מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

פריון העבודה בישראל נמוך יחסית למדינות מפותחות אחרות, אף שענפי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית במדינה נחשבים למובילים ברמה העולמית. מדוע סתירה זו מתקיימת?

הודעה לעיתונות 

למחקר המלא לחצו כאן

מדוע הפריון במדינת הסטארט-אפ נותר נמוך?

מחקר חדש של מרכז טאוב שערך החוקר גלעד ברנד בוחן את הגורמים לפער החריג בין ענפי ההיי-טק, התעשיות המתוחכמות ויתר הענפים המייצאים, המתאפיינים בשכר גבוה ובצמיחה מהירה, ובין יתר שוק העבודה, שבו השכר נמוך והצמיחה אטית. קוטביות זו חריגה בהשוואה בין-לאומית: הממצאים מראים שהצלחתם של הענפים המשגשגים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, כפי שקורה במדינות מפותחות רבות, בין היתר מפני שניידות העובדים בין שתי קבוצות הענפים השונות נמוכה – וכך מתקיימות בישראל שתי כלכלות נפרדות.

לאור הנתונים, נראה כי השקעה ממשלתית נוספת בהיי-טק לבדה לא תוביל לעליית הפריון והשכר בשאר המשק, ויש לחפש כיווני פעולה אחרים.

בין הממצאים העיקריים:

• בעוד שבמדינות מפותחות אחרות הצלחתם של הענפים המשגשגים משפיעה גם על יתר ענפי המשק, נראה כי ממצא זה אינו תקף למשק הישראלי.

• עובדי היי-טק בישראל מרוויחים יותר מפי שניים מיתר עובדי המגזר העסקי – פער גבוה בהרבה מבמדינות מפותחות אחרות.

• המיומנויות של עובדי ההיי-טק גבוהות מהממוצע ב-OECD, אך ההישגים של יתר העובדים במגזר העסקי שאינו היי-טק נמוכים מאוד: מדורגים במקום ה-20 מתוך 24 מדינות ה-OECD שבמדגם.

• בישראל יש חסמי ייבוא המצמצמים את היקף הסחר עם חו"ל. שיעור הייבוא מהתמ"ג עומד על כ-28 אחוזים, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ונמצא במגמת נסיגה זה כעשור. הגבלת הייבוא תומכת בשקל החזק ובכך פוגעת בעיקר ביצואניות הקטנות שאינן ענפי היי-טק, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר.

לא אחת מכונה ישראל "אומת הסטארט-אפ", אולם ההצלחה של ענפי ההיי-טק לאו דווקא מורגשת בקרב כלל התושבים – והפריון לעובד, הקשור בקשר הדוק לרמת החיים במדינה, נותר נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות. מחקר חדש של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עומד על הקשר בין ענפי המשק השונים ומראה מדוע הצמיחה המאפיינת את ענפי הטכנולוגיה העילית אינה מחלחלת לשאר המשק.

שוק אחד – שתי כלכלות: הצמיחה בענפים המייצאים אינה משפיעה על יתר שוק העבודה, והקיטוב בין העובדים בענפים השונים גדל

לפי ברנד, הסיבה המרכזית להבדלי הצמיחה בין הענפים היא שיש בישראל פערים גדולים במיוחד בין פרופיל העובדים בענפים המייצאים לחו"ל בהיקף רחב (שרובם משתייכים לתחומי ההיי-טק והתעשייה המתקדמת) ובין הענפים המקומיים, שפועלים בעיקר בשוק הישראלי.

הספרות הכלכלית והניסיון ההיסטורי מלמדים שהצמיחה בענפים המייצאים גבוהה יותר משל הענפים הפועלים בעיקר בשוק המקומי. החברות המייצאות חשופות יותר לחזית הטכנולוגית בעולם, ניצבות בפני תחרות עזה בשוק העולמי וצוברות ניסיון כתוצאה מחשיפה לשווקים חדשים. צמיחה זו הייתה צפויה להשפיע גם על יתר המשק דרך ניידות העובדים ומנגנון המחירים.

אולם בעוד שיש סימנים לתהליכים אלו במדינות מתפתחות אחרות, נראה שאלו תקפים פחות במשק הישראלי. למשל, במדינות שבהן הפריון בענפים המייצאים השתפר לאורך זמן, עלה שכר העבודה גם ביתר המשק; אולם המשק הישראלי חורג מהקשר בין המשתנים – וכוח הקנייה של העובדים גדל בקצב אטי מהצפוי (כפי שניכר בתרשים).

לפי ברנד, נראה שהתהליך שפועל במרבית מדינות העולם אינו תקף בישראל מפני שההבדלים בין העובדים בענפים המייצאים לאלו המועסקים בענפים המקומיים גדולים באופן חריג, ולכן ניידות העובדים נמוכה. למשל, מיומנות העובדים בענפים המוכרים בעיקר לשוק המקומי נמוכה מ-20 מתוך 24 מדינות OECD שבמדגם – אף על פי שהשכלתם הפורמלית אינה נופלת מזו שביתר המדינות המפותחות – ואילו מיומנותם של העובדים בענפים המייצאים גבוהה מעט מהממוצע.

ההבדלים הגדולים בין תכונות העובדים בשתי הקבוצות, שלא נצפו בהיקף דומה במדינות אחרות, מביאים לכך שאין מעבר של עובדים בין הקבוצות, ומנגנון המחירים שתואר למעלה חלש – כלומר, צמיחת הפריון בענפים המייצאים אינה מעודדת לחצי שכר והתייעלות ביתר שוק העבודה. כפועל יוצא מכך הפערים בשכר הם הגבוהים מכל יתר המדינות במדגם: עובדי מגזר ההיי-טק מרוויחים יותר מפי שניים מיתר העובדים במגזר העסקי

heb1

ההשקעה בהיי-טק משתלמת?

עוד מראה ברנד במחקרו כי הרכב הייצוא בישראל ריכוזי מאוד, ונשען במידה רבה על חברות ההיי-טק והתעשיות המתקדמות: 56% מסך המועסקים בענפים המייצאים עובדים בתחומי ההיי-טק והטכנולוגיה העילית – כמעט כפול מהממוצע ב-OECD והנתון הגבוה מבין כל המדינות. הנתונים במחקר של מרכז טאוב מראים כי ההרכב הייחודי של התעשיות המייצאות מביא לכך שהן מבוססות על העובדים בקצה העליון של התפלגות היכולות במשק, ולכן ההצלחה בענפים הללו אינה גוררת אחריה עלייה דומה בפריון בכלל המשק.

לאור זאת מעלה ברנד את השאלה האם המדיניות הממשלתית, המתמקדת בתמריצים לענפי ההיי-טק, צפויה לפתור את הבעיות גם ביתר שוק העבודה. ענפי ההיי-טק מעסיקים כ-9% מהעובדים במשק, וכבר כעת ניכר כי המעסיקים בתחום זה ניצבים בפני מגבלת היצע של עובדים – קרי, מתקשים לגייס עובדים מתאימים. מכאן, סביר לצפות שתמרוץ ממשלתי נוסף לחברות בתחומים אלו יתבטא במידה רבה יותר בעליית שכר נוספת לעובדים הקיימים, ופחות בעלייה בכמות העובדים בענף.

הריכוזיות של הייצוא הישראלי במוצרים עתירי טכנולוגיה נובעת ככל הנראה לא רק מהיתרונות היחסיים של ישראל בתחום, אלא גם מהתמריצים שניתנו לענפים לאורך השנים במסגרת התקנות לעידוד השקעות הון, ההגבלות על הייבוא במשק וצעדי מדיניות אחרים של הממשלות לדורותיהן בנושאי סחר בין-לאומי.

צעדים אלו תורמים במישרין לריכוזיות הרבה של הייצוא הישראלי, בכך שהם מעודדים את פעילותן של כמה יצואניות גדולות על חשבון יצואניות אחרות דרך מנגנון שער החליפין. השקל החזק מכביד במיוחד על פעילותן של החברות היצואניות שאינן עתירות טכנולוגיה, המתאפיינות בשולי רווח נמוכים יותר. עבור חברות כאלו, שינויים קטנים יחסית בשער החליפין יכולים להיות ההבדל בין פעילות ייצוא מצליחה לצורך להיוותר בגבולות השוק המקומי.

heb2

גישות נוספות לשיפור פריון העבודה: הכשרות מקצועיות והסרת החסמים לייבוא

כאמור, לאור התנאים שפורטו לעיל, ההשקעה בהיי-טק לבדה אינה צפויה להביא לשיפור בפריון ביתר שוק העבודה, אולם גם השקעה ישירה בענפים המקומיים טומנת בחובה סיכונים. פוטנציאל הצמיחה בענפים המקומיים נמוך – הם מושפעים פחות מחדשנות טכנולוגית ותלויים בביקוש מקומי בלבד, המוגבל מטבעו ותלוי ברמת ההכנסה של המשק. הנתונים שמביא ברנד מראים כי למרות הגידול החד בענפי השירותים והמסחר, חלקם בתוצר נותר כמעט זהה במשך ארבעה עשורים (45%–50%), כך ששיעור הולך וגדל של עובדים מתחלק בנתח שאינו גדל בעוגת התוצר.

נוסף לכך, הענפים המקומיים מתאפיינים בשפע יחסי של עובדים בשכר נמוך, לכן אין לחברות תמריץ כלכלי חזק להטמעת טכנולוגיות חדשות המביאות לחיסכון בכוח אדם. יתרה מכך: תמריצים לעידוד השקעות הון בענפים המקומיים עשויים לסייע בשיפור הפריון, אולם יש סיכון שהדבר יבוא על חשבון העובדים, מפני שהם תחליפיים לטכנולוגיה – והטמעת טכנולוגיות מתקדמות יותר עלולה לדחוק את העובדים נטולי הכישורים לענפים שבהם הפריון נמוך אף יותר, או לאבטלה.

נראה אם כן ששיפור הפריון במשק – הנחוץ להעלאת רמת החיים – עובר דרך הסטת התעסוקה בענפים המקומיים לעבר הענפים המייצאים. הנתונים מצביעים על שפע יחסי של עובדים במשלחי היד המאפיינים את הענפים המקומיים, לעומת קושי לגייס עובדים בענפים המייצאים. למשל, בקרב פקידים ועובדי משרד יש כ-3 מחפשי עבודה לכל משרה פנויה, לעומת יחס של 1.5 עובדים לכל משרה פנויה של הנדסאים וטכנאים.

לדברי ברנד, "כדי לגשר על פערי המיומנות בין העובדים בענפים המקומיים לכישורים הנדרשים בענפים המייצאים, ניתן לחשוב על ייסוד מסלולי הכשרה מקצועית והכשרה טכנולוגית שיגבירו את הניידות התעסוקתית וירחיבו את הנגישות לתעסוקה בענפים המייצאים".

המחקר של מרכז טאוב מציין גורם משמעותי נוסף שעשוי לעודד ייצוא ולאפשר לחברות נוספות ליהנות מהיתרונות של חשיפה לשוק הבין-לאומי: הסדרת תנאי השוק. המשק הישראלי מתאפיין בריבוי חסמי סחר, ובהם רגולציה רבה, תקנים ייחודיים לישראל והסדרה המכבידה על יבואנים מקבילים. חסמים אלו מקשים על הכניסה לשוק ויוצרים יתרונות לגודל במקטע הייבוא, ובכך מקטינים את היקף התחרות ומייקרים את המחירים של המוצרים המיובאים. כתוצאה מכך היקף הייבוא בישראל עומד על כ-28 אחוזים מהתמ"ג, נמוך ממרבית מדינות ה-OECD, ואף חלה בו נסיגה בעשור האחרון (ירידה של 1.3 אחוז בממוצע מדי שנה).

הירידה בהיקף הסחר היא תופעה כמעט ייחודית לישראל. היקף הייבוא קובע במידה רבה את היקף הייצוא (דרך מנגנון שער החליפין), לכן גם הייצוא בישראל נמוך יחסית ונמצא במגמת נסיגה, וכך גם שיעור המועסקים בענפים המייצאים (למעט בתחום תוכנה ושירותי מידע). כך, התבססות הייצוא על ענפי ההיי-טק הולכת וגוברת. צמצום הסחר מונע מהמשק למצות את יתרונותיו היחסיים, ולכן אינו סימן חיובי בראייה לטווח ארוך.

לסיכום אומר ברנד כי "נראה שהכיוון לשיפור הפריון בכלל המשק אינו עובר רק דרך מתן תמריצים להשקעות נוספות בהיי-טק, אלא בגיוון הרכב הייצוא לצד מסלולי הכשרה מקצועית וטכנולוגית, שיאפשרו ניידות בין המגזרים, וכן הסרת חסמים ושינוי מדיניות ההשקעות, כך שתאפשר תחרות רבה יותר על העובדים במשק".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עמן בתחומי חינוך, בריאות, רווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.