על תחזיות ומציאות במערכת החינוך – ו"סכנת ההשתלטות" של החינוך החרדי

מדי פעם אנו שומעים "חדשות מרעישות" בדבר התחזקות המגזר החרדי במערכת החינוך. יש כבר מי שמוכן לומר שב-2049 הם יהוו 50% ממערכת החינוך היהודי. אני מציע לכותבי התחזיות ונבואות הזעם למתן קצת את דבריהם.

תחזיות הנוגעות למגמות חברתיות בכלל, ולמערכת החינוך בפרט, נוטות לא פעם להתברר כמוטעות. הבעיה איננה חוסר ידע או מקצועיות מצד עורכי התחזיות. הבעיה היא לרוב שבהיעדר יכולות לחזות תופעות לא צפויות, החזאים מתבססים על הנחת המוצא המקובלת שהעסקים יימשכו כרגיל.

דוגמה מאלפת לכך היא שב-2007 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תחזית תלמידים, שכללה גם צפי להתפלגות החינוך העברי בין סוגי הפיקוח השונים. על פי התחזית, ב-2013 חלקם של תלמידי כיתה א' בחינוך החרדי היה אמור לעמוד על 29% מכלל התלמידים במגזר העברי, וב-2015, על פי אותה המגמה, על 30%. בפועל חלקם של התלמידים החרדים מאז 2010 היה 25%, והוא לא השתנה מאז. פער של 5% בתחזית ל-8 שנים הוא פער אדיר.

figure1

כאשר עורכים תחזיות תלמידים ואת ההתפלגות בין סוגי הפיקוח השונים, מסתמכים על שיעורי הפוריות  הנוכחיים במגזרים השונים ועל דפוסי ההתפלגות  הקיימים בין החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי והחרדי.  אולם כל שינוי בשיעורי הפוריות ובנטיות ההורים יכול להפוך את התחזיות על פיהן. ככל הנראה זה מה שקורה בשנים האחרונות בישראל הן בציבור החילוני, שבו עולים שיעורי הפוריות, והן בציבור החרדי, שם יורדים שיעורי הפריון).

הנתונים שבידינו מצביעים על כמה עובדות מעניינות ביותר בכל הקשור לנושא התחזקות החינוך החרדי (וגם הממלכתי-דתי). בבדיקה שערכנו לגבי השנים 2000-2014, מתברר שבכל השנים ובכל רמות החינוך המעברים בין סוגי הפיקוח השונים הם מעטים מאוד (בין אחוז לשניים לכל היותר). מדובר בסדרי גודל של מאות, או לכל היותר אלפי תלמידים בודדים, כך שאין לכך משמעות רבה. ובכל זאת, כמעט בכל השנים ובכל רמות החינוך (ובמיוחד במעבר מהגן לכיתה א'), יותר תלמידים עברו מהחינוך החרדי לחינוך הממלכתי מאשר בכיוון ההפוך. יתרה מזאת, אם מתייחסים לעוברים מהחינוך החרדי לחינוך הממלכתי ברמת החינוך היסודי ומעלה כאינדיקציה ל"חוזרים בשאלה", ולשיעור העוברים מהחינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי-דתי כאינדיקציה ל"חוזרים בתשובה", הרי ששיעורי ה"חוזרים בשאלה" עולים בהרבה על שיעורי ה"חוזרים בתשובה". צריך כמובן לזכור כי אחוז אחד מהחינוך הממלכתי העובר לחינוך החרדי משמעותו מספר תלמידים אבסולוטי גדול יותר מאשר שני האחוזים העוברים מהחינוך החרדי לממלכתי. עם זאת, כפי שצוין לעיל בסך הכל תנועת העוברים מהחינוך החרדי לחינוך הממלכתי בכל השנים גדולה יותר מאשר בכיוון ההפוך.

הדבר בולט במיוחד במעבר מהגנים לכיתה א'. אם מתייחסים להתפלגות התלמידים בכיתה א' כמייצגת את שכבת הגיל הרלוונטית, הרי ששיעורי הנוטשים את החינוך החרדי והממלכתי-דתי לטובת החינוך הממלכתי עולים בסדרי גודל על אלה העוזבים את החינוך הממלכתי לטובת החינוך החרדי והממלכתי-דתי.

figure2

אם כן, נראה  שהנתונים שהובאו לעיל מציגים תמונת מצב קצת שונה מזאת המתקבלת מהדיונים התכופים בנושא באמצעי התקשורת.

כל הנאמר כאן אינו מפחית כהוא זה מהבעיה המרכזית והמיידית של מערכת החינוך בישראל, שבה למעלה מ-45% מהתלמידים (היום, ולא ברור כלל מה יהיה המצב בעתיד הקרוב והרחוק)  – הערבים והחרדים – משתייכים לציבורים המאופיינים בשני אפיונים מרכזיים:

א.      נתוני רקע סוציו-אקונומיים המציבים אותם בקצה המוחלש של החברה הישראלית.

ב.       חוסר היכולת של הציבור הערבי להזדהות עם הגדרתה  של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והקשיים של הציבור החרדי להזדהות עם ישראל כמדינה דמוקרטית.

לאור זאת, מומלץ לכל האחראים למערכת החינוך – ולמי שעתידה יקר לו – לעסוק בבעיות היסוד הללו, ולא בנבואות שאמינותן מוטלת בספק.

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים