מחאת בתי הספר הנוצריים – עוד שלב במאבק להפרטת החינוך הציבורי

הקדמה

מאז תחילת שנת הלימודים תשע"ו שבתו בתי הספר הנוצריים במשך כמעט חודש[1] בדרישה להשוות את תנאי המימון שלהם לתנאי המימון של בתי הספר החרדים. תוצאותיה הסופיות של שביתת בתי הספר הנוצרים אינן ברורות. מה שכן ברור שהן העלו לסדר היום הציבורי שתי סוגיות נפרדות. האחת היא סוגיית האפליה ממנה סובל החינוך הערבי, והשנייה היא סוגיית החינוך הפרטי ומיצובו אל מול החינוך הציבורי, כשהרצון להתמודד עם שתיהן בהצלחה יוצר  – לכאורה לפחות – מתח וניגוד עניינים מובנים.

באשר לסוגיה הראשונה הרי שברור לכל  שלו 33000 תלמידים יהודים היו מושבתים מלימודים במשך פרק זמן כה ארוך כפי ששובתים ילדי בתי הספר הנוצריים  הארץ כולה הייתה רועשת. קל וחומר לו היה מדובר בבתי הספר האליטיסטים כגון הריאלי בחיפה, הרצליה ותיכון חדש בתל אביב והתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. והנה במקרה הנוכחי עשרות בתי ספר במגזר הערבי שחלק מהם הם בתי הספר הטובים במדינה  – אם שופטים לא רק על פי תוצאות בחינות הבגרות כי אם גם על פי ההישגים בשלבים מאוחרים יותר של בוגריהם – שבתו, ועולם כמנהגו נהג. היחס המפלה כלפי החינוך הערבי בא לידי ביטוי באופנים רבים, החל בתקצוב, עבור באפשרות להביא לידי ביטוי את הייחוד הלאומי במסגרת ארגונית ניהולית נפרדת, דרך התערבות השב"כ במינוי מנהלים ומורים, וכלה באפשרות הקיימת במערכת היהודית לקיים מערכות דתיות נפרדות.[2] יחס מפלה זה זועק לשמים, והוא דורש תיקון מידי.

עד כאן כל הטענות והדברים שנכתבים בגנות יחסם המקל – שלא לומר המזלזל – של משרדי הממשלה, התקשורת היהודית, והציבור בכללותו לשביתת בתי הספר הנוצריים מוצדקות בהחלט. אי לכך גם התביעה – לו נשמעה תביעה כזאת – להחיל על בתי הספר הנוצריים את הפשרה אליה הגיעו עם בית הספר הריאלי, הייתה מוצדקת.[3] אולם בתי הספר הנוצרים לא דרשו להשוותם לבית הספר הריאלי בחיפה. הם דרשו להשוותם לבתי הספר החרדים, כאשר הם כורכים ולא בכדי את בתי הספר של שתי רשתות החינוך "מעין החינוך התורני" ו"החינוך העצמאי" ביחד עם שאר בתי הספר החרדים המוכרים שאינם רשמיים. הם גם הקפידו שלא להבחין בין תקצוב החינוך היסודי וחטיבת הביניים לתקצוב החינוך העל יסודי, וכל זאת לא בכדי. הציבור הרחב אינו מודע להבדלים בתקצוב בתוך החינוך החרדי, ובין דרכי התקצוב של החינוך היסודי וחטיבות הביניים לתקצוב החטיבות העליונות, ומשרד החינוך אינו ממהר להעמיד את הדברים על דיוקם. וכאן אנו מגיעים לדיון בסוגיה השנייה הלא היא סוגיית בתי הספר הפרטיים והסכנה שהאפשרות של מעבר למימונם המלא עלולה להציב בפני החינוך הציבורי.

ההיבט הלאומי וההיבט המעמדי

אולם לפני שנדון בהשלכות הכלל מערכתיות של מאבק בתי הספר הנוצריים ראוי לשים לב להיבט שעד כה לא הובלט, הלא הוא ההיבט הלאומי של מאבק זה. בתי הספר הנוצריים, שחלקם הוקמו  עוד  לפני קום המדינה, משרתים מאז הקמתם את ילדי האליטה של החברה הערבית בישראל והם גם אלה המטפחים ומבטיחים את המשך קיומה ושגשוגה. בשנים האחרונות הם מאבדים בהדרגה את אופיים הדתי והופכים לאלטרנטיבה מקובלת מאד על מעמד הביניים המתרחב בציבור הערבי הכללי. שלושה מחברי הכנסת הערבים של רק"ח הם בוגרי בתי ספר אלה, אלפי רופאים, עורכי דין, מהנדסים ואנשי עסקים גם הם התחנכו בבתי ספר אלה.[4] בניגוד לבתי הספר הציבוריים הערביים הם נהנים מחופש מלא במינוי מורים ומנהלים[5], וחופש חלקי לפחות בקביעת תכני הלימוד.[6] קיומם של בתי ספר אלה מאפשר גם להורים הרוצים בחינוך בעל אופי דתי לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלה – אפשרות הנמנעת מהם למרות שאפשרות כזאת מוענקת להורים היהודים. לעיתים, כאמור לעיל, הם גם האלטרנטיבה היחידה להענקת חינוך איכותי לתלמיד ערבי במקום מגוריו. לאור האמור לעיל, ברור לגמרי מדוע כל – או לפחות רוב – הציבור הערבי מתאחד מאחורי התביעה של בתי הספר הנוצריים, למרות שהיא מסייעת להגברת הקיטוב המעמדי בתוכו. במקרה זה המרכיב האידיאולוגי  הלאומי גובר על המרכיב האידיאולוגי המעמדי, אפילו בקרב מנהיגי מפלגות וארגונים , האמורים לכאורה להעדיף את ההיבט האוניברסלי החברתי.

מציאות פוליטית חינוכית זאת גורמת לכך שחוגים רחבים, המייצגים בהזדמנויות שונות עמדות בלתי מתפשרות כלפי "הפרטת החינוך" כאשר מדובר במגזר היהודי, נוטים לקבל בהבנה את צמיחתו של מגזר פרטי משגשג במגזר הערבי, שאינו פחות ממין ומפלה מהמגזר הפרטי היהודי. על סתירה פנימית זאת בעמדתם הם  עונים לרוב ש"קודם כל צריך לטפל בהפליה הבסיסית של המגזר הערבי, ואין לדרוש מאזרחי מיעוט לאומי לעמוד בראש החץ במאבק לשוויון חברתי".[7]

תקצוב בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים ותהליכי הפרטה.

בתי הספר בישראל מחולקים משפטית לשלושה סוגים בהתאם לרמת הפיקוח שיש למדינה עליהם, והתקצוב המוענק להם: בתי ספר רשמיים, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ומוסדות פטור.[8]  בתי הספר החרדים נמנים על שתי הקטיגוריות האחרונות. חלק מבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (בעיקר בתי הספר העל יסודיים),  הם בתי ספר ציבוריים מכל בחינה שהיא – למעט הבעלות. הם מלמדים על פי תוכנית הלימודים הארצית, מעסיקים את מוריהם על פי הסכמי העבודה הארציים, מקבלים את כל הבאים בשעריהם וכד', חלק מבתי הספר הללו מקיימים רק חלק מהקריטריונים שנמנו לעיל, וחלק אינם מקיימים את רובם.[9]  כל בתי הספר הנוצרים מוגדרים מבחינה משפטית "בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים", ועל כן הם אמורים להיות מתוקצבים בדומה לבתי ספר יהודיים באותו מעמד משפטי.

 

בתי הספר היסודיים המוכרים שאינם רשמיים מתוקצבים בשיעור  75% מהתקצוב של בתי הספר הרשמיים, ומוסדות הפטור בשיעור 55%. זהו השיעור המכסימלי אך ניתן – וצריך – להפחית אותו אם הם אינם מלמדים תוכנית ליבה, ממיינים תלמידים בקבלה לבית הספר, וההרכב הסוציו אקונומי של אוכלוסיית התלמידים מצביע על מניעת כניסתם של תלמידים מרקע סוציו אקונומי חלש. הסיבה ל"אפליה" זאת היא הרצון לחזק את מערכות החינוך הציבורי העומדות בשורה שלמה של כללים ומגבלות שמערכות חינוך פרטיות ופרטיות למחצה שליש ורביע משוחררות מהן. כללי תקצוב  אלה חלים  רק על מה שקרוי תקציב ההוראה הבסיסי.[10] החלתם על מרכיבי הוצאה אחרים – שיכולים להיות רבים ומשקלם יכול להיות משמעותי מאד בתקציב בתי הספר (למשל הסעות, סל טיפוח, בעלי תפקידים אחרים בבית הספר וכד') – אינה מחייבת, ונתונה לשיקול דעתו הבלעדי של משרד החינוך. כך קרה שבשנת תשע"ג קיבלו בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים תוספות עבור תמרוץ וטיפוח שבוטלו בתשע"ד.[11]  במסמך של מרכז המחקר של הכנסת, המסתמך על נתונים שהועברו על ידי בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, והמתייחס לשיעור ההשתתפות של הממשלה בתקציב המוסדות המוכרים שאינם רשמיים ומוסדות הפטור יש הערכות שונות, המצביעות על שיעור השתתפות הנמוך בהרבה מ-75% ו-55% בהתאמה. אולם עורכי המסמך מסתייגים מהדיוק שלו, ובכל מקרה עיקר הפער לעומת 75%  נובע מאי קיום התנאים שנקבעו כאמור לעיל, ומהבדלים גדולים בעלות ההוראה שמקורם באפיוני המורים מחד ומאי הצטרפותם להסכם אופק חדש מאידך, המנומקת בכך שהסכם זה חל רק על עובדי מדינה המקבלים עליהם את כל כללי ההכשרה והקידום.[12]

בתשע"ד הוציא משרד החינוך,[13] הנחיות שמטרתן חיזוק החינוך הציבורי ותוצאתן הקטנה ממשית ויחסית של התקציבים הציבוריים המופנים לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. משרד החינוך הגדיל לעשות כאשר במקביל להפחתת ההשתתפות התקציבית לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים הוא הטיל מגבלות גם על גביית שכר הלימוד מהתלמידים בהתירו להם לגבות אך ורק את ההפרש בין ההקצבה שהוא מעביר בתוספת 15% תקורה, ובכך גרם לבתי הספר אלה מצוקה תקציבית חמורה, והקשה  עליהם להמשיך ולהעניק את רמת השירות החינוכי שנתנו בעבר.[14] ברור ששתי תביעות אלה פגעו ופוגעות ביכולת תפקודם של בתי ספר אלה ואולי אפילו יחייבו סגירת חלק מהם. הדבר אולי מצער – כי חלק מהם בתי ספר מעולים שהוכיחו את איכותם בעבר. אולם איכות זאת נובעת היום ונבעה בעתיד לא רק מאיכויותיהם הפדגוגיות כי אם גם כתוצאה  מיכולתם למיין את הבאים בשעריהם. הדבר נכון לגבי בתי הספר הנוצריים, הוא נכון לגבי הריאלי בחיפה, והוא נכון לגבי בתי ספר פרטיים אחרים המתפארים בהישגי בוגריהם.

עד כאן, הכל סביר. מדינת ישראל רוצה לעודד את החינוך הציבורי, ולהקשות על החינוך הפרטי והיא עושה זאת באמצעות הגדלת היתרון התקציבי למי שפועל על פי הכללים שהיא מכתיבה, ובהיות בתי הספר הנוצריים מוגדרים  כמוכרים לא רשמיים אין להם לכאורה שום עילה חוקית – וכל עוד הם אינם מקיימים את התנאים שמקיימים בתי הספר הרשמיים גם לא מוסרית – לתבוע מהמדינה להגדיל את התקציבים המוקצים להם, לא לפגוע בהם או אפילו לצמצמם, כל עוד הדבר חל גם על בתי הספר המוכרים הלא רשמיים האחרים.

דא עקא, יש יוצא מהכלל ההופך את ההתנהגות של מדינת ישראל ומשרד החינוך לבעייתית. בתי הספר של רשתות מעין החינוך התורני, והחינוך העצמאי מתוקצבות  באופן שווה לבתי הספר הממלכתיים.[15] לאור עובדה זאת טוענים בתי הספר הנוצריים לאפליה, ודורשים שהם יתוקצבו באופן שווה לרשתות אלה (אך לא לבתי הספר החרדים הפועלים מחוץ לרשתות אלה). טענתם מקבלת חיזוק לאור העובדה שבשעה שבחינוך היהודי הורה יכול לבחור את המוסד החינוכי אליו הוא שולח את ילדו תוך התחשבות בנטיותיו הדתיות, בלי שהדבר יפגע במימון החינוך שהילד מקבל ומבלי שהוא יצטרך להוסיף על כך מכיסו הפרטי, אפשרות כזאת לא קיימת בחינוך הערבי שהוא כולו ממלכתי.

רבים וטובים – ובמיוחד ראשי הציבורי הערבי, אך לא רק הם –  גוזרים ממציאות זאת מסקנה חד משמעית. בתי הספר הנוצריים צודקים במאבקם וצריך להיענות לדרישתם. אולם מסקנה זאת היא נמהרת ועלולה להעמיד את כלל החינוך הציבורי בפני בעיות קשות מאד.[16]

על מנת להבין במה המדובר צריך להתבונן בכמה עובדות. לטענת בתי הספר הנוצרים מספר התלמידים הלומדים בהם הוא כ-33000. קרוב לוודאי שפחות ממחציתם הם תלמידי כיתות א-ו. דהיינו המאבק נוגע לכאורה  לסדר גודל של כ-17000 תלמידים.  אולם אם וכאשר מאבקם של בתי הספר הנוצריים יוכתר בהצלחה אי אפשר – ויהיה זה בלתי צודק להחילו רק על בתי הספר הנוצריים – ויהיה צורך להחילו על כלל בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. כאן התמונה היא כבר שונה לחלוטין.

בתשע"ד היו בישראל בבתי הספר היסודיים המוכרים שאינם רשמיים 195 אלף תלמידים מזה 116 ברשתות מעין החינוך התורני והחינוך העצמאי. דהיינו מדובר כבר לא ב-17000 תלמידים כי אם ב-80000 תלמידים, כמחצית מהם ערבים (23000 תלמידי מזרח ירושלים שלא השתתפו בשביתה והשאר ברובם בבתי הספר הכנסייתיים) , 32 אלף חרדים אחרים, וכ-9 אלפים יהודים בממלכתי ובממלכתי דתי. מכאן שהמאבק של בתי הספר הנוצריים, והמאבק של בית הספר הריאלי בחיפה (שגם הוא הסתיים בפשרה מוטה מאד לטובתו) הוא למעשה מאבקם של כל בתי הספר היסודיים המוכרים שאינם רשמיים,  לשים לאל את ניסיונותיו של משרד החינוך לחזק את בתי הספר הציבוריים על ידי הגדלת היתרון התקציבי שלהם לעומת בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. וכאן עלינו לשאול האם יהיה זה מוצדק להיכנע – או להיעתר (תלוי בהשקפה) – לתביעותיהם. העלות של השלמת המימון מ-75% ל-100% היא הנזק הפחות חשוב ורציני.[17]

