האם לענקים וגמדים בעיות דומות? ואם כן כיצד ומה ההבדלים בדרכי ההתמודדות?

טיוטה לקראת הרצאה במפגש השנתי השני של האגודה הישראלית לחינוך משווה באוניברסיטת בראילן 31.3.2016

העולם עובר בעשורים האחרונים תהליכים מהירים של שינוי בתחומים רבים שלכל אחד מהם יש השלכות כבדות משקל על מערכת החינוך. מדובר כמובן בתהליכים כגון גלובליזציה, דיגיטליזציה, שינויים אקלימיים וכד'. בהרצאה זאת ברצוני לגעת בשני תהליכים אחרים שבתוך מערכת החינוך אולי שמים אליהם לב קצת פחות, אך הם נוגעים לה ישירות אולי הרבה יותר.

כוונתי היא לשינויים דמוגרפיים מפליגים המשנים את מאזן הכוחות בין חלקים שונים בחברה מקצה לקצה, ולשינויים בהתחלקות ההכנסות או בשפה אחרת הגידול באי השוויון.

 

שינויים דמוגרפיים

הסיבות לשינויים דמוגרפיים הן רבות והן יכולות להיות שונות ממדינה למדינה, לאורך זמן בתוך המדינה, והן יכולות לפעול במקביל ובעוצמות שונות במקומות שונים ובזמנים שונים. נעמוד כאן רק על שלוש הסיבות העיקריות.

  • הבדלים בשיעורי הריבוי הטבעי של קבוצות שונות בתוך האוכלוסייה – היות ולרוב קבוצות מוחלשות ועניות סובלות גם מרמת השכלה נמוכה יותר וזאת מצידה קשורה קשר הפוך לגובה הריבוי הטבעי, הרי שמדובר בעליה במשקל הקבוצות המוגדרות כקבוצות החלשות יותר ביותר בחברה.
  • תנועות הגירה בין אם כתוצאה ממציאות קשה כלכלית ו/או ביטחונית למקומות הנראים כמקומות מבטחים, מהצד של המהגרים ובין אם כתוצאה מצרכי כוח אדם לביצוע עבודות שאוכלוסייה מקומית נמנעת מלעשות, או כתוצאה ממשבר ילודה מצד הקולטים.
  • העתקת תושבים ממקום למקום בכוח או על ידי תמריצים ממשלתיים כאשר מדינות כובשות מעוניינות להשתלט על שטחי מדינות נכבשות, וליצור מציאות פוליטית. מדינית, כלכלית וחברתית חדשה.

לרוב השינויים הדמוגרפיים באים לידי ביטוי מהר יותר במערכת החינוך, כי מהגרים מתאזרחים, ושכבות סוציו אקונומיות חלשות מאופיינים בדרך כלל בשיעורי ריבוי טבעי גבוהים יותר.[1]

לצורך הרצאה זאת בחרתי להתמקד במציאות המתרחשת בארה"ב ובישראל. שתי המדינות עברו תהליכים מואצים שהביאו לכך שקבוצות אוכלוסייה שבעבר היוו מיעוט קטן, ולעיתים אפילו מיעוט זניח גדלו מאד וביחד מהוות בימים אלה סדר גודל של כמחצית מאוכלוסיית תלמידי בתי הספר.

וכך אם נתבונן בגרף הבא לגבי המצב בישראל נראה שב-1960 היוו התלמידים הערבים 10% מכלל אוכלוסיית התלמידים והחרדים 6% בלבד, הרי שב-2015 המספרים היו כבר 25% ו-19% בהתאמה.

Grades 1-12

הסיבות לשינויים המפליגים הללו הן שונות בכל אחד מחלקי מערכת החינוך. אצל הערבים מדובר בעיקר בשינויים בשיעורי הלמידה, בקצב הריבוי הטבעי הגבוה יותר – אך גם בקליטת אוכלוסייה מהשטחים. אצל החרדים מדובר בעיקר בקצב ריבוי טבעי גבוה במיוחד. יש הסבורים שחלק מהגידול נובע מתהליכים מואצים של חזרה בתשובה, ומעבר מהחינוך הממלכתי והממלכתי דתי לחינוך החרדי אך הנתונים שיש בידינו עומדים בניגוד גמור להסבר השני, המראה באופן ברור וחד משמעי שההיקפים המספריים של המעברים בין הקבוצות השונות היו קטנים ובמידה והיו כאלה המעברים מהקבוצה החרדית לפחות חרדית היו קטנים יותר מאשר בכיוון ההפוך, ומעלים ספקות חמורים בקשר להסבר הראשון.

