לזכרה של רות קלינוב

השבוע הלכה לעולמה פרופ' רות קלינוב. היכרותי איתה נמשכה בדיוק חמישים שנה. מאז היותי סטודנט שנה  ב' ב-1965 הלומד כלכלת חינוך, המגיש עבודה סמינריונית על ענף ההדרים בישראל, ועד לחודש האחרון כאשר נפגשנו לדון על עבודות שונות שהעסיקו כל אחד מאתנו וגם בנושאים שונים ברומו של עולם. באותו המפגש, שהתקיים לאחר שובה מבית החולים היא דיברה על כך שהיא צריכה לעבוד עם אחותה על תיקון התרגום – שלא עמד בדרישותיה – לפרק בספר שהוזמן ממנה על ידי מוציא לאור בגרמניה.

כל אותן השנים היא הייתה בעיני דמות מופת. אישה בודדה בעולם גברי לעילא ולעילא. בולטת בצניעותה, חוכמתה, חשיבתה המקורית, ויחסה לסטודנטים וחוקרים מתחילים בחבורה של כלכלנים צעירים ומבריקים (חבורת "נערי פטינקין") בעלי תודעה וחשיבות עצמית (מוצדקות בהחלט) מרקיעות שחקים. בקרב אליטה זאת רות יצרה לעצמה פינה ייחודיתמשלה בהניחה את היסודות לתחום חדש ובתולי במחקר הכלכלי בישראל – כלכלת חינוך.  היא עסקה בתחום זה כל השנים ולאחרונה הוסיפה לו  נדבך חשוב הלא הוא הספר "כלכלת חינוך" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה המהווה ספר לימוד בסיסי יוצא מהכלל לכל המתעניין בתחום.

אך הישגיה המקצועיים, רבים ככל שיהיו, אינם הסיבה העיקרית שבגללה היא ראויה להערכה והערצה.  כל אלה עומדים בצל אישיותה היוצאת דופן. כל מי שהכיר אותה ידע, שאם תהיה לו שאלה או בעיה, בתחום בו היא מצויה, וגם בתחומים בהם הייתה מצויה פחות,  תמיד יוכל לבוא אליה ולהתייעץ איתה. בסופה של פגישה בדירתה הצנועה, אחרי שיכובד בשתייה ועוגיות, הוא יצא עם תובנות חדשות, וזוויות שלא חשב עליהן לפני כן. את עצותיה היא חילקה בנדיבות – וכמובן חינם – לא מרום מעמדה וידיעותיה, כי אם מעמדה של מאזינה קשובה ופתוחה לדעות אחרות.

היו לנו עשרות שיחות, בהם שוחחנו במשך מאות שעות, ואף פעם לא נתנה ביטוי לפערי ההשכלה והידע בינינו. תמיד האזינה בקשב רב, ואם כי לא תמיד הסכמנו, הרי שתמיד הרגשתי שכל פגישה איתה מעשירה את עולמי המקצועי והתרבותי. בכל פגישה ושיחה היא הרשימה בחשיבתה המקורית, ביכולתה להקיף בעיה מכל צדדיה, בהיעדר דבקות בעמדות ודעות קודמות, ובנכונות להשתכנע בטעון העומד בניגוד לעמדותיה. הנכונות הזאת להשתכנע, והפתיחות לדעות אחרות לא באו אף פעם על חשבון נאמנותה לתפיסת עולם הומניסטית שוויונית, ודבקותה בשאיפתה לחברה צודקת, החותרת בנחישות לשלום.

היא תחסר לי מאד. ואני כבר מתגעגע.

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים