מערכת הבריאות: מבט-על
מחבר: דב צ'רניחובסקי מחקרי מדיניות

מודדי הבריאות של ישראל כיום טובים, אולם הם משקפים את השקעות העבר במערכת.  כיום יש סימנים להרעה במצבה היחסי של בריאות האוכלוסייה והמצב עלול להידרדר – אלא אם יהיו שינויים ברמת המימון והסדרה של ההרכב הציבורי-פרטי במערכת.

  • חלקה של ההוצאה הלאומית על בריאות מתוך התמ"ג עמד ב-2017 על כ-7.4 אחוזים, לעומת כמעט 9 אחוזים בממוצע ב-OECD ו-11 אחוזים במדינות אירופיות שיש בהן מערכות בריאות דומות לזו של ישראל. חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה על בריאות עומד על כ-63 אחוזים, לעומת כ-73.5 אחוזים ב-OECD וכ-78 אחוזים בקרב מדינות בעלות מערכות דומות.
  • מאז 1995 גדלה ההוצאה על בריאות לנפש פי 2.5 בממוצע במדינות ה-OECD ופי 3 במדינות הדומות. בישראל היא בקושי גדלה פי 2.
    • הגידול בהוצאה על בריאות היה דומה לגידול בתמ"ג לנפש – כ-1.7 אחוזים לשנה בממוצע מאז 1995. אולם כשמביאים בחשבון את השינויים במחירי הרפואה ביחס למדד הכללי ואת הגידול בצרכים הנובע ממבנה גיל האוכלוסייה, מתקבל גידול של כ-0.9 אחוזים בלבד לנפש מתוקננת לפי גיל.
    • רמת המימון הנמוכה, וכן חלקו הגבוה של המימון הפרטי, לא יאפשרו לישראל לשמור על מעמדה הגבוה בין המדינות המפותחות בכל הקשור לרמת בריאות האוכלוסייה. כמו כן, הגידול בחלקו של המימון הפרטי תורם להרחבת הפערים בנגישות שירותי הרפואה לקבוצות אוכלוסייה שונות ולעלייה במחירי הרפואה.
    • העלייה הגבוהה יחסית במחירי הרפואה נובעת בעיקר מהתמהיל הציבורי-פרטי שהתפתח במערכת ומהשפעתו על שכר הרופאים. שכר זה עלה בכ-42 אחוזים בשנים 2017–2011, לעומת כ-15 אחוזים בקרב יתר השכירים במשק. עלייה זו חריגה גם בהשוואה בין-לאומית. סיבה מרכזית לכך היא שרופאים יכולים להפנות חולים מהמערכת הציבורית לטיפולים במערכת הפרטית, ובמסגרתה הם גובים מחירים גבוהים יותר עבור טיפולים שיכולים להתבצע ברובם במערכת הציבורית. בד בבד הם מצמצמים את עבודתם במערכת הציבורית. ­
    • ישראל יכולה לשפר את המצב על ידי הסדרת מתן הטיפול הרפואי במימון פרטי לעומת הטיפול במימון ציבורי, לפי מודלים של הפרדת מערכות או של איחוד מוסדר ביניהן (הנהוגים במדינות שונות). שני המודלים אינם שוללים את הזכות לרפואה פרטית אולם אינם מאפשרים מעבר בין חלקי המערכת כדי להמשיך באותו הטיפול, כפי שקורה כיום.