1-12 Ma'avarim

כאשר מסתכלים על ארה"ב רואים שבתקופה שבין 1960 ל-2005 ירד שיעור האוכלוסייה ה"לבנה" מ-85% ל-67% והוא צפוי לרדת עד ל-2050 ל-47%.

Pew research graph

אך אם מסתכלים על אוכלוסיית התלמידים (גרף 4) הרי ששיעור האוכלוסייה ה"לבנה" היה כבר ב-2005 רק כ-57% בלבד, ב-2014 הוא היה 49.7% (השנה הראשונה שהוא היה פחות מ-50%) והוא צפוי להיות ב-2022 45% בלבד. אין ספק שבארה"ב, הסיבה המרכזית לגידול בחלקה של האוכלוסייה ההיספנית, השחורה ואסייתית היא בעיקר הגירה רחבת ממדים ובחלקה שיעורי ריבוי טבעי גבוהים יותר.

Public Schools in U.S.

 

גידול באי שוויון

התופעה השנייה היא התחזקות התהליכים הכלכליים והחברתיים המגבירים את אי השוויון הכלכלי. חלק מהתהליכים הללו קשור לתהליכים הדמוגרפיים (תנועות ההגירה מחד, והגידול בחלקה של האוכלוסייה  החלשה מבחינה השכלתית וכלכלית מצד שני גורמים להאצת הקיטוב החברתי כלכלי. חלק אחר נעוץ בהתמוטטות של המדינות הקומוניסטיות והתחזקות האידיאולוגיה הניאו ליברלית.

בארה"ב הדבר מתבטא בעליית מדד אי השוויון הכלכלי (מדד גיני) בין השנים  השבעים ועד  2011 מסביבות 0.40 ל-0.48  ואילו בישראל בתקופה המקבילה מדובר בעלייה מ-0.3 בערך ל-0.37.

Gini Coefficient

ישראל היא בין המדינות בהן רמת אי השוויון היא הגבוהה ביותר מבין הארצות המפותחות וקצב עליית אי השוויון משתווה ואף עולה על זה של ארה"ב המדינה ה"מובילה" באי השוויון. אי התאמות בין ההגדרות, חוסר רציפות בנתונים וטעויות בחישוב הנתונים יכולים לשנות במידת מה את הנתונים אך התמונה הכללית אינה משתנה. ישראל וארצות הברית עברו באותה התקופה תהליכים מהירים דומים של הגברת אי השוויון.

 

מה ההשלכות  של השינויים הדמוגרפיים והכלכליים על מערכת החינוך בישראל ובמה הם שונים מההשלכות של השינויים הללו בארה"ב?

על פניו דיון כזה עלול להיראות מופרך. מה כבר יכול להיות משותף לישראל הקטנה עם אוכלוסייה של 8 מיליון עם ארה"ב הגדולה עם אוכלוסייה של למעלה מ-300 מיליון, עם שיטות ממשל שונות, ודרכים אחרות לחלוטין של ארגון וניהול מערכת החינוך? יחד עם זאת ולמרות הכל יש בהחלט כמה וכמה נקודות דמיון, וגם הדיון בהבדלים יכול לתרום להבנת התהליכים העוברים היום על מערכת החינוך בישראל, ואולי גם לסייע במשהו להצעת דרכים פוטנציאליות להתמודדות עם חלק מהבעיות.

על איזה בעיות וקשיים מדובר?

