הודעה לעיתונות: מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'–ח': הבדלים בין מגזרים

הודעה לעיתונות – באמברגו עד יום רביעי (13.9) בשעה 6:00

למחקר המלא לחצו כאן

מסלולי התקדמות של תלמידים בכיתות א'-ח': הבדלים בין מגזרים

מחקר חדש של מרכז טאוב בוחן את ההתקדמות של תלמידים מזרמי חינוך שונים מכיתה א' לכיתה ח', כדי לבדוק מה שיעור התלמידים המתקדמים במסלולים בלתי רגילים: קפיצת כיתה, חזרה על כיתה, ירידה לכיתה קודמת או שילוב בין המסלולים בשנים עוקבות. החוקרים פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס מצאו כי מסלולי התקדמות בלתי רגילים שכיחים במיוחד במגזר החרדי, ובפרט ברשת מעיין החינוך התורני. כמו כן, שכיחותם של מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים בבתי הספר החרדיים עולה עם השנים, ואילו בשאר המגזרים היא נותרת יציבה ואף יורדת. לדברי החוקרים, שיעור גבוה במיוחד של תלמידים המתקדמים במסלולים החריגים מעיד שיש סיכוי
סביר שקביעת התקדמות התלמידים אינה נובעת מצרכים חינוכיים אישיים של התלמידים, אלא משיקולים ארגוניים ומינהליים.

מן הממצאים העיקריים במחקר:

  • בנים מתקדמים במסלולית חריגים בשיעור גבוה מבנות: בחינוך הממלכתי כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות, ובחינוך הממלכתי-דתי והערבי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות.
  • שיעורי החריגות הגבוהים ביותר נמצאו במגזר החרדי: כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור (שכמעט ואינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך) נשארו כיתה, בחינוך החרדי המוכר (בתי ספר הממומנים בחלקם מכספי המדינה ונתונים לפיקוחה החלקי, אך לא שייכים לה) כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה, בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים, וברשת מעיין החינוך התורני כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה.
  • בבדיקת מספר השנים הנחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בכל זרם, עלה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על 025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני.

לא אחת נשמעות בשיח הציבורי טענות על אי סדרים ברישום תלמידים במערכת החינוך, אולם על פי רוב טענות אלו מתבססות על מקרים נקודתיים. פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס, חוקרים ראשיים במרכז טאוב, החליטו לבחון את הנושא באופן מקיף ושיטתי באמצעות בחינת ההתקדמות של תלמידים בין הכיתות בשכבות א'-ח'. העבודה מתבססת על נתוני משרד החינוך לכלל התלמידים הרשומים שנולדו בשנים 2000–1994 ולמדו בכיתות א'-ח' בשנים 2015–2001, ובודקת – לראשונה בישראל – את הפער בין מסלול ההתקדמות הצפוי של כל תלמיד ותלמידה (למידה של שנת לימודים אחת בכל כיתה) ובין המסלול שהם עוברים בפועל.

מסלולי התקדמות חריגים במערכת החינוך כוללים קפיצת כיתה (דילוג על שכבה אחת), חזרה על כיתה, ירידה לכיתה נמוכה יותר, ובמקרים נדירים – שילוב בין שני מסלולים בשנים שונות (למשל, חזרה על כיתה ובשנה אחרת קפיצה לכיתה גבוהה יותר). מסלולים אלו נועדו בבסיסם לספק מענה חינוכי אישי לתלמידים שמסיבות שונות לא הצליחו לסיים כיתה מסוימת בהצלחה, או מתקדמים בקצב מהיר במיוחד וזקוקים לאתגר. עם זאת, לדברי החוקרים שיעורים מוגדלים של תלמידים המתקדמים במסלולים אלו – ובפרט של תלמידים שחזרו על כיתה וגם קפצו כיתה בשתי שנים שונות – עשויים לרמז כי החריגות מהמסלול הרגיל לא נועדו לשרת את צורכיהם האישיים של התלמידים, אלא לענות על צרכים ארגוניים של המוסדות.

תרשים ראשון להודעה התקדמות תלמידים

בנים מתקדמים במסלולים בלתי רגילים בשיעור גבוה יותר מבנות; שיעורי החריגות הגבוהים ביותר הם במגזר החרדי

הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי באופן כללי, מסלול ההתקדמות של בנים שגרתי פחות מזה של הבנות. סיכוייהם של הבנים לחזור על כיתה, לרדת או לקפוץ כיתה גבוהים כמעט פי שניים מסיכוייהן של הבנות (כ-5 אחוזים בקרב בנים שחזרו על כיתה, לעומת כ-3 אחוזים בקרב בנות בחינוך הממלכתי, ובחינוך הממלכתי-דתי כ-9 אחוזים מהבנים לעומת כ-6 אחוזים מהבנות). נתון זה מתיישב עם מחקרים קודמים, שהראו כי בדרך כלל שיעורי הבנים בקרב אוכלוסיות מיוחדות – הן בקרב תלמידים בעלי בעיות משמעת והן בקרב מחוננים – גבוהים משיעורי הבנות.

עוד עולה מהנתונים כי השכיחות הנמוכה ביותר של מסלולי התקדמות בלתי רגילים היא בחינוך היהודי הממלכתי; בזרם זה פחות מאחוז מהבנים בכיתות א'-ח' ירדו כיתה, כ-5 אחוזים נשארו כיתה וכ-4 אחוזים קפצו כיתה. בקרב הבנות הנתונים עמדו על כמחצית משיעורים אלו.