הנזק האמיתי הוא פתיחת שערים רחבה, והסרה של רוב  המחסומים בפני פתיחת בתי ספר פרטיים, דבר שיגביר את הקיטוב בכל מערכת  החינוך, ויסיג אותה שנים רבות לאחור במאבק, שגם כך הוא לא נמרץ ביותר להשגת יותר שוויון, כשהנזק בחינוך הערבי הוא חמור במיוחד.[18]  יתירה מזאת, מימון שווה לבתי ספר ציבוריים ולבתי ספר פרטיים שאינם כפופים לדרישות התכניות והארגוניות של משרד החינוך, וכתוצאה מכל זה מצליחות לתת שירות טוב יותר לבאים בשעריהם, יהיה בעל השלכות קשות ביותר גם על החינוך הציבורי היהודי.[19] אי לכך נראה שעמדתו של משרד החינוך,  אם מעוניינים בשוויון אמיתי,  צודקת ונכונה כי והעובדה שהיא מופנית כנגד קבוצה של בתי ספר אליטיסטיים במגזר הערבי, אינה מפחיתה מצדקתה.

על פניו יש מספר דרכים להתמודד עם סוגיית התקצוב של בתי ספר פרטיים.

א. לממן את החינוך הציבורי והפרטי באותו האופן ובתנאי שהחינוך הפרטי יעמוד בכל הקריטריונים בהם עומד החינוך הציבורי. כלומר הוראה של תוכנית הליבה, אי מיון תלמידים בקבלה, העסקת המורים על פי הסכם העבודה הארצי ושאר הכללים המחייבים מבחינת מספר ימי הלימוד ושעות הלימוד ותנאי הבטיחות והגהות בבתי הספר.

ב. למנוע  מהחינוך הפרטי כל תקצוב ציבורי ולהותיר לו חופש מלא בקביעת המדיניות החינוכית.

ג. להתנות את מימון המדינה בעמידה בשורה של קריטריונים, כאשר עמידה חלקית בקריטריונים מזכה את המוסד החינוכי בתקצוב חלקי העומד ביחס שנקבע לעמידה בקריטריונים (לדוגמא מילוי 50% מתוכנית הליבה יזכה את המוסד ב-50% מהתקציב)

מדינת ישראל , בשל אילוצים פוליטיים שונים, בחרה לכאורה בדרך הראשונה ולמעשה בדרך רביעית שהיא דרך כלאיים, המזכה בתי ספר פרטיים בתקצוב חלקי קבוע שאינו מותנה ברמת העמידה בקריטריונים ההופכים בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי.

לנו נראה שהדרך הנכונה – ואין לי כל התנגדות להסדר פשרה זמני ומוגבל עם בתי הספר הערבים הנוצרים ו/או הריאלי בחיפה – היא הדרך השלישית של שינוי כללי התקצוב של כל מערכת החינוך (הרשמית והלא רשמית כאחת) באופן שכל מוסד חינוכי יתוקצב – באופן שיאפשר לו פעילות חינוכית ברמה נאותה כאשר על מנת לקבל את מלא התקציב בתי הספר יידרשו לעמוד במספר כללי יסוד מחייבים ובין היתר:

א.    הוראת תוכנית ליבה מחייבת, וקיום מספר מחייב של ימי לימוד ושעות לימוד במהלך שנת הלימודים.

ב.     היעדר מיון בקבלת תלמידים מכל סוג שהוא

ג.       העסקת המורים על פי הסכמי השכר הארציים

ד.     עמידה בכללי בטיחות וגהות

ה.    היעדר גביית תשלום מההורים (למעט תשלומים מוסדרים ומפוקחים על ידי המדינה.

תקציב בתי ספר שלא יעמדו בכללים יופחת (או לחליפין בתי ספר שיעמדו  במלא התנאים תקציבם יוגדל).   אימוץ שיטת תקצוב שכזאת גם ימנע "הסתננות" של בתי ספר שהם פרטיים במובנים רבים (ייחודיים למיניהם, תורניים, וכד') למסגרת הציבורית, תופעה ההולכת ומתגברת בשנים האחרונות, במיוחד בחינוך הממלכתי דתי אך לא רק בו. אולם כל עוד גישה זאת אינה מקובלת, וכנראה שיהיה קשה מאד לאמץ אותה במציאות הפוליטית הנוכחית, אין ברירה אלא לתמוך בעמדת משרד החינוך השואפת לחזק את החינוך הציבורי, גם אם הנפגעים מכך הם בתי ספר מעולים בין אם הם יהודיים ובין אם הם ערביים.

מי שמעוניין באמת בהעלאת רמת ההישגים של כלל האוכלוסייה אינו יכול להתרשם מהקינות שמשמיעים מפעילי בתי ספר אליטיסטיים אלה ובוגריהם (רבים מהם חברי כנסת, ובעלי עמדות מפתח בשרות הציבורי, בעולם האקדמי, ובקרב אנשי העסקים). את יכולותיהם הפדגוגיות המופלאות יוכיחו נא בתנאי פעילות שווים לאלה של בתי הספר הציבוריים. אם הם יהיו מוכנים לוותר על הפריוילגיה למיין תלמידים, לגבות כספים כאוות נפשם, להעסיק מורים בתנאי העסקה שונים מהמקובל, אפשר יהיה לדבר על השוואת המימון שהם מקבלים לזה של בתי הספר הציבוריים. כל עוד זה לא קורה על משרד החינוך לדבוק בעמדתו העקרונית, ולהשית אותה לא רק על בתי הספר הנוצריים כי אם גם על בתי הספר היהודיים המוכרים הלא רשמיים כולל הריאלי בחיפה.

 

 

[1] השביתה הגיעה לסיומה אחרי שהובטחה תוספת מיידית של 50 מיליון שקל לתקציבם, והוקמה וועדה שאמורה לבחון את כל הנושא לעומקו.

[2] במספר יישובים – כשהדוגמא הבולטת ביותר היא ירושלים – אין גם מספיק בתי ספר ציבוריים ברמה נאותה שמעניקים חינוך בשפה הערבית לכל התלמידים.

[3] הפשרה שהגיעו אליה הייתה הורדה הדרגתית מאד בשכר הלימוד הנגבה מההורים בתמורה לויתור על ההורדה בהשתתפות הממשלה.

[4] הערה היסטורית מעניינת  שהעיר פרופ' אמנון רובינשטיין: " בעבר, לא קיבלו בתי הספר הנוצריים פרוטה  מהמדינה ואני החלטתי  לפעול על פי עקרונות חוקתיים ולהכיר בהם כמוכרים שאינם רשמיים. השרה יולי תמיר ואני היינו מוכנים גם להכיר בהם כבתי ספר רשמיים בתנאי שלא ימיינו. חלק מבתי הספר היו מוכנים לכך אך לא הסכימו להעביר את הקרקעות למדינה, לפי דרישת היועצים המשפטיים. לדעתי, אין הצדקה עניינית לתביעה זו והצעתי לשרה יולי תמיר ליזום שינוי בחוק –אם אכן יש צורך בכך." תכתובת של פרופ רובינשטיין מיום …

[5] כדאי אולי לזכור שבמשך שנים רבות, ויש הטוענים שגם כיום, לשב"כ הייתה השפעה על קביעת מנהלי בתי הספר, דבר שאפילו השר שריד לא הצליח לבטל.

[6] הם גם בעלי הקרקעות עליהם בנויים בתי הספר ואין להם שום רצון להעביר בעלות זאת למדינה.

[7] זאת רוח הדברים של  דן גבתון,  יוסי שביט ריטה סבר  אמנון רובינשטיין, דוד דרורי, גדעון בן דרוךר ואחרים בוויכוח שהתקיים בתוך קבוצת אנשי חינוך שהתקיים בעקבות כתיבת מסמך בנושא של מחבר מסמך זה.

[8] במסמך זה נדון בבתי הספר היסודיים, שם יש הבדל במימון בין בתי הספר הרשמיים לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. בחינוך העל יסודי הארבע שנתי והתלת שנתי  , שרובו המכריע מוגדר כחינוך מוכר שאינו רשמי, הבעיה אינה קיימת, כי התקצוב הוא זהה ונקבע בהתאם לדרגת הכיתה, מסלול הלימודים, פרופיל עובדי ההוראה ורמת השירות בבתי הספר. כמעט  שאין חטיבות ביניים מוכרות שאינן רשמיות (ב-2014 למדו בהן 614 תלמידים) .