1. השינוי בהרכב הדמוגרפי יוצר מצב בו ההגמוניה הפוליטית, כלכלית, והחברתית נשמטת מידי הקבוצה השלטת, ומחייבת אותה, שלא לומר מאלצת אותה, לחשבון נפש, ולנכונות – שוב אמתית או מאולצת – לשתף בתהליכי הובלת החברה ומערכת החינוך קבוצות שהיו בעבר מודרות. נוצר מצב המחייב לקחת בחשבון לא רק את המציאות, התרבות, הצרכים והשאיפות של מי שהיה ההגמון שנים רבות, אלא גם של קבוצות שאיש לא התחשב בהן ובצרכיהן בעבר. כאן יש הבדל רב משמעות בין ישראל לארה"ב. בישראל מדובר בשתי קבוצות שבאופן בסיסי אינן יכולות להסכים עם האתוס המכונן של מדינת ישראל וזיהויה כמדינה "יהודית ודמוקרטית". הערבים אינם יכולים להסכים לחלק ה"היהודי", והחרדים אינם יכולים להסכים לחלק ה"דמוקרטי". אי לכך הן תובעות בנוסף לשילוב שוויוני במערכות החברה והתרבות גם מתן ביטוי לייחודן ועצמאותן. ביטוי זה נראה לעתים קרובות לקבוצה שהייתה הדומיננטית עד כה כמסכן את עצם הקיום של מדינת ישראל – לפחות כפי שהיא הייתה רוצה בו. בארה"ב קבוצות המיעוט (בדרך כלל אם כי יש גם יוצאים מהכלל שבאו לידי ביטוי למשל בכתביו של מלקולם X וחוקרים כגון OGBU ואחרים) אינן מערערות על האתוס האמריקאי הבסיסי, הסובב את החוקה האמריקאית, ותביעתן המרכזית היא שוויון בהקצאות (כולל העדפה מתקנת לתיקון עוולות עבר ומתן אפשרות להתמודדות עם תביעות המערכת בהווה והשתלבות שוויונית בכל מערכות החברה בעתיד). תביעה זאת גם אם היא נתפסת כפוגעת באינטרסים המידיים של הקבוצה שהייתה הגמונית, אינה נתפסת כמסכנת את מהותה ואופיה של ארה"ב. ההבדל כאן הוא מהותי, והוא פועל בכיוון של השתלבות קלה ומהירה יותר של קבוצות "המיעוט" בחברה בארה"ב מאשר בישראל.

2. מערכת החינוך בישראל מפוצלת ומפוררת על פי קווי רקע אתניים ואידיאולוגיים. הפיצול הוא מובנה חוקית, ומקובל רעיונית וערכית על רוב חלקי החברה. כמעט אף אחד לא רואה בקיום הנפרד של מערכת החינוך הערבית, ו/או החרדית כדבר פסול מבחינה ערכית וחברתית. יחד עם זאת, ההכרה בקיום הנפרד והייחודי של קבוצות שונות לא גרמה לחלוקת המשאבים העומדים לרשות מערכת החינוך באופן שוויוני בהתאם לכוחן היחסי של המסגרות השונות מחד וצרכיהן החינוכיים השונים (בשל נתוני רקע סוציו אקונומיים ותרבותיים). במציאות הפוליטית בישראל המתבטאת גם ביחסי הכוחות בכנסת, ההפליה הממוסדת לא תוכל להמשיך ולהתקיים, והיא תהיה חייבת להיפסק בשלב מוקדם או מאוחר, ועדיף מוקדם ככל האפשר. בארצות הברית גם כן קיימות מערכות שונות ומקבילות בתוך מערכת החינוך, אך אלה הן בעיקר על רקע סוציו אקונומי, ואינן מעוגנות בחקיקה ועל כן גם ניתנות לפתרונות חלקיים או מלאים בקלות רבה יותר. לא זאת בלבד שאין מניעה שבבית ספר אחד ילמדו תלמידים בני דתות, לאומים ואידיאולוגיות שונות, זאת היא למעשה המטרה והשאיפה המצויה בבסיס התפיסה של העומדים בראש החברה ומערכת החינוך שם.

3. תכנית הלימודים ולימודי ליבה מבטאים תמיד את תפיסת הרוב השליט בדבר דמות החברה הרצויה, הבוגר העתידי, אופיו, תפקידו, ודרך הפעלתו של בית הספר. החשיבות היחסית של הנושאים השונים הנלמדים, הכשרת המורים, ודרכי ההערכה והמדידה נגזרים כמובן מכל המרכיבים שתוארו לעיל. כל עוד מתקיימת שליטה מלאה של הקבוצה ההגמונית הוויכוח על התכנים ושיטות ההוראה נמצא בתחומים מוגדרים וניתן להכיל דעות שונות מבלי לפורר את המערכת. אולם כאשר חלקן של קבוצות "המיעוט" שמערכת הדעות, והאמונות שלהן שונה באופן קיצוני מאלה של הקבוצה ששלטה במערכת ביד רמה, ההחלטה מה ללמד ומה לכלול בלימודי הליבה הרבה יותר קשה. כאשר החלטה זאת מתלווה להתניית התקציב המוקצה לבית הספר במידת היענותו לתביעות הרוב הישן, נוצר מיד כר פורה לחיכוכים מרים שיכולים להיות הרי תוצאות. גם בארה"ב קיימת תביעה להגדלת חלקם של מרכיבים המבטאים את קבוצות האוכלוסייה השונות בתכנית הלימודים, ותביעות למתן אפשרות להוראה בשפה נוספת לאנגלית, אך כאמור לעיל תביעות אלה לא נתפסות כתביעות המאיימות בפיצול ופירוד ונתפסות כתביעות לגיטימיות שמגמתן להגדיל את המשותף.

4. הגידול באי השוויון הכללי מחד והגדלת חלקן ועצמתן של קבוצות אוכלוסייה המאופיינות על ידי נתוני רקע סוציו אקונומיים קשים, והפליה ארוכת שנים מאידך, תחייב בסופו של דבר , בין אם הרוב השליט רוצה בכך ובין אם לאו – שינויים דרמטיים בהיקף התקציב העומד לרשות מערכת החינוך ועקרונות ההקצאה. חברה שחורטת על דגלה עקרונות של שוויון – גם אם היא רחוקה מליישם אותם בפועל – לא תוכל לאורך זמן להמשיך ולהתעלם ממצב בו מחצית מהאוכלוסייה ממשיכה לסבול מנחיתות בהקצאת המשאבים. שוויון פורמאלי של תקציב לתלמיד במגזר הערבי והחרדי, אינו שוויון בפועל כאשר הצרכים של התלמידים הללו כה שונים, גם אם ניקח בחשבון שתלמידים חרדים "בוחרים" כביכול במצב זה. הצורך במתן הולך וגובר של העדפה מתקנת (הן במונחי פיצוי על העבר והן במונחים של הכרה בקשיים הנובעים מנתוני הרקע הסוציו אקונומיים בהווה), כשהוא משתלב עם ההכרה שחברה אינה יכולה להתקדם מבחינת רמת חייה ואיכותם כאשר מחצית מחבריה שקועים עמוק בעוני, מחייב על כן הגדלה משמעותית של התקציב, כאשר מרביתה יופנה לאוכלוסייה הערבית והחרדית, תהליך שיהיה קשה מאד לעיכול להורי התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי והממלכתי דתי.

 

מה צריך ואפשר לעשות כאשר המציאות והבעיות הן כפי שתוארו לעיל, והדיון יתמקד בישראל

עדכון ושינויים מתחייבים בתוכנית הליבה – כל תוכניות הלימודים צריכות לעבור בחינה ועיון על מנת מצד אחד להתאימן לצרכי המשק והחברה המודרניים מצד אחד, ולאמונות והנרטיבים הייחודיים של הקבוצות השונות מצד שני. יהיה צורך  להגדיל עד כמה שאפשר את החלקים המשותפים שאינם מצויים בסתירה מהותית לאמונות ולהשקפות הבסיסיות. יש כמובן מקצועות רגישים יותר ומקצועות רגישים פחות לשינויים מסוג זה. אחד הצעדים שיקל מאד על מהלך כזה יכול להיות ביטול בחינות הבגרות במתכונתן הנוכחית. במקום זה אציג בראשי פרקים הצעה שפרטתי במקומות אחרים. כוונתי לכך ששלוש בחינות בגרות (לשון, אנגלית ואזרחות) יתקיימו יהיו בחינות חיצוניות ויתקיימו במרכזי בחינה ארציים בדומה לבחינות תיאוריה בנהיגה, שאר ציוני תעודת הבגרות ייקבעו על פי ממוצע הציונים התלת שנתי בכל מקצוע, ללא מתן העדפה למקצוע אחד על פני מקצועות אחרים, וכמו כן תצורף לתעודה הערכה מילולית של המועצה הפדגוגית על התלמיד על פי עקרונות וכללים שייקבעו על ידי משרד החינוך במשותף עם ארגוני המורים.

שילוב ערבים וחרדים בכל דרגי הניהול של מערכת החינוך – אי אפשר להמשיך ולקיים מצב בו מחצית מכלל מערכת החינוך כמעט ואינה מיוצגת בדרגי הניהול. כאן יש לנהוג במדיניות מודעת ומכוונת של מתן העדפה מתקנת במכרזים – או יצירת משרות מקבילות לערבים וחרדים בעלות סמכויות שוות  בתחומים שונים. בשעה שבארה"ב אין שום מניעה לאדם שחור להיות נשיא, שר חוץ או שופט עליון  קל וחומר שר חינוך, או ממונה על מערכות חינוך מדינתיות ועירוניות רחבות היקף, אצלנו הדברים עדיין נראים כחלום באספמיה. נראה שהמלצה זאת קשה קצת יותר לביצוע בעיקר משום הדעות הקדומות הרבות שיש לרובנו בדבר הכישורים והיכולות של חברי קבוצות אוכלוסייה אלה, ואולי עוד יותר בשל החשש מהעמדות האידיאולוגיות ערכיות שקבוצות אלה יכולות להביא לידי ביטוי.

הסרת מחיצות לעיתים חוקיות אך בעיקר כאלה שהתקבעו במשך השנים בין מערכות החינוך השונות – בעבר מערכת החינוך בישראל התגברה באופן די מוצלח על פערים בין עולים לוותיקים על ידי חקיקת חוקי חינוך מתקדמים ובין יוצאי עדות שונות על ידי מדיניות האינטגרציה. כיום צריך לחפש דרכים להתגבר על הפערים בין תלמידי החינוך הממלכתי היהודי והממלכתי דתי לבין התלמידים הערבים והחרדים. צריך למצא דרכים להקלת מעבר מורים ותלמידים בין מערכות החינוך השונות, ובתנאי שאין מדובר במעבר חד סטרי (מהמערכת הממלכתית לממלכתית דתי וחרדית). יש לפעול לשכנוע גורמים רבים ככל האפשר במתן אפשרות לתלמידים מרקעים לאומיים ואידיאולוגיים שונים ללמוד ביחד. ושוב כאן הדוגמא של ארה"ב יכולה לעמוד לנגד עינינו, כאשר בתי הספר שם כוללים בתוכם תלמידים בני לאומים ודתות שונות מבלי שהדבר יפגע מהותית בזהויות שההורים מעוניינים להקנות לילדיהם.