לעומת זאת, הזרם שבו מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר היה החינוך החרדי. כ-20 אחוזים מהבנים שהחלו את לימודיהם במוסדות הפטור נשארו כיתה, וכ-10 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה. בחינוך החרדי המוכר כ-23 אחוזים מהתלמידים נשארו כיתה וכ-14 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך העצמאי כ-26 אחוזים מהבנים  נשארו כיתה וכ-18 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר של התקדמות בלתי רגילה: כ-38 אחוזים מהבנים נשארו כיתה, וכ-25 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בחינוך הערבי (כולל בדואים ודרוזים) ובזרם הממלכתי-דתי שיעור הבנים המתקדמים במסלול בלתי רגיל גבוה יותר מאשר במגזר הממלכתי ונמוך ביחס לחינוך החרדי: כ-10 אחוזים חזרו על אותה כיתה, וכ-6 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה.

בקרב הבנות כאמור שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אולם גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי. בחינוך החרדי המוכר כ-13 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-9 אחוזים חזרו על כיתה וקפצו כיתה, וברשת מעיין החינוך התורני כ-21 אחוזים חזרו על כיתה וכ-15 אחוזים חזרו על כיתה או קפצו כיתה. ל­­עומת זאת, ברשת החינוך העצמאי – שבה מתחנכות מרבית הבנות החרדיות – דומים מסלולי ההתקדמות לאלו של הבנות  בזרמים הממלכתי-דתי, הערבי, הדרוזי והבדואי: כ-7 אחוזים מהבנות חזרו על כיתה וכ-5 אחוזים חזרו וקפצו כיתה. בחינוך הממלכתי היו שיעורי ההתקדמות החריגה הנמוכים ביותר: רק כ-3 אחוזים חזרו על כיתה וכ-2 אחוזים
חזרו או קפצו כיתה. ההבדלים בין המגזרים נותרו בעינם גם לאחר שהובא בחשבון מיקומו של בית הספר

שכיחותם של המסלולים הבלתי רגילים עלתה בחינוך החרדי, ונותרה יציבה בשאר הזרמים

וינרב ובלס ממרכז טאוב בדקו במחקרם האם חל שינוי בשיעור התלמידים המופנים למסלולים חריגים לאורך זמן. מהממצאים עולה שבבתי ספר ממלכתיים יהודיים מסלולי ההתקדמות דומים לאורך שבע שנות הלידה שנבדקו (שיעור נמוך מ-0.5 אחוזים מכלל המחזור), והתבניות דומות בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך הערבי על זרמיו.

לעומת זאת, במגזר החרדי ניכרו שינויים משמעותיים בין השנים, והמסלולים הבלתי רגילים נעשו שכיחים יותר עם הזמן: לתלמידים שנולדו בשנת 2000 היה סיכוי גבוה בכ-50 אחוזים לרדת כיתה או לחזור על כיתה לעומת ילידי שנת 1995.

כדי לקבל זווית נוספת בדק המחקר של מרכז טאוב כמה שנים נחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת, בהתחשב בדפוסי ההתקדמות הייחודיים לכל זרם חינוך. הבדיקה העלתה כי תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהודי נדרש לבלות 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה. בבתי ספר דתיים עמד הנתון על  1.025 שנים, בבתי ספר ערביים – על 1.029. בחינוך החרדי הנתונים היו גבוהים יותר: כ-1.05 בחינוך העצמאי ובמוסדות הפטור, כ-1.06 בחינוך המוכר שאינו רשמי, וכ-1.09 במוסדות של מעיין החינוך התורני. בקרב תלמידות המגמות היו דומות.

אם כן, הממצא המרכזי של המחקר הוא שקיים שוני משמעותי בשיעורי התלמידים המתקדמים במסלולים חריגים בין מגזרי החינוך וסוגי הפיקוח השונים. החריגות נפוצות יותר בבתי ספר חרדיים, ונמוכות יותר בבתי הספר הממלכתיים. החריגות הגבוהות ביותר נמצאו ברשת מעיין החינוך התורני ובעיקר בקרב בנים. לדברי החוקרים, "ריבוי התלמידים במסלולים הבלתי רגילים, ובעיקר השיעור הגבוה יחסית של תלמידים במסלול המשולב שאמור להיות נדיר ביותר – תלמידים שחזרו על כיתה ובהמשך קפצו כיתה – מצביעים על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל. הדמיון בשיעורי החריגות בין מחוזות שונים עשוי להעיד כי ככל הנראה הדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל-ארציות".

וינרב ובלס מסכימים כי פיקוח הדוק יותר על בתי הספר עשוי למנוע תופעות כמו דיווח על כיתות מלאות, הזכאיות למלוא התקצוב לכיתה, כאשר בפועל הן קטנות יותר, ואף לצמצם את משך השהות במערכת החינוך למינימום ההכרחי. בכך ניתן להפחית ככל הנראה את עלויות החינוך הציבוריות.

תרשים שני להודעה התקדמות תלמידים

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לענת סלע-קורן, מנהלת שיווק, תקשורת וקשרי ממשל במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 050-6909749