Taub Center » חֲדָשוֹן

ארץ זבת חלב ודבש (יקרים)

Taub Center Experts — Wed, 28 Dec 2011 14:00:25 +0000

קיץ של מחאות – מחירים גבוהים, הכנסות נמוכות, ותודעה הולכת וגוברת לגבי מה שמהווה רק קצה הקרחון החברתי-כלכלי

אחד ה”קשים האחרונים” שהוביל את מחאות הקיץ בישראל היה המחיר הגבוה של גבינת הקוט’ג. השוואה שערך ניר עילם, חוקר במרכז טאוב, מראה שב-2005 חלב, גבינה וביצים היו יקרים בישראל מממוצע ה-OECD ב-6 אחוזים. עד 2008, פער זה התרחב ל-44 אחוז (תרשים ראשון). מחירי המזון והמשקאות הלא-אלכוהוליים, שהיו זולים ב-2005 ב-16 אחוז בישראל לעומת ממוצע מדינות ה-OECD, הפכו תוך 3 שנים בלבד ליקרים ב-16 אחוז מממוצע ה-OECD. פירות וירקות נותרו זולים יותר בישראל –אם כי הפער הצטמצם מ-40 אחוז פחות מה-OECD ב-2005 ל-13 אחוז פחות ב-2008.

חוקרי מרכז טאוב מצאו שלא בכל התחומים המחירים בישראל גבוהים יותר. אך מתברר שגם בתחומים בהם המחירים בישראל היו נמוכים יחסית ב-2005 – כמו בחינוך, בבריאות, בתקשורת ומחירי הפירות והירקות – הפערים לטובת ישראל הצטמצמו מאוד עד 2008, ובחלק מהמקרים, המחירים שהיו נמוכים יותר בישראל ב-2005 אף הפכו ליקרים יותר מאשר ב-OECD ב-2008.

מכוניות ודיור הם מההוצאות הגבוהות ביותר של משקי הבית. ב-2005, מחיר כלי רכב בישראל היה גבוה ב-46 אחוז יותר מהמחיר ב-OECD. פער זה גדל ל-70 אחוז עד 2008. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, מסביר שהיעדר תחרות חופשית ביבוא מכוניות לישראל מאפשר למספר קטן של יבואנים ליקר את כלי הרכב הנמכרים בארץ באופן בלתי פרופורציונלי למקובל במדינות המערב.

הדיור בישראל יקר אף הוא. באופן כללי, דירה נחשבת קשה מאוד להשגה אם העלות שלה עולה על חמש שנות הכנסה. מחקר של מכון דמוגרפיה אינטרנשיונל מחלק את מחיר הדיור החציוני בהכנסה חציונית למשק בית (תרשים שני) ומראה שבארה”ב נדרשות בממוצע רק 2.9 שנות הכנסה לקניית דירה, בקנדה ובאירלנד נתון זה עולה ל-3.7 שנים, באנגליה ל-5.1, בניו-זילנד ל-5.7 ול-6.8 באוסטרליה. אך בישראל נדרשות לרכישת דירה יותר שנות עבודה מכל המדינות האלה, עם ממוצע של 7.7 שנות עבודה.

יתרה מכך, הישראלי נדרש לעבוד יותר שנים בעבור דירתו מתושבי 32 מתוך 33 הערים הגדולות באנגליה (תרשים שלישי), כאשר אפילו בלונדון מדובר “רק” ב-7.1 שנות עבודה הנדרשות לרכישת דירה. הדיור בישראל גם יקר יותר מזה של כל מטרופולין באירלנד ובניו-זילנד, ומ-174 מתוך 175 הערים הגדולות בארצות-הברית. אפילו הדיור בעיר ניו-יורק דורש פחות שנות עבודה מאשר בישראל.

לדברי פרופ’ דן בן-דוד, טיפול המתמקד בעיקר בסימפטומים אינו הדרך להורדת עלות הדיור. נדרש טיפול שורש והוא מצביע על מספר כיווני מדיניות עיקריים:

רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. במדינת ישראל, המחזיקה בבעלותה יותר מ-90 אחוז מהקרקע, אין שוק חופשי בתחום הדיור. נדרשת רפורמה כללית במינהל מקרקעי ישראל, כדי שיחדל לפעול כמונופול הממקסם רווחים על חשבון הציבור הרחב.
טיפוח והנגשת הפריפריה. רמת החינוך הירודה בפריפריה והיעדר נגישות מהירה, זמינה וזולה מן הפריפריה למקומות עבודה בערים הגדולות מונעים ממשפחות צעירות רבות לעבור ליישובים בהם ניתן לרכוש דירות גדולות יותר במחירים נמוכים יותר. אמנם דרושה רפורמה כוללת במערכת החינוך בכל המדינה, אך חשיבותה עולה מספר מונים בפריפריות. במדינה בה רק מחצית מכלי הרכב לנפש מהממוצע המערבי, אך יותר מכפליים הצפיפות על הכבישים, הגיע הזמן להגביר משמעותית את ההשקעה בתשתית התחבורה ולסגור פערים אחרי עשורים של פיגור. אמנם חל שיפור מסוים בתחום זה וההשקעה הלאומית של ישראל בתשתיות תחבורה עלתה לרמה דומה לזאת של ממוצע ה-OECD (כאחוז מתמ”ג), אך זה עדיין רחוק מלספק אם ישראל רוצה לסגור את פער התשתיות הענק שנפתח במרוצת השנים.
מעונות סטודנטים. בארבע הערים הגדולות לפחות אוניברסיטה אחת, עם 18,000 עד 29,000 סטודנטים אוניברסיטה. הגיעה העת לבנות מספיק מעונות מסובסדים במתחמים הקיימים – על-ידי בנייה לגובה במקום הבנייה הנמוכה הקיימת – כדי להקטין במידה ניכרת את ביקוש הסטודנטים לדירות מפוצלות ויקרות בערים אלה. כך יירד הביקוש להשקעה בדירות מסוג זה וישתחררו אלפי דירות למשפחות צעירות שאינן מצליחות להתחרות היום במחירים הקיימים. כבונוס, הסטודנטים, שיגורו במרחק הליכה מהקמפוסים, יוכלו להקדיש יותר זמן ללימודים ובכך יקטינו את הצפיפות על הכבישים העמוסים ממילא.

גורם משותף התורם למחירים גבוהים בישראל, בין אם בדיור, במוצרי צריכה או בתחומים אחרים, הוא ביורוקרטיה מסורבלת מאוד. לשם דוגמא, דן בן-דוד נעזר בנתוני הבנק העולמי ומראה שמספר הימים הדרוש להקמת עסק בישראל גבוה בהשוואה ל-32 מ-33 מדינות ה- OECD (תרשים אחרון). בעוד שבאוסטרליה לוקח יומיים להקים עסק, בקנדה 5 ימים, בארה”ב 6 ימים ובצרפת 7 ימים, בישראל מדובר ב-34 ימים – כמעט פי שלושה מממוצע ה-OECD. במקום שמשאבים יופנו להוזלת מחירים, הם יורדים לטמיון בתהליך שגרתי לכאורה של הקמת העסק.

מחאות הקיץ בישראל אכן נגעו בעצב חשוף מאוד, אם כי הן התמקדו רק בסמפטומים, או כאמור, ב”קצה הקרחון”. הקרחון עצמו, שהינו במוקד של מרבית המחקר במרכז טאוב, מתבטא ברמת חיים ישראלית שהולכת ונסוגה מזו שבמדינות המערב מאז שנות ה-70 (המיתון הנוכחי מהווה חריגה ממגמות ארוכות-הטווח האלו); ורמות עוני ואי-שוויון גבוהות בהרבה מאלו ששררו בשנות ה-70 וה-80, וגבוהות במידה ניכרת גם מאלו של רוב מדינות ה-OECD.

הצירוף של מחירים יחסית גבוהים והכנסות נמוכות בישראל – בהשוואה למערב המתועש – גובה מחיר במספר מישורים. ביטוי אחד, שנצפה במשך הקיץ האחרון הוא שביתת הרופאים, כאשר המיומנות והכישורים שלהם משתווים לאלו של טובי הרופאים במערב, אך רמת ההשתכרות מפגרת מאחור. במחאה, מתמחים רבים התפטרו באופן המוני ובתי המשפט נדרשו להתערב ולמנוע את ההתפטרויות מחשש להשפעה שלילית חמורה על שירותי הבריאות ככלל ועל טיפול חירום בפרט. רק לאחרונה הגיעה הפרשה לסיומה, באופן שעוד עלול להכות הדים על דפוסי המשא ומתן העתידיים בשוק העבודה.

בתחום האקדמי, ההתפטרויות הוחלפו בבריחת מוחות מסיבית מן המדינה, בריחה שהינה חמורה במיוחד בתחומים המציעים תגמול גבוה בהרבה באקדמיה בחוץ-לארץ. גם בתחום זה נרשמה התקדמות בניסיון להפיכת המצב. אך מדובר בטיפול סימפטומטי לבעיה רחבת היקף שנותרת מתחת לפני השטח.

פרופ’ בן דוד מסכם שמצב בו הכשרת כוח האדם בחזית הידע האנושי לצד תגמול שאינו משקף הכשרה זאת אינו מצב בר-קיימא. כאשר בנוסף לכך, יוקר המחיה עולה מעבר לזה שבמערב, אין זה מפליא ש-400,000 ישראלים – במדינה המונה פחות משמונה מיליון תושבים – יצאו לרחובות בליל קיץ אחד במחאה. הוא מוסיף שנדרש תכנון לטווח ארוך שיתמקד בשיפור משמעותי בהון האנושי ובהון הפיזי של המדינה כדי להתמודד עם בעיות היסוד של ישראל. לצד זה נדרשת מדיניות כוללת, הנותנת עדיפות לרווחה הכללית על פני רווחתן של קבוצות אינטרס צרות, בליווי רגולציה מתאימה לטיפול בכשלי שוק.

דפוסי התעסוקה משתנים מדור לדור ותלויים במגדר ובהשכלה

Taub Center Experts — Wed, 28 Dec 2011 13:55:57 +0000

ההתנהגות בשוק העבודה של נשים וגברים בישראל, אשר נולדו בעשורים שונים, משתנה מדור לדור; השוני ברמת ההשכלה הוא המפתח להבדלים בדפוסי התעסוקה.

שיעור התעסוקה של גברים בישראל, הנמצא במגמת ירידה בשלושים השנים האחרונות, ורמתו נמוכה משמעותית מהשיעור במדינות ה-OECD, הינו מקור מרכזי לדאגה לגבי המשק הישראלי. לעומת זאת, שיעור התעסוקה של הנשים בישראל נמצא בעלייה מתמדת והוא עולה על השיעור הממוצע במדינות ה-OECD (תרשים ראשון).

בכנס ישראל-שדרות לחברה, שנערך לאחרונה, הציג פרופ’ איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב, ממצאים חדשים על השינויים החלים בשוק העבודה, ועל הגורמים שמאחורי שינויים אלו.

ממצא אחד הוא, שהשינויים נובעים בעיקר מהבדלים בין דורות שונים, ואינם שינויים שחלו בקרב כל דור ודור. המחקר של קמחי מצביע על כך, ששיעורי התעסוקה של כל דור חדש של גברים נמוכים משיעורי התעסוקה של הדור שקדם לו. לעומת זאת, אצל הנשים, כל דור חדש נוטה להיות בעל שיעורי תעסוקה גבוהים לעומת הדור שקדם (תרשים שני).

ממצא נוסף ממחיש את הקשר בין תעסוקה והשכלה. מכיוון שלגברים ולנשים תכונות עבודה שונות, פער ההשכלה משפיע באופן שונה על גברים ועל נשים. עם זאת, בקרב כל קבוצה ההשפעה של ההשכלה גדולה מאד.

מתברר, שהירידה שחלה בשיעורי התעסוקה של גברים בישראל בעשורים האחרונים התרכזה אצל גברים מבוגרים יחסית, שהשכלתם אינה גבוהה. כך למשל, בקרב הגברים, שנולדו בשנות הארבעים של המאה העשרים, לא נמצא קשר בין שיעור התעסוקה לבין ההשכלה עד סוף שנות ה-30 לחייהם. אולם, החל בגיל 40 לערך, שיעורי התעסוקה של הגברים שהשכלתם עד 12 שנות לימוד הולכים ויורדים, בעוד ששיעורי התעסוקה של גברים, שהשכלתם גבוהה מ-12 שנות לימוד, מתחילים לרדת רק בגיל 50 (תרשים שלישי).

לעומת זאת קמחי מצא, שהעלייה בשיעורי התעסוקה של נשים בישראל נבעה רובה ככולה מרכישת השכלה גבוהה: שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד כמעט כפולים משיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד. שיעורי התעסוקה של נשים בעלות עד 12 שנות לימוד עולים עד גיל 43 ונותרים יציבים עד שהם מתחילים לרדת בגיל 48. לעומת זאת, שיעורי התעסוקה של נשים בעלות יותר מ-12 שנות לימוד עולים בהתמדה עד גיל 49 ורק אז מתחילים לרדת. בכך מסביר קמחי, כי אצל הנשים ניתן לייחס כמעט את כל העלייה המרשימה בשיעורי התעסוקה להתרחבות ההשכלה הגבוהה בקרבן. אצל הגברים, לעומת זאת, הנטייה הבולטת היא, של ירידה בשיעור התעסוקה בקרב שנתונים צעירים יותר בכלל ובקרב הפחות משכילים בפרט.

קמחי מדגיש, כי ההשכלה היא המפתח העיקרי לצמצום פערי התעסוקה בין קבוצות אוכלוסייה שונות בישראל. “על המדינה להעניק עדיפות ראשונה במעלה להקניַת כישורי עבודה מודרניים לתלמידים ולסטודנטים, כוח העבודה של העתיד. לא מדובר במספר שנות הלימוד בלבד. מדובר בתכני הלימוד, שעליהם להיות מותאמים לדרישות שוק העבודה המודרני, באיכות ההוראה ובאפקטיביות שלה ובאקלים בית-ספרי תומך. ככל שניתן ללמוד מן הנתונים המתפרסמים מעת לעת על מערכת החינוך ועל הישגי התלמידים, מדינת ישראל רחוקה מלהיות בדרך הנכונה.”

הכלכלה השחורה של ישראל

Taub Center Experts — Wed, 28 Dec 2011 13:50:32 +0000

פעילות כלכלית המתרחשת מתחת לראדאר של רשויות המס הפכה לנטל כבד לאלה הנושאים בעול. מבט על יוון, איטליה וספרד – מהמדינות המפותחות הבודדות שהן בעלות כלכלה שחורה גדולה אף מזו של ישראל – מראה לאן דפוס כזה של התנהגות לאומית עלול להוביל.

הבעיות הכלכליות הקשות אותן חוות מספר מדינות באירופה, הנובעות מהמיתון העולמי האחרון, מדגישות בעיות אשר ישראל שותפה להן – אם כי ישראל צלחה עד כה את המיתון בצורה טובה יותר מרוב המדינות. כלכלות שחורות גדולות ביוון ובאיטליה מגבילות מאד את היכולת של מדינות אלו לגייס משאבים מקומיים הנחוצים להן כדי להתמודד עם המצוקה שלהן, ומצננות את התמריץ של אזרחי מדינות אחרות באיחוד האירופי להעניק תמיכה כספית מתשלומי המסים שהם משלמים במדינותיהם. ישראל, שאינה חסינה בפני תנודות, חייבת ללמוד מהדוגמאות האירופאיות על המידה בה הכלכלה השחורה מגבילה את יכולתה של מדינה להגיב ביעילות למצבי חירום. הדברים המופיעים כאן נלקחו מהמאמר “ההוצאה הציבורית בישראל” מאת פרופ’ דן בן-דוד, מנהל המרכז וכלכלן באוניברסיטת תל-אביב, שהתפרסם לאחרונה בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב.

שיעור גבוה מאוד של אי-התעסוקה בישראל משקף לא רק הרגלי עבודה בעייתיים של חלק הולך וגדל של האוכלוסייה, אלא גם, ככל הנראה, תופעה רחבת היקף של העלמות מס. קשה לאמוד את ממדי אי-הציות לחוק, אך קשה גם להתעלם ממידת התפשטותו בקרב חלקים של האוכלוסייה ובקרב מגזרים עסקיים שונים של המשק.

ההערכה על גודלה של הכלכלה השחורה בישראל מקבלת לאחרונה גיבוי במחקר. כך למשל, מחקר שנערך לאחרונה בחסות הבנק העולמי על-ידי שניידר, בוהן ומונטנגרו (2010) מספק מבט על ממדי הכלכלה השחורה בישראל, ומשווה את המצב בארץ למצב במדינות אחרות. החוקרים דירגו 151 מדינות לפי שיערוך גס של ממדי הכלכלות השחורות שלהן, בהתבסס על אינדיקטורים שונים, ובכללם הביקוש למזומנים ושיעור ההשתתפות הרשמי בשוק העבודה. התרשים משווה את ישראל ל-25 מדינות ב-OECD.

למרות שהבעיות ביוון ובאיטליה מגמדות את אלו של ישראל בכל הנוגע לממדי הכלכלה השחורה, הרי גם בישראל מתקיימת פעילות כלכלית ענפה שנסתרת מעיני רשויות המס. לדברי שניידר, בוהן ומונטנגרו, חלקה של הכלכלה השחורה בישראל הגיע בשנת 2007 ל-23 אחוז מן התמ”ג. שיעור זה עולה בהרבה על השיעור בגרמניה (16.7 אחוז), בבריטניה (13.2 אחוז), ביפן (12.1 אחוז), ובארה”ב (9.0 אחוז).

אחוזים כה גבוהים מהתוצר משמעותם היקף עצום של פעילות כלכלית המתרחש מעבר לעיני הרשויות – כ-187 מיליארד שקל בשנת 2010 בלבד. כלכלה שחורה בממדים כל-כך גדולים מעוותת באופן משמעותי את הנשיאה בנטל הציבורי. כתוצאה מכך, נטל המס על חלקים מסוימים של האוכלוסייה גבוה, כאשר בו-זמנית חלקים אחרים שעובדים – אך רשמית מופיעים כלא-עובדים – אינם נושאים בנטל, ואף מנפחים אותו עוד יותר, בהיותם זכאים לתשלומי רווחה ולהעברות חד-צדדיות שונות בזכות שהם מציגים את עצמם עניים ממה שהם באמת.

לקריאת חדשון דצמבר 2011 המלא

Taub Center Experts — Wed, 28 Dec 2011 13:40:21 +0000

חיים על זמן שאול

admin — Tue, 06 Sep 2011 06:00:29 +0000

מצבו המאקרו-כלכלי הנוכחי של המשק הישראלי טוב יחסית למדינות אחרות במערב – אך הטווח הארוך נראה הרבה פחות מבטיח

האינדיקטורים המאקרו-כלכליים של ישראל בשנים האחרונות טובים למדי יחסית למדינות המערב: צמיחה מעל הממוצע, אבטלה נמוכה מהממוצע, עודף מסחרי, אינפלציה מתונה וחוב ציבורי מצטמצם (כאחוז מתמ”ג). המשק הישראלי צלח את המשבר הכלכלי העולמי של 2007-2009 טוב יותר מרוב המשקים המפותחים, כאשר המיתון בישראל היה קצר יותר ועמוק פחות לעומת ארה”ב ורוב מדינות מערב אירופה. פרופסור ערן ישיב, ראש תכנית מדיניות הכלכלה של מרכז טאוב, סוקר את ההתפתחויות הללו בפרק המאקרו בדו”ח מצב המדינה 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש.

לצד הסיפוק יש גם מקום לדאגה. לעומת אותם אינדיקטורים, המודדים ביצועים כלכליים שוטפים, מדדים המנבאים ביצועים עתידיים מספקים תמונה בעייתית למדי. העתיד הכלכלי של ישראל מותנה בהשקעה בתשתיות הפיזיות והאנושיות שלה. במקרה הראשון, מדובר בטיפוח הון פיזי, כגון מיכון, בניינים ותשתיות ציבוריות. הגדלת ההון האנושי מחייבת טיפוח מיומנויות שונות והרגלי עבודה כלליים לצד רמה גבוהה של הכשרה והתמחות, כנדרש למשק גלובלי מתקדם במאה העשרים ואחת. הנתונים מעידים על כך, שישראל מדשדשת מאחור בשני אפיקי השקעה אלו.

הליקוי הראשון עליו מצביע ישיב הוא זה של החיסכון הפרטי, המהווה את המקור העיקרי להשקעה. בשנים האחרונות הוא ירד מרמה של 24 אחוז מהתוצר (תמ”ג) לכ-18 אחוז. לא מפתיע אם כן, שההשקעה נותרה מאחור אף היא, כפי שרואים בתרשים הראשון. בשנת 2010, ההשקעה הגולמית המקומית הגיעה לשפל של כל הזמנים, לרמה של קצת יותר מ-15 אחוז, כאשר ברוב שנות המדינה רמת ההשקעה המקומית הגולמית נותרה בשיעור של מעל 20 אחוז. הרמה הנוכחית של ההשקעה נופלת אף מזו של מדינות ברמת התפתחות דומה, בהן השיעור נע בין 20 ל-24 אחוז מהתוצר.

לצד המחסור בהשקעה הפרטית, ישראל חווה גם מחסור בהשקעה ציבורית. הגידול ברוטו במלאי ההון של המגזר הציבורי נמוך לאחרונה וכמעט שאיננו עולה מעל לאחוז אחד. השיעור נמוך מזה של כל אחת ממדינות ה-OECD, שם הממוצע גבוה משלושה אחוזים.

בנוסף, בישראל ישנו מחסור של השקעה בהון אנושי, המתבטא במספר רב של ישראלים, ובפרט גברים ישראלים, שאינם משתתפים כלל בכוח העבודה. התרשים השני מראה שאף לאחר גידול של 1.2 אחוזים בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים בשנים 2006 ל-2009, וירידה של 2.6 אחוזים בנתון המקביל במדינות ה-OECD, השיעור בישראל נופל עדיין בחמש נקודות אחוז מהממוצע של המדינות האחרות.

בקרב אלו שכן משתתפים בכוח העבודה, עובדים רבים מדי הם בעלי מיומנות נמוכה ומועסקים במשרות המתאפיינות בשכר נמוך וללא אפיקי קידום. ישיב מצביע על קיומו של “שוק עבודה דואלי”: קיים שוק עבודה אחד בו מרוכזים עובדים מיומנים, שיש להם יציבות תעסוקתית, כאשר מגזר ההייטק בולט במיוחד בהקשר זה. מנגד, קיים שוק עבודה שני, בו מרוכזים עובדים לא-מיומנים, המועסקים בשכר נמוך, לעיתים נמוך משכר מינימום, עם יציבות תעסוקתית נמוכה וחסמים גדולים בפני המעבר לשוק הראשוני.

שיעור גבוה של שכירים – חמישה עד שישה אחוזים – מועסקים בישראל על-ידי חברות כוח אדם. במקרה זה, גם אם העובד נהנה מיציבות נומינלית, בהיותו מועסק אצל מעביד קבוע, הרי היציבות התעסוקתית היא במהותה נמוכה, שכן תיתכן תחלופה תכופה כתוצאה מהפניה של העובד למטלות ולמקומות עבודה שונים.

ישיב מבחין בזיקה בין ההשקעות הנמוכות בהון פיזי לבין ההשקעות הנמוכות בהון אנושי: היעדר עובדים מיומנים מביא לאימוצן של טכנולוגיות ייצור מיושנות, המתאימות לעובדים בלתי מיומנים ובעלי שכר נמוך, לעומת גישות מודרניות וממוכנות יותר, המחייבות השקעה רבה יותר בעובדים מיומנים, שהתפוקה שלהם גבוהה יותר. לפיכך, הליקויים בכוח העבודה מחזקים את אלה של מגזר הייצור ולהיפך. בעיה כלכלית זאת גוררת בעקבותיה בעיה חברתית חריפה של יצירת ריבוד בחברה הישראלית: קבוצה אחת נהנית מהתהליך של גלובליזציה וקידום, וקבוצה אחרת נותרת מאחור.

בזמן שניהול משכיל וטוב של המדיניות המוניטרית והפיסקלית הותיר את המשק הישראלי במצב מאקרו-כלכלי טוב מבחינת הנתונים השוטפים, קיימות בעיות ארוכות טווח הן בתחום שוק העבודה והן בתחום ההון הפיסי. בעיות אלו פוגעות ביכולת הצמיחה של המשק ובאפשרותו להתקדם לרמת החיים המאפיינת את המדינות המפותחות ביותר – והן אף עלולות לגרום לנסיגה של המשק לאחור. בנוסף לכך, בעיות אלו כרוכות בהתגברות של אי-השוויון, הגורם לפגיעה ברווחה החברתית, להתמדה של הבעיות ארוכות הטווח, ולחיכוכים בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

המגבלות הקיימות בפועל על המדיניות הפיסקלית כתוצאה ממבנה הממשל בישראל אינן מבשרות טובות לאפשרות של טיפול שורש בבעיות המרכזיות בשוק העבודה.

טבחים רבים מדי מקדיחים את תבשיל המס בישראל

admin — Tue, 06 Sep 2011 05:45:41 +0000

הרפורמה במנהל המיסים במשרד האוצר הותירה ריק תכנוני.

למערכת המיסים תפקיד מרכזי בפעילות המשק. היא נדרשת בראש ובראשונה לספק משאבים לשירותים המסופקים של ידי המגזר הציבורי, בצורה יעילה והוגנת. ביכולתה לעודד יציאה לעבודה או בטלה, חסכנות או פזרנות, היא גם משפיעה על התנהגותם של האזרחים. למיסים תפקיד מרכזי בקביעת מידת ההוגנות של חלוקת ההכנסות וכן בהשפעה על המאקרו כלכלה: באופן טבעי גביית המיסים עולה בתקופות גאות כלכליות, מה שמרסן את פעילות המשק; והיא יורדת בזמני מיתון, ובכך מספקת תמריץ למשק. אפשר לומר, שהתפקוד התקין של כלל המשק מותנה בקיומו של מנגנון מיסים עקבי ומתוכנן היטב.

ירום אריאב, מנכ”ל משרד האוצר בשנים 2007-09, מצביע על כך שהשינויים המבניים שנעשו במשרד האוצר בכל הנוגע לאחריות על מערכת המיסים יצרו מכשול מטריד לניהול מדיניות מיסים יציבה. בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010 של מרכז טאוב, שהתפרסם החודש, אריאב מצביע על היעדר עקביות במדיניות המס, ועל היעדר ראייה כוללת ויד מכוונת בתחום זה. אריאב מצביע על דוגמאות רבות להיעדר העקביות וביניהן: הפחתה בשיעורי המס הישיר והעלאת המיסים העקיפים, העלאה והפחתה של המע”מ חדשות לבקרים, העלאת הבלו על הדלק וביטול ההעלאה לאחר כמה שבועות, כוונה לבטל את הפטור ממע”מ על פירות וירקות ועל שירותי תיירות וביטול צעד זה לאחר מכן, שינויים תכופים במיסוי נדל”ן ללא מדיניות כוללת בנושא, מתן פטור למשקיעי חוץ על הכנסות שונות בשוק ההון וכוונה לבטל פטור זה.

אריאב סבור, שאחד ההסברים לכך טמון בשינוי המבני שנעשה במשרד האוצר לפני פחות מעשור. בעבר, אגף מס הכנסה וגף המכס והמע”מ היו שני אגפים נפרדים, שמעליהם היה מינהל הכנסות המדינה. במצב כזה הייתה הפרדה מובהקת בין אגף המטה, שקבע את מדיניות המס, ובין אגפי הביצוע שהיו אחראיים על גביית המס. למינהל הכנסות המדינה הייתה אז השפעה רבה הן על מדיניות המס הכוללת והן על המיסוי ברמה הענפית. מצב זה השתנה מהותית כאשר בשנת 2004 אוחדו אגף מס הכנסה ואגף המכס והמע”מ ונוצרה רשות המיסים.

מאחורי מיזוג זה עמדו אולי שיקולי יעילות וחיסכון לגיטימיים, אך השינוי לא השיג עד כה חיסכון משמעותי. בה בעת, בעקבות המיזוג, מינהל הכנסות המדינה נתפס כמיותר וחדל להוות גורם בעל משקל מכריע בקביעת מדיניות המס. לריק שנוצר בניהול המדיניות במשרד האוצר לא נכנס גוף אחר מתוך המשרד. כתוצאה מכך, מדיניות המס נקבעת היום על-ידי מספר רב של גורמים שונים, הפועלים ללא תיאום ביניהם ולא פעם אף זה כנגד זה.

למינהל הכנסות המדינה לא קם אם כן יורש טבעי. רשות המיסים מופקדת על גביית מיסים, אך איננה מופקדת על קביעת מדיניות המס; אגף התקציבים מתמחה בנושאים של הוצאות המדינה ואינו מומחה בכל הנוגע להכנסותיה; וכן הלאה.

אריאב קורא לשיקום מיידי של המעמד והתפקיד הקודמים של מינהל הכנסות המדינה, באומרו, שההיגיון והניסיון כאחד מוכיחים שזהו הגוף הנכון לבחינת מדיניות מיסים בראייה מערכתית. בכך תוכל ישראל ליהנות ממשטר מיסים אשר יעודד צמיחה, יציבות והוגנות.

משמעת תקציבית לצד עיוותים בהקצאת המשאבים מתבטאים בקיץ של מחאות

admin — Tue, 06 Sep 2011 05:00:39 +0000

ההצלחה יוצאת הדופן של ישראל בבלימת הגידול בהוצאות לוותה בסדר יום ציבורי מעוות לטובת קבוצות אינטרסים בעלות השפעה פוליטית. בקיץ 2011 גלש הכעס למחאות ציבוריות, המתבטאות בהפגנות, בעיצומים ובשביתות

בתחילת שנות השמונים, תקציבי ממשלת ישראל יחסית לתוצר שלה היו בין הגבוהים בעולם המפותח, עם הוצאה ציבורית שעלתה על 70 אחוז מהתוצר הלאומי. בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותכנית הייצוב של אמצע שנות השמונים, חל שיפור מהיר. אך בשנת 1990 שיעור הוצאות הממשלה בתוצר הגיע ל-55 אחוז, והיה גבוה עדיין מזה של 22 מתוך 23 מדינות OECD המפותחות ביותר (רק שוודיה הוציאה יותר). עד שנת 2000, ההוצאה הציבורית בישראל המשיכה וירדה לרמה של 51.5 אחוז מהתוצר, שיעור גבוה מזה של כל אותן 23 המדינות, למעט ארבע. אולם כפי שמראה מנכ”ל מרכז טאוב, פרופסור דן בן-דוד (בדו”ח מצב המדינה 2010, שהתפרסם החודש), תקציבי מדינת ישראל הפכו, עם השנים, להיות בין הנמוכים במערב. למעשה, יחס ההוצאה הציבורית לתוצר של ישראל ב-2010 ירד ל-45 אחוז, שיעור נמוך מזה של 16 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

הירידה העיקרית, והידועה ביותר, ביחס הוצאות-תוצר נבעה מהקטנת שיעור ההוצאות הביטחוניות בתמ”ג, מרמה של 12.6 אחוזי תוצר ב-1990 ל-6.9 אחוזי תוצר ב-2009. חיסכון של עוד ארבע נקודות אחוז נבע מתשלומי ריבית קטנים יותר על החוב הציבורי שהלך וקטן. ואולם יש פחות מודעות להצלחה המרשימה של ישראל בשמירה על יציבות בהוצאות האזרחיות שלה (כלומר, הוצאות ציבוריות בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית).

לאור אירועים תנודתיים מאוד (מלחמות ואינתיפאדות, היפר אינפלציה, עלייה מסיבית, רצח פוליטי, וכו’), שאפיינו את ישראל בעשורים האחרונים, היציבות התקציבית – לעומת מה שאירע במערב במהלך אותה תקופה – אינה מובנת מאליה (חלק א’ בתרשים). במשך עשור וחצי, בין 1990 ל-2005, הייתה תנודתיות לא-מבוטלת בהוצאות הציבוריות (כאחוז מתמ”ג) במדינות ה-OECD, שנעו מעליות של 37, 23 ו-21 אחוז בפורטוגל, יפן ובלגיה, לירידות של 21, 20 ו-14 אחוז בנורווגיה, ניו-זילנד והולנד, בהתאמה. לעומת זאת, חלקן של ההוצאות האזרחיות בתוצר הישראלי ב-2005 השתווה לשיעורן ב-1990.

בחמש השנים האחרונות, התפתח מיתון עמוק בחלק ממדינות המערב. בעקבות המיתון, ההוצאות האזרחיות בכל אחת מ-23 מדינות ה-OECD למעט אחת גדלו, בשיעור ממוצע של 12 אחוז (חלק ב’ בתרשים) בין 2005 ו-2010. לעומת מרבית המדינות האחרות, ישראל, שעברה את המיתון הרציני שלה בתחילת העשור במקום בסופו, הורידה ב-6 אחוזים את משקל ההוצאות האזרחיות שלה בתוצר. ישראל ושוויץ הן המדינות היחידות שיחס ההוצאה-תוצר שלהן ירד בשנים 2005-2010. כתוצאה מכך, וכפי שנכתב לעיל, ההוצאות האזרחיות של ישראל נמצאות היום מתחת לאלו של 21 מתוך אותן 23 מדינות OECD.

ככל שהתקציבים האזרחיים של ישראל נמוכים יותר, מחויבת המדינה לעשות בהם שימוש מושכל יותר. בקופה הציבורית נותר פחות כסף לדרישות מגזריות ולאינטרסים אישיים. באזור גועש, שראה מהומות רחוב ברחבי העולם הערבי מאז תחילת 2011 – ולאור ההיסטוריה של מספר אירועים קטקליזמיים בכל עשור – בן-דוד טוען שעל ישראל לשמור על דרגות החופש התקציביות המעטות שיש לה ולחלק את תקציבה בראייה ממלכתית וכוללת.

מחד, עומדת לזכותה של מדינת ישראל היכולת המוכחת להשתלט על ההוצאות בסביבה כה תנודתית, וביתר משמעת מזו שגילו מדינות אחרות שעברו תקופות סוערות הרבה פחות. מאידך, אחריות פיסקאלית כזאת מחייבת שימוש נבון יותר בכספי הציבור. בתחום זה ממשלות ישראל הצליחו פחות. הדבר נכון גם לגבי הכנסות המדינה, הנגבות בצורה מעוותת ובלתי שוויונית (כפי שנידון במאמר נלווה בחדשון זה, על בסיס דבריו של ירום אריאב, מנכ”ל האוצר לשעבר).

בצד ההוצאות, תשלומי הרווחה לנפש גדלו בעקביות במשך יותר מארבעה עשורים – ובמכפלות של הגידול ברמת החיים במדינה. זהו מצב שאינו בר-קיימא בטווח הארוך. התופעה נוצרה בזמן שחלק גדול מאוד – וגדל – של האוכלוסייה בישראל אינו מקבל את הכלים או את התנאים לעבוד במשק מודרני. כתוצאה מכך, שיעור המשפחות שהיו חיות מתחת לקו העוני (אילולא התמיכות שקיבלו) הינו בסביבות השליש – לעומת “רק” רבע ב-1979. קשיים אישיים להתמודד במשק גלובלי מתורגמים גם לחוסרים לאומיים גוברים בקליטה, ביישום ובפיתוח של ידע, מה שמשפיע על קצב הצמיחה הכלכלית של המדינה כולה. לכן, למרות שמוצדק לקרוא לישראל “מדינת הסטארט-אפ”, הכינוי מתייחס לחלק הולך וקטן של החברה הישראלית.

במקום לנצל את המשאבים העומדים לרשותן, באופן שהיה יכול להניע שינוי חיובי וקבוע בתוואים החברתיים-כלכליים ארוכי הטווח של המדינה, ממשלה אחר ממשלה נתנה למערכת החינוך – שנחשבה על-ידי רבים לאחת הטובות בעולם – לשקוע לתחתית העולם המפותח, עם כל ההשלכות שיש לכך על הצמיחה, העוני והצורך בתשלומי רווחה.

כפי שמציין בן-דוד, אזרחים בריאים רבים, שהיו יכולים לעבוד, מקבלים תמיכות גדולות מהמדינה בזמן שמספר רב של קשישים ונכים נאלץ לחיות בעוני מחפיר. הרפורמה המערכתית היחידה בחינוך, שהתקבלה על-ידי הממשלה לפני כחצי עשור, ננטשה. מערכת הבריאות, שעדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם, מספקת שירותים פחות ופחות שוויוניים, בעת שחלקה של המדינה בסך הוצאות הבריאות הולך ויורד מאז הרפורמה הגדולה באמצע שנות התשעים .

בן-דוד ממשיך וטוען: “אחריות תקציבית אינה נוגעת רק לשמירה על התקציב הכולל בתקופות יוצאות דופן. היא גם מחייבת החלטות רציניות – ולעתים, קשות מבחינה פוליטית – לגבי חלוקת התקציבים. לכך קוראים קביעת עדיפויות לאומיות, ולישראל נותר עוד מרחק גדול לכסות בתחום זה.”

גל המחאות הציבוריות הגדול בישראל בקיץ 2011 משקף את חוסר הנכונות הגובר בקרב הציבור להשלים עם עיוותים מתמשכים בהוצאות הציבוריות בישראל, בהיותן מיטיבות עם קבוצות אינטרס צרות ובעלות השפעה פוליטית מסיבית, על חשבון אינטרס הציבור הכללי בתחומי החינוך, הבריאות והדיור.

לקריאת חדשון ספטמבר 2011 המלא

Taub Center Experts — Tue, 06 Sep 2011 04:30:23 +0000

פחות עובדים, יותר שעות – ורמת חיים נמוכה יותר

admin — Tue, 31 May 2011 14:07:09 +0000

שיעור התעסוקה בישראל נמוך ביחס למקובל במדינות מפותחות. אמנם המועסקים בישראל עובדים יותר שעות בשבוע לעומת העובדים במדינות המערב, אך רמת החיים בארץ נמוכה לעומתן.

כפי שהראה מנהל מרכז טאוב, פרופ’ דן בן-דוד, בדו”ח מצב המדינה לשנת 2009, לא רק שרמת החיים בישראל נופלת מזאת של מדינות ה-G7 (המדינות בעלות המשקים המובילים בעולם), היא גם צומחת בקצב אטי יותר במהלך העשורים האחרונים, ולפיכך – ישראל משתרכת יותר ויותר אחרי המדינות המובילות.

מהם הגורמים העיקריים המבדילים בין רמת החיים בישראל לזאת של מדינות מפותחות אחרות? בתרשים להלן, המעדכן תרשים קודם של בן דוד משנת 2003, מוצגת השוואה של רמת החיים ושל כוח העבודה ב-2009 בין ישראל ל-24 מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולהתפתחות כלכלית, אליו התקבלה ישראל בשנה שעברה). רמת החיים – כנמדד בתוצר לנפש – גבוהה ב-21 מתוך 24 מדינות אלו לעומת הרמה בישראל (הנתון מופיע כציר האופקי של התרשים).

המשולשים האדומים בתרשים מצביעים על שיעור התעסוקה, וכפי שניתן לראות, שיעור זה בישראל נמוך לעומת כל המדינות למעט שתיים. לעומת זאת, מספר השעות לעובד, המסומן בריבועים כחולים, גבוה מיתר המדינות למעט שתיים – ללא קשר אם מדינות אלו עשירות או עניות יותר מישראל.

הגורם העיקרי בקביעת רמת החיים של מדינה הוא פריון העבודה ונהוג להציגו באמצעות המדד של תוצר לשעת עבודה. הקשר החזק בין הפריון ורמת החיים של מדינות, הניכר בתרשים, אינו מקרי. ככל שהעובד פורה יותר, ניתן לתגמל אותו יותר ובכך לאפשר לו רמת חיים גבוהה יותר. זאת אחת הסיבות העיקריות לעובדה, שהפריון נמוך יותר במדינות OECD בהן רמת החיים נמוכה לעומת ישראל, וגבוה יותר במדינות OECD העשירות יותר (ראו עיגולים ירוקים בתרשים).

התרשים משקף קשר מעניין המתקיים במדינות המערב: במדינות בהן שיעור גבוה יותר של האוכלוסייה מועסק, ככל שפריון העבודה של העובד הממוצע גבוה יותר, אז המועסקים נוטים לעבוד פחות שעות בשבוע בזמן שרמת החיים גבוהה יותר.

פיגור בפריון העבודה

תמונת הפריון בישראל מגלה פער הולך וגובר בין מדיניות הG7- לבין ישראל (התרשים השני). ההאטה היחסית בצמיחת הפריון מאז שנות השבעים מתורגמת לצמיחה כלכלית אטית יותר, כאשר רמת החיים בישראל הולכת ונסוגה לעומת מדינות ה-G7.

האירוניה היא – כפי שבן-דוד מראה בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב – שישראל מרבה להשקיע במחקר ופיתוח (מו”פ), ובתחומים מסוימים היצירתיות והחדשנות שלה עוברות את אלו של המשקים המובילים בעולם. אך על אף שמגזרים אחדים של המשק הישראלי אכן נמצאים בחוד החנית, הרי התשתיות האנושיות הפיזיות לא עמדו בקצב.

צפיפות הולכת וגוברת על הכבישים (ראו חדשון מרכז טאוב מינואר 2011) מביאה לעלות תחבורה גבוהה וכתוצאה מכך – לפריון נמוך יותר. רמת חינוך נמוכה יחסית וכישורים בלתי מספקים בקרב אוכלוסיות גדולות וגדלות בחברה הישראלית פוגעים ביכולתן לייצר, וההכנסות נוטות לשקף זאת.

כתוצאה מכך, על אף שקיימים תחומים בהם המשק הישראלי מסוגל להתחרות בהצלחה בשוק העולמי, חלקה הגדול של האוכלוסייה הלא-מיומנת מורגש בחישוב הממוצע הלאומי. מסתבר, שאין ביכולתם של המגזרים המתקדמים יותר של המשק הישראלי להעלות את רמת החיים הממוצעת בישראל לרמות הגבוהות של העולם המפותח. ההיפך הוא הנכון. האוכלוסייה הבלתי-מיומנת מושכת את מסלול הצמיחה של ישראל כלפי מטה. אין זה מקרי, אם כן, שמסלול הצמיחה של ישראל נמוך יותר ושטוח יותר לעומת המסלולים של המשקים המתקדמים בעולם.

תעסוקה נמוכה

תמונת התעסוקה בישראל בעייתית, במיוחד זאת של הגברים. אמנם שיעור האבטלה בישראל נמוך מממוצע ה-OECD, אך מדד זה מתחשב רק במי שמחפש עבודה וטרם מצא. הבעיה היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל כלל אינו מחפש עבודה. לכן, מדד רלוונטי יותר להשוואה הוא שיעור אי-התעסוקה, הכולל הן את המובטלים והן את אלו שכלל לא מחפשים עבודה.

כפי שצוין בכתבה, שהופיעה בחדשון מרכז טאוב ביוני 2010, שיעור הלא-מועסקים בישראל בקרב גברים בגילאי העבודה העיקריים (גילאי 35 עד 54) גבוה לעומת יתר המדינות המפותחות ביותר ממחצית: 19 אחוז לא מועסקים בישראל ב-2008 לעומת 12 אחוז ב-OECD. שתי קבוצות בולטות במיוחד בהקשר זה: גברים ערביים וגברים חרדים. 27 אחוז מהגברים הערביים בגילאי העבודה העיקריים לא היו מועסקים ב-2008 – כפול מהשיעור ב-1979 – ו-65 אחוז מהגברים החרדים לא היו מועסקים, יותר מפי שלושה מהשיעור ב-1979.

חשוב לציין, שגם בקרב גברים יהודים לא-חרדים, המהווים עדיין רוב מכריע בישראל, שיעור אי-התעסוקה (15 אחוז) גבוה ברבע מהשיעור הממוצע ב-OECD (12 אחוז). ואילו לפני שלושה עשורים, ב-1979, שיעור אי-התעסוקה בקרב גברים יהודים לא-חרדים היה זהה לממוצע ב-OECD. המשמעות היא שההידרדרות שחלה במהלך העשורים האחרונים היא הידרדרות רוחבית בשיעור התעסוקה של כלל הגברים בישראל.

העלייה הניכרת באי-התעסוקה בקרב הגברים באה על רקע ירידה מתמשכת בתעסוקה אצל ישראלים מעוטי השכלה ומיומנות לצד עלייה ארוכת טווח ברמת תשלומי ההעברה לתושבי ישראל. התוצאה היא, שפחות עובדים, במונחים יחסיים, נושאים על כתפיהם את כובד המשקל של המשק הישראלי והם נדרשים לעבוד יותר שעות, כדי לשאת בנטל הזה.

הגם שאותם ישראלים שאכן עובדים עושים כן במשך יותר שעות שבועיות מהשכיח במערב, המגמה היא שגברים ישראלים נוטים לעבוד פחות שעות בהשוואה למצב לפני עשור (תרשים שלישי). במחקר העומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה לשנת 2010, מצביע פרופ’ אייל קמחי על כך, שגברים יהודים לא-חרדים, המייצגים את הקבוצה הגדולה ביותר של הגברים בישראל, עבדו בממוצע 49.3 שעות שבועיות ב-1998. עד 2009, מספר זה ירד ביותר מ-3 אחוזים, ל-47.6 שעות. מספר השעות השבועיות שעבדו גברים ערבים היה נמוך לכל אורך התקופה, והוא ירד ביותר מאחוז אחד במהלך התקופה, מ-45.8 שעות בשבוע ל-45.3 שעות ב-2009.

חרדים וכוח העבודה

מצב התעסוקה בקרב גברים חרדים שונה באופן משמעותי בהשוואה לכל קבוצות האוכלוסייה האחרות. לא רק ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מאד, המחקר של קמחי מראה שגם בקרב הגברים החרדים המועסקים עובדים פחות שעות בשבוע מכל הקבוצות האחרות: 7 אחוזים פחות מהערבים ו-14 אחוז פחות מיהודים לא-חרדים. יתרה מכך, הירידה החדה במספר שעות העבודה הממוצע של החרדים, של כחמש שעות שבועיות – ירידה של 12 אחוז – הייתה הגדולה בהשוואה לעומת כל הקבוצות. כלומר, בקרב החרדים המעטים יחסית העובדים, שכבר עבדו בעבר פחות מעמיתיהם בקבוצות אחרות, הם גם צמצמו את שבוע העבודה שלהם הרבה יותר מאחרים.

לכן, לא רק שגדל הפער בשיעור התעסוקה בין גברים חרדים וגברים אחרים, ההידרדרות התעסוקתית מתבטאת גם בפער גדול וגובר במספר שעות העבודה. על רקע הפערים בדפוסי עבודה בין חרדים ואחרים, אין זה מפתיע, ששיעור הולך וגדל של משפחות חרדיות נופל מתחת לקו העוני.

הסוגיה של חרדים ועבודה הופכת בעייתית יותר ויותר ככל שחלקם באוכלוסייה צומח במהירות. ילדים חרדים מהווים היום חמישית מכלל תלמידי החינוך היסודי בישראל, כאשר בעשור האחרון לבדו חלה עלייה של 51 אחוז במספרם. זאת, לעומת ירידה של 3 אחוזים בהיקף רישום התלמידים לחינוך הממלכתי הלא-דתי (ששיעורם ירד לכדי 39 אחוז מסך התלמידים בחינוך היסודי ב-2008). ככל שפלג זה של האוכלוסייה גדל במהירות, היכולת והמוכנות שלהם להשתלב במשק מודרני ותחרותי הופכות לנושא בעל חשיבות עליונה, המחייב התמודדות מצד החברה הישראלית והמנהיגות שלה.

על רקע הסירוב של החרדים לאפשר לילדיהם ללמוד את נושאי הליבה, באופן שיקל על שילובם במשק מודרני ותחרותי, התחזית לצמיחה עתידית בפריון, שתאפשר תגמול גבוה יותר, אינה מעודדת. הצירוף של דפוסי תעסוקה בעייתיים וחינוך בלתי מספיק לחיי עבודה מייצר לחצים גוברים להעלאת התמיכה הממשלתית למשפחות אלה, על כל המשתמע מכך באשר למיסוי ולרמת החיים של כלל החברה הישראלית.

לאור העובדה שהאוכלוסייה החרדית גדלה בקצב מהיר יותר משאר הקבוצות בחברה הישראלית, להתפתחות בקרב קבוצה זו יש השלכות כבדות משקל על רמת החיים של כלל החברה הישראלית.

עובדים עניים

admin — Tue, 31 May 2011 14:06:05 +0000

חלה עלייה בשיעור המשפחות העניות שבראשן עובד. התופעה של עובדים עניים בולטת במיוחד בקרב ערביי ישראל.

בישראל, ובעולם כולו, תופעת העובדים העניים מתרחבת. ברוב משקי הבית העניים בארץ, שראשיהם בגיל העבודה, ראש משק הבית מועסק. פרופ’ חיה שטייר, ראש תכנית מדיניות הרווחה החברתית של מרכז טאוב, בחנה לעומק את תופעת העובדים העניים. המחקר המלא עומד להתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010; להלן הצגה של חלק מן הממצאים, תוך מיקוד מיוחד על הממצאים הנוגעים לעובדים עניים בקרב ערביי ישראל.

מבחינה סטטיסטית, ה”עוני” מוגדר בישראל כמצב בו ההכנסה של משק הבית פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (בהתאם למספר הנפשות במשפחה). אמנם מובן מאליו שמשפחות ללא מפרנסים פגיעות מאד לעוני, אלא אם לרשותן הכנסות משמעותיות שאינן מעבודה. אך גם משפחות עם מפרנסים עלולות למצוא את עצמן מתחת לקו העוני, אם השכר המשולם למפרנס נמוך או אם במשפחה מספר גדול של נפשות.

שיעור העוני בישראל לפי הכנסות נטו (כלומר, אחרי מסים ותשלומי העברה) גבוה – הוא עולה על השיעור בכל מדינות הOECD – ונמצא במגמה של עלייה משמעותית לאורך העשור האחרון. גם חלה עלייה גם בשיעור המשפחות העניות אשר בראשם עומד עובד (מבין המשפחות, שבראשן ראש משפחה בגיל, 25-64), כך שהייתה עלייה חדה בסך-כל העובדים העניים. התרשים הראשון מצביע על שיעור משקי הבית העניים בראשות עובד מכלל משקי הבית העניים בישראל, לפי משקי בית ולפי נפשות. רוב משקי הבית העניים בישראל היום בקבוצת הגיל המדוברת שייכים לקטגוריה זאת.

המדיניות הממשלתית, המכוונת לעודד עניים לעבוד במקום להסתמך על תמיכה ממשלתית, היא אחת הסיבות למגמה זו. מדיניות זו נועדה לסייע לאנשים להיחלץ ממעגל העוני, אך במקרים רבים היא הביאה רק למעבר ממצב של “עניים שאינם עובדים” למצב של “עניים עובדים” בלי שחל שינוי בולט ברמת החיים של המשפחה. ייתכן שהתמריצים לעבוד היו יותר מדי בבחינת “מקל” (כלומר צמצום הקצבאות) ופחות מדי “גזר” מבחינת התגמול שהעניקו תמורת עבודה. התוצאה היא שתכניות אלו אולי הביאו חיסכון לקופת המדינה, אך לא חוללו שינוי בשיעורי העוני.

בניתוח הנתונים לפי קבוצות באוכלוסייה, שטייר גילתה שהעלייה במספר העובדים העניים מרוכזת במידה רבה אצל ערביי ישראל. התרשים השני מצביע על ההבדלים בשיעורי העוני בין ערבים ויהודים בישראל – בעוד שיעור העובדים העניים בקרב היהודים בישראל נמוך בהרבה וכמעט לא השתנה במהלך השנים שמאז 1995, השיעור של העובדים העניים בקרב ערביי ישראל עלה מכ-20 לכ-40 אחוז.

פרופ’ שטייר מצביעה על כמה סיבות לשיעור הגבוה של עניים עובדים בקרב הערבים בישראל:

שיעור השתתפות נמוך של נשים בכוח העבודה. במשקי בית ערביים, בהם האישה עובדת, שיעורי העוני נמוכים. לכן, הפער בשיעורי העובדים העניים בין יהודים וערבים בישראל נובע במידה רבה מהשיעור הנמוך של משפחות עם שני מפרנסים בקרב ערביי ישראל.
הידרדרות בשכר. ערבים ישראלים עובדים לרוב בעבודות שאינן דורשות מיומנות רבה ובשנים האחרונות הביקוש לעבודות אלו פחת. במקביל לכך, ישנה בתחום זה תחרות עם העובדים זרים, שהינם זולים יותר, ובמקרים רבים הם מועסקים בעבודות זהות לאלו של ערביי ישראל (ראו בעניין זה את הכתבה בחדשון טאוב ממרץ 2011, המראה שעובדים זרים נוטים לתפוס את מקומם של גברים ערביים).
הבדלים דמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל. מכיוון שהאוכלוסייה הערבית ככלל צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית, אחוז גבוה יותר של ראשי משפחה בקבוצה זאת הם צעירים, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה גם בקרב כלל העובדים. 42 אחוז מראשי המשפחה הערביים הם מתחת לגיל 35, הצעיר מגילאי שיא השכר, לעומת רק 33 אחוז מראשי המשפחה היהודיים. בנוסף לכך, למשפחות ערביות יותר ילדים בממוצע, וגם אם ההכנסה המשפחתית זהה, משפחות גדולות יותר ייטו להיות עניות יותר.
קיצוץ בקצבאות ילדים. מכיוון שבמשפחות ערביות, שראש המשפחה שלהן מועסק, יש יותר ילדים בממוצע לעומת משפחות יהודיות מקבילות, הקיצוץ החד שנעשה בקצבאות הילדים בעשור האחרון השפיע יותר על העוני בקרב העובדים במגזר הערבי.

המחקר של פרופ’ שטייר בחן גם את תופעת העובדים העניים בקרב משפחות חד-הוריות. מחקרה המלא יתפרסם בדו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2010.