תקצוב דיפרנציאלי לתלמיד –  הדבר שעל פניו – הכי קל לעשותו (אם כי הוא אינו קל כלל ועיקר כפי שמעידים שרי החינוך יולי תמיר ושי פירון), כי הוא אינו מחייב חקיקה וגם לא עומד בסתירה לערכי יסוד בסיסיים המקובלים בחברה הוא מעבר לתקצוב סל שירותים דיפרנציאלי לתלמיד. סל השירותים הדיפרנציאלי, שימומן במלואו על ידי משרד החינוך,  צריך לכלול את שעות העבודה של המורים, ואת כל השירותים הנלווים (מזכירות, שרתים, לבורנטים, ספרנים, קציני ביקור סדיר, הסעות, סל תרבות וכד'). הסכום שיוקצה לכל תלמיד יהיה מדורג ומותנה בנתוני הרקע הסוציו אקונומיים שלו. הפער בין התקצוב לתלמיד המבוסס ביותר לתלמיד החלש ביותר סוציו אקונומית צריך להיות לפחות 50%. גובה הסל ישתנה בהתאם לשלב החינוך ולא יחול על מוסדות החינוך המיוחד. מדד הטיפוח המשמש ככלי לדירוג התלמידים ובתי הספר בהתאם לנתוני הרקע הסוציו אקונומיים שלהם יהיה המדד הנוכחי – "מדד שטראוס".  סל השירותים שייקבע יאפשר גם לבתי הספר המשרתים את האוכלוסיות המבוססות ביותר להעניק לתלמידיהם רמת חינוך נאותה. בדברנו על רמת חינוך נאותה אנו מתכוונים לרמה שתאפשר להורי התלמידים שהחינוך חשוב להם – אך שאינם מעוניינים רק בבידול ובמתן יתרון לילדיהם על פני ילדים אחרים –  לשלוח את ילדיהם לבית הספר מבלי שיאלצו להוסיף מכספם .

תקציב הסל לתלמיד יהיה אחיד ושווה לכל התלמידים באותה הרמה הסוציו אקונומית ללא התחשבות במעמד המשפטי של בית הספר (רשמי, מוכר או פטור), במגזר (יהודי או ערבי), או בסוג פיקוח (רשמי, מוכר או פטור). על מנת לקבל את מלא התקצוב המגיע לבית הספר, בהתאם לדירוגו במדד הטיפוח ולמספר תלמידיו, יהיה עליו, בנוסף לעמידה בכל חוקי החינוך  הקיימים, לעמוד בארבעה תנאים מרכזיים:

  • הוראה של תכנית הליבה במלואה;
  • הימנעות מהפעלה של מדיניות קבלת תלמידים מפלה על רקע עדתי, לאומי, אידיאולוגי או כלכלי;
  • העסקת כל העובדים בהתאם לחוזי עבודה ארציים.
  • היעדר גבייה נוספת מעבר לסכום שייקבע כאגרת חינוך

בית ספר שלא יעמוד בתנאים אלה תקציבו יופחת בשיעורים קבועים על פי סולם שייקבע מראש. רמת ההפחתה, ודרגותיה ייקבעו לאחר בדיקה מעמיקה ובהתייעצות עם כל הנוגעים בדבר (רשויות מקומיות, ארגוני הורים, וגורמים אחרים שיביעו את רצונם להשתתף בהתייעצויות).[2] להצעה יש מספר יתרונות ברורים לעומת המצב כיום.

א.  היא מתייחסת לכלל העלויות של מוסדות החינוך ולא רק לשעות ההוראה.

ב.  היא יוצרת מערכת שוויונית יותר בין קבוצות האוכלוסייה השונות ומפחיתה את ההפליה כנגד הערבים והחרדים.

ג.   היא מחילה את עקרון התקצוב הדיפרנציאלי המותנה ברקע סוציו אקונומי על גני הילדים והחטיבות העליונות.

ד.  היא פוטרת את הרשויות המקומיות מעלות ההפעלה של השירותים הנלווים למערכת החינוך מחד גיסא, ופותרת את סוגיית הדיפרנציאליות במימון שירותים אלה (סוגיה שהייתה במוקד אי הסכמה בין מרכז השלטון המקומי למשרד החינוך והאוצר) מאידך גיסא.

לסיכום יאמר שיש מגמות כלל עולמיות בעלות השלכות דומות על מערכות החינוך בארצות שונות, ובדוגמא שבחרנו לדבר עליה כאן בארה"ב ובישראל, אך הסיבות והפתרונות יכולים להיות מאד מאד שונים.

 

 

 

[1]  לשיעורי ריבוי טבעי גבוהים יותר בקרב קבוצות אוכלוסייה חלשות יש גם השפעה על גודל הכיתות (ראה שביט ופניגר ..2011, מרכז טאוב)

[2] פרטים יותר מלאים מופיעים במקומות אחרים

בחזרה אל הבלוג

הירשמו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים