למי הכבוד ולמי הברכה?

לעיתים קרובות אני נשאל "מי לדעתך היה שר החינוך הטוב ביותר"? התשובה לשאלה זאת אינה פשוטה כלל ועיקר וחשבתי עליה לא מעט. מאז הקמת המדינה היו בישראל 18 שרי חינוך.[1] כל אחד מהם בוודאי ניסה לעשות כמיטב יכולתו לקידום מערכת החינוך. שני  שרים כיהנו יותר מכהונה אחת (זלמן ארן, וזבולון המר), אחרים כיהנו מי תקופות ארוכות יותר ומי תקופות קצרות יותר. לכל אחד מהם היו דגשים משלו, דרכי עבודה הייחודיות לו, ומערכת ערכית ואידיאולוגית שונה. חלקם ראו בתפקיד את פסגת הישגיהם והקדישו לו את כל תשומת ליבם, ואחרים ראו בתפקיד פיצוי על ביצועי עבר, או שלב ומדרגה בהתקדמות עתידית (שדרך אגב אף פעם לא התממשה – כמעט אף שר חינוך, למעט אבא אבן, לא התקדם לתפקיד "חשוב" יותר, אם בכלל יש כזה).

השיפוט הוא על כן מותנה במידה רבה בקני המידה שמפעיל השופט.

להלן ברצוני להציע קריטריון שיפוט שהוא, להערכתי לפחות, מנותק מהערכת האישים, והאידיאולוגיות המנחות אותם וקשור יותר להערכה – גם היא כמובן סובייקטיבית – של ההתפתחויות החינוכיות הקשורות לשמם. הקריטריון הוא השינוי בפועל, וההשלכות  המערכתיות של השינוי, על כלל מערכת החינוך, של המהלך ו/או הארוע הספציפי שהם הובילו או אפשרו את קיומו.

כאשר מפעילים קריטריון זה, להערכתי, רק חמש מבין הדמויות שכיהנו כשרי חינוך מזוהות אישית עם התפתחויות רחבות, כלל מערכתיות, בעלות משמעות אסטרטגית  במערכת החינוך. האחרים כיהנו תקופות קצרות מדי, או שהסתפקו בניהול שוטף של המערכת.  מבין חמשת שרי החינוך המשפיעים, שניים הם  מניחי היסודות למערכת החינוך כפי שהיא נראית היום הם  זלמן שזר ובן ציון דינור. הם  אחראים לשני חוקי החינוך העיקריים המהווים את התשתית החוקית והארגונית של מערכת החינוך בישראל: חוק לימוד חובה חינם, וחוק חינוך ממלכתי.

חשיבותו וגדולתו של השר זלמן שזר בולטת על רקע המציאות הכמעט בלתי אפשרית מבחינה כלכלית וכוח האדם העומד לרשות המערכת בעת חקיקת החוק. מן הראוי לזכור שמדובר בתקופה בה הונהג משטר הצנע, כשהמדינה קולטת עלייה בהיקף העולה פי שניים על מספר תושביה. בתקופה זאת מעניקה המדינה אפשרות לכל הילדים בגיל 5-13 ללמוד, מממנת את ספרי הלימוד, ונותנת  ארוחה קלה ולחלק גם ארוחת צהרים.  חשיבותו של בן ציון דינור היא בהנחת היסודות המשותפים של תכניות הלימודים, וקביעת מטרות החינוך הלאומיות כאן לדעתי חשוב להעניק את הקרדיט גם  למי שלא היה שר חינוך (אם כי הוא מילא תפקיד זה תקופה קצרה מאד) הלא הוא דוד בן גוריון.

מאז אמצע שנות החמישים (שישים שנה) היו להערכתי שישה מהלכים בעלי השלכות רבות משמעות: הקמת בתי הספר המקיפים והרחבת החינוך הטכנולוגי, הרפורמה במבנה מערכת החינוך, ההרחבה והפיתוח של המכללות האקדמיות, מיסוד מדיניות של העדפה מתקנת וגיבוש סל טיפוח ומדד טיפוח, האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים והסכמי העבודה האחרונים עם המורים "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". שלושת המהלכים הראשונים נוגעים בעיקר להרחבת הנגישות של שכבות שונות למערכת החינוך (אם כי לכל אחד מהם היו גם השלכות חינוכיות ולימודיות חשובות), ו"חתומים עליהם" זלמן ארן ואמנון רובינשטיין.[2] מיסוד מדיניות ההעדפה המתקנת (וגיבוש עצם ההכרה בקיומה של בעיית פערים חברתיים ולימודיים במערכת החינוך), האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים והסכמי השכר האחרונים הם בעלי משמעויות חינוכיות (השעות הפרטניות ושיפור ההכשרה של המורים) ומקצועיות (הארכת יום העבודה, תוספת שכר גדולה, ושינוי מסלול ההתקדמות וההערכה של המורים) ו"חתומים" עליהם זלמן ארן זבולון המר ויולי תמיר.[3]

לאור האמור לעיל "במבחן התוצאה" כשהמבט מופנה פנימה למתרחש בבית הספר, בכיתה ובחצר,  אם נתייחס להיבטים התכניים פדגוגיים הרי שבתקופה בה מערכת החינוך כבר פועלת במסגרת שעוצבה על ידי שני חוקי החינוך היסודיים להערכתי השרים שהשפעתם על מערכת החינוך תתברר בעתיד כגדולה ביותר בקנה מידה היסטורי, הם זלמן ארן  שהעלה על נס את סוגיית הפערים הלימודיים והצורך להתמודד איתם באמצעות העדפה מתקנת, זבולון המר שתרם להעלאת איכות כוח האדם בהוראה דרך ביצוע המלצות וועדת עציוני ואקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים[4], ויולי תמיר שקידמה את השינוי הגדול ביותר מאז קום המדינה בדרכי העבודה וההערכה של כוח האדם בהוראה, והביאה לתוספת של מאות אלפי שעות פרטניות למערכת.[5]

 

[1]זלמן שזר, דוד רמז, בן ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון, אהרון ידלין, זבולון המר, יצחק נבון, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין, יצחק לוי, יוסי שריד, לימור לבנת, יולי תמיר, גדעון סער, שי פירון, ונפתלי בנט. נוסף להם כיהנו תקופות קצרות מאד דוד בן גוריון, יצחק שמיר, אהוד ברק, ומאיר שטרית

[2] מר זבולון אורלב העיר את תשומת ליבי שהשר המר היה זה שהחל במדיניות הרחבת המכללות, אולם בכל זאת השר רובינשטיין הוא המזוהה ביותר עם מהלך זה.

[3]אמנם היה זה גדעון סער שחתם על "עוז לתמורה" אך תרומתו העיקרית הייתה בכך שהוא החליט לא להפסיק את המהלך שהמליצה עליו וועדת דברת

[4] אך את חלקו בהקפאת הרפורמה במבנה מערכת החינוך  אפשר לראות באופן פחות חיובי

[5] חשוב אולי גם להדגיש, שיכולתם של השרים הללו הייתה מותנית במידה רבה בתמיכה שקיבלו מראשי הממשלה ובעצמתם הפוליטית.

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים