מיקומך בתור: זמני המתנה בבתי החולים הציבוריים בישראל

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מוצא כי המטופלים בבתי החולים במטרופולינים הגדולים (תל אביב, חיפה וירושלים) נהנים מזמני המתנה קצרים יותר לטיפולים רפואיים מאשר בבתי החולים במחוזות הצפון והדרום. לפי המחקר, צעדים כמו שיפור באיסוף המידע והנגשתו, הגדרת יעדים ואכיפתם על בתי החולים, כמו גם תמריצים מתאימים, עשויים לקצר את זמני ההמתנה לטיפולים בבתי החולים במערכת הציבורית.

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן.

ממצאים מרכזיים:

  • יש מתאם שלילי בין היצע המיטות בבתי החולים לזמני המתנה לניתוחים אלקטיביים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות הוא הגדול ביותר בארץ (2.5–2.2 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה קצרים בכ-15-30% מהממוצע הארצי. לעומת זאת, במחוז דרום יש 1.3 מיטות בלבד לכל אלף איש, וזמני ההמתנה ארוכים ב-44% מהממוצע.
  • בין 1999 ל-2012 עלה שיעור הישראלים המחזיקים בשני ביטוחי בריאות בתשלום (משלים ופרטי) כמעט פי ארבעה, והוא עומד על כ-40% (נכון ל-2012). תופעה זו עשויה לנבוע מתחושת הישראלים שהם אינם מקבלים טיפול יעיל במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. היות שהרפואה הציבורית והפרטית ניזונות מאותם משאבי כוח אדם רפואי, הביטוחים המשלימים מביאים להארכת התורים במערכת הציבורית ומעודדים את שגשוג המערכת הפרטית.
  • במדידת זמני ההמתנה ב-27 בתי חולים ציבוריים בישראל נמצאו פערים גדולים בין המוסדות. לדוגמה, קיים פער של יותר משנה בין בתי החולים שבהם התורים הארוכים ביותר למוסדות שבהם התורים הקצרים ביותר לניתוחי החלפת מפרק ברך, הסרת שקדים ותיקון מחיצת האף.
  • בבתי החולים בבעלות שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותרכ-15% מעל הממוצע הארצי – ובבתי החולים הפועלים כמלכ"רים זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר: 32% פחות מזמן ההמתנה הארצי הממוצע.
  • 23 מדינות ב-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני המתנה הן מרכיב חשוב במדיניות הבריאות שלהן, וכ-15 מהן כבר ערוכות לטיפול בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית. לעומת זאת, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי כל תושב זכאי לקבל טיפול רפואי בזמן סביר ומרחק סביר ממקום מגוריו – אולם עד היום לא הוגדרו קווים מנחים באשר לזמן ולמרחק סבירים, וזהו אחד האתגרים המרכזיים של קובעי המדיניות בתחום הבריאות בישראל. מחקר חדש של ליאורה בוורס, מנהלת תחום המדיניות במרכז טאוב, ופרופ' דב צ'רניחובסקי, יו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, בוחן את סוגיית זמני ההמתנה לטיפול רפואי בישראל, תוך הבחנה בין מרכז ופריפריה, בין בעלי ביטוחים פרטיים לאלו שאינם מחזיקים בהם, ובין בעלות שונה על בתי החולים. מחקר זה הוא בין הראשונים בישראל שבודקים זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים בהשוואה בין-לאומית.

 

לא סומכים על המערכת הציבורית?

לפי המחקר של מרכז טאוב, התשלום בעבור טיפול רפואי באופן פרטי נעשה נפוץ יותר ויותר בציבור הישראלי. שיעור המחזיקים בביטוח משלים של קופות החולים עלה בכ-60% בין 1999 ל-2012, עד למצב שבו כמעט ארבעה מכל חמישה ישראלים (80%) מחזיקים ביטוח כזה. במקביל עלה שיעור בעלי הביטוח הפרטי בכ-80%, ונכון לשנת 2012 הוא עומד ‏על 40%. נראה שהאזרחים חוששים שלא יזכו לטיפול מספק במערכת הציבורית, וחששות אלו מתגברים לנוכח העובדה שמטופלים בבתי חולים ציבוריים לא יכולים לבחור את הרופא המטפל, ולנוכח אי הוודאות וחוסר השקיפות לגבי זמני ההמתנה המצפים להם.

חשוב לציין כי זמני ההמתנה משמשים כלי להקצאת משאבים במערכת שבה המטופלים לא נרתעים ממחיר הטיפול, מכיוון שהם לא נושאים בחלק גדול מהעלות. עם זאת, קיימות ראיות לכך שזמני המתנה ארוכים לטיפולים מהווים נטל על החברה, היות שהם מגדילים את הסבירות לאשפוזים מסובכים ולפגיעה בתוצאות הטיפול הרפואי, ובכך עלולים להגדיל את עלויות שירותי הבריאות. נוסף לכך, זמני המתנה ארוכים עלולים להשפיע על איכות עבודתו ועל שעות הפנאי של המטופל, ולהגביר את חוסר שביעות הרצון ממערכת הבריאות בכללותה.

 

מצפה לניתוח בקרוב? תלוי איפה אתה גר

בקרב ראשי מערכת הבריאות רווחת התחושה כי ממוצע זמני ההמתנה מייצג עירוב של שתי קבוצות שונות באוכלוסייה: מחד גיסא – ישראלים מיוחסים, אמידים, בעלי קשרים אישיים ויכולת לעמוד על זכויותיהם, אשר נהנים מגישה מהירה לטיפול רפואי, ומאידך גיסא – אזרחים חלשים וחסרי יכולות פיננסיות, שלעתים קרובות נאלצים להמתין זמן רב לטיפולים.

המחקר של מרכז טאוב בחן את זמני ההמתנה לטיפולים רפואיים אלקטיביים גם לפי אזור מגורים, ומצא כי זמני ההמתנה החציוניים לניתוח במטרופולינים הגדולים – ירושלים, תל אביב וחיפה – קצרים בהרבה מזמני ההמתנה בבתי החולים בצפון ובדרום. בירושלים זמני ההמתנה קצרים ב-28% מהממוצע הארצי, ואילו בדרום זמני ההמתנה הם הארוכים ביותר בארץ – גבוהים ב-44% מהממוצע הארצי. זמני ההמתנה הארוכים בפריפריה תואמים את משאבי הבריאות המצומצמים המוקצים לאזורים אלו, ובפרט את מספר מיטות האשפוז. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות עומד על 2.2-2.5 לכל אלף איש, ואילו במחוז הדרום היצע המיטות עומד על 1.3 מיטות בלבד. כמו כן, ב-2013 מספר הרופאים המומחים לאלף איש בצפון היה כשני שלישים ממספרם בשאר האזורים במדינה: 2.2 (מול 3.2 ויותר בשאר הארץ), ומספרם של נותני שירותים רפואיים (למשל רוקחים, פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק) בצפון ובדרום עומד על חצי ממספרם באזורים אחרים במדינה (2.1 ו-2.2 מול 4, בהתאמה). יש לציין כי מאז נעשו מאמצים לצמצום פערים אלו, ובהם פתיחתו של קמפוס ללימודי רפואה בצפת ותוספת שכר לרופאים שבחרו לעבוד בבתי חולים בפריפריה, אולם עדיין מוקדם לקבוע מה תוצאותיהם.

figure for wating times PR

עוד נמצאו במחקר פערים משמעותיים בין בתי החולים הציבוריים בזמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים. כך למשל, נמצא כי מטופל באחד מבתי החולים בחיפה ממתין לניתוח החלפת מפרק ירך כשלושה שבועות בממוצע, בעוד שבאחד מבתי החולים בדרום ההמתנה לאותו הטיפול אורכת למעלה משנה. זמני ההמתנה הארוכים נובעים, בין היתר, מהצפיפות בבתי החולים: היצע המיטות בבתי החולים בישראל הוא בין הנמוכים ב-OECD, ועקב כך שיעורי התפוסה הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח – 96%.

ממצא נוסף הוא שזמני ההמתנה משתנים בהתאם לבעלות על בית החולים. בבתי החולים של שירותי בריאות כללית חציון זמן ההמתנה הוא הארוך ביותר – כ-15% מעל הממוצע הארצי – ואילו בבתי החולים הפועלים כמוסדות ללא כוונות רווח זמן ההמתנה הוא הקצר ביותר – נמוך ב-32% מזמן ההמתנה הארצי הממוצע. זמן ההמתנה בבתי החולים הממשלתיים נמוך ב- 23% מהממוצע הארצי. ניתן להסביר את זמני ההמתנה הארוכים בבתי החולים של שירותי בריאות כללית בשתי סיבות: ראשית, קופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים, בניגוד ליתר קופות החולים, ולרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים על סמך זמני המתנה. שנית, יש הטוענים כי כללית מצליחה לרסן את השפעת המימון הפרטי על בתי חולים שבבעלותה, ולכן העומס על הטיפולים במימון ציבורי גדול יותר.

בהשוואה בין-לאומית מצא המחקר של מרכז טאוב כי זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים בישראל קצרים לעומת מדינות ה-OECD, אך יש לקחת בחשבון כי אופן המדידה שונה: ברוב המדינות המפותחות המדידה מתחילה כאשר ניתנת הפניה לניתוח ונמשכת עד מועד הביצוע, ואילו בישראל היא מתחילה רק כאשר נקבע מועד לניתוח בבית החולים. 23 ממדינות ה-OECD (כולל ישראל) קבעו כי זמני ההמתנה מהווים מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות שלהן, אולם בעוד שכ-15 מהן כבר טיפלו בבעיה במסגרת תכנית אסטרטגית לאומית, בישראל עדיין אין תכנית מסוג זה.

 

תפקיד המדינה – ערובות, תמריצים ואכיפה

יש כמה צעדים שהמדינה יכולה לנקוט כדי לטפל בבעיית זמני ההמתנה. ראשית, יש חשיבות עצומה לשיפור יכולתו של משרד הבריאות להעריך את ביצועי מערכת הבריאות. משרד הבריאות הצהיר ב-2014 שהנושאים "זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים" ו-"נתונים בזמן ‏אמת" מדורגים במקום גבוה בסדר היום שלו, אולם לא נראה כי הייתה התקדמות בנושאים אלו.‏ עם זאת, יוזמת המשרד לאסוף נתונים בנושא זמני המתנה לניתוחים אלקטיביים במוסדות השונים ולפרסמם באופן קבוע (שהחלה לפעול בצורה חלקית) היא בהחלט צעד משמעותי. כמו כן טוענים בוורס וצ'רניחובסקי כי שקיפות ויעילות במערכת יאפשרו למטופלים לבחור את בית החולים המועדף עליהם בזמן אמת על סמך זמני ההמתנה, ובכך יסייעו לאזן את הביקושים.

צעד נוסף שעשוי לעזור הוא לחייב את קופות החולים לזמני המתנה מוגדרים והולמים מבחינה רפואית, ולאכוף את העמידה בזמנים אלו. מחקר של ה-OECD הראה כי 13 המדינות שנבדקו מספקות למטופלים ערובות לזמני המתנה, כך שהמטופל יודע מראש כמה זמן עליו להמתין. חלק מהמדינות משתמשות לשם כך במודל של אכיפה שלילית. באנגליה, למשל, מחלקה רפואית שאינה עומדת ביעדיה עלולה להפסיד 5% מהמימון החודשי שיועד לה. מנגד, ניתן לראות שיטה של אכיפה חיובית. שוודיה, למשל, מעבירה תקציב נדיב למועצות מקומיות שמספקות טיפול רפואי או ניתוח תוך 90 יום מזמן ההפניה – ושיטה זו הוכחה כיעילה מאוד. אופציה נוספת היא לתת למטופל זכות לבחור בין רפואה ציבורית לפרטית. לדוגמה, בפורטוגל רשאי המטופל לפנות למערכת הפרטית אם משך ההמתנה במערכת הציבורית עולה על 75% מהזמן המוסכם, והמדינה מחויבת לממן לו את הטיפול.

עניין נוסף העולה מהמחקר של מרכז טאוב הוא החשיבות של שיתוף פעולה בין הרשויות. "הרפורמה בזמני המתנה לא תצליח אם לא תיעשה בשיתוף קופות החולים", טוענים החוקרים. הם כותבים כי אחת מהמלצותיה של ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית (2014) הייתה שקופות החולים יאפשרו למטופלים הזקוקים להפניה לבחור היכן לעבור את הטיפול מבין שלושה בתי חולים ציבוריים שונים, ובכך יסייעו לצמצום פערי ההמתנה. כמו כן, אינטגרציה טובה בין הטיפול בקהילה ובין השירות הניתן בבית חולים יכולה לסייע בהקטנת הצורך הרפואי בבתי החולים. פעולה נוספת שיכולה לשפר את המצב היא להעביר לבתי החולים תשלום לפי מספר המטופלים במקום על בסיס יומי, וכך ליצור עבורם תמריץ לטיפול יעיל במטופלים רבים יותר.

לסיכום אומרים בוורס וצ'רניחובסקי כי "ב-15 השנים האחרונות חל גידול משמעותי באחוז הישראלים הרוכשים ביטוחים פרטיים ומשלימים, וייתכן כי לסוגיית זמני ההמתנה הממושכים במערכת הציבורית יש חלק ניכר בכך. שילוב בין שקיפות ופרסום זמני המתנה עדכניים, לצד התחייבות של בתי החולים להקפיד על זמני ההמתנה המוצהרים ואכיפתם על ידי המדינה, יסייע לציבור הרחב להתאים את ציפיותיו למצב בשטח, ויעזור בהפחתת חוסר הוודאות ובהחזרת אמון המטופלים למערכת הציבורית".

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבין-תחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים בתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

 

לפרטים נוספים ולתיאום ריאיון נא לפנות לאיתי מתיתיהו, מנהל שיווק ותקשורת במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: 052-2904678