מגבלות חופש הדיון בבתי הספר

בעקבות פסק הדין של בית המשפט לערעורים בתיק אזריה ועם שנת הלימודים החדשה ממש מעבר לפינה, אני חושב שחשוב להסתכל מחדש בנושא חופש הדיון בבתי הספר.

כל אחד מאיתנו, גם אם איננו מורה במקצועו ובעיסוקו, הוא מחנך בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף של ילדיו, חבריו, וסביבתו הקרובה והרחוקה. אי לכך  כל אחד מאיתנו חייב להביע את דעתו, על הקורה בסביבתו ולעשות זאת בצורה מנומקת המכבדת גם בעלי דעות אחרות. אי עמידה ורתיעה מאחריות זאת, תוך כדי הפעלת צנזורה עצמית, אם מתוך פחד ואם הסתגרות בד' האמות של הנוחות, היא הקרקע הפורה והדשנה המאפשרת לשלטון – כל שלטון – לעשות כרצונו. ולכל שלטון קל לעשות כראות עיניו אם ציבור האזרחים, אותו הוא אמור לשרת, אינו מגיב ומביע את דעתו על כוונותיו ומעשיו. והתוצאות למצב זה מוכרות וידועות.

בבלוג הזה ברצוני לחזור ולהתעכב על סוגיית הצנזורה העצמית, שהיא שצריכה לעמוד על פי הבנתי, במוקד הדיון בהעמידי את האחריות האישית שלנו לחופש המחשבה, הביטוי והדיבור איני מפחית כהוא זה מאחריות השלטון להבטיח חופש דיבור זה. לחוזרי מנכ"ל, וחוקים יש משקל רב ביצירת המסגרות החוקיות וכללי ההתנהגות. אך משקלם העיקרי הוא ביצירת "רוח המפקד". גם אם טרם הופחת שקל אחד מתמיכה במוסד תרבותי זה או אחר, עצם החשש מאיבוד תמיכה כזאת, מעודדים צנזורה עצמית. צנזורה עצמית הנובעת לא מהערכים האמנותיים של המופע כי אם מהאפשרות שקידומו יסכן את עצם המשך קיומו של המוסד. גם אם אין מורה שפוטר, או למצער לא קודם, בעקבות דיון בכיתתו בנושאים הנחשבים "רגישים", עצם החשש מאפשרות כזאת מסרס ומעוות את הפעילות החינוכית בבית הספר.

הדבר נכון בכל חברה, קל וחומר בישראל. בעבר, עוד  לפני שנשיא המדינה נשא את נאום "ארבעת השבטים", הצביע מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית, על המציאות ה"חדשה" של מערכת החינוך. וכך כתבנו בדו"ח השנתי שהתפרסם ב-2008:

"השפעתם של השינויים במבנה הדמוגרפי…היא מרחיקת לכת. תנאי הסביבה הכלכלית והלימודית גורמים לכך שלפחות מחצית מהילדים ובני הנוער בישראל מתחנכת בסביבה המקשה עליה מאד להגיע להישגים המינימאליים הדרושים כדי לתפקד בתפקידי מבוגר נורמטיביים בחברה מערבית מודרנית…מעבר לכך חשוב להדגיש שהשינוי הדמוגרפי בו אנו דנים אינו רק בעל היבטים פדגוגיים כי אם יש לו גם היבטים תרבותיים, ערכיים ופוליטיים מרחיקי לכת. הרכב אוכלוסייה שמחציתו זרה ואף אנטגוניסטית לאידיאולוגיה הציונית, והדמוקרטית, מוכרח להשפיע השפעה מכרעת על כל מערכת השיקולים של ההנהגה הפוליטית העתידית…"

כאמור הדברים נכתבו לפני עשר שנים, ומאז הקיטוב בחברתנו לא קהה, כי אם התעצם. הגדרות והסכרים בין חלקי החברה השונים גבהו, והשיח האלים תפס את מרכז הבמה. ניסיונות ההפחדה וההשתקה של דעות שאינן במרכז הקונצזוס התרבו, ומשרד החינוך במקרה הטוב עומד מנגד, ויש הסוברים שהוא אפילו נוטל חלק במסע ההשתקה.

אישית אין לי שום בעיה עם הנוסח של חוזר המנכ"ל בנושא, אני יכול לאמץ ללא הסתייגות את הקביעה שמטרתו של משרד החינוך היא: "לעודד את המורים לנהל בכיתה שיח המתייחס לשאלות של זהות אישית, שיח אזרחי ושיח ערכי על נושאים שנכון וראוי להגיע להסכמות לגביהם ועל נושאים השנויים במחלוקת ציבורית והמעוררים דילמות מוסריות. כל זאת בתנאי ששיח זה אינו קורא להסתה, לגזענות, לאלימות או להדרה של קבוצות שונות בחברה הישראלית או לדה לגיטימציה של המוסדות הממלכתיים של המדינה."

אני אפילו יכול להסכים עם הסיפא של המשפט בדבר איסור הדה – לגיטימציה של המוסדות הממלכתיים של המדינה מגבולות השיח. בעיני למשל הקריאה "לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון", יכולה להיחשב כדה לגיטימציה של מוסד ממלכתי (בית המשפט העליון), לא פחות ואולי הרבה יותר מביקורת על מעשים של חיילים הגובלים במעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם.

אך בעיני הדבר החשוב הוא לא מה כותב משרד החינוך בחוזרי המנכ"ל. מה שחשוב הוא כיצד משרד החינוך פועל בשטח, ועוד יותר חשוב מה עושים המנהלים והמורים כל אחד בבית ספרו על מנת לקרב ולגשר בין "השבטים השונים" כפי שקרא להם הנשיא. אינני קורא לפשרה בין דעות והשקפות. הגיוון והשונות הם לב ליבה של דמוקרטיה פעילה ותוססת. אני קורא לסובלנות ופתיחות כלפי דעות שונות. וכיצד הייתי רוצה שסובלנות זאת תתבטא?

הייתי רוצה שכל תלמיד ותלמידה לא יחששו לחשוב ולהביע דעה, גם כאשר מחשבותיהם חורגות מהמקובל בבית ספרם ובסביבתם. הייתי רוצה שכל הורה יעודד את ילדיו למחשבה חופשית, ויתמוך במורים המטפחים סובלנות והבנה הדדית בכיתה, ומאפשרים לתלמידים להתנסות ולהתמודד בכיתתם ובביתם, עם מנהגים וגישות השונים מאלה הנהוגים בביתם.

הייתי רוצה שכל מורה יעודד שיח פתוח בנושאים העומדים במרכז הוויכוח הציבורי ושהמנהלים יתמכו במורים בקיומו של שיח כזה.

הייתי רוצה שמשרד החינוך יעודד בהנחיות ובעיקר בתקציבים פעילויות משותפות של תלמידים מבתי ספר ממגזרים שונים ומאידיאולוגיות שונות. פעילויות אלה יש לקיים תוך שמירה על התחשבות במנהגים, דעות ואמונות של כל הצדדים, כשעקרון ההדדיות נשמר במהלך הפעילויות.

הייתי רוצה שיוסרו המגבלות על מורים חילוניים ללמד בבתי ספר דתיים ומורים ערבים בבתי ספר יהודיים, כל עוד "המורים האחרים" מכבדים את תנאי ההתנהגות במוסדות בהם הם מלמדים. פתיחות, סובלנות וכבוד הדדי – ולאו דווקא הסכמה או פשרנות – זה שם המשחק.

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים