מערכת הבריאות הציבורית בישראל אינה נותנת מענה מספק לצורכי האזרחים
מחבר: צוות מרכז טאוב מחקר על קצה מזלג

ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות גדלה בשנים האחרונות מהר יותר מאשר ההוצאה הציבורית, ובכך הגדילה את חלקה של ההוצאה הפרטית בהוצאה הכללית על בריאות

למרות קיומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי מ-1995, ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות גדלה בשנים האחרונות מהר יותר מאשר ההוצאה הציבורית, ובכך הגדילה את חלקה של ההוצאה הפרטית בהוצאה הכללית על בריאות. גידול זה עשוי להעיד כי בעיני תושבי ישראל, מערכת הבריאות הציבורית אינה נותנת מענה מספק לצורכיהם הרפואיים. כתוצאה מעליית חלקה של ההוצאה הפרטית גדלו הפערים ביכולת לקבל טיפול רפואי בין עשירים לעניים ובין מרכז לפריפריה, ואלה מגדילים את אי השוויון במערכת הבריאות.

במחקרם שפורסם ב"דוח מצב המדינה 2016" מצאו חוקרי מרכז טאוב פרופ' דב צ'רניחובסקי, חיים בלייך ואיתן רגב כי ההוצאה הפרטית על בריאות גדלה מאז שנות התשעים המאוחרות. ב-2014 ההוצאה הפרטית של משק בית על טיפול רפואי הייתה כ-906 שקלים בחודש בממוצע, או כ-5.9 אחוזים מהוצאה הממוצעת של משק הבית, בהשוואה ל-3.9 אחוזים ב-1997.

1

ההוצאה הציבורית לנפש עלתה מ-4,819 שקלים ב-1995 (במחירי 2014) ל-6,377 שקלים ב-2014, שיעור גידול שנתי ממוצע של כ-1.5 אחוזים. מנגד, ההוצאה הפרטית עלתה באותה תקופה מ-2,247 שקלים (במחירי 2014) ל-3,634 שקלים – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.6 אחוזים. במילים אחרות, שיעור הגידול בהוצאה הפרטית היה גבוה בהרבה מהגידול בהוצאה הציבורית.

ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות משתנה בהתאם להכנסה. כשבוחנים את ההוצאה ברמת משקי הבית, ולא ברמת הפרט, עולה כי משקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר (החמישון העליון) הוציאו על בריאות סכום גבוה כמעט פי שלושה מאשר משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה (החמישון התחתון) – 17,352 שקלים בהשוואה ל-5,772 שקלים בשנה, בממוצע.

יתרה מזאת, הסכום שהוציאו בעלי ההכנסות הנמוכות היווה שיעור גדול יותר מהכנסתם ביחס להוצאה של בעלי ההכנסות הגבוהות. ב-2015 משקי בית שהכנסתם נמוכה הוציאו 9.5 אחוזים בממוצע מההכנסות הפנויות על טיפול רפואי, בהשוואה ל-4.8 אחוזים שהוציאו משקי הבית שהכנסתם גבוהה. כך, לא זו בלבד שהטיפולים הרפואיים נגישים פחות למשקי בית שהכנסתם נמוכה, הנטל המוטל עליהם כדי לממן את הטיפולים הוא גבוה יותר, ובא על חשבון רכישת מוצרים או שירותים אחרים.

2

אפשר לחלק את ההוצאה הפרטית לשתי קטגוריות עיקריות: הוצאה על ביטוחים ותשלומים ישירים מהכיס. במהלך תקופה קצרה למדי שיעור הישראלים שרכשו ביטוחי בריאות משלימים של קופות החולים (הנחשבים לפרטיים-למחצה) עלה מ-50 אחוז ל-80 אחוז – כלומר, רק העניים ביותר לא הרשו לעצמם הוצאה זו.

ביטוחים פרטיים מסחריים מקובלים פחות מאשר ביטוחים משלימים, אף שיותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה רכשו ביטוח בריאות מחברה פרטית. חלק מהוצאות פרטיות אלו הן מיותרות; ישראלים משלמים לעתים קרובות באופן פרטי עבור שירותים שהם זכאים להם במסגרת הביטוחים הציבוריים.

שלא במפתיע, עם עליית ההכנסה עולה ההוצאה הפרטית על טיפולים משלימים, טיפולים מקבילים (שירותים פרטיים שניתן לקבלם גם באמצעות סל הבריאות) וביטוחי חיים פרטיים. העובדה ששיעור כה גדול – שאף הולך וגדל – מקרב בעלי ההכנסות הגבוהות רוכש טיפולים מקבילים עשויה להעיד שרבים חשים כי מערכת הבריאות הציבורית אינה עונה לצורכיהם, אם בסוג הטיפול שהיא מספקת ואם באיכותו.

הביטוחים הרפואיים הפרטיים אכן מספקים למבוטחים כמה יתרונות משמעותיים, ובהם קיצור ניכר של זמני ההמתנה לטיפול (שעלולים להיות ממושכים מאוד במערכת הציבורית). משמעות הדבר היא שבעלי אמצעים יכולים לא רק לבחור את רופאיהם, אלא גם לעבור את ההליכים הרפואיים שהם זקוקים להם בתוך פרק זמן קצר בהרבה.

אולם במישור החברתי השכיחות הגבוהה של הביטוחים הפרטיים מובילה להרחבה של פערי הזמנים בהמתנה לתורים. ההוצאה פרטית המתרחבת, בצירוף העובדה ששירותי הבריאות הפרטיים והציבוריים מסופקים על ידי אותם גורמים, דוחפת את נותני השירותים להאריך את זמני ההמתנה לטיפולים במימון ציבורי כדי להסיט חולים אל הטיפולים הפרטיים, וכך הם נהנים מהכנסות נוספות.

עוד ממצא חשוב של המחקר הוא שההוצאה הפרטית על טיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות האוניברסלי (בעיקר טיפולי שיניים) ועל טיפולים מקבילים (הכלולים בסל) היא גבוהה יותר במקומות שבהם השירותים הציבוריים זמינים פחות – בעיקר בקרב ערבים, ובמידה מסוימת גם בקרב חרדים.

מטרתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי הייתה להבטיח לכל תושבי המדינה גישה שווה לסל בסיסי של שירותים רפואיים, בלי קשר להוצאתם על שירותי בריאות פרטיים. הגידול בחלקה של ההוצאה הפרטית במערכת הבריאות סותר במידה מסוימת את רעיון הגישה השווה לטיפול, ומביא לכך שהאזרחים בשכבות החלשות מוציאים על בריאות שיעור גבוה יותר מהכנסתם בהשוואה לבעלי הכנסות גבוהות יותר – עובדה שאינה מתיישבת עם רוח החוק.

פרסומים נוספים שעשויים לעניין אותך

טיפול סיעודי בישראל: סוגיות מימון וארגון מאת: דב צ'רניחובסקי, פרופ' אביגדור קפלן, איתן רגב, יוחנן שטסמן