולקבוצות אחרות. אלטרנטיבות לתיקון המדיניות מתייחסות לצורך לבחון במדוקדק את ההשפעות   המקרו-כלכליות של פעילות הבנייה הציבורית וקוראות לצמצום ההישענות על מכשיר זה כאמצעי לחלוקה מחדש של הכנסות. הזכאות לדיור הולם ניתנת למימוש בעזרת מכשירי צד-הביקוש, כולל אלה הקשורים בשמינות המשכנתא ובמחיר.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החשברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

הוצאות (הקלות) מס בישראל

תקציב כזה יעמיד לרשות הציבור מידע מפורט ושיטתי על היקפן של הקלות מס המוענקות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות .או לפעולות כלכליות מוגדרות

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

התחולה המשפחתית של הכנסות ומסים

המאמר מסכם את השלב הראשון של המחקר, ובו אנו מנתחים את המצב הקיים ובוחנים את התחלקות ההכנסות תוך הסתכלות על המשפחה כיחידה אחת.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

ההקצאה לשירותים ושויון כלכלי

ללא הערכה וכמותה על-פני כל השירותים החברתיים הניתנים על-ידי הממשלה או גופים ציבוריים אחרים אין כל אפשרות למדוד את אי-השויון הכלכלי וכמובן שלא את אי-השויון ברווחה כלכלית.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

קוים למדיניות הכנסה והבטחתה

כלולים בו שלושה סעיפים: הראשון מעלה מספר הערות בדבר המודדים הננקטים כל-ידי החוקרים בניתוח ההקצאה. השני מתמקד בהתפתחויות שחלו בתשלומי הקידבות ובצורך לשנות את המדיניות, והשלישי בורחן את השמדיניות של עיסקות החבילה על היבטיה החברתיים, ומציג רעיונות לשיפורה.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1985, ויסופק לפי בקשה.

שילוב תכניות הסיוע לצעירים

משוחררי הצבא, שהיו מנותקים מספר שנים מהחיים האזרחיים, מתקשים להתארגן מבחינה כלכלית ללא סיוע מוסדר. החברה מכירה בתפקיד המוטל עליה להגיש את הסיוע המבוקש, אך לא-מבוטלת – לוקות בחסר.

מאמר זה בא להציג את יתרונותיה של תכנית חלופית לתכנית הקיימת, ובמוקדו ניתוח ההצעה להקמת "קרן הסף" לשם סיוע לצעירים בראשית דרכם העצמעית. ההצעה פותחה לראשונה על-ידי צוות כלכלנים לפני מספר שנים.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.

השירותים בשנות השמונים – נקודת תפנית

בשנים שלו, יותר מאשר בעשור הקודם, נתקלים מעצבי המדיניות בפני מגבלת משאבים חמורה. ברוב השנים נאבקו מגזרים שונים על נתחי משאבים נוספים שהועמדן לרשות המשק בתהליך הצמיחה הכלכלית. בדרך כלל נעשתה פשרה כלשהי בין המגזרים המתחרים, ובמסגרת זו נהנו השירותים החברתיים מגידול מסוים – אם פחות ואם יותר ממגזרים אחרים. בתהליך זה נמשך הגידול בתקציב הממשלתי, על אף ההאטה בצמיחת המשק.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.

מגזר ההתנדבות ומוסדות ללא כוונת רווח

 היקפו המרשים והאתגר לשיפורו ולהרחבתו האפשרית בתחומים שבהם טמון כוחו, מחייבת ניתוח יסודי של מהותו, תפקודו ואפשרויות קידומו בתנאים נתונים ומשתנים בשנים שתבואנה. אפשר שישראל מוכנה לפיתוח נוסף של מגזרה השלישי בבואו להשלים את המגזר הציבורי והפרטי לטובת הציבור.

המאמר מופיע כפרק בפרסום השנתי של המרכז, הקצאת משאבים לשירותים החברתיים 1984, ויסופק לפי בקשה.