[9] זה הדין לגבי כלל בתי הספר היסודיים המוכרים הלא רשמיים, בין אם הם יהודים ובין הם ערבים. תלמידי החטיבה העליונה  מתוקצבים על ידי המדינה באופן שווה לבתי הספר הציבוריים (למעט אולי השתתפות הרשויות המקומיות) ומשלימים את תקציביהם על ידי גביית שכר לימוד, ותמיכה מהכנסייה.

[10] בז'רגון של משרד החינוך הכוונה בעיקר ל"תקן הבסיסי". במוסדות הרשמיים השכר משולם ישירות לעובדים שהם עובדי מדינה. בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים שעות התקן הללו, המועברות לבעלות על המוסד,  מתוקצבות בהתאם לפרופיל עובדי ההוראה בבית הספר. היות שפרופיל עובדי ההוראה בבתי הספר החרדים הוא שונה מהותית מבחינת הוותק, ההשכלה, וגמולי ההשתלמות (בדרך כלל נמוך בהרבה) הרי גם כשמספר שעות התקן זהה, שווה הערך השקלי שלהם נמוך יותר.

[11] מעבר לכך קיבלו מוסדות החינוך החרדים הכלולים ברשתות תוספת עבור תפילה, פיצול כיתות א-ב ועוד מספר תוספות אחרות.

[12]תקצוב שעות הוראה בבתי-ספר יסודיים במעמד משפטי מוכר שאינו רשמי ופטור (יולי 2013) – http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03242.pdf

[13] ראוי לציין שהדבר נעשה כאשר בראש המשרד עמד הרב  שי פירון,  שכשהיה מנכ"ל תנועת הכל חינוך עמד בראש מערכה ציבורית רחבת היקף לחקיקת "חוק חינוך ציבורי " מערכה שהתבססה על המלצות וועדת דברת אך לא עברה את מכשול הכנסת.

[14] התקנות הן יותר מורכבות אך את רוח הדברים הכללית.

[15] מדובר בחוק יסודות התקציב  שהוחק בלחץ המפלגות החרדיות בשנות התשעים. זה אולי חוק אומלל ומפלה אך עדיין זה החוק

[16] ארגון המורים העל יסודיים מצא גם הוא לנכון להתייצב לצד השובתים בטעון שצמצום התקצוב עלול לפגוע במורי החינוך העל יסודי (בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות) המלמדים בבתי ספר אלה ושייכים לארגון.

[17] כאמור לעיל השביתה הסתיימה אחרי שהוסכם להוסיף לבתי הספר הנוצריים 50 מיליון שקל לתקציבם

[18] חשוב להדגיש שחלקם של בתי הספר המכרים הלא רשמיים (לא רק הנוצריים) במגזר הערבי  העומד היום על 22.9% היה ב-2004 14.3% וב-2000 11.7%.

[19] בחינוך היהודי שאינו חרדי מספר הילדים הלומדים בחינוך היסודי המוכר שאינו רשמי הוא אמנם זניח (ב-2014 פחות מ-8000) אך יש מספר לא קטן בכלל של ילדים במוסדות "ייחודיים" "ניסיוניים" ועל אזוריים למיניהם הנהנים מתקציב ציבורי מלא אך מפרים לא מעט מהכללים המחייבים את החינוך הציבורי (במיוחד היעדר מיון, וגביית שכר לימוד). השוואת תנאי המימון של החינוך המוכר הלא רשמי עם החינוך הרשמי, תגרום קרוב לוודאי לפרישה רבתי של מוסדות אלה מהחינוך הרשמי, על מנת שיוכלו ליהנות מה"חופש" המוענק על הסטטוס של ה"מוכר הלא רשמי".